פורום פסיכולוגיה קלינית

אורנה שלום. אני בת 31 נשואה +1 והבעיה שלי היא כזו: אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי אצל מטפלת בתנועה מזה כ-4 שנים בעקבות תקופה של חרדות (התקפי פאניקה וחרדה כללית) אליה נכנסתי. יש לציין שלאחר שהתקופה עברה תפקדתי באופן נורמלי, עבדתי וילדתי את בתי שכיום היא בת 3. לאורך כל התקופה המשכתי את הטיפול, עם הפסקה די ארוכה לאחר שילדתי. כיום אני בהריון שני, נמצאת בשמירת הריון. שמירת ההריון הביאה איתה חרדה מאוד גדולה ונכנסתי למצב של מצוקה מאוד גדולה. אני מרגישה שהטיפול שאני נמצאת בו לא מחזק אותי ואני חושבת להחליף טיפול. עם זאת אני מאוד מתלבטת מכיוון שאני נמצאת לפני לידה (שבוע 32) ואני מפחדת לעשות את השינוי. עם זאת אני מרגישה שדוקא לפני הלידה אני רוצה להתחזק כמה שיותר ולא לקבל את התינוקת החדשה בתוך מצב של מצוקה. זקוקה לעצת מומחה ותודה מראש.

שלום נוגה, את מתארת התמודדות יפה עם החרדה שהתעוררה לפני כ-4 שנים, ואני מאוד מעריכה את הרצון להתמודד היטב גם עכשיו. בנוגע לטיפול בתנועה, מאחר ויש בידי אינפורמציה מועטה אינני יודעת למה לקשר את התחושה שאינך מוחזקת בצורה טובה דיה. יתכן (וזוהי לחלוטין השערה) שהטיפול בתנועה היה בעל אופי תמיכתי ומלווה, וכיום את זקוקה לסוג אחר של עבודה. אינני יודעת גם במה מתבטאת המצוקה הנוכחית. האם את חווה התקפי פאניקה כבעבר, או שמדובר בתחושה אחרת. באופן כללי, ההמלצה שלי בנוגע לבעיות חרדה היא לעבוד עם פסיכולוג קליני שיש לו מיומנויות בתחום הקוגניטיבי-התנהגותי. טיפול מעין זה הוא לעיתים קרובות קצר וממוקד, ואפשר בהחלט לעשות עבודה חשובה לפני הלידה. לצד זאת, מאחר ואת מטופלת מנוסה, יתכן שתרצי ללוות את העבודה הקוגניטיבית (או להמשיכה לאחר הלידה) בעבודה דינמית. אשמח לעזור עוד אם תרצי להבהיר חלק מהפרטים החסרים. אני מאחלת לך השלמה קלה ככל האפשר של ההריון ולידה מרגשת, אורנה

שלום. לא אחת, כשאני בדיכאון ו**מנסה** לשתף בכך את אמא שלי, היא רומזת לפינוק. היא אומרת "בדור שלי התאמצנו" או "בדור שלי לא היו משחקים" ואומרת גם שאני מפונקת. הכוונה היא שבדור שלה היא הצליחה לעבוד בכמה עבודות ולמדה בו זמנית, לא היו "פינוקים", לא היה זמן בכלל להתמהמה במחשבות שווא, היה צריך לעבוד קשה וכ"ו. לפעמים אני מרגישה אשמה, שאולי אני באמת מפונקת. היש גם אנשים שנאבקים כדי לשמוח בחיים והם שלמים בחיים שקיבלו ולא מתבכיינים על מה שאין להם. והנה לצד כל זה, אני מובסת על ידי דיכאון זה או אחר... בכזו קלות. לפעמים אני גם מרגישה אשמה שאני כאילו צריכה לשמוח על מה שיש לי (לסיכומו של עניין לא חסרים לי הרבה דברים חומריים בחיים), ולא להתבכיין על מה שאין לי (תחושת שלמות, שמחה לפרקים, שלוות נפשית וכדומה). לפעמים אני תוהה, האם באמת זה עניין של הבדלי דורות? ההרגשה היא שאולי, בעקבות התפתחות העולם בשנים האחרונות (בעשרים-שלושים השנים האחרונות), הן מבחינת המדיה כמו תקשורת, טלויזיה, קולנוע, וגם הספרות, הטכנולוגיה והמדע, והתגברות המודעות למחלות נפשיות מסוימות, פתאום "כולם בדיכאון". פתאום סקרים מגלים לנו כי X אחוזים מהאוכלוסיה מאובחנים כסובלים מדיכאון קל, פתאום כולם מקבלים תרופות- ויתר על כן, אף אחד גם לא מתבייש בזה יותר, פתאום כל אחד אומר "אני בדיכאון" או כל אחד חושב על התאבדות וזה קל, זה נשמע לפעמים כמו תירוץ... איך זה באמת שהיום זה לגיטימי להיות בדיכאון, וכמה מזה נכון באמת? האם כל אחד יכול לחוש "מדוכא"? איך ניתן לדעת בברור שהפסיכולוג או הפסיכאטר לא מאבחן בקלות דעת? ומה על פער הדורות? מאיזו בחינה אפשר להשוות מצבים אלו בין היום לבין חמישים שנה? השאלה מתייחסת גם לבעיות של לקויות למידה ועוד שלל ההפרעות.. פעם שמעתי שיתכן ומאחר ואנו חיים בעולם המודרני ונושמים אוויר מתועש, שותים ממים מזוהמים (באופן יחסי), אוכלים אוכל מרוסס , ג'אנק פוד, או כזה שמכיל הורמונים מוגברים (למשל בשר שמכיל חומרים לא טבעיים שהוזרקו לו), מדברים בסלולרי, גרים ליד אנטנות סלולריות, אנו חשופים יותר גם למחלות פיזיות אך בעיקר לבעיות של דיכאון והפרעות של קשב וריכוז. האם יש קשר בין הדברים? האם יכול להיות שאילו היינו חיים בטבע, היינו אנשים בריאים יותר? אם יש קשר בין הדברים - כיצד היית רואה את התפתחות התחלואה בשנים הקרובות? האם בכלל יש מקום לדאגה? תודה על התשובות.

שלום שנותה50, העלית נושא חשוב ומעניין, ונראה כי השקעת בו מחשבה רבה. אני חייבת לציין כי בכל הקשור לסטטיסטיקות של הפרעות נפשיות (או לתיעוד של שינויים באבחנות לאורך השנים) אני לא הכתובת הטובה ביותר, וישנם מאמרים רציניים בנושא. כדרכם של מטפלים (ולא חוקרים), אני רוצה להתייחס לנושא מהזווית האישית. מהזווית של אישה צעירה התוהה האם לרגשותיה יש מקום ולגיטימציה, או שמא מדובר בפינוק. אני חושבת שזו יכולה להיות הרגשה מאוד קשה, הרגשה של זרות ובדידות, כאשר לא ברור האם רגשותינו 'הגיוניים' וראויים. אני רוצה לומר לך כמטפלת, שכל הרגשות ראויים (מעצם היותם) למקום של התבוננות. אני רוצה לספר לך משהו שחזר על עצמו בפגישות הטיפוליות שהיו לי אתמול, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. במרבית הפגישות, המטופל שקע לפתע במחשבה נוגה, ותהה כיצד יתכן שהוא כל-כך עסוק בדברים הקטנים שלו, כשרק לפני עשרות שנים אנשים איבדו את כל היקר להם ועולמם הפך לסיוט. אז זהו, שעדיין אפשר להיות שקוע בכאבנו הפרטי והאישי, גם למול צער העולם. וזה בסדר, וגם להיזכר לפעמים בפרופורציות אחרות זה בסדר, אבל לא על-מנת לבטל. לילה טוב, אורנה

אני סובל במשך כל היום מכאבי ראש ולחצים בתוך המוח אין לי שלוה נפשית כל מה שאני שומע או רואה זה נכנס לתוך המוח ומשגע אותי אני כבר לא יודע מה לעשות אני חושב שאני משוגע הראש מפוץץ במחשבות אני סיזכרופני שותה כדורים לפונקס אבל זה לא עוזר כל היום הראש שלי מתפוץץ בא לי כבר לא לחיות אנשים מדברים אלי זה עושה לי עצבים אני שומע משהו רואה משהו זה מטריף אותי עד לידי לחץ בתוך הגולגולת של המו בבקשה עזרו לי אני מתחננן

שלום דניאל, זה באמת נשמע מטריד מאוד. אני חושבת שכדאי לך לגשת לרופא שרשם לך את הלפונקס, ולהתייעץ איתו. תרופות (כשהן נלקחות בסדירות ובמינון המתאים) אמורות לעזור יותר ממה שאתה מתאר. בתקווה להקלה, אורנה

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/569/699.html

נדיה שלום, בהנחה שהדברים הכתובים אכן התרחשו כפי שכתוב, זה מצער מאוד לשמוע על השימוש בכח לרעה שעשתה מנהלת הפורום הזו. ייתכן וזה הדבר שרצית להביא. החשש מניצול לרעה של הסמכות, הכח של מנהלי הפורום גם כאן. אם כך הדבר רציתי רק להסב תשומת לב להבדל אחד משמעותי והוא המקצועיות וההסמכה של מנהלי הפורום בשתי המקומות. שאף כי הבדל זה לא מבטיח שלא יקרו פגיעות אקראיות הנובעות מאי הבנה, או שחזור של פגיעות מהעבר הרי שהוא בהחלט מצמצם לכדי מינימום את האפשרות שמנהל פורום יפר את כללי האתיקה האישיים והמקצועיים שלו ויפגע במשתתף בכוונה ובצורה כזו. לילה טוב, דרור

כפרע, לא זה הדבר שרציתי להביא(ע)...... אתם אלף אלף :)))

חן, מה שלומך? אני כל כך מקווה שהוקל לך...שאת מרגישה מעט יותר טוב היום ( רצוי אפילו הרבה יותר )...אני בעצמי כל כך בדיכאון בימים אלו, שקשה לי להגיב ואני גם משתדלת לא לכתוב, שמתי לב שמשום מה במצבים כאלו, התשובות של המומחים פה ( מן הסתם לא בכוונה ) לא עושות לי טוב. בכל אופן, אני רוצה לשלוח לך חיבוק ומקווה שתמצאי את החוזק שלך, איפשהו בחיים האלה, החיים הכל כך מסובכים האלה..אבל בסופו של דבר, אם כשהיינו קטנים יכולנו לאטום את עצמנו לכל הסיבוך הזה ולהיות מאושרים, ולבהות במבט תוהה על מבטיהם המיוסרים של המבוגרים, אולי הכוח הזה עוד קיים בתוכנו. בתוכי ובתוכך. תהיי חזקה..כמו ילדה. שולחת לך חום ואהבה אופיר

אופיר שלום, צר לי שקשה לך וכואב לך בימים אלו. אני מבין את התחושה שאת מדברת עליה, שדווקא ברגעים כאלו המומחים (אולי בהקבלה למבוגרים עליהם את מדברת) לא עושים טוב, לא מצליחים לעזור ואף גורמים להרגיש רע יותר. ככל שאני יכול לומר, לפחות על עצמי זה לא בכוונה, לעיתים אולי דווקא היעדר הכוונה הוא שמכאיב. שלא מצליחים לעמוד בציפיות ואז האכזבה כואבת ומשתחזרת, אני לא יודע. בל מקרה אני מזמין אותך לשוב ולכתוב ולהיעזר כשתחושי בנוח לעשות כך, דרור

אופיר. מצטערת לשמוע שקשה עכשיו. מבינה אותך שלא פשוט לרשום כאן כשרע,שהתשובות של המומחים לא תמיד מיטיבות. וכמו שדרור אומר,לא תמיד עונות על הציפיות, ואת יודעת שאת תמיד מוזמנת לרשום כאן,כשתרצי. הלוואי ויוקל לך וכמה שיותר מהר. ונכון הלוואי ויכולנו לאטום את עצמנו,לשמור על עצמנו, וככל שאת גדלה את רואה שהחיים מסובכים,לא פשוטים... הכל תלוי לטעמי איך את בוחרת לקחת אותם,נכון, ויש מקרים שהכאב בלתי נמנע,פשוט כואב לנו,אבל חייבים לזכור גם את הדברים הטובים , אני אומרת את זה לעצמי כשאני בנפילות ,לפעמים אבל רק לפעמים זה עוזר לי. עכשיו כשרע לא מצליחה להגיד לעצמי שיש גם ימים כאלה,שיבואו אחרים. ובטיפול היום...לא דיברתי ,לא יכולה להגיד לה שבא לי כבר להתאבד...זה מכניס המון רעש לטיפול. לא פשוט גם למטפלים לעבוד עם" איומים "אובדניים של מטופלים. משתדלת לשמור עליה,ועל הטיפול. לילה טוב וחיבוק

אני רווקה בת 36 לפני 5 שנים היה לי התקף קשה של פריצת דיסק ומאז השתקמתי וחזרתי לעבודה איכות חיי ,האישיים והמקצועיים ,נפגעה מכך למרות שתחום הקריירה הנזק הפיך והשתלבתי במקום עבודה טוב ומתגמל (סיפוק אישי וכלכלי) הבעייה היא שאני חרדה שלא אמצע בגילי המופלג זוגיות ובפרט לאור השעון הביולוגי שתקתוקו כבר חלש.... שאלותי - כיצג להציג ב"פגישה עיוורת " את מגבלותי - אני נראית טוב ולא רואים שום מגבלה המגבלה היא שהגב התחתון רגיש - ועדיף,למשל,לקיים יחסי מין כשאני למעלה ... כמו כן , לאחר יום עבודה אני צריכה לשכב שעתיים -שלוש כדאי ל"הרגיע " את הגב ואח"כ אני יכולה לחזור לחיי... כנראה בגלל בטחון עצמי נמוך אני פשוט מציינת שהיו לי בעיות בגב ולא מרגישה נוח לפרט במה זה באמת מגביל לאור המציאות שגם ככה קשה למצוא בן זוג מתאים בגילי , מה הכלים שאת מציעה לי להעזר בהם כדאי לנסות בכל זאת לשקם את חיי האישיים להזכירך,אני רווקה בת 36 ,מעוניינת להיות אמא ובהחלט "מגמישה " את דרישותי ונכונה להתפשר על בחור שבעבר לא הייתי יוצאת איתו ( השכלה ,מראה וכו'...) בפרט- כיצד להציג את נושא הבעייתיות ביחסי מין ? תודה מראש אירית המודאגת מאד

היי ....קודם כל אל תתפשרי ותבחרי את הגבר שאת חושבת שראוי לך....בקשר לבעיתיות בנושא המין - קודם תצאי עם משהו ושתרגישי שזה נכון תספרי לו.......

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3364326,00.html

לדרור שלום ותודה לא התכוונתי לומר שהתרופות האלה לא יעזרו לאף אחד בוודאי שזה טוב לחלק מהאנשים,כל מה שרציתי לומר זה שאם מישהו מרגיש כמוני שהוא רוצה לנצח את זה לבדו ללא תרופות ואומרים לא שזה לא ניתן ומאוד קשה אז שלא יוותר כי זה אפשרי-עובדה אני הייתי במצב קשה מאוד של היפוכונדריה וזה עדיין לא לגמרי עבר כלומר יש מחשבה שבא ומנסה להפחיד אותי אבל אני פשוט אומר לה ללכת ומתעלם ממנה במילה אחת פשוטה-מחלה גופנית קשה חחיבת להתבטה בתחושות גופניות קשות ולא במחשבות או פחדים וזואי נוסחה מ נ צ ח ת! בהצלחה לכולם

אריק שלום, אני מאחל גם לך הרבה בהצלחה עם ההתמודדות שלך מול החרדות. נשמע שמצאת דרך שעוזרת לך, דרור

התחלתי "טיפול" לפני חצי שנה אצל מטפל בהבעה ויצירה - פסיכודרמה וכו. אני בת 33 ואצלו אני מתנהגת בצורה תינוקית ומטומטמת,אני די תוקעת את הטיפול אולי כי אני פוחדת שזה כאילו לא יהיה מוצדק ללכת אליו.עכשיו אני נחשבת בעיניו ובעיני חלק מהסובבים אותי ב"דיכאון" ונראה לי שהמאמצים שלי לצאת ממנו לא אמתיים כי אני כאילו נהנת מהתשומת לב שאני מקבלת ממנו בזכות זה עד כדי כך ששבוע שעבר בלעתי כמות של כדורים כמו מתבגרת דבילית.

שלום לך, אני שומע אצלך הרבה ביקורת עצמית. את לא מוכנה לקבל את התנהגותך, את הסבל שלך ואפילו את המשאלות שלך שתקבלי מקום ותשומת לב. בעיניי ביקורת עצמית זו מכאיבה לך לא מעט, וצריכה להיות מוקד מרכזי בטיפול. בלא מעט מקרים ישנה רגרסיה בטיפול, וכל עוד היא נעשית בטיפול מקצועי היא יכולה להועיל. משמעותה חזרה למקומות ראשוניים, ילדותיים כדברייך, המאפשרת נגיעה בכאב הראשוני וניסיון להתמודד איתו, כך שתוכלי להתמודד עם הכאב האמיתי שאת חשה בחייך. שנית זה טבעי ושכיח לרצות שישימו לב אלינו. כרגע את חשה שרק אם את בדכאון זה קורה. אני מניח שעם הזמן תוכלי להרגיש שזה קורה בעוד דרכים. בהצלחה, ונסי לא להחמיר עם עצמך כל כך, דרור

שלום חבר שלי אמר לי שיש לי לפעמים מבטים חשודים כהילו מבט של בנאדם כועס....בגלל שאני בנאדם שנלחץ מי כל דבר נכנסתי לסרטים שאולי באמת משהו לא בסדר אצלי וכבר כמה חודשים רוב הזמן אני מרגיש לא נוח יש לי חרדות שאולי אני מדבר אם בנאדם ויש לי מבט מוזר ואפילו חברה שלי אמרה לי שאני ממצמץ הרבה בזמן האחרון מה קורה לי איך אני יוצא מי זה אני מרגיש לא נוח קשה להסביר את זה.........חשוב לציין שיש לי גם אובססיות לבדוק דברים כמה פעמים......מה יש לי ואיך אתה מתאר את הקטע של המבטים שלי שאני חושב שהם לא בסדר למרות שאני יודע שהכל בסדר......כנראה בגלל שאני מפחד שמשהו לא בסדר זה גורם לאי נוחות ומיצמוץ מה אני עושה מה יש לי...תודה וסליחה על ההודעה הארוכה.

ניסים שלום, ההערה של החבר שלך עוררה בך חרדה ותשומת לב מרובה לעצמך. למרות שקודם לכן לא היית מוטרד מכך כלל. המחשבות הללו שמטרידות את מנוחתך, ומשפיעות על התנהגותך נשמעות כאובססיות (מחשבות טורדניות). אתהמ תאר שאתה סובל גם מקומפולסיות (התנהגויות כפייתיות), הנובעות לרוב מהמחשבות, ומהחרדות המתעוררות. אני לא יודע אם יש לך מבטים כועסים, או חשודים, אבל נשמע שמאוד קשה לך להוציא את האמירה הזו מהראש. עצתי לך היא לפנות לטיפול, לעבור שם אבחון ואז יוחלט מהו הטיפול המומלץ עבורך. הסימנים שאתה מתאר מזכירים בחלקם הפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD). הפוגעת באיכות החיים אך ניתנת לטיפול בשיחות ובטיפול תרופתי, בהצלחה, דרור

לדרור שלום, ברצוני לתאר לך את שגרת חיי כיום ולקבל חוות דעתך על המצב. אני שואלת מכיוון שברור לי שאיני מנהלת שגרת חיים אידיאלית ונורמטיבית לבחורה בגילי. אני בת 26 , אני מתקשה להתמיד במקומות עבודה כי עצם המחשבה על יציאה לעבוד גורמת לי לחוסר ריכוז ולחשש מפני ביקורת בעבודה, מצד שני גם פחד לאבד את הנוחות והודאות שיש לי באי לקיחת אחריות כלשהי בשום צורה. (עבורי עבודה=אחריות וזה מרתיע אותי). העדפתי תמיד להמנע. את העבודה האחרונה שלי עזבתי לפני 3 חודשים והודעתי להורי שאיני מתכוונת לעבוד יותר . אני גרה בבית עם ההורים ובצעד נואש למדי אמא שלי הציעה לי שאסייע לה בעבודות הבית תמורת תשלום (כולל ניקיונות, צביעת קירות וכ').. הסכמתי ובנתיים זה נוח לי ככה, מסתדר. אני יודעת שאמא שלי הייתה מעדיפה שאצא לעבוד בעבודה "אמיתית" ולא ככה, אבל אני ממש ממש לא רוצה. הגעתי למצב שאפילו שאלתי את אחי (שהוא עובד ומסתדר לא רע בחייו) שאם אי פעם לא יהיה לי כסף לאכול או היכן לישון האם הוא יוכל להרשות לעצמו מצפונית שאמצא את עצמי ברחוב? הוא כמובן אמר שלא.. וזה מאוד מרתיע את אמא שלי לשמוע אותי בגיל כזה צעיר מדברת ככה, אבל זה משהו שיושב לי בתודעה, שלא אוכל לדאוג לעצמי.מה דעתך על המצב הזה? האם יש לזה הסבר כלשהו?

היי האם את עושה דברים אחרים...?יוצאת מהבית?מסתובבת?מבלה?

לא טיפוס בלייני בעקרון אבל כן, אני לא בדכאון.

דרור שלום, כפי שכתבתי לליאת אתמול אני בייאוש טוטאלי מהכל,ייאוש המלווה באדישות,שאני מעריכה שהיא עקב התרופה. העובדה שערב יום-השואה היום ומחר יום-השואה,אינה מקלה עליי,כי תמיד ביום השואה אני מרגישה ייאוש נוראי ופחד,ואיני מסוגלת לצפות בתוכניות הטלויזיה-במיוחד בערב, לפני השינה,כי אח"כ יש לי סיוטים בלילה; ואני רק מקווה לעבור את היום הזה,שמהווה עבורי את היום הכי 'נוראי' ומייאש בשנה,כי לא חסר לי ייאוש ודיכאון משל עצמי,כדי שאחריף אותו עוד יותר. אך הסיבה העיקרית שאני רושמת לך,היא לא זאת,אלא משהו שאחי אמר לי היום ושגרם לי להבין שאינו מעריך אותי בכלל (וזה דווקא האח המתחשב יותר,ולא זה ש'יורד', משפיל ורב איתי כל הזמן),דיברנו על הבת שלו {אחייניתי},ואמרתי שהיא דומה לי בהרבה מובנים,ובתכונות שלה,בכישוריה וכו',ואחי מיד אמר: "חס-וחלילה אין שום דימיון ביניכן,לה יש אינטיליגנציה ריגשית..." וכו',ואני חושבת שהוא גם אמר שהיא חכמה יותר ומוכשרת יותר(מדובר על ילדה קטנה); בהתחלה חשבתי שהוא צוחק,אך כשהמשכתי את השיחה על זה,הוא חזר על דבריו,וקלטתי שהוא רציני,וזה כואב לי שאחי לא מעריך אותי,ואני יודעת שאם היתי עובדת עכשיו,או אם היתי נשואה עם ילד או לפחות עם בן-זוג,יחסו אליי היה שונה,אך כיוון שאיני עובדת,אני נחשבת עבורו ל'כישלון',ואפילו שהוא יודע על הכדורים,הוא אינו מודע וגם לא בדיוק רוצה לדעת מה בדיוק עובר עליי ואיזו כמות עצומה של כוחות-נפשיים ופיזיים דורש ממני הטיפול - הפסיכולוגי והתרופתי. פשוט נושא זה הציק לי מאוד,ואשמח לתגובתך בעיניין.כואב לי שלמרות שיש תכונות רבות באחייניתי שדומות לשלי,ולמרות שהיא אוהבת אותי מאוד והיא בעצמה אמרה שאנחנו דומות,הוא לא מוכן שאפילו אגיד שאני דומה לה,כי זה נראה לו כמו 'קללה'.

היי בתור אח גדול אני יכול להגיד לך שאחים זה עם דפוק ולא כל מה שהם אומרים הגיוני וקשור למציאות אני יורד הרבה על אחותי אבל אני אוהב אותה......והיה לי המון שיחות עם הפסיכולוגית על הקשר עם אחותי בכל מקרה זה נובע מחוסר היכולת שלי ליצור אינטימיות עם אחותי אולי בגלל שאני חש מאויים מאינטימיות איתה.....בכל מקרה בזכות הטיפול ואחד מההשגים של הטיפול אני בקשר יחסית טוב עכשיו עם אחותי היא באה אליי אנחנו מדברים יותר ומבלים יחד בעיר הגדולה....אז אל תקחי כל מילה של אח שלך ברצינות אולי הוא מפחד ממשהו אחר אינטימי יותר כמו זה שתהיי דומה לבתו כרמיזה אולי לסוג של התקרבות ביניכם שאיננה במקום.....להשקפתו.....

אחים זה באמת 'עם דפוק',הם חושבים ש'אחיות קטנות' הן כאילו שצריכות להיות עבורם כשהם צריכים,אך לא להיפך,הם דואגים שלא יאונה לנו כל רע ע"י אחרים או ע"י נסיבות,אך הם 'עושים לנו את המוות',ובאמת שמעתי ממספר חברות שמקבלות מאחיהן הגדול אותו יחס 'משפיל ומעליב' כמו שאני מקבלת מאחי,וזה מרגיז אותי שזה קורה,אני בטוחה שאם היו לי אחיות הן היו חברות טובות שלי או לפחות חברות וחיי היו שונים, לפחות נראה לי ככה. כייף לך ולאחותך שאתם משוחחים לפעמים,אני עם אחי הבינוני לעיתים רחוקות משוחחת ועם הגדול בכלל ולא משוחחת,אפילו לא על נושאים כלליים של יום-יום,בזמן הקצר שאנחנו נמצאים אחד ליד השני אנחנו מיד רבים וזה כמו 'מלחמת עולם',ואהבה בטוח שאין שם-בינינו-באותו זמן; אומנם אני מאוד שמחה על דברים טובים שקורים לאחיי ולמשפחתי ולמשפחתו של אחי,ואני מאחלת להם רק טוב בחיים,אך עבורי אחי הגדול זה 'אדם זר' שאין לי שום קשר איתו,עם 'זרים' יש לי יותר קשר וכנות מאשר איתו.

משתנה. אגיד לך משהו. את יודעת כמה פעמים בני משפחתי פגעו בי? אמרו לי כל מיני דברים.... עשו לי כל מיני דברים...כשהייתי בגיל קטן דוד שלי היה נוגע בי בכל מיני מקומות אינטימיים בגופי. גם בתקופה מסוימת אבא שלי היה אומר לי כל מיני דברים,שגם פגעו בי אבל הבנתי שהוא אמר אותם לטובתי,ומתוך דאגה לי, ורק מרצון טוב ובמטרה 'לנער' אותי. וזה הצליח לו. הבנתי אותו. לפעמים אנחנו צריכים 'פטיש 5 קילו בראש' כדי להבין . אני מבינה שהדברים שאחיך ואחייניתך אמרו לך,הם קשים לך. נדמה לי גם שיעצו לך בעבר,כאן בפורום,( אם כי לא בטוחה שזה היה אלייך או למישהי אחרת) לבנות מעין חומה סביבם. הם לא מבינים כנראה את המצב שלך,כנראה לא מבינים מזה או סי די,וכדורים וכו'. אבל בטוחה שאחייך ואחייניך אוהבים אותך. רוצים את טובתך בלבד,על אף שאומרים לך כל מיני דברים. נסי להסביר להם,אולי לשתף את המטפלת שלך בזה,אולי שהיא תסביר להם... אבל חשוב שתדברי על זה בטיפול.

חן אני מצטערת לשמוע על מה שעברת בילדותך,אך חשוב לי להדגיש שב'פגיעות' אצלי,הכוונה רק לפגיעות מילוליות,ולא פיזיות-כפי שתארת שקרה אצלך. שנית-חשוב לי גם להבהיר שלא כ"כ הבנת אותי נכון,אמרתי שאחי 'פגע' בי בדבריו,אך לא אחייניתי,להיפך - אחייניתי אמרה שיש לנו הרבה תכונות דומות,וזה משמח אותה מאוד(היא ילדה בתחילת בי"ס יסודי סה"כ),היא רואה אותי כדמות חיובית ורוצה להידמות לי,זה אחי שרואה אותי כ'כשלון -כדמות שלילית. להבהיר לאחי את המצב כבר ניסיתי פעמים רבות,אך הוא לא באמת מקשיב לי ומנסה להבין אותי ומה עובר עליי. לגבי הטיפול 'העיקרי',תהיי בטוחה שבו אני מספרת הכל למטפלת שלי,שמיום ליום נהפכת לדמות יותר משמעותית עבורי,שאני חושבת עליה גם בין הטיפולים ומחכה לראותה. מקווה שאת מרגישה טוב יותר, משתנה

שלום ד``ר, היתי רוצה לשאול , אני מרגישה כבר חודשים תחושה של חנק , גוש בגרון וקושי בבליעה וזה מאוד מפריעה לי . עשיתי את הבדיקות הבאות: בדיקת דם, משטח גרון, אולטרסאונד גרון וצוור , לפני שנה עשיתי בדיקת גסטרוסקופיה שבה התגלה בקע סרעפתי וgasritis . כל הבדיקות חוץ מגסטרוסקופיה יצאו תקינות . איך אפשר לבדוק מה זה ? מה לעשות? תודה נטלי

נטלי שלום, ככלל אני בעד לשלול ככל האפשר סיבה רפואית לבעיה הגופנית ונשמע לי שזה מה שניסית לעשות. ייתכן וישנן אפשרויות נוספות אבל עליהן את צריכה להתייעץ עם הרופא שלך. בהיעדר ממצאים גופניים, אני מניח שההסבר הנפשי תופש מקום. התיאור שאת נותנת יכול להיות גם סימפטום של דכאון, אולם לרוב הוא שכיח יותר כסימפטום של חרדה. לשם כך חשוב לדעת האם כל היום את כך. בזמנים מסויימים, ואם כן למשך כמה זמן? עצתי לך היא לפנות לטיפול, לתת לעצמך מקום לדבר את הפחדים החששות שלך באופן אחר. כי נשמע לי שהם ממש כמו הסימפטום " תקועים לך בגרון". בהצלחה, ולילה טוב, דרור

שלום לכולם! במשך שנתיים הייתי היפוכונדר! ובזמן האחרון המצב יחמיר והייתי הולך לרופא כל יום! כל פעם לרופא אחר עם שאלה אחרת כל פעם ועם אותם שאלות לרופאים שונים וכולי... הלכתי לפסיכולוגית שעמרה שללא כדורים אין לי כמעט סיכוי לשנות את עצמי ואני אמרתי לה ואני מאמין בעצמי שזה לא נכון ואני לא חייב כדורים! אחרי 4 פגישות אצלה וללא כדורים אני חש שיפור אדיר וניכר וחודש לא הייתי אצל רופא וכל מיני שטויות בגוף אינם מתרידים אותי כלל ולגבי דברים גדולים יותר אני אומר לעצמי שאין שןב צורך לגשת לרופא אלה עד שאני ירגיש ממש רע גופנית וזה מן הסתם לא קורה!! חברה זו הדרך לצאת מזה!!לא צריך כדורים!!יש לקחת את הכח הרצון הפנימי להיות בן אדם רגוע למחלות ולדחוף אותו קדימה למלחמה מול החרדה!!להגיש לחרדה שהיא נדפקת לדלתיים סגורות ואין יותר כניסה!!!! לא משנה מה צץ לכן במח-איזה מחלה אולי פתאום אתם חושבים שיש לכם, אז זהו שיכול להיות באמת שיש לכם מחלה כזאת או אולי מחלה קשה אחרת שלא מרגישים אותה עדיין אבל הסיכוי לכך הוא קטן מאוד והוא שווה בערך לסיכוי שלא יגלו אותה בבדיקות לכן המסקנה היא שאין לגשת לרופא או למאגרי מידע באינטרנט אלה עם יש לכם כאשים ממושכים ומפריעים לכם או משהו גופני שממש ממש מפריע לתפקד!! שאר הדברים יעברו בעצמם! כמה שפחות תשומת לב כך הם יעברו מהר יותר!! זה קשה זה נכון אבל אני מצליח -וזה רק בעקבות רצון עז לצאת מזה ובלי כדורים!!(כדורים זה אף פעם לא פתרון מוצלח ביותר) זכרו שכל פעם שיש מחשבת חרדה שבא לראש-להגיד לעצמכם שהיא סך הכל מחשבה ולא מחלה אמיתית!!!!!!!!!!!!!!!!!! חשבו על דברים שאתם אוהבים במקום!!!! בהצלחה לי ולכם!!

אריק שלום, אני מאוד שמח שאתה מרגיש טוב יותר עם עצמך ומסוגל לבטא את החרדות שלך דרך המילים, ובפגישות ולא דרך הגוף ואצל הרופא. אתה כותב פה כמה עצות טובות למדי, ואני תומך בהן. אני מבין שעבורך התרופות לא היו הפיתרון, אולי אפילו הרגשת שהן יזיקו לך, אבל עבור אנשים רבים תרופות הן הפתרון, או לכל הפחות עזר לפתרון. ולכן אני מסתייג מההמלצה הגורפת לא להיעזר בתרופות. מאחל לך שתמשיך להרגיש טוב ומסוגל להתמודד, דרור

שלום יש לי ילדה בת שנה ו 7 חודשים. סקרנית חברותית ותקשורתית להפליא.כשאני אומרת לה על דבר כלשהו "לא" היא עושה מעין "דווקא". היא מסתכלת עליי מקרוב ועושה את הפעולה שביקשתי לא לעשות (כמו לשים דברים מסויימים מסוכנים בפה). אני מרגישה שהיא בוחנת את התגובה שלי ואני לא בטוחה שאני מגיבה נכון. אני אומרת "לא" ומסבירה בקצרה שזה מסוכן ובמידת הצורך לוקחת את החפץ. אני מרגישה שזו נישה קשה, שכן היא ממש בוחנת אותי שוב ושוב ושוב ושוב. מה עושים?

שלום עומר, אני מציעה לך להצטרף לקבוצת הורים בביה"ס להורים, שקיימות במכון אדלר או בסמינר הקיבוצים. בכל תחנה לטיפול משפחתי בקהילה יש גם הדרכה הורית. אני הצטרפתי לקבוצת הורים שהיתה מרתקת ולימדה אותי כלים נהדרים. הילדה שלך נשמעת מקסימה! :) כל-כך חכמה ומתוקה. גל

עומר שלום, אני אתחיל דווקא מהסוף - אין לך מקום לדאגה. מהדברים שאת מתארת נשמע שהבת שלך הגיעה בשעה טובה לשלב המכונה Terrible two או בעברית - גיל השנתיים הנורא. פחות או יותר בגיל זה מתחיל הילד לפתח זהות עצמית, ונפרדות מהאחר המשמעותי - את. לשם כך הוא מפתח את המילה לא. המגיעה בזמנים שונים, לעיתים דווקא כדי להחוש שהיא שונה ממך. למעשה היא לא בוחנת רק אותך ואת תגובותייך אלא גם את עצמה. גיל זה מאתגר את ההורים משום שהוא מעמת אותם עם אי הרצון להיפרד, ומהכעס המתעורר אל מול הילד העושה דווקא. החשוב בשלב זה הוא לזכור שיש לאפשר לה תחושת נפרדות כל עוד מה שהיא עושה זה בגבולות המותר. כשזה לא את צריכה להציב לה גבולות, שאת יודעת מדוע את שמה אותם (כך תוכלי יותר לעמוד מאחוריהן), ובעיקר לזכור את המשפט האלמותי של וויניקוט " האמא הטובה דיה". אל תנסי להיות האם המושלמת שאין לה חיכוחים עם ביתה, לא רק שזה לא אפשרי אלא שזה גם מזיק, מאחל לך שתגדלי אותה בהנאה, דרור

יש לי ילד בן 3 שנים . הילד מאוד היפר אקטיבי . לא יושב רגע בשקט .הוא לא יושב ומשחק במשחקים שלו אלא כל הזמן שובר אותם או אוהב משחקים שעושים רעש כמו מכוניות . לקוח את האופניים ומסתובב בתוך הבית ושם את הצעצוים מתחת לאופניים כדי לראות איך הם נשברים . לא מקשיב או מצייט אף פעם למה שאני מבקשת ממנו . עושה דברים דווקא. וצועק ובוכה בקולי קולות כדי להשיג את מה שהוא רוצה לא משנה איפה . מצד אחד כשמלמדים אותו משהוא הוא קולט מהר. הוא הילד הכי קטן בבית יש לו אח בן 13 ואחות בת 12 ועוד אחות בת 9 . כשהוא רוצה משהוא מאחותו הקטנה הוא תמיד מרביץ לה כדי לקבל את מה שהוא רוצה . מה אני יכולה לעשות כדי להרגיע אותו יותר וכדי שיפסיק את סצנות הבכי והצעוקות ?

סילבי שלום, בתשובתי אני רוצה להפריד בין שני חלקים. ראשית ייתכן והילד סובל מהיפראקטיביות. ישנם סימנים המעידים על כך, ואת יכולה לקחת אותו לאבחון אצל פסיכולוג קליני של הילד, או אצל פסיכולוג התפתחותי. שם ייעצו לך מה הטיפול המתאים לו. בחלק השני אני רוצה להתייחס למה שקורה בתוך הבית, דבר שאולי יעזור להבין כיצד להתמודד איתו. ילדך בן השלוש הוא הילד הקטן בבית בפער משמעותי, לעיתים יש סיבה לפער זה, ואני מכבד את אי רצונך לשתף בה כאן, אבל לסיבה זו יכולות להיות השפעות לא מודעות על ההתנהלות מולו ועל ההתנהלות שלו מולך. גם אם אין סיבה שכזו, לעיתים קרובות נוטים להתייחס לבן זקונים בדרך חופשית, שלא מקפידה מאוד על גבולות. מתקשים לראות אותו בוכה, לעיתים יש יותר משאבים כדי להיענות לו ולעיתים רוצים לתקן את כל הטעויות שעשינו עם הגדולים. אבל היעדר גבולות מזיק לו. הוא אינו יודע כמה מותר לו, הוא אפילו כמה, גם אם לא יאמר זאת שיהיה מישהו מולו שיגיד לו די, עד כאן. את זה מותר ואת זה אסור. וזו עצתי לך, נסי ראשית לבחון עם עצמך היכן קשה לך, מדוע את מתקשה לשים לו גבולות. האם יש בך אשמה המתעוררת כשאת מסרבת לו? לאחר מכן החלי בשינוי התנהגות מולו, הציבי גבולות, לא שרירותיים, אלא כאלו שיאפשרו התנהלות תקינה בבית. זה יעורר בו כעס, ותסכול, ובוודאי בכי, אבל כל עוד השינוי יהיה עקבי, לא נוקשה והגיוני הוא יוכל לעמוד בו. ואם הקושי נמשך, פני לעזרה מקצועית, דרור

שלום רב לכל המומחים והמשתתפים אני רוצה התייעץ ע בעיה מסויימת האמת שכבר העלתי מס נתונים כאן בעבר אני וחבר שלי לאחר ריב על כך שאני לא נותנת מעצמי בקשר וכו אב די התפייסנו אבל משום מה לא שכבנו כבר שבוע וחצי מנקודת הנחה שהוא כל הזמן "חרמן" וכל פעם שניסיתי השבוע להוביל למצב כזה אז לא היה מענה אני לא יודעת כבר מה לחשוב,לעשת ואני גם די חסרת ניסיון בכל מה שקשור לעיניינים האלו ואני מאוד רוצה לדעת מה ואיך עושים אני מרגישה אולי אני לא רומזת מספיק או שאני אמורה לגעת בו בצורה שונה אני בת 24 וזה חבר ראשון רציני שיש לי אודה לכם מראש ע התגובה המקצועית כמו תמיד שבוע טוב!

אביבית שלום, הדבר הבולט לי ביותר מדברייך הוא שאתם מתקשים לתקשר ביניכם. אני מניח שגם הוא מרגיש בשינוי שחל מאז המריבה, אבל אינו מדבר או יוזם דבר איתך. ייתכן ושניכם מרגישים משהו דומה - דחויים על ידי הצד השני, לא רצויים, ומהססים ליזום מגע. עצתי לך היא לפתוח את הדברים איתו, בצורה מקבלת משתפת, אולי אפילו דרך התחושה שלך שאת דחויה. בעיקר לדבר, זה הדבר המרכזי שחסר לכם. כשתוכלו לדבר בחופשיות אני מאמין שגם המגע המיני יהפוך לטבעי ולא מאולץ. בכל זאת אם לא תצליחו לבד תוכלו לפנות לייעוץ זוגי, שיהיה לך הרבה בהצלחה, דרור

היי מניסיון פשוט תגידי לו ותדברי איתו על זה...........

שלום לך, התמכרות לאינטרנט היא התמכרות השייכת לטווח נרחב של התמכרויות פסיכולוגיות כמו התמכרות להימורים ועוד. על אף שאנשים הסובלים מ OCD יכולים לפתח התמכרות בעיקר בשל הקושי שלהם לשלוט בדחף, הרי שאין חפיפה מוחלטת בין השניים. ולא ניתן לומר על אדם המכור לאינטרנט שהוא סובל מ OCD. לילה טוב, דרור

היי. ראשית מזהירה מראש התכנים בהודעה יהיו קשים. אני סובלת יותר מידי.מרגישה שיש לי יותר מידי על כתפיים קטנות.והחלטתי לבחור......... במותי. ולא היה פשוט להחליט אבל לאחר מחשבות רבות זה מה שאני רוצה,ואף המוות שתכננתי לעצמי ,הוא מוות בטוח. אני לא יכולה עוד.ולא אוסיף יותר...רע לי .וקשה לרשום עכשיו. ואני חייבת לעשות זאת,רק אם אמות ארגיש הקלה.. תכננתי גם מתי ובאיזה יום וכו'. אני לא יכולה שלא לחשוב על משפחתי ואיך הם יקבלו את זה,וכשאני חושבת עליהם אני רוצה לחזור בי מהחלטתי. אני חוששת מלממש את החלטתי,אבל אני רוצה,אבל אני גם מפחדת... אני מפחדת למות,למרות שאני רוצה ,זה נראה לי נורא מפחיד. אבל אני גם לא יכולה לסבול עוד. אני במילא מתה שמתהלכת בחיים. הבעיה שאני כל הזמן מתכננת את מותי ,אבל אני לא מיישמת את התוכניות.אבל כן רוצה למות. אני רושמת לך כי הפעם החלטתי למות. אבל אני מפחדת לחזור בי. אם אחזור בי אני אצטרך להמשיך לחיות עם כאב וסבל גדול.ולהתמודד עם זה,לסבול את זה. לפעמים אני כל כך רוצה להיות במן רגע כזה של 'אי שפיות זמנית' ואז יהיה לי את האומץ ,אבל זה לא קורה...תמיד אני מוצאת תירוץ להשאיר את עצמי בחיים. אבל אני רוצה למות כבר. ולמה לא קורה משהו לא אובייקטיבי שיגרום למותי,אוף.

היי כל כך מכיר את ההרגשה לפעמים אני מקנא באותם אנשים שפשוט מתים מסיבה של מוות טבעי או תאונה.......אבל אני מרגיש שאני חי בשביל הורים שלי אני מתבייש להתאבד זה אבסורד אבל אני מתבייש מאנשים שאני מכיר משפחה בעיקר אבא שלי שכל כך אוהב אותי .......ואני חושב מה שזה יעשה להם ההתאהדות שלי והנסיבות סהכ גם אני מרגיש מת נע בעולם ללא מטרה ראוייה ולא רואה עתיד או תקווה וכן מאוד רוצה אפילו מתפלל למוות הגואל אפילו חשבתי על איך ואיפה באיזה צורה כמה אני יעשן לפני וכמה בקבוקי בירה אני אשתה.....הכרתי משהו שהתאבד ראיתי מה זה עשה לסביבה שלו ולכן אין ברירה אני חייב לשאת בנטל הזה ואני מציע גם לך ....לא יודע מה קרה בעברך חן אבל יש דברים ברי תיקון ויש כאלה שלא אני מקווה שמה שמטריד אותך בר תיקון ...אני לא יודע בת כמה את ומה עובר עלייך אבל אני מקווה שתנסי ככל "שהכתפיים הצרות " שלך יכולות להכיל את הכאב ולנסות למוא עתיד טוב יותר אני יודע שזה קשה לאהוב את עצמך לפעמים......אבל את חייבת לחשוב על כל אותם אנשים שאוהבים אותך ושתהיי חסרה להם......לפעמים אני מדמיין את יום מותי את הלוויה שלי אני יודע שיהיו שם המון אנשים אנשים שלא תמכו בי בחיי ואף הכאיבו לי אבל אני אדם שאנשים יודעים להעריך והם יחלקו לי את הכבוד ושם באופן אבסורי יהיו איתי המון אנשים למרות שאני חי בבדידות.....תחשבי פשוט על אוהביך שרוצים בטובתך ושדאגו לך.........שבוע טוב.........

אני לא יכולה עוד. חנוקה מדמעות עכשיו. אני רוצה למות כבר אבל משהו עוצר אותי לעשות את זה עכשיו,ברגע זה. עוד אעשה זאת ביום אחר,כי אני כ"כ רוצה,ושום דבר לא יעצור אותי. כבר תכננתי מתי ואיך. ואני עוד אבצע את זה... כבר תכננתי לפרטי פרטים מה אעשה באותו יום, ובמכתב התאבדות שרשמתי לחברה שלי צירפתי איזה תמונה אני רוצה בעיתון. חשבתי על הכל. מה שנשאר זה רק ליישם את זה. תאמין לי שאני חושבת על כל מי שאוהב אותי וכמה סבל זה יגרום... אבל הסבל שיגרם לאנשים שעוד אכפת להם ממני,הוא סבל זמני. אף אחד לא ישב ויבכה בגללי כל החיים,לא יהיה קל בהתחלה ,אבל בסוף מי שאוהב אותי ישלים עם מותי, ומי שבאמת אוהב אותי יבין שאם החלטתי למות זה אך ורק בגלל שהיה לי נורא רע בחיים,ושאני נמצאת במקום טוב יותר ושקט יותר.

ממי... הכל עוד יכול להשתנות... תני לדברים צ'אנס. אם החלטת למות אז מה אכפת לך לדחותת אז זה ? תנסי להנות ממה שאת רק יכולה.. ממי שאת רק יכולה... שתפי את חברייך בתחושה.. אל תשני לבד אלא מחובקת.. תעשה דברים שאת אוהבת, עם אנשים! תצאי תעשי ואז זה ישפיע לך על הפנימיות. מחזיקה אצבעות... נשיקות ממני אליך ואהבה

אני לא יכולה לסבול את השעות האלו שלא עוברות,אף אחד עכשיו לא זמין עבורי , וטרם סיימתי לרשום את מכתבי ההתאבדות לאנשים שאני רוצה,אני רושמת בשעה האחרונה,ולא אסיים היום. ולא מפסיקה לבכות כי חושבת על מה *שכן*אחמיץ בחיים,על השמש הזורחת שלא אראה יותר,על כל ההנאות הקטנות האלה... אבל היאוש ניצח אותי. ונמאס לי מהסבל התמידי ,מהכאב שלא נגמר,ומלווה אותי יום-יום.נמאס לי להתעורר כל לילה מהסיוטים שפוקדים אותי,נמאס לי מהטיפול שמזכיר את העבר המגעיל. בקיצור נמאס לי מהכל.

אם אנחנו כ"כ אוהבים אותך אז זה זניח יחסית אל החברים שלך והם זניחים לעומת אהבתם של ההורים והאחים שלא חשוב מה יהיה אוהבים אותך ורוצים בטובתך. ממי! תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב!!! :) החיים זה לא הדבר הכי יפה, זה ערבוב של הרבה דברים... פעם אחרי טיפול אמרתי לידיד שלי שאני לא מרגישה יותר טוב והוא ענה לי שהטיפול זה כמו לנער שטיח בתוך הבית: כל האבק עולה ומציף אבל בעצם לא פתרתי עדיין כלום וצריך להתחיל לנקות... (זה לא היה פסח:) אולי ישנו הרגל אצל המטפלים "לחפור" בלי בעצם לתת הקלה מיידית כלשהי לכאב, וזה חבל (לדעתי) ולכן אני חוזרת על הצעתי : תנסי בינתיים לעשות דברים משמחים, להנות, לרקוד בלי חשק, זה יחלחל פנימה. התאבדות היא "פתרון קבוע לדיכאון זמני" שאולי נמשך אפילו 10-20 שנים אבל ניתן לתיקון!!! את חייבת להפנים את זה שניתן לתיקון!!!! אני מדברת מניסיון ככה שאני מבינה שאת לא רואה את הקצה אבל הוא ישנו ובעזרת השם בקרוב את תרגישי יותר טוב (לא, לא חזרתי בתשובה, זה הרגל...) . בנוסף רציתי להגיד לך שאם את יודעת או לא, הנשמה לא נגמרת יחד הגוף, ולדון את הנשמה שלך להתאבדות זה לדחות את הטיפול בה לגלגול אחר, קשה הרבה יותר- מוות הוא רק סוף החיים כמו שאנחנו מכירם, אז יאללה, לשנס מותניים ולהתחיל לדבר עם החברות, המשפחה, המטפל/ת - כולם רוצים לעזור.. בטח שרוצים! גם אנחנו כאן הרי.. מחכה לשמוע על שיפור (או לא, איך שאת מרגישה) אוהבת מאד הדס

חן שלום, אני מרגישה קצת 'רעה',כי ראיתי את הודעתך כבר אתמול ולא היתי מסוגלת להגיב,הן כי נושא המוות מפחיד ומבעית אותי נורא,ובמיוחד בערב יום השואה (שמסמל תקופה שבה שלחו אנשים למות על-אף רצונם העז לחיות),והן כי פחדתי שאם אכתוב לך מילה או משפט לא נכונים אולי בלי כוונה ארע את מצבך. קל לי להבין את רגשות המיאוס והייאוש מהחיים,ואפילו את 'המחשבות האובדניות' מידי-פעם ,כשהכל נראה חסר תיקווה,אך קשה לי להבין איך בחורה צעירה וחיננית וחכמה ומוכשרת(לפי היכרותי הוירטואלית איתך) מתכננת את מותה,זה לא מתקבל על הדעת,וזה מוגזם לפי דעתי. וגם - אני עדיין מאמינה שאם כתבת זאת כאן בפורום - מבחינתי זה נחשב כמו :'זעקה לעזרה',ואני מאמינה שעדיין יש סיכוי שתחיי חיים מאושרים או לפחות רגילים,בעזרת טיפול. סיפרת בכלל למטפלת ולפסיכיאטרית שלך מה עובר עלייך? אז אל תעשי שום שטויות ותמיד תכתבי מה את מרגישה,זה טוב יותר מאשר להדחיק. תרגישי טוב, ותדווחי מה איתך, משתנה

משתנה יקרה. תודה *לך* את תמיד עוזרת. גם אם לא תמיד יש לך מה להגיב. שמחה שאת כאן, משתדלת לא להשאיר אותי לבד.... אני באמת זועקת אבל זעקתי דוממת, וכמה אפשר לחזור על אותם הדברים... שוב חוזר הניגון... "לא מבינים אותי" לאף אחד לא אכפת, ואיך יבינו אם אני לא מדברת ,לא מוציאה את הכאב במילים,אלא בחתכים ובכל מיני דרכים הרסניות. ורוצה כבר במותי, כפי שרשמתי למר בלו.טוב מותי מחיי,ואני לא יכולה לשאת כאב..

חן, הפנית את הדברים לדרור, אבל רשמת בפורום של כולם, אז רציתי לומר לך דברים שנדמה לי שמעולם לא הוזכרו פה ונראה לי שכדאי יהיה לך לחשוב על העניין. כוונתי לנסות לקדם. באמת. הנושא הוא נושא כזה שיש בו מילים עם תכנים, נו את יודעת, תכנים שכאלה. בנות שעוברות אונס הן קורבנות. קורבנות נוראיים. תמיד מזכירים את זה ותמיד ברור שהן מזדהות מאד עם הצד של הקורבן הסמרטוט הזונה. אבל צריך לא לשכוח שסביב ובגלל אותו אירוע עולים גם רגשות איומים ועוצמתיים של הזדהות עם התוקף מעורבים בתחושות אשמה כאלה גדולים ועוד הרבה מעבר. את זה לפעמים שוכחים להזכיר וזה גם קשה מאד לתפיסה. "מה פתאום שתהיה הזדהות כזאת?! מה פתאום?! אני?! להזדהות עם החרא הזה שאנס אותי". איכס מגעיל, בא להקיא, נכון? זה גם מבהיל מאד וממאנים להאמין בזה. אבל, היא שם. את יודעת. הדברים שרשמתי תקפים גם לגבי חלק מניצולי השואה, וגם דור שני, שמזדהים בלי לדעת עם... את יודעת מי. לכן רשמתי היום. זה איום, זה עצוב נורא, אבל זה ככה. זאת הסיבה שבגללה נשים שעברו תקיפה לפעמים בלי לדעת מזדהות עם הצד התוקף. מזדהות מאד והופכות להיות האנס. בכאילו. הם אונסות את עצמן או פורצות לתוך הגוף שלהן, למשל, באמצעות חיתוך עצמי או פגיעה עצמית אחרת כמו שימוש באלכוהול וסמים. זה אינו ההסבר היחיד. סיבה נוספת יכולה להיות לדוגמא הרצון למגר את הרע עד תום, לנקז ולהעיף אותו לתמיד. להיפטר ממנו. מה שכמובן אי אפשר. ניתן ליצור אשליה רגעית חולפת, אבל היא מתנפצת בפרצוף, ולכן, כל החומרים הללו כל כך הרסניים. ונכון, יש הסבר כזה ש"לחתוך את עצמי זה להפוך כאב נפשי לפיסי, או בשביל להרגיש משהו". ורציתי באמת לשאול, האמירה הזו מדברת אליך באמת מבפנים? כולם אומרים את זה, אבל אליי משום מה ההסבר הסטנדרטי הזה פחות מדבר. אני נוטה להיצמד להסבר של חיקוי של אונס עצמי. משהו שיוצר ריגוש סוטה של אנס (סליחה על הביטוי) שכמובן לא מביא לידי סיפוק אמיתי אלא ההיפך, וגם במקרה של קורבנות תקיפה מינית מייצר מלחמה פנימית ענקית. כמו שמתמכרים לסמים ואלכוהול מהסיבות האלה, ככה מתמכרים גם להכאבה והרס עצמי שעובד כמו סימום מתוך עצמך. זה ממש כמעט בלתי אפשרי שמי שמזדהה עם התוקף יישא את זה בשלבים ראשונים. ועוד כשמדברים על ריגושים מיניים. בעעעע אמאלה. כמובן שאת לא אשמה. אבל את כן אחראית לדעת, ומעבר לידיעה, לקבל באומץ אחריות ולנסות להשיג קצת שליטה וזה אפשרי ובגדול. אך התהליך הזה איטי. נראה לי שאילו היית יכולה להושיב את החלק הזה שמזדהה עם האנס הבן **** בשקט היה לך יותר קל. הרבה יותר קל. וזה קשה. קשה להכיר בו וקשה להשקיט אותו. הוא מתנגד מאד. ואם תגידי עכשיו שאת לא יכולה זה בדיוק זה. ההתנגדות שהאנס החרא יוצר, שמושך אותך לוותר. תגידי, תתני לו את הסיפוק הזה, הא? לא מגיע לו!!! את שומעת? רציתי שתשימי לב גם לכך שבמצבים האלה את יכולה גם להפוך להיות הכאילו תוקף גם ביחס לאנשים אחרים. להפוך אותם כאילו לסמרטוטים. כמו שעשו לך. דווקא את האנשים הטובים שרוצים לעזור. ומצד שני יהיה גם כוח שירצה להפוך אותך שוב לתפקיד של הזונה כמו שכתבת לפני כמה זמן. כוח שיפתה כאילו אנשים אחרים להיות בתפקיד התוקף. יהפוך אותם לכאלה. זה לא חייב להיות מבחינת המעשה. זה יכול להיות רק מבחינת מה שהולך בראש. מסובך מסובך. ותזכרי שוב, את לא עושה את זה בכוונה ואת לא אשמה, אבל את צריכה להיות אחראית למעשייך, עד כמה שזה מעורר זעם. האם את מרגישה שאת רוצה לנקום במישהו? שאת רוצה שמישהו ירגיש אשם בסבל שלך? שאת לא יכולה לסבול את הנוכחות של הרגשות הללו בפנים? לשרוד את המלחמה הזו? סיבות מאד טובות להתפרע ולרצות למות. אנא, עשי את כל המאמצים לשמור על הטיפול שלך. נראה לי גם שלקחת מאד מאד קשה את המחלה של המטפלת שלך. נסי לדבר על זה. בבקשה. מנסה לחלוק איתך. אולי את כבר יודעת את כל זה. אולי אינך במצב של לקלוט אותם כרגע. מקווה שמשהו יעבור באופן חיובי ושתקראי אותם בתשומת לב.

חן שלום, אני שומע את הכאב שלך, והרצון לסיים אותו למצוא לעצמך מקום טוב יותר. את התחושה שאין מוצא מהמקום שלך, שיש רק דרך אחת וככל ש"ננעלים" עליה יותר כך היא נראית כדרך האפשרית היחידה. את הכאב הפנימי העמוק הקשור גם לאירועי חייך קשה לשנות בפורום, בכלל קשה. אבל רציתי להוסיף דבר מה נוסף על דברי התמיכה והמחשבה הרבים שעלו כאן. וזוהי היכולת שלך לגייס, להיעזר באנשים לעורר בהם אמפתיה אלייך. אני מניח שאם זה קרה בפורום זה יכול לקרות גם בחוץ. לדעתי זה יכול לקרות גם בנסיבות אחרות, פחות קשות. אז זה גם יאפשר לך לחוות פחות בדידות ואולי גם מעט פחות סבל. אני לא אומר שהחיים לא קשים כרגע, אני אומר שלעיתים ניתן להיעזר במה שכן נמצא שם, כפי שעשית היום בפורום, אני מאוד מקווה שבהמשך תרגישי טוב יותר, ולו במעט, כמו שאמרת - ההנאות הקטנות בחיים, זה דבר לא קטן בכלל, לילה טוב, דרור

היי ליאת כתבתי לך הודעה למטה מקווה שתעני בכל מקרה..שבוע טוב

אינ בת 21 ועברתי לפני 4 שנים את ההפרעה הזו ביסורים קשים ועדיין עד היום בפחד שההפרעה תחזור, עכשו לאחי בן ה-14 התחילו האובססיות והמחשבות הטורדניות מלווה בטיקים בדקנו וזה לא טורט, אחי ממש סובל הוא הולך לפסיכולוגית ופסיכיאטרית ונוטל את הכדור ציפרמיל, מידי פעם יש הקלה אבל המצבים רק מחמירים איתו, אמא שלי שמעה שבטיפול קוגנטיבי התנהגותי ניתן להשיג יותר תוצאות האם זה נכון? והאם יש קבוצות תמיכה לבני 14 שעוברים את הOCD? הוא מרגיש שהוא חולה נפש ושהוא היחיד בעולם,כמה שניסינו להסביר לו הרי גם אני עברתי את זה ואני מבינה את ההרגשות אבל זה יקל עלו אם יש כי הוא בודד חברתית נורא. אשמח לקבלת תגובות:)

אומנם מחר אשמח להגיב יותר,כרגע איני יכולה, אך תפני את אחיך לפורום של הOCD שצירפתי את הקישור אליו,ואז הוא יבין שממש אינו לבד. הקישור לפורום: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?id=15 אשמח לשמוע ממך איך נפטרת מהOCD. באמת בטיפול התנהגותי-קוגנטיבי ניתן להשיכג יותר תוצאות.שמעתי שבבי"ח "שניידר" לילדים בפ"ת יש יחידה מיוחדת לטיפול התנהגותי-קוגנטיבי בבני-נוער. לאחיך יש מזל גדול שאת מבינה מה עובר עליו ותומכת בו,כי זה לא מובן מאליו. בהצלחה, משתנה

שלום ג'ן, אני מסכימה ששילוב של תרופה וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי טוב מכל אחד מהם בנפרד. מעבר לזה, אין לי מה להוסיף על עצותיה הטובות של משתנה. לילה טוב ליאת

אני שואלת,כי זה לא אופייני לך לא לענות גם בשעה כזו.

תודה, משתנה, על הדאגה. באמת הייתי קצת עסוקה מכרגיל, אבל אני בסדר. נחמד מצידך. :-)

שלום, יש לי שאלה לגבי הטיפול, אשמח אם תעני לי בכנות. הפסיכולוגית, גם אתם כאן בפורום, מדגישים את חשיבות הקשר הטיפולי ובניית האימון. אבל מה שמשגע אותי, זה שאני צריכה לחיות לפי השעות שלה. כלומר, היא תמיד טוענת שהיא נמצאת בשבילי ושאני יכולה לפנות אליה בכל בעיה ומתי שארצה. אבל מה משמעות הדבר שהיא יוצא לחופש שבועיים ומכבה את הפלפון, איך אני אמורה להיות בקשר איתה. אני יודעת שזו זכותה לצאת לחופש, אבל האם היא לא חייבת לדאוג למטופלים שלה שהיא יודעת שהם באמת צריכים אותה. איזה אימון אני יכולה לתת בה עכשיו, אחרי סדרה של שיחות קשות, וקשר טלפוני אחריהם. ופתאום היא נעלמת לי. בכל פעם שאני כן מחליטה לתת בה אמון ולנסות להתקדם בטיפול, מגיע משהו שמרחיק אותי ממנה. ואני חושבת על הפסקה. בכל פעם שאני מעלה על הפסקה מצידי, היא טוענת שזה יפגע בי, ושאני צריכה רצף, ושאני צריכה טיפול, ושהיא אפילו מוכנה להפנות אותי למישהו אחר אם אני לא רוצה להמשיך איתה, אבל לא להפסיק בשום אופן. מה דעתך?

שלום שני, קשר טיפולי, ובעצם כל קשר, מעוגן בתוך מציאות מסויימת. מציאות פרושה גבולות. כאשר מטפל אומר שהוא נמצא שם בשביל המטופל שלו, הכוונה היא להימצאות הייחודית במסגרת השעה הטיפולית. זהו החוזה. למטפל, כמו גם למטופל, יש זכות לצאת לחופשה מתוכננת, בה הוא מתנתק משגרת היומיום שלו, על מנת שיוכל לחזור אליה עם כוחות מחודשים. אם פסיכולוג ימשיך לשוחח עם מטופליו בזמן חופשתו - זו אינה חופשה. במקרים חריגים, כאשר מטופל אינו יכול להישאר ללא טיפול בזמן החופשה, אפשר לדאוג למטפל ממלא מקום. מטפלים בדר"כ אינם נעלמים פתאום. הם מודיעים על חופשותיהם מראש, ומיידעים את המטופלים על מועד חזרתם. נדמה לי שאפשר בהחלט לסמוך ולהמשיך לתת אמון באדם כזה, למרות אילוצי המציאות. כשאת מבקשת הפסקה מצידך, אני מניחה שאינך מתכוונת לחופשה מתוכננת, אלא לאקט הפגנתי של חוסר אמון והתרחקות. מבחינה זו, המטפלת שלך צודקת, ולא נכון לראות בכך סיום טבעי של טיפול. אני ממליצה לך לחכות עד לסיום חופשתה של המטפלת שלך, ולהמשיך בטיפול. עם חזרתה, כדאי לדבר על התחושות שהתעוררו אצלך, כולל זעם הנטישה. זה חשוב. בהצלחה ליאת

למה אתה חושב שמנהלי הפורום וחבריו צריכים לדעת על הרגלי האוננות שלך ? אני חייבת לומר שזה מעורר תהיות..אתה כל הזמן חוזר וחוזר על זה שאתה מאונן כאילו שאתה הראשון שעושה את זה...מה אתה מצפה שיגידו לך על זה? זה די דוחה למען האמת.ולא האוננות עצמה - שהיא פעילות טבעית ובריאה במינון הנכון - אלא הצורך שלך לחזור ולהגיד את זה כאן שוב ושוב....

יכול להיות שאני סוטה.....סתם.....זה פעולה טבעית אך אצלי היא מהולה בהמון עצה והתמכרתי לזה דבר שמפריע לי לעשות דברים אחרים...פסיכיאטר שהייתי אצלו הציע לי כדורי הרגעה כי הוא טוען שזה אומר שאני לחוץ ובדכון קשה ההתמכרות הזו היא סימפטום ולכן אני מרגיש צורך להזכיר את זה כי זה מלווה בהמון כאב......אם נפגעת מזה אני מתנצל לא לזה ייחל המשורר שבוע טוב לך.....ושוב מצטער אם נפגעת....(בנוסף שכחתי להזכיר שבגלל ההתמכרות הזו יש בעייה להעלות לי מינון של הכדורים)

שלום.אני בן 26 ובשנתיים האחרונות הבנתי שיש לי הפרעת חרדה כללית. מאז נכנסתי לאובססיה והתמכרות לפורומים רפואים בנושא חרדה כדי ללמוד עוד ועוד על הנושא בצורה אובססיבית.אני שואל שאלות אלף פעם כדי להתחזק וזה מן מקום מנחם עבורי. אבל ככל שאני קורא יותר כך אני יותר מבולבל וזה גורם לי לפקפק בטיפול התרופתי שאני מקבל.אני גם נוטה להכנס לפורומים במקום העבודה וזה מפריע לי. איך אפשר להיפטר מההתמכרות לפורומים?מה אתם חושבים על לנתק את האינטרנט בבית לגמרי?

אייל שלום, התמכרותך מובנת ומוכרת לי, נכון שהכי טוב יהיה לנתק את האינטרנט בבית,אך זה נראה לי צעד קיצוני מידי,כי קשה מאוד היום לחיות בלי אינטרנט,ולא נראה לי שאני הייתי מסוגלת לעשות זאת לזמן ארוך. אני 'התנתקתי' מהאינטרנט אחרי חופשה של כשבועיים בחו"ל,ואז גם התנתקתי לגמרי מכל הפורומים לתקופה של כחצי שנה,אך ברגע שחוזרים אפילו לזמן קצר,זה 'ממכר',איני אומרת שזה 'טוב' או 'רע',אך זו עובדה.

שלום אייל, כאדם מבוגר, אני מניחה שרק אתה תוכל להחליט מה נכון לך או לא. ניתוק האינטרנט הוא אפשרות, השאלה הגדולה היא האם תוכל לעמוד בזה. ברצוני להזכיר לך שטיפול תרופתי, הגם שהוא מועיל ביותר במקרים של חרדה מוכללת, יכול להיות אפקטיבי הרבה יותר כשהוא מלווה בפסיכותראפיה. טיפול דינמי יוכל לכוון למקורות העמוקים הנחים בבסיס החרדה שלך, כאשר במקביל לו, אפשר לשלב טכניקות התנהגותיות להתמודדות עם הנטיות האובססיביות/התמכרותיות שלך. בהצלחה ליאת

HI LIat, Its is a while since I have written AND I have started going for counselling through my health fund. Next week will be my 3rd session AND Ihave to admit that you have both so far given me very similar advice. . I really am trying to cope but as my daughter still refuses to speak to me OR get messages from me I am finding it very difficult- especially today being Saturday. I sent her a message asking her to join me at one of my sessions which is what she said she wanted- now she has refused AND just told me 'to give her space' AND not be in touch. . THis is really tormenting me AND the Psychol has told me to be patient as she will eventually P.G. come round. Please help!

שלום קארן, לא נותר לי אלא להצטרף להמלצת הפסיכולוג/ית שלך, ולבקש ממך להתאזר בסבלנות. בתך מבקשת להישאר מרוחקת כרגע, ואין לך ברירה אלא לכבד את בקשתה. גם אם הדברים נראים כרגע קשים מנשוא, זהו מהלך העניינים הטבעי, ועלינו ללמוד - כהורים - למלא את חללי הזמן שהותירה בנו עזיבתם של הילדים. עכשיו, כשאת נמצאת בטיפול, תוכלי להקדיש מחשבה ומבט מעמיק על הקשרים שלך עם אמך, בעלך ובתך, ללמוד עוד על עצמך, וכמובן להכניס שינויים כמתבקש, בהתאם לצרכים החדשים שלך. זהו תהליך לא קל, אך מרתק ומאתגר. אשמח להמשיך ולשמוע על ההתקדמות שלך. :-)) ליאת

הרווקה בת ה-34 שרוצה לצאת מהמרוץ. האם עליי להשקיע בטיפול פרטני או אפשרי גם קבוצתי שזה זול יותר.

שלום שיר, תחושת הבטן שלי 'מושכת' לכיוון הפרטני, אך טיפול קבוצתי יהיה טוב מלא-כלום. לא כדאי לבחור טיפול עפ"י התעריף המוזל, אלא עפ"י מידת התאמתו לצרכייך. בטיפול פרטני תוכלי להתנסות בקשר בינאישי קרוב ואינטימי, ונראה לי שזה משהו שנכון לך יותר, גם אם כרוכה בזה השקעה כספית העולה מעט על זו של הטיפול בקבוצה. בהצלחה ליאת

ליאת שלום שוב, בבקשה תעזרי לי,איני מצפה ל'ניסים' דרך האינטרנט,אך אני מיואשת מעצמי ונמאס לי מהכל ומצד-שני (נראה לי שעקב הכדורים) אדישה לכל מה שעובר עליי ומבולבלת,ונמאס לי כבר מהכל;נמאס לי שהאובססיות והקומפולסיות לא נעלמו ואפילו לא פחתו עדיין,נמאס לי שאין לי יחסים עם אחי,נמאס לי שיש נושאים בחיי שכאילו במצב 'המתנה' ושאיני מסוגלת לטפל בהם-להפנות כוחות ומשאבים נפשיים אליהם - כמו :עבודה,זוגיות וכו',נמאס לי מחיי,נמאס לי מעצמי, נמאס לי מתופעות-הלוואי של התרופות (למרות שהיום הן פחתו והמצב השתפר),נמאס לי שבעיקבות המחלה הנוספת שלי ובעיקבות טיפול נטורופתי,אני לוקחת כדורים כמו איזו זקינה בת מאה; פשוט נמאס לי מהכל. גם נמאס לי שכעת אחרי שסיימנו ארוחת-צהריים ויש אצלינו אורח,הרגשתי צורך לטאטא בדחיפות את הריצפה,שהתלכלה מפירורי חלה,ולא נרגעתי עד שעשיתי זאת. מקווה שאחרי כל מה שכתבתי לך לא ימאס ממני !? (ובטוח שיהיו עכשיו מספר משתתפים שקבוע 'מתנפלים עליי' שישמחו להבהיר לי מה דעתם עליי,אך כוונתי היא רק אלייך-בשאלה זו).

היי, חשבת שאולי האינטרנט מחמיר את האובססיות וההתמכרות?, מה דעתך, הגלישה המרובה באינטרנט עוזרת לך, או מחמירה את הבעיות? בהצלחה, פאני

משתנה, הכדורים שאת לוקחת לא משפיעים מייד. תני להם זמן. עם SSRI (זה מה שאת לוקחת?) רואים שיפור במצב רק אחרי כשלושה שבועות. ואחרי חודשיים בערך מגיעים להשפעה המירבית של התרופה, של המינון... חיכית כל כך הרבה לפני שהתחלת לקחת תרופות, אולי תתני להם הזדמנות להשפיע לפני שאת מתייאשת? התרופות האלה לא משפיעות בין לילה. זה לא כדור לכאב ראש. צריך פה סבלנות, והשבועות הראשונים הם לא קלים. את לוקחת אותם קצת יותר משבוע, לא? בטח אפילו לא הגעת למינון המתאים. בינתיים, תעדכני את הרופא שלך על מה שעובר עלייך, על תופעות הלוואי, על המחלה האוטואימונית שלך וכו'. לא נורא גם להחליף באמצע תרופה. בהצלחה, מיקי

פאני שלום, לפני שאענה חשוב לי להדגיש שאני עונה לך,כי שאלת "בצורה מכובדת",כלומר:רשמת שם כלשהוא,איחלת בהצלחה,ושאלת את שאלתך בעינייניות,בסקרנות,ולא בצורה בוטה,כפי שמשתתפים אחרים רשמו לי בעבר הקרוב. כפי שרשמתי,האינטרנט-והפורומים הפסיכולוגיים,בעיקר,עבורי-זה סוג של "התמכרות",אך כדי למנוע זאת,איני נכנסת ללא הגבלה,אלא כשאין לי התחייבויות אחרות או סרטים וכו'.אני נכנסת הרבה,אך משתדלת למתן זאת ולא תמיד מצליחה,במיוחד כשאני מחכה לתשובה כלשהיא או למייל,כי אז אני אבדוק הרבה יותר. לגבי השאלות ששאלת,הגלישה באינטרנט,במקרים רבים עוזרת לי להרגיע את החרדות ואת בעיותיי,ע"י כתיבה,שיתוף וקבלת משוב מהפסיכולוגים/יות,מהמשתתפים/ות,אני יכולה להתמודד בקלות רבה יותר עם חרדות,לבטים,דילמות - שמופיעים בין הפגישות הטיפוליות; ככה שאפשר לומר שזה כן עוזר לי. כלומר: ההשתתפות בפורומים עוזרת לי ותומכת בי (אני נתמכת גם ע"י תמיכה באחרים), אך אם אני "מגבירה את מינון הגלישה" יותר מידי,אז זה פוגע בי.לגבי האובססיות-איני חושבת שהאינטרנט מחמיר אותם,אך זו דעתי(הלא מקצועית) בלבד. מקווה שהשבתי על שאלותייך, משתנה

שלום משתנה, אמרת בעצמך שאינך מצפה לניסים, ולכן אין מנוס אלא להמתין להקלה שתגיע בהקדם בהשפעת הטיפול התרופתי. ובכל זאת, משפט אחד שלך מושך מאד את תשומת הלב, והוא מדגים נהדר את מהותו של ה-OCD : "נמאס לי שיש נושאים בחיי שכאילו במצב 'המתנה' ושאיני מסוגלת לטפל בהם-להפנות כוחות ומשאבים נפשיים אליהם - כמו :עבודה,זוגיות וכו'" יפה שאת מצליחה לראות כיצד ההפרעה שכל כך טורדת אותך, פועלת למעשה בשירות המשאלה לדחוק מן התודעה עניינים אחרים, מאיימים ומציפים הרבה יותר. מקווה שתוכלי להתפנות אליהם במהרה, ולהתחיל להנות מפירות המאמץ. ליל מנוחה ושבוע טוב ליאת

סליחה שאני נדחפת,אך קראתי עוד "נמאס לי" שמשתנה רשמה: "נמאס לי מחיי,נמאס לי מעצמי, נמאס לי מתופעות-הלוואי של התרופות (למרות שהיום הן פחתו והמצב השתפר),נמאס לי שבעיקבות המחלה הנוספת שלי ובעיקבות טיפול נטורופתי,אני לוקחת כדורים כמו איזו זקינה בת מאה; פשוט נמאס לי מהכל. גם נמאס לי שכעת אחרי שסיימנו ארוחת-צהריים ויש אצלינו אורח,הרגשתי צורך לטאטא בדחיפות את הריצפה,שהתלכלה מפירורי חלה,ולא נרגעתי עד שעשיתי זאת."

לליאת אני לא מבינה את עצמי. הרבה...הרבה זמן אני לא בקשר, והרבה הרבה זמן ( בערך שנה כבר) בלי סקס, אני כל הזמן אומרת לחברות שלי שאף אחד לא מסתכל עליי בצורה הזו, אבל אתמול אני וחברה ישנו בדירה של חבר שלה ( הוא לא היה ) וזה מן קומפלקס כזה של צעירים, שגרים מרפסת ליד מרפסת. השכן בילה איתנו ( מראש חברתי הכינה אותי לזה שהיא הולכת לדחוף אותו לערב כי היא חושבת שהוא חמוד ורוצה שנכיר ), דיברנו קצת, לא חשבתי שהוא הסתכל עליי, אבל הוא אמר לחברה שלי שאני חמודה מאוד ובסוף כשבאנו ללכת, הוא שאל אותה אם היא יכולה להשאיר אותי שם. סביר להניח שהוא יקח ממנה את הטלפון שלי מתישהו. אני אמורה להיות שמחה, אבל אני לא. יש בי מן הסתייגות כזו, שנובעת משתי סיבות שכל אחת מהן יותר מפגרת מהשניה. הראשנה היא שיש לי בעיה עם אנשים שפשוט שמחים בחלקם, אני נמשכת רק לאנשים יוצרים ( הוא איש מחשבים!!!) ואנשים שהם קצת מסובכים, או שלפחות עברו דבר או שניים בחייהם. הפעם האחרונה שהייתי עם מישהו הייתה עם סטודנט לקולנוע, מדהים, שקשה לי לשכוח אותו והעברנו שבועיים מדהימים ביחד ( מהרגע הראשון היה ניצוץ ) והיינו ממש באותו ראש, והוא נראה לי סתם תל אביבי שמרוצה מחייו, מה לי ולו? ודבר שני שמן הסתם קשור רק אליי הוא שאני בשנה שהייתה כל כך קשה עם ביטחון עצמי כל כך נמוך ודיכאון, שכל מי שמסתכל עליי נראה לי ישר חשוד ( אם הוא מסתכל עליי הוא בטח נואש ) וזה הופך אותו ללא אטרקטיבי. למה אני לא יכולה פשוט לצאת לדייט קליל, סתם לראות לאן זה הולך כמו שכל החברות שלי עושות והופכת את זה לעניין של חיים או מוות? אני מרגישה שאני חייבת להיות נאמנה לעצמי, ואם אני עושה את זה עם תחושת רתיעה ( לצאת איתו ) אז כנראה אני לא צריכה לעשות את זה...מה דעתך? נ.ב לא מזמן כתבתי לך לפני שיצאתי לאיזה שהו מקום והייתי בחרדה, לאחר מכן כתבתי לך הודעת המשך בעץ עם שאלה, אך לא הגבת..לא אמרת שאתם רואים שאלות המשך? שבת שלום וסורי על האורך.

שלום אופיר, נדמה לי שהצלחת להגיע לתובנות חשובות והגיוניות לגבי הגורמים שמפריעים לך להנות, כמו חברותייך מדייט קליל. את עצמך אומרת שיש כאן סוגיות של דימוי עצמי (איני בטוחה שנאמנו?ת לעצמך זה לפסול את מי שמעוניין בך). לטעמי לא מדובר ב"הסתייגויות מסיבות מפגרות", כמו שהגדרת זאת, אלא מעכבות הנובעות באמת מקושי לקבל את עצמך כמו שאת. זוהי משימה נכבדה שנכון יותר ללבן במסגרת הטיפול שלך. ובעניין השאלה הישנה שלך- אם הרגשת אז שלא נענית, חבל שלא הפנית את תשומת לבי. אני אכן רואה שאלות המשך, אך לפעמים מתרשמת שתגובתי מיותרת. סליחה אם נשארת חסרה. שבוע טוב ליאת

סתם רוצה לדעת איך היה השבוע.... ובקשר לבחור- זה שאנשים לא נופלים עלייך עם הבעיות שלהם זה לא אומר שאין להם עומק או בעיות עו מה לתרום לך.מניסיוני אנשים יכולים פשוט להיות "נורמלים" במפגשים הראשונים ואז להיפתח.. לא? ספרי לי עוד ממי ו.. שבוע טוב!! אוהבת

למכורים שלא קוראים את עיתון הארץ: במוסף גלריה של יום שישי מוקדש עמוד שלם לסדרה ולגבוריה. אני את המעשה הטוב שלי להשבוע כבר עשיתי - חוזרת בכיף לרוע... מכשפה

יש סיכום נחמד בYOUTUBE.COM של 7 דקות לעונות הסדרה תחפשי ותהני...

תודה, מכשפה. אני מעריכה את המאמץ. אהיה שם. :-) ליאת

שלום אני בת 27 נשואה + 1 בן 3 בחודש הבא סבלתי לפני כ- 9 שנים מחרדות וטופלתי בסרקוסט. הכל עבר והיה בסדר לאחא שילדתי את בני תמיד חלמיתי על כן שימלאו לו 3 אתכנן את הילד הבא, אך לאחרונה החילו לי הרבה פרפרים בבטן על הנושא הזה, כאילו ..הרבה מחשבות של ...יאוו עוד פעם יהיה מישהו בתוכי, ואני לא שולטת בהריון והתינוק ייצא כשהוא יחליט, אני מנסה להמחיש את מה שאני מרגישה כאילו "יש בתוכי מישהו" ...ההריון של בני היה תקין לחלוטין ולא הרגשתי ככה אולי רק בהתחלה, הלידה היתה בסדר גמור. הייתי שמחה לקבל תשובה, איך להתמודד ומה לעשות מאחר שאני מאוד מאוד רוצה להיכנס להריון

שלום לך א.ו התשובה שלי אליך (אולי בהשפעת השעה ההזוייה) תהיה מעט יותר אישית, ופחות 'פסיכולוגית'. יש לי איזו אמונה פרטית, לפיה הטבע (או אלוהים, תלוי במתבונן) מעניק חסד מיוחד לנשים הרות. כל מיני פחדים משונים, מן הסוג שאת מתארת, נוטים להתפוגג ולהיעלם זמן קצר לאחר תחילת ההריון. יתכן שיופיעו דאגות וחששות אחרים, אך אלה יהיו טבעיים יותר, מקובלים ומשותפים יותר. הפחדים ההם, על ה"מישהו בתוכך" ועל חוסר השליטה, נעלמים. פשוט כחלק מחכמת הטבע. כחלק מהמו?ארו?ת, השלווה והיופי שבהריון. אם נחזור לפסיכולוגית רגע, אוכל להזכירך (רק למקרה הצורך) שישנם סוגים של תרופות ממשפחת ה-SSRI המותרים בהריון. אם תרגישי מוצפת (לא תרגישי, זוכרת?), ורק אז, תוכלי לפנות לפסיכיאטר שיוכל לייעץ על סיוע תרופתי. כמובן שאף פעם לא מזיקות גם שיחות בנושאים של שליטה וחוסר שליטה... מזל טוב לבן השלוש, ובהצלחה ליאת

צהריים טובים, תודה על תשובתך הכנה, היא די מעודדת, בתור פסיכולוגית ובמיוחד כאישה לאישה. בלי להכירך אך בזכות תשובתך אני בטוחה שאת אדם מקסים. תודה תודה תודה, אשמח לעדכן בהמשך אם יהיו התפתחויות בנושא, לטוב ולרע. מקווה רק לטוב. שבת שלום.

הי ליאת, נראה לי שהלימודים גורמים לי לדיכאון. כל עבודה, כל בוחן קטן... מתכננת לי את הזמן, אבל לא עומדת בזה. כל הזמן דוחה, מתיישבת, מנסה ומתייאשת מייד. בסוף, ממש ברגע האחרון, אני כותבת את העבודה, לומדת לבחינה. אבל אז כבר הכל נעשה בלחץ של זמן, לא כמו שצריך. המון כוחות, המון דמעות זה לוקח ממני. למבחן שתכננתי להקדיש לו שבוע, נשאר לי יום אחד, במקרה הטוב... התחלתי והפסקתי ללמוד כבר מס' תחומים, למס' תארים. בכולם התייאשתי. הפסקתי כל פעם ללמוד כשהדיכאון הכריע. לא אעמוד בפעם נוספת. אני בטיפול, לא מבינה איך הוא אמור לעזור. בינתיים הוא רק מוסיף לייאוש. מה אפשר לעשות? תודה, בלה

היי כל כך מבין אותך......אני נמצא גם באותו מצב....העניין הוא שנראה לי לפחות לגבי עצמי ואולי זה נכון לגבייך שאין לי סיפוק מתחומים אחרים בחיים שייתנו לי את השקט הנפשי לשבת ללמוד(אצלי חוסר זוגיות מין בדידות) זה גורם לך שהמחשבות נודדות למחוזות אחרים.......אני לומד כבר הרבה זמן באונ ודיי מתוסכל מכל זה אני קרוב לסיים אבל אני דיי מדוכא הכי חשוב לאהוב ולשמור על עצמך.....בנוסף להבין שכשלונות הן לא סוף העולם ולהיות חזק......יהיה בסדר...

תודה לך, MR BLUE. אני חושבת שאתה צודק, אם הייתי מסופקת מתחומים אחרים בחיים, אולי היה יותר קל גם בתחום הזה. אבל איך אפשר לאהוב את עצמך כשאתה כל הזמן נכשל? כבר כמעט לא נשארו תחומים שלא למדתי. טוב, אולי אני קצת מגזימה, יהיה נכון יותר לומר שלא נשארו תחומים שיכולים לעניין אותי ועוד לא ניסיתי ללמוד אותם. איך זה לא יהיה סוף העולם? איך יהיה בסדר?

שלום בלה, נדמה לי שהקושי שלך אינו נעוץ בבחירת מקצוע הלימוד, אלא בגורמים אחרים, רגשיים, המפריעים לך להתארגן נכון וללמוד כמו שצריך. מדובר במעגל קסמים אכזרי, בו הקשיים הפסיכולוגיים מסיחים אותך ומפריעים לך ללמוד, ובו בזמן, הקשיים האקדמיים מסיחים אותך מן הבעיות הפסיכולוגיות הנחות מאחריהן. הפנייה לטיפול היא - לכן - רלוונטית מאד, שכן היא עשויה לחשוף את הקשיים המחבלים בהתקדמות שלך. אני רוצה להביא לידיעתך שבכל אוניברסיטה ישנן סדנאות להתמודדות עם חרדת בחינות ועם דחיינות אקדמית, בהן נלמדות, בין השאר, אסטרטגיות למידה יעילות. נצלי זאת. בהצלחה רבה ליאת

יהיה טוב אם באמת כמו שליאת אמרה תביני שהבעיות בלימודים נובעים מבעיות אחרות כמו זוגיות למשל שאינני יודע אם יש לך או בעיות חברתיות או כל בעייה אחרת תנסי לפתור את הבעיות הללו למרות שאני מנסיוני יודע שזה לא קל(לא שאני הצלחתי לפתור את הבעיות שלי...) אולי טיפול פסיכולוגי יעזור אולי מעבר דירה אם גרה אצל ההורים או אולי עבודה אל תשימי את כל הביצים שלך בסל של הלימודים תנסי גם להשקיע באפיקים אחרים כדי שתוכלי להציל את עצמך ולא לחוש בכשלון....ואיך אומרים בצבא כל הדברים שאני אומר לך נכתבו בדם...בדם שלי אולי לא פשוטו כמשמעו לא הקזתי דם מגופי אבל חשבתי על התאבדות ואם את לא מכירה אותי מספיק ממה שאני כותב גאן שכבתי עם זונה דבר שלא נותן לי מנוח כי ברגע ההוא איבדתי את כל מי שאני ...אז אל תאבדי את עצמך ואל תזיקי לעצמך יש בטח אנשים שאוהבים אותך...להתראות

היי ליאת לא קיימתי יחסי מין כמעט 3 שנים(חוץ מאותו יום אומלל שהייתי עם זונה) זה גורם לי לחוש זקן לא מיני ומגעיל (גם כך אני חש ככה) אני מיואש לגמרי ונשבר לי כבר לאונן....ואם כל הכבוד שום טיפול לא יעזור לי בעניין הזה......אני אדם צעיר לחיות בלי מין זה דבר נורא.......אני מאונן המון וזה משגע אותי חש עצבנות..וייאוש...להתראות

לילה טוב מיסטר בלו, ההינזרות ממין היא גזרה שגזרת על עצמך מבחירה. אני מאמינה שכאשר יחול שיפור במצבך, בעקבות הטיפול או בעקבות שינויים אחרים שתקבל על עצמך, תבוא הקלה גם בשטח זה. כרגע, יש לך צורך לחוש זקן ולא מיני, אולי כי האפשרות האחרת מעוררת חרדה גדולה הרבה יותר. ביום שתרגיש יותר ביטחון ביכולות הוויסות שלך, ופחות חרדה מאיבוד שליטה, תוכל לתת שוב דרור גם למיניות הבריאה שבך. מקווה שאזכה לשמוע על השינוי. ליאת

היי זה גם החלטה שלי(: אבל גם החלטה של המין השני אחרת לא הייתי הולך לזונה לא? בכל מקרה מגיל קטן הפחד שלא אמצא זוגיות טובה מפחידה אותי.....

ליאת שלום, לחברה הכי טובה שלי נולד תינוק לפני מספר חודשים. הוא נולד חודשיים לפני הזמן ועם בעיות רפואיות רבות. הוא חולה הרבה מאושפז המון פעמים... מהרגע שנולד אין נחת ורק ריצות מרופא לרופא. הבעיות הרפואיות הרבות יחד עם בעיות התפתחות שונות מעידות על בעיה גדולה יותר וכנראה פיגור. ההתמודדות כמובן קשה, זוג צעיר, ילד ראשון, המון תקוות והכל מתנפץ ברגע. מערכת היחסים בינהם גרועה בחודשיים האחרונים ואפילו מאוד גרועה. הם רבים בלי הפסקה מעליבים פוגעים צועקים... אמרתי לחברה שלי שהיא צריכה לעשות משהו לפניי שזה ידרדר יותר והיא אמרה שהיא רוצה, אבל לא יודעת מה. שאלה אותי מה היא יכולה לעשות ולא הייתה לי תשובה. אני חושבת שעיקר הבעיה סביב חברה שלי שלחוצה כל הזמן, צועקת ואפילו מרביצה לבן זוגה ומעיפה חפצים. כל כך כואב לי עליהם, על הילד ובעיקר על הזוגיות הכי יפה שראיתי בחיי שנהרסת לי מול העיניים. מה אני יכולה לעשות על מנת לעזור להם? חשבתי לדבר עם אמא של חברה שלי שאני והיא נשמור על התינוק (חברה שלי מעולם לא עזבה אותו), ושהם (הזוג9), יוכלו ללכת למסעדה, לדבר בלי לצעוק, להירגע קצת, אבל אני מפחדת שזו חוצפה מצידי לנדב את האמא של חברה שלי, לשמור על התינוק. את חושבת שזה בסדר לבקש דבר כזה? טיפול זוגי הם לא רוצים, היא ניסתה ללכת לבד לטיפול, אבל התאכזבה כבר בפגישה הראשונה ולא מוכנה לנסות יותר. אשמח לכל עצה. (סליחה על האורך). תודה ושבת שלום פרח

שבת שלום פרח, סיפור עצוב. לידת ילד חולה או פגוע היא חוויה מערערת להורה היחיד כמו גם לזוגיות. נדרשת תקופת הסתגלות, הכרוכה בתהליכים של הכחשה, זעם, אשמה, אבל והשלמה. בתוך תקופה זו, נדרשים ההורים הצעירים לתפקד ללא הפסקה, לרוץ לרופאים, לקבל החלטות מכריעות, ללמוד את הבעיה הספציפית ואת השלכותיה לטווח הקרוב והרחוק, ולספק את צרכיו הרגילים והחריגים של התינוק. יש זוגות הנחבטים באופן אנוש מן החוויה הזו, ויש מי שמצליחים לבסס הודות לה זוגיות איתנה וקרבה שאין כדוגמתה. אני חושבת שאת מזהה נכון את הצורך במעגלי תמיכה זמינים. משפחה וחברים קרובים יכולים להיות בולם זעזועים חשוב, מקור לנחמה, תמיכה ותקווה, אך בעיקר מקור להסתייעות ממשית קונקרטית, דהיינו עזרה פיזית, בדברים הכי פשוטים ויומיומיים. אני חושבת שעזרה מהסוג שאת מציעה יכולה להיות מועילה מאד, ובוודאי שאפשר לגייס סבתא פנויה למשימות כאלה. כדאי לוודא שאת מנדבת אדם שאכן רוצה ויכול להיות זמין, ובמקביל, כדאי מאד להתייעץ עם חברתך לגבי סוג העזרה הרצוי. בהחלט יתכן שאת רוצה שהם ייצאו למסעדה, אבל הצורך האמיתי שלהם זה כמה שעות שינה טובות, ביחד או לחוד. לכן, אני מציעה לך לשוחח עם חברתך, לומר לה שאת רואה כמה קשה לה, ואת רוצה לעזור בכל דרך שתתאים. נסו לזהות יחד את הצרכים, ולחשוב על פתרונות. תוכלי לעודד את חברתך, ולהזכיר לה שחלק גדול מן הקשיים שהיא חווה כרגע משקפים מצב זמני וחולף, ושהחיים שלה ישובו להיות עשירים ומספקים למרות, ואולי בגלל, הנסיבות המיוחדות אליהן נקלעה. בברכה ליאת

שלום, אני סוטודנטית למקצוע טיפולי כדי לא לתת יותר מידי פרטים אשאיר את זה ככה. בזמן האחרון עולות בי מחשבות לגבי התאמתי למקצוע, האם אני יכולה, האם אני מתאימה, מי אני שאגע כך באחר? מיותר לציין כי לקראת התואר עברתי מבחנים שונים ומגוונים הכוללים ראיונות חודרניים ומבחנים לא קשורים כלל למקצוע. ואחרי כל הדרך הקשה והמתסכלת הגעתי לאן שרציתי. בתחילת הלימודים הרגשתי כמו נערה מאוהבת, התלהבתי, ידעתי ואפילו רזיתי בכמה קילו מרוב התרגשות.. ועכשיו, עצוב לי ומתסכל על כך שאני לא יודעת, האם אני באמת יכולה. בראש אני עורכת כל הזמן השוואות על המטפלת שלי, היא כן מצליחה להתנסח, לגעת, להיות מדוייקת, בטוחה בעצמה ואני לא. אז איך יודעים? איך יודעים שזה זה? איך? תמר

שלום תמר, איך יודעים שזה זה? שאלה מצויינת. אני חושבת שמטפלים נמצאים בהתדיינות מתמדת עם המקצוע בו בחרו. זהו עפ"י רוב מסלול מפרך, ארוך, רצוף משוכות ומהמורות, מבחנים וניפויים. מי שמגיע עד הסוף עלול למצוא את עצמו עייף ומבולבל, לא תמיד בטוח שהיה שווה. לפעמים, מי שעושה את הבחירה בראשית הדרך, שונה מאד ממי שנמצא בסופה. ובכל זאת, אני מאמינה בשילוב הייחודי הזה של נחישות וספק. הנחישות וההתעקשות על הזכות לטפל באחרים, יחד עם הספק, הבחינה העצמית והענווה. ההכרה בכך שאיננו כל יכולים. ההתנסות שלך, כמטופלת, בנגיעה נכונה ומדויקת, היא חוויה מכוננת בחייו של כל מטפל שבדרך. השתמשי בה כמקור כוח וכמגדלור, ולא ככוח משתק. אני מניחה שאת התשובה האמיתית לשאלה "אני מתאימה?" תוכלי למצוא בעתיד בעיניהם של המטופלים שלך. שווה לחכות לתגלית הזו. בהצלחה רבה מאד ליאת

הי תמר, כמי שנמצאת לגמרי בחיתולי המסלול המפרך הזה (אם בכלל אתקבל), גם אני תוהה רבות על השאלה שהעלית. תשובתה של ליאת מאלפת בעיני. אני מדפיסה ושומרת (לימים קשים וקשים פחות...). אני רוצה להוסיף משהו מהתכנים שאותם אני מדברת עם עצמי: אחד הדברים שהפקתי מהטיפול האישי שלי, הינו האמונה באפשרות לשינוי - אמונה אשר ברובד העמוק שלה הינה בגדר תגלית מרנינה עבורי. היא זו המרוממת אותי מן הטווחים הפסימיים של ציר החיים אל הטווחים האופטימיים. כפי שאת בטח יודעת מהתנסותך-שלך לא מדובר בשינוי המתחולל באבחה אחת, אלא בתהליך לימוד איטי - איטי עד שקשה להבחין בתהליכיות שלו ובמדרגותיו השונות. זו המהות של למידה אמיתית... לא מדובר במבחן מוצלח אחד, בהתנהלות מוצלחת אחת, אלא בתהליך הטמעה ארוך - רצוף ספיקות, כשלים, אכזבות ותקוות - אשר בסופו (ואין לזה סוף...) תוכן הלימוד הופך אינטואיטיבי עבורי, ומומר ממשהו שהוא חיצוני לי לחלק אינהרנטי שלי. ההכרה הזו מעודדת אותי כשעולות בי שאלות מסוג: "האם אני מתאימה?", "האם ראויה? יכולה?" וכו' וכו'. כי הרי מהות טיפולית ועמדה טיפולית הינם נלמדים, נרכשים בהדרגה - דווקא מתוך אי דיוקים (ולפעמים בטח גם פספוסים גדולים למדי), דווקא מתוך קשיים ופקפוקים עצמיים. כנראה ש(כמו בחיים בכלל) צריך להשאר תמיד עם אצבע על הדופק ולשמר את החוט המתוח בין ספק לבטחה במצב שמיש: לא רופף מדי (=שאננות יתר) ולא מתוח עד שהוא מאיים להקרע (=ספיקות עצמיים שעשויים להכריע אותנו ולגרום לויתור). אני מתלבטת אם לשלוח... נראה שההרהור הפנימי הזה שלי משרת אותי יותר מאשר אותך. מקווה בכל זאת שמשהו מזה מדבר אליך, נויה

http://italy.indymedia.org/uploads/2006/05/anger.gif

הוצאת לי את המילים מהפה.... ליאת

שלום רב, אני כבר לא יודעת מה לעשות. בתקופה האחרונה אני די עצובה. כאשר אני לא עסוקה (ואני מעסיקה את עצמי כמעט כל הזמן), פשוט לא טוב לי. אני מרגישה צורך לבכות, עולות לי מחשבות על מוות מדי פעם (לא רציניות). אבל לא ברור לי מדוע. מבחינה קוגניטיבית, אני לא חושבת שיש בעיה. אני מרגישה טוב עם עצמי ואני שלמה עם עצמי, יש לי דימוי עצמי יחסית גבוה, בסה"כ החיים שלי כן טובים, יש לי חבר וטוב לי איתו. אני סטודנטית יחסית מאוד מוצלחת והציונים שלי גבוהים. יש לי חברים. לכן, אני לא מבינה למה אני עצובה בכל פעם שאני לא עסוקה. בנוסף, המוח שלי עובד שעות נוספות. אני מוצאת את עצמי מנתחת כל דבר שקורה ומשחזרת אירועים שוב ושוב מכל צורה אפשרית. מה אני יכולה לעשות? תודה מראש, ש

שלום ש', לא תמיד ניתן לאתר מוקד מצוקה ברור, כהסבר לתחושות של דכדוך ודיכאון. אולי אם תניחי לעצמך להיות פחות עסוקה, ולא לברוח מהתחושות הקשות, תוכלי לתת להן תוכן יותר מובהק, ולאתר את הסיבות. יהיו הסיבות אשר יהיו, עליך לדעת שיש טיפול טוב ויעיל לדיכאון, הן במסגרת טיפול שיחתי (קוגניטיבי או דינמי) והן בליווי תרופתי. שבת שלום ליאת

שלום, לפני כחודש הסתיים קשר רומנטי של חודשיים שבו הייתי מעורבת. בזמן הקשר לא הייתה לי התלהבות רבה , ובהמשכו, ובעיקר בסופו, נקשרתי מאוד. הקשר הסתיים בצורה צוננת ומנוכרת, ובחוסר יכולת של הצד השני לקבל את המורכבות והקושי שלי (פחד גדול שלו להיפגע). בשבועות האחרונים סבלתי מדכדוך ועצבות וחשתי פגועה. אני מודעת לכך שאני עושה אידאליזציה של הקשר שהיה. אני חשה אכזבה גדולה, לאו דווקא מתוך רגש אהבה קורע לב, אלא מהיחס כלפיי, מהדחיה, חוסר ההגינות, מחוסר הקבלה ובייחוד מהניכור שבו הקשר הסתיים בפתאומיות (לא הסתיים במריבה או בשיחת הבהרה/סיכום). הקשר הזה, כמו קודמו, מותיר אותי בתחושה שיש בקשרים אלמנטים של זיוף, ארעיות והעדר ידידות אמיתית. אשמח להתייחסות. גליה

שלום גליה, נראה שאת עדיין שרויה בדכדוך ובעצב בעקבות סיומו של הקשר ההוא. כרגע, את מתבוננת על העולם הבינאישי דרך המשקפיים העצובים, ומנסחת הבנות פסימיות על קשרים זוגיים בכלל ובפרט... יש להניח שעם הזמן, כשיתפזרו העננים, תוכלי לשוב ולתת אמון במערכות יחסים, ובכוחן להעניק הנאה, שלווה וביטחון. אם את מרגישה שאת מתקשה, פעם אחר פעם, לבסס קשר מיטיב, קראי את תשובתי לשיר כמה קומות מתחת, ותראי אם המלצתי לה מדברת גם אליך. בהצלחה ליאת

היי מבין היטב מאיפה בא לך התחושה הזו גם אני בתור ילד חשבתי שיום אחד אמצא את האישה שאני חיכיתי לה כל חיי ושזה סוף סוף קרה קבלתי סטירה......יש אנשים שיודעים לעשות את הסוויץ ולהמשיך הלאה ויש אנשים שמתגעגעים למה שהיה קצת אנכרוניסטים שמתרפקים על העבר......אני עשיתי טעות בגלל הדבר הזה והלכתי לזונה....והיום אני מבין עד כמה טעיתי......החיים הם סוג של מסע שבו את צוברת ניסיון בקשרים עם אנשים בזוגיות במין ובמה לא....העניין הוא שמי שחי את העבר כמוני או כמוך נתקעים במחשבות ובסיטואציות בריחות וברגשות שחלפו ולעיתים לא יחזרו .....אבל לעיתים ניתן פשוט לבוא וליצור רגעים חדשים ויפים עם בני זוג חדשים וכשזה יגמר לאחר שתעשי טעויות וגם דברים נכונים תקבלי רגעי אושר ושברון לב אז תהיי מוכנה למצוא את האיש הנכון על הסוס הלבן מאחל לך המון המון בהצלחה בדרכך להתראות

שלום. אני מאוד, מאוד... מכורה לאינטרנט... אני מכורה לאתרים כמו אימיילים, פורומים, קהילות וכיו"ב. זה די עצוב. בכך אני מוותרת על מפגשים עם חברים, משפחה, ואפילו עבודה. אני מוותרת גם על תכניות שתכננתי, דברים שרציתי לעשות ב"כיף שלי", מעבר לשעות המחשב, אני מאחרת בגלל זה לכל מקום ואירוע, אני כל כך מכורה שאני לפעמים צריכה לבדוק אימייל דרך הסלולרי ,כשאני ברחוב, או אצל חברים, או בשירותים, או במיטה לפני השינה (שבדקתי גם לפני שנכנסתי למיטה במחשב), או בכל מקום אפשרי!. פעם קראתי (באתר כלשהו...כמה אירוני) שברגע שזה מתחיל לפגוע בחיים האישיים מדובר בהתמכרות אמיתית. אני יודעת שאני מכורה מאוד... ושכשאני לא מגיעה למפגשים אנשים כועסים עלי. היום למשל הייתי צריכה להפגש עם חברים אבל הייתי חייבת לבדוק מייל לפני שאני יוצאת... ואז הייתי חייבת לבדוק עוד משהו, ועוד איזה משהו קטן ובסוף נתקעתי על המחשב עד עכשיו. שזה כבר כמה שעות מאז הייתי צריכה לצאת מהבית. המצב הזה מביך וגם מפחיד. כשאני קמה בבוקר אני לא יכולה להתחיל את היום מבלי להתעדכן במה שקורה... באינטרנט... ומבלי לבדוק אימיילים... לפעמים אני חושבת ש"הפעם יש לי תכנית: אני אקציב לעצמי שעה מסוימת בה אגלוש ואז אפסיק" אבל הבעיה היא שלפעמים אני גולשת שעה... ואז אחרי שעה אני אומרת לעצמי, "אולי עכשיו שלחו לי משהו אז צריך להסתכל". ואני מסתכלת. ואז כשאני מסיימת אני אומרת לעצמי, "כבר עבר מספיק זמן מאז שבדקתי באתר ההוא, אז אולי צריך לבדוק שוב, גם שם". וככה זה נמשך... ולכן אני לא מצליחה להפחית בשעות. זה רק הולך ומחמיר. אני יכולה לשבת שעות ע"ג שעות מול המחשב. אני יכולה לשבת ימים מול המחשב כאשר כל מה שאעשה זה הפסקות באמצע עם אוכל, ספה, שינה ואז חזרה למחשב. למשל, הבנתי שכדי להגמל ממשהו - צריך להפסיק ממנו לחלוטין. כמו סיגריות, או אלכוהול... אבל אני לא רוצה להפסיק לצמיתות, כי אני צריכה את המחשב, גם לעבודה. אז מה עושים...?

לצערי אני מרגישה בדיוק כמוך,וגם אני 'מכורה לאינטרנט',וזו ממש בעיה.רק שאני לפחות לא בודקת דרך הסלולרי וכו',לפחות כשאני בחוץ אני 'מנותקת' מהאינטרנט.

רק שלא תתחילו להתכתב מחוץ לפורום. משהו אומר לי שלשתיכן זה לא יועיל ;)

שלום למכורה, האמת שיש כיום מודעות גדולה לנושא, וכמו בכל התמכרות, גם בהתמכרות לרשת הצעד הראשון החו?צה הוא ההכרה בכך שקיימת בעיה, והנכונות לצעדים ממשיים, כולל ויתורים כואבים. כדאי להתחיל לקרוא קצת, כדי להבין את המנגנונים, למשל כאן (אך לא רק - יש המון חומר בנושא) http://hebpsy.net/articles.asp?id=676 ואז, לפנות למטפל המתמחה בהתמכרויות, ולהתחיל לעבוד. בהצלחה ליאת

שלום, אני יודעת שיש מודעות יותר גדולה... אבל עדיין אנשים מתמכרים. למשל, את מדברת על וויתורים ולהתחיל לטפל... אני לא מסוגלת להזיז את עצמי מהכסא. כאילו הישבן שלי דבוק לכסא וממאן לעזוב. לפני כמה ימים הייתי צריכה ללכת לטיפול ראשון ולא הזזתי את עצמי מהכסא. היום הייתי צריכה להפגש עם חברה ולא הזזתי את עצמי מהכסא. זה כאילו שאני מודבקת אליו, אני לא יכולה פשוט לקום וללכת, אני צריכה כל הזמן לעשות "סידורים אחרונים". זה לא עניין של לעשות וויתורים כואבים, כי אני תמיד אעשה משהו לפני הוויתור - "סידור אחרון" ואני אדבק למחשב שעות.. אגב, זה לא שביקרתי בפורום עד היום זה לא אומר ש"החלמתי". פשוט הייתי בעשרות אתרים אחרים, זה לא שפתאום עזבתי את המחשב. אני כבר ימים דבוקה אליו...

חבל שאת לא פה עכשיו.... מקווה שאצלך הכל בסדר

עוד נדבר בהמשך... :-))

אבל אני חייבת להוציא. אני בת 34 בקרוב, ועדיין לא מצאתי את האחד. שנים על שנים שאני לא יודעת מה זאת אהבה, ובטח שלא זוגיות שארכה יותר מחודש. שנים אני באתרי ההכרויות והעליתי חרס. בנות מסביבי מוצאות לאט, מתחתנות, מביאות ילדים - ואצלי כלום. ממש דפוק. אני חושבת לצאת מהמרוץ הזה למציאת הבנזוג - כי התייאשתי לגמרי. אבל לא יודעת מאיפה אני לוקחת את הכוחות האלה כל פעם לצאת מחדש ולהתאכזב. עד שמישהו כבר חושק בי, זה רק מינית. אף אחד לא מתאהב בי - וגם אני לא מתאהבת. קשה לי ואני מרגישה בדידות. זהו.

שלום שיר, אכן בעיה רווחת, אך צרת רבים היא, במקרה הטוב, רק חצי נחמה. אם המצב הוא אכן כמו שאת מתארת, כדאי מאד לבדוק איך ולמה זה קורה. מהיכן הקושי ליזום או לפתח יחסי קרבה. את מציינת שגברים חושקים בגופך, ויוצרת רושם שהבעיה נעוצה ביכולת לקיים אינטימיות רגשית, להתמסר לקשר קרוב ומחייב, ולהסתכן באובדן או נטישה. אלה סוגיות נכבדות מאד שכדאי ללבן במסגרת של טיפול פסיכולוגי מעמיק. עוד כדאי לזכור, שגיל 34 הוא בהחלט צעיר מכדי להכריז על עצמך כמי שיוצאת מהמרוץ. אני ממליצה לך מאד להשקיע - אפילו זמנית - את האנרגיה והמאמצים בסילוק המכשולים ואבני הנגף שבתוכך, ולחזור אל זירת ההיכרויות ממקום בוגר ובשל יותר. בהצלחה ליאת

אני ירדתי לגמרי מהפסים. ילדתי לפני 4.5 חודשים תינוקת מדהימה. אין מאושרת ממני (ומבעלי). אני ובעלי כרגע גרים בחדר אצל ההורים שלי. זה יימשך עד שהילדה תהיה בת שנה וחצי בערך ואז נעבור לביתנו החדש. כתוצאה מהמגורים המשותפים,ומכיוון שאמא שלי אוהבת מאוד את הילדה, היא הרבה איתה. בנוסף, חזרתי לפני כשבוע לעבודה ואמא שלי מטפלת בה. (טיפול ממש מעולה). הכל מושלם לא? אז זהו שלא. במקום לשמוח הכי בעולם, יש לי אובססיה שלא עוברת וגורמת לי לבכות כל יום. הכנסתי לי לראש שהילדה נקשרה יותר לאמא שלי, ושהיא תתבלבל ותחשוב שהיא אמא שלה ולא אני ועוד כל מיני דברים בסגנון הזה. בפועל יוצא שאמא שלי יותר עם הילדה כי היא גם מטפלת בה שאני בעבודה וגם כשאני חוזרת אז היא הרבה באה אליה כאילו שהיא לא היתה איתה כל היום. יוצא שהילדה רואה אותה ממש הרבה. אני מקנאה וכל הזמן רואה שהילדה מגיבה אליה יותר, מחייכת אליה יותר וכאילו אוהבת אותה יותר. הקנאה הזאת גורמת לי לבכות הרבה ולהכניס לי לראש שטויות. זה לא נותן לי מנוחה ואני עצובה במקום רק להנות עם הבת המדהימה שלי. נראה לי שזה אובססיה. האם כדאי לקחת כדורים? יש לציין שאני מאוד אוהבת את אמא שלי והיא ממש מעולה עם הילדה ועוזרת לי המון. אבל השריטה שלי לא עוברת...אני כל הזמן חושבת על זה וזה לא יוצא לי מהראש. מה עושים?

שלום לי, אמהות צעירות, בעיקר חסרות הניסיון, נוטות לדאוג בנוגע לטיב הא?מהו?ת שלהן. בימינו, נשים צעירות חוזרות מהר מאד למעגל העבודה, ומפקידות את התינוק הצעיר בידיה האמונות של המטפלת, מה שמוסיף מעמסה נוספת על רגשי האשם והתהיות "איזו מן אמא אני". מסתבר שתינוקות ופעוטות יודעים היטב מיהי אמם האמיתית, גם כאשר הם נמצאים שעות רבות בטיפולה של אישה אחרת. עם זאת, מאחר ואתם מתגוררים אצל אמך, הגבולות מטושטשים יותר, וה"מטפלת" ממשיכה, למעשה, להיות נוכחת גם בשעות בהן את בבית. לכן, בעיקר כדי להפחית את החרדה שלך, תוכלי להחליט שבשעות בהן את בבית, רק את או בעלך תטפלו בתינוקות, מבלי להתפתות לשירותיה הטובים והזמינים של אמא. כך תוכלי להבטיח לך ולבתך שעות של נחת ואינטימיות מתגמלות, ולאפשר לאמך לנוח, להתפנות לעצמה, ולהגיע ליום המחרת עם כוחות רעננים. תינוקות רבים אוהבים מאד את אמהותיהם, ובכל זאת יוצאים מגדרם למראה סבא וסבתא מפנקים ואוהבים. נסי לשמוח בכך שבתך מקבלת מלוא חופניים אהבה, ואל תוותרי על הפעילויות שלך איתה, גם אם נראה לך שאת פחות מנוסה או בטוחה בעצמך בהשוואה לאמך. עוצמת המצוקה שאת מתארת, מעלה אצלי חשש שמא מדובר במשהו רחב יותר, הקשור למגורים המשותפים ולתחושה של היעדר גבולות והיעדר פרטיות. אם תרגישי שאינך יכולה להתגבר בכוחות עצמך על המוטרדות הזו, יש מקום לשקול פניה להתייעצות פנים אל פנים עם איש מקצוע. בברכה ליאת

תודה ליאת, כשאני חוזרת מהעבודה אני רק איתה ואני לפעמים מתה מעייפות ולא מבקשת עזרה מאמא שלי. הבעיה היא שאנחנו לא יכולים להתחבא אז אמא שלי ממשיכה לראות את הילדה. אומנם כבר לא לטפל אבל לראות ועוד קצת לשחק כן. מהנסיון שיש לך, יש מצב שהילדה יכולה להתבלבל ולחשוב שיש לה 2 אמהות? האם היא תזכור את השנתיים הראשונות? אני פוחדת שהיא תגדל (ועדיין נגור שם) ונניח כשהיא בוכה היא תעדיף ללכת לאמא שלי ולא אליי, ובכלל תיקשר אליה יותר...האם זה הגיוני? למי פונים לטיפול? לפסיכולוג?

ליאת שלום מה הטיפול היעיל למי שאובחן לא רק כחרד חברתית , אלא כסובל מהמפרעת אישיות נמנעת? החל מגיל ההתבגרות ? תודה

שלום אלון, ההבחנה בין חרדה חברתית להפרעה נמנעת אינה תמיד אפשרית או חד משמעית. וכמו שכבר אמרתי כאן בהזדמנות אחרת - לא חשוב איך קוראים להפרעה שלי, חשוב לטפל בה. במקרה של חרדה חברתית והימנעות ממצבים חברתיים מאיימים, הטיפול היעיל יהיה בעל מרכיבים קוגניטיביים-התנהגותיים, עם דגש על הרגישות המופרזת לדחייה. טיפול קבוצתי יכול להיות יעיל יותר מטיפול פרטני, אך במקרים של ביישנות והימנעות קיצונית אפשר להתחיל לבד, ובהמשך לעבור למסגרת קבוצתית. בהצלחה ליאת

זהו ליאת הגיע כנראה הקץ לטיפול שלי....הצלחתי לגרום לפסיכולוגית למאוס בי....(זה קרה ממש לא מזמן)בדיוק כפי שהיה איתך בזמנו....אמרתי לה גם שתוריד אותי מרשימת המטופלים.אני אסתדר לבד... שימי ערוץ 2. ישלי הרגשה שתאהבי את התוכנית והיית צריכה להיות פה אתמול, ירד פה מבול(בחורף לא היה כזה....)

וכן אני גבולית וזה מה שנקרא ACTING OUT

את לא גבולית כולם עוברים את זה משום מה את רוצה להיות גבולית כשאת לא

הי me, בהתחלה רק רציתי לכתוב לך שאני שמחה ששבת קצת לכתוב. אני אוהבת לקרוא ממך (גם כשזה דברים שאני בטוחה שלא קל לכתוב). אבל עכשיו שקראתי את הדברים שוב, בא לי להוסיף עוד משהו. כתבת שתסתדרי לבד.., אני איכשהו בטוחה שאת מסתדרת לבד לא רע. איתה ובלעדיה. לא בטוחה ש'להסתדר', אבל, זה העניין.. אני מקבלת את הרושם שאת רוצה קצת יותר עבור עצמך מרק 'להסתדר' שמחתי כשכתבת ACTING OUT. אני חלשה במינוחים הפסיכולוגיים, אבל נדמה לי שזה מינוח שמשמש כשמתייחסים לתהליך שמתרחש *בתוך* מסגרת הטיפול.. נדמה לי שזה טוב, לא? שלבלבול ולקושי יש מסגרת.., גם אם היא חוטפת בעיטות פה ושם.. 'קשה' ו'רע' לא תמיד חופפים.. אחזיק לך אצבעות

שלום ME, מצטערת שלא הייתי בשבילך כשהיית צריכה (גם פה ירד מבול שמח בלילה). לא יודעת מה קרה לך עם המטפלת אתמול ומדוע החלטת שהיא מאסה בך. לא לגמרי מבינה למה את מתכוונת כשאת אומרת "כמו שקרה גם איתך בזמנו", שהרי מעולם לא היינו בקשר טיפולי, ומעולם לא מאסתי בך. אני חושבת שאני מכירה חלק מהקשיים שלך עם מצבים (בלתי נמנעים) היכולים להתפרש כדחייה או נטישה. יש לי הרגשה שגם את כבר מכירה בהם, ואפילו יודעת לקרוא להם בשם (אגב, acting out אינו נחלתם של הגבוליים בלבד). אני משוכנעת שהמטפלת שלך לא תסיר אותך מהר כל כך מרשימת המטופלים שלה, למרות שהיא יודעת (כמוני וכמוך) שאת יכולה לבד. השאלה החשובה בהרבה, זה האם את יכולה ביחד. יש משהו נעים ומצמיח ביכולת לשרוד סערה. ואת יכולה. שבת שלום ליאת (אגב, מאז שאני 'מזריקה' סופרנו'ס, אין כל סיכוי לערוץ 2. שיחפשו אותי.)

ליאת לא שאלתי לשלומך. מה איתך? עוד לא סיימת לצפות בסדרה? את יודעת אם עדיין אני מפרשת דברים כדחייה(את רואה אני גבולית...) זה רק מראה שכמעט שנה של טיפול (יש לציין ברוטו :) לא הועילה במיוחד.לא? מה דעתך? אספר לך בגדול מה שהיה עם הפסיכולוגית. מתקשורת שהיתה בינינו מחוץ לפגישה הרגשתי שהיא עושה ליטובה שהיא נותנת מענה(יש לציין שהיא לא בעד תקשורת כזו) ויש משפט אחד שאני זוכרת היטב שבו היא אמרה למה זה צריך להיות על חשבון הזמן הפרטי שלי. מה גם ששאלתי קודם אם אפשר ליצור איתה קשר. וכמובן שיש עוד כמה פרטים שהיו מסביב. זה נכון שיש שעה קבועה שנועדה לכך וכו' אבל בכל זאת...אני מרגישה שהיא קרה אלי לעיתים. אז החלטתי בינתיים לבטל את הפגישות. כך תהיה לה שעה פנויה מדיי שבוע... בהודעה הראשונה אולי לא ניסחתי כראוי אבל אני יודעת מה זה אומר ACTING OUT, קראתי לא מעט חומר בנושאים שונים בתחום... לא ציינתי שזה מאפיין רק גבוליים. ולגביך, התכוונתי שהיה שלב שלדעתי מאסת בי זה היה מזמן (אם כי את אומרת שמעולם זה לא קרה...טוב לדעת...). אני חושבת שגם את וגם הפסיכולוגית לעולם לא תודו בכך תקני אותי אם אני טועה(אגב, היא לא שוללת אם אני שואלת אותה). הלא גם אם מטופל שלך לצורך העניין יעשה לך את המוות את לא תאמרי לו שמאסת בו. את יודעת, נראה לי שעם הכסף שהשקעתי בטיפול הייתי כבר יכולה לטוס לאיזו חופשת סקי(לא מזמן עברתי על כל החשבוניות...משעמם לי בחיים הא?) מקווה שעליך אני לא מעיקה שבת שלום

היי ליאת את פה? גם אני פה...:)

שלום, אני מטופלת מעל שנה וחצי, ויש לי הרגשה שהטיפול תקוע (שלפעמים גם המטפלת מצהירה על התקיעות הזו). בדקנו את העניין כמה פעמים, אבל ללא שינוי. שאלתי היא, האם מתור להתייעץ לגבי הטיפול אצל מטפלת אחרת כשאת בתוך תהליך טיפולי? -והאם יש ליידע את הפסיכולוגית הנוכחית? -האם החלפת מטפל היא הפתרון לתקיעות? יש להוסיף שזה פעם ראשנה שאני בטיפול, ואני לא מצליחה להחליט מי האשם בתקיעות הזו.

שלום תמי, פנייה למטפל אחר היא זכות אלמנטרית של כל מטופל, ולדעתי יש טעם לעשות כן רק אם החלטת לסיים את הטיפול בו את נמצאת. כאשר את מציגה את המטרה שלך כ"מציאת האשם" לתקיעות, מתעוררת אצלי תחושה עמומה של התנגדות וקושי לתת אמון במטפלת. בהחלט יתכן שתחושות דומות יתעוררו בך גם מול מטפל אחר, ולכן איני בטוחה שזהו הפיתרון. חשוב לזכור שטיפול טוב אינו מתנהל תמיד ובכל מצב על מי מנוחות, ותקיעויות הן חלק בלתי נמנע מהתהליך המורכב הזה. מקווה שההחלטות שלך - יהיו אשר יהיו - יביאו אותך למקום טוב יותר. בהצלחה ליאת

שלום, אני בחורה בת 18.5 שפשוט לא מרגישה שמח בכלל. כל הזמן בלי סיבה ועם סיבה מרגישה מר בתוכי ולפעמים רבות אני פורצת בבכי וצועקת מילות שנאה כלפי עצמי.. ת'אמת שאני כן שונאת את עצימ ומרגישה מרובעת ומפסידנית... לפעמים בא לי לעשות משהו מטורף כדי שארגיש יותר טוב, מאז שסיימתי תיכון לא עשיתי כלום בחיי וכמעט עברה שנה ואני עוצרת בנקודה מסויימת ואפילו מתדרדרת ..אפילו ללמוד לבחינה הפסיכומטרית לא יכולה בגלל שאני מפחדת שלא אעמוד בזה..אני מפחדת מהכל.. בתיכון הייתי מצליחה ודווקא יש לי ממוצע מצוין אך לא יודעת למה נעצרו לי החיים פה! אפילו במבחן נהיגה לא מצליחה לעבור לעומת שבשעורים אני נוהגת בסדר גמור..למה??????אני מתחילה לרעוד ולא מתרכזת ..למה??? למה אני לוזרית כזאת?? למה אנינ יכולה לעמוד בשום דבר ?? למה אני מפחדת מלהיכשל בעתיד???? למה אני חיה בשגרה הורגת ולא עושה כלום?? למה אני חושבת שאני אכשל בכל אשר אעשה?? למה??? נמאס לי כבר!!!!!! אני לא זזה ולא דינמית..למה לעזאזל למה???? אני אפס עגול! כלום! כל חלומותיי לא יתגשמו ואני זאת שמונעת מהם להתגשם.. למה אני מבודדת את עצמי?? למה אני לא נותנת לאנשים ואפילו ידידים מהעבר להיות בחיי?? אני סוגרת את עצמי ומקווה למות בקרוב! קשה לי אנא עזרו לי, אני רוצה את עצמי בחזרה!

שלום קרול, סיום ביה"ס התיכון הוא נקודת ציון חשובה עבור אנשים צעירים. נקודה משמעותית דומה היא השחרור מהצבא, אך מדברייך הבנתי שאינך מגוייסת, ולכן נישאר עם סיום התיכון. זוהי, למעשה תקופה בה נפרש לפנינו אופק רחב - רחב מדי - של אפשרויות, מה שעלול לעורר חרדה ושיתוק. עד עתה הכל היה מוכתב, ידוע ומוכר, ומעתה - הכל פתוח. אם הצלחת והצטיינת בתיכון, מניין נוצרה התפיסה לפיה את "מפסידנית ולוזרית או אפס עגול"? את שואלת מדוע נעצרו פתאום החיים שלך, ומדוע אינך מצליחה להתארגן על יעד ברור ולחתור אליו. זאת אכן שאלה מעניינת, ויש לי הרגשה שהיא אינה קשורה לביה"ס, ללימודים, או לכישורי הנהיגה שלך. אנחנו מדברים כאן על תפיסה עצמית שלילית, תחושת חוסר ערך וחוסר ביטחון בסיסית, שכנראה לא נולדה היום, וגם לא לפני שנה. כדי להבין את מקורותיה של הבעיה ולהחזיר לעצמך את תחושת השליטה על חייך, אני ממליצה לך מאד ליזום פנייה לפסיכולוג/ית קליני/ת ולהתחיל לברר את השאלות שלך בצורה יסודית באווירה תומכת. מה את אומרת? ליאת

היי אני כל כך מכיר את ההרגשה...שפחד לקחת אחריות על עצמך ולהפוך למי שאת רוצה זה דבר מאוד "מסרס" את חייבת להחליט שאת רוצה להציל את עצמך......ולהוביל את עצמך מקום טוב יותר.....להאמין בזה לרצות לזה ולעבוד בשביל זה...תתחילי בדברים פשוטים כמו לנסוע לטייל בת"א(: זה מה שאני הייתי עושה פשוט תקומי מהמיטה ותעשי דברים שנחמדים לך סיימת תיכון זה הזמן להנות......הישגים והנאות בחיים לא נמדדים רק בעניין של לימודים ואני סטודנט באונ(: את חייבת לנסות לאהוב את עצמך אני יודע שזה קשה גם אני סובל מהשנאה העצמית הזו...רק שאותי לא ניתן להציל כבר פגעתי בעצמי ונותרו בי צלקות וכאב אבל את עדיין צעירה תנסי למצוא אהבה לעצמך וזוגיות תעשי חיים......אני יודע מה זה להיות במצב שאת כבר לא יודע מי אתה.....זה כואב זה קשה זה גורם לך להתרפק על זכרונות של פעם שהיית בנאדם אחר להתגעגע לילד שהיית תנסי להזכר מה גרם לך פעם להצליח ולהיות מי שהיית ותחזרי לזה ותחתרי לאושר תנסי בכל כוחך.....אל תוותרי על עצמך........גם אני הייתי ועדיין במצב של רצון עז להתאבד אין לי כלום בחיים לא אהבה לא כלום את עדיין צעירה לא הספקת להתלכלך תשמרי על נפשך נקייה ועל גופך אל תמכרי את עצמך כל כך בזול שמרי על עצמך אני יודע שזה קשה הלוואי ולי היה את השכל לעשות את כל הדברים הללו כמו שאומרים בצבא הלקחים הללו נכתבו בדם......במקרה הזה בדם שלי

ליאת שלום, כל שבוע כשאני כותבת לך,אני נדהמת כמה מהר עובר הזמן,וזה קצת מפחיד אותי,איך שהחיים עוברים מהר,במיוחד לאור העובדה שכרגע איני עושה איתם כלום. הסיבה שכתבתי,חוץ מזה שאני זקוקה לתמיכתך ולתמיכת משתתפ/ות הפורום,היא שיש לי בעיה,תופעות-הלוואי של הכדורים 'החריפו' ובעיקר בשעות הבוקר-עד הצהריים - הן משבשות לי את היום וגורמות לי לסבל פיזי(לדוגמא:תשישות נוראית,כאבי-ראש,סחרחורות, בחילות,וכו',והכי גרוע זה החרפת-החמרת תופעות המחלה האוטואימיונית שאני סובלת ממנה,ודבר אחד טוב שקרה זה : איבוד תיאבון חלקי). כיוון שאני נחשבת "בסיכון",אני צריכה לדווח בSMS וכו' לפסיכיאטר שלי מידי-יום מה מצבי, ואם איני עושה זאת הוא מוודא מה מצבי,וזה מצד-אחד נהדר וזה מרגיע אותי - כי אני יודעת שהוא רופא אחראי מאוד ושאם הוא יראה 'סיבה כלשהיא לדאגה' הוא יפסיק לי את הטיפול התרופתי,כדי שחלילה לא יקרה שוב מה שקרה לי בעבר,או בעיה אחרת. הבעיה שהיום אחרי שיידעתי אותו על מצבי (שבאמת נעשה גרוע יותר,כעת קצת השתפר),הוא הציע שנפסיק עם התרופות (בSMS - עדיין לא דיברנו),ואני ביקשתי שניתן להן עוד שבועיים הזדמנות והוא הסכים,אך אח"כ כששאלתי אותו איך אעביר את הבחילות החזקות שהיו לי, הוא כתב לי 'זהו',ואני מפחדת שכוונתו היתה לתרופות,ושהוא ירצה להפסיק לי את התרופה. איני רוצה כעת להפסיק עם התרופה,אני רוצה לנסות עוד ולראות מה יהיה(ובינתיים אני עדיין רק במינון של 50 מ"ג),ואני חושבת כעת כל הזמן - אם אני צריכה לספר לו את כל מה שבאמת עובר עליי, או לספר לו רק חלק מהדברים,כדי שלא יפסיק לי את הטיפול התרופתי. זה בטח נשמע טיפשי,אך אני מרגישה שאולי אני מזיקה לעצמי בכך שאני מיידעת אותו בכל התסמינים,ושאם לא אספר לו,יהיה יותר סיכוי לתרופה 'להיקלט' בגופי',ואני מוכנה לסבול את הזמן שזה יקח כדי שהיא תעזור. מה דעתך על כך? אני מרגישה שאפילו הגוף שלי 'בוגד בי' ולא אוהב אותי,ולכן הוא עושה לי 'צרות' בכל דבר שאצל אחרים 'עובר בצורה חלקה'.

היי מקווה שתרגישי טוב אבל אני חושב שאת צריכה ליידע את הרופא שלך אני גם לא תמיד מקשיב לרופאים שרצו לשנות לי כדורים ולהוסיף לי כל מיני דברים את צריכה לחושב מה טובה לך....אבל גם צריכה להקשיב ולהיות פתוחה להצעות זה הגוף שלך לא חייבת ליישם את זה...

תודה MR BLUE , חשוב לי להבהיר שההחלטה על לקיחת הכדורים היא החלטה ובחירה אישית שלי,נכון כולם ייעצו לי,אך ההחלטה הסופית והבלעדית היתה רק שלי; ומבחינת לבטוח ברופא שלי שלא יסכן אותי,אני בוטחת בו ב% 100 כי איתי הוא אפילו נזהר יותר מידי-לדעתי, והוא ב'כוננות מתמדת' להפסקת התרופה - ובכלל עבורי,דבר שלא שכיח כ"כ בקרב פסיכיאטרים,ולכן גם איני בטוחה שטוב אם אספר הכל,כי אז אולי הוא באמת יפסיק לי את הטיפול בתרופה זו,למרות שאני רוצה להמשיך לנסות.

רציתי להדגיש שהדבר שהכי מעודד אותי בתרופה זו כעת ושעבורו היתי מוכנה להמשיך לסבול מיתר תופעות-הלוואי{בנוסף כמובן לסיבה העיקרית שאני לוקחת -שאני מייחלת כבר להקלה של הOCD } ,הוא:התופעה של איבוד-התיאבון,לפחות בצורה חלקית, כי עם תופעה זו אני יכולה להסתדר נהדר,כי אז גם אקח את הכדורים וגם לא אדאג לפחד מהשמנה.

משתנה יקרה, אני לא יודעת מה יהיה עם התרופה. כנראה שאיש אינו יודע - כולל הפסיכיאטר. מקווה מאד שיהיה טוב ושהיא תוכל לעזור לך באחד הימים ללא תופעות לוואי יתירות. מעבר לתחזית הלא ידועה, ממש חייכתי בסתר לבי למשמע דבריך: הפסיכיאטר שלך הפך להיות המייצג של ה"לא לתרופות", ואת - מנגד - הפכת למי שמחזיקה בתוכה את האמונה ואת ה"כן" (עד כדי נכונות להיאבק ב"לא" של הרופא). איזה יופי! זאת אומרת, אני (הקטנה) מציעה דווקא ש"כן לספר"; שכל עוד הוא מלווה אותך, ולעיתים אומר "די", הרי שהוא אולי מחזיק *עבורך* בדאגות ובחששות, כך שאת פנויה מהן חלקית ויכולה לתפוס את העמדה הנגדית. כייף לשמוע אותך בעמדה הזו. כייף לשמוע בדברייך תקווה ורצון להתנסות למרות הפחד. מקווה שהנסיון הזה אכן יניב פרי. בהצלחה! נויה

תודה נויה, אני מבינה את פשר 'חיוכך',אך הפסיכיאטר שלי,שבמשך חודשים ניסה לשכנע אותי(אך לא שיכנוע מאסיבי,לא לחץ עליי בעיניין זה),הוא זה שכעת נזהר איתי יתר על המידה (לפי דעתי,אולי אני טועה),בגלל התופעה הנדירה שקרתה לי בפעם הקודמת; ובאמת 'חל מהפך',כי אני בטיפול בעבר שמחתי מאוד להפסיק את הטיפול התרופתי, שראיתי בו רק נטל,וכעת אני רואה בו כתיקווה. בינתיים אני מספרת הכל,אך אם התופעות ימשכו ויחריפו חלילה,ואספר לו,הוא יפסיק לי את הטיפול,ואיני רוצה בכך,ואז שוב יחזרו דאגותיי ותילקח לי התיקווה,אז מה עשיתי בכך.

שלום משתנה, אין ספק שהמטפלים שלך (הפסיכולוגית והפסיכיאטר) הם הכתובת הטבעית לדילמות שאת מתארת. מעצם זה שאת מתלבטת, אפשר אולי להשאיר מקום לאפשרות שמדובר בתגובות חרדה, ושאת עצמך יודעת זאת. כך או כך, רופאך האישי הוא היחיד שיוכל להכריע במה מדובר, וכדאי להתלבט איתו בשיחה ממשית ולא דרך SMS. בהצלחה ושבת שלום ליאת

תודה על תשובתך, באמת אתמול לא קלטתי זאת,אך עכשיו אני קולטת שכשכתבתי זאת היתי בחרדה, מעצם אפשרות הפסקת הטיפול התרופתי. ברור שרופאי האישי הוא היחיד שיכול להכריע,ואני מצטערת אם בשאלתי העמדתי אותך במצב לא נעים,אך באמת מפחיד אותי שאם אעדכן אותו בכל התסמינים שהופיעו לי,הוא יחליט להפסיק לי את הטיפול התרופתי.אני יודעת שבטוח כן אעדכן אותו לגבי הכל,כי כבר התרגלתי לעדכן אותו בהכל - ב'כל האמת',אך אתמול וגם קצת עכשיו-אפשרות זו נראתה לי סבירה (עקב החרדה),למרות שאני יודעת שאינה הגיונית. חשבתי גם (למרות שאני יודעת שגם כעת מחשבתי אינה הגיונית),שאם לא היתי צריכה להיות בקשר יומיומי עם הרופא,ולדווח לו על מצבי,ההחלטה על הפסקת הטיפול התרופתי היתה יותר נתונה בידי,מאשר בידי הרופא - מחשבה לא הגיונית וטיפשית,אך היא 'חולפת לי בראש' מידי-פעם. מצטערת שאני כ"כ לא הגיונית,פשוט הפעם חשוב לי מאוד להצליח בטיפול התרופתי. שבת-שלום, משתנה

יושבת על הגג, על המעקה, סורג בגובה חצי מטר. מסתכלת למטה על כביש משובש. חושבת כמה בא לי לקפוץ לתוכו. מנסה לעמוד, להרגיש מה שמרגישים לפני. פחד גבהים אין לי. אבל אני גבוהה מידיי, אם אאבד לרגע שיווי משקל, אפול. מייד מתיישבת לי שוב. חושבת. כבר הרבה זמן מחפשת דרך קלה ולא כואבת מידיי. אבל קפיצה נראית לי אכזרית. המחשבה על התרסקות אל תוך הכביש מזעזעת אותי. עמוק בפנים כבר התרסקתי. חושבת עליה, על הפסיכולוגית שלי. אולי כדאי לעזוב, ואז. עדיף בשבילה שאהיה מטופלת לשעבר. האם תהיה עצובה קצת. מה תעשה עם כל מה שכתבתי ונשאר אצלה. לפני זה חשבתי למה לא לדקור את עצמי, ואז להמתין בשקט לאיבוד הכרה. כשמישהו יבוא לחפש, כבר יהיה מאוחר. עם עיניים דומעות הלכתי לחפש כדור. משהו שירגיע. מצאתי משהו. לא הייתי בטוחה אם זה מה שאני צריכה. כתבתי לה SMS. שאלתי אם אפשר להתקשר. היא לא הגיבה. בטח עסוקה. אולי בטיפול אחר. אולי כבר נמאס לה ממני. בינתיים השמש מרגיעה אותי. מחכה שיעבור לו עוד יום, ומפחדת ממחר. אני יודעת כבר הרבה זמן איך אני רוצה למות, מחפשת את הדרך. גם היא כבר יודעת. אין לי כבר כוח להחזיק. מחכה כבר ליפול ולנוח. בינתיים מחזיקה.

שלום נופית, הנה עבר לו עוד יום. לפעמים צריך לבלוע את החיים במנות קטנות. רק כמה שיכולים. איני יודעת דבר על אופי הטיפול שלך, אבל חשוב להזכיר שבמקום לחפש איזה כדור שירגיע מצבי חירום, מוטב להיעזר בטיפול תרופתי מסודר, שירגיע לטווח זמן משמעותי, בו תוכלי לחזור לכוחות ולהתארגן מחדש מול משימות החיים. אם השמש מצליחה להרגיע אותך, אז יש תקווה. יש לפנינו קיץ לתפארת. שווה להמתין לו. החזיקי מעמד ליאת

היי לצערי נהייתי מכור לאוננות זה כבר הרבה זמן שזה ככה אני כמעט מזניח כל עיסוק אחר חוץ מזה זה הדבר היחיד שמרגיע אותי (: דיי מצחיק לומר את זה...אבל זו הפעילות המינית היחידה שיש לי עכשיו ובעתיד וזה דיי מדכא......בכל מקרה פסיכיאטר הציע לי כדורי הרגעה אבל החלטתי שזה יגמור אותי ...זה יחד עם SSRI ידפוק לי את השכל ואני יהיה עייף רוב היום.....אין ספק כי קבעתי את מעמדי כלוזר ואפס של המילניום(:אני ערמה של כלום ושום דבר אתמול עמדתי מול הראי הסתכלתי על ההשתקופת שלי וראיתי גוש צואה אנושי צעקתי עליו שהוא חייב למות שהוא כלום שהוא היה עם זונה שאף פעם לא יזכה לאהבה הסתכלתי בעיניים של הבן זונה.......ואמרתי לו את מה שאני חושב שהוא אפס שמאונן כל היום שאף אחד לא יורק עליו שאף אחד לא יתייחס אליו אף פעם ברצינות שהוא מת שיש לו חרא עבודה שהוא חייב למות כי הוא חלאת המין האנושי.......והבן זונה סתם עמד שם.......בן זונה

כל כך טיפש כל כך מכוער כל כך כלום גוש צואה אווילי שאין ברירה אלא להוציא להורג אין זכות קיום לדמות שהשתקפה......מלבד מוות אפילו האלוהים(שאני לא מאמין בו) לא רוצה לקחת את אותו אדם ..אני כבר רואה את עצמי מת בגיל מבוגר(מאוד בגלל שכמו כל סיוט טוב הוא נמשך לנצח) לבד באיזה דירה שכורה זבובים חגים מעליי ואחרי זמן רב מוצאים את הגופה הארורה שלי (כשנגמר חוזה השכירות ובעל הבית מחפש אותי) זה יהיה הסוף של אחד מהחיים הכי עלובים שנראו במחוזותינו........מקווה שיש כאן עוד אנשים שיבעטו בגופה הארורה הזו..להתראות...

ערב טוב, מיסטר בלו, תסריט הסיום ששרטטת כאן הוא אפשרי, אך אינו היחיד שבא בחשבון. החיים שלנו הם נתיב רב מעללים, עם אין סוף אחריתות (multifinality). כרגע, המבט שאתה משלח באיש המשתקף אליך במרא?ה, מלא תעוב ושאט נפש. אבל אפילו אתה, הזועם כל כך, מצליח לראות שהבבואה המשתקפת פשוט עומדת שם בלי לעשות כלום, כאילו מחכה ומאפשרת למתבונן להפיח בה (ולהטיח בה) כל מה שיעלה בדעתו. אם זה בכלל נחשב, אני שולחת השתתפות ואמפתיה לאיש הזועם, והרבה כוח לבבואתו השקטה, המחכה בסבלנות עד יעבור זעם. ליאת

קראתי את מיכל ונזכרתי... לפני כמעט שנתיים. פריצת דרך בטיפול. סוף סוף פותחת, מאפשרת לעצמי לגעת, נותנת לעצמי להיות נזקקת. לא נושמת בין הפגישות. כאילו רק שם בחדר יימצא לי מעט חמצן. מגיעה חצי שעה קודם. מסתובבת ברחובות הסמוכים. מעבירה את הזמן. המחשבות רצות בראש. עוד רגע, וכל הדיבורים הפנימיים שדיברתי אותם עם עצמי במהלך השבוע, יפרצו החוצה. לא מצליחים להתאפק את מס' הדקות שנותרו. 10 דקות לפני מועד הפגישה. הלב דופק בטירוף. הגוש בגרון מאיים לסתום סופית את נתיב האוויר שעוד נותר. מתיישבת על ספסל ברחוב. לסדר את הנשימה.... הטלפון מצלצל. על הצג מופיע שמו. אני שומעת את קולו. "הדר?" כן....? "אני נאלץ לבטל את הפגישה. שלנו" "מה?" צעקתי בלחישה.... "אני מצטער, אני מרגיש לא טוב..." "אבל אני כבר פה, למטה. ואני לא יכולה שתבטל לי עכשיו......" "אני מצטער, אני מקיא.... אני לא יכול לקיים את הפגישה..." "טוב", פלטתי... להתראות. וניתקתי הרגשתי שאני עומדת להתעלף. נכנסתי לאוטו. נסעתי. ונסעתי ונסעתי.... לימים, כשנזכרנו בסיטואציה הזאת, מצאתי את עצמי מבקשת ממנו סליחה.. על שלא הייתי מסוגלת להבין. על שלא אמרתי אפילו: "תרגיש טוב, תהיה בריא...." כמו ילדים קטנים אנחנו איתם. שבירים כל כך, תלויים כל כך... לא רוצים לקבל את העובדה שגם הם בני אדם.... הדר

תודה על השיתוף, הדר. אנושיות. משהו במילה הזו נדמה לעיתים כל כך שברירי, ולעיתים עוצמתי כפלדה. כולנו אנשים. רק אנשים. גם מי שנאחזים בכל כוחם באחר כדי להיוושע, וגם מי שלא תמיד מצליחים להושיע. ולמרות הכל, המגע והקשר האנושי לא מאבדים מכוחם המנחם. ליאת

שלום ליאת, אני מנסה לעזור לחברה... האם ידוע לך על קבוצת תמיכה להורים ששכלו את בנם? הוא נולד עם בעיה בלב, ונפטר בגיל 36 בעקבות סבוך. היה בקשר נפלא עם אימו ויש גם נכדים. כעת היא מחפשת כל דבר אפשרי שיעזור לה להתמודד עם המצב הקשה כל כך. אשמח אם תתני מקורות אינפורמציה ועידוד. תודה מראש

שלום רב, איני מכירה מקרוב קבוצה ספציפית, אך לצערנו, ארצנו משופעת בארגונים שעניינם שכול והתמודדות עם אובדן. חיפוש קצר בגוגל העלה לא מעט גופים כאלה. הייתי מתחילה כאן http://www.sahar.org.il/bereavement.asp אפשרות נוספת, לבדוק במרכזים הרפואיים הגדולים (מכון הלב ילדים או מבוגרים), ולהתעניין בקבוצות תמיכה כאלה. כמו בכל התמודדות עם אבל ואובדן, למערכות התמיכה הטבעיות (חברים, משפחה, קולגות, אנשי דת וכד') יש ערך שלא יסולא בפז, וחשוב לגייס אותן לצד הגורמים המקצועיים. מקווה שחברתך תוכל למצוא נחמה בטוב שנותר, ולחזור לחיי פעילות למרות הכאב הנורא. שלא תדעו צער ליאת

האמת שחיפשתי באינטרנט.. וכל הקבוצות הן לפעולות איבה, סרטן, התאבדות ותאונות דרכים. הלינק ששלחת נפתח אבל לא נפתח באפשרות הרלוונטית. תודה בכל אופן, ונקווה שהכוחות שלה יובילו אותה רק לקומות טובים ויפים!