פורום פסיכולוגיה קלינית

קראתי מאמר קצר על דכאון והיה רשום שם על קוצב ואגלי. מה זה, למי מיועד...והאם זה עוזר...אשמח למידע, אולי זה הפתרון לדכאון המאפיין אנשים רבים כל כך...? תודה.

אם זה לא המאמר שכבר שקראת, אז הנה יש לך עוד אחד עכשיו http://www.nrg.co.il/online/43/ART1/444/291.html

והנה גם אתר נוסף (באנגלית): http://www.vnstherapy.com/depression/main.asp

שלום מיכל, המאמר המצורף כאן מפרט את התשובות לשאלותיך. גם אם הקוצב יכול להוות בעתיד פיתרון טוב, הוא עדיין כל כך יקר (כמעט קוריוז) מכדי להיות אופציה עבור מרביתנו. קצת דומה למכונית הנוסעת ללא דלק... בברכה ליאת

הרגשה מעצבנת... כבר שלושה שבועות אני רגילה להיפגש איתו שלוש פעמים בשבוע, לא צריכה להתבוסס במחשבות היתר ובכעסים..לא עובר יום ( או עובר רק יום וחצי ) ואופ, אני שוב שם, ישר יכולה לשפוך, והוא ידע שזה יהיה הכי נכון וזה באמת עוטף ומחבק, ממש עוזר...אבל עכשיו שבוע של חופשים וחגים ופתאום אני לא אראה אותו שבוע, מכניס קצת לבהלה, ולכעס, למרות שברור לי שהוא לא אשם בכלום...שבוע!!!! איך מנטרלים מצב של קיפאון עד לפגישה הבאה? כשאני יודעת שהיא ממש קרובה קל לי לתפקד ולעשות דברים, אבל כשאני מרגישה שהיא רחוקה, אני מרגישה שאני נכנסת למין מצב שינה כזה, שכל דבר שאני עושה נועד רק כדי להעביר את הזמן עד אז, ( וללמוד אני לא מצליחה ) בעיקר לשבת עם חברות ולא באמת להיות איתן...עם פסיכולוג אחר שהייתי אצלו למספר חודשים זה לא קרה...בין הפגישות הרגשתי שאני שוכחת אותו והפגישה מדרבנת אותי לעשייה ולא מנטרלת אותי ממנה. אולי אני צריכה לעזוב שם, כשהטיפול נעשה העיקר והחיים במקום שני..כשהטיפול נעשה יותר חשוב מהחיים..?

שלום א', לפעמים, החרדה הגדולה שמתעוררת בנו לפני התנסות חשובה היא חלק מאיסוף הכוחות לקראתה. אני מניחה שגם אם יהיה קשה להעביר את השבוע בלעדיו, תצליחי לעשות זאת, טוב מכפי שאת מעריכה כרגע. על מקומו של הטיפול (והמטפל) בחייך מוטב לדון בחדר הטיפול עצמו. קחי בחשבון שאת נמצאת, יחסית, בתחילתו של הטיפול, ודברים עשויים להתאזן ככל שהטיפול יתקדם. בהצלחה, ושבוע עצמאות שמח. ליאת

כלו המילים ואני ריקה ומאוכזבת.מיואשת.עייפה. מתלבטת אם לקחת את כדורי השינה שהשגתי לי ולתת למשהו אחר לחבק אותי.לנוח.עטופה. ויק.

ויק, זה הזמן לגשת ולקבל עזרה ממשית. פני בדחיפות לפסיכיאטר/ית שלך, או לחדר המיון הקרוב. ליאת

הופכת אשה ל"אשה מוכה"? האם מסטירה אחת גבר יכול להפוך ל"גבר אלים"? אני מתנצלת על אופי השאלות, אבל לעתים אני תוהה אם בימינו - בהם יש מודעות קצת יותר גדולה לנושא האלימות בקרב נשים ובקרב המשפחה או בכלל, הופכים סטירה אחת ל"פיל" ואולי סטירה אחת היא לא אינדיקציה לשום דבר. זה גם בא בהקשר לנושא של אלימות מינית: בחדשות שומעים על גברים שונים ש"חוטפים" תלונות על ש"התחילו" עם נשים, למרות שלפעמים הם עשו זאת בתמימות ולא כדי לפגוע או להרע לאיש. יש לפעמים הרגשה שגבר לא יכול להתקרב לאשה מבלי לחשוש שאולי יום למחרת היא כבר תתלונן עליו במשטרה. ברור לי שיש הבדל בין להתחיל, לבין למשל, לצבוט בטוסיק, או לכפות. אבל בכל זאת... מהו הגבול בין כל דבר? אשמח אם תאירו את עיני...

ברצוני לשאול אותך: איך ההרגשה לחטוף סטירה?! גם אם היא סטירה "אחת ויחידה" זו אלימות!!! זה לא הופך את האישה לאישה מוכה ואת הגבר לגבר אלים אבל זה הופך את המערכת הזוגית למערכת שבה אחד הצדדים (הגבר, לצורך העניין) השתמש באלימות ולכך עלולות להיות השפעות קשות - הרגשת הבטחון (פיזית ורגשית) נפגעת, הרגשת האמון נפגעת, יחסי הכוח משתנים ועוד. הסטירה תמיד תיהיה ברקע ותשב אצל שני הצדדים "On the back of their mind". כדי שהמערכת הזוגית תוגדר כ"מערכת אלימה" האלימות צריכה לחזור על עצמה (גם סטירה פעם בכמה שנים זו חזרה על האלימות). אני לא חושב שגברים צריכים לחשוש להתקרב לנשים, אבל גבר ש"מתחיל" עם בחורה ודוחף לה לשון לפה "בתמימות ומבלי רצון לפגוע בה" - כדאי שיפחד שהיא תגיש נגדו תלונה. כנ"ל הגבר שהחטיף סטירה "אחת ויחידה" לבת זוגתו. ולשאלתך - הגבול, לדעתי הוא כבוד - כל עוד אנו מכבדים את גופו ונפשו של האחר, לא תיהיה שום בעיה. זיו סופר-עו"ס יועץ אישי וזוגי אלימות במשפחה הדרכת הורים

שלום זיו ותודה על תשובתך. האם הדברים שלך תקפים גם כלפי נשים? כלומר, אשה ש"החטיפה" סטירה לגבר, ואשה שהתחילה עם גבר לכאורה, בסגנון שאתה מתאר. אשמח לדעתך. תודה ויום טוב.

רבקה יקרה! שאלתך ברורה ומובנת שכן הגדרת אלימות פיזית, מילולית, מינית או נפשית משתנה מתרבות לתרבות, ומתקופה לתקופה. יתרה מכך מדובר בעניין סובייקטיבי ומה שאחד יגדיר כאלימות כלפיו- כגון מבט מאיים, ביטוי פוגע, יראה לאחר כחסר משמעות. לדעתי, וכן על פי חוקי מדינת ישראל, כל שימוש בכוח פיזי שלא בהסכמה, מוגדר כאלימות. גם סטירה אחת, ומנסיוני לא ירחק היום שגם תגיע סטירה השניה והשלישית.. נסיוני רב השנים לימד אותי כי התוקף יודע בדיוק לאתר את נקודות החולשה של הקורבן שלו ולפגוע בהן. כך שמה שיגדיר את האלימות זו הדינאמיקה של מערכת היחסים, לא רק סטירה היא אלימות, לעיתים מילה, או אקט אחר שאין בו כלל מגע פיזי, הינו מעשה אלים שהפגיעה בו היא רבה.

תודה גאולה על תשובתך. אם כך, נניח וגבר אלים כלפי אשה באמצעות מילים - האם זה מה שיהפוך אותו ל"גבר אלים"? או נניח, הגבר לא מקלל את האשה, אבל כפי שכתבת - מאתר את נקודות החולשה שלה על מנת לפגוע בה (ללא שמות גנאי וכיו"ב), האם גם כאן מדובר בגבר אלים? כמו"כ, אשמח אם תוכלי לתת את דעתך בנוגע לשאלות ששאלתי את זיו. תודה ויום נעים.

שלום, סיפורי הוא שפגעתי באדם שהיה יקר לי, באבא שלי. האבא היה קצת חולה בנפשו והפגיעה (כנראה) ערערה אותו עוד יותר. הוא סירב לראות אותי מאז ואני מפחדת לחשוב מה קרה לו. זה קרה בילדות שלי ומאז ועד היום, חלפו 25 שנה. תקופת הילדות היתה קשה מאוד וכמעט נהפכתי לזונה בת 12 בעל כורחי, בשל החוסר באבא, בגלל החוסר בביטחון. מאז עבר הרבה זמן ואני לא זונה כי עשיתי כל מיני קומבינות בלהסתדר בחיים ואפילו הצלחתי לשרת בצבא, אלא שתמיד קיננה בי התקווה שאמצא אותו. יש בי מין פחד סתום כזה שאני מפסידה אותו והזמן רק הולך ומתרחק. האם אפשר לכפר??? האם אפשר לכפר במילים יפות? בכסף? בבקשה לרחמים? דבר שני - קראתי סיפור קצר וחכם על זה שמילים שפגעו מאוד באדם אהוב אי אפשר להחזיר, צריך לחשוב היטב לפני שאומרים אותן. מילים הן כמו נוצות שעפו ברוח, אי אפשר להחזיר אותן.........

הי בחורה, נדמה לי שאני זוכרת נושא דומה שהיה כאן לפני כמה זמן. לדעתי, ומניסיוני כמטופלת, החלטה כזו צריכה להיעשות בבחינה עמוקה וארוכה. כל מה שניתן לומר כאן באינטרנט ברגע ובחצאי משפטים יהיה פשוט ורדוד מידי. למיטב הבנתי, במקרים כאלה ממליצים לפנות לשיחות עם פסיכולוג/ית ולעבד את תחושות האשמה הכבדות שלך ואת נושא הקורב?נו?ת (שלך/ של אביך). לתת מקום במילים לצורך החזק מאד שלך להקריב הכל הכל כדי לכפר (אפילו את גופך כמעט). קודם לכל, לבדוק ולדעת איך אפשר לחיות עם כל התחושות הללו שבפנים. אחרי שייתארגנו הדברים בתוכך קצת יותר, תוכלי לחזור לשאלה הזו כאשר תהיי במקום אחר, מבין ויודע ופחות פגיע, פחות מועד לפורענות והרסנות, משהו שנמצא יותר בשליטה. תוכלי לבחור לפנות לאיזשהו כיוון ולהישאר יד ביד עם התמיכה בכל החלטה שתבוא. האם אפשר להתחיל משהו חדש, אחר ותקין יותר? האם זוהי כמיהה שלא תתגשם לעולם וצריך להבין שאין לאל ידינו? מה עושים? אולי בכלל השאלות שתשאלנה אחרי תהליך מסויים תהיינה אחרות לחלוטין... לא הייתי ממליצה להיות עם זה לבד, או לקבל החלטות כבדות משקל שכאלה בשליפה מהשרוול. מאחלת לך הקלה והשתחררות מהכבלים גורמי הסבל .

שלום לבחורה וגם למסייעת האלמונית גם אני מרגישה שאת נושאת הרבה מאד אשמה ואחריות למשהו שלא לגמרי בטוח שהיה באחריותך. ילדים קטנים, בהיעדר הסבר טוב אחר, עלולים לקחת על עצמם אחריות לאירועים משמעותיים בחייהם, ולחשוב שהם קרו בגלל משהו שהם עשו או לא עשו, אמרו או לא אמרו. אני מניחה שעמדה זו היא העומדת בבסיס הצורך שלך 'לכפר'. לא ברור מהי הסיבה האמיתית לפרידה מאבא, אבל לא יזיק לנסות לבחון אותה מנקודת מבט בוגרת, פחות תמימה. תוכלי - כמו שהוצע לך כאן - לנסות לבחון זאת בעזרת איש מקצוע, ולחשוב האם וכיצד תוכלו לגשר על שנות הפרידה הממושכות. בהצלחה ליאת

פעם אחת היו שתי חברות טובות. קרה מקרה ואחת מהן אמרה לחברתה משהו שפגע בה נורא. היא הצטערה מאד על מה שאמרה, והייתה מוכנה לעשות הכל בכדי לקחת את המילים בחזרה. אבל המילים כבר נאמרו, חברתה נפגעה מאד, ולא רצתה לדבר אתה עוד. מאחר והדברים נאמרו באמת בלי כוונה רעה אלא סתם מבלי לחשוב לפני שמדברים, זה כאב לה מאד והיא חיפשה כל דרך אפשרית כדי לכפר על מעשיה. בצר לה פנתה לאישה זקנה אחת, חכמת הכפר, ושאלה בעצתה. הקשיבה האישה הזקנה לסיפור, והחליטה לבחון עד כמה רצינית וכנה האישה הזו בכוונתה לקבל את סליחת חברתה, ועד כמה היא מוכנה להתאמץ בשביל לתקן את אשר עשתה. היא הסבירה לאישה שלפעמים, כדי להחזיר דברים לקדמותם, צריך לעשות מאמצים כבירים. "מה את מוכנה לעשות כדי לזכות מחדש בחברתך?" שאלה אותה הזקנה. "כל דבר!! רק תגידי לי ואעשהו!" ענתה האישה. ראתה הזקנה כי היא אכן כואבת ומצטערת, והחליטה לעזור לה בדרך של לימוד. "ישנם שני דברים שצריכים להיעשות על מנת לתקן את המעוות" אמרה לה הזקנה. "שני הדברים קשים מאד לביצוע, אני מזהירה אותך מראש.." האישה שהייתה נחושה בדעתה, אמרה לה: "אני מוכנה לכל. רק תגידי מה צריך לעשות" "הלילה", אמרה הזקנה, "קחי את כרית הנוצות הגדולה והטובה ביותר שיש לך בבית. עשי בה חור קטן, ואז – עוד לפני עלות השחר, שימי נוצה אחת על מפתן כל דלת של כל בית בכפר. כשתסיימי, חזרי אלי. אם תשלימי משימה זו כראוי, אומר לך מה הדבר השני שעלייך לבצע". האישה רצה מהר לביתה, בחרה את הכרית הכי טובה שהייתה לה, ועל אף שהייתה חביבה עליה מאד ועלתה כסף רב, פתחה בה חור ואצה לדרכה להניח נוצה על סף כל דלת בכפר. הלילה היה קר וחשוך, אצבעותיה קפאו כשעברה מדלת אל דלת, לא פוסחת על אף אחת. הרוח הייתה כל כך חדה וקרה, עיניה דמעו ואפה נזל, אבל היא לא חדלה ממשימתה ורק שמחה שיש משהו שהיא יכולה לעשות כדי לכפר על המילים הנוראות שהוציאה מפיה. אם רק נחזור להיות חברות טובות כפי שהיינו, זה שווה כל מאמץ, חשבה לעצמה. קצת לפני עלות השחר, הניחה את הנוצה האחרונה על דלת הבית האחרון בכפר. משם מיהרה לבית הזקנה, עייפה וסחוטה אך מאושרת. "הנה, הכרית שלי ריקה! " הראתה לזקנה את הציפה הריקה, "חילקתי את הנוצות לכל בית בכפר..". הסתכלה עליה הזקנה החכמה בכובד ראש ואמרה לה: "יפה. ועכשיו, השלב השני: לכי ואספי חזרה את כל הנוצות, והכניסי אותן שוב לציפת הכרית. כשתעשי זאת – הכל יחזור להיות כשהיה". האישה הצעירה הייתה המומה. "את יודעת שאי אפשר לעשות את זה!!" קראה לעבר הזקנה, "הרוח העיפה כל נוצה מיד כשהנחתי אותה על פתח הבית. את לא אמרת שאצטרך גם לאסוף אותן חזרה!! אם זו המשימה השניה שרצית להטיל עלי – אין סיכוי!! הדברים לעולם לא יחזרו לקדמותם!!" "אכן, זה נכון", אמרה הזקנה. "זה ילמד אותך את השיעור: המילים הן כמו נוצות ברוח. ברגע שהן יוצאות מפינו – שום מאמץ, ולו גם הכנה ביותר – לא יכול להחזירן חזרה לתוך פינו. למדי לבחור את מלותייך, והישמרי במיוחד במחיצת אלו שאת אוהבת"...

הי ליאת, מה שלומך? אני כותבת לך יותר יחסית בתקופה האחרונה... קצת רגוע לי...רק רציתי לשתף /לשאול אותך משהו..מתחילת הטיפול שלי, אני מבקרת בפורמים מסויימים, כולל הפורום הזה, אולי בעיקר הפורום הזה...אט אט נוצר קשר כלשהו איתך, קשר וירטואלי אומנם, אבל מבחינתי קשר! אתמול לראשונה סיפרתי לה על הפורום הזה, ממש לא היה לי נעים לספר לה שאני מתייעצת איתך מזה זמן לא מבוטל ושתקופות את תמכת תמיכה משמעותית ועודדת. תהיתי אם היא היתה אמורה להיות הכתובת בתקופות אלה. אני תוהה אם הקשר / תכתובות כאן פוגמות בקשר מול המטפלת שלי (ברמה שקשה לי להביא מולה דברים שפה קל). היא לא אמרה דבר מלבד " לקח לך הרבה זמן לספר לי את זה .." או משהו כזה, הייתי מאד מאד עצובה, לא הבנתי למה אני כל כך עצובה, אולי הרגשתי שבגדתי בה, שאני לא כנה, לא לוייאלית לתהליך, עסוקה בקשר ואולי לא בתוכן עצמו של הטיפול... נראה שהיא לא כעסה . ניסתה לברר למה דוקא היום אני מספרת.. אולי כי אני חזקה? אולי כדי להעביר ביקורת עליה שהיא לא מספיק שם בשבילי? אולי כי באמת זה שלב נוסף של התפתחות... אולי כי כבר נמאס לי ואני לא יודעת לאיזה כיוון זה הולך ואם בכלל יש כיוון... אז מדוע נעצבתי כל כך כשסיפרתי לה שאני נעזרת בך ובפורום?? את חושבת שצריך לספר למטפל כל דבר, במיוחד השתתפות בפורמים שתומכים? את חושבת שזה פוגם/ עוזר בתהליך הטיפול? תודה מראש שתיהיה לך אחלה שבת ניבה

לילה טוב ניבה, פורום אינטרנטי, והפורום שלנו בכלל זה, אינו אמור ואינו יכול להחליף טיפול פנים אל פנים. אחת ממטרותיו של הפורום שלנו - לפחות כפי שאני רואה זאת - היא להסיר את מעטה המיסתורין סביב חדר הטיפול, ולהביא אליו את מי שזקוק אבל חושש. הניסיון להשתמש בפורום כתחליף לטיפול ממשי נועד לכישלון צורב, כפי שיוכלו - ודאי - להעיד חלק מאיתנו. המטפלת שלך לא כעסה, כי היא יודעת היטב שהמדיום הזה, ידידותי ככל שיהיה, אינו מתחרה בה באמת, שכן הוא מוגבל מאד, שטחי, מצומצם וחד ממדי. הגם שאוכל להעיד על עצמי בלבד, אסתכן ואומר ששלושת מנהליו של הפורום הזה, עושים מאמץ כן ומתמשך לעודד אנשים לפנות לטיפול, להישאר ולהתמיד בו, ולהפוך את הפורום למקום תומך-טיפול ולא מחבל. טוב שסיפרת למטפלת שלך על החוויה הוירטואלית הזו. אין לי ספק שהיא תדע להשתמש בתוכן הזה לקידום הקשר שלכן. בהצלחה ליאת

לרוב אני אדם תלותי, תלוי מאוד בחברים ובבת זוג. מזה שנה וחצי אני בטיפול אך איני תלוי במטפלת שלי. מה ניתן לומר עלי? אודה על תשובתכם

שלום אמיר, תלות, כמו עצמאות, ביישנות, אסרטיביות ותכונות רבות נוספות, אינה אלא מונח פסיכולוגי, המשקף התנהגויות בעלות גוון ספציפי עם כיווניות בולטת. ובכל זאת, קשה למדוד 'תלות'. מן התיאור המינימלי שנתת כאן, אי אפשר לומר עליך הרבה, ובוודאי שלא להסיק משהו על טיב הטיפול שלך. כדאי להזכיר שתלות בטיפול מאפיינת בדר"כ אנשים בעלי נטייה תלותית גם בהקשרים אחרים. יתכן שאתה מבלבל בין תלות לבין איזו מהות אחרת, שונה באיכותה, ומכאן הפער שאתה חש בין יחסך למטפלת לבין יחסך לדמויות משמעותיות בחייך. בברכה ליאת

לי לא יצא להכיר אדם שלא פיתח תלות מסויימת במטפל שלו, ככה שהטענה שתלות בטיפול מאפיינת בדר"כ אנשים בעלי נטייה תלותית גם בהקשרים אחרים לא נראית לי כל כך מדוייקת. אולי נשאל הפוך, אם מטופל לא מפתח כלל תלות במטפל, זה לא מצביע על כך שמשהו בטיפול לא עובד? באמת יכול להיות טיפול שבו המטופל לא מפתח תלות במטפל?

שלום רב, הייתי מעוניינת לדעת מה ניתן לעשות עם התקפות זעם אצל ילדים (בני 4), המתבטאות בצעקות ובכי. תודה רבה אורית

נראה לי שברוב המקרים זה ירגע לבד, ברגע שזה לא יתוגמל. אבל קטונתי, אז חכי לליאת :-)

שלום אורית, נורית סיכמה בלשון קצרה את מה שהייתי אומרת, מן הסתם, בארכנות מנומקת. כדאי לזכור את המשפט החשוב: אין הצגה אם אין קהל! התקפות זעם שואבות את עוצמתן בעיקר מן הבהלה של ההורים המתרשמים מהן. אם תרגישי שאינך מצליחה להביס בכוחות עצמך את התקפות הזעם בדרך של התעלמות, תוכלי לפנות להתייעצות של פגישה או שתיים עם פסיכולוג/ית ילדים. את מוזמנת לחפש כאן בפורום תגובות קודמות בנושא. חפשי דרך מילת מפתח "גבולות". בהצלחה ליאת

היי איזה מן חיים אלו שבהם אדם גוזר על עצמו מוות נפשי........וכשהמוות הנפשי מגיע הוא ממתין למוות הפיסי שישחרר אותו חי ללא מטרות ללא אהבה ללא כלום ללא משמעות רק שהמוות הזה יפגוש בו הוא יוכל להיות משוחרר.......

ערב טוב מיסטר בלו, החיים שאתה מתאר הם באמת קשים מנשוא, אבל מוות אינו המשחרר. את השחרור האמיתי, המטרות והמשמעות יוכל להחזיר רק גוזר הגזירה עצמו. עניין של בחירה מודעת. היום ראיתי את פרק הסיום של העונה השניה (סופרנו'ס). מחר אתחיל את העונה השלישית. אתה עוד חייב לי דיון מלומד בנושא. נסה להרגיש טוב ככל יכולתך ליאת

..לא היית מחבקת מטופלת שלך ? בשום מקרה? במה זה מזיק? אולי זה היה הצלה.היה עוזר להוציא את זה מ"המערכת"...והיה שם סוף למידרון האינסופי? עכשיו אני כל כך ריקה.רוצה לטמון את ראשי בידיים דואגות "גדולות". הידיעה שאין,משאירה חור גדול של כעס ועצב-עד שהרצון המקורי הופך לרצון אחר זועם להטיח את הראש במקום אחר...ואני לא מבינה למה התחושה הקשה הזו(שפחתה בזכות התרופות,אך קיימת ומפתה)..

ערב טוב ויק, יש כל מיני חיבוקים. בפסיכותרפיה, נהוג לדבר על חיבוק במילים, שלא תמיד (או כמעט אף פעם לא) יקבל ביטוי פיזי מגעי. הקרבה הפיזית והמגע שמורים למערכות יחסים אמיתיות שאינן טיפול, וחשוב מאד לא לבלבל ביניהן. אני מסכימה מאד שטיפול תרופתי, למרות ערכו הרב, אינו יכול להחליף את החמימות והאמפתיה המתאפשרים בפסיכותרפיה, ואיכשהו (סלחי לי, אולי בגלל העייפות והשעה) איני זוכרת אם יש לך מטפל/ת משלך. אני מאד מאמינה בכוחו של טיפול להפוך קרש הצלה ובלם במדרון האינסופי, גם אם את החיבוק שלו הוא עושה במילים או במבט. מקווה שתצליחי לוותר על הבלתי אפשרי, ולהנות מהחיבוקים שכן זמינים לך. ליל מנוחה ליאת

"מערכות יחסים אמיתיות שאינן טיפול"...? זה לא אמיתי?

שלום.אני יוצא עם משהי תקופה קצרה וטוב לנו מאוד יחד(אנחנו בגילאי ה-20). הבעיה היא שהיא משתייכת לעדה בה מקובל לצאת ולהתחתן עם בן העדה וככה זה. ההורים שלה לאחרונה אסרו עליה להתראות איתי למרות שמעולם לא פגשו אותי והיא מאוד עצובה מכך.היות והם טרם פגשו אותי,אמרתי לה שאני רוצה לפגוש אותם כדי שיכירו אותי קצת וידעו שאני בעל כוונות רציניות כלפיה ולנסות לדבר איתם על הנושא.איך מנהלים שיחה כזו אל מול הורים?מה נכון להגיד?ואיך ניתן לשכנע?

שלום אמיר, צריך הרבה כוח ונחישות כדי להילחם ולנצח(!) מסורות עדתיות-אתניות-תרבותיות. אין ספק שזוהי נקודת פתיחה מורכבת, המוסיפה הכבדה עודפת על הקשיים הרגילים של ביסוס קשר רציני. מאחר ואתם רק בתחילת הקשר, הייתי מציעה לך להמתין עם ההורים, ולנסות לבסס קשר משמעותי עם בת הזוג שלך. במידה והאהבה תפרח ותאריך ימים למרות ההתנגדות, תוכל לבוא אל ההורים מעמדה אחרת, בטוחה ומשכנעת יותר. נדמה לי שהמבחן האמיתי הוא של חברתך, שתצטרך להחליט האם היא יכולה לעמוד מול הציווי העדתי, ולהתמסר לאהבתך עוד לפני קבלת האישור הרשמי מהוריה. לחיי האהבה ליאת

שלום רב, אני יודע שכאשר אדם מגיע לטיפול פסיכולוגי,האדם מתחיל במסע ארוך אל נבכי נפשו ומתבצע תחקור ותשאול מעמיק שבא לאתר את המקור לסבלותיו.אולם מה יש באותן שיחות עם הפסיכולוג שיכול גם להוקיע סבל ותסביכים של שנים ארוכות ולא רק לאתר את מקורם?האם טיפולים אלה באמת יכולים לשנות פגמים באופיו ובאישיותו של המטופל? אודה על תשובתכם.

שלום למתעניין, טיפול הוא אכן מסע מפרך, גם אל נבכי הנפש, וגם אל חוויות הילדות המוקדמות. ההתחקות אחרי המקורות לסבל, כמו גם האמצעים להפחתתו, קשורים קשר הדוק לתיאוריה. כל אחת מן התיאוריות הפסיכולוגיות מניחה הנחות שונות לגבי האופן בו התפתחה הפתולוגיה הנפשית, ומציעה דרכי טיפול הנגזרות מאותה השקפה בסיסית. אם, לשם דוגמא, פסיכולוג דינמי מאמין כי הסימפטומים הפתולוגיים הם תוצאה של קונפליקט לא מודע, הוא יכוון את מאמציו אל אותו קונפליקט, יקרב אותו אל החוויה המודעת, עד שהסימפטומים ייעלמו. באופן דומה, פסיכולוג התנהגותי יכוון את מאמציו אל מערך התגמולים וההתניות, פסיכולוג קוגניטיבי - אל מערך האמונות והעמדות, וכיוב'. אישיותו של האדם נקבעת במידה רבה במהלך שנות ההתפתחות, ונהוג לראות באדם הבוגר יצור בעל אישיות מגובשת שאינה ברת שינוי. עם זאת, ניתן בהחלט לעבוד בטיפול על ההתנהגויות ועל אופיים של יחסי הגומלין הבינאישיים והחברתיים המוכתבים מאישיותו. בהצלחה ליאת

שלום לך, אני טופלתי במשך כשנתיים וחצי אצל פסיכולוגית נהדרת, אחרי שנתיםם וחצי יצאתי אישה אחרת, עם מודעות גבוהה לכל הקורה איתי בחיים לטוב ולרע.הייתי אדם סגור, עצור,שלא יכולה לסיים שום דבר בחיים, ללא חברים.היום אני עם מקצוע חופשי, חברים קרובים סביבי, וחיי משפחה מצויינים. הכל, אבל הכל צריך להגיע מהמטופל לפני הפסיכולוג. אתה צריך להרגיש שאתה רוצה שינוי. אתה צריך לרצות את השינוי. אולם זהירות, זוג חברים שלנו, בטיפןל יותר מעשור, והנזקים גדולים. צריך לשלול מהפסיכולוג את הרשיון!! טבועים כל-כך בצער של עצמם, והפסכ' מטביע אותם יותר. וזה נורא!!!!! לעומת זאת איש יקר לי, הפסכ' אמר לו שהוא אינו יכול לעזור לו מהסיבה שהוא זקוק לטיפול סוג אחר. וגם לו היתה זו עצה זהב. כמו כל דבר בחיים, צריך לבחון, לברר, להיזהר.

האם "טיפול באלימות" (עבור הגבר) הוא בכלל אפקטיבי? ,

זה תלוי במספר גורמים: הראשון, כמובן הוא רצונו של הגבר בטיפול או (בהגדרה טובה יותר) אי סירובו. ככל שסירובו של הגבר קטנה יותר כך שיתוף הפעולה וההתנגדויות בטיפול קטנות יותר והפוטניצאיל של הטיפול עולה. שנית, משך הטיפול. כדי שטיפול בגבר שמשתמש באלימות יהיה יעיל, בד"כ, רצוי שיהיה ארוך (למעלה משנה ויש הטוענים גם 3-4 שנים). לעצרי, רוב הגברים אינם נשארים בטיפול משך זמן זה. במקרה הטוב הם נמצאים שנה, באמת חל שיפור והאלימות פוחתת, ואז הם עוזבים (כמובן שיש יוצאים מן הכלל). חלקם חוזרים בעתיד שוב לטיפול לאחר שהייתה אפיזודה אלימה או שהם מרגישים שהיא עומדת לבוא (שזה בפני עצמו התקדמות משמעותית). דבר נוסף שמשפיע היא היכולת הרגשית של הגבר לעשות שינוי. ישנם גברים שלמרות רצונם בשינוי הם בעלי דלות רגשית ואז מאד קשה לעבוד איתם (במקרה זה הטיפול יהיה התנהגותי במהותו). עוד משהו שמשפיע על יעילות הטיפול היא אם בסופו של דבר בני הזוג הולכים לטיפול זוגי/משפחתי (במידה ואין אלימות פיזית ואיום כלפי האשה). במערכת המשפחתי (האישה והילדים) נשארים משקעים מהאלימות ובד"כ דפוסי התקשורת בין בני המשפחה הוא בעייתי. לאחר ששני בני הזוג עוברים טיפול פרטני משמעותי כדאי להגיע לטיפול ביחד. הדבר משפיע על הצלחת המערכת המשפחתי להמנע ממצבי אלימות בעתיד. זיו סופר - עו"ס מרכז לטיפול באלימות במשפחה

שאלתך מבטאת מבטאת ספקנות לגבי האפשרות כי האלימות ניתנת לטיפול. הספקנות מובנת , שהלוא מאז נחקק החוק למניעת אלימות והוקמו מרכזים לטיפול באלימות, מס' מקרי האלימות כלפי נשים וכן רצח נשים לא פחת! יחד עם זאת , טיפול באלימות דומה לטיפול בהתמכרות, הגמילה הראשונית הינה התנהגותית- דהיינו הפסקת האלימות, צעד שני- עבודה על העמדות והתפיסות, ושלב הבא שהוא הממושך מכל- עבודה רגשית ותוך נפשית. במהלך 13 שנות עבודתי בתחום , נתקלתי במקרים בודדים של גברים אשר פנו מיוזמתם מתוך הבנה כי קיימת בעייתיות . לרוב, הפניות נעשות לאחר תלונה במשטרה או בצו בית משפט. לאור זאת העבודה הטיפולית מתמקדת לרוב ברובד ההתנהגותי. וזה כשלעצמו אינו מספיק או גורם להמרה של האלימות הפיזית במילולית או נפשית. אבל! יש לזכור כי אי פניה לטיפול עלולה בסופו של דבר לגרום לסיכון חיי אדם, כך שבצד הספקנות (הבריאה!) כדאי לקחת במערך השיקולים גם את זה ולפנות!

Liat, Am having a really bad day-Friday afternoon AND still no contact with my daughter AND i can't stop crying. I keep blaming my husband as he talks to her but I don't feature in the conversation, Isn't this a sign of disloyalty on his behalf. Every time i pick him out he asks what can he do AND that I must just wait patiently. I feel so alone,lost AND abandoned by all. My psychol. too has told me to wait-- like you AND I feel better after talking to her but after a while my strength wanes AND i just feel i can't cope again. My innate fear is that with time my daughter won't want to talk ever again as 'out of sight, out of mind' During her childhood years we were also very close but she told my husband that everything has been blanked out- please note that she too is seeking counselling. I feel like we are all 'screwballs'!

ערב טוב קארן, להערכתי, הקשר בין בתך לאביה משמר ערוץ 'תת-קרקעי' גם אליך, ולא כדאי להפוך את זה למאבק בינך לבין בעלך. מבלי לערער על החוויה האישית שלך, נדמה לי שהקושי שלך נובע לא רק מתחושות של נטישה והתעלמות, אלא גם מתחושה של איבוד השליטה על התנהגותם והחלטותיהם של האחרים. זוהי סוגיה טיפולית חשובה, וכדאי לתת לה מקום בפגישות שלך עם הפסיכולוגית. אני חושבת שאם בתך תטופל גם היא, יש סיכוי טוב לעיבוד הכעסים הישנים, והכנת השטח לחידוש הקשר, במתכונת חדשה ושונה, שתתאים לצרכים העכשוויים של שתיכן. נסי לשמור על אופטימיות ורוח טובה, והמשיכי לעדכן. שבת שלום ליאת

Liat, Originally my daughter told me that when I have my 4th session I must ask her to come- well I sms'd her to come to the third session as I was worried that the 4th one would be too far away with all the hols. She refused- my 4th one is on MOnday. Should I sms her again OR leave it.? I am really scared to make contact - It was a little difficult for me understanding when you mentioned my husband's relationship with my daughter as 'tat karkait'- did you mean secretive OR simply a channel they are keeping open as she doesn't really mention me although my husband says that at times my name does come up- he too doesn't seem to fill me in with too much information. . I really am trying but have to confess that this is a nightmare for me as it has never happened before AND dammit I am not always the wrong one!

ראשית תודה על התגובה למטה,(התשובות שלך תמיד עוזרות, תודה) בתקופה האחרונה שלי יש לי בעיה די קשה שמטרידה אותי אני לא מצליחה להעלות אותה בטיפול.. יותר נכון מרגישה שלא רוצה לדבר על זה(גם לא לכתוב) איתה לא רוצה להכניס אותה לפרטים הקטנים באופן כללי הסברתי מה קרה (למרות שהיא ניסתה לברר מה קרה בדיוק ) אבל זה מלווה אותי ביום ויום וקשה לי לבד עם זה. אני בטיפול 3 שנים די מחבבת את הפסיכולוגית שלי אבל אני מרגישה שיש לי בעיה לשתף אותה בזה ובעוד כמה נושאים בחיי מצד שני הייתי פעם בייעוץ אצל פסיכיאטר ואני מרגיש שאיתו יהיה לי קל יותר ונוח לדבר על העניין, אני לא מצליחה להבין אולי דווקא הקשר החזק מונע ממני ויותר נוח לי לספר לאדם נחמד שכמעט זר לי את העניין . לפעמים אני מרגישה שהקשר המחבב וכד' ופרק הזמן הארוך מפריעים לי להעלות נושאים שונים.. דברים שאולי מתביישים בהם וכד' ואם אדם זר זה יותר קל.. האם זה נכון ללכת במקביל למטפל נוסף לתקופה..(ממש רק לפגישה או שתיים) ובכלל למה קשר מפריע להלעות דברים כאובים? (תודה ליאת גם על כל התגובות שהגבת במהלך כל התקופה*

שלום רחל, טיפול אצל שני מטפלים, בו זמנית, אינו פיתרון טוב (אלא אם מדובר בפנייה לפסיכיאטר, כמו שכבר עשית). אם יש נושא שאינו מדובר ביניכן, חשוב להבין את הקושי, ולא לנסות לעקוף אותו מלאכותית. הרי אם אינכן יכולות לדבר - מה הטעם בטיפול? אם את מרגישה שבעקבות הקרבה ביניכן (או משהו אחר) נשחקה העמדה הטיפולית שלה, יש מקום לשקול החלפת מטפלת. אם אין הדבר כך, עליך לדבר איתה על תחושותיך, להתגבר על המבוכה, ולבדוק לעומק את המקורות האמיתיים להימנעות שלך. בברכה ליאת

היי אני בת 24 בעלי בן 37 נשואים 7 חודשים שנינו מתרבות שמרנית לכן לא היה סקס לפני כן אנחנו גרים ביחידה נפרת מהוריו סלון חדר שינה שירותים נפרדים מטבח משותף אימו בת 67 אביו 78 אביו חולה אלצהיימר במצב די מתקדם מה שמקשה על כולנו אך לא מעונינים לקחת אותו לבית אבות כמו כן אימו עברה צנתור ברגל לפני כחודשיים והיא זו שמטפלת בבעל.אני ובעלי מסתדרים ולא רבים ביננו הבעיה היא תחום הסקס כבר חודש הוא לא שוכב איתי כלל אין חיבוקים נשקות ועוד אומר לי שזה זמני ולא יודע כמה זמן ייקח ושזה בגלל המצב בבית ( כלומר המצב שגורם מחלת אביו בבית) הוא לוקח סרוקסט שהתחיל לקחת במלחמת לבנון השנייה כתוב עליו שיכול לגרום לאי תפקוד מיני גם בתחילת נישואים היה יושב ורואה סדרות טלויזיה בלילות ורק פעם בשבוע שוכבים (מקודם לא שכבנו או התמזמזנו אף פעם)וגם אז הסקס היה רק כאשר אנו רוצים ללכת לישון אין לנו אפשרות להשכיר דירה בכלל אז מה עושים? אני באמת אמורה לחכות לו עד שהמצב ישתפר? כי הרי ידוע שמחלה כזו לא מבריאה? הזוגיות שלנו נראית לי לא בריאה דיברתי איתו על העניין הרבה אך לא עוזר ממשיך לטעון שזה זמני מה עושים??????????מאוד קשה לי ככה!!!!! כרגע בעלי מסרב ללכת לטיפול זוגי בטענה שזה לא יעזור בכל אופן בגלל המצב הוא אמר לי לפני איזה שבועיים שהוא רגוע יותר בחוץ אז אמרתי לו שנצא ונשכב אך גם לזה הוא ממציא תירוצים באופן כללי הוא חושב שהסקס ביננו טוב כי אני פעילה בסקס לא מסרבת לחידושים ומין אוראלי וכו...

שלום רווית, הסיפור שלך מוכר לנו היטב. נדמה לי שבמצב העניינים, כפי שאת מתארת אותו, אין מנוס אלא לפנות לטיפול פרטני, בו תוכלי לבדוק האם את יכולה ורוצה להמשיך בקשר הזה. העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך כרגע, זה להימנע ככל יכולתך מהריון, שעלול לסבך את מצבך אף יותר. בהצלחה ליאת

הייתי מציע לך להרפות קצת מהנושא הזה. אני יכול להבין אותך, גם אני סובל מבעיות דומות ומטופל תרופתית+שיחות, אבל לדעתי לא בריא כל כך ליהיות תלוי במטפלת שלך, צריך להבין שזה לא קשר אמיתי זה בסה"כ יעוץ ותמיכה, פעם בשבוע ומוגבל בזמן. תנסי לחיות את החיים ולא את הטיפול, זה יסיח את דעתך ויעזור יותר לדעתי, את צריכה לצבור ביטחון מפעולות שתעשי למען עצמך. אני לא כותב את הדברים האלה כי אני יודע יותר מימך, אלה פשוט זה הדברים הנכונים לעשות ,פלוס כמובן הטיפול המשולב שאת נימצאת עכשיו.

שוקי שלום, הגבתי לך ולשאר המשתתפים בהודעה למטה.

בס"ד היי ליאת, אני מטופלת בשירות הפסיכולוגי של מוסד אקדמי כלשהו. זה מקום קטן, ויצא שאני מכירה מס' מטופלים של הפסיכולוגית שלי. זה לא נעים כל כך, וחוץ מזה שאני גם נגררת לשמוע שיחות על הטיפולים האחרים של הפסיכולוגית. אני יכולה להמנע מכך, אבל זה מאוד מעניין ומסקרן לשמוע איך היא עם מטופלים אחרים. אז אני נשארת שם, ומוכנה לשמוע. קצת מזוכיסטי מצידי. אני מרגישה שזה מאוד פוגע בי, בטיפול, מכניס הרגשה של תסכול, של קינאה. אם אני מדברת בטיפול על מישהו שמטופל אצלה, על דברים ששמעתי ממנו על הטיפול שלו, היא מייד עוצרת אותי. אומרת שהיא מעדיפה לא להיכנס לזה, כי היא לא יכולה לדבר עליהם. למה זו צריכה להיות בעיה שלי שהיא מטפלת באנשים שאני מכירה? אני בסהכ מנסה לספר מה שמפריע לי. שתתמודד! זה מאוד מעצבן. ומאוד מעצבן להכיר אותם. אבל למה אני צריכה להתחשב ברגשות שלה בטיפול שלי? אני בטיפול כמעט שנתיים.זה טיפול ראשון. חשבתי להחליף מטפל. אני גם מסיימת ללמוד השנה, אז אפשר למצוא אולי משהו קצת יותר קרוב לבית אפילו. אבל, זה קצת חבל כי מבחינת ההתקדמות שלי אני די בהתחלה, וחבל לעבור את אותו תהליך ארוך שוב עם מטפל אחר. אני לא אפסיק לשמוע את השיחות האלה, אני כאילו חייבת לדעת. מבינה? ואחת מהמטופלות היא חברה טובה שלי, שבטח אשאר איתה בקשר גם כשנסיים ללמוד בע"ה. והיא מספרת הרבה. אני לא יודעת בעצם מה אני שואלת, אני בעצם חוסמת בעצמי את כל אפשרויות המילוט. אשמח לשמוע את דעתך. שבת שלום יהלי

אני כ"כ מכירה את זה!!זה קרה גם לי כשלמדתי במכללה והפסיכולוגית טיפלה בעוד אנשים שהכרתי (וראיתי אותם יוצאים או באים אליה) זה מתסכל ממש........אף פעם לא העזתי להגיד לה משהו על זה אבל זה בגלל שאין ברירה ממילא היא מטפלת במקום כזה וצריך לקחת בחשבון ששאר המטופלים נמצאים איפה שהוא בסביבתך......... אני מציעה לך לנסות לא להיכנס לשיחות האלו ואם אין ברירה תגידי לעצמך שהיא אחרי הכל מתאימה את עצמה כל פעם למי שסביבה אין ממש טעם לעשות השוואות............... ותאמיני לי שאני מכירה את זה אבל בואי נגיד שאם טוב לך איתה לא כדאי להחליף מטפלת בגלל זה...................... ת.

שלום יהלי, המצב שאת מתארת הוא מוכר ורווח במדינה הקטנה שלנו. בדר"כ מטפלים יודעים להתמודד איתו במידה לא מבוטלת של הצלחה. בהחלט יש מקום לדון בטיפול על נוכחותם המעיקה של ה"אחאים" שלך, אך עליך לעשות זאת מבלי להיכנס לפרטי הטיפול שלהם. פרטים אלה אינם באמת נחוצים לצורך העניין. הסירוב שלה לדבר על כך מבטיח לך שתנהג באופן דומה גם כלפייך, ותשמור את פרטי הטיפול שלך מחוץ לתחום השגתם של האחרים. עם זאת, עלי לומר לך בכנות שמצב בו שתי חברות קרובות מאד מטופלות אצל אותה מטפלת הוא בעייתי, ויש לעשות הכל כדי למנוע זאת. המצב שאת מתארת בסוף דברייך מעלה שאלה לגבי כדאיותו של טיפול כזה. בברכה ליאת

שלום רב, אני בגיל 30 + ועובר משבר. אני מטופל אצל פסיכולוג ולוקח כדורים נגד דכאון. אני יוצא לדייטים וגם אם אני לא מתאהב במבט ראשון (אני יודע שזה מאוד ילדותי..) אני נגרר ונתלה אחרי הבחורה ומביע התעניינות. לא ברור למה? לא ברור למה לא הגעתי לתובנות עם המטפל בכל מקרה שאלתי מתי לחשוף את העניין הרפואי, אני ממש לא רוצה לצאת שקרן ואומנם אני לא צריך להציג את תיקי הרפואי אבל בכל זאת לא נעים לי להחשף מחשש למרמה. עצות?

שלום שימי, על דפוסי ההתנהגות הבינאישית שלך כדאי מאד לדבר בתוך הטיפול, שכן תובנות יכולות לצמוח רק תוך היכרות קרובה עם מערך הכוחות שפעלו/פועלים עליך מאז היית ילד. בעניין החשיפה, אני סבורה שעליך להתייחס אל הטיפול התרופתי כאל עניין אישי מאד, אותו נחוץ לחשוף רק מול אדם קרוב שנמצא ראוי לאמונך. בדייטים ראשוניים אין סיבה ממשית לדבר על כך - לא בגלל בושה או מבוכה, אלא פשוט כי זה לא תואם! בדייטים ראשונים (כך אני מקווה מאד) אינך מוסר עוד המון פרטים אחרים על חייך, כמו מצב פקדונות הפק"מ שלך, כמו האם אתה נוחר, או מה רמת הכולסטרול בדם שלך, יחסיך עם אמך, או הרגלי היציאות שלך. לכל אלה יכולה להיות השפעה מכרעת על חיי הנישואין שלך, ובכל זאת אינך מרגיש שקרן כל עוד הם חסויים. כדאי לנהוג באופן דומה גם בנושא התרופות שאתה נוטל, יהיו אשר יהיו. שבת שלום ליאת

ליאת שלום, הפעם נראה לי שכולם שונאים אותי,ובמיוחד נראה לי שנמאסתי על המטפלת שלי,איני בטוחה אך זו תחושה שקיבלתי ממנה{בשיחה הטלפונית השבועית הקצרה שהיתה לי איתה,ושבה אמרה לי שהיא חושבת שזה מיותר ושפיתחתי תלות ושמעוד שבועיים נפסיק עם השיחות},ונראה לי שזה קשור לכך שבפגישה אמרתי לה שכל השבוע אני מחכה רק לטיפול אצלה ושאני מרגישה שנקשרתי אליה ולטיפול,ונראה לי שזו היתה שטות לעשות זאת,כי תמיד שאני 'פותחת את ליבי' בפני מישהו אני נפגעת,ונראה לי שאולי נמאסתי עליה,כמו שאני נמאסת על כולם,וזה עצוב לי לחשוב כך,אךך המחשבות לא מפסיקות להטריד אותי. מה דעתך?

להפסקת השיחות התכוונתי לשיחות הטלפוניות-שהיו הקשר היחידי איתה במשך השבוע חוץ מהפגישה עצמה.

כדאי לך לקרוא את ההתכתבויות שבין ליאת ו - ME שמתעסקות בנושאים של תלות גבולות ומיאוס ותוכלי לראות גם את ההתפתחות. [ ME, כל הכבוד גם ממני ]. יש גם עצים אחרים שנושאם תלות בטיפול ו/או גבולות בטיפול. המטפלת שלך כנראה שמה גבול [ שזה כואב ] שכולו למען הטיפול שלך. הכוונה העיקרית היא לעזור לך בצורה מקצועית כמו שצריך ולקדם את הטיפול. ברוב רוב רוב המקרים (לפחות של קשר מטפל-מטופל) אין בכך כדי להביע מיאוס, וביחד צריך לשים לב לחוויה הפנימית של המטופל. לדעתי זה אומר שחשוב שתביאי את ההרגשה ששונאים אותך ושנמאס למטפלת וכל הדברים האלה שעלו לך בראש בעקבות השיחה הטלפונית ותוכנה לטיפול בעצמו. (ליאת, גנבתי קצת מהמילים שלך שבעצים אחרים)

שלום למשתנה ולמגיבה האלמונית, נושא הגבולות אכן נדון כאן הרבה לאחרונה, ואני מצטרפת להזמנה לדפדף קצת אחורה ולקרוא. שיחות טלפוניות בין הפגישות אינן דבר רצוי כלל וכלל, והן נועדו בעיקר לצורך תיאום זמנים. השיח בין המפגשים מחליש את כוחו של הטיפול ושוחק את כלי עבודתו של המטפל. פסיכולוג נבון הוא מי שעוצר את הסחף לפני הנזקים. אין לי ספק שתוכלי להמשיך ולפתוח את לבך בפני המטפלת שלך, ולזכות לכל הקשב והאהדה במסגרת השעה הטיפולית. בסופו של דבר זהו החוזה ואלה החוקים ששתיכן קיבלתן על עצמכן בראשיתו של הקשר הטיפולי. נסי לבחון עם עצמך - מנין צץ הצורך לקרוא תגר על מה שידוע ומסוכם מראש? חומר למחשבה ליאת

ליאת, אני מבינה את הקטע של לא לצלצל הרי זה ההעבודה שלו ויש את העניין שגם למטפל יש חיים אישיים משלו וצריך להשאיר לו אותם. (כמו שאני לא מצפה שיתקשרו מהעבודה מעבר לשעות העבודה) אבל יש משהו פתטי בחמישים דקות האלה בשבוע שכאלו יצילו אנשים , אני חושבת הרבה ובעיקר לגבי החלטות ושינויים די מהותיים שאני לא מצליחה לדחוס אותם לחמישים דקות, לאחר מכן שהפסיכולגוית שלי תשמע שעשיתי צעדים אלו בלי לספר היא תגיב ששוב אני לא מספרת ומשתפת אותה. אני ממש לא יודעת איך להתייחס לטיפול הפסיכלוגי. (הכי מצחיק שבסוף פגישה הדבר היחיד שיש למטפל לומר זה "אין לי משהו חכם לומר לך" או אני לא מספיק חכם)

לליאת ולמשתתפים האחרים, תודה על תגובתכם, ליאת - חשוב לי להדגיש שלא קראתי תיגר על שום-דבר,הרי המטפלת בעצמה הציעה את עיניין השיחה הטלפונית פעם בשבוע במפגש הראשון שהיה לנו,לא אני ביקשתי זאת ,כמו אצל המטפל הקודם שהיתי אצלו שהוא בעצמו ביקש שאתקשר אליו מידי-יום ואדווח בקצרה איך אני מרגישה וכו',ולי זה לא היה כ"כ נוח,כי לא תמיד התחשק לי להתקשר אליו ולדבר (אפילו אם זה לדקה-שתיים) על מה שמציק לי ואם ביצעתי את משימותיו; לא אשקר - זה נתן לי תחושת ביטחון ולפעמים חיכיתי כבר להתקשר אליו,ואיני חושבת שזה פגע בצורה כלשהיא בקשר בינינו,להיפך-זה עזר לי להיות יותר פתוחה-כנה איתו, ולדבר איתו על כל נושא-גם אם הוא מביך ביותר.הסיבה שהפסקתי את הטיפול אצלו היתה בעיקר כספית,אך גם שנמאס לי באותה תקופה מכל עיניין הטיפולים ולא היה לי כוח להתמודד איתם,ולכן עזבתי לתקופה של כחצי שנה או יותר. אז ליאת תגידי למה זה כ"כ כ"כ נורא אם אדע שבמהלך השבוע אם אהיה במשבר כלשהוא ולא אהיה מסוגלת לשתף בו את האחרים,אדע שהאדם היחיד שאני משתפת אותו בכל מה שעבר עליי (הפסיכולוג/ית),יהיה זמין עבורי-אפילו אם זה לזמן קצר ביותר? האם עדיף שבאותו זמן אכנס לייאוש נוראי ואסתגר בתוך עצמי? לא מובן לי למה שיחות קצרות בין המפגשים מחלישות את כולו של הטיפול וכו'-במה זה כ"כ יכול להזיק? כמובן שהדבר הטוב היה לקבוע יותר מפגישה אחת במהלך השבוע,אך זה תמיד אפשרי,במיוחד במקרה שלי - שאני 'נאבקת' כדי לממן את הטיפול פעם בשבוע,אז בטח שלא אוכל יותר מזה. בתודה מראש, ושבת-שלום, משתנה

אבודים נשוטט ביער מדשדשים בקרקע הלחה, מבקשים להשאיר עקבות שיבואו לחפש אחרינו, שיראו, כי היינו כאן ויובילונו החוצה אל קרחת היער, מתוך הסבך החשוך – אל האור הבהיר. אבודים נשוטט ביער זועקים בינות גזעים ותיקים, המשיבים קריאתנו ללא מענה. ולא באו לחפש אחרינו, לא ראו, כי היינו כאן. לא הובילונו החוצה אל קרחת היער, מתוך הסבך החשוך – אל האור הבהיר. אני צריכה פתרון אמיתי,מעשי,אני רוצה שתהיה לי מעין "אמא",רק תחליף, אחת "גדולה" שתהיה לי "מנטור" ושאוכל לבוא אליה לחיבוק וחיזוק ונחמה,לנוח פעם אחת מהכמיהה הבלתי נסבלת שקורעת בי עוד ועוד עד שנמאס.אי אפשר לחיות ככה, לדמם לאטי ולדעת שהחיבוק הזה יכול להיות מעין אגד מדבק, לרצות כל כל כך עד שהגוף רפה וכואב הכל נמס וחרב ואני צריכה שיאחזו ויאספו.אותי.רק חיבוק כזה.לעזאזל הכל.די.

ויק, את לא סתם מנסה לקבל את החיבוק במקום היחיד שאת יודעת שהוא לא יכול לבוא, דווקא האיסור וחוסר האפשרות הופכים אותו להיות "החיבוק הנכון " הנעלם, זה שאנחנו מחפשים, ברגע שנקבל אותו הוא יהפוך להיות החיבוק של הילדים שלנו, של הסבים של החברים, כל החיבוקים הכנים שלא עוזרים בכלום להעלים את החור..אני מכירה את זה. נאבקתי ונאבקתי. אבל החיבוק הזה איננו. כשמשלימים עם זה החור מפסיק קצת לינוק. אני יודעת שזה אכזרי, אבל משום מה אני מאחלת לך שלא יפסיק, לפחות אצלי, חשבתי שהיעוד שלי הוא להיות סופרת, ומאז שהחור נסתם קצת אין כתיבה, אין יכולת להפוך את הסבל למשהו קצת נסבל..נורא, והנה אני רואה מולי משוררת מחוננת, רגישה, איזו כתיבה..הורדת לי דמעות..הכל התחבר בשיר הזה..חבל שככה מזהים את הכאב המושלם. אבל למרות שהגזעים הותיקים כבר לא עונים, הם שם, הם מקיפים אותנו..אם הם היו מפנים את מקומם והיית יוצאת לקרחת היער..היית באמת לבד..אל תהיי. תמצאי את החיבוק הזה בתוך עצמך...אני יודעת שאת יכולה שבוע טוב. תמשיכי לכתוב, אשמח מאוד לקרוא עוד מהדברים שלך.

שלום ויק, הלוואי שהיה לי פיתרון לשלוח לך, משהו שיעצור את הדימום. הכאב שלך מותיר בקרקע הרכה שלנו את עקבותיו המשורטטות ביד אמן. הלוואי שתמצאי את דרכך מן הסבך החשוך אל המואר והמנחם. מגיע לך כל כך. ליאת

ליאת אני מוצאת עצמי רושמת לך באמצע היום...השבוע הזה לא נגמר.אני לא יכולה לעבוד שבוע שלם ללא חגים.והשעה רק שלוש בצהריים איפה כל החגים? ואגב נפגשתי עם הפסיכולוגית... את זוכרת שפעם רשמת לי בעניין העיניים הירוקות? בזמנו סיפרתי לפסיכולוגית על מה שרשמת(היא גם מכירה אותך) אז היא עושה בזה שימוש משודרג- תסמין העיניים הירוקות. זוכרת במה מדובר? יאללה ביי

ME ערב טוב בגלל שביקשת כל כך יפה, ארגנתי לך חג השבוע. עניין של כמה ימים. אם תהיי טובה יהיו אפילו זיקוקים. תזכירי לי את עניין העיניים הירוקות בבקשה, כי כמה שניסיתי - לא הצלחתי לזכור. ליל מנוחה ליאת

בוקר טוב ליאת רשמת לי פעם על התנגדות לטיפול. שההתנגדות לא אישית נגדה אלא בכלל לטיפול. וכשאני מתנגדת אני יכולה לפסול אותה בגלל צבע העיניים שלה.עכשיו נזכרת? בכל מקרה היא עושה בזה שימוש גם במקומות אחרים....איך נקראת התופעה? הפרעה נוספת להכניס לרשימה? רציתי לשאול אותך משהו נוסף, משבוע שעבר. התוכלי לפרט קצת יותר לגבי התקפת הSETTING הטיפולי? הזכרת גם את ציר קרבה נפרדות. אשמח לשמוע הסבר פסיכולוגי:) ובעניין החגים אין עוד הרבה חגים באופק. באמת ששבוע שלם ללא חופש מתיש....תודי.. הורגלתי ליומיים חופש יומיים עבודה... ותודה על הזיקוקים אני אוהבת סופ"ש נעים ותודה

כל הטיפולים והדיבורים זה שטויות בזבוז זמן ללא תוצאות מיותר

יודע מה??? גם אני התחלתי להרגיש כך אחרי שנה של טיפול. אני עדיין כועסת, מתעצבנת, שונאת אותם הדברים. ואני עדיין חושבת ומתנהגת אותו הדבר. אז מה קיבלתי בתמורה, כלום!!! בעצם אולי רק הוספתי עוד קשר בחיי החברתיים...זהו.....!!!! אשמח לשמוע על "סיפורי הצלחה" גדולים, אחרי טיפול,.....אם יש דבר כזה???!!!

ערב טוב, כנראה שלא הכל מתאים לכולם. ממש כמו נישואין, חדר כושר או סושי. עניין של בחירה חופשית, סקרנות וצורך. שמחה שאתם כאן בכל זאת. ליאת

האמת היא שכבר הרבה זמן אני שותפה לפורום אבל באופן פסיבי, מקשיבה וקוראת, מפנימה וכואבת את כאב כולם,לומדת מהחכמים ומבעלי הנסיון ובעיקר מקנה לעצמי כלים של התמודדות עם כאב. אני מוכרחה להגיד שגם אני - מרגישה כמוך - מתקרבת ומתרחקת למטפלת לא יודעת אך לקבל את תחושת הנזקקות הזאת שנוצרה בי עקב הטיפול (פעם ראשונה שאני בטיפול ובערך כחודשיים) קשה לי לתת אמון, להתמסר ומעל הכל גם אני כמוך - התנתקתי מהטיפול במהלך חופשת הפסח וגם אחריה. בשיחה טלפונית שניהלתי עם המטפלת הבהרתי לה כמה קשה לחזור לחדר, לטיפול, לראות אותה , כמה כוחות צריך לגייס בשביל החזרה הזאת...ושאין לי אותם כרגע . אכן התנתקתי אבל גם ידעתי שזה בעצם רק סוג של בריחה, הדחקה ושעליי להיות חזקה כדי להבין שהדרך הנכונה היא החזרה. אכן לפני מס' ימים חזרתי - אחרי שהחזרתי לעצמי את מרחק הביטחון שהייתי צריכה לעצמי ואני עדיין מרגישה שלמה עם ההחלטה. חשוב שתשתפי את המטפלת במה שעובר - הבירי לה עם יד על הלב מה באמת את מרגישה - אני בטוחה שהיא תכבד את זה - ושאת תוכלי להחזיר את עצמך למסלול בקצב שלך ובדרך הנכונה. תהיי חזקה... איתך ופה.

כולכם מוזמנים להגיב...

היי עצמאית, תודה על השיתוף זה ממש נוגע ללב. אני מריכה לחזור מחר, ואני כבר מכינה את עצמי, איך אני לא אגיב על זה, ומה אני אגיד כשהיא תשאל על זה... וכל מיני תסריטים של התנגדות. למרות כמו שאמרתי מקודם, אני כבר עייפה מזה, אבל אינו יכולה ואינני מצליחה, או אולי אינני רוצה בקרבה של מישהו זר!!! יכול להיות ליאת??? אני לא מצליחה לראות בחדר הטיפולי מקום לצמיחה אישית ועזרה, אני פשוט מתנהגת שם כאילו שאני במלחמה.!!!

שלום לעצמאית ולכרמית, כל כך הרבה אנרגיה ומאמץ המושקעים בהכחשת הנזקקות והתלות, יכולים להיות הד רחוק לימים בהם צרכי התלות הללו לא פגשו מן העבר האחר את המגע הנכון. חשבו על ילד קטן שצריך לקפוץ מגובה, מצפה לפגוש ידיים חסונות ואוהבות שיושטו אליו. אחרי שהוא קופץ, הוא מגלה שאף אחד לא היה שם כדי לתפוס, ונחבט אל הרצפה הקשה בעלבון וכאב. מעתה, הוא יהיה קופץ העשוי ללא חת, יעדיף להיחבל ולהתגבר, ובלבד שלא להזדקק שוב למגע הרך שהכזיב. יש מטפלים הנכונים להשאיר את זרועותיהם פתוחות שבועות, חודשים ושנים, בעקשנות מעוררת השתאות, מוכנים לרגע שהמטופל שלהם יחליט לנסות שוב. :-)) ליאת

ערב טוב, אני עברתי התעללות בילדות, באופן חד פעמי, על ידי חברים. הדחקתי את העניין יותר מ-25 שנים, אבל הוא עלה בעת הטיפול שאני עוברת עכשיו. הבעיה שרציתי שתתיחסי אליה שכל הזמן אני מנסה לשכנע את עצמי שאולי זה פנטזיה שלי, משהו שלא היה ולא נברא. אני לא יודעת למה מחשבות אלו חוזרות אלי, למרות שאני זוכרת את פרטי המקרה בדיוק. איך את מסבירה את זה? אני אפילו מתחמקת לפעמים מלדבר על הנושא בטיפול, כי יש תקופות שאני משוכנעת שזה לא היה.

שלום שיר, התהייה שאת מתארת, האם האירוע המכאיב התרחש או שמא הוא פרי דמיונך, בהחלט מוכרת. יש בכך אלמנט הגנתי מסוים - הלא אם האירוע לא התרחש 'ניצלנו' מכל הכאב שהוא מנת חלקנו... אני מציעה לדבר בטיפול על התהייה הזו, ועל הההתחמקות מדיבור על הנושא. אין לי ספק שאם תאפשרי לעצמך לדבר על האירוע התהיות שלך יתבהרו בהדרגה. בהצלחה, אורנה

לא באמת יכולה. לא יכולה לחיות עם זה. ויק.

אני מרגישה שאני רוצה להעניש את עצמי

ויק היקרה ש

ויק היקרה ש

ויק היקרה שלום, אומנם אינך ילדה של אף-אחד ואני חשה בכאב שלך,אך תיזכרי דבר אדיר שהבנתי שאת כן - את אמא - יש מישהו בעולם הזה שנתת לו חיים ואת היחידה שבאמת תדאג שחייו יהיו טובים,וזה לא דבר מובן-מאליו; תזכרי תמיד שיש לך את הזכות האדירה להיות אמא של מישהו-לדעת שחלק ממך יצר אדם אחר ונמצא באותו אדם. ובכך שתענישי את עצמך,תענישי גם את ילדך או ילדתך,שתלויים בך,ושכאב שלך הוא כאב שלהם (לפחות זה מה שנראה לי,כי כשכואב להוריי אז כואב גם לי). מקווה שתרגישי יותר טוב. מצטערת על ההודעות המיותרות,שנשלחו לי לפני שהספקתי לרשום את ההודעה. משתנה

ויק יקרה יקרה, החזיקי מעמד. ההקלה תבוא, אנחנו נוטים לשכוח אותה כשהיא רחוקה. מאחלת לך לילה של שינה רגועה ומנחמת, אורנה

אז ככה:אני וחבר שלי לא שוכבים כבר חודש והיינו בדר"כ שוכבים 3-4 פעמים בשבוע וכל פעם שאני מנסה ליזום הוא מתחק הקשר בסהכ רגיל וזורם האם יש לי סיבה לדאוג??

שלום עדי, מאחר והירידה בתדירות יחסי המין היא דרסטית ומעוררת תהיות, אני מאמינה ששיחה כנה בנושא היא הכרחית. בעקבות השיחה תדעי טוב יותר האם יש סיבה לדאגה. בברכה, אורנה

שלום אני אחרי שנה וחצי של טיפול (זה היה יותר התנגדות ולחימה מאשר טיפול). הבעיה שבכל פעם שאני מרגישה שאני מתקרבת אליה (או שהיא אלי), נהיית יותר פתוחה ושקופה, אני מפחדת נורא ועושה כמה צעדים אחורה. בכדי לתת לי הרגשת בטחון, היא נתנה לי את האפשרות להיות איתה בקשר בין הפגישות, טלפון או SMS. אחרי שבועים של חופש פסח, אין לי כוח לחזור, וכל החופש התנתקתי ממנה, אני אפילו מחקתי את המספר שלה מהפלפון שלי על מנת שלא יהיה נגיש להודעות מידיות או לשיחה סתמית. אני מפחדת, ומתביישת בלהראות תלויה, זקוקה, וחלשה. אבל אני גם עייפה מלהלחם עם עצמי. זה גוזל ממני הרבה כוחות, ושעות, ומאמצים שהייתי יכולה לעשות בהם הרבה. (את החלק הזה של להלחם בעצמי כנגד התלות בה היא לא יודעת עליו). מה לעשות?

שלום כרמית, טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול להעלות שאלות של תלות, התמסרות, אמון באחר וכד' לקדמת הבמה. אלו הן שאלות אנושיות חשובות ביותר, וכדאי להשקיע בהן מחשבה ועבודה טיפולית. הדבר החשוב ביותר הוא לדבר עם המטפלת שלך על התחושות שאת מסתירה - הפחד, הבושה להיראות זקוקה וחלשה, תחושת העייפות. כשאת לא מדברת איתה על תחשות אלה את בעצם לא משתמשת בה ובטיפול באופן מלא, וחבל... מוכנה לנסות? אורנה

שלום! טופלתי על ידי פסיכולוגית אשר בדיעבד הסתבר כי היא אינה מורשית לעסוק במקצוע בארה"ב אם כי היא מורשית לעבוד בארץ היא מציגה עצמה כפסיכולוגית אחראית וראשית לשעבר של בית החולים תל השומר וטוענת כי עבדה שם 23 שנים ואף מציגה מכתבי המלצות כיצד ניתן לאמת זאת? יצרתי קשר עם ביה"ח בדרכים רבות אך לא משיבים לאי מיילים ולא עונים לטלפון אני מאוד מבולבלת לגבי הטיפול עצמו כיוון שהעובדה שהיא אינה מורשית גרמה לאבד את האמון במטפלת היא בתגובה טענה כי עצם הבדיקה מצידי וההתעסקות בבדיקת עברה מצביעה על בעיות שלי היא מודה שהיא אינה מורשית לעבוד בחול שכן היא אינה מאמינה במסגרות אני כמובן איבדתי אמון בה ובטיפול שלה אני מרגישה צורך לברר את הענין מה אתם מציעים לעשות? אם היא אף משקרת לענין עברה אני שוקלת להתלונן עליה כאן כיוון שאני חוששת שהיא לא צריכה לטפל באנשים אם היא אכן לא אמינה תודה רבה רינה

למה מה קרה? התקדמת מדי בטפול שאת כל כך רוצה להרוס? 23 שנים בתל השומר - ואת שואלת אם היא מורשית לעבוד כפסיכולוגית? לידיעתך הרבה מטפלים שקיבלו הרשאה בארצות הברית לא מקבלים אותה בארץ. סתם, לידיעתך... rivka

Just to clarify - based on what someone in Israel said, she lied about her history in Israel. She was NOT working in tel hashomer for 23 years I hope it was clear from my initial question. In any event, Rivka, I was interested in a professional person's opinion.

שלום רינה, רשיון מקצועי אינו עובר אוטומטית ממדינה למדינה, ולכן בהחלט יתכן שמדובר בפסיכולוגית מוסמכת בארץ שלא קבלה הסמכה בארה"ב. מאחר והיא עובדת בארה"ב ולא בארץ, נראה לי נכון יותר לבדוק את נושא העבודה ללא רישוי בארה"ב. לגבי הארץ, את יכולה לפנות למועצת הפסיכולוגים ולהתייעץ עמם בנושא. בברכה, אורנה

שלום רב, אני אם ל-3 , ילדי הבכור בן 9 האמצעי בן 5 והקטנה בת שנתיים וחצי.ילדי האמצעי היה תמיד ילד קסום אהוב על הבריות חברותי בעל שיחה מרתקת לילד בגילו מאוד מיוחד.בשנה האחרונה מא ז עלה לגן חובה הוא למעשה הילד הקטן בגן גם פיסית,הוא שינה מהתנהגותו.הוא תמיד היה תחרותי מול אחיו הגדול אך השנה כל העולם בתחרות עימו או יותר נכון הוא בתחרות עם כולם אם הוא לא מצליח במשחק מסויים או מפסיד הוא נפגע ומתחיל לבכות ולהתייפח קשות. בתחילה תמיד רצתי להרגיעו ולפייסו ולנחמו אך הדפוס חוזר על עצמו הוא מתנגח בכוונה עם אחיו הוא פיתח רגשי נחיתות קשים בגן מול ילדים גדולים ממנו ותמיד מרגיש מקופח גם מול אחותו. הגם שהוא נהנה מתשומת לב מלאה שלי ולש בעלי הוא תמיד מרגיש צורך בחיזוקים מה איתי? למה אני לא? למה הוא? ותמיד בבכי. כמובן שהיום הבכי מרגיז אותי כי הרבה פעמים הוא בלתי נסבל ולרוב גם לא מוצדק הוא לוקח דברים בצורה קיצונית והתגובות בהתאם לכך, לא מעוגנות במציאות. איך אני ניגשת לפתור את הבעיה המעיקה הזו .הבית לעיתים קרובות במצב של מרקחה.אודה לך על תשובתך הכנה והכוונתך. תודה מראש.

שלום הילה, נשמע שבנך האמצעי מתנהג כמו 'ילד סנדוויץ' קלאסי... הוא לא בטוח במקומו במשפחה, מתחרה באחיו הגדול ואולי גם מקנא באחותו הקטנה. יתכן שמשהו במעבר לגן חובה החריף את הדברים, ובכל מקרה כדאי לעזור לו. אני מציעה להקדיש לו בתקופה הקרובה זמן לבד, עם אימא או עם אבא. בזמן הזה אפשר לעשות איתו משהו שהוא אוהב, ולמרות גילו הצעיר גם להחליף איתו כמה מילים... דברו איתו על התחרותיות וההתנגחויות, שאלו איך לעזור לו להרגיש טוב יותר, היו שם בשבילו לזמן מסוים באופן מלא וללא הסחות דעת. בנוסף, אני מציעה להתייעץ עם הקו להורה של אוניברסיטת תל-אביב. תוכלי לאתר את הטלפון בקלות רבה בחיפוש באתר זה. בקו להורה תוכלי להתייעץ ללא תשלום עם פסיכולוגים מנוסים בעבודה עם ילדים. בשיחה כדאי להעלות גם את נושא הגבולות שכדאי להציב למול התגובות הנסערות של בנך. שיהיה בהצלחה, אורנה

היי אורנה, יש לי שאלה לגבי טיפול. אני מטופלת כבר שנה וחצי. אתמול הייתה לי שיחה ארוכה עם חברה, שעברה טיפול פני כמה שנים. כשסיפרתי לה שחלק נכבד מהשיחות שלי עם המטפלת סובבות סביב הקשר בנינו, היא הופתעה מאוד וביקשה לדעת למה. היא ציינה שהייתה בטיפול כשלוש שנים, והקשר שלה עם המטפלת שלה מעולם לא עלה כנושא לשיחה בניהן. מאחר ואני סטודנטית למקצוע טיפולי, ניסיתי להבין לפי איזו גישה היא הייתה מטופלת, אבל לא הגעתי למסקנות ברורות (יש הרבה מאפיינים של קוגניטיבי-התנהגותי, אבל גם דינמיים). בכל אופן, ניסיתי להסביר לה למה זה ככה, אבל לא כל כך הצלחתי... אני מטופלת על רקע טראומתי, ובהקשר הזה היא הבינה, אבל לא הצלחתי להסביר למה זה נעשה בצורה כזאת, בטיפולים 'רגילים' יותר. לא רק שלא הצלחתי להסביר, גם לגמרי בילבלתי את עצמי... :) אז למה בעצם, יש דגש כל כך חזק על היחסים בין המטפל למטופל? האם זה שייך לגישה ספציפית או באופן כללי לטיפול דינמי? תודה ולילה טוב, נועה

הי נועה, שאלה מצויינת, שתיענה מחר מפאת השעה והעייפות. להתראות מחר בערב, אורנה

הי נועה, אז ככה: ההתמקדות בקשר בין המטפל והמטופל אופיינית בעיקר לטיפול הדינמי, אם כי היא קיימת במידת מה גם בקשרים טיפוליים השואבים מאוריינטציות אחרות. מקור ההתמקדות הזו כבר בניסיונות הראשונים של פרויד וברויר בפסיכואנליזה. שניהם הבחינו שהמטופלות שלהם מבטאות בתוך הקשר הטיפולי רגשות עזים, דוגמת התאהבות במטפל. האגדה מספרת שברוייר נבהל וסיים את הטיפול, ואילו פרויד סבר שיש כאן משהו חשוב - העברה אל דמות המטפל של רגשות הנובעים ממקור מוקדם יותר. וכך נולדה ההעברה או בשמה הלועזי transference. בפסיכואנליזה, וגם בפסיכותרפיה פסיכואנליטית (כלומר טיפול שהתפתח בעקבות הטכניקה הפסיכואנליטית ושואב ממנה), המטפל מתבונן בהתרחשות בתוך חדר הטיפול מתוך הבנה שזוהי השתקפות של נושאים מסוימים בחיי המטופל מחוץ לחדר הטיפול, ובעיקר של דפוסים שנוצרו בקשרים מוקדמים. לכן חשוב להתבונן כל הזמן בקשר עצמו, ולפרש את התנהגות המטופל מתוך הקשר עצמו. זוהי גם הסיבה לכך שמטפלים באוריינטציה פסיכואנליטית מקפידים מאוד לשמור על הקשר הטיפולי 'נקי' ככל האפשר מההדדיות המאפיינת קשרים רגילים. לשיטתם, ככל שהמטופל יודע יותר דברים על חייו האמיתיים של המטפל, כך יש לו פחות אפשרות להשתמש במטפל כמסך להשלכות מתוך חייו שלו. ברור לי שכמעט כל משפט שכתבתי יכול להוות בסיס להמשך דיון. ואכן, כולכם מוזמנים לבטא מחשבות, השגות ותלונות בנושא חשוב זה... אורנה

"ככל שהמטופל יודע יותר דברים על חייו האמיתיים של המטפל, כך יש לו פחות אפשרות להשתמש במטפל כמסך להשלכות מתוך חייו שלו." אבל ישנו מאזן כוחות בלתי שווה בין שני הצדדים. לפחות אני, מרגישה אי נחת בזה שהמטפלת צריכה לדעת הכל עלי, עד פרטי פרטים, והדברים הכי אינטימיים בחיי, ולעומת זאת היא יושבת לה בנחת (ואני לפעמים שואלת האם דעתה המוצהרת לגבי נושאים שונים היא אכן דעתה האמיתית????). זוהי אינטראקציה בלתי בריאה בעיני, שמישהו צריך לחשוף הכל ומישהו זר יושב שם ומקשיב (אם בכלל ). אני אפילו רואה בעבודת המטפל סוג של הצגה שמתארימה את עצמה לכל מטופל בצורה אישית, על מנת שתתאים לצרכים, וקשיים ולחרדות שהוא עובר.!!!!!!!

הי אורנה יקרה, בצעדים הראשונים בטיפול שלי היה דומה בעיני שלמטפלת שלי יש BIAS (איך לעזאזל מתרגמים את המילה הזו?) שבו היא מסננת את כל הנעשה בחדר דרך מושגי העברה וקשר. זה תסכל אותי, כי זה היה נכון בעיני רק לעיתים - בהחלט לא תמיד ולא בכל הזדמנות. [ומלבד זה, העברות למיניהן מתרחשות כל הזמן (בקטן) גם בקשרים החיים והספונטניים שלנו - הלא כן?]. ואז מצאתי מעין נוסח פשרה אשר הניח את דעתי: אמרתי בלבי כי מטרתה/מטרתינו אינה להאיר לי איזו אמת אבסולוטית של המתרחש בחדר ובחיים, אלא שדרך הדיבור על ההקבלה לקשר הטיפולי היא מבקשת *להשרות* או לזמן מצבי העברה, גם אם באופן מלאכותי. זה הרי עובד בחלק מהמקרים... ההשריה הזו כאילו מאיצה במטופל לדחוס את נטיותיו הקישריות אל תוך הקשר הטיפולי, על מנת שניתן יהיה להתבונן בהן באופן קרוב וישיר (במקום לדבר על קשר עם גורם שלישי, כאילו מייצרים סימולציות ישירות של אותן סיטואציות, שבהן יש לפני נוכחות שמגיבה באופן נכון ומיטיב). האם יש בעינייך אמת בדבריי, או שמא הם רחוקים מכל כוונה של מטפלים? נפתחת לי עכשיו מגירה ובה המון שאלות - חלקן מנוסחות באופן ממוקד יותר וחלקן פזורות ועמומות. אני חושבת שאשאיר אותן לפעמים הבאות... [ובכל זאת... אולי כמה מילים על היחס שבין גישה 'לימודית' בטיפול - כזו שכמו מבקשת להנחיל למטופל מעין שפה פנימית חדשה ומסתגלת יותר (שכמובן מותאמת לשפה האישית שלו), לבין גישה שנעה במקצבים הפנימיים שלו ומבקשת יותר להקשיב ולתת לגיטימציה לאופן היותו בעולם כמות שהוא. טוב, שאלה כללית מדי ולא מובנת. כשיהיה לי ניסוח פחות טיוטתי אשאל שוב] להתראות, ורד

מצטערת, אורנה, אך הלב שלי לא עומד בזה יותר!!! עד עכשיו הצלחתי להתאפק, אבל לא יכולה יותר. באמת שניסיתי. זו ההתמכרות הזו. שונאת שונאת שונאת!!! כוכבית, שליבה מטפטף...

זה בסדר שתמחקי, אם את רוצה.

כוכבית אהובה וחמודה, זה בסדר גמור, לא קרה שום דבר. לנשום עמוק, זהו, הכל בסדר. אורנה שלך

אני לא אהובה ולא חמודה את יכולה למחוק את זה בבקשה? כוכבית אחת שנמאס לה, רוצה להפוך לכוכב ולעלות כבר לשמיים!!!

אורנה... אני מחזיקה את עצמי קצר לאחרונה... כמו חייל בשיריון מלא. חיצי 'זה לא נוגע לי' תלויים על הגב, מוקפת בחומה גבוהה ומוטענת ב'לבד' גאה. חשבתי שמחכים לי שבועיים ללא פגישה ולא רציתי להתקרב מדיי, אבל בסוף הפגישה הפתיעה בהצעה לפגישה ביום חלופי... משכה ללגיונר שלי את השטיח מתחת לרגליים! מרגישה כמו לוחם, דרוך לקרב, מוכן להגן על עצמו אם יצטרך, מחכה לתאריך היעד שנקבע- שועט קדימה ופתאום מוצא עצמו בקניון רמת אביב... לפות בתוך שריון. איזה טמבל. כל כך ניסיתי להתכונן הפעם... התבדלתי מעצמי באופן כמעט מושלם! איך אמצא כעת מרווח בקיר, לנעוץ בו בהונות ולקפוץ החוצה..? אני מתקשה להבחין איפה נגמרת החומה ומתחילה אני.. השריון מדבר מגרוני ומטעין באנרגיות כל-יכול.. אי אפשר גם ללבוש שיריון וגם לדבר עליו... (שוב לבד על המרבד.. הפעם חורקת שיניים..) מה שלומך את?

לילך יקירתי, ליגיונרית אמיצה ונחושה שכמותך! כן, אני יכולה להבין את ההפתעה שאחזה בך כשהבנת שאולי לא חייבים להחזיק כל-כך חזק. די מסוכן... די נפלא... נסי להניח לעצמך לנוח על המרבד. מי יודע מי יבוא לבקרך? לילה טוב, אורנה (תודה, בסדר, לא לדאוג)

בתשישות שלאחר מיגרנה, אני באה לבקר אותך על המרבד אולי הוא יתעופף למרות כובד השריון וכובד המיגרנה

אם כך אוריד את הקסדה.. אביט בך לא דרך חרכי העיניים תודה שבאת לשבת לידי תרגישי טוב, ל.

אולי, כשמושכים לנו ככה את השטיח, מאבדים שיווי משקל ופתאום קל יותר לאחוז ביד המושטת כדי להתייצב חזרה? כל איבוד שיווי משקל שכזה, מלווה אצלי בדרך כלל בצעד קטנטן קדימה. כל פעם שהיא מצליחה ללטף מבלי להידקר מהקוצים שלי, כל פעם שהמילים שלה, או החיוך, מצליחים להבקיע דרך החומה. מצחיק (מצחיק?) לי לראות איך כמעט ונעלמתי משם. ממש ממש כמעט ונעלמתי. אבל איך שהחלטתי לחזור, לנסות, הקיפוד שבי מנסה להשתמש בהרבה קונדישינר... לא לדקור כל כך. רוצה להתקרב, רוצה לתת לה להתקרב. זה עדיין מפחיד אותי נורא, הקרבה הזאת. אבל לפחות עכשיו מנסים, ולא נמנעים... עוד נשאר קצת מקום על המרבד גם בשבילי? :-) נועם

בטח שנשאר! :-) תודה, נועם... אני גם מרגישה כך.. שדווקא ההפתעה ואיבוד שיווי המשקל מחייבים אותי להעביר משקל לאיזו רגל חדשה. להחליט באופן מודע אם להבקיע סדק בחומה ולתת לה להציץ אליי פנימה, או להתבצר חזק יותר. כי באמצע אי אפשר. ובכלל, 'חוקי השריון' הם שלא מדברים עליו. הדיבור עליו קצת מערער את כוחו.. מנפץ את המיתוס שהוא.. כואב.. מערער לגמרי.. (האם יש אני מלבדו?...) אוף... :-ן כנראה שצריך סבלנות ואולי גם אמונה.. נחזיק חזק.. תודה.

אני סובל מטורדנות כפייתית ומחשבות מעצבנות אמרו לי שהספר "די לאובססיה"יכול לעזור ולעקל על ההפרעה האם זה נכון?

אייל שלום, לא נעים 'לומר' זאת,אך זה תלוי מאוד בדרגת ובסוג הOCD,כי אם הOCD קשה,לדעתי, טיפול ע"י קריאת הספר בלבד לא יעזור,זו דעתי לפחות,כי הOCD צורך כוחות-נפש עצומים וגם בעזרת טיפול תרופתי ופסיכולוגי קשה מאוד 'לרפא' הפרעה זו,אז בטח שבלתי-אפשרי בעזרת ספר. אך אם הOCD קל או קל מאוד,ותבצע את 'תוכניות ההבראה' שמדברים עליהן בספר,אני מאמינה שתקבל 'כלים נכונים' להיפטר מההפרעה. עבורי הבעיה היא שעקב הOCD אני חייבת לקרוא כל שורה וקטע מספר פעמים,על-מנת לוודא שבאמת הבנתי מה כתוב בו,ולכן הפסקתי לקרוא ספרים והפסקתי גם את הספר "די לאוססיה" אחרי קריאת רבע ספר בלבד; אז בעצם עבורי הבנתי שהספר אינו פתרון אפשרי לOCD. אם אין לך בעיה לקרוא,אז בטח שזה לא יזיק לך לקרוא אותו. בהצלחה, משתנה

קודם היתה בעיה עם השליחה ואח"כ זה שלח את ההודעה שלוש פעמים.

אייל שלום, לא נעים 'לומר' זאת,אך זה תלוי מאוד בדרגת ובסוג הOCD,כי אם הOCD קשה,לדעתי, טיפול ע"י קריאת הספר בלבד לא יעזור,זו דעתי לפחות,כי הOCD צורך כוחות-נפש עצומים וגם בעזרת טיפול תרופתי ופסיכולוגי קשה מאוד 'לרפא' הפרעה זו,אז בטח שבלתי-אפשרי בעזרת ספר. אך אם הOCD קל או קל מאוד,ותבצע את 'תוכניות ההבראה' שמדברים עליהן בספר,אני מאמינה שתקבל 'כלים נכונים' להיפטר מההפרעה. עבורי הבעיה היא שעקב הOCD אני חייבת לקרוא כל שורה וקטע מספר פעמים,על-מנת לוודא שבאמת הבנתי מה כתוב בו,ולכן הפסקתי לקרוא ספרים והפסקתי גם את הספר "די לאוססיה" אחרי קריאת רבע ספר בלבד; אז בעצם עבורי הבנתי שהספר אינו פתרון אפשרי לOCD. אם אין לך בעיה לקרוא,אז בטח שזה לא יזיק לך לקרוא אותו. בהצלחה, משתנה

אייל שלום, לא נעים 'לומר' זאת,אך זה תלוי מאוד בדרגת ובסוג הOCD,כי אם הOCD קשה,לדעתי, טיפול ע"י קריאת הספר בלבד לא יעזור,זו דעתי לפחות,כי הOCD צורך כוחות-נפש עצומים וגם בעזרת טיפול תרופתי ופסיכולוגי קשה מאוד 'לרפא' הפרעה זו,אז בטח שבלתי-אפשרי בעזרת ספר. אך אם הOCD קל או קל מאוד,ותבצע את 'תוכניות ההבראה' שמדברים עליהן בספר,אני מאמינה שתקבל 'כלים נכונים' להיפטר מההפרעה. עבורי הבעיה היא שעקב הOCD אני חייבת לקרוא כל שורה וקטע מספר פעמים,על-מנת לוודא שבאמת הבנתי מה כתוב בו,ולכן הפסקתי לקרוא ספרים והפסקתי גם את הספר "די לאוססיה" אחרי קריאת רבע ספר בלבד; אז בעצם עבורי הבנתי שהספר אינו פתרון אפשרי לOCD. אם אין לך בעיה לקרוא,אז בטח שזה לא יזיק לך לקרוא אותו. בהצלחה, משתנה

שלום איל, הספר מאוד פרקטי בגישתו, ויכול בהחלט לספק תובנות מועילות ולהניע תהליך חיובי. עם זאת, על-פי נסיוני, מומלץ לראות בספר תוספת וחיזוק לתהליך טיפולי. בהצלחה, אורנה

שלום, אני בטיפול יותר משנה. וזה עדיין קשה לי. בכל פעם שאני הולכת אני עצבנית, לחוצה, ומנסה להתחמק כמה שאפשר משאלות. המטפלת יודעת על זה, דיברנו על זה, אבל אני לא מצליחה להשתחרר מהלחץ שלפני יום הפגישה ובפגישה עצמה, במיוחד כשאני יודעת שנדבר על דברים שאני שונאת לדבר עליהם או לשתף אותה בהם. הבעיה המרכזית שאני מרגישה יותר נוח כל השבוע, אין את הלחץ הזה, אני פשוט יוצאת מהחדר ומנסה להתנתק לגמרי מכל מה שהיה שם. רק ביום שלפני הפגישה אני מתחילה להתעצבן, וכשיש חופש כל שהוא (כמו חופש פסח שהיה עכשיו), אני תמיד מנסה להאריך את החופש עם כל מיני תירוצים. יש לציין שאני בקשר טוב איתה, אבל לא מצליחה להשתחרר, דבר שגורם לה לעיתים רחוקות להתעצבן. מה אני אמורה לעשות? מה זה אומר על הקשר שלי איתה? תודה

שלום ציפי, אני מבינה שאת מרגישה את תחושת הלחץ כחוויה יחודית לטיפול, וקל להבין מדוע אינך אוהבת את זה... התחושה שאת מעבירה היא שכל הזמן הכל בסדר, ורק הטיפול 'מקלקל'... לתחושתי, חוויה כל-כך מובחנת של לחץ בהחלט 'שווה' בדיקה והתייחסות. האם את יודעת ממה את לחוצה? מבינה מהם הנושאים ש'אסור' לדבר עליהם, ומדוע הם אסורים? לצד זאת, יש לי תחושה שאם תחפשו, תמצאו סימנים לתחושת לחץ כזו במקומות (זמנים?) אחרים של חייך. שם כדאי להישאר עוד קצת, ולברר עוד את הדברים... שיהיה בהצלחה, אורנה

תמו כל השלבים,עוד שלושה שבועות נקבל תשובה. לשרוד עד אז.לשרוד,להתגעגע,לשרוד,לשרוד,להתגעגע...לשרוד.נכון? למה הכל כואב,הכל מאבק קשה,חללים ריקים צועקים,שורפים!!!!! .....חיבוטים וחיטוטים....?

ויק יקרה יקרה, כן. לחכות, לחיות יום ביומו, לנשום, למלא כשאפשר... אורנה (תודה, נכון?)

נכון, אבל אין צורך בתודה. זו הרי תודתי,חיבוקי,הערכתי...ועוד.... ואני מקוה ש - "אי שם בלב,פרח מלבלב"...

שלום, המקרה שלי מעט ארוך ואנסה לקצר. ב 3 שנים האחרונות עקב משבר בזוגיות אני חולה בדכאון וחרדה. הזוגיות נגמרה לפני מספר חודשים. היו עליות וירידות בטיפול הפסיכולוגי. וגם במצב הנפשי בעקבות נטילת התרופות. כרגע המצב עוד לא מאוזן אך בפגישה עם הפסיכיאטרית שאלה אותי האם אני מרוצה מהפסיכולוג וממש לא ידעתי לענות. גם דיברתי איתו על זה והוא אמר שזהו סוג של עוגן. בינתיים קיבלתי 2 מספרי טלפון של פסיכולוגים אחרים ואני ממש מתלבט. די נמאס לי מכל הרופאים והפסיכולוגים ואני עייף מאוד מהמשא הבלתי נגמר הזה.

שלום עז, הודעתך מעבירה בבירור את תחושת היאוש והעייפות. לבנות את עצמך מתוך המשבר זוהי באמת עבודת פרך. לפעמים, אנחנו כועסים על הטיפול שלא מספיק מצמיח אותנו, במקום לשאת במלואו את כאב האובדן הבלתי נסבל (לכעוס זה קצת יותר קל...). ולפעמים הטיפול באמת אינו די מחזיק. אני מציעה לך לדבר על כך עוד ועוד עם הפסיכולוג שלך, להתעקש... וכל הזמן להקשיב היטב לקולות הפנימיים שלך, והאם הם מושכים בעקביות החוצה, גם כאשר אתם עובדים בכנות וברצינות. אני מאחלת לך הקלה קרובה, אורנה

כל ריבוע מחפש תשובה. מאחורי כל ריבוע עומד אדם. הנה הגבתי לך ריבוע. מי שלא תהיה / י. יש תוכן בהודעה שלי. לא יותר מידי. אבל אין גישה קלה. כנראה. הייתי פה.

רציתי לשאול אם או סי די,מחשבות כפייתיות,ואובססיות יכולות לפגוע קצת בזיכרון? ורציתי לשאול מזה או סי די ממש חמור ואובססיות חמורות לפי הניסיון שלך ולפי סיפורים ששמעתה לאיזה מצב הכי גרוע יכול להגיע אוסידי או אובססיות?

יניב שלום, לפי דעתי -הלא מקצועית - שמתבססת על ניסיון אישי ועל חוות-דעת מאיש מקצוע שקיבלתי פעם,ה-OCD עצמו לא פוגע בזיכרון,אך הלבטים וחוסר-הביטחון שלנו בעצמינו גורם לנו לחשוב ככה. צרפתי קישור שמצאתי,שמסביר על הOCD : http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%93%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%9B%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%AA%D7%99%D7%AA

שלום יניב, משתנה צודקת. על-פי המחקר בתחום, הקושי אינו בזיכרון עצמו, אלא בתחושת הביטחון בידע שאמורה ללוות את הזכירה. סימפטומים של OCD נעים על-פני סקלה רחבה מבחינת החומרה. אני מציעה לך להפנות את הכוחות והמאמץ לאבחון מקצועי של מצבך, ופחות לתהיות כאילו-כלליות בנושא. מה דעתך לתאם לעצמך פגישה עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר, ולקבל בפגישה מענה לתהיותך? בהצלחה, אורנה

אורנה שלום. אני בת 31 נשואה +1 והבעיה שלי היא כזו: אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי אצל מטפלת בתנועה מזה כ-4 שנים בעקבות תקופה של חרדות (התקפי פאניקה וחרדה כללית) אליה נכנסתי. יש לציין שלאחר שהתקופה עברה תפקדתי באופן נורמלי, עבדתי וילדתי את בתי שכיום היא בת 3. לאורך כל התקופה המשכתי את הטיפול, עם הפסקה די ארוכה לאחר שילדתי. כיום אני בהריון שני, נמצאת בשמירת הריון. שמירת ההריון הביאה איתה חרדה מאוד גדולה ונכנסתי למצב של מצוקה מאוד גדולה. אני מרגישה שהטיפול שאני נמצאת בו לא מחזק אותי ואני חושבת להחליף טיפול. עם זאת אני מאוד מתלבטת מכיוון שאני נמצאת לפני לידה (שבוע 32) ואני מפחדת לעשות את השינוי. עם זאת אני מרגישה שדוקא לפני הלידה אני רוצה להתחזק כמה שיותר ולא לקבל את התינוקת החדשה בתוך מצב של מצוקה. זקוקה לעצת מומחה ותודה מראש.

שלום נוגה, את מתארת התמודדות יפה עם החרדה שהתעוררה לפני כ-4 שנים, ואני מאוד מעריכה את הרצון להתמודד היטב גם עכשיו. בנוגע לטיפול בתנועה, מאחר ויש בידי אינפורמציה מועטה אינני יודעת למה לקשר את התחושה שאינך מוחזקת בצורה טובה דיה. יתכן (וזוהי לחלוטין השערה) שהטיפול בתנועה היה בעל אופי תמיכתי ומלווה, וכיום את זקוקה לסוג אחר של עבודה. אינני יודעת גם במה מתבטאת המצוקה הנוכחית. האם את חווה התקפי פאניקה כבעבר, או שמדובר בתחושה אחרת. באופן כללי, ההמלצה שלי בנוגע לבעיות חרדה היא לעבוד עם פסיכולוג קליני שיש לו מיומנויות בתחום הקוגניטיבי-התנהגותי. טיפול מעין זה הוא לעיתים קרובות קצר וממוקד, ואפשר בהחלט לעשות עבודה חשובה לפני הלידה. לצד זאת, מאחר ואת מטופלת מנוסה, יתכן שתרצי ללוות את העבודה הקוגניטיבית (או להמשיכה לאחר הלידה) בעבודה דינמית. אשמח לעזור עוד אם תרצי להבהיר חלק מהפרטים החסרים. אני מאחלת לך השלמה קלה ככל האפשר של ההריון ולידה מרגשת, אורנה

שלום. לא אחת, כשאני בדיכאון ו**מנסה** לשתף בכך את אמא שלי, היא רומזת לפינוק. היא אומרת "בדור שלי התאמצנו" או "בדור שלי לא היו משחקים" ואומרת גם שאני מפונקת. הכוונה היא שבדור שלה היא הצליחה לעבוד בכמה עבודות ולמדה בו זמנית, לא היו "פינוקים", לא היה זמן בכלל להתמהמה במחשבות שווא, היה צריך לעבוד קשה וכ"ו. לפעמים אני מרגישה אשמה, שאולי אני באמת מפונקת. היש גם אנשים שנאבקים כדי לשמוח בחיים והם שלמים בחיים שקיבלו ולא מתבכיינים על מה שאין להם. והנה לצד כל זה, אני מובסת על ידי דיכאון זה או אחר... בכזו קלות. לפעמים אני גם מרגישה אשמה שאני כאילו צריכה לשמוח על מה שיש לי (לסיכומו של עניין לא חסרים לי הרבה דברים חומריים בחיים), ולא להתבכיין על מה שאין לי (תחושת שלמות, שמחה לפרקים, שלוות נפשית וכדומה). לפעמים אני תוהה, האם באמת זה עניין של הבדלי דורות? ההרגשה היא שאולי, בעקבות התפתחות העולם בשנים האחרונות (בעשרים-שלושים השנים האחרונות), הן מבחינת המדיה כמו תקשורת, טלויזיה, קולנוע, וגם הספרות, הטכנולוגיה והמדע, והתגברות המודעות למחלות נפשיות מסוימות, פתאום "כולם בדיכאון". פתאום סקרים מגלים לנו כי X אחוזים מהאוכלוסיה מאובחנים כסובלים מדיכאון קל, פתאום כולם מקבלים תרופות- ויתר על כן, אף אחד גם לא מתבייש בזה יותר, פתאום כל אחד אומר "אני בדיכאון" או כל אחד חושב על התאבדות וזה קל, זה נשמע לפעמים כמו תירוץ... איך זה באמת שהיום זה לגיטימי להיות בדיכאון, וכמה מזה נכון באמת? האם כל אחד יכול לחוש "מדוכא"? איך ניתן לדעת בברור שהפסיכולוג או הפסיכאטר לא מאבחן בקלות דעת? ומה על פער הדורות? מאיזו בחינה אפשר להשוות מצבים אלו בין היום לבין חמישים שנה? השאלה מתייחסת גם לבעיות של לקויות למידה ועוד שלל ההפרעות.. פעם שמעתי שיתכן ומאחר ואנו חיים בעולם המודרני ונושמים אוויר מתועש, שותים ממים מזוהמים (באופן יחסי), אוכלים אוכל מרוסס , ג'אנק פוד, או כזה שמכיל הורמונים מוגברים (למשל בשר שמכיל חומרים לא טבעיים שהוזרקו לו), מדברים בסלולרי, גרים ליד אנטנות סלולריות, אנו חשופים יותר גם למחלות פיזיות אך בעיקר לבעיות של דיכאון והפרעות של קשב וריכוז. האם יש קשר בין הדברים? האם יכול להיות שאילו היינו חיים בטבע, היינו אנשים בריאים יותר? אם יש קשר בין הדברים - כיצד היית רואה את התפתחות התחלואה בשנים הקרובות? האם בכלל יש מקום לדאגה? תודה על התשובות.

שלום שנותה50, העלית נושא חשוב ומעניין, ונראה כי השקעת בו מחשבה רבה. אני חייבת לציין כי בכל הקשור לסטטיסטיקות של הפרעות נפשיות (או לתיעוד של שינויים באבחנות לאורך השנים) אני לא הכתובת הטובה ביותר, וישנם מאמרים רציניים בנושא. כדרכם של מטפלים (ולא חוקרים), אני רוצה להתייחס לנושא מהזווית האישית. מהזווית של אישה צעירה התוהה האם לרגשותיה יש מקום ולגיטימציה, או שמא מדובר בפינוק. אני חושבת שזו יכולה להיות הרגשה מאוד קשה, הרגשה של זרות ובדידות, כאשר לא ברור האם רגשותינו 'הגיוניים' וראויים. אני רוצה לומר לך כמטפלת, שכל הרגשות ראויים (מעצם היותם) למקום של התבוננות. אני רוצה לספר לך משהו שחזר על עצמו בפגישות הטיפוליות שהיו לי אתמול, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. במרבית הפגישות, המטופל שקע לפתע במחשבה נוגה, ותהה כיצד יתכן שהוא כל-כך עסוק בדברים הקטנים שלו, כשרק לפני עשרות שנים אנשים איבדו את כל היקר להם ועולמם הפך לסיוט. אז זהו, שעדיין אפשר להיות שקוע בכאבנו הפרטי והאישי, גם למול צער העולם. וזה בסדר, וגם להיזכר לפעמים בפרופורציות אחרות זה בסדר, אבל לא על-מנת לבטל. לילה טוב, אורנה

אני סובל במשך כל היום מכאבי ראש ולחצים בתוך המוח אין לי שלוה נפשית כל מה שאני שומע או רואה זה נכנס לתוך המוח ומשגע אותי אני כבר לא יודע מה לעשות אני חושב שאני משוגע הראש מפוץץ במחשבות אני סיזכרופני שותה כדורים לפונקס אבל זה לא עוזר כל היום הראש שלי מתפוץץ בא לי כבר לא לחיות אנשים מדברים אלי זה עושה לי עצבים אני שומע משהו רואה משהו זה מטריף אותי עד לידי לחץ בתוך הגולגולת של המו בבקשה עזרו לי אני מתחננן

שלום דניאל, זה באמת נשמע מטריד מאוד. אני חושבת שכדאי לך לגשת לרופא שרשם לך את הלפונקס, ולהתייעץ איתו. תרופות (כשהן נלקחות בסדירות ובמינון המתאים) אמורות לעזור יותר ממה שאתה מתאר. בתקווה להקלה, אורנה

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/569/699.html

נדיה שלום, בהנחה שהדברים הכתובים אכן התרחשו כפי שכתוב, זה מצער מאוד לשמוע על השימוש בכח לרעה שעשתה מנהלת הפורום הזו. ייתכן וזה הדבר שרצית להביא. החשש מניצול לרעה של הסמכות, הכח של מנהלי הפורום גם כאן. אם כך הדבר רציתי רק להסב תשומת לב להבדל אחד משמעותי והוא המקצועיות וההסמכה של מנהלי הפורום בשתי המקומות. שאף כי הבדל זה לא מבטיח שלא יקרו פגיעות אקראיות הנובעות מאי הבנה, או שחזור של פגיעות מהעבר הרי שהוא בהחלט מצמצם לכדי מינימום את האפשרות שמנהל פורום יפר את כללי האתיקה האישיים והמקצועיים שלו ויפגע במשתתף בכוונה ובצורה כזו. לילה טוב, דרור

כפרע, לא זה הדבר שרציתי להביא(ע)...... אתם אלף אלף :)))

חן, מה שלומך? אני כל כך מקווה שהוקל לך...שאת מרגישה מעט יותר טוב היום ( רצוי אפילו הרבה יותר )...אני בעצמי כל כך בדיכאון בימים אלו, שקשה לי להגיב ואני גם משתדלת לא לכתוב, שמתי לב שמשום מה במצבים כאלו, התשובות של המומחים פה ( מן הסתם לא בכוונה ) לא עושות לי טוב. בכל אופן, אני רוצה לשלוח לך חיבוק ומקווה שתמצאי את החוזק שלך, איפשהו בחיים האלה, החיים הכל כך מסובכים האלה..אבל בסופו של דבר, אם כשהיינו קטנים יכולנו לאטום את עצמנו לכל הסיבוך הזה ולהיות מאושרים, ולבהות במבט תוהה על מבטיהם המיוסרים של המבוגרים, אולי הכוח הזה עוד קיים בתוכנו. בתוכי ובתוכך. תהיי חזקה..כמו ילדה. שולחת לך חום ואהבה אופיר

אופיר שלום, צר לי שקשה לך וכואב לך בימים אלו. אני מבין את התחושה שאת מדברת עליה, שדווקא ברגעים כאלו המומחים (אולי בהקבלה למבוגרים עליהם את מדברת) לא עושים טוב, לא מצליחים לעזור ואף גורמים להרגיש רע יותר. ככל שאני יכול לומר, לפחות על עצמי זה לא בכוונה, לעיתים אולי דווקא היעדר הכוונה הוא שמכאיב. שלא מצליחים לעמוד בציפיות ואז האכזבה כואבת ומשתחזרת, אני לא יודע. בל מקרה אני מזמין אותך לשוב ולכתוב ולהיעזר כשתחושי בנוח לעשות כך, דרור

אופיר. מצטערת לשמוע שקשה עכשיו. מבינה אותך שלא פשוט לרשום כאן כשרע,שהתשובות של המומחים לא תמיד מיטיבות. וכמו שדרור אומר,לא תמיד עונות על הציפיות, ואת יודעת שאת תמיד מוזמנת לרשום כאן,כשתרצי. הלוואי ויוקל לך וכמה שיותר מהר. ונכון הלוואי ויכולנו לאטום את עצמנו,לשמור על עצמנו, וככל שאת גדלה את רואה שהחיים מסובכים,לא פשוטים... הכל תלוי לטעמי איך את בוחרת לקחת אותם,נכון, ויש מקרים שהכאב בלתי נמנע,פשוט כואב לנו,אבל חייבים לזכור גם את הדברים הטובים , אני אומרת את זה לעצמי כשאני בנפילות ,לפעמים אבל רק לפעמים זה עוזר לי. עכשיו כשרע לא מצליחה להגיד לעצמי שיש גם ימים כאלה,שיבואו אחרים. ובטיפול היום...לא דיברתי ,לא יכולה להגיד לה שבא לי כבר להתאבד...זה מכניס המון רעש לטיפול. לא פשוט גם למטפלים לעבוד עם" איומים "אובדניים של מטופלים. משתדלת לשמור עליה,ועל הטיפול. לילה טוב וחיבוק

אני רווקה בת 36 לפני 5 שנים היה לי התקף קשה של פריצת דיסק ומאז השתקמתי וחזרתי לעבודה איכות חיי ,האישיים והמקצועיים ,נפגעה מכך למרות שתחום הקריירה הנזק הפיך והשתלבתי במקום עבודה טוב ומתגמל (סיפוק אישי וכלכלי) הבעייה היא שאני חרדה שלא אמצע בגילי המופלג זוגיות ובפרט לאור השעון הביולוגי שתקתוקו כבר חלש.... שאלותי - כיצג להציג ב"פגישה עיוורת " את מגבלותי - אני נראית טוב ולא רואים שום מגבלה המגבלה היא שהגב התחתון רגיש - ועדיף,למשל,לקיים יחסי מין כשאני למעלה ... כמו כן , לאחר יום עבודה אני צריכה לשכב שעתיים -שלוש כדאי ל"הרגיע " את הגב ואח"כ אני יכולה לחזור לחיי... כנראה בגלל בטחון עצמי נמוך אני פשוט מציינת שהיו לי בעיות בגב ולא מרגישה נוח לפרט במה זה באמת מגביל לאור המציאות שגם ככה קשה למצוא בן זוג מתאים בגילי , מה הכלים שאת מציעה לי להעזר בהם כדאי לנסות בכל זאת לשקם את חיי האישיים להזכירך,אני רווקה בת 36 ,מעוניינת להיות אמא ובהחלט "מגמישה " את דרישותי ונכונה להתפשר על בחור שבעבר לא הייתי יוצאת איתו ( השכלה ,מראה וכו'...) בפרט- כיצד להציג את נושא הבעייתיות ביחסי מין ? תודה מראש אירית המודאגת מאד

היי ....קודם כל אל תתפשרי ותבחרי את הגבר שאת חושבת שראוי לך....בקשר לבעיתיות בנושא המין - קודם תצאי עם משהו ושתרגישי שזה נכון תספרי לו.......

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3364326,00.html

לדרור שלום ותודה לא התכוונתי לומר שהתרופות האלה לא יעזרו לאף אחד בוודאי שזה טוב לחלק מהאנשים,כל מה שרציתי לומר זה שאם מישהו מרגיש כמוני שהוא רוצה לנצח את זה לבדו ללא תרופות ואומרים לא שזה לא ניתן ומאוד קשה אז שלא יוותר כי זה אפשרי-עובדה אני הייתי במצב קשה מאוד של היפוכונדריה וזה עדיין לא לגמרי עבר כלומר יש מחשבה שבא ומנסה להפחיד אותי אבל אני פשוט אומר לה ללכת ומתעלם ממנה במילה אחת פשוטה-מחלה גופנית קשה חחיבת להתבטה בתחושות גופניות קשות ולא במחשבות או פחדים וזואי נוסחה מ נ צ ח ת! בהצלחה לכולם

אריק שלום, אני מאחל גם לך הרבה בהצלחה עם ההתמודדות שלך מול החרדות. נשמע שמצאת דרך שעוזרת לך, דרור

התחלתי "טיפול" לפני חצי שנה אצל מטפל בהבעה ויצירה - פסיכודרמה וכו. אני בת 33 ואצלו אני מתנהגת בצורה תינוקית ומטומטמת,אני די תוקעת את הטיפול אולי כי אני פוחדת שזה כאילו לא יהיה מוצדק ללכת אליו.עכשיו אני נחשבת בעיניו ובעיני חלק מהסובבים אותי ב"דיכאון" ונראה לי שהמאמצים שלי לצאת ממנו לא אמתיים כי אני כאילו נהנת מהתשומת לב שאני מקבלת ממנו בזכות זה עד כדי כך ששבוע שעבר בלעתי כמות של כדורים כמו מתבגרת דבילית.

שלום לך, אני שומע אצלך הרבה ביקורת עצמית. את לא מוכנה לקבל את התנהגותך, את הסבל שלך ואפילו את המשאלות שלך שתקבלי מקום ותשומת לב. בעיניי ביקורת עצמית זו מכאיבה לך לא מעט, וצריכה להיות מוקד מרכזי בטיפול. בלא מעט מקרים ישנה רגרסיה בטיפול, וכל עוד היא נעשית בטיפול מקצועי היא יכולה להועיל. משמעותה חזרה למקומות ראשוניים, ילדותיים כדברייך, המאפשרת נגיעה בכאב הראשוני וניסיון להתמודד איתו, כך שתוכלי להתמודד עם הכאב האמיתי שאת חשה בחייך. שנית זה טבעי ושכיח לרצות שישימו לב אלינו. כרגע את חשה שרק אם את בדכאון זה קורה. אני מניח שעם הזמן תוכלי להרגיש שזה קורה בעוד דרכים. בהצלחה, ונסי לא להחמיר עם עצמך כל כך, דרור

שלום חבר שלי אמר לי שיש לי לפעמים מבטים חשודים כהילו מבט של בנאדם כועס....בגלל שאני בנאדם שנלחץ מי כל דבר נכנסתי לסרטים שאולי באמת משהו לא בסדר אצלי וכבר כמה חודשים רוב הזמן אני מרגיש לא נוח יש לי חרדות שאולי אני מדבר אם בנאדם ויש לי מבט מוזר ואפילו חברה שלי אמרה לי שאני ממצמץ הרבה בזמן האחרון מה קורה לי איך אני יוצא מי זה אני מרגיש לא נוח קשה להסביר את זה.........חשוב לציין שיש לי גם אובססיות לבדוק דברים כמה פעמים......מה יש לי ואיך אתה מתאר את הקטע של המבטים שלי שאני חושב שהם לא בסדר למרות שאני יודע שהכל בסדר......כנראה בגלל שאני מפחד שמשהו לא בסדר זה גורם לאי נוחות ומיצמוץ מה אני עושה מה יש לי...תודה וסליחה על ההודעה הארוכה.

ניסים שלום, ההערה של החבר שלך עוררה בך חרדה ותשומת לב מרובה לעצמך. למרות שקודם לכן לא היית מוטרד מכך כלל. המחשבות הללו שמטרידות את מנוחתך, ומשפיעות על התנהגותך נשמעות כאובססיות (מחשבות טורדניות). אתהמ תאר שאתה סובל גם מקומפולסיות (התנהגויות כפייתיות), הנובעות לרוב מהמחשבות, ומהחרדות המתעוררות. אני לא יודע אם יש לך מבטים כועסים, או חשודים, אבל נשמע שמאוד קשה לך להוציא את האמירה הזו מהראש. עצתי לך היא לפנות לטיפול, לעבור שם אבחון ואז יוחלט מהו הטיפול המומלץ עבורך. הסימנים שאתה מתאר מזכירים בחלקם הפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD). הפוגעת באיכות החיים אך ניתנת לטיפול בשיחות ובטיפול תרופתי, בהצלחה, דרור

לדרור שלום, ברצוני לתאר לך את שגרת חיי כיום ולקבל חוות דעתך על המצב. אני שואלת מכיוון שברור לי שאיני מנהלת שגרת חיים אידיאלית ונורמטיבית לבחורה בגילי. אני בת 26 , אני מתקשה להתמיד במקומות עבודה כי עצם המחשבה על יציאה לעבוד גורמת לי לחוסר ריכוז ולחשש מפני ביקורת בעבודה, מצד שני גם פחד לאבד את הנוחות והודאות שיש לי באי לקיחת אחריות כלשהי בשום צורה. (עבורי עבודה=אחריות וזה מרתיע אותי). העדפתי תמיד להמנע. את העבודה האחרונה שלי עזבתי לפני 3 חודשים והודעתי להורי שאיני מתכוונת לעבוד יותר . אני גרה בבית עם ההורים ובצעד נואש למדי אמא שלי הציעה לי שאסייע לה בעבודות הבית תמורת תשלום (כולל ניקיונות, צביעת קירות וכ').. הסכמתי ובנתיים זה נוח לי ככה, מסתדר. אני יודעת שאמא שלי הייתה מעדיפה שאצא לעבוד בעבודה "אמיתית" ולא ככה, אבל אני ממש ממש לא רוצה. הגעתי למצב שאפילו שאלתי את אחי (שהוא עובד ומסתדר לא רע בחייו) שאם אי פעם לא יהיה לי כסף לאכול או היכן לישון האם הוא יוכל להרשות לעצמו מצפונית שאמצא את עצמי ברחוב? הוא כמובן אמר שלא.. וזה מאוד מרתיע את אמא שלי לשמוע אותי בגיל כזה צעיר מדברת ככה, אבל זה משהו שיושב לי בתודעה, שלא אוכל לדאוג לעצמי.מה דעתך על המצב הזה? האם יש לזה הסבר כלשהו?

היי האם את עושה דברים אחרים...?יוצאת מהבית?מסתובבת?מבלה?

לא טיפוס בלייני בעקרון אבל כן, אני לא בדכאון.

דרור שלום, כפי שכתבתי לליאת אתמול אני בייאוש טוטאלי מהכל,ייאוש המלווה באדישות,שאני מעריכה שהיא עקב התרופה. העובדה שערב יום-השואה היום ומחר יום-השואה,אינה מקלה עליי,כי תמיד ביום השואה אני מרגישה ייאוש נוראי ופחד,ואיני מסוגלת לצפות בתוכניות הטלויזיה-במיוחד בערב, לפני השינה,כי אח"כ יש לי סיוטים בלילה; ואני רק מקווה לעבור את היום הזה,שמהווה עבורי את היום הכי 'נוראי' ומייאש בשנה,כי לא חסר לי ייאוש ודיכאון משל עצמי,כדי שאחריף אותו עוד יותר. אך הסיבה העיקרית שאני רושמת לך,היא לא זאת,אלא משהו שאחי אמר לי היום ושגרם לי להבין שאינו מעריך אותי בכלל (וזה דווקא האח המתחשב יותר,ולא זה ש'יורד', משפיל ורב איתי כל הזמן),דיברנו על הבת שלו {אחייניתי},ואמרתי שהיא דומה לי בהרבה מובנים,ובתכונות שלה,בכישוריה וכו',ואחי מיד אמר: "חס-וחלילה אין שום דימיון ביניכן,לה יש אינטיליגנציה ריגשית..." וכו',ואני חושבת שהוא גם אמר שהיא חכמה יותר ומוכשרת יותר(מדובר על ילדה קטנה); בהתחלה חשבתי שהוא צוחק,אך כשהמשכתי את השיחה על זה,הוא חזר על דבריו,וקלטתי שהוא רציני,וזה כואב לי שאחי לא מעריך אותי,ואני יודעת שאם היתי עובדת עכשיו,או אם היתי נשואה עם ילד או לפחות עם בן-זוג,יחסו אליי היה שונה,אך כיוון שאיני עובדת,אני נחשבת עבורו ל'כישלון',ואפילו שהוא יודע על הכדורים,הוא אינו מודע וגם לא בדיוק רוצה לדעת מה בדיוק עובר עליי ואיזו כמות עצומה של כוחות-נפשיים ופיזיים דורש ממני הטיפול - הפסיכולוגי והתרופתי. פשוט נושא זה הציק לי מאוד,ואשמח לתגובתך בעיניין.כואב לי שלמרות שיש תכונות רבות באחייניתי שדומות לשלי,ולמרות שהיא אוהבת אותי מאוד והיא בעצמה אמרה שאנחנו דומות,הוא לא מוכן שאפילו אגיד שאני דומה לה,כי זה נראה לו כמו 'קללה'.

היי בתור אח גדול אני יכול להגיד לך שאחים זה עם דפוק ולא כל מה שהם אומרים הגיוני וקשור למציאות אני יורד הרבה על אחותי אבל אני אוהב אותה......והיה לי המון שיחות עם הפסיכולוגית על הקשר עם אחותי בכל מקרה זה נובע מחוסר היכולת שלי ליצור אינטימיות עם אחותי אולי בגלל שאני חש מאויים מאינטימיות איתה.....בכל מקרה בזכות הטיפול ואחד מההשגים של הטיפול אני בקשר יחסית טוב עכשיו עם אחותי היא באה אליי אנחנו מדברים יותר ומבלים יחד בעיר הגדולה....אז אל תקחי כל מילה של אח שלך ברצינות אולי הוא מפחד ממשהו אחר אינטימי יותר כמו זה שתהיי דומה לבתו כרמיזה אולי לסוג של התקרבות ביניכם שאיננה במקום.....להשקפתו.....

אחים זה באמת 'עם דפוק',הם חושבים ש'אחיות קטנות' הן כאילו שצריכות להיות עבורם כשהם צריכים,אך לא להיפך,הם דואגים שלא יאונה לנו כל רע ע"י אחרים או ע"י נסיבות,אך הם 'עושים לנו את המוות',ובאמת שמעתי ממספר חברות שמקבלות מאחיהן הגדול אותו יחס 'משפיל ומעליב' כמו שאני מקבלת מאחי,וזה מרגיז אותי שזה קורה,אני בטוחה שאם היו לי אחיות הן היו חברות טובות שלי או לפחות חברות וחיי היו שונים, לפחות נראה לי ככה. כייף לך ולאחותך שאתם משוחחים לפעמים,אני עם אחי הבינוני לעיתים רחוקות משוחחת ועם הגדול בכלל ולא משוחחת,אפילו לא על נושאים כלליים של יום-יום,בזמן הקצר שאנחנו נמצאים אחד ליד השני אנחנו מיד רבים וזה כמו 'מלחמת עולם',ואהבה בטוח שאין שם-בינינו-באותו זמן; אומנם אני מאוד שמחה על דברים טובים שקורים לאחיי ולמשפחתי ולמשפחתו של אחי,ואני מאחלת להם רק טוב בחיים,אך עבורי אחי הגדול זה 'אדם זר' שאין לי שום קשר איתו,עם 'זרים' יש לי יותר קשר וכנות מאשר איתו.

משתנה. אגיד לך משהו. את יודעת כמה פעמים בני משפחתי פגעו בי? אמרו לי כל מיני דברים.... עשו לי כל מיני דברים...כשהייתי בגיל קטן דוד שלי היה נוגע בי בכל מיני מקומות אינטימיים בגופי. גם בתקופה מסוימת אבא שלי היה אומר לי כל מיני דברים,שגם פגעו בי אבל הבנתי שהוא אמר אותם לטובתי,ומתוך דאגה לי, ורק מרצון טוב ובמטרה 'לנער' אותי. וזה הצליח לו. הבנתי אותו. לפעמים אנחנו צריכים 'פטיש 5 קילו בראש' כדי להבין . אני מבינה שהדברים שאחיך ואחייניתך אמרו לך,הם קשים לך. נדמה לי גם שיעצו לך בעבר,כאן בפורום,( אם כי לא בטוחה שזה היה אלייך או למישהי אחרת) לבנות מעין חומה סביבם. הם לא מבינים כנראה את המצב שלך,כנראה לא מבינים מזה או סי די,וכדורים וכו'. אבל בטוחה שאחייך ואחייניך אוהבים אותך. רוצים את טובתך בלבד,על אף שאומרים לך כל מיני דברים. נסי להסביר להם,אולי לשתף את המטפלת שלך בזה,אולי שהיא תסביר להם... אבל חשוב שתדברי על זה בטיפול.

חן אני מצטערת לשמוע על מה שעברת בילדותך,אך חשוב לי להדגיש שב'פגיעות' אצלי,הכוונה רק לפגיעות מילוליות,ולא פיזיות-כפי שתארת שקרה אצלך. שנית-חשוב לי גם להבהיר שלא כ"כ הבנת אותי נכון,אמרתי שאחי 'פגע' בי בדבריו,אך לא אחייניתי,להיפך - אחייניתי אמרה שיש לנו הרבה תכונות דומות,וזה משמח אותה מאוד(היא ילדה בתחילת בי"ס יסודי סה"כ),היא רואה אותי כדמות חיובית ורוצה להידמות לי,זה אחי שרואה אותי כ'כשלון -כדמות שלילית. להבהיר לאחי את המצב כבר ניסיתי פעמים רבות,אך הוא לא באמת מקשיב לי ומנסה להבין אותי ומה עובר עליי. לגבי הטיפול 'העיקרי',תהיי בטוחה שבו אני מספרת הכל למטפלת שלי,שמיום ליום נהפכת לדמות יותר משמעותית עבורי,שאני חושבת עליה גם בין הטיפולים ומחכה לראותה. מקווה שאת מרגישה טוב יותר, משתנה