פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
לאורנה היקרה סתם רציתי לשאול לשלומך..ולאחל לך המשך שבוע יפה ( הלוואי שירד גשם שוב ) (: תודה על העזרה שלך פה..סתם התשובות שלך בכמה שבועות האחרונים מרגישות קצת עצובות...נשמע טיפשי? בתקווה שכן, שהרוב טוב ו...טוב שגם שואלים לשלומך לפעמים, כמה אפשר רק דרישות ודרישות...ואנחנו דורשים פה הרבה, אבל אתם גם נותנים. אני מרגישה הרבה יותר טוב משבוע שעבר, וחלק מזה בזכותך ובזכות אנשים שעוזרים פה, וגם יש לי מזל שיש עוד כמה כאלה מחוץ לאינטרנט...
שלום אופיר, תודה על המילים מחממות הלב שלך. אני מקווה שאת מבינה שלא אוכל לאשר או לשלול את ההתבוננות הרגישה שלך לגבי תשובותיי, לכן רק אביע תודה, ושמחה שנגענו... לילה טוב ואביבי, אורנה
שולחת מנוחה ומצרפת כחול קטן של תקווה, שאולי יחייך אותך http://www.hermann-uwe.de/files/images/blue_flower.preview_0.jpg להתראות
אורנה, נראה לי שהמטפלת שלי תשנא אותי כשתראה את המייל ששלחתי לה... היא יקרה לי מאוד מאוד... היא לא חייבת לסלוח רק משום שהיא פסיכולוגית, נכון? הלוואי שלא תסלח... זה יגיע לי... אוהבת אותה מאוד, כוכבית :-(
כוכבית יקרה, את יודעת, טיפול הוא מקצוע משונה, בו בתוך המסגרת נוצר קשר רגשי עמוק. וכך, זו בבת-אחת גם עבודה, וגם קשר רגשי משמעותי. יותר נכון, עבודה שמבוססת על יצירת קשר רגשי משמעותי. זו מורכבות שקשה מאוד להבין מבחוץ, והאמת - גם מבפנים... לפעמים, מטופלים מנסים לבדוק את הרגשות של המטפל בכל מיני מבחנים. למשל, האם הרגשות האלה מתקיימים גם מחוץ למסגרת הטיפול, כאילו אז תתקבל ההוכחה הסופית... אני רוצה להרגיע אותך ולכתוב שהקשר הטיפולי יודע לעמוד בטלטלות גדולות, ובדר"כ מעמיק וצומח מהן עוד ועוד. אני בטוחה שהפסיכולוגית שלך תקרא, תחשוב, ותשיב לך תשובה מתוך ליבה. שלך, אורנה
לרופאי האתר שלום רב, שמי שלי, ואני בת 28. רוב חיי הייתי נערה רגילה לכל דבר, מלאה בשמחת חיים וכמעט אף פעם לא חולה. השנה האחרונה היתה קשה למדי - עזבתי את בית הוריי, התחלתי עבודה חדשה ומלחיצה, סבתי האהובה נפטרה, שררה מלחמה שהכניסה אותי לחרדות קשות, ולאחרונה אימי לקתה בהתקף לב קשה (אימי היא הסלע בחיי ואני תלוייה בה עד מאוד,עקב מחלתה השתנו היוצרות והתחלפנו בתפקידים, זה ערער אותי מאוד). התחילו להופיע אצלי תופעות שונות ומשונות. הקאות, הפרעות שינה, בחילות, כאבים בגוף, גפיים כבדות, ידיי ורגליי נרדמות במשך שעות היום והלילה. לאחר בדיקות דם כלליות החליט רופא המשפחה לקרוא לבעייתי: פסיכוסומטית. הוא נתן לי "לוריוון" וגם "מודאל". הלוריוון באמת עוזר לי לשינה ואת המודאל עוד לא ניסיתי. התופעות בגופי עוד לא נעלמו ואפילו פניתי לרפואה אלטרנטיבית (שיאצו). מה עובר עלי? האם כדאי להחליף את הלוריוון במודאל? האם המודאל עוזר לרומם את מצב הרוח או האנרגיות? האם נכון לקחת את שניהם בו זמנית? או האם אתם ממליצים על כדור אחר או טיפול אחר? אנא עיזרו לי.
שלום שלי, השאלות התרופתיות שהעלת מתאימות לפורום פסיכיאטריה, או טוב מזה לרופא המשפחה עצמו בפגישה פנים אל פנים. עם זאת, מאחר והאבחנה שקיבלת היא הפרעה פסיכוסומטית, אני ממליצה לך להוסיף לטיפול התרופתי טיפול פסיכולוגי, שיוכל לעזור לך להבין את השלכות ההתמודדויות שעברת השנה. בהצלחה, אורנה
שלום הייתי מבקש לדעת מהי בדיקה קוגנטיבית וכיצד נעשית בדיקה כזו, דוגמא לסוג שאלות או איזה מן צורת בדיקה באיזה כלים משתמשים לצורך האיבחון.אם אפשר תשובה מפורטת. אני בן 55 , תודה לתשובתך
שלום איציק, לא לגמרי ברור למה כוונתך במונח 'בדיקה קוגניטיבית', והאם מדובר בבדיקה של פסיכולוג קליני, נוירולוג, או איש מקצוע אחר. פסיכולוגים קליניים מיומנים בהעברת בדיקה פסיכודיאגנוסטית, שכוללת הן מבחני אינטיליגנציה וכישורים והן מבחני אישיות השלכתיים. אם מדובר בבחינה מעין זו אין צורך להתכונן לקראתה כלל וכלל. בברכה, אורנה
שלום ד"ר לשאלתך, הבדיקה הינה על רקע של חוסר ריכוז ושיכחה ונדרשת ע"י נוירולוג בעיקבות טיפול ב - CEMO_BRAIN . תודה
אורנה יקרה, זהו לא פתרון שאני חיפשתי, אלא פתרון שהוצע לי לאחר שאמרתי לה אתמול שאני מתלבטת אם להמשיך לחיות או לא,ושיש בי ידיעה פנימית שהמאבק מכריע אותי ושבסופו של דבר אתאבד. אני לא מזהה את עצמי במה שמתחולל,ומותשת מזה,ומלילות ללא שינה ההולכים ומצטברים. רק זה יכול לגרום לבן אדם להשתגע.נכון?אני אחכה.למה שיבוא קודם. איך אעבור את היום שעומד להתחיל....איך ובשביל מה ועד מתי.
ויק, עוברים יום ועוד יום ועוד יום. ובכל פעם זו בחירה מחדש. איכשהו, אשפוז בית נשמע לי מושך אחורה, אז צריך לחשוב היטב. בהצלחה בכל, אורנה
היי משתנה קשה לי מאוד וכואב לי מאוד אבל הכל בסדר...
בסדר,תודה שאתה מעדכן. הלואי והיתי יכולה לעודד אותך,אך לצערי במצבי הנוכחי איני חושבת שאני מסוגלת לעודד אף-אחד. מה שכן אני יכולה להגיד לך זה שכאב רב כולנו חויים,אך זה דבר שבטח ניתן לשינוי-רק דורש זמן וסבלנות רבה; הכי חשוב זה לא לאבד תיקווה לגמרי,ונראה לי שע"י עצם הפניה לפורום ואני מקווה שגם אתה ממשיך את הטיפול,ע"י כך תוכל להמשיך למרות הקשיים ובהתחלה 'לשרוד' ואח"כ לתפקד. בהצלחה, תעדכן עוד.
היי יש דברים שמכבידים עליי מאוד שעליהם אני לא כותב כאן......
הצלחתי לגרור את עצמי עד היום. והתחושה עכשיו היא קשה ומבלבלת ... אני לא רוצה להיות פה ,אבל יודעת שאי אפשר להיעלם. אני מייעצת לכולם ושומעת את הצרות של כולם ואף אחד לא שומע אותי... קשה לי ובודד לי , לגמרי אני כ"כ רוצה מישהו שאני ארגיש שיישאר שם לא משנה כמה אני דפוקה...
ד יקרה, אנחנו כאן, מנסים לשמוע, ואת מאוד מוזמנת לספר עוד. בתקווה לתחושה טובה יותר, אורנה
שלום לכם, אני בחור בסוף שנות ה-20 לחייו, הורי הינם אנשים טובים אבל מאוד לחוצים ועצבניים ואי אפשר להיות במחיצתם מבלי להיפגע מהם נפשית באופן קשה. בהמלצת חברים עברתי לגור לבד לפני כמה שנים, אולם אני עדיין בקשר קרוב עם המשפחה. תחושת חוסר האונים שכנראה מקורה בילדותי שולטת בי וקשה לי להיות עצמאי. אני גר בגפי, בדירה של הורי, וכיום אני סטודנט. הבעייה היא תחושת הבדידות הנוראית והפחד להישאר לבד. אני מניח שאינני מסביר טוב את כל הפרטים אבל אולי במהלך השיחה איתכם ומתוך העצות שאקבל אוכל להסביר את הפרטים יותר טוב...
שלום בודד (יש קשר לבודוד מההודעה הקודמת?), תחושת חוסר המוצא שאתה מתאר מאוד מובנת. אני מבינה שחשבת שפתרון פרקטי כמו מעבר לדירה אחרת ישנה את חייך, אבל לצערי לא תמיד הדברים עובדים כך. לפעמים, שינויים משקפים תהליכים עמוקים יותר מ'משנה מקום משנה מזל'... בדומה לתשובתי הקודמת, אני מציעה לשקול טיפול פסיכולוגי, שיאפשר לך להתבונן בדברים לעומקם. שיהיה בהצלחה, אורנה
היי כל כך מבין אותך גם אני במצב כל כך דומה גר בתא אבל חווה בדידות והורים שלי הם גם אנשים טובים מאוד ואוהבים אותי יותר מדיי אבל ביניהם לא מסתדרים לקח לי הרבה זמן עד שהיה לי את האומץ לעזוב את הבית......כשהייתי ביית שכבתי עם זונה דבר שמכאיב לי היום ...אז מה שאני מציע זה לנסות כל האפשר להציל את עצמך כי בדידות זה דבר נורא תנסה רק לדאוג לעצמך.......ולאהוב את עצמך למרות שבמצב של בדידות זה קשה מאוד.......
שלום רב, אני בחור בן 26, אני כל הזמן מרגיש או שאני למטה או שאני מוריד אחרים למטה. יש לי דיכאון בככל הנראה נוב מהערכה עצמית נמוכה, ואני לא מרגיש מאושר מאותם הדברים כמו בעבר, אני מרגיש שהחיים שלי לא יציבים ויש לי מחשבות חולפות "רעות" כמו לפרוץ לחנות מסויימת באישון לילה, או מחשבות ישירות מאוד על מין, כמו כן מחשבות שאני לא רוצה לחשוב באות אלי מכיוון שלילי בנושאים כמו הערכה עצמית אני נוטה להיסיחף עם המצב.אינני רוצה להשלים עם המצב כי אני חושב שיש עבורי חיים יותר איכותיים אך מתחילת הנעורים מצבי לא השתפר .הייתי בעבר בטיפול שלא ארך יותר מידי. נקטתי במספר דרכים כמו לתכנן שלי לפני שאני עושה משהו כידי לקבל הרגשה שאני יודע מה אני עושה. אך מכיוון שאני מובטל אין לי סדר יום קבוע. אני מתפתה להרים טלפון לחברים שאינם קרובים ולספר להם את צרותי דבר שמתברר בעיקר כלא נכון לאחר מעשה, הם פחות מעריכים אותי ואני מרגיש שאני מבזבז זמן יקר. כך גם לגבי הגלישה באינטרנט. אני גר בדירת חדש ואני מרגיש חנוק אז לפעמים אני יוצא לשעות מהבית ושוב מרגיש כי בזבזתי זמן . לעומת זאת אני לפעמים בדירה יותר מידי זמן ומרגיש לכוד רגשית כי היא קטנה מאוד. מאסתי במצבי חשבתי לברוח מן הארץ ולהמשיך במקום אחר. אני מרגיש כי אני לא משקיע מספיק ברצינות באהבתי בכמעט יחידה- מוזיקה. כיצד אוכל לשפר את הרגשתי וליצור מסלול לאורך זמן בו אני עקבי ומרגיש טוב עם עצמי?
שלום בודוד, התחושה שעלתה בי כאשר קראתי את דבריך היא שאתה כמה (ואולי גם מוכן) לשינוי מעמיק ורחב-היקף. שינוי מעין זה כרוך בהתבוננות, שאינה תמיד קלה או נעימה, בדפוסים שונים בחייך: דפוסים של קשר (למעלה-למטה) דפוסים של רגש, מחשבה, התנהגות... הדרך הטובה ביותר שאני מכירה לעשות זאת, היא דווקא לא לברוח רחוק (אל תשכח שלכל ארץ אליה תיסע תיקח עמך את עצמך...) אלא דווקא הסתכלות פנימית בכאן ועכשיו, בסיוע מטפל שתרגיש רצון לצעוד עמו בדרך. תחשוב על זה? אולי הגיע הזמן לטיפול שיארך יותר מקודמו. בהצלחה, אורנה
כואב לי. דיברתי איתו היום.... לא חשבתי שהוא יתקשר. אבל אתמול באמצע הלילה הוא שלח לי הודעה "לילה טוב ,יפיפיה" והיום הוא התקשר אליי כמה פעמים. על מזלי שהייתי בעבודה וחבר שלי לא היה איתי. דיברנו... קשקשנו קצת... אח"כ אמרתי לו שרע לי, והוא אמר שהוא דואג לי. ואיך בחורה יפה כמוני "עם גוף מדהים" יכולה לשנוא את עצמה ככה. האמת מחמם את הלב שהוא דואג לי... יש בו משהו.. הוא באמת גבר מושך,ואיכותי, אבל אני מראה לו שאני לא מעוניינת בו. אני נמשכת אליו. ואני גם מפחדת לרצות מישהו, ולאהוב מישהו, כי זה חוק מרפי אצלי... הגברים שאני רוצה,לא ירצו אותי בחזרה. הוא(ועוד הרבה..) אומרים שמגיע לי להיות עם מישהו שאני באמת אוהבת. אבל מפחיד אותי להיפגע,שוב
אני נגעלת מעצמי, ממה שעשיתי ששכבתי איתו. אולי בגלל הפגיעה המינית שעברתי אני נגעלת היום מסקס. וזה קורה לי גם עם חבר שלי. אני מרגישה מטונפת ומלכוכלת אחרי,וכמה שאתקלח ,לא אוריד מעצמי את הגועל.. ואני אוהבת את חבר שלי בדרך שלי,למרות שיש לי דרך מוזרה להראות את זה.אבל בתוכי אני יודעת.
חן שלום, מקווה שלא תיכעסי ממה שאכתוב,כי אני כותבת זאת רק מדאגה,אך נראה לי מצד-אחד שאת בעצמך מבולבלת ולא בטוחה עם מי את מעדיפה להיות כרגע - עם חברך הנוכחי או עם ה'אקס' שלך,ולכן אולי את גם משדרת ל'אקס' שלך שיש לו עוד סיכוי איתך. ממה שכתבת בעבר,כתבת שהוא פגע בך מבחינה ריגשית ושהקשר איתו לא הועיל לך,אך ממה שאת כותבת כעת נראה לי ששכחת את כל זה,וגם ששכחת עד כמה ציינת שהקשר עם חברך הנוכחי חשוב לך.אני יודעת שזו לא חוכמה לתת עיצות,אך מהיכרותי הוירטואלית איתך,אם תמשיכי בכיוון זה בסוף רק תפגעי בעצמך שוב.
משתנה. את לא הבנת. לא דיברתי על האקס שלי,אלא על מישהו שהכרתי. אבל בדבר אחד את צודקת,אני מחפשת להזיק לעצמי... אבל אני לא עושה את זה בכוונה. זו הנטייה שלי להרס עצמי.... לא אומרת שזה בסדר. ורוצה להבין את הנטייה הזו בטיפול... אבל מפגישה לפגישה אני מבינה את עצמי פחות, כי אני גם משתפת אותה פחות. לא פשוט לשתף אותה, לא פשוט לי להסביר את עצמי, ולמה אני נוהגת כך וכך,בכל מיני מצבים.
שלום חן, את מתארת תחושה של בלבול, בין גברים שונים הממלאים ככל הנראה צרכים רגשיים שונים. נסי להקשיב לקולות האלה, למה את זקוקה מכל אחד מהם, מה את מקבלת ומה חסר לך. התבוננות עצמית כזו עשוייה לעזור להבהיר את הדברים. בהצלחה, אורנה
לאורנה, האמת הכרתי את חברי הנוכחי חודש אחרי שיצאתי מקשר של כמעט 6 שנים.ולא היה לי קל...וחששתי להישאר לבד אז אולי עשיתי טעות שקפצתי על הגבר הראשון שרצה אותי...ואז הוא היה מוצא חן בעיני,אז....הוא באמת מדהים. לא חשבתי שגבר ,אז,שאף גבר ירצה אותי. ובזמן שאני בקשר הנוכחי אני רואה שכן גברים רוצים אותי,מתחילים איתי וכו'..אני בחורה שנראית טוב..ואני כל הזמן חוששת שמי שמתחיל אותי רוצה רק סקס,ולא באמת קשר יותר רציני מזה. אבל היו כמה שאמרו לי שכן היו רוצים קשר רציני יותר (חוץ מחבר שלי היו עוד כמה...אבל אני לא יכולה להאמין להם...בסוף ישנאו אותי ויעזבו אותי כשהם יכירו אותי יותר לעומק כי אני מתוסבכת..) אני יודעת שחבר שלי הנוכחי רוצה אותי באמת.וחבל לי לעזוב מישהו שכל כך אוהב אותי. יש לי חברות מדהימות ,נראות טוב והכל טוב ויפה ואני רואה כמה לא פשוט להכיר מישהו,ולי זה בא בקלות. ואני לא מבינה מה יש בי שגברים רוצים אותי... גם עוד בעיה שיש לי שאני פוחדת לרצות מישהו מחשש שאני אפגע או אתאכזב ואני מעדיפה כבר להתפשר במקרים מסוימים.
מה זה אישפוז בית? כיצד זה מתבצע? מה עושים במהלכו?כמה זמן זה נמשך?והאם זה נרשם כמו אישפוז בביה"ח?והאם זה בתשלום? לילה טוב. מתחבק,אם מותר......
ויק יקרה, אני מבינה משאלתך בעלת האופי הטכני שאת מרגישה מאוד מיואשת, ומחפשת סוג חריף יותר של מוצא. האמת היא שאינני יודעת הרבה על אשפוז בית, ונראה לי שכדאי להפנות את השאלה למבינים באשפוז, הלא הם פורום פסיכיאטריה. המפגש היחיד שלי עם אשפוז-בית היה הסדר פרטי לחלוטין, של אדם שהקיף עצמו במטפלים מסוגים שונים לאורך כל שעות היום כמעט. זה היה מעניין מאוד, אבל לאו דווקא מועיל. מחזיקה לך אצבעות, להרגשה הטובה שתבוא מבפנים, אורנה
מה שלומך מאז כתיבת ההודעה? אומנם רק אורנה תדע איך מבחינה מקצועית ניתן לעזור לך,אך אני מקווה ש''תמיכה חברית וירטואלית' עד שאורנה תכתוב לך,תעזור,למרות שבזמן הקרוב אני עוזבת את הפורום,עקב העייפות ש'מכריעה' אותי. אשמח אם תעדכן מה קורה איתך.
שלום MR BLUE, אני מצטרפת לתקווה של משתנה, שעכשיו קל יותר. האם יש לך אפשרות ליצור קשר עם המטפלת שלך? תחזיק מעמד, אורנה
שלום דרור, ברצוני לדעת, מה בנוגע לשאלות שנשארו פתוחות? תודה רבה, אלמונית.
יש לי תופעה שחוזרת על עצמה שוב ושוב. זה מתבטא בדברים שאני עושה או החלטות שאני מגיעה אליהן, ונוטה להתחרט מהר. בדר"כ זה קורה לי ביחסים עם בחורים. אם אני מרגישה משהו קטן לא בסדר, אני מיד מנתקת את הקשר עם הבחור, אבל יום או יומיים אחרי, אני פתאום חושבת ומרגישה שעשיתי טעות ומנסה להחזיר. כמובן שזה יוצר תגובה שלילית אצל הבחור כלפיי. איך אני יכולה להתמודד עם זה, ולהרגיש יותר שלמה עם צעדים שאני עושה ביחסים?
שיר שלום, נשמע לי שהקושי המרכזי שלך הוא להתלבט. כאילו את לא מסוגלת לכך, את מחליטה עושה ואז הופכת את ההחלטה. משהו בהתלבטות מאיים עליי. אולי זה הרצון שהדברים יהיו ברורים, פחד מלהיתקע במקום מסויים אבל זה מפריע לך. לכן עצתי לך היא לפנות לטיפול שבו תוכלי לברר מה מפריע לך להשאר באיזור ביניים זה של התלבטות. להשתהות עם המעשים שלך, תחשבי על זה, דרור
אפשר אולי עוד רמזים או אפשרויות למה אני נוהגת ככה?
כיצד היית מתאר את מערכת היחסים בין אריק לבנץ? http://www.youtube.com/watch?v=gOwxP6ZsuEc&mode=related&search=
שלום לך, נראה לי שבשאלתך אתה מרמז ליחסים זוגיים, הומוסקסואליים בין השניים. ומחשבה זו אינה חדשה. יש הטוענים כך גם על בוב ספוג בן ימינו ועל צ'יפ ודייל, הסנאים של וולט דיסני. ניתן לראות בכך אכן יחסים הומוסקסואליים, ואפשר להשאיר זאת כתפישה ילדית שאינה מבחינה בין המינים, ואינה נותנת לכך חשיבות מרובה. כל אחד מוזמן לראות זאת בדרכו, את דרכי האישית אשאיר לי כאישית, לילה טוב, דרור
שלום, אינני רוצה לעשות הכללות ולפגוע במגזר כלשהו. אך האם יש מוצא או מגזר כלשהו שהוא פונה יותר מאחרים לטיפול נפשי? מהי סוג האוכלוסיה שאת/ה נתקל/ת בה (אם הינך יכול/ה לפרט). תודה
לסקרן שלום, אין לי מידע סטטיסטי אם כי ניתן לחשוב על אוכלוסיות כאלו או אחרות הנוטות יותר לפנות לטיפול (לאו דווקא לסבול יותר). הדבר קשור בעיקר לפתיחות ומודעות לטיפול ולמדיה בה הוא עושה שימוש - דיבור. אני הייתי רוצה להוסיף ולומר שמנסיוני, מאחורי כל סקרנות ושאלה תמימה מסתתרת שאלה אמיתית. ואני סקרן לדעת מה השאלה האמיתית המסתתרת מאחרוי השאלה שלך. ואני מזמין אותך לשאול אותה, אני חושב שעליה אוכל לתת תשובה טובה יותר, דרור
השאלה שלי היא פשוטה. התשובה עליה ודאי לא תספק אותי, או אף אחד אחר שמתעסק באותו כאב, ולבטח לא תהיה פשוטה בכלל. עוד לפני שאני חושבת על ניסוח, אני לוקחת בחשבון שאשלח לדבר על זה "שם". עוד לפני שאני לוקחת נשימה עמוקה, אני לוקחת בחשבון שלא תהיה תשובה שתספק או מילים שינחמו, אבל אני יודעת שיהיה מי שיבין. אני פשוט רוצה לדעת איך זה שאף אחד עוד לא הוציא את הספר: "לעזוב טיפול ולהשאר בחיים"... אני רוצה לדעת איך לעשות את זה. איך לעזוב מקום שאני יודעת שאין לי מקום בו. איך ללכת בלי להביט אחורה יותר, איך להיות שלמה עם זה, איך להרגיש עוד חודשיים כמו שאני מרגישה עכשיו. סבורה ובטוחה שאני לא רוצה את זה. אבל בתקווה להיות קצת פחות עצובה... אני רוצה לדעת למה זה כל-כך טיפולי לעודד תלות, ולמה זה כל-כך טיפולי לדבר עליה. אני רוצה לדעת שמשהו יזוז בה כשלא אגיע עוד, למרות שמקווה להשכח מהר. רוצה לדעת שהיא לא תעשה כלום כדי להחזיר אותי, שתגשים את הפחד הכי גדול שלי בטיפול הזה, ושאוכל לסלוח בחיוך. כי כבר לא יכאב לי. אולי אני לא באמת מבקשת תשובה. אולי חפשתי מקום בו יקשיבו לי. והפעם, אני לא מתכוונת לדבר על זה "שם". משום מה, "שם", לא באמת מקשיבים לי. אולי רק שומעים אותי לפעמים. תמיד היא 'יכולה להכיל את התחושות האלה, אפילו שהן לא כלפיה'. אבל ועוד איך הן כלפיה. רק כלפיה. למי יש זמן בכלל להתעסק בדברים אחרים, כשהקשר הטיפולי, הוא לא אחר מאשר שקר גדול... "זה חמור שהוא נשלח לפסיכולוג, כשהוא רק רצה חיבוק..." (מילים כדורבנות באדיבות אביב גפן) סליחה אם נשמעתי דרמטית. ככה זה כשהנפש סוערת. בסערת נפש, ובברכת 'תרבחו ותסעדו', q.o.p
אם זה באמת כך אז חתכי ועיזבי. הכאב עובר ואולי בעצם את צריכה טיפול בטיפול. כלומר חויה מתקנת.
... לצערי, ככה בדיוק אני מרגישה... שצריכה טיפול אחרי הטיפול הזה... אבל זה יהיה צעד די טפשי. ובכלל, הטיפול הזה היה טיפול להרבה טיפולים לפניו... שיט. אולי הבעיה בכלל בי. :-( q.o.p
הי, q.o.p. נדמה לי שהקשבתי. נדמה שהאזנתי. נדמה שהבנתי. בדרכי. ולא. המילים שאומר לא יהיו מספקות. גם לא מנחמות. אולי תהיינה אלה מילים שמנסות לבכות. איתך. כמה מרחק תופסים כשכל-כך כואב, כשהאמת היא שמשתוקקים להרגיש קרוב עד למאד. כשמתחילים להרגיש קרוב. עם לדעת, בלי לדעת. התלות הבלתי נסבלת הזו. הפחד הזה מטשטוש גבולות. מהיבלעות. רציתי לומר שלפעמים, הדרך היחידה להחזיק קשר חזק מקרוב היא אך ורק דרך תחושת ה'אין מקום', או ה'לא קיים', ה'לא אמיתי', השקר. פשוט רק ככה. ליצור או לברוא עולם דמיוני קטן ובטוח ומוגן בתוך כל האימה הזו. הטיפול החודרני הזה. מאפשר לך להיות שם רק בתנאי שאסור לדעת. לנתק. לפצל. עם רצון להתרחק כדי לחזור להרגיש. נפרדו?ת. ובכל זאת, עם כל הכאב המייסר הזה והנוראי והחודר, הטיפול הוא המקום היחיד שאנחנו יכולים להיות עם בו תחושת ה'אין מקום' על כל נפחה. יש מקום לאין. כמה עצוב שהכי מרגיש לנו 'אין מקום' כשהכי מתקרב ל'יש'. אז החרדות שולחות הכי רחוק. אז הכי בועט. האם המרחק הזה איכשהו מנסה להחזיר את ה'יש' הטוב? כאב של קשר. אולי משהו מזה ידבר אליך. ואולי זה סתם קשקוש מוזר. ובברכת מ-ו-פ-ל-ט-ה ;-)
אני מפחדת שיגיע הלילה. אני מפחדת שיחזור הסיוט. אני צריכה עזרה במיידי, לא עצה אמורפית. את אתמול עברתי עם קלונקסים כל פעם שהתעוררתי דחפתי לעצמי כדור, כי שלשום..שלשום לא הייתי פה, הייתי בגהנום. עוד לא עברתי דבר כזה מעולם, כאב נפשי וגופני גם יחד שדולף לי בלי הפסקה מכל החורים בגוף, היו לי גם הזיות. אני כבר יומיים לא יוצאת מהבית ולא מתפקדת. אני רוצה לישון מול הקליניקה של הפסיכולוג שלש, אני לא מתקרבת לחדר שלי לעוד לילה. אני גם ככה זומבי מהלך שקרוב לעוד התפרצות. אין לי במי להעזר, לראות אותי בהתקף כזה יכול להפחיד את החזקים ביותר, לא הלכתי לפגישה אתמול, כי הייתי מאבדת עשתונות והוא היה צריך לקרוא לאנשים בחלוקים הלבנים. אף פעם עוד לא איבדתי שליטה ככה. מה עושים? איך עוברים את הלילה? לפחות עזרו לי לשמור על קשר עם המציאות, הרגשתי שבאמת איבדתי אותה שלשום.
אופיר. אני מבינה ,באמת שמבינה שכואב, אני 'שומעת'. בבקשה, אל תפגעי בעצמך עוד. סבלת מספיק. ומרגע הזה את כבר לא לבד. אני איתך. ובטוחה שעוד הרבה איתך,תומכים ,עוזרים לך. שולחת לך תקוות להקלה מהירה. דואגת לך.... ואת לא לבד.
אופיר שלום, נשמע שמאוד כואב לך ומפחיד אותך המצב שלך עכשיו. אם כי לא ברור לגמרי מה קרה ומה גרם למצב זה, עדיין ברור שאת חשה שמשהו לא טוב קורה לך. ביקשת עצה, והעצה היחידה שאני יכול לתת לך במקרה כזה, גם אם לא תשמע לך פופולרית במיוחד, היא ללכת לפגישה עם הפסיכולוג, גם אם תאבדי שליטה שם, ותזדקקי לעזרה מאסיבית יותר. כי כרגע את חשה לבד עם הפחד שלך והסבל שלך, וחוששת מאוד מהאנשים עם החלוקים הלבנים. אבל במקרים מסויימים צריך להיעזר גם בהם ולזכור שהם שם בראש ובראשונה כדי לעזור, לטפל, גם כשנראה ששום דבר לא יכול לעזור. אני יודע שהעצה שלי אולי לא נעימה, אבל אל תישארי לבד, תפגשי עם הפסיכולוג עליו את סומכת, ואני יודע שהבחירה תמיד תהיה אצלך מה לעשות, אבל אולי תוכלי לקבל עוד הצעות ואפשרויות לטיפול. לילה טוב, דרור
אחרי כמה ימים קשים,אפילו שקטים,שוב מרגישה רע,שוב העולם נחרב עליי.ויש גם בשורות טובות.חשוב לציין זאת!החתכים השטחיים שעשיתי שבוע שעבר,כבר כמעט הגלידו,כמעט עברו,וזה טוב ואפילו מצוין כי חששתי שלא יעבור לי כבר..עוד כמה ימים כבר לא יהיו סימנים כנראה בכלל.והחלטתי לא לחתוך יותר,גם אם יהיה רע,די לפציעה עצמית!הגיע כבר זמן להתמודד עם הכאב הנפשי,ולא לברוח ממנו ע"י גרימת כאב פיזי.הבטחתי למטפלת,בפגישה האחרונה,ואף הבטחתי לעצמי.היא שמחה על ההחלטה החגיגית,וחיבקה אותי.אני מתחילה לאהוב אותה יותר.הבעיה שבטיפולים אני עדיין שותקת,עדיין לא ברור לי מה אני עושה שם,איפה אני נמצאת,ולמה אני מגיעה לפגישות בכלל,למה? לטיפול הולכים אנשים שיכולים לעזור לעצמם ,ואני כנראה לא יכולה,אין תקנה.לא מסוגלת לדבר על הכאב שלי...אני אומרת לה בטיפולים שכואב לי,עם חיוך . והיא מחייכת כי זה מצחיק הפער בין התחושות הפנימיות לבין מה שאני מראה מבחוץ... אבל קשה לי לדבר על כל הכאב הזה,אני לא יודעת איך,וגם אם אדבר לא בטוחה שיעזור לי..הצלקות בליבי לא ירפאו,וישארו לעד,והעבר עדיין ימשיך לרדוף... עבר מגעיל של פגיעות מיניות..של אונס..מגעיל.השחיתו כל חלק בגופי,וגם בליבי.וכמו שאחרים השחיתו את גופי,אני משחיתה אותו,בעצמי(אולי אפרט על זה בהמשך אם אוכל..כי קשה לי מידי.) אני כבר לא מוצאת טעם להגיע לפגישות,יוצאת מהם מותשת,בעיקר נפשית,וגם לא עוזרות לי השיחות.רע לי.. לא יודעת איך אעביר עוד יום בחיים,אין כוחות כבר.רוצה לראות את חבר שלי,אך איני יכולה.שבוע שעבר הייתי מטומטמת,בגדתי בו,ועוד בסטוץ. וזו לא פעם ראשונה,לפני כן הייתי עם האקס שלי,מס' פעמים. איך אלך אליו עכשיו?איך אסתכל בעיינו,כאילו לא לא קרה שום דבר?אי אפשר ככה לעבור לסדר היום,זו בגידה.! למה אני כזו אחת שרמוטה?זונה?עושה את מה שבא באותו רגע,בלי מחשבה ובלי שיקול דעת?כ"כ כועסת על עצמי,בעיקר עכשיו.אני רוצה רק לחתוך עכשיו.לחתוך ולהקיא מהגועל שיוצא ממני.ועוד נהנתי איתו...נהנתי כשהוא נגע בי..נהנתי לשכב איתו.מיי גוד. מרגישה רע.נגעלת מעצמי עכשיו,אבל כששכבתי איתו לא נגעלתי.נהנתי.וזה מגעיל אותי. ו....כך אני משחיתה את גופי,את עצמי. ונמאס להעביר את הימים הקשים כבר לא מחזיקה מעמד יותר.אני כזו דפוקה ,זונה,מטונפת,מגעילה,שונאת את עצמי,בצורה איומה.ויש מה לשנוא,קורצתי מחומר לא טוב,מקולקל.הסיבה היחידה שאני לא עושה סוף לכל הכאב,היא משפחתי וכלהאנשים היקרים ליי... אני לא יכולה יותר,5 פעמים התקלחתי היום ,ועדיין מרגישה גועל נוראי.
חן, הי. אני רואה שלא רק לי קשה בימים אלה. אני איתך בכאב ומקווה שיעברו הזמנים הקשים. לדעתי עם כמה שזה קשה, דברי עם חבר שלך, תנסי להסביר לו, שלא יהיו סודות, לדעתי לא משנה מה יקרה את תרגישי הקלה. אני לא חושבת שאת כל מה שאמרת, אני חושבת שמהמעט שדיברנו כאן את תומכת וחזקה ורגישה. תודה על כל העזרה שנתת לי עד היום שלך, אופיר.
חן שלום, כאב לי לקרוא איך את מרגישה ומה עובר עלייך,אך בכל מקרה תפסיקי כבר לרדת על עצמך, נכון שעשית טעויות אך אינך צריכה להמשיך לעשותן,תעבדי על כך בטיפול-למה את עושה דברים שמזיקים ופוגעים בך - ואז כשתרגישי מוכנה לכך,שתפי בכך את החבר שאוהב אותך. איני רוצה 'לזרות מלח על פצעייך',אך חשוב לי להזכיר זאת,שזו בדיוק העיצה שקיבלת אז מליאת ושכ"כ התקוממת נגדה ולא קלטת אותה,היא אמרה לך שתפסיקי לשמש כ'סמרטוט' במערכות-יחסים שלא בריאות לך (כמו:זה שסיפרת כעת וגם לפני מספר חודשים,שבגדת בחברך הנוכחי עם ה'אקס' שלך),ושתשקיעי במה שיש לך ושיעשה לך טוב עבורך (כמו עם חברך הנוכחי),וגם אני לא יכולה להישאר אדישה ואני מפצירה בך לא להרוס משהו טוב שיש לך,בגלל סיפוק של שניה או יותר גרוע - בגלל נטיה ל'הרס עצמי'{לצערי בעיניין זה אין לי זכות להעיר לאף-אחד,כי גם לי יש נטיה כזו כלפי עצמי,ואו שאני נזהרת נורא או שאני מסכנת את עצמי בצורה טיפשית). מקווה שלא תכעסי עליי ועל דבריי,אך רק בגלל היכרותי איתך והעובדה שבאמת איכפת לי ממך,איני יכולה להישאר אדישה ולא להגיב. חג-שמח, מקווה שיוקל לך במהרה, משתנה
משתנה. מצטערת על הסטוץ בגלל חבר שלי, וגם.....לא אופייני לי בכלל. ואני מרגישה מטונפת,מלוכלכת. אבל הייתי בבלבלה רצינית,באותו ערב. הייתי גם שתויה, נמשכנו זה לזה... וזה קרה. אבל לא היה צריך לקרות. מה גם שהבאתי לו את המס' טלפון. אז בכלל אני בבעיה רצינית. אם חבר שלי ידע, ואוו..... זה ישבור אותו. הוא נותן בי אמון מלא, אם אני לא אומר לו הוא לא ידע,אבל מרגישה שאני חייבת להגיד לו את האמת. הוא לא יסלח לי על זה.... אוף.
שלום, כל פעם זה קורה מחדש, חשבתי שאני כבר חסינה לזה והנה עוד חג מלא אכזבות ובעצם כל חיי הם אוסף אכזבות מתמשך כבר 40 שנה. מה הטעם ב"ידידים"? הרי בכל הזדמנות הם מקיפים עצמם במשפחה שלהם ואתה נותר בודד מחוץ למעגל, נאלץ לשמוע על כל הרפתקאותיהם ובילוייהם במהלך החג. כשהם כבר מתקשרים זה כדי שתשרת אינטרס מסויים שלהם או להשקיט את מצפונם. אף פעם זה לא משום שטרחו לחשוב עליך באמת. חברה טובה שכל החג היתה עסוקה בטיולים עם משפחתה, טרחה להתקשר היום כיון שהיא רצתה ללכת לסרט - כלומר, היא נאותה לשבץ אותי בלו"ז שלה כי זה שירת את האינטרס שלה. ידידאחר שלא דיברתי איתו חודש, אמר לאחר שיחה קצרצרה אתמול שיחזור מאוחר יותר ועד עכשיו לא שמעתי ממנו. ידיד שלישי, מבטיח מזה זמן רב לבוא וכמובן שעוד חג עבר ולא ראיתי אותו (והוא לא כל כך עסוק - הוא מובטל ואין לו משפחה). ברור לי ש"תאשימו" אותי - אני אולי לא מעניינת, אני אולי מכבידה, ואולי סתם רף הציפיות שלי גבוה מדי - בכל מקרה זו תמיד אני שלא בסדר, אחרים הם בסדר גמור, כי הם עסוקים במרדף הבלתי נדלה של סיפוק האגו שלהם, וה"חלשים", ה"בודדים", שלא השתלבו במירוץ - אותם פליטי חיים מסכנים - כל שנותר להם לעשות הוא לשלם את מיטב הונם למטפלים כדי שילמדו אותם לא להיפגע ולפתח "עור של פיל" ביחסים עם בני אדם. פילה סרבנית
אנה שלום, אני חושב שהחוויה שאתה לא חשוב לחברים שלך, שאתה תמיד במקום השני או פחות מוכרת להרבה אנשים בהרבה סיטואציות. ואף פעם זו לא חוויה נעימה. ממה שאני שומע את מרגישה שאצלך זה במידה גדושה, כל החברים שלך מנצלים או מתעלמים ממך. אני חושב שיש בדברייך מן האמת, את מרגישה שנדחקת הצידה בעוד חברייך המשיכו הלאה, הקימו משפחות. אבל האם זו כל האמת? האם כל חברייך המשיכו הלאה, והאם הם כל הזמן מתעלמים ממך? אין בזה כדי להאשים אותך, אלא רק לומר שיש בדברייך הרבה אמת כואבת, אבל זו המציאות, מה שנותר לך לעשות הוא להתמודד איתה, לא לבטל לגמרי את ערכה של הידידות אלא לגלות איפוא ועבור מי את יכולה להיות מספר אחת, ואז תוכלי לשאת גם פגיעות אקראיות מצד אחרים ולא להגזים בחשיבותם, דרור
אנה שלום כשאת שואלת "מה הטעם בידידות" זה גם מראה על אינטרס?? ברור שלא. לכל אחד יש הזדמנויות שונות לפגוש אנשים שונים: עם אחותי אני יושבת ושומרת על הילד שלה, עם חברה שלי אני רק שומעת כל היום מה לא בסדר עם החבר שלה, אחת אחרת- לימודים לימודים... ככה זה יוצא שעם כל אדם יש לי את המטרות שלי וההנאות שלי. החברים שלך יכולים להגיד אותו הדבר על המשפחה שלהם "מה הטעם באנשים שאתה רואה רק בחג??" אני מציעה לך לא לשפוט את האנשים כי מה שעדיף לעשות זה להגדיל את מעגל החברים ואז יש תמיד עם מי לדבר ולבלות ולא שמים לב שאחד לא מתקשר כי יש מלא חברים אחרים. אני לגמרי מבינה איך קורה שהילדים ובן הזוג תופסים את מקום החברים, אבל זהו טבעו של עולם, את מוזמנת לקבל את מקומך החדש ב"היררכיה" הזו, או לעזור להם בהקמת המשפחה שלהם, או לוותר על החברות (לא חבל??) באיחולי חג שמח
שלום אני היום בן 36 בהיותי בכתה ב כל יום ראשון לאחר חופשת השבת היתה מורתנו מכנסת אותנו במעגל ומבקשת לפי הסדר שכל אחד יספר חוויות שבת הייתי בן זקונים להורי לא היה אוטו כך שכמעט תמיד היינו בבית או טיילנו בסביבה ללא ארועים יוצאי דופן וכך כל שבוע ושבוע ההיתי צריך להמציא איזה סיפור מטופש ועוד בשבת כבר הייתי מתחיל לחשוב מה לספר דבר שלדעתי פגע בי במובנים מסוימים אף פעם לא הבנתי עד היום איך לשאר הילדים היה תמיד מה לספר סיפורים מדהימים הדבר הזה לא נותן לי מנוח עד היום בעיקר ביגלל המחשבה שמורה כל כך טיפשה לימדה אותי מדוע לא חשבה אולי יש ילדים שלהם איו מה לספר כל שבת אני חושב ביימים הקרובים ליצור איתה קשר ולידרוש התנצלות לאחר כמעט 30 שנה האם זה צעד נכון או לא מה אתם חושבים תודה
דני שלום, נשמע לי שהיה משהו מאוד לא נח עבורך בכינוןסים האלה של יום ראשון. הרגשת שאתה פחות טוב מאחרים, שאולי פחות משקיעים בך. ומשהו מהתחושה הזו מלווה אותך בשלושים השנה האחרונות ולא מרפה ממך. אני מבין את המשאלה שלך שאם המורה תתנצל זה יעבור לך, אבל השאלה האם באמת שם הפתרון. בעיני לא, ולכן זה לא יוסיף ולא יגרע אם תעשה את זה. מה שחשוב לנסות ולעשות זה להבין למה לא הצלחת להשתחרר מזה עד היום, והאם יש מקומות נוספים בחיים שלך שאתה חש בהם תחושות דומות לאז. אם כן חשוב לנסות לגלות כיצד אתה יכול להתמודד איתם טוב יותר. בקיצור אני מנסה לומר שחשוב יותר לעסוק בכאן ועכשיו מאשר בשם ואז. לילה טוב, דרור
רציתי להוסיף את דעתי. זו כמובן רק דעתי האישית, ואני לא פסיכולוגית או מומחית לנפש האדם. אולי גם ילדים אחרים המציאו סיפורים... אולי לא היית היחיד שהרגיש לא בנוח? אבל, נראה לי הגיוני להניח שכוונתה של המורה היתה טובה, ושכל מה שהיא התכוונה לעשות הוא לחזק את הקשר החברתי בכיתה ולעודד את הילדים לדבר ולספר על עצמם ועל הרגשות שלהם, ולאו דווקא לפגוע במישהו או להזיק חס וחלילה. למרבה הצער, לעתים קרובות אין לנו את התבונה ואת הניסיון לשלב כוונה טובה בחוכמה ובמעשים נכונים. אבל, גם אם יצא בסופו של דבר שהיא פגעה בך בחוסר רגישות לא מכוון, אולי היא לא התכוונה לפגוע. וזה חשוב מאוד. זה עושה את כל ההבדל. כולנו טועים ופועלים בחוסר רגישות מפעם לפעם. אבל, אם היא עשתה זאת ללא כוונה, דרישת התנצלות עלולה לפגוע בה מאוד. אני חושבת שהייתי שואלת את עצמי אם ארגיש נוח מספיק עם האפשרות להכיר במה שהיא עשתה, להכיר בפגיעה שנפגעתי ממנה, ולא לפגוע בה בחזרה אלא להכיר באנושיות ובאפשרות של כל אחד מאתנו לטעות. זו רק דעתי האישית, כמובן. נפגעתי קשות מאחרים במהלך חיי וזו צורת המחשבה שעוזרת לי מאוד באופן אישי. טל
טל שלום שמחתי לקרוא את מה שכתבת אבל את צריכה להבין היו ימי ראשון שבהם המצאתי שנסענו לדודה שלי אחר כך לדוד אחר כך שנסעתי למקומות בארץ שבהם ביכלל לא הייתי לא יכול להיות שילד בן 7 יכול לתאר במדוייק אתרים שבהם הוא לא היה המורה בוודאי גם הכירה את משפחתי לא היה צריך להיות גאון גדול כדי להבין שהכול שטויות אך למרות זאת היא המשיכה אני גם מאוד לא אוהב לפגוע באנשים אבל אני חושב שאדם צריך להיות אחראי למעשיו בקשר לסיפורים של הילדים האחרים לא אני לא חושב שהם המציאו חלקם היו עשירים מאוד עם מכוניות וסירות מנוע כך שהבסיס לפחות היה אמיתי גם אני חושב כרגע לאחר שקראתי את דעתכם מה כדאי לעשות איתה עוד לא החלטתי
שלום רב, על מה יכול להצביע הדבר הבא: בזמן שאני מבלה עם גבר, מבחינה מינית, אני חושבת על הפסיכולוגית ברקע. (-: תודה מראש, מירי
מירי שלום, קצת קשה לענות לך כי זה מאוד תלוי מה את חושבת על הפסיכולוגית שלך באותו רגע. אז אם תרצי להרחיב את מוזמנת. בכל מקרה ניתן לומר שהיא מאוד משמעותית לך, ומלווה אותך גם מחוץ לשעת הטיפול, דרור
שלום רב דרור, באותם רגעים שהייתי במחיצת הבחור, היא היתה אצלי בראש. בנוסף חשבתי מה אני הולכת לומר לה בפגישה הבאה. האם עכשיו זה עוזר? תודה, מירי
שלום לך, רציתי לשאול האם בפורום זה ניתן להעלות שאלות שלא קשורות באלימות, אלא דווקא בעניין של היריון וקריירה של אישה שרוצה לפרוץ קדימה ומחפשת את הדרכים?
לגולשת החדשה התשובה היא בהחלט!, ההתלבטויות הקשורות לשילוב אימהות בקריירה, הקודים הגבריים (והפטריכאליים) שעל פיהם מנוהל שוק העבודה שאיננו ידידותי לאימהות, ,ו- " מחיר ההורות" שהופך למעשה להיות " מחיר האימהות", כל אלו הם נושאים חשובים ורלוונטיים לפורום הזה שכותרתו היא "העצמת נשים". ואת מוזמנת לפנות , כדי שביחד עם שאר משתתפות הפורום ננסה ל"חפש את הדרכים", כדי "לפרוץ קדימה" , עבורך ועבור כולנו!! גאולה.
שלום לכולם אני צריכה ייעוץ עזרה ודחוף! אני בת 22 ונמצאת כרגע בדרום אמריקה כבר כחודשיים..עד עכשיו הכל היה מצויין אך לפתע לפני כ-10 ימים החל הרעה במצבי..מידי פעם אני נתקפת רעידות,בחילות,קושי לאכול,קושי לבלוע ולעיתים אף לנשום(דבר שמלחיץ אותי),אני מדמיינת שאני עומדת להתעלף וחושבת רוב הזמן על דברים רעים שיכולים לקרות ולא נהנית מכלום כמעט. הייתי אצל רופא מקומי שעזר לי מאוד ואמר שיש לי דלקת בשקדים אשר גורמת לתופעות הפיזיות הנ"ל, נתן לי אנטיביוטיקה ואני כל כך מקווה שזה המקור היחיד. העניין הוא שאני חושבת שמשהו נפשי גורם לתגובה הפיזית ואני רוצה שזה יעבור..או שמא זה באמת ק' פיזי? האם למישהו יש עצה? האם יש משהו שיכול לעזור לי מיידית או שעלי לחזור לארץ , לאמא וזהו? אני כאן עם בן זוגי והוא מבין וסבלני - עד יום שלישי עליי להחליט סופית אם אני חוזרת לארץ עכשיו או עוד 3 שבועות והכל תלוי המצבי הפיזי/ הנפשי. אם יש מישהו שמכיר מקרוב את התופעות אני מתחננת לתגובה! תודה שירלי @
את נמצאת במקום גבוה? אולי יש לך 'מחלת גבהים'?{היא יכולה לגרום לתופעות הללו}.
רק מהעצות שלך אפשר למות. תני למומחים לענות, ואל תידחפי לכל דבר ועניין.
שירלי שלום, במצב שאת מתארת ישנם מאפיינים המעלים את האפשרות שאת סובלת מהתקפי חרדה. התקפים אלו יכולים להתחיל מגורם פיזי ממשי (למשל הרגשה לא טובה) אבל הפירוש להם הוא מוגזם ומעורר חרדה ומעלה מחשבות שהנה עומדים למות או להשתגע. אם תופעות אלו מוכרות לך, והן מלוות בדפיקות לב מהירות ייתכן ואת באמת סובלת מהתקף חרדה. אבל חשוב לדעת שני דברים. האחד שאין סיבה רפואית למצב שלך. ושנית שהתקפי חרדה, כמה שהם קשים עוברים מעצמם. נסי לא להמנע מאירועים שמפחידים אותך, אולי לשלב עם הרפייה אם את מכירה. לגבי ההחלטה אם לחזור או לא זו החלטה שלך, אבל אין נזק בהפרעת חרדה, אלא אם כן את מתחילה להמנע מדברים שונים מפחד שתקבלי התקף, לילה טוב, דרור
הגיונית אני יודעת שזה נכון ושלא יכול לקרות ל כלום וודאי לא מוות מכאב גרון´ אך כרגע יש לי עד מחר בבוקר להחליט אם אני ממשיכה לפרו ולקוסקו שנמצאת בגובה רב ואתה מתאר לעצמך כמה אני מפחידה את עצמי ממחלת הגבהים או לחזור לארצנו הבטוחה עבורי והמוכרת. אמרת לא להימנע מדברים שמפחידים אותי אך מה אעשה במקרה זה? אני מתתתתתתתה מפחד שאזדקק שם לעזרה רפואית ולא יהיה מענה..אני רוצה להרגיש שוב כמו שהייתי לפני שבועיים ולא כמו בת 100 שנמצאת על ערש דווי..מה אעשה עזור לי להחליט..?
אבא שלי נוטה לעצב וככל הנראה גם לדיכאון אני לא יודע במאת אחוזים כי מעולם לא דיברתי איתו וגם אין לי אומץ לדבר איתו על זה... אבל לפי התנהגותו במשך שנים אני חושב שהוא עונה על תסמיני הדיכאון, רוב בני משפחתי נטייתם היא לעצב ואולי לדיכאון, השאלה שלי היא מכיוון שאני חושב להתחתן בקרוב האם המצב הזה ישפיע גם על ילדיי כלומר גם הם יהיו כאלה או שאין קשר,יצויין כי גם הנטייה שלי היא לעצב והיה לי דיכאון אחד קשה בגלל פרידה שאני איך שהוא התאוששתי ממנו כמעט לגמרי... האם זה תורשתי? ואם כן בכמה אחוזים? האם זה חייב לעבור בתורשה או שיש מקרים שזה לא בהכרח עובר? אני מודה מראש על התשובה. חג שמח.
יוני שלום, דכאון בא בצורות שונות, וכך גם החלק התורשתי שבו. אכן בחלק מסוגי הדיכאון ישנו מרכיב תורשתי, גנטי, כרגע אני לא זוכר את האחוזים אבל אנסה לחזור לספרים ולברר. בכל מקרה משמעות התורשה, למעט מקרים קיצוניים, אינה שבכל מקרה הילד מפתח דיכאון. ראשית יש את המטען הגנטי של בן הזוג. לא פחות חשוב יש את המרכיב הסביבתי. כלומר גורמים לא ביולוגיים המשפיעים וגורמים לדיכאון. למשל טראומות, או דרכים לא טובות להתמודד עם לחצים וכו'. מה שאני מנסה לומר הוא שלמרות החשש המובן, את הנטייה הגנטית שיש או אין לך אתה לא יכול לשנות. אתה כן יכול לשנות עבורך ועבור ילדיך לעתיד זה את דרכי ההתמודדות בחיים. ולדעתי האישית הדבר בהחלט לא אמור לפגוע ברצון שלך להביא ילדים לעולם, מזל טוב, ובהצלחה, דרור
שלום דרור, אני בטיפול בערך שנה. לקח לי המון זמן עד שהתרגלתי קצת לכל עניין הטיפול, השיתוף, הדיבור...אבל עדיין נורא קשה לי, ואני לא מצליחה להחליט אם זה קשור אלי או למטפלת. שאלתי היא: האם מקובל שאני אפנה להתייעצות אצל מטפלת אחרת לגבי הקשר שלי עם המטפלת, לגבי היחס שלי כלפי הטיפול (הרגשת התקיעות, ההתנגדות החריפה, הפחד....) כשאני עדיין בתוך הטיפול. כלומר אני רוצה לראות את הטיפול ואת היחס שלי עם המטפלת מזווית אחרת ובעיני מישהו אחר, חוץ ממני וממנה. כי כנראה יש לי הרבה שאלות והתלבטויות. האם זה מקובל? והאם אני צריכה לעדכן את המטפלת שלי לגבי זה?
אומר לך מה היה אצלי, אולי תוכלי להיעזר בינתיים הרעיון להכניס מישהו שלישי לתמונה יכול להיות רעיון טוב מאד, רק קצת אחרת ממה שהצעת. כפי שמוכר לי מהטיפול שלי, הדרך המומלצת לעשות את זה היא באמצעות פנייה של המטפלת להדרכה. מכניס נקודות חדשות לטיפול. אם דרך ההדרכה מתברר שצריך להפסיק או להחליף עושים גם את זה, אבל ברוב המקרים ממשיכים ומנסים להתקדם עם רעיונות חדשים בתוך אותו טיפול ובקצב שלו. נכון שאמנם זו לא תהיי את שתדעי באופן ישיר, אבל עד כמה שזה ישמע לך מוזר אולי, דווקא כך הטיפול נשמר יציב יותר ובשליטה. מאותן סיבות לא הכי בטוח שמטפלת אחרת תסכים לדון איתך בטיפול שלך כל עוד את בתוך טיפול אחר. קצת מסובך, עדין ומבלבל כל הקטע הזה, למיטב הבנתי. את יכולה לנסות להביא את הרעיון כמו שרשמת כאן לטיפול שלך ותדונו בו. כמו שתמיד אומרים פה, להחזיר אותו לשם. זה כשלעצמו יכול לקדם את הטיפול לשלב חדש.
שלום לך, ההתלבטות האם הקושי הוא אצלי, או אצלה היא התלבטות שכיחה למדי. בעצם את שואלת האם בטיפול אחר אצל מטפל אחר אני אהיה אחרת. אני הייתי רוצה להוסיף מחשבה לדברים שנאמרו, לפני שאענה לך מה דעתי על השאלה שלך. נסי לבדוק עם עצמך, או עם המטפלת האם מה שקורה לך עכשיו מוכר לך גם מחייך מחוץ לחדר הטיפולים. אם כן הרי שזזהו נושא טיפולי מובהק, שדווקא בטיפול הזה יכול לקבל מקום. גם אם התשובה היא לא חשוב לבדוק למה זה קורה דווקא איתה. לגבי שאלתך, בעיני קבלת חוות דעת שניה היא אפשרות טובה בתחילת טיפול, כדרך לברר מי מתאים לך. אולם במהלך טיפול התייעצות עם פסיכולוג אחר על הטיפול יכול להוות בעיה. את מנסה להוציא את עצמך החוצה ולהסתכל מהצד. וזו משאלה שהיא בגדר משאלה, היא לא יכולה להתממש. ובעצם היא סוג של פעולת התנגדות לטיפול. עצתי לך היא להביא את ההתלבטויות לטיפול. אם תרגישי שאין שיפור בהבנה שלך, תוכלי להחליט על הפסקה או אף על סיום טיפול. אז ממקום כזה תוכלי גם לפנות למטפל אחר, אבל לא כהתייעצות על הטיפול הקודם, אלא כנסיון כניסה לתהליך טיפולי על כל המשתמע מכך, המחויבות הכרוכה בכך כמו גם הקשיים הטמונים בו. מקווה שעזרתי, לילה טוב, דרור
אנסה לעזור לך מעט, וגם לדרור... http://www.psychom.com/showpart.asp?part=4
האם הטיפול המומלץ הוא פרטני או קבוצתי? עדיף בגישה דינמית או קוגנטיבית התנהגותית? תודה
רוויטל שלום, התשובות לשאלות שלך אינן כה פשוטות שכן הן תלויות במספר גורמים. אבל באופן כללי אנשים הסובלים מהפרעת אישיות סכיזואידית יתקשו מאוד להיעזר בטיפול קבוצתי. הדבר יעורר בהם חרדה גדולה מדי. לכן מומלץ טיפול פרטני ברוב המקרים. לעיתים בשלב שני ניתן להמשיך או להוסיף טיפול קבוצתי, כשהאדם מסוגל להכיל התמודדות עם אנשים ואז הוא גם יכול להיתרם מאוד מטיפול שכזה. לגבי ההכרעה בין טיפול דינמי להתנהגותי קוגנטיבי, דעתי, ויש שיחלקו עליי, שטיפול דינמי עדיף. זאת משום שלא מדובר בסימפטום שיש לטפל בו אלא במבנה אישיות שצריך לעזור לאדם להגמיש אותו כך שיפגע פחות בחייו. זו לפחות דעתי, דרור
שלום רב, אני בן 60 ומזה כחודשיים מופיעה במחשבתי ללא הפסק, במשך כל שעות היום, דמות של אישה שנפרדתי ממנה לאחר שנתיים של רומן (הנני גבר נשוי עם ילדים והמשפחה כבר יודעת זאת). אני מקבל כדור אחד של "פריזמה" 20 מ"ג. איך היית מגדיר את ההפרעה הזו, ממה היא נגרמת? מה מומלץ לעשות על מנת להוריד את התמונה המטרידה ממחשבתי אשר מקשה עליי לתפקד בצורה רגילה כפי שנהגתי. האם מומלץ להעזר בפסיכותריפה ואם כן באיזו שיטה? האם היפנוזה עשויהי לעזור לי לחזור לתפקוד נורמלי. האם כדי לחשוב על תרופה אחרת (שאינה ממכרת)? אציין כי מצב רוחי התערר, ובימים האחרונים, בשל החופשה מהעבודה, הייתי מאוד תזזיתי והתקשתי להתרכז במשימות שונות (קריאה, כתיבה) הנדרשות לעבודתי. תודה מראש.
שלום הראל, מדברייך חסרים מעט פרטים בכדי לענות תשובה מדוייקת יותר באשר לאבחנה, אבל נשמע שהמחשבה עליה מטרידה אותך. לגבי הטיפול התרופתי אני מייעץ לך לדבר עם פסיכיאטר. לגבי טיפול פסיכולוגי, ישנן שיטות של טיפול התנהגותי קוגנטיבי שיכולות לעזור, אך אני הייתי משלב אותן עם טיפול בגישה פסיכודינמית. זאת משום שבהחלט ייתכן שלמרות שהמשפחה יודעת אתה מרגיש שיש משהו לא פתור במשולש שלך, של המשפחה ושל האישה הזו, ומשום כך אינך מצליח להוציא אותך מראשך. טיפול שיאפשר לך לדבר על כך יכול לעזור. שיהיה בהצלחה, דרור
היום קלטתי שאם היתיי מוותרת על כל האובססיות והקומפולסיות,ו"מחלימה" מהOCD,הייתי יכולה לנתב את האנרגיות הרבות שמבוזבזות על הOCD לכיוונים הרבה יותר חשובים ולהגשים מטרות חשובות בחיים שבינתיים (מרוב ייאוש) ויתרתי עליהן. איזו כמות עצומה של אנרגיות אני מוציאה כל יום הן על הOCD והן על הסתרת הOCD מאנשים אחרים (חוץ מהמשפחה הקרובה מאוד,שכן יודעת עליו). זה לא שעד עכשיו לא ידעתי על כך,אך היום זה ממש "קפץ לי מול העיניים" וקלטתי את זה ממש; אך גם זה עדיין לא עוזר להיפטר מ"צרה" זו {וסליחה אם אני מעליבה מישהו בכך שאני מכנה את הOCD כך,פשוט עבורי הוא "צרה גדולה"}.
כל הכבוד על התובנה ובכן צדקת - אם מבזבזים הרבה אנרגיה על משהו מסוים, זה גוזר אנרגיה ממקומות אחרים...עצוב אבל ידוע. העיקר לנסות ללמוד לחלק את האנרגיות במידה נדרשת לכל דבר... בהצלחה :)
לצערי עקב הOCD ועקב הסתרתו אפילו מחלק מהמשפחה הקרובה,נדרשת ממני אנרגיה רבה,שאם היתה מתועלת לנושאים אחרים בחיי,לבטח היתה מקילה עליהם.
התחלתי ללכת לטיפול ומאז אני בדיכאון די מעיק. יש דברים שאני לא מספרת לו כי אני רוצה להראות נורמלית ושהוא יאהב אותי...... אני בת 33 נשואה עם ילדים ולא יודעת מה אני רוצה מעצמי (אם אני בכלל רוצה)
הי, האם אמרת לו שיש דברים שאת לא רוצה לספר לו כי את רוצה להראות נורמלית ואת פוחדת שלא יאהב אותך בגלל שתחשפי בפניו צדדים שלדעתך הם פחות נחמדים? זו נקודה מאד חשובה. אנו, המטופלים, מגלים בטיפול דברים שלפעמים מאד לא נעים לנו לדעת על עצמנו. דברים שלעתים קשה להכיר ולקבל שהם חלק מאיתנו. מנסים להסתיר אותם. בדרך כלל מדובר ברגשות (לגיטימיים) כמו קנאה, כעס, תוקפנות, נקמנות, חמדנות ועוד. המטפלים בחלק מכריע של המקרים ממשיכים להתייחס באהדה לפציינטים שלהם גם כשמתגלים צדדים 'אפלים'. אדרבא, גילויים כאלה מקדמים את הטיפול ויוצרים קירבה, העמקת קשר והעצמת תחושת הבטחון. וכל אלה נבנים בהדרגה. איחוליי לך שתצליחו להתמקד ולמצוא את מה שיעזור
שלום לך, כניסה לטיפול היא תהליך לא פשוט, הנגיעה בתכנים כואבים מלווה, וגורמת לעיתים לתחושת דיכאון. אולם זהו תהליך חשוב. התיאור שלך את התהליך הזה דומה למתרחש במקרים רבים, כמו גם למתרחש בקשרים בינאישיים. לא מיד אנו מוכנים לספר על ההחלקים האפלים באישיותנו. אבל מהרגע שאנו מרגישים שאנו יכולים לבטוח ולתת אמון אנו יודעים שיש בכך הישג. ובטיפול זהו הבסיס להישגים הטיפוליים. אז בהצלחה בטיפול, ואני מאמין שעם הזמן תוכלי להרגיש נורמלית גם כשתדברי על החלקים שקשה לך איתם באישיותך, דרור
אני נמצאת זמן רב בטיפול.מתמודדת עם כל מיני דברים.נחלשת.עקב הידרדרות החלו מחשבות אובדניות לפקוד אותי בחודשים האחרונים.הייתה לי תכנית והכנתי מכתבים.אני לוקחת תרופות ויש הקלה מסוימת.אך בכל זאת הבעיה היא ללא פתרון וזה מחזיר אותי לתכניות הקודמות. הבעיה היא שאני אמא ל-1 .וקשה לי מאד לעשות לו דבר כזה ולהיפרד.אני נקרעת בין הרצון שלי להפסיק את הכאב,לבין מחויבותי ואהבתי לילדי.אבל איך אמשיך עם הסבל ?
ל'אני' שלום, מרגישים את הכאב שאת חשה מהודעתך,ומי כמוני יודעת מה זה לחוש סבל נפשי נוראי ורצון לגמור עם כל הסבל הזה,אך אף-פעם לא עשיתי ולא אעשה זאת,גם כי ידוע לי שתמיד יש עוד תיקווה וגם כי אני מפחדת מהמוות {ועיניין -שולי - נוסף הוא שאם מנסים ולא מצליחים,יש אח"כ 'כתם' לכל החיים},ולי אין ילד,אך אני מתארת לעצמי עד כמה המשפחה שנשארת מאחור סובלת בעיקבות מעשה כזה; וכשאני קוראת שלך יש ילד, אני חושבת כמה סבל יצטרך ילדך לעבור במשך כל חייו,גם כי יגדל ללא אימו (שהבנתי ממה שכתבת שאת אוהבת אותו מאוד),ללא הדמות שאמורה להגן עליו,לחבק אותו,לתמוך בו,להיות בשבילו כשיהיה צריך אותה,לתת לו אהבה בלתי פוסקת - בקיצור 'אמא',וגם כשיגדל,הנזק הנפשי שיסבול ממנו יהיה רב (בתור ילד שאימו התאבדה- והידיעה שהוא לא איבד אותה עקב גורם בלתי ניתן לשליטה כמו:מחלה סופנית,חלילה, אלא איבד אותה עקב כך שהיא בחרה לעזוב אותו ואת חייה,דבר כזה יכול להרוס את חייו,ואיני מדברת כבר על איך הילדים האחרים יתייחסו אליו בתור בן שאימו התאבדה). לדעתי עצם פנייתך לפורום ופתיחת הנושא,זהו כבר 'צעד חיובי',כי זה מראה שאת עדיין מאמינה בתיקווה כלשהיא. האם את בטיפול פסיכיאטרי/פסיכולוגי? והאם שיתפת את המטפלים שלך ברגשותייך ובמחשבותייך האובדניות? כי לדעתי את חייבת לשתף אותם בכך ולא לשמור זאת בתוכך. בהצלחה, משתנה
שלום לך, אכן כפי שמשתנה אומרת הכאב מדברייך עובר. נשמע לי שהרצון לחיות והרצון למות נלחמים בקרבך כעת. את היית רוצה להפסיק את הכאב, את הסבל שאת חווה, ואני מניחח שהוא מאוד חזק. אבל גם יש בך צד אחר שכרגע מיוצג על יד הבן שלך שחושב על מה יהיה אח"כ. האם הכאב נגמר, האם זו הדרך הטובה ביותר מבין הדרכים האפשריות. נראה לי שבטיפול בו את נמצאת צריך לתת מקום גם לחלק זה. לעזור לך לדבר על המחשבות שלך על איך הדברים ייראו אחרי ההחלטה שלך להתאבד, מה שאני מנסה לומר הוא שהמחשבות האובדניות מטרידות אותך, תופשות חלק משמעותי מהמחשבות שלך בכלל, והנסיון לאזן אותן, כפי שאת עושה במידה מסויימת כשאת חושבת על הילד שלך, הוא נסיון חשוב והוגן עבורך, בתקווה ובאמונה שתוכלי להיעזר ולמצוא דרך חלופית להפחתת הסבל, דרור
חג שמח ושלום לכולם... הסיפור שלי מתחיל בזה שעד לפני שנתיים היתה לי עבודה קבועה עם כל התנאים האפשרים בתחום המחשבים... חברה טובה (5 שנים + ביחד) ועתיד ורוד...יום אחד מן הימים תקף אותי גל מאני (BP), בגלל אותו גל מאני החלטתי באופן פתאומי וטפשי לעזוב את חברתי לשעבר... בעקבות תהליך הפרידה מצבי הנפשי נהיה מעורער וזה גרם לי לאישופז בבית חולים נפשי. אחרי האישפוז חזרתי למצבי הנורמלי (בעזרת טיפול ) וחזרתי לעבודה כרגיל וחשבתי הנה שוב הכל טוב חוץ מזה שחברתי לשעבר נפגעה קשות (לא מבחינה פיזית) מהמקרה ולא היתה מעוניית לחזור להיות בקשר... אחרי חצי שנה בערך תקף אותי שוב גל אי שפיות חדש שבו לקחתי החלטה מפגרת לעזוב את מקום העבודה המצויין שהיה לי בלי לחשוב יותר מדי... אחרי שבוע מהחלטה הזאת שוב אושפזתי, אחרי האישפוז חזרתי למצבי הנורמלי ללא עבודה (כי אני התפטרתי !!!)... אחרי שחזרתי לעצמי לאחר מנוחה של חודשיים, מצאתי לי עבודה חדשה עם תנאים טובים והכל נראה ורוד שוב.. לאחר תקופה של שלושה חודשים במקום העבודה החדש (היו מרוצים ממני מעל הראש) תקף אותי עוד גל אי שפיות שבו לקחתי שוב החלטה מפגרת לעזוב את מקום העבודה, מרוב שאהבו אותי נתנו לי שבוע חופש לחשוב על זה ואבל אני עדיין נשארתי בשלי בגלל אותו גל מאני...כמובן שהגל הזה גם הסתיים באישפוז ואחרי האישפוז חזרתי למצבי הנורמלי ללא עבודה (כי שוב התפטרתי !!!)... בסופו של דבר הרמתי ידיים והגשתי תביעה לביטוח לאומי וכמובן שמהם קבלתי 75% נכות בגלל אותה מחלה/הפרעה... היו לי שתי הזדמניות לעבודות חדשות, אבל בגלל הטראומה ופחד מהגלים אני נמנעתי מלהענות בחיוב להצעות אלו... כרגע אני מבוטל (זאת לא טעות כתיב) וחיי את חיי באיזי בלי הרבה לחצים והפרעות וכבר מעל 8 חודשים לא תקף אותי גל מאני... אני לא יודע מה עליי לעשות כדי לצאת מן הפחד הזה וכמובן אני לא רוצה לבזבז את חיי כנתמך סעד... אשמח לקבל מענה\יעוץ\המלצה או כל תגובה עניינית אחרת
שלום לך, העובדה שאתה לא עובד גורמת לך לחוש מבוטל כדבריך. אתה מקשר בין העדר הלחצים להיעדר ההתקפים ויש בכך משהו. אולם לטעמי אתה לא מחוייב לא לעבוד על מנת להמנע מהתקפים חוזרים. אתה בהחלט יכול לעבוד, אולי תוך זהירות מסויימת, שמירה על שעות שינה, ורמת לחץ לא מופרזת, אבל יכול לעבוד. הדבר שלא ברור לי מדבריך הוא האם אתה מקבל טיפול תרופתי? שכן הטיפול בהתקפים מאניים באופן תרופתי מתמשך מאפשר הפוגות ארוכות בין התקף להתקף (שנים). בנוסף הייתי מייעץ על כניסה לטיפול פסיכולוגי שיעזור לך להתמודד עם התהפוכות שקרו לך בחייך בשנים האחרונות. לסיום, הייתי ממליץ לך לקרוא את ספרה של ג'יימיסון "נפש לא שקטה". ג'יימיסון היא פסיכולוגית שלקתה במאניה דפרסיה ומתארת את התמודדותה עם המחלה. ייתכן ותוכל להיעזר גם מקריאה זו. דרור
אני מטופל תרופתית (עם ליתיום) אבל לא מטופל באופן פסיכולוגי... בהקשר לספר קראתי עליו באתר שעוסק בתחום, אבל לא הצלחתי לקנות אותו... כנראה אני יקבל את המלצתך לטיפול פרטני כדי לנקות את כל המשקעים שצברתי אלפי תודות דרור וחג אביב שמח מחפש תשובה
שלום. לא, אני לא מקנאה בחבר שלי, ולא באנשים שיש להם הכל בחיים - אני מקנאה במשהו מוזר. אני אפילו לא יודעת להגדיר את זה - נראה לי שיש לי כמו שזה נקרא אצל פרויד "קנאת פין" (אני לומדת פסיכולוגיה). זה מתבטא בכך שאני לפעמים מקנאה בזה שחבר שלי יכול "להידלק" ולהגיע לסיפוק בקלות יחסית, ובזה שהוא יותר רגיש ממני (כך נראה לי), ובזה שבכלל נראה לי יותר קל לו ביחסי מין...אבל יש עוד משהו שקצת מטריד אותי: אני מקנאה בפין שלו - אני משום מהה רוצה גם כזה ומאוד מאוד מאוד משתוקקת לדעת איך ומה הוא מרגיש, כל הזמן משגעת אותו שהייתי רוצה להחילף איתו גוף ליום אחד כדי להבין מה זה...הרבה פעמים כשאנחנו מקיימים יחסים, אני "מעוננת"לו וכאילו עושה שזה שלי ואת זה אני עושה לעצמי (אמנם לא מרגישה כלום בעצם). אני נהינת לעשות לו טוב כי אני יודעת איך ובו זמנית מרגישה רע עם זה שהוא נהנה וכיף לו ואני לא יודעת איך זה ומה הוא מרגיש. לו זה לא מפריע - הוא מקבל את זה בתור סתם קטע שלי עד שהקנאה הזאת מצטברת ונשפחת אליו. הוא מרגיש אשם ולא יודע במה (בזה שהוא גבר?) ואני לא מרגישה שום הקלה כי אני מבינה שזה באמת שטות ואין לי דרך לדעת מה באמת הוא מרגיש (רק להאמין לו) ולמה אני לא יכולה להרגיש ככה. הוא בכלל אומר שממה שהוא יודע אנחנו, בנות, מרגישות יותר חזק מאשר גברים. אבל עדיין....זה קצת מפחיד אותי, כל העניין הזה. למה אני "רוצה להיות גבר"? מאיפה זה בא? מה עושים עם זה? אני לא בטוחה שפניתי לפורום המתאים ואם זה כך אנא תתקנו אותי שאוכל למצוא לפחות לא תשובה אלא עצה כלשהי בנושא... תודה
בהצלחה בלימודי הפסיכולוגיה.
שלום. לא, אני לא מקנאה בחבר שלי, ולא באנשים שיש להם הכל בחיים - אני מקנאה במשהו מוזר. אני אפילו לא יודעת להגדיר את זה - נראה לי שיש לי כמו שזה נקרא אצל פרויד "קנאת פין" (אני לומדת פסיכולוגיה). זה מתבטא בכך שאני לפעמים מקנאה בזה שחבר שלי יכול "להידלק" ולהגיע לסיפוק בקלות יחסית, ובזה שהוא יותר רגיש ממני (כך נראה לי), ובזה שבכלל נראה לי יותר קל לו ביחסי מין...אבל יש עוד משהו שקצת מטריד אותי: אני מקנאה בפין שלו - אני משום מהה רוצה גם כזה ומאוד מאוד מאוד משתוקקת לדעת איך ומה הוא מרגיש, כל הזמן משגעת אותו שהייתי רוצה להחילף איתו גוף ליום אחד כדי להבין מה זה...הרבה פעמים כשאנחנו מקיימים יחסים, אני "מעוננת"לו וכאילו עושה שזה שלי ואת זה אני עושה לעצמי (אמנם לא מרגישה כלום בעצם). אני נהינת לעשות לו טוב כי אני יודעת איך ובו זמנית מרגישה רע עם זה שהוא נהנה וכיף לו ואני לא יודעת איך זה ומה הוא מרגיש. לו זה לא מפריע - הוא מקבל את זה בתור סתם קטע שלי עד שהקנאה הזאת מצטברת ונשפחת אליו. הוא מרגיש אשם ולא יודע במה (בזה שהוא גבר?) ואני לא מרגישה שום הקלה כי אני מבינה שזה באמת שטות ואין לי דרך לדעת מה באמת הוא מרגיש (רק להאמין לו) ולמה אני לא יכולה להרגיש ככה. הוא בכלל אומר שממה שהוא יודע אנחנו, בנות, מרגישות יותר חזק מאשר גברים. אבל עדיין....זה קצת מפחיד אותי, כל העניין הזה. למה אני "רוצה להיות גבר"? מאיפה זה בא? מה עושים עם זה?
דנה שלום, הרבה נכתב ונאמר על הקושי שבהשלמה עם אי הידיעה כיצד הצד השני באמת מרגיש. כיצד נשים חוות יחסי מין וכיצד גברים. שהרי כל דיווח מבוסס על הצד המדווח, שהוא כמובן סובייקטיבי. נשמע לי מדברייך שקשה לך מאוד לקבל את אי הידיעה שלך. במיוחד בלט לי שמה שאת רוצה הוא לדעת ליום אחד איך הוא מרגיש. לאו דווקא שהיית רוצה להיות גבר ולהרגיש כמוהו. לא ברור מדברייך, ולא במקרה, מדוע כל כך קשה לך לקבל עובדה זו. למה כל כך חשוב לך לדעת איך הוא מרגיש באמת. עצתי לך היא לפנות לטיפול ולברר מדוע כל כך קשה לך לקבל את זה, עד כדי שאת לא מסוגלת להינות בעצמך, ובנוסף מסכנת את היחסים ביניכם בשל הרצון העז להבין ולגלות. כרגע, ובלי לדעת הרבה אני יכול רק לומר שלהרגשתי ההתנהגות והתעניינות הזו היא רק סימפטום למשהו אחר, חשוב הנמצא בתוכך. עד שהוא לא יתגלה את תתקשי להתגבר על הסימפטום והדבר יפגע בך, גם בתחום המיני אבל אולי לא רק. בהצלחה, דרור
שלום ,אני בת 27 ולוקחת כמעט 3 שנים פלוטין -מ20-80- מ"ג .התרופות נתנו לדיכאון וחרדה והפרעת אכילה בולמיה ואנורקסיה במשקל תקין כיום אני לוקחת 80 מילגרם מזה 4 חודשים ובערך לפני חודשיים התחיל אצלי תלישת שיער -יש לי פגישה אצל הפסיכאטרית בעוד חודשים ,מצבי טוב ויציב -אין שינויים במצב הרוח או משהו דומה אלא רק שאני תולשת לעצמי הרבה שערות מהשיער . שאלתי היא מה הסיכוי שזה מעודף סרוטונין ?. האם עלי ללכת לרופאת משפחה ולבקש בדיקות -איזה בדיקות אפשר להמליץ? האם עלי להקדים את התור לפסיכאטרית ?? לי זה לא כל כך מפריע ,אבל לסוססים שלי יש הרבה הערות ותגובות שגורמות לי לשאול את עצמי לפשר מעשיי. מה עלי לעשות??? מלבד זה הפחד כי הפסיכאטרית תוסיף כדור שאמור לטפל בזה מעבר ל4 שאני לוקחת -מפחיד אותי. א. כי אני מפחדת מכמות כדורים שכזאת באשר לנזק בכבד וכולייי ב. הפלוטין כפי שאני מבינה גם אמור לטפל באובססטיה -אז אם הוא לא עוזר מצבי רע מאד ג. אני מפחדת מעליה במשקל וקשה למצוא כדורים שלא משפיעים על המשקל לכיוון מעלה. מה עלי לעשות
סימה שלום, חלק משמעותי מהשאלה שלך נוגע בטיפול תרופתי, ואף שיש לי ידע בנושא, הרי שזהו אינו תחום ההתמחות שלי, ולכן עצתי המרכזית היא להקדים את הפגישה עם הפסיכיאטרית שלך, ולהתייעץ איתה. תלישת שיער היא הפרעה של שליטה בדחף, ובכך היא אכן שייכת למשפחת ההפרעות האובססיביות. ייתכן והאיזון בטיפול התרופתי לא מתאים לך ומוביל להתנהגות זו. אף כי אני לא יודע על קשר ישיר בין הדברים. מעבר לעצתי שתפגשי עם הפסיכיאטרית אני ממליץ לך לשלב את הטיפול עם טיפול פסיכולוגי. טיפול שיכול להכיל חלק גדול מההתלבטויות שלך, ואולי גם לעזור לך לשלוט בדחף, או לבטא אותו בדרכים אחרות, שפחות יפגעו בך. לסיום, ברור לי שנטילת בתרופות, מפחידה אותך, בין היתר בגלל החשש מעליה במשקל. זו גם הסיבה שאני ממליץ שתפני לטיפול פסיכולוגי, כך שלא תשארי לבד עם התחושות והחרדות שיש לך, בהצלחה, דרור
יש לי בעיה שמאוד מציקה לי.אני בן 25 ובגיל 17 הייתה לי חברה דתיה במשך כמה שנים ומאוד אהבנו מה שנקרא "אהבת נעורים". בגיל 20 נפרדנו והיא כבר מזמן בחיים שלה נשואה.אני פיתחתי במשך השנים הללו אובססיה למצוא מישהי דתיה אולי שתזכיר לי אותה וכתוצאה מכך נכנסתי לדכאון סמוי. היו לי מספר חברות חילוניות יותר יפות ופחות יפות אבל לא הרגשתי משיכה אמיתית אליהן.אני חושש שמא נתפסתי לאובססיה כי אני פשוט לא מצליח למצוא זוגיות.עם חילונית אני לא מסתדר כי הלבוש החשוף מפריע לי ועם דתיה אני לא מסתדר כי חלק מהמצוות גדולות עלי. נשארתי ללא כלום היום,לא מצליח להרגיש אהבה לבחורה שעושה לי טוב ומתייחסת אליי יפה ונמשך מאוד לאלה ה"ביצ'יות" שמכאיבות לי ומזלזלות בי.מה קורה איתי?איך יוצאים מהדכאון?אני כבר ממש שוקל טיפול תרופתי. אציין,כי אני נמנע להתחיל ישירות עם בחורות אני כל כך לא אוהב את הפוליטיקה הזו...
שלום אילן, הימנעות היא אכן המילה המתאימה לכאן. אני חושבת שאתה עסוק מאד ב'להבטיח' ששום קשר זוגי לא יוכל לצאת מן הכוח אל הפועל, ויהי מה. המשיכה למי שמכאיבות ומזלזלות בך יכולה להיות קשורה לקשיים בדימוי העצמי ובהערכה העצמית ולחרדות סביב קשר ומיניות, ונראה שכל אלה מהווים מקור גם לדיכאון. אני ממליצה לך מאד לפנות לפסיכולוג קליני, ולטפל במקורות האמיתיים למצוקה שלך. לצד הטיפל בשיחות, טיפול תרופתי בהחלט יכול להיות רלוונטי, ותוכל להתייעץ על כך עם מי שתבחר כמטפל. בהצלחה רבה ליאת
אישה הנשואה כ-30 שנה, סובלת מחוסר חמימות, אמפטיה וחברות הדוקה מצד בעלה. לא מסוגלת לפרק את החבילה מהרבה סיבות. מאוהבת על כלות נשמתה בגבר נשוי, שנתן לה בעבר מעט תשומת לב.הגבר אינו בוגד באשתו, אך האישה משוגעת עליו. לפתע קיבלה דלקת חריפה בעיניה, ופלטה ואמרה לי: "חבל שלא התעוורתי הייתי נגעלת מייסורי". מה דעתכם??
שלום סמדר, לא לגמרי ברורה לי שאלתך. האם את מודאגת מתגובת האישה? האם את חוששת שתזיק לעצמה? אם מדובר בחברה קרובה, תוכלי לומר לה שאת מתרשמת שהיא מאד מאד סובלת, ולהציע לה לפנות לאיש מקצוע ולהיעזר באופן פרטני או זוגי. לפעמים דחיפה קלה, הנעשית מתוך אמפתיה ורצון טוב, זוכה להד נכון, ומקדמת עשייה. חג שמח ליאת
ראשית כל חג שמח היום נזכרתי שבדיוק עברה שנה מאז שהחלטתי לנסות לקחת את עצמי בידיים ולצאת מהדכאון ולהתחיל בחיים חדשים. אני יכולה היום מפסח שעבר לראות שברשימת השינויים אכן למרות כל הקשיים, הכשלונות בהתחלה והיו הרבה כאלה. שאכן הצלחתי החלטה ראשונה שלי הייתה ואני משערת שבגלל שהייתי בדכאון ניתקתי אי אילו קשרים חברתיים שכן היו חשובים לי אך איכשהו פשוט ניתקת אותם לכן דבר ראשון היה להחזיר לי את חבריי - אז אחרי כמה השתפנויות הצלחתי להרים את הטלפון. להפתעתי דווקא שמחו לחדש איתי את הקשר. החלטה שנייה הייתה שאני חייבת למצוא עבודה שתתאים לי עם הלימודים, שבגלל המערכת וחופשות הבחינות למינהם הייתי כל פעם חייבת להחליף עבודה. לכן החלטתי לשנות גישה ולנסות יותר דברים ואפילו עבודות זמניות. אז לאחר אותם כשלונות מוחצים בראיונות עבודה, איכשהו יום אחד הלכתי לראיון לעבודה זמנית. ולאחר תקופה אף ביקשו ממני להשאר והסכימו אף להתחשב בלימודיי. ואני עדיין עובדת שם. לגבי הלימודים החלטתי לעלות מדרגה מבחינת ציונים להשקיע יותר, ולמרות הקשיים של עבודה לימודים ועוד, הצלחתי בכך. אז כן השגתי לי כמה הישגים למרות המתח והעצבים. הבעייה החדשה היא שעשיתי את זה ללא טיפול וללא עזרה אלא רק ע"י כך שניסיתי לשנות את הגישה שלי, ולא להתייאש. הבעיה היא שאני פוחדת עכשיו מזה שמא אם הדכאון יחזור שוב, אולי עם זה היה עם טיפול אז הייתי יודעת שאוכל להתגבר עליו. אך מאחר שזה היה בעצמי אז אולי לא יהיה לי כוח. כי באותה תקופה גם היו לי מחשבות אובדניות ומה יקרה אם הם יחזרו. פתאום נראה לי מפחיד שאני מסיימת תואר ולא יודעת מה יהיה בעתיד, או איך אסתדר מבלי מסגרת של לימודים שכבר התרגלתי אליה. זה בטח מוזר כי אני רוצה לסיים ללמוד, (לפחות עד התחלת התואר הבא) אך מצד שני אני פוחדת. ולא יודעת במה ארצה לעבוד אחרי.
ערב טוב ש' לפעמים, כשאנו נתונים בתוך הקשר מסוים, משהו מן ההתבוננות הרחבה מצטמצם או מקבל עיוות קל. אני מתכוונת לומר, שלמרות שאנחנו פורום 'פסיכולוגיה קלינית', העוסק רובו ככולו בטיפולים פסיכולוגיים ובהשפעותיהם על מכאובי הנפש השונים, יש עולם שלם שם, בחוץ, המתנהל הרחק מספת הפסיכולוג או ספרי הפסיכולוגיה. נדמה לי שהסיפור היפה שלך, ש', מזכיר לנו את הכוחות ואת משאבי ההתמודדות העומדים לרשותנו, במערכה שלנו עם חיי היומיום. חשוב מאד מאד לזכור, שעם רוב אירועי חיינו אנו יכולים להתמודד בהצלחה בכוחות עצמנו, גם כשהם מכבידים ולוחצים. התגייסות מודעת, נחישות והתמדה יכולים להוציא אותנו גם מתקופות שפל. לא תמיד מוכרחים לעשות זאת עם עזרה מקצועית. סביב כל אחד מאיתנו ישנה לרוב חגורת תמיכה לא מבוטלת וזמינה, שכדאי להשתמש בה בתבונה. חברים, משפחה, מקום עבודה, ואפילו סגל האוניברסיטה - יכולים כל אחד בתורו להיות משענת ממשית. העובדה שהצלחת להוציא את עצמך מהמשבר האחרון בכוחותייך שלך, יכולה לחזק אותך ולהגביר את בטחונך לגבי הצלחות דומות בעתיד. צרות חדשות תמיד יכולות לנחות עלינו, ואיש אינו מחוסן מפניהן, גם אם היה בעבר בטיפול נפשי מסודר. את מתקרבת לסיום התואר, וכמו כל תקופת מעבר, גם זו כרוכה בחששות, פחדים ודאגות מפני העתיד לבוא. הללו נראים טבעיים ונורמליים, ולא בהכרח יתפתחו לדיכאון. אחרי הכל, טיפול פסיכולוגי תמיד נשאר אופציה זמינה למקרה הצורך. בהצלחה, וכל הכבוד ליאת
אני כרגע בהפסקה של הטיפול ! הגעתי למסקנה שהטיפול הזה לא עושה לי כלום אני לא מבין למה לעזזל אני צריך לדבר עם פסיכולוג שעולה 300 שקל לפגישה על מה אני עושה כל היום שזה כלום !! מה אני שם בפיתה בארוחת בוקר ואיזה צבע חולצה אני בוחר ללבוש ולמה דווקא את הצבע הזה !!! ואם מגיעים לדברים חשובים שאני שואל אותו כמו שאלות של "אז מה עושים " ? לאן הטיפול ממשיך לפה " ? "למה אני לא מרגיש יותר טוב בכלל אחרי הפגישה" ? ומה התשובה הרגילה שאני שומע ? "לא יודע" . זה מטריף אותי ! אז מי ידע מי !!!!! למה אני בכלל בטיפול !!!!!? למה למדת כל כך הרבה זמן פסיכולוגיה ! ? למה כתוב לך "פסיכולוג קליני מומחה" על הקבלה שאתה נותן לי לאחר ששילמתי 300 שקל ולא הרגשתי כלום שהשתנה למה קיבלתי כל כך הרבה המלצות עליך ? איפה כל זה !!!!? (הורים שלי ביררו עם פסיכולוגים נוספים מהצבא מי הכי טוב באיזור) ולמה רשמת ביומן האישי שלך כל דבר שאני אמור לעשות ...פגישות שיש לי ....טלפון אישי של רופאת המשפחה שלי ..עובדת סוציאלית ....מה - עשית את עצמך שכאילו אכפת לך ? הרי טלפון אחד בכל החודשיים הפסקה האילה לא קיבלתי ממך !אולי מצבי התדרדר ? אני ממש לא רואה הבדל בינו לבין סתם זר ברחוב שאני יכול סתם לתפוס אותו לשיחה ! איפה כל שנות הלימוד האילה באות לידיי ביטוי בטיפול שלי !!? :( האדישות שלו הורגת אותי ובמיוחד התשובה הרגילה שאני מקבל של ----"לא יודע" אני רושם את ההודעה הזאתי כי כבר עברו החודשיים שסיכמנו שנעשה הפסקה ונחליט אם אני יחזור או לא ואני לא יודע מה להחליט ! כאילו אני יודע.....אבל אני יודע שזה לא יהיה לי טוב לא ללכת לטיפול כי בן אדם במצב שלי (בלי עבודה.לימודים..חיי חברה דיי מצומצמים) לא אמור ל-א להיות בטיפול !
ערב טוב, מבלי להיכנס כרגע לתלונות שלך על המטפל, אם אתה מרגיש שאחרי חצי שנה הוא נותר עבורך זר גמור, ולא הצלחת לבסס איתו קשר של אמון וביטחון, ואם אתה מרגיש שאינך יכול/רוצה להישאר ללא טיפול כלל, מדוע שלא תקבע שתיים-שלוש פגישות ניסיון עם מטפל אחר, ותראה אם תרגיש אחרת? ובכל זאת כמה מילים - כאשר יוצאים מן הפגישה הטיפולית ומרגישים פחות טוב משנכנסנו, אין זה אומר שמדובר בטיפול רע או לא יעיל. אני מניחה שבפגישות הללו, מהן יצאת מבולבל, חסר אונים ומשווע לפיתרון, לא דיברתם על מה אכלת היום ובאיזו חולצה בחרת. יש לי הרגשה שעלו שם עניינים נוספים, חשובים ומשמעותיים עבורך, אולי אפילו מעורפלים, עמומים או מעוררי חרדה. פסיכולוגים - גם אלה שלמדו שנים רבות מאד - אינם מחזיקים תשובות ופתרונות באמתחתם. הם נמצאים שם כדי ללוות אותך במסע ארוך (לפעמים גם מתיש) של גילוי עצמי. פסיכולוגים קליניים לומדים הרבה מאד, ומשלמים על הדרכות, בין השאר כדי לרסן את הנטייה לדעת טוב יותר מהמטופלים שלהם מה נכון או מה לא נכון לעשות. פסיכולוגים קליניים הם אנשים שיודעים הרבה, קוראים הרבה, ומבינים לא מעט דברים על תהליכים נפשיים אלה ואחרים, על פתולוגיה נפשית, על דפוסים אישיותיים, משפחתיים, התנהגותיים נורמליים וחריגים. הידע הזה נמצא שם כל הזמן, ברקע, לטובת הטיפול. כדאי לזכור זאת לקראת המפגשים הטיפוליים הבאים. בהצלחה ליאת
זה בדיוק מה שאני לא מצליח להבין ! אני מרגיש שאת הכל (ידע...נסיון..) הוא שומר לעצמו !!! אני מדבר אליו כמו אל כל בן אדם אחר בעצם אז נשאלת השאלה ......אני באמת צריך בכלל פסיכולוג ? הרי אני מדבר על אותם נושאים עם סתם עוד חבר שלי לדוגמא . מה התפקיד של הפסיכולוג ? מה שניסית לרמוז לי שהרבה מחשיבות הטיפול בעצם "סמוייה מן העיין" ? כלומר קוראים דברים שהמטופל בעצם לא מבחין בהם ? אני כבר מבולבל לגמרי מה התפקיד של פסיכולוג ? ולגבי כמיה ואמון ....זה יש ! כבר מהפגישה הראשונה (הוא בן אדם מאוד חופשי שאפשר לדבר איתו על הכל)
ערב טוב, מרבית השיחות בטיפול עוסקות בקשר ובקונפליקטים ביני לבין המטפלת. היא מובילה לשיחות ולדיון בכך. מה דעתכם? תודה, מיקה.
תלוי,אם הקונפליקטים האלה קיימים גם עם אנשים אחרים,אז זה בסדר לדון בכך בטיפול ; אך אם זה רק עם מטפלת זו,אז זה ביזבוז זמן לדעתי ואולי צריך להחליף מטפלת.
שלום מיקה, אני מניחה שאת נמצאת בטיפול דינמי, וככזה, יש לך מקום נרחב להביא את עצמך אל החדר בכל אופן בו תבחרי. קשה לדעת על סמך המידע המועט שאת מביאה לכאן, מדוע רק היחסים שלכן עומדים במוקד. האם את עצמך אינך מביאה נושאים אחרים אל החדר? האם את מרבה לשתוק? האם את מתקשה לתת בה אמון? האם את מפגינה הרבה כעס והתנגדות כלפיה או כלפי מה שקורה בחדר? האם את מתקשה להשלים עם הגבולות שמציבה הסיטואציה הטיפולית? אם התשובה למרבית השאלות הללו היא חיובית, אזי הכיוון שלה נשמע רלוונטי מאד. לקשר עם המטפל יש חשיבות גדולה הן באופן ישיר (על מה שקורה בחדר הטיפול) והן בעקיפין, כדרך ללמוד על מערכות יחסים משמעותיות אחרות בעבר ובהווה שלך. אני מזכירה לך שיש לך את מלוא השליטה על נושאי השיחה בחדר. השתמשי בה. בהצלחה ליאת
האם הכוונה לטיפול קוגניטיבי? נתקלתי במושג בלינק הזה: http://www.makorrishon.co.il/show.asp?id=12802 בתחתית המאמר כתוב- גטיפול פסיכולוגי הכרתי - גישה טיפולית העוזרת לאנשים לזהות את דפוסי החשיבה הבלתי רציונאליים שלהם ולהמיר אותם במחשבות הרבה יותר הגיוניות, כמו גם לימוד צורות התנהגות חדשות שיעזרו להם להתמודד עם מצבים בלתי נעימים.
ערב טוב א' ככל שעולה מן הציטוט שהבאת, הכוונה אכן לטיפול קוגניטיבי, המנסה לזהות קוגניציות לא מסתגלות ושליליות, ולהחליפן באחרות, יעילות ומקדמות יותר. בברכה ליאת
היי ליאת, אני עייפה נורא מההתנגדות שלי, מהאיפוק שלי שם בחדר, מהכעס הגדול שאני שומרת בפנים ולא מוציאה. היא כבר מצליחה לזהות מתי אני עצבנית, אפילו כשאני לא מדברת על זה, אבל אני ממשיכה להיות לא אני שם. ואז אחרי הפגישה אני יותר עצבנית, חסרת אונים, ואין לי כוח לאף אחד. כי פשוט יוצאת עם הרגשת פספוס, הרגשה שהייתה לי האופציה לקבל עזרה ואני נלחמתי בה עוד פעם. איך אני יכולה להשתחרר מזה? איך אני יכולה להיות כמו אחרים שבאים יושבים על הכורסה ולא מפסיקים לדבר? עד כמה בן אדם יכול להיות אכזרי כלפי עצמו? אני מנסה לבטל המון, אבל תמיד היא נלחמת בי ומשכנעת אותי להגיע. עוד דבר שמעצבן אותי שרוב הזמן אני יוצאת עם הרגשה של אשמה בכל מה שקרה לי, אחרי השיחות איתה וזה עושה לי עוד יותר רע. איך אני אמורה להתנהג? תודה לך ליאת ושיהיה לך ולכל משפחתך חג שמח
ערב טוב וחג שמח, אם הייתה תשובה חד משמעית לשאלתך, כבר מזמן הייתי כותבת לך אותה. אנחנו מכירות מספיק זמן, ונדמה לי שאת מכירה את דעתי לפני ולפנים :-)) אני חושבת שהדרך הנכונה 'להתנהג' במקרה כזה, היא קודם כל להשתחרר מהאשמה, להסכים להמשיך ולהגיע לפגישות, ולדון בחוויה שלך יחד עם המטפלת שלך. תוכלי להדפיס את כל פניותייך האחרונות, ולהעבירן אליה לקריאה. אני חושבת שהיא עשויה להתרגש מאד מעצם זה שאת נלחמת, למרות הכל, בנטייה לברוח, מזה שאת חושבת עליה ועל הטיפול גם בין הפגישות. אולי דווקא עכשיו, כשהתעייפת מההתנגדות, משהו יזוז. בהצלחה ליאת
שלום רב! אני אתחיל...יש לי חבר כבר 8 חוד בערך ובזמן האחרון מאוד התקרבנו אבל מה שמאוד מפריע לי שהוא כל הזמן מעיר לי על דברים קטנים וגם משהו שמאוד משפיע עליי בעיה שממשהו הורמונלי שמתבטא בשיעור יתר בגב תחתון לא משהו רציני אבל הוא הגיב בצורה נורא מגעילה יו כמה שיער וכו,אני כבר לא יודעת מה לחשוב מצד אחד הוא נורא דואג מפנק ותומך ומצד שני ההערות שלו קטלניות ונורא פוגעות מה אני אמורה לעשות? תודה מראש
שלום אמי, הערות מעליבות ו'קטלניות' לא אמורות לבוא מבן זוג דואג ותומך. יתכן שהן מהוות ערוץ לפריקת כעסים או אגרסיה שמקורם בבעיות נוספות בקשר שלכם, שמסיבות שונות אינן מדוברות ביניכם. אני ממליצה לך מאד לבחון בכנות את טיב התקשורת שלכם, את האופן בו כעסים ישנים או חדשים יכולים (או לא יכולים) לקבל ביטוי לגיטימי בשיחות שלכם, ואת רמת הפתיחות בכלל. בפעם הבאה שהוא מעיר לך הערה מסוג זה, תוכלי לומר בכנות שזה מעליב אותך ולבקש ממנו להפסיק. בהמשך, תוכלי להזמין אותו לשיחה כנה על האופן בו אתם מיישבים קונפליקט. שימי לב גם לתגובותייך, ובדקי האם את יודעת ויכולה לספוג ביקורת. לפעמים, כשהערוץ הזה חסום, הכעס ייצא, כאמור, בדרכים שתארת. בהצלחה ליאת
האם הפחד למות והפחד לחיות באים מאותו מקום,מכסים זה על זה? האם הרצון לחיות והרצון למות באים מאותו מקום? האם מקורם של כולם בנו פנימה או משהו שקיבלנו מהסביבה...גם אם זו הייתה אוהבת,תומכת,נורמלית?
ערב טוב ויק, פרויד דיבר מפורשות על יצר החיים ודחף המוות ככוחות המאזנים זה את זה בתוכנו. איכשהו, הוא לא הרחיב מאד את הדיבור על דחפי המוות. לאחרונה שמעתי סיפור מעניין בנושא. מתחת לאחד הגשרים הגדולים בארה"ב, מהם אנשים נהגו לקפוץ אל מותם, מתחו איזו רשת ביטחון סמויה. אדם אחד שקפץ אל מותו הוודאי (מבחינתו) רואיין לאחר שניצל, והודה שכל מה שחשב עליו בדרך למטה היה "אני רוצה לחיות, שרק לא אמות!". אני מאמינה גדולה בכוחם של החיים, גם אצל מי שנסיבות חייו היו או עודן קשות שבוע קל ליאת
המשכתי למטה את ה"שיחה" של אתמול.אולי אין עוד לומר.אבל אני לא יכולה להיות לבד. היום הלבד הוא לא רק פנימי.גם פיזי.אני לבד כאן. לא רוצה לראות אף אחד.אבל לא יכולה לבד.מתחברת לכאן כמו לבלון חמצן.יותר בכיוון של מכונת הנשמה.לא יכולה לנשום.אני רוצה לצרוח.ליפול ולהתרסק.שהרעש יפסיק.והשקט יפסיק.
ויק, היום באמת יום מוזר. אפור, קודר, לא ברור אם חם או קר. מדי פעם יורדות טיפות גדולות של אבק רטוב. קשה לנשום. אפשר להסתכל על ימים כאלה כעל זירת מאבק, לחיים או למוות, שבין החורף לקיץ. זה מושך אליו, וזה מושך אליו, ואנחנו מיטלטלים ביניהם, יודעים בסתר הלב מי ינצח בסוף. פשוט כי ככה זה. יש סדר. יש חוקיות, ולא יעזור כלום. אני חושבת שגם את יודעת בסתר הלב שהחיים ניצחו. הכל עוד מלא בוץ, זוהמה, קדרות, ורוח רעה. אבל זה יתפזר בסוף. את תראי. ליאת
לא.לא. אי ספיקה מנטלית. עונת המעבר היא קצרה וחולפת. אי הספיקה שלי אין לה סוף. אני בתוך מיכל זכוכית עבה וצר.לא שומעים ולא יכולים להיות שם אתי.נכון? אם הייתי ילדה אף אחד לא היה משאיר אותי לבד. האוכל לא ממלא.הסיגריות המעושנות בשרשרת רוצות לכבות את עצמן על העור,לחדור אל הנפש ולשרוף אותה.מישהו קטן ומרושע צורח לי בתוך הראש אבדון ואני הודפת.ולא יודעת למה.מאבק סזיפי.כל החיים המזויינים הם מאבק סזיפי.
תודה על תשובתך ליאת. האם תוכלי להמליץ לי על ספר העוסק בהפרעת אישיות סכיזואידית? תודה
שלום רויטל, איני מכירה ספר ספציפי העוסק בהפרעה לבדה. לעומת זאת בכל ספר לימוד העוסק בפסיכופתולוגיה ובהפרעות אישיות תוכלי למצוא חומר על ההפרעה הזו. תוכלי לנסות לבקש מד"ר רובינשטיין בפורום הסמוך, שכן הוא גם איש הוראה. בהצלחה ליאת
רויטל, חברה טובה שלי, פסיכולוגית וחוקרת מצטיינת, המליצה לי (במיוחד בשבילך) על שני מקורות חשובים שעניינם הפרעת האישיות הסכיזואידית, אם את יכולה לקרוא באנגלית - Guntrip, Harry, Schizoid Phenomena, Object-relations AND the Self McWilliams, Nancy, Psychoanalytic Diagnosis: UnderstandingPersonality Structure in the Clinical Process "Some Thoughts about Schizoid Dynamics" ספרי לנו אם תלמדי דברים חדשים. בברכה ליאת
ליאת, איך, לתחושתך, הבנה טובה יותר של דברים בעבר או בהווה משפרת את איכות החיים? האם את מרגישה שבכל 'למה' ראוי לגעת בטיפול? האם מנסיונך את מרגישה שיש מקומות שאין סיבה להתקדם אליהם? אולי יש למאים (למה ברבים) שמקלקלים... למה שלא אמשיך לחשוב על חלק מהדברים כאילו הם מו?נעים מכוח הנסיבתיות? ליאת, המאצ'ו שבי כל כך בשליטה עכשיו והכעס מטעין אותי בהרבה כוח. זה מרגיש יופי! אני שואלת את עצמי למה לי לחזור לטיפול אחרי החופש? שוב הציפייה שתיפתח הדלת, הרכנת הראש, ההתפתלות על הכסא, השינה הממושכת... למה לי?.. אולי צריך לדעת לפעמים לחתוך עם עצמך עניינים, לא להתבחבש יותר מדיי בקטנות, להיות החלטי וזהו. בלי קשקושים ועניינים. לא להשקיע כל כך הרבה בהבנה של מה ולמה. פשוט לעשות ודי. אני זוכרת שרשמת לי שלפעמים עדיף לא לדוש מדיי בטיפול, לא להפוך אותו למשהו מרוחק ושכלתני.. אבל אני מרוחקת ושכלתנית, אז זה דווקא מתאים יפה. סתם. מחקתי כמה הודעות, וזה הכי כללי שיכולתי להגיע אליו. אבל באמת, איך את מרגישה שההבנה מקדמת שינוי? מקווה שהשרב ישבר לגשם סוחף מעל הבית שלך (עוד לא יצא לי לאחל כזה דבר לאף אחד.. :-)) לילך.
קלינט קשוחתי החביבה, נורא בא לרשום לך משהו קטנטן, רק קטנטן משלי... תמציתי הפעם... התמקדתי להאזין שוב ושוב, לתת נפח למשפט הכמעט אחרון שלך. איזו משאלה גדולה ראיתי בו. משאלה שנוגעת בנימים הדקים. הייתי רוצה להאמין שהיא נועדה גם לעצמך, להחזיר אותה גם אליך, ובכל מקרה, הייתי לוקחת אותה אליי, לעצמי, ומאמצת אותה. ... "מקווה שהשרב יישבר לגשם סוחף מעל הבית שלך" ואני מתרגמת לי... רק בעברית... מקווה, מקווה שלבו הרך של קלינט, הקשוח למראה, קצת ירשה לעצמו להיסדק, ו... אולי אפילו קצת יותר, יתבקע הסכר ויתיר לפרוץ בבכי. סוחף. אף אחד לא ישים לב, ובעצם, כולם ישימו לב ויהא זה סוד שמור. את מתקדמת יופי, חמד, וזה בסדר בלי לדעת. זה פשוט עובד ככה :-) יודעת שזה מפחיד. מאד. אבל לאט לאט, זוכרת? שלך בלבביות אשת האדמה
היי לילך, אחרי שהרגעתי מעט את התשואות לאשת האדמה (רק אנשי אדמה אמיתיים מעריכים ממטרים שוברי שרב), אני מתפנה להוסיף קצת משלי. התשובה לכל הלמה'ים של הפסקה הראשונה שלך היא אחת: את הגעת לטיפול. את באת לשם. את רוצה לדעת. זה כמעט כמו לשאול למה נכון ללמוד בכלל. רועי הצאן הנבערים על הגבעות הירוקות צרובות הרוח ברחבי העולם, חיים חיים נטולי דאגות. הם אינם מוטרדים מן החור באוזון, ממרוץ ההתחמשות האטומית ומסכנת ההתנגשות באסטרואידים. אני חושבת שאפשר להמשיך לרכב על הסוס, לצמצם עיניים צרובות חמסין בצהרי היום, ולהתאמן על שליפה מהירה. זה עניין של בחירה. השאלה החשובה, בעיני, היא למה נכנסת לשם מלכתחילה. יכול להיות שתסתתר שם טיוטה ראשונית של תשובה. בינתיים יש כאן זרזיפים מעליבים של טיפות חומות, המנקדות הכל בבוץ חינני. אבל תודה. זאת הייתה ברכה נהדרת! ליאת
תודה לכן, על תשובות מעוררות מחשבה! ליאת, אני לא בטוחה אם הבנת אותי כמו שהתכוונתי. ואולי אני לא הבנתי טוב את מה שהתכוונת את. תיאור הקאובוי (הנחמד) שכתבת מתאים לי אמנם, אבל רק לבנתיים. אני לא מתאמנת בשליפות מהירות, רק בצמצום העיניים מול השמש, וגם זה יתפוגג במהרה. אני זוכרת למה באתי לטיפול ויודעת שיש לי עוד כמה דברים ללמוד. אין ביני לבין הגברת 'חוזה כיף', או 'חוזה קל'. ובכל זאת, אני חושבת שיהיה בסדר. לבטים אמיתיים בנושא של עזיבת הטיפול (שלא קיימים כרגע) יועלו רק בצד שלי של המסך. לא נראה לי מתאים שזה יעשה כאן בפורום באופן רציני. אז אם זה הסתנן לי לכאן זה בלי כוונה, ואני מצטערת. מה שהתכוונתי לשאול זה אם יש מצבים בטיפולים שאת מלווה/מדריכה שאת מרגישה שיש נושאים שחפירה בהם לא תוביל למקפצות או לנקודות המבט שיאפשרו שינוי. האם בכל מה שנוגעים שווה להעמיק? אולי יש נקודות מבט ששווה להתנסות בהן בלי להבין עד הסוף למה נקטנו מלכתחילה בנקודת המבט הקודמת, שהקשתה וסחטה כל כך הרבה כוחות. כן. אני לא בטוחה שאת הכל אני רוצה להבין ולדעת עד הסוף (למרות שאני שם מבחירה שלי). בסרט 'המטריקס' אפשר לבלוע או כדור אדום או כדור כחול. את חושבת שבטיפול אפשר לשחק עם חצאי כדורים? :-) השאלה הזו לא קריטית. אם השרב התיש, לא אתיש אותך גם אני שבת שלום, ושוב תודה, לילך.
לילכי יקירה, אני הולכת להתיש אותך ואת עצמי ואת כולם בהודעה הזו... מקווה שתסלחי. למה למה למה למה. הפילוסופים קוראים לזה שאלת הא?ר?כ?ה-שאלת האפס, שאלת ההתחלה: למה אלוהים ברא את העולם? למה בני אדם חיים? מה התכלית? מה הטעם?. נכתבו על זה תילי תילים של מילים. את באמת חושבת שלמישהו יש תשובה חד משמעית? - ובכן, לא! (אולי לצערינו ואולי לא...) זה מסוג השאלות שכל אדם, בכל רגע נתון, יתן עליהן מענה שונה. אני אנסה לעקוף את המענים הישירים לשאלתך שעולים כרגע בראשי, ופשוט לתת לך שתי דוגמאות מחיי. מקווה שתביני את ההקשר. 1. פעם, לפני שנים רבות, פניתי לרופא סיני עקב בעיה רפואית כלשהיא. הוא התייחס לבעייתי בקצרה, הסביר במספר מילים מוזרות (בזמנו הן היו לי חדשות ומוזרות) ממה היא נובעת, ואז - במשך שעה שלמה - הוא ניסה להרכיב לי תפריט תזונתי עמוס באיסורים ובלאו-ים. יצאתי משם ממורמרת וכעוסה: מה, אני נזירה? מה, מהיום והלאה ניטלת ממני הנאת האכילה? מה, אני אלך לשוק - אתבונן בצבעוניות מפוצצת העיניים והחך של מיני פירות וירקות - ואגביל עצמי לדוכן קטן אחד, עם צבעים וטעמים סטנדרטיים? מה הטעם? למה לי לאמץ נקודת מבט מגבילה כל כך, אחרת כל כך משלי? ובמה זה עשוי לעזור? יומיים לאחר מכן, אמי (שכלל אינה בקיאה ברזי התזונה הנכונה) גררה אותי לחנות טבע ענקית באיזה מושב. זכורני שעמדתי באמצע החנות ומלמלתי לעצמי בגיחוך שאמא עומדת לבזבז כסף על שטות. כן, שטות. ואז התחולל בי משהו. אמרתי בלבי: "קיבינימט - נויה - אם לא תנסי (תנסי באמת, בנחישות ובהתמדה ולאורך זמן) איך תדעי?". ומרגע זה התגבשה בי החלטה יציבה לבדוק את הדרך שהוצעה לי. עקבתי אחר דרכיו של הרופא כמו ילדה טובה. לא ידעתי למה... רק לאחר חדשים רבים - כשהגוף הפך רגיש למה נכון/לא נכון עבורו, כשאורח החיים החדש החל להעלים כל מיני סימפטומים מציקים (לאו דווקא אלה של אותה בעיה שבעטיה פניתי) - התחלתי להבין למה. 2. סיפור שני: פעם למדתי תלמוד. בתחילה ההגיון הפנימי של ח"זלינו לא ממש דבר אלי. הם נוהגים להתפתל שם בסיפורים ובפסוקים שלכאורה אינם קשורים לסוגיה המקורית, ולתת הוכחות והצדקות לטיעוניהם, אשר סוטות לחלוטין מההגיון המערבי שלנו. מה זה זה? נו באמת? התאכזבתי - מודה. אפילו גיחכתי בציניות קלילה. אבל לאט לאט, בעבור הזמן, הבנתי יותר ויותר. זה לא היה לימוד מילונאי - כזה שמספק תרגום לכל מילה, תשובה לכל שאלה. זה היה לימוד רצוף בסימני שאלה ובהיבטים לא מובנים. הייתי צריכה להאריך רוח ולחכות. לחכות עד שיחלחל פנימה, לחכות עד שאכנס בסוד השפה האחרת משלי, ואפנים אותה. זה קרה בסוף (רק עד רמה מסויימת, כמובן). למדתי ב'רגליים' - לא מבחוץ, אלא דרך התנסות ישירה - כמו שלומדים תרבות אחרת; כמו שלומדים אדם אחר... אז זו התשובה שלי אליך: את התשובה לשאלתך רק את תדעי, בסוף... אין קיצורי דרך, אין משהו שיפיס את דעתך ברגע זה (מלבד אולי האמירה שאצלי לפחות זה עבד, ואצל עוד כמה). צריך לעבוד! - מאחורי כל המיסוך של הקטרוג וה'למה' וההתנגדות והכעס והאהבה והתלות והגיבור בן החיל שצץ להגנתך, צריך להתמסר וקצת קצת להפקיד את השליטה מחוץ לידיך-שלך. רק כך לומדים משהו אחר וחדש, ולא 'עוד מאותו דבר'. בסוף אולי (קצת) יודעים! מוגש באהבה, אני כבר לא חוזרת לקרוא את מה שכתבתי - זה ארוך מדי (ואני לא רוצה לפקפק בעצמי ולשפצר את שכתבתי)... נויה
היי , לפני כשנתיים אובחנתי כסובלת מחרדות המלוות במרכיבים דיכאוניים.כבר למעלה משנה אני נפגשת עם פסיכולוג קליני.כמו כן,אני מקבלת טיפול תרופתי(העוזר חלקית). השאלה שלי היא כזאת-כבר מהפגישות הראשונות עם הפסיכולוג,תחושת הבטן שלי לגביו לא הייתה טובה.הוא נראה לי(עד היום) בן אדם קר,אדיש,"יבש"וכו'..מסיבות שונות המשכתי ללכת אליו(בעיקר כי לא הייתה לי ממש ברירה,כי היו לי המלצות עליו ורציתי להאמין שיהיה טוב יותר...). חשוב לציין,שיצא לי כבר לפגוש פסיכיאטרים ויועצים אשר הייתה לי כימיה הרבה יותר טובה. הבעיה העיקרית עם השרינק הנ"ל,הוא התחושות השליליות שנוכחותו מעוררת בי,ישר איך שאני נכנסת לדר. אני אף נוהגת להתיישב כמה שרחוק ממנו. רוב השיחות עוסקות ביחסים שלי איתו ובקונפליקטים בינינו. הוא מתעקש שמתקיים משהו "משמעותי" בטיפול ושעדיף להמשיך.אני דווקא מאמינה שאפשר למצוא מטפל הרבה יותר מתאים ויעיל.כמו כן,הוא מתעקש על טיפול פסיכודינאמי בעוד שאני הייתי רוצה להיות מטופלת בשיטה הקוגנטיבית-התנהגותית. מה דעתך?
שלום שרון, אם במשך למעלה משנה לא מתפוגגת תחושת האי-נוחות והזרות, יש מקום לשקול החלפת מטפל. סביר להניח שקורים דברים משמעותיים בטיפול, שאלמלא כן כבר לא היית שם. עם זאת, לגיטימי לבקש שינוי, ולפעול לקראתו ללא אשמה רבה מדי. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא בחירה טובה כשמדובר בחרדות. אם הרגשות השליליים יצוצו גם אצל המטפל הבא, יש להתעקש יותר ולבחון מה קורה לך בהקשר של מערכות יחסים אינטימיות וקרובות. בהצלחה ליאת
ליאת אזלו לי הכוחות לילה טוב אשתדל להפסיק להעיק.....
בוקר טוב, מקווה שקמת עם כוחות רעננים לעוד יום. ליאת
הי ליאת, מה שלומך? אני כותבת לך שוב בנושא שכבר שאלתי אותך בעבר. לאחרונה בזמן שאני צוחקת, צחוק עמוק ומתגלגל, מיד לאחריו אני פורצת בבכי.. תופעה חדשה, בערך כחודשיים. זה מאד מדאיג אותי לחשוב שפיתחתי בעיה חדשה בתחום הרגש. אני מפחדת שיצאה מתוכי בעיה חדשה.. חשבתי אולי שזה שאני מלאה בכאב ולא יכולה לבטא אותו, אולי בזמן שאני צוחקת, שאז זה רגש, אז הרגש של הכאב יוצא כי יש לו פירצה החוצה. מה את אומרת? אני מאד מקווה שלא פיתחתי הפרעה חדשה ושזה רק חלק מתהליך.. איך זה נשמע לך? אני בדרכ מאד מאופקת ולא מתבטא לא בבכי ולא בצחוק ברמה שזה קורה עכשיו. כמובן שזה קורה כשאני צופה במופע מאד מצחיק , או קומדיה שבה אני מתגלגלת מצחוק, שגם זה לא כל כך אופייני לי, אבל זה לא קורה במקומות אחרים, שם אני יותר בשליטה, אבל אני מודאגת שמא גם במקום העבודה אצחק ומשם אתחיל לבכות.. מה דעתך? את חושבת שזה שייך להפרעה מסויימת? האם זה יכול להיות קשור לתהליך הטיפולי וזה יעבור? האם זה צריך להיות מדאיג, אותי זה ממש מדאיג שהעצב בתוכי כל כך נגיש וצף החוצה ללא שליטה.. מה לעשות??? מה את אומרת? חוץ מזה בנושא שהתייעצתי אתך עליו, 'היא ' הפכה אותנו לשטניות, אנחנו במוקד של הרוע בעולם..'הוא' שמור באקווריום שהיא יצרה.. כל כך עצוב, כאילו הכל היה לחינם... היא הכניסה עצמה לעמדה קורבנית ולא פעם מאיימת באובדנות... איזה בלאגאן...כאילו אנחנו אשמות, אני ממש מפחדת ממנה וחשה אשמה על הייסורים שהיא עוברת..אני יודעת שאני לא צריכה להרגיש ככה, אבל אין לי בדיוק שליטה על כך... טוב, מקווה שזה בסדר שהוספתי 'עדכון' ... אני מוצפת מזה דווקא היום, החג הזה היה שונה, ישבנו בבית הורי, שלושת האחיות ה'קטנות', לראשונה, היינו שם שלוש נשים, היה משהו משוחרר ואחר באויר, כאילו הזמן כבר לא קפא, כאילו גדלנו בבת אחת והסתכלתי על כולנו וראיתי נשים, אמהות, אחיות .. וכבר לא ילדות, זה עשה לי כל כך טוב.. הזמן בתוכנו כאילו המשיך ואנחנו כבר לא כל כך מפחדות..... טוב, זהו, אני יכולה לכתוב עוד שעות.... שולחת לך ברכת חג אביב שמח לילה טוב ניבה
חג שמח ניבה, לא חושבת שאת צריכה להטריד את עצמך יתר על המידה בעניין הצחוק והבכי. בוודאי שלא מדובר ב'הפרעה נפשית חדשה'. אני מניחה שזה משהו שקשור ליכולת חדשה של שחרור רגשי. האיזון יחזור, מן הסתם, מעצמו. בינתיים - נסי להנות מהצחוק המתגלגל (וגם מהבכי שבא אחריו). זה נשמע משחרר מאד. בעניין האחר, עליכן להבין שהבחירה שהיא עשתה היא - כנראה - זו שאפשרית עבורה כרגע. צריך המון כוחות להחליט אחרת. אל תתחלפי איתה. אהבתי את התיאור שלך אתכן, בחג החירות. זה מרגש באמת. עשיתן דרך!!! אביב שמח ליאת
ליאת יקרה רק רציתי להודות לך ולברך על היכולת שלך להרגיע אותי , להחזיר בי שלווה. תודה לילה טוב ניבה
