פורום פסיכולוגיה קלינית

אני לא מוצאת את האושר כדורים לא עוזרים למטפלת שלי נגמרו הכלים לעזור לי אחרי שלדעתי הייתה בשבילי ובאמת עשתה מעל ומעבר אני שוקלת לשים קץ לחיי אמרתי זאת למטפלת וזה כנראה לא מזיז לה אחרת היא הייתה יוצאת מגדרה אנשים לא מבינים עד כמה אני רצינית אני ממש לא יודעת לאן לפנות כדי שמישהו יציל אותי הכל כואב

שלום לך, נשמע שאת מרגישה נואשת, לא מאמינה שמישהו או משהו יכולים לעזור לך ובעיקר את מרגישה שאת מפסיקה להאמין שלמישהו יש כלים כדי לעזור לך. אני מרגיש שאת רוצה לצעוק בכל דרך שהיא כמה קשה לך כדי שישמעו, אפילו אם זה אומר לפגוע בעצמך. לכן המוקד כרגע בטיפול הוא להצליח להרגיש שהיא שומעת, שאכפת לה ממך וכאן לך יש תפקיד חשוב. אני לא יודע, אבל אני מניח שאכפת לה ממך אבל קיים קצר במעבר מהאכפתיות שלה לתחושה שלך. התפקיד שלך הוא לעזור לה לאפשר לך להרגיש את זה. לא על ידי מחוות חיצוניות דווקא מצידה ומצידך, אלא באמת להרגיש את זה מבפנים את הבטחון הזה. אני יודע שקל לומר וקשה לעשות, זה יקרה כאשר שוב ושוב תווכחי שהיא שם באמת שם בשבילך. דרור

אני סטודנט לפסיכולוגיה יש לנו התנדבות שדה חובה דרך האונברסיטה לעניות דעתי איני מוכן נפשית להכנס למחלקות פסיכיאטריות אני פוחד מחולי נפש איך אני יכול להשתחרר מהקורס הזה רעיונות? דחוף בבשקה

מוזר.. באוניברסיטה הפתוחה יש ראיון אישי עם כל סטודנט לפני שמאשרים לו להתנדב.. כדי לבדוק אם "מוכנותו" (אין אצלכם אם מי לדבר בעניין? ) תברר אולי יש אפשרות לקבל את התואר ללא ההתנדבות ואם תרצה בעתיד הממלצות תמיד ניתן להשלים התנדבות.

מה שמוזר זה שאתה לומד מקצוע בו חולי נפש יהיו חלק מהיום יום. זה כמו סטודנט להוראה שפוחד מתלמידים...

כנראה לא בחרת את המקצוע הנכון ללמוד...אם אתה מפחד מאנשים שאתה אמור לעזור להם...

יוני שלום, הפחד שאתה מדבר עליו הוא פחד מוכר ואני מניח שאם תבדוק בין חבריך ללימודים תגלה לא מעט שותפים. ישנם מקרים בהם מפגש עם מחלות נפשיות הוא אכן מאיים בצורה קיצונית ומקשה מאוד לתפקד. זה קורה בעיקר כאשר הפחד הוא ממפגש עם הקשיים הנפשיים של האדם עצמו. אני לא יודע אם זה המצב אצלך או לא. את זה אתה יכול לברר וחשוב שתעשה כך. בכל מקרה המלצתי היא שתתחיל, תנסה. לפרוש תמיד תוכל אם תרגיש שזה שם עליך מעמסה רבה מדי. בחלק הבירוקרטי לצערי אין לי תשובה עבורך, אבל אני מניח שתוכל לברר את זה במחלקה שלך. דרור

בגדול אני נמצא עכשיו בתקופה מאוד חיובית ודברים שבהם אני לוקח חלק מרגשים אותי. אבל כמו שקורה לי תמיד, דברים שלא טובים מעיבים בצורה כזאת שההנאה מהתמונה הכללית נעלמת, ובמקומה אפילו יש דאון במשך רוב היום, כזה שמונע ממני לדוגמא ללמוד למבחן, פעולה שנתפסת כריקה מתוכן, יחסית ל"בעיה" שבגללה אני בדאון שהיא אכן קשורה לעולם הרגש. מה שיקרה זה שאחרי שהמבחן יעבור, המבחן עצמו יהפוך לבעיה שקשורה למהות ואף לחוויות חשובות. אני מתאר משהו אוניברסאלי נכון ? בכל אופן איזה כדור כדאי לי לקחת ? תודה :-)

שימי שלום, אם הבנתי נכון את דבריך אתה מרגיש שאתה לא ממש מצליח להינות, שיש דברים שפוגעים בהנאה. כתם שחור קטן שמעיב על הכל. נשמע שקשה לך מאוד להשלים עם נוכחות של היעדר מושלמות. זוהי תופעה מוכרת, אבל הטיפול בה, אם הנתי נכון אותך, הוא לא תרופתי כלל וכלל אלא דרך טיפול פסיכולוגי במטרה למצוא איזון בדימוי העצמי שלך. דרור

זה שלא שאני חייב מושלמות מושלמת. אבל יש דברים כמו כאלה שקשורים באנשים אחרים ולא רק בי שכן כדאי שיהיו, אם לא מושלמים, אז חסרי "כתמים שחורים" מהותיים. העניין הוא שכל ארוע כזה גורם לי למהפך תיפקודי בהמשך בגלל הרגשה רעה. אתה לא חושב שקצת ציפרלקס או משהו נוגד חרדה-דכאון אחר יוכל לעזור לי, קצת להיות יציב רגשית נוכח ארועים ופחות מחפש פגמים (שלעיתים לא היו..) ?

למטפל/ת טובים באזור ת"א. אני רווקה בת 34, ולעתים אני מואסת בחיי. לא הולך לי עם גברים, לא מצליחה להכיר גבר לקשר של לפחות חודש. אני מרגישה שנמאס לי מלנסות ולחפש - שאולי זה פשוט לא בשבילי יחסים. אבל קשה לי - הבדידות. חברים - אין לי. מבקשת המלצה למטפל קשוב ותומך.

שלום לך, את מתארת קושי מתמשך ואני מסכים איתך שהצעד הנכון הוא לפנות לטיפול. אני בטוח שמשתתפי הפורום ישמחו לתרום מניסיונם. אני מזמין אותך גם לפנות אליי או לאחד ממנהלי הפורום האחרים לקבלת המלצה אישית. דרור

אני בטיפול 3 שנים.אין איזון במצב למרות שהיו שינויים ושיפורים.יש לי קשר מורכב אך טוב וקרוב עם הפסיכולוגית שלי-אותה אני אוהבת מאד.לפני שנה בערך הכרתי פסיכולוגית אחרת כי הייתי במצב קשה ושקלתי לעזוב את הטיפול הנוכחי,והרגשתי חיבור ובטחון איתה.וזה בלבל אותי מאד. אני אוהבת מאד את הפסיכולוגית שלי אבל אני לא יודעת אם הטיפול מחזיק אותי. נראה לי שהייתי צריכה כבר להרגיש טוב יותר...אחרי זמן רב ככ.חוץ מזה היא נמצאת בעיר רחוקה וקשה לי מאד עם המרחק הגיאוגרפי שמשפיע על מידת הזמינות והנגישות. הנושא עלה ביננו בטיפול רבות.מכל ההיבטים...אבל אני לא יודעת מה לעשות.אני מרגישה לכודה. האם כדאי לי לעזוב? האם יכול להיות שלא מחזיק למרות שאני ככ אוהבת אותה ותלויה בה?אני מפחדת לעזוב אבל חושבת שאני תקועה ואף מסכנת את עצמי ובריאותי.מה לעשות.

ויק שלום, את מעלה התלבטות שאני מבין שדוברה רבות ביניכן. ייתכן והטיפול באמת תקוע, אבל אני לא מתרשם מדברייך שאת לא מוחזקת, היית מרגישה את זה בוודאות אחרי תקופה כה ארוכה. המלכוד שלך, כפי שאת אומרת, טמון במרחב שבין ההרגשה שדברים לא משתנים מהותית אבל טוב לך איתה, לבין השאלה, ללא הפיתרון בינתיים האם יכול היה להיות טוב יותר במקום אחר כפי שהמפגש עם הפסיכולוגית האחרת רמז לך. את ההחלטה מה לעשות אני משאיר כמובן לך, ולבירור עם המטפלת.אני יכול רק לומר לך שנשמע לי שאת לא מסכנת את בריאותך. דרור

לצערי תשובתך ממחישה את יכולתה של הפסיכולוגיה לייצר מלל רב שאין בו כלום.מלל עמום וסתום שהשורש השכיח בו הוא: ב.ר.ר. לברר,בירורים...אבל שום דבר שדומה לתשובות. טעיתי כשפניתי.אתה לא מכיר אותי ולא יודע כלום. אבל זה ממחיש לי את אוזלת היד בתחום הזה...רק לברוח.

אני בזוגיות שנתיים בת זוגתי החלה בטיפול מזה שנה והיא נורא השתנתה לרעה כמובן, הפכה לדיכאונית אינה מעוניינת ביחסי מין אינה עובדת לאחרונה ומטופלת בתדירות של פעמיים בשבוע. איני יודע למה בדיוק פנתה לטיפול אך ממה שהבנתי ממנה אינה ממצה את עצמה. האם בטיפול יש דבר כזה החמרה של המצב הנפשי לקראת שינוי לטובה או שמשהו רע קורה לה הצעתי לה לבוא איתה למטפלת שלה לטיפול זוגי היא אמרה שזה טיפול שלה. מה המלצתכם?

חיים שלום, לעיתים התהליך הטיפולי הוא תהליך קשה המשפיע על המטופל. מדבריך נשמע שייתכן וזהו המצב, אבל זהו מצב הכרחי כך שבסופו של דבר יבוא שינוי מהותי בחייו. נשמע לי שהחברה שלך מטופלת באופן רציני ואחראי בהתאם למצבה. המלצתי היא להקשיב לה, לכבד את הרצון שלה במקום משלה, כי בסופו של דבר זהו הטיפול שלה. ברור לי שאתה מרגיש נפגע מהתהליך, אבל אני מניח שאתה לא לבד, וחשוב שתנסו ביחד להיות ולצאת מהכאב הזה. דרור

אני סטודנט לתואר ראשון וסובל מחרדות בחינות וחרדות ביצוע (בקיום יחסי מין) למי לפנות לסקסולוג או לפסיכולוג?

גיא שלום, מאחר ותיארת את שתי הבעיות יחד אני מניח שאתה רואה קשר ביניהן, וקשר שכזה בהחלט ייתכן, למשל דרך ביטחון עצמי או רצון להצליח ולהרשים. משום כך המלצתי היא לפנות לטיפול אצל פסיכולוג. אם בהמשך הוא יתרשם שיש צורך בעזרת סקסולוג ייתכן והוא יפנה אותך אליו, אבל כרגע אני מתרשם שפסיכולוג יכול לסייע לך יותר. דרור

כתבתי כאן בעבר לגבי אחותי הקטנה (29) ונושא החשד להתעללות מינית מצד אבי לאחר גילוי של אחותי הגדולה. רוצה לעדכן אותך שקרה הנורא מכל אחותי הקטנה נזכרה במהלך טיפול לגבי ההתעללות של אבי.... לפני שלושה שבועות היא עשתה נסיון התאבדות אף אחד לא ידע למה את מה שאני מספרת פה קראנו במכתב שהיא השאירה. היום היא מטופלת במסגרת טיפולית של איכילוב לנפגעות גילוי עריות מצבה לא טוב היא עזבה את הבן זוג שלה עזבה את הלימודים ומתכננת לעזוב את הארץ. אנו נורא פוחדים שתיסע לחו"ל ותתאבד איך אפשר למנוע ממנה זאת, אנו לא רוצים לאשפזה בכפייה חלילה אבל אנו מאוד דואגים לה. המטפל שטיפל בה היה לא אחראי מצידו לגרום לה להיזכר בלי שתהיה בה תמיכה מלאה הוא לא מומחה בנושא הזה כנראה ואולי אם היה מידע אותנו המשפחה לגבי ההתפתחויות בטיפול הכל היה נמנע..... איך אנו יכולים למנוע ממנה ליסוע לארה"ב לבדה ולגרום לה להבין שזה לא נכון עכשיו במצבה? תודה כואבת נורא דורית

דורית שלום, הצטערתי לשמוע את דברייך. את מרגישה שהפחדים שהיו לך התממשו ואת שוב מוצאת את עצמך חסרת אונים ברצונך להגן עליה. כרגע את אומרת שהיא מטופלת, אבל נשמע שהיא נחושה לעשות שינוי חיצוני בחייה. את אינך חושבת שזה נכון ונשמע שגם שאר המשפחה אינה חושבת כך. אם את רוצה שהיא תוכל לשמוע אותך הצעתי היא לנסות ולדבר איתה, ממש לדבר איתה. לא לומר לה מה נכון ומה לא. אלא לנסות ולהבין מה יש בחו"ל שהיא מרגישה שאין כאן. מה היא אומרת על המחשבות שלכם וגם כמובן חלשוב להראות לה שאתם דואגים לה ומשום כך אתם מתעניינם. יתכן והשיחות הללו לא יהיו קלות, אולי יעלו בהן תכנים קשים אולי אפילו האשמות מצידה. אבל אם את רוצה שהיא תרגיש שאת לצידה ולא מולה חשוב לעמוד בזה. את יכולה לנסות ולהיעזר באיש מקצוע לשם כך. אבל לפני הכל את צריכה להפנים את העובדה שבסופו של דבר היא תחליט האם לסוע או לא. דרור

חברה שלי סבלה מאנורקסיה בעבר והחלימה. אנו בשנות השלושים שלנו ולאחרונה אני רואה התנהגויות המאפיינות את האנורקסיה. ירידה במשקל, עיסוק אובסיסבי סביב נושא האוכל התבודדות ודכאון. מה לעשות והאם לפנות לגורם חיצוני, איך ניתן לעזור לה?היא בטיפול פסיכולוגי מזה שנה יכול להיות שהמטפל רואה זאת ולא עושה דבר בנדון, האם כדאי ליצור איתו קשר?

גלעד שלום, אתה צודק, אנורקסיה ביחד עם אובדנות היא מצב חירום בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה. הסימפטומים שאתה מתאר יכולים לאפיין אנורקסיה, אבל לא הבנתי האם דיברת עם חברתך. האם שאלת אותה את השאלות שאתה שואל כאן - למשל בנוגע למטפל. בכל מקרה המלצתי היא שתדבר איתה תראה את דאגתך ובמידת הצורך נסה לערב רשת חברתית תומכת, בהסכמתה ככל האפשר. אתה יכול לומר לה גם שאתה רוצה ליידע את המטפל שלה. לא מתוך רצון לדעת מה קורה בטיפול אלא מתוך רצון ליידע אותו על דברים שקורים מחוץ לחדר ושאולי היא לא מספרת עליהם. בהצלחה, דרור

האם צעירות בשנות ה20 והשלושים שהולכות לטיפול ומעבדות את הילדות שלהן, תהייה הצלחת הטיפול זהה לנשים שהולכות בשנות החמישים לטיפול ומדברות על ילדותן? עד כמה הטיפול או יותר נכון מתי התוצאות אפקטיביות פחות בנושא עיבוד רגשות בילדות? תודה

שלום לך, לטעמי עניין הגיל ופער השנים אינו משמעותי כשלעצמו, כי כל אחד מאיתנו הולך עם התחושה של ילד בתוכו. היכולת לעבד את הילדות ובכלל את עולם הרגש תלויה בעמדה. כלומר באיזו מידה יכולים לראות רלוונטיות לעיסוק בעבר, או מוכנות לגעת באמת בילדות. לעיתים אנשים הרואים בעצמם מבוגרים מדי, או רחוקים מדי מהילדות יתקשו להתחבר לילד שבתוכם ולתת למישהו אחר לראותו. הם גם עלולים להתקשות להאמין שתכונות אישיות שליוו אותם כל כך הרבה שנים ישתנו. אבל מבחינת הפוטנציאל אין הבדל בין צעירים למבוגרים. דרור

הגעתי לטיפול חדש אחרי טיפול שהיה בו כשל אמפטי נוראי איך בונים אמון מחדש, איך אדע שגם המטפל הנוכחי לא יכשל מבחינה אמפטית?שיהיה בשבילי

בילי שלום, אני לא יודע מה קרה בטיפול הקודם ומדוע זה היה כל כך נורא. אבל אני מבין את החשש להיכוות שוב. ראשית אני מציע לדבר עם המטפל החדש על הנושא. שנית אני יכול לומר לך שבשלב זה או אחר המטפל יאכזב אותך, תרגישי שהוא לא אמפתי, ושאפילו יש כשל אמפתי. אם מתחת לזה יהיה ביטחון במטפל ובטיפול נקודות כאלו יכולות להיות בעלות איכות טיפולית יוצאת דופן. לכן בזמן הקרוב הטיפול יתמקד בגישושים ובניית אמון. תני לעצמך את הזמן לעבור את השלב הזה, והבטחון שהמטפל נמצא שם בשבילך יגיע עם הזמן. דרור

נמאס לי מהטיפול אני בטיפול כבר שנה פעמיים בשבוע בעקבות פרידה מחבר ועדיין שום דבר לא עוזר. מה לעשות? אני בת 35 ונראה כי לעולם לא אתגבר עליו

כרמית שלום, כנראה שהיה משהו עצמתי מאוד בפרידה מהחבר שעדיין מפריע לך. אני לא יודע מדוע אחרי שנה את מרגישה ששום דבר לא השתנה ואני לא יודע אם דיברת על כך עם המטפלת שלך. אבל לעיתים ישנם רגשות אמביוולנטיים בנוגע לפרידה. כלומר רוצים להתגבר אבל משום מה גם לא רוצים להתגבר. ייתכן מאיזשהי סיבה שחשוב לנסות לברר אותה, את לא רוצה לגמרי להתגבר עליו ולהמשיך הלאה. אבל את זה חשוב להביא לתוך הטיפול. דרור

היי אני בן 26 והבעיה שאספר עכשיו מפריעה לי כבר הרבה שנים ,הרבה פעמים חשבתי ללכת לטיפול אבל בסוף לא עשיתי זאת. יש לי קשיים בניהול שיחות(בעיקר מציאת נושא שיחה) עם אנשים , קרובי משפחה , חברים , נשים , כתוצאה מכך אני מתבודד , ומדחיק את הבעיה, ונוצרת אצלי תחושות אי נוחות באינטראקציות חברתיות. יש לי פחד מפיתוח קשרי ידידות\חבריות חדשים מחשש מדחייה ,כתוצאה מכך חוג החברים שלי מצומצם , וזה גורם לי בטחון עצמי נמוך. אני מעוניין לפתור את הבעיה הזו , מה עלי לעשות? תודה רבה

שלום לך, הבעיה שאתה מתאר מוכרת ומשותפת ללא מעט אנשים. היא מפריעה מאוד בניהול החיים היומיומיים. לעיתים אתה כל כך רוצה למצוא חן שלא יידחו אותך ומשום כך חשוב לך כל כך לבחור נושא מתאים, ראוי. אלא שדווקא אז ובגלל הלחץ הרב אתה לא מצליח לחשוב על שום דבר ראוי. מאחר ואתה אומר שהבעיה מפריעה לך כבר זמן רב המלצתי היא שתפנה לטיפול פסיכולוגי. התהליך לא יהיה פשוט אבל אתה בהחלט יכול להיעזר ולהרגיש בטוח יותר בעצמך. דרור

אני בשנות השלושים לחיי, מאז שאני זוכרת את עצמי מפריעים לי רעשי אכילה של אנשים (לעיסת מסטיק בקול מטריפה את דעתי, אני לא יכולה להתרכז בסרט אם מישהו לועס לידי פופקורן, עברתי מקום תוך כדי מבחן כי מישהו אכל בקול וכו'). כשאני אומרת מפריעים- אני מתכוונת לזה שמתפתח אצלי זעם של ממש כלפי אותו אדם, אפילו אם אני לא מכירה אותו בכלל.מאחר שאני בדרך כלל חסרת אונים, זה יוצר תיסכול רצני ביותר (אני לא יכולה שלא לשמוע, או לקום וללכת באמצע ארוחות וכו'). פעם היה מי שאמר לי כי קיימת הפרעה ידועה כזו. רציתי לדעת אם יש לזה שם, האם יש פסיכולוג מסוים שניתן לפנות אליו בנושא. תודה מראש.

לי יש בעיה אחרת אך דומה. לא יכולה לסבול דפיקות או גרירה של רהיטים. גרירות רהיטים פשוט מטריפות אותי. מה עושים נגד זה?

תאיר שלום, אני לא יכול לומר שקיימת הפרעה של רגישות לרעשי אכילה. קיימים אנשים שרגישים לרעשים בכלל אך לא נשמע שזה המצב אצלך. ייתכן שעם השנים פיתחת סלידה, או אפילו שנאה כלפי אנשים שאוכלים בנוכחותך. עולה שאלה האם יש לך הפרעות אכילה, כיצד את מרגישה בנוגע לרעשים כאשר את אוכלת ואם יש הבדל כיצד את מסבירה אותו. אני לא יכול להמליץ על פסיכולוג ספציפי משום שכאמור אני לא מכיר הפרעה ספציפית שכזו. בכל מקרה נשמע שזה פוגע באופן משמעותי באיכות חייך והייתי ממליץ לך לנסות לפנות לטיפול או אצל פסיכולוג קוגנטיבי התנהגותי. או אצל פסיכולוג דינמי שיעזור לך לרדת לשורש הבעיה. דרור

שלום, סבתא שלי נפטרה הלילה. כולם מסביב בבית החולים בכו והתייפחו, ואני לא הרגשתי כלום. אני כבר תקופת מה שרויה בדיכאון. ההיסטוריה המשפחתית שלי מורכבת. בעיקר אני מרגישה לא אהובה, לא אהובה ע"י אף אחד. זו הרגשה לא קלה, להסתובב בעולם בתחושה שאף אחד לא אוהב אותך. אני יודעת שלהוריי אכפת ממני ולגם לאחיי. אבל אהבה זה משהו אחר. בבית חולים חיבקתי את אבא שלי, משהו שאני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה קרה. נראה לי שניסיתי לעשות את הדבר הנכון, המחושב, ההבעה הנכונה, לגלות אמפטיה למשפחה סביב. אבל בעיקר הרגשתי לבד. תלושה. לא קשורה. שנים שלא ביקרתי את סבתי ופתאום אני מגיעה במהירות לבית החולים ברגע היוודע דבר פטירתה. בתוך תחושת הלבד הנוראית, היה לי קשה לגלות אמפטיה כלפי הסובבים, אפילו התאמצתי בכל כוחי לבכות, להרגיש צער וכאב. הרגשתי לא בנוח. זה כמעט היה נראה לי דמיוני מסביבי. מה הבעיה שלי? אני אנוכית? אני שונאת אותם? אני נוטרת להם? הפכתי ליצור ממורמר ופאסיבי? אני לא רוצה להרגיש כך. אולי אני מרגישה שיש להורים שלי קשר לכך שבסוף שנות ה-20 אני חסרת אמונה ביכולותיי. חסרת כיוון. לא מאמינה שאני יכולה להצליח במשהו או שמישהו יהיה מסוגל לאהוב אותי. והאמונה או הנבואה מגשימה עצמה פעם אחר פעם. כנראה שעד כמה שקשה לי להודות בכך, אני לא מרגישה חלק מהמשפחה. למה? אין לי תשובה טובה על כך. התאהבתי במישהו לפני כמה חודשים. וכעבור זמן קצר של הכרות הוא נעלם מחיי. הוא השאיר כל מיני מסרים לא ברורים וסותרים מאחוריו. המקרה הזה העצים את חוסר היכולת שלי להרגיש. מאוד נדיר שאני מתאהבת במישהו, ועוד יותר נדיר שאני נפתחת בצורה הזו שבה נפתחתי אליו - בצורה טוטאלית. התמסרות טוטאלית. וזהו. אני לבד עם התחושות הללו. חשבתי לחלוק אותן איתכם. לפזר את המילים לתוך החלל. ליל מנוחה, מעיין

מעיין שלום, ראשית אני משתתף בצערך. להרגיש שאת לא נאהבת, ללא תחושות פנימיות ועם תחושת ריחוק זוהי תחושה קשה להסתובב איתה. נשמע שהעזיבה של החבר גרמה לך להרגיש את הרגשות הללו ביתר שאת. את מרגישה לא שייכת למשפחה ואולי בכלל מתקשה לחוש שיייכת. בדברייך אמרת שאת מאשימה את המשפחה, ייתכן ואכן יש להם קשר למצב בו את נמצאת, אבל בפנייך עומדת ברירה. או להמשיך ולהרגיש כך, להתרחק מהם, למרות שנשמע שאת מאוד רוצה בקרבתם. או לעשות מעשה ולנסות לטפל בעצמך. אני כמובן ממליץ על האפשרות השנייה. דרור

דרור יקר, בנסיבות מאוד מסוימות בדר"כ בזמנים קשים(יותר מהרגיל )אני מתקשרת אליה או שולחת סמס...הימים האחרונים נחשבים כזמן קשה,הריב עם החבר, בעיה בריאותית של מישהי במשפחה ,והמצב הנפשי שלי אתמול שלחתי לה סמס .היא לא התייחסה אליי... התרגלתי כבר לעובדה שאף אחד לא מוכן לעזור ושאני מקרה קשה,מקרה אבוד...סתם בזבוז זמן ואנרגיות . אני חושבת לעזוב את הטיפול -לא בגלל שהיא אכזבה ,אלא מסיבה אחרת -תמיד הרגשתי שאין לי תקנה ,ואני אשאר ככה תמיד ולה לא יהיה אכפת... האם לדעתך יש טעם להמשיך את הטיפול כשאני מייאשת אותה וגם את עצמי? חן

חן שלום, נשמע שמאוד נפגעת ממנה ויש לכך קשר הדוק לרצון שלך לעזוב את הטיפול, מעין הוכחה לכך שאת חסרת תקנה מייאשת את כולם ובעיקר שלאף אחד לא אכפת ממך. הצעתי לך היא להתאזר בסבלנות, לנסות לברר איתה, בפגישה, מה קרה מדוע לא ענתה לך. ראשית ייתכן ועד אז היא כבר תענה. שנית ייתכן והסיבה שונה לגמרי מהסיבה שאת נתת לעצמך. להחליט מסקנות גורפות לגבי עצמך ולגבי הטיפול תמיד תוכלי, אז תני לעצמך זמן. דרור

דרור יקר, היא תקשרה אליי היום היא רצתה שאני אבוא מחר לפגישה,היא לא התייחסה לסמס ולמייל ששלחתי לה,בטח תדבר על זה בפגישה...אני לא נפגעתי אני פשוט עוברת תקופה קשה. אני מרגישה חנוקה. מרגישה שהרבה עובר עליי בלי שיהיה לי זמן להבין.ואני כבר לא מתמודדת עם הכל. בזמן האחרון גם בעבודה אני חסרת סבלנות -תוצאה של המתח והלחץ והבלבול -ואני לא יכולה להרשות לעצמי להיות ככה. ואין לי ממש שליטה על זה... והמצב הזה נמשך 3 שנים..לכן בחרתי לפנות לטיפול לפני שנתיים,ולפעמים מרגיש לי כל כך רע לפנות לטיפול.כל כך לא נכון. שום דבר שאני עושה לא נכון.גם טיפול לא יכול לעזור לי יש אנשים שהם דפוקים מהיסוד וגם הפסיכולוגיה לא יכולה לעזור....למה לא לוותר?למה להמשיך להתעקש כשאין באמת על מה? חן

השאלה עד כמה היא יציבה להגיע להחלטות שכאלו. אנו שוקלים אישפוז בכפייה כדי לשמור עליה עד שתתייצב מה דעתך?

שלום רב, אני סובלת מכמה תכונות בלתי נשלטות שמאוד מפריעות לי: אימפולסיבית אובססיבית מתקשה בדחיית סיפוקים נכנסת לאנשים באמצע משפט ועונה על שאלה לפני שסיימו לשאול מזלזלת בבן זוג אגרסיבית אני משכילה ואינטיליגנטית וללא בעיות ריכוז. לפי התרשמות רדודה זו, מה דעתך בעייתי? כיצד ניתן לפתור אותה? תודה.

שרון שלום, נשמע לי שאת יודעת מה מפריע לך, מה הבעיה שלך. אם את שואלת מהי האבחנה הרי שאני לא נוהג לאבחן דרך האינטרנט. מעבר לכך מה האבחנה תוסיף לך שאת לא יודעת על עצמך. השאלה שנותרת פתוחה היא באיזו מידה את מעוניינת להתמודד עם התכונות הללו שהן חלק מהאישיות שלך? כי להתמודד עם תכונות אישיות דורש הכרה פנימית אמיתית שהבעיה היא אצלך ולא בסביבה. הדרך הטובה ביותר שאני מכיר לטיפול בבעיות הללו היא בטיפול, לנסות ולהבין מדוע את מתקשה לתת לאחרים מקום, מה עושים מול הדחפים החזקים שלך ואיך מווסתים אותם קצת. דרור

לאחר 3 שנים בטיפול עם קשר טוב עם המטפלת,חלה אצלי נסיגה ואני לא מסוגלת לשתף אותה כמעט בכלום ולהיות אני עצמי-עם הקשיים ואפילו עם הדברים הטובים.אני רוצה בכל מאודי לבוא ולדבר בחופשיות כפי שעשיתי בעבר,אך לא בא לי.אני גם לא מסוגלת לומר לה או לי ממה כלכך נפגעתי שגרם לי להרגיש שהפתיחות הזו-ב 50 דקות בלבד,עם ההפסקה של השבוע שווה את המאמץ.מה עובר עליי? רציתי לעשות הפסקה ולשמחתי המטפלת התעקשה שזו סוג של בריחה והעיתוי לא מתאים.אני מבולבלת ומתוסכלת מהמאבק הפנימי והאי שקט שמתחוללים בתוכי.אודה על התייחסותכם.

גל שלום, למצב שאת מתארת יכולים להיות מספר גורמים, אבל מדברייך נשמע לי שזהו שלב משמעותי בקשר שלכם. את לא רוצה שהיא תתן לך לברוח ושמחה שהיא ראתה שזה מה שאת מנסה לעשות. ייתכן ואת חוששת מהעמקת הקשר ביניכן והליכה שלב אחד קדימה. משום כך את נאחזת לפתע ב"מה הטעם אם זה רק 50 דקות". כאילו את מנסה לומר לעצמך שהיא לא כל כך משמעותית שאת יכולה גם בלעדייך. חשוב שתדברו על כך בטיפול, לאו דווקא לצאת עם תשובות ובוודאי לא להגיע עם תשובות מה קורה לך, אבל עם ניסיון להבין מה קורה ואיך ממשיכים הלאה. דרור

היי.קודם כל,כדאי לאפשר לחברה לשתף אותך בהרגשתה ומחשבותיה (אם את מסוגלת לכך) ולא לשפוט אותה - לא לנסות לשכנע אותה שהחיים מעל הכל וכו'..כי עבור מי שמרגיש ככה האמירות האלה חסרות משמעות מה גם שהיא בודאי מרגישה רע עם עצמה גם על המחשבות הללו אז לא צריך לגרום לה להרגיש יותר אשמה.תביעי הזדהות ואמפתיה ותגידי שאת מבינה שהיא מרגישה נורא רע אם היא אומרת ככה.תני לה לספר על המחשבות והרצון למות (באופן מוזר זה גורם להקלה ולהיחלשות הרצון הזה -ואת זה אני אומרת לך מנסיון אישי). מעבר לזה, כדאי ליידע מישהו שיכול לשמור עליה,אולי אפילו המטפל שלה אם את יכולה.וגם לשמור על עצמך. כמי שהייתה במקום הזה, אני יכולה להגיד לך שכשאת אומרת למישהו שאת רוצה למות או נמאס לך לחיות זה בד"כ כי את רוצה שיעזרו לך ויצילו אותך מהכאב הנורא שנראה כי רק המוות יכול לגאול אותך ממנו. צריך לשמוע את הקריאה ולעזור.לפני שהרצון החלוש להינצל, מובס ברגע ע"י אותו דחף מסוכן ואימפולסיבי להפסיק את הכאב.

ויק שלום, אני בטוח שדברייך הגיעו לאוזניי החברה, ואני בטוח שהיא נתרמה רבות מהתמיכה שלך ובעיקר מהיכולת לאפשר לה את זווית הראייה של הצד השני. דרור

אני בטיפול אצל מטפל מקסים קשוב אוהב ותומך (מאוד ידוע) בפגישה האחרונה הסברתי לו שאין לי כסף להמשיך את הטיפול הוא אמר לי שאנקוב בסכום בו אוכל לעמוד. אמרתי לו מאה שקלים. לתדהמתי הוא אמר "בסדר אז סיכמנו עד אשר תרגישי שאת יכולה אחרת"!!!! שאלתי אותו זו העבודה שלך איך אתה מתפשר? הוא אמר "ביום שהאנשים שמגיעים אלי יהיו רק עבודה אני אפסיק לטפל" לא נוח לי עם זה שהוא בא לקראתי אחרי הכל אני לא כזה מטופלת מעניינת או מאתגרת אני אצלו בעקבות גירושין. איך ממשיכים בטיפול?

שלום לך, הפחתת סכום התשלום עבור טיפול הוא נושא מורכב המעלה רגשות שונים. לעיתים הוא מעלה תחושה שלמטפל אכפת ממני, שאני מיוחד. לעיתים הוא מעלה תחושה שהוא מרחם עליי ולעיתים גם תחושה שאני מנצל אותו. ראשית אלו תחושות מובנות וחשוב לדבר עליהן. מהדברים שלך לא היה ברור לי של מי הטיפול. כאילו את שם בשביל לעניין אותו במיוחד מאחר והוא מפורסם, ואם את לא מעניינת אותו את צריכה לפצות על כך בכסף. כעת מאחר שהסכום הופחת את מרגישה לא נוח שאת לא מפצה אותו. אני תוהה האם התחושה הזו מוכרת לך, שאת לא מעניינת ואחרים נמצאים איתך לא כי הם רוצים אלא כי יש להם סיבה. לבסוף, המקרה שאת מתארת אינו חריג ומטפלים במקרים מסויימים מרגישים שלא נכון עבור המטופל לעצור את הטיפול, ואם הסיבה לכך היא כלכלית לדעתם הם באים לקראת המטופל לתקופה מסויימת. דרור

היי לך, אשמח לקבל ממך את הפרטים שלו- אני כבר זמן רב מחפשת מטפל כזה תומך וקשוב. תודה

אני כל שלושה חודשים מחליפה מטפל אף אחד לא טוב מספיק. המטפל האחרון לפני שעמדתי לעזוב גם אותו אמר לי אני מתעקש שתשארי בטיפול ולא תברחי ואם את רוצה לברוח תברחי פה איתי בחדר. פתאום קשה לי לקבוע מטפל חדש כאילו פתאום עשה לי בזה משהו. מה זה המשהו הזה?

שלום לך, את מעלה שאלה מסקרנת מה בדיוק קרה שם ואין לי תשובה לתת לך. אבל מה שנראה הוא שבפעם הראשונה מישהו לא וויתר לך או עלייך. מישהו אמר את הדברים כמו שהם. יכול להיות שזה גרם לך להרגיש שאת יכולה לסמוך עליו, שהוא מספיק טוב, אני לא יודע. לכן עצתי החמה היא שלא תשאירי את זה כך אלא תביאי את השאלה לטיפול, תנסי להבין יחד איתו מה קרה שם. דרור

בפגישה האחרונה שהייתה מאוד קשה בכיתי ופתאום ראיתי שלמטפלת שלי יורדות דמעות שהיא בוכה. שאלתי אותה מה קרה היא אמרה שגם למטפלים יש רגעים שמוציאים מהם בכי ורגשות אחרים ושאני מאוד יקרה לה. מוזר?או אנושי?

ח שלום, נשמע שמשהו בסיטואציה היה מפתיע עבורך. לא ציפית שהמטפלת תבכה כאשר את בוכה. בוודאי שזה לא מוזר, אבל אני חושב שחשוב שתדברו על מה זה עשה לך כי לי זה לא לגמרי ברור ואני לא בטוח אם את יכולה לענות מהיכן השאלה האם זה מוזר או אנושי. האם אלו מחשבות על התנהגות המטפלת, על המקום שאת מרגישה שיש לך אצלה ועוד. דרור

המטפל שלי הציע שנעבור לפגישות דו שבועיות לדעתו חשבו שבתקופה זו "תהיה החזקה גבוהה יותר" כדבריו. אני לא יודעת למה הוא הציע זאת אך אין משהו מיוחד שקורה או מקשה עלי באופן חריג..... אמרתי לו זאת הוא ענה לי שהצעתו אינה נובעת משינויים מיוחדים אלא לדעתו ההצעה הזו נובעת מנכונות לייעל את הטיפול (משהו כזה). לא מבינה כל כך מה המניעים שלו. תודה

מירי שלום, המטפל שלך השיב לך לשאלת מדוע הוא הציע לך לעבור לפעמיים בשבוע. אבל נשמע שאת לא ממש מאמינה לו. שיש לך מחשבות משלך מדוע הוא הציע זאת. האם את יכולה לומר אותן? כאן או בטיפול? בעיניי זהו הדבר המרכזי - מה את חושבת ומרגישה מול ההצעה שלו. דרור

אני בטיפול 10 חודשים במהלכן עזבתי את הטיפול שש פעמים עשיתי למטפל שלי את המוות הלכתי חזרתי, טלפונים אין סופיים פגישות חירום, כעסים וים של צרות והוא עדיין לא מוותר עלי- התקשר בעזיבות שלי תמך ותמיד הוא שם בשבילי - למה אני עושה לו את זה, למה הוא מתעקש עלי למה הוא אומר שאני חשובה לו למה הוא מתקשר ומאפשר לי ליפול ולקום בלי לבקר או לשפוט אותי. אין לי טראומות ילדות תודה לאל או בעיות מיוחדות אני פשוט נורא מפונקת ועושה לכולם את המוות סביבי. אני בת 28 חיה על חשבון ההורים אני סטודנטית והוא מתעקש עלי כאילו שאם לא אהיה בטיפול אז יקרה משהו. שיתעקש על האומללות האלה שעברו טראומות בילדות או אלו עם חיים מסובכים למה הוא צריך מישהי כמוני בטיפול שהדבר היחיד הטראומטי אצלי זה מתי לקנות מלתחה חדשה.

נורא שמחה בישבילך, שהצרות היחידות שלך מסתכמות בביגוד. וה"אומללות" האלה שעברו טראומות בטוח לא מקאנות בפינוק שלך, ואם הוא מתעקש עלייך כנראה שהוא רואה את מה שאת לא רואה ומן הסתם קיים... וטיפ קטן לחיים לעולם אל תדון אדם עד אשר תגיע למקומו וממש אבל ממש לא מאחלת לך. ולך דרור אני מקווה שתעלה את ההודעה שכן היא לא על מנת לפגוע ואילו הקודמת בהחלט פגעה! כן עברתי טראומה וחיי הם סיוט מתמשך אבל... אני ממש לא מרגישה אומללה. ואין סיבה שאחרים ירגישו כך בשביל אחרות. שבת שלום גם לך ו... תתחדשי במידה וקנית משהו חדש.

גלי שלום, אני לא יודע מדוע הוא מתעקש עלייך, אני מניח שיש לו סיבה, שהוא רואה מבעד לחזות נטולת הקשיים שאת מעוניינת לעטות על עצמך. השאלה היא מדוע פנית לטיפול מלכתחילה, ומדוע קשה לך להתמסר לטיפול, לתת לעצמך לגעת במקומות הכואבים בלי להרגיש שזה מעליב אותך, או בלי להשוות לאחרים ולסבל שלך. בכל מקרה, אלו שאלות אני מציע שיעלו בטיפול, כי נראה לי שכרגע הן הנושא הטיפולי המרכזי. דרור

בוקר אור לך גלי חביבה, מנחשת שאת יודעת, שאפשר לראות לפעמים, שילדים שגדלו בבית שבו ההורים לא ידעו כל-כך לשים גבולות נכונים ומדודים, הם ילדים שעשויים לצמוח להיות אנשים בוגרים שבאיזה מקום הם די אבודים וחסרי ישע, וגם עשויה להיות להם בעיה סביב הגדרה עצמית. מצב כזה יכול לגרור בעיות עתידיות ביצירת מערכות יחסים עם בני אדם ולפגוע בעצמאות. הורים שנוהגים כך, במקרים רבים אינם עושים זאת מתוך כוונות זדון, אלא מתוך חוסר ידע אולי, או בהמשך ישיר (או הפוך, למשל, מנסים לכאורה לפצות אותך על חסר שהיה להם) לאופן בו הוריהם שלהם גידלו אותם. גבול חשוב ועדין הוא, למשל, גבול לחמדנות. החמדנות היא רגש טבעי ולגיטימי כמובן. אנחנו אמורים ללמוד לווסת אותה החוצה במידה, תוך ויתור, שמתאפשר כאשר אנו מסוגלים לספוג את התסכול, מתוך מצב של שובע רגשי יחסי. אם כך, הגבול הזה, במידה מתאימה, דווקא נועד *לשמור* על הילד. אפשר לראות הורים שמתוך תחושות אשמה שלהם ביחס ל'תקיפות' של עצמם נמנעים מלומר "די, מספיק" וגם לאכוף בדרך נכונה (לא קל בכלל). בסך הכול הילד נפגע, לפעמים מאד ונותר למעשה בחסר רגשי גדול, וכך גם הקשר שלו עם ההורים אינו יציב ובטוח. ומכאן, ייתכן שגם קשרים אחרים שהוא מפתח דומים באופי. על אף שלא עבר התעללות לשמה, לפעמים ילד כזה לא פחות אומלל. מעין תחושת תלישות, נראה לי. לדעתי, לא מדובר כאן בדבר שטוח ורדוד. (גם) ילדים מחפשים גבולות. אצל ילדים רואים זאת באופן גלוי יותר - הם כל הזמן מבקשים גבולות והגדרה בכל מאודם, מעמידים במבחן (בניסיונות אין ספור לפרוץ את הגבולות) ורוצים לבדוק את המקום, החשיבות, הנוכחות שלהם, את יציבות הקשר. הביטחון. אם זהו דבר שממשיך בעוצמה בבגרות ומגיעים איתו לטיפול, אזי בתחילת יצירת הקשר עם המטפל, יהיה לכך ביטוי דומה. רוצה להזכיר שאולי תגלי שיש לך סיבה צודקת לכעוס על דברים שקרו בעבר ובגללם היום את נתקלת בקשיים, עם זאת, בטיפול תוכלי לעבד את הרגשות ולהבין מה לעשות בעצמך, לקחת אחריות, כדי להמשיך הלאה ולהינתק. והכל בעדינות. אם המטפל ממשיך להילחם עליך, כנראה, זהו סימן שהוא מאמין שכדאי לדאוג לך ואת ראויה לטיפול, וכמו-כן, מאמין בהצלחה שלכם ובביסוס הקשר. מאחלת לך מכל הלב להמשיך בדרך הנכונה ולצמוח. אולי משהו ממה שרשמתי (נושאים שלמדתי גם דרך השיחות שלי) ידבר גם אלייך שבת נעימה

האם חברה שאומרת שנמאס לה לחיות ונראית עצובה זה מרמז על אפשרות שהיא תתאבד? מה עושים במקרה כזה שהיא כבר בטיפול אבל המצב אצלה נראה כמחמיר.

שלום לך, הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות הוא פשוט להיות שם בשבילה לאפשר לה לדבר איתך, לא להיבהל ולנסות לא לשמוע. גם כשהיא מדברת על חוסר רצון לחיות. עצם הנוכחות שלך יכולה להוות עבוה תחושה שהיא נשמעת שיש לה מקום, ואולי במובן מסויים לתת טעם בחיים. מאחר ואמרת שהיא בטיפול סביר להניח שהנושא עולה שם ומטופל, גם אם כרגע נראה שהוא מחמיר. בכל מקרה לא כל מי שאומר שנמאס לו לחיות מתכנן ממש להתאבד. וכאמור הדבר החשוב הוא לאפשר לה לדבר עם מישהו. דרור

היי.קודם כל,כדאי לאפשר לחברה לשתף אותך בהרגשתה ומחשבותיה (אם את מסוגלת לכך) ולא לשפוט אותה - לא לנסות לשכנע אותה שהחיים מעל הכל וכו'..כי עבור מי שמרגיש ככה האמירות האלה חסרות משמעות מה גם שהיא בודאי מרגישה רע עם עצמה גם על המחשבות הללו אז לא צריך לגרום לה להרגיש יותר אשמה.תביעי הזדהות ואמפתיה ותגידי שאת מבינה שהיא מרגישה נורא רע אם היא אומרת ככה.תני לה לספר על המחשבות והרצון למות (באופן מוזר זה גורם להקלה ולהיחלשות הרצון הזה -ואת זה אני אומרת לך מנסיון אישי). מעבר לזה, כדאי ליידע מישהו שיכול לשמור עליה,אולי אפילו המטפל שלה אם את יכולה.וגם לשמור על עצמך. כמי שהייתה במקום הזה, אני יכולה להגיד לך שכשאת אומרת למישהו שאת רוצה למות או נמאס לך לחיות זה בד"כ כי את רוצה שיעזרו לך ויצילו אותך מהכאב הנורא שנראה כי רק המוות יכול לגאול אותך ממנו. צריך לשמוע את הקריאה ולעזור.לפני שהרצון החלוש להינצל, מובס ברגע ע"י אותו דחף מסוכן ואימפולסיבי להפסיק את הכאב. נושא קודם

מתי מטפל יכול לכפות אישפוז על מטופל שלו? האם זה מובא לידיעתו של המטופל.....

שלום לך, כאשר מטפל מרגיש שהמטופל שלו זקוק לאשפוז הוא ינסה לרוב ליידע אותו בכך ולעזור לו לפנות מרצון לאשפוז. אשפוז בכפייה מתבצע במקרים בהם המטפל מרגיש שאין ברירה אחרת, והמטופל אינו מסכים לאשפוז מרצון. המדובר במקרים בהם המטופל מסוכן לעצמו או לאחרים. הדבר שחשוב לי להדגיש, שהמטרה היא להביא לשיפור במצבו של המטופל, לפעול למענו ולא כנגדו או במטרה להכאיב לו. גם אם ברור שלעיתים זה כואב. דרור

האם ילד מוכה יהפוך להורה מכה. מה ההשלכות של התעללות בילדות? האם אנו נהפוך להיות ההורים שלנו? האם טיפול יכול לתקן את הנזקים הקשים של התעללות פיזית, או שהנזקים ישארו חלק מאיתנו? מה יותר מעצב הדמויות המטפלות בילדות או המטפל המלווה אותנו בבגרות?

אודליה שלום, ההשפעה של הדמויות המטפלות הראשונות בחיינו - ההורים היא מאוד משמעותית. אבל היא לא תמיד נעה בקו ישיר. כלומר ילד שגדל לאב מכה עלול להפוך למכה בעצמו מתוך הזדהות עם התוקפן, אך יכול גם שלא לגדול עם נטיות אלימות, או שיכול לגדול עם פחד מאנשים ומאלימות. אלו דברים שקשה לחזות מראש או להסביר אותם. ההשפעות של הילדות הן השפעות ארוכות טווח המשפיעות עלינו כמבוגרים. הניסיון לתיקון, או לשינוי מסויים בדרך בה אנו רואים את העולם יכולה להתבצע בטיפול. לגבי תיקון של נזקים מהתעללות פיזית טיפול יכול להתמקד במהם הנזקים. פחד, עוינות ועוד. וכן הוא בהחלט יכול לעזור לאדם לפתח דרכים להתמודד עם נזקים אלו כך שיפגעו פחות בחייו ויהיהו פחות דומיננטיים גם אם לא ייעלמו לגמרי. דרור

שלום, אני אשמח לדעת מהו תסביך אמא וכיצד הוא עשוי לבוא לידי ביטוי בתחומים שונים של החיים? אם ישנו תסביך כזה איך מתגברים עליו? אם לבן הזוג שלי יש תסביך כזה האם אני יכולה לסייע לו להתגבר עליו. אני רוצה לסייע לו ולתמוך בו למרות שהתסביך הזה מקשה על הזוגיות שלנו ופוגע בה.האם רצוי שיתמודד עם כך לבדו ושאנו ניפרד? [האבחנה שקיים אצלו תסביך אמא היא אבחנה מקצועית]. תודה רבה

א' שלום, אני לא מכיר מושג מקצועי שנקרא תסביך אמא. ייתכן והכוונה הייתה קונפליקט בנוגע לאמא, או קשיי נפרדות חשוב להבין בדיוק מהו הקושי עמו הוא מתמודד ושפוגע בזוגיות שלכם. חשוב לדעת גם האם הוא שותף להרגשה שלך. לאחר שתאתרו את התשובות לשאלות הללו לבד או בטיפול תוכלו להתקדם הלאה אל עבר הדרך לטפל בהם. יכול להיות שזה יהיה מאוד קשה עבורך, אבל אם תהיי מעוניינת בכך בהחלט יכולה להיות לכך השפעה. דרור

בבקשה תחזירו את הפורום ל'פורום פתוח' כמו שהיה פעם? אולי אילו ש'התסיסו' את הפורום בעבר,למדו מהתקופה הזו ש'סגרתם' אותו וכעת לא יעשו זאת יותר.

משתנה שלום, אנחנו לוקחים את הבקשה שלך לתשומת לבנו וברגע שנרגיש שנכון לחזור למתכונת הקודמת נחזור. דרור

עיניין נוסף שחשוב לי להתייעץ איתך עליו לפני 'נקודת האפס' של פעילות הפורום של יום שבת ,הוא: התחושה המוזרה שאני מרגישה עכשיו,שאיני יודעת איך להגדירה,כי היא דומה לאדישות,אך היא לא ממש אדישות - אני לא שמחה ולא עצובה,לא ממש אופטימית אך גם לא מיואשת,ואולי גם לא ממש יודעת מה אני מרגישה,וגם איני מבינה למה כ"כ מפריע לי שאיני מדוכדכת כעת?,להיפך - אני פעילה כעת במספר תחומים בחיי,בעיקר בימים האחרונים. אני יודעת שזה ישמע מוזר,אך אולי תוכל להסביר לי מה עובר עליי לדעתך.(יכול להיות גם שהשינויים ההרומונליים של זמני המחזור החודשי גם משפיעם עליי). בתודה מראש, ושבת-שלום, משתנה

מה שלומך?.. לא כתבתי כאן הרבה זמן .. בפעם האחרונה שענית לי ..זה היה ככשהטיפול היה מאוד קשה ..ביום שני .. והמטרה שעמדה מנגד עיניי הייתה רק לעזוב!!.. הצלחת להוביל אותי ..בחזרה למקום המגן ...למטפל שלי , למרות כל הכעס ,קראתי מספר פעמים את התגובה שלך אליי ...והצלחתי לתפוס מרחק מכל הכאב ולנסות להביט ממקום שונה ..על כל מה שאני עוברת בשנה וחצי הימים האחרונים היו ממש קשים .... ו..כן ..אתמול בלילה הגעתי אליו ..לטיפול .. הייתי ..כן הייתי בטיפול ..לא ברחתי ..כמו שככ רציתי .. כשנכנסתי שתקתי ..שוב ש-ת-ק-ת-י .. גם הוא שתק .. נראה לי כמו איזה 5 דקות ..שהיו נראות כמו נצח.. השקט הזה היה ככ מאיים , ככ מפחיד..שהייתי חייבת לפרוץ אותו .. התחלתי לנסות לדבר ,רעדתי בקול .. אמרתי לו .. "אתה יודע , הפגישה האחרונה הייתה נורא קשה עבורי , לקח לי איזה שעתיים להתעלות על עצמי מהטיפול באוטו , .. כשהגעתי הבייתה , אמרתי לבעלי שאני מתכוונת להפסיק את הטיפולים הקשים האלה ".. הסתכלתי עלייו הוא עדיין שתק ..שקט כזה מוזר ..כאילו הוא בטוח שאני עוזבת ?!... המשכתי .. "אתה יודע, בעלי מאוד התאכזב מהרצון שלי לעזוב כאן , בעלי אמר לי ..רגע מה איתי ?.., את לא מתייעצת איתי ?... אני לא חלק מכל התהליך הזה ..???... הרי אני רוצה לראות אותך גם כבר בריאה ..אסור לך לעזוב !!!! כנראה , הימים האלה היו הכרחיים עבורי ..לתפוס מרחק מכל הטיפול האחרון ביום שני ..ולנסות לחשוב בהיגיון שוב ... הוצאתי מהתיק את המכתב ...שכתבתי לו ..אתמול לפני הטיפול , ישבתי וכתבתי מכתב ככ ארוך כי ידעתי שלא אצליח להביע את עומק הכאב שלי דרך מילים ..הוספתי לזה חבילת שוקולד ..הוצאתי ..והנחתי לו על השולחן .. פתאום הוא חייך , ושאל ..אולי במקום המכתב תוכלי לנסות לדבר במילים ... אמרתי לו ..לא!!! , הוא לא התעקש יותר מידיי ... העומק הזה של הכאב ..יכול יהיה להיות מובן רק דרך כתיבה ..!!! אז ..אני מבקשת שתקרא את זה ..(דרור ..זה 5 עמודים ..שאני חושבת בבגרות בהיסטוריה לפני שנים ..לא הצלחתי לכתוב ככה ..) הוא ישב וקרא , כמעט ולא הצלחתי להסתכל עלייו.. עצמתי עיינים חזק חזק ..ניסיתי לברוח למקום שקט יותר בראש..מידיי פעם הצצתי עלייו , הוא קרא את זה אולי עשר דקות .. ..ים זמן .. הוא חייך ושאל ..ואיך את מסבירה את ההארה הזו אחרי הטיפול הקשה שהיה .. איך את מצליחה לראות עכשיו את זה שבאמת אכפת לי ממך ..והתהליך הזה חשוב ..??? אמרתי לו תראה ..הימים האלה היו מאוד קשים עבורי , המון תמיכה מהבעל , מחברים ..מהמרכז לתקיפה מינית ,מפורום פסיכולוגיה שאני נתמכת בו ..כל אלה .. נתנו לי לחשוב מחדש על מה שעובר עליי כאן ..לא הייתי מצליחה לבד להגיע לתובנה מהירה כזו ..:-).. ובכלל יש לי הרגשה שאתה מסוג המטפלים המיוחדים ..שיש להם ים של סבחלנות ועצבים מברזל..סתם צחקתי איתו ... אבל מסתבר שהוא באמת כזה ..עם הוא מצליח לסבול אותי .. בעיקר ..הדגשתי ..לו !!!אני לא חותמת שום דבר שבעתיד ..כאן אצלך .. לא יעלו שוב כעסים, אכזבת .. או שארצה לעזוב .. אבל, כרגע אני מצליחה לראות ..ממקום שונה..מקום פחות כועס ..שאתה כאן בשבילי , וזה לא יעזור אם תגיד לי את זה אלף פעם ..אני עדיין יפחד מאכזבה , עדיין האמון שלי בעייתי , הוא אמר לי אני יודע , בגלל זה אני גם לא אומר את זה .. רעדתי שדיברתי איתו , התכסתי בשמיכה הקבועה שלי אצלו, אבל עם כל הכאב , הרגשתי שם איכשהו מוגנת ..מוגנת רק לחמישים דקות .. (אוףף ככ קשה לי עם זה, שזה רק 50 דקות).. .. ופתאום הוא שאל אותי ..אז למה השוקולד ?.. אמרתי לו ס-ת-ם , לא צריכה להיות תמיד סיבה , לא צריך להיות יום , תאריך , חגיגה מסוימת ..פשוט הרגשתי את הצורך להביא לך את זה ...וזה מה שעשיתי .. הוא חייך , התבייש מעט ..והסתכל עליי במבט חם כזה ..מבט שאומר הכל .. זה מהתובנות של מזה חיבוק מרחוק..חחח הוא אמר לי .."אני שמח שאת הנפילה הזו הפעם הצלחנו לשרוד ..ביחד" כי היו שני אופציות .. 1. או שהקושי הזה יביא איתו שינוי ..צמיחה למקום אחר טוב יותר . 2 או ..שאת פשוט תקומי ותלכי ולא תצליחי להתמודד.. ואני שמח שהחלטת לאסוף את עצמך ..ולהיות כאן שוב .. אני כאן איתך ..מקווה לעבור את הימים הקשים האלה , כן ..הטיפולים כאן איתך לא קלים ..מקווה שיהיה בי כח להיות כאן בשבילך ..אבל לא אני אדע ולא את ..נכון ?..נצטרך פשוט לעבור את כל השלבים ביחד ..(קצת היה קשה לי להבין את זה , אולי הוא פחד שנתתי לו אחריות גדולה מידיי ..במכתב לכמה אני צריכה אותו ..... ולכן הוא אמר את זה ? מפחדת לחשוב על זה מידיי).. הטיפול הסתיים .. אבל.ביננו דרור .. העבודה הקשה והאמיתית שלי ..רק מתחילה .. הנפילות , הכעסים , האכזבות , השנאה , האהבה הם חלק מהתהליך המסובך הזה אה ?..? תאמת תמיד ידעתי שטיפול פסיכולוגי הוא דבר קשה , אבל לא הייתי מסוגלת לדמיין לרגע שהתהליך הזה הוא ככ קשה ויגרום לי לסערות כאלה בנפש ... מקווה שיהיו לי הכוחות להתמודד.. מקווה שהוא באמת לא יפגע בי .. ככ מקווה .... ולך .. תודה ענקית ... שנתת לי כח ..להמשיך עוד צעד קטן ..הלאה .. תודה לך ולאורנה . אתם אנשים מדהימים !!!. ותאמת ..התגעגעתי נורא ..לליאת .. זה הימים שאני מחכה לקבל ממנה תובנות מרגיעות ..יש לה את זה .. היא מצליחה להגיע אליי ככ טוב מרחוק ..ונותנת לי כח להחזיק את עצמי בסופי שבוע .. שולחת לך חיבוק של תודה , הערכה וחיוך מכל הלב .. שיהיה לך ..סופש רגוע .. והלוואי ו.. גם לי .. שרית

שרית שלום, אני שמח שהצלחת למצוא את הכוחות להגיע לפגישה ולעבור אותה. נכון, המאמץ הטיפולי הוא קשה, ישנם רגעים בלתי נסבלים, אבל דווקא הם יכולים להוות לפעמים את קרש הקפיצה המשמעותי ביותר. לגבי הדברים שהוא אמר, נשמע לי שבבסיס הוא ניסה לומר לך שהוא איתך גם כששמח וקל וגם כשקשה. שהוא לא משאיר אותך להיות סובלת לבד בחדר. דרור

אני בת 35 ומעולם לא הייתי אדם סקפטי ופסימי אבל כנראה ויש מצבים בחיים שמגלים את המילה הזאת בכל משמעותה. אני בדכאון, קרוב ל- 4 שנים. לעניות דעתי, הדכאון יושב על מצבור פגיעות נרקסיסטיות רציניות שעברתי בזמנו. פעם כשהייתי בת 21 עברתי דכאון קל שישב על בסיס נקרסיסטי גם- אבל לא היה באותה רמה ולכן, התגברתי עליו במלוא לאחר 3 חודשים בלבד, לבד ללא עזרה חיצונית. היום- קרוב ל 4 שנים במצב שאני חשה עצבות עמוקה, תחושת אבל חזקה ובייחוד זרות קשה לעצמי ולמשפחתי, כמובן גם שאני סובלת באופן חריף מחוסר עניין בחיים וכל שמחת החיים אבדה. כיום אני משוכנעת במאת האחוזים שלעולם לא אוכל להתגבר על הדכאון מ- 2 סיבות פשוטות. 1. עבר יותר מדי זמן מאז האירועים ועד היום, כלומר: אני מבחינה שככל שזהזמן עובר (ועבר!!!), קשה יותר להתגבר על הדכאון ולמעשה קשה עד בלתי אפשרי וחסר סיכוי. אני כבר איבדתי את עצמי, שכחתי מכישורי החיים שהיו וכיו'ב... 2. קראתי והבנתי גם שדכאונות ארוכים למעשה משאירים ליקויים ונזקים באופן בלתי הפיך, אם זה שינוי באישיות- שכבר היום אני חשה שכל השקפת עולמי השתנה, ואם זה כנראה ביכולות אחרות (שלא כ"כ ברור לי למה מתכוונים שאומרים זאת ובייחוד מדוע נזקים אלו קבועים?). אני גם יודעת שמשבר זה היה בלתי נמנע ואני לא סולחת ולא מבינה איך קרה הדבר. דבר נוסף, שגם לאחר המקרה- המשכתי לדרדר את מצבי- בכך שלא פניתי לטיפול מסודר ועקבי...ולכן, היום אני משלמת מחיר יקר במובן- שזה כבר מאוחר מדיי ואיחרתי את הרכבת!!! (כמובן, שגם נוסו עלי תרופות וכו'..). ראשית, הייתי מעוניינת לקבל התייחסות לשני הסעיפים, ושנית, אולי בכל זאת אנסה עכשיו שוב להתחיל טיפול רציף ועקבי אך, אני מחפשת כבר זמן ארוך מטפל/ת מתאים וטוב וגם לגבי שיטת הטיפול אני מתלבטת- אם לפנות לקוגניטיבי- התנהגותי (ששמעתי שהוא יעיל במקרי דכאון!!!), או שמא טיפול דינמי ארוך. עצם ההתלבטות שלי זמן רב - אינו מביא אותי לקבל החלטה בהמשך טיפול. הייתי רוצה לשמוע מאנשים או מהפסיכולוגים שכאן- אם יש סיכוי ולו הקלוש ביותר שיהיה זה אפשרי להתגבר!!!! על הדכאון והפגיעה. אני רוצה לציין, שלגבי הליקויים אני חוששת- כיוון שמאז שאני בדכאון הזה- אני חווה סוג של קהות רגשית, כלומר: רגש שטוח ומצומם- וזה קשה לי בצורה בלתי נסבלת להבדיל מהחיות והגיוון הרגשי שהיה בי קודם לכן. תודה

רציתי עוד להוסיף, כי מהתייעצות בפורום פסיכיאטריה עוד נאמר שני דברים,... אם הדכאון הוא חזר בשנית, אז הסיכויים לליקויים/ נזקים קבועים- גבוהים יותר ודי וודאיים ובייחוד עם הדכאון ממושך מאוד... דבר נוסף, נכתב שם שדכאון בעוצמה חזקה, דייהנו על גבול הפסיכוזה (גלישה), ודאי כי הדכאון יהא כרוני כנ"ל לגבי הנזקים. אז מה אני עושה עם כל החוקים הידועים הללו מראש? האם אכן זה נכון כל הכתוב לעיל? אני רוצה לציין כי אובייקטיבית לא נתגלו ליקויים אצלי- אבל המונח הזה מן הסתם רחב מאוד ומכיל בתוכו מגוון משמעויות...אשמח אם תבהיר לי את הענייו ולו בשל- לנסות ומשהו אחד פחות "להוריד" מעצמי- כן נזקים או לא נזקים?! זאת השאלה. וכמובן, המחשבה שלא עשיתי די לעצמי והנחתי למצבי הנפשי להידרדר - גורם לי לחשוב שאין מה לעשות ויש השלכות מזה לכל החיים- האומנם? או שאני נוקשה מדי? תודה

גלית שלום, נשמע שחייך בשנים האחרונות מלווים בכאב רב שאת לא מצליחה לצאת ממנו. מדברייך עולה שאת מתעניינת וקוראת רבות על עולם הטיפול הפסיכולוגי ועל הנפש בכלל, ונראה לי שאת ניסית ומנסה לטפל בעצמך. אבל אני מסכים איתך שזה משהו שקשה מאוד לעשות אותו בוודאי במצב שלך. אני חושב גם שההתלבטות הארוכה שלך לאיזה טיפול לפנות משקפת את הקושי שלך להיכנס לטיפול. אני לא יודע בדיוק מהיכן הוא מגיע, אבל אני מרגיש שזה קשור לקושי להישען ולסמוך. כאילו חשוב לך לדעת מראש שניתן לטפל, ניתן לשנות ורק אז תסכימי לסמוך. עצתי היא שתפני בהקדם לטיפול, אל תשימי את ההתלבטויות בצד, תביאי את הסקפטיות שלך לטיפול, בהחלט ייתכן כי זה יהיה אחד הנושאים במרכזיים בשלבים הראשונים של הטיפול. אבל זהו גם אחד הנושאים המרכזיים בחוויה שלך כיום את העולם, ואם זה ייפתר הרי שחלק גדול מהעבודה הטיפולית והדרך לצאת מהדכאון נעשתה. לגבי השאלות הספציפיות אם לא תכנסי לטיפול סביר שלא תהיה הטבה. אם תכנסי לטיפול ככל הנראה תהיה הטבה. את שואלת האם תחזרי לגמרי לעצמך. את זה אני לא יכול להבטיח, אם כי זה אפשרי, אבל איכות החיים שלך תשתפר משמעותית. דרור

דרור תודה, אכן הצלחת לקרוא בין השורות ולאתר את החוסר אמון הבסיסי שלי בלהישען , שאגב היה לפני כל המשבר ולמעשה האמון וההתמוטטות קרו במהלך טיפול פסיכולוגי חסר כל אמפטיה, נוקשה וביקרותי. למרות היכולת שלך לאתר בהודעתי את ההיסוס הראשוני, זה לא מנע ממך "באלגנטיות" להתעלם או לנסח באופן כללי ביותר (אם כי אני מבינה במגבלות), למעשה ביקשתי לדעת- מהם הנזקים הקבועים והבלתי הפיכים- שנגרמים בשל דכאון ממושך שהחל בעוצמה גבוה ביותר (חרדה גבוהה ואינטנסיבית, מחשבות דכאוניות ומחשבות יחס פרנואידיות). הייתי רוצה להבין את הגורמים ליצירת הנזקים? מדוע הם קורים? ובמה הדבר תלוי? אני פשוט מעולם לא שמעתי, על נזקים אפשריים - מדיכאון- שלכאורה, נראה כה תמים ולא מזיק בעליל.... תודה

אני בטיפול ובתקופה האחרונה אני בתקופה קשה בעקבות פרידה מחבר שלי. המטפל קבע איתי שאני יכולה להתקשר כשקשה לי רק בימים מסויימים בשבוע כי רק אז הוא אומר שיוכל להקדיש לי זמן בטלפון. ומה קורה אם קשה לי ברגעים שהם לא בזמן שנקבע. למה מטפלים מתייחסים למטופלים לפי מה שטוב להם... ולא רק מה שטוב לנו..... הוא אומר שבמקרים בהם קשה לי במיוחד אז אוכל לשלוח אסמס והוא יחזור אלי...תודה באמת. הוא יודע כמה קשה לי הפרידה מהחבר היינו חברים חצי שנה אני בת 31 והמטפל יודע כמה קשה לי במערכות יחסים איך אני גורמת למטפל להבין שאני צריכה אותו זמין?

אני לא חושבת שיש מישהו, וגם את מן הסתם , שתמיד זמינים כשמישהו אחר צריך אותם..אם נגיד חברה שאת מאוד אוהבת או מישהו מהמשפחה מתקשר ואת אצל..הפסיכולוג לדוגמא, אז מן הסתם לא תוכלי לענות, אבל זה לא אומר שאת לא רוצה להיות שם בשבילם...ורק שתדעי, נראה לי שלפסיכולוג שלך מאוד אכפת ממך, כי רוב הפסיכולוגים לא מוכנים לדבר בטלפון מחוץ לשעה הטיפולית... שבת שלום

נילי שלום, נשמע שאת בתקופה לא פשוטה עבורך ואת מרגישה שאת חייבת שיהיה מישהו לידך שיתמוך בך בשעה כזו, כמעט כל הזמן. הרצון הזה בהחלט מובן, אבל כשקראתי את דברייך שמתי לב לשני דברים. האחד את שואלת מדוע מטפלים מתייחסים למטופל לפי מה שנוח להם ולא רק לפי מה שנוח למטופל. המילה רק היא שמשכה את תשומת ליבי וחשבתי מדוע כל כך חשוב לך שהוא ינהג רק לפי מה שאת רוצה ולא שתנסו למצוא את הדרך המשותפת הטובה ביותר. חשבתי גם האם הרצון הזה קורה מול המטפל בלבד או גם במקומות אחרים בקשיים אחרים. מעבר לכך תהיתי כיצד היית מרגישה לו היית מתקשרת אליו בכל זמן שהוא ומרגישה שהוא לא קשוב אלייך, חסר סבלנות אפילו או נאלץ לנתק את השיחה לאחר זמן קצר. מה שאני מנסה לומר הוא שברור שקשה לך ואת מאוד צריכה אותו, והשאלה היא האם את יכולה להשתמש במה שהוא מציע לך או להרגיש שזה לא מספיק ובכך להרגיש שאת לא נעזרת כלל. דרור

האם ניתן להגדיר אדם שלא מראה אגרסיביות אלא פותר קונפליקטים בדרך שקטה ולעיתים מתעלם על מנת לא ליצור דרמות בחייו כחלש אופי ? או כבעל חכמת חיים?

נגה שלום, אני מניח שכששאת אומרת חלש אופי את מתכוונת לאדם שכוחותיו אינם חזקים דיים להתמודדות עם הקשיים והקונפליקטים בחייו, או אדם שנכנע לאחרים. מהתיאור שלך נשמע שהאסטרטגיה שאותו אדם בחר אסטרטגיית התמודדות מסויימת מתוך תחושה שעבורו היא הכי יעילה גם אם אחרים לא מקבלים אותה. ואם כך בוודאי שלא מדוברת על אדם חלש אופי. אבל האם זוהי באמת אסטרטגיה יעילה עבורו, או דרך בה הוא משתמש כדי להצדיק את ההמנעות שלו זו שאלה שאי אפשר לענות עליה מכאן. דרור

יעל גרימברג: "לא יכולה לחיות" גרימברג, שהיתה קורבן האונס בשומרת, הותירה מסר התאבדות ונעלמה. אמש נמצאה בקריית-ים הטרגדיה הנוספת נמנעה: יממה לאחר שנעלמה מביתה, אותרה אמש יעל גרימברג בת ה-32 מקריית-אתא, שנחשפה בעבר בציבור בשל היותה קורבן האונס הקבוצתי בקיבוץ שומרת שבגליל לפני כ-18 שנים, בעת שהיתה בת 14. היא נמצאה הערב על ידי כוחות המשטרה, כשהיא משוטטת בחוף קריית-ים. לדברי המשטרה, מצבה הנפשי מוגדר קשה. מוקדם יותר עלה חשש לחייה של הנעדרת, לאחר שהחיפושים אחריה החלו בשעות אחר הצהריים, בעקבות הודעה שהתקבלה על היעלמותה. החשש גבר, כאשר נחשף כי במכתב ששלחה השבוע לעיתונאי כתבה על רצונותיה לשים קיץ לחייה וסיפרה: "אין לי חיים מאז האונס, ואני לא יכולה לחיות". החיפושים אחר גרימברג התרכזו בעיקר באזור הקריות ומפרץ חיפה, אזור בו התגוררה לאחרונה. היא נראתה אתמול באזור קריית-ים, ומאז נעלמו עקבותיה. משפחתה ואנשים שהיו עימה בקשר מסרו כי אינם מצליחים לאתרה. מפקד תחנת זבולון, ניצב משנה ג'אמל חאכרוש, סיפר מוקדם יותר: "אנחנו משקיעים כוחות גדולים במטרה לאתר אותה. אנחנו מחפשים בכל פינה, ונמשיך לחפש ונבקש את עזרת הציבור". גרימברג נחשפה לראשונה בשמה ובתמונתה בראיון ליאיר לפיד בערוץ 2, לפני כשש שנים. מאז פורסמו כמה כתבות וראיונות עימה, בהם דווח כי היא במצב כלכלי ונפשי קשה. היא סיפרה שהיא אינה מוצאת עבודה, ואף אמרה באחד הראיונות האחרונים כי החלה לעסוק בזנות בשל מצוקתה הכלכלית.

דבי שלום, את שואלת שאלה שלא קל לענות עליה, ובוודאי שאין תשובה חד משמעית. בעיניי השאלה המרכזית היא לא האם הטראומה היא לנצח, כי באיזשהו מקום תמיד נשארים זכרונות מאירועים טראומטיים. אלא באיזו מידה הזכרונות האלו, הטראומה ממשיכה לפגוע בתפקוד, באיכות החיים. ישנם מקרים בהם עיבוד של טראומה, עשוי להביא להקלה משמעותית, ולפרוק ככל האפשר את הטעינות הרגשית המתלווה לזכרון הטראומטי. אני לא בקי לגמרי במקרה של יעל גרימברג ובאיזה אופן היא טופלה מיד לאחר האירוע, מה הייתה התמיכה שהיא קיבלה ומקבלת כיום, אבל אילו גורמים חשובים למדי. אבל בוודאי שזה כואב מאוד לשמוע את הסיפור שלה אז ואת הקשיים עמם היא מתמודדת גם כיום. דרור

את חסרה.. חן

באתי "לשתות" את המילים הטובות שלך, וגם רציתי לספר לך משהו.אתמול או שלשום ראיתי בטלויזיה את האשה שנאנסה לפני שנים בשמרת וניסתה לשים קץ לחייה השבוע אך ניצלה ברגע האחרון.בבוקר כשרק דיווחו על זה ברדיו,חשתי קנאה, לא נעים לי לומר, על האומץ שהיה לה לנהוג כפי שהיא מרגישה ועל ה"מזל" שהיה לה שבאו לקחת אותה ולטפל בה.לשמור עליה.אבל בערב כשראיתי אותה ושמעתי אותה הרגשתי נורא.כאב הלב עליה וכעס עליי..אני לא יודעת למה אני מספרת לך את זה, ואני גם לא מבינה בדיוק מה זה.. נבהלתי וחשבתי לעצמי שאני לא רוצה להיות ככה, כמוה.וגם כעסתי על עצמי שאני מדשדשת בבוץ טובעני של שנאה עצמית מחד, וצורך ילדותי ואנוכי בתשומת לב וטיפול מאידך... זה הביא אותי לחשוב שאני צריכה למצוא איזה איזון - דרך להילחם על החיים , ובו בזמן לנקז מתוכי את ה"לכלוך", ולהתנהג גם בהתאם לרגשות הכואבים והזועמים..אני לא יודעת איך לעשות זאת במקביל בלי להפריע זה לזה.. וחוץ מזה רציתי לשאול אותך שני דברים.האחד, ממה שידוע לך, ולמרות המושג השנוי במחלוקת,האם את חושבת שבאמת יש לי ה.אישיות גבולית ? האם מה ש"יש לי" הוא על בסיס אישיותי או חיצוני (כמו חרדה,דיכאון וכו')? ואם כן מה המשמעות של זה מבחינת טיפול ומטרותיו? אני יודעת שזו שאלה גדולה,ולכן אני אוותר בשלב זה על השאלה השנייה...זה יותר חשוב לי. את יודעת אורנה, אני בת 30 עם גוף ואנרגיות של בת 60 ועם מבנה פנימי של בת 3....הלוואי שהיית כאן.

ויק ויק, מבלי להיכנס לספורה הטרגי של האשה משמרת, טוב שהרגשת רצון להיבדל משם, לחיות חיים אחרים. אני חושבת שהחיים הם דבר מאוד מבולגן, ולא נשלט, ומעניין ונורא ונפלא. ובתוך הבלגן הלא-צפוי הזה לא תמיד יש אפשרות ממשית להבחין 'טוב' מ'רע', ואולי החוכמה היא דווקא ללמוד לנוע בגמישות בין הדברים השונים שיש בנו. כך שאני, וגם את, גם זועמת וגם נפלאה, גם מיואשת וגם חיה, גם תינוקת וגם אם... לגבי אבחנות, את חכמה מדי מכדי לדעת שזה לא משהו שעושים בהצלחה יתרה באופן ווירטואלי. הניחי לאנשי המקצוע המטפלים בך להשתמש באבחנות, הן לא בהכרח צריכות או יכולות להגיד לך משהו משמעותי על עצמך. כוחות, ממני

חיבוק ענקי ממני ... חיכיתי לה ככ היום ... ועצוב לי נורא ..שהיא לא תהייה כאן :-((. דרור ואורנה ..אתם מקסימים .. אבל היא באמת חסרה ...

אני מקלעתי למשבר נפשי קשה ביותר לפני מספר שנים- שכלל הרס עצמי עד העצם (במובן הנפשי , לא הפיסי), עד לכיליון של ממש. מאז אני מתה בפנים, ממש לא נשאר כלום! אין חיים , אין רצון לחיות, לעשות, לעבוד, ללמוד- לא ניהנית מכלום, גם האישיות והזהות שלי נמחקו. עברתי על מס' תרופות ללא תועלת. לא הייתי רוצה להשלות עצמי ולכן, האם אתם מכירים או הכרתם מצב שכזה ? האם יש מצב שהחיים יחזרו לקנן בנשמתי? אחת שהלכה לאיבוד

שלום ריבה, אני מצטערת לקרוא על המשבר וההתמודדות הקשה. בטיפול פסיכולוגי מקווים שדרך הקשר האישי של המטופל עם המטפל, ודרך ההתבוננות הקשובה בנושאים שונים בחיי המטופל, אפשר לצמוח. כל מטפל יכול לספר על רגעים מרגשים בקליניקה, בהם מתרחשת צמיחה מתוך אירועי חיים קשים ביותר, וגם אני שומרת בליבי כמה כאלה... לכן, אני מזמינה אותך לנסות גם את הדרך הזו. שיהיה טוב, אורנה נ.ב. אני מפנה אותך לשאלה של שני מאתמול. יתכן ששאלתה ותשובתי יסייעו לך.

מחפשת מטפל/ת מצויינת מאזור הצפון. כל היודע על דבר הימצאו - מתבקש/ת לשלוח לי מייל תודה רבה

שלום חגית, בהצלחה בחיפוש המטפל/ת שלך. כתמיד, אני מזכירה שניתן להתייעץ בנושא עם מנהלי הפורום במייל האישי. בברכה, אורנה

ד"ר שלום רב, הבעי'ה שלי היא כזו: אני מעוני'ינת להתחיל תואר שני הכולל תזה. לשם כך הגעתי לפגישה עם מנחה בעל שם בתחומו, שהי'ה אדיב וברור והציע לי הצעה מאד מפתה למחקר, הכוללת עבודה מעני'ינת כמו גם קשרים בתחום וניסיון רב. בסוף המפגש, לאחר שסיכמנו שנחשוב על הדברים... כבר באתי לקחת את התיק, לחצנו ידי'ים ואז הוא ליטף את לחי'י. אני אדם מאד בוטה ואסרטיבי ולכן דווקא הפעם העדפתי להחריש, למרות שקפאתי במקומי ואני בטוחה שהוא הבין כי מבחינתי זה הי'ה ארוע חריג ולא מקובל. כמו כן אצי'ין כי הליטוף הי'ה מהיר מאד ולא כלל הערה, רמיזה או מבט מיני'ים, ואפילו נדמה שנעשה בחיבה אבהית. עם זאת אני מוטרדת מכך שנעבוד באופן צמוד ואינטנסיבי, כמו גם לשים את עתידי המקצועי בידיו. בימים הקרובים אנו מיועדים להיפגש שוב ע"מ לקדם את התהליך ולהבהיר את תנאי עבודתי אצלו - אינני מעוני'ית להבהיר את עמדתי בנוגע למקרה אלא אם יתרחש מקרה נוסף, האם אני צודקת בכך? האם לדעתך יש צורך לנקוט עמדה טרם מקרה נוסף??? האם לדעתך עלי לוותר על המנחה ולמצוא מנחה אחר? מצאתי בחורה נוספת שעסקה אצל אותו אדם במקרה, והיא צי'ינה שהוא אדם נחמד ואדיב ושהיא שמחה לעשות אצלו את המחקר, לא סיפרתי לה אודות המקרה היות ולא רציתי להכפיש את שמו (גם היא היום מפורסמת וידועה בתחום). מצד שני, היא כבר אז היתה נשואה אז אולי זה משנה?? אשמח מאד לשמוע לדעתך היות ובד"כ אין לי בעיות מסוג זה ואיני רוצה לגרום לו מבוכה או מצד שני לחשוף את עצמי למצב בלתי אפשרי... תודה מראש, ענת.

שלום ענת, אני יכולה לתרום לוויכוח הפנימי שלך את דעתי האישית, אך חשוב לי לומר שאין מדובר בנקיטת עמדה גורפת בנושא הכאוב והסבוך של פגיעות מיניות במקומות עבודה. דעתי הפרטית לחלוטין היא, שאם אכן מדובר בליטוף לחי אבהי ללא רמיזות מיניות, כדאי לתת להנחייה הזו (שאני מבינה שאת רוצה בה מאוד) צ'אנס אמיתי. לצד זאת, המשיכי להתבונן באופן זהיר וקפדני: אם הוא הבין את הרמז הראשון - מה טוב, אם לא - תוכלי להכניס כלים יותר ויותר כבדים למערכה, הלא אין הכרח להשתמש בכולם בבת אחת... אני מאחלת לך מערכת יחסי עבודה ולמידה מאתגרת, מספקת ומהנה, אורנה

האם קיים סיכוי שכל העיסוק בדברים הכואבים והמציקים שהטיפול מחייב לעסוק בהם יביא להחמרה בתחושותיו ובמצבו של המטופל,ולא עקב חוסר רגישות מצד המטפל,אלא עקב העיסוק המתמיד בדברים האלה?האם נתקלתם במקרים כאלה?

שלום גדי, לא רק שנתקלתי במצבים כאלה, אלא שאני יכולה לכתוב בבירור שמטופלים חשים לעיתים קרובות שהטיפול מציף את הקשיים והכאבים שלהם, מחדד אותם, אינו מאפשר להמשיך להתעלם מהם... אבל, קצת כמו שלפני שמתחילים לנקות את הבית עושים קודם בלגן נוראי, עליית התכנים הרגשיים המכאיבים מאפשרת עבודה מעמיקה. בהצלחה בטיפול, אורנה

ליאת, מותר להגיד שאני מתגעגעת אלייך ?...פורום לא יכול להוות תחליף לטיפול,למגע אמיתי..רק שלפעמים יש רגעים שכל מה שזקוקים לו הוא מישהו שיקשיב...מתגעגעת למילים שלך,שהם כל כך שלך ושאף אחד אחר לא היה אומר אותם...וגם אם המילים שלך לא נכתבות אליי הן מצליחות להגיע אליי,כאילו הן נכתבו בשבילי... תודה לך ולמי ששם אותך כאן....:-) תמיד עושה לי טוב שאת כאן. ליאת, אני יודעת שכבר נמאס לך לקרוא ממני.. אני מחכה לרגע הזה שמישהו ומי שזה לא יהיה יבין שמגיע לי את השקט והשלווה הפנימית...שאני לא מצליחה למצוא בתוכי... אכזבתי את חבר שלי... אני מרגישה מה זה רעה.. דיברנו היום בדרך הכי ישרה...והדרך הכי ישרה היא גם הכי כואבת.. הטעות שהשיחה נעשתה בטלפון,לא היה לי כוח להתמודד אחרת... הוא ממש אבל ממש אוהב אותי... ואני אכזבתי אותו... והוא עדיין שם לאהוב אותי בלי תנאים... מפריע לי שאני צריכה לשנות כל מיני דברים בחיים שלי כדי שהוא יהיה מרוצה... למה אני צריכה לשנות את עצמי....אני כזאת... והוא הכיר אותי כזאת כמו שאני... ועכשיו פתאום הוא בא בטענות,אני מודעת למגרעות שלי...אבל כשאוהבים מישהו באמת אוהבים אותו על כל יתרונותיו ועל כל מגרעותיו,ולא מבקשים ממנו להשתנות! אני לא צודקת? תגידי משהו .... חן

שלום חן, ליאת תהיה כאן בשבוע הבא. בינתיים, אציין ששמחתי לקרוא ששוחחתם בכנות ושאת מרגישה אהובה. אני דווקא חושבת שבתוך קשר משמעותי משתנים לא מעט, אבל זה משהו להרהר בו באופן אישי. שיהיה קל, אורנה

הקשר חשוב לי אז יש דברים שאפשר לשנות אותם ולהתפשר עליהם,ויש דברים שלא כי יש נסיבות שלא מאפשרות לי.וזה מורכב..

מעל שנה שאני בטיפול, והמטפלת לא מסכימה לתת לי חיבוק. כשהיא אמרה לי את זה, הרגשתי שהאדמה רועדת. היא נחשפת לפרטים מאד אינטימיים עלי ולא מוכנה לחבק? הפגיעה שאני חשה מאד חזקה. אחרי דבריה, הרגשתי שהיא סולדת ממני. ממי שאני. בסך הכל חיבוק.

שלום רוצה חיבוק, נושא המגע הגופני בטיפול עולה כאן לא מעט, ומהווה עדות ברורה לפוטנציאל הפגיעה המתלווה לכמיהה הזאת. אני רוצה שתדעי שבטיפול פסיכולוגי יכולה להיות קרבה מאוד עמוקה ומדייקת ומנחמת, אבל היא לעולם תתקיים באמצעות מילים. זוהי שיטת העבודה, יש לה סיבות וצידוקים היסטוריים בתוך המסורת של טיפול פסיכודינמי, ואין בכך שום עדות לאי-חיבה ואי-איכפתיות מצד המטפל/ת. לאנשים שאינם יכולים לשאת זאת אני מציעה לשקול טכניקות טיפוליות שכוללות מגע גופני, או שפחות מקפידות על הימנעות ממנו. לאלו שכן יכולים לשאת את כאב החוסר, אני מציעה בחום להשתמש בו על-מנת להבין טוב יותר את עצמם, על כמיהותיהם והחסכים המתקיימים בנפשם. סה"כ, זוהי המטרה לשמה התכנסנו בטיפול פסיכולוגי... בחמימות מילולית, אורנה

לו יכולתי לתאר את מה שמתחולל בתוכי בקצרה, הייתי אומרת מגה פיגוע. אוףףףף זה כ"כ מתיש ומתסכל, ולא רואה את הסוף, עד מתי כוחי יעמוד לי? ולמה קיבנימט זה לא נגמר למה???

שלום ד., ליאת וודאי תקרא בהמשך, ובינתיים - תקוות ממני לפעולות החייאה ושיקום מהירות ויעילות... אורנה

לד"ר שלום, בשנה האחרונה נהגתי להשתתף בשיעורי פעילות גופנית בליוות מורה, אשר בינינו התקיים קשר מרוחק למדי אך עם זאת ידידותי וחייכני. לאחרונה החלטתי לעבור ללמוד קורס עם מדריכה בכירה אחרת אשר מכשירה במקצוע זה, עקב רצוני להעמיק את התנסויותיי בתחום. המורה הרגילה שלי, זו שעמדתי לעזוב, שאלה שאלות על הקורס שבכוונתי ללמוד ואני עניתי לה שלאחר השיעור הראשון אשלח לה מייל עם רשמיי. כך עשיתי. שלחתי לה מייל ופירטתי את חוויותי, החיוביות יש לציין, מן השיעור הראשון בקורס. משום מה לא קיבלתי ממנה כל תגובה. ההתעלמות הפתיעה אותי ואף פגעה. הרי בכ"ז השקעתי בכתיבת המייל הזה והוא היה בנוגע למשהו שהיא בעצמה התעניינה לגביו.. בהנחה שהיא אכן קראה את המייל ובחרה במודע להתעלם ולא לענות. רציתי לשאול אותך, מתוך ניסיונך, מה גורם לאנשים לבחור בתגובת התעלמות? מדוע לא יכלה למשל לפרגן על התרשמותי הטובה מן המורה השניה? אני מרגישה שבאיזשהו אופן "ניזרקתי" מתוך תודעתה. כאילו שאם הלכתי למישהי אחרת אז "לא שווה לה" להתייחס אלי יותר או משהו כזה... אני חווה את ההתעלמות הזו כמן נקיטת עמדה מאוד קרה ומחושבת מצידה... (וכמובן שלא תמיד זה היה כך. כשהיא חשבה שאני תלמידה קבועה שלה היחס היה אחר.. ) בכל אופן אשמח ללמוד יותר על "התעלמות" כתגובה. מאיזה מקום נוהגים לבחור בדרך זו? איזה מצב רגשיים תגובה שכזו מאפיינת בד"כ?

שלום מימי, אני יכולה להבין את תחושת הפגיעה שאת חשה, לאור הקשר הידידותי והחייכני עם המורה הקודמת שלך. לצד זאת, נדמה לי שיש אפשרות נוספת שלא לקחת בחשבון, והיא שהמורה עצמה נפגעה מעזיבתך. יכול להיות שהיא מפרשת את עזיבתך בתור ביקורת על כישוריה כמורה, או שצעד זה מעורר בה אי-ביטחון ואולי אפילו קנאה במורה החדשה. את יודעת, גם אנשי מקצוע אינם עמידים בפני תחושות כאלה... אם האפשרות שאני מעלה מהדהדת לך משהו נכון, אני מציעה לגשת אליה בפעם הבאה שאת שם, להודות לה על כל מה שלמדת ממנה, ולציין שכתבת לה את המייל מתוך רצון לשתף אותה בהתפתחות שלך בתחום. אם היא תתייחס לכך בחביבות, תוכלי לדעת שכנראה הרגישה לא מוערכת ולכן התעלמה. אם תימשך העמדה הלא-נעימה - יתכן שהיא לא שווה את המאמץ... בהצלחה, אורנה

איפה את??????????????

הנני כאן, ואני מקווה שגם המטפל כבר היה וסייע לתקן את התחושה הקשה מאתמול.

אני מרגישה מותשת. הגוף לא מפסיק לכאוב, אני לא מצליחה לדקה להרגיש נוח בעור של עצמי, רק מרגישה כל הזמן את הכיעור קופץ החוצה, את הזרמים והעיקצוצים שעוברים לי בגוף, ההרגשה מבפנים שהכל מעוות, כל כך מתיש. אולוהים, אני מרגישה שאין לי יותר פתרונות, כמו האנשים בתקופות קדומות יותר שהיו חולים במחלות עור שלא היו להן תרופות וגירדו את עצמם עד זוב דם, עד מוות, אני מרגישה שאני הולכת להיכנס כל רגע לטירוף, שכבר לא אוכל לשלוט בזה ואנסה להוציא את הכאב בכוח, בידיים - זה בלתי אפשרי. מה עושים? מה עושים??? אני לא יכולה להיות לבד עכשיו ואין פה אף אחד

שלום אופיר, תיארת תחושות כה קשות. אני מקווה שלא תלכי אל ה'פתרון' הגופני, אלא תתני לרגשות ולמחשבות להיות, עד שעוצמתם תרד באופן טבעי. הלוואי שהנוכחות שלנו ממרחק מועילה, ולו במעט. חזקי ואמצי, אורנה

האדון המטפל שלח הודעה ב4 שהוא לא יכול להיפגש מחר. אני עסוקה בלגרום לו לחפש אותי ולהתאמץ ולזכור שהוא צריך לקבוע זמן אחר ועם זה עסוקה בלהרגיש כל כך מטומטמת.

שלום 0, אני מבינה שאת מאוד כועסת, ומרגישה נטושה. האמת שחסרים לי לא מעט פרטים על-מנת להבין מה קרה, למשל, לא ברור לי האם מדובר בשעה הקבועה שלך, או מדוע לא דיברתם על השינוי ובאותה הזדמנות תיאמתם מועד חלופי. לעניות דעתי, זוהי חובתו של המטפל לוודא שהשעה הקבועה נשמרת ולהציע חלופות במידה והדבר אינו מתאפשר באופן חד-פעמי. אני מסייגת את דבריי באמצעות העובדה הפשוטה שבאמת אינני יודעת כיצד הדברים מתנהלים בטיפול שלך. כך או כך, ד-ב-ר-י איתו על הרגשתך. בתקווה להתבהרות, אורנה

האם אחרי מצב חיים קשה שעברתי (חרדה ממושכת , כאב, עצב, סערה, מחשבות פרנואידיות), ניתן להשיב את החיוניות והחיות? אני נמצאת בסוג של דכאון כבר זמן ממושך מאז...והתייעצתי בפורום הפסיכיאטרי כאן באתר- ונאמר לי - שעם דכאון אינו עובר אחרי שנה, רוב הסיכויים כי הוא ישאר כרוני לכל החיים. האומנם? יש מצב שאני לא אקבל בחזרה את שמחת החיים שלי? ואם כן- מה הקריטריונים והסיבות שבגללן המצב אינו משתפר? חשוב לי להבין- מה אני עושה לא בסדר! אומנם אני לא בטיפול עקבי (הייתי בטיפול במשך שנה אחת ולא עזר), אבל אני גם מתקשה להאמין שאחרי 3.5 שנים שאני במצב זה- שהתייאשתי מהחיים- טיפול יכול להחזיר אותי. היתה לי פסיכולוגית שאמרה- שהטיפול הוא עבור החיים ולא חיים בשביל טיפול. החיפוש הממושך שלי אחר הטיפול הנכון משאיר אותי לא פה ולא שם. תודה

שלום שני, לצד ההערכה הפסיכיאטרית שקיבלת, אני רוצה לציין כי מנקודת מבט טיפולית כל אדם יכול ומוזמן לחפש את דרכו האישית, הייחודית, אל האושר שלו. אינני יכולה לדעת כיצד חייך יתפתחו, אך אני מאמינה שאפשר לצמוח גם מתוך אירועים טראומטיים קשים ביותר, ומזמינה אותך לנסות. חזקי ואמצי, אורנה

אני יודעת שזה פתטי לשוב לכאן .........וגם לא הכי פרודוקטיבי מצידי.הגם שהצהרתי כאן בסופ"ש שלא אחזור הנה.אני לא מתנצלת על כך אני רק רוצה שתדעי שאני מודעת לעליבות שבכך. אין לי מה להגיד בכלל.אני ריקה ועייפה.לאחר עוד שבוע של קרבות עזים, מכוערים ועקובים בחזית מלחמת ההתשה המתמשכת שלי. רק רוצה מחכמתך,מהמילים המנחמות והמדויקות שלך.אני רוצה לא לבד....ולא כמהה ולא חסר.או רעב כמו שאת קוראת לזה........

ויק ויק, אין שום דבר פתטי בחיפוש יד מושטת. אני מצטערת לקרוא שהכאב כה עז ועקשני. ומקווה בשבילך להקלה אמיתית וקרובה, כפי שהייתה, כפי שעוד תשוב. אומץ, וחיבה, ממני