פורום פסיכולוגיה קלינית

ליאת שלום שוב, יש לי בעיה שממש לא נעים לי להודות בה,ודנו בה קצת בעבר,אך כעת היא קצת החמירה,והיא 'התמכרותי' לפורום זה(בעיקר) ולפורומים אחרים; בזמן האחרון ה'התמכרות' חזרה ואם אני בבית וליד המחשב שלנו,כמעט רוב שעות היום והלילה, איני מסוגלת להפסיק להיכנס מידי פעם לפורומים,וזה חוזר להיות כמו בעבר,וזה החל כשמצב-רוחי החל להתדרדר,ומצד-אחד זו הצלה עבורי(לא 'לשמור' הכל בפנים),אך מצד-שני זה 'ביזבוז' של שעות שלימות וימים שלמים. שלא יובן לא נכון,איני מאשימה אף-אחד,להיפך - איני יודעת מה הייתי עושה ללא תמיכתכם,אך איני יודעת איך 'לווסת' את השימוש בפורום שיהפך להיות ל'כלי עזר' ולא לעיסוק העיקרי בחיי כעת? אודה לך מאוד על דעתך בעיניין זה,אך בפירוש אדגיש שהפיתרון הנכון עבורי לא יהיה להפסיק לגמרי את השימוש,איני רוצה זאת וזה יקשה עליי מאוד.

האם ה'התמכרות' לפורומים קשורה לOCD ?

היי שוב, ההתמכרות לאינטרנט, בעיקר לחדרי צ'ט ולפורומים, מוכרת כיום ומתועדת בספרות הפסיכולוגית. אחרי הכל, מדובר במענה קל ומספק לצרכים חברתיים, צרכי קרבה ואינטימיות, ואפילו - כמו שקורה לצערנו אפילו כאן - דרך לפרוק אגרסיה מבלי להסתכן יתר על המידה. עבור אנשים מסוימים, המגע החברתי-וירטואלי הוא הצלה של ממש, ועבור אחרים - אסון. הכל, כמו תמיד, תלוי במינון. אם את מרגישה שההתעסקות בפורומים גוזלת ממך זמן יקר שהיה יכול להיות מופנה לעיסוקים אחרים, מגוונים ומועילים יותר, אזי יש מקום 'לקרוא אותך לסדר' :-) תוכלי להעלות זאת בטיפול שלך, ולבנות יחד עם המטפל/ת תכנית גמילה מסודרת, שתגדיר שעות קבועות של מותר ואסור. אני רוצה להאמין שהטיפול החדש שהתחלת ייקח אותך למקומות טובים, ללא קשר לפורום, ואז ממילא יהיו לך עיסוקים אחרים, שישאירו את הפורום רק כ'דובדבן' של סוף היום. שבוע טוב ליאת

תודה ליאת, באמת אשוחח עם המטפלת על כך, התחלתי לשוחח איתה בשבוע שעבר,אך 'יפיתי' את הבעיה ושיניתי מהר נושא. אולי תצחקי על כך,אך הדפסתי את מה שכתבתי ואת תגובתך ואראה למטפלת,וכך לא אוכל להתחמק מטיפול בבעיה זו. שבוע טוב גם לך, משתנה

בקשר לאובססיה פחד לפלוט מילים גסות או עלבונות מחשבות של משפטים מעליבים שאולי יצאו בטעות......האם זו בעיה חמורה?האם פסיכולוג קליני יכול לעזור בשיחות?האם יש איזה דרך לגבור על האובססיה הזאת לבד?האם כתוצאה מהפחד הזה האובססיה המציקה הזאת תגרום שבאמת אני יוציא את העלבונות האלה?

אייל יקר, באופן טבעי, קשה - אם לא בלתי אפשרי - לתת אבחנות דרך האינטרנט, אך אוכל להעריך בזהירות שהתופעה שאתה מתאר קשורה דווקא לקושי שלך לבטא באופן מווסת ובריא רגשות תוקפניים. אתה חרד מאד מפני איבוד שליטה על התוקפנות שלך, כשחרדה זו באה לביטוי במחשבות החודרניות שתארת. (אין זה דומה לתסמונת טורט). להערכתי אתה מועמד טוב מאד לטיפול פסיכודינמי, שיוכל לעזור לך להיפטר מהמחשבות המטרידות. מידת החומרה נקבעת במידה רבה בהתאם למצוקה הנגרמת לך בשל כך. אם אתה סובל מאד, אין סיבה לדחות את הטיפול או 'לנסות לבד'. בהצלחה ליאת

דרך אגב אין קשר בין הכותרת שכתבת "פרנואיד" לבין מה שאתה מתאר שאלה מחשבות טורדניות.

הא..כן..הוא גם אמר ש"הוא לא מנסה להעניש אותי כי על שבחרתי שלא להמשיך".... אך יחד עם זאת חשתי אשמה מאחר ונראה לי כי הוא ממש ממש נעלב ממני

שוב שלום נועה, עלינו לזכור שהטיפול נועד בראש וראשונה למען רווחתו הנפשית של המטופל. רגשותיו של המטפל, גם אם קיימים, אינם אמורים להוות שיקול במקרה שלך (ונדמה לי שהמטפל גם רמז לך על כך, ובכך עורר אצלך אפילו יותר אשמה). בכל מקרה, לכי לפגישה, והקשיבי לתחושות הבטן שלך. בהצלחה ליאת

שלום אני התחלתי טיפול של כמה חודשים והחלטתי שלא להמשיך כאשר אמרתי למטפל כי אין בכוונתי להמשיך הוא "התקיף" אותי וקבע כי רק הוא מתאים לי ושאין כל סיבה שאחליך אותו...חשתי אשמה..יצרתי איתו קשר הוא אמר שאם בא לי שאשלח לו מייל {?} עם כל מה שאני רוצה לאמר..אז אמרתי לו שעדיף שאשב להבהיר את האישיו מולו..כעת אני חשה אמביוולנטיות...לא יודעת אם כן כדאי לי להמשיך או שאני תחת מניפולציות רוב הזמן אני חשה שיש בעייה עם ההעברה הנגדית... נא אימרו לי דעתכם

נועה יקרה, הקביעה כאילו רק מטפל אחד מתאים למטופל ספציפי היא משוללת יסוד. המידע שמסרת כאן על טיב הקשר ביניכם הוא חלקי, ויש להניח שאינו מקיף את כל המורכבויות שיכולות להתפתח ברמת ההעברה וההעברה הנגדית. עקרונית, אני חושבת שאת צודקת, ואת העניינים הללו מוטב ללבן פנים אל פנים. אם תמשיכי להרגיש שאת נתונה למניפולציות ואינך חופשייה לקבל החלטות באופן ריבוני, יש מקום לשיקול דעת נוסף. ערב נעים ליאת

נראה שאני לא יכולה לבד.אפילו במירווחים של שעות...לא יכולה לבד. אתמול ארוחת ערב משפחתית מה שפעם היה ממלא אותי ומוציא ממני את המיטב.הומור,דיבורים,אהבה.ואתמול לא הייתי.כמו מבחוץ הסתכלתי על כולם.מנותקת.מחוקה.כבר לא כאן. חיכיתי שילכו.רק לישון.ובלילה התעוררתי.ונירדמתי.וחלמתי שעושים לי שטיפת קיבה ואני זוכרת ששמחתי שהצילו אותי,ושעכשיו כולם יודעים ויטפלו בי והכל ייגמר כבר.באמת. ואבל שוב הבוקר.אותו דבר. ואני לא יכולה להיות לבד,כבר עשיתי כל מה שאני יודעת.ואני לא יכולה,לא יכולה...אני רוצה שמישהו יתפוס אותי..............

ויק יקרה מאוד, אני לא יכולה שלא להגיב. בבקשה בבקשה ממך תפני לעזרה. תסעי למיון. קשה לי נורא לקרוא את ההודעות שלך. אני יודעת שיש לך בת קטנה. והייתי רוצה לזעוק את הזעקה שלה. אני גדלתי עם אמא בדיכאון. אני מתחננת, תצילי את עצמך. ואותה. נורית

ויק יקרה, אני מצטרפת לבקשתה של נורית, ומפצירה בך לגשת לגורם טיפולי שיוכל לסייע לך באופן המיטבי. אני מרגישה שיכולתי לעזור דרך כאן מוגבלת מאד, ולהערכתי את זקוקה כרגע ליותר ממילים חמות ועידוד. אנא פני לקבל עזרה, וחזרי להרגיע אותנו. אני באמת דואגת לך. ליאת

אני בת 28 וגדלתי במשפחה אלימה, אני ואחיותי סבלנו מאלימות פיזית נפשית וריגשית. בשנתיים האחרונות אני סבלתי מדיכאון קליני (כמו גם 3 אחיותי) ובעזרת תרופות ויעוץ פסיכולוגי הגעתי למצב בו לראשונה בחיי יש לי בטחון עצמי והערכה עצמית. בעקבות הדיכאון לימודי ההנדסה שלי נמשכו 2 יותר מהרצוי ואף עדיין לא סיימתי אותם. אך אני מרגישה שיש בכוחותי לעשות כן. כמו כן אני כבר לא עובדת כ 4 שנים וגרה עם בן זוגי מזה כ 8 שנים ויש לי חששות כבדים להמשיך את המערכת הזוגית הזאת. שמתי לב שבעקבות הדיכאון ממנו סבלתי - גדלתי המון, מבחינה ריגשית, ואילו הוא נשאר במקום, בנוסף יש לי תובנות חדשות לגבי החיים ומשמעותם. לדעתי בן זוגי הוא אדם אלים בצורה סמויה ולא גלויה, למשל הוא נוטה להשפיל אבל לא באופן בולט אלא בטיפטופים, כעת הדלי שאליו טיפטף מלא והוא כבר כבד מלהתעלם ממנו. האלימות הסמויה הזאת הייתה במשך כל השנים שאנחנו ביחד אבל "הוא בחור טוב וומוצלח" שכל אמא היתה מאחלת לבת שלה. בימים האחרונים האלימות כבר לא כל כך סמויה, למשל הוא רצה שאנתק שירות שהיה לי בחשבון הסלולר שלי, שירות זה עולה כ 20 ש"ח בחודש אך הערך המוסף שלו גבוה עבורי. הרצון שלו שאנתק את השירות הסתיים בשיחה שבה הוא צורח עלי שלא מעניין אותו וושאני אנתק את השירות. דוגמה זאת מעלה עוד בעיה שיש לנו והיא שאני תלויה בו כלכלית, הוא עובד ומרוויח טוב וקשה לו עם העובדה שאני לא עובדת כל כך הרבה זמן ואפילו לא מתקדמת בלימודים (ובצדק). (לדעתי אני בחרתי בתלות הזאת ולדעתי זה סמפטום של נשים מוכות (פיזית / ריגשית) אחרת מה יחזיק אותנו במערכות יחסים כאלו?) בנוסף היום אחיין שלי , בן השנתיים, התארח אצלנו (גם בן למשפחה מוכה) והתחלתי לסדר את החדר בו אנו גרים עם שני החתולים שלנו, הגיע שלב שבו התחילו לי כאבי גב, כנראה שנתפסו לי השרירים, ואז ביקשתי שיעזור לי בכמה דברים, דבר שזכה להתעלמות מצידו, כלומר הוא ראה טלויזיה / שיחק במחשב וכו' מה שגרם לי לתסכול בנוסף לעייפות וכאב הגב. אני חייבת לציין שבכל היום הזה ממש לא הייתי סובלנית ובדרך חזרה מהורי (הורדנו את האחיין שם) אמרתי לו להזיז את הבוסטר מהכיסא הקידמי כדי שאוכל לשבת כי כואב לי הגב אך הוא סירב בטענה שלא אמרתי בבקשה ו"ביקש" ממני את האגוזים שהיו בידי. בסופו של דבר הבנתי שאין עם מי לדבר והלכתי לשבת מאחורה, לא מצאתי את התפסן של חגורת הבטיחות ולכן לא הייתי חגורה. הוא המשיך לבקש את האגוזים שהיו בידי והתרגז כשלא נתתי לו אותם, ואז הוא התחיל להאיץ ולבלום בפתאומיות, כך שעפתי קדימה והוא עשה זאת מספר פעמים. צרחתי עליו שיפסיק, כאשר הגענו הביתה אמרתי לו שפה ההקשר נגמר בנינו והלכתי ברגל לאחותי שגרה במרחק הליכה מביתינו. באמצע הדרך הוא הגיע עם הרכב וביקש שאעלה איתו לרכב ושניסע אליו הביתה סרבתי והצעתי לו שיבוא לבית אחותי לדבר כי לא יהיה אף אחד אצלה בבית. לאחר שהוא חסם את התנועה תוך שהוא נוסע בקצב ההליכה שלי נכנסתי לאוטו. והוא שוב התחיל להתעצבן שאני מתנהגת אליו מגעיל כל היום, והוריד אותי במקום יותר רחוק ממה שאסף אותי בידיעה שקר לי, וכואב לי הגב. התקשרתי אליו וביקשתי ממנו שיבוא לאסוף אותי לביתה של אחותי כי קר לי ואני לא יכולה ללכת אליה ברגל, הוא לא הסכים כל עוד אני לא מתנצלת, שאלתי אותו אם הוא מוכן לקבל התנצלות שאני לא מתכוונת אליה והוא אמר שלא משנה לו. בקיצור אח"כ הוא שוב בא לבית אחותי, לא הצלחנו לדבר בכלל. אני מרגישה שאני צריכה לשמוע האם באמת הקשר שלנו כל כך דפוק ושעדיף לי להמשיך הלאה או שאולי גם אני באיזה שהוא אופן גורמת להסלמה. האמת ככל שאני כותבת את השורות הללו אני מבינה שאני נמצאת במערכת יחסים אלימה וככל שאני מתחזקת ומתנגדת לאלימות ככה היא נהיית עוד יותר אלימה. והאם יתכן שהוא סובל מדיכאון ומכאן האלימות שלו?גם אצלו במשפחה יש הסטוריה של דכאונות. קשה לי לקחת את הסיכון ואני ממש לא רוצה לעשות משהו שאח"כ אני אתחרט עליו. נ.ב בחברה הישראלית של היום, הפורום הזה עושה עבודת קודש - תודה לך גאולה (תרתי משמע:)

מולאן יקרה! אכן תיאורך הוא ארוך ומפורט אך ככל שיש יותר מידע זה עוזר להבין את התמונה השלמה. ובהתאם לכך גם תהיה התשובה. כתבת: "למשל הוא רצה שאנתק שירות שהיה לי בחשבון הסלולר שלי, שירות זה עולה כ 20 ש"ח בחודש אך הערך המוסף שלו גבוה עבורי.הרצון שלו שאנתק את השירות הסתיים בשיחה שבה הוא צורח עלי שלא מעניין אותו וושאני אנתק את השירות" במידה ומצבכם הכלכלי אינו נפגע מעלות השרות, ככל הנראה שהמאבק על ניתוק השרות מגיע מהצורך לקחת שליטה. (שזהו לרוב הצורך מאחורי השימוש באלימות). כתבת עוד:"הוא המשיך לבקש את האגוזים שהיו בידי והתרגז כשלא נתתי לו אותם, ואז הוא התחיל להאיץ ולבלום בפתאומיות, כך שעפתי קדימה והוא עשה זאת מספר פעמים". פה כבר לא מדובר ב"אלימות סמויה", אלא גלויה ומובהקת שעלולה היתה לסכן אותך, כלי הנשק שבו השתמש בן זוגך הינו הרכב שבו נהג , כידוע כלי קטלני ביותר.. התנהלותו בהמשך אשר כללה נסיעה איטית בעקבותייך, אלימה ומסוכנת אף היא וישנו סעיף בחוק האוסר על התנהגות שכזאת והוא נקרא "סיכון אדם בדרכי תעבורה" מדובר בעבירה פלילית!!!. בין השורות שכתבת אני קוראת כי בצד ההתלבטות שלך, יש בך קול פנימי מאוד ברור המאותת לך שמשהו אינו כשורה. ההנחה שלך, כי מי שסבלה מאלימות בעבר, דינה לסבול גם בעתיד, אולי נכונה סטטיסטית אך אינה כורח המציאות! את מניחה שלך יש צרכי תלות מוגברים וזה משתלב עם צרכי השליטה המוגברים שלו. ואוליזו הסיבה בעטייה התחברתם, אך אין ספק שהמשך קשר במתכונת כזו הוא פתולוגי ועשוי להזיק לשניכם. במידה והקשר עם בן הזוג הוא חשוב ומשמעותי לך,( מעבר לסיבות הכלכליות) אני מציעה לך , לשבת עימו לשיחה כנה ובוגרת שבה תנסי לגייס אותו להגיע לייעוץ לאור הארועים האחרונים. הפתרון אינו חייב להיות ניתוק הקשר. מנסיוני, ישנם פתרונות אחרים הכוללים העלאת מודעות לדפוסי התנהגות בשעת כעס, זיהוי החרדות (או הדיכאון כפי ששערת) "היושבים" מתחת לאלימות, והקנייה של דפוסים לא אלימים להתמודדות עם כעסים. אם זה נראה לך ותצליחי לשוחח עימו בנושא, אשמח אם תדווחי כאן. במידה ולא, חזרי גם כן ודווחי לי - כי אני דואגת!!. והכי חשוב שמרי על עצמך, במידה ואת חשה בסכנה,בשל איום פיזי, או מילולי או במידה והותקפת , אל תהססי לפנות למשטרה!! בהצלחה, גאולה.

קודם כל המון תודה על התשובה המפורטת שנותנת לי הרבה כוח לא להיכנע ולוותר. את ההודעה לפורום כתבתי לך ביום שישי בלילה ובשבת בבוקר דיברנו והוא אמר שהוא ממש מבקש שאסלח לו. כמובן שהתנתי את זה בטיפול פרטני בנושא האלימות. בהתחלה הוא רצה ללכת ליעוץ זוגי אבל לי זה ממש לא מספיק, הוא גם טען שהוא אלים "רק" בתוך מערכת היחסים אך מייד נתתי לו מספר דוגמאות שבהם הוא התנהג בצורה אלימה גלויה ומסוכנת, אחת הפעמים הייתה כשהוא נכנס במישהו שחתך אותו בכוונה. אמנם זה הדליק לי נורה אדומה אך באותו זמן לא היו לי את הכוחות הנפשיים לעמוד מולו ולדרוש ממנו ללכת לטיפול פסיכולוגי. אני חושבת שהוא גם הבין את חומרת המצב, לי כבר ברור שאם הוא יחליט שלא ללכת לטיפול פסיכולוגי זה משהו שיסיים את היחסים בינינו, בלי כחל וסרק. כמו כן קבענו גם שנלך ליעוץ זוגי לפתור את שאר הנושאים המטרידים אותנו. שוב אני רוצה להודות לך, כמי שבאה ממשפחה אלימה, גם אחיותי סובלות מאלימות, חלקן מאלימות קשה מצד בני זוגן. למזלי הצלחתי להחלץ מהבור הזה, וטוב שיש כזה פורום שמונע ממני ליפול לבור שוב. תודה:-)

כבר המון זמן שאני מסתובבת עם מועקות ,עם תחושות קשות. ורוצה כבר להרפות, לא להיות לא יודעת מה גרם לי להיכנס לכאן היום ולהגיד את שעל ליבי... אם נכנסתי זה רק אומר שמצבי בכי רע. המלחמה הזו קשה לי. מתה שמתהלכת בחיים.

היתה שיחה השבוע עם המטפלת,דיברנו בטלפון היא לא הבינה אותי, היא אפילו לא ניסתה להבין. והיא מכירה את הבריחות שלי ללבד מה שכן היא אומרת לא לברוח ללבד. להיות כמה שיותר בחברת אנשים. אמש חיבקתי את חבר שלי. רציתי חיבוק עוטף ומגן, והוא רצה סקס. איכשהו זה פגע קצת, ורבתי איתו נורא. אמרתי דברים איומים, והוא שמע,וכאב לו לשמוע. והוא אמר לי שאני הדבר ההכי יקר לו שהבאתי לתוך חייו רק אור ואהבה. ושהוא לא שונא אותי(אני לעיתים חושבת כך) ושאני דבר טוב שקרה לו בחיים. אבל לי כבר לא בא לחיות איתו הוא היה כזה בלתי אפשרי אתמול. הרגשתי שהוא רומז לי שהוא מרגיש שהוא גבר מתוסכל בגלל ההתחמקויות שלי מסקס וזה לא קשור אליו זה אך ורק בגלל קושי * שלי* בלבד. ולא רציתי שהוא ירגיש כך. שאם אני בחורה מתוסכלת אני לא רוצה שגם הוא יהיה גבר מתוסכל. אבל קשה לי..... ואני גם אפאטית ולא אכפת לי מהסביבה מאנשים שאני אוהבת וגם לא מעצמי. אני סתם מתהלכת בעולם, סתם,אני במילא לא חיה. במילא לא מרגישה כלום ואז אני רוצה לחתוך כדי להרגיש... אף אחד לא מבין אותי יותר. הפסיכיאטר אומר להתמיד בטיפול חשוב מאוד. וכשאני בטיפול ופונה לפסיכולוגית שלי היא לפעמים אומרת לי שאם כל כך קשה לי שאלך לפסיכיאטר ולפעמים היא אומרת שהיא לא יודעת ולפעמים היא אומרת לי לרשום את תחושותיי אם זה יקל במעט. מרגישה שכל אחד זורק אותי למקום אחר. הפסיכולוגית זורקת אותי לפסיכיאטר או שלא אכפת לה בכלל והפסיכיאטר זורק אותי לפסיכולוגית ואני, נופלת באמצע לתוך תהום עמוקה נופלת בין הכיסאות וקורסת ואף אחד לא מבין. אף אחד לא רוצה להבין. שונאים אותי.

http://img52.exs.cx/img52/7027/3.png

שלום חן, האמירות שלך, כאילו כולם שונאים אותך או זורקים אותך מאחד לשני, יותר משהן משקפות את המציאות, משקפות איזו חוויה פנימית שלך שקשה להתווכח איתה. הרי כל מה שאומרים לך לא משכנע אותך. את יודעת היטב שפסיכולוג ופסיכיאטר עובדים בדר"כ במקביל, ונותנים מענה להיבטים אחרים של המופע הנפשי. הפסיכולוגית לא יכולה לתת תרופות, ולא כל פסיכיאטר עוסק בפסיכותראפיה (במקרה שלך, גם אם הוא כן פסיכותראפיסט, הוא יודע שאת בטיפול, ולכן מחזיר אותך למטפלת שלך). ובכל זאת, את מתעקשת לראות בזה התנערות ממך. נדמה לי שקשה להאשים את הפסיכולוגית שלך בהתכחשות לצרכייך או בחוסר הבנה. היא הציעה לך מטפלת מחליפה עד שתחזור לעבוד, ואת זו שבחרת בלבד. אקורד הסיום שלך - "שונאים אותי" לא מותיר הרבה תקווה. את מציגה זאת כנתון עובדתי, ועם עובדות לא מתווכחים. אני חושבת שזה נושא חשוב לפגישה טיפולית, ושבה וקוראת לך להיעזר בפסיכולוגית או בתחליף שהציעה לך. חשוב להבין מדוע את ממשיכה לשחזר כל הזמן מערכות יחסים בהן את חווה את עצמך כסמרטוט, ומעוניינת להפסיק קשרים מיטיבים דוגמת הקשר הנוכחי שלך. ממליצה לך בחום לחזור לשיחות על בסיס קבוע, ומקווה שתחושי הקלה בהקדם. לילה טוב ליאת

היי הגלל תסמינים שונים אני כנראה אצטרך ללכת לבדיקה זה יכול להיות מלא כלום עד מחלה ואני מודאג מאוד ......בכל מקרה לא נראה לי שבחורה בעולם תרצה אותי סהכ ואני אומר את האמת לא רוצה ולא מעוניין להכנס לקשר עם בחורה שחולה במחלת מין וכרגע אני נמנע מכל קשר עם נשים ולא נראה לי שזה ישתנה בעתיד בגלל החשש הכבד שאני אדביק משהי במחלה.....והמצב שאני נמצא בו בלי קשר לכלום זה מצב של מוות כי מצב שבו את לא יכולה לצאת לעולם להכיר או לקוות להכיר בן בת זוג הוא מצב נורא הוא מצב של מוות ולא יעזור זה שאולי המחשבות חיות אני אפילו מתגעגע לתרופות שעזרו לי להיות אפאתי אני מאוד מאוד מאוד מודאג לגבי העתיד שלי מה גם שאת הלימודים שלי אני מחרבן ואני לא רואה את עצמי אי פעם חוזר להיות בנאדם כמו שהייתי רק לא מזמן לפני שנתיים שלוש ובעיקר לפני 4-7 שנים שהייתי בנאדם אמיתי אהוב ואפשר לומר נערץ.....להתראות

שוב שלום מיסטר בלו יקר, גם אני חושבת שאולי קצת מיהרת להשליך את הטיפול התרופתי, מבלי למצות לגמרי את מה שיש לו להציע. מאחר ואני יודעת שאתה בטיפול, אני מתאפקת מאמירות או פירושים שמקומם בקליניקה, בשיחה פנים אל פנים. אוכל רק לומר, שככל שהיכרותנו מתארכת, מתחזקת (אצלי) ההבנה לגבי תפקידה של אותה תקרית אומללה, ככזו השומרת עליך ביעילות מפני פגיעה מסוג אחר. מסיבה זו אתה מתקשה לוותר עליה, וממשיך לטפח מערך שלם של קוגניציות סביבה. הלוואי שיום אחד יהיה בך האומץ הדרוש כדי להיפטר ממטריית ההגנה שהיא מעניקה לך. אצלינו, אגב, אתה נתפס כאדם אמיתי אהוב ומוערך, מבלי שהיכרנו אותך כלל בימיך "הטובים". אבוד לך איתנו... שלך ליאת

אני מטפלת באמא קשישה (92) גרה אתה בביתה כמו כן אני אם חד הורית לבת צעירה. אמנם יש לי עזרה של עובדת זרה, ובכל זאת אמא מאוד תלותית היא אשה בריאה יחסית לגילה אבל די דמנטית, הזכרון הקצר חלש ביותר. מאוד קשה לי בזמן האחרון אני מרגישה שאני נסחפת במערבולת בלי כח לצאת ממנה. אין לי עוד כח להיות סבלנית וסלחנית כל הזמן ולותר בלי סוף. אני בת יחידה ואין לי עם מי לדבר , להתיעץ, או להתחלק בנטל. אני לא חושבת שביתי צריכה להיות שותפה למרות שהיא רואה מה עובר עלי. האם פסיכולוג יכול לעזור? אין באפשרותי לעמוד במחיר של טיפולים באופן פרטי, לאן אפשר לפנות בעלות נמוכה יותר?

שבת שלום בקי, הורה מבוגר, הדועך אל תהומות של שכחה ובלבול, יכול לעורר רגשות קשים ביותר. זה קשה שבעתיים לילדים יחידים, שאינם יכולים להתחלק בנטל הרגשי. זה קשה אף יותר בהיעדר בן זוג תומך, שיכול היה להוות בולם זעזועים. אני סבורה שפסיכולוג יכול להיות רעיון מצוין. זוהי הזדמנות טובה מאד להתנסות במערכת יחסים קרובה ואינטימית, אשר בה - לשם שינוי - את היא זו שמקבלת תשומת לב, תמיכה והכלה מגדלת. זה כל כך מגיע לך! בטיפול את לא צריכה להיות סבלנית וסלחנית. מותר לך לקטר, להתלונן, לכעוס, ואפילו לשמוח בלי שום עניין. טיפול מוזל אפשר לקבל במסגרת קופת החולים שלך, שתפנה אותך לרשימת המטפלים הנמצאים עמם בהסדר. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

רשת של סודות. להרגיש שהוא אוהב אותך יותר מאשר את אמא. להרגיש שהוא נמשך אליך יותר מאשר אליה. לראות אותו מתחיל עם בחורות אחרות ברחוב. למצוא בבית סרטים כחולים ולדעת שזה שלו. לדעת שאסור שהיא תדע. הוא מדבר מיוניות. הוא עושה מיניות. לחשוב שהגוף שלך והגוף שלו הם אחד. ככה הוא אמר. את שייכת לו. באת ממנו. הוא מספר איך ומדבר על זה. הוא מדבר ואת שומעת. שומעת את מה שאת לא רוצה לשמוע. רואה אותו ערום. שומעת כמה הוא אוהב. אין גבול. אין דלת. יש סודות. ואת? את לא רוצה להיות אישה. לא מגלה לאף אחד שקיבלת מחזור. ביום הזה את רוצה למות. הופכת מספורטאית מצטיינת לפדלעה. הגוף משמין ומגיע למימדי ענק. את לא שם יותר. הגוף הזה לא שלך. שאף אחד לא יתקרב. הר אדם. רק שלא יתקרבו. את עושה מה שמבקשים. לא שואלת שאלות. את לא מבינה את זה. את לא מבינה כלום. נדמה לך שהכל בסדר אצלך. נדמה לך שזה הבית הכי טוב בעולם. הוא אוהב אותך ואולי את לא צריכה יותר מזה. עד שיום אחד בטעות את מבינה. את נזכרת בתחושה, במשפט... את מבולבלת ואז את לבד מנסה לגלות מה נשאר בין ההריסות ואת מה אפשר להציל. בראש הכל מעוות. הכל מבולבל ואת בכלל לא יודעת. את לא רוצה לדעת הרגשות מציפים. השאלות. אם ואיך ולמה ומה עכשיו. ואולי זו את? ומה נשאר? ומה את בלעדיו? ומי את בכלל? אם בכלל. ובטיפול מתחילים לגעת כבר כמה חודשים מסתובבים במעגל ואין מילים שיגידו והפה יודע שאסור ושצריך לשתוק והגוף מגיב ואז את שואלת בשביל מה זה טוב ואולי עדיף לא לדעת ולא לזכור. משהו בך מת בפנים ואף אחד לא יכול להבין. גם את בעצמך לא. כי אולי זה לא. הכל בוער מבפנים המילים לא רוצות לצאת ועכשיו הן יוצאות בפעם הראשונה רק כאן מעיזה כתוב את מה שאולי אני יודעת. זה נכתב כבר פעם אחת וזה נמחק בטעות אולי זה לא צריך להיכתב ואולי הגיע הזמן. ואולי ואולי ואולי. זכרונות. http://www.tapuz.co.il/blog/UserBlog.asp?Blogid=68631

בובה. דבר ראשון מצטערת לשמוע את מה שעברת,נשמע קשה, מי כמוני יודעת איך זה מרגיש.. ..דברים קשים ,לא נמחקים(לצערי) אבל כן אפשר ללמוד לחיות איתם. אם וכאשר עוברים את התהליך, אבל גם אז בין לבין יהיו נסיגות קטנות אבל חשוב לזכור שגם הן,עוברות להן. מחזיקה לך אצבעות ומחזקת אותך. חן

רשת יקרה כל כך, מה שחלקת איתנו כאן היום היה חייב להיכתב. העוולות הגדולות ביותר נולדות ושואבות את כוחן ממחשכיו של הסוד. מה שנמחק פעם אחת בטעות, ומשתחזר ברהיטות מצמררת כזו, חייב היה להיאמר בקול. האמירה הברורה, במילים מפורשות כל כך, חשובה לא רק ככתב אישום, אלא - לפני הכל - כאישוש ותיקוף לחוויה פנימית של קיום, אחרי שנים רבות של א?י?ן עצמי. לא עוד רשת מחוררת, מגומגמת של היה או לא היה, אלא מארג צפוף של נוכחות, שאינה רוצה ויכולה להישאר בחושך. הלוואי שהסיבובים המעגליים שבטיפול, יהפכו ממאבק עיקש על ההכרח הישן לשתוק, לחיבוק מאפשר, שירשה לך לבכות, לכעוס, לאהוב. תודה שבחרת להביא את הדברים אלינו כמו שהבאת. איתך, הכי שאפשר דרך מקלדת ליאת

רשת, אני קוראת אותך תמיד (את המילים, את השורות ואת מה שביניהן). הדברים שלך תמיד נוגעים בי. לפעמים ממש חורטים. לדברים שכתבת כאן היום, כבר שלחת רמיזות בעבר. אבל לא ככה. לא בכזאת ישירות, כזאת חדות, כזה אומץ. כמה אומץ. אין לי הרבה מה לומר, רק שאני גאה בך על האומץ הזה לגעת. להסתכל לסוד הזה ככה בעיניים ולא לוותר. לא הפעם. לא עוד. אני יודעת כמה זה קשה. מחבקת אותך, רשת יקרה. יעלה

בנות יקרות, תודה על המילים. לא יודעת מאיפה היה לי האומץ לכתוב אותן כאן. לכתוב אותן שחור על גבי לבן. לתת להן להישאר על המסך. הלכתי לישון וקיוויתי שבבוקר זה יעלם. למרות, שידעתי שלא... וחזרתי לכאן הבוקר ומצאתי אתכן ואת מה שכתבתן לי. לגעת זה מפחיד, אבל כנראה שזה כבר לא יכול להישאר בפנים יותר. הפסיכולוגית שלי אמרה שיש רגע שבו צריך להקיא או לבלוע שאי אפשר להשאיר את האוכל בפה... אני חושבת שמה שקשה כאן זה זה שאין שחור ולבן. הוא גם הכאיב, אבל הוא גם אהב ודאג וטיפל. הוא לא רע, באמת שהוא לא אדם רע ולא עשה דבר מרוע... את זה אני יודעת.

איך בכלל מישהי שיש לה ילדה-יצור שכולו טוב,אהבה,חיים...יכולה להתהלך בתחושה של מתה חיה,נוגעת לא נוגעת במוות עצמו.מתי הפכתי חסרת אחריות ואנוכית שכזו? אני כבר מתה,הרבה זמן,אבל עוד נושמת.מה יכריע?מה נהיה ממני ואיפה אמצא אותי? אני ריקה ריקה ריקה ריקה ולא יודעת למה..איך הגעתי לכאן.יהיה מי שיציל אותי?מישהו יכול?ריקה ריקה.נשענת על המשענות הלא נכונות,שרק אני מדמינת את קיומן.ואינן. מחשבות אימה.זכרונות מייסרים.שנאה.בלגן..אובדת כאן.

ויק יקרה, כנראה שהכאב גדול מדי, ולכן גם יצור שכולו טוב, אהבה וחיים אינו מצליח בכוחותיו המוגבלים להפיגו. גם לי יש הרגשה שהמשימה הבוערת היא למצוא את עצמך, להחזיר לעצמך את התוכן שנעלם והותיר אותך ריקה ומיוסרת. נסי להשאיר את ילדתך הקטנה מחוץ לדרמות המטלטלות את חייך. השתדלי להימנע גם מאשמה ויסורי מצפון. עשי ככל יכולתך לשרוד. למענך. למענה. שולחת לך את כל הכוח שאפשר ליאת

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=834385&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0

שלום לקורא, מאחר והדברים מגיעים אלינו דרך עיתון, ומאחר ונשמע כאן בעיקר צד אחד של המתדיינים, אני מניחה שלא נוכל - מכאן - לשים עצמנו שופטים. נאמר כי המלצותיה של וועדת הבדיקה הועברו לוועדת המשמעת, אשר לה, ככל שידיעתי מגעת, יש מנדט להפעיל סנקציות אלה ואחרות על מי שהתרשל. כך או כך, הנושא נדון בבית משפט, ומעניין יהיה לשמוע את פסיקתו. בברכה ליאת

כתבה מפחידה,אי אפשר לסמוך כבר כמעט על אף אדם בעולם הזה,כי רוב האנשים 'מונ?עים' רק ע"י הכסף,ונדיר למצוא {אך יש - מניסיון עם הפסיכיאטר שלי} אנשים שעבורם כסף הוא לא המניע העיקרי. מה שהכי מפחיד זה ניצולו של אותו פסיכולוג את תלותו של המטופל,לשם תועלתיו האישיות. אישית,גם אני לא כ"כ בעד תרופות,אך במצבים שחייבים,כמו אצל מ.-עקב מחלה נפשית,זה פשע למנוע ממנו את האפשרות של שימוש בתרופות ובכלל של כל טיפול אחר שהיה מבריא אותו.

משתנה, דווקא היוצא מן הכלל מעיד על הכלל. חבל שאת מסיקה על סמך מקרה בודד על 'רוב האנשים'. זה קצת מרחיק לכת. אני סבורה שהרוב המכריע של המטפלים המורשים הם אחראיים, מסורים, ומונעים ע"י אהבת אדם ואהבה לעבודתם. בברכה ליאת

אשמח לקבל אינפורמציה ..למי שיש כמובן ...ואך ורק מנסיון! לגבי תופעות הלוואי של רסיטל. תודה! שבת שלום לליאת היקרה!

פה באתר מידע כללי http://www.infomed.co.il/drug4.asp?dID=293 מניסיון היו לי התופעות שמוזכרות בקישור וחלקן חלף בדיוק כמו שכתוב. כל העניין הזה הוא אישי כך שכל אחד יכול להגיב אחרת ואי אפשר לדעת מראש כדאי לך לשאול גם בפורום פסיכיאטריה

שבת שלום גם לך, מציל יקר רסיטל היא תרופה נפוצה ביותר, ותופעות הלוואי שלה קלות וחולפות, כפי שמצויין בלינק שנשלח לך. התועלת שבה עולה עשרת מונים על אי הנוחות הזמנית של השבוע-שבועיים הראשונים. איזה סרט ראית השבוע? והאם היו התקפי חרדה? אני מזכירה לך שכמו שניצחת את החשש מיציאה לקולנוע, מומלץ מאד להמשיך ולהתגבר על הימנעויות אחרות, עד לניצחון הסופי. מבטיחה להריע לך עם כל הישג נוסף :-) ליאת

היי ליאת, מה שלומך? הייתי אצלה. נתתי לה הזדמנות לתקן. היא התנצלה. לקחה אחריות מלאה. אבל עם זאת אני חושבת שמשהו בי קצת השתנה. אין את העוצמות של פעם. היא הרי לא יכולה להיות מכווננת אלי אפילו ב-90 אחוז מהזמן. ואני אוהבת אותה כך או כך. אני חושבת שגדלתי... נורית

נורית נחמודת! אני יודעת שגדלת, ואני יודעת שזה היה השבוע! שמחה על ההזדמנות לברך אותך - גם אם קצת באיחור - ליום הולדתך. המשיכי לצבור שנים, יופי, תבונה ואורך רוח מול הבלתי ניתן לשינוי. יש לי הרגשה שאת שייכת לאותן נשים שהגיל עושה להן טוב. שבת שלום ליאת

שלום , אחותי ובעלה הורים לילדה בת 7 הם הורים משקיעים ואוהבים ,מסורים לבתם אולם לא מגבילים את הילדה בטיפוסים מסוכנים על מעקה\פסלים גבוהים לילדה יש תופעה של התעלפויות והרופאים אומרים שזה לא מסוכן כשלעצמו (נובע מירידה פתאומית של לחץ דם )אלא הנפילות מסוכנות לפני שבועיים הילדה התנדנדה בביתה על טבעות ונפלה על הראש,איבדה הכרה אושפזה 3 ימים בנוירוכירורגית מורכבת , ואחר הבדיקות והאשפוז - שוחררה לא נגרם נזק אני חרדה לנפילה הבאה .... מאחר והם עדיין לא מגבילים אותה הילדה מרגישה שהיא "סופר מן " ואינה מפחדת מכלום כשפנינו אליהם ( אני והוריי ) הם טענו שהם לא רוצים לגדל ילדה עם חרדות והם מתכוונים להמשיך לא להגביל\לא להפחיד אותה מנפילות הילדה כל מס' חודשים מתעלפת אני חוששת שבנפילה הבאה לא יתמזל מזלה והם יאבדו אותה או שהיא תשאר נכה מנפילה בגובה רב כבר לא יותאים ללא נזק אני חסרת אונים ולא יודעת למי לפנות מאחר ולמעט הנושא הזה הם הורים מקסימים ודואגים לרווחתה הרגשית ,וגם הפיזית ( דואגים שתאכל יום יום בשר ... לא מרשים לה לדבר עם אנשים זרים ,לא נותנים לה לחצות כביש לבד...) הפער הקיצוני בין אהבתם והשקעתם בילדה (חוגים,טיולים,שיעורי אנגלית ...)לבין אי שמירה על הסתכנותה הפיזית אינו נתפש ועלול להוביל לאסון נסיונותי לדבר שוב על הנושא עם אחותי נתקלו ב" זה לא עסקך,את לא אמא שלה...." מה לעשות ???? הרי אין כאן התעללות ... האם ישנם חוקים לאכיפת בטיחות ילדים ? אני חרדה ,לא ישנה ....הילדה מקסימה ,חיה באושר אך לא מודעת שהיא בסכנה

שלום לאנונימית, מסתבר שאנשים שונים מאד זה מזה בהערכת מצבי סכנה. כל אמא צעירה מכירה בוודאי את קריאות הסכנה של הסבתות, במצבים הנראים להן עצמן כ'משחק ילדים'. אם תשבי פעם בגן השעשועים ותצפי באמהות וילדיהן, תוכלי להיווכח שיש כאלה היושבות בשלווה, מקשקשות בטלפון הנייד או עם חברותיהן, בעוד אחרות עומדות מתחת למתקן, ירוקות מאימה, מושיטות ידיים חרדות, לתפוס את מי שללא ספק ייפול עוד רגע אל מותו הוודאי. אני נוטה להזדהות עם אחותך ובעלה, ולהאמין שמוטב להסתכן מעט ובלבד שלא לגדל ילד חרד והססן. אחרי הכל, יש המון ילדים שנופלים ונחבטים, פותחים סנטר או שוברים יד, ובכל זאת נותרים בריאים בגופם ובנפשם. כהורים, אנו נעים כל הזמן בין הצורך להשגיח ולשמור, לבין הצורך לפתח בילדינו תחושת ביטחון וכשירות. כמו שזה נראה כרגע, אין לך ברירה אלא לכבד את הבחירה שלהם כהורים, ולהשתדל 'לעצום עין' כדי לשמור על שלוותך כדודה. מאחלת לכולכם ביטחון בריאות ושלווה ליאת

שלום ליאת, כיצד אפשר ללמד ילד בן שלוש להתמודד עם כעס? מדובר בילד שכאשר לא עושים מה שהוא רוצה, או כאשר הוא כועס על משהו , הוא מתחיל לזרוק דברים, להרביץ,ולעשות כל מה שהוא יודע שאסור (כמו לשבת על השולחן, להרביץ לאחותו התינוקת וכו'). התגובה המיידית היא משהו כמו: אתה מתנהג לא יפה,תרים את ה... אך הוא לא מקשיב. לעיתים פשוט ניגשים אליו ומורידים אותו מהשולחן למשל ואז הוא נשכב בוכה על הריצפה.... כיצד עדיף להגיב לו במקרים כאלה ? תודה.

שלום תמר, היכולת לווסת כעס ותסכול היא יכולת נרכשת, ולהורים יש תפקיד חשוב ביותר בתהליך. אם, כהורים, נעשה כל מה שילדינו רוצים, לא נספק להם הזדמנות ללמוד להתמודד עם אכזבה או תסכול. לכן, כשלב ראשון עלינו לרדת מהמשאלה לספק את כל רצונותיו של הילד, ולהבין שבכך אנו מסייעים לו להתסגל לדרישות המציאות. בשלב השני עלינו ללמד אותו מהן הדרכים המקובלות והלגיטימיות לפריקת זעם ותסכול. זריקת חפצים או אלימות כלפי בני אדם, חיות או רכוש אינה דרך מקובלת, ולכן אין להרשות זאת *בשום מקרה*. בכי, לעומת זאת, בהחלט חוקי, ואפשר להרשות זאת. הצרה מתחילה כאשר לנו, כהורים, יש קושי לראות את הילד בוכה או מאוכזב. ילדים נוטים לזהות די בקלות את הקושי הזה, ולהתחיל להשתמש בבכי ככלי סחיטה רב תועלת. כך, למשל, נוכל לראות הצגות רבות רושם באמצע הסופר מרקט, בקניון, בשער הגן, וכד'. הורים נבונים אינם צריכים להתרגש מבכי, גם כאשר הוא עולה לדציבלים בלתי נסבלים. חשוב להימנע מנאומים ממושכים על מה "יפה" או "לא יפה", ובמקומם לפעול בצורה נחושה וסמכותית. תוכלי לקרוא די הרבה בפורום שלנו על נושא הצבת גבולות לילדים (צרפתי קישורים), וגם באתרים הטובים המיועדים להורים. תוכלי להקליד "הצבת גבולות" או "סמכות הורית" בגוגל, ולראות מה תקבלי. http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-574831,xFP-575129,m-Doctors,a-Forums.html http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-579521,xFP-579599,m-Doctors,a-Forums.html http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-530999,xFP-531017,m-Doctors,a-Forums.html אם תרגישי שאת מתקשה ליישם את העצות בכוחות עצמך, תוכלי לפנות לפסיכולוג קליני של ילדים, להדרכת הורים של מס' פגישות. מניסיוני, שיחות כאלה יעילות ביותר, ומחוללות שינוי גדול תוך זמן קצר. בהצלחה ליאת

שלום, אבקש לדעת מה זה אומר כשמישהיא אומרת "אני מוצפת", מוצפת במה? האם זה ברגשות? אבל מה זה אומר? איך זה מתבטא בהתנהגות מול מצב בו היא לא מוצפת? האם זה דבר רע? האם אפשר "להיפטר " מזה? תודה ש.

שלום ש' הצפה רגשית, ממש כמו הצפה בכיור, בצינור או בסכר, מתייחסת למצב בו הזרימה התקינה משתבשת, והחומר שאמור לזרום בשלווה בנתיבים ידועים, חורג מהם, יוצא מכ??ל?יו, ומאלץ אותנו לעמול קשה כדי להחזיר את הסדר על כנו. השאלה אם זה טוב או רע, תלויה כמובן במהות החומר המציף. כשמישהו מוצף התרגשות ואושר, אזי גם אם משהו בהתנהלות הרגילה משתנה, איש לא יבוא בטענות. כאשר אנחנו מוצפים בזעם, עלבון, אשמה, דיכאון או דומיהם - זה כבר סיפור אחר. ברוב המקרים, אנו מצויידים במנגנונים מווסתים, המאפשרים לנו להתמודד בהצלחה מספקת עם תכנים רגשיים בעוצמות משתנות. לפעמים, במקרים עוצמתיים במיוחד, יכולת הוויסות שלנו נפגעת, ואנו מרגישים שהכל עולה על גדותיו. במצב כזה יתכנו התפרצויות, תחושות סובייקטיביות של 'אי-ספיקה', תחושה של מו?ב?סו?ת מול האירועים. אפשר להיפטר מזה בדרך של חיזוק מנגנוני הוויסות והבקרה הפסיכולוגיים. לפעמים, במצבי חירום, יש צורך בהרבה עזרה מבחוץ (כמו כוח סיוע המתגייס להניח שקי חול מול סכר שנפרץ). מקווה שלכולם שלום ליאת

שלום אני בחור בשנות ה20 לחייו ולאחרונה אני סובל מביטחון עצמי נמוך שמקשה עלי בחיי היום יום בכל תחום. ביטחון עצמי לפי מה שידוע לי זה דבר שמשתנה מאדם לאדם ולכל בנאדם יש דברים אחרים שמוסיפים או גורעים לו מהביטחון העצמי איך אני מזהה אצלי את הדברים שמגבירים אצלי את הביטחון ? ומה יכול לפי דעתכם להביא אותי חזרה למעלה ? (אני לא מדבר על טיפול פסיכולוגי)

שלום לך, ניתן להבין מדבריך שהפגיעה בביטחון העצמי היא משהו של הזמן האחרון, ולכן, כדי לחשוב איך ממריאים מחדש, כדאי לנסות ולהבין מה הנחית אותך. האם היו אירועי חיים מסוימים שגרמו לך לתחושות של חוסר אונים או חוסר כשירות? האם חווית אהבה נכזבת? האם חווית כישלון צורב? ככל, הביטחון העצמי שלנו במיטבו כל אימת שמאזן ההצלחות שלנו חיובי. נסה לבדוק באיזו מידה אורח חייך הנוכחי מזמן לך חוויות של הצלחה, של הישג, של כשירות ויכולת. אם אין לך מספיק חוויות כאלה, נסה לחשוב כיצד אפשר ליצור את השינוי שיביא אותך למקומות כאלה. מאחלת לך הצלחה רבה ליאת

שלום, יש לי חברה פסיכולוגית (שניתקנו קשר בערך 12 שנה, והיא רק מכירה אותי ואף אחד אחר מהמשפחה שלי). פניתי אליה בכדי לקבל טיפול אבל היא סירבה מפני לפי דעתה היא לא תוכל להעניק לי את הטיפול המתאים כי היא כבר מכירה אותי. הבעיה שאני פניתי לטיפול אצל מישהי אחרת, ואחרי 9 חודשים אני עדיין מרגישה שהיא זרה בשבילי, ואינני מרגישה בנוח, וכל הזמן מנסה "לחזר" אחרי החברה הפסיכולוגית. אני מרגישה שהטיפול היה יכול להיות יותר טוב ולהתקדם יותר במהירות עם מישהי שאני מכירה, ולא מישהי זרה לחלוטין ושאני צריכה שנים עד שאתרגל אליה ואתן בה אמון, ואחרי כל זה, בסוף, היא תחזור להיות זרה לחלוטין. איזה מין הגיון יש כאן?

שלום מעיין, אין פסיכולוג שאינו מכיר את הסוגיה הזו מקרוב. חברים, שכנים, או קרובי משפחה נוטים לבדוק את האפשרות הזאת, ומתקשים (לפחות כל עוד אינם בטיפול) להבין את ההיגיון שבסירוב. הקשר הטיפולי חייב להיות נקי ככל האפשר ממגעים קודמים, חיצוניים לסיטואציה הטיפולית. היכרות נוספת עם המטופל יכולה לפגוע בעמדה הניטראליות של המטפל כלפי נסיבות חייו של המטופל או כלפי הדמויות בחייו. בנוסף, המטופל עצמו חייב להיות משוכנע בנוגע לחסיון החומרים העולים בטיפול. במקרים של טיפול בחברים, גם אם המטפל 'זך כבדולח' ושומר בקנאות על פרטיותו של המטופל, הרי שאצל המטופל לעולם תישאר מידה של ספק, אשר עלולה לזקוף ראש ככל שהטיפול מתקדם והתכנים הופכים רגישים יותר. לכן, המשיכי בתהליך האיטי של בניית אמון במטפלת שלך, ועזבי את הפנטזיה ההיא. החברה שלך צודקת וחכמה. בהצלחה ליאת

היי ליאת סתם מעניין אותי לשמוע מה את חושבת כי אני תוהה בזה כל היום. אני לומדת עכשיו למבחן פסיכומטרי לתואר שני. המבחן עצמו נחשב לאחד הקשים ובשביל להתקבל להתמחות שאני רוצה אני צריכה לקבל ציון שנמצא בעשירון ה20 לפחות (כן זה לפחות..) בלי העובדה שכמובן ממוצע התואר צריך להיות מינימום 90. בחיים שלי עברתי מטלות קשות, אף פעם לא נכשלתי (אני מדברת על מבחנים גורליים).עד עכשיו הרגשתי שאני יכולה להתמודד עם כמעט הכל. אני מאד שאפתנית. אני אוהבת את מה שאני עושה והעובדה שאני מציבה מטרות ואתגרים ומתקדמת כל הזמן עושה לי טוב (זה מדהים לרצות ולעבוד קשה ולהשיג). ככה אני מרגישה. מאז שהתחלתי ללמוד למבחן שהוא בעצם יקבע את עתידי המקצועי אני מרגישה כל היום עייפה (זה חוץ מה5000 דברים אחרים שאני עושה במשך היום) יותר בקטע של לחץ נפשי כל היום מטריד אותי מה אני אעשה אם אני אכשל. זה לא בקטע של פרפקציוניזם אני פשוט צריכה להתקבל ללימודים זה הכל. אני לומדת במרץ כדי לכבוש את המטרה אבל אני מרגישה שאם אני אכשל הביטחון העצמי שלי יתרסק חוץ מזה שאני אהיה משועממת כי אני מאד רוצה להמשיך ללמוד. למען השם, זה כ"כ מתסכל לחשוב על זה. מה אומרים לבנ"א שעושה הכל להשיג משהו כי הוא רוצה אותו וטוב בו אם הוא לא מצליח?

שלום לשואלת, מטבע הדברים, כאשר אנו עומדים לפני מבחן חשוב וגורלי, אנו הופכים מכווני מטרה, נחושים, אבל גם חרדים ומתוחים. הדברים שאת אומרת בין השורות (ואפילו בסוגריים) נשמעים דווקא טוב. את מעידה על עצמך שעמדת עד היום יפה במטרות שהצבת לעצמך, התמודדת על מטלות קשות ועמדת בהם, שאת אוהבת את מה שאת עושה, וגם שיש לך עוד 5000 דברים נוספים במשך היום. אחרי הכל, איני רואה סיבה לכישלון דווקא במבחן הנוכחי. אם תלמדי כמו שצריך, וכמו שלמדת עד היום - מדוע שהפעם זה יהיה אחרת? ואם תיכשלי? לרוב המבחנים ניתן לגשת פעם נוספת, ברווחי זמן כאלה ואחרים. בעניין הביטחון העצמי - אני חושבת שהצלחת לבסס אמונה בסיסית ביכולתך להצליח, וכישלון אחד, מכאיב ככל שיהיה, לא חייב לפגוע פגיעה אנושה בדימוי העצמי שלנו. כישלון הוא לא עניין משמח, אבל גם לא סוף העולם. אני מחזקת אותך להמשיך ולהשקיע מאמץ במטרותייך, אך לא לזנוח כליל גם את 5000 העניינים האחרים. אחרי הכל, כאשר אנחנו אנשים עסוקים ו'רחבים' בשטחי העניין והעיסוק שלנו, חבטת הכישלון בתחום אחד אינה משאירה אותנו בלא כלום. לסיום, אני מזכירה לך שהדרישות בחוגים אקדמיים מסוימים הופכות להיות כמעט בלתי אפשריות, בעיקר בגלל בעיות מקום. יוצא מזה, שאנשים רבים וטובים (אפילו טובים מאד) נשארים בחוץ ולו רק מאילוצים של מקומות מוגבלים. כדאי לזכור את זה, ולשים את הידיעה הזו בחדר אחורי במוח, למקרה של דחייה. מאחלת לך שפע הצלחה ליאת

ליאת שלום, אני מרגישה שבא לי ממש לזעוק לעזרה(כפי שאחרים עשו זאת כאן)ולצעוק שכואב לי מאוד נפשית,אך אז אראה בטח פתטית בעינייך ובעיני כולם; לכן אני צריכה להמשיך להעמיד פנים שאני חזקה,שמחה ומאושרת,בפני אחרים-שכוללים אפילו משפחה קרובה, ושלא יודעים איזה 'גיהנום פנימי' מתחולל בתוכי,ואיזו דרגת כאב אני 'אוגרת'בתוכי; כי פשוט רע לי מאוד ועצוב לי(חלילה לא בגלל דברים עצובים,אלא רק מהצורה שבה חיי מתנהלים).מה שכן אינך צריכה לדאוג,כי ידעתי את המטפלים שלי על כך,וסיפרתי מה עובר עליי,אך לא הגדרתי זאת בצורה ברורה כ"כ כ'גיהנום פנימי'-ברורה עבורי,לפחות. רק כדי קצת להבהיר את העיניינים-השבוע שוב נחלתי אכזבות בתחום חיפוש העבודה,שגרמו לי לשנוא את עצמי עוד יותר,ולהוריד את ערכי העצמי עד לאפס,שכך אני מרגישה בזמן האחרון,כאדם חסר תכלית שאין לו סיבה מוצדקת לקיום בעולם הזה(אך חשוב לי להבהיר שלמרות דבריי,איני מתכוונת לפגיעה עצמית וכו',לעולם לא אעשה זאת) ,תחושתי היא של אדם חסר ערך,אני מרגישה שכל מי שעובד ומצליח לשמור על עבודתו שווה הרבה יותר ממני,ושאני כמו 'חרק קטן' שאפשר בקלות לדרוך עליו,כי ממילא חייו לא שווים כלום. כל פעם שמשהו לא מסתדר במציאת עבודה,עבורי זה כמו הוכחה שאיני שווה כלום. תודה על ההקשבה, משתנה

היי קראתי את מה שכתבת בקשר לחיפוש העבודה ......לפעמים לוקחים איזה תחום בחיים ורואים אותו כסמל מייצג לחיים שלנו אני עושה את זה הרבה .....וזה דבר לא בריא .....אני ראיתי בלימודים ובזוגיות ככשלון שלי והרגתי את עצמי במקום שבו היה לי פחד עיקרי מאז שאני ילד ...שאני יהיה בוגר בודד ואני כבר מת מהלך......אני רק נושם.....גם את לוקחת משהו בחיים שגורם לך לפחד ומשליכה אותו להרבה תחומים אחרים בחיים .....אני עובד עכשיו למרות שזמן רק לא עבדתי לא הייתי מסוגל ......עבדתי בעבודות גם בטווחי זמן ארוכים אז מה זה עושה אותי טוב יותר?לא.....גם אני יושב לפעמים מסתכל על אנשים וחושב בטוח שהם לא הלכו לזונות אבל מצד שני אי אפשר לדעת........הרבה אנשים שלא האמנתי עליהם התברר שהיו אצל זונות .......את צריכה להשתדל לאהוב את עצמך לאהוב את מי שאת והכי חשוב שיש לך אותך....ואל תוותרי אני כבר ויתרתי על עצמי וזה תחושה נוראית ...עבודה זה לא הדבר בכי חשוב בחיים זה חשוב אבל יותר חשוב להיות נאמן לעצמך ולמי שאת הלוואי והיה לי את כל המסקנות הללו לפני המעשה הנורא ההוא שגמר אותי.......להתראות ובהצלחה...

תודה על תגובתכם, MR BLUE לצערי זה לא רק תחום אחד בחיים שלא מסתדר ו'משליך על הכל',אלא כעת כל תחומיי חיי לא מסתדרים ואני מרגישה כמו בתוך 'כאוס' מוחלט,ואני אומנם לא בויתור מוחלט,כי התחלתי טיפול עכשיו-וזה כבר סוג של תקווה,אך אני בייאוש מחיי וחוסר אמונה{ותוך כדי כך שאני רושמת זאת,אני שמה-לב שאני 'סותרת את עצמי',כי חוסר אמונה - זה דבר שפוגע בטיפול,אך אני מאמינה במטפלים,וזה הכי חשוב,אך אני כ"כ עייפה כעת ועיניי נעצמות ואני מקווה שלא התחלתי לרשום 'שטויות' עקב כך} ל - לא ממש הבנתי מה כוונתך,למרות שיש לי השערה מה יכולה להיות כוונתך, אז להתראות בינתיים ולילה-טוב, משתנה

http://www.moomoo.co.il/bonus/pc/3d//29.jpg

למשתנה ולמיסטר בלו, משהו בידידות החמימה שנרקמת ביניכם מחזק אצלי את האמונה הבסיסית ברוח האנושית, שמצליחה להתגייס, גם מתוך תהומות של ייאוש, למען האחרים. כל אחד מכם מבטא כאן הרבה כאב, חרטה, גינוי עצמי ותסכול. וכל אחד מכם, בה במידה, מצליח להחזיק את הטוב למען האחר. כנראה שלכל אחד מאיתנו יש 'כתם עיוור', המביא אותנו לחיפוש המתמיד אחרי נפש תאומה שתראה עבורנו את מה שהכתם אינו מאפשר לנו לראות. התחלתי את הערב בשאלה על החרדה מעיוורון, ואני בוחרת לסיים אותו כאן, בעיוורון מהחרדה. שולחת לשניכם את האומץ לראות את הדברים כהווייתם ולהתגבר על התקיעויות. ותודה לאלמוני ששלח את התמונה העצובה הזו. אהיה פה גם מחר לילה טוב ליאת

חשבתי - בעיקבות מה שכתבת - אולי אני באמת ב'עיוורון' בעיקבות החרדה מהשינוי, מההצלחה-אם תהיה,אולי יש איזשהוא 'פיתרון פשוט' יותר למצבי שנמצא מול עיניי ואיני רואה אותו-איני מתפלספת בכך - באמת מעניינות אותי הנקודות הללו. דבר מסויים שמפריע לי בעיקר,בימים האחרונים,היא ההרגשה שאין טעם לחיי כפי שהם כיום,כי הם כבר אינם חיים אלא אוסף של 'טעויות מצערות' שגורמות לי ולאחרים הרבה סבל ועצב,ולהתנהל יום יום עם 'משא' כזה על הגו,זה לא דבר פשוט וזה דורש 'תעצומות-נפש'רבות,שאיני בטוחה שיש לי אותן.ליאת-איך אפשר להסתובב עם הרגשה נוראית כזו,ולהמשיך להישאר חיוביים!?

היי ליאת אני מפחד כל כך שנדבקתי במחלות מגעילות......זה הורג אותי איך עשיתי דבר כזה זה לא עוזב אותי כבר עברה שנה וחצי ואני עדיין לא חי ולא נושם בגלל אותו ארוע מטופש שכפיתי על עצמי.............

MR BLUE חביב, הפחד שמא נדבקת במחלות מגעילות מעיד על כך שחייך ובריאותך יקרים מכדי להפקירם. כבר שווה... אני דווקא חווה אותך כמאד חי ומאד נושם. גם סובל. נכון. אבל חי ונושם. זכור לי שסיפרת על כך שנבדקת ונמצאת בריא. ובכל זאת, אתה ממשיך בדאגה העקשנית שלך שמא משהו בכל זאת מקנן בך. כרגע, לפחות כמו שזה נראה כלפי חוץ, הדבר היחיד שמקנן בך באכזריות היא השנאה העצמית, האשמה, הבושה והייאוש. האם תוכל לגייס את כוחות ההתמודדות שלך למיגור תחושות קשות אלה? ספר לי מחר איך אתה מרגיש. אני עצמי כבר מתמוטטת מעייפות קיצונית. בוא נמשיך לדבר גם מחר. ליל מנוחה ליאת

משגע אותי שאני לא זוכרת אם אמא שלי (שמתה) אהבה את הספר "הרוזן ממונטה כריסטו" או "עלילות הברון מיכנהאוזן"..אחד מהם היה הספר האהוב עליה ביותר, ואני לא זוכרת איזה..אני לא קראתי אף אחד מהם.. אני מזהה שהמחשבות שלי על הזרועות המחבקות של המוות הם לא בגלל שאני לא רוצה לחיות..אלא בגלל שאני לא רוצה לסבול ובגלל שאיבדתי את האמון בכך שאני יכולה לחיות. ולחיות ליד החיים,או לסבול דרכם,זו לא אופציה מבחינתי.ובכלל מה הטעם? איבדתי את עצמי,אני לא יודעת מי אני.........................................רק לישון.

ויק יקרה, כמי שקראה את שני הספרים, אני מניחה שהברון מינכאוזן מתאים יותר להיות ה- ספר. הוא מצחיק נורא, ואפשר לקרוא בו שוב ושוב. אני מתה עליו. הידעת שיש תסמונת פסיכיאטרית הקרויה על שמו? כאשר את שואלת מה הטעם בחיים, בין יתר התשובות שאני יכולה לחשוב עליהם נמצאים גם שני הספרים שהזכרת. איש לא יוכל להבטיח לנו חיים ללא סבל. הסבל הוא מרכיב בלתי נמנע של החיים. אחת הדרכים הטובות להתמודד עם תלאות הקיום היא היצירה. ספר, סרט, קונצרט, פסל, ריקוד, ציור - יכולים כולם להעניק משמעות ייחודית לקיום שלנו, הן כיוצרים והן כצרכנים. זרועותיו הקרות של המוות, כמו שכתבתי לך בשבוע שעבר, אינן יכולות להבטיח לנו דבר מלבד שיממון קר וחשוך. אז איך אפשר להשוות? לפני שאת מקבלת החלטות, התסכימי לנסות לנחש (אחרי קריאה, כמובן) מי מהספרים יכול היה לדבר כל כך לאמא, ומדוע? ספרי לי מה גילית. לילה טוב ליאת

ליאת נכנסתי במיוחד באמצע היום לומר לך שבא לי למות אולי עד שתגיעי בערבזה יתממש.. מקווה שאצלך הכל טוב

שלום me, עצוב לי כשעצוב לך. אני משוכנעת שאת בין החיים, ואשמח אם תספרי לי מחר מה שלומך. אהיה כאן במשך היום. וגם בשבת... החזיקי מעמד ליאת

ליאת את פה?\ באמת היה לך עצוב? אל תהיי עצובה בגללי.. תודה

ליאת את יודעת מתהפכת ל י הבטן מאז הפגישה דיברנו על משהו משמעותי....זאת היתה טעות לדבר על זה שלחתי לה קודם הודעה.היא לא עונה היא בקטעש של שמירת גבולות... היא בטח כבר חושבת שאני בנאדם דפוק זהו אזלו לי הכוחות.גם לרשום פה זהו אני חצי מתה

שלום רב דר אני בן 33 בדרך כלל בריא . לפני כשנה התחלתי לחשוב מחשבות שלילית ואכזרית הם פחד לחלות במחלת הסרטן .באותו זמן זה הלך ובא כול שבוע פעמיים בערך . אבל לפני חודש עד היום זה פשוט לא הולך לי מהמחשבות אני פשוט קורס משתגיע מזיע אפילו לא מצליח לישון אין לי טעם באוכל כאבי ראש חזקים ואפילו חלומות על זה שחליתי בזה . מבקש עזרה דחופה ומה ההסבר לזה . בבקשה עזרה עזרה .?!!!!

שלום אבי, מה שאתה חווה זו חרדה אובססיבית ומציפה, המעסיקה אותך במחשבות ובחלומות ולעיתים מגיעה לשיאים בדמות התקף חרדה חריף. הפחד ממחלות ומוות משותף לכולנו, ובכל זאת יש אנשים המתקשים, יותר מאחרים, לשאת את אי הוודאות וחוסר השליטה. הם נוטים להיות דרוכים מאד, חסרי מנוחה, וקשובים לכל מחוש גופני, גם אם קטן ביותר, אותו הם מפרשים בטעות כעדות למחלה מסוכנת. במקרים כאלה מומלץ מאד להגיע לטיפול פסיכולוגי, המשלב טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות יחד עם טיפול תרופתי. עם היחלשות הסימפטומים החרדתיים, ניתן לעבור לטיפול דינמי, במטרה להבין את הקונפליקט הלא מודע הנח מאחריהם. אפשרות טובה היא פניה, לפני הכל, לרופא המשפחה, שיוכל להרגיע אותך, ואף לרשום את התרופה נוגדת הדיכאון. באיחולי בריאות שלמה וטובה ליאת

בוקר טוב, שמי עידית ואני בת 35 ויש לי בעיה כבר שנים שמאוד מפריעה לי. אם אני מדברת בפורום של אנשים, זה יכול להיות גם בני משפחה גיסים דודים או באסיפת הורים למשל, וכל העיניים נעוצות בי אני פשוט נהיית אדומה סלק וגם מתחילה להתבלבל במה שאני אומרת. זה גם יכול לקרות לי עם אדם אחד, למשל יצא לי לספר משהוא לדוד שלי והוא פשוט הסתכל עלי כדי להקשיב גם נהייתי אדומה, השיא זה אתמול בפורום של שתי אחיות וגיס אחד סיפרתי משהוא וגיסי גם הסתכל עלי מבט מעמיק כדי להקשיב נהייתי אדומה ושוב כבר לא הייתי מרוכזת במה שסיפרתי. מה אני עושה אם אפשר לעשות משהוא, ולמה זה קורה לי, בכלליות אני אדם שקט יחסית. אשמח אם תוכלי לסייע לי בבעיה.

שלום לך עידית היקרה, בינתיים, עד שתקבלי תשובה מקצועית, נסי לקרוא באתרים הבאים שנושאם חרדה חברתית. יכול להיות שיש קשר ואולי משהו מזה ידבר אלייך: http://www.geocities.com/harada_hevratit/main.htm http://counseling.edu.haifa.ac.il/2005/social-anxiety/ א.ה.

שלום עידית, הסמקה היא מנגנון טבעי, שכולנו סובלים ממנו במצבים מסוימים של מבוכה או אי נוחות. אצל אנשים מסוימים מצבים חברתיים שונים נתפסים מאיימים יותר או מעוררי חרדה, ולכן ההסמקה תופיע ביתר שאת. הטיפול בהסמקה יתמקד, אם כך, באופן בו אנו תופסים את הסיטואציה ומתמודדים איתה. הקישורים שנשלחו לך כאן יכולים לסייע במציאת סדנת טיפול טובה בחרדה החברתית. למרות האמור לעיל, קיימות היום טכניקות של ביו-פידבק, המשפרות את יכולתנו לשלוט בתהליכים פיזיולוגיים שונים, והסמקה בכלל זה. תוכלי להתעניין על טיפול כזה במסגרת קופת החולים שלך. בהצלחה ליאת

ליאת שלום רב מדובר בילדה בת 4.5 שנים,אנרגטית ומאוד חביבה,צורת הדיבור שלה מלווה ברוב הזמן בצעקות ,תוך כדי שהיא מחקה אנשים מבוגרים,את הגננת שלה לדוגמה, בפורום משפחתי היא אוספת את כולם ומדמה שהיא הגננת ואנחנו הילדים, כשהיא מבקשת שיקריאו לה סיפור,אז מיד היא רוצה שיעברו לדף הבא, בנוסף יש לה פספוסים ביציאות של צואה,כלומר היא יודעת אך קצת מאוחר מידי, האם לא מאוחר מידי בגיל זה לפספס מידי פעם?יכול להיות שמדובר באוטיזם קל?

שלום ירון, אוטיזם קל? אוטיזם הוא קצה קצהו (החמור) של ספקטרום רחב, הכולל הפרעות התפתחותיות נרחבות. הילדה שאתה מתאר מבקרת בגן ילדים, מקיימת אינטראקצתיות חברתיות, מסוגלת למשחק דמיוני ובעלת כישורים שפתיים תקינים (או לפחות לא פגועים מאד, כפי שעולה מן התיאור שלך). לפיכך, הגם שלא אוכל לאבחן אותה מכאן, היא אינה מתאימה לקריטריונים של אוטיזם. יתכן שמדובר בטווח קשב וריכוז קצר (תיאור הספר) או בבעיה רגשית/התפתחותית (פספוסים של צואה). כדי לדעת במה מדובר ולטפל בהתאם, כדאי להגיע למרכז להתפתחות הילד של קופת החולים שלכם, ולקבל אבחנה מסודרת כולל הסברים מה אפשר לעשות. חשוב לציין שבכל הבעיות שהוזכרו כאן אפשר וכדאי מאד לטפל. בהצלחה ליאת

הימים שעברו לקחו לי ת'כוח הנה אני כבר פוחדת לחשוב הימים שלנו אין בם מרגוע אולי אלוהים מנסה לעזוב ויש שרואים את זה ויש שנוטים לחשוב.. שהכל סגור ואין דבר שכבר יעזור מאמינים בזה עד ששוקעים בחול ואם יש שם אל אחד אז אני לא יודעת למה בלילות אני לבד לא שלחת לי אף אחד שיבוא אליי.. ואם יש שם אל אחד אז אני לא יודעת כמה עוד לילות אסבול לבד לא שלחת לי אף אחד. אף אחד.

אפשר חיבוק?

זה בסדר,את לא חייבת..

http://www.moomoo.co.il/bonus/pc/3d//24.jpg

מצטערת שהודעתי מאמש מכילה תכנים קשים.. לא הזהרתי אפילו...(בשבילך משתנה..) השיר שרשמתי מאוד מתחבר אליי.. מקווה שלא ציברחתי כאן מישהו. אם כן אני מצטערת, מהסיבה הזו לא נעים לי לרשום כאן..

ליאת. אני מתלבטת אם לרשום לך.. רע לי. מנסה להיאחז במושכות... לא בא לי להיות למטה... נמאס.

בא לי למות כבר.

http://image61.webshots.com/61/2/13/18/2305213180053971194khkgak_fs.jpg?track_pagetag=/page/photo/outdoors/beaches&track_action=/Shortcuts/FullSize

האם ocd מתפתח אצל אנשים שעברו איזו טראומה או פרנויה בעבר......או שזה יכול גם להתפתח לבנאדם שלא עבר שום טראומה או פרנויה בחייו?והאם זה יכול להחמיר עד כדי כך שבנאדם צריך אישפוז האם מי שיש לו ocd חמור הוא חולה נפש?

אריק שלום, אענה לך רק כמישהי בעלת ניסיון אישי בOCD ,אך על שתי השאלות הראשונות(שעליהן איני בטוחה מה בדיוק התשובה)-לא אענה,כי הן דורשות תשובה מקצועית,שרק ליאת תוכל לתת לך. חשוב לי להפנות אותך להסבר על OCD שכתבתי אתמול למשתתף נוסף ששאל על OCD : http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-697,xFT-627022,xFP-627032,m-Doctors,a-Forums.html OCD יכול להחמיר,אך לא להצריך אישפוז,אלא אם לאותו אדם יש מחלות נפשיות בנוסף לOCD שהן מצריכות אישפוז,או אלא אם זה הגיע עד למצב שהאדם לא יוצא מהבית ולא יכול לעשות כלום(מצב חמור מאוד)-שאז נראה לי{כמובן שזו סתם דיעה אישית ולא מקצועית}שאולי אישפוז יעיל לאותו אדם. לגבי שאלתך האחרונה,התשובה היא לא,מי שיש לו OCD ולא משנה באיזו דרגת חומרה,הוא אינו חולה נפש,אלא הוא סובל מהפרעה נפשית,ויש הרבה הבדל בין המושגים הללו. בהצלחה, משתנה

שלום אריק, הגם שהפרעה טורדנית-כפייתית אינה נגרמת בדר"כ מטראומה או פרנויה מן העבר, פריצת הסימפטומים נקשרת לפעמים באירועים טראומטיים כאלה ואחרים. היא בהחלט יכולה להופיע גם אצל מי שלא חוו אירועים טראומטיים חריגים בעוצמתם. ה-OCD, ככל ההפרעות, יכולה להופיע בדרגות חומרה שונות. במקרים קיצוניים, יכולים להופיע מצבים נפשיים חמורים נלווים (כמו דיכאון, אובדנות, כפייתיות חמורה במיוחד), בהם נדרש אשפוז המאפשר טיפול אינטנסיבי. המושג חולה נפש שנוי במחלוקת. בדר"כ הוא שמור למקרים של פסיכוזה, בהם נפגמים השיפוט, התובנה ובוחן המציאות. בברכת בריאות טובה ליאת

נראה לי שיש לי ocd זה יכול להחמיר ולהפוך לתסמונת טוראט או שאין קשר ביניהם?

שלום זוהר, הפרעת טיק יכולה להופיע כשלעצמה, כתסמונת טורט, אך גם כחלק מהפרעת OCD או כשילוב של שתי ההפרעות גם יחד. כ-50% מן הסובלים מתסמונת טורט סובלים גם מסימפטומים המתאימים לקריטריונים של OCD. נהוג לראות קשר בין שתי ההפרעות, אך מדובר בתחלואה נלווית ולא בהפרעה אחת המחמירה לכדי ההפרעה האחרת. בברכה ליאת

שלום יש לי אובססיות וחרדות מחשבות מטרידות.......בשנה האחרונה עיין שמאל שלי לפעמים דומעת והעיין הימנית יבשה......האם זה קשור לחרדות ואובססיות או שאין קשר בין הדברים.....אם אין קשר אז מה זה אומר כי זה לא דלקת או משהו.....אשמח לקבל תשובה תודה רויטל.

שלום רויטל, לתופעה שאת מתארת יכול להיות הסבר פיזיולוגי, ולכן כדאי להתייעץ עם רופא עיניים. יתכן שמדובר באיזו חסימה טכנית בצינור הדמעות. במידה ורופא העיניים ישלול קיומה של בעיה רפואית, אפשר יהיה לחשוב על הסבר פסיכולוגי, כמו - למשל - הקשבת יתר לגוף ולתפקודיו, האופיינית מאד לסובלים מחרדה. בכל מקרה, אובססיות וחרדות ניתנות לטיפול, וכדאי מאד לחשוב על כך, עם או בלי קשר לבעיות העיניים. בברכה ליאת

פיתחתי בשנתיים האחרונות פחד(פוביה)מעיוורון פחד שאולי לי זה יקרה.........והרבה זמן אני חי אם המחשבה הזאת.........שאלתי היא כזאת:האם המחשבות הרעות שלא פוסקות שאולי אני אתעוור והטורדנות שאולי זה יקרה לי בגלל שאני חושב על זה יותר מידי יכולות לגרום לכך שבאמת זה יגרום לעיוורון.........במשפט אחד............האם אפשר להתעוור ממחשבות על עיוורון או שזה דבר שלא קיים ולא יכול לקרות לעולם וזה רק בראש שלי.......אשמח אם אקבל תשובה מספקת את תורידי לי אבן ששנתיים מתוך הלב ואני לא מצליח להוריד אותה......כי אני לא פסיכולוג ולא רופא עיניים אשמח אם תתני לי תשובה משכנעת וממוקדת תודה רבה....רוני....

שלום רוני, פחד או מחשבות על עיוורון אינם יכולים לגרום לך להתעוור. לעומת זאת הם יכולים להקשות מאד מאד על החיים. אני ממליצה לך לפנות בהקדם לטיפול פסיכולוגי שיוכל, אולי גם בסיוע תרופתי, לשחרר אותך מהעיסוק האובססיבי בעיוורון. ומתוק האור בעיניים! ליאת

לאורנה חשבתי לשאול ולהתייעץ גם איתך. מאוד הותקפתי ונפגעתי פה מהתגובות של אנשים על השרשור תגובות שהיה לי עם דרור. מה שהוא ומי שהגיב לא ידעו, זה שהעובדה שרציתי חום ותשומת לב מאנשי הפורום שנתקלה בכזו עוינות כל כך משחזרת לי את הקשר עם ההורים שלי ( אבא שלי ניתק איתי קשר לשנה וחצי ואמר שאני לא הבת שלו יותר ואמא שלי גם ) תמיד הייתי צריכה להתחנן לתשומת לב, אבל הם מחקו אותי פעם אחר פעם, וככל שהקצנתי בתגובה האדישות שלהם גברה.ובמקרה העניין עם החיבוק נגע עוד יותר כי המטפל שלי סיים את הטיפול בטלפון כי ביקשתי חיבוק, ולא הבנתי למה זה כל כך נורא. השאלה שלי היא גם פרקטית. גם היום אני אצל מטפל אבל אני רואה שאולי אני ממשיכה לעשות טעות, כי כשממש רע לי אני נכנסת למצבים ממש קטטונים ,לא מסוגלת לזוז או לדבר ולא ניתן להגיע אליי במילים, וקראתי פה בפורום על כל כך הרבה מטפלים שכן נותנים חיבוק פשוט כשצריך, אבל אלו תמיד מטפלות, אז אולי כדאי שאני אמצא מטפלת שתדע להגיע אליי כשאני במצב ממש חמור ולא תתרחק, תתעלם ( כן, גם כמו דרור, או מסתבר כל גבר שרואה את הצורך שלי ) אני כל כך צריכה בתקופה האחרונה אמא, לא את שלי אבל סוג של, ואני אכולת קנאה,כי איכשהו אפילו פה אנשים מבקשים ופשוט מקבלים, ואני תמיד צריכה להאבק..וכמה כבר אפשר להאבק על אהבה? למה הם הולידו אותי אם הם כל כך לא רוצים אותי? ומה גורם לאנשים אפילו דרך האינטרנט להירתע ממני. מה בי לא בסדר?

שלום אופיר, ברור לי שחיפשת חום ותמיכה, ושאת מרגישה כאב מאוד גדול (ביננו, ברור לי שגם הכותבים הקודמים יודעים זאת). אני מבינה גם שכרגע הקלקול שמתרחש עם אנשים נחווה מסתורי בעינייך, ואת לא לגמרי מבינה איך זה קורה, ובאיזה אופן זה אולי קשור למשהו שאמרת או עשית. האמת היא שטיפול הוא מקום מצויין לברר איך זה קורה, אבל זה אומר שצריך לשרוד בסבלנות את הפיצוץ כשהוא מתרחש בתוך הקשר הטיפולי, ולהמשיך להחזיק חזק גם כשרוצים לברוח ממש רחוק. אני לא בטוחה שזה משנה אם מדובר במטפל גבר או אישה. מה שחשוב הוא להילחם על רציפות הקשר, במיוחד כשקשה ואת מרגישה לא אהובה, לא מובנת, מתוסכלת ובודדה. אני מקווה שאת מרגישה כעת פחות מתוסכלת, ושולחת לך תקווה לחמימות שאת כל-כך רוצה... אורנה

חן מה שלומך היום? לא הגבת אתמול,וורציתי לדעת אם הרגשתך השתפרה.

משתנה. עוברת עליי תקופה קשה בחיים. והימים קשים לי.. לכן לא תמיד קל להגיב. אבל רוצה לומר שקראתי מה שרשמת. ת ו ד ה. התגובה שלך,ומילות העידוד,חיממו את ליבי. ספרי, מה קורה *איתך* ?

בבקשה,אני שמחה אם הקלתי עלייך אפילו קצת. האמת היא שגם עליי עוברת תקופה קשה מאוד,אך איני מעוניינת לפרט כרגע,אבל תודה על ההתעניינות.

אורנה רק רציתי להודיע לך שהשארתי לך הודעה במייל,שחשוב לי שתקראי.

נמאס לי כבר מההרגשה הזו. אני לא רוצה להרגיש את הצורך בה. אני פשוט רוצה לכנס לחדר לדבר, לשתף וזהו, לא יותר. אני לא רוצה שהיא תשאר איתי כל השבוע. ההרגשה הזו שאני תלויה בה, צריכה אותה לידי שתעזור לי בכל שלב, משגעת אותי. איך אני יכולה להיפטר מההרגשה הזו. מה אפשר לעשות שהיא תחזור להיות בשבילי מטפלת רגילה, כי הרי יהיה סוף ואני לא אוכל להיות כזו קרובה אליה, אז אני צריכה לשים לעמי גבולות. ** היא לא יודעת את זה, לא שיתפתי אותה ולא אשתף אותה. (שם אני כזו קרה, כזו מנומסת.....היא אפילו רצתה פעם לחבק אותי אחרי שהתרגשתי נורא, אבל לא הרשיתי לה למרות שנורא רציתי.) למה אורנה? מה קורה לי שם?

לדעתי, חבל שאת לא משתפת אותה בתחושה הזו, השיתוף יכול להקל על התחושה. תלות זה לא רק תופעת לוואי של הטיפול לעיתים זהו חלק חשוב ממנו אני חשובת שחלק מהתלות זו גם תוצאה של התנהגות המטפל שאולי היא יכולה בצורה כלשהי לשלוט בה יתכן גם שלך יש בעיה כללית עם תלות ולכן זה כל כך מפריע לך אולי כדאי להפסיק להילחם בתחושה הזו ופשוט לתת לה להיות ואז זה יהיה יותר קל.

תודה רחל. דיברנו על זה פעם, אבל זה יותר חזק עכשיו ואני ממש מתאפקת. וקשה לי, ממש קשה לי להראות או להגיד למישהו שאני צריכה עזרה, או צריכה אותו/ה.... ובא לי כבר לעזוב רק בגלל התחושה הזו

וכל מה שכתבתי קודם זה אולי ניסיון לחשוב מה הצד השני של המטפלים היה אומר

יוליה,.. הקונפליקט הזה מדבר אליי מאוד. איכשהו בתקופה האחרונה גיליתי שלא קורה שום דבר מסעיר או ממוטט או שובר כשמגלים לצד השני כמה הוא חשוב לי. כל הזמן שמרתי בבטן, החזקתי חזק. רק לא לגלות..מחשש ש... שאדחה, שיהדפו אותי לאחור כשהכי אהיה צריכה, שאהיה ללעג- בעיני עצמי ולא רק, שאחלש.. כל כך הרבה מאמץ הושקע בלהתגונן.. אין לך מושג כמה זה מבלבל שכשמרפים קצת, הצד השני עוד שם! מפתיע נורא.. יש איזו הקלה בלתת באופן מבוקר לסילון או זרזיף קטן לחלחל החוצה מהסכר שנבנה בעמל רב. המשיכי להתאפק עד שזה כבר לא יהיה לך מתאים יותר. כל דבר בעיתו.. אבל הרשי למחשבות החדשות להבשיל בך לאט, אל תסתמי את החור בסכר מהר מדיי..ההתאפקות אולי יותר קשה מהשחרור יש סכרים שצריך לפעמים לפתוח. אבל כל סכר בזמנו.. ל.

יוליה יקרה, אם נחשוב על הקשר הטיפולי כשיקוף של האופן בו את יוצרת קשר עם דמויות משמעותיות בחייך, הרי שיש הרבה מה ללמוד מהתשוקה העזה שלך לקירבה, והפחד העז לא פחות מפני תחושת תלות. נסי לתת לעצמך להשתמש בטיפול ובמטפלת... כשאת מסתירה כך את רגשותייך וצרכייך האמיתיים, את מאפשרת לעצמך שימוש מאוד מוגבל בתהליך הטיפולי. אז אומץ, וקדימה... לקפוץ למים הרגשיים... בהצלחה, אורנה

היי אורנה, קראתי איפשהו באינטרנט שיש סדנאות/קבוצות לטיפול בבעיה של דחיינות אקדמאית באונ' ת"א. האם את מכירה את הנושא? תוכלי בבקשה להסביר לי מה בדיוק ההגדרה של דחיינות אקדמאית (מלבד כמובן הנטיה לדחות דברים לרגע האחרון... ;) ), או לפי מה מחליטים שמישהו "סובל" מכך, ומהי בדיוק דרך הטיפול? בנוסף, אשמח גם לדעת האם סדנאות כאלה מתקיימות באוניברסיטאות אחרות בארץ.. תודה רבה וערב טוב, :-) נועם

שלום נועם, ההגדרה של דחיינות אינה הרבה יותר מורכבת ממה שכתבת... ובדחיינות אקדמאית מתכוונים באופן ספציפי לדחייה של מטלות אקדמיות, המובילה לקושי לתפקד אקדמית ומעוררת מצוקה. הטיפול הקבוצתי מתנהל בגישה קוגניטיבית-התנהגותית, עם דגש על זיהוי 'הסיפור האישי' של הדחיינות ותרגול של מגוון טכניקות המותאמות לסיפור האישי. היתרון הקבוצתי בא לידי ביטוי בתהליך התמיכה ההדדית, עד לרמה של עבודה בזוגות בסגנון של אימון. אני מאוד ממליצה לפנות לשירות הפסיכולוגי בתל-אביב, ולעבור שם תהליך קצר של אבחון. קבוצות כאלה פועלות למיטב ידיעתי גם בשירות הפסיכולוגי של האוניברסיטה העברית, ויתכן שגם באוניברסיטאות נוספות. אז נא לא לדחות את הטלפון... 03-6408505 בהצלחה, אורנה

תסלחו לי מאוד אם אני אולי יעורר פה שערוריה של חילוניים/ דתיים זו ממש לא הכוונה. היום עמדתי להיכנס למעלית לפני המעלית יש מכונה שמשלמים בה עבור החנייה... המקום היה גדוש אני הייתי צריכה להגיע למכונה לשלם לפני הייתה אשה עם כסא גלגלים ועוד אנשים שונים לא היה שייך לגשת למכונה אבל היה ברור שזה ענין של שניה עד שהמעלית תיפתח והאזור יתפנה מעט. מאחורי אישה שדוחפת ואומרת לי אני צריכה להגיע למכשיר התשלום לחניה אני עונה לה גם אני צריכה .. אין מקום עוד שנייה. והיא אומרת לי תוך כדי שהיא דוחפת אותי תדחפי תדחפי אני עונה לה אין טעם כי גם לאדם שלפני אין לו לאן לזוז זה לא יעזור .. סליחה. פתאום היא פתחה עלי את הפה שלה תוך כדי שהיא מסתכלת עלי ואומרת הההה עכשיו אני מבינה יש לך חצאית.. הכל מובן ! זה הרגיז אותי לא עניתי לה באותו מטבע אבל לא התאפקתי ואמרתי את מתנהגת בדיוק כמו התדמית של הישראלי בעולם שדוחף. אבל הרגשתי רע רע עם עצמי מדוע מילים ומשפטים בארץ לגיטימים בעוד שבחו"ל אם משהו היה עונה לי כך זו היתה אנטישמיות? מה עשיתי לה שהיא שונאת אותי כל כך?? בסך הכל לא רציתי לדחוף ועניתי לה בנימוס. האם אדם כזה יבין שהוא טועה או שהשנאה שלה מעבירה אותה על דעתה וברגע שראתה אדם לפניה עם חצאית אז הכל מותר? ובכלל נשארתי עם תחושה מרירה מאוד. (היא הייתה נראית אשה אינטלגנטית) ל

נראה לי שאת לא שמה לב לדפוס בהתנהגות שלה..היא ניסתה לגרום לך להפעיל כוח על אנשים אחרים וכשהיא לא הצליחה היא ניסתה להפעיל עלייך כוח כדי לגרום לך לעשות מה שהיא רוצה..יכול להיות שהיא אינטיליגנטית, אבל היא מבינה רק כוח, ולמרות הנטייה שלנו להחזיר במאבקי כוח, תזכירי לעצמך אולי שמישהי צריכה להיות כל כך בורה במנהגים ובדת כדי להגיד דבר כל כך משטיח ומפשט שחבל לבזבז עליה כוח ומחשבה, אם היא רואה רק את החצאית שלך אז למה את טורחת לראות אותה ממטר?? אני לא חושבת שזה היה מכוון אלייך, היא לא נתנה לאף אחד לחיות וכבוד מינימלי ( לא לדחוף !!) אז זה מאוד לא מפתיע שהיא התייחסה אלייך ככה, היא פשוט סתומה.

שלום אלמונית, אכן, אני בכלל לא בטוחה שהעניין הוא יחסי חילוניים-דתיים, אלא תוקפנות גסה ופשוטה, החוצה גבולות דת, לאום, מין, גיל וכו'. 'סתם' התנהגות אלימה ודוחה, ללא איצטלה של קופליקט חשוב... נסי לבדוק עם עצמך האם את יכולה להתייחס לכך בצורה יותר מרחיקה, פחות אישית. אחרי הכל, את לא אשמה במה שקרה וזה לא אומר עלייך כלום... לילה טוב ושקט, אורנה

אני לא יודעת איך לסדר ול"נקות" את הבלגן.איך לעשות שלא יהיה ריק וכואב ברגע שאני מסיימת איתה שיחה וחוזרת ללבד השואב אותי מבפנים.שואב ומושך למטה לתהומות האלה.ובשביל מה?ולמי התשובות?היא אומרת שנצטרך לגלות אותן יחד..אבל אני לבד לבד.אני מרגישה שאני בתוך בור עמוק, צועקת, ואף אחד לא שומע.שולחים לי חבל שלא מגיע עד אליי.... בא לי לחתוך ולדמם את עצמי על כולם.כתם שישאר. אני צריכה חיבוק של אימהות.פתטי נכון?לא אכפת לי איזה אימא כל אמא.

אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה

אוי ויק, את סובלת כל-כך, כבר המון המון זמן, ללא הקלה. לפעמים אימהות אומרות לילדים שלהם: הלוואי שיכולתי לקחת ממך את הכאב הזה, אפילו לזמן מה, לשחרר אותך ממנו ולהרגיש אותו במקומך... אני שולחת לך חיבוק של אימא אחת... אורנה

שלום בשנתיים האחרונות אני מרבה לבדוק יותר מידי אם סגרתי את הביית ואפילו סופר 10 פעמים אם הידית כדי להיות בטוח...........בחודשים האחרונים אני בודק יותר מידי את ההודעות sms שאני שולח לחברה שלי בחשד שאולי רשמתי משהו לא נכון או משהו שיפגע בה..........לפני כמה זמן נפלט לי ואמרתי לה זבל בלי שום סיבה זה יצא בקטע של צחוק.......ומאז אני מוטרד רוב הזמן.....שולי אני יפלוט משהו לא במקום והיא תפגע קללה.או עלבון כל שהוא.....לפעמים אני מדמיין כל מיני משפטים מעליבים ופוגעים....ומפחד שהם היפלטו לי למרות שאני יודע שאני לא יעשה זאת לעולם כי אני אוהב אותה....אבל האובססיות והמחשבות מציקות ומטרידות.....מה הבעיה שלי?ומה אני צריך לעשות?חשוב לציין ששיתפתי אותה על הפוביות שלי וזה קצת עזר.

אביב שלום, אומנם איני אשת-מקצוע,ואורנה תענה לך תשובה מקצועית,אך עד שהיא תענה אוכל רק לומר לך שמניסיון אישי,נראה לי שלפי תיאורך אתה סובל מOCD (אך אני מדגישה שאת זה בוודאות יכולים לקבוע רק פסיכולוג או פסיכיאטר,אחרי פגישה איתך ואיבחון), שזו הפרעה אובססיבית טורדנית(איני בטוחה שאני מגדירה את השם העברי נכון), זה Obsessive Compulsive Disorder - בקצרה - זו הפרעת חרדה,שבה מופיעות מחשבות אובססיביות(כמו: אמרתי כך או כך,או :למה עשיתי ככה,או כפי שכתבת- הפחד שבטעות תכתוב או תגיד משהו רע,וההתעסקות הכפייתית בכך במחשבותייך, וכו'- וכמובן שזה רק תיאור קצר מאוד של האובססיות והן יכולות להיות נרחבות ומשמעותיות יותר וכו'-ולכלול את כל תחומי חייך),כדי להרגיע את האובססיות(המחשבות האלה)-במודע או לא במודע-מיד מבצעים את הקומפולסיות-שהן הפעולות החוזרות(הבדיקות החוזרות - של הדלת וכו'),כי אז זה נותן תחושת רגיעה מסויימת-אך היא לזמן קצר בלבד,עד שמופיעה האובססיה הבאה,זה כמו:'מעגל זדוני'. זה ששיתפת את חברתך זה כבר צעד חיובי ראשון,כי ככה היא תבין עם מה אתה מתמודד,ולא תיפגע אם תיפלט לך מילה בטעות,וגם תעזור לך להתמודד עם מה שאתה עובר(ברוב המקרים זה ככה). אתה צריך לגשת לטיפול התנהגותי-קוגנטיבי,שבו תלמד איך להפחית או להעלים את החרדות,לשנות מחשבות מוטעות וכו'-אך איני בטוחה שאני מסבירה זאת נכון. בהצלחה, משתנה (אני מעריכה את האומץ שיש לך לכתוב את שמך,אני תמיד מפחדת שלא אטעה בטעות ואכתוב את שמי האמיתי,וזה מזכיר לי את הפחד שלך לא לומר מילה רעה לחברתך בטעות).

תוספת - זו הפרעה אובססיבית טורדנית כפייתית.

מצאתי אתר מסויים שכתוב בו על הOCD,והעתקתי לך אותו בקישור הבא: http://www.psagot.com/ocd.php אך כמובן שאם תקיש OCD או תכתוב "הפרעה טורדנית כפייתית" בחיפוש,תמצא עוד הרבה מאוד אתרים וחומר רב על הOCD . בהצלחה, משתנה

שלום אביב, הצעד הראשון הוא אבחון רציני של מצבך, לא באינטרנט אלא במפגש פנים אל פנים עם פסיכולוג קליני. באופן כללי, אני יכולה לאשר שבדבריך היו מספר אינדיקציות לכך שאתה סובל מ-OCD. אם כך הדבר, תוכל להיעזר בצורה טובה הן בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי והן בטיפול תרופתי. אל תהסס לפנות לעזרה מקצועית, משום שיכולת העזרה-העצמית במצבים אלה היא יחסית מוגבלת, ולעומת זאת יש מספר דברים חשובים שאפשר ללמוד וייקלו עליך מאוד. בהצלחה, אורנה

היי אני בת 24 התחתנתי לפני 5 חודשים בעלי בן 37 לא היה עובד בהתחלה התחיל לעבוד לפני כחודש ואני מרגישה שיפור במצב רוחו אני גרה בכפר שלו שמרוחק מהכפר שלי שעה נסיעה כל משפחתי שהיתי בקשר קרוב אליהם גרים בכפר הקודם. יש כמה בעיות יש לנו מטבח משותף עם חמי וחמותי בעצם אפשר להגיד יש לנו יחידת מגורים נפרדת שבאמצע המטבח אימו בת 67 אביו בן 77 ויש לו בעיות זכרון קשות כל אחיו ואחיותיו מבוגרים ממנו ונשואים עם ילדים. אני סטודנטית לתואר ראשון לומדת בסביבת הכפר הקודם שלי ולכן 5 ימים בשבוע אצל ההורים. חמותי טוענת שהבית שלהם היה הכי שקט בכפר באמת שמתי לב שבני המשפחה מדברים בעדינות ורכות. בעלי מצפה ממני שאעזור לאימו בעבודות הבית (עם זה אין לי בעיה בכיף) הבעיה היא אבא של בעלי הוא ממש משגע את חמותי לא נותן לה לנוח בצהריים לא להתפלל(אנחנו די דתיים) לא להכין אוכל כל הזמן מציק שואל אותם שאלות המון רוצה לצאת החוצה כשממש גשום או בחצות מעיר אותה באמצע הלילה ולפעמים היא צועקת עליו וכמובן אני נאלצת להתמודד עם כל זה אני מרגישה שהלב שלי בוער מבפנים יש לי שני רגשות אחת רחמנות ואחת עצבים-למה החיים שלי נראים ככה אם אני נשואה טריה? לגור בהשכרה זה ממש לא בא בחשבון בגלל בעיות כספיות וחוצמזה אני ממש צריכה לחסוך כסף ללימודים. הבעיה השניה היא ביני ובעלי בעיקר בתחום המין. אני בחורה סוערת וחמה ובעלי הרבה פחות למרות שהוא טוען שהוא כן חם אנחנו מקיימים יחסים פעם בשבוע הוא אוהב נשיקות עדינות בקושי נוגע בי בזמן הסקס וכמעט בלי מחמאות או דיבורים מגרים (יש מעיט)ולפעמים הוא חושש שהוריו ישמעו אותנו מהחדר שינה) נורא מעצבנת אותי העדינות שלו חיבוקים עדינים ונשיקות עדינות והוא אומר עליי שאני רוצה את זה בעצבים בלחץ וכו...אני מאוד אוהבת דיבורים גסים חיבוק חזק נשיקות עם הלשון . ויש לי די הרבה פנטזיות מיניות שאני משתפת אותו בהן (כמובן לא מדובר בפנטזיות על גברים אחרים אלא שרק הוא כלול בהן או בחורות) דיברתי איתו על מה שמפריע לי בסקס אך נראה שלא השתפר הרבה. בקיצור מה ניתן לעשות בשני הענינים? ברור שאני לא חושבת שהחיים ורודים ואין קשיים אני ראיתי הרבה סבל בחיי בגיל ביס תלמידים היו מציקים לי בגלל התםפתחות מוקדמת אימי חלתה במחלת נפש שהייתי בת 15 והייתה חולה במשך 5 שנים סבתא שלי מצד אימא שהיתה גרה קומה מתחתינו היתה שתלטנית וגרמה תמיד לסכסוכים בין אימי ואבי ובנוסף חברה טובה שלי נהרגה לפני 3 שנים. מתי הסבל יגמר?פעם אחת רציתי שקט נפשי ולפעמים אני מרגישה שאין לי יכולת לעזור לחמותי בקשר לבעיות זכרון של בעלה ומרוב קושי אני בוכה לפעמים. אנא עזרה!!!!!

שלום נטלי, אני זוכרת שכתבת על בעיות דומות לפני זמן מה, וצר לי לקרוא שאת לא חווה שיפור ממשי. בעיקרון, נראה שחלק מהפיתרון - הן בקשר שלך עם חמך, והן בנוגע לחששות של בעלך שהוריו ישמעו אתכם מקיימים יחסי מין - טמון בכל זאת במעבר דירה ופתיחת דף חדש של חיים עצמאיים. אני מבינה את הקושי הכלכלי, אך כרגע נראה שההימנעות מכך גובה מחיר יקר יותר משכר-דירה... מעבר לכך, בדקי האם במקום לימודייך יש שירות פסיכולוגי המעניק טיפול מסובסד לסטודנטים. אני קוראת בדברייך תסכול רב שאינו מקבל מוצא, ולכן חשוב שיהיה לך מקום תומך משל עצמך. בהצלחה, אורנה

שלום אני גרושה ואם לילדה בת 9 1/2 בעלי לשעבר סבל מחרדות והיה מטופל גם עם פסיכולוג וגם פסיכיאטר (פרוזאק,ואבן) בתי בזמן האחרון פיתחה חרדות האם יכול להיות שחרדות עוברות גנטית. לתשובתכם המהירה תודה יעל

שלום יעל, יש מרכיב גנטי מסוים בחרדה. בעוד הרכיב הגנטי אינו נשלט, הסביבה שאת מעניקה לבתך והטיפול בחרדותיה יכול בהחלט להשפיע על המשך התפתחותה. לכן, במידה והחרדות גורמות מצוקה ומקשות על תפקודה אני מציעה ליצור קשר בהקדם עם פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים. בהצלחה, אורנה

אני נורא מפחדת מהקאות ועד לאחרונה אני חשבתי שאני היחידה שיש לה את זה אבל גילתי שיש עוד אנשים שסובלים מזה וקוראים לזה אמטופוביה כל פעם שיש לי בחילה אני מתחילה לצעוק לבכות ולרעוד בשבילי להקיא זה הדבר הכי נורא בעולם ואני חושבת על זה כל יום אני עושה דברים בשביל להימנע מלהקיא אני נורא נזהרת במה שאני אוכלת אני אוכלת שלוש ארוחות מסודרות ביום ואני לא אוכלת אחרי שמונה בערב אני נורא מפחדת מחיידקים כי אני לא רוצה שיגרמו לי להקיא אחותי הקיאה לפני שנתיים ואני זוכרת שרצתי לחדר השני שמתי תידיים שלי על האוזניים כי לא רציתי לשמוע את זה והתפללתי לאלוהים שזה יפסק אני התרחקתי ממנה לכמה ימים ישנתי בחדר אחר ונורא דאגתי שאני ידבק אני לא מפחדת שאחרים יקיאו אבל אני מפחדת להידבק מהם כל לילה לפני שאני הולכת לישון אני שמה את הנעליים שלי רחוק מהמיטה לכל מקרה שעים אני יקיא אז הנעליים לא יתלכלכו בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי כל פעם שאני יוצאת מהשירותים אני פותחת את הדלת וסוגרת את האור עים השרוולים של החולצה כדי שאני לא יקבל חיידקים ואקיא אני הולכת לרופא שיניים וכל טיפול אני עושה לו בעיות כי אני מפחדת שאני יקיא שהוא מכניס לי דברים עמוק לתוך הפה אני שמחה לדעת שיש לזה שם ואני לא היחידה שסובלת מזה אבל זה שולט לי בחיים ואני לא יודעת מה לעשות אני לא רואה את עצמי הולכת לפסיכולוג

שלום לי, חבל שאינך רואה את עצמך הולכת לפסיכולוג, משום שבהחלט ניתן לעזור לך. חלק מהסימפטומים שתיארת חורגים מהתחום הצר של חשש מהקאה, ויש לאבחן האם מדובר בהפרעה אחרת/נוספת. אני ממליצה לפנות לפסיכולוג קליני המתמחה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. שיהיה בהצלחה, אורנה

שלום. האם רופא משפחה רשאי לתת פרוזק? אם הולכים באופן פרטי האם הקופה מכבדת מרשם מבחוץ על פרוזק? תוך כמה זמן יש שיפור במצב הרוח ובהתקפי הזלילה?

שלום רותי, את שאלתך כדאי להפנות לפורום פסיכיאטריה, אך בינתיים אנסה להשיב כמיטב יכולתי. רופאי משפחה רושמים פרוזאק, אם כי לעיתים יעדיפו לקבל חוות דעת של פסיכיאטר. על-מנת להינות מסבסוד הקופה יש להמיר מרשם מפסיכיאטר פרטי למרשם של הקופה (ואת זה וודאי שרופא המשפחה יוכל לעשות בקלות). הטבה בסימפטומים ניתן לחוש בדר"כ כ- 3 שבועות מתחילת נטילת התרופה. בברכה, אורנה

שלום לכולם. אני בן 28 ובארבע שנים האחרונות לא יצאתי מהבית, התנתקתי מכול העולם ונסגרתי בפני כולם. בזמן הזה הקשר הכמעט יחידי אשר היה לי עם העולם החיצון היה דרך המחשב. לא העזתי לבקש עזרה וגם התבישתי, בזמן הזה העלתי 40 קילוגרם והזנחתי את עצמי, ממש הייתי חרד מפני העולם ולא רציתי שיראו אותי או שידעו מה עובר עלי. ברגע של הארה תפסתי את עצמי התחלתי להתאמן(כמובן בלילות שהרחובות ריקים) הורדתי את המשקל, כמובן שלקח לי שנה. ואז לאט לאט גם התחלתי לצאת, לפני חודש התחלתי ללמוד לתואר ראשון(לא יודע איך תפסתי את עצמי) אבל גיליתי שכול העולם סביבי השתנה והמשיך הלאה והתפתח ואני נשארתי מאחור. גם גיליתי שכמעט אבדתי לגמרי את המיומנויות החברתיות וגם יש לי חור אשר אני מנסה להסתיר, אני מרגיש לכוד וחסר אונים ואני מרגיש שאם אני לא ינסה להחזיר את עצמי להיות רגיל, אני שוב יסגר(אני סגור נפשית עדיין הכוונה לפיזית) ואני לא יוכל להציל את עצמי יותר. כשאני רושם עכשיו אני ממש רועד מכיוון שלא דיברתי על זה עם אף אחד ואני מרגיש שאם אני אדבר עם משהו על כך אני אהייה שרוף בעיניו. אני מרגיש שאני רוצה לחיות ולהיות רגיל אבל מרגיש ממש פגיע, חסר בטחון וחסר כישורים חברתיים(בעבר לא הייתה לי בעייה כזו) אין לי אף חבר או מכר עכשיו לפני חודש בחורה שפגשתי ניסתה ליצור עימיקשר אבל ישר נעלמתי, מכיוון שאני כבר לא יודע איך ואני לא רציתי שהיא תגלה מי באמת אני באמת. אני מרגיש שבזבזתי את החיים, לפי הפוטנצייל והמסלול של חיי לפני שהתנתקתי סופית הייתי יכול לעשות הרבה. עכשיו אני רק רוצה להיות רגיל. אחרי שכתבתי את אשר על ליבי בפעם הראשונה, אני רוצה לשאול האם יש איזשהו משהו, עזרה, הכוונה מכיוון שאני מתחיל להרגיש חסר אונים. כי חשבתי שאני אצא לחיים ואתחיל מהנקודה אשר הפסקתי, היום אני מבין שאני במינוס ענק. בתודה מראש.

בזבזת את החיים? מה פתאום? אתה בן 28 לא 108 , נכון? כל החיים לפנייך. כמובן שאתה חייב לטפל בבעיות שלך ולא להזניח אותן. אבל אין סיבה שלא להאמין שתוכל לצאת מזה. במיוחד לאור העובדה שאת הצעד הראשון כבר עשית, ואפילו בכוחות עצמך. כל הכבוד לך על הכוח. לא להתיאש. אני מציעה לך לפנות לקבל עזרה מקצועית. אולי כצעד הבא תוכל לטלפן לאחד מארגוני העזרה בטלפון (משהו כמו ער"ן), ומשם להמשיך. בהצלחה.

הי יריב, אני לא חושבת שיש בך תובנה עמוקה דיה לגבי הצעדים אדירי המימדים שעשית עד כה. לפעמים קשה לנו להעריך נכונה כשאין איזשהוא משוב מן החוץ. לקחת מינוס של ארבע שנים, פלוס של ארבעים קילו, ויכולת להם בכוחות הנפש שלך. זו לא סתם שליפה של הרגל מהבוץ באבחה אחת; השקיעה בבוץ היתה עמוקה יותר - טביעה כמעט - וכוחות ההצלה שגייסת הצריכו התמדה, אמונה ורצון טוב. כעת נותר המהלך הקטן-ענק של הכנסת גורם זר (שאינו תלוי רק בך) למערכת - כזה שאולי מרתיע ביכולת שלו להתערבב בך ולהחדיר אלמנט של חוסר ודאות. ה'חור' שצברת במהלך השנים, על המיומנויות שאבדו אתו, הוא מובן לחלוטין. כך גם החרדה שעולה בך כשאתה כותב לנו כאן, והבושה מפני חשיפה ויצירת קרבה עם אנשים שעשויים לגלות את אותו חור שחור. אני מציעה לך - כפי שנהוג כאן, וכפי שחוויתי אני על בשרי - לפנות לטיפול פסיכולוגי, ולאפשר לעצמך מקום בו תוכל להתבונן בדברים בעין לא שיפוטית, וליצור אינטראקציה שבמובנים מסויימים היא מאיימת פחות מקשרים המתהווים במציאות. תנסה את זה? מאחלת לך למצוא בעצמך את ה"רגיל" באחד הימים, נויה

שלום יריב, התיאור שכתבת מאוד נוגע ללב... אני לא יודעת מה גרם לך להיסגר כך, אבל אני בטוחה שיש לך המון דברים לברר עם עצמך. היית כל-כך לבד עד עכשיו, ואני רוצה להציע לך לעשות את הבירור הזה פחות לבד, הרבה פחות לבד. אני חושבת שכדאי לך לפנות לפסיכולוג קליני ולהתחיל טיפול. נסה לתת למישהו להתקרב, וללוות אותך הלאה... שיהיה בהצלחה, אורנה

זמן רב אני עושה משחקי ראייה עם העיניים ע"י מצמוץ של עין אחת. זה הפך להרגל ונראה מוזר. הייתי רוצה להפסיק אבל אני לא יודעת איך. האם טיפול פסיכולוגי? מה יכול לעזור? תודה רבה

שלום טלולה, התחילי בביקור אצל נוירולוג, שיוכל לאבחן האם מדובר בטיק. בהמשך, תוכלי בהחלט להיעזר בטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי, שיעבוד איתך על שינוי ההרגל בדומה לאופן בו עובדים עם טקסים של אנשים הסובלים מ- OCD. בהצלחה, אורנה

תודה רבה על תשובתך המהירה. אם אפשר אשמח לדעת, האם העובדה שזהו טיק או שזה לא טיק, משנה את שיטת הטיפול? ובמה נוירולוג יכול לעזור מלבד לאבחן? תודה רבה

שלום הייתי מעוניינת לדעת האם 500 שקל לפגישה אצל פסיכולוג קליני הוא סכום מקובל? אשמח לתשובתך אור

במחיר הזה אפשר לקבל שתי פגישות. לטעמי זה יקר.

שלום אור, עלות של פגישה טיפולית בקליניקה פרטית יכולה לנוע מ- 250 ועד 600 ש"ח ויותר, כך שהמחיר שנקבת נמצא בטווח הגבוה. העלות קשורה למגוון נושאים כמו סוג הטיפול (פגישת התייעצות? טיפול קצר מועד? אנליזה הכוללת 4 פגישות שבועיות?), מיומנות המטפל ומידת ניסיונו, וכמובן נושאים שיווקיים כמו פרסום, היצע וביקוש, איזור גיאוגרפי בארץ ועוד... שיהיה בהצלחה, אורנה

המחיר הממלץ ע"י משרד הבריאות הוא: 320 500 שקלים זהו סכום גבוה (אם זה לאפגישה חד פעמית של יעוץ) ולדעתי הלא מקצועית זו שרלטנות!!

כפי שכבר כתבו לך,זה יקר מאוד לשלם 500 ש"ח עבור פגישה אצל פסיכולוג, יש אפילו פסיכיאטרים שגובים פחות מזה.

מתחמם/ עברי לידר אם היה לי לאן הייתי בורח עכשיו אורז מזוודה בינונית ולא משאיר שום מכתב אם היה לי אקדח אז הייתי יורה בעצמי אף אחד לא יגדיר לי את החופש שלי אם הייתי חכם אז הייתי יודע מה להגיד משתמש במילים נכונות להסביר את עצמי אם היה לי כדור אז הייתי בולע הכל כמו ילד טוב שהיה לו טעים וגמר לאכול מתחמם, מתחמם לי המוח מתקרב עד שבא לי לצרוח, מספיק אם היה לי האומץ הייתי שובר מוסכמות אם היה לי הכוח הייתי שובר עצמות שובר את הראש ומוצא פתרון אמיתי ואז יוצא לבלות עד הבוקר, פוגש אנשים אם הייתי חכם, אז הייתי יודע מה להגיד משתמש במילים נכונות להציל את עצמי פוגש פסיכולוג מלומד שימציא לי תרופה תחושה נעימה מוזרה שעוטפת אותך מתחמם, מתחמם לי המוח מתקרב עד שבא לי לצרוח, מספיק שהפסיכולוגית המלומדה שלי תמציא לי תרופה כבר!!!

עברי יקרה, תנסי ללכת עכשיו לישון, מחר בבוקר אולי יהיה קל יותר... אורנה שלך

הלוואי ויכולתי ללכת לישון עכשיו...

האם ניתן לצאת ממצב של דיסתימיה?? זה מלווה אותך כל חייך? דיס

שלום דיס, עבודה מאומצת בחדר הטפול ומחוצה לו, תקופות של טיפול תרופתי נוגד דיכאון, הרבה נחישות ותקווה... וכן, אפשר להרגיש טוב! לילה טוב, אורנה

...נורית! חמודתי, הרבה מתנות קיבלתי מהפורום הזה. *את* אחת מהן. אז ברוח הפורום, אני רוצה לאחל לך שתמשיכי לגדול, לצמוח, להתעקש ולהילחם על הטוב ביותר עבורך - ולא לוותר. את חתיכת פייטרית. "תעשי רק מה שאת אוהבת רק מה שאת חושבת שיהיה לך טוב." מזל טוב! יעלה

מזל-טוב נורית,ובהצלחה בכל דרכייך.

נורית יקרה, כל כך הרבה שירים מתנגנים פה בפורום. כמה רגש יש בהם, נכנסים לנשמה.... והיום יש לך יום הולדת. הזדמנות לקרוא, לשיר, להרגיש. כיוון שיעלה כבר צרפה את "השיר של ב?נות הפורום", אוסיף קטע משיר אחר, גם אותו שרה גלי עטרי, כתבה לאה שבת. הנה, במיוחד בשבילך: זה מאז וזה עכשיו את יודעת מה חסר ותגלי איך להביא את זה עכשיו, בשבילך בשבילך. את רוצה לשיר את השיר שיביא לך אהבה להלחם, במה שמפחיד אותך תהיי חזקה לבטא את השמחה שבך שנדחקה כאילו אין איזה דבר שאת רוצה... עד מאה ועשרים הדר (אכן, הלם תרבות...)

מזל טוב!!! איזה כיף!! יומולדת!! :-)) חיפשתי לשלוח לך שדה פרחים, נוריות אם אפשר. אבל שום דבר לא התאים (את מאמינה?) בשבילך רציתי שדה של פרחי בר צבעוניים! (רצוי צהובים) לא משהו מסודר בשורות ישרות, מאופקות וממושמעות; משהו עם חיים ומעוף! עם התלהבות, כוח, ... משהו עם רוח פרח שניחן באיזו אותנטיות כזו... מסעירה עם מילות חיפוש כאלה אפילו אדון גוגל קצת הסמיק... לא מצא דבר.. You're one of a kind, gal! :-)) גלשתי קצת למחוזות הקיטש..? אבל זה חלק מהכיף בימי הולדת! :) מקווה שטוב לך היום..לא , לא שסתם טוב, שכיף לך היום!! שתהיה שנה של חלומות גדולים והנאות קטנות.. לילך.

נוריתי יפיופה, יום הולדת שמח. שיתגשמו כל משאלותיך (אלה שהבעת בפני ואלה שלא). אולי הכותל האזין... אוהבת אותך מאד מאד, נויה

לכל המברכות. היה לי יום לא קל. אבל היה לי ממש כיף בשעתיים האחרונות! נגמר היומהולדת. נורית

נורית מקסימה המון המון מזל טוב. לא הייתי פה בזמן לברך אותך.. וכבר חלף לו היום הולדת.... מאחלת לך המון טוב. אוהבתותך. מאוד. מקווה שהקישור יעלה טוב... http://www.flowers4me.co.il/upload-images/2005Feb03_1.JPG