פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, אני חושבת שאני צריכה עזרה, כי אני לא מצליחה להסתדר לבד. גילי קרוב ל-30. אני חייה עם הורים. יש לי עבודה קבועה טובה ותחביב רציני שאני מאוד אוהבת. לאחרונה אני מאוד עצבנית וכועסת על כל שטוט קטנה, אני פתאום מתפרצת וצועקת או מדברת ממש לא יפה עם אנשים. למרות שאני מבינה שאין סיבה לעשות זאת ומצטערת על כך אחר כך, אני פשוט ממשיכה להתנהג כך. יש לי קושי להירדם ולקום בבוקר. לאחרונה אני כל הזמן מאחרת לעבודה בכמה שעות. הם סובלים אותי עדיין כי אני עובדת טוב. זה לא שאני לא אוהבת את עבודתי, אני אוהבת אותה מאודואת האנשים שעובדים איתי גם. כל יום אני נלחמת בעצמי כדי להכריח את עצמי לצאת מהבית. יש לי כאבים בכל הגוף ואין לי כוח לזוזת אני לא רוצה כלום, כי שום דבר לא מעניין אותי, כולל התחביב שאני מאוד אוהבת. אני גם לא מתחברת יותר לאנשים, למרות שפעם הייתי מאוד חברומנית. אנשים מתקשרים אלי ורוצים את חברתי, אבל אין לי כוח אליהם ולא חשק. לאחרונה יצאתי עם גבר לפני 4 שנים. נפרדנו ומאז לא יצאתי עם אף אחד. אני לא קשורה אליו ואין לי שום חשק וכוונה לצאת עם אחרים גם.זה פשוט לא מעניין, מיציתי. ניסיתי ללמוד, אבל אני לא מצליחה במבחנים, למרות שאני יודעת את החומר ב 100%. אז הפסקתי. אין לי חשק לשום דבר. מצב רוח שלי כל הזמן רע. אני מרגישה שאינני מצליחה לתקשר עם עצמי ושגילי הוא כשל בת 80 לפחות. עשיתי בדיקות דם - תקין, ניסיתי רפואה אלטרנטיבית - הייתה הקלה זמנית קלושה. פשוט רע לי. תעזרו בבקשה.

שלום ניקי, חלק גדול מהסימפטומים שתיארת, כמו הירידה במצב הרוח וברמת האנרגיה ואובדן העניין בפעילויות שעניינו אותך בעבר, יכולים להצביע על דיכאון. מאחר ואי אפשר לאבחן אותך מבעד לאינטרנט, אני מציעה לקבוע פגישה אישית עם פסיכולוג/ית קליני/ת. בפגישה ניתן יהיה לאבחן את מצבך, ולהציע לך את מגוון שיטות הטיפול המתאימות. אל תהססי לפנות לייעוץ, משום שניתן לעזור לך בצורה טובה הן באמצעים של טיפול פסיכולוגי, והן - במידת הצורך והרצון - גם באמצעים תרופתיים. בתקווה להקלה קרובה, אורנה

היי אורנה, תודה על תשובתך. רק רציתי לשאול איך זה מתנהל, כלומר - אין לי כסף כרגע ללכת למטפל פרטי, אז איך אפשר לקבל את הטיפול דרך קופת חולים? וגם אני נורא מפחדת אם פותחים תיק וכדומה... את בטח מבינה את כוונתי, מה בנוגע לזה? שוב פעם תודה.

לא יודעת מה מכאיב יותר? הכאב שהחיים מזמנים לי, או דווקא זה שאני מזמינה לעצמי? אבל ברו לי לגמרי ששלי הוא התרופה הטובה ביותר,לכאבי "החיים". נכון הוא אומנם יעיל זמנית ונקודתית ועם לא מעט תופעות לואי. כאב עז,שורף,מגעיל ומאוד מאוד מבייש.אבל עם כל הכאב שיש בי כעט ועם ים הדמעות של בושה,סלידה ודחיה מעצמי ברמות,אין בי רגע חרטה! כי הצלחתי גם אם לא בדרכים שפויות, לשרוד עוד לילה אחד ארור ומקולל. סוף סוף לא חושבת על כלום, מח ריק כל מה שיש ביעכשיו הוא נטו כאב. אוהבת את תוצאות הפגיע ושונאת את עצמי שנעצרה ולא צעדה עוד קצת, ולהזכיר לי שוב ושוב שיש גם מחר.כמה עוד מחר? עד מתי? וזה סתם מה שעולה לי עכשיו: הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות ויהי חיקך מקלט ראשי קן תפילותי הנידחות ובעת רחמים בין השמשות שחי ואגל לך סוד יסורי אומרים יש בעולם נעורים היכן נעורי? הכניסיני תחת כנפך... ועוד רז אחד לך אתוודה נפשי נשרפה בלהבה אומרים אהבה יש בעולם מה זאת אהבה הכניסיני תחת כנפך... הכוכבים רימו אותי היה חלום אך גם הוא עבר עתה אין לי כלום בעולם אין לי דבר הכניסיני תחת כנפך...

שלום חסוי, כתבת על הכאב שהחיים מזמנים לך, למול כאב הפגיעה הגופנית (אני מקווה שהבנתי נכון את דברייך) שאת מסבה לעצמך במו ידייך. נכון, פגיעה-עצמית משככת ומשכיחה את הכאב הנפשי, אך היא מצליחה לעשות זאת לזמן קצר בלבד. מאחר והכאב הנפשי חוזר אחר-כך במלוא 'הדרו', זה אינו פתרון טוב לטווח הארוך. אפשר ללמוד לשאת את הדחף לפצוע את עצמך, אפשר ללמוד לשאת את החוויה הרגשית שממנה את מנסה לברוח באמצעות הפציעה הגופנית. אם תסכימי להניח את ראשך תחת כנפי טיפול פסיכולוגי מיטיב, אפשר למצוא מקלט... מחזיקה אצבעות, אורנה

שלום רב אני בת 24 נמאס לי מהחיים שלי אני בדיכאון עמוק יותר משנה אני נורא סובלת... והסבל שלי נובע מכך שכל בחור שאני רוצה הוא לא רוצה אותי וזה נורא מתסכל אותי....אני נורא מתוסכלת.... חשבתי ללכת לפסיכולוג אבל אני לא מאמינה שהוא יוכל לעזור לי אני נורא פסימית, כל הזמן בוכה... ממש רע לי... בבקשה תעזרו לי

חמודה מקווה שאת לא לבד... שולחת לך כח מכאן ומקווה שאת נעזרת במישהו.

לינה שלום, כאשר ישנו משהו שהוא הדבר שאנחנו הכי רוצים ודווקא אותו לא משיגים זה קשה, אפילו בלתי נסבל. זה יוצר גלגל קסמים בו ככל שאנו לא מקבלים את הדבר שאנו רוצים כך הוא נראה חשוב יותר עבורינו להשגה, והתסכול גובר. לכן, אני מאוד מבין את העצב שלך ואת המצוקה בה מצויה. בעיני לא קל לצאת מהלגל הזה לבד, צריך עזרה. עזרה שאת מתקשה לבקש, כאילו את אומרת רע לי, שום דבר לא מקדם אותי, ובכל זאת לא אלך לפסיכולוג שגם אם את לא בטוחה שיעזור לך הרי שבוודאי זהו משהו שעוד לא ניסית כדי להתמודד עם המצב, אז למה לא? זו המלצתי עבורך, לפנות לטיפול, גם אם את פסימית כרגע שהוא יוכל לעזור, אולי הפסימיות הזו עצמה קשורה לקושי שאת מתארת. דרור

שלום כמה אנו משלים את עצמינו,תבינו,המטפלים אדישים לרגשותינו סביב תחושות האהבה שלנו כלפיהם,הם חווים את הנושא עם כל מטופל ומטופלת. מאכזב,

קשר דרך שנאה גם הוא קשר, דרך "שלילית" אבל לפחות מרגיש קשר. עם עוצמה. לפעמים קל לבחור בקשר כואב כזה, על פני חרדה מנטישה בדיוק כשאתה אוהב ומתמסר. בגידה. באנו עם זה מהבית. עם האכזבה המזינה הזאת. להתרגש עליה. :-(

מיקי שלום, אני לא חושב שאני כמטפל, או מטפלים אחרים שאני מכיר, אדישים לרגשות של המטופל בכלל, רגשות כלפינו או רגשות אהבה כלפינו. זה נכון שאין מימוש לרגשות אלו, אבל זה לא אומר שישנה אדישות. יש הרבה קשיים ביצירת קשר טוב בתוך טיפול, אבל מדברייך נשמע כי הדבר המרכזי בטיפול, כל טיפול הוא אהבת המטופל למטפל. במובן זה אני חושב שיש משמעות רבה בבדיקהשל התחושות שלך, מדוע את חשה שהצד השני אדיש אלייך, כמעט מצפה לזה. וכמו שכתבו לך, מדוע האכזבה היא אחד המקומות הראשונים אליו את הולכת. דרור

אני בת כמעט 16 ואף פעם לא היה לי קשר עם בן (הכוונה לחברות), בטח שלא רציני. לפני כמה שנים הייתי חושבת לעצמי חצי בציניות חצי ברצינות אולי אני לסבית כי יש לי חברה מכיתה ז' חברה טובה.. שאני מאוד מאוד מאוד אוהבת, ושבמהלך השנים האלה ממש הערצתי אותה, ממש סגדתי לה עד שאנשים כבר העירו לי וגם היא בעצמה שאני לוחצת יותר מידי (ואגב זה לא היה כזה הדדי כאילו היא ראתה בי סתם ידידה ואני ראיתי בה חברה הכי טובה, אבל היא הייתה מאוד מאוד חשובה לי ולא רציתי לאבד אותה אז לא היה אכפת לי, הסתפקתי בזה). לאחרונה אני מתחילה להרגיש בפעם הראשונה בחיים משיכה, ואני נמשכת לבנים אז הבנתי לגמרי שאני הכי סטרייטית שאפשר.אבל יש שני דברים שבכל זאת מפריעים לי בכל הסיפור.. אני לא נמשכת כמעט בכלל לבנים בכיתה או בשכבה שלי ואפילו כמעט ולא בגיל שלי, אלא רק בגילים 17-25, אני הולכת ברחוב או שסתם נמצאת באיזשהו מקום ואם אני רואה מישהו שמוצא חן בעיניי מבחינת המראה חיצוני אני מתרגשת כזה ומסתכלת עליו כל הזמן ואומרת לחברות או מי שלידי "איזה חמוד איזה חתיך" כאילו אני מאוהבת בו ואני בכלל לא מכירה אותו.. אני כאילו מעריצה מרחוק, ואני יכולה להרגיש ככה לגבי כל מיני זמרים או אומנים שאני אוהבת ומעריצה, או כל מיני בחורים שאני רואה סתם במקרה והכי גבוה שזה יכול להגיע לי זה שעכשיו אני מרגישה משיכה לידיד שאני מכירה מהאינטרנט, הוא לא מהעיר שלי הוא בן 17 אנחנו מדברים במסנג'ר כבר כמה חודשים ואני מרגישה כאילו אני מכירה אותו שנים אנחנו יחסית קרובים ידידים טובים הוא שלח לי תמונות שלו ואני שלחתי לו תמונות שלי.. ואני מרגישה אליו מידי פעם (זה בא בגלים) משיכה ממש חזקה כאילו אני מתאהבת בו והוא בכלל אין לו מושג מכלום ואני גם לא מתכוונת להגיד כלום, כי טוב לי ככה, א' כי יש מצב שאני קצת מפחדת שזה יתפתח, אני מפחדת להיפגש איתו או לדבר איתו בטלפון (יש לי פחד/חרדה חברתית) דיברתי איתו פעם אחת בטלפון והשתדלתי להתנהג ולדבר רגועה, למרות שהלב שלי דפק מהר וחזק וממש התרגשתי (לא ממנו, אלא בגלל החרדה שלי, רציתי שיתרשם ממני כמו שהוא התרשם מול מסך המחשב כשהיה לי נוח לדבר איתו שם והייתי טבעית) ובטלפון דיברתי הרבה אפילו סתם שטויות העיקר שלא תהיה שתיקה מביכה כזאת (למרות שגם אם לא הייתי מדברת אני בטוחה שלא הייתה קורית שתיקה כי הוא גם דברן) בקיצור נוח לי ככה, איך שאנחנו, במצב שאנחנו עכשיו, ידידים, לדבר איתו הרבה ו"לפנטז מרחוק", ולמרות שאני נמשכת אליו אני לא מרגישה צורך שהוא יידע או שזה יתפתח. אגב זה יכול לקרות לי עם כמה במקביל ה"משיכה" הזאת. ועוד משהו שמפריע לי זה ששמתי לב שאני נמשכת בעיקר להומואים או לבנים שמתנהגים כמו הומואים ושיש עליהם שמועות או משהו כזה, כי אני אוהבת בנים רגישים כאלה תמימים מתוקים ולא מזיקים. לכן אני שמה לב שאני אוהבת בעיקר את הבנים ה"הומואים". גם הומואים באמת, מוצהרים כאילו, וגם סתם כאלה שיש שאומרים שהם הומואים. זה מלחיץ קצת כשאני חושבת על זה, זה אמור להאיר אצלי נורה אדומה? בקיצור ה"קשרים" (יותר נכון קשרים דמיוניים, כאלה שאני מפנטזת עליהם) שלי הם לא בריאים כל כך ובמקום לחוות אהבה אמיתית והדדית עם מישהו אני "מעריצה מרחוק" מישהו עד כדי כאב (למרות שיש לציין שזה גורם לי הנאה רבה ולי אישית זה לא מפריע כל כך, הסיבה היחידה שפניתי עם זה לפה היא כי זה נראה לי קצת מוזר ולא בריא אולי משהו לא בסדר) ובנוסף אוהבת הומואים.. מה לא בסדר איתי? :( סליחה על האורך!!!! מסתבר שהיה לי הרבה מה להגיד כנראה.. אשמח לתשובה מפורטת ותודה על הסבלנות!! ל'

חח יש לי כמה טעויות.. א' הוא לא בן 17 סליחה הוא עוד חודשיים בן 18 כבר. וב' אנחנו מדברים במסנג'ר לא כמה חודשים אלא משהו כמו שנה, אולי פחות אולי יותר. נראה לי ששנה כי אני זוכרת שבפעם האחרונה שדיברנו אני זוכרת שהוא עוד לא היה בן 17.. חח אז תיקון טעות :)

ל שלום, חלק ממה שעובר עלייך מאפיין את גיל ההתבגרות. ההתאהבויות החזקות, הלא מוסברות לעיתים. ההערצה מרחוק, ההתלהבות, וגם ההתאהבות בבנים שמעל לגילך. אבל, ישנו רובד עמוק יותר במה שאת כותבת. נשמע שלא נוח לך בקשרים זוגיים, קרבה מאיימת עלייך, מפחידה אותך. את מעדיפה לשמור על מרחק בו לא תפגעי. חלק מזה קשור אולי לחרדה החברתית ולפחד שיראו אותה, אבל חלק נוסף קשור לקושי שאת מסמנת עליו. בנים רגישים, הומוסקסואלים, או בעלי התנהגות נשית, לא מאיימים עלייך, ומשום כך את מעדיפה להיות איתם. אין כאן שאלה של נורמלי או לא נורמלי, אני מניח שזה מפריע לך ברמה כלשהי, ובמידה ותרצי לטפל בזה, נושא הקרבה והאינטימיות יהיה נושא מרכזי לדעתי. דרור

שלום רב! המטפלת שלי יצאה לחופשה ואני עכשיו חזרתי מחופשה לפני שיצאתי הייתי במצב נפשי מאד לא טוב. (עברתי התעללות קשה בילדות לפי ההגדרה של המטפלת) יש תקופות שאני ממש במצב אפטי ששום דבר בעולם כבר לא מענין אותי ובמצב שלגמור עם החיים האלו זה הפתרון הכי אופטימלי. אני רוצה לציין שאני מטופלת פעמיים בשבוע אצל פסיכולוגית קלינית. עכשיו אני מרגישה יותר טוב אבל קשה לי בלי הפגישות בפרט שאני לא במיטבי אני מנסה לא לחשוב על כל הדברים שמציפים אותי אבל אין לי למי לספר עד החודש הבא וזה מאד מאד קשה!! המטפלת שלי הציעה לי שאלך לקולגה שלה אך אני לא יכולה לדבר ולהפתח למישהו חדש עם המטפלת הנוכחית זה לקח שנה וחצי עד שבניתי אמון בה. לכתוב לה זה לא הפתרון בשבילי מאד קשה לי לבטא את עצמי בכתב ואני חוששת שאנשים נוספים יקראו את מה שכתבתי. מה עלי לעשות???? מאד קשה לי. תודה מירב

אממ.. ככ מבינה אותך .. אולי חברה ..מישהו ...שאת בוטחת בו ... מישהו שיכול לתמוך בך .. את חייבת את העזרה ..התמיכה הזו ... למרות הקושי ..אולי כדאי בכל זאת לחשוב כאופציה על הקולגה שהופנית אלייה ..? אל תבטלי ... מבינה את הקושי .. אבל זה עדיף מאשר להשאר לבד .. חוצמזה ..תכתבי , תוציאי ..יש פה הרבה אנשים שידמחו לתמוך בך.. אני בטוחה .. במקביל , תעזרי במוקד ערן אם צריך .. העיקר אל תשארי לבד .. מחבקת אותך , ש

מירב שלום, את מעלה שאלה לא פשוטה, איך מתמודדים עם חופשה של מטפל. המטפלת שלך השאירה לך אפשרות לפנות לקולגה, אך את מעדיפה שלא וזה מובן. אני חושב שזה מעיד גם על כך שאת אולי לא מרגישה לגמרי טוב, אבל יש בך עדיין כוחות מסוימים להתמודד. את כותבת שאת לא מתבטאת היטב, ובכל זאת התבטאת באופן יפה מאוד בדברייך, כך שייתכן וכתיבה, כאן בפורום, אליה, ואולי גם אליה מבלי לשלוח יכולה לעזור. לבסוף, נסי לחשוב, כאשר קשה לך, מה היא הייתה אומרת. כיצד היא הייתה מגיבה. ברגע שתוכלי להרגיש שיש לך יכולת כלשהי להתמודד, תרגישי את חסרונה אבל פחות, הזמן עד לחזרתה יעבור מהר יותר. דרור

גאולה שלום, לא מצאתי שום דרך אחרת לפנות אליך, אם את כתבת את המאמר בנושא "סיפורי פוגים" בדה מרקר אני רוצה לספר לך משהו שקשור אליו אשמח אם תוכלי ליצור איתי קשר במייל תודה ליאת

היי ליאת, אכן זו אני, שלחתי לך מייל, אשמח לתגובתך, גאולה

היי גאולה, תוכלי בבקשה לשלוח אלי מייל ל: [email protected] קיבלתי את הודעתך דרך הפורום אבל המייל שלך לא מופיע בה, ולא קיבלתי ממך מייל תודה ליאת

היי.. אני רוצה להתייעץ איתכן.. אני כבר שנה ו 3 חודשים בטיפול אינטנסיבי ..ללא תרופות .. תמיד הייתי אנטי אנטי אנטי ...כדורים מטבעי אני לא אדם שלוקח כדורים ..גם אקמול .. ואפרט בהמשך למה ... אני מעלה את השאלה הזו .. האם כדאי לקחת כדורים .. כי אני מרגישה שאני נמצאת תקועה ..עם עצמי .. במבוי סתום ללא יכולת יציאה ..!!!!!!!!!!!!!!!! שפויה והגיונית.. אממ.. עברתי אונס לפני 11 שנים ..אונס אכזרי ..!!!! לא טיפלתי בעצמי , בעצם ניסיתי בתקופת הצבא ..אבל נפלתי על פסיכאטר שהיה פסיכי בעצמו ..מסתבר .. ואמר לי .. שהוא לא מאמין לי למה שעברתי .. שאחת "כוסית" כמוני יכולה רק להנות ממה שעברתי ..ושיש 3 אופציות בכדי לעזור לי : 1.שאני אדגים לו מה הבחור עשה לי ..ונעשה עלאק.. " חוויה מתקנת" . 2. שאני אקח כדורים פסיכאטרים ..כי אני משתגעת (זו הסיבה שאני לא מעיזה לקחת עד היום). .. 3.שאם השיחה הזו שהתנהלה ביננו תצא מהחדר ..הוא ידאג לאשפז אותי ..(חחח באמת האמנתי לו).. עד היום יש בי פחד שמישהו יאשפז אותי בגלל כל מה שאני עוברת.. אחרי שעברתי את הסרט הזה מולו ..החלטתי שאני וטיפול כבר לא חברים .. עברו השנים .. הדחקתי , למדתי להסתיר את הפגיעה מעולה ..תפקדתי ..עבדתי ..אבל בפנים הייתי שבר כלי , אף אחד לא ידע ..ואני המשכתי "כאילו" בחיים ..אפילו התחתנתי ..ילדתי .. עד ש..!!!!!! ש..פגשתי את הבחור שפגע בי ברחוב לפני שנה וחצי ... ואז, כן..התמוטטתי ..נפלתי לבור עמוק שחפרתי לעצמי במשך כל אותם השנים עם ההדחקה ..העצומה אממ..הפרעות אכילה תמיד היוו אצלי קשר לפגיעה .. רק הוחמרו לחלוטין מאז המפגש מולו .. ההזכרויות במה שהוא עשה לי ..ומה שהוא הכריח אותי לעשות התקשרו למאבקים מבחינתי באוכל ..סוג של שליטה עבורי ...לא יודעת מה הקשר אבל זה אמיתי אצלי לחלוטין .. מבחינתי היה לאכול ..זה להזכר בדברים נוראיים שהוכרחתי לעשות ואז הייתי מקיאה ..בעצם אוכלת ומקיאה .. בנוסף , פלאשבקים, סיוטים ...חוסר רצון לחיות ..לעיתים אפילו בליעת כדורים מיאוש טוטאלי (לפעמיים עדין ..רק שמנסה למצוא פתרונות אחרים כמו להגיע ישר לטיפול ולא לקחת את הסיכון של מה שאני יכולה לעשות לעצמי ) .. בקיצור ...כל זה אפף אותי כל הזמן ...הזה התחלתי טיפול פסיכולוגי ..כי לא היה ברירה ...!!! למרות שמאוד נרתעתי בעקבות הטיפול שזכיתי לקבל בצבא.. הגעתי לפסיכולוג מדהים..אדם מיוחד ..שלאט לאט ..עם הזמן ..הצליח לבנות איתי מערכת אמון בתהליך ככ עמוק וקשה .. הטיפול שאני עוברת קשה מאודדדד כואב ..כן עד היום .. לא מצליחה לדבר הרבה על הפגיעה הנוראית אלא רק על הכל מעבר ולא ממש על זה ..ויש הרבה הרס .. עדיין יש טיפולים שקר לי נורא ..הגוף מדבר בעד עצמו ..שותקת הרבה ..מפחדת להתעסק בכאב הנוראי הזה .. אפילו מקבלת כאבי בטן נוראים כבר בדרך למטפל.. בוכה , עייפה , תשושה , מתוסכלת .. במשך כל ה שנה ו3 חודשיים אני בטיפולים אינטנסיביים של פעמיים בשבוע ובחודשים האחרונים מרגישה שחזרתי לתקופות של ההתחלה ואפילו מגיעה ל 3 טיפולים בשבוע ... אני מרגישה מיואשת ..למרות שאני יודדעת שהטיפולים מהווים לי מסגרת בטוחה , שומרים עליי..נותנים לי הגנה לכאב ..אני היום מבינה שהמטפל שם בשבילי ..אחרי הרבה קשיים שהוא עבר איתי ביחד ..הוא לא מוותר ..וזה מאוד חשוב עבורי בבניית האמון שנפגע לי ..והיכולת לחדש את זה אצלו בטיפולים .. הטיפול מאוד חשוב לי היום ..גם אם אני לא תמיד מודה .. בנוסף , התחלתי בתקופה האחרונה לעשות טיפולי רייקי ..שמוצאים ממני כל טיפת כח אפשרית שנשארת למקרה חירום .. בעצם מתמוטטת עם ריאקציות או בלי ..ריאקציות ..של אחרי טיפול .. הפכתי לאחת כזו ש.."מטופלת" באופן אינטנסיבי ונראה לי שזה כבר טו מאצ...עבורי !!! אחרי חצי שנה הפסיכולוג ניסה לשכנע אותי לקחת כדורים ..ואני עדיין בשלי לא !!!... מפחדת מהתלות הזו ..מההתמכרות אליהם..מהמינונים ..מזה שאף פעם לא אוכל להפסיק איתם .. שהמצב הזה ימשך ככה לתמיד.. לא שהמצב היום טוב יותר ..מבחינת תלות בדברים אחרים ..בגלל שאני לא מסוגלת לתפקד כמו אדם נורמלי .. אני ..מנסה להתחמק ..מעניין הכדורים .. אמנם שואלת , מתעניינית ..אפילו בעבר הגעתי פעם אחת לפסיכאר נחשב ..שהחליט לתת לי פרוזק .. אבל אני בשלי לא!!! לא הסכמתי לקחת .. ממשיכה לפחד מנטילת כדורים .. ממשיכה לדבוק שכדורים זו אופציה שלא באה בחשבון למרות שהסבל שאני עוברת גדול .. אני לא יודעת ..אולי אני באמת טועה .. אולי אני נמנעת ממשהו שהיה יכול להקל , לעזור ..לתת לי להתקדם יותר ..בטיפול ..בחיים .. אני לא יודעת .. אני לא יודעת מכאן מה לעשות .. אני מפחדת .. מפחדת מהמצב הזה שלי עכשיו .. מפחדת מהמצב שאני יכניס את עצמי .. מפחדת מהתלות הקבועה הזו היום אצל הפסיכולוג ..כאילו שזה לא יעלם לעולם .. מפחדת להוסיף עוד תלות של כדורים .. ומה יקרה אם הם לא יעזרו ?..אז יגיע אשפוז כפוי?...!!!! מהצד אולי נראה שאני נהנית להתעלל בעצמי ..(..לא ממש לא .. כי הרי מי לא ייקח לעצמו כדור אם הוא יודע שזה יפתור את בעיותיו .. ואולי ההתעלות הזו בעצמי ...ההרס ..הלעבור דרך הכאב .. זה משהו שמשאיר אותי להרגיש ..להרגיש שאני חייה .. כי ברגע שאין לי תחושות , והרגשות ..כאילו שאני בהיי טוטאלי ..אני בעצם מנותקת מעצמי .. אולי אני מפחדת מזה שפתאום אני לא אצליח להתחבר לעצמי .. כאילו שרק דרך הכאב הזה ..אני מרגישה שאני לא מתה .. אולי אני מפחדת להרגיש טוב ..כאילו אסור לי .. לא יודעת .. הפחד העיקרי שלי שבאיבוד שליטה ..בנפילות אני אבלע יותר מידיי כדורים .. בעיקר בגלל זה מפחדת שיהיו בסביבה שלי כדורים ..באופן קבוע .. לא יודעת מבולבלת מידיי .. מצטערת עם הצפתי רגשית , אשמח לשמוע ..תגובות תודה רבה .. על ההבנה ..והקריאה .. ש'

http://www.doctors.co.il/xID-5025,xCT-105,m-Doctors,a-Article.html

ש שלום, את מתארת את מצבך באופן מוחשי ביותר, את נוגעת במגוון רחב של נושאים ושאלות אך מאחר וביקשת להתמקד בנושא התרופות אתייחס לנושא זה. תרופות פסיכיאטריות, בוודאי אלו מהדור החדש יותר כגון הפרוזאק ודומיו אינן ממכרות. הן אינן מעלימות את הכאב לגמרי, אלא ממתנות אותו. מאפשרות לשלב עבודה פסיכותרפויטית ביחד עם טיפול תרופתי באופן יעיל יותר. אבל נראה לי שאת יודעת את זה וכבר שמעת את זה. אצלך, כך נראה, ההתנגדות לתרופות היא עמוקה יותר. היא קשורה לעבר, לחשש להיות חולה, להכיר בעצמך כחולה. מנגד ישנו חשש לאבד את תחושת החיבור לחיים על ידי הכאב. בנוגע לראשון, חלק גדול מאוד מהנוטלים תרופות פסיכאטריות אינם חולים. הם נעזרים בתרופות הללו. כך גם לא סביר כל כך שתגיעי לאשפוז כפוי הדורש קריטריונים מאוד מחמירים. לגבי השני, נראה שכאן ישנו קושי עליו ניתן לעבוד בטיפול, ביחד עם הפחד מתלות שיש בך. נסי להביא לטיפול את ההתלבטויות שלך על כל המעורב בהן. לדעתי תרופות יכולות להקל עלייך, הן לא ייפתרו את הכל ובאותה מידה גם לא יגרמו לנזק כלשהו. אם כבר תחושת השליטה תחזור קצת יותר לידיים שלך. דרור

מניסיוני, רצוי להחזיר את התהיות הללו כפי שהצגת פה בצורה מפורטת ויפה אל תוך הטיפול שלך ולהחליט מתוכו - האם כדאי להמשיך באינטנסיביות ובמינון הפגישות הנוכחי, האם כדאי לנסות תרופות ומה הפחדים וכו'. לדעתי, כדאי שגם מידע שאת מקבלת מבחוץ בהקשרים ששאלת, יחזרו לטיפול ויעובדו בו. מתוך הטיפול יש סיכוי טוב שתמצאי את התשובה האינדיבידואלית המתאימה לך באופן מיוחד. תוכלו לגשש יחד, בקצב שלך, היכן נמצאת הנקודה שבה תרגישי נתרמת יותר מניזוקה. לעתים מנסים פעולות שונות כדי לדעת אם הן מתאימות יותר או פחות. לאט ובסבלנות. לפעמים מצליחים יותר. לפעמים פחות, אבל ניתן לתקן. ההחלטות אינן חתומות וגמורות - ניתן לשנות את אותן בדרך ואין איזה משהו שאת חייבת להתקבע עליו. תרגישי טוב, ומקווה שאפילו השיתוף לבדו עזר לך במעט

תודה רבה על התגובות ... עזרתם לי להרגע מעט , ולקבל פרופורציות ... תודה רבה :-)

לטיפולכם

זה לא באגים, זה סתם איזה נג'אס שמנסה נסיונות.. מכירים את זה כבר פה לא מתרגשים יותר מדיי מרגיז, אבל חפיף

לא באג?

דרור שלום, אני נמצא בטיפול דינמי מספר חודשים.מאוד מרגיזה אותי העובדה שפסיכולוגים מודדים את יכולתו של המטופל להגיע להישגים בעיקר עפ"י מחקרים וסטטיסטיקות יבשות ומייחסים חשיבות כמעט אפסית לתכונות מפתח כמו עקשנות,נחישות,כח רצון וכושר התמדה. מדוע זה כך אצלכם?מדוע מתייחסים בחרדת קודש למחקרים מדעיים ובספקנות רבה כל כך לרוח האדם ויכולתו להתעלות על עצמו כשהוא רוצה?

יובל שלום, נשמע לי שמשהו מרגיז אותך בטיפול, אתה מרגיש כאילו קבעו את עתידך באיזשהו מחקר ולך, ולתכונות האופי שלך אין מה לומר בנושא. זו חוויה מרגיזה, אולם לא ברור מהיכן קיבלת אותה. שכן, טיפול דינמי עוסק בבחינה משותפת עם המטופל, במסע משותף לתוך הנפש והבנה טובה יותר של המתרחש בתוכו. חלק מהגישות אף חרטו על דגלן את שאיפתו של האדם לשינוי וצמיחה. כך שייתכן וקורה משהו בינך ובין המטפל שראוי שייבדק שם, בתוך הטיפול. דרור

My boyfriend lost his dad in a very unexpected way two AND a half monthes ago. he's so sad AND i can hardly take it. i already told him to go see someone that could help him cope AND he went to a psychologist through the Klalit but didn't like him. i gave him two names of other ones that my own psychologist recommended, but i cannot keep telling him to call AND make the appointment, i feel like im bothering him. he's not working, every job he found since he left for defferent reasons he found, he won't sleep with me AND all likes to do is to sit in front of the TV. can you give me any suggestions about how can i handle the situation? is there a list of "do"s AND "don't"s?? please answer in hebrew. appriciate you help AND quick response. Jia

jia שלום, נשמע לי שאת מאוד מודאגת מהמצב של החבר שלך, קשה לך לראות אותו ככה. אבל מה שלא הבנתי מדברייך זה מה הוא אומר, האם הוא חש שהוא זקוק לעזרה, מה מעורר בו המוות ועוד. הדבר החשוב ביותר לדעת הוא שתהליך אבל עלול לקחת זמן ממושך. עם זאת ישנו אבל היכול להתפתח לאבל פתלוגי, לדכאון שלא חולף. לרוב זה קורה כאשר המוות של האדם הקרוב "מתיישב" על מקומות לא פתורים, למשל סביב המוות בכלל, או סביב היחסים עם האבא. עצתי לך היא קודם כל לנסות לדבר איתו. לשמוע ממנו כל מה שירצה לומר. לא לפחד. ואולי בהדרגה הוא יהיה מוכן לפנות לקבלת עזרה, ולחזור למסלול חיים רגיל. דרור

הי דרור, נניח כי גבר מסוים סובל מהצלחה מועטה עם נשים פשוט מן הסיבה שהוא לא נראה טוב. בייאושו הוא פונה לפסיכולוג.כיצד הפסיכולוג יעזור במקרה זה לתקן את המצב?

ליאת מתוקה, זו לא התנהגות מזמינה. מותר לו לשאול כמה שהוא רוצה. הנושא מטריד אותו. אולי הוא מעוניין גם בחוות דעת מפסיכולוג גבר? שיהיה לך יום טוב

ולא זכור לי שביקשתי את רשותך בשביל לשאול שאלות פה בפורום.

יוסי שלום, ברור שנושא המראה החיצוני שלך מטריד אותך מאוד, אתה מרגיש משהו, ונשמע שלא מאמין שיש בך משהו שניתן להימשך אליו. לרצות אותו. על זה ניתן לעבוד בתוך טיפול. כך גם תסבול פחות וגם לא תציב עבור עצמך וגם מול הנשים שאתה פוגש , את התחושה שאתה לא מאמין. כאשר תרגיש שווה יותר מבפנים, תופתע לגלות שזה מקבל גם ביטוי חיצוני. דרור

ליאת, אני לא מבינה מדוע את מוחקת פה הודעות בימים של דרור או של אורנה! בימים שלך, ליאת, לא נכתוב, אם ההודעות שלנו מפריעות לך. אבל למה לא לתת לדרור ואורנה להחליט מה ראוי להיכתב ומה לא ראוי- בימים שלהם?! נקודה למחשבה. בברכה, גילה

בפגישה האחרונה צעקתי בכעס על המטפלת שלי, דיברתי אליה לא יפה, העלבתי אותה, והיא לא פגעה בי בחזרה היא הייתה שם בשבילי אמרה שאלו דברים קשים שאני אומר והתחילה לנסות להרגיע ועוד התקשרה אלי למחרת לשאול איך אני. אני מתבייש לחזור אליה, מה אני יכול לעשות אני במצב מאוד רגיש ומה יקרה אם אני שוב יתפרץ?

מיכה שלום, מה שקרה לך יכול וקורה בטיפולים. כעת אתה מבוהל וחש בושה על התנהגותך, למרות שלפי תיאורך שום דבר לא קרה למטפלת, היא אפילו התקשרה אליך למחרת. מה שאני אומר הוא שאם הצלחת לבטא כעס מולה, והייתה לכך חשיבות רבה לדעתי, תוכל לבטא גם את רגשות הבושה שיש לך כעת ולהבין מה קורה שם מולה, וכיצד זה קשור לטיפול. דרור

שלום דרור וגם לעמיתך, הפורום הפך להיות לאחרונה כמקום למפגש חברתי ולהתכתבויות אישיות. לפני שהגעת לכאן דרור, החליטו לחסל את התופעה. ולטעמי, עכשיו היא חוזרת וחבל. חומר למחשבה

שלום לי, גם אני שמתי לב לתופעה זו, ודעתי כדעתך. בכל מקרה לקחתי את דברייך לתשומת לבי. דרור

במשך ילדותי ראיתי (כדבר שבשיגרה) משהו בעל אופי מיני שאבי נהג לעשות בבית מול הטלויויזיה, בסלון וכו' -זה תמיד דחה אותי מאד, לפעמים עד שהייתי הולכת משם, וחשה גועל כלפיו.אבל זה לא נעשה מתוך כוונה לפגוע.הוא אבא אהוב ומקסים עדין ומפנק.האם בכל זאת יש לזה השלכות? אני מאופיין כגבולי האם זה יכול להיות קשור? לאחרונה זה עלה בזכרוני..ולא מש משם.

שלום לך, כפי שכתבתי בשבוע שעבר, חשיפה מוקדמת לאקט מיני כלשהו בהחלט יכולה לפגוע בהמשך בעיקר אם היא הודחקה ולא עובדה במהלך השנים כאשר היו כוחות לעבד אותה. אבל לרוב היא באה בתוך קונטקסט של מקום שאפשר חשיפה לאקט כזה, מקום שלא הקפיד על הגבולות ושיכיל לתרום להתפתחות של היעדר החזקה מתאימה ולבסוף גם להפרעת אישיות גבולית בחלק מהמקרים. דרור

שלום, מטופלים שונים, כמו אנשים שונים שאנו פוגשים, מעוררים בנו תחושות שונות. אבל בניגוד לרגשות העולים מול אנשים שאנו פוגשים מחוץ לחדר הטיפול, בתוך חדר הטיפול אנו מנסים לבדוק עם עצמנו מה המשמעות של רגשות אלו וכיצד הם יכולים לתרום לתהליך הטיפולי. דרור

האם אפשר לנהל חיים נורמאליים עם בת זוג שאובחנה כבעלת הפרעת אישיות גבולית? האם הן יכולות להיות אמהות? איך מטפלים בזה? ולמה אני לא הבנתי שהיא חולה עד עכשיו? איפה היא ואיפה מתחילה ההפרעה? ואיך זה יכול להיות שיש למישהי הפרעת אישיות גבולית והיא כל כך מוצלחת ונראית בריאה? אין לי מושג מה זה אומר, קראתי חומר בנושא אבל לא כך כך ברור לי כי לכל דבר שמוסבר שם פתאום מסבירים גם ההיפך, כלומר אומרים עצובה מול שמחה, תלותית מול עצמאית, מתקרבת מול מתרחקת, בעלת הרס עצמי אבל התנהגויות נורמאליות, אז מה זה אומר על האדם שהוא שני אנשים? היא לאחר נסיון התאבדות שכמעט הצליח ולאף אחד אין מושג למה היא ניסתה להתאבד, אני והמשפחה שלה לא מבינים איך לעזור במשהו כזה. מה שמוזר שהיה נראה שהיא בתקופה הכי טובה שלה - היא נסעה לחו"ל לשבועיים, חזרה מאושרת יוצאת המון עם חברים, אנו מאוד מאושרים. אני כותב לכם בוכה ועדיין לא מאמין שהיא ממש רצתה למות איך אפשר לאכול דבר כזה נכון שלפעמים הייתה עצובה אבל למי מאיתנו אין ימים כאלה?איך אתם יכולים להסביר לנו את זה?

שלום אביתר, ראשית הפרעת אישיות גבולית אינה מחלה, חשוב לזכור זאת גם בשל אופן הטיפול, וגם בשל ההכרה כי המדובר במבנה אישיות, המלווה אותה שנים רבות ולא פרץ לפתע. בעלי הפרעת אישיות גבולית, אכן מתוארים בספרות כבעלי פערים בתוך האישיות, המובילים לתנודות חדות במצב הרוח. עם זאת ישנן רמות שונות של תפקוד, ישנם המתקשים מאוד לתפקד, להתמיד בכל מסגרת שהיא, ויש המסוגלים יותר. אחד הדברים שפחות רואים על פני השטח אך משותף לרבים מהסובלים היא תחושת הריקנות הפנימית, שביחד עם אימפולסיביות הופכת אותם פגיעים למעשים אובדניים ולפגיעה עצמית. ניתן בהחלט לנהל חיים עם הסובלים מהפרעת אישיות גבולית, אני מניח שחייתם עד כה מבלי שידעת והיא לא השתנתה רק בגלל האבחנה. עם זאת חשוב לשים לב לפגיעות ולנסות לפנות לטיפול בהקדם האפשרי. דרור

שוב חזרתי מהטיפול היום, ושוב לא אמרתי לה כמה קשה לי וכמה אני רוצה למות, אני בוכה עכשיו, והבדידות מאיימת לחנוק כל נשימה. למה הולכים לטיפול אם נשארים שוב לבד. למה היא לא רואה שיש בתוכי כאב ועצב, ורוצה לבכות שעות לידה ושרק תשב לידי ותיתן לי יד. כמה קשה לבכות לבד ולצחוק ביחד. הלוואי ויכלה להכנס לשניה לתוכי ולהבין את השחור ואת גודל הכאב. ולמה כולם מאושרים סביבי, ולמה היא חוזרת לחיים המושלמים שלה כשאני נופלת. איך היא לא רואה, למה היא כמו כולם ששומעים מה שהם רוצים ורואים מה שהם מייחלים לו. מתי כבר ארגיש טוב יותר ואפסיק לבכות.

שלום לך, אחד הדברים הקשים ביותר כשמרגישים רע, הוא התחושה שלכולם מסביב טוב, ובוודאי טוב יותר מאיתנו. ישנה הרגשה שלא מבינים עד כמה קשה, או לא רוצים להבין. בין אם זה בטיפול ובין אם לא. אחד האתגרים העומדים בטיפול בפני המטפל אבל גם בפני המטופל הוא לנסות ולחצות את הסף הזה, להצליח לתת אמון במטפל שרואה כמה קשה, גם כשמנסים להסתיר, במיוחד כשמנסים להסתיר. אם תוכלי לאפשר לעצמך לדבר איתה על התחושות האלו, אפילו להתחיל בלדבר על הקושי לדבר עליהן, על ההרגשה שלה טוב אני מניח שעם הזמן תוכלי לשתף אותה ביתר קלות גם בכאב העמוק יותר שלך. דרור

כל הזמן זה אותה תחושה אני לא יכולה לישון בלעדייך למה באת, למה הגעת היה כל כך רגוע כאן לפנייך. והדמעות שאני בוכה לא מכאב, לא משמחה, ולא עצב. רק מזכירות לי את העובדה שאני חיה בעצם.הרגשה משונה כמו לפני נפילה זה הלב שנכנע, על כל הטוב ולרע אין להיות חלשה אוהבת אותה. ואלה הסודות של חייך את לא תגלי לעולם כל עוד תכסי את פנייך איש לא יראה את השריטות המתחבאות מתחת לסודות. תקשיבי טוב פעם אחרונה אני כותבת לך ואת מתעלמת כמה רע עשיתי לך השארת אותי בשדה הקרב מדממת והדמעות שאני בוכה הן מעולם לא נשפכו כאן בעצם אז עד הפעם הבאה להתראות בגן עדן. הרגשה משונה כמו להיות אסירה בתוך הלב שנכנע אל יופייך הנורא שמתקלף כמו קליפה אוהבת אותך. ואלה הסודות של חייך ותמיד אהיה זאת שיודעת את תפילותייך בין שתיקותייך ותמיד אהיה זאת ששומעת את קול שפתייך את סודותייך.

ושוב, אנא, כשאתם מצטטים קטע, או רושמים פרפרזה קטנה עליו, אנא רישמו מי היוצר. גם בשבוע שעבר הובא לכאן קטע של סילברמן מספר פעמים ללא ציון המקור. המקור של ההודעה שלמעלה הוא http://www.mp3music.co.il/lyrics/11297.html הסודות דנה עדיני מילים: דניאל סלומון לחן: דניאל סלומון וכל הזמן זו אותה תחושה, אני לא יכולה לישון בלעדייך למה באת? למה הגעת? היה כל כך רגוע כאן לפנייך. והדמעות שאני בוכה, לא מכאב לא משמחה ולא עצב רק מזכירות לי את העובדה שאני חיה בעצם הרגשה משונה כמו לפני נפילה זה הלב שנכנע על כל הטוב ועל הרע אל להיות חלשה אוהבת אותך ואלה הסודות של חייך את לא תגלי לעולם כל עוד תכסי את פנייך איש לא יראה את השריטות המתחבאות מתחת לסודות תקשיבי טוב פעם אחרונה, אני כותבת לך ואת מתעלמת כמה רע עשיתי לך? השארת אותי בשדה הקרב מדממת, והדמעות שאני בוכה הן מעולם לא נשפכו כאן בעצם אז עד הפעם הבאה להתראות בגן עדן הרגשה משונה כמו להיות אסירה בתוך הלב שנכנע אל יופייך הנורא שמתקלף כמו קליפה אוהבת אותך.. ואלה הסודות של חייך את לא תגלי לעולם כל עוד תכסי את פנייך איש לא יראה את השריטות המתחבאות מתחת לסודות ותמיד אהיה זאת שיודעת את תפילותייך ואת שתיקותייך ותמיד אהיה זאת ששומעת את קול שפתייך את.. סודותייך אלה הסודות של חייך את לא תגלי לעולם כל עוד תכסי את פנייך איש לא יראה את השריטות המתחבאות מתחת לסודות

די כבר להגיד לנו מה לכתוב ומה לצטט. תמצא חיים. וזה מקורי שלי

נעמה שלום, הכאב בדברייך עולה באופן ברור מאוד, את מרגישה שאת צריכה לבכות לדבר לבטא את התחושה שיש בך ילדה שלא נשמעת, שמסתירה, ילדה שנמצאת בך לצידך. את מוזמנת להמשיך ולכתוב כאן ולתת ביטוי לתחושות אלו בכל דרך שתרצי. במקביל אני מקווה גם שתוכלי להיעזר בטיפול אם טרם נעזרת. דרור

מותר לכתוב לך למייל ?

שלום מיה, את מוזמנת לכתוב למייל האישי אם את חשה צורך בכך, דרור

החבר שלי מנהל בלוג באינטרנט. עד עכשיו כיבדתי את הפרטיות שלו ולא קראתי. לאחרונה יצא לי לקרוא כמה דברים שכתב שם. מסתבר שהוא כותב שם קצת על היחסים בינינו ומדי פעם גם תיאורי סקס שלנו. כמובן שהכל שם בעילום שם, אבל זה בכל זאת מפריע לי (עוד לא דיברתי איתו על זה). זה נראה לי כמו פריצת הבועה האינטימית שלנו למרחב קוראי האינטרנט. האם זה נורמלי שזה מפריע לי? האם עלי לכבד את המרחב שלו? איפה עובר הגבול בין הקשר שלנו למרחב הפרטי שלו?

שלום לך, החבר שלך כותב על היחסים שלכם באינטרנט ואת אומרת שזה מפריע לך. בעיני זו הבדיקה היחידה. אין כאן משהו אוביקטיבי, בהחלט ניתן להבין את המקום שלך, כמו שניתן להבין אנשים שזה לא יפריע להם. אבל אם זה מפריע לך נסי לדבר איתו, זה שאחרים לא יודעים מי כותב שם לא משנה לך, את יודעת והיית רוצה שזה ישתנה. הדרך היחידה שזה יקרה היא אם תדברי איתו. ושוב, אל תנסי להשוות את עצמך לאחרים. דרור

תודה על התשובה. אשמח אם תוכל למחוק בבקשה את העץ הזה.

כיצד משתחררים מקשר המשיכה למטפלת. המחשבות לא מרפות, עוצמתן משתנה חליפות. יש תחושה של הדדיות .

שלום לך, ראה את התשובה למטה, ובנוגע להדדיות, ייתכן והתחושה הזו מעצימה את המחשבות. אני מחזק את המלצתי לפתוח את הנושא בטיפול, לא בכדי שיהיה מימוש של המשיכה אלא כדי שניתן יהיה להבין מה קורה לך שם מולה. דרור.

לא בכדי זה לא לחינם

כיצד משתחררים מקשר המשיכה למטפלת. המחשבות עליה לא מרפות, עוצמתן משתנה חליפות.

אנונימוס שלום, האם אתה עדיין בטיפול? אם כן, הרי שלמחשבות על המטפלת יש חשיבות טיפולית. הן מתערבות בקשר שלכם וצובעות את הפגישות באור מסויים. לא ברור האם היא יודעת על מחשבות אלו או לא. אבל נראה לי שאתה יכול, למרות המבוכה לנסות ולהביא את המחשבות הללו אל הטיפול. שם בעזרת עיבודן והבנה מהיכן הן מגיעות, מהיכן העוצמה שיש להן, תוכל להרגיש שהן תופשות פחות ופחות מקום בטיפול, ומאפשרות לך להתמקד בטיפול ובסיבה שבגללה הגעת לטיפול מלכתחילה. דרור

אני בטיפול 11 חודש ועדיין לא מרגישה נוח מול המטפלת שלי, חברים שהיו בטיפול אומרים שתחושה של נוחות ואמון מתבססות יחסית די מהיר אפילו בפגישות הראשונות. אבל אצלי עדיין משהו תקוע מסרב להשתחרר. דיברתי איתה על זה אלף פעם, היא מאוד מקשיבה ונחמדה, אבל משהו בה אולי גורם לי להסגר, מה שעוד יותר מפריעה לי היא העובדה שהיא לא מרגישה אותי אם אני עצובה או שמחה אם אני אמיתית או פשוט לא משתחררת. ואני עדיין נשארת עם אותם בלמים שהיו בי תמיד אני לפעמים אפילו מרגישה בחדר שהיא לא מתייחסת לנושאים חשובים או לדברים שקשים לי, כאילו פוסחת מעליהם, במקום שהיא תביא אותי למקום הבטוח היא נשאבת איתי למקום הסגור והקשה שלי, היא לא מעזה לגעת במקומות כואבים ואני כל הזמן מרגישה שאם היא לא תיגע ואני לא אגע אז אני אשאר בזכוכית הזו לנצח. שקלתי ללכת לבדוק פגישה או שתיים אצל מטפל אחר לראות אם הוא מרגיש אותי או שאולי יצליח לגרום לי להרגיש שאני במקום בטוח ומחזיק ואולי בכלל לחפש מטפל ממין זכר ואולי היא פשוט רגישה אבל חסרה את הכלים להגיע אל המעבר לעצמי. מה לעשות? באמת שבדקתי עם עצמי איך אני יכולה לעזור לה כדי שיעזרו לי אבל זה לא עובד היא פשוט לא קולטת אותי, את הכאב שלי, את הפחדים שלי, את הגרסא המבויימת של עצמי. יכול להיות שבאמת יש מטפלים שלא יכולים לעזור?

רציתי להרגיע אותך - אנחנו לא צריכים להאכיל את המטפלים בכפית. אם את מרגישה שאת צריכה כל הזמן להסביר לה ולעזור לה כדי שיהיה לה האומץ לגעת במקומות כואבים, כנראה שהיא לא מספקת את הסחורה. זה שהיא נחמדה ורגישה זה מעניין את הסבתא גם חברות שלי רגישות ונחמדות ועדיין את הכאב, הבכי, והדברים הלא גלויים אני חווה בחדר הטיפולי. לכי תנסי מטפל אחר מנסיון אני אומרת לך שכבר בפגישות הראשונות את כבר יכולה לדעת אם זה הולך להיות מסע משותף או עבודה שחורה חד צדדית. בהצלחה ובמקום "לא לפגוע באף אחד" אל תפגעי בעצמך

רעות שלום, ראשית ייתכן בהחלט שמשהו שקורה ביניכן לא מאפשר לך לבטא את הקשיים שלך. ניתן לדבר על מה שקורה ולנסות לפתור זאת, וניתן לנסות להחליף מטפל. לעיתים ניתן להרגיש בתחילת טיפול שזה המטפל הנכון. אבל הדבר משתנה לא רק ממטפל למטפל אלא גם ממטופל למטופל. עבור חלק מהאנשים כניסה לטיפול ומתן אמון היא סוגייה רגישה וקשה ביותר הלוקחת זמן רב. ישנם מטפלים הבוחרים "לתקוף" ישירות את הקושי לתת אמון. ויש הבוחרים לתת את הזמן, לכבד את החששות של המטופל. לעיתים קרובות ישנו פירוש, שגוי לדעתי, שהמטפל לא שם לב שהמטופל "מציג" חזות שמחה או חזקה. אני חושב שייתכן והמטפלת שלך שמה לב אבל בוחרת ללכת בקצב שלך. אם את מרגישה שזה לא מתאים לך ולאחר שדיברת איתה לא נעשה שינוי, את יכולה לבדוק אצל מטפל עם סגנון טיפול אחר. דרור

"גברים המשתמשים באלימות כנגד בנות זוגם: תיאוריות, סיווג וטיפול" http://www.zivsoffer.co.il/images/stories/ziv_images/Violent_men.htm אשמח לתגובותיכם/ן תודה, זיו

מצאתי משהו אחד שמתאים לבעלי כשהוא מרגיש מבוייש או מושפל אז הוא ישפיל אותי יתקיף אותי

לא בטיפול אבל עם המטפל - יצאתי עם חברים בשישי ובמקום להתקשר לחברה לחצתי send בטעות לנייד של המטפל (זה היה שתיים לפנות בוקר) הוא ענה לי מבוהל ואמרתי לו סליחה בטעות. הוא התעקש לשאול מה קרה, לקח לי 10 דקות להסביר שהכל בסדר פשוט בטעות הגעתי אליו. בפגישה שלאחר מכן הוא עסק בפרשנות מטורפת על הצורך הלא מודע שלי לעזרה ושאל שוב ושוב אם יש משהו שאני רוצה לשתף. בקיצור תזהרו לא להתקשר למטפל שלכם בטעות כי זה עולה בפגישה טיפולית שלמה.....

לא ממש מביך,או מוזר אבל בהחלט היה עוצמתי. פעם לפני הרבה שנים הייתי בטיפול וכל השיחות היו דום שתיקה,שלום בכניסה ושלום ביציאה. בשיחה אחת אחרי אולי רבע שעה השקט היה מעיק כל כך,כל הזמן חיפשתי על מה להביט העיקר לא בעיניו,ופתאום ברקע בתוך כל השקט המפחיד הזה התנגן שיר ברקע,לתת-של בועז שרעבי,שכל מילה בו הייתה כל כך חזקה באותם רגעים.ואיך לא התפרצתי בבכי מה ששיחה קשה לא הייתה מוציאה ממני,ואז ברחתי מהחדר כי לא הייתי מסוגלת להיות שם יותר.

יש לי הרבה סיפורים. נתחיל עם סיפור אחד ברוח קלה. אנחנו מדברים על זה שחוש הריח שלי מאד רגיש. תוך כדי זה מתפשט בחדר ריח של נפיחה שגם תתרן יריח. זה לא הייתי אני. לא דיברנו על זה מאז.

מגעיל......אבל חמוד

כל פעם שאני אצל המטפלת ואני הולכת עם המון כאב, אני יושבת ובוכה וממש קשה לי. הלכתי לטיפול בעקבות פרידה מחבר שלי אני בת 33 והיינו שנתיים ביחד. אני בטיפול כבר חצי שנה ועדיין לא מרגישה שמשהו זז אצלי. אין לי חבר חדש , המטפלת מדהימה, נותנת לי יד כשאני בוכה, תמיד בשבילי ואפילו התחלנו לפני חודש פגישות בתדירות של פעמיים בשבוע. ועדיין אני נורא חושבת על הבחור ההוא. אני כותבת ובוכה עכשיו, מה עוד אני יכולה לעשות, אפלו חשבתי על התאבדות אבל אני פחדנית מדי.הייתה לי ילדות מדהימה ויש לי הורים מאוד תומכים אבל אני תקועה. בעצם לא יודעת מה לשאול. הצילו.....

סימה שלום, קצת קשה מכאן לדעת מה קורה בטיפול. נשמע לי שטוב לך שם, שאת מרגישה מוכלת, והמטפלת מבינה את הקשיים שלך ואף מגיבה בהתאם. אני משער שהפרידה כואבת במיוחד עבורך. ייתכן והסיבה היא שהפרידה נגעה במשהו קשה מעברך, חווית נטישה שלא עובדה עדיין. משום כך היא מקבלת עוצמה גבוהה יותר. נראה לי שהדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות כרגע הוא תיאום ציפיות, לתת לעצמך זמן להתגבר על הפרידה ולעבד את העוצמות הקשורות בה. מבלי לחשוב מתי יהיה לך חבר. ומתי לא תחשבי עליו. אני מניח שברגע שתרשי לעצמך להירגע בטיפול מבלי להסתכל האם ישנה התקדמות, תוכלי לשים לב לפתע שישנה התקדמות. דרור

מה אתם עושים כשאתם בוכים בטיפול ונגמרת השעה? יותר נכון מה עושה המטפל?

לוקח כסף אולי?

האם זה נכון שלדבר עם המטפלת שלי זה נקרא שהיא מעודד את זה

לא ברורה השאלה שלך

שלום לך, אני לא בטוח שהבנתי את השאלה לגמרי, את מה הוא מעודד? אם תרחיבי את השאלה אשמח לענות, דרור

שלום אפשר לשלוח לך מייל אישי ו

שלום לך אהובית, את מוזמנת לכתוב גם בפורום וגם לשלוח למייל האישי, דרור

איחולים לכל המטופלים שמתרגשים לחזרה שאחרי החופש, ומכינים עצמם ליפול ולהתרסק היישר לתוך הידיים ההן... עכשיו אפשר להרגיש לבד ביחד... 10, 9, 8, 7, 6, 5, 4, 3, 2, 1 Lift off

שלום לך, שבוע טוב גם לך, בתקווה שהטיפול יהיה יותר ממקום להתרסקות בתוכו. דרור

אל הלילה/משאלת שבת: אלוהיי, חיי הם בידיך קח אותם. מן הלילה באתי בשעריך-ילד מיותם. לא אבכה לא אדבר הצער לא ייתם. פתח את הדלת, תן לי לשכב דומם. דרך בזוי'ה חיי תלאות באתי מנחל הדמעות רב המשא-כבד מנשוא האומנם רחוק הסוף מפה?! אלוהיי ארור מכל בניך בן אומלל. קח אותי אליך ילד מקולל. לא אוסיף לא אשא הרוע לא יחדל. באתי אליך תן לי לפול חלל(בבקשה!!!) דרך בזוי'ה חיי תלעות... משאלה? תקווה? חלום?... העיקר שתתגשם ועוד היום! .

כשהלב בוכה-רק אלוהים שומע הכאב עולה מתוך הנשמה. אדם נופל-לפני שהוא שוקע בתפילה קטנה-חותך את הדממה. שמע ישראל אלוהי-אתה הכל יכול נתת לי את חיי-נתת לי הכל בעיני דמעה הלב בוכה בשקט וכשהלב שותק-הנשמה זועקת! שמע ישראל אלוהי- עכשיו אני לבד חזק אותי אלוהי- עשה שלא אפחד. הכאב גדול ואין לאן לברוח עשה שיגמר-כי לא נותר בי כח! כשהלב בוכה-הזמן עומד מלכת האדם רואה את כל חייו פתאום אל הלא נודע-הוא כן רוצה ללכת לאלוהיו קורא על סף תהום. שמע ישראל אלוהי-אתה הכל יכול נתת לי את חיי- נתת לי הכל בעיני דמעה הלב בוכה בשקט, וכשהלב שותק- הנשמה זועקת. שמע ישראל אלוהי- עכשיו אני לבד חזק אותי אלוהי- עשה שלא אפחד. הכאב גדול ואין לאן לברוח עשה שיגמר כי לא נותר בי כח!!!

כשאתם מצטטים שירים, בבקשה רשמו של מי הם לכבוד יוצריהם שבזכותם ובאדיבותם הראויה והמכובדת יש לנו את הזכות להזדהות אל הלילה יהודה פוליקר מילים: עמנואל לואזו לחן: אלפטריוס פאפאדופולוס גרסה עברית: יעקב גלעד

כתבתי לך לפני כמה זמן שאלתי אם כל עניין ה"חיים שלי" וכו' מעיד על אובר וענית לי שיש נורות "צהובות". החלטתי שלא להתמודד עם זה ונפרדנו. ועכשיו אני כל כך מתגעגעת. אני מרגישה ויודעת שאף פעם לפניו לא התייחסו אליי כל כך טוב ואני שואלת את עצמי האם זה חייב לבוא עם ההתייחסות הרעה, ההתפרצויות בזמן כעס, הקנאה כל הזמן. חשוב לציין שההתנהגות הטובה לא היתה רק כשהוא התנצל או משהו אלא רב הזמן ואני לא חושבת שלמישהו אחר תהיה כל כך הרבה סבלנות אליי ולסיפורים שלי ויזכור כל פרט מהלימודים ויעזור לי ותמיד יהיה שם בשבילי. את חושבת שאצל מישהו שאין לו קיצוניות לרע יכולה כן להיות קיצוניות לטוב? תודה ושבת שלום

ההודעה הקודמת בעמוד הזה "מניעה ולא תרופה" שוב תודה רבה

את כרגע עוברת תהליך של פרידה. בכל פרידה יש אבדנים ותהליך אבל שצריך לעבור כדי לעבד את האבדנים ולארגן את החיים מחדש בלעדי אותו אדם שממנו נפרדים. חלק מהתהליך כולל אידאליזציה- הווה אומר , הפחתה או ביטול של השלילי והעצמה של מה שהיה חיובי, מתוך המשקפיים האידאליות הללו קל לשכוח את הסיבה בגללה החלטת להיפרד וקשה להאמין שתמצאי מישהו כה טוב ומעניק.. את מתגעגעת, כיוון שהקשר היה משמעותי, וזה קשה. אבל ככל הנראה שבתוך תוכך ידעת כי מסוכן לך להישאר שם. אני מאמינה שעוד תחווי קשר טוב, אולי לא אידאלי ומושלם, אבל מגיע לך להנות מזוגיות בטוחה וטובה מבלי לשלם את מחיר האלימות.

נכון מאד, זה בדיוק מה שקורה תודה רבה :)

כמעט חודשיים אחרי, הכאב כל כך גדול. הייתי כל כך קרובה לבית, למשפחה, לזוגיות שכביכול רציתי, לאהבה שהיתה שם אבל היה לה צד כל כך קשה. חתכתי באופן אכזרי, פתאומי ואני בלי כל זה עכשיו. חופשיה מתחושת הסכנה והפחד, אבל לבד כל כך. אני חיה את כל הדברים שהוא אמר עלי - גם הטובים וגם הרעים. אבל הספק, אם פעלתי נכון, אם ראיתי נכון, אם היה מגיע לו שאברח ממנו- זה אוכל אותי. אני בוכה הרבה והאומץ עוזב אותי הרבה, ואני לא בטוחה בעצמי. זוכרת את הצד המעניק שלו, את רגעי החום. ורק אח"כ מזכירה לעצמי שהיה לו גם צד נורא, משפיל, מקנא, מתפרץ. מזכירה לעצמי שהרגשתי בכלוב איתו, מצוקה של דרך ללא מוצא, חוסר אמון בו שלא ידעתי לתת לו שם עד שהוא התפרץ כנגד התינוק שברחם ואמר דברים איומים שאין מהם חזרה. רק אז הבנתי שנחצה קו אדום. את ההשפלות עלי ספגתי בלי לחשוב ללכת משם בכלל. אבל זה כל כך קשה , הגעגועים קשים. געגועים כביכול אליו אבל אולי בעצם לבית שכמעט ונבנה, לזוגיות, למשהו שכמעט ניתן היה לחוש אותו. קיים בי ספק איום אם פעלתי נכון והאשמה כלפי זה שלא נולד, כי רציתי שייחסך ממנו הסבל, כאילו ידעתי באיזשהו מקום שיהיה רע, שהוא לא יניח לי אם יוולד הילד, שהוא ינסה לקחת אותו ממני ולהוכיח שאני לא שפויה כפי שאיים, שילחם בי בבתי משפט כפי שכבר אמר. יש בי צד שלא נתן לי להיות שם, אולי זה הצד הבריא, ויש בי צד שגורר אותי חזרה אליו, לפחות במחשבה, ואולי זה הצד החולה. מקווה שפני לאור, בינתיים קשה

אני בטח לא שמחה לשמוע, והאמת היא שאני עוקבת אחרי הסיפור הכואב שלך והכל כך אמיץ מההתחלה (שאני יודעת לפחות) ומההתחלה הערצתי את החוסן הנפשי ואת הרציונאל ששלט אצלך. עשית מעשה כל כך גדול שאני לא יודעת אם יש בכלל עוד נשים כמוך שחותכות קשר וחוות את הטראומה הזאת מתוך ידיעה של מה הן עומדות לעבור. גם אני מזכירה לעצמי כל הזמן את תחושת הבדידות שב"ביחד" איתו, את הלבד כי לא רוצים שהמשפחה והחברים יכירו אותו כאדם "רע", את הקללות הכל כך מכאיבות בשעת ריב... את צודקת שזה לא מגיע לילד שלך אבל אנחנו גם ילדות של מישהו וגם ההורים שלנו לא היו רוצים לחשוב שזה מה שאנחנו עוברות. את יודעת, לפעמים כשהייתי איתו ולא היתה לי בעיה עם איך שהוא דיבר ליי יותר כאב לי בשביל ההורים שלי (שכמובן עד היום לא יודעים דבר) שמישהו מתייחס כך אל ביתם, אחרי כל מה שהם עשו כדי שאני אהיה מאושרת ואמצה את החיים עד תום. אני רוצה שתדעי שבטוח יש כמוני עוד רבות, שלא מגיבות אבל כן עוקבות אחרי מה שקורה איתך, ודואגות ומקוות וחושבות עלייך אפילו ביום יום... אני מקווה שקראתי את מה שכתבת באיחור עד כדי כך שזה כבר לא רלוונטי... כבר עבר שבוע וחצי מאז שכתבת את זה (ומי כמוני יודע עד כמה שזה נצח לפעמים...) אני גם רוצה לשאול אותך משהו- היום מישהו התחיל איתי (מוכר בחנות ככה שלא נתתי לו את הטלפון אלא היה לו מהקבלה של הויזה) וזה היה לי כל כך מוזר להגיד לו שאין לי חבר - האם גם את מרגישה בוגדנית למרות כל מה שקרה, אולי בגלל הצד הכל כך קנאי שלו או שפשוט עד כדי כך האמנתי שאסיים איתו את חיי שלא חשבתי בכלל על שאצא יום אחד עם מישהו אחר, בקיצור אני מרגישה כל כך בוגדנית!!! (לא כאילו מה שהוא אמר עליי נכון, אלא יותר פשוט שאני לא הייתי אמורה לקבוע עם הבחור החדש לקפה..), מה את מרגישה בעניין? מחכה לתשובתך, אני

שלום לכם, שמתי לב שעצם כתיבת שאלות כאן יש בהן משהו מהפחתת הלחץ. וברצוני לציין גם שבאתר זה יש יחס ממש חם, אוהד וכל כל לבבי מצד הרופאים. מהשוה בלתי רגיל. לו הרופאים שלנו היו כמוכם היינו מזמן מרגישים טוב יותר. תודה רבה!! אשרינו !!!

הפחתת הלחץ מעצם כתיבת השאלות? בספק! אבל אכן כן הפסיכולוגים כאן שלושתם עונים בצורה חמה אוהדת ולבבית מאוד(אה שכחתי מקצועית).ו...כנראה שדווקא הטובים נשארים רק וירטואלים! מצתרפת לתודה רבה.

ו?ד?ו?י אלכסנדר פן מ?ע?יל?י ה?פ??ש?ו?ט ו?פ?נ?ס ע?ל ה?ג??ש??ר, ל?יל ה?ס??ת?ו ו?ש??פ?ת?י ה?ל??חו?ת מ?נ??י ג??ש??ם - כ??ך? ר?א?ית? או?ת?י ר?אש?ו?נ?ה, ה?ת?ז?כ??ר? ו?ה?י?ה ל?י ב??רו?ר כ??מו? ש??ת??י?ם ו?ש??ת??י?ם, כ??י א?ה?י?ה ב??ש??ב?יל?ך? כ??מו? ל?ח?ם ו?מ?י?ם ו?כ?א?ל ל?ח?ם ו?מ?י?ם א?ל?י ת??ח?ז?ר. ב??ע?נ?י?נו? ה?מ??ר, ב??ע?ב?ר או?ת?ך? ז?ע?ם, ג??ם ל?מ??ו?ת א?ת??ה ק?ל??ל?ת??נ?י ל?א פ??ע?ם, ו?כ?ת?פ?י ה?ק??רו?ת ר?ע?דו? מ?ש???מ?ח?ה; כ??י ה?י?ה ל?י ב??רו?ר כ??מו? ש??ת??י?ם ו?ש??ת??י?ם ש??י?ו?ב?ילו? או?ת?ך? ב??ג?ל?ל?י ב??נ?ח?ש??ת??י?ם ו?ג?ם א?ז ל?ב?ב?י ל?א י?סו?ר מ?ע?מ??ך?. כ??ן, ה?י?ה ז?ה ל?א טו?ב, ה?י?ה ר?ע ל?ת?פ?א?ר?ת, א?ב?ל ז?כ?ר א?יך? נ?פ?ג??ש??נו? ב??ל?יל מ?ל??ילו?ת; א?ם י?ה?י?ה ז?ה ש??נ?ית - א?ל י?ה?י?ה ז?ה א?ח?ר?ת, ר?ק או?ת?ה? א?ה?ב?ה ע?נ?י??ה ו?סו?ר?ר?ת, ב??או?תו? מ?ע?ילו?ן ע?ם או?תו? צ?יץ ה?ו??ר?ד, ב??או?ת?ה? ה?ש???מ?ל?ה ה?פ??ש?ו?ט?ה מ?ש???מ?לו?ת. א?ם י?ה?י?ה ז?ה ש??נ?ית א?ל י?ה?י?ה ז?ה א?ח?ר?ת, י?ה?י?ה כ??ך?, כ??ך? י?ה?י?ה או?ת ב??או?ת. ו?ק?נ??את?י ל?ך? ו?ב?ח?ש?ך? א?ר?ב?ת??י ו?ש??נ?את?י ל?ך? ו?ע?ד ד??מ?ע א?ה?ב?ת??י ו?ב?ית?נו? ש??מ?ם מ?ח?י?ו?ך? ו?מ?צ??חו?ק. ו?ב?ש?ו?ב?ך? א?ל ה?ב??י?ת, מ?רו?ד כ??מו? כ??ל?ב, ע?ל?ב?ו?נו?ת ש??ל ז?ר?ים ב??י נ?ק?מ?ת?? פ??י א?ל?ף ו?א?ד?ע כ??י ח?ש??ב?ת?? ע?ל?י מ?ר?חו?ק. ו?ב?ל??י?ל?ה ה?הו?א, ע?ת ה?ט??ח?ת?? ב??ד??ל?ת ו?ה?ל?כ?ת?? ל?ע?ד ו?א?נ?י נו?ש??את י?ל?ד, ר?ק ח?ש??ך? או?ר ע?ינ?י א?ך? ל?ב??י ל?א נ?ש??ב??ר; כ??י ה?י?ה ל?י ב??רו?ר כ??מו? ש??ת??י?ם ו?ש??ת??י?ם ש??ת??ש?ו?ב עו?ד א?ל?י ו?ת?פ??ל ע?ל ב??ר?כ??י?ם ו?א?נ?י ב??פ?נ?יך? א?ב??יט ו?א?מ?ר: כ??ן, ה?י?ה ז?ה ל?א טו?ב, ה?י?ה ר?ע ל?ת?פ?א?ר?ת א?ב?ל טו?ב ש??נ??פ?ג??ש??נו? ב??ל?יל מ?ל??ילו?ת; א?ם י?ה?י?ה ז?ה ש??נ?ית - א?ל י?ה?י?ה ז?ה א?ח?ר?ת, ר?ק או?ת?ה? א?ה?ב?ה ע?נ?י??ה ו?סו?ר?ר?ת, ב??או?תו? מ?ע?ילו?ן ע?ם או?תו? צ?יץ ה?ו??ר?ד, ב??או?ת?ה? ה?ש???מ?ל?ה ה?פ??ש?ו?ט?ה מ?ש???מ?לו?ת. א?ם י?ה?י?ה ז?ה ש??נ?ית א?ל י?ה?י?ה ז?ה א?ח?ר?ת, י?ה?י?ה כ??ך?, כ??ך? י?ה?י?ה או?ת ב??או?ת. ה?ן י?ד?ע?ת??י ש??א?ין ל?י או?ה?ב מ?ל??ב?ד??ך? ו?י?ד?ע?ת??י: ה?מ??ו?ת י?בו?א מ?י??ד?יך? ו?א?נ?י מ?ח?כ??ה ו?מ?צ?פ??ה ל?ז?יוו?; הו?א י?בו?א פ??ת?או?מ?י כ??ג?ר?ז?ן ע?ל ע?ץ י?ע?ר, או? י?ק?ר?ב ל?א?ט?ו?, ב??ע?נ?ו?י ו?ב?צ?ע?ר, א?ב?ל ל?א מ?יד?י ז?ר - מ?י??ד?יך? י?בו?א. ו?ג?ם א?ז ל?ב?ית?ך?, ב??ל?יל ש??כו?ל ו?ל?יל ע?נ?י, ב??ח?לו?ם עו?ד א?ש?ו?ב?ה, כ??ס?יל?ה ש??כ??מו?נ?י, ו?א?מ?ר: ה?נ??ה ב??את?י מ?נ??דו?ד ב??ש??ב?יל?י; כ??י ה?י?ה ל?י ב??רו?ר כ??מו? ש??ת??י?ם ו?ש??ת??י?ם ש??א?בו?א ל?ב?ית?ך? ב??ע?צ?מ?ך? ע?ינ?י?ם ע?ד א?ש??ר י?ש???או?ך? ב??ד??ר?ך? א?ל?י. כ??ן, ה?י?ה ז?ה ל?א טו?ב, ה?י?ה ר?ע ל?ת?פ?א?ר?ת, א?ב?ל ע?ד ל?י ה?א?ל ה?חו?ר?ץ ג?ו?ר?לו?ת: א?ם י?ה?י?ה ז?ה ש??נ?ית - א?ל י?ה?י?ה ז?ה א?ח?ר?ת, ר?ק או?ת?ה? א?ה?ב?ה ע?נ?י??ה ו?סו?ר?ר?ת, ב??או?תו? מ?ע?ילו?ן ע?ם או?תו? צ?יץ ה?ו??ר?ד, ב??או?ת?ה? ה?ש???מ?ל?ה ה?פ??ש?ו?ט?ה מ?ש???מ?לו?ת. א?ם י?ה?י?ה ז?ה ש??נ?ית - א?ל י?ה?י?ה ז?ה א?ח?ר?ת, י?ה?י?ה כ??ך?, כ??ך? י?ה?י?ה או?ת ב??או?ת. 1941

תודה על ה-ים סבלנות שיש לך,ושתיהיה לך אחלה שבת.

יש לי חברים משפחה עבודה .. ולכאורה הכול טוב .. אבל רע לי .. אני כבר שנה בטיפול .. ואני רק נהיית עצובה יותר , ופחות רוצה להיות בעולם .. אני לכאורה מתפקדת באופן תקין לחלוטין .. אבל רק משהו תקוע .. ואני כבר מאוד פסימית לגבי שינוי .. אני חושבת שהטיפול רק גורם לי להרגיש שמשהו "דפוק" אצלי .. וכנראה יש דברים שלא יכולים להשתנות.. מה עוד אפשר לעשות ?

שלום מישהי, כאב יכול להיות צורב במיוחד, כשהוא מופיע בהיעדר סיבה נראית לעין. הכל נראה מבחוץ טוב ונכון, אך החוויה הפנימית היא של חסר, של תסכול, של ייאוש. טיפול אכן יכול להציף בתחושת אי נחת, בעיקר כי בטיפול - בניגוד לחיים - אי אפשר להציג. שם מתעוררות התחושות האמיתיות, חפות משיקולים של ניראו?ת, מזכירות לנו את אי-ההלימה שבין החוץ לפנים. אני מעודדת אותך להמשיך ולהתעקש על החיפוש, ומאמינה שיימצא גם האומץ לשינוי. אל תוותרי. ליאת

אחרי חיפוס דומה,ארוך וקשה,מצאתי את עצמי לפני דילמה:מה עלי לשנות את ה"חוץ" או את ה"פנים".לא הכל ניתן לשנות בשני המישורים,בישביל זה היה צריך לדעת איך נולדים מחדש.פעם חשבתי שזה כן אפשרי עד שאשליה התנפצה כמו בועת סבון,הרבה מיים היה מסביב,הרבה סבון צורב...יש דברים שאיתם צריך להשלים ולהמשיך הלאה.וזה גם סוג של שינוי...ושאילה של אומץ היא זות שבמירכז...שלום,ליאת,את כמו תמיד מקסימה.

ליאת יקרה, הייתה לי פגישה טובה. אני מרגישה מוחזקת ומתודלקת. היא משהו הפסיכולוגית הזאת שלי... :-) אז אני רוצה לכתוב לך רק ד"ש ונשיקות. נורית

נוריתי, כייף לשמוע אותך ככה. מקווה שהכרת התודה מקבלת ביטוי כלשהו גם שם, אצלה. חיבוק חזק בחזרה :-) ליאת

ליאת, אמרתי לה שאני אוהבת אותה, זה נחשב? :-) האמת, עכשיו כשאני חושבת על זה, שבוע שעבר את הוספת "לאהוב", זוכרת? http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-758,xFT-666265,xFP-666385,m-Doctors,a-Forums.html שתהיי לך שבת שלווה עם מנוחה נכונה. מקווה ששלומך טוב. נורית

ליאת,הגיע לך מה ששלחתי? שבת שלום ותודה!

קיבלתי תודה! לא ענית לגבי ההזדהות, אבל אני מניחה שזה נתון לבחירה.מקווה שזה באמת יעבוד. כי אני מחכה לסוף נובמבר

שוב שלום ד' זה אכן עניין של בחירה, אם כי לדעתי הדרך בה את בוחרת עלולה להעמיס עליך קושי מיותר. בהצלחה ליאת

ליאת למה לא השבת לי? זה באמת חשוב לי. אני יודעת שאני כל פעם מביאה את עצמי לנק' קצה...ואותך אני איכשהו דוחקת לפינה.....ופורום זה לא טיפול וכו'...אבל בכל זאת...התסכימי? הפסיכולוגית שלי אגב יצאה לחופש.נדמה לי שזאת פעם ראשונה שזה מזיז לי...גם העיתוי קריטי... זהו. למרות שיש כמה דברים שהתרחשו...

השבתי לך למטה.

שלום, נניח כי הפסיכולוג מגלה ומבהיר למטופל כי הקשיים הנפשיים שלו בהווה מקורם באיזושהי חוויית ילדות.מה זה עוזר בדיוק למטופל להרגיש יותר טוב?

שלום שאול, התגלית לפיה קשיים נפשיים מקורם בחוויית ילדות - אין בה די. בדר"כ העבודה תתמקד בניסיון להבין כיצד התנהגויות או תפיסות בעייתיות בהווה משחזרות משהו מאותן חוויות עבר או מנציחות דפוס התנהגות ישן שהתאים בנסיבות ההן ואינו הולם כלל את נסיבות ההווה. זהו, כמובן, הסבר פשטני וכללי מאד, אך מעביר את רוח הדברים. שבת שלום ליאת

מותר לשלוח מייל?

ליאת שלום, אני יודעת שדיברנו על כך כבר בעבר,אך היום הנושא שוב מציק לי -והפעם מאוד,מדובר על שטות שעשיתי - ששיתפתי את אחי ב'תוכנית' שלי - ב'דבר הגדול' שאמרתי לך שישנה את חיי לטובה ושאני עומדת לעשות,וכעת נוכחתי שוב(בפעם המי יודע כמה...) שזו היתה טעות גדולה לעשות זאת,כיוון שלא רק שהוא לא תומך בי ולא שמח בשבילי,אלא לעיתים אף ממש יוצא נגדי ומנסה לעשות הכל(בניסיונות שיכנוע שלי ושל הוריי וברצון לעשות דברים שידוע לו בפירוש שיכולים לפגוע ו'לשבש-להרוס' את תוכניתי),כדי לא להתחשב בי {הדברים שהוא רוצה לעשות יעזרו אומנם לבית,אך יפגעו בי ישירות אם יעשו בתקופה זו}. למה תמיד אני לבסוף עושה שטות ומשתפת אותו בעיניינים אישיים,יש לי תחושה שהוא לא ראוי לכך שאשתף אותו?! במיוחד לאור העובדה שיש לו 'חיים מסתוריים' משלו שאיננו יודעים עליהם דבר.למה תמיד אני חוזרת ובוטחת בו ואז 'נכווית'!? כנראה שאני מזוכיסטית - אם אני בכל-זאת משתפת אותו וחושבת שיכול להיות קשר כלשבוא בינינו,כי הוא רואה אותי כ'אפס' והוא הבהיר לי זאת כבר מספר פעמים. איני יודעת למה אני כותבת לך זאת,אולי כדי 'לפרוק תסכולים' ממה שעברתי איתו.

ערב טוב משתנה, שניכם כל כך מסתוריים, עד כי קשה להתייחס עניינית לסוגיה שאת מעלה :-) אני שמחה לשמוע שאת עדיין נאבקת על התכנית הסודית שלך, שאמורה להביא לשינוי גדול בחייך. יכול להיות שהשינוי, אף כי מבורך, מעורר בשניכם (בך ובאחיך) גם סוג של חרדה מפני העתיד לבוא. שינויים, בייחוד אצל אנשים חרדתיים, נושאים פוטנציאל להפתעות ותרחישים לא צפויים, ומסיבה זו פעמים רבות אנשים מסכלים ביודעין או שלא ביודעין את המהפך. אם את עדיין בתהליך ורוצה בו, המשיכי בדבקות, מבלי לתת למשהו או מישהו לעצור אותך. ונא לא לשכוח לעדכן אותנו בהגיעך לקו הגמר! שבת שלום ליאת

תודה ליאת, אני עדיין בתהליך- או יותר נכון לפניו -ונכון שזה מרגש ומלחיץ אותי מאוד,אך אני בטוחה ב100% ברצוני לעבור שינוי זה,ולא אתן לאף-אחד ובמיוחד לא לאחי לנסות 'להרוס' אותו או אפילו 'לרדת עליי' על כך,והיום הבהרתי לו זאת,ואמרתי לו שאיני מעוניינת לשמוע את ה'קיטורים' שלו על הרעיון ואת 'קטילתו' את הרעיון,זו החלטתי הבלעדית ואין לו זכות 'לקטול אותה,אפילו אם אינו מסכים איתה,וגם אמרתי לו ששוב טעיתי כששיתפתי אותו בנושא אישי,ושלא אעשה יותר את הטעות הזאת. המיסתוריות היא בעיקר כי אם אכתוב זאת מיד יזהו אותי ואיני רוצה זאת,וגם עד שמשהו לא ודאי עדיף לא לדבר עליו,ובטח שלא בפורום.כשאוכל לכתוב משהו,אני מבטיחה שאעדכן אותך במייל שלך ובהמשך -כשאהיה ממש בטוחה אעדכן את כולם כאן,אך יקח עוד זמן מה עד שזה יקרה. בינתיים, שבת-שלום, משתנה

שלום רב, התנסיתי עם מספר מאמנים ופסיכולוגים ושאלתי היא כזאת: מדוע מאמן אישי יעיז להגיד לקליינט שלו: "תשכח ממה שכולם אומרים עליך,אתה יכול להגיע להשגים שלא חלמת עליהם אפילו" ואילו פסיכולוג לא יעיז? תודה.

ממה שידוע לי, פסיכולוג שעובד בשיטה דינמית איטית ועמוקה, בה חלק בסיסי של הטיפול הוא האמון, משתדל מאד (ובחכמה) לא לומר דברים בביטחון מלא, אלא תמיד משאיר מקום לספק. הוא גם משאיר מקום מלא לבחירה ולעצמיות של המטופל בעולמו הפרטי של המטופל ואינו מתערב או קובע בשבילו, אלא נותן כתף לפי דרכו של המטופל. הוא גם עוזר למטופל שלו לגבש את ה"אני" והעצמי ולקחת אחריות. הוא לא מנסה להרשים אותך באמירות בומבסטיות או להכות בסנוורים וליצור פיתויים לוהטים לסיפוק מיידי ומהיר. ודברים מפתים, ראוי לבחון אותם מעבר להתרשמות הראשונית.

לא יודעת למה החלטת שפסיכולוג לא יואמר זאת. אני משערת שמאמן אישי בקלות יבטא זאת כמעט לכל אחד גם אם הוא לא חושב כך.. כי אחרת מה תפקידו? הוא הרי למד קורס או שניים אחר צהרים במשך שנה שנתיים וצריך לשווק את עצמו(לא כולם) פסיכולוג שלמד 6 שנים וגם התמחה 4 שנים יש לו מה למכור גם בלי לפרגן בלי כיסוי. כשהם חושבים שאתה מסוגל להגיע רחוק הם יבטאו זאת או ידוע איך להעביר את התחושה שלהם, אני ראיתי את זה בטיפול אצל פסיכולוגית, היא מאמינה בי וחושבת שאני מסוגלת הרבה יותר ממה שאני ואיך שאני "תופסת " את עצמי, וזה מתבטא למרות שהיא פסיכולוגית כך שאני לא מבינה מהיכן המסקנה שלך הזו על פסיכולוגים.

שלום יוני, נדמה לי שבעץ הזה נאמרו כמה דברים נכונים מאד, וגם כמה דברים נחרצים מדי על פסיכולוגים ועל מאמנים, שלא בהכרח מקיפים את מלוא רוחב עבודתם. כל מיני אנשים יכולים לומר כל מיני דברים בדרך כזו או אחרת, גם כשהם - בגדול - מתכוונים לדברים דומים. פסיכולוגים ומאמנים מכוונים בדר"כ לאספקטים שונים של הקיום, ובהם גם ממקדים את המטופל. אפילו כפסיכולוגית, אני מאחלת לך שתמריא אל ההישגים שמבטיח לך המאמן. :-)) בהצלחה ליאת

ליאת, אני רואה כאן, בימים האחרונים, כמה נושא ה*פרידה*, הוא תיק משותף להרבה אנשים. כמה אנחנו צריכים הכי קרוב שאפשר, את אותו 'מישהו', שהנוכחות הצמודה שלו אלינו, מקנה לנו איזו יציבות. איזה שקט. ועכשיו, שוב יש לי פרידה. הפעם זאת לא אני שנוסעת. נוסעים ממני... אני רואה כמה מתערערת היציבות הזו שלי, בכמה ימים שלפני. הפעם, אני גם יודעת שיהיה בסדר. ש*יישארו* לי. שהפרידה תיגמר והיציבות תחזור. זה הרבה בשבילי, הידיעה הזאת. היא חדשה לי. כנראה שהשלב הבא, יהיה להשאיר את היציבות גם *בתוך* הפרידה. פרה פרה :- ). סתם, התחשק לי לשתף... ומה שלומך את? יעלה

שלום יעלונת, קצת נעלמת לי, האמת, ותהיתי לאן ... היכולת לקיים את הביחד גם מרחוק היא אחת הנחמות המשמעותיות ביותר בקשר מיטיב. בכל פעם מחדש אני מופתעת מול התגלית הזו, בעיקר כשמדובר במרחקים עצומים (גם מרחקים מן הסוג העצוב ביותר). אין בכך כדי לגרוע מכאב הפרידה, ומן ההתערערות בכל פעם שהשגרה מופרת. נשמח להיות כאן בשבילך כמה שצריך. שבת שלום ליאת

יעלה, שותפה לתחושות, מדברת אליך דרך מילות השיר (רמי קידר, אגב...) היו ימים חמים ימי בצורת פניי יבשו כסדק אדמה שדי קמל ולא נותר לקצור את שאלתי, לחשתי, בשביל מה? החורף שוב היכה בי קור כחרב והמבט כה סגרירי בשתי עיניי ומסדקי קירות ניבט העצב שאלתי, לחשתי, עד מתי? אך לעת ערב עם רוח ערב עלה נושר לו על גג ביתי אני יודעת אני שומעת מישהו הולך תמיד איתי אני זוכר בדידותי זועקת אליט פניי בשתי כפות ידיי את צערי חילקתי עם פת לחם אלתי, האומנם ואם כדאי את תפילתי אשא כך הלאה הלאה עוד לוחשות שפתיי מתוך עוני אני יודעת מישהו למעלה רואה אור עששית בחלוני... יודעת, שבתוך הבדידות והצער, את כבר יודעת שאומנם ושכדאי. ושמישהו הולך תמיד (ת מ י ד !) איתך. הדר

שלום, למיטב הבנתי, כדי לאבחן דיכאון ולהבדיל אותו מסתם מצב של עצבות חייבים להופיע מספר סימפטומים נוספים אצל המתלונן שאחד מהם למשל הוא חוסר תיאבון. שאלתי היא מה הקריטריונים לאבחון כאשר הדבר נוגע לחרדה,אפילו חרדה קלה: איך מאבחנים חרדה ומבדילים אותה ממצבים של מתח או לחץ שאינם חריגים? תודה.

שלום אבי, כדי 'לזכות' באבחנה של חרדה, יש מספר קריטריונים המוגדרים במדריכי הסיווג הפסיכיאטריים, כשבדר"כ יהיו גם הבדלים בין סוגי חרדה ספציפיים. אני מניחה שלא זה מה שאתה שואל. כללי האצבע הפשוטים יתייחסו למשך, לעוצמה, ולמידת אי הנוחות וההפרעה לתפקוד שהחרדה יוצרת. יש אנשים שנוטים, יותר מאחרים, לדאגנות ולחץ, אך הם מתפקדים היטב, ומצליחים לממש את עצמם בצורה טובה ומלאה ללא מחירים כבדים מדי. לעומתם, יש אנשים שבגלל החרדה (ולא חשוב כרגע באיזו עוצמה) מתקשים להתנהל בספונטניות, הופכים נמנעים, חשדנים, מתוחים, עצבניים, חסרי מנוחה, וכיוב'. נדמה לי שכלל היסוד - אם כך - תהיה החוויה האישית, ותחושת המצוקה הסובייקטיבית שיוצרת החרדה לאדם עצמו (ולפעמים גם לסביבתו). שבת שקטה ושלווה ליאת