פורום פסיכולוגיה קלינית

ככ כואב לי .. על חברתי היקרה ..הילה גרשוני זל ..שנהרגה ..בתאונת המסוק בתאילנד ...(בפוקט) לחשוב שלפני שבוע וחצי ..צחקנו , שתינו קפה ..ועוד דיברנו על זה שהיא תהייה כאן כבר ב 18/10.. היא בעצם כבר לא תהייה .. לא מעכלת את זה .. לא.. לא יכולתי ללכת אפילו להלוויה . ..ככ כואב לי שלא ליוותי אותה בדרכה האחרונה .. הצחוק שלה , היופי המדהים ... אני לא מפסיקה לבכות .. כל התקופה הזו ככ קשה לי .. בנוסף , עכשיו להתמודד עם המוות הפתאומי שלה.. אני לא מסוגלת.. הכל קשה לי מידיי .. לא מסוגלת :-(((((((

ש' יקרה, נכנסתי לרגע לפורום לראות מה חדש ומאוד מאוד הצטערתי לקרוא.. תנחומיי הכנים.. אם יכולתי לשלוח לך קצת שקט פנימה, שהסחרחרה תאט קצת ותצליחי לשים את הראש רגע ופשוט לנשום. לנוח קצת.. שלא תדעי עוד צער, לילך.

על החיבוק במילים שהצלחת להעביר אליי.. אךךךך השקט הזה ..נראה ככ רחוק .. אמן ויהיו ימים קלים יותר... למרות שדי קשה לי לראות אותם ..בסופת החול שאני נמצאת עם עצמי .. מחבקת אותך ..אמנם מרחוק .. תודה , ש'

קשה להבין לפעמים למה היפים והטובים הולכים יש נשמות שהגיעו לכאן בכדי להיחרת בזכרונם של אנשים אחרים את יכולה לקחת את האור ואת הצחוק ואת היופי של הילה ולהמשיך הלאה.... היא איתך תמיד!

אכן כן .. מנסה לזכור את החיוך והצחוק המתגלגל שרק לפני שבוע ..היה שם . .בלי לחשוב שיכול לקרות הדבר הזה .. כן אלוהים לוקח רק את הטובים אלייו.. ילדה מדהימה , יפה , מוכשרת , חברה טובה.. כאב לב ..לאבד פרח ..מיוחד כמוה.. נ.ב.. שרציתי לקטוף פרח ..לימדו אותי "פרח, אסור לקטוף ..פרח הוא מוגן.." אז אני היום , שואלת את עצמי כמו ילדה קטנה ... למה פרח אסור .. וילדה מותר???...!!!!

ראיתי תמונה שלה בעיתון- כמה יפה הייתה. ממש מלאכית נקטפה בדמי ימיה. יהי זכרה ברוך! תנחומים ממני לך ולמשפחה ושלא תדעו עוד צער!

אכן כן.. בחורה יפה מכל הבחינות .. עצוב וכואב .. תודה שקראת והגבת.. מחבקת , ש'

שלום ש', צר לי מאוד לקרוא. אני יודעת שכרגע אינך מסוגלת לעכל את הבשורה המרה, והאמת היא שלפנייך עוד דרך ארוכה עד שתוכלי לקבל את האובדן. כל אחד מאיתנו עובר דרך מאוד אישית בהתמודדות עם אובדן של אדם אהוב, ונסי להיות סבלנית עם עצמך. אני שולחת לך כוחות ותקוות, אורנה

על הכוחות האינסופיים שיש בך.. את מדהימה !!!

קוראת את המילים שלך והלב כואב בכל מילה משתתפת בצער הנורא ובאובדן העמוק יהי זכרה ברוך! שלא תדעי עוד צער מעולם, חן

תודה שקראת , הגבת .. וניסית לעודד .. תודה יקרה .. מקווה שיהיו ימים טובים יותר ..ואוכל לשתף גם בהם.. ש'

האם יש לה קשר למשפחת גרשמן?? ראיתם תמונה של נספית נוספת באסון, רחל מירושלים, איזו יפה???? ברור שאלה נשמות שבחרו ללכת מסיבות שלנו הן לא מובנות

לא שידוע לי ...קשר משפחתי .. היא מאיזור המרכז... הילה הייתה בחורה יפהה מאודד פנימית וחיצונית ... כל הפרחים המוגנים ..נקטפים ...

בוקר טוב, 1)היתי רוצה בבקשה לתאר שתי תופעות לא קשורות אבל נורא מציקות ולקבל להן הסבר אם יש שמתי לב כבר כמה שנים ברציפות לתופעה נורא מוזרה אני בכללי בחורה בעלת פיצול אישיות נורא דיכאונית אבל מאוד אופטימית אבל מה שקורה בשנים האחרונות הוא כבר מוגז שמתי לב שאם אני מתעוררת דיכאונית עייפה כועסת מתחילה לבכות סתם בלי סיבה אם רע ועצוב לי על הבוקר היום יהיה מדהים אני אפגוש אנשים טובים היום בעבודה יהיה כייפי לקל החיוך לא ירד לי מהפנים אבל אם חס וחלילה התעוררתי במצב רוח טוב עם חיוך על הפנים ותקווה ליום טוב יקרו דברים רעים אני יריב עם מישהו היום יהיה מלא בחדשות רעות ובדרך כלל אני אצטער שהתעוררתי בכלל באותו יום כבר המון אנשים אמרו לי שזה שיכנוע עצמי אבל זה ממש לא כי התחלתי לשים לב לדפוס רק בזמן ההאחרון אבל זה נמשך כבר המון זמן אז מה עושים כדי להפסיק להתעורר בפחד ממצב רוח טוב 2)אני סובלת כמעט כל חיי מעודף משקל כבר עברתי הכל דיאטות אנורקסיה וב6-7 שנים האחרונות אני בולימית החלטתי שאני לא יכולה להמשיך ככה יותר אני חייבת לעשות דיאטה מסודרת וספורט כמו שצריך מאז שעשיתי את ההחלטה אני לא מפסיקה לאכול ומאז ההחלטה נראה לי שאני רק הולכת ומשינה כל שבוע אני קונה אוכל דיאטטי בריא ונכון קמה קצת לפני הזמן לעשות קצת הליכה אבל במקום זה אני אוכלת את כל ההספקה שקניתי לשבוע וחוזרת לחנות לעוד הספקה כמו סמים אז מה עושים אך לאזעזעל סותמים את הפה? תודה רבה ושבוע טוב

שלום תמרה, הנושא הראשון שהעלית נשמע, לעניות דעתי, כביטוי של חשיבה מאגית - אירוע מסוים שהצליח באופן מקרי באחד הימים הפך לחוק כללי שמטרתו להרגיע אותך. להרגיע, משום שהוא מעניק לך תחושת ביטחון וודאות בסביבה שהיא למעשה נטולת וודאות (=החיים של כולנו). בנוגע לנושא השני, אני מציעה להשתמש בשירותיה הטובים של דיאטנית קלינית שתלווה אותך בדרך הקשה לרדת במשקל בצורה נכונה ואף לשמר את השינוי. כרגע נראה שאת במעגל של קלקול-עצמי, שכדאי להיעזר באדם אחר על-מנת להפסיקו. בהצלחה, אורנה

בעלי בן 27 ואני בת 25 בהריון עם הילד הבכור. מסתבר שבעלי אוהב גברים אך עדיין הוא נמשך לנשים במיוחד אלי בתקופת ההריון . לא לי ולא לבעלי אין בעיה עם שום דבר הכרוך בסקס בינינו אורלי הוא מלטף אותי ואני אותו. אנאלי(אומנם בעלי מנסה להתחמק מזה כמה שיותר )הוא מנשק אותי אין לי תלונות מבחינת מין ביינינו אפילו יתר חרמנות בזמן האחרון -מסתבר שהתשובה לכך סמים. וכאן מתחיל הביפור המלא- אז ככה התחתנתי לפני 10 חודשים אני ובעלי חיינו ביחד כבעל ואשה ואף ניסינו להביא ילד לעולם לפני החופה כ 10 חודשים לא הצלחנו עד לפני 23 שבועות אנו ממתינים לבן. כאשר נכנסי לקשר עם בעלי ידעתי שהוא אסיר משוחרר ושהוא היה משתמש בסמים קשים בעבר והוא נגמל מהם בבית הסוהר. 3 שנים בעלי היה נקי וחזר לא מזמן לסמים היום הוא במעצר מחכה למפשט על מעשה מגונה בקטין (לא קטינה בן 15) בעלי ניסה לדבר איתי על כך שהוא נמשך לגברים והוא רוצה לנסות .בהתחלה חשבתי שהוא צוחק אבל אחרי זה הוא הסביר לי שהוא כבר ניסה בעבר וזה לא הלך אבל הוא רוצה ושאני אסכים לזה. אני קיימתי יחסי מין עם בחורות בעבר (לפני שפגשתי אותו)לכן לא יכולתי להגיד לו כלום אבל ביקשתי לא לעשות את זה כי זה קצת לא אופר לגבי להרגיש שגבר שלי נוגע בגוף של מישהו אחר כמו שאני לא עושה זאת. וירדנו מהנושא אך כאשר הוא נכנס חזרה לסמים הוא התחיל לשקר ומסתבר שבזמן הזה שאני בהריון הוא שכב עם נערים בבתי מלון בגילאים 15-20 בהסכמה הדדית הוא בן 27. הוא גבר יפה תואר ובתור נער בנות היו תמיד נדבקות עליו . אני לא פעם אחת שמתי לו קונדום בארנק והרשתי לו לקיים יחסים מחוץ לבית רק בתנאי שימור על עצמו במיוחד בהריון נגעלתי מסקס וכאב לי ולא יכולתי לפנק אותו כמו בעבר כמה פעמים ביום בערך 5-6 פעמים כמו שהיתי בזמנו מכריחה אותו לתפקד אף יותר הוא היה בורח מימני עם ההריון הסיפור התהפך אני לא יכולה והוא רוצה עוד ועד ובסוף שמע בכולי והלך לחפש במקום אחר. אין דבר שאני אוהבת יותר מבעלי והתינוק שלנו בשבילם אני אלך עד הסוף אין לי מעצורים אני סלחתי לבעלי על כל הדברים שהוא עשה הוא רוצה לחזור למשפחה הוא רוצה להשתכם לעבור גמילה בכלא האם להאמין לו? אני אדם מאוד קנאי ואני לא מוכנה לחלוק את הגבר שלי עם אחד שהוא מנשק מישו בלחי אני משתגעת לעומת זאת כאשר תיארתי לעצמי אותו עם גבר זה חירמן אותי עד מוות. מה לעשות

אם את אוהבת את בעלך כדאי לך לדאוג שהוא יעבור טיפול גמילה מהר ככל האפשר על פי סיפורך הוא מכור לא רק לסמים אלא גם לסקס יש לו בעיה קשה זוהי עבודה קשה שהוא צריך לקחת על עצמו וזה צריך להתחיל מזה שהוא יודה שיש לו בעיה שזה הכשול הכי גדול מכל

שלום לך, תיארת מגוון בעיות, בהקשר האישי והזוגי. אני חייבת להקדים ולכתוב שהבעיות שתיארת סבוכות ומורכבות מכדי לסייע במסגרת פורום אינטרנטי. אם יש בך רצון אמיתי ליצור סביבה יציבה עבורכם ועבור בנכם, עליכם לגשת לייעוץ רציני ומעמיק. בהצלחה, אורנה

שלום רב, האם יש מאפיינים מסויימים ביחס לסקס אצל הגבר הנרקסיסטי? האם נרקסיסטים יודעים שיש להם בעיה? האם הפרעה כזו ניתנת לטיפול? האם ההפרעה גורמת להם לאיזה שהוא סבל, או ירידה באיכות החיים ביום יום ? תודה שיר

תשובה חובבנית: כל הגברים הם בעלי מאפיינים נרקיסיטיים זאת הסיבה שהם רואים באשה אובייקט אפילו הגבר הכי מודע יגד לך שיש לו נטיה כזאת ושהוא מתגבר עליה באופן מודע לרוב הם בכלל לא מודעים למה שהם עושים זה מה שיגרום לגבר שלוחץ לך את היד להסתכל באותו זמן למחשוף שלך ולא בעיניים הוא מודע רק למה שמעניין אותו ואין לו בכלל רגישות למה זה עושה לאשה זאת לגבי תשובתך אם הנרקיסיסט מודע בדרך כלל לא, כי מהות הנרקיסזם זה התעסקות בעצמך מה שמאפיין אותם זה שהם רוצים שהכל יסתובב סביבם ויש להם מעט מאד רגישות ובכלל מודעות לקיומו של הזולת אבכל לדעתי זה לא אומר שהם לא יכולים להגיע למודעות הדרך היא לדעתי להתחיל להקשיב למה שאנשים אומרים לך, איך הם משקפים לך את התנהגותך דווקא לא לחפש את אלה שמסיבות אינטרסנטיות יאדירו את התדמית העצמית, אלא אלה שאומרים לך שהם לא כל כך אוהבים את הגישה שלך את יכולה לשאול אותם למה?? אני בטוחה שהם יכולים לתת שיקוף נפלא

שלום שיר, אינני יודעת האם התכוונת לנרקיסיזם בשפת היום-יום, הנתפס כהתעניינות עצמית מוגזמת, או לנרקיסיזם כפי שהוא מובן בפסיכולוגיה. במקרה השני, מדובר (לפחות על-פי אחת התפיסות בנושא) בפגיעות עמוקה סביב תחושת הערך העצמי, שיכולה להוביל לאידיאליזציה עצמית ולהשלכות אישיות ובין-אישיות נוספות. פגיעות נרקיסיטית כרוכה בכאב נפשי רב, וניתן לטפל בה לאט ובעדינות בטיפול פסיכולוגי דינמי. אורנה

אורנה, למה כל כך קשה לי להחליט מה אני מרגישה כלפי המטפלת שלי? (מספיק עם ה'גברת שלי' :-) זה לא ככה עם אנשים אחרים.. קצת כמו מה שכתבתן את ונורית בעץ העתיק, זה מלפני שנה; איך אפשר לדעת שמה שאני מרגישה זה משהו שנוצר בדינמיקה בינינו, שגם *לה* יש בה חלק, ושלא אני זו שעשתה את כל העבודה לבד? אני הרבה פעמים משגרת לעברה אמירות של קירבה והתקדמות, כדי שאם ליתר ביטחון אני לא מביעה מספיק חום בהתנהגות, שתדע שיש שם משהו שבכל זאת נבנה. אני יודעת שהיא כנראה רואה לבד, אבל אני תמיד חוששת שאני לא יודעת להראות, אז אני עושה את זה בצורה מפורשת. ולמרות זאת-- לא הייתי רוצה שתייחס את ההתקדמויות האלה בקשר, אליה או למשהו שהיא עשתה כי זה מרגיש לי עבודה שלי (במקרה הטוב), ופרי דמיוני בימים פחות טובים. אני חושבת שאני כבר המון המון זמן מסתפקת בפירורים של מה שהייתי רוצה לקבל, ומאדירה אותם ומנפחת אותם, ומשלימה את כל החורים שהיא משאירה בכוח הדמיון שלי, רק כדי להרגיש קירבה. רק כדי להרגיש אותה. שהמילים שלה לא תמיד נוגעות בי ומגיעות אליי, אני פשוט אומרת אותן לעצמי שוב ושוב- משכנעת את עצמי בכח שהיה שם משהו כנה ורגיש וקרוב. משהו שרואה וער אליי באמת.. אבל האמת היא שאלה היו רק פירורים, בסיטואציות שהייתי מצפה לקבל מעט יותר מזה. רק פירורים.. היא לא מביעה מספיק קירבה או חום או רגש..היא לא משכנעת אותי שזה שם.. לא בטוחה שאם לא היה לי דמיון הייתי מרגישה כלפיה משהו. ואולי גם עכשיו לא כלפיה אני מרגישה משהו אלא כלפי המקום. השעה בשבוע שמוקדשת לי. שמישהו פנוי רק בשבילי ומחכה לי. אולי זה העניין ולא בהכרח היא. זה מבלבל... איך אדע שהקשר לא תלוי מדיי בכוח השכנוע העצמי שלי. שהוא לא קיים רק כי אני רוצה מאוד שיתקיים. כי אני זקוקה למישהו קרוב- אבל לאו דווקא היא? לא יודעת למה אני כותבת ומה אני רוצה לומר. לילה. האצבעות רודניות בשעות האלה.. כנראה שזה לא יפתיע אם אגלה לך שערב לפני הפגישה היא התקשרה לבטל.. אחרי שכל השבוע הייתי במתח-חרדה לקראתה ונורא נורא חיכיתי.. תחושת המטופלו?ת התחלפה בקשקוש הישן-מתחדש שכתבתי כאן. הכל כל כך שברירי.. למרות שידעתי שלא ניפגש היום, mode הציפייה לפגישה כבר היה בהילוך, ומצאתי את עצמי ממשיכה לחכות כל היום.. לפחות בתחושה הפנימית.. ובסוף היום הרגשתי קצת חסרת כיוון. הלכתי ובאתי ושוב הלכתי ולא ידעתי מה ולאן. חסרת כיוון, וריקנות כזו. קשה לומר שאין קשר, .. אני יודעת.. ובכל זאת, זו שאלה שמעסיקה אותי *תמיד* ביחס אליה. מה את אומרת, אורנה? ומה לגבי הקוסקוס שנה אחרי... עדיין יוצא לך לא משהו? :-) לילה טוב בנתיים, לילך. ובעצם עוד משהו... אני יודעת שאין סיבה טובה לכתוב את כל זה כאן. שאני צריכה קצת סבלנות, לחכות לפגישה הבאה, לנסות לשתף אותה.. יודעת שכשמחכים הדברים איכשהו מסתדרים לבד. צריך לתת לדברים זמן. אבל אני תמיד מחכה. זה מה שאני תמיד עושה- מחכה מחכה מחכה. לא יודעת.. סתם. מרוב שהתרגלתי לחכות ולתת לדברים זמן הכל נראה לי לא קריטי ולא משנה- כי אם אחכה מספיק זמן הוא יעבור לבד. זה לא טוב ככה, אורנה..

אני רואה שאת לא ישנה הלילה. אני ישנתי כמו קרש אחרי הצהריים וגם לי קשה להירדם קיבלתי מייל מאחותי לילה טוב

הי לילך אני לא אורנה אבל גם הקוסקוס שלי לא משהו. אי רוצה לומר לך משהו קטן ופשוט למרות שהנושא גדול ומורכב, משהו שכבר נאמר לך על ידי טובים ממני: תנסי להשיל מעליך את כל הדאגות לה. לא חשוב אם =היא= תרגיש או לא תרגיש בקרבה ובקשר. היא לא חשובה כאן. זו את. את. את. את. ------------------------- ממרחק רב ודרך המוגבלות של המדיום הזה והמקום אני מצליחה להרגיש שיש בניכם קשר ומבחינתך יש קרבה - הנה תראי עד כמה את מצפה. תהיי אותנטית. ודברי את כל המילים שכתבת כאן. רק כך תצמחי. ---------------------------- מאחלת לך שנה של אני ואני ורק אני. טל

יקרה האם התדמית חשובה או האמת???

הי טל, טוב לראות אותך! אני טרם ניסיתי את כוחי בקוסקוס, אז כשאנסה אספר לך איך יצא. למרות שאני טובה ב(לברוח ל)לדאוג לה, הפעם זו לא דאגה. זה סתם שיח פנימי (עקר) על מה לעזאזל קורה שם. על איך אני יכולה להרגיש זרות איתה ולהרגיש שהיא מתבוננת בי מהצד (ולא איתי) ולא מספיק חמה ורגישה, ובאותה נשימה לחייך מיד כשאני רואה אותה, לחכות כל כך לפגישה ולחשוב עליה כל כך הרבה. אני לא יודעת אפילו על מה אני חושבת- זה לא ממש עליה כי אני לא מכירה אותה כל כך. אני מדמיינת אותה שואלת אותי מה שלומי וזהו. זה מספיק. המתח הזה של ה'מה שלומך' זה כנראה מה שעושה לי את זה. טפשי קצת.. אנחנו לא ממש מדברות בראש שלי. המקסימום זה שבתקופות טובות אני אומרת את השם שלה ביני לביני כמה פעמים וזה נחמד לי. אני מרגישה אז שיש מישהו שדואג לי. אבל אם לומר את האמת- בפועל, אם לשפוט לפי מה ואיך שהיא אומרת, היא לא דואגת לי מספיק. (ואני לא בן אדם שרגיל ליחס, וודאי שלא יודעת לבקש אותו). היא מרגישה לי מרוחקת, ואז כשמשהו בינינו משתבש קצת אני מיד כועסת על עצמי שעבדתי קשה מדיי בלדמיין את הקשר הזה חזק ותומך ועוטף, יותר מכפי שהוא, כי ככה רציתי שיהיה. שייחסתי יותר מדיי. עכשיו כשבוקר אני יכולה לומר שכל הפטפוט הזה הוא אולי שטויות ואין לזה תשובה ויהיה בסדר. אולי כל זה זה רק הסתבכויות מיותרות במקום לומר (בשקט בשקט) שאני רוצה שיהיה לה אכפת ושתדע להראות את זה. זה הכל. נ.ב. טל, 4:24 זו שעה שישנים בה... (מה שלומך?) לילך.

לילך יקירתי, אני דווקא איני בעד לחכות ולתת לדברים לעבור נטולי מילים. אם נסמוך על התיאוריה העומדת מאחורי הפרקטיקה של טיפול פסיכולוגי (וסלחי לי אם כתבתי זאת כבר מספר פעמים), הרי שאת ממחיזה איתה תיאטרון פנימי, בו לחוסר הביטחון באהבה שניתן לחוש כלפייך יש תפקיד ראשי... זה לא אומר שאין דברים במציאות של הקשר ביניכם שכדאי לברר, זה רק אומר שמועיל להתבונן במחזה. אני אומרת להשתמש בה ובקשר איתה על-מנת להבין למה את מסתפקת בפירורים (כשאת יודעת היטב שיש בחיים עוגות). בחמימות אין קץ, אורנה

תודה אורנה יקרה, כנראה שאשוב לקרוא בהודעה הזו עוד כמה פעמים השבוע... לצערי, כמו לגבי יתר התיאוריות בפסיכולוגיה, גם זו גדולה עליי קצת ("בכוכב שלי הכל קטן מאוד.."), אבל משהו בפנים אומר לי שאת צודקת. אקרא בה עוד כמה פעמים ואתן לזה לחלחל.. אני שמחה שהתייחסת גם לנ.ב., חששתי שלא (כתבתי הרבה ולא להכל אפשר להתייחס).. אני באמת צריכה ללמוד להפסיק לחכות.. אבל את יודעת לבד אילו מילים אני הכי אזכור (שובבה..!;-)) תודה... :-) (זה כבר חיוך ביישן, הקודם היה קונדס..) לילה טוב, לילך.

היי אורנה עכשו נשאלה שאלה הקשורה לתלישת שיער. ונזרתי בנכדתי בת השנה שתולשת את ריסי עין שמאל דוקא ,בכל אופן מנסה.... האם יש מקום לדאגה ? האם זה מעיד על משהו ? או שאינך הכתובת. בכל אופן אורנה שיהיה לך גמר חתימה טובה ותודה

שלום אפרת, לא בהכרח מדאיג, משום שניתן להבין את התנהגותה כחלק מההיכרות עם גופה, מחיפוש דרכים 'להרגיש' את עצמה, להפיג מתיחות. במידה והדבר מטריד את הוריה, אפשר להתייעץ עם רופאת הילדים או עם פסיכולוגית התפתחותית. גמר חתימה טובה גם לך, אורנה

היי אורנה, הייתי מעוניינת לדעת באילו מקרים מחליטים שתלישת שיער (מהראש) שייכת להפרעה אובססיבית-קומפולסיבית, ובאילו מקרים ניתן לייחס תלישת שיער כתסמין של פציעה עצמית?

שלום יעל, תלישת שיער היא במרבית המקרים תסמין של טריכוטילומניה. בנוגע לדקויות של אבחנה, יש לבחון כל מקרה לגופו. למשל, OCD יאובחן במקרים מסוימים בהם התלישה נושאת אופי טיקסי, ונועדה לנטרל מחשבה מעוררת חרדה. אורנה

שלום לך, יש לי שאלה האם יש למטופל זכות לדעת מה קורה בפגישת המטפל שלו עם המדריך בקשר למקרה שלו? אני אסביר את עצמי יותר, אם המטפל אומר למטופל שהוא מרגיש תקוע איתו והוא צריך לקבל הדרכה בשביל לבדוק מה גורם לתקיעות, האם שכותו של המטופל לדעת מה היה שם?

שלום ש.ל., אני מתלבטת כיצד להשיב. נושא החשיפה העצמית של המטפל הוא נושא מורכב, שיש דעות לגביו לכאן ולכאן. אחשוף את עצמי ואכתוב שאני מאמינה שיש להשתמש בה בזהירות ובמתינות (צריך סיבות טובות לכך). המטפל שלך חשף בפנייך תחושת תקיעות, ואף רצון להיעזר בהתבוננות מבחוץ, ואני מקווה שסיבותיו עימו. חשוב שתוכלי לדבר איתו בפתיחות על הרגשות שהתעוררו בך בעקבות זאת. לצד זאת, אינני רואה סיבה לכך שהגבולות ימשיכו להתמוטט, ואת 'תצטרפי' אל תהליך ההדרכה. כמו רשימותיו הפרטיות של המטפל, ההדרכה היא עולם שנבנה לצד הטיפול, משיק לו אך אינו חופף לו. אורנה

אורנה, מה שלומך? הרבה זמן לא דיברנו... אתמול בערב דיברתי עם חברה שגם כותבת כאן ונזכרתי בהודעות על הילדה האבודה, זוכרת? אז היום כשחזרתי הביתה הלכתי לחפש אותן קצת, להיזכר. מצאתי הודעה שנכתבה לפני שנה ולמרבה הפלא מאוד מתאימה גם להיום. אז אני רוצה לחלוק את זה איתך. http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-775,xFT-593275,xFP-593274,m-Doctors,a-Forums.html שנה טובה וגמר חתימה טובה! כבר לא כל כך אבודה. נורית

מצחיקונת יקרה, בוודאי שאני זוכרת את הילדה האבודה. מדהים לחשוב שכבר חלפה לה שנה, איפה היינו ומה עשינו... שמחה שפחות אבודה. שמחה שאת כאן. אורנה

יש לי בעיה שמציקה לי מאד הקשורה ליחסי מין: יש לי קשיים בחדירה ואני לא מצליחה להגיע לסיפוק מיני והנאה ביחסי מין עם בן זוג, דבר המביא לתסכול רב. יחד עם זאת באוננות עצמית או ע"י בן זוג- אני מגיעה לסיפוק מיני. אמנם אני מפחדת מהחדירה, אך מאפשרת לגבר לחדור לתוכי. האם יש כאן בעיה פסיכולוגית? אנא ייעוצכם תודה רבה נורית

שלום נורית, בהחלט בעיה שכדאי להביא לייעוץ סקסולוגי. במידת הצורך והרצון, אפשר להתבונן בה גם מנקודת מבט של טיפול פסיכולוגי דינמי. בהצלחה, אורנה

שלום ד"ר למי עלי לפנות? תודה נורית

שלום נורית, נסי לאתר סקסולוג/ית העובדים בסביבת מגורייך. זו תהיה התחלה טובה... בהצלחה, אורנה

אורנה, האם שינאה מאפיינת את הפרעת האישיות הגבולית? גבוליים שונאים יותר מאדם "רגיל"? ערב טוב, ;-)

שלום חמוד, בהפרעת אישיות גבולית יש תנודות רגשיות עזות, ואפשר להרגיש נטוש ובודד ומאוכזב עד אין קץ, ולכן גם לכעוס ולשנוא. ואח"כ לקוות שוב... אורנה

????????

אורנה, את כאן... אולי כבר לא... אוף... קשה לחכות... במיוחד לגבוליים... איך מטפלים בגבוליים? ומה עושים עם השינאה הזו שגוזלת כל כך הרבה אנרגיות? לילה טוב, אורנה יקרה... ;-) "חמוד חביבי חמוד חמוד חביבי..." יש דברים שמצחיקים גם את הגבוליים...

זה השעון בפורום שמטעה... את כאן, אבל כבר לא תתייחסי... גבולית או לא? :-(

מה קורה כאשר היעדים והמטרות שאני רואה עבור חיי נתפסים כלא ריאליים בעיני הפסיכולוג? האם צריך להגיד-אתה הפסיכולוג,ולכן אתה צודק ואני טועה(מה שבאמת לא ריאלי שיקרה...), או שאולי פשוט צריך להחליף פסיכולוג?

נ., אני מתקשה להבין את שאלתך. חייך הם שלך, על היעדים והמטרות, על התקוות והאכזבות, שלך ולא של הפסיכולוג. פסיכולוגים אינם יודעים טוב יותר כיצד נכון לחיות, הם יודעים רק ליצור סוג של דיבור שמאפשר להקשיב פנימה ולגלות... דברי איתו על התחושות שלך, ותראי האם ההרגשה משתנה. אורנה

שלום לך אורנה, כתבתי לך לפני כמה שבועות שיצאתי לחופשה מהטיפול, והחופשה הפכה לניתוק. פשוט לא בא לי לחזור. המטפלת דיברה איתי, וסיפרה לי על כל מה שהיא חשבה בתקופה הזו, ואיך נראה לה היא תמשיך בטיפול ועד כמה חשוב לה שאהיה בטיפול (אפילו אם זה לא אצלה). סיכמנו שאחזור. פתאום עוד מקרה מוות במשפחה, עוד דחיה של המפגש, ואין לי עכשיו שום חשק לחזור. אני מפחדת לחזור, דוחה את זה כל הזמן, למרות שיש משהו בתוכי שכן רוצה לחזור. אני מחכה להיות שם, אבל ברגע שאני שם אני רוצה רק לברוח ולצאת מהחדר, יש משהו מאיים בישיבה מולה, בחיטוט שהיא עושה לי בחיים, בשאלות שלוחצות, בשקט ..... האם לעזוב ולנסות משיהי אחרת? אבל עד "שהתרגלתי" אליה לקח לי בערך שנה מה את מציעה שאעשה?

הכי מפריע לי בטיפול שאני חיה ומרגישה את אותם תחושות פיזיות שהיו לי בעת ההתעללות שעברתי בתוך חדר הטיפול. ולפעמים היא מדברת על נושא שונה לגמרי ואני כולי שקועה בהרגשות ובתחושות הפיזיות, ואני לא משתפת אותה אלא עוברת למצב של שתיקה מוחלטת עד שאני מצליחה לשלוט בעצמי ולחזור לתפקד. זה קורה לרוב, בעת הכניסה לחדר. וזה קורה לי גם אם אני חושבת עליה או מדברת איתה בטלפון, כאילו שאני מקשרת אותה להתעללות??!! אנחנו דיברנו על החוויה הזו אבל הפסקנו מפני שהיה לי קשה איתה.

שלום שלום, כשאני קוראת את דברייך עולה בי תחושה חזקה שמה שקורה לך בטיפול הוא שיקוף נכון, במובן מדייק ואותנטי, של חייך "בחוץ". למרות שזה כואב מאוד להיות כך בחדר הטיפול, זה בהחלט סימן לטיפול 'עובד': אי-אפשר שיהיה לנו קשה בחוץ וזה לא יחדור לחדר הטיפול. זה לא סביר (זה אפילו טיפשי). את מרגישה שם רוצה ופוחדת, משתוקקת ושונאת. לכי על זה. תני לעצמך לחקור את זה. אבל למען השם, דברי שם את עצמך! אורנה

אור, בהחלט עונים כאן, אבל לא בהכרח ברגע בו כותב מסוים זקוק לכך או רוצה בכך. אנחנו משתדלים להשיב לפחות פעם ביום. אורנה

שלום, זו הפעם הראשונה שלי בפורום ויש לי בעיה שמטרידה אותי מאד. נכנסתי לטיפול פסיכולוגי הקשור בלבטים בנושא. הפסיכולוג שלי אמר שיש לי מורכבויות הקשורות בילדות לא נורמאלית שהייתה מול אבא שלי. נתתי לעצמי כמו להיכנס לטראומות. בקשר זוגי- הייתי חווה בחודש הראשון אופוריה עם גבר. מיד לאחר מכן- תחושות חנק בגרון היו משתלטות עליי והייתי מתקשה לגעת בו. אני יודעת שיש לי גם משיכה לנשים. נדמה לי שאולי אפילו לילדים???!!! אני כמו בורחת מהמשיכה לגבר, ונמשכת לכל דבר אחר, בכל סיטואציה. מה קורה לי???

המשיכה המוזרה הזו, איני בטוחה שהיא משיכה. איני רוצה לשכב עם ילדים. זה כמו אדרנלין שלא נח לרגע...גם ללא קשר לסביבה אנושית. אני רק יודעת, שיש נקודה בקשר שבה אני ממש נרתעת מבן הזוג, זה קורה די בבת אחת, ומאותו רגע ממש קשה לי לשכב איתו או שאיני מסוגלת. אני חרדה רוב הזמן, וכשאין לי מסגרת של עבודה, קורה לעיתים שאני שרויה במעין דיכאון ומתקשה מאד להקים עצמי מהמיטה.

שלום דנית, אני יכולה להבין את התעוררות המחשבות והתחושות והפחדים, כאשר מתחילים להעמיק לחקור. ואני רוצה לעודד אותך להמשיך להתבונן בדברים בסביבה של הטיפול, ולהשתמש בנו כמקום 'להתאוורר' בו אך לא כמקום בו נעשית העבודה 'האמיתית'. כפי שכתבתי לאורנית בעץ הקודם, מדובר בדרך פרטית ואישית של גילוי עצמי, גילוי המורכבויות שלנו (גם אלה שקשה לנו לעכל). בהצלחה במסע... אורנה

רציתי לברר מה הסיבה שבעלי דוחה אותי, אין לי רצון לגעת בו אני לא מסוגלת לחבק אותו וגם בזמן סקס אני פסיבית , ומצד שני אני איכשהו קשורה אליו, אנחנו נשואים 20 שנה פלוס ילדים, ואני כיום לא מוכנה לעשות עבורו כלום. מה אני צריכה להבין מזה?

שלום אורנית, השאלה 'מה אני צריכה להבין מזה' היא שאלה מאוד אישית. אין לה תשובה 'אבסולוטית' או חד-ממדית (בנוסח: אינך אוהבת אותו/ הגיע הזמן להתגרש/ אולי עדיף כבר להישאר וכן הלאה), אלא מדובר בחיפוש הדרך הפרטית והייחודית שלך, כאדם נפרד וכבת-זוג. אני מזמינה אותך להמשיך לשאול ולהתבונן בעולמך הפנימי במסגרת טיפול פסיכולוגי פרטני. אורנה

האיתי מטופלת עם שתי פסיכולוגיות ועכשיו לא ואני הפרעת קשב וריכוז משהו יכול לציע לי מה עושים כדי לא להילחץ

שלום אור, שני כיוונים למחשבה: הראשון - להיעזר במטפל קוגניטיבי-התנהגותי על-מנת ללמוד כיצד להתנהל במצבים המעוררים בך מתח. השני - להיעזר במומחה בתחום הקשב והריכוז, על-מנת שיהיה לך איבחון מסודר (שעשוי להוביל גם להקלות בבחינה) ומידע עדכני לגבי אפשרויות הטיפול (תרופתיות ואחרות) העומדות לרשותך. בהצלחה, אורנה

טוב, אז אני מטופלת כבר שנים, לסירוגין, ולא אצל פסיכולוג אחד.. כרגע אצל מישהי, כבר 6 חודשים, והייתי רוצה להחליף אותה.. האם מישהו יכול להמליץ על פסיכולוגית מאיזור רחובות/ השפלה (פרטי, לא דרך קופ"ח) תודה מראש

תודה

שלום חן, בהצלחה באיתור המטפלת המתאימה. אני מזכירה כי במידת הצורך ניתן לפנות גם אל המייל האישי של מנהלי הפורום. אורנה

היי, הייתי רוצה לדעת היכן אפשר ללמוד תואר שני בפסיכולוגיה קלינית בחו"ל כך שהתואר ייחשב כמוכר בארץ. בתודה מראש, רן

שלום רן, המקום הנכון לפנות אליו הוא מועצת הפסיכולוגים, שהיא הגוף שמכריע בנושאי הכשרה מקצועית של פסיכולוגים. בהערת סוגריים - אני מניחה שתארים מאוניברסיטאות מוכרות בעולם יספקו (שים לב שבארצות רבות מדובר בדוקטורט), אך נושא ההתמחות (הארוכה מאוד בארצנו הקטנטונת) ידון בנפרד. בהצלחה, אורנה

אהלן אורנה, אני רוצה לחפש לעצמי פסיכולוג טוב להתייעץ איתו בנושאים אישיים. ראיתי כי פה באתר יש מספר פסיכולוגים(לא מפורום זה) שלאחר קריאת תיאוריות הפסיכולוגיה בגרוש שלהם בפורומים ברור לי כשמש שאני לא אשלם ולו שקל אחד מסריח על מנת לשמוע את חוות דעתם,ולא אכפת לי כמה שנות הכשרה וניסיון יש להם. אז איך אני אדע איזה מטפל/יועץ יהיה באמת טוב עבורי?

שלום מישהו, בדיקת ההכשרה המקצועית היא אכן רק הצעד הראשון באיתור המטפל המתאים. לאחר מכן, תצטרך להשקיע זמן ומאמץ להיפגש עם המטפל הפוטנציאלי לפגישה אישית. במהלך הפגישה חשוב שתנסה לשים לב לתחושותיך: האם אתה מתרשם שיושב מולך אדם נבון וקשוב, האם נכוחותו נעימה, האם הוא מעורר בך אמון ורצון להעמיק בדבריך וכן הלאה. אם תתרשם כי באפשרותכם לעבוד היטב ביחד, כלומר להיות 'זוג טיפולי' מוצלח, אזי דרך צלחה... אורנה

בזכות הטיפולים הנפשיים שאני עוברת אני מצליחה לכתוב את כל הכאב הנוראי הזה ... שיוצא ממני ... כתיבה ככ חשובה שמשחררת ממני הרבה .. באמת...!!! למרות הקשיים שלי שם בטיפול , הנפילות, הכאבים , הבושה האישית שלי , התלות ...המעצבנת .. אני באמת צריכה להודות למטפל שלי שמלווה אותי בדרך הקשה שלי ... כל מה שיוצא ממני אצלו זה חולשה , ועוד חולשה , משהו שאני מצליחה להראות רק אצלו ... את כל הכאב שלי, את כל הרוע , את כל העולם המבולגן שלי... את כל מה שיושב לי על הלב, את כל הריקנות .. החנק... והוא באותם רגעים נשאר לצידי , לא נעלם , נשאר עדיין עם המילים החכמות והעצות הנכונות והרצון שלו לעזור ... נשאר שם בסבלנות , ומנסה להעביר בי כח עצום להתמודד עם כל הקושי שאני מרגישה .. ואני לא מבינה איך??? איך הוא עושה את זה ??? היש אנשים טובים באמת ???שרוצים לעזור ... ולמה??? למה אני צריכה לבחון את זה כל פעם מחדש ... אחרי שנפגעתי מהאונס ואחכ ממטפל (גבר ) שרציתי בזמנו רק לעזור לעצמי , אני ככ מפחדת להפגע שוב ... לא רוצה להפגע שוב... ולפני שהתחלתי עם הטיפולים ידעתי שכתיקון למה שקרה וכדי שאוכל לסמוך על המין השני , אני יודעת שאהייה חייבת להאמין ולנסות שיש אנשים טובים גם מהמין השני , למרות שנפגעתי ... ושאני חייבת לתת לעצמי צאנס נוסף ...לטפל בעצמי ודווקא אצל מטפל ולא מטפלת ... והיום שאני ככ חשופה ופגיעה בתהליך ..וזה מפחיד אותי נורא ...אני עדיין מפחדת להפגע שוב , אבל מנסה להאחז בכל הכח באמונה באנשים שסביבי / שרוצים באמת לעזור כדי שהעזרה הזו תוביל אותי בחזרה להחלמה / הצלחה ...אלייה אני שואפת ...להגיע ויש רגעים שהחיוך שלו מדבק .. ומשכיח ממני לרגע את כל הפחדים והכאבים שנמצאים בתוכי ... ואני צריכה להודות לו על זה שהוא שם .. אחרי כל הפגיעות והסבל שעברתי שהוא לא מתייאש ... אז למה אני עדיין בשלי ...?? מנסה לברוח להעלם ...להסתתר ...להדחיק כשיודעת עד כמה זה פוגע ..בי וממשיכה ברצון הזה להרס ..שנותן תרופה מיידית ומקל .. והיום למרות שנמצאת במקום טוב ממה שהייתי לפני שנה ...ו3 חודשים עדיין מתקשה לראות את זה בנפילות האיומות האלו ... כולי תקווה שיהיה לי את הכח להאמין שהדך להחלמה תגיע .... ושאני נמצאת במקום הנכון , בסביבת האנשים שלא יפגעו בי שוב ... ויעזרו לי להגיע לאושר , השלווה הפנימית , וההשלמה הנוראית עם מה שקרה ... בינתיים עדיין קשה לי להגיד את זה ... אולי בגלל הכאב הכרוך בזה מצליחה בקושי רב לבטא את זה ... אולי מחוסר היכולת עדיין להתמודד עדיין לא מסוגלת להוציא את זה בפני כולם החוצה זה בטח , מאי הרצון הקבוע להזכר בעבר אבל זה לא עבר זה עדיין הווה ןהזיכרון עדיין לא דוהר ... זכרונות מתוקים שהיו נשטפים בדמעות מרות וכל זה במילה אחת שככ קשה לכתוב א ו נ ס !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אפשר להבין בכלל תמילה ??? ולהתגבר????????????

היי לך, מזדהה עם כאבך! אני אישה צעירה בראשית שנות ה-30. גם אני נפגעתי מכך - בילדותי. הדחקתי את זה ולא מזמן גיליתי את זה. מעולם לא הלכתי לטיפול ספציפי בדבר. אמנם אני בטיפול משפחתי מסויים כי חווינו קושי משפחתי וזוגי- אצל מטפלת מדהימה כבר שנתיים וחצי. חלק מהטיפול נעשה באופן פרטני מולי לבד (מסתבר שאני הבעיה במשפחה) וחלק איתי ועם בעלי וילדיי הקטנים. אבל מעולם לא העזתי לחשוף את הנושא! אני מתביישת ממנה. קשה עם דברים כאלה. יש פורום נהדר שתומך - הפורום לנפגעות תקיפה מינית בהנהלת אור הנפש- אידה. יש שם בנות מקסימות שתומכות ועוזרות בכל. אני נקראת שם בכינוי אחר שלא אחשוף אותו כאן כי קשה לי. וזהו.

גם אני צעירה, כמעט בת שלושים , ..:-) נשואה ואמא לילד ..קטן עברתי אונס אכזרי לפני כמה שנים ..והכאב התעורר בשנתיים האחרונות .. מנסה לטפל בעצמי .. והקושי ..ככ איוםםםם... הכאב הזה ..היום מציף אותי בעוצמות מאוד קשות ... היום אני מבינה את ההשלכות של הפגיעה .. על כל חלק וחלק בזוגיות ובכלל בחיים שלי .. בעקבות ההדחקה הנוראית של האונס .. אני אכנס לפורום ... אני נעזרת בעיקר בפורום הזה ....בעקבות כל הטיפולים שאני עוברת .. זה נותן לי כח ..להתמודד עם כל הקשיים ..שיש לי מול המטפל ... תודה על התגובה .. תודה רבה ! מקווה שתדעי ..המון טוב

שלום ש', כאבך עובר חי וברור, ואני מבינה שאת נושאת עמך את הפגיעה יום יום ולילה לילה, מתקלפת לאט משכבות ההגנה שלך. טוב שיש בצידך מלווה לדרך. בתקווה להקלה, אורנה ותודה לבת בלי שם על ההפנייה החשובה.

תודה על התגובה , והתמיכה ...

ש' יקרה, רוצה רק לומר לך שהדברים שלך והדרך בה נכתבו, ריגשו אותי מאוד. יופי שאת מטפלת בעצמך. ובוודאי שיש אנשים טובים באמת. יש המון אנשים שרוצים לעזור. לא כולם יודעים איך. שמחה שמצאת לך מישהו שגם רוצה וגם כל כך יודע. מגיע לך. הלוואי שתגלי עוד הרבה אנשים טובים בדרך שאת עושה. הלוואי שתצליחי למצוא שלווה. כל טוב יעלה

תודה על התגובה המרגשת ...שלך!!! אני באמת מקווה שאני במקום הנכון .. את יודעת ...אני עדין מפחדת להגיד בוודאות שהוא שם בשבילי .. בעצם ..אני מרגישה את זה .. מעבירה אותו אלפי בדיקות ..והוא עומד בהם בגבורה :-))))..חח אבל איכשהו מפחדת להפגע ... האמון שלי נפגע ככ ..שאני מפחדת שגם הוא בסוף ינטוש או יפגע .. היום הוא פה עבורי ..מכיל ..מעודד..מי יודע ..אם באמת המצב הזה ישאר .. מקווה להאמין שבאמת יש אנשים טובים נטו ...שלא מנסים לפגוע ... תודה .. אמן והשלווה תגיעה במהרה .. אצלי , אצלך ...אצל כולם .. מחבקת מרחוק, ומזילה דמעה ..(אבל טובה ).. ש'

שלום רב, אני בן 38 וסובל ממשקל יתר ניכר. לאחר 15 שנות דיאטות שלא צלחו אני מבקש לפנות לטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי קצר מועד על מנת לקבל כלים להתמודדות עם הבעייה, אך אינני מצליח לאתר פסיכולוג/ית המתמחה בתחום זה. אולי תוכלו להמליץ לי על מטפל/ת באזור ת"א או המרכז, או אם לא ניתן להמליץ, אז לכל הפחות אני אודה על הפנייה למרכז מידע כלשהו שבאמצעותו אוכל לאתר מטפל/ת המתמחה בנושא. תודה רבה, שנה טובה וגמר חתימה טובה, משה

שלום משה, ראשית, מילה של הערכה על נכונותך לצרף התבוננות פנימה למאבק בבעיה הגופנית/"חיצונית". טיפול פסיכולוגי הממוקד בבעיית השמנה יכול לשאת אופי דינמי או קוגניטיבי-התנהגותי, לבחירתך (בשני המקרים ניתן לבחור בטיפול ממוקד-נושא קצר-טווח), ולהערכתי אין הכרח לאתר פסיכולוג המתמחה בתחום ספציפי זה. במידה ואתה מעוניין לאתר פסיכולוג שהתנסה בתחום, כדאי לבדוק פורומים בנושאי השמנה, מרפאות העוסקות בהפרעות אכילה וכד' - ולקבל המלצות דרכם. עם זאת, אני חוזרת ומציינת שכל פסיכולוג שתחוש כימיה טובה לעבודה איתו/ה יוכל לסייע. בהצלחה, אורנה

לא ברור לי למה לא ענית על שאלתי?

שלום נעמה, דרור יהיה כאן שוב ביום ראשון. בינתיים, את מוזמנת לשלוח את הודעתך שוב. אורנה

היום, הייתי בטיפול פסיכולוגי שוב.. בתקופה האחרונה אני כבר בדרך לטיפול רוצה לא להגיע , מרגישה בזמן האחרון עומס ריגשי אחרי כל טיפול .. שאני מנסה לשכנע את עצמי שאולי לא כדאי להמשיך להגיע , למרות שאני יודעת עד כמה הטיפול חשוב להחלמה שלי ..!!!!! לא יודעת מה גרם לי להגיע בכל זאת כל פעם מחדש , אולי בתת מודע לדעת שמישהו באמת מחכה לי , דואג ומבין , השגרה הזו שהתרגלתי אלייה , הקשר הזה שניסיתי לבנות בעצמי בככ הרבה קושי , שנותן לי לבנות אמון מחדש באנשים שלידי , הוא ככ חיוני עבורי , והוא הבסיס להחלמה שלי .. כנראה בתת מודע אני מבינה שהתהליך הזה של חשיפה עצמית וכואבת עם כל מה שמתלווה אלייה זה האמצעי היחידי שנותר לי כדי להצליח.. ולמרות כל הקשיים, הנפילות, הבכי , הכאב , והאי נעימות שלי ממצבי החולשה שלי , אני נזכרת בכל זאת כי שם יש לי מסגרת בטוחה שאני יכולה להביע את כל הכעסים ושאף אחד לא ישפוט אותי ..ואולי זה בכל זאת נתן לי רגשי אשמה עם עצמי מלא להגיע / לבטל טיפול , יש רגעים שאני ככ רוצה להעלם , שאף אחד לא ידאג לי אפילו , פשוט להעלם .. אבל לא עשיתי את זה ... התחלתי להרגיש את הצורך בלבכות כבר בדרך למטפל שלי , הרגשתי כבר את הדמעות שנמצאות במעלה הגרון ואני נאבקת בהן, שלא יעלו על פני השטח, שישארו שם... לא רציתי לראות את עצמי שוב נופלת בלי יכולת לקום ...אבל לא בדיוק הצלחתי , כנראה שאני מגיעה לשם אני מרגישה שמותר לי , זה המקום היחיד שנותן לי אפשרות רישמית לבכות, ו..הגוף שלי גם לא שואל אותי במיוחד ..הוא מגיב לבד.. במהלך השיחות מולו קורה לי עדיין שפשוט קר לי נורא, בכלל כל פעם שאני נזכרת במשהו כואב מידיי , באונס.. גם אם אני מנסה להראות שלא כואב לי , אני מנסה להדחיק כדי שלא יכאב , אבל זה לא בדיוק הולך , הגוף "מדבר" לבד , המטפל שלי כבר "מורגל" לזה ..הוא תמיד מביא לי את השמיכה הקבועה שלי, שעוטפת אותי בחום ומרגיעה אותי , נותנת לי להרגיש בטוחה לדבר .. הימים האחרונים קשים במיוחד ,כן מבחוץ .. שיחקתי אותה כלפי כולם שהכל בסדר ..אבל בפנים אני .. מיואשת מהכל , מרגישה שאין לי כוחות להתמודד שוב מחדש , והוא.. יושב מולי ושותק , נתן לי לדבר בקצב שלי , לא מלחיץ אותי , לא מאשים, תמיד מנסה לחזק , לעודד , אפילו ע"י דוגמאות דימיוניות שימחישו לי שכל מה שקורה לי טבעי לחלוטין גם אם נראה לי שלא.. מנסה להראות לי שיהיה בסדר .. לא יודעת עד כמה אני מאמינה לו באותם הרגעים .. אבל גם אם אני לא בפוקוס חלק מהזמן ... והוא שם בשבילי מקשיב למילים, לייאוש שנשמע מהן , והוא לא התייאש ממני .. זה עוזר לי .. כי באיזהשהו שלב יש רגעים שאני מרגישה שאני פשוט בעולם אחר ..כמעט נעלמת .. ולאט לאט במהלך השיחה מולו זה נרגע.. ואנ י חוזרת לעצמי מחדש.. במחשבה שפויה , אולי זה כן חשוב שאני מתאמצת להגיע , לא יודעת , אני במלחמה עם עצמי , אני מנסה להראות שאני כן צריכה עזרה , אני יודעת שאני צריכה את העזרה , אבל עדיין מפחדת לקבל אותה , מפחדת להתמודד מולה .. אני צריכה להכריח את עצמי שעם כל הקשיים שלי אני חייבת לא להעלם מהמקומות , מהאנשים שהם הכי שם בשבילי .. צריכה לעבוד על זה .. יצאתי מהטיפול, שוב הרגשתי את הדמעות במעלה הגרון, הרגשתי את הצורך להקיא קצת החוצה, מתוכי, להקיא ולו במעט את ההצפה הרגשית הזו, שמסתבר – אני לא יכולה לעמוד מולה. אז הקאתי ... מנסה לשים שוב את אותה המסכה מוכרת, שאני נוהגת לשים במצבים כאלו..כדי שאף אחד לא ישים לב לתחושות הקשות האלו שאני עוברת .. אבל..הדמעות האלו .כלואות בתוכי בברוטאליות לא מתחשבת. ואני ..לא יכולה יותר. הדמעות החנוקות חזקות יותר מכל רצון להראות ש"הכל בסדר". הן עולות כבר מהגרון לעיניים, בכל זאת הצלחתי שוב למנוע את התפרצותן. בתוך תוכי אני יודעת שההתפרצות תבוא, ובקרוב מאוד. יותר מדיי ימים ההרגשה הזו נמשכת. אני רוצה לישון. אני חייבת לישון, אבל לא מצליחה ... נמאס לי מעצמי ומדרכי ההתמודדות הדפוקות שלי, כל פעם מתייאשת מחדש , כבר לא יודעת איך להרגיע את עצמי. מאבדת שליטה. בעצם, איבדתי שליטה, הרבה דברים קרו לי בימיים האחרונים. אין לי כוח לכתוב, אני לא מרגישה כל כך טוב.... אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, לא יודעת איך להרגיע את עצמי יותר. כנראה משתגעת. מקלחת לא עוזרת, המוזיקה גם לא. וגם הכתיבה כאן לא מועילה במיוחד. אממ..סורי , אולי בעצם קצת.. אבל כרגע רע לי. הדברים היחידים שעוזרים לי רגעית הם דברים מזיקים ( פגיעה עצמית ע"י הקאות , ניתוק טוטאלי ...) ואני מנסה להימנע מהם ככל הניתן, באמת... אבל... אבל .. אני כבר לא יודעת עד כמה אני אצליח להמשיך עם ההימנעות הזו... אני לא יודעת כבר מה לעשות עם עצמי. אולי אכתוב אחכ שיהיה לי קל יותר להתמודד עם המילים כרגע בא לי פשוט לעצום עיניים ולשכוח מהכל היום, הייתי בטיפול פסיכולוגי שוב.. בתקופה האחרונה אני כבר בדרך לטיפול רוצה לא להגיע , מרגישה בזמן האחרון עומס ריגשי אחרי כל טיפול .. שאני מנסה לשכנע את עצמי שאולי לא כדאי להמשיך להגיע , למרות שאני יודעת עד כמה הטיפול חשוב להחלמה שלי ..!!!!! לא יודעת מה גרם לי להגיע בכל זאת כל פעם מחדש , אולי בתת מודע לדעת שמישהו באמת מחכה לי , דואג ומבין , השגרה הזו שהתרגלתי אלייה , הקשר הזה שניסיתי לבנות בעצמי בככ הרבה קושי , שנותן לי לבנות אמון מחדש באנשים שלידי , הוא ככ חיוני עבורי , והוא הבסיס להחלמה שלי .. כנראה בתת מודע אני מבינה שהתהליך הזה של חשיפה עצמית וכואבת עם כל מה שמתלווה אלייה זה האמצעי היחידי שנותר לי כדי להצליח.. ולמרות כל הקשיים, הנפילות, הבכי , הכאב , והאי נעימות שלי ממצבי החולשה שלי , אני נזכרת בכל זאת כי שם יש לי מסגרת בטוחה שאני יכולה להביע את כל הכעסים ושאף אחד לא ישפוט אותי ..ואולי זה בכל זאת נתן לי רגשי אשמה עם עצמי מלא להגיע / לבטל טיפול , יש רגעים שאני ככ רוצה להעלם , שאף אחד לא ידאג לי אפילו , פשוט להעלם .. אבל לא עשיתי את זה ... התחלתי להרגיש את הצורך בלבכות כבר בדרך למטפל שלי , הרגשתי כבר את הדמעות שנמצאות במעלה הגרון ואני נאבקת בהן, שלא יעלו על פני השטח, שישארו שם... לא רציתי לראות את עצמי שוב נופלת בלי יכולת לקום ...אבל לא בדיוק הצלחתי , כנראה שאני מגיעה לשם אני מרגישה שמותר לי , זה המקום היחיד שנותן לי אפשרות רישמית לבכות, ו..הגוף שלי גם לא שואל אותי במיוחד ..הוא מגיב לבד.. במהלך השיחות מולו קורה לי עדיין שפשוט קר לי נורא, בכלל כל פעם שאני נזכרת במשהו כואב מידיי , גם אם אני מנסה להראות שלא כואב לי , אני מנסה להדחיק כדי שלא יכאב , אבל זה לא בדיוק הולך , הגוף "מדבר" לבד , המטפל שלי כבר "מורגל" לזה ..הוא תמיד מביא לי את השמיכה הקבועה שלי, שעוטפת אותי בחום ומרגיעה אותי , נותנת לי להרגיש בטוחה לדבר .. הימים האחרונים קשים במיוחד ,כן מבחוץ .. שיחקתי אותה כלפי כולם שהכל בסדר ..אבל בפנים אני .. מיואשת מהכל , מרגישה שאין לי כוחות להתמודד שוב מחדש , והוא.. יושב מולי ושותק , נתן לי לדבר בקצב שלי , לא מלחיץ אותי , לא מאשים, תמיד מנסה לחזק , לעודד , אפילו ע"י דוגמאות דימיוניות שימחישו לי שכל מה שקורה לי טבעי לחלוטין גם אם נראה לי שלא.. מנסה להראות לי שיהיה בסדר .. לא יודעת עד כמה אני מאמינה לו באותם הרגעים .. אבל גם אם אני לא בפוקוס חלק מהזמן ... והוא שם בשבילי מקשיב למילים, לייאוש שנשמע מהן , והוא לא התייאש ממני .. זה עוזר לי .. כי באיזהשהו שלב יש רגעים שאני מרגישה שאני פשוט בעולם אחר ..כמעט נעלמת .. ולאט לאט במהלך השיחה מולו זה נרגע.. ואנ י חוזרת לעצמי מחדש.. במחשבה שפויה , אולי זה כן חשוב שאני מתאמצת להגיע , לא יודעת , אני במלחמה עם עצמי , אני מנסה להראות שאני כן צריכה עזרה , אני יודעת שאני צריכה את העזרה , אבל עדיין מפחדת לקבל אותה , מפחדת להתמודד מולה .. אני צריכה להכריח את עצמי שעם כל הקשיים שלי אני חייבת לא להעלם מהמקומות , מהאנשים שהם הכי שם בשבילי .. צריכה לעבוד על זה .. יצאתי מהטיפול, שוב הרגשתי את הדמעות במעלה הגרון, הרגשתי את הצורך להקיא קצת החוצה, מתוכי, להקיא ולו במעט את ההצפה הרגשית הזו, שמסתבר – אני לא יכולה לעמוד מולה. אז הקאתי ... מנסה לשים שוב את אותה המסכה מוכרת, שאני נוהגת לשים במצבים כאלו..כדי שאף אחד לא ישים לב לתחושות הקשות האלו שאני עוברת .. אבל..הדמעות האלו .כלואות בתוכי בברוטאליות לא מתחשבת. ואני ..לא יכולה יותר. הדמעות החנוקות חזקות יותר מכל רצון להראות ש"הכל בסדר". הן עולות כבר מהגרון לעיניים, בכל זאת הצלחתי שוב למנוע את התפרצותן. בתוך תוכי אני יודעת שההתפרצות תבוא, ובקרוב מאוד. יותר מדיי ימים ההרגשה הזו נמשכת. אני רוצה לישון. אני חייבת לישון, אבל לא מצליחה ... נמאס לי מעצמי ומדרכי ההתמודדות הדפוקות שלי, כל פעם מתייאשת מחדש , כבר לא יודעת איך להרגיע את עצמי. מאבדת שליטה. בעצם, איבדתי שליטה, הרבה דברים קרו לי בימיים האחרונים. אין לי כוח לכתוב, אני לא מרגישה כל כך טוב.... אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, לא יודעת איך להרגיע את עצמי יותר. כנראה משתגעת. מקלחת לא עוזרת, המוזיקה גם לא. וגם הכתיבה כאן לא מועילה במיוחד. אממ..סורי , אולי בעצם קצת.. אבל כרגע רע לי. הדברים היחידים שעוזרים לי רגעית הם דברים מזיקים ( פגיעה עצמית ע"י הקאות , ניתוק טוטאלי ...) ואני מנסה להימנע מהם ככל הניתן, באמת... אבל... אבל .. אני כבר לא יודעת עד כמה אני אצליח להמשיך עם ההימנעות הזו... אני לא יודעת כבר מה לעשות עם עצמי. אולי אכתוב אחכ שיהיה לי קל יותר להתמודד עם המילים כרגע בא לי פשוט לעצום עיניים ולשכוח מהכל אז אני משתגעת?..!...?

סליחה על האורך.. תודה למי שקרא.. ש'

שלום לך, הכאב שלך, הקושי להגיע לטיפול, לצאת ממנו וגם להיות בתוכו עוברים דרך הכתיבה שלך, ואולי זה לא מקרה שההודעה הועתקה וביטאה את התחושה שלך שהדברים מציפים ויוצאים משליטה גם כשאת מנסה מאוד להחזיק. הקושי לגעת בכאב בתוך טיפול אינו מעודד להמשיך ולהגיע. הדבר שמחזיק הרבה פעמים, וגם אותך, הוא הכמיהה למישהו שיקשיב, שיהיה שם. ונשמע שהמטפל שלך מאוד נמצא שם בשבילך. ולצד הכמיהה הזו קיימת גם הבנה שזה חשוב. גם כשזה מעורר כעס, ורצון לא להיות שם, זה חשוב. אז אין לי אלא לקוות שבהדרגה הכאב יפחת, ולתמוך בך בדרך הקשה שאת עושה אל הטיפול. את נמצאת במקום נכון עבורך, נסי להחזיק ולהישאר שם. דרור

דרור יקר, לא כתבתי פה זמן רב, אך אני מקווה שאתה זוכר דברים ממכתביי הקודמים. אני מרגישה קצת לא בסדר לכתוב על זה, ובכל זאת.. לפניי כשנה נולד לחברה הכי טובה שלי תינוק ככל הנראה עם תסמנת, אם כי זה לא ברור כי עדיין לא מצאו תסמונ שמתאימה לו. הוא עבר כבר שלושה ניתוחים ומחר יעבור עוד ניתוח במקום שונה בגוף. פיגור נשלל למעט קל (או אנט' נמוכה), אך יש לו עיכוב בהתפתחות. עברתי איתה תקופה של אשפוזים, זיהומים, מחלות קשות ביותר, ניתוחים והייתי שם כל הזמן. העזרה לחברה שלי,(כמה שזה מגעיל להגיד), הוציאה אותי כמעט לחלוטין מדיכאון, לא היו לי יותר מחשבות אובדניות מכיוון שהיא הייתה זקוקה לי ולא רציתי לגרום לה עוד סבל. שמחתי שהיא זקוקה לי, סוף סוף היה לי למה לקום בבוקר. זה נורא לומר, אבל המצב הזה נתן לי משמעות. היא לא שיתפה כמעט אף אחד בחשד לתמונת, הייתי היחידה, אפילו אחים שלה לא ידעו מכך. לאחרונה היא חידשה קשר עם חברה משותפת שלנו מהילדות וסיפרה לה על כל מה שעבר עליה. מאז אני מרגישה שנדחקתי לצד, אותה חברה תמיד איתה בטלפון, תמיד הן נפגשות, באשפוז האחרון היא אמרה לי לא לבוא, (פעם ראשונה),ולאחר מכן גיליתי שאותה חברה הייתה איתה באשפוז. (אמרה שהגיעה למרות שאמרה לה –לא). היא כל הזמן אומרת כמה טוב שאותה חברה חזרה לחייה. כל הזמן מדברת עליה, (כשהיא לא מדברת איתה..). אני יודעת שזה מגעיל מצידי, ואני צריכה לשמוח שיש לה עזרה נוספת. שיש לה את מי לשתף... אני מרגישה כל כך נטושה, היא מתקשרת אליי הרבה פחות. משתפת אותי פחות. מחר בניתוח אני לא אהיה, אבל אני בתוכה שהחברה השנייה כן תהיה. פתאום חזר להיות רע. בטח טוב לה יותר לדבר עם אותה חברה, היא בטח מבינה יותר, אינטליגנטית יותר. אני מרגישה נטושה וחסרת ערך. שנה טובה, פרח.

פרח שלום, התחושה שיש טעם במעשים שלך, שיש משמעות לקימה בבוקר עשתה לך טוב, ולא משנה מה הסיבה לכך. למרות שהמוכנות שלך להתקרב ולעזור לחברה בעת צרה ראויה להערכה, גם אם יש בה מניעים אישיים. ללא שיהיו לנו גם מניעים אישיים במעשינו היינו מתקשים להמשיך ולעשות דברים. אבל התחושה הכל כך מוכרת לך שלא צריכים אותך יותר, שיש תחליף טוב יותר ממך שבה לפקוד אותך. והשאלה היא למה את ממהרת לקחת את המקום הזה. זה ברור שמציק לך שיש מישהי נוספת המקבלת את תשומת הלב, אבל זה לא אומר שגם את לא יכולה לקבל תשומת לב. אבל לשם כך את צריכה קצת להילחם, לא למהר ולהתכנס לתוך עצמך למקום המוכר של לא רצויה. אלא לזכור שעד לפני זמן קצר היית הכי חשובה לה, ואין סיבה שזה ייעלם לגמרי. דרור

אני בטיפול כבר כמעט שנה ורציתי לשאול אם מקובל שפסיכולוג ממליץ למטופל לקבל חוות דעת מפסיכולוג אחר. יש אפשרות שהפסיכולוג מרמז שהוא לא יכול לטפל בי יותר ? אני רוצה לציין שהטיפול די מועיל אבל אין הסכמה בינינו בנוגע לתרופות היות ואני סובלת מדכאון. האם זאת סיבה להפנות אותי לייעוץ אצל פסיכולוג אחר ?

שירן שלום, האם שמעת במפורש שהמטפל מפנה אותך לפסיכולוג אחר, האם זה דובר ביניכם או שאת רק מרגישה שזה מה שהוא עושה? כך או כך הייתי מציע לך ראשית לדבר איתו על תחושותייך. לגבי שאלתך, זה לא שכיח שמטפל יוזם הפנייה לדעה שניה. בוודאי לא בנושא תרופות. ייתכן והוא לוחץ שתראי פסיכיאטר, ואם כך הדבר אז כן, זהו דבר מקובל לעשותו, כאשר הוא מתרשם, מבחינה מקצועית, שזהו הדבר הנכון לעשותו מבחינה טיפולית. אפשרות אחרונה שקיימת היא שמאיזושהיא סיבה הוא מרגיש שאינו יכול לטפל בך עוד. אבל במקרה כזה הוא יאמר זאת מפורשות ולא ירחיק אותך בהדרגה. ושוב, דברי איתו על כך. דרור

אהלן אורנה, אני רוצה לחפש לעצמי פסיכולוג טוב להתייעץ איתו בנושאים אישיים. ראיתי כי פה באתר יש מספר פסיכולוגים(לא מפורום זה) שלאחר התכתבויותיי איתם בפורומים ברור לי כשמש שאני לא אשלם ולו שקל אחד מסריח על מנת לשמוע את חוות דעתם,ולא אכפת לי כמה שנות הכשרה וניסיון יש להם. אז איך אני אדע איזה מטפל/יועץ יהיה באמת טוב עבורי?

שלום לך, אורנה תהיה פה מחר ואם תרצה להתייעץ איתה אתה מוזמן לעשות זאת. בינתיים אני אנסה להשיב לשאלתך. הנושא שאתה מעלה הוא אכן נושא מורכב. איך יודעים מיהו המטפל המתאים. אין לכך תשובה פשוטה. ניתן להיעזר בהמלצות מאנשים שאתה מכיר שהיו בטיפול. או לבקש המלצות ממקומות אחרים. בשלב השני אתה יכול לקבוע פגישת היכרות עם הפסיכולוג ולראות איך אתה מרגיש בתוך הפגישה. האם אתה מרגיש מובן, האם אתה מרגיש שאתה יכול להישאר בטיפול? יחד עם זאת קח בחשבון שפגישות ראשונות, כמו בכל דבר, הן מלחיצות, וייתכן ולא תרגיש מאוד בנוח. זו הדרך שאני יכול להמליץ לך לנקוט בה. כמובן שניתן לפגוש כמה מטפלים ולהתרשם מי מתאים לך. בהצלחה, דרור

היי דרור לא מרגיש לי בנוח לרשום לך כאן, אני גם לא רוצה להטריד אותך במייל, למרות שההרגשה לא נוחה בכל זאת. .. המטפלת התקשרה לאחל לי שנה טובה(מקסימה שהיא ,חשבתי שהיא שכחה אותי מאז שעזבתי) אמרתי לה שלא קל בלי טיפול,היא הציעה לי לחזור, החלטתי באמת לחזור לטיפול. זה עדיף מאשר להתחיל מהתחלה את התהליך עם מטפלת אחרת,לבנות אמון מחדש(זה הכי קשה לי האמון)גם מבחינה כלכלית משתלם לי להמשיך איתה,שזה יתרון..אם כי השיקולים שלי הם לא כלכליים, אני בוטחת בה, ומחבבת אותה . נפגשתי איתה היום, כל הסו"פש האחרון הייתי בדיכאון נוראי(החג עצמו עבר בסדר ) כשנכנסתי לקליניקה חיבקתי אותה,והיא גם חיבקה אותי ושאלה אותי מה קרה לי,מה היה כל כך רע בסופשבוע, ולא יכולתי לדבר על זה ... וכל כך חיכיתי לפגישה ... עכשיו שוב לבד עם המועקות עד לפגישה הבאה. זהו.רציתי לעדכן אותך משום שבעצתך חזרתי לטיפול. וזהו צעד שלא היה לי פשוט לעשות...לילה טוב.חן

חן שלום, אני חושב שלמרות הקושי שאת מתארת עשית את הדבר הנכון כשהחלטת לחזור לטיפול. נכון שאני המלצתי, ונכון שהיא הציעה, אבל את היא זו שבחרה לחזור וחשוב שתתני לעצמך קרדיט על כך. אני גם חושב שאת צריכה לתת לעצמך זמן, לא לייסר את עצמך בכל פעם שאת לא מדברת. זה יגיע. סוף השבוע הקשה היה קשור כנראה גם להחלטה לחזור ולחשש מכך, ובכל זאת נכנסת. דרור

לא יותר אבל גם לא פחות. פשוט תתעלמו. זה הכל.

קראתי את זה עכשיו ואני לא יכולה להפסיק לצחוק!!! כמה פתטי!!

יאללה, הורגים אותי אנשים כמוכם. כבר הרבה זמן שהפורום הזה בתהליכי גסיסה, וזו הפעם האחרונה שאני נכנסת לפה..כל אחת מכן בוכה על כך שהיא רוצה להיות חשופה, לומר הכל בין אם זה למטפל או למישהו אחר ולא להיות מותקפת, לא להיפגע. והנה אתן, בקצת, ממש קצת עמדת כוח, ותראו לאיזה מקומות מרושעים אתן לוקחות את זה. אז אהבה קצת לא בראש שלכן..אולי אין לה רמת אינטיליגנציה כמו שלכן, או שהיא פשוט מעולם לא הייתה בטיפול..פשוט לא מותאמת פיקס לשיח שלכן, ובמקום לקחת את זה בקלות, לצחוק איתה או פשוט לא להגיב, ולא לקחת את זה ללב בצורה כל כך...להתחיל לרדת בינכן עליה כמו חבורת ילדות בכיתה ד'. עלק יש פה מקום לכולם, רק אם הם בדיוק כמוכן. אם אתן רוצות שאנשים יקבלו אתכם בכל מצב, תלמדו לקבל אנשים..גם שונים מכן. צאו מהמקום המטופל ותנסו גם בחיים להיות בגישה מטפלת..פשוט לראות את האחר..מאי גוד. שלום ולהתראות.

יש כאן פורום נפלא שתומך, עוזר עם מנהלים אכפתיים ומדהימים (כל השלושה). לא הרבה זמן לפני שהצטרפת הפורום סער בעקבות הסוגייה איזה סוג של פורום זה יהיה-האם פורום של התכתבויות אישיות לצד התכתבויות עם המנהלים, או פורום מקצועי בין כותב למנהל. הוחלט על ידי המנהלים (מדגישה על ידי המנהלים) שהפורום יעבור לקוים יותר מקצועיים ועל כן הגבילו את הדיוניים הפרטיים בין המשתתפים. לא כל כך ברור לי, למה כלל זה לא נאכף על ידי המנהלים, את הכלל הזה אתם קבעתם מן הראוי שאתם תשמרו עליו. אם אתם מעדיפים את הפורום היותר אישי אז תגדירו אותו ככזה ואז גם למשתתפים יהיה יותר ברור לאן הם נכנסים. אי אפשר להחזיק את הפורום בשני הקצוות מפני שאז פגיעות הן תוצאה ברורה מראש.

ואף שלחתי הצעות מעשיות בנדון שנתקלו בפרצי צחוק היסטריים מצד הקצ'קעס

מתגובה תמימה שלי למישהי שהיבעתי בפניה את הסברה שהיא אולי אחותי והיא כמובן הכחישה זאת בכל תוקף הגענו לרמה המחפירה שמתגלית לפניך בפורום עכשיו ההשתלחויות עדיין ממשיכות למעלה ואני ]פונה אליך כאיש מקצוע המבין בנפש האדם אם לא היתה זאת אחותי מה היה כל כך אכפת לה ומדוע היא עושה כל כך הרבה מאמצים לזרוק אותי מהפורום??? אם אתה רוצה יותר תובנות על המצב אשלח לך רזומה אישי בינתיים ההודעה שלי בנושא הנרקיסיזם יכולה לספק לך קצת רקע כללי

דנה שלום, התייחסתי לשאלה שלך למטה. ובכל זאת אחזור בקצרה. לא ניתן למנוע לגמרי פגיעות בפורום. ניתן למזער אותם ומשום כך הותווה גם הקו המנחה לכיוון של שאלות ותשובות. יחד עם זאת אניתן להבהיר מתי מעוניינים בדעה אישית של מנהל הפורום ומתי השאלה כללית. וגם אם מקבלים תגובה, אפילו לא נוחה, לשאלה מצד אחד המשתתפים, ניתן להחליט האם לקרוא או לא, להתייחס או לא. הקו המנחה קיים, השמירה עליו היא שלנו ושלכם. עד כה, במהלך כל התקופה שלי כאן, בסך הכל ראיתי שהקו נשמר. כך שאני מאמין בכך שזה אפשרי. דרור

ומוחה בתוקף נגרם לי פה עוול כבר כמה ימים!

דרור, נתת שיעור בעקביות :-) סחתיין! היו כאן המון בהלה, ודאגה, ופגיעה, ובלבול וחוסר אונים וכעס וכעס וכעס אבל בעיקר, זעקה לעזרה (מכל הכיוונים).."הצילו..מה קורה כאן..שמישהו יעשה סדר!!" ותהיתי מה אפשר לעשות, מה כבר אפשר לומר שיסדר ויעזור למי שזקוק למילים הנכונות.. ומהם לעזאזל המילים הנכונות במקרים כאלה. שלא כמו דנה, ה"אמא" של העץ אליו השתרשרתי :-), הרגשתי שזה לא דומה למקרה אותו הזכירה מההיסטוריה של הפורום, הגם שעוד לא הכרתי את הפורום כשכל זה קרה. האמת דרור, התשובה שלך לא הפילה אותי מהכסא :-) היא פשוטה ומתעקשת לא "ללכלך את הידיים". אבל יחד עם זאת, מובנת וחד משמעית. למרות הקריאה שלה לשיח פתוח, לא הכל פתוח למשא ומתן; האם השיח אכן יהיה פתוח - זה נתון מראש. כל היתר- פתוח לשיקול הדעת של כל אחד מאיתנו. האחריות שלנו על דברינו ורגשותינו, תגובותינו ובחירותינו- זה משהו שחזרת עליו כמה פעמים, בלי להתפשר, וזה ראוי בעיניי. איך קריאה לשיחה פתוחה לכולם ולקבלה (שזה משהו שנתפס אצלי כעמדה רכה וגמישה ומאפשרת) מתיישבת יפה עם אי-התפשרות וחד משמעיות (שנתפסת אצלי כעמדה נוקשה יותר ומאפשרת פחות)? ... כוחה של עקביות! :-) סחתיין! אמנם נמנעת בכל תוקף "ללכלך את הידיים" ולפשר בפרטים הקטנים, אבל דווקא החזרה הלא מתפשרת על אותם משפטים מחזירה קצת, לפחות לטעמי, את תחושת הבטחון והשליטה במצב.. קשקושים של לילה, (שכנראה יזכו לכינויי גנאי חד-מילתיים מאוד בקרוב, אבל שיהיה..) אאחל ליל מנוחה, לילך.

רציתי ברשותך, שתעזור לי להבין איך ניתן להימנע מקריאת הודעות לא נעימות ? עוד לפני בכלל שקראתי אותה? שיח פתוח או לא שיח פתוח- קצת התבלבלתי. אורלי

מה קורה בפורום? בכל הודעה שניה בערך מופיעה "אהבה", רק שבפועל זה רחוק מלשדר אהבה.האמת שהפורום מלחיץ מאוד בימים האחרונים, עד עכשיו עם כל הבעיות הקשות שעלו פה- זה היה המקום הכי מרגיע עבורי,יכולתי לשאוב מכאן כוחות.חבל שזה השתנה הפורום מלחיץ בתכנים המוזרים ונוקבים שבו.תעשו משהו בבקשה.

את צודקת, זה מלחיץ ומחפיר וגם לא ברור כיתד מנהלי הפורום לא מגיעים לכאן לעשות קצת סדר בואי בינתיים נחשוב חיובי, נתערסל בתחושות הנעימות שאנחנו מכירות היטב ולא נתייחס למפגעים, את מוןזמנת להעלות נושא שיחה, ללא השמצות ללא הטרדות, ללא קריאת שמות, כמו שאת ואני ובוודאי עוד כמה שברחו מכאן, אוהבות

חבר'ה, אולי תגלו קצת אורך רוח, הבנה ואמפאתיה. אתם מבינים שמשהו לא בסדר, ויחד עם זאת אתם נפגעים וכועסים, ואז פוגעים בחזרה. אני לא מבינה למה. הרי כולנו מכירים תקופות שפלות של עצמינו. פשוט, אצל כל אחד יש לזה ביטוי אחר. אם להיות מעשית, נראה לי שהתעלמות שלכם מהגורם ה"מפריע" היא זו שתשרת אתכם באופן הטוב ביותר. להזכירכם, אף אחד מאתנו אינו מחוייב לקרוא את כלללללל ההודעות. אנא מכם, חשבו גם על מי שיושב מן העבר השני של המסך. נראה לי שחלק מההתייחסויות כאן עלולות להיות מאד פוגעות, ולהקצין את מצבו של אותו מישהו. שנה טובה

שלום לך, ראשית אני מפנה אותך להודעה שכתבתי למטה על ההתנהלות של הפורום היום ובימים האחרונים. שנית אני מצטרךף למה שנאמר כאן, אין חובה לקרוא הודעות, ובוודאי לא להגיב להן וליצור שרשרת שלא מועילה לאל לצד הזה ולא לצד הזה. אני מבין כמה קשה זה יכול להיות לעיתים לא לקרוא, ולא להיפגע ולא להגיב. אבל אולי זה מה שנכון. אני גם מבין את הרצון שאני ושאר המנהלים נבוא ונשליט סדר, אבל כפי שכתבתי גם קודם היכולת להרגיע כאן וליצור מקום בטוח נתונה בידי המנהלים, אך בראש ובראשונה בידי המשתתפים. לילה טוב, דרור

ראשית אבקש מאנשי הפורום להנחות אותי כיצד מוסיפים קישור להודעות כאן, לאור הידע הדל שלי בתורת המחשב. בפורומים אחרים יש לחצנים מיוחדים לכך, פה איני רואה זאת אי לכך אני מתנצלת מראש על כך שאני נאלצת לעשות פה "קופי אנד פייסט" מתוך ויקיפדיה, מתוך הנחה שאינ פורמציה המופצת חינים לכל דורש מן הסתם אינה נדרשת ל"זכויות יוצרים" ואני מבטיחה לא לעשות זאת להבא אם תסבירו לי איך לעשות קישור להלן הקטע שאני רוצה להתייחס אליו אנשים הסובלים מהפרעה זו הם בעלי חשיבות עצמית גבוהה ושאפתנות חסרת גבולות. הם מרגישים כאישיות חשובה וראויה להערצה, ובדרך כלל מפריזים בתיאור ההישגים שלהם ומאמינים שהם מיוחדים במינם. מאפיינים נוספים לאנשים הסובלים מהפרעה זו הם זלזול באחרים ובהישגים שלהם, אנוכיות וחוסר אמפתיה לזולת, יהירות ושתלטנות, וניצול הזולת לצורך קידום שאיפות אישיות. כמו בהפרעות אישיות רבות, רמה מסוימת של נרקיסיזם עשויה להימצא אצל כל אדם. התופעה מסווגת כהפרעת אישיות רק במקרים קיצוניים. יצר ההישגיות של הלוקים בהפרעה זו מפותח במידה כזו שהם אינם מהססים לפגוע בסובבים אותם על מנת להאדיר את שמם או להדגיש את ערכם בעיני עצמם ובעיני אחרים. הפסיכיאטריה נוטה להחיל הגדרה זו גם על "מקרים" פשוטים הרבה יותר, כך שלמעשה אחוז המאובחנים כלוקים בהפרעה זו הוא גבוה למדי וכולל גם רבים המפגינים תפקוד תקין לחלוטין. וריאציה לתופעת הנרקיסיזם היא "נרקיסיזם שניוני" (secondary narcissism). ההערצה לדמות ה"אני" מתנפצת מול "אני" מרוקן, חסר הערכה עצמית. כתחליף תאומץ דמות נערצת, בעלת תכונות בולטות של יופי, כוח, כשרון והצלחה, אשר תספק "אני משני" שיהיה מושא לסגידה והערצה, עד כדי אימוץ כתחליף ל"אני" המקורי או התבטלות ה"אני" המקורי בפני דמות זו. לעתים חווים זמרים, שחקנים וספורטאים תופעות של סגידה קיצונית, עד כדי סיכון חייהם על ידי מעריצים, המסרבים לפעמים להאמין שאליליהם הם אנשים בשר ודם. עד כאן הציטוט ועכשיו תהיה: מה יק'רה לאדם בעל הפרעת אישיות נרקיסיסטית שחי חיים שלמים עם ה"בעיה" שלו מבלי להבחין בכך, כיוון שהוא היה בטוח שכל מה שהוא עושה, מתוך הצורך הכפייתי שלו להאדיר את שמו, למען אחרים זה "אהבה", כאשר מישהו מעמיד לפניו ראי וטוען שהאהבה שלו אינה אלא אהבה עצמית?? אני אספר לכם מה ראיתי שקורה: אותו אדם אם אינו מספיק חזק להתמודד עם הבעיות האמיתיות שלו ימציא אינספור סמפטומים מדומיינים ויחלה לבסוף במחלה נפשית חמורה על מנת לא להודות בפיצול הערכי הזה. זה יביא אותו לכזאת תחושת ריקנות והתרחקות מעצמו עד שהוא יאבד את אישיותו כליל אבל עם טיפול מתאים וקצת אמירת אמת, \זה עשוי לעבור

שלום אהבה, הפרעת אישיות נרקסיסטית, לעיתים קרובות אינה מפריעה לאדם עצמו אלא לסביבה שלו. כאשר יש משבר בשל סיבה מסויימת למשל פיטורין, או לחלופין פגיעה בתחושת הערך העצמי כפי שתיארת בדוגמא שלך. האדם יכול, בהתאם לכוחותיו, ליפול למשבר דכאוני. במקרים חמורים יותר יכולות להיות לכך השפעות קשות יותר. לכן חשוב שחשיפות כאלו, אם ייעשו, ייעשו בהדרגה, במסגרת תומכת כפי שאת מציינת הלוקחת בחשבון גם את כוחותיו של האדם. טיפול הוא אחד מממסגרות אלו. דרור

מסכימה איתך מאד דרור ואכן קלעת לנקודה מה עושים אם אדם כזה ממשיך לגרום נזק לסביבה הקרובה שלו, וסובל יסורי נפש קשים מזה בעצמו, אך אינו מוכן להודות בפני עצמו שהוא עושה נזק לסביבה?? אספר לך מה קורה במקרה שאני מדברת עליו. הוא ממשיך לתקוף בשארית כוחותיו (בצורה דומה למה שמתרחש כאן בפורום) את הקורבנות שלהם ולהצביע עליהם באצבע מאשימה במקביל הוא רץ למאות דוקטורים ופורומים על מנת שיעזרו לו לפתור את הבעיה!!! רק שלאף אחד הוא לא מוכן להודות שהוא אכן שטלתני, תוק]פני, אגרסיבי, ששום דבר לא יעמוד בדרכו למטרה, גם היא הורסת את עצמו!!! כי התדמית העצמית שלו היא "אשה יפה וטובה" שדואגת מאד לסביבתה

כן יש מי שדואג לי אפילו בפורום הזה, כך אני מאמינה \ובגדול: מעט החברים שיש לי שווים יותר מכל האויבים שלי ביחד ויש אלוהים!

שלום אלון ואהבה, אני שמח על הבעת הדאגה שלך אלון ועל ההרגשה שלך אהבה שיש אנשים שדואגים לך גם בפורום. שלצד ההרגשה שאת מותקפת, יש גם הרגשה שלאנשים אכפת ממך. דרור

לחברים שהיו על המטוס שהתרסק בתיאלנד? לפיגוע שחמאס מתכנן עלינו? להתחממות בסוריה? לשבויים? תאונות דרכים?

לדברים האלה, כדאי לו לחפש מידע בפורומים שדנים בחדשות או לדבר כאן בפורום על רגשותיו בנדון

שלום, אני מניח שיש לא מעט אנשים המודאגים ודואגים בנושאים אלו. ובוודאי לא נשארים אדישים. ואני מזמין לשתף בדאגות אם יש או במחשבות עליהם כאן בפורום, דרור

חשבתי לכתוב כאן לראשונה אבל אחרי שהבחנתי באווירה עווינת ועכורה החלטתי לוותר. עם כל הכבוד, זהו לא פורום של אדם אחד שנדמה כי השתלט יתר על המידה. אולי צריך לחשוב על לחסום מאנשים כאלו את הגישה לפורום או לדאוג שקודם ההודעות יעברו אצלכם לסינון ולא מיד לפרסום. לתשומת ליבכם! אחת שלא תחזור לכאן, לפורום חסר שליטה והגנה. זה מעלה בי תהייה- אם אתם באמת אנשי מקצוע בתחום הטיפולי?

אתם מוחקים הודעות שפוגעות בכם בלבד... ואחת מכם אף תוקפת משתתפים ש"מפריעים" לה. אני מניחה שיש לכם מושג במי מדובר... אני מסכימה איתך, נורית, זה אכן מעלה תהיות לגבי אותה מנהלת- עצוב שאנשים כאלה מטפלים באנשים.

בגין עוול שנעשה ופגיעות נפשיות של ממש שהפורום גורם לכך ..עד שכותבים כאן נהיים ממש פראנואידים ותוקפניים. מי שמצטרף שיחתום על עצומה כאן בעץ ויאמר אני מסכים

אולי תחסכו מאיתנו את התלונות והקיטורים? הדלת פתוחה לשני הכיוונים- לכאן ומכאן. 'שרית', את לא מסכימה עם 'נורית', אתן מדברות על שני דברים שונים..סתם קפצת על ההזדמנות להזכיר שוב שנפגעת. חבל שנפגעת, אבל זה קורה גם לטובים. וחבל שהמנהלת העלומה פגעה- גם זה קורה לטובים. ולגבי יתר התלונות.. השקט יחזור, לאן אתם ממהרים?

מכיוון שאני נפגעתי אישית כאן בפורום מתקיפות חמורות, מזלזלות ופוגעות יש לי כמה הצעות לשיפורים 1. כל מי שרוצה להשתתף כאן באופן קבוע יצטרך להופיע בשם משתמש אחד ויחיד והמחשב יחסום הופעותיו כ"אורח" 2. למי שירצה להופיע כאורח, המחשב יאפשר לפתוח שרשור לגבי שאלה ספציפית ולהשתמש בשם האורח רק לגבי אותו השרשור 3. נוכחות יותר תכופה ומרגיעה של המנהלים על מנת לא להגיע להקצנות והשתלחויות כפי שהיו פה בימים האחרונים מעבר לזה אני חושבת שטוב שיש כאן שלושה מנהלים עם גישות שונות. גישתה של ליאת מאד נינוחה ובלתי אוטוריטטיבית ולדעתי זה דבר חשוב לאלה שזקוקים לתמיכה רגשית ולא לתשובות בנוסח "עשה זאת וזאת" מצד שני הנייטרליות שלה מול השתלחויות פוגעניות בי, ואנ י מניחה שבעוד אנשים, היתה קצת מוגזמת ואני אשמח להתייחסותה לטענתי זאת בברכה ושנה טובה

תגידו לא עולה חמתכן לנוכח ההודעה האחרונה של אהבה. מישהו יודע לומר לי למה חמתי עלתה ? או שרק אני רואה?. נורית

אני מקווה דרור שבינתיים קראת חלק מההודעות המשתלחות בשרשור הזה ובאחרים עם התקפות שלוחות רסן ללא סיבה כלפי, ותיקנת את עמדתך הקודמת תודה

שלום לכם, בחרתי להתערב בנקודה זו ולומר כמה דברים חשובים בעיני ובכך אני אסיים את התייחסותיי היום לכל התכנים שעלו בעץ הזה ובאלו שמעליו למה שקורה בין חברי הפורום. אנסה להתייחס כמיטב יכולתי לשאלות ולאמירות שהועלו כאן. ראשית, אשוב ואדגיש את מה שמהווה אבן יסוד להתנהלות תקינה של הפורום והוא כבוד הדדי בסיסי. ללא כבוד זה, לא משנה מה הדעות שמביעים, לא ניתן להפיק תועלת מהפורום. השמירה על הכבוד הזה היא בראש ובראשונה אחריות של משתתפי הפורום. אם תילקח האחריות הזו לא יהיה מקום להתערבויות של מנהלי הפורום, ובעיני זהו דבר מבורך. שנית, עלתה כאן הטענה שבעבר הוחלט שהפורום יהיה סביב שאלות ותשובות. זה נכון, אבל גם אי אפשר למנוע את הדינמיקה המתעוררת, ולרוב בצורה חיובית, סביב שאלות שונות. לעיתים קרובות שמתי לב כי תרומתם של חברי הפורום עוזרת מאוד למשתתף ששאל. השאלה היא איך לא להפוך את זה למשהו פוגעני. וכאן שוב האחריות היא קודם כל על המשתתפים, אם כי תחת פיקוח המנהלים. עלתה גם השאלה מדוע הפורום לא מסנן או לחלופין לא סוגר את עצמו ביום שבת. התשובה קשורה זו בזו. אנו המנהלים סבורים כי היכולת להעלות שאלות ללא סינון חשובה וכי ניתן להתמודד עם מרבית השאלות שעולות ללא צורך בסינון מוקדם. כדי שניתן יהיה, טכנית, לסגור את הפורום בשבת היה צורך לעבור למתכונת של סינון. ובכך כאמור לא רצינו. לבסוף, באשר להתנהלות שקרתה היום, לעיתים אנו מגיבים מתוך רצון לעזור אבל מוצאים את עצמנו פוגעים ונפגעים. בתוך התנהלות של פורום שכזה ישנה בחירה האם להגיב או לא, להיענות או לא. ולכל בחירה יש את היתרונות והחסרונות שלה. אני מזכיר שוב, הפורום הזה חשוב לנו המנהלים ואני מניח שגם למשתתפים. השמירה עליו היא משותפת, וכפי שכבר היה בעבר בעזרת השמירה המשותפת עוברים גם רגעים לא פשוטים. לילה טוב דרור

היי ליאת, לפני מס' ימים כתבתי כאן הודעה בקשר להיסוסיי אם המטפלת שלי קוראת אותי בפורומים בעיקר בפורום לנפגעות תקיפה מינית במקרה והרגעת אותי בקשר לכך וכו' אבל גם ציינת שיש בי רצון לכך שהיא תקרא את מה שאני לא מעיזה לפתוח מולה בחדר. ונרגעתי מתשובתך ואף התלהבתי להמשך טיפול למרות כעסי הרב על הפסיכולוגית כי היא זו שגרמה לי לטריגר באמצע החיים. אני מזה כועסת- למה היא עשתה לי את זה?! העירה משהו רדום. בשביל מה?!?!?!?!? כדי שאתמוטט ולא אתפקד? הייתי כל-כך בהיי לפני. בדיוק התקבלתי למשרה אטרקטיבית עם שכר גבוה מאוד והייתי בעננים הכי הכי למעלה. ואז... באה התרסקות בעקבות טריגר.. לא משנה, החלטתי בסוף לא לספר ולשמור לעצמי את הכעס עמוק עמוק בפנים ולהמשיך כרגיל. ואכן הצלחתי בכך תקופה ארוכה של מס' חוד'. אבל, ביום שלישי שעבר(יום שלישי הארור) לא יודעת איזה שד נכנס בי ויצא שרבתי עם מנהלת המכון בכבודה ובעצמה(ד"ר לנוירולוגיה) על עניין שולי וחסר ערך כגון- התחייבויות ושטיות ואז אמרתי בלי שליטה שמיצידי היא יכולה להודיע לגב' א. (הפסיכולוגית) שתבטל את כל הטיפולים. והכי קטע שהיא בכלל לא מטפלת בשטויות האלה פשוט היא במקרה ענתה ואני התווכחתי איתה. איזה טפשה אני- יש להם תור וביקוש מפה ועד להודעה חדשה ואני ככה "בועטת" בהם. אנשים מחכים שם שנה בתור כדי להיכנס. מרגיז אותי שלא שלטתי בעצמי למרות שנשבעתי להדחיק את הכל בצורה הרמטית. ובסוף- כך זה התפרץ. בצורה הכי מטומטמת שיש. לא מבינה איך זה קרה. מכל מקום- בעלי סידר ת'עיניינים. אבל בכל מקרה עשיתי לעצמי שם רע ובושות. ותדמית של סתומה. כי באמת הויכוח היה טפשי לחלוטין. למה לא שתקתי כמו ילדה טובה?!?!?

כותבת יקרה, אני מבינה שהודעתך לליאת ומקוה שמישהו מ"הגדולים" יכנס לכאן בקרוב לעשות קצת סדר ולהרגיע בינתיים תרשי לי למור לך כמה מילות נחמה לא עשית לעצמך שום שם רע וזוכתך לצעוק כשנעשה לך עוול, גן אם זה לא נחשב "מקובל חברתית"ץ מה קרה?? הרגשת שפוגעים בך וביטאת כעס?? האם זה מקלקל את התדמית שלך כאדם שפוי?? כאדם נבון?? כאדם טוב??? באמת??? בעיני מי?? לגבי המטפלת שלך כנראה שהעלית את הנושא בעבר ואני לא מבינה לגמרי את דבריך, אבל הבנתי שהיא עוררה, למרות רצונך "זכרון מודחק של פגיעה מינית" יש לי שאלה: האם היא לחצה עליך בכיוון הזה בניגוד לרצונך?? האם את משוכנעת שאכן האירוע הזה קיים בזכרונך המודחק?? האם את משוכנעת שאכן קרה?? האם לא ייתכן שהיא עשתה עליך מניפולציה מסויימת וגרמה לך להשתכנע שזה מה שקרה?? על כל פנים אם את מרגישה שמטפלים בך בצורה שלא מועילה לך, ואף מזיקה, ויש לך רגשות קשים כלפי המטפלת וכלפי ההנהלה, מה זה כל כך חשוב להישאר שם?? רק בגלל שהם בעלי יוקרה?? ולמה חשוןב לך כל כך להיות "ילדה טובה"???

את משוטטת בכל ההודעות, תשאירי קצת פרטיות לאחרים.

שלום לך, ליאת תהיה פה ביום חמישי ואת מוזמנת לכתוב לה אז ולשמוע את דעתה. בינתיים אנסה להתייחס לדברייך. את מתארת דפוס שחוזר על עצמו בו את מנסה לדחוק פנימה משהו מאוד קשה שקיים בך, טראומה, כעס, אבל זה לא נותן לך מנוח באמת. זה ממשיך לבעבע מבפנים עד שמתפרץ בלי שליטה ועל האדם הלא נכון. אני מניח שהדפוס הזה מוכר לך ואת בוחרת בו מסיבה כלשהי. אבל הוא לא עושה לך טוב. אני לא יודע מה קרה עם המטפלת אבל הרי הגעת אליה כי משהו לא הרגיש שם טוב. אולי היא ניסתה לעזור לפרוץ את הדפוס הזה. לדבר על מה שמציק לך במקום בו ניתן לדבר עליו - בטיפול. זה לא קל, זה מעורר דברים ובהם את השאלה "למה הייתי צריכה את זה"?. זו שאלה קשה. אני מקווה שהצעתי חלק מהפתרון עבורה. דרור

למען נוחותך אני עושה פה קופי-פייסט להודעתי מלמעלה ומבקשת אותך לומר לי בהגינות אם יש בתגובה זו שמץ שיצדיק את ההשתלחות הפרועה שלה בי אחר כך לכותבת יקרה, אני מבינה שהודעתך לליאת ומקוה שמישהו מ"הגדולים" יכנס לכאן בקרוב לעשות קצת סדר ולהרגיע בינתיים תרשי לי למור לך כמה מילות נחמה לא עשית לעצמך שום שם רע וזוכתך לצעוק כשנעשה לך עוול, גן אם זה לא נחשב "מקובל חברתית"ץ מה קרה?? הרגשת שפוגעים בך וביטאת כעס?? האם זה מקלקל את התדמית שלך כאדם שפוי?? כאדם נבון?? כאדם טוב??? באמת??? בעיני מי?? לגבי המטפלת שלך כנראה שהעלית את הנושא בעבר ואני לא מבינה לגמרי את דבריך, אבל הבנתי שהיא עוררה, למרות רצונך "זכרון מודחק של פגיעה מינית" יש לי שאלה: האם היא לחצה עליך בכיוון הזה בניגוד לרצונך?? האם את משוכנעת שאכן האירוע הזה קיים בזכרונך המודחק?? האם את משוכנעת שאכן קרה?? האם לא ייתכן שהיא עשתה עליך מניפולציה מסויימת וגרמה לך להשתכנע שזה מה שקרה?? על כל פנים אם את מרגישה שמטפלים בך בצורה שלא מועילה לך, ואף מזיקה, ויש לך רגשות קשים כלפי המטפלת וכלפי ההנהלה, מה זה כל כך חשוב להישאר שם?? רק בגלל שהם בעלי יוקרה?? ולמה חשוןב לך כל כך להיות "ילדה טובה"???

כבר מספר חודשים אני גולשת ומשתתפת בפורום שונים הקשורים לבריאות הנפש, וזאת בגלךל שיש לי עניין אישי וציבורי בהתנהלות של מערכת הבריאות, ביחס המשפיל והמבזה שאין דומה לו כלפי ציבור חולי הנפש, בנוסף על כך שאני מאד אוהבת לדבר על נושאים הקשורים לבניה והתפתחות אישית ולשתף מנסיוני לקח לי זמן לא רב לדעת שפורומים באינטרנט הם מימד פרוץ, שכל אחד יכול להיכנס פה ולכתוב מה שהוא רוצה בלי שום אחריות מצד שני למנהלי הפורומים יש אחריות מסוימת כלפי הגולשים הקבועים שלהם, לפחות, על מנת להגן עליהם מפגיעות בפורום הזה השתלחו בי בצורה קיצונית. ליאת החמודה אמנם נמנעה מסיבות שחשבתי שנובעות מנייטרליות "לנקוט עמדה" במה שנראה כמו סכסוך בין שתי אחיות אבכל במקביל היו פה התפרצויות של תקיפה אישית ו"הצעות עזרה" שונות מאנשים עם כוונות טובות או לא ממש, עם תוצאוה קשה מבחינתי. הייתי מאד נסערת ועקב כך גם חשפתי קצת מידע אישי, שהביא למתקפות נוספות הפורום שותק הבוקר, אין פה אף אחד חות ממני?? לא ולא ישנם אלה שהפסיכיאטריה משלמת להם "לשמור עלינו" בפורום על מנת שלא נתמוטט חלילה והם משרתים גם מטרות פחות מוצהרות ופחות ישרות, באלף אלפי המעטות אני בדקו מה קורה כאן אם "תופרים לי תיק" פסיכיאטרי בצורה חובבנית ומבלי לראות אותי על פי דברים שאני כותבת כאן ואמצא את עצמי במצב שאצטרך להסביר את הדברים האלה לאיזה פסיכיאטר נגד רצוני, אראה בכם אחראים ישירים לכך!! ראו הוזהרתם, עם כל הכבוד!

כבר יום ראשון בערב ומאז אתמול לא היה פה מישהו שירגיע ויקח אחריות אז בוא בבקשה ודבר ראשון אני מבקשת שתדרוש מזאת שמשתלחת בי בכל מיני שמות שתחליט על שם אחד ותתקוף אותי להנאתה באותו שם כי גם אני לא אחסוך ממנה את מה שאני חושבת על המניפולציות שלה ועל ההתחזות שלה ועל זה שהיא משתמשת בדיוק באותן טקטיקות מתוסבכות של אחותי שבגלל זה בדיוק היא כועסת עלי כיוון שאני משוכנעת מעל ללא ספק שזוהי אחותי ואם היא מתשיך לעשות פה מניפולציות אז לא אתאפק ואצטט את שמה המלא היזהרי אחות משוגעת לא לאורך זמן ארמון הקלפים שבנית בעמל רב מקלפי השקר וההכחשה ימשיך לעמוד אני מציעה לך להסתכל בראי, להגיד לעצמך את האמת על הסיבות למצבך הנפשי המעורער עד אובדניות שזה רגשות אשמה, בעיקר כלפי מה שעשית לי, אבל בטח אני לא לבד ברשימ ת הקורבנות שלך, הכל כמובן מכוונות טובות ו"אהבת הזולת"

אהבה שלום, הפורום הזה נועד לתת מענה מקצועי לשאלות שונות. הוא כמובן אינו מחליף טיפול על כל המשתמע מכך. הכניסה לפורום, והשמעת שאלות ודעות שונות, מעלה את האפשרות לקבלת התייחסות. הרבה פעמים מקבלים התייחסות תומכת, עוזרת, ההולכת בקו אחד עם הדעה שלנו אנו. אבל לעיתים, כמו בטיפול וכמו בחיים מקבלים גם דעות שונות. לא תמיד הדבר אומר מיד שהאדם שלא מסכים איתנו הוא נגדנו. ייתכן והוא אפילו בעדנו גם אם אנחנו חושבים שהוא טועה. בכל מקרה בגלל היחודיות של פורום באינטרנט חשוב לבדוק האם אנחנו מסוגלים לשמוע דעות מנוגדות, וחשוב לא לחשוף פרטים מזהים שאנו לא רוצים לחשוף אותם. זה גם היתרון בפורום שכזה, היכולת לחשוב מה כותבים לפני ששולחים. לגבי התערבות בדברי אחרים. הקו המנחה הוא שניתן לומר דברים אחד לשני אבל תוך כבוד הדדי בסיסי ושמירה על תרבות דיבור. כאשר קו זה לא נשמר אנו המנהלים מתערבים. דרור

שלום רב, אני אמא לשלושה, בתי בכורה בת 17 הביניות בת 3.5 והקטן בן 3 חודשים. הילדה לא הולכת לגן בינתיים,אנחנו מקווים שבקרוב זה יסתדר, דרך אגב היא לא רוצה ללכת באופן עקרוני בגיל שנה ו8 חודשים היא הלכה ונורא נורא בכתה ובסוף לקחנו אותה מהגן כיון שחלתה וירדה במשקל באופן משמעותי. הבעיה עיקרית היא שהילדה ישנה רק עם אבא וההיא לא מוכנה באופן אחר,כמו כן ראוי לציין שבמשך היום אני איתה בבית ואם קורה שאני לא מסכימה לתת לה משהו או פשוט לא מרשה והיא נורא רוצה אזהיא מתחילה לבכות בכי היסטרי ואומרת שהיא רוצה את אבא ושאבא ינחם אותה. כמו כן אני יותר מאמינה בשיטת החינוך ברוגע ולא צעקות וכוח ובעלי דווקא מאמין יותר בשיטת הצעקות והענשות וכוח. לדוגמא הוא יכול לומר לה אל תגשי אלי,אני לא רוצה להיות איתך וכ"ו.. אני ממש נפגעת ומרגישה חסרת אונים כאשר ביתי דוחה אותי באופן כה ברור ומשמעי. מה עלי לעשות?? האם זה בסדר שהיא כל כך רוצה להיות עם אבא? והרבה פעמים קורה שהיא מעדיפה אותו מאשר אותי. והיא גם אומרת שהיא אוהבת את אבא, אותי היא לפעמים גם מזכירה אבל אותו זה באופן קבוע. כמו כן עוד בעיה שהיא לא מוכנה ללכת לישון בלי אבא היא רוצה שאבא ישן איתה ורק הוא,ואם לא היא מתחילה לבכות שוב בכי היסטרי, האם זה בסדר שהיא מוכנה לישון רק עם אבא? האם זה לא מראה על אישזהי אובססיה, כמו היא נהייתה מאד קשורה לאביה, ואני מרגישה שזה בא על חשבוני. מחכה לתשובתך בתודה מראש,

יהודית שלום, אני רוצה להתייחס בתשובתי לשני חלקים. החלק הראשון נוגע לקשר בינה לאבא ובינה לבינך. לעיתים קרובות הילד מעדיף את אחד ההורים, מכל מיני סיבות. לא במקרה יש את האמרה "ילדה של אבא". לרוב זה נורמלי ואין בכך בעיה, מלבד הפגיעה הלא פשוטה שחש ההורה השני. ייתכן והיא מרגישה יותר צורך להיות איתו כי הוא לא בבית. אולי משהו בדרך בה אתם מתייחסים אליה הוא של תחרות על ליבה והיא מרגישה את זה. אם זה כך חשוב לגבש עמדה אחידה מולה. למשל מה שאמא אומרת גם אבא עומד מאחוריו ולהיפך. גם אם היא נותנת אהבה כדי לקבל את מה שרוצה. החלק השני והיותר בעייתי בדברייך, נוגע לדרך בה היא משפיעה בבית. נשמע שהיא זו שקובעת מה יהיה, האם תלך לגן, האם תקבל דברים. כאילו התפקידים התהפכו. זה לא נכון ואפילו מדאיג. עצתי היא לפנות לייעוץ, הדרכת הורים דרך יועצת של הגן, ובעיקר לחזור לעמדה בה אתם, כזוג קובעים מולה. למרות הקושי היא זקוקה לזה. בהצלחה, דרור

לדרור מקוה שאחרי מה שהיה פה אתמול, תגובתי להודעותיך לא תתפר כפגיעה אישית על ידי מישהו. אהבתי את תשובתך לאם המודאגת וברצוני להוסיף משהו שתפס את תשומת ליבי היחס של האב אל הבת לא משתקף חיובי לגמרי בתאורה של הכותבת. האם רואה שהוא לא פעם דוחה בגסות את הילדה והילדה דווקא נמשכת אליו עוד יותר בגלל זה. ייתכן שדווקא הדחיה הזאת גורמת לילדה להידבר אליו באופן כה אובססיבי, בשעה שאת אהבתה של האם היא לוקחת כמובן מאליו.

יש לנו ילדה בת 6 , עלתה לכיתה א לפני כשבועיים, היא ילדה נבונה ודעתנית מגיל אפס, במהלך כל חייה ידעה לעמוד על שלה ומה היא רוצה, בגיל שנתיים היתה נשכבת על הרצפה גם לא בבית, בגיל 4 התחילו הצרחות ומאז מידי מספר חודשים היא חוזר לשיטה זו. זה קורה בדכ כשהיא מקבלת תשובה של לא מאוד קשה לה להתמודד עם זה, הצרחות מתחילות אם אנו מציבים את הגבולות, כמו פרידה מחברים אחרי בילוי של אחה"צ, בקשה לבצע משימות כגון אמבטיה, ארוחת ערב וכיו"ב. זה לא קורה כל הזמן אבל מידי כמה חודשים ישנה תקופה של מספר שבועות שלא משנה איך נציב עובדה של לא, היא מתחילה לצרוח צרחות חזקות , שמעוררות תגובות מאוד לא נעימות בקרב הסובבים אותה כולל השכנים. חשוב ציין אנו מדברים איתה הרבה, מסבירים לה המון, אבל לפעמים אנו מרגישים שיש בה צורך עז לפרוק בצרחות, ניסינו הכל: להתעלם מהצעקות, להעניש אחרי, לדבר להגיון ( שבד"כ עובד אך לא כשהצרחות מתחילות), לצעוק. ה כ ל. אנחנו נשמח לקבל עצה איך לטפל בנושא הצרחות. בסה"כ היא ילדה מקסימה ואחות נפלאה לאחיה בן השנה.

תצעקו לתוך הכרית לצעוק בנוכחות הילדה ממש לא יועיל היא יותר מומחית בזה אולי כדאי לדבר גם עם סימני שאלה ולא רק עם "הסברים" כמו: מה את רוצה?? מה מפריע לך?? אולי אפשר להגיע איתה לפשרה, כמו אם תסכימי לעשות אמבטיה הערב תוכלי מחר לשחק יותר זמן עם החברים? ומה קורה בתקופות שהיא לא צועקת?? האם היא מקבלת מרות?? נכנעת?? או סתם ילדה שמחה וחיכנית?? מה איכות השיחה ביניכם כשהיא "בסדר"??

שלום שרון, המצב שאת מתארת הוא מצב המוכר להורים רבים, אבל את מרגישה כרגע חסרת אונים מולה באותם רגעים. מה שאני מתכוון לומר בא מתוך הבנה שמאוד קשה לעשות את זה ובכל זאת. הדבר החשוב לעשות הוא לשמור על עקביות, עקביות בהתנהלות מול הצרחות. אתם מרגישים מבוהלים וחסרי אונים מולה וסביר שהיא מרגישה את זה. באופן מסויים היא צריכה שתעמדו חזק ולא מבוהלים מולה. אז אם החלטתם להתעלם חשוב לא להישבר. ובמקביל לומר מדוע אתם מתעלמים, אבל עם ניסיון להסתיר את הבהלה שיש בכם. אני לא מכיר את הילדה, אבל אם זה לא עובד לאורך זמן, ייתכן ויהיה צורך בהתערבות טיפולית על ידי היועצת או על ידי פסיכולוגית. אסור לשכוח שבשנה האחרונה היא גם עברה לכיתה א' וגם נולד לה אח ואולי זה גם משפיע עליה. אני יודע שזה קשה, אבל נסו לתת לה תחושה שאתם מספיק חזקים לעמוד מולה. דרור

הרבה נכתב בפורום הזה על תלות בטיפול.\ אבל אני שואלת את עצמי ואותכם האם התלות הזאת היא לא מסוכנת\. אני שמה את עצמי בידיים של מישהו שאני אומנם משלמת לו בשביל שיהיה שם בשבילי אבל עד כמה הוא יהיה מוכן לזה? הנה היה לי התנסות שפתאום הוא כעס עלי והתנפל עלי בכעס נוראי על משהו שאמרתי. ואני התקפלתי לגמרי. מאז אני לא יכולה להרגע. הוא מחץ אותי לגמרי בדבריו וכל הפגישות אחרי זה הוא לא הסכים לדבר על זה וששאלתיאותו למה הוא לא רצה לדבר על זה.אם לא הייתי תלויה בו נפשית כבר מזמן הייתי במקום אחר. עכשיו מר לי ואני לא יכולה אפילו להתנתק ממנו.\ אז מה השגתי? הלואי שלא הייתי מגיעה לטיפול בכלל.

הי שירלי, אל תותרי לו, דאגי לומר לו שנפגעת ביותר ממנו וזה גרם לך להתרחק ממנו רגשית עד כדיי שאת מתקפלת מפחד ומהתגוננות. עמדי על שלך- לקבל הסבר למה הוא התכוון בדבריו, מה הכעיס אותו שיצא לו "לצאת מהכלים". בהצלחה

הי שירלי אין לי שום ניסיון אישי בתלות במטפל, כל הטיפולים שעברתי היו קצרים וממקודים, ואף אחד מהם לא ממש מוצלח מבחינתי. אישית אני מתחברת יותר לשיטות הוליסטיות מאשר לטיפול בדיבור העובדה שהמטפל שלך התפרץ עליך יכולה להעיד לדעתי על שתי סיבות 1. שאת הצלחת להוציא אותו מגדרו עד כדי כך שהוא איבד שליטה בנוכחותך. האם זה נותן לך תחושת כוח עליו?? האם זה גורם לך להרגיש קשר יותר חזק אליו או להיפך?? 2. שהוא אכן לא המטפל הנכון בשבילך והוא מנסה להפעיל עליך איזה כוח סמכותי שאת מסרבת לקבל. יתכן שגם וגם את זה רק את יודעת

הי חלומי הי אהבה ניסיתי לדבר איתו. שלוש פגישות אחרי זה ניסיתי רק על זה לדבר. והוא כל פעם חסם אותי. בפעם האחרונה הוא אפילו התפרץ עוד פעם ואמר "כבר דיברנו על זה". וגם "מכל הדברים רק את זה את זוכרת". והאמת היא שלא דיברנו על זה בכלל כי הוא חסם אותי כל פעם. וכן - מכל מה שאמר את זה אני זוכרת עד כדי טראומה ממש שקשה לי להשתחרר ממנה. כבר עברו חודשיים מאז המקרה והוא אחרי חודש (שבו אני ניסיתי כאמור לדבר איתו) הוא נסע לחו"ל ועכשיו אני כל כך לא רוצה לפגוש אותו אבל גם לא יכולה להשתחרר ממנו ואיך אני יכולה להרגיש כוח בכלל? הוא הרי כעס עלי? אני מרגישה רע כשכועסים עלי. רע רע רע. איך אפשר להרגיש כוח? זה מטורף לגמרי. אני ישבתי שקועה בתוך הכסא בטראומה לגמרי. זה האדם שאמור הכי הרבה להגן עלי לא לתקוף אותי.

כששתי קצ'קעס שמזמן לא ראו אחת את השניה נפגשות

כפי שאתה רואה השקט לא נמשך זמן רב נכנסו לפה כמה חברות של "אינני", היא עצמה, כמובן משמה, איננה עוד אינני יודעת מה הן רוצות ממני ולמה הן כל כך צועקות

שלום ליאת אני בחור לא מצליח להבין למה אני נהייתי כזה "שאני רוצה לדבר עם מישהו אני חייב להפעיל ערוץ בראש "אני מרגיש שיש אלף תפישה בראש שלי אני אף פעם אותו אחד אני מרגיש שכל פעם קופץ למחשבה אחרת בשבל להתרכז אני אף פעם מרוכז "אנא עזרי לי האם זו מחלה "אני לא יודיע מה לעשות תעזרי לי אם את מבינה על אני מדבר זה פשוט איפשר להבין את עצמי למה זה קורה לי

שלום לך, (מאחר ואני כאן, וכדי שלא תישאר ללא תשובה) נראה שאתה סובל מסוג של מוסחות, שיכולה להיות היבט של הפרעת קשב וריכוז. זוהי תופעה מוכרת מאד וניתנת לאבחון ולטיפול ביעילות רבה. פנה בהקדם לפסיכולוג קליני או פסיכיאטר, תאר במפורט מה אתה מרגיש, ואני בטוחה שיוכלו לאתר את המקור לקושי. בהצלחה ליאת

יכול להיות גם תופעת לוואי של תרופה פסיכיאטרית, או "פלאש-בק" של סם קשה אחר שלקחת בעבר

אני בחורה בת 20 והעניין שאני מוטרדת ממנו כל הזמן הוא סוג של אובססיה. כהייתי ילדה/נערה בגילאי 15-18 הייתי מתנהגת בצורה שטותניקית כמו כל המתבגרים ואולי עשיתי מעט דברים שאני מתחרטת עליהם. כעת, השתנתי מקצה לקצה ואני מרגישה אשמה על העבר שלי וזה פשוט רודף אותי. אני כל הזמן רק מנסה לכפר. אני אחראית, דאגנית על יתר המידה ובעיקר לחוצה מכל שטות. יש לי 2 חברות מתקופת הצבא שאני מאוד רוצה לנתק איתן הקשר כי הן קנאיות ואכזריות אליי אבל נורא מפחדת שאיכשהו בעקבות הניתוק הן יכעסו ו"ילכלכו" עליי ובגלל התדמית החדשה שלי אני פוחדת פחד מוות לא להתקשר אליהן מידי יום וממש פיתחתי תלות לא רצויה ומעיקה באנשים שלא כיף לי לתקשר איתן רק מתוך הפחד שיש סיכוי שהן יהרסו את שמי הטוב גם מפני שיש בידיהן המון אינפורמציה עליי ואני לא סומכת עליהן בכלל. איך לצאת מה"לופ" הזה? איך אפשר להתשחרר קצת ולא להיות כ"כ לחוצה וביקורתית עם עצמי בגיל כ"כ צעיר?

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/774/xFT/676843/xFP/676843

שלום גילת, גיל ההתבגרות הוא בדיוק הזמן לעשות שטויות, ויש לא מעט אנשים (כולל אנשי מקצוע)שמשוכנעים בחשיבותן של השטויות הללו להתבגרות שלנו. אחרי הכל, אם לא היינו עושים שטויות בגיל ההתבגרות, הן עלולות היו להגיע בגיל מבוגר הרבה יותר, באופן חינני הרבה פחות. אם החברות האלה שלך אכן רעות ולא מפרגנות, הן עלולות לפגוע בך בגלל מה שהן, ולא בגלל מה שהיית. נסי לבנות לך מעגל חברתי חדש, ולסמוך על תכונותייך והתנהגותך כקובעות העיקריות של "שמך הטוב". בהצלחה ושנה טובה ליאת

תודה רבה ליאת, הייתי צריכה לשמוע ממישהו שההתנהגות שלי היתה בסך הכל ילדותית והיא חלק מההתפתחות וחוצמיזה היא למעשה כבר שייכת לעבר.. כפי שכבר כתבתי, בזמן האחרון נורא השתנתי. עצוב לי לשמוע לפעמים ביקורת על "גילת" של פעם. בחור שכנראה הכיר אותי בעבר שמע שיחה בין שני אנשים בינהם חבר שלי, בשיחה השם שלי עלה. הבחור התחיל להגיד שאני בנאדם רע ו"ליכלך" עליי מאוד. הדבר פגע בי. קשה לי להתנתק מהעבר. קשה לי לומר לעצמי שמי שמכיר אותי באמת יודע שאני בנאדם טוב. איך עושים את הסוויטצ' הזה בראש ולא לוקחים ללב כאלו שטויות?

אני בטיפול כבר שנה , אני לא ממש מצליחה לדבר בפגישות , ואני לא יודעת אם זה נכון להמשיך ,כמה שהמטפלת שלי נחמדה היא מרגישה לי מאוד רחוקה ממני ואני לא חושבת שהיא ממש מבינה אותי (יכול להיות שגם באשמתי אבל איפשהו אני לא מצליחה להגיד לה מה שאני באמת רוצה ) , פיתחתי תלות כזאת שכול פעם שאני שוקלת להפסיק אני מאוד מפחדת וזה נעשה מעיין הרגל ללכת לשם(לפעמים רק כדי לשתוק 50 דקות) , השאלה אם באמת זה שווה את הזמן והכסף שאני משקיעה , או שכדי להפסיק ולנסות להתמודד בעצמי או לחפש אלטרנטיבות (למרות שלא ניראה לי שיש לי כוחות נפשיים לנסות לחפש מטפל אחר ) איך יודעים אם הטיפול באמת מוביל לאנשהו ?

שלום אחת, הטיפול יוכל להוביל לאנשהו כאשר את תחליטי שאת מאפשרת את זה. בהגדרתו, טיפול פסיכולוגי הוא טיפול בדיבור, הגם שייתכנו שתיקות זמן רב, כחלק מתהליך ההבשלה ובניית האמון. ממש בימים אלה שמענו, כאן בפורום, על טיפול שפרץ דרך דווקא בשנה הרביעית לחייו, ולכן - לעולם אסור לאבד תקווה. אני יודעת שדרושים אומץ לב ופתיחות כדי להניע את התהליך צעד נוסף קדימה, ואני מתפללת איתך שתמצאי אותם בתוכך. שנה טובה, ובהצלחה ליאת

היי ליאת, אני חושבת הרבה על המטפלת שלי.עזבתי את הטיפול לפני 5 חודשים,בהתחלה היה לי קצת קשה, ככל שעבר הזמן חשבתי עליה פחות, אבל לאחרונה אני שוב חושבת עליה הרבה,מתגעגעת,רוצה להתקשר אליה,לספר לה. לספר לה שאני מרגישה בסך הכל טוב, שהפסקתי ללבוש שחורים,שחזרתי לחיים.. (קמתי לתחיה) א ב ל, חזרו החרדות, אני מרגישה לבד,מרגישה שאין לי שום קשר משמעותי ,חוץ מהקשר איתה. אין לי למי לספר איך אני מרגישה, למרות שהכל טוב,זה מרגיש שלא יהיה יותר טוב,כי אני לא מסוגלת ליותר מזה.לא מסוגלת לעשות דיאטה,לא מסוגלת לראות את עצמי מוצאת אהבה,לא מסוגלת להרגיש נוח עם עצמי. לא מסוגלת הרבה דברים. אני רוצה לחזור אליה,אבל נזכרת שבחדר,קשה לי לדבר, לאחר כמה פגישות הנסיעה לשם מעצבנת,הטיפול מרגיז אותי, ואני רק רוצה שהיא תהיה שם פעם בשבוע. והרי טיפול זה טיפול, והוא מסתיים מתי שהוא במיוחד כאשר קשה לי לממן אותו. אני רוצה להתקשר אליה,לקבוע פגישה. אבל ברור לי שהיא תמליץ לחזור לטיפול.וברור שפגישה אחת רק תכאיב יותר. אז אני דוחה את זה. כנראה שזה כואב אבל עדיין נסבל... שתהיה לך שנה נהדרת. טל

שלום טל, לא ברור מה תחליטי בעניין הטיפול, ובלבד שתשאירי בלבך חמלה ותקווה לעתיד טוב יותר. אל ת??ק?ב?ע?י את עצמך במחשבה כאילו לעולם לא יוכל להיות טוב יותר. זכרי שפעם חשבת שלא תצליחי ללבוש בגד צבעוני - וניצחת. אני מאמינה שאם תחליטי להיות מאושרת עוד, תלמדי גם את הדרך לשם. יש לי הרגשה, שאצל מי ש"קם לתחיה", החרדות והפחדים שונים מאלה של הדכאוני והשפוף. עכשיו יש מה להפסיד, ויש על מה להילחם. לא בטוח שאלה אותם הפחדים מפעם, ויתכן מאד שאם תחזרי לטיפול, כל מיני דברים נוספים ייראו אחרת. אני תמיד שמחה כשאת חוזרת לעדכן, ואשמח אם תספרי גם בהמשך מה החלטת לעשות. מאחלת לך שנה מלאה חידושים, הישגים, מימוש והגשמה, ובעיקר - שיזרחו מעלייך כל צבעי הקשת, להנאתך. שלך ליאת

בכל פעם אני מופתעת מחדש,עד כמה הלב יכול להיות אלסטי להמתח ולהמתח ולא להקרע. תמיד חשבתי שללב שלי יש קיבולת של פרה,הוא עמוס כל כך.עמוס מידי החג הזה ובעיקר דביק כולם ביחד ובכל זאת חסר אדם אחד-חסר כל כך. ואני לא מוצאת את מקומי בביחד הזה,אני לא יכולה שלא לעשות את ההשואה של כולם מול אחד, לא יכולה שלא יצבט לי הלב כל פעם מחדש. לא יכולה עם האובר דאגה הזו שעל אף שאני יודעת שהיא אמיתית היא נראית צבועה כל כך, לא יכולה לשבת באותו השולחן ולהרגיש בעיניים הבוחנות של כולם, על כל מבט שלי או שלו.על איך אני מתנהלת בשולחן(את מבינה?) הייתי חייבת לברוח ומהר. לא ממש הבנתי את התגובות שנים שאני לא יושבת בשולחן מה חדש? אז ברחתי ואני יודעת שהבריחות שלי מזיקות יותר ממועילות אבל הן נכונות לי. ובעיקר רוצה שיבינו סוף סוף-שהבחירות הן שלי בלבד,ושלאיש אין זכות לא היום להתערב או להטיף. אם אני לבד אז לבד! שיניחו לי לנפשי.שונאת את המשפט את פוגעת בעצמך ובעקיפין בנו. אני פוגעת בעצמי נקודה. יאלה שיגמר כבר החג הזה, ואיפה אבא שצריך אותו? אם רק יכולתי ללכת איתו.

שלום ד' רבים מאיתנו העבירו את החג הזה בגעגוע צורב למי שאיננו. ריחות האוכל בסירים, זוהר הנרות ולובן המפה אינם מצליחים להשכיח את האהבה, לטשטש את האין ולהקהות את כאב האובדן. אני יודעת שאת מתמודדת, נוסף על ההתמודדות עם חסרונו של אבא, גם עם קשיים נוספים המטילים תביעות עודפות על המשאבים הנפשיים שלך. אני יודעת גם כי בתקופת החגים, הצפיפות המשפחתית יכולה להעיק ולהתיש. אז קחי אוויר, נסי לגייס כוחות, ולקוות שהתקופה השברירית הזו תחלוף מהר, ותפנה את מקומה לרעננותו של חודש חשוון. זה לא עוד הרבה. החזיקי מעמד ליאת

כבר אמרתי לך שאני חולה(כן כן תיהי בריאה-לא תודה)על התשובות שלך. אבל את יודעת ליאת, אני אכן מקווה שהתקופה הזו תעבור מהר-ובעיקר בשקט יחסי. אבל חשוון-נובמבר או איך שלא יקראו לזה,זה עוד ים בזמן.והספירה לאחור אצלי היא בדקות וזה נראה כמו נצח אחד גדול ובעיקר רע! ובכל זאת מחכה...

ככל שחלים בי שינויים, כך אני רואה את חדר הטיפולים אחרת. לפעמים מוכר יותר, לפעמים זר, לפעמים מפריע, ובכל מקרה, מספיק לא מפחיד כדי שאשאר בו.

אז גם אם.. הטיפולים שלי ככ קשים .. ..ובאים ממקום של חוסר אמון באנשים .. אחרי אונס אכזרי שעברתי .. ו..אני .. כן..אני שותקת הרבהההה , בוכה , לפעמים גם צוחקת , ..:-) אני מרגישה שם ..בין 4 קירות ..ומטפל .זר ..שהפך להיות לפעמיים גם קרוב .. משהו מיוחד ...שנבנה שם אצלי בככ הרבה קושי וחששות .. למשל, יש דברים ששם רק שלי ..וזה מראה לי הרבה על המטפל ..על ההגנה שהוא יוצר סביבי בחדר הזה .. שמנו מההתחלה שאני אצלו - כבר שנה ו3 .. קופסא ..עם כל השירים שהייתי כותבת ומקריאה שלא הצלחתי לדבר .. היא עדין שם ...למרות שאני לא נוגעת בה, יש לי שמיכה קבועה ..שקר לי אני מתכסה בה .. אז זה נותן לי להרגיש מעט שייכת ...ומוגנת במקום.. מרגיש לי הגנה מסוימת מהעולם האמיתית בחוץ.. אבל , זה באמת מושפע מהשינוים שחלים בי... הכל נראה בהתאם להרגשה בפגישה .. לפעמיים הקירות מפחידים והתמונות שעל הקיר .. ולפעמיים נראה שהכל שומר עליי ..ואין לי ממה לפחד .. רק חדר ..4 קירות ..עולם שונה מבחוץ.. עם הרבה תובנות ..שרק מי שמטופל יוכל להבין ..

חדר הטיפולים שלי היה חדר מוקף חלונות שצופים אל נוף הרים לא מופרע. בחורף מפינת המזרון שמונח על השטיח הלבן הייתי מביטה כל בוקר אל פסגת החרמון המשולגת. בקיץ, כשהאובך אינו מאפשר על פי רוב לראות את הפסגה החשופה, אני עושה שם יוגה. כשהבן מגיע לסופשבוע מהישיבה הוא ישן שם וזהו הטיפול הכי מתוק. את ענייני האינטרנט הקצרים שלי (מי חשב אז על פורומים??) הייתי עושה בספריה של המועצה האזורית לפני כשמונה חודשים התחברתי לעידן ההיטק לולא היה לי צורך קיומי בזה כעת הייתי מעדיפה בלי אבל כרגע זה גם תרפיה וגם תשורת עם העולם, והמון המון אינפורמציה נדרשת מאד במצבי המסובך אז עברתי לחדר השינה, יש לי מחשב נייד שבו אני משתמשת לאור נרות על שטיח אדמדם, וגם פה יש לי חלון אל נוף נפלא של זריחות

שלום למשתתפי הפורום, מאז ערב החג ועד לרגעים אלה, מתקיימים כאן במקביל מספר דיונים מעניינים, שהחלו מקריאות לעזרה ושאלות אמיתיות, והתפתחו להן לשיח מגוון, לעיתים עמוק ואינטלקטואלי, לעיתים אישי מאד, ובכל מקרה - כזה שסוחף מאד למעורבות ועמדה אישית. חשוב לזכור בתוך כל זה שאנחנו נמצאים, בכל זאת, במדיום מוגבל, שאינו מאפשר לראות את בן השיח שלנו, את הבעות פניו, את שפת גופו ואת הכאב, השמחה, הפליאה או אסירות התודה הניצתים בו למשמע דברינו. מגבלותיו של המדיום עשויות להביא לאי הבנות, להקצנת השיח, ולכן גם לפגיעות רבה יותר למה שנאמר. אני מזמינה את כולנו להמשיך ולהידבר, אך לנסות ולשמור ככל האפשר על תרבות שיחה שתכבד את כולנו. חג שמח ונעים ליאת

ליאת, את מספרת לי?! "בזכות" השתתפותי בפורום דומה לשזה לפני כשלוש שנים, פיתחתי מאין הפרעה אובססיבית אולי כפייתית- סוג של ocd (כיוון שאין טקסים).כשנוצר אצלי בסיס של הספק, חיה רעה שזחלה לנבכי נפשי ולא מותירה מקום שלוו. התקשורת הזו מאוד קוהרנטית- כפי שציינת, לא ניתן לחבר למילים תחוות גוף ולכן, רנו מייחסים פגיעות שכלל לא היו כאן מלכתחילה. אני חושבת שעצם מידע חשוב זה אולי שווה להנחיל תוספת לתקשורת הזוץ מאין מחוות של כוונות הכותב, אם זה ע"י אייקונים (כמו שיש בצ'טים רבים, מה שאולי ייראה קצת זול) או כדאי שכל אחד כאן יילמד להוסיף את כוונתו באמצעות השתדלות ומאמץ של הקדמה לדברים בדבר הכוונה, להרחיב את השפה הכתובה ולנסות לעשות אותה יותר תואמת לכוונת המשורר ולא לספקולציות והשלכות של הקורא. אני משערת שזה לא יעלים את מגבלות המדיום אבל אולי יפחית ויצמצם במשהו. חג שמח לך, ולכל האנשים בעלי הרגישות העדינה שכאן.

שאלה לי אליך לצורך הבהרה - האם את חושבת אותי לאחותך? אני ממש לא מבינה. תוכלי בבקשה להאיר את עיניי, אולי אני נהייתי כ"כ דבילית שפיספסתי משהו. אני כותבת כאן בשם "אינני" היום הייתה הפעם הראשונה שכתבתי כאן ועד כמה שידוע לי אין לי אחיות. אלא אם כן, תרצי לאמצני :-) אינני

לאית יקרה בשבת נראה לי שהפורום אמור להיות סגור. הופתעתי שהדיון נמשך. בשבילי שבת מתחילה עם הדלקת נרות והערב גם עם ארוחה חגיגית לאחר תפילה בבית חברים פתחתי במחשבה שאולי נמחקו כאן כמה שרשורים, עם תקיפות אישיות חריפות אני שמחה שלא נקטת עמדה, וכך ניתן לכולם לשפוט ומכיוון שמדובר במדיום וירטואלי, ממילא כל אחד ישפוט על פי "הסרט האישי שלו" כאילו שזה לא ממילא כך מדובר במציאות קשה וכמעט לא יאומנת, של התעללות קשה של המערכת הפסיכיאטרית במשפחתי אחותי עשתה טעות מתוך בלבול והפסיכיאטריה הממשלתית, על מנת לא להודות בטעות הנציחה את הבלבול הזה אצלה בצורה "טיפולית" האשה סובלת, משוועת לעזרה, סובלת נפשית הרבה יותר ממני, למרות שאני סובלתץ מהתנכלויות אישיות וכלכליות בנוסף, בהיותי אמא חד הורית במשך הרבה שנים אני מכירה את התנכלויות המערכת ויש לי כלים להתמודד עימם. שאם לא כן ילדי, היוןם בת 33 ואם לחמישה, ובן 18 תלמיד מצטיין בישיבת הסדר, שיהיו בריאים, היו נלקחים ממני מזמן. על ידי מערכת החינוך והרווחה, לא צריך פסיכיאטרים בשביל אמא חד הורית הפסיכיאטריה עשתה כמובן את "המיטב" שלה וכמעט הרסה את חיי, כבודי, המוניטין שלי, החופש האישי שלי ושליטה על חיי ורכושי, בעזרת התיוג שאין שומה לו בעולם הדמוקרטיה, התיוג המפחיד של "חולת נפש". אבסל בריאטתי ושפיותי עמדו לי לא כן לאחותי היא מתמוטטת וליבי עליה שפטו בעצמכם על פי המסרים אני אהבה והיא אינני, באופן עקבי רחמים אוהבת אותך אחותי, חיזקי ואמצי

שוב שלום לך, אהבה הפורום ייצא הערב למנוחת השבת. כך אנחנו נוהגים כל שבת וכך גם היום. ייענו כל הפניות שנשלחו עד השעה עשר בערב בקירוב. דרור יענה שוב ביום ראשון. אל תכעסי על פער הזמנים שאת רואה בתגובות, מאחר וזו טעות נפוצה כאן בפורום (כמו שכבר כתבו לך כאן) והיא נובעת מסנכרון לקוי של שעונים, ולא מקונספירציות. אני מבינה שאת מתמודדת עם סיפור קשה, ואולי גם אחותך. אני מקווה שבמידת הצורך יש לך כתובת להיעזר בה, ושתדעי לנצל אותה בזמן משבר. אני מאחלת לך שנה שכולה נחת, אהבה ושלוות נפש ליאת

בעלי ואני נשואים שנה חצי. יש לנו בעיות על רקע מיני, ועל רקע תרבות של קללות וצעקות שהוא לא מוכן לרדת מהן. אני נפגעת ממנו מאוד קשה וסובלת מאוד גם בחברת משפחתו על קרע הבדלי תרבות ופיצוים שהיו לי איתם בעבר ואני פוחדת שיחזרו על עצמם. שנינו בני 37 כמעט. אני מאוד רוצה להספיק את הרכבת מבחינה ביולוגית (ילדים) ומרגישה כבר בשלה מספיק. לפני חצי שנה – התגלה שהוא עקר והוא עבר ניתוח לתיקון צינורית הזרע. תשובה לגבי הצלחת הניתוח תהיה רק בחודש הבא ואם לא – הרי שצפוי לי עינוי בדמות טיפולי הפרייה. יש ביננו פערי הבנה עצומים לגבי האופן שבו צריכה להתהל הזוגיות ולגבי התעללותו הנפשית בי. לאחרונה הסכים לטיפול זוגי אך אין בכך ערובה לשינוי רציף מצידו. מה אני עושה ? נשארת בג'יפה של להתמודד מול האלימות המילולית שלו, הקושי עם משפחתו, ותפיסותיו ? וגם : בהתמודדות עם עקרותו ???? או לוקחת מהר את עצמי החוצה ומקווה לטוב ? היה מאוד מאוד קשה למצוא בן זוג מתאים וגם תקופת ההמתנה לבחור המתאים מאוד מייאשת ומתישה נפשית. בגילאים הללו הדבר נעשה קשה פי מאה כיון שכמעט ואין "נורמלים בראש" שהם גם ללא ילדים. ומעבר לזה ? מי ערב שאספיק גם למצוא מהר זיווג וגם ללדת ? הרי כבר עכשיו אני בבעייה מבחינת גיל ביולוגי (אני פורייה). אני בדילמה – אנא עיזרו לי !

ביבה היקרה! קשה לומר למישהי מה לעשות ומה לא, אלו הם חייך. אני למדתי דבר אחד בחיים- עשי מה שעושה לך טוב- והתרחקי ממה שעושה לך רע! די פשוט נכון? החיים כ"כ קצרים שיש לצמצם את כמות הסבל למינימום. קשה לא להתחשב בשיקוליים רציונליים- של שעון ביולוגי וכו'יב... אך, כשמרגישים טוב, בקשר, בחיים אז יהיה קל יותר בעתיד לשאת את המעמסה הלא פשוטה של טיפולי פוריות. רצוי לעבור תקופה זו עם הפרטנר המתאים או כל תמיכה אחרת, משפחתית, חברים אבל הכל עדיף מלשאת משא נוסף ומיותר שמכביד ומקשה על המסע. לעיתים בחיים, יש צורך בויתורים...אך, קודם יהיה עליך להציב לעצמך סדרי עדיפיות, גבולות, למה את מוכנה ולמה לא. למשל: שאלי עצמך- האם את מוכנה להביא ילד לעולם בקשר שכזהו/ אולי להביא ילד כאם חד- הורית ולדעת מראש את החסרונות והיתרונות לזה. או שאולי לוותר על ילד בשלב זה, זו גם אפשרות, עד שתחווי קשר תומך...אם זה בטיפול זוגי אם הקשר הנוכחי או בחיפוש אחר קשר חדש שיהיה יותר מתאים למידותייך. יש לך הרבה על מה לחשוב אך , זיכרי- רק מה שעושה לך טוב- זה הכלל שצריך להנחות אותך לאורך כל הדרך מבלי לוותר על צרכייך (שהגדרת לעצמך בבירור מראש). בהצלחה בכל אשר תפני... דעי לאן את פונה כשאת משקללת את החסרונות והיתרונות בכל מצב נתון. שנה טובה

מצטרפת לדעה הקודמת הדילמה אכן קשה אבל מצד אחד עומד הרצון שלך לילד, אותו לא בטוח שתוכלי להשיג במסגרת הלא בריאה הזאת ומצד שני עומד קשר זוגי לא מוצלח עם בעיית עקרות הייתי אומרת לך : לכי עם האמת הפנימית שלך באמונה הכירי בטעות ולמדי ממנה זה נכון שבגילאים שלך הכי קשה למצוא זיווג - עד גיל 33-34 את עוד נחשבת צעירה ויפה אחרי גיל 42-44 את עדיין צעירה ויפה אך סוג אחר של אנשים יימשך אליך, בשל בשלותך ונסיון החיים שלך ודווקא הביולוגיה עשתה את זה ככה שבסוף שנות השלושים, שהם כביכול ה"קצה" של השעון הביולוגי, רוב האנשים בגילך יחשבו שאת "זקנה מדי" כיוון שיש להם פנטזיה שעם בת 25 יצליחו להביא יותר ילדים, ובסוף עוד מתברר שהם עצמם עקרים לדעתי, חכי עוד חודש עד להצלחה/אי הצלחה של הטיפול ואם את יכולה להתמודד נפשית עם להיות אם חד הורית עם פרטנר לא קל - עשי איתו ילד מתוך ידיעה שזה בודאי לא ימשך הרבה. תראי שברגע שיגיע הילד יתגלעו ביניכם חיכוכים עוד יותר גדולים בגלל שינויי תרבות ותפסיה על חינוך ילדים, וממילא תעזבי, אם רק תוכלי ואם את חושבת שלא תצליחי לעמוד בזה מבחינה רגשית, כלכלית או אחרת, תעזבי אותו כבר עכשיו ובמקום לרוץ לחפש שידוך תעבדי על עצמך במשך שנה שנתיים, תשפרי הופעה חיצונית, תלמדי משהו שמפתח אותך אישית, תבני את עצמך ותיכנסי להזדמנויות חברתיות חדשות - מה שלמדת מהקשר הזה תפנימי ויעזור לך לא ליפול בפעם הבאה עם מישהו שאינו מתאים לך רק בגלל ה"לחץ של השעון" שנה טובה

שלום ביבה, כמובן שאיש לא יוכל להחליט בשבילך כיצד לפעול, וכל מה שאפשר זה לחדד את נקודות המבט. אני חושבת שאם בעלך מוכן ללכת לטיפול זוגי זה עניין משמעותי וחשוב, ובניגוד לאמונתך, יש כאן פוטנציאל טוב לשינוי דפוסים ישנים. אל תשכחי שאת מביאה רק את עמדתך שלך, ובהחלט יתכן שגם לך יש חלק כלשהו באווירה הזוגית שנוצרה בבית. אני חושבת שטיפול יכול לסייע בזיהוי הקשיים ובעבודה משותפת לשיקום התקשורת ביניכם. אם, למרות המאמץ, יימשכו ההשפלות והיחס התוקפני כלפייך, יש מקום לשקול אם את רוצה להקים משפחה גם במחיר חרותך ורווחתך הנפשית. אלה החלטות כבדות משקל, ולכן אני ממליצה לך מאד לברר אותן במסגרת טיפול עם איש מקצוע, יהיה זה המטפל הזוגי או מטפל אישי משלך, אליו תוכלי לפנות המקביל לטיפול הזוגי. בהצלחה ושנה טובה ליאת

נפלנו על קטע שקשה לי איתו פה זמן רב ועכשיו יש לי הזדמנות לנצל. אז מפרידה אותי - יש מספר הודעות שלי למטה תחת הכינוי 'אין אני'. הודעותיי שם הן רק בכינוי ההוא ('אין אני') ובעץ ההוא. כתבתי בעבר בתור 'א.ה.' אם מישהו זוכר. זה היה לפני חודשים. גם בעץ ההוא יש ערבוב גדול, וישנם כינויים שונים וקשה להבדיל מי הוא מי. הודעות שנכתבו בכינויים שונים מ'אין אני' באותו עץ, אינן שלי. 'אף אחת' (ו'שוב אני') 'אינני' 'אין אני' כנראה בחורות שונות. אולי זה הזמן להתקבע על שם נורמלי. חבל לי שאין כאן משתתפים רשומים עם מספר זיהוי. היה מקל עליי מאד מאד. אבל זה מה יש. טוב נראה. זזתי מפה. הפעם לא ויתרתי על פתיחת הודעה.

כפי שאת רואה כבר מראש יישמתי את המלצתך הנבונה ואני מופיעה היום רק בשם שאני אוהבת "אהבה" סליחה אם בלבלתי ואת חייבת להודות שגם אילו ש"גנבו ממך את הרעיונות" הציגו מצוקה מאד דומה ברור שחשוב לך שלא יזהו אותך עם משיהי שמאיימת בהתאבדות וזה בהחלט מכובד שאת מתנתקת מכל המבולבלות האחרות. עם זאת נראה לי שלרוב קוראי הפורום הזה זה לא ממש חשוב מי כתבה מה ולאן את מגיעה בלילה עם עצמך. אלא איך למצוא דרכים להשתחרר מהמועקה הנוראה הזאת של "אין אני" לדעתי, האסטרטגיה הכי טובה זה להתחיל להגיד את האמת שנה נפלאה וברוכה שנת כנות והעצמה שנת עבודה רוחנית בדרך האמת והאמונה שנה שתמצאי את היש ומשם תתחילי דרך חדשה באהבה ולא בשנאה בבהירות ולא בבלבול מתוך קשב לזולת ולעצמך ומתוך שאיפה להגיע ולגעת במהות שהיא אחת ושמה אמת (וגם שלום ואהבה)

את השם בו הכרנו כאן אני אוהבת מאוד, וכך אני קוראת לך ביני לביני. גם כשאת כותבת בשמות אחרים. אני אוהבת לקרוא אותך (גם בשמות אחרים). אני שמחה לראות את האותיות א.ה. כאן מחייכות קצת לקראתי (מה אכפת לי לדמיין..) ..גם אם אילו רק ראשי התיבות של השם המלא :-) (מצחיק, ביני לביני, זה כאילו שם פרטי ומשפחה..) 1429 זה החדש?.. הנה קצת על החדש... http://he.wikipedia.org/wiki/1429 מאחלת לך לפתוח אלף הודעות, ולשחרר מצורים, ממש כמו הגברת ד'ארק הצעירה, או אולי בעצם בדרכך את.. נתראה אני מקווה, שלך- לילך.

ואני לתומי חשבתי שמדובר סתם על שעת התחלת כתיבת ההודעה!!! שימי לב בבקשה לתאריך העברי של אותה שנה = שנת הק"ץ יהי רצון שתהיה השנה שמתחילה לנו עכשיו שנה של התחלה חדשה

לילך מתוקה מצחיקונת... את גדולה! :-)))) ותודה ובתקווה... {'אהבה'... זו באמת הייתה השעה של התחלת ההודעה וכל השאר זו הברקה של לילך...} א.ה. (בינתיים שיהיה עד ש)