פורום פסיכולוגיה קלינית

היי , אני בטיפול 7 שנים ..אין ספק שאני אדם בוגר ושקול יותר, בעיקר פתוחה וחושפה ולא מפחדת כל כך מקרבה ...המטרה העיקרית שלי עכשיו בטיפול להכיר בן זוג ולהיות בזוגיות לאורך זמן ...עדיין לא מצליחה להגשים מטרה זו ....מיותר לציין שאני כל כך קשורה למטפלת שלי אוהבת אותה כמו אמא ששומרת עליי למרות שעדיין קשה לי לסמוך עליה שהיא באמת אוהבת אותי (עובדות על זה כל הזמן),לאחרונה התחלתי קורס קאוציניג שבסופו אני אתחיל לאמן בעצמי אני מרגישה מאין קונפליט. מאז שהתחלתי, הטיפול נראה לי פתאום מעייף ומייגע ולא עוזר כמו פעם ... אני מרגישה שאני אפילו כועסת עליה שהיא לא מקצרת לי את הדרך .התחלתי להתאמן על מתאמנים ואני רואה איך הדברים זזים כל כך מהר ,אני יודעת שאם לא הייתי עוברת את הטיפול לא הייתי מסוגלת להיות מה שאני היום החיבור לעצמי וליכולות שלי מאפשר לי לעסוק בתחום החדש...אני מרגישה שאולי הגיע הזמן ללכת לדרך אחרת ...אבל קשה לי לוותר על הקשר שיש לי עם המטפלת שלי וגם אני לומדת ממנה כל כך הרבה בחיים שזה עוזר לי להתפתחות האישית שלי מה עושים עכשיו עם זה שאני מרגישה ששני הדרכים מתבלבלות לי ....אני

שלום אני, ההודעה שלך העלתה על שפתיי חיוך של הבנה... כי זה נכון - אימון ופסיכותרפיה הן מתודות הפונות לסוג דומה של קהלים, אך מציעות משהו מאוד שונה. אני לא נכנסת כעת ליתרונות ולחסרונות של כל טכניקה, משום שלדעתי זהו אינו מוקד הקונפליקט שאת חווה. להרגשתי זהו קונפליקט של גדילה שלך למול המטפלת שלך - יתכן שבתחילת הטיפול היה ברור יותר מי "גדולה", אצל מי נמצאות "הידיעה" וה"הבנה", ומי עוד צריכה לגדול... עכשיו הדברים משתנים - את הופכת בעצמך לדמות טיפולית, את מתלהבת מטכניקה שונה משל המטפלת שלך, את חווה נפרדות ממנה בדרכים חדשות ומרגשות. מאחר ואת מטופלת מנוסה, את וודאי יודעת שכדאי להביא נושאים אלה אל תוך הדיבור איתה. אשמח אם תעדכני, אורנה

את יכולה להסביר בבקשה את משמעות הבטוי דיסוציאציה של טראומה?

שלום ש, הכוונה לניתוק כלשהו, למשל ניתוק בין הזיכרון לבין הרגש שנלווה אליו באירוע המקורי. כך אפשר לכאורה לזכור, אך ללא החוויה הרגשית המתאימה הנותרת עלומה, וממשיכה להשפיע את השפעתה המכאיבה. לילה טוב, אורנה

ערב טוב, עברתי תקופה ארוכה וממש לא קלה בטיפול באמא שלי שחלתה בסרטן תקופה ארוכה. התקופה האחרונה ממחלתה הייתה הכי קשה לה ולי מבחינה רגשית ונפשית, אבל החזקתי מעמד בשבילה ובכדי לתת לה כוחות היא נפטרה ואני נשארתי לבד עם הרבה כאב, געגוע, רגשי אשם ועצב. אני בטיפול כבר בערך שנה, אבל רגשי האשם לא עוזבים אותי למרות כל מה שהענקתי לה. שאלתי היא האם התנדבות ועבודה עם חולי סרטן תתן לי כוח להיפטר מרגשות אלו, או שזה יחזיר אותי בחזרה לתקופת מחלתה וזה יוסיף לי עוד כאב? מה את מציעה לי?

שלום עצובה, ראשית, השתתפותי בכאבך. אני יודעת מעט מאוד פרטים, אבל אני רוצה להציע שרגשות האשם שאת חשה אינם נובעים באופן ישיר מהאופן בו סעדת את אמך במחלתה. אני מתכוונת לכך שניתן להרגיש אשמה גם אם טיפלנו באדם יקר לנו באופן מ-ו-ש-ל-ם. אפשר לשער שרגשות האשם שאת חשה קשורים באופן כלשהו למורכבויות במערכת היחסים עם אמך, שנותרו לא פתורות וללא מענה. את העבודה על נושאים כאלה אפשר לעשות גם כשהאדם כבר אינו עימנו - עם הדמות הפנימית הקיימת בתוכנו, ועמה אנחנו ממשיכים לקיים מערכת יחסים גם שנים רבות אחרי... יתכן שהתנדבות עם חולי סרטן תועיל, אבל אני רוצה להציע לצרף לכך טיפול פסיכולוגי, שיאפשר לך לחשוב ולהרגיש את הדברים לעומקם, ולתת להם מילים. שיהיה קל יותר, אורנה

שלום אורנה, הגעתי לטיפול בגלל נושא מסוים, והמטפלת שמה לב שאני מתחמקת כל הזמן מלדבר על זוגיות וחברים בחיי... היא לחצה עד שהזכרתי את נושא ההתעללות שעברתי בילדות. רק הזכרתי, לא הסכמתי לדבר. אחרי אולי חצי שנה, דיברתי על הפרטים ומרוב שהיה לי קשה לחזור לשם סירבתי לחזור לנושא. שבוע שעבר ואחרי שנה וחצי של טיפול דיברתי על הנושא עוד פעם. זה היה עוד פעם נורא קשה ולא נראה לי שאני רוצה לחזור לשם. מרוב שזה כואב וקשה אני גם מתעצבנת עליה כאילו שהדבר קשור אליה וזה ממש לא נעים לי. אבל אני מקשרת אותה, החדר, הכסא...כל מה שיש בחדר עם האירוע. אם אני מנסה עכשיו להזכר בחדר, אז יש לי אותם הרגשות גופניות שהיו לי שם, אני לא יכולה לנתק את שני הדברים. אשמח לקבל את דעתך בנושא. תודה

שלום כרמית, התחושה שאת מתארת מאוד מובנת. את מתאמצת לחזור למקום עתיק וכאוב, ובתהליך ההיזכרות את חוזרת גם אל התחושות הגופניות הקשות, אל הכעס, אל השנאה לכל מי ומה שסביבך. דברי איתה על זה! היא תסייע לך להפריד, ולחבר, ושוב להפריד... בהצלחה, אורנה

אורנה יקרה, נמאס לי, אני כל כך שונאת את עצמי. לא מצליחה להבין את הנפילות האלו.. כל הזמן נעלבת מהערה או משהו קטן וזה הורס לי את מצב הרוח לכמה שעות טובות (במקרה הטוב). עכשיו הייתי אצל חברה והיא ביקשה ממני לשטוף את הבקבוק של התינוק, זה לא שהוא היה רעב, או שזה היה דחוף, סתם היא ביקשה.. בבקבוק היה קצת חלב אז שמתי מיים על מנת לשטוף את החלב לפני שאני מנקה. בעלה ראה את זה ואמר לי- "לא ככה, תביאי " ולקח לי את הבקבוק מהיד. נורא נעלבתי, אני יודעת לשטוף בקבוק של תינוק. כבר שטפתי כמה פעמים אצלה, אני עוזרת לה כל יום עם התינוק. מאותו הרגע הפסקתי לדבר, לחייך ולהגיב, רק רצו לי מחשבות על זה שהוא חושב שאני לא יודעת לעשות כלום, שהוא חושב שאני טיפשה, הוא בטח לא סובל אותי...ועוד, אחרי חצי שעה הלכתי הבייתה התחלתי לבכות. כבר עברו כמה שעות ואני עדיין בוכה. אני יודעת שהוא פשוט לא מרגיש נוח עם זה שאני מנקה אצלם ושהוא התכוון לטוב. אני מכירה אותו כבר. ועדיין עכשיו זה גורם לי לחשוב שהוא שונא אותי. כתבתי לך את הסיפור המשעמם הזה, כי אני יודעת שסך הכל אין מה להעלב, רציתי להמחיש לך מאיזו שטות נופל לי המצב רוח. וזה כל יום ככה. כל רגע. כל הזמן אני נעלבת משטויות ומרגישה ששןנאים אותי. חוץ מאותה חברה אני לא מצליחה לשמור על קשרים, תמיד בטוחה ששונאים אותי ונעלמת. רק עם אותה חברה יש לי קשר כי היא יודעת איך להתנהג איתי. היא אמרה לי שהיא נזהרת איתי תמיד.. אני יודעת שהיא תגיד לו לא לעשות את זה יותר... ועדיין אני בוכה וזה לא עובר. סליחה על ההודעה הארוכה... אין ממש שאלה... פרח

פרח יקרה, כואב להיות חשופה כל-כך, חסרת עור כמעט. כל דבר עובר דרכך, עלול לרמוס משהו מבפנים. אני מקווה שיש לך מרחב טיפולי שבו אפשר להתבונן בתהליכים האלה באופן סבלני ומיטיב. לאט לאט, צעד צעד, תלמדי איפה מותר להציב חומה ואיפה לא כדאי. מקווה שהדמעות יבשו, ולילה טוב, אורנה

רשת אטומה. כולם רואים אתה מבחוץ, אבל אף אחד לא רואה מבפנים. אף אחד לא יודע עם מה היא מתמודדת. אף אחד לא יודע מה עובר לה בראש מה עובר לה בלב. היא כבר יודעת חלק, אבל היא לא יכולה להיות כאן תמיד. וגם היא טועה וגם היא מפספסת. כי כולנו בני אדם. וכשהיא לא כאן רשת לגמרי לבד. רשת נשארת אטומה. בלי אף אחד שיראה. רשת שקופה. הגוף של רשת מגיב להכל. מגיב לכל מה שלא יוצא במילים. השבוע הוא קרס הוא אמר שהוא לא יכול. רשת לא יכולה.

רשת רשת, השורות הקצרות האופייניות לך כל-כך מעבירות אלינו בבהירות את הבהלה והייאוש. בזמן האחרון, הכאב שלך מבטא את עצמו במידה רבה דרך הגוף, ואני יודעת מדברים שכתבת כאן בעבר שזה לא מפתיע אותך, שזה היה צפוי. אבל אם הגוף מדבר, כדאי להקשיב לו, להתבונן בו, להצמיד לו מילים... חזקי ואמצי, אורנה

אורנה שלום, מהי ההגדרה המדויקת של מישהי שהיא נפומנית- לא כמו שמתיחסים לזה היום, אלא הכוונה לבחורה שמושכת גברים בעזרת סקס ומקיימת יחסים ע"י שימוש בסקס. מה יכול להיות הגורם לכך?

שלום ציפורה, נימפומניה מוגדרת כהפרעה של דחף מיני מופרז. הרעיונות שתיארת, אודות שימוש במיניות כמרכיב כמעט בלעדי ביצירת קשר מזכירים לי יותר הפרעת אישיות היסטריונית. הפרעה זו מאופיינת בהתנהגות פתיינית, בהתעסקות יתר בהופעה הגופנית, בתיאטרליות וחיפוש מתמיד אחר ריגושים. את מוזמנת לקרוא בנושא עוד באמצעות חיפוש פשוט במנוע חיפוש אינטרנטי. בברכה, אורנה

שלום נמאס לי מהכל מהחיים מהלימודים משגרת היום מהאוכל שאני אוכל....כבר לא נהנה מאוכל נמאס לי מפורנו נמאס לי מנשים נמאס לי מאנשים נמאס לי מהמקומות בילוי שהייתי הולך אליהם נמאס לי מחיבה לא אמיתי נמאס לי משנאה נמאס לי להרגיש נמאס לי לכתוב כאן כמה רע לי כל הזמן ובטח לכם נמאס לשמוע בעיקר מיאוס חוסר תחושה של הנאה הרבה זמן לא הרגשתי שאני נהנה שטוב לי לרגע אחד קטן ממשהו בעולם הזה גמה אני מתגעגע לפעם שיכולתי להנות מדברים קטנים מדי פעם שנמוגו מהר והתחלפו בדכדוך אבל לפחות נהנתי מקווה למות במהרה הלוואי והייתי יכול להרשות לעצמי ליטול את חיי והייתה תקופה שחשבתי על זה היו תכנונים והכל......רק שאני אהיה אגואיסט כלפי אבא שלי שהוא איש מקסים שבאמת באמת אוהב אותי ודואג לי ......אני חושב שהוא לא יוכל לחיות עם מותי לא שהוא מסוגל לחיות עם החיים שלי כרגע הוא מעשן הרבה יותר אפילו ראיתי אותו בוכה בגללי אפילו הלך לכותל להניח תפילין(ולא שהוא דתי במיוחד) וכמו כל סיוט אמיתי וטוב חיי ימשכו לנצח כנראה איך אני מקנא בכל אותם אנשים שהבחירה למות נעשית על ידי גורל כמו תאונות והגורל ומי שמכוון אותו (אין לי מושג מי לא מאמין באלוהים אם הוא לא קיים אין מה להאמין ואם הוא קיים אז הוא רשע גמור) לא רוצים לתת לי לנוח להרגע .......מוכן לתת את חיי עבור כאלו אנשים שמתו והיו יכולים להיות מאושרים יותר שהם לא נחותים פתאטיים ועלובים כמוני אדם קטן ומנוול.....אני רק רוצה למצוא מנוחה נכונה......להתראות(כנראה שאחיה עוד קצת לכתוב לכם את החרא שלי ולהמשיך להטריד את מנוחתם של חברי הפורום ומנהליה)

נשמה, אתה נשמע לי על הכיפאק ממש. צר לי שאתה מרגיש כמו שאתה מרגיש. אני הייתי ממליצה לשנות אוירה כללית- אם יש אפשרות לחיות בסביבה כפרית, לטפל בבעלי חיים (מניסיון- זה מעביר את תחושות הבדידות והדיכאון, יש לך תחושה שזקוקים לך ומחכים לך וחייך מקבלים מעט צבע. אח"כ יבואו שאר הדברים הטובים). בהצלחה

אני גוש צואה שכבתי עם זונה איך את יכולה לחשוב שאני אדם טוב????אני מלוכלך ומגעיל ונורא...אני מתחזה לבנאדם אבל ייצור דוחה ומגעיל

MR BLUE יקר, נשמע לי שיש כמה נושאים חשובים ובוערים שהגיע הזמן לחזור ולבטא אותם בטיפול שלך. אנחנו כאן נמשיך להקשיב לך בחיבה (ללא הביקורת המכאיבה שאתה משמיע על עצמך), אבל אתה זקוק לאוזן קשבת באופן אישי. לילה טוב, אורנה

יש לי שאלה שאני לא יודעת אם זה המקום בכלל לשאול, אם לא: אשמח אם תכוונו אותי למקום הנכון. רציתי לדעת אם קיימת תופעה כזו של פחד מהליכה לשרותים, ז"א לא מהחדר אלא ממה שעושים שם?

בטח שכן, את לא לבד...(: (: קראתי כתבה מצחיקה בידיעות אחרונות על כך שרוב הנשים צריכות שלא יהיה אף אחד ברדיוס של קילומטר כדי להרגיש בנוח לעשות קקי, את יודעת, אנחנו אמורות להפליץ עננים ורודים...ו ת'כלס, לא כזה קשה לגרום לבן אדם טראומות בקטע הזה, לי הרבה שנים היה סיוט מזה, כי כשהייתי קטנה היה בורח לי כל הזמן במכנסיים, וילדה ראשונה והכל, עליי עשו את כל הטעויות, אז ההורים שלי היו מרביצים לי ומשפילים אותי, עד שהתחלתי להתאפק ונהייתה לי עצירות כרונית, ואז התחילו לעשות לי חוקנים ואבא שלי היה עומד בשירותים וצוחק עליי כי הייתי מתאפקת, עד שכבר לא יכולתי - טראומה או לא טראומה? אבל יצאתי מזה, בעזרת שותפה מופרעת שהייתה הולכת לשירותים עם דלת פתוחה ומבקשת ממני מים כדי שיצא לה יותר בקלות...! סתם סיפור עצוב / משעשע, כדי שתביני שאת לא לבד...ואפילו יצאה לי מזה שאלה קיומית בשלב מסויים - האם יקבלו אותך, עם כל החרא שלך??? ( התשובה היא כן..) (:

שלום נואשת, העובדה שהפרשות הגוף מהוות נושא כה מובהק לבדיחות מצביעה על כך שאת לא לבד... זהו נושא שלא מרבים לדבר עליו 'ברצינות', אבל בטיפול פסיכולוגי הוא יכול לקבל מקום של 'כבוד' בהתאם לצורך ולקושי של המטופל. לצד זאת, אני רוצה לבדוק עמך כיוון נוסף: אם את חוששת ללכת לשירותים בגלל האפשרות להזדהם / להידבק / לחלות, אזי כדאי לבדוק בשיחה עם פסיכולוג/ית קליני/ת את נושא החרדה. בהצלחה, אורנה

קודם כל תודה רבה על ההתייחסות. וחשבתי על זה הרבה, אין לי שום דאגה בנוגע למחלות וזיהומים וכו' זה פשוט (בעצם לא פשוט בכלל) מאוד מגעיל אותי, אבל לא בצורה רגילה אלא משהו הרבה יותר קיצוני שיכול לגרום לי לבכות ולקלל (ואני לא אחת שבוכה מהר). ואני נמצאת בטיפול ואני מאוד מתביישת לעלות את הנושא הזה.

שלום בתי בת הכמעט 9 מדברת לעיתים בצורה ילדותית (המורה ציינה זאת בפני), אני אינני מטילה עליה משימות אני לא יודעת מה מתאים לגילה ומה לא היא יכולה/צריכה לשמור על אחיה בן ה- 6 משעת הגעתה מביה"ס ועד חזרתי מהעבודה בסביבות 5 אחה"צ??? אינני יודעת מה לעשות אני לא הייתי ילדת מפתח אמי תמיד היתה בבית כדי לקבל אותי, אפרופו אמא שלי יש לי בעיה היא מתערבת לי באיך ומה לעשות עם ילדי גם בעלי לא מקבל את זה ומאד כועס דבר שגם מוביל לפגיעה בבטחונה העצמי של ביתי וגם לא מעט שלי אני מאד צריכה עזרה בנושאים ספציפיים אלו יש אתר שמכוון את ההורים לאיך לגדל את הילדים בצורה הטובה ו/או בכלל ייעץ לי תודה

שלום שרונה, אני מעלה תהיות חשובות בנוגע למידת הבגרות והעצמאות להן יש לצפות מבתך. בעיקרון, הדבר תלוי מאוד באישיותה ובהרגלים המקובלים בסביבתה הקרובה. לי, אישית, השגחה על ילד בן 6 משעות הצהריים ואילך ניראית משימה לא פשוטה לגילה, אבל יתכן שבסביבת מגורייך הדבר מקובל (לפעמים הדבר קל יותר אם גרים ביישוב קטן ובסביבה יש מבוגרים מוכרים וזמינים). מעבר לשאלה הספציפית בנוגע לבתך, אני מבינה שאת עצמך מתמודדת עם שאלות של עצמאות ונפרדות למול אמך, ואולי גם את תוהה מה 'מקובל לגילך'... אני מציעה לך לא להשתיק את השאלה הזו, אלא לבדוק אותה לעומק בשיחות התייעצות עם פסיכולוג/ית קליני/ת. יתכן שתרצי להיפגש עם פסיכולוג/ית המתמחה גם בעבודה עם ילדים, על-מנת שתוכלי להיעזר בהדרכת הורים. בהצלחה, אורנה

שלום רב. בני בן ה 3 מגרד כל פצע / עקיצה / שריטה שהוא מוצא בגופו וכך לא נותן לפצע להגליד. האם מדובר באובססיה ? מה ניתן לעשות כדי להפסיק את התופעה הזו ??? תודה מראש, אמא מיואשת...

שלום מורן, הדרך לאבחנה של אובססיה רחוקה מאוד! לפני כן, הייתי חושבת על כיוונים של מתח רגשי הבא לידי ביטוי באמצעות הגוף. אני מציעה להתייעץ טלפונית עם הקו להורה של אוניברסיטת תל-אביב (חפשי את הטלפון באמצעות מנוע חיפוש או באתר זה), ובמידת הצורך להיפגש עם פסיכולוג/ית התפתחותי/ת ולשמוע את חוות דעתם. בברכה, אורנה

איך קורה שאדם לא זוכר כלום, ממש שום דבר מהילדות שלו?

שלום רות, שני כיוונים למחשבה: הראשון הוא 'שכחת ילדות', שהיא שכחה נורמלית של זכרונות הילדות המוקדמים (עד גיל שלוש לערך). השני הוא שכחה במובן של הדחקת או הכחשת זכרונות מסוימים, המעוררים הקשרים רגשיים מכאיבים. לילה טוב, אורנה

לא ישנה כל הלילה הארור הזה.אני כבר לא יכולה לישון ללא כדורי השינה. ואני עייפה.כואבות לי הידיים והרגליים והעיניים.יש לי צורך חזק להשחית את עצמי. ומצד שני אני פוחדת שאפול היום.אפול ואתרסק.לא אוכל לעבור את היום. אני עייפה עייפה.אין שקט בראש.

ויק יקרה, אני כל-כך מקווה שהלילה הזה יהיה קל יותר. החזיקי מעמד, אנחנו כאן איתך. אורנה

"פיצול אנכי.."???

שלום, עניתי לך למטה, דרור

זה לא הפוך ? נדמה לי שפיצול אנכי הוא בין מודע ולא מודע ופיצול אופקי מתבטא בדיסוציאציה.

כואב לי כל הגוף!!!!!!!!!! אני שוב מרגישה קושי לצאת מהבית, בקושי הצלחתי היום, ומחר...אני מרגישה גועל מהגוף שלי, וכולם רחוקים, אין פאקינג בן אדם אחד שיחבק ופשוט יהיה שם, אני כל כך משתדלת להחזיק את עצמי ולא לחתוך, אבל אני מרגישה שאני מחזיקה משקולות בגודל חמישים קילו והשרירים שלי כבר רועדים ואני עומדת ליפול ):

היי אופיר... אני לא חושב שמישהו יכול להבין את מה שכתבת יותר ממני, אני ממש מזדהה איתך. גם אני הייתי בסרט שלך הרבה שנים, שנאתי את החיצוניות שלי כ"כ והסתגרתי רוב הזמן בחדר... זאת הרגשה נוראית!!!. רק רציתי שתדעי שיש מי שמבין אותך והכי חשוב שתהי חזקה. מאחל לך רק טוב...

אופיר שלום, אני שומע את הכאב העצום שלך, התחושה שאין מוצא ואין אף אחד שם שיחבק. הזמנתי אותך לכתוב כאן מתוך תקווה שזה יקל, ואולי זה מקל, אבל אולי זה לא מספיק. לא ברור מה קרה שככה כואב לך עכשיו אבל כתבת שהפסקת את הטיפול ואולי זה לא זמן טוב להיות בלי טיפול בכלל. אולי את צריכה משהו יותר תומך ומחזיק מהטיפול שהיה לך שלא יכל לאפשר לך החזקה כל יום. תחשבי על זה, ובנתיים מקווה שתעברי את הלילה הזה ואת הבאים בשקט, דרור

דרור שלום, מה הטיפול המתאים לילד בן 17 (אחי הקטן),שלא מגיש עבודות בבית הספר, וכנראה סובל מחרדה חברתית. הוא רוצה טיפול מכיוון שמרגיש שרוצה להגיש את העבודות ובכל זאת לא מצליח לשבת וללמוד (באיבחון אצל פסיכולוגית דובר על בעיה של דחיינות ובעיות קשב וריכוז). הוא התחיל טיפול אצל פסיכולוגית והפסיק בשל חוסר כימיה. למי לפנות על מנת לקבל רטאלין בשבילו והאם לא עדיף טיפול קוגניטיבי לבעיות שלו?

דרור, עוד שאלה קטנה, מה בעצם הבעיה שלו? למה הוא לא מגיש את העבודות ולא לומד למבחנים? אם זה משנה- הוא אובחן כילד מחונן וחונך ילדים אחרים בגילו - כולל ללמד אותם ולעזור להם להכין שיעורים.

שלום לך, קשה לענות מה הבעיה בדיוק ומה הסיבה. אבל אם להסתמך על הפסיכולוגית ייתכן והפרעת הקשב וריכוז מפריעה לו, ואם אני מחבר את זה להיותו מחונן אולי קשה לו במפגש עם מקום בו לא קל לו, מקום בו הוא פחות טוב ומתקשה. אבל אלו רק השערות. כדי לקבל ריטלין עליו לפגוש פסיכיאטר, רצוי כזה המתמחה בהפרעות קשב ורכוז. בנוגע לטיפול בדחיינות אני יודע כי בשירות הפסיכולוגי של אוניברסיטת ת"א ישנו טיפול המתמחה בדחיינות, אולם איני יודע אם הם מקבלים גם תיכוניסטים. בכל מקרה לא יזיק לנסות בטלפון 03-6408505 לילה טוב, דרור

מה נקרא התקדמות כלשהיא בטיפול? באיזה אינדיקטור הוא נבחן? מה חלקו של המטפל לעומת המטופל בתהליך הטיפולי? מבחינת אחריות לשיפור והתקדמות? האם מצב תקוע הוא יחסי וישנה התקדמות בעצם מתחת לפני השטח? אני מטופלת כחצי שנה ללא הטבה משמעותית הניכרת לעיין וזה מתסכל. אני סובלת משלל בעיות נפשיות והמטרות הן גדולות והיעדים עוד רחוקים מכיבוש ואני חוששת לעיתים שכל מאמצי הטיפול יהיו לשווא. מה העבודה שאני צריכה להעשות בין הטיפולים באם מדובר בטיפול פסיכודינאמי ולא התנהגותי קוגנטיבי?

שלום לך, את שואלת שאלות קשות וחשובות מאוד המעסיקות מטופלים רבים ומטפלים רבים וטוב שכך. על כל אחת מהשאלות ניתן למלא קורס לפחות ולכן לא אתיימר לתת לך תשובה מלאה כאן. בטיפול דינאמי ההתקדמות לא תמיד תואמת את המטרות שהוצבו או הסיבות להגעה לטיפול. לעיתים הסיבה להגעה היא לא הנושא המרכזי שתופש מקום בטיפול ועל כך יש למטופל לא פחות אחריות מאשר למטפל. בעיני הדבר החשוב הוא הקשר שנוצר בין המטפל למטופל, אז אפשר לברר שאלות אלו מבלי להאשים אחד את השני אלא לדבר על תחושת התקיעות ולברר מהיכן נובעת ומה ניתן לעשות איתה. לעיתים עצם הצורך לעשות משהו, למשל לעבוד בין הפגישות הוא ההתנגדות עצמה לטיפול. מה שאני מנסה לומר הוא שקשה לומר מכאן האם יש התקדמות בטיפול ובוודאי מה הקריטריון לכך. אבל מאחר ונשמע שזה מפריע לך אני ממליץ לפתוח את זה בטיפול, לילה טוב, דרור

מי שזה נוגע לו מוזמן לפורום עבור כל מי שנפגע מהמערכת http://www.tapuz.co.il/Communa/userCommuna.asp?Communaid=2931

http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?pagenumber=7&passok=yes&FolderName=ympr&blogId=71204&tagname=

תודה רבה על הקישור :) זה לא פורום זה הבלוג שלי :) למי שלא יודע מה זה בלוג זה תוכנה באינטרנט של יומן אישי שניתן לפרסם אותה באינטרנט זה הבלוג שלי http://blog.tapuz.co.il/ympr וכאן למטה כמה מהדברים שכתבתי על כך שנפגעתי ביותר ממערכת בריאות הנפש - "דברים שנפגעתי מהם שלא תלויים בי" http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=787013 "עוד על הבית חולים ההתייחסות הגרועה הOCD וכל הסבל" http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=840974 עוד על חיי "מערכת בריאות הנפש שגורמת לחולי בנפש" http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=776122

מהו "פיצול אנכי.."

שלום לך, פיצול אנכי הוא פיצול בעצמי המבטא חוסר יכולת לראות בעצמי כדבר שלם אחיד, אלא כדבר שיש בו שני חלקים שאינם במגע זה עם זה. כך בהפרעות דיסוציאטיביות נהוג לדבר על פיצול מסוג זה בו חלק אחד של האדם אינו במגע עם החלק האחר. פיצול שכזה שונה מפיצול אופקי המבטא הפרדה ללא מגע בין המודע ללא מודע. דרור

שלום! כשאני יוצא החוצה מבית אני כל הזמו חושב על החפצים שלי שלא ילכו לעיבוד או יגנבו אותם , למשל שאני הולך לבית ספר ומניח את התיק שלי על הרצפה בכיתה ויוצא להפסקה אני כל הזמן חושב על התיק שלי ולא מרוכז בכלום וגם שהפלאפון בכיס שלי אני כל הזמן מרוכז בפלאפון שלא יפול לי וזה משו חדש שהופיע אצלי . בגלל זה אני לא מתחבר לחברים וחברות כי אני מרוכז בחפצים שלי ובדברים אחרים. אתה יודע ממה נובע הבעיה הזוווו?ואיך אני יוכל ליפתור את הבעיה הזאת

ירון שלום, לא כתבת בן כמה אתה, וזה דבר חשוב במקרה הזה. אבל נראה שהתחילו להופיע אצלך מחשבות שמטרידות אותך ומפריעות לך לתפקד כרגיל. מחשבות שמשהו רע יקרה. ייתכן ומדובר בכיוון של אובססיות וקופולסיות (כלומר צורך לעשות דברים כדי לוודא ששום דבר רע לא יקרה גם אם יודעים שסביר להניח שהדבר הרע לא יקרה). כך למשל אנשים בודקים את הגז מספר פעמים. אם זה ממשיך להפריע לך ספר להוריך ופנה לאבחון אצל פסיכולוג קליני, או אצל פסיכולוגי בית הספר. חשוב לאבחן ולטפל בזמן. דרור

אני לומדת פסיכולוגיה ובדיוק אני לומדת על הפרעות נפשיות וכו.. נתקלתי בהפרעה מסוימת ואני ממש ממרגישה שזה מה שיש לי. "אנשים בעלי פוביות חברתיות אחוזי אימה מהאפשרות שהם עשויים להבין עצמם בפומבי ולכן נמנעים מקשרים חברתיים." האם אני סובלת מזה?? המשפט הזה כאילו נכתב עליי. אני מתביישת ברכב של אמי ולכן אם לא אוספים אותי אני לא יוצאת, אני מתביישת לומר משהו לא במקום והלרגיש לא קשורה ואני נמנעת מקשרים חברתיים מעבר למקום העבודה והלימודים כמו שאמרתי. האם זו הפרעה? מה ניתן לעשות ? תודה!

שלום לך, בעיני יש לשים לב בעיקר למילה "אימה". האימה מתבטאת בעיסוק בלתי פוסק בעצמך, תוך דפיקות לב מואצות, תחושה של הסמקה ותופעות פיזיות נוספות לצד החשש של מה יגידו ואיך יראו אותי. נסי לחשוב האם את יכולה לעמוד מול קהל. בכל מקרה נשמע לי שזה לא הדבר המרכזי, בעיקר כי את אומרת שאת יכולה ללצחוק מול אנשים, אבל רק במקום העבודה. אני עדיין נשאר בדעתי שכתבתי לך אותה בתגובה הקודמת. לילה טוב, דרור

שלום רב. אני בת 30. מאז שהתחלתי לעבוד במקום החדש (כמעט שנה) לפעמים נדמה לי שאני רואה אנשים ממקום העבודה בכל מקום שאני הולכת מחוץ לעבודה (לדוגמה, במכללה שאני לומדת בה, בקניון וכו'). כלומר, אני רואה בן אדם מסוים ולרגע נדמה לי שזה אדם שאני מכירה ממקום העבודה שלי. אני מסתכלת על הבן אדם שוב ואז מבינה שזה לא מי שחשבתי. הבעיה שזה קורה הרבה בזמן האחרון וזה מפריע לי מאוד. עלי להוסיף כי מאז שהתחלתי לעבוד שם אני בלחץ די גדול (מבחינת העבודה עצמה והממונים), האם זה נובע מלחץ? מה לעשות? תודה

שיר שלום, כאשר יש משהו שמטריד אותנו מאוד, כמו העבודה וגורם לנו לעיסוק רב בו אנו נוטים לראות אותו בכל מיני הקשרים (לרוב כאשר ישנו דמיון מסויים). למשל ידוע שנשים בהריון מגלות לפתע שהן מוקפות בנשים בהריון גם כן. נשמע לי שמשהו כזה קורה לך. את עסוקה באנשים מהעבודה, מסיבות שונות, ואז אדם המזכיר לך מישהו מהעבודה הופך להיות אותו אדם. הבעיה כאן היא הלחץ, ואם הוא ממשיך זמן רב ומפריע לך הייתי ממליץ על טיפול. דרור

בחודשים האחרונים אני שרויה במצבי רוח קשים ביותר (הייתי אומרת דיכאון, אבל לא משהו שמאובחן ככזה), משהו שאין לו שום תקדים אצלי. אני בת 29 ותמיד הייתי יציבה ומאושרת בחיי. הטריגר הוא פגמים שהתחלתי לגלות בגופי (שאני בטוחה שהיו שם קודם), ושהפכו עבורי לסוף העולם. אין לי ספק שבעוד שהבעיות הפיזיות באמת קיימות, העוצמות הנפשיות שמתלוות אליהם הן לא תקינות, אבל כמה שאני מנסה להילחם בעניין בצורה רציונלית, המחשבות הרעות משתלטות עלי ומדכאות אותי לחלוטין. עצה?

ענת שלום, נשמע לי שהתעוררות הבעיות הפיזיות אצלך, ובעיקר הגילוי שלהן פגעו בך בצורה קשה, עוררו בך תחושות של פגימות ודימוי עצמי לא טוב ומכאן התחושות הרעות והדכאון. בעיני זהו זמן טוב לעצור, לפנות לטיפול ולגעת גם בדברים שעד עכשיו היו שם אבל איכשהו היו נסתרים ממש כמו הבעיות הפיזיות. בעיני זהו דבר חשוב שאת צריכה לעשות בנקודת הזמן הנוכחית, ולא להקל בעוצמת הסבל הפיזי והנפשי שלך כעת, בהצלחה, דרור

דרור שלום, מהי ההגדרה של נמפומנית? האם זו נחשבת הפרעה? ומה גורם לבחורה להתנהג בדרך זו? תודה

ציפי שלום, למיטב זכרוני אין הגדרה רשמית לנימפומניה. יחד עם זאת כאשר אישה מתארת עצמה כניפומנית, נוטים לקשר זאת להתמכרות לסקס. כלומר תחושה של חיפוש תמידי אחר יחסי מין ללא יכולת לשלוט בהתנהגות זו גם כאשר היא מזיקה, ועם תחושה שאי אפשר לשבוע. המקור לכך יכול להיות נעוץ בקושי לשלוט בדחף, ובמחינה עמוקה יותר בקושי לראות ביחסי מין כמשהו המאחד רגש ומין. כלומר ייתכן והדבר שהאשה רוצה למלא הוא ריקנות רגשית אך מסיבות שונות מנסה לעשות זאת דווקא דרך מין. הסיבות לכך יכולות להשתנות מאדם לאדם. דרור

דרור תודה התכוונתי לזה שמנסים להשיג יחסים באמצעות סקס

שלום, רציתי לדעת האם קשר גרוע ביותר שיש עם אב יכול להשפיע על החיים הבוגרים ,כיצד ובאילו עוצמות? אני בת 23 כל חיי המתבגרים(15-20) הייתי רבה עם אבי,צעקות ,הכל. הייתי כועסת על היותו מובטל כ"כ הרבה שנים ושאני מגיל15 יצאתי לעבוד כדי לממן לי יציאות,בגדים, כל מה שהורים נתנו לחברות שלי באותו הזמן. עם הזמן,הפסקנו לריב (התבגרתי מעט) אבל אנו פשוט לא מדברים,שום מילה בקושי שלום ואנו גרים תחת אותה קורת גג. לפני 3 שנים אבי נכנס לדיכאון עקב היותו מובטל רזה המון נכנס לתוך עצמו והיום הוא כמו רוח בבית הזה. בקושי מוציא מילה,גם עם אימי. אני והוא-כלום.אני רק מחכה לצאת מהבית כי בכל פעם שאני פה אני ישר נכנסת לחדר שלי, לא נחמדה, לא מסוגלת לנהל שיחה נורמלית עם אמא שלי כמעט. כלפי חוץ אף אחד לא רואה את זה אני חברתית מאוד,מלאת שמחת חיים,מצחיקה,עובדת,יש לי חבר ,אני סטודנטית,נראה הכל טוב. שאלתי היא,האם הקשר עם אבי מסתתר איפה שהוא באישיות שלי ויכול לפגוע לי בחיים? כיצד זה משפיע?

שלום לך, כל קשר עם ההורים נמצא ומשפיע עלינו בדרכים שונות. בוודאי קשר כל כך לא פשוט כמו שיש לך עם אבא. אבל כשאני אומר משפיע אני לא אומר בהכרח הרסני. מדברייך נשמע שכרגע יש פיצול בין חייך בבית שהם קשים, ואת מלאת כעס ובחוץ זה כלל לא מופיע. ייתכן ואת באמת לא מרגישה כעס בחוץ, ונראה שהכל טוב שם והוא אכן כך. אבל זו גם שאלה האם את מרשה לעצמך להיות גם לא נחמדה מחוץ לבית. אם לא הרי שגם זו השפעה של הבית. כרגע נשמע לי שאין השפעה משמעותית. אבל עצם השאלה שלך מעידה שאת חשה משהו בפנים. עצתי לך, אם אכן כך הוא הדבר, לפנות לטיפול ולגעת בכעס שלך, ביכולת שלך לכעוס, ובעיקר בפחד שלך שזה ישפיע על חייך בהמשך. לילה טוב, דרור

היי גיליתי שאחותי הקטנה בת 18 חשפנית, היא גרה עם שותף בארצות הברית, אין לי מושג מה לעשות, והיא לא מוכנה להפסיק היא אמרה שאני צריכה לקבל אותה איך שהיא תעזרו לי בבקשה אני לא יודעת עם מי לדבר ואני מפחדת לספר להורים שלי כי יקרה להם משהו

מורן שלום, נשמע לי שאת במצוקה ולחץ גדולים, ובעיקר חשה לבד עם הסיפור הלא פשוט הזה. זה באמת מדאיג הדרך שבה היא בחרה לחיות, דרך שמן הסתם עלולה לפגוע בה, ומזה את כנראה חוששת. היא אומרת לך שאת צריכה לקבל אותה כמו שהיא וזו אמירה הדורשת בירור. שכן יש כאן רמז שזה משהו שהיא חשה שהוא חלק ממנה ושאת צריכה לקבל חלק זה. השאלה אם היא מודעת לסכנות ולדאגה שלך, ולא רק לתוכחה שנראית כבלתי נמנעת במקרה כזה. ייתכן ולדאגה היא תגיב טוב יותר. אני שומע שאת חוששת להורייך, ייתכן ובצדק, וייתכן ולא. אבל כך או כך אני לא חושב שאת צריכה להשאר עם זה לבד, ולא לספר לאף אחד. גם אם זה לא ההורים. ובסופו של דבר אולי צריך גם להכיר בעובדה שלא את הכל ניתן לשנות, ובוודאי דברים שלא תלויים רק בנו. איתך בקושי שלך, דרור

אני החלטתי לנתק איתה כל קשר עד שהמצב לא ישתנה האם אני עושה בצדק?

שלום דרור, גונב לאוזניי שזוהי האבחנה שלי. מה זה אומר? מה אני אמורה לעשות? תודה

גלית שלום, הפרעת אישיות היא אבחנה המתייחסת לקווים משותפים כלליים של סימפטומים מהם אנשים סובלים. אבל מעבר לקווים המשותפים הללו יש הרבה שוני. ואי אפשר להתעלם ממנו כאשר באים לטפל. ובכל זאת מאחר ושאלת על הקווים המשותפים, הרי שאחד מהם הוא הקושי לוות רגש והתנהגות אימפולסיבית המערבת לעיתים פגיעה עצמית או התנהגות מסוכנת ומחפשת ריגושים. ברמה הפנימית יש חוויה של ריקנות המתלווה לעיתים קרובות בדכאון ובחרדה. השאלה אלו מהדברים הללו את מכירה והיית רוצה לטפל בהם. כי יש סגנונות טיפול שונים כגון טיפול בשיטה התנהגותית, וטיפול דינמי הנוגעים באספקטים שונים של ההפרעה. בכל מקרה, בעיני, חשוב שלא להפוך את ההפרעה לשם שני. זה רק מכאיב, מפריע ולא מקדם. בהצלחה בהמשך, דרור.

תנודות חדות במצב הרוח- שינויים תכופים וקוטביים ללא קשר ישיר למציאות ושקיימים אצל הרוב המכריע של הסובלים מהפרעת אישיות גבולית.

הי דרור אני עייפה כבר ואין לי בשום צורה כוח לעוד גל של אובבסיות, של רצון אובססיבי לחתוך את עצמי, הזמזמונים הטורדניים המוח שלי שלא מאפשרים לי לחשוב..אין לי כוח. הפסיכולוג שלי לא מוכן להיות איתי בקשר בין הפגישות, למרות שאני יוצרת קשר רק כשאני מרגישה שאני עומדת לחתוך את עצמי, וכולי תקווה שהמשברים יחולו רק בראשון שמונה וחצי ושישי בשלוש..לא נראה לי הגיוני אז הפסקתי כרגע ללכת, אני רגילה להוציא את עצמי לבד מהבוץ הזה, רק שהפעם הקודמת עייפה אותי מדי, פשוט אין לי כוח שוב פעם, ממש ממש אין, וגם לסביבה הקרובה אין- הורים חברים, כל אחד שקוע בסרט היצקוקי משלו, רק אני כרגיל בנוסע השמיני, האויב שלי פורץ מבפנים, לא מבחוץ): ): ): סתם הייתי צריכה קצת לפרוק, כי אין מישהו כרגע שבאמת מוכן להקשיב..אני פשוט מנסה לשחזר מתי התעוות לי כל כך המוח..אני יכולה להשבע שאני זוכרת שהייתי פעם מתישהו נורמאלית, אבל זה נראה בחיים אחרים, המוח שלי כמו תקליט שרוט, די, לפח!

ממי מה המצב? אני שומעת שלא משהו... מזל שאנחנו כאן ולא יכולים לברוח כי ככה אנחנו לפחות שומעים מה איתך (אחרי שלמשפחה ולחברים נמאס ממך??)!!! הקיצר, עזבי אותך מאובססיות וחתיכות... האביב הגיע!! לבשי ביקיני ורדי לים, או בואי אליי לי-ם נלך לאכול חומוס בעיר העתיקה... הקיצר, עצתי כרגיל, תתרכזי בחיים!!! במה שכיף ונחמד לא במה שמעפן וחותך בקלות!! אוהבת ומחכה לתשובה, אני

הדס, תודה רבה על התמיכה, את מאוד...מאוד אופטימית...אבל לי קצת קשה עם השקפת עולם כזו, אני פסימית מטבעי, אם זה היה כל כך קל ולא ממלא את כל המחשבות שלי, מן הסתם כבר הייתי בביקיני..רק שכל הרגליים שלי מלאים חתכים ולמה לעשות טראומות לילדים קטנים?

אני בטיפול דנמי בערך שנה וחצי, עם מעט מאוד שיפור או התקדמות במצבי. אני הגעתי לטיפול עקב דכאון אחרי שני אובדנים במשפחה. הבעיה שכל הזמן המטפלת מתלוננת או "מאשימה" אותי שאינני עובדת מספיק בין הפגישות, כלומר שהאחריות של התקדמות הטיפול מוטלת עלי, בעוד אני רואה שהאחריות היא כולה שלה. הטיפול בינתיים תקוע, אין תזוזה, והתחיל להיות אפילו קצת מעיק. דיברנו על זה אבל זה לא ממש עזר. אתה יכול להסביר לי בבקשה מה אחריות המטפל ומה אחריות המטופל בקשר הטיפולי. תודה

כרמית שלום, השאלה שלך לא פשוטה והתשובה עליה תלויה בין היתר בגישה הטיפולית של המטפל. יחד עם זאת אני חוש שמעט המטפלים שלא יסכימו עם האמירה שלקשר הטיפולי, ולברית הטיפולית אין חשיבות מכרעת. כלומר בכל טיפול יש את המטפל את המטופל ואת מה שקורה ביניהם. את החלק השלישי ניתן לכנות בשם קשר טיפולי. מדברייך נשמע שאת עסוקה באחריות שלה, והיא עסוקה בזו שלך. אני לא שומע עיסוק במה קורה ביניכן. למרות שנשמע לי ששם הדבר המרכזי, שם המקום בו הטיפול תקוע. כאילו יש נסיון להעביר את תפוח האדמה הלוהט הזה מהיד שלה אל שלך ומשלך לשלה מבלי לעשות נסיון להחזיק אותו ביחד. אבל כך הוא רק כואב יותר. עצתי היא להתמקד במה קורה ביניכן. היכן הקושי, ואיך אפשר לחזק את הקשר הטיפולי מאחר וזה רצון משותף של שתיכן. בהצלחה, דרור

ערב טוב, למה מטפל אינו יכול להאיץ את התהליך הטיפולי? כלומר אם הוא מרגיש שהמטופל מפחד וכל הזמן מראה התנגדות, למה הוא אינו יכול לתת לו PUSH אחד קטן? ומה אם המטופל אינו יודע איך להאיץ את התהליך ויש הרגשת תקיעות בחדר הטיפולי? תודה

שיר שלום, השאלה שאת מעלה היא שאלה חשובה מאוד ומעוררת מחשבה הנשאלת פעמים רבות בחדר הטיפולים. בעיניי העבודה על ההתנגדויות היא אבן בסיס בטיפול ולא ניתן לדלג מעליה. הפרשנויות, השיקופים כל אלו נועדו לעזור בעבודה על ההתנגדויות ולהביא להתקדמות משמעותית בטיפול התקיעות חשובה מאוד והיא מעידה על משהו שדרך עבודה קשה ניתן לגלותו. משום כך לא ניתן ל"האיץ" באופן מלאכותי את הטיפול, לומר למטופל כמה ומתי להתקדם וגם לא נכון לעשות כך. יחד עם זאת, המשאלה שניתן יהיה להפקיד את עצמך בידי המטפל והוא יהיה זה שיכוון ויעזור מובנת מאוד, וגם אם היא לא תמיד אפשרית חשוב להחזיק בה וניתן גם לדבר עליה. לילה טוב, דרור

שלום, ומה קורה כאשר המטפל אינו מסוגל לקבל את הצד הכעסני והאירוני של המטופל? אני עזבתי "מטפל צמרת", מה שנקרא, בדיוק בגלל הסלידה שהקרין כלפי ומאז נשבעתי שלא אלך לטיפול נוסף. פסיכולוגית אחרת אמרה שאינה יכולה להתמודד עם כעסים. כלומר, צריך להגיע לטיפול מרוצים מהחיים ומהעולם ואז אולי יעשה המטפל טובה ויסכים לקבל אותך, תרתי משמע - גם לפגישה וגם כאדם!

שלום לך, דעתי היא שבטיפול יש מקום לכל רגש ולכל דבר כל עוד הוא מילולי, ואפשר לדבר עליו. כמובן שגם כעס ואפילו שנאה מוצאים את מקומם בטיפול. טיפול שאינו מאפשר זאת הן מצד המטפל והן מצד המטופל הוא טיפול שיש לבדוק אותו. אין זה אומר שביטויי רגש כאלו לא יעוררו דבר במטפל, גם כאן, זה לא אפשרי. לא תמיד זה ייראה אבל לעיתים זה כן. השאלה מה עושים עם זה אז. כיצד נשארים עם זה? כמובן שלהשאר בטיפול בו התחושה היא שרוצים ל"חפש" אותי היא תחושה קשה. אבל ניתן גם לדבר על מה קורה כשכועסים ושונאים. האם יש לזה אפקט, האם ניתן להתמודד עם האפקט הזה ולא לחשוש מזה יותר מדי. בעיני אם תמצאי מטפל שיוכל לאפשר לך זאת זה יהיה מקום טיפולי חשוב מאוד עבורך, ופתח להתמודדות עם כעסים גם מחוץ לחדר הטיפולים. דרור

יש לי שאלה..כמובן..השתחררתי לפניי 10 חודשים מהצבא.חודשיים לפניי השחרור התחלתי לקבל התקפי חרדה. סיימתי את שירות צבאי מלא,המליצו לי על ביופידבק ונסיתי.באמת היה נחמד ועזר אבל הרגשתי שמאז ומתמיד הייתה לי נטייה לחרדה ורציתי לרדת לשורש העניין אז פניתי לפסיכולוג קליני. הוא מאוד עזר לי ומצבי השתפר אבל החלטנו לקחת הפוגה כדי לתת לי זמן להתקדם בכוחות עצמי.האמת שרציתי להפסיק את הטיפולים גם בגלל שהרגשתי מאוד לא בנוח בשיחות לדבר על נושאים מסויימים(לא שחוויתי טרואמות פשוט כנראה שזאת הגישה שלי להתייחסות בדברים מסויימים) המשכתי בטיפול כי הרגשתי טוב אחריי השיחות.כעת אני שוקלת לפנות לפסיכיאטר לאיבחון כי אולי תרופות יצליחו לעזור לתת לי עוד דחיפה קטנה,הבעיה היא שאני מרגישה שהמצב הזה זה משהו שהיה קיים בי כל הזמן וכשהחלטתי להתמודד איתו לעומק אז פתחתי מעין "תיבת פנדורה" וזה מרגיש כמו מחלה שהתפרצה.אני מתנגדת לתרופות כאלו (כעיקרון) אבל אני מתחילה להיות אובדת עצות.

שלום לך, נשמע לי שאכן משהו בך נפתח בשנה האחרונה מסיבה כלשהי. אני לא חושב שזו מחלה אלא משהו שהיה טמון בך שנים רבות. התהליך הזה מפחיד ומן הסתם כואב אבל העובדה שטוב לךבטיפול ואת ממשיכה איתו היא חשובה. לגבי תרופות דעתי היא שאם הן יכולות לעזור ולהקל אז למה לא? אבל לאו דווקא בשביל להאיץ דברים. לא תמיד האצה היא דבר טוב שיש לשאוף אליו. לפעמים יש לתת לדברים לקרות בקצב שלהם. במשך שנה הספקת די הרבה מבחינה טיפולית, אולי זה הזמן גם להאט ולתת לעצמך את הזמן. בהצלחה, דרור.

http://www.keshet-tv.com/UvdaVideoPage.aspx?MediaID=14059

שלום לך, זו אכן כתבה המעלה שאלות קשות ונוקבות בכל הנוגע לטיפול באמצעות סרוגייט. כגון האם אפשר לטפל כאשר ישנו מגע פיזי, מיני. האם ניתן לשמור על המקום הטיפולי במצב כזה? יש הטוענים שכן, אך בוודאי שגם לשיטתם הדבר אינו פשוט ודורש הדרכה וליווי צמוד תחת כללים ברורים מאוד למטפל ולמטופל כאחד. דרור

כנראה שלא ראית את הכתבה, אלמלא היית רואה היית מגיב אחרת.

הכתבה של אילנה דיין איננה טוענת שום דבר נגד שיטת טיפול מיני ע"י סרוגייט אלא רק נגד המכון של ד"ר אילן בירן, שעפ"י הכתבה, פועל בצורה בלתי מקצועית ושרלטנית. ישנה מרפאה אחרת לסרוגייט בת"א של ד"ר רונית אלוני ושם הדברים מתנהלים בצורה שונה לחלוטין מבחינה מקצועית ואתית.

שלום רב ביתי הקטנה מבין שני ילדים הגדול בן 6.5 והיא בת 4.5. עליי לציןן ששניהם ילדים מאוד מאוד טובים , וחכמים (מתקדמים לגילם) ביתי הקטנה היתה תינוקת קשה מאוד בכתה נון-סטופ מבוקר עד לילה וחוזר חלילה , עד היום יש לה יקיצות בלילה. אבל היא ילדה נוחה ואהובה. בגיל שנתיים היו לה (עד גיל 3.5) פחדים רבים ממקומות חדשים, אנשים חדשים (אם מישהו לא מוכר היה מתקרב גם אם זה היה בגן שעשועים היא היתה צורחת ובוכה, לא היתה משתתפת פעילה באף מסיבה. כיום המצב השתפר מאוד היא משתפת פעולה בגן ובצהרון בחוגים , יש לי הרגשה שקודם כל היא בוחנת את המצב ואז מחליטה לעצמה אם כן או לא כדאי לה להשתתף. חוץ ממסיבות בגן עם הורים היא דיי משתפת פעולה. בזמן האחרון, כשקורה משהוא בבית שלא מוצא חן בעיניה עם בני דודים או אמא אבא או סבתא, היא נעלבת לוקחת את עצמה לחדר ומסתגרת (אני כמובן לא נותנת לסגור את דלתותהחדר) ןהיא אומרת דברים כמו אני מגעילה, או אני מכוערת, מסריחה ועליי לציין שהיא ילדה יפיפיה מהממת ביופיה חכמה חריפה ושנונה יודעת לכתוב וגם מראה סימנים של יכולת קריאה. עוד דבר שמפריע לי הוא שלפני כמה ימים היא ביקשה ממתק אחרי ארטיק וכשאמרתי לה לא היא אמרה אז אני אקח חבל ואקשור אותו בצוואר שלי לקחה שתי קצוות שיער משני הצדדים של הראש והדגימה. התגובה שלי היתה שלא עושים דבר כזה כי זה מאוד מכאיב ולא נעים וגם אם היא חושבת שהיא בדרך זו תקבל דברים אז היא טועה. אמרתי לה שאני אוהבת אותה ולא רוצה שיקרה לה משהו רע. עוד דבר (אם כבר אז כבר) כשהיא רואה חבר מהגן בדרך אל הגן היא קופאת במקום ולא מסכימה ללכת עד שהוא יעבור , או לפעמים כשמגיעה חברה הביתה לשחק איתה היא מהתרגשות מנבלת את הפה או דוחפת אותי ואומרת לי אמא נו לכי , הסברתי לה שכשמתרגשים צריך להתנהג קצת באיפוק ולא לדבר לא יפה. מה אתם מציעים לי? האם הילדה הקטנה והמקסימהשלי בסדר? האם אני סתם אמא לחוצה? תודה מראש נלה לפני כמה ימים היא הטרידה אותי מאוד ואולי אני

נלה שלום, ישנם ילדים הנולדים עם טמפרמנט "קשה" יותר. הם מגיבים יותר ברגישות לסביבה, מפחדים ונרתעים מדברים חדשים או רועשים וכן הלאה. מדברייך נשמע לי שאת עושה את הדברים הנכונים מולה. מנסה להציב לה גבולות, תוך שאת מסבירה לה את הרציונל העומד מאחורי זה. השיפור הכללי במצבה מעיד שזו אכן הדרך הנכונה. יחד עם זאת נראה שמאוד לא קל לה וגם לך ולכן לא הייתי פוסל אפשרות לפנות לאבחון אצל פסיכולוגית קלינית של הילד, ולהיעזר בהנחיות ממנה. זה לא אומר שיש בה משהו לא בסדר, אלא שיש משהו המקשה עליה ושאולי ניתן להקל עליו בתוך מסגרת טיפולית. בהצלחה, דרור

יש בי תחושת פחד...אני לא יודעת אך להגיע לטיפול היום , אני לא יודעת אך אני אצליח לדבר , אך אני אוכל הסתכל עליה , לשמוע את הקול שלה , הריח....כל דבר מזכיר לי ומחייה לי סיוטים-כ"כ קשה.... יש לי כ"כ הרבה מחשבות - אני חושבת שאם אני אשאר בטיפול אני לא אחזיק מעמד כל פעם פגישה בשבוע - מצד שני הייתי מעדיפה שהיא תגרום לי להרגיש שזו המתכונת הנכונה גם מבחינתה , אני לא כ"כ מאמינה וסמוכה שהיא מרגישה אותי....אם לא במתכונת הזאת- אי אפשר יהייה לעבור את זה אחרת.... כואבת לי הבטן - לא יכולה לישון - לא יכולה לאכול - והידיים רועדות לי כל הזמן... אני ממש מפחדת. וכ"כ לבד עם זה...

לעצמאית שלום, נשמע שמאוד קשה לך בטיפול. משהו שם מזכיר לך חוויות קשות ומעורר בך תחושות קשות. מדברייך נמע לי שבעיקר קשה לך שאת לא לגמרי בוטחת בה, לא לגמרי משוכנעת שאת יכולה להפקיד את עצמך אצלה. היית רוצה שהיא תגרום לך להרגיש שזה כך. שהיא מבינה, רואה אותך ומוכנה להחזיק אותך. אני מניח שזהו גם הציר המרכזי עליו נסוב הטיפול, וזה לא פשוט להגיע לתחושת האמון. היא מייצגת כרגע גם משהו מהעולם כולו שלא ממש מרגיש מה עובר עלייך. אני מאמין שבמהלך הטיפול, אם תתני לזה זמן, תתחילי לבטוח בה בהדרגה ויווצר שם משהו מיוחד, למרות הקושי שבדרך. לילה טוב, דרור

אתה צדקת בהבחנות המדוייקות שלך והתשובה שלך הצליח לקלוע לתיסכוליי, אתמול היתה הפגישה המכרעת מבחינתי בה העלאתי את כל אשר על ליבי מבחינת הקשר הטיפולי. אמרתי לה שנפגעתי ממנה כשהיא העלתה את האופציה להפסיק או לקחת הפסקה בטיפול (למרות שזו היתה כתגובה לבריחה שלי) ושאם זה חלק מאיזה טקטיקה שלה כדי להפעיל עליי לחץ אז הטקטיקה הזאת לא עושה לי טוב ומערערת לי את הביטחון בה - סביבת טיפול לא אידיאלית עבורי . אמרתי לה שאני מבינה שאני צריכה טיפול ושהוא יהייה ממושך קשה ואולי אפילו אינטנסיבי - ושאני חייבת לדעת שמצאתי את הפרטנר המתאים שיעמוד איתי לאורך המשימה אולי הקשה בחיי - היא אכן אמרה שהיא מוכנה ותשמח . הרגשתי טוב - אפילו האמנתי לה...דיברתי איתה באופן גלוי על העובדה שקשה לי לתת בה אמון ושאני עדיין קצת מתנדנדת...אבל סה"כ היתה תפוקה טובה מהפגישה... לפחות החלק הפרוצדורלי בכאב שנוצר מהטיפול קיבל מענה מסויים - כעת נשאר הכאב המהותי והעוצמתי ביותר שאיתו אני עדיין הולכת (או לא ממש מצליחה) לישון בלילה. לפחות עכשיו אני אוכל להתרכז בו ולא בפרוצדורות אחרות.

שלום, אני בת 24 חיי לא היו חיים קלים במיוחד אמא שאושפזה כשאני היתי עוד ילדה קטנה וניפטרה כשהיתי בת 16 אבא שכמעט ולא היה בבית חלקתי חדר עם סבתא שהיתה מאוד זקנה וסבלה מבעיות לב אבל גם לא קשים במיוחד אבא שהקריב את חייו כדי שלי יהיו חיים טובים שסבא שמאוד אוהב אותי ותומך נפשית כללית והמון חברים טובים לכל אורך הדרך אבל כנראה איפושהו שם בהלך חיי המתבגרים משהו נדפק הפכתי מילדה מלאת חיים פעם לאישה חסרת ביטחון חרדה דאגנית אומנם אם מסתכלים מהצד יש לי כמעט הכל בחיים קשר יציב של שש שנים עם בחור שמאוד אוהב אותי עבודה מסודרת עם עתיד מבטיח דירה שהיא פינה משלי אבא אוהב ותומך וחברים המון חברים טובים אז מה עוד אפשר לבקש??? אבל אני אני לא מצליחה להשתחרר ולהיות מאושרת הבחור שאני איתו אומנם אוהב אותי וטוב לנו ביחד אבל אני לא אוהבת אותו העבודה זו עבודה חדשה ותמיד יכולים להגיד לי ללכת הביתה ומה שיותר קשה ונורא ומעצבן שאני לא מצליחה להשתחרר מהעבר ממעסיק שלפני שנים הטריד אותי מינית ועדיין תקוע לי בראש מבוסית שבמשך שנה התעללה בי נפשית והשפילה אותי מקשרי עבר שבאותו זמן נראו לי לא טובים והיום אני מתגעגעת אז אך משתחררים אך משתחררים מהעבר וממשיכים קדימה ולומדים לעריך את מה שיש ולצפות לעתיד במקום לחיות ולבכות על מה שהיה בעבר תודה מראש לכל תשובה וסליחה על אורך הפניה

שלום תמרה, את נשמעת שיש לך הרגשה קשה מאד. אני חייבת להגיד לך שאת נשמעת כאילו קצת מאשימה את עצמך שלמרות שהייתה לך תמיכה ואבא הקריב את עצמו בשבילך עדיין קשה לך. קראתי באיזה ספר משפט שמאד אהבתי, שלפעמים כשאנשים מקריבים את חייהם כביכול בשביל מישהו הם בעצם מקריבים את חייו של אותו מישהו. כלומר אנשים כאלה הם מלאי כוונות טובות, אבל האמת היא, לדעתי, שכל אחד צריך לחיות את חייו ולא להקריב אותם בשביל אף אחד ואז גם האחרים יהיו מאושרים. ברור שזו לא הסיבה היחידה , וברור שיש לך באמת מזל שלפחות הייתה לך תמיכה וקשר משמעותי, אך בכל זאת, אם מישהו מקריב את חייו בשבילך זו ממש לא ערובה שתיהי מאושרת.

תמרה שלום, את מתארת חיים כלל לא פשוטים ונשמע לי שהדבר המרכזי שחסר לך כיום, התחושה המרכזית שחסרה, היא של בטחון, של אמון שיהיה בסדר, שדברים יסתדרו. לא יקרו דברים מפתיעים. שאת יכולה ללכת עם מה שאת רוצה או לחפש את מה שאת רוצה. כל זה אינו מובן מאליו עבורך. ולאור האירועים הקשים שעברת בחייך, ושנוסובו סביב הציר הזה בדיוק, זה לא מפתיע. אני לא רואה פתרון יעיל אחר מלבד טיפול שבו תוכלי לנסות ולשקם את תחושת הבטחון שלך בעצמך ובעולם. ייתכן ומעולם זה לא יחזור ויהיה כפי שהיה. אך זה בהחלט יכול להשתפר ולתת לך איכות חיים טובה יותר. בהצלחה בהמשך, דרור

היי תמרה את כותבת שיש לך הכל ובאותו המשפט ממש כותבת למה הבחור והעבודה הם לא דבר "טוב". אכן זה נחמד שיש מי שתומך אבל אשר להבין למה את לא מאושרת, כי למרות שאת אומרת שיש לך הכל את גם אומרת למה זה לא מספק אותך. זה כמו להגיד " אני בריא, אבל כואב לי הראש- איך אפשר להיפטר מזה?" תעשי בחוכמה לדעתי אם תכירי בכך שאת לא בפסגת האושר שלך וזה בסדר. אני מאמינה שגם טלילי צודקת שהיא אומרת שאת מרגישה "חייבת" שיהיה לך טוב ואני גם בעצמי יכולה להזדהות עם התחושה. אבל לפעמים אפשר לקחת מנוחה ולהרגיש שאנחנו אולי במקום אחר ממה שהיינו רוצים ולא להיות מרוצים ב100%, אפילו שאנחנו בריאים ואהובים... תנסי, זה מרענן להרשות לעצמך להרגיש מה שאתה מרגיש ולא מה שצריך...

היי, אני מתחילה לכתוב לך,ליאת בלי לדעת מה בדיוק אני רוצה לשאול או לומר, קראתי הודעות ישנות שלך ושל כותבים ופשוט הרגשתי צורך לדבר איתך. עליתי על משהו שקורה לי ורציתי לדעת אם ככה דרך הפורום את יכולה לשער מה קורה לי. אני בחורה בת 23 כלפי חוץ מלאת שמחת חיים,תמיד צוחקת,מצחיקה,יש המעידים שאני יפה נורא מבחוץ ומבפנים ושכל אדם שאהיה איתו יהיה בר מזל. אני מהבחורות שתמיד היה להן חבר,מערכות יחסים ארוכות,חבר שלי הנוכחי (שנתיים וחצי יחד) ממש אהבת חיי,ובקיץ אנחנו עוברים לגור יחד,כשאני איתו אני המאושר באדם.אך כמה שקל לי לפתח מערכת יחסים עם גבר כבן זוג ככה קשה לי לפתח מערכות יחסים עם אנשים שיהיו לי חברים לחיים,ידידים,ידידות וכו.. בעבודה יש לי מלא חברים,צוחקים מדברים... בלימודים גם כן אותו דבר(אני לומדת פסיכולוגיה) אך תמיד החברות היא עד גבול מסוים.מבלי לרצות להפגש מחוץ לעבודה או הלימודים,לא לרצות ללכת אליהן הביתה או לצאת ביחד בערב,גם עם החברות שלי מהילדות אני נפגשת פעם ב...לדוגמא אני אסיים לעבוד ומישהו שצחקנו יחד במשמרת יציע לי ללכת לשתות קפה אני יכולה לקפוא במקום ולחפש תרוצים. אני מנסה להבין למה אני לא מצליחה להפתח לאנשים אחרים,באמת לתת להם מקום בחיים שלי? כאילו למקום הכי קרוב אצלי מותר רק לבן זוגי להתקרב. אני בטוחה שזה מורכב אבל אם רק תתני לי אופציות לחשוב עליהן זה מאוד יעזור לי. תודה רבה !! מ.

מ. שלום, אני יודע שפנית לליאת אך מאחר והמשמרת של ליאת הסתיימה אנסה לענות במקומה. את כמובן מוזמנת גם לפנות אל ליאת ביום חמישי במשמרת שלה. נשמע לי מדברייך שאת יוצרת קשר מאוד בקלות עם אנשים. אך את הקשר הקרוב את מאפשרת רק לאדם אחד, לבן הזוג שלך. קצת קשה לדעת מה בדיוק המניע לכך, אבל נראה לי שישנם מספר גורמים המעורבים בכך. ראשית את נעה מקשר לקשר דבר שיכול להעיד על העדפתך להיות תמיד בחברה קרובה של בן זוג. ועל חשש להישאר לבד. ייתכן ובשל כך את מעדיפה שהקשר יהיה עוצמתי ודבר לא יפריע לו, אפילו לא חברות. כאשר מישהו מציע לך להפגש לאחר שעות העבודה ישנה אפשרות לסדק בקשר ההדוק שלך עם בן זוגך וזה מאיים עלייך, כי את חוששת ממהתרחקות הזו. כלומר עבורך התרחקות ונפרדות עלולים להיות שווים פרידה. אני מניח שישנם עוד גורמים ואפשרויות נוספות שטיפול יכול להיות המקום לברר אותן, בכל מקרה אני מאחל לך שתמצאי את המקום שיהיה לך נוח בו, דרור

שלום רב דר אני בן 32 אין לי שום בעיה רפואית או טראומות כלליות בדרך כלל בריא . אני סובל מפחד צעום מאוד מאנשים שכינים שלנו הפחד גורם לי לדפיקות לב מאוצות ואפילו מרגיש שמתעלף מעוצמת הפחד . האנשים האלה אחד מהם הוא הייה בכיתה שלי כשהינו קטנים. וכול הזמן אחרי סיום יום לימודים חוסם לי את הכביש ומתחיל להפחיד ולאים עלי . עכשיו אנחנו גדולים אבל סובל מאוד מאוד מפחד עצום מהם ובעיקר הוא. אפילו אם אני שומיע כול רם אצלהם או רעשים כמעט קורס מרוב הפחד עד עכשיו זה מטריד אותי ומחמיר . מבקש עזרה דחופה והסבר וכיוון .

יוסי שלום, העובדה שאתה כבר לא ילד אינה משנה במקרה הזה. עבורך הוא תמיד יהיה הילד המאיים, ובנוכחותו אתה תהיה הילד המפוחד, חסר האונים שהוא איים עליו. כל צעקה שלו, ביטוי של כעס מצידו מעורר בך את אותו פחד ישן והתחושות הקשות שאתה מתאר. לדעתי אתה צריך לפנות בהקדם לטיפול ולהתמקד בטראומה הזו שמשפיעה עליך גם היום, מרחק של שנים מאז. בהצלחה, דרור

ראיתי את כל שאלות ההמשך, אך אשיב עליהן רק מחר אחה"צ, מפאת עייפות קיצונית ואיום עתידי של יום עבודה קטלני מחר. סליחה על ההמתנה...ותודה על הסבלנות. :-) ליאת

מדוע מוסיקה קלאסית מסוגלת לגרום לי להתרגשות עד כדי בכי? האם יש מחקרים על כך? האם זה קורה גם לאחרים?

גם לי זה קורה לפעמים... (עם באך בהחלט) ועם יוצרים מטורפים יותר מבאך, גם לסוג של טראנס מוזר.. לא בטוחה לגבי מחקרים, אבל אני איתך.. :-)

ערב טוב, למוסיקה יש כוח רב להפיק מאיתנו תגובה רגשית עזה. היא עוקפת את המסלולים המילוליים, וחודרת היישר לבטן הרכה שלנו, לא תמיד כשאנחנו מוכנים. צלילים מלווים את הקיום שלנו עוד מהיותנו ברחם אמנו, והם מלווים אותנו עד רגעי הקיום האחרונים שלנו. מי שינסה פעם לראות סרט ללא פס הקול המוסיקלי המלווה אותו, יבין עד כמה המוסיקה נחוצה לנו כמעוררת רגשות. למיטב ידיעתי, נעשו מחקרים רבים על השפעותיה הפסיכולוגיות של המוסיקה בכל התרבויות, והיא משמשת כיום כלי טיפולי ממדרגה ראשונה. אתה לא לבד, ידידי שבוע טוב ליאת

מוקדש לזכרו של מסטיסלב רוסטרופוביץ', גאון נגני הצ'לו, שנפטר שלשום. הפרלוד מתוך סויטה מס' 1 לצ'לו של באך: http://www.youtube.com/watch?v=LU_QR_FTt3E ...

שלום רב, אני בן 29 לקראת סוף לימודי ה - MA. אובחנו אצלו מספר הפרעות (OCD, ADHD ו - תיקים - אולי תסמונת טורט). האבחנות נעשו על ידי מספר פסיכאטרים. אני חש שהאבחנות שנעשו לי היו לא מאד מקצועיות - לא עברתי מבחנים או דיאגנוסטיקה מעמיקה - כל האבחונים נעשו מול פסיכאטר בעלפה. אני מאמין שישנן הפרעות נוספות (אולי כתוצאה מההפרעות הנ"ל - כמו הפרעות רגשיות). שאלתי היא פשוטה: כיצד להתחיל את האבחון? כלומר, אם המצב שלי כל כך מסובך מאיפה מתחילים את האבחון כדי לעלות על כל הבעיות? האם ישנו אבחון מקיף שיכול לגלות הפרעות ובעיות שונות (רגשיות, נפשיות, התנהגותיות וכו')? האם עליי לעבור מבחן אישיות? ואולי אבחון מקצועי במכון להפרעות קשב וריכוז? ואולי שיחה עם פסיכולוג קליני? בקצרה, מהיכן להתחיל? בתודה מראש על תשובתך. יום נעים.

שלום אלון, אבחנה פסיכיאטרית נעשית עפ"י רוב באמצעות ראיון קליני מקיף, המתייחס להיבטים שונים תפקוד. כדי לאבחן OCD או הפרעת טיק אפשר להסתפק בראיון הקליני, בעיקר כשמדובר בפסיכיאטר מנוסה. לגבי הפרעת קשב וריכוז, ניתן להפנות לכלים אבחוניים ספציפיים יותר, אולם העובדה שהצלחת לסיים שני תארים מעידה על כך שההפרעה אינה חמורה מאד, ולכן מתעוררת שאלה לגבי נחיצותם. ככלל, הכלי האבחוני השגור אצל פסיכולוגים, היא בטריית מבחנים בסיסית, הכוללת מבחן אינטליגנציה, מבחן לאיתור בעיות בתפיסה, ושלושה מבחנים השלכתיים הנותנים מידע אישיותי ורגשי. על הבטרייה הבסיסית הזו, אפשר להוסיף מבחנים נוספים בהתאם לצורך. חשוב לזכור שמדובר בתהליך יקר בזמן ומשאבים, ונהוג לפנות לאבחון כזה רק כאשר קיימת שאלה ספציפית שאינה מקבלת תשובה במסגרת הקליניקה. כסטודנט, תוכל לפנות לשירותי הייעוץ באוניברסיטה בה אתה לומד, ולהתעניין על אפשרות של אבחון מלא. כמובן שקיימים מכונים פרטיים המתמחים באבחון מקיף, אך הללו גובים מחיר גבוה מאד שיכול להגיע לאלפי שקלים. במקומך, הייתי מתחילה משרותי הייעוץ ופועלת בהמשך בהתאם להמלצתם. בהצלחה ליאת

נדמה לי שאת בסביבה אז אני מנסחת פה שני דברים: האחד - תודה לתגובה הקודמת. השני - עדיין על החבל - אני משתדלת שלא להביט למטה רק לנצור בי את הידיעה שרשתות הבטחון שם. מצער אותי שאין אפשרות למנוחה כאן למעלה, ועוד יותר מצערת וקשה העובדה שהחבל מטלטל לו מצד לצד.

מ' שוב שלום, נסי להחזיק מעמד. עוד קצת. יש ימים כאלה, בהם רוח רעה מאיימת להשליך אותנו לתהומות. פעם פעם, כשהייתי ילדה, השתתפתי בתחרות שחייה רשמית. כשהגעתי אל קיר הבריכה, בסיום, כבר שכחו שהתקיימה שם תחרות. הגעתי אחרי האחרונים. אמא שלי חיכתה לי שם עם מגבת פרושה, מוחה את צריבתם הכואבת של המים באף, האכזבה והעלבון. בחרתי לזכור רק את המגבת הוורודה ואת מי שהחזיקה בה. כל השאר לא חשוב. יש מקצים קשים, שפשוט צריך להגיע אל סופם. אנחנו כאן, מחכים לך ליאת

היי ליאת הייתי רוצה שתתייחסי להודעה שרשמתי לך "צער" (התייחסת רק לנושא ההתנדבות) בכל מקרה אני רוצה למות אני ייצור שפל ונחות שאי אפשר לאהוב ועכשיו גם אסור לאהוב וחייב למות בהקדם האפשרי........מהר מהר

ערב טוב מיסטר בלו, העובדה שאתה אהוד ונאהב כאן בפורום, אך לא רק בו, מטילה צל גדול של ספק על התיאוריה שלך. אני מודה שמשפטים מן הסוג של "אני חייב למות בהקדם האפשרי ומהר מהר" משאירים אותי חסרת אונים. כל מה שאומר יחוויר, ייראה מגושם, לא מחובר ואולי אפילו יכעיס. אני יוצאת מנקודת הנחה שלצד הרצון למות קיים גם רצון חזק להינצל, ואליו אני ממענת את דברי. לכן דיברתי איתך על התנדבות, ועל החשיבות שאני מייחסת לה במאבק על חיים שפויים, דווקא אצל אדם מיוסר כמוך. אם אתה מרגיש שאתה עלול לפגוע בעצמך פגיעה ממשית, עליך לפנות לעזרה ממשית בחוץ. אצלנו תוכל לקבל אהדה, הקשבה, חיבוק ועידוד. מה אתה אומר? ליאת

שלום, איך טראומה או ליתר דיוק התעללות חד פעמית יכולה לגרם לפגיעה באישיות? למה ילד קטן שעבר משהו מאוד קשה מחליט לשתוק ולשמור על זה? והאם השתיקה הזו תגרום לו לבעיות בעתיד? מה זה פגיעה באישיות, איך זה מתבטא? האם אדם מופנם, שאינו אוהב לדבר על עצמו או לשתף אחרים בקשיו או בבעיותיו זה נחשב לבעיה? למה ויתור על קשר זוגי נחשב לדבר בעייתי שצריך טיפול? תודה

שלום שני, אנסה להשיב על שאלותיך לפי הסדר. אירוע טראומטי יוגדר ככזה עפ"י עוצמתו, או עפ"י ההפרעה שהוא יצר ברצף החיים התקין. מאימתי שאירוע מסוג זה קטע את רצף החיים, שוב הם לא יחזרו להיות כשהיו, ומעתה ילווה אותם זכר הטראומה. האישיות שלנו נבנית ומתפתחת לאורך שנות הילדות, והיא נקבעת ע"י גורמים שונים, גנטיים וסביבתיים. אירועי חיים שונים עלולים להטביע את חותמם על האישיות שלנו, והמידה בה חותם זה יפגע בה תלויה, גם היא, בגורמים שונים (הגיל בו התרחש האירוע, מערכות התמיכה, היסטוריה קודמת, וכו'). ילד קטן שחווה טראומה קשה יכול לשתוק מכל מיני סיבות. לפעמים הוא מצטווה לעשות זאת ולשמור על הדברים בסוד, אך לפעמים הוא צעיר מכדי להבין את הדברים או מכדי לתת להם ביטוי מילולי. לעיתים קרובות חוויות קשות מן הילדות נצרבות באופנויות חוש לא-מילוליות, ורק בשנות ההתבגרות הן מומשגות מחדש ומקבלות מילים. כאשר הטראומה קשה, יש להניח שהיא תשאיר צלקות וכאב, שילוו את האדם גם בבגרותו. פגיעה באישיות יכולה להתבטא באופנים שונים. בדר"כ מדובר בדפוסי התנהלות נוקשים בזירה הבינאישית, שילבשו צורה ספציפית בהתאם לשאר הגורמים המשפיעים בסביבתו הפנימית או החיצונית של האדם. אדם מופנם, או אדם שבוחר לוותר על קשר זוגי לא יוגדר כ'בעיה', אלא אם הבחירות שלו נחוות על ידו כגורמות מצוקה וסבל. אם טוב לו כך, והוא מרגיש מסופק וממומש, מתפקד היטב ואינו הופך נטל, קשה להתייחס אליו כאל בעיה הדורשת טיפול. בברכה ליאת

שלום,יש לי שתי שאלות אשמח אם תעני לי: האם את נקשרת: או איכפת לך מהקשרים שאת עושה כאן בפורום כמו בקשרים עם המטופלים "האמיתיים" שלך. כלומר האם את מחכה לבדוק מה שלום אחד המשתתפים בפורום בימים שאת לא בתורנות. או האם קורה שאת מחפשת או מחכה לתגובה או שאת מרגישה שאחד המשתתפים פתאום נעלם לך ואת מרגישה צורך לדעת מה קורה איתו? שאלה שניה: התעייפתי מההתלבטות שלי לגבי הטיפול? יום אחד אני מרגישה קרובה מאוד אליה! ויום אחר לא בא לי לחזור לשם יותר! בכל פעם שאני מנסה לבטל היא חוזרת ומתקשרת, מדברת ומרגיעה אותי? זה מאוד קשה להרגיש שאת רוצה להיות שם, אבל ברגע שאת שם את פשוט רוצה לברוח!! הרגשה מוזרה.... איך אפשר להמשיך כך?

ערב טוב, נדמה לי ששתי השאלות שלך אינן זרות זו לזו כלל. בשתיהן עולה השאלה - האם רואים אותי גם כשאני רחוקה מן העין, נעלמת, נסוגה מן הקשר? האם יחכו לי? האם ידאגו לי? האם יבואו לחפש אותי? האם יעדיפו מישהו אחר על פני? האם אני מעניינת מישהו בכלל? האם זוכרים אותי בהיעדרי? אלה שאלות חשובות מאד, המשותפות בעוצמה זו או אחרת לכולנו. את מספרת, למעשה, על מבחנים שאת עושה למטפלת שלך, אולי כדי לקבל תשובה לחלק מן השאלות האלה, וכמו שזה נראה מכאן - היא עומדת בהם בכבוד. אני רוצה להאמין שיבוא הרגע שתרגישי מספיק בטוח כדי לנוח, להירגע, ולאפשר לעצמך את הקשר ללא תנועה מתמדת פנימה והחוצה. והתשובה היא כן. מטפלים, וכך גם אני, נקשרים אל המטופלים שלהם, דואגים להם, ועסוקים בהם גם בין המפגשים. שבוע נעים ליאת

האם את מתעניינת גם באנשים הוירטואלים?

קשה-מילה קטנה אם עוצמה כ"כ גדולה. כואב לי כ"כ.. נותרתי ללא מילים רק אם הכאב. ליאת. קיבלת את המייל האחרון(מקוה שהוא באמת יהיה האחרון)? סליחה שהטרדתי במייל. אגיד לך משהו שאת כבר יודעת. זה לא בכוונה. זה כי כואב.. אז..מקווה שתסלחי. :-(((

מאחלת לך הקלה מהירה בכאב. ליאת

הלוואי שכבר ארגיש הקלה, מצפה לזה. אבל בינתיים כלום לא משתנה. ואני רוצה פתרון. לא בא לי יותר להיות למטה.

שלום. כתבתי קודם את ההודעה על התלות . רציתי להגיד גם שאני קוראת קבועה בפורום ואני רוצה גם להצטרף לכתוב לפעמים.. אז אולי תראו אותי כאן לפעמים.אני מאד נהנית מהפורום ומהתשובות המחבקות שלך ליאת.

שלום טלילי, אני שמחה לשמוע כל קול חדש בפורום שלנו, ואת מוזמנת להמשיך ולהשתתף כקוראת וככותבת. אם תופיעי תמיד בשמך זה, מן הסתם נזהה אותך ביתר קלות, וההתייחסויות יהיו אישיות יותר, ממני ומשאר המשתתפים. מקווה שתחדלי מן המנהג לאבחן את עצמך, הגם שכולנו חוטאים בזה פה ושם. בפרק הראשון בספרו של ג'רום ק. ג'רום "שלושה בסירה אחת" תוכלי לקרוא את התיאור הבלתי נשכח של הסטודנט לרפואה, המאבחן את עצמו בכל המחלות האפשריות, מא' ועד ת'. המשכו של הספר מקסים ומבדח אף יותר, ויש בו כמה אמרות שפר על החיים ובכלל. שבוע טוב ולהתראות ליאת

תודה ליאת. האמת היא שזו הפעם הראשונה שאני "מאבחנת" את עצמי. פשוט במקרה ראיתי את הסיפמטומים וכל כך הזדהיתי. חשבתי שאולי זה המקור לחוסר ההחלטתיות שלי. האם מוכרות לך סיבות נוספות לחוסר החלטתיות קיצוני?

מבקש לדעת איך קוראים ליחסים של רודף ונרדף שכאשר צד אחד מפסיק לרדוף השני מתחיל לרדוף בחזרה האם אפשר להמליץ לי על אתרים באינטרנט בנושא זה.

שלום טלטל, השאלה שלך כללית מאד, וקשה להשיב עליה במונחים מדויקים. באופן כללי מאד, אנשים בעלי דימוי עצמי נמוך/שלילי נוטים להתרחק ממי שרוצה בהם, בהתאם לכלל האומר כי "מי שרוצה אותי אינו שווה כלום". הם נמשכים למי שאינו מעוניין בהם (בכפוף לאותו כלל), ועלולים להתנהג עפ"י הדפוס שתארת. בברכה ליאת

ליאת למה הדפוס הזה פוגם בעיקר ביחסים עם בני המין השני ולא ביחסים עם בני מיננו? בדולח

שלום, רציתי לשאול, אני קראתי את המאפיינים של האישיות התלותית ומצאתי בי את רובם, כאילו זה ממש נכתב עליי: אני מתקשה להחליט, מתקשה ליזום, שונאת להיות לבד, לא יכולה להפרד וכו' והו'. עם זאת, דווקא בטיפול שלי אני בכלל לא תלויה בפסיכולוגית. האם זה אומר שזה לא המצב שלי? האם יכול להיות שמישהו עם אישיות תלותית לא תלוי במטפל או שזה אומר שאין לי אישיות תלותית למרות שאני מתאימה לכל הקריטריונים?

שלום טלילה, אבחון עצמי הוא אחד הדברים הפחות מומלצים, ואת ממחישה זאת היטב בשאלתך. אנשי בריאות הנפש מקדישים שנים רבות מחייהם ללימוד והתנסות טיפולית ודיאגנוסטית, מה שיכול להעיד על כך שלא מדובר במשימה כה פשוטה. הפרעות האישיות נראות במבט ראשון מתאימות כמעט לכולנו, שכן מדובר בהקצנה של מבנים ומאפייני אישיות הקיימים בכל אדם. גם אם קראת את המאפיינים הללו במקום כלשהו, והרגשת שהם הולמים את תחושותיך כרגע, אין בכך כדי להעניק לך את האבחנה הרשמית. אזכיר ואומר שהתלות במטפל אינה מחוייבת המציאות לצורך טיפול טוב. בברכה ליאת

נכון, את צודקת בעקרון, והאמת - האם זה ישנה משהו אם יגידו לי שזה נכון או לא נכון לגביי? כלומר, הסיפמפטומים קיימים וזה לא ישנה הרי אם קוראים לזה כך או אחרת, לא? או שמא יש השלכות ספציפיות למי שמוגדר בהפרעה זו?

שלום רב, כיצד בדיוק פסיכולוג יכול לגרום לאדם לאהוב את עצמו? תודה, דוד.

שלום דוד, שאלה קטנה, הא? היכולת לאהוב את עצמנו (או - טוב יותר - להכיר ולקבל את עצמנו, או לחיות עם עצמנו בשלום) קשורה, בין השאר, לאופן בו אנו משתקפים לעצמנו דרך עיניהם של אחרים משמעותיים. כאשר אנו רואים בעיניים המתבוננות בנו התפעלות, אהדה, קבלה, סלחנות - אנחנו מצטרפים... הפסיכולוג, בהיותו משוחרר (כך יש לקוות) ממטענים, ציפיות מוקדמות או משאלות ביחס למטופל שלו, מצליח להתבונן בו מקרוב, ללמוד אותו, לקבל ולאהוב אותו על כל חלקיו, החזקים והחלשים, ולשקף זאת במילה או במבט. בטיפול מתרחשים, כמובן, גם תהליכים נוספים, המקדמים את המטופל לצמיחה, התפתחות וקבלה עצמית, גם אם הם קורים לאט ובהדרגה. את התהליכים הללו ניתן להמשיג במונחים תיאורטיים שונים, עליהם תוכל לקרוא, אם תרצה, בספרי הלימוד בפסיכולוגיה... ליל מנוחה ושבוע טוב ליאת