פורום פסיכולוגיה קלינית

הגבר כבן 45 נשוי ידידו של בעלי. אני כנ"ל באותו גיל ג"כ נשואה. כשהידיד פוגש אותי לאחרונה ברחוב נוהג לשרוק לי רק בכדי לאסב את תשומת ליבי ולומר שלום ובזה נגמר. אני רגילה שמשתמשים בשמי. מה זה אמור להביע השריקות האלו של אדם לא צעיר כלפי? בעבר, בשנות ה-50 כשבחור ניסה לחזר אחרי בחורה היה שורק,מה התנהגות זו באה להוכיח?. תודה.

זה אומר שהוא מת לזיין אותך

שלום חווי, למרות הנחרצות במסקנה שגלית הגיעה אליה, אני חושבת שיש דרך פשוטה ובטוחה יותר לדעת מה פשר התנהגותו. מה דעתך פשוט לשאול אותו על כך? בפעם הבאה שתפגשי בו את יכולה לומר בחביבות שהשריקות מעוררות בך אי נוחות, ושאינך מבינה מדוע אינו משתמש בשמך על-מנת להסב את תשומת ליבך. לאחר שאמרת זאת, הכדור אצלו כדי לחשוב על תשובה טובה... בהצלחה, אורנה

חברת ילדות שהייתי בת בית אצלה, הקשר התנתק אחרי התיכון וחודש עכשיו. בשנים שלא היינו בקשר נהרגה אחותה בתאונה טראגית. אם אראה את הורייה, האם עדיף לומר "הצטערתי לשמוע" או לא להזכיר את צערם?

היי ברור שכדאי . להתעלם זה יהיה טיפשי והם ייעלבו בכל אופן הורים שכולים תמיד חושבים על האובדן בין אם רואים את החדר שלה שומעים מוזיקה שאהבה תמונותץ שלה החברים שהיו לה והכל. זה שתגידי להם הצטערתי לשמוע זה לא יגרום להם טראומה כזאת קשה השאלה למה לא אמרת להם את זה בתקופה הקרובה לזמן שנהרגה ורק עכשיו.... אומנם זה קשה ואת לא יודעת איך יגיבו אך זה שאנשים תומכים באחרים ויכפת להם זה דבר מאוד חשוב שבלעדיו לא הינו יכולים להתקיים כך אני חושבת לפחות

נטלי, תוודה על ההתיחסות. לא אמרתי להם בתקופה קרובה לזמן שנהרגה כי לא ידעתי, לא הייתי בקשר באותה תקופה

שלום עידית, אני מצטרפת לתחושה שאין טעם להתעלם מצערם וכאבם. הכאב נוכח שם, בצורה זו או אחרת, ואני בטוחה שהם יעריכו התייחסות אותנטית לכך. בהצלחה, אורנה

שלום רב...לצערי התגלה אצלי איזה סימפטום למחלה בעקבות המקרה האומלל ההוא זה יכול להיות החל מכלום ועד למחלה ואני דיי מודאג...החיים שלי ממש התחרבנו...

היי MISTER BLUE. בוא נשאיר לרגע את הרגשות שלך בקשר למה שקרה בצד,טוב? לפי דעתי כשלב ראשון בדרך להתגבר על מה שהיה הייתי ממליצה לך לעשות את כל הבדיקות הדרושות אחרי קיום יחסים ללא אמצעי מנעיה.אין צורך להכנס להיסטריה או משהו אבל כן יש צורך לבדוק אם נדבקת במשהו או לא. אחרי שיהיו התשובות אפשר לחשוב הלאה. רק המלצה שלי, רק אני.

MR BLUE שלום, תקשיב לרעיון של אור,הוא הכי נכון כרגע ,למרות שאני יודעת שקל לומר וקשה לבצע. מאחלת לך שהכל יסתדר לך. לילה-טוב, משתנה

שלום אני בן 22 חזרתי השבוע מחופשה בת 10 חודשים שבמהלכה הכרתי בחורה ונאלצתי להיפרד מימנה בעל כורחי אני בדרך בן אדם שמח על פי הסביבה שלי אך מאז תקופת הצבא אני סובל ממצבי רוח מישתנים רוב מערכות היחסים שלי בתקופה האחרונה כללו כללו סוג של היתפרצויות זעם שאחרי זמן מה אני בעצמי לא הבנתי על מה אני עצבני וכמו כן חוסר יכולת לבטוח בבת הזוג כרגע חזרתי לארץ ואני סובל מחוסר תאבון וחוסר רצון לצאת מהבית רציתי לשאול עם לחכות זמן מה ולקוות שיעבור או לנסות להיעזר בתרופות מירשם או טבעיות כי יש לי פחד כזה שברגע שמתחילים עם תרופות נגד דיכאון אז מתחילים ועוד דבר רציתי לדעת עם מה שמתואר כאן הוא דיכאון דו קוטבי ועם כן איפה אני יכול לקבל מידע נוסף על כך תודה

שלום אבי, אין אפשרות ממשית לאבחן את מצבך, מבלי לפגוש אותך לשיחה מעמיקה פנים אל פנים. מאחר והזכרת מספר שינויים שמעוררים בך דאגה, אני מציעה לתאם פגישה עם פסיכולוג/ית קליני/ת ולתאר בפניו/ה את תחושותיך. אני בטוחה כי לאחר הפגישה ניתן יהיה להמליץ לך על דרכי הטיפול המתאימות. בהצלחה, אורנה

http://www.tapuz.co.il/communa/userCommuna.asp?Communaid=25041

אם כל הכבוד לצביאל רופא... לפי דעתי הוא עובר כל גבול עם ההאשמות שלו. אני מקבלת תרופות פסיכיאטריות אבל הטיפול בשיחות לא פחות חשוב בהתמודדות נגד מחלות נפש. זאת דעתי בלבד אבל די מקומם אותי מסע ההפחדה שלו. אור

לביתי נולדה בת מיחוץ לנישואין ליפני מיספר שנים ואז באה עובדת סוצילית עים צו ולקחו את התינוקת ולאחר מישפט ארוך ומתסקל התינוקת עברה להימוץ היום ביתי שוב בהריון ואני חרד לגורל התינוק שלא יקרה מה שקרה בפעם הקודמת אנה עיזרו לי מה עלי לעשות מבקש תשובה בחלון זה תודה

האם ביתך עשתה משהוא עם עצמה ועם החיים שלה מאז האימוץ הראשון? אם שום דבר לא השתנה בחייה סביר להניח שגם הפעם יקחו ממנה את התינוק לאימוץ.

שלום לך, לא ברור למה לקחו לבת שלך את הילד בפעם הראשונה ומדוע אתה חושש שזה הולך לקרות שוב. אולם אני בהחלט יכול להבין את המצוקה הנגרמת כאשר ילד נלקח, אפילו במקרים שחושבים שזה לטובתו, וממה שנשמע לי אתה לא חושב כך. נשמע לי שאתה מחפש עצה כיצד למנוע את החזרה של המקרה ולשם כך אני ממליץ לך לפנות לפורום עבודה סוציאלית שם יוכלו לתת לך יותר מידע, כמו כן לפנות לפורום או ייעוץ משפטי. בנוגע לחששות שלך, ייתכן ויש להם מקום ואז יש לטפל בהם גם בחלק המעשי, ולא רק בחלק הנפשי. בהצלחה, דרור

דרור שלום יש לי בעיה נוספת, מפחיד אותי אפילו לכתוב על כך,אך בזמן האחרון,ובעיקר לפני זמן קצר(הערב)חשבתי כמה קל אם הייתי בולעת כדורים שיגרמו לי לגמרי את כל הסבל בחיים,הבעיה היא רק שאיני יודעת אילו כדורים גומרים לגמרי ולא סתם יגרמו לבעיות אחרות בהמשך; עד כמה שזה ישמע מגוחך - חשבתי אפילו לשאול בעקיפין את הפסיכיאטר שלי - אילו כדורים הכי מסוכנים ובאיזה מינון (בטענה שארצה לדעת כדי שבטעות לא אקח אותם),אך אני בטוחה שהוא יעלה על זה מיד; וכיוון שאני אדם שלצערי לא מסוגל להזיק לעצמו פיזית, אני יודעת שלא אעשה זאת,ואני חושבת שאולי בכל המחשבות הללו והרצון לשאול (שרק עליך אני מיישמת אותו),אולי אני רק מחפשת תשומת-לב,למרות שהרצון למות ולהיפטר מכל הסבל הוא ממשי ביותר עבורי,אך יישומו אינו אמיתי ולא יהיה אף-פעם אמיתי. מצטערת אם 'שיגעתי אותך' עם מה שכתבתי.... . מקווה שאחרים לא 'ישפטו אותי' על דבריי.... . תודה, משתנה

היי משתנה, קראתי את דברייך וחשבתי על משהו... אני מקווה שאני לא אשמע קיצונית. כי אני לא. אני סתם מהרהרת... את ומשפחתך חשבתם פעם ללכת כל המשפחה לטיפול? סוג של מאבק משותף. אולי זה יעזור לך במלחמה הקשה שאיתה את מתמודדת. נראה לי שאפשר להפיק מכך המון דברים. ואולי זה יגדיל את התמונה, פתאום תראי עוד המון פרטים שכרגע את לא רואה. סתם מחשבות. נורית

ראשית-כל כשראיתי את שמך ישר התייחסתי ברצינות למה שכתבת,כי אני יודעת שאת תמיד כותבת מתוך דאגה אמיתית ורצון לעזור ולא מתוך רצון לפגוע,כפי שעשו זאת מספר משתתפים בעבר. שנית- הרעיון שלך אומנם נשמע נהדר,וחשבתי עליו כבר בעבר,אומנם לא בצורה נרחבת של כל המשפחה,אלא של אני ואחי וכו',אך לצערי זה בלתי-אפשרי,כי משפחתי לא מאמינה בכל העיניין של טיפולים פסיכולוגיים וחלקם אף 'סולד' מכך ו'מתעב' זאת, וחושב שרק אנשים 'בעייתיים' - כמוני (לטענתם) - זקוקים לטיפוליפם פסיכולוגיים,כי הם 'מסתדרים טוב בחיים ואין להם בעיה'; והאמת היא שעל הטיפול שאני ניגשת אליו עכשיו רק הוריי יודעים,החלטתי לא לשתף את אחיי - כדי לא 'לזכות במנת הירידות'שאקבל אם ידעו זאת - כי הרי זו תהיה 'הוכחה' עבורו שאני 'פסיכית' וצריכה טיפול; אז אפילו על הOCD שניסיתי להסביר וללמד אותם על כך בעבר וזכיתי 'לירידות ולהשפלות' בשל כך, החלטתי לא להזכיר יותר- ואני יודעת שאני צריכה להתמודד כמעט לבד(חוץ מאנשי המקצוע,וקצת- הוריי) עם בעיה זו.

משתנה שלום, אין לי ספק שהסבל שלך אמיתי מאוד וכבד מאוד. שלעיתים היית רוצה להביע אותו, בכל צורה שהיא, לחשוב שיש הקלה מהירה עבורו, אפילו במחיר של פגיעה עצמית. מחשבות כאלו הן מובנות לגמרי, והדיבור עליהן חשוב ולגיטימי כמו דיבור על כל דבר שהוא. נשמע לי שבתוך תוכך את יודעת שזה לא הפתרון היחידי, ואת מחפשת פתרונות אחרים שגם אם הם איטיים יותר וכואבים התוצאה שלהם מתאימה לך יותר. בנוגע לטיפול המשפחתי שדובר עליו, במקרים מסויימים הוא אכן מאוד יעיל בעיקר להפחתת הלחץ על מה שמכונה "החולה המזוהה". במקרה הזה עלייך. אבל כפי שאת אומרת לא תמיד זה אפשרי, וצריך לחפש את השינוי מבפנים, ולהשלים עם כך שהמשפחה לא תשתנה, לא שיגעת אותי, ואני מקווה שתרגישי טוב יותר, דרור

היי דרור, מה שלומך? אני שואלת באופן כללי. אתה לא חושב שמעבר לכך שטיפול משפחתי מפחית את הלחץ מ"החולה", הוא גם עוזר לשאר בני המשפחה? שהוא יכול להקל על ההורים והאחים בהתמודדות עם ה"חולה"? או עם המצב שנוצר במשפחה? לטיפול משפחתי יכולים להיות פירות גם אם לא חל שום שינוי במצב "החולה", לא? נורית

רציתי להגיב מקודם, ו'להוציא את מה שיושב על הלב' אך התגובות ה'משפילות' של'אלמוני ו'גמני' שהתווספו ל'עץ' זה,הוציאו לי את החשק מהכל וייאשו אותי עוד יותר,למרות שמקודם מצב-רוחי השתפר קצת.

למשתנה, מאוד מצטערת לשמוע על מה שאת חשה... מה קורה,יקרה? מה יעזור ,לדעתך,לשפר במעט את ההרגשה? אני לא יודעת עד כמה יש לי מילים לנסות לנחם אותך על מצב כזה, שאת מרגישה שלא מבינים אותך. יכל להיות רעיון לא רע, הטיפול המשפחתי, אבל אני לא יודעת עד כמה המשפחה תסכים לזה... אני שמחה שלפחות את הולכת לטיפול לעבוד על הרגשות שלך, להבין מעט יותר,את עצמך. מקווה שהימים יעברו ותהיי פחות במצב הזה.. שלא תשפטי את עצמך בחומרה. תרגישי טוב

והבהרה כללית למשתנה ובכלל אם אני כאן זה כי הרגשתי צורך להגיב... אך בימי התורנות שלה לא ארשום כאן

חן היקרה, אני מאוד מצטערת שגם לך רע,ושהמצב לא השתפר.תודה על העידוד,והטיפול באמת מעודד אותי. ותמיד אני שמחה 'לראותך' כאן. אך אני חייבת להוסיף דבר נוסף שמפריע לי,ואני מקווה שלא תכעסי על כך,בעיניין ליאת אני חושבת שהגזמת בפגיעות ושזה יצא מכלל פרופורציה,אני אישית לא קלטתי את דבריה אלייך כפוגעים,אלא להיפך,אך אני מבינה שאת בכעס עליה ואני חושבת שאת צריכה ללבן אותו איתה; והפסקת כתיבתך בימי התורנות שלה בהחלט אינה הפתרון. ואינך צריכה להתנצל אם את כותבת או חזרת לכתוב.אך גם היתה מיותרת לדעתי התוספת שהוספת,ומצד-שני יש אנשים שאינך צריכה להתייחס להערותיהם 'חסרות המוסר' והפוגעות,ותמשיכי לכתוב כאן,כדי לעזור ולהיעזר. ביי בינתיים, משתנה

ממליצה לקרוא http://www.hebpsy.net/showMessage.asp?forum=186&id=68#68 (שימו לב שגם לפורום הזה, שכבר קיים, קשה מאד להגיע. אין אליו גישה מרשימת הפורומים באתר. כדי להיכנס אליו ללא קישור - צריך להיכנס ל"מקורות", ומשם בסרגל קטן בצד שמאל ל"קבוצות דיון". כלומר היחס אל הפורום הזה הוא כאל קבוצה חיצונית, לא כחלק מהאתר, מהדיון. וזה מתחבר עם הדברים בהודעה). עוד, ממליצה על הפורום החדש "זולתעצמי" http://www.tapuz.co.il/communa/userCommuna.asp?Communaid=25041 לכל מי שנפגע ברשת מכל סיבה, ושלא מצא אוזן קשבת. בתודה.

שיר שלום, אני לא בטוח שהבנתי את כוונתך, ונראה לי כי יש דברים חשובים שאת רוצה לומר אותם. אשמח אם תכתבי שוב ותעזרי לי להבין טוב יותר, תודה, דרור

שלום לפסיכולוגים היקרים! ליאת מאחר ואת ענית לי אני אענה לך..אבל כל מי שמוכן להביע את דעתו אני אשמח,ובכן אני כן יודע ממה זה נובע ואני די בעבודה עם עצמי והאמת זה בעיקר היה עם חבר אחד ספיציפי טוב שרציתי כל הזמן לרצות אותו ולהוכיח לו ואז זה פשוט נגרר עכשיו התוודתי בפניו שהיו עיגולים של פינות אבל לא אמרתי שהמצאתי אנשים זה נראה לי ממש חשיפה למרות שמאוד בא לי לפתוח איתו דף חדש כי אני מאוד אוהב אותו בתור חבר אני יודע שאני אראה בעיניו מסכן וחסר חיים עם וידוי שכזה ולא מתאים לי והוא די רוצה לראות את האנשים שלא קיימים אם כן,מה אני עושה איך אני יוצא מהתסבוכת הזאת אני ממש רוצה להמשיך לחיות בשקט בלי סטרס ושקרים אלא האמת המוחלטת,ואני לא יודע איך אני עושה את זה וכבר בשבועיים האלו הייתי הכי כנה ואמיתי שאפשר פשוט אני הכי כייף טוב לי עם זה אבל מה עושים עם מה שנעשה כבר??? ,תודה רבה רבה רבה מראש:)

רועי שלום, המצב שאתה מתאר מוכר להרבה אנשים ברמה כזו או אחרת. מצב בו עושים הכל כדי להיראות טוב יותר, גם אם זה אומר להעלים דברים או לשקר. הנקודה החיובית שאני שומע אצלך היא שאתה הגעת להבנה שזה עושה לך יותר רע מטוב כרגע, אבל זה מאוד קשה לך, כי ישנם דברים בעבר שכבר נעשו. עצתי לך היא לנסות לשתף אותו באמת, תוך שאתה מסביר גם את המניעים לכך, למשל חוסר הבטחון שלך, וגם את הצער שלך. אני חושב שהפחד המצוי בך מהתגובה שלו חמור יותר מהתגובה המציאותית שלו. זו דעתי, אני מבין שחסר לי מידע מההתכתבות שלך עם ליאת, ובכל זאת נראה לי שזהו הפתרון הטוב ביותר עבורך, דרור

כל שעות היום אני עובדת. עובדת באמת אבל בעיקר על עצמי. כשהלילה מגיע הרגשות מציפים כל היגיון ומשכיחים כל סיבה שמצאתי בקושי רב עוד לפני שעות. היום היה טיפול... היה נחמד... דיברנו וסיכמנו המון דברים. עברו רק כמה שעות ועכשיו כל מה שדיברנו עליו נשמע לי כמו בדיחה. לא,לא כמו בדיחה... יותר כאילו מישהי אחרת דיברה במקומי. איך אפשר לחיות ככה???? שאלה שכנראה אין לה תשובה. סליחה על המקום. אור

אור שלום, אני שומע בדברים שלך דימוי עצמי נמוך, חוסר רצון להתבלט ולתפוש מקום, וקושי להתמודד. אני מניח שאת מודעת לכל זה, אבל שמעתי עוד משהו, התחושה שהפגישה הייתה בדיחה ושמישהי דיברה במקומך. אני חושב משהו בך מתקשה להרגיש שלם, לתת לדברים לשקוע, לכן גם הם לא נשארים לאורך זמן. בעיני זו מטרה טיפולית חשובה ביותר, לנסות ולהתמודד, למרות הקושי, עם הנטייה שלך לא ממש להרגיש שזו את שם, להסתכל על הדברים כאילו מהצד. כי זה נכון שזה קל יותר במהלך היום, אבל בלילה כשאת לבד, את כבר לא מצליחה לעשות את זה, ואת סובלת. אני אומר את זה כי אני חושב שלמרות שזה קשה את מסוגלת וזה חשוב לך, בהצלחה, ולא, לא תפסת מקום, להיפך אפשרת מגע איתך, דרור

גרמת לי לחייך.:) ליל"ט אור

מעולם לא היה לי קשר יציב בחיי.כל הקשרים שהיו לי עם חברים ובנות זוג תמיד היו נגמרים בריב. אני לא יודע מה לעשות עם עצמי, מה אתם מציעים?

שי שלום, נשמע לי שאתה מוטרד ומבין משהו על היחסים הבינאישיים שלך. אני חושב שהדרך המרכזית להתמודד עם זה היא בבחינה מעמיקה מה גורם לך להתקשות כל כך בקשרים בינאישיים, ולהתמיד בהם. מדוע אתה מסיים קשרים בריב, וללמוד כיצד להתמודד עם ההבנות שיעלו בטיפול, זו ההצעה שלי עבורך, בהצלחה, דרור

לגבי הרצון לחיות אימייל ששלחתי למישהו שאני מכיר. חשבתי שיכולה להיות חשיבות טובה לפרסום ההודעה גם כאן. אני לא יודע אם יש לי רצון לחיות כי לאחרונה אני נוטה יותר ויותר לחשוב שהחיים יכולים להיחשב ככאלו אשר לא מומלץ להיות בהם ואולי במקרה שלי הדבר הרבה יותר מהותי. אני ממש מרגיש לפעמים שהדבר הכי טוב שיכול לקרות זה שאני אמות כי אז אני לא אצטרך להיות בעולם עוד וזה הקלה רבה בהרבה מאוד מובנים שלא להיאלץ לסבול כה הרבה. למשל מאי סובלנות של בני האדם בכלליות. אני שואל את עצמי אם החיים בישראל הם הרבה יותר גרועים עבורי מאיך שהיה אם היית גר למשל בקנדה או בארצות הברית. אני לא אומר ששם לא יהיה לי מאוד גרוע אבל עדיין יכול להיות שהרבה יותר טוב. מצד אחר יש הרבה בעיות שקשורות לזה כמו הסתגלות לשפה אשר אולי אני לא מרגיש איתה בנוח. בכל אופן יכול להיות שאולי בעצם ישראל היא עדיפה אם אני אתנסה בארץ אחרת בצורה רצינית אבל לפי מה שנראה יכול להיות מאוד שלא.. בכול אופן יש לי דחף חזק לרצות לגור בארץ דומה לאלו שציינתי ואני מרגיש אי הגינות איומה וכפייה בזה שאני נאלץ לחיות במקום אחד אשר הוא לא לפי בחירתי וזה דבר נוראי לדעתי. ישראל יכולה להיחשב במקרים רבים כמקום הרבה פחות מתקדם וזה אולי אחד הדברים שמדכאים. לגבי הרצון לחיות. אני לא בהכרח מסכים עם הגישה הרגילה בנוגע לזה שמי שלא רוצה לחיות יכול להיות שיש לו בעיה מסויימת ואני מאוד מאוד כועס עליה. אני מאוד הייתי רוצה לעודד את הכיוון מחשבה באוכלוסיה של התהייה אם שווה לחיות והבנה יותר טובה של הנושא שאולי הוא בין הדברים הכי חשובים שצריך לתהות עליהם. לכן אחד הדברים שמאוד קשים לי בחיים זה הדחף לרצות לחיות בארץ שהיא יותר מסודרת. וגם למשל ארץ עם פחות צפיפות כפי שיש כאן. לגור במקום לא צפוף בישראל זה גם חיסרון כי כמו שבערים התחבורה הציבורית לא טובה במיוחד אז מחוץ לעיר זה עוד הרבה הרבה יותר גרוע לפי מה שאני מבין, ויש עוד הרבה חסרונות אולי למגורים "יותר רגועים" בישראל. האם אתה מצליח לחשוב על אפשרות לא מאוד קשה עבורי על מנת שתהיה לי אזרחות בארץ מערבית אחרת שהיא מסודרת יותר?

שלום לך, אתה מדבר על התחושה שאתה לא רוצה לחיות כלל, מנגד אני שומע אותך אומר שאתה היית מאוד רוצה לחיות אבל בארץ אחרת. ההתרשמות שלי, גם אם חלקית כרגע, היא שמה שמפריע לך בעיקר הוא שאין לך זכות בחירה. שאתה מאוד לא אוהב שאומרים לך מה לעשות ומה לחשוב, כך לגבי האם לחיות וכך לגבי היכן לחיות. אין לי עיצה פרקטית כרגע שיכולה לעזור לך לעבור לארץ אחרת, אבל אני בדעה שחלק מהבעיות שלנו והדרך בה אנו תופסים את העולם, עולה איתנו למטוס. אין בכך בכדי לומר לך אם ליסוע או לא, אלא רק לומר שהשינוי אינו טמון רק במקום אלא גם בראיית העולם. בנוגע לשאלה הכללית על מהות החיים והטעם שניתן למצוא בהם, אני חושב שזו שאלה חשובה שצריכה להשאל לעיתים ומפרספקטיבה נכונה, הנותנת מקום גם לאפשרות שיש דברים הנותנים טעם לחיים גם כשקשה, דרור

מה זה השם הזה? זה לא צ'ט פה

שלום דרור, אני נמצאת בטפול פסכולוגי כשנתיים,בעקבות דיכאון מז'ורי. אני מרגישה יותר טוב, אך עדיין לא מצליחה לחזור לעצמי ברמה מינמלית, כלומר, לחדש קשרים חברתיים שניתקתי, להקשיב ולהנות ממוסיקה , אין לי חשק לעשות דברים, לצאת לבלות, יש לי אנרגיה לדברים מאוד ספציפיים,כמו להסתובב בקניון או קניות וכו' (וגם אז לפעמים אני מאבדת מהר סבלנות). כמות המרץ והאנרגיה שיש לי מאוד מוגבלת,לדברים מסויימים מאוד. כל היכולות וההנאות שהיו בי פעם מתו. מצב הרוח השתפר יחסית, אך אין בי שמחה. אני לא מצליחה לשמוח, להרגיש שימחה, להרגיש טוב. האם כך אמורים להרגיש כאשר מחלימים? האם כל היכולות שהיו לי פעם, באמת מתו ? האם יש דרך לחזור לחיים ??? ברור לי שאי אפשר לחזור בדיוק למה שהייתי, כי עברו שנים ואיתם גם שינויים. אך אני מתכוונת לדברים בסיסיים, כמו להרגיש שימחה, כמו להנות משיר, להדליק רדיו או דיסק ולהאזין למוזיקה, ללבוש בגדים צבעוניים יותר ולא רק שחורים ואפורים. לקום בבוקר עם תחושה טובה, עם חיוך, עם מרץ. יש לי הרגשה ששום דבר לא יחזור. כאילו "נולדתי" מחדש לאחר הדיכאון. וכיום, מדובר בבחורה ריקה,כבדה ונטולה לעומת העבר.

טל שלום, את מציינת שאת בטיפול פסיכולוגי מזה כשנתיים אך לא מציינת האם הוא לווה בטיפול תרופתי והאם את ממשיכה כיום לקבל טיפול שכזה. אם לא אני ממליץ להתייעץ בטיפול על אפשרות זו, היא יכולה לשפר חלק מההרגשה הרעה שלך. אני מבין מדברייך שלפני התפרצות הדכאון היית שונה, מלאת חיים, ואף כי אכן קשה לחזור לתחושות כאלו לאחר זמן כה רב, הדבר אפשרי. עם זאת הדברים משתנים ממקרה למקרה. עדיין אני מאמין שישנו מקסימום של הרגשה טובה שלא הגעת אליו ואת יכולה להגיע אליו. לנסות למצוא טעם בחיים. את נמצאת בטיפול וזה שלב אחד, השלב הבא הוא ללמוד לקבל את הירידה במצב הרוח ולהגיע למקסימום אפשרי עבורך כיום. אני יודע שזה לא קל אבל עם טיפול תרופתי ועם שיחות אני חושב שזה אפשרי, בהצלחה, דרור

אני עייפה היום.עייפה מאוד.לא יודעת מי אני ואיפה ואם יש בשבילי מענה.ולמרות זאת כשראיתי את פנייתך,הרגשתי ליטוף. לא יודעת מה יש לי ולאן הדרך הזו..

ויק יקרה מאוד, יש בשבילך מענה. חייב להיות. לא יכול להיות שבן אדם יסבול, יבקש עזרה ולא יהיה לו מענה. אולי תרשי לעצמך להרפות קצת בידיים של איש מקצוע. לתת לו קצת לסחוב אותך על הגב, עד שהכוחות יחזרו. והם יחזרו. את חייבת לטפל בעצמך. אין לך ברירה. יש יותר מידי על כף המאזניים. אני מוכנה להיות כאן בשבילך וללטף. אבל לא במקום פנייה לגורם מקצועי. שולחת לך כוחות. תלכי לישון מוקדם היום. גם אני איישם את זה... נורית

ויק שלום, קשה לשמוע שאת מרגישה כל כך רע, ואין לי אלא להצטרף להמלצותיה של נורית ולקוות שרגישי טוב יותר ועם כוחות מחודשים בהקדם, דרור

איפה את היום?

דרור ערב-טוב, יש משהו שהיתי רוצה לספר למישהו,משהו שיבהיר לו דברים מסויימים,אך אני מפחדת שמה שאספר ישנה את יחסו אליי - ואולי לרעה,ויגרום לבעיות נוספות - שאיני רוצה לציין כאן, אך מצד-שני זה אולי גם יעזור בהמשך; אני ממש מצטערת על העמימות שבשאלתי,אך איני יכולה לפרט יותר,האם על-סמך מידע זה אתה יכול לייעץ לי מה לעשות? או לפחות להגיב?

משתנה שלום, האמת שהעמימות שבשאלה משקה על מתן תשובה לשאלתך. אבל באופן כללי אני חושב שהדבר תלוי בעיקר בטיב הקשר הקיים ביניכם. קשר חזק, שניתן לדבר בו ובנוי טוב, הוא קשר היכול לעמוד גם בפני סודות רבים. אם כי כמובן צריך להיזהר מהכללות. את צריכה לחשוב מה טיב הקשר ביניכם, ומה טיב הסוד. בעיקר נסי לחשוב מה המשאלה העומדת מאחורי הרצון לספר לו, והאם החששות בנוגע לדרך בה הוא יראה את זה לא נובעים מהדרך בה את רואה את הסוד. אני יודע שהתשובה שלי מעט עמומה, אבל אני מקווה שהיא עזרה דרור

תשובתך אומנם מעט עמומה,אך זה ברור שתיתן לי תשובה עמומה לשאלה עמומה. לפעמים כ"כ רוצים לספר משהו בחופשיות(כפי שהייתי רוצה לשתפך),אך עקב העובדה שהדבר יפורסם לעיני כל,לא אוכל 'להסתכן' בכך,ולכן העמימות בדבריי.

יש לי מחשבות מטרידות כמו לבדוק שצורה אובססיבית אם הביית נעול,אם המפתחות של האוטו במקום שלהם ועוד מחשבות דומות.....ובזמן האחרון אני בודק את ההודעות sms שאני שולח לחברה שלי בחשש שאולי רשמתי משהו פוגע או מעליב למרות שאני יודע שזה לא יקרה.......וגם יש לי אובססיה שאלי אני יפלוט משפט פוגע קללה או עלבון לחברה שלי או לאנשים שאני אוהב.....זה המחשבה שהראש שלי עסוק בתקופה האחרונה להיטים קרובות........את הביית הפסקתי לבדוק אולי זה בגלל שאני עסוק באובססיה האכשווית פחד לפגוע.....ו עוד משהו קטן....חברה שלי אמרה לי לפני חצי שנה שלפעמים יש לי מבטים חודרים כאלה כמו מבט של בנאדם מופתע....להיטים רחוקות כמובן....ומאז אני גם מוטרד המון מי זה שאולי משהו אצלי לא בסדר למרות שאני יודע שהכל בסדר אני קצת ממצמץ בגלל זה ולהיטים די קרובות אני בהרשה לא נוחה בגלל המחשבות הלא הגיוניות האלה......מה אני עושה אורנה מה יש לי?

יש לך עוד אובססיה והיא לשאול את השאלה שלך בפורום מספר פעמים בשבוע במקום להקשיס לתשובות וללכת לטיפול בהצלחה

אומנם כתבת דברים נכונים,אך יש דרך מועילה,טובה ועדינה יותר לומר את הדברים, לא צריך להעליב ו'לתקוף',אומנם צריך ישירות,אך גם למידת הישירות 'יש גבול'; וגם - את אותם דברים אם תגיד/י בצורה אסרטיבית הם יקלטו יותר והאדם גם יתייחס אליהם, אך בצורה שהם נכתבו - לי לפחות - הם נשמעים כהעלבה. סתם היה חשוב לי לציין זאת,כי גם אני 'זכיתי' פעמים רבות ל'פנינים כאילו' ממכם.

אסי שלום, מרגישים שאתה סובל,כיוון שאתה שואל בימים שונים בפורום את אותה שאלה בשמות שונים, ואני ממליצה לך לחזור אחורה ללפני מספר ימים כשעניתי לך על אותה שאלה בדיוק - שבקישור הבא: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-697,xFT-627022,xFP-627018,m-Doctors,a-Forums.html ואני מתנצלת מאוד אם אני טועה ואתה אדם אחר מאותו אחד ששאל שאלה זו,ושאלות אחרות(שלא צרפתי) בשמות שונים. חשוב לי להדגיש שאיני רוצה להעליבך בכך,או לגרום לך להרגיש לא חופשי לשאול בפורום-להיפך,אך פשוט כדאי שתתייחס ברצינות גם לתשובות שקיבלת,וגם לכך - שרק איש מקצוע מוסמך יכול לאבחן אותך בוודאות,אז חבל שתדחה זאת ותמשיך לסבול. בהצלחה, משתנה

לך ליעוץ פסיכיאטרי. תרופות יכולות מאד לעזור ולהקל עליך.

אסי שלום, היום זו המשמרת שלי ולא של אורנה אבל אשמח לענות לך, ואם עדיין תרצה לפנות לאורנה אתה מוזמן לעשות זאת בימים שלישי ורביעי. נשמע לי שקשה לך כרגע, כשאובססיה אחת מחליפה את חברתה ובעוצמות חזקות. אתה מפחד מהמחשבות שיש לך ועסוק ללא הרף בנסיונות לשלוט בהם. קשה לומר בוודאות אבל נראה לי שאתה סובל מ OCD, אולם את האבחנה המדוייקת, עוצמת ההפרעה וסוג הטיפול המומלץ תוכל לקבל בפגישה עם איש מקצוע (פסיכיאטר או פסיכולוג). לרוב הטיפל בהפרעה זו הוא תרופתי בשילוב עם טיפול קוגנטיבי התנהגותי. אני חושב שחשוב שתפנה לטיפול, הסבל הטמון בהפרעה שכזו הוא רב וקשה מאוד להתמודד עמו לבד, בהצלחה, דרור

באה לידי ביטוי?

שמשון שלום, אני מניח שהתכוונת להפרעת אישיות סכיזוטיפלית. הפרעת אישיות זו מתבטאת בהתנהגות ובחשיבה הנתפשות על ידי החברה כמוזרות, על ידי לבוש חריג לעיתים, על ידי אפקט (רגש) שטוח, ונטייה להתבודדות לעיתים. הפרעה זו חולקת מרכיבים רבים עם הסכיזופרניה אולם ההבדל המרכזי הוא שבעוד שבסכיזופרניה יש עבר של אירועים פסיכוטיים, בהפרעה סכיזוטיפלית עבר זה אינו הכרחי, אם כי הם עלולים במהלך חייהם לגלוש לפסיכוזה. המידע שנתתי כאן הוא על קצה המזלג ואתה מוזמן לחפש באינטרנט מידע נוסף, יש בשפע בכל מנוע חיפוש, בהצלחה, דרור

שלום, שמי ל ואני בת 33 גרושה+ ילדה בת 4, גרושה חצי שנה, הגירושים יחסית היו טובים ובהסכמה,הגרוש אבא טוב ונוהג לבקר את הילדה בתדירות טובה, אבל יש לי בעיה עם הגרוש שלי שהוא נוהג להראות לילדה שלי כל בחורה שהוא יוצא איתה, אני לא מקנאה כי אין לי רגש כלפיו אך אני מרגישה שהילדה מספרת לי את זה היא עצובה ולכן זה מפריע לי ואני כועסת עליו שהוא עושה זאת, השאלה שלי היא, האם בזה שהיא רואה את אביה מחליף בחורות בתדירות גבוהה האם זה גורם נזק לילדה? מה לעשות?הערתי לו על זה כבר כמה פעמים אך הוא לא מתייחס. דרך אגב מאז הגירושים אני אישית לעולם לא הראתי לילדה בחורים שאני יוצאת איתם.

לימור שלום, גירושין הם אף פעם לא דבר קל במיוחד כאשר מעורבים ילדים שקיימת מחשבה כיצד זה ישפיע עליהם. אני מניח שבאמת קשה לה לראות אתכם פרודים, אם כי לא ברור לי עד כמה היא מפנימה בגיל זה מיהן הנשים שאבא מציג בפניה. את אומרת שלא עוזר לדבר איתו, ומשום כך עצתי לך היא להתמקד בך ובילדה, לנסות להבין יחד איתה איך היא מרגישה. הרבה פעמים ילדים בגיל הזה מגיבים דווקא למה שהם רואים אצל ההורים, אם היא תראה שהקשר בינך לבין בעלך תקין ושאת אינך משדרת חרדה או רגשות אחרים כאשר היא איתו אני מניח שעם הזמן היא תלמד לקבל את זה. אם בכל זאת תמשיכי להרגיש מודאגת את יכולה לפנות להתייעצות אצל פסיכולוגית קלינית של הילד. בהצלחה, דרור

מנסה "לצאת מזה", אבל לא מצליחה. אתמול יצאתי לסיבוב קטן בלילה, היום יצאתי לסיבוב קצר בשמש, אבל אני חוזרת ולא מסוגלת לעשות כלום. ואח"כ מצטערת כ"כ על הזמן האבוד הזה. אתמול בלילה היה לי משהו מוזר- הלכתי לישון מוקדם, וקמתי בסביבות 4 בבוקר פשוט עם פחד מוות (חלמתי על המלחמה והטילים שנפלו), ועל העובדה שאם תהיה שוב אחת כזו, ואם יפול פה טיל- לא יהיה לי עם מי להיות, לא יהיה מי שיתמוך בי. כן, אני יודעת שזה נשמע מוזר, המלחמה כבר מזמן מאחורינו ולא חשבתי עליה בכלל בזמן האחרון, אבל זה מה שעלה לי בחלום. וכמובן, הבדידות הזו-- שאין אף אחד שמבין אותי שאותה הסביבה שאמורה להיות "קרובה"- המשפחה- ממנה אני כ"כ מתרחקת- בחיים לא תתן חיבוק או מילה טובה ושהמצב שלי פשוט כ"כ לא נתפס, עד שזה אפילו מביש, להיות בסיטואציה כזו. לבד.

שלום לך, נשמע לי שמאוד קשה לך עם תחושת הבדידות, וההרגשה שאף אחד לא מבין אותך. אני מבין שאת מנסה לצאת מזה בכל מיני דרכים, למשל על ידי יציאה מהבית אבל משהו נתקע, זה לא הולך. אני יכול לנסות לייעץ בשני כיוונים, האחד הוא הכיוון של הבדידות, אני לא מכיר את הסביבה שלך ואת החיים שלך, אבל אם את עובדת את יכולה לנסות לחשוב שלאחרים כן אכפת ולחפש סימנים לזה, לפעמים מוצאים. אני יודע שיותר קל לומר מלעשות, ולכן ההמלצה השניה שלי קשורה בטיפול. אני לא יודע אם את בטיפול אבל הוא יכול לעזור לך להכיל את הבדידות ואולי גם לסייע לך במציאת דרכים להרגיש פחות בודדה על ידי שינוי פנימי מעמיק, בינתיים תמשיכי לנסות לצאת מזה, זה חשוב בהצלחה, דרור

ליאת נדחקתי לסוף. אולי לא שמת לב...אבל אני כמעט בטוחה שאם זה היה מופיע תחת שם אחר היית מגיבה.אולי אין כל כך מה להגיב. לא יודעת. אבל אני יודעת שמאסת בי אחרי זמן רב...

בוקר טוב me, פניות עמומות מוציאות ממני תגובות עמומות, המתפרשות באופן שיוצא משליטה. לכן במקרים מסוימים אני מעדיפה לחכות לשאלה ספציפית. שבוע טוב ליאת

היי ליאת, האמת היא שלא היתה שאלה ספציפית. הרגשתי חרא ולא ידעתי כל כך מה לרשום.... הקדמתי את הפגישה עם הפסיכולוגית.....היית מאמינה? עלי? תגידי ת'אמת שיהיה גם לך שבוע טוב

מזה כ- 5 שנים אני סובל מחרדות שהתפתחו במסגרת העבודה שלי.אני כמובן בטיפול תרופתי (החלפתי הרבה תרופות ) וכן ניסיתי טיפולים אחרים מלבד תרופות :פסיכולוגיים קליניים,דיקור סיני,היפנוזה ולפני טיפול הומופאטי ,האם אתם מאמינים שיום אחד אני יבריא לחלוטין ללא צורך בטיפול תרופתי.יש לציין שבהשכלתי אני מהנדס אלקטרוניקה וכרגע משלים לתואר שני בהנדסה (בציונים מעולים) כמובן עובד במשרה מלאה וכן נשוי ואב לשלושה.האם ניתן להבריא לחלוטין מהחרדות .אבקש תגובות מאנשים שהבריאו לחלוטין מהחרדות וכן מרופאים בעלי ניסיון בתחום

שלום אלי, לאמונתי, לכל אחד מאיתנו יש בטן רכה, או אם תרצה 'חוליה חלשה', המזכירה לנו את קיומה בעתות משבר. אנשים חרדתיים בבסיסם עלולים להגיב בתקופות של חרדה למצבים רגישים, מצבים של אי וודאות, מצבים של משבר וקושי. באופן דומה אנשים בעלי פוטנציאל דכאוני, יגיבו באפיזודות של דיכאון למצבים רגישים. למרות האמור לעיל, בהחלט אפשר להיפטר מהחרדה לתקופות ממושכות, עם או בלי תרופות. אחרי הכל, כולנו בני אדם, ולכולנו רפרטואר רגשי שהדמיון בו רב על השונה. קשה להאמין שקיים בעולם מישהו המשוחרר לחלוטין מחרדות עד סוף ימיו. איני סבורה שחרדה היא מחלה, ולפיכך השאלה מתי תבריא נראית בעיני לא השאלה העיקרית. השאלה החשובה היא האם אדם יכול לחיות עם עצמו בשלום, מתוך היכרות עם נקודות החוזק והחולשה שלו, לתפקד היטב במרבית שטחי חייו, ולממש את הפוטנציאלים שלו באופן מספק. אני שומעת שאתה פעיל, הישגי, ומבורך במשפחה, ולפיכך, כל מה שנשאר זה ללמוד לקבל את עצמך, ולחיות בשלום עם מה שיש. חזק ואמץ ליאת

ליאת, תודה על העידוד , הכתיבה כאן גם אם היא לא מקלה על ההרגשה היא אכן סוג של פורקן ,בעיקר כי כרגע אין לי אף אחד אחר שמקשיב ... אני מנסה לגייס את כל המשאבים שלי אבל הם הולכים ואוזלים,אני חושבת שהם כבר בסכנת הכחדה...:)

שלום אלי אפשר להפרד מהחרדות. תבדוק עם עצמך האם לא פיתחת תלות בתרופות, האם באמת אינך יכול להמשיך בחייך ללא התרופות הללו. עד כמה המחשבה על כך מעוררת את החרדה? מנסיון שלי (ארבע שנים של חרדות), מה שעזר לי לצאת מזה זה תחום עניין חדש ומסקרן שמצאתי, תחום שיכולתי להתבטא בו וליצור. תחום שאיפשר לי להרגיש שווה ומסוגלת. לפעמים טיפול נפשי שעוזר למקד את הסיבות לחרדה המתמשכת גם יכול לעזור.

רע לי. הכל ממשיך והכל נראה אותו הדבר . אני מרגישה כאילו העולם גדול מידי וחונק מידי .הכל נראה לי מאיים. כאילו הקירות הולכים ומתכווצים סביבי ואני כ כך קטנה... אין לי למה לצפות ... ורק החור הזה שבתוכי הולך וממשיך ונפער לו, יותר ויותר גדול ... ואין לי כוח יותר ... להמשיך זו עבודה קשה מידי . אני נאבקת, להשאיר את הראש מחוץ למים לנסות להמשיך לזרום לא להיכנע לזה , אבל זה נהיה קשה יותר ויותר .ואני כ"כ לא רוצה לחזור לאותו מקום אפל שממנו אני יודעת שלא יהיה כוח לחזור שוב...

שלום ד', כמו שהעידו כאן מספר חברים לפנייך, עצם הכתיבה אלינו מהווה לפעמים סוג של הקלה ופורקן. אני שומעת את הכאב שלך, ומבקשת ממך לנסות ולתקוף את העולם כרגע במנות קטנות. יש ימים בהם צריך לעבוד חסכוני, ולשמור משאבי הישרדות להמשך. שולחת לך את כל הכוח שאפשר כדי להמשיך ולהישאר עם הראש מחוץ למים. אל תיכנעי ליאת

בטעות הגבתי על ההודעה "חרדות" אני כבר "אאוט" לגמרי...

אם ראית את כלבי אשמורת ואני מניח שראית...אז כבר ברגעי תחילת הסרט(סצינת הפתיחה) אפשר לדעת מה יקרה עם כל אחד מהנוכחים מיסטר פינק לא מוכן לשלם טיפ כי הוא אינדיבידואליסט מיסטר אורנג מלשין לבוס על מר פינק שלא שילם את הטיפ כי הוא המלשן הסוכן הסמוי מיסטר בלונד שואל את הבוס אם לירות במר וויט כי הוא האלים וזורע את זרע הפורענות הוא גם עושה תנועת אקדח למיסטר וויט מיסטר בלו לא נמצא שם לא מדבר בכלל ומהשם ברור שהוא ימות ....היום ישבתי עם משהו שאמר לי שבחיים צריך להגיע להחלטות קשות שהחלטתי ללכת לזונה ידעתי שזה החלטה משמעותית שאחריה אני לא יהיה אותו אדם ושסוף סוף אני אחליט החלטה משמעותית לסיים את חיי והנה זה קורה...מצטער שאני נופל עלייך כף המטפלת שלי בחופש והפסתי לקחת כדורים וכנראה שאצטרך לחזור מתגעגע לאפאטיות רוצה לחוש שוב את המוות.......כשאני מדבר עם אנשים הם שואלים אותי אם יש לי מטרות בחיים משום שאני אדם דיי שטחי למצוא אהבה לחוות אהבה לאישה וגם יחסי מין עם בחורה שאני אוהב זה היה מטרתי העיקרית בחיים עתה שהחרבתי את המטרה הזו אין לי שום סיבה לחיות וטוב מותי מחיי .......הרבה פעמים שאנשים שואלים אותי מה מטרתי בחיים ואני אומר אין מטרה הם אומרים לי למה אתה חי או אני במקומך הייתי מתאבד(רק אתמול בערב בחורה אמרה לי את זה בפאב) אין לי מטרות לא בקריירה ואת המטרה העקרית שהעסיקה אותי גם בגילאים ממש קטנים (כבר מתחת לגיל 10) העיסוק בשאלה האם בחורה יכולה לאהוב אותי באמת .....האם אדם כלשהו יכול לאהוב אותי.......אני חייב להודות שגם שאני חש נאהב קשה לי לקבל את זה גם בקשר עם האקסית בגלל שיחסי המין היו מחורבנים וסיום הקשר כמו שהוא נגמר גרמו לי למחשבות אם אפשר לאהוב אותי באמת........גם בפאבים התל אביביים שאני יוצא ובחורות שאני מכיר משלום שלום מחבקות אותי זה סתם זה כדי לתת להן הרגשה טובה שהן לא לבד...לי זה לא מרגיש.....אני מצטער על העילגות של ההודעה כאן והאיכות כי אין לי ממש עם מי לדבר (לא רוצה להטריד את המטפלת שלי בחופשה שלה...ואין עם מי לדבר החבר היחיד שלי שיודע על זה קצת נמאס לו לשמוע את זה ואני מאמין שבטח גם לך נמאס) להתראות ושבוע טוב ליאת...את לא חייבת לענות זה הגיגים זה מרגיע אותי לכתוב פה למספר דקות די מספיק להתראות

הי מר בלו... כשלא היית פה הרבה זמן קיוויתי שמצבך השתפר קצת.צר לי לשמוע (או לראות) איך אתה מרגיש כעת...אני חושבת שהמטרה שלך כרגע היא לחזור לעצמך וזו מטרה מספיק חשובה (שכנראה חשובה גם לך ) אני מקווה שתרגיש יותר טוב בקרוב ...ותלמד שאתה אכן ראוי לאהבה .. מקווה שתתעודד ...

thank u it was very nice 2 hear/////

תודה על הטיפ כעיקרון יש אמת בדברייך הבעיה שהוא כמעט בכה ואמר שאני נוטשת אותו ושאני עושה טעות...אז זה למה חשתי אשמה

נועה, מטפל שבוכה כשמטופל מבקש לעזוב פיתח ככל הנראה הזדהות-יתר, התקשרות החורגת מיחסי מטפל-מטופל, מה שעלול לסכן את שיקול הדעת המקצועי שלו. בהנחה שהדברים הם אכן כמו שאת מתארת אותם, יש כאמור מקום לשקול החלפתו במטפל אחר. בהצלחה ליאת

ליאת שוב שלום, רציתי לשאול אם אפשר לשלוח לך הודעה למייל האישי? הכוונה כעיקרון,כי יש משהו שאני רוצה לשתף אותך אישית,אך אני עדיין בלבטים לגבי כך,יכול להיות שבהמשך הערב אעשה זאת אם תאשרי לי.

ואם כן,אפשר לשלוח את המייל בהמשך השבוע ולא הערב?

שלום לך ליאת רציתי לשאול אותך איך יודעים שהטיפול אינו מתאים, או אולי הקשר הטיפולי. איך אפשר לדעת? אם מחליפים מטפל מי אומר שזה אמור להיות יותר טוב? יכול להיות שנתגעגע למטפל הקודם? מה הם הקוים האדומים שלפיהם צשריכים להחליט שזהו זה? צריך להפסיק או לעבור? אני נורא עייפה אבל איני יודעת אם ממנה או ממה שקורה שם? כי אני מתגעגעת לה ומחכה ליום הפגישה?

ערב טוב, אם את מתגעגעת ומחכה לפגישות, מותר להניח שאין בעיה מהותית בקשר הטיפולי. אפשר להניח עוד, שמשהו בתהליך הופך להיות חשוב ומשמעותי עבורך, גם אם זה קורה לאט. כשמדברים על קוים אדומים, בדר"כ מתכוונים למצבים של חוסר מקצועיות ובעיות אתיות, אותם אפשר לזהות בדר"כ דרך תחושות חזקות וחד משמעיות (אם כי לא תמיד) אצל המטופל. במקרים של ספק אפשר לפנות למועצת הפסיכולוגים ולהתייעץ. כל המצבים האחרים הם עמומים ומשתנים, ונקבעים לפעמים גם דרך תחושות בטן. עייפות יכולה דווקא להעיד על כך שנעשית עבודה. שבוע טוב ליאת

אני יודעת.אף אחד לא יכול לעזור לי...גם במיון לא עזרו לי בעבר.אין לי מה ללכת לשם.מה אני עוד יכולה לעשות?מה לחפש?אין לי כח. אל תדאגו לילדה שלי,כל מה שנשאר ממני מכוון לשמור עליה ולהיות לה.לאהוב אותה.היא לא תפגע.

קשה לי להאמין שהיא לא תיפגע. את חייבת לקחת אחריות. חייבת. איפה בעלך בכל הסיפור? זו גם ילדה שלו. הוא חייב להיות שותף. אנא, עשו את כל המאמצים ביחד. את חייבת עזרה מקצועית. לא משחקים בדברים כאלה. גם בת של חולה

ויק, תוכלי לגשת למיון של בי"ח פסיכיאטרי ולבקש עזרה. גם מיון רגיל יכול להיות טוב מלא כלום. את חייבת למצוא פסיכיאטר בו תוכלי לתת אמון. לפעמים זה לוקח קצת זמן, אבל שווה להתאמץ בשביל זה. אני שמחה לשמוע שאת שומרת על הבת שלך. ועליך - בשבילה. המשיכי לעדכן ליאת

אני יודעת לבקש עזרה,פעם גם האמנתי שתמיד אפשר לעזור ושתמיד צריך לבקש.אפילו עכשיו אני ממשיכה לנסות.ביקשתי ואני מבקשת.אבל בקשתי חוזרת ריקה,כאילו יש לי מחלה חשוכת מרפא. לא אלך למיון יותר.בטח לא לפסיכיאטרי.להחתים שם את ה"דרכון", כמוהו כמוות.ומוות עדיף. אני רוצה שיעזרו לי בלי להגיע לשם.לפני זה.שיהיה סוף להידרדרות המובטחת. ושיסבירו לי לאן נעלמתי.איפה אני?

אני גולשת כל יום 12 שעות ולפעמים 18 שעות. מה ניתן לעשות? אני מובטלת, אין כסף לפסיכולוג. האינטרנט מרגש אותי ולא מעוניינת להיגמל.

שלום גלית, אם אינך סובלת מהמצב, אינך רוצה לשנותו ואינך פוגעת בזולת, אז מה הבעיה? למה את מתכוונת כשאת שואלת 'מה ניתן לעשות?' ליאת

שלום , אינטואיציה זה מושג מעולם הפסיכולוגיה? תודה

שלום שילה, אינטואיציה היא מושג מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, הבא לתאר מצב של פתרון בעיות שלא בדרך של אימון הדרגתי, ניסוי וטעייה או לוגיקה מובנית, אלא בדרך של "תובנת הארה", המתאפשרת לעיתים קרובות גם במצב של נתונים חסרים, ואשר לא ניתן להסבירה במונחים של תרגול או למידה שיטתית. בברכה ליאת

ערב טוב, מהו הטיפול המומלץ בדיסתמיה? תודה

שלום רועי, בשל המהלך המתמשך והאופייני של הדיסתימיה, הופך הדיכדוך כמעט למאפיין אישיותי, ולכן הטיפול המומלץ במקרים אלה הוא טיפול שיחתי (פסיכותראפיה) באוריינטציה דינמית. לפעמים ניתן לשלב גם מרכיבים קוגניטיביים-התנהגותיים, כאשר מתבקש שינוי מהותי בתפיסות, אמונות והתנהגויות לא מסתגלות. בשמחות ליאת

בעקבות הכתבה בהארץ- http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=834385 שאלתי מתי פסיכולוג צריך או חייב להפנות מטופל שלו לפסיכיאטר? האם ניתן לקבל את גרסת הפסיכולוג בכתבה שניתן לטפל בפסיכוזה גם ללא תרופות?

שלום משה, מבלי להתייחס כרגע למקרה הפרטי המתואר בכתבה, ההחלטה אם לשלב בטיפול פסיכולוגי גם טיפול תרופתי תלויה בכמה גורמים, בהם סוג ההפרעה, מידת הסבל שהיא גורמת למטופל, מידת היעילות של התרופה הייחודית, המטרה המבוקשת (הפחתת סימפטומים; הקלה במצוקה הסובייקטיבית; הרגעה; וכד'), עמדתו של המטופל ביחס לתרופות, ועוד. השימוש בחומרים כימיים/טבעיים כדרך להקל על כאב גופני או נפשי עתיק כימיה של האנושות. זהו נושא רחב ומעניין, שתקצר היריעה מלדון בו כאן. המחוייבות האתית של הפסיכולוג, ממש כמו של הרופא, היא לסייע למטופל שלו בכל הכלים המקצועיים העומדים לרשותו, מתוך אחריות ויושרה. אני מצרפת קישור לקוד האתי של הפסיכולוגים, ומזמינה אותך לעיין בסעיף 2.1, הנוגע, כך נדמה לי לנושא הכתבה- http://www.psychology.org.il/public/ethics/index.html אני עצמי לא מכירה דרכים יעילות לטיפול בפסיכוזה שלא באמצעות תרופות, הגם שידוע לי על גישות אנטי-פסיכיאטריות, בהן מחזיקים אנשים או כתות, חלקם רציניים וחלקם לא. בברכה ליאת

שלום, אודה על קבלת פרטים בנוגע להפרעת אישיות תלותית. ואיזה סוג טיפול מומלץ בכדי לטפל בהפרעה זאת. שבוע טוב, מיקה

ערב טוב מיקה, הפרעת אישיות תלותית מתאפיינת בדפוס יחסים של כניעות פסיבית, חוסר נפרדות, חוסר עצמאות וצורך להתמזגות עם האחר המשמעותי. התלותי אינו יכול להתמודד עם נפרדות ואוטונומיה, ומוכן לשאת פגיעה והשפלה ובלבד שלא להינטש. הוא זקוק לאובייקט, רע ככל שיהיה. אנשים כאלה מתקשים לתפקד באופן עצמאי כמעט בכל תחום, ולכן יניחו לאחרים לקחת אחריות, גם במחיר של שיעבוד רגשי. הטיפול בפסיכותראפיה תמיכתית והתנהגותית נמצא יעיל, כשהמטרה היא חיזוק היוזמה והביטחון העצמי. בברכה ליאת

ליאת, מה הכוונה ב"שיעבוד רגשי? תודה

ליאת שלום שוב, יש לי בעיה שממש לא נעים לי להודות בה,ודנו בה קצת בעבר,אך כעת היא קצת החמירה,והיא 'התמכרותי' לפורום זה(בעיקר) ולפורומים אחרים; בזמן האחרון ה'התמכרות' חזרה ואם אני בבית וליד המחשב שלנו,כמעט רוב שעות היום והלילה, איני מסוגלת להפסיק להיכנס מידי פעם לפורומים,וזה חוזר להיות כמו בעבר,וזה החל כשמצב-רוחי החל להתדרדר,ומצד-אחד זו הצלה עבורי(לא 'לשמור' הכל בפנים),אך מצד-שני זה 'ביזבוז' של שעות שלימות וימים שלמים. שלא יובן לא נכון,איני מאשימה אף-אחד,להיפך - איני יודעת מה הייתי עושה ללא תמיכתכם,אך איני יודעת איך 'לווסת' את השימוש בפורום שיהפך להיות ל'כלי עזר' ולא לעיסוק העיקרי בחיי כעת? אודה לך מאוד על דעתך בעיניין זה,אך בפירוש אדגיש שהפיתרון הנכון עבורי לא יהיה להפסיק לגמרי את השימוש,איני רוצה זאת וזה יקשה עליי מאוד.

האם ה'התמכרות' לפורומים קשורה לOCD ?

היי שוב, ההתמכרות לאינטרנט, בעיקר לחדרי צ'ט ולפורומים, מוכרת כיום ומתועדת בספרות הפסיכולוגית. אחרי הכל, מדובר במענה קל ומספק לצרכים חברתיים, צרכי קרבה ואינטימיות, ואפילו - כמו שקורה לצערנו אפילו כאן - דרך לפרוק אגרסיה מבלי להסתכן יתר על המידה. עבור אנשים מסוימים, המגע החברתי-וירטואלי הוא הצלה של ממש, ועבור אחרים - אסון. הכל, כמו תמיד, תלוי במינון. אם את מרגישה שההתעסקות בפורומים גוזלת ממך זמן יקר שהיה יכול להיות מופנה לעיסוקים אחרים, מגוונים ומועילים יותר, אזי יש מקום 'לקרוא אותך לסדר' :-) תוכלי להעלות זאת בטיפול שלך, ולבנות יחד עם המטפל/ת תכנית גמילה מסודרת, שתגדיר שעות קבועות של מותר ואסור. אני רוצה להאמין שהטיפול החדש שהתחלת ייקח אותך למקומות טובים, ללא קשר לפורום, ואז ממילא יהיו לך עיסוקים אחרים, שישאירו את הפורום רק כ'דובדבן' של סוף היום. שבוע טוב ליאת

תודה ליאת, באמת אשוחח עם המטפלת על כך, התחלתי לשוחח איתה בשבוע שעבר,אך 'יפיתי' את הבעיה ושיניתי מהר נושא. אולי תצחקי על כך,אך הדפסתי את מה שכתבתי ואת תגובתך ואראה למטפלת,וכך לא אוכל להתחמק מטיפול בבעיה זו. שבוע טוב גם לך, משתנה

בקשר לאובססיה פחד לפלוט מילים גסות או עלבונות מחשבות של משפטים מעליבים שאולי יצאו בטעות......האם זו בעיה חמורה?האם פסיכולוג קליני יכול לעזור בשיחות?האם יש איזה דרך לגבור על האובססיה הזאת לבד?האם כתוצאה מהפחד הזה האובססיה המציקה הזאת תגרום שבאמת אני יוציא את העלבונות האלה?

אייל יקר, באופן טבעי, קשה - אם לא בלתי אפשרי - לתת אבחנות דרך האינטרנט, אך אוכל להעריך בזהירות שהתופעה שאתה מתאר קשורה דווקא לקושי שלך לבטא באופן מווסת ובריא רגשות תוקפניים. אתה חרד מאד מפני איבוד שליטה על התוקפנות שלך, כשחרדה זו באה לביטוי במחשבות החודרניות שתארת. (אין זה דומה לתסמונת טורט). להערכתי אתה מועמד טוב מאד לטיפול פסיכודינמי, שיוכל לעזור לך להיפטר מהמחשבות המטרידות. מידת החומרה נקבעת במידה רבה בהתאם למצוקה הנגרמת לך בשל כך. אם אתה סובל מאד, אין סיבה לדחות את הטיפול או 'לנסות לבד'. בהצלחה ליאת

דרך אגב אין קשר בין הכותרת שכתבת "פרנואיד" לבין מה שאתה מתאר שאלה מחשבות טורדניות.

הא..כן..הוא גם אמר ש"הוא לא מנסה להעניש אותי כי על שבחרתי שלא להמשיך".... אך יחד עם זאת חשתי אשמה מאחר ונראה לי כי הוא ממש ממש נעלב ממני

שוב שלום נועה, עלינו לזכור שהטיפול נועד בראש וראשונה למען רווחתו הנפשית של המטופל. רגשותיו של המטפל, גם אם קיימים, אינם אמורים להוות שיקול במקרה שלך (ונדמה לי שהמטפל גם רמז לך על כך, ובכך עורר אצלך אפילו יותר אשמה). בכל מקרה, לכי לפגישה, והקשיבי לתחושות הבטן שלך. בהצלחה ליאת

שלום אני התחלתי טיפול של כמה חודשים והחלטתי שלא להמשיך כאשר אמרתי למטפל כי אין בכוונתי להמשיך הוא "התקיף" אותי וקבע כי רק הוא מתאים לי ושאין כל סיבה שאחליך אותו...חשתי אשמה..יצרתי איתו קשר הוא אמר שאם בא לי שאשלח לו מייל {?} עם כל מה שאני רוצה לאמר..אז אמרתי לו שעדיף שאשב להבהיר את האישיו מולו..כעת אני חשה אמביוולנטיות...לא יודעת אם כן כדאי לי להמשיך או שאני תחת מניפולציות רוב הזמן אני חשה שיש בעייה עם ההעברה הנגדית... נא אימרו לי דעתכם

נועה יקרה, הקביעה כאילו רק מטפל אחד מתאים למטופל ספציפי היא משוללת יסוד. המידע שמסרת כאן על טיב הקשר ביניכם הוא חלקי, ויש להניח שאינו מקיף את כל המורכבויות שיכולות להתפתח ברמת ההעברה וההעברה הנגדית. עקרונית, אני חושבת שאת צודקת, ואת העניינים הללו מוטב ללבן פנים אל פנים. אם תמשיכי להרגיש שאת נתונה למניפולציות ואינך חופשייה לקבל החלטות באופן ריבוני, יש מקום לשיקול דעת נוסף. ערב נעים ליאת

נראה שאני לא יכולה לבד.אפילו במירווחים של שעות...לא יכולה לבד. אתמול ארוחת ערב משפחתית מה שפעם היה ממלא אותי ומוציא ממני את המיטב.הומור,דיבורים,אהבה.ואתמול לא הייתי.כמו מבחוץ הסתכלתי על כולם.מנותקת.מחוקה.כבר לא כאן. חיכיתי שילכו.רק לישון.ובלילה התעוררתי.ונירדמתי.וחלמתי שעושים לי שטיפת קיבה ואני זוכרת ששמחתי שהצילו אותי,ושעכשיו כולם יודעים ויטפלו בי והכל ייגמר כבר.באמת. ואבל שוב הבוקר.אותו דבר. ואני לא יכולה להיות לבד,כבר עשיתי כל מה שאני יודעת.ואני לא יכולה,לא יכולה...אני רוצה שמישהו יתפוס אותי..............

ויק יקרה מאוד, אני לא יכולה שלא להגיב. בבקשה בבקשה ממך תפני לעזרה. תסעי למיון. קשה לי נורא לקרוא את ההודעות שלך. אני יודעת שיש לך בת קטנה. והייתי רוצה לזעוק את הזעקה שלה. אני גדלתי עם אמא בדיכאון. אני מתחננת, תצילי את עצמך. ואותה. נורית

ויק יקרה, אני מצטרפת לבקשתה של נורית, ומפצירה בך לגשת לגורם טיפולי שיוכל לסייע לך באופן המיטבי. אני מרגישה שיכולתי לעזור דרך כאן מוגבלת מאד, ולהערכתי את זקוקה כרגע ליותר ממילים חמות ועידוד. אנא פני לקבל עזרה, וחזרי להרגיע אותנו. אני באמת דואגת לך. ליאת

אני בת 28 וגדלתי במשפחה אלימה, אני ואחיותי סבלנו מאלימות פיזית נפשית וריגשית. בשנתיים האחרונות אני סבלתי מדיכאון קליני (כמו גם 3 אחיותי) ובעזרת תרופות ויעוץ פסיכולוגי הגעתי למצב בו לראשונה בחיי יש לי בטחון עצמי והערכה עצמית. בעקבות הדיכאון לימודי ההנדסה שלי נמשכו 2 יותר מהרצוי ואף עדיין לא סיימתי אותם. אך אני מרגישה שיש בכוחותי לעשות כן. כמו כן אני כבר לא עובדת כ 4 שנים וגרה עם בן זוגי מזה כ 8 שנים ויש לי חששות כבדים להמשיך את המערכת הזוגית הזאת. שמתי לב שבעקבות הדיכאון ממנו סבלתי - גדלתי המון, מבחינה ריגשית, ואילו הוא נשאר במקום, בנוסף יש לי תובנות חדשות לגבי החיים ומשמעותם. לדעתי בן זוגי הוא אדם אלים בצורה סמויה ולא גלויה, למשל הוא נוטה להשפיל אבל לא באופן בולט אלא בטיפטופים, כעת הדלי שאליו טיפטף מלא והוא כבר כבד מלהתעלם ממנו. האלימות הסמויה הזאת הייתה במשך כל השנים שאנחנו ביחד אבל "הוא בחור טוב וומוצלח" שכל אמא היתה מאחלת לבת שלה. בימים האחרונים האלימות כבר לא כל כך סמויה, למשל הוא רצה שאנתק שירות שהיה לי בחשבון הסלולר שלי, שירות זה עולה כ 20 ש"ח בחודש אך הערך המוסף שלו גבוה עבורי. הרצון שלו שאנתק את השירות הסתיים בשיחה שבה הוא צורח עלי שלא מעניין אותו וושאני אנתק את השירות. דוגמה זאת מעלה עוד בעיה שיש לנו והיא שאני תלויה בו כלכלית, הוא עובד ומרוויח טוב וקשה לו עם העובדה שאני לא עובדת כל כך הרבה זמן ואפילו לא מתקדמת בלימודים (ובצדק). (לדעתי אני בחרתי בתלות הזאת ולדעתי זה סמפטום של נשים מוכות (פיזית / ריגשית) אחרת מה יחזיק אותנו במערכות יחסים כאלו?) בנוסף היום אחיין שלי , בן השנתיים, התארח אצלנו (גם בן למשפחה מוכה) והתחלתי לסדר את החדר בו אנו גרים עם שני החתולים שלנו, הגיע שלב שבו התחילו לי כאבי גב, כנראה שנתפסו לי השרירים, ואז ביקשתי שיעזור לי בכמה דברים, דבר שזכה להתעלמות מצידו, כלומר הוא ראה טלויזיה / שיחק במחשב וכו' מה שגרם לי לתסכול בנוסף לעייפות וכאב הגב. אני חייבת לציין שבכל היום הזה ממש לא הייתי סובלנית ובדרך חזרה מהורי (הורדנו את האחיין שם) אמרתי לו להזיז את הבוסטר מהכיסא הקידמי כדי שאוכל לשבת כי כואב לי הגב אך הוא סירב בטענה שלא אמרתי בבקשה ו"ביקש" ממני את האגוזים שהיו בידי. בסופו של דבר הבנתי שאין עם מי לדבר והלכתי לשבת מאחורה, לא מצאתי את התפסן של חגורת הבטיחות ולכן לא הייתי חגורה. הוא המשיך לבקש את האגוזים שהיו בידי והתרגז כשלא נתתי לו אותם, ואז הוא התחיל להאיץ ולבלום בפתאומיות, כך שעפתי קדימה והוא עשה זאת מספר פעמים. צרחתי עליו שיפסיק, כאשר הגענו הביתה אמרתי לו שפה ההקשר נגמר בנינו והלכתי ברגל לאחותי שגרה במרחק הליכה מביתינו. באמצע הדרך הוא הגיע עם הרכב וביקש שאעלה איתו לרכב ושניסע אליו הביתה סרבתי והצעתי לו שיבוא לבית אחותי לדבר כי לא יהיה אף אחד אצלה בבית. לאחר שהוא חסם את התנועה תוך שהוא נוסע בקצב ההליכה שלי נכנסתי לאוטו. והוא שוב התחיל להתעצבן שאני מתנהגת אליו מגעיל כל היום, והוריד אותי במקום יותר רחוק ממה שאסף אותי בידיעה שקר לי, וכואב לי הגב. התקשרתי אליו וביקשתי ממנו שיבוא לאסוף אותי לביתה של אחותי כי קר לי ואני לא יכולה ללכת אליה ברגל, הוא לא הסכים כל עוד אני לא מתנצלת, שאלתי אותו אם הוא מוכן לקבל התנצלות שאני לא מתכוונת אליה והוא אמר שלא משנה לו. בקיצור אח"כ הוא שוב בא לבית אחותי, לא הצלחנו לדבר בכלל. אני מרגישה שאני צריכה לשמוע האם באמת הקשר שלנו כל כך דפוק ושעדיף לי להמשיך הלאה או שאולי גם אני באיזה שהוא אופן גורמת להסלמה. האמת ככל שאני כותבת את השורות הללו אני מבינה שאני נמצאת במערכת יחסים אלימה וככל שאני מתחזקת ומתנגדת לאלימות ככה היא נהיית עוד יותר אלימה. והאם יתכן שהוא סובל מדיכאון ומכאן האלימות שלו?גם אצלו במשפחה יש הסטוריה של דכאונות. קשה לי לקחת את הסיכון ואני ממש לא רוצה לעשות משהו שאח"כ אני אתחרט עליו. נ.ב בחברה הישראלית של היום, הפורום הזה עושה עבודת קודש - תודה לך גאולה (תרתי משמע:)

מולאן יקרה! אכן תיאורך הוא ארוך ומפורט אך ככל שיש יותר מידע זה עוזר להבין את התמונה השלמה. ובהתאם לכך גם תהיה התשובה. כתבת: "למשל הוא רצה שאנתק שירות שהיה לי בחשבון הסלולר שלי, שירות זה עולה כ 20 ש"ח בחודש אך הערך המוסף שלו גבוה עבורי.הרצון שלו שאנתק את השירות הסתיים בשיחה שבה הוא צורח עלי שלא מעניין אותו וושאני אנתק את השירות" במידה ומצבכם הכלכלי אינו נפגע מעלות השרות, ככל הנראה שהמאבק על ניתוק השרות מגיע מהצורך לקחת שליטה. (שזהו לרוב הצורך מאחורי השימוש באלימות). כתבת עוד:"הוא המשיך לבקש את האגוזים שהיו בידי והתרגז כשלא נתתי לו אותם, ואז הוא התחיל להאיץ ולבלום בפתאומיות, כך שעפתי קדימה והוא עשה זאת מספר פעמים". פה כבר לא מדובר ב"אלימות סמויה", אלא גלויה ומובהקת שעלולה היתה לסכן אותך, כלי הנשק שבו השתמש בן זוגך הינו הרכב שבו נהג , כידוע כלי קטלני ביותר.. התנהלותו בהמשך אשר כללה נסיעה איטית בעקבותייך, אלימה ומסוכנת אף היא וישנו סעיף בחוק האוסר על התנהגות שכזאת והוא נקרא "סיכון אדם בדרכי תעבורה" מדובר בעבירה פלילית!!!. בין השורות שכתבת אני קוראת כי בצד ההתלבטות שלך, יש בך קול פנימי מאוד ברור המאותת לך שמשהו אינו כשורה. ההנחה שלך, כי מי שסבלה מאלימות בעבר, דינה לסבול גם בעתיד, אולי נכונה סטטיסטית אך אינה כורח המציאות! את מניחה שלך יש צרכי תלות מוגברים וזה משתלב עם צרכי השליטה המוגברים שלו. ואוליזו הסיבה בעטייה התחברתם, אך אין ספק שהמשך קשר במתכונת כזו הוא פתולוגי ועשוי להזיק לשניכם. במידה והקשר עם בן הזוג הוא חשוב ומשמעותי לך,( מעבר לסיבות הכלכליות) אני מציעה לך , לשבת עימו לשיחה כנה ובוגרת שבה תנסי לגייס אותו להגיע לייעוץ לאור הארועים האחרונים. הפתרון אינו חייב להיות ניתוק הקשר. מנסיוני, ישנם פתרונות אחרים הכוללים העלאת מודעות לדפוסי התנהגות בשעת כעס, זיהוי החרדות (או הדיכאון כפי ששערת) "היושבים" מתחת לאלימות, והקנייה של דפוסים לא אלימים להתמודדות עם כעסים. אם זה נראה לך ותצליחי לשוחח עימו בנושא, אשמח אם תדווחי כאן. במידה ולא, חזרי גם כן ודווחי לי - כי אני דואגת!!. והכי חשוב שמרי על עצמך, במידה ואת חשה בסכנה,בשל איום פיזי, או מילולי או במידה והותקפת , אל תהססי לפנות למשטרה!! בהצלחה, גאולה.

קודם כל המון תודה על התשובה המפורטת שנותנת לי הרבה כוח לא להיכנע ולוותר. את ההודעה לפורום כתבתי לך ביום שישי בלילה ובשבת בבוקר דיברנו והוא אמר שהוא ממש מבקש שאסלח לו. כמובן שהתנתי את זה בטיפול פרטני בנושא האלימות. בהתחלה הוא רצה ללכת ליעוץ זוגי אבל לי זה ממש לא מספיק, הוא גם טען שהוא אלים "רק" בתוך מערכת היחסים אך מייד נתתי לו מספר דוגמאות שבהם הוא התנהג בצורה אלימה גלויה ומסוכנת, אחת הפעמים הייתה כשהוא נכנס במישהו שחתך אותו בכוונה. אמנם זה הדליק לי נורה אדומה אך באותו זמן לא היו לי את הכוחות הנפשיים לעמוד מולו ולדרוש ממנו ללכת לטיפול פסיכולוגי. אני חושבת שהוא גם הבין את חומרת המצב, לי כבר ברור שאם הוא יחליט שלא ללכת לטיפול פסיכולוגי זה משהו שיסיים את היחסים בינינו, בלי כחל וסרק. כמו כן קבענו גם שנלך ליעוץ זוגי לפתור את שאר הנושאים המטרידים אותנו. שוב אני רוצה להודות לך, כמי שבאה ממשפחה אלימה, גם אחיותי סובלות מאלימות, חלקן מאלימות קשה מצד בני זוגן. למזלי הצלחתי להחלץ מהבור הזה, וטוב שיש כזה פורום שמונע ממני ליפול לבור שוב. תודה:-)

כבר המון זמן שאני מסתובבת עם מועקות ,עם תחושות קשות. ורוצה כבר להרפות, לא להיות לא יודעת מה גרם לי להיכנס לכאן היום ולהגיד את שעל ליבי... אם נכנסתי זה רק אומר שמצבי בכי רע. המלחמה הזו קשה לי. מתה שמתהלכת בחיים.

היתה שיחה השבוע עם המטפלת,דיברנו בטלפון היא לא הבינה אותי, היא אפילו לא ניסתה להבין. והיא מכירה את הבריחות שלי ללבד מה שכן היא אומרת לא לברוח ללבד. להיות כמה שיותר בחברת אנשים. אמש חיבקתי את חבר שלי. רציתי חיבוק עוטף ומגן, והוא רצה סקס. איכשהו זה פגע קצת, ורבתי איתו נורא. אמרתי דברים איומים, והוא שמע,וכאב לו לשמוע. והוא אמר לי שאני הדבר ההכי יקר לו שהבאתי לתוך חייו רק אור ואהבה. ושהוא לא שונא אותי(אני לעיתים חושבת כך) ושאני דבר טוב שקרה לו בחיים. אבל לי כבר לא בא לחיות איתו הוא היה כזה בלתי אפשרי אתמול. הרגשתי שהוא רומז לי שהוא מרגיש שהוא גבר מתוסכל בגלל ההתחמקויות שלי מסקס וזה לא קשור אליו זה אך ורק בגלל קושי * שלי* בלבד. ולא רציתי שהוא ירגיש כך. שאם אני בחורה מתוסכלת אני לא רוצה שגם הוא יהיה גבר מתוסכל. אבל קשה לי..... ואני גם אפאטית ולא אכפת לי מהסביבה מאנשים שאני אוהבת וגם לא מעצמי. אני סתם מתהלכת בעולם, סתם,אני במילא לא חיה. במילא לא מרגישה כלום ואז אני רוצה לחתוך כדי להרגיש... אף אחד לא מבין אותי יותר. הפסיכיאטר אומר להתמיד בטיפול חשוב מאוד. וכשאני בטיפול ופונה לפסיכולוגית שלי היא לפעמים אומרת לי שאם כל כך קשה לי שאלך לפסיכיאטר ולפעמים היא אומרת שהיא לא יודעת ולפעמים היא אומרת לי לרשום את תחושותיי אם זה יקל במעט. מרגישה שכל אחד זורק אותי למקום אחר. הפסיכולוגית זורקת אותי לפסיכיאטר או שלא אכפת לה בכלל והפסיכיאטר זורק אותי לפסיכולוגית ואני, נופלת באמצע לתוך תהום עמוקה נופלת בין הכיסאות וקורסת ואף אחד לא מבין. אף אחד לא רוצה להבין. שונאים אותי.

http://img52.exs.cx/img52/7027/3.png

שלום חן, האמירות שלך, כאילו כולם שונאים אותך או זורקים אותך מאחד לשני, יותר משהן משקפות את המציאות, משקפות איזו חוויה פנימית שלך שקשה להתווכח איתה. הרי כל מה שאומרים לך לא משכנע אותך. את יודעת היטב שפסיכולוג ופסיכיאטר עובדים בדר"כ במקביל, ונותנים מענה להיבטים אחרים של המופע הנפשי. הפסיכולוגית לא יכולה לתת תרופות, ולא כל פסיכיאטר עוסק בפסיכותראפיה (במקרה שלך, גם אם הוא כן פסיכותראפיסט, הוא יודע שאת בטיפול, ולכן מחזיר אותך למטפלת שלך). ובכל זאת, את מתעקשת לראות בזה התנערות ממך. נדמה לי שקשה להאשים את הפסיכולוגית שלך בהתכחשות לצרכייך או בחוסר הבנה. היא הציעה לך מטפלת מחליפה עד שתחזור לעבוד, ואת זו שבחרת בלבד. אקורד הסיום שלך - "שונאים אותי" לא מותיר הרבה תקווה. את מציגה זאת כנתון עובדתי, ועם עובדות לא מתווכחים. אני חושבת שזה נושא חשוב לפגישה טיפולית, ושבה וקוראת לך להיעזר בפסיכולוגית או בתחליף שהציעה לך. חשוב להבין מדוע את ממשיכה לשחזר כל הזמן מערכות יחסים בהן את חווה את עצמך כסמרטוט, ומעוניינת להפסיק קשרים מיטיבים דוגמת הקשר הנוכחי שלך. ממליצה לך בחום לחזור לשיחות על בסיס קבוע, ומקווה שתחושי הקלה בהקדם. לילה טוב ליאת

היי הגלל תסמינים שונים אני כנראה אצטרך ללכת לבדיקה זה יכול להיות מלא כלום עד מחלה ואני מודאג מאוד ......בכל מקרה לא נראה לי שבחורה בעולם תרצה אותי סהכ ואני אומר את האמת לא רוצה ולא מעוניין להכנס לקשר עם בחורה שחולה במחלת מין וכרגע אני נמנע מכל קשר עם נשים ולא נראה לי שזה ישתנה בעתיד בגלל החשש הכבד שאני אדביק משהי במחלה.....והמצב שאני נמצא בו בלי קשר לכלום זה מצב של מוות כי מצב שבו את לא יכולה לצאת לעולם להכיר או לקוות להכיר בן בת זוג הוא מצב נורא הוא מצב של מוות ולא יעזור זה שאולי המחשבות חיות אני אפילו מתגעגע לתרופות שעזרו לי להיות אפאתי אני מאוד מאוד מאוד מודאג לגבי העתיד שלי מה גם שאת הלימודים שלי אני מחרבן ואני לא רואה את עצמי אי פעם חוזר להיות בנאדם כמו שהייתי רק לא מזמן לפני שנתיים שלוש ובעיקר לפני 4-7 שנים שהייתי בנאדם אמיתי אהוב ואפשר לומר נערץ.....להתראות

שוב שלום מיסטר בלו יקר, גם אני חושבת שאולי קצת מיהרת להשליך את הטיפול התרופתי, מבלי למצות לגמרי את מה שיש לו להציע. מאחר ואני יודעת שאתה בטיפול, אני מתאפקת מאמירות או פירושים שמקומם בקליניקה, בשיחה פנים אל פנים. אוכל רק לומר, שככל שהיכרותנו מתארכת, מתחזקת (אצלי) ההבנה לגבי תפקידה של אותה תקרית אומללה, ככזו השומרת עליך ביעילות מפני פגיעה מסוג אחר. מסיבה זו אתה מתקשה לוותר עליה, וממשיך לטפח מערך שלם של קוגניציות סביבה. הלוואי שיום אחד יהיה בך האומץ הדרוש כדי להיפטר ממטריית ההגנה שהיא מעניקה לך. אצלינו, אגב, אתה נתפס כאדם אמיתי אהוב ומוערך, מבלי שהיכרנו אותך כלל בימיך "הטובים". אבוד לך איתנו... שלך ליאת

אני מטפלת באמא קשישה (92) גרה אתה בביתה כמו כן אני אם חד הורית לבת צעירה. אמנם יש לי עזרה של עובדת זרה, ובכל זאת אמא מאוד תלותית היא אשה בריאה יחסית לגילה אבל די דמנטית, הזכרון הקצר חלש ביותר. מאוד קשה לי בזמן האחרון אני מרגישה שאני נסחפת במערבולת בלי כח לצאת ממנה. אין לי עוד כח להיות סבלנית וסלחנית כל הזמן ולותר בלי סוף. אני בת יחידה ואין לי עם מי לדבר , להתיעץ, או להתחלק בנטל. אני לא חושבת שביתי צריכה להיות שותפה למרות שהיא רואה מה עובר עלי. האם פסיכולוג יכול לעזור? אין באפשרותי לעמוד במחיר של טיפולים באופן פרטי, לאן אפשר לפנות בעלות נמוכה יותר?

שבת שלום בקי, הורה מבוגר, הדועך אל תהומות של שכחה ובלבול, יכול לעורר רגשות קשים ביותר. זה קשה שבעתיים לילדים יחידים, שאינם יכולים להתחלק בנטל הרגשי. זה קשה אף יותר בהיעדר בן זוג תומך, שיכול היה להוות בולם זעזועים. אני סבורה שפסיכולוג יכול להיות רעיון מצוין. זוהי הזדמנות טובה מאד להתנסות במערכת יחסים קרובה ואינטימית, אשר בה - לשם שינוי - את היא זו שמקבלת תשומת לב, תמיכה והכלה מגדלת. זה כל כך מגיע לך! בטיפול את לא צריכה להיות סבלנית וסלחנית. מותר לך לקטר, להתלונן, לכעוס, ואפילו לשמוח בלי שום עניין. טיפול מוזל אפשר לקבל במסגרת קופת החולים שלך, שתפנה אותך לרשימת המטפלים הנמצאים עמם בהסדר. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

רשת של סודות. להרגיש שהוא אוהב אותך יותר מאשר את אמא. להרגיש שהוא נמשך אליך יותר מאשר אליה. לראות אותו מתחיל עם בחורות אחרות ברחוב. למצוא בבית סרטים כחולים ולדעת שזה שלו. לדעת שאסור שהיא תדע. הוא מדבר מיוניות. הוא עושה מיניות. לחשוב שהגוף שלך והגוף שלו הם אחד. ככה הוא אמר. את שייכת לו. באת ממנו. הוא מספר איך ומדבר על זה. הוא מדבר ואת שומעת. שומעת את מה שאת לא רוצה לשמוע. רואה אותו ערום. שומעת כמה הוא אוהב. אין גבול. אין דלת. יש סודות. ואת? את לא רוצה להיות אישה. לא מגלה לאף אחד שקיבלת מחזור. ביום הזה את רוצה למות. הופכת מספורטאית מצטיינת לפדלעה. הגוף משמין ומגיע למימדי ענק. את לא שם יותר. הגוף הזה לא שלך. שאף אחד לא יתקרב. הר אדם. רק שלא יתקרבו. את עושה מה שמבקשים. לא שואלת שאלות. את לא מבינה את זה. את לא מבינה כלום. נדמה לך שהכל בסדר אצלך. נדמה לך שזה הבית הכי טוב בעולם. הוא אוהב אותך ואולי את לא צריכה יותר מזה. עד שיום אחד בטעות את מבינה. את נזכרת בתחושה, במשפט... את מבולבלת ואז את לבד מנסה לגלות מה נשאר בין ההריסות ואת מה אפשר להציל. בראש הכל מעוות. הכל מבולבל ואת בכלל לא יודעת. את לא רוצה לדעת הרגשות מציפים. השאלות. אם ואיך ולמה ומה עכשיו. ואולי זו את? ומה נשאר? ומה את בלעדיו? ומי את בכלל? אם בכלל. ובטיפול מתחילים לגעת כבר כמה חודשים מסתובבים במעגל ואין מילים שיגידו והפה יודע שאסור ושצריך לשתוק והגוף מגיב ואז את שואלת בשביל מה זה טוב ואולי עדיף לא לדעת ולא לזכור. משהו בך מת בפנים ואף אחד לא יכול להבין. גם את בעצמך לא. כי אולי זה לא. הכל בוער מבפנים המילים לא רוצות לצאת ועכשיו הן יוצאות בפעם הראשונה רק כאן מעיזה כתוב את מה שאולי אני יודעת. זה נכתב כבר פעם אחת וזה נמחק בטעות אולי זה לא צריך להיכתב ואולי הגיע הזמן. ואולי ואולי ואולי. זכרונות. http://www.tapuz.co.il/blog/UserBlog.asp?Blogid=68631

בובה. דבר ראשון מצטערת לשמוע את מה שעברת,נשמע קשה, מי כמוני יודעת איך זה מרגיש.. ..דברים קשים ,לא נמחקים(לצערי) אבל כן אפשר ללמוד לחיות איתם. אם וכאשר עוברים את התהליך, אבל גם אז בין לבין יהיו נסיגות קטנות אבל חשוב לזכור שגם הן,עוברות להן. מחזיקה לך אצבעות ומחזקת אותך. חן

רשת יקרה כל כך, מה שחלקת איתנו כאן היום היה חייב להיכתב. העוולות הגדולות ביותר נולדות ושואבות את כוחן ממחשכיו של הסוד. מה שנמחק פעם אחת בטעות, ומשתחזר ברהיטות מצמררת כזו, חייב היה להיאמר בקול. האמירה הברורה, במילים מפורשות כל כך, חשובה לא רק ככתב אישום, אלא - לפני הכל - כאישוש ותיקוף לחוויה פנימית של קיום, אחרי שנים רבות של א?י?ן עצמי. לא עוד רשת מחוררת, מגומגמת של היה או לא היה, אלא מארג צפוף של נוכחות, שאינה רוצה ויכולה להישאר בחושך. הלוואי שהסיבובים המעגליים שבטיפול, יהפכו ממאבק עיקש על ההכרח הישן לשתוק, לחיבוק מאפשר, שירשה לך לבכות, לכעוס, לאהוב. תודה שבחרת להביא את הדברים אלינו כמו שהבאת. איתך, הכי שאפשר דרך מקלדת ליאת

רשת, אני קוראת אותך תמיד (את המילים, את השורות ואת מה שביניהן). הדברים שלך תמיד נוגעים בי. לפעמים ממש חורטים. לדברים שכתבת כאן היום, כבר שלחת רמיזות בעבר. אבל לא ככה. לא בכזאת ישירות, כזאת חדות, כזה אומץ. כמה אומץ. אין לי הרבה מה לומר, רק שאני גאה בך על האומץ הזה לגעת. להסתכל לסוד הזה ככה בעיניים ולא לוותר. לא הפעם. לא עוד. אני יודעת כמה זה קשה. מחבקת אותך, רשת יקרה. יעלה

בנות יקרות, תודה על המילים. לא יודעת מאיפה היה לי האומץ לכתוב אותן כאן. לכתוב אותן שחור על גבי לבן. לתת להן להישאר על המסך. הלכתי לישון וקיוויתי שבבוקר זה יעלם. למרות, שידעתי שלא... וחזרתי לכאן הבוקר ומצאתי אתכן ואת מה שכתבתן לי. לגעת זה מפחיד, אבל כנראה שזה כבר לא יכול להישאר בפנים יותר. הפסיכולוגית שלי אמרה שיש רגע שבו צריך להקיא או לבלוע שאי אפשר להשאיר את האוכל בפה... אני חושבת שמה שקשה כאן זה זה שאין שחור ולבן. הוא גם הכאיב, אבל הוא גם אהב ודאג וטיפל. הוא לא רע, באמת שהוא לא אדם רע ולא עשה דבר מרוע... את זה אני יודעת.

איך בכלל מישהי שיש לה ילדה-יצור שכולו טוב,אהבה,חיים...יכולה להתהלך בתחושה של מתה חיה,נוגעת לא נוגעת במוות עצמו.מתי הפכתי חסרת אחריות ואנוכית שכזו? אני כבר מתה,הרבה זמן,אבל עוד נושמת.מה יכריע?מה נהיה ממני ואיפה אמצא אותי? אני ריקה ריקה ריקה ריקה ולא יודעת למה..איך הגעתי לכאן.יהיה מי שיציל אותי?מישהו יכול?ריקה ריקה.נשענת על המשענות הלא נכונות,שרק אני מדמינת את קיומן.ואינן. מחשבות אימה.זכרונות מייסרים.שנאה.בלגן..אובדת כאן.

ויק יקרה, כנראה שהכאב גדול מדי, ולכן גם יצור שכולו טוב, אהבה וחיים אינו מצליח בכוחותיו המוגבלים להפיגו. גם לי יש הרגשה שהמשימה הבוערת היא למצוא את עצמך, להחזיר לעצמך את התוכן שנעלם והותיר אותך ריקה ומיוסרת. נסי להשאיר את ילדתך הקטנה מחוץ לדרמות המטלטלות את חייך. השתדלי להימנע גם מאשמה ויסורי מצפון. עשי ככל יכולתך לשרוד. למענך. למענה. שולחת לך את כל הכוח שאפשר ליאת

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=834385&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0

שלום לקורא, מאחר והדברים מגיעים אלינו דרך עיתון, ומאחר ונשמע כאן בעיקר צד אחד של המתדיינים, אני מניחה שלא נוכל - מכאן - לשים עצמנו שופטים. נאמר כי המלצותיה של וועדת הבדיקה הועברו לוועדת המשמעת, אשר לה, ככל שידיעתי מגעת, יש מנדט להפעיל סנקציות אלה ואחרות על מי שהתרשל. כך או כך, הנושא נדון בבית משפט, ומעניין יהיה לשמוע את פסיקתו. בברכה ליאת

כתבה מפחידה,אי אפשר לסמוך כבר כמעט על אף אדם בעולם הזה,כי רוב האנשים 'מונ?עים' רק ע"י הכסף,ונדיר למצוא {אך יש - מניסיון עם הפסיכיאטר שלי} אנשים שעבורם כסף הוא לא המניע העיקרי. מה שהכי מפחיד זה ניצולו של אותו פסיכולוג את תלותו של המטופל,לשם תועלתיו האישיות. אישית,גם אני לא כ"כ בעד תרופות,אך במצבים שחייבים,כמו אצל מ.-עקב מחלה נפשית,זה פשע למנוע ממנו את האפשרות של שימוש בתרופות ובכלל של כל טיפול אחר שהיה מבריא אותו.

משתנה, דווקא היוצא מן הכלל מעיד על הכלל. חבל שאת מסיקה על סמך מקרה בודד על 'רוב האנשים'. זה קצת מרחיק לכת. אני סבורה שהרוב המכריע של המטפלים המורשים הם אחראיים, מסורים, ומונעים ע"י אהבת אדם ואהבה לעבודתם. בברכה ליאת

אשמח לקבל אינפורמציה ..למי שיש כמובן ...ואך ורק מנסיון! לגבי תופעות הלוואי של רסיטל. תודה! שבת שלום לליאת היקרה!

פה באתר מידע כללי http://www.infomed.co.il/drug4.asp?dID=293 מניסיון היו לי התופעות שמוזכרות בקישור וחלקן חלף בדיוק כמו שכתוב. כל העניין הזה הוא אישי כך שכל אחד יכול להגיב אחרת ואי אפשר לדעת מראש כדאי לך לשאול גם בפורום פסיכיאטריה

שבת שלום גם לך, מציל יקר רסיטל היא תרופה נפוצה ביותר, ותופעות הלוואי שלה קלות וחולפות, כפי שמצויין בלינק שנשלח לך. התועלת שבה עולה עשרת מונים על אי הנוחות הזמנית של השבוע-שבועיים הראשונים. איזה סרט ראית השבוע? והאם היו התקפי חרדה? אני מזכירה לך שכמו שניצחת את החשש מיציאה לקולנוע, מומלץ מאד להמשיך ולהתגבר על הימנעויות אחרות, עד לניצחון הסופי. מבטיחה להריע לך עם כל הישג נוסף :-) ליאת

היי ליאת, מה שלומך? הייתי אצלה. נתתי לה הזדמנות לתקן. היא התנצלה. לקחה אחריות מלאה. אבל עם זאת אני חושבת שמשהו בי קצת השתנה. אין את העוצמות של פעם. היא הרי לא יכולה להיות מכווננת אלי אפילו ב-90 אחוז מהזמן. ואני אוהבת אותה כך או כך. אני חושבת שגדלתי... נורית

נורית נחמודת! אני יודעת שגדלת, ואני יודעת שזה היה השבוע! שמחה על ההזדמנות לברך אותך - גם אם קצת באיחור - ליום הולדתך. המשיכי לצבור שנים, יופי, תבונה ואורך רוח מול הבלתי ניתן לשינוי. יש לי הרגשה שאת שייכת לאותן נשים שהגיל עושה להן טוב. שבת שלום ליאת

שלום , אחותי ובעלה הורים לילדה בת 7 הם הורים משקיעים ואוהבים ,מסורים לבתם אולם לא מגבילים את הילדה בטיפוסים מסוכנים על מעקה\פסלים גבוהים לילדה יש תופעה של התעלפויות והרופאים אומרים שזה לא מסוכן כשלעצמו (נובע מירידה פתאומית של לחץ דם )אלא הנפילות מסוכנות לפני שבועיים הילדה התנדנדה בביתה על טבעות ונפלה על הראש,איבדה הכרה אושפזה 3 ימים בנוירוכירורגית מורכבת , ואחר הבדיקות והאשפוז - שוחררה לא נגרם נזק אני חרדה לנפילה הבאה .... מאחר והם עדיין לא מגבילים אותה הילדה מרגישה שהיא "סופר מן " ואינה מפחדת מכלום כשפנינו אליהם ( אני והוריי ) הם טענו שהם לא רוצים לגדל ילדה עם חרדות והם מתכוונים להמשיך לא להגביל\לא להפחיד אותה מנפילות הילדה כל מס' חודשים מתעלפת אני חוששת שבנפילה הבאה לא יתמזל מזלה והם יאבדו אותה או שהיא תשאר נכה מנפילה בגובה רב כבר לא יותאים ללא נזק אני חסרת אונים ולא יודעת למי לפנות מאחר ולמעט הנושא הזה הם הורים מקסימים ודואגים לרווחתה הרגשית ,וגם הפיזית ( דואגים שתאכל יום יום בשר ... לא מרשים לה לדבר עם אנשים זרים ,לא נותנים לה לחצות כביש לבד...) הפער הקיצוני בין אהבתם והשקעתם בילדה (חוגים,טיולים,שיעורי אנגלית ...)לבין אי שמירה על הסתכנותה הפיזית אינו נתפש ועלול להוביל לאסון נסיונותי לדבר שוב על הנושא עם אחותי נתקלו ב" זה לא עסקך,את לא אמא שלה...." מה לעשות ???? הרי אין כאן התעללות ... האם ישנם חוקים לאכיפת בטיחות ילדים ? אני חרדה ,לא ישנה ....הילדה מקסימה ,חיה באושר אך לא מודעת שהיא בסכנה

שלום לאנונימית, מסתבר שאנשים שונים מאד זה מזה בהערכת מצבי סכנה. כל אמא צעירה מכירה בוודאי את קריאות הסכנה של הסבתות, במצבים הנראים להן עצמן כ'משחק ילדים'. אם תשבי פעם בגן השעשועים ותצפי באמהות וילדיהן, תוכלי להיווכח שיש כאלה היושבות בשלווה, מקשקשות בטלפון הנייד או עם חברותיהן, בעוד אחרות עומדות מתחת למתקן, ירוקות מאימה, מושיטות ידיים חרדות, לתפוס את מי שללא ספק ייפול עוד רגע אל מותו הוודאי. אני נוטה להזדהות עם אחותך ובעלה, ולהאמין שמוטב להסתכן מעט ובלבד שלא לגדל ילד חרד והססן. אחרי הכל, יש המון ילדים שנופלים ונחבטים, פותחים סנטר או שוברים יד, ובכל זאת נותרים בריאים בגופם ובנפשם. כהורים, אנו נעים כל הזמן בין הצורך להשגיח ולשמור, לבין הצורך לפתח בילדינו תחושת ביטחון וכשירות. כמו שזה נראה כרגע, אין לך ברירה אלא לכבד את הבחירה שלהם כהורים, ולהשתדל 'לעצום עין' כדי לשמור על שלוותך כדודה. מאחלת לכולכם ביטחון בריאות ושלווה ליאת

שלום ליאת, כיצד אפשר ללמד ילד בן שלוש להתמודד עם כעס? מדובר בילד שכאשר לא עושים מה שהוא רוצה, או כאשר הוא כועס על משהו , הוא מתחיל לזרוק דברים, להרביץ,ולעשות כל מה שהוא יודע שאסור (כמו לשבת על השולחן, להרביץ לאחותו התינוקת וכו'). התגובה המיידית היא משהו כמו: אתה מתנהג לא יפה,תרים את ה... אך הוא לא מקשיב. לעיתים פשוט ניגשים אליו ומורידים אותו מהשולחן למשל ואז הוא נשכב בוכה על הריצפה.... כיצד עדיף להגיב לו במקרים כאלה ? תודה.

שלום תמר, היכולת לווסת כעס ותסכול היא יכולת נרכשת, ולהורים יש תפקיד חשוב ביותר בתהליך. אם, כהורים, נעשה כל מה שילדינו רוצים, לא נספק להם הזדמנות ללמוד להתמודד עם אכזבה או תסכול. לכן, כשלב ראשון עלינו לרדת מהמשאלה לספק את כל רצונותיו של הילד, ולהבין שבכך אנו מסייעים לו להתסגל לדרישות המציאות. בשלב השני עלינו ללמד אותו מהן הדרכים המקובלות והלגיטימיות לפריקת זעם ותסכול. זריקת חפצים או אלימות כלפי בני אדם, חיות או רכוש אינה דרך מקובלת, ולכן אין להרשות זאת *בשום מקרה*. בכי, לעומת זאת, בהחלט חוקי, ואפשר להרשות זאת. הצרה מתחילה כאשר לנו, כהורים, יש קושי לראות את הילד בוכה או מאוכזב. ילדים נוטים לזהות די בקלות את הקושי הזה, ולהתחיל להשתמש בבכי ככלי סחיטה רב תועלת. כך, למשל, נוכל לראות הצגות רבות רושם באמצע הסופר מרקט, בקניון, בשער הגן, וכד'. הורים נבונים אינם צריכים להתרגש מבכי, גם כאשר הוא עולה לדציבלים בלתי נסבלים. חשוב להימנע מנאומים ממושכים על מה "יפה" או "לא יפה", ובמקומם לפעול בצורה נחושה וסמכותית. תוכלי לקרוא די הרבה בפורום שלנו על נושא הצבת גבולות לילדים (צרפתי קישורים), וגם באתרים הטובים המיועדים להורים. תוכלי להקליד "הצבת גבולות" או "סמכות הורית" בגוגל, ולראות מה תקבלי. http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-574831,xFP-575129,m-Doctors,a-Forums.html http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-579521,xFP-579599,m-Doctors,a-Forums.html http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-530999,xFP-531017,m-Doctors,a-Forums.html אם תרגישי שאת מתקשה ליישם את העצות בכוחות עצמך, תוכלי לפנות לפסיכולוג קליני של ילדים, להדרכת הורים של מס' פגישות. מניסיוני, שיחות כאלה יעילות ביותר, ומחוללות שינוי גדול תוך זמן קצר. בהצלחה ליאת

שלום, אבקש לדעת מה זה אומר כשמישהיא אומרת "אני מוצפת", מוצפת במה? האם זה ברגשות? אבל מה זה אומר? איך זה מתבטא בהתנהגות מול מצב בו היא לא מוצפת? האם זה דבר רע? האם אפשר "להיפטר " מזה? תודה ש.

שלום ש' הצפה רגשית, ממש כמו הצפה בכיור, בצינור או בסכר, מתייחסת למצב בו הזרימה התקינה משתבשת, והחומר שאמור לזרום בשלווה בנתיבים ידועים, חורג מהם, יוצא מכ??ל?יו, ומאלץ אותנו לעמול קשה כדי להחזיר את הסדר על כנו. השאלה אם זה טוב או רע, תלויה כמובן במהות החומר המציף. כשמישהו מוצף התרגשות ואושר, אזי גם אם משהו בהתנהלות הרגילה משתנה, איש לא יבוא בטענות. כאשר אנחנו מוצפים בזעם, עלבון, אשמה, דיכאון או דומיהם - זה כבר סיפור אחר. ברוב המקרים, אנו מצויידים במנגנונים מווסתים, המאפשרים לנו להתמודד בהצלחה מספקת עם תכנים רגשיים בעוצמות משתנות. לפעמים, במקרים עוצמתיים במיוחד, יכולת הוויסות שלנו נפגעת, ואנו מרגישים שהכל עולה על גדותיו. במצב כזה יתכנו התפרצויות, תחושות סובייקטיביות של 'אי-ספיקה', תחושה של מו?ב?סו?ת מול האירועים. אפשר להיפטר מזה בדרך של חיזוק מנגנוני הוויסות והבקרה הפסיכולוגיים. לפעמים, במצבי חירום, יש צורך בהרבה עזרה מבחוץ (כמו כוח סיוע המתגייס להניח שקי חול מול סכר שנפרץ). מקווה שלכולם שלום ליאת

שלום אני בחור בשנות ה20 לחייו ולאחרונה אני סובל מביטחון עצמי נמוך שמקשה עלי בחיי היום יום בכל תחום. ביטחון עצמי לפי מה שידוע לי זה דבר שמשתנה מאדם לאדם ולכל בנאדם יש דברים אחרים שמוסיפים או גורעים לו מהביטחון העצמי איך אני מזהה אצלי את הדברים שמגבירים אצלי את הביטחון ? ומה יכול לפי דעתכם להביא אותי חזרה למעלה ? (אני לא מדבר על טיפול פסיכולוגי)

שלום לך, ניתן להבין מדבריך שהפגיעה בביטחון העצמי היא משהו של הזמן האחרון, ולכן, כדי לחשוב איך ממריאים מחדש, כדאי לנסות ולהבין מה הנחית אותך. האם היו אירועי חיים מסוימים שגרמו לך לתחושות של חוסר אונים או חוסר כשירות? האם חווית אהבה נכזבת? האם חווית כישלון צורב? ככל, הביטחון העצמי שלנו במיטבו כל אימת שמאזן ההצלחות שלנו חיובי. נסה לבדוק באיזו מידה אורח חייך הנוכחי מזמן לך חוויות של הצלחה, של הישג, של כשירות ויכולת. אם אין לך מספיק חוויות כאלה, נסה לחשוב כיצד אפשר ליצור את השינוי שיביא אותך למקומות כאלה. מאחלת לך הצלחה רבה ליאת