פורום פסיכולוגיה קלינית

את חסרה.. חן

באתי "לשתות" את המילים הטובות שלך, וגם רציתי לספר לך משהו.אתמול או שלשום ראיתי בטלויזיה את האשה שנאנסה לפני שנים בשמרת וניסתה לשים קץ לחייה השבוע אך ניצלה ברגע האחרון.בבוקר כשרק דיווחו על זה ברדיו,חשתי קנאה, לא נעים לי לומר, על האומץ שהיה לה לנהוג כפי שהיא מרגישה ועל ה"מזל" שהיה לה שבאו לקחת אותה ולטפל בה.לשמור עליה.אבל בערב כשראיתי אותה ושמעתי אותה הרגשתי נורא.כאב הלב עליה וכעס עליי..אני לא יודעת למה אני מספרת לך את זה, ואני גם לא מבינה בדיוק מה זה.. נבהלתי וחשבתי לעצמי שאני לא רוצה להיות ככה, כמוה.וגם כעסתי על עצמי שאני מדשדשת בבוץ טובעני של שנאה עצמית מחד, וצורך ילדותי ואנוכי בתשומת לב וטיפול מאידך... זה הביא אותי לחשוב שאני צריכה למצוא איזה איזון - דרך להילחם על החיים , ובו בזמן לנקז מתוכי את ה"לכלוך", ולהתנהג גם בהתאם לרגשות הכואבים והזועמים..אני לא יודעת איך לעשות זאת במקביל בלי להפריע זה לזה.. וחוץ מזה רציתי לשאול אותך שני דברים.האחד, ממה שידוע לך, ולמרות המושג השנוי במחלוקת,האם את חושבת שבאמת יש לי ה.אישיות גבולית ? האם מה ש"יש לי" הוא על בסיס אישיותי או חיצוני (כמו חרדה,דיכאון וכו')? ואם כן מה המשמעות של זה מבחינת טיפול ומטרותיו? אני יודעת שזו שאלה גדולה,ולכן אני אוותר בשלב זה על השאלה השנייה...זה יותר חשוב לי. את יודעת אורנה, אני בת 30 עם גוף ואנרגיות של בת 60 ועם מבנה פנימי של בת 3....הלוואי שהיית כאן.

ויק ויק, מבלי להיכנס לספורה הטרגי של האשה משמרת, טוב שהרגשת רצון להיבדל משם, לחיות חיים אחרים. אני חושבת שהחיים הם דבר מאוד מבולגן, ולא נשלט, ומעניין ונורא ונפלא. ובתוך הבלגן הלא-צפוי הזה לא תמיד יש אפשרות ממשית להבחין 'טוב' מ'רע', ואולי החוכמה היא דווקא ללמוד לנוע בגמישות בין הדברים השונים שיש בנו. כך שאני, וגם את, גם זועמת וגם נפלאה, גם מיואשת וגם חיה, גם תינוקת וגם אם... לגבי אבחנות, את חכמה מדי מכדי לדעת שזה לא משהו שעושים בהצלחה יתרה באופן ווירטואלי. הניחי לאנשי המקצוע המטפלים בך להשתמש באבחנות, הן לא בהכרח צריכות או יכולות להגיד לך משהו משמעותי על עצמך. כוחות, ממני

חיבוק ענקי ממני ... חיכיתי לה ככ היום ... ועצוב לי נורא ..שהיא לא תהייה כאן :-((. דרור ואורנה ..אתם מקסימים .. אבל היא באמת חסרה ...

אני מקלעתי למשבר נפשי קשה ביותר לפני מספר שנים- שכלל הרס עצמי עד העצם (במובן הנפשי , לא הפיסי), עד לכיליון של ממש. מאז אני מתה בפנים, ממש לא נשאר כלום! אין חיים , אין רצון לחיות, לעשות, לעבוד, ללמוד- לא ניהנית מכלום, גם האישיות והזהות שלי נמחקו. עברתי על מס' תרופות ללא תועלת. לא הייתי רוצה להשלות עצמי ולכן, האם אתם מכירים או הכרתם מצב שכזה ? האם יש מצב שהחיים יחזרו לקנן בנשמתי? אחת שהלכה לאיבוד

שלום ריבה, אני מצטערת לקרוא על המשבר וההתמודדות הקשה. בטיפול פסיכולוגי מקווים שדרך הקשר האישי של המטופל עם המטפל, ודרך ההתבוננות הקשובה בנושאים שונים בחיי המטופל, אפשר לצמוח. כל מטפל יכול לספר על רגעים מרגשים בקליניקה, בהם מתרחשת צמיחה מתוך אירועי חיים קשים ביותר, וגם אני שומרת בליבי כמה כאלה... לכן, אני מזמינה אותך לנסות גם את הדרך הזו. שיהיה טוב, אורנה נ.ב. אני מפנה אותך לשאלה של שני מאתמול. יתכן ששאלתה ותשובתי יסייעו לך.

מחפשת מטפל/ת מצויינת מאזור הצפון. כל היודע על דבר הימצאו - מתבקש/ת לשלוח לי מייל תודה רבה

שלום חגית, בהצלחה בחיפוש המטפל/ת שלך. כתמיד, אני מזכירה שניתן להתייעץ בנושא עם מנהלי הפורום במייל האישי. בברכה, אורנה

ד"ר שלום רב, הבעי'ה שלי היא כזו: אני מעוני'ינת להתחיל תואר שני הכולל תזה. לשם כך הגעתי לפגישה עם מנחה בעל שם בתחומו, שהי'ה אדיב וברור והציע לי הצעה מאד מפתה למחקר, הכוללת עבודה מעני'ינת כמו גם קשרים בתחום וניסיון רב. בסוף המפגש, לאחר שסיכמנו שנחשוב על הדברים... כבר באתי לקחת את התיק, לחצנו ידי'ים ואז הוא ליטף את לחי'י. אני אדם מאד בוטה ואסרטיבי ולכן דווקא הפעם העדפתי להחריש, למרות שקפאתי במקומי ואני בטוחה שהוא הבין כי מבחינתי זה הי'ה ארוע חריג ולא מקובל. כמו כן אצי'ין כי הליטוף הי'ה מהיר מאד ולא כלל הערה, רמיזה או מבט מיני'ים, ואפילו נדמה שנעשה בחיבה אבהית. עם זאת אני מוטרדת מכך שנעבוד באופן צמוד ואינטנסיבי, כמו גם לשים את עתידי המקצועי בידיו. בימים הקרובים אנו מיועדים להיפגש שוב ע"מ לקדם את התהליך ולהבהיר את תנאי עבודתי אצלו - אינני מעוני'ית להבהיר את עמדתי בנוגע למקרה אלא אם יתרחש מקרה נוסף, האם אני צודקת בכך? האם לדעתך יש צורך לנקוט עמדה טרם מקרה נוסף??? האם לדעתך עלי לוותר על המנחה ולמצוא מנחה אחר? מצאתי בחורה נוספת שעסקה אצל אותו אדם במקרה, והיא צי'ינה שהוא אדם נחמד ואדיב ושהיא שמחה לעשות אצלו את המחקר, לא סיפרתי לה אודות המקרה היות ולא רציתי להכפיש את שמו (גם היא היום מפורסמת וידועה בתחום). מצד שני, היא כבר אז היתה נשואה אז אולי זה משנה?? אשמח מאד לשמוע לדעתך היות ובד"כ אין לי בעיות מסוג זה ואיני רוצה לגרום לו מבוכה או מצד שני לחשוף את עצמי למצב בלתי אפשרי... תודה מראש, ענת.

שלום ענת, אני יכולה לתרום לוויכוח הפנימי שלך את דעתי האישית, אך חשוב לי לומר שאין מדובר בנקיטת עמדה גורפת בנושא הכאוב והסבוך של פגיעות מיניות במקומות עבודה. דעתי הפרטית לחלוטין היא, שאם אכן מדובר בליטוף לחי אבהי ללא רמיזות מיניות, כדאי לתת להנחייה הזו (שאני מבינה שאת רוצה בה מאוד) צ'אנס אמיתי. לצד זאת, המשיכי להתבונן באופן זהיר וקפדני: אם הוא הבין את הרמז הראשון - מה טוב, אם לא - תוכלי להכניס כלים יותר ויותר כבדים למערכה, הלא אין הכרח להשתמש בכולם בבת אחת... אני מאחלת לך מערכת יחסי עבודה ולמידה מאתגרת, מספקת ומהנה, אורנה

האם קיים סיכוי שכל העיסוק בדברים הכואבים והמציקים שהטיפול מחייב לעסוק בהם יביא להחמרה בתחושותיו ובמצבו של המטופל,ולא עקב חוסר רגישות מצד המטפל,אלא עקב העיסוק המתמיד בדברים האלה?האם נתקלתם במקרים כאלה?

שלום גדי, לא רק שנתקלתי במצבים כאלה, אלא שאני יכולה לכתוב בבירור שמטופלים חשים לעיתים קרובות שהטיפול מציף את הקשיים והכאבים שלהם, מחדד אותם, אינו מאפשר להמשיך להתעלם מהם... אבל, קצת כמו שלפני שמתחילים לנקות את הבית עושים קודם בלגן נוראי, עליית התכנים הרגשיים המכאיבים מאפשרת עבודה מעמיקה. בהצלחה בטיפול, אורנה

ליאת, מותר להגיד שאני מתגעגעת אלייך ?...פורום לא יכול להוות תחליף לטיפול,למגע אמיתי..רק שלפעמים יש רגעים שכל מה שזקוקים לו הוא מישהו שיקשיב...מתגעגעת למילים שלך,שהם כל כך שלך ושאף אחד אחר לא היה אומר אותם...וגם אם המילים שלך לא נכתבות אליי הן מצליחות להגיע אליי,כאילו הן נכתבו בשבילי... תודה לך ולמי ששם אותך כאן....:-) תמיד עושה לי טוב שאת כאן. ליאת, אני יודעת שכבר נמאס לך לקרוא ממני.. אני מחכה לרגע הזה שמישהו ומי שזה לא יהיה יבין שמגיע לי את השקט והשלווה הפנימית...שאני לא מצליחה למצוא בתוכי... אכזבתי את חבר שלי... אני מרגישה מה זה רעה.. דיברנו היום בדרך הכי ישרה...והדרך הכי ישרה היא גם הכי כואבת.. הטעות שהשיחה נעשתה בטלפון,לא היה לי כוח להתמודד אחרת... הוא ממש אבל ממש אוהב אותי... ואני אכזבתי אותו... והוא עדיין שם לאהוב אותי בלי תנאים... מפריע לי שאני צריכה לשנות כל מיני דברים בחיים שלי כדי שהוא יהיה מרוצה... למה אני צריכה לשנות את עצמי....אני כזאת... והוא הכיר אותי כזאת כמו שאני... ועכשיו פתאום הוא בא בטענות,אני מודעת למגרעות שלי...אבל כשאוהבים מישהו באמת אוהבים אותו על כל יתרונותיו ועל כל מגרעותיו,ולא מבקשים ממנו להשתנות! אני לא צודקת? תגידי משהו .... חן

שלום חן, ליאת תהיה כאן בשבוע הבא. בינתיים, אציין ששמחתי לקרוא ששוחחתם בכנות ושאת מרגישה אהובה. אני דווקא חושבת שבתוך קשר משמעותי משתנים לא מעט, אבל זה משהו להרהר בו באופן אישי. שיהיה קל, אורנה

הקשר חשוב לי אז יש דברים שאפשר לשנות אותם ולהתפשר עליהם,ויש דברים שלא כי יש נסיבות שלא מאפשרות לי.וזה מורכב..

מעל שנה שאני בטיפול, והמטפלת לא מסכימה לתת לי חיבוק. כשהיא אמרה לי את זה, הרגשתי שהאדמה רועדת. היא נחשפת לפרטים מאד אינטימיים עלי ולא מוכנה לחבק? הפגיעה שאני חשה מאד חזקה. אחרי דבריה, הרגשתי שהיא סולדת ממני. ממי שאני. בסך הכל חיבוק.

שלום רוצה חיבוק, נושא המגע הגופני בטיפול עולה כאן לא מעט, ומהווה עדות ברורה לפוטנציאל הפגיעה המתלווה לכמיהה הזאת. אני רוצה שתדעי שבטיפול פסיכולוגי יכולה להיות קרבה מאוד עמוקה ומדייקת ומנחמת, אבל היא לעולם תתקיים באמצעות מילים. זוהי שיטת העבודה, יש לה סיבות וצידוקים היסטוריים בתוך המסורת של טיפול פסיכודינמי, ואין בכך שום עדות לאי-חיבה ואי-איכפתיות מצד המטפל/ת. לאנשים שאינם יכולים לשאת זאת אני מציעה לשקול טכניקות טיפוליות שכוללות מגע גופני, או שפחות מקפידות על הימנעות ממנו. לאלו שכן יכולים לשאת את כאב החוסר, אני מציעה בחום להשתמש בו על-מנת להבין טוב יותר את עצמם, על כמיהותיהם והחסכים המתקיימים בנפשם. סה"כ, זוהי המטרה לשמה התכנסנו בטיפול פסיכולוגי... בחמימות מילולית, אורנה

לו יכולתי לתאר את מה שמתחולל בתוכי בקצרה, הייתי אומרת מגה פיגוע. אוףףףף זה כ"כ מתיש ומתסכל, ולא רואה את הסוף, עד מתי כוחי יעמוד לי? ולמה קיבנימט זה לא נגמר למה???

שלום ד., ליאת וודאי תקרא בהמשך, ובינתיים - תקוות ממני לפעולות החייאה ושיקום מהירות ויעילות... אורנה

לד"ר שלום, בשנה האחרונה נהגתי להשתתף בשיעורי פעילות גופנית בליוות מורה, אשר בינינו התקיים קשר מרוחק למדי אך עם זאת ידידותי וחייכני. לאחרונה החלטתי לעבור ללמוד קורס עם מדריכה בכירה אחרת אשר מכשירה במקצוע זה, עקב רצוני להעמיק את התנסויותיי בתחום. המורה הרגילה שלי, זו שעמדתי לעזוב, שאלה שאלות על הקורס שבכוונתי ללמוד ואני עניתי לה שלאחר השיעור הראשון אשלח לה מייל עם רשמיי. כך עשיתי. שלחתי לה מייל ופירטתי את חוויותי, החיוביות יש לציין, מן השיעור הראשון בקורס. משום מה לא קיבלתי ממנה כל תגובה. ההתעלמות הפתיעה אותי ואף פגעה. הרי בכ"ז השקעתי בכתיבת המייל הזה והוא היה בנוגע למשהו שהיא בעצמה התעניינה לגביו.. בהנחה שהיא אכן קראה את המייל ובחרה במודע להתעלם ולא לענות. רציתי לשאול אותך, מתוך ניסיונך, מה גורם לאנשים לבחור בתגובת התעלמות? מדוע לא יכלה למשל לפרגן על התרשמותי הטובה מן המורה השניה? אני מרגישה שבאיזשהו אופן "ניזרקתי" מתוך תודעתה. כאילו שאם הלכתי למישהי אחרת אז "לא שווה לה" להתייחס אלי יותר או משהו כזה... אני חווה את ההתעלמות הזו כמן נקיטת עמדה מאוד קרה ומחושבת מצידה... (וכמובן שלא תמיד זה היה כך. כשהיא חשבה שאני תלמידה קבועה שלה היחס היה אחר.. ) בכל אופן אשמח ללמוד יותר על "התעלמות" כתגובה. מאיזה מקום נוהגים לבחור בדרך זו? איזה מצב רגשיים תגובה שכזו מאפיינת בד"כ?

שלום מימי, אני יכולה להבין את תחושת הפגיעה שאת חשה, לאור הקשר הידידותי והחייכני עם המורה הקודמת שלך. לצד זאת, נדמה לי שיש אפשרות נוספת שלא לקחת בחשבון, והיא שהמורה עצמה נפגעה מעזיבתך. יכול להיות שהיא מפרשת את עזיבתך בתור ביקורת על כישוריה כמורה, או שצעד זה מעורר בה אי-ביטחון ואולי אפילו קנאה במורה החדשה. את יודעת, גם אנשי מקצוע אינם עמידים בפני תחושות כאלה... אם האפשרות שאני מעלה מהדהדת לך משהו נכון, אני מציעה לגשת אליה בפעם הבאה שאת שם, להודות לה על כל מה שלמדת ממנה, ולציין שכתבת לה את המייל מתוך רצון לשתף אותה בהתפתחות שלך בתחום. אם היא תתייחס לכך בחביבות, תוכלי לדעת שכנראה הרגישה לא מוערכת ולכן התעלמה. אם תימשך העמדה הלא-נעימה - יתכן שהיא לא שווה את המאמץ... בהצלחה, אורנה

איפה את??????????????

הנני כאן, ואני מקווה שגם המטפל כבר היה וסייע לתקן את התחושה הקשה מאתמול.

אני מרגישה מותשת. הגוף לא מפסיק לכאוב, אני לא מצליחה לדקה להרגיש נוח בעור של עצמי, רק מרגישה כל הזמן את הכיעור קופץ החוצה, את הזרמים והעיקצוצים שעוברים לי בגוף, ההרגשה מבפנים שהכל מעוות, כל כך מתיש. אולוהים, אני מרגישה שאין לי יותר פתרונות, כמו האנשים בתקופות קדומות יותר שהיו חולים במחלות עור שלא היו להן תרופות וגירדו את עצמם עד זוב דם, עד מוות, אני מרגישה שאני הולכת להיכנס כל רגע לטירוף, שכבר לא אוכל לשלוט בזה ואנסה להוציא את הכאב בכוח, בידיים - זה בלתי אפשרי. מה עושים? מה עושים??? אני לא יכולה להיות לבד עכשיו ואין פה אף אחד

שלום אופיר, תיארת תחושות כה קשות. אני מקווה שלא תלכי אל ה'פתרון' הגופני, אלא תתני לרגשות ולמחשבות להיות, עד שעוצמתם תרד באופן טבעי. הלוואי שהנוכחות שלנו ממרחק מועילה, ולו במעט. חזקי ואמצי, אורנה

האדון המטפל שלח הודעה ב4 שהוא לא יכול להיפגש מחר. אני עסוקה בלגרום לו לחפש אותי ולהתאמץ ולזכור שהוא צריך לקבוע זמן אחר ועם זה עסוקה בלהרגיש כל כך מטומטמת.

שלום 0, אני מבינה שאת מאוד כועסת, ומרגישה נטושה. האמת שחסרים לי לא מעט פרטים על-מנת להבין מה קרה, למשל, לא ברור לי האם מדובר בשעה הקבועה שלך, או מדוע לא דיברתם על השינוי ובאותה הזדמנות תיאמתם מועד חלופי. לעניות דעתי, זוהי חובתו של המטפל לוודא שהשעה הקבועה נשמרת ולהציע חלופות במידה והדבר אינו מתאפשר באופן חד-פעמי. אני מסייגת את דבריי באמצעות העובדה הפשוטה שבאמת אינני יודעת כיצד הדברים מתנהלים בטיפול שלך. כך או כך, ד-ב-ר-י איתו על הרגשתך. בתקווה להתבהרות, אורנה

האם אחרי מצב חיים קשה שעברתי (חרדה ממושכת , כאב, עצב, סערה, מחשבות פרנואידיות), ניתן להשיב את החיוניות והחיות? אני נמצאת בסוג של דכאון כבר זמן ממושך מאז...והתייעצתי בפורום הפסיכיאטרי כאן באתר- ונאמר לי - שעם דכאון אינו עובר אחרי שנה, רוב הסיכויים כי הוא ישאר כרוני לכל החיים. האומנם? יש מצב שאני לא אקבל בחזרה את שמחת החיים שלי? ואם כן- מה הקריטריונים והסיבות שבגללן המצב אינו משתפר? חשוב לי להבין- מה אני עושה לא בסדר! אומנם אני לא בטיפול עקבי (הייתי בטיפול במשך שנה אחת ולא עזר), אבל אני גם מתקשה להאמין שאחרי 3.5 שנים שאני במצב זה- שהתייאשתי מהחיים- טיפול יכול להחזיר אותי. היתה לי פסיכולוגית שאמרה- שהטיפול הוא עבור החיים ולא חיים בשביל טיפול. החיפוש הממושך שלי אחר הטיפול הנכון משאיר אותי לא פה ולא שם. תודה

שלום שני, לצד ההערכה הפסיכיאטרית שקיבלת, אני רוצה לציין כי מנקודת מבט טיפולית כל אדם יכול ומוזמן לחפש את דרכו האישית, הייחודית, אל האושר שלו. אינני יכולה לדעת כיצד חייך יתפתחו, אך אני מאמינה שאפשר לצמוח גם מתוך אירועים טראומטיים קשים ביותר, ומזמינה אותך לנסות. חזקי ואמצי, אורנה

אני יודעת שזה פתטי לשוב לכאן .........וגם לא הכי פרודוקטיבי מצידי.הגם שהצהרתי כאן בסופ"ש שלא אחזור הנה.אני לא מתנצלת על כך אני רק רוצה שתדעי שאני מודעת לעליבות שבכך. אין לי מה להגיד בכלל.אני ריקה ועייפה.לאחר עוד שבוע של קרבות עזים, מכוערים ועקובים בחזית מלחמת ההתשה המתמשכת שלי. רק רוצה מחכמתך,מהמילים המנחמות והמדויקות שלך.אני רוצה לא לבד....ולא כמהה ולא חסר.או רעב כמו שאת קוראת לזה........

ויק ויק, אין שום דבר פתטי בחיפוש יד מושטת. אני מצטערת לקרוא שהכאב כה עז ועקשני. ומקווה בשבילך להקלה אמיתית וקרובה, כפי שהייתה, כפי שעוד תשוב. אומץ, וחיבה, ממני

אבקש המלצה לפסיכולוג מבוגרים באיזור חולון - ת"א תודה...

שלום משה, בהצלחה באיתר הפסיכולוג שלך... אם תרצה, אתה מוזמן להתייעץ בנושא עם מנהלי הפורום במייל האישי . בברכה, אורנה

Hello First – I'm not an English speaker, so please forgive my mistakes. I'm 19. I feel stupid AND very unclever. I have done such a test (before about 3.5 years ago)which within said I have an average intelligence quotient (all my life people refer to me as a genius, they don't even know that really I'm not even a bit clever) I want to be clever! I can't deal with myself as I am. I don't want to live those life in stupidity. I don't want to live. Every time I think on my stupidity I think about suicide It's something you can't ascape it.

שלום מירי, ראשית, אני מזמינה אותך לכתוב בפורום בעברית, במידת האפשר. אני מבינה שאת רואה במבחן האינטיליגנציה שעברת כנערה צעירה מדד ליכולותייך וכישורייך, ולאור הציון הממוצע את מרגישה מיואשת מאוד. חשוב שתדעי שציון במבחן אינטיליגנציה אינה מנבא באופן ישיר התמודדות והסתגלות בחיים. יש עוד כל-כך הרבה פקטורים: מוטיבציה, נחישות, התמדה, שלא לדבר על מזל ועצם ההגדרה של הצלחה. לכן, אני מציעה לשנס מותניים ולהתחיל לעבוד ברצינות על-מנת להצליח. בדימוי העצמי הפגוע, המוביל אותך לתחושות כה קשות עד כדי מחשבות אובדניות, אני מציעה לטפל בטיפול פסיכולוגי. בהחלט כדאי למצוא את הדרך האישית שלך להיות מאושרת ומרוצה מעצמך. בהצלחה, אורנה

סליחה על האנגלית. אשתדל לכתוב בעברית. אני לא מאמינה ביכולת שלי להיות מאושרת ומרוצה עם התנאים אליהם נולדתי. בעיקר שכידע\תבונה הוא אחד הדברים החשובים לי ביותר. (ואני לא כזאת ביחס לאחרים, רק ביחס לעצמי) טיפול פסיכולוגי לא יפתור לי את הבעיה, רק ילמד אותי להתמודד עימה. לדוגמא, אני אוהבת מתמטיקה אך ללא יכולת שכלית מתאימה בחיים לא אוכל לתרום למתמטיקה (וכן למדתי מתמטיקה ברמה אקדמית ולא הייתי גרועה בזה, ותמיד נחשבתי בין הטובים ביותר מבין האנשים איתם למדתי, אבל עם תבונה ממוצעת בחיים לא אוכל לתרום דברים גדולים באמת)

מרגישה לבד .. הכל כואב , מתסכל .. אני מתסכלת .. מפחדת .. מפחדת מהרע הזה ..שחודר אליי .. מפחדת להתסכל על עצמי ..ולראות גוש של כאב .. אוףףףףף... אורנה לפחות את .. את עדיין כאן בשבילי ????

שלום ש', מצטערת לקרוא על תחושות הכאב והפחד. אולי עכשיו כבר קל יותר? סומכת עליך שתמצאי את הדרך, אורנה

אני כועסת על עצמי. כועסת. עשיתי כל מה שיכולתי ואף מעבר למה שכל אחד היה עושה.... אבל מה זה משנה... הוא לא רואה את זה ככה... הוא רואה רק את העובדה שאכזבתי... הוא לא כועס,אבל מאוכזב כן....... היום לא הייתי רגישה מספיק.יותר מידי חשיבות עצמית...עד כדי גועל. לא ראיתי אותו ממטר...ראיתי רק אותי,חשבתי רק על עצמי... לא שזה אסור לחשוב על עצמי אבל אני מרגישה רע עם זה. כועסת בעיקר על עצמי. יש אנשים שהם פשוט מקולקלים ,דפוקים מהיסוד. חן

שלום חן, נסי לחשוב על מה שקרה ביניכם בבהירות, עם פחות כעס עצמי והשפלה עצמית. אח"כ דברי איתו ונסו לתקן. מותר לאכזב, מותר גם להתאכזב... אורנה

שלחתי לך אימייל. מקווה שקיבלת. תודה טל

אשמח אם תוכלי להגיב.

אורנה, אכזבתי היום את חבר שלי. וזה באשמתי.אני נחמדה מידי.חושבת על הצרכים והנוחיות שלו לפני שחושבת מה אני רוצה,מה אני צריכה...אני פשוט מרגישה רע רע רע עם עצמי. חן

שלום חן, אני מבינה שאולי אכזבת כי הפעם לא הצלחת לחשוב על הצרכים והנוחיות שלו לפני שלך. זה לא חטא כל-כך גדול... זה אפילו חשוב - להקשיב ולנסות להבין קודם כל את התחושות שלנו. אגלה לך משהו שכל אימא יודעת: אי -אפשר לתת מה שאין לנו, לכן צריך לטפל היטב גם בעצמנו... חזקי ואמצי, אורנה

שלום, לפני שלושה חודשים הכרתי בחורה מושלמת (!!!!!) יש בה את כל שאני מבקש לי.טוב לי איתה בכל התחומים. אני נהנה ומאושר ובכל זאת הרגש שלי אומר לי לא להיות איתה וזאת בניגוד מוחלט להיגיון שלי. אני לא מצליח לאזן ביניהם: או שחור או לבן והחלטתי לפעול לפי הרגש. ההחלטה הקשה ביותר שקיבלתי בחיי (אני בסביבות ה-30) הייתה להיפרד ממנה. בתחושות קשות וגם בכי אמרתי לה שאני רוצה שניפרד. שכנראה יש לי איזשהי בעיה אם אני מבין שאני עושה טעות גדולה מאוד (וכך גם חושבת כל הסביבה שלי) ואני עלול להצטער עליה ובכל זאת מחליט להיפרד. החלטתי לקבל טיפול פסיכולוגי בשל כך.האם יש לי באמת בעיה? רצון להרס עצמי? מה נסגר איתי? איך אפשר לטפל בכך. אגב, גם בחיי המקצועים אני פועל לפי הרגש בלבד. אני כואב, מבולבל ומתוסכל ויודע שבחורה כמוה לא תחכה לי ויש הרבה מאוד שירצו אותה.. אודה להתייחסות

שלום מתוסכל, אני מבינה את תחושת הכאב, אם כי נותרתי מבולבלת בניסיון להבין את מניעיך. אני לא בטוחה שההבחנות בין מחשבה ורגש כל-כך חזקות בעיני, ואני נוטה להאמין שחווית קונפליקט בין שני קולות פנימיים (ששניהם יכולים לקבל הן ביטוי קוגניטיבי והן ביטוי רגשי). השאלה שמתעוררת אצלי היא האם אפשרת לקולות אלה 'לשוחח' ו'להתווכח' בינהם... יש לי תחושה שהקונפליקט הפנימי היה קשה מנשוא עבורך, ולכן העדפת לבחור באחת האפשרויות, למרות המחירים. אם אני צודקת בהשערתי, מעניין לחשוב מדוע היה נורא כל-כך עבורך להישאר במצב עמום של התלבטות. טוב שאתה בטיפול, ושם המקום לכאוב ולשאול את השאלות ששאלת אותי (אתה בוודאי מבין שאינני יכולה להשיב עליהן מבלי להכירך, וגם אז - התשובות החשובות באמת הן התשובות שלך!). בתקווה שתמצא את הדרך (ותהיה מאושר), אורנה

היי אני בת 25 נשואה שנה גרה בכפר של בעלי יש לציין שאנו גרים אצל הוריו עם 2 חדרים קטנים משלנן.....אביו חולה אלצהיימר מתקדם לרוב יש צעקות על האבא (מצד אימו ) בגלל כל מיני שטויות שהוא עושה ולכן מן הברור שהוריי לא מרגישים בנוח לבוא לבקר. סיבה נוספת בעלי ידע לםפני החתונה שהוריי לא רצו אותו (בגלל גילו מבוגר ממני ב12 שנה) וכן מעבר לכפר שלו.....לא יודעת אם זה בגלל זה בעלי ממש ממעט לבוא לבקר את הוריי.....(הם גם לא דברנים) דיברתי איתו על כך הוא טוען שהוא לא מרגיש בנוח איתם וכו....דבר שאישית מעליב אותי.... אני בת יחידה להוריי ויש לי אח צעיר.....לאימי הייתה מחלת OCD קשה לה עם זה שעברתי לגור בכפר שלו (מרחק שעה נסיעה). כרגע אני לומדת במכללה שקרובה לאזור מגורי הוריי ואני גרה אצלם רוב ימות השבוע בחופש שבין השנים (תקופה של חודשיים) בעלי לא היה מסכים שאסע לסוף שבוע להוריי (ככה כל החודשיים) דבר שגורם לי לשנוא אותו.....הוא טוען שזה היה לו מאוד קשה אם היה נאלץ לגור בכפר שממנו אני באה....אז למה הוא לא מבין אותי? אני עדיין לא הצלחתי להסתגל לכפר החדש אין לי קרובי משפחה או מכרים ....ולפעמים אני יושבת ובוכה בבית בכפר החדש והוא לא מבין אותי אטומר לי את תתרגלי..... האם לדעתכם זה צודק שאסע סופי שבוע להורים?(כל עוד אין לנו ילדים).? אה ושכחתי לציין משפחתו חושבת שאני כלה טובה וחמודה...כי אני בחיים לא נתתי להם להרגיש לא רצויים על ידי אלא שאני אוהבת אותם.....כנ"ל בעלי בא לבקר את משפחתי רק בחגים ואירועים מיוחדים וגם אז נשאר שעה לא יותר....

שלום אילנה, שאלת שאלה ספציפית, האם יש צדק ברצונך לבקר בבית הורייך בסופי השבוע. אני לא בטוחה שזוהי שאלה של צדק, וגם לא שאלה ספציפית לסוף שבוע זה או אחר. אני חושבת שמדובר בשאלה רחבה ומשמעותית של הסתגלות לחיי הנישואין ולמידת החופש הרצוי/האפשרי לכל אחד מכם בתוך חיי הנישואים. את מן הסתם יודעת שנישואים, בוודאי נישואים ללא מגורים משותפים קודמים, הם אתגר לא פשוט של יצירת התאמות ופשרות בין שני אנשים מרקעים שונים. אם בני הזוג מוכנים להגיב מתוך רצון טוב וגמישות, והתרבות/חברה בה הם חיים מאפשרות חיפוש אישי אחר הדרך המתאימה, אני חושבת שאפשר למצוא פתרונות לכל בעיה. אני מאמינה שזהו האתגר העומד בפניכם - ליצור מרחב של רצון טוב שיאפשר לכל אחד מכם עצמאות ותחושת רווחה גדולות ככל האפשר. מוכנה לאתגר? בהצלחה, אורנה

שוב בנסיגה מכל מהבחינות..מבחינת הטיפול אני בנסיגה,ברגרסיה, במקום שאני נמצאת בו כרגע.. שאני לא מצליחה להעלות בפניה מה אני מרגישה.. יש לי מחסור במילים,אולי כי באמת אין מילים שיכולות לתאר,לבטא את ההרגשה הפנימית האמיתית{ התכוונתי לרשום מחסום ויצא לי מחסור..לא מתקנת כי זה גם נכון } מנסה לשמור על מרחק.בשביל הבטחון שלי. ויקח לי זמן להתחבר לתהליך שוב...להיות שם בלי המסיכות.. מנסה לתת בה אמון ובו זמנית לשמור על עצמי ממילים/נגיעות/סיטואציות שעלולות לאכזב,להכאיב... זה קשה. אין לי כוח. אני סחוטה נפשית,פיזית... איך אני יוצאת מהמצב הזה? מה עושים? אורנה, תודה(לא קטנה בכלל..) חן

שלום חן, צר לי לקרוא שאת חשה בנסיגה בחייך. אני מבינה שקשה מאוד להישמר ממגע ובכל זאת להתעקש על קשר. קשה אבל חשוב, לאור הקשרים בחיינו שנגמרים ללא עיבוד, ללא מילים. הפעם את מתעקשת על הקשר הטיפולי, גם כשהוא חסום ונטול מילים. זה בוודאי תהליך רגשי חשוב. חזקי ואמצי, אורנה

דרור היקר, מה שלומך?... אני רוצה להתייעץ איתך במשהו מאוד חשוב שעולה לי בטיפולים האחרונים .. אני מרגישה שאני באיזושהי צומת ..צומת דרכים ..?! שאני לא יודעת איך לעבור אותה .. כבר אמרתי ..שאני בטיפול כבר כמעט שנה וחצי ..פעמיים בשבוע אינטנסיבי לעיתים גם פגישות חירום ..שנותנות תדירות של 3 פעמים בשבוע . כל השנה האחרונה מלווה בהמון שתיקות !!!!!!!, התנגדויות , בכי , כאב , תופעות של התקפי חרדה ..רעד ..כמעט עילפון סרט שמכיל בתוכו את כל האפשרויות שרק אפשר כתופעת לוואי של פוסט טראומה ..טראומה שלא טופלה על ידי במשך עשר שנים .. ואחרי פגיעת אמון בסיסית באנשים ..בחיים ובכלל .. כאשר הגעתי למטפל ..בהתחלה הייתי מפורקת לחלוטין , זה קרה אחרי שפגשתי את הבחור שפגע בי באופן אקראי ברחוב ..העולם התמוטט לי ..כרעם ביום בהיר .. התמוטטתי נפשית במלוא מובנה של המילה .. התחלתי טיפול ..בהמלצת מטפל שהפך לחבר קרוב שהכיר אישית את הפסיכולוג .. אחרי 3 פגישות ..המטפל אמר לי שהוא מצטער ..שהוא לא יוכל לקבל אותי ..פרטי ..שזה מהווה בעייה .. כעסתי עלייו מאוד ...אמרתי לו שאני בגללו לא הצליח לטפל בעצמי בחיים ...שהוא פגע בי שהוא ממשיך את כל מה שנעשה לי עד היום ....פגיעה באמון ... הוא יצר איתי קשר ..אחרי מספר ימים ביקש שאבוא אלייו ..שהוא מוכן לקבל אותי ..בתחילה אפילו דרך הקופה במחיר מוזל ולאחר מכן פרטי וגם בא לקראתי מבחינת מחיר ..ניסה לתקן את המצב ....השתכנעתי ..והייתי ככ צריכה מישהו שיעזור לי .. למרות שבתוך עצמי ..ידעתי שהוא לא מספיק שם בשבילי ..אחרי שהוא התנגד לקבל אותי .. אבל התחלתי בתהליך ..אל עבר הלא נודע ..מסע ששינה לי את כל החיים בשנה וחצי האחרונות .מסע כואב ..כמו לידה ...שלא הייתי מתארת לעצמי ..שתהליך פסיכולוגי יכול להיות ככ קשה ... אף אחד לא הסביר לי איך עובד התהליך..מהם גבולות ..מה הציפיות ...פשוט זרמתי למקום הזה ..וראיתי בו מקום בטוח ...כשבשום מקום לא הרגשתי את זה .. המטפל אמנם הרבה מאוד מהפעמיים נחווה כאדם רגיש , עדין , אכפתי ..אבל לא בצורה שהייתי רגילה ...עדיין היה קשה לי בקשר הזה ..הגבולות .. וובניית האמון נעשה בהדרגה .. במהלך הטיפולים השתיקה מהווה חלק מאוד מאוד ענקי בתהליך ... אני לא יודעת ממה היא באה .. בעצם אפשר לשער ..מבושה , מכאב , מהתנתקויות ובריחות כדי לא לגעת בדברים קשים ..אולי אפילו ..מהרגל...שלא מדברים שכואב ..רק מדחיקים.. בחדר הטיפולים ..השתיקה הייתה ככ מאיימת ..עבורי ..שפיתחתי מנגנוני הגנה מעצמי לעצמי ..התנתקויות ע"י בהייה בקיר ...אי הסתכלות לעינייו של המטפל ..העיקר לברוח ...כמו ילדה קטנה אה ?מי היה מאמין ... השתיקה געשה בי ...כשבעצם ..ככ הייתי צריכה לדבר ..חיכיתי שהוא זה שיוביל ..הוא זה שיגיע אליי , קיוותי רציתי ..אבל לא תמיד זה נעשה וגם כשזה נעשה הרחקתי ... לא הצלחתי .. המטפל רוב הזמן ..ברח איתי בשתיקות ..שתק יחד איתי ..לא ניסה לעורר אותי יותר מידיי ..לכן איפשהו התרגלתי ..למצב ..הזה ..אבל למדתי שהקום הזה מגן עליי, שומר , מבין ..גם אם בהרבה שתיקות. באיזשהו שלב ..זה התחיל להעיק לי .. הצלחתי מחוץ לחדר טיפולים לנהל איתו תכתובות דרך סמס ..דרך הבעות מילים כואבות ..מבלי שהוא יגיב וזה בעצם היווה לי שמירה על הקשר הטיפולי ..בניתי לי מעיין בועה שהמטפל שם ..יודע מה עובר עליי ..גם אם הוא לא מגיב ..אבל הוא שם איתי גם מחוץ לחדר טיפולים . ו..לא אני לא בן אדם שתקן מטבעי ..להיפך ..אם היינו נפגשים בסיטואציה אחרת בחיים ..הוא בחיים לא היה משער שאני כזו.. אבל ..דווקא שם ..בחדר הזה ..בין ארבע קירות ..ייוצא ממני ..החלק הקשה הזה .. כאילו למילים אין אפשרות לצאת ממני ..הם לא מקבלות ביטוי ... והכאב והתסכול עצומים יותר לאחר מכן.. בתקופה האחרונה עלו גילויים על אבי שפגע בי מינית ...בנוסף לאונס האכזרי שלא עובד הרבה דברים התעוררו שם.. פתאום הצלחתי להרגיש את המטפל שם יותר בשבילי , מדבר , מנסה להוציא אותי מהשתיקות , מנסה לדובב אותי לדבר...כאילו עבר הדרכה ..שינוי ..כאילו הוא באמת מנסה להתקרב ...ואני עדיין הרחקתי ..מפחדת לקרב ..מפחדת ממגע שהופך לקשר אישי יותר ..מפחדת שהקשר הזה הופך להיות יותר מידיי חשוב עבורי .. לכן אני הודפת ברגע שאני מצליחה לקרב ..זה מובן איכשהו, למרות הסתירות ?.. אמרתי לו על השתיקות שלו ..הוא הצדיק אותי , הוא אמר שניסה לברוח הרבה פעמים מהכאב שעלה שם , שגם הוא עושה תהליך של עבודה עם עצמו והוא באמת משתדל מחדש. באחת הפגישות האחרונות , דיברנו בעיקר על הסמסים שאני שולחת לו , זה עלה מיצדו ..הוא טוען שזה מפריע לטיפול . שהוא מזמין אותי להביא את כל מה שמרגיש לי דרך תכתובת איתו ..במילים לחדר .. ואני לא מצליחה ... הוא ממש התעקש ..שהגבול בטיפול ושמירת המסגרת אמורה להיות רק במפגשים ביננו ..ולא מעבר ..מפריע לו מאוד התכתובת הזו שמאוד רועשת מחוצ לטיפול ובטיפול עצמו השתיקה תופסת מקום ענקי ..זא ..במילים פשוטות שאנסה להפסיק עם הסמסים האלה ואביא לפגישה כל מה שאני רוצה לומר .. כעסתי עלייו ..התאכזבתי ..די נפגעתי .. אני שהרגשתי אותו ככ מרוחק ממני בחדר ..קר ..לא מדבר ..והצלחתי להגיע אלייו ולהרגיש חיות שלי עם עצמי דרך הסמסים ..פתאום ..כאילו הוא מנסה לקחת לי את החלק הזה ..החלק הזה מעצמי ..החלק שרק דרכו הצלחתי להביע את הכאב הרגשתי שדרך הכתיבה שלי ..הביטוי של הכאב שאני מצליחה לכתוב לו .. אני בעצם חיה , מרגישה.. וזה מה שעזר לי להגיע אלייו , לנסות להאמין בו, מטיפול לטיפול ..ולהיות שם למרות הכאב העצום .. היום אמרתי לו שאני מבקשת להפסיק את התהליך הזה ...זה כבר התחיל לעלות יותר מידיי על ידי במפגשים.. שחבל שאז ..שהוא לא רצה לקבל אותי ..הוא לא התעקש מספיק ..לא לקבל אותי פתאום אני מרגישה ..שאני ככ צריכה אותו , זקוקה לו , חושבת עלייו ..ומרחיקה אותו מנגד.. הוא טוען שאני מאוד פגיעה וההחלטות האימפולסיביות האלה ..לא כדאי שינתנו בפגישה אחת.שגם אם ארצה להפרד ..זו בחירה שלי ..אבל ייש לעשות תהליך ..של סיום לא הסכמתי ..אמרתי לו ..אין לי את המקום הזה ..לתת לעצמי חלק בתהליך של פרידה ..אני עוד לא עיבדתי ככ הרבה דברים שעלו ..הכל פתוח מידיי .. לכן זה יהיה ..רק פשוט לעזוב וללכת .. הוא לא הסכים .. אמרתי לא למה ?..למה אתה מנסה לשכנע אותי ..הרי כל השתיקות האלה שלך..זה שלא רצית לקבל אותי בעבר ..תגיד שאתה לא מסוגל ..תגיד שאתה לא יכול להתמודד ..על תשים את הכדור בידיים שלי .אל תגיד שהבחירה היא שלי .. ככה יהיה לי הרבה יותר קל. הוא ענה שזה לא זמן לדעתו להפסיק את הטיפול , דווקא במקום הזה שאני נמצאת , ההתנגדויות יכולות להביא לשינוי ..שינוי שיביא לצמיחה .. שאלתי שוב למה ? פעם ראשונה שהוא ענה : כי אכפת לי ממך .. כי את אתגר בשבילי . אמרתי לו אני מתסכלת אותך בשתיקה שלי נכון ? הוא ענה לי שכן..הייתי בהלם .. נותרתי המומה ..כאילו חיכיתי כל השנה הזו , למילים האלה ..של האכפתיות לאכפתיות המוחשית במילים ..וכשהוא אמר את זה ..כיאלו ניסיתי לשכנע את עצמי .. עוד פעם ..שהוא לא מתכוון לזה .הרי כל מי שהיה אמור להיות דמות מיטבה בחיים שלי ..גרם לי לקרע איום אז בטח גם הוא יעשה את זה .. יצאתי ממנו ..בוכה בטירוף..אצלו שיחקתי אותה צינית , כאילו כלום לא כואב ומפריע לי ..הוא ביקש מספר פעמיים שאנסה להיות אותנטית , שאנסה לדבר ..שלא הגיע הבייתה ואז הכאב יצא ממני שוב בסמס..לא התייחסתי ..כעסתי ..שוב הוא מתעכב על הסמסים האלו , מה הלחץ שלו..אמרתי לו ..את זה ..שהוא נותן להם יותר מקום מקום אז הוא אמר נכון ..כי הם תופסים יותר מקום ממילים ..בחדר הטיפולים ואת חייבת לנסות לראות את זה ולא להתנגד .. טוב בסדר אמרתי לעצמי . הפגישה הסתיימה ..ונשארתי באוטו איזה שעה עד שאספתי את עצמי .. הייתי מפורקת לחלוטין, התחלתי להקיא ..בכיתי ...כמו ילדה קטנה שאלתי את עצמי ..למה?... למה אני עושה את זה ?... למה אני מנסה להוביל אותו לשחיקה?.למה אני מנסה להוציא ממנו ...שאני קשה , מתסכלת ..שהוא לא יצליח להתמודד? למה שאני הכי צריכה אותו ..אני מתנהגת ככה ??? איך אצא מהמצב הזה ..ואפרוץ את זה מחדש לטובתי .. איך אצליח לקחת את מה שהוא אמר למקום טוב יותר ?. את הכנות שלו , האמיתיות ...איך אצליח לקחת את זה למקום .יותר מאמין ?יותר סומך?.. נראה לי שמרגע שגיליתי על אבא שלי שניצל אותי מינית.. כאילו כל הקרקע הבטוחה שחשבתי שיש לי התנפצה .. והיום כשאני מבינה שהצלחתי כל התקופה הזו לראות בפסיכולוג דמות מיטיבה של הורה ..של אבא שלא היה לי ...וקשה לי לא לדעת שגם הוא יכול לפגוע בי ..לנטוש .. דרור , תעזור לי , תכוון אותי .. איך לא אשחרר את החבל הזה שנקרא טיפול שאני ככ צריכה ..כדי שלא אדרדר.. אני נואשת , ואני מפחדת מהמקום הזה ..שאנ י ככ צריכה עזרה ומשחקת אותה ..שהכל בסדר .. זה המקום שיכול להוביל אותי לפגיעה עצמית מייאוש .. סליחה שזה ככ ארוך. אני מודה לך שקראת .. ושאתה כאן ..מלווה אותי בהתמודדות בדרך הקשה הזו . אני.

שרית שלום, נשמע שמשהו קורה לך בטיפול, את מרגישה שינוי אצל המטפל שלך ואת לא מבינה את הרקע, זהו משהו שייחלת לו כבר הרבה זמן אבל את מרגישה שהוא גורם לך דווקא להתרחק. אני חושב שהפיצול שנעשה עד כה בין הפגישות השותקות לבין הסמסים המפורטים והסוערים, אולי היה הכרחי, אבל לא קידם את הטיפול. הוא לא קידם אותו כי את יכולת להישאר עם ההרגשה שכל עוד את כותבת לו הוא יודע ואת לא צריכה להתמודד עם הרגש הקשה שעולה בך כשאת מספרת את זה למישהו. כאילו את מספרת ולא מספרת. הניסיון לא לאפשר את זה עכשיו הוא חשוב. הוא מהווה התחלה של תהליך קשה, אך חיוני, להתמודד עם הכאב, ובעיקר להיות מסוגלת להיעזר במטפל שלך. אני יוד שזה לא קל, מדבריו עולה שגם הוא משקיע מאמץ רב. ולכן עצתי היא לנסות ולהגיע לפגישות להתחיל לדבר על למה הוא חשש לקבל אותך (כי את זוכרת לו את זה ובאיזשהו מקום חוששת לסמוך עליו לגמרי בשל כך), ולדבר על הקושי שלך לדבר בפגישות את מה שאת יכולה לכתוב. בהדרגה ובעבודה נכונה את תוכלי להיות מסוגלת להביא תכנים כואבים לחדר ולסמוך עליו יותר. בכל מקרה, אני מאוד לא ממליץ להפסיק את הטיפול באופן חד. דרור

היי, כל חיי ניסיתי לרצות את ההורים שלי ואת הסביבה, ניסיתי להיות יותר חכם, טוב, נחמד, חמוד וזאת כדי להרגיש שאוהבים אותי שנותנים לי את התשומת לב ומקבלים אותי כמו שאני... הייתי כל הזמן במתח גדול וחרדות... מה יקרה אם לא יאהבו אותי ואם אני לא מספיק טוב... אבל זהו... אי אפשר... זה לא קורה... נמאס לי לנסות להשתפר... עכשיו אני פשוט חסר כל רגש או רצון... סתם עצוב... לא מתחשק לי לעשות שום דבר , כי כל חיי לא עשיתי שום דבר בשביל עצמי, אני בכלל לא יודע מה הרצונות שלי... האם המקרה מוכר? יש המלצות? האם בסופו של דבר אדם שלא קיבל אישור אהבה מההורים יכול להיות מאושר? כיצד זה קורה?

שלום לך, התופעה עליה אתה מדבר מוכרת מאוד. הרבה נכתב ונאמר על התחושה של אהבה מותנית, של הצורך לרצות עד לכדי הרגשה שלא יודעים מה אני רוצה כי אני רוצה, ומה אני רוצה כדי לרצות. הדרך להתמודד עם זה היא לנסות ולגלות מהם הצדדים האמיתיים בך, האם אתה יכול להאמין שלמרות שלא קיבלת אהבה מההורים אתה יכול לקבל אותה מאנשים אחרים. לעיתים ניתן להתמודד עם זה לבד, אבל הרבה פעמים הדרך לגלות איך להתמודד היא רק באמצעות טיפול ומפגש עם מטפל שילווה אותך בחיפוש אחרי האני האמיתי שלך, תוך יצירת קשר איתו. דרור

ערב טוב , אני ממש מצטערת לא יוכלתי לחכות עד מחר , סליחה ... אני בשום אופן ופנים לא הולכת להתחרט על ההחלטה שלי –שכנראה תהיה היום ! – ללכת סוף סוף מהעולם האכזר הזה - ! באמת , וברגע שאני עומדת ל... על מה אני צריכה לחשוב ?! מה היו בכלל שווים כל ה- 24 שנות הללו שבהם "חייתי" ?! וכמובן התשובה תהייה כלום , כן כלום ... רק הייתי סובלות וסובלת עד אינסוף , צועקת ואף אחד לא שומע אותי ! בוכה ושום דמעה לא יורדת , ... הכל בחיי מזויף ... אז בשביל מה "לחיות" ?! בגלל זה ?!!! לא נראה לי שיש משהו שווה ?! יום טוב לך

שלום לך, הדבר שבלט לי יותר מכל בדברייך היה התחושה שהכל מזוייף, שום דבר לא אמיתי, ריק, ולכן גם לא שווה לחיות בשבילו. זוהי באמת תחושה בלתי נסבלת, תחושה שהתפתחה כנראה מסיבות רבות. אבל זו תחושה שניתן לטפל בה, ניתן לגלות ולבטא חלקים אמיתיים יותר. אני לא אומר שזה קל, להיפך זה לא פשוט בכלל, אבל זה בהחלט אפשרי, ובגלל זה רק בגלל זה, שווה לנסות. בכל מקרה הפרום הזה אינו יכול לתת מענה מיידי ומלא במקרים כאלה. אם את מרגישה שאת במצב בו את עלולה לפגוע בך נסי לפנות לאחד ממוקדי החירום הקרובים למקום מגורייך, כגון מרפאות לבריאות הנפש, או חדרי מיון. שווה לנסות שוב, דרור

האם לדעתכם יכולה להתקיים זוגיות תקינה כשאחד מבני הזוג רוצה לקיים יחסים 3 פעמים בשבוע והשני בקושי פעם בחודש? (ככה זה מתחיחלת הזוגיות) לא מדובר בשחיקה.(אני באמצע שנות עשרים לחיי)

שלום אירנה, פערים כפי שאת מתארת מקשים על ניהול מערכת זוגית. במוקדם או במאוחר הם מוצאים את ביטויים גם בעוד אספקטים של הקשר. השאלה היא האם היעדר החשק שאת מדברת עליו הוא רק מולו, או בכלל בנושא של יחסי מין. בכל מקרה, אם הקשר חשוב לך רצוי לפעול ולהבין מה קורה שם. מדוע את רוצה לקיים יחסי מין רק לעיתים רחוקות. הבנה כזו יכולה לעלות בטיפול ואז גם תוכלי לבדוק טוב יותר האם את יכולה להגביר את החשק המיני, או להוריד את המעצורים, מולו או בכלל. דרור

אתה לא הבנת נכון הבעיה אצל הבעל לא אצלי אני רוצה 3 פעמים בשבוע...הוא טוען שנמצא במתח בגלל הבעיות כלכליות בריאותיות של אביו אבל מה שמתרחש בבית משפיע גם עליי כי הבעיה של האבא זה בעיה נפשית מאוד קשה שמשפיעה על כל מי שבבית....

we just found that our 6 years old girl cant hear in one ear. while we are taking all the medical steps, what should we tell her? she knows we are going to doctors AND she knows why, should we tell her more? should we inform everyone OR leave it to her? thank you

I am not a professional therapist but I do feel like I have my experience I can share with you. I, as a child had some specific issues happening with me. My parents were very much worried AND they really wanted to give me the best care possible… AND so they did but they left all the result test information hanging in between them AND never explained nor shared ANYTHING with me. I remember being very confused understanding that there is something wrong with me but not knowing what it is exactly which made me feel very scared AND alone at the time when I needed most support... Please, please for you daughters' sake let her know what's happening with her. She can understand much more then you think she can im sure she will find the strength within her to deal with this maybe by being helped by a perfectionist of some sort but the bottom lone is support. If she will feel like she's not alone AND know that she is being taken care of; this challenge can pass by more peacefully – for all ends. Good luck. Be blessed

עלמה שלום, ראשית במרכזים רפואיים רבים, בעיקר כאלו המטפלים בילדים ישנם פסיכולוגים או עובדים סוציאליים המלווים או מדריכים את ההורים במקרים כאלו. בכל מקרה, דעתי היא שבעיקר חשוב לדבר איתה, כך תוכלו להבין מה היא מבינה, ממה היא מפחדת. לכו בקצב שלה, היא תסמן לכם מתי זה יותר מדי, ומתי היא רוצה לדעת. אל תשמרו את זה כסוד כי אז היא תרגיש שעליה להתבייש במשהו. אני לא אומר להציף אותה במידע פרטני ולא רלוונטי, אבל כן לידע אותה בדברים הבסיסיים ולא לתת לה את ההרגשה שאתם מסתירים ממנה משהו. דרור

thank you for all the answers. But i am talking about what to tell the people around us. we are an open family AND SHE knows. should we tell other people OR wait for her lead? thank you

שלום לכם!אשמח אם אוכל לקבל מידע מנסיונכם הרב בפסיכולוגיה. אני לא מצליח לישון בלילות למרות שאני מותש מעייפות מאוד.העייניים לא נעצמות לי למרות העייפות הרבה.אני לא בלחץ וגם לא בשעות הלילה לא מלחיץ עצמי לנסות להירדם כי אני יודע שזה רק יזיק יותר... אז אני רגוע גם בלילה אפילו כשלא נירדם ובכל זאת (קיבנימט,כאילו...) -לא נירדם ואפילו לא מנמנם וזה ככה נמשך לי כבר חודשים ארוכים... ומצד שני בבוקר בערך בשעות שבע/שמונה בבוקר פתאוום תופס שינה ונירדם לאיזה שעתיים הכי הרבה-אך גם הם בשינה מלאת התעוררויות רבות.כל כמה רגעים מתעורר מאיזה סיוט מוזר,או מחלום מבהיל ואלים ביותר(מכות שמרביצים לי, חלמתי שאני במממנוסה מידיד מהעבר שרץ אחריי ומנסה להרביץ לי ותופס וחונק אותי ואני מנסה להתנגד ולברוח...-וככה מתעורר.או לדוגמא אחרת: נמצא באיזה טיול והמשפחה איתי ופאום אני נופל בהר לכיוון של גדר חשמלית ומתחשמל ומרגיש ממש את ההתחשמלות בכל הגוף בזרמים חזקים ושומע את מחשבותיי האחרונות לפני המוות.....-ואז התעוררתי מבוהל ורועד.קמתי מיד וקלטתי שזה חלום מבהיל שוב-יצא לי קצף לבן מהפה וממש כמעט ובכיתי מרוב ייאוש ועייפות גדולה מהחלום ובכלל מכל הלילה המכוער הזה שעברתי ושעובר עליי כל פעם ככה -בחוסר שינה שמסתיים לו בבוקר רק בשעתיים שינה הכי הרבה וגם הם מלאות בסיוטיים-והתעוררויות...כך אני מסתובב לי תשוש כל היום בבית עייף,ולא מצליח לישון גם בשעות היום .יש לי סה"כ ביו שעה לשעתיים שינה ביממה!אני הרוג מזה כבר!!! אני בטיפןל ושמעתי מהמטפלת שסיוטים -זה פסיכולוגי. אבל לא מצאתי עוד שום תשובה איך לצאת מהמצב הזה?? מה לעשות??

אודי שלום, המצב שאתה מתאר הוא באמת מתסכל מאוד שכן שינה היא אחד הצרכים הבסיסיים ביותר של האדם. ישנן סיבות רבות היכולות לגרום להפרעות שינה. אבל אם הפרעת השינה שלך היא כפי שאתה מתאר הייתי ממליץ לדבר עם הפסיכולוגית שלך על אפשרויות של התערבות תרופתית. במקביל ניתן לבדוק גם הפרעות שינה במעבדת שינה. אם כי לפי תוכן החלומות שלך, גם אני בדעה כי הבסיס להפרעת השינה שלך היא נפשית. דרור

למה אתה מתכוון שאתה אומר "נפשית"??אני לא אלים ולא תוקפני. גם לא רוצה להיות כזה. אז למה החלומות האלו כל הזמן דווקא אלימים ואכזריים מאורד!!!אני מתעורר מבוהל איך המוח שלי מצליח ל"הפלוא "אותי ככה מחדש בסופו של כל לילה???איך זה שכל פעם זה סיוט כזה מזעזעע שוב ושוב,וכל פעם זה תוקפנות חזקה ואלימות וחרדת מוות ממש בעיצומה????מה קורה לי ??אני גם לא אחד כזה שצופה בתוכניות או סרטי איליימים.אז למה בדיוק???יש איה משהו שאתה יודע על מצבים כאלה ואתה אוליי נמנע או נאלץ לא לספר לי מהו????בבבקשה,אם אפשר,אז תתיחחס לדבריי ברצינות ובכנות מוחלטת. אני מאוד רוצה להבין למה זה קורה לי????? תודה!!

מה זה דמיון מודרך? ומתי משתמשים בו?

שלום אחת, דמיון מודרך הוא דרך לגייס את הדמיון לצורך יצירת שינוי במחשבה או בהתנהגות. בעזרת הדמיון אפשר להבנות מצב מנטלי חיובי ונעים שיסייע בהפחתת רגשות שליליים. זוהי שיטה השווה לכל נפש, וכל אחד יכול ללמוד ולתרגל אותה בעזרת הדרכה פשוטה. בדר"כ המטופל מתבקש לעצום את העיניים ולדמיין סיטואציה נעימה כלשהי, אותה יוכל לגייס לעזרתו מול מצבי חרדה, לחץ, כאב פיזי, וכד'. בברכה ליאת

רשת מותשת

רשת, לא כל החיים. כמה שצריך. איזה מזל שאפשר, שיש איפה, הא? אני יודעת כמה זה מעייף, רשת. אבל זה שווה את זה. עוד קצת. שבת מנוחה :- ) יעלה

היי יעלה, היא שוב היתה בחו"ל ולא נפגשנו שלושה שבועות.. מחר אנחנו אמורות להפגש. היא קבעה איתי מאד מוקדם (כמעט עם זריחת השמש...) כי אחר יש לה משהו והיא לא רצתה שנוותר על עוד פגישה. ולי שוב קשה לחזור... התעייפתי כבר מכל החפירות האלה שלא מובילות לשום מקום חוץ מלעוד ועוד ועוד כאב. באמת זה שווה את זה? באמת צריך עוד קצת? שבוע טוב רשת

לילה טוב רשת, יש אנשים שלא יכולים לחיות את החיים, אלא מתוך עמדה של מעורבות עמוקה, מבלי להתרחק מהחוויה המיידית, מבלי לפספס ניואנסים. לפעמים הם יכולים לעשות מקום לאדם נוסף לצידם, ולפעמים הם מתעקשים על הלבד. לפעמים לסירוגין. רשת, את כל כך צעירה עדין. כשאת אומרת "כל החיים", אני חושבת על ילד קטן שעומד על חופו של ים גדול וחושב שהגיע לקצה העולם. את מושקעת כל כולך בחוויה העכשווית, ואני מתנדבת להחזיק עבורך את האופק. החזיקי מעמד עוד. ליאת

בספר מתנת התרפיה של ארווין יאלום הוא מסכם את סך כל השעות הטיפוליות שהוא עבר כמטופל בחייו בסביבות ה-1000 שעות טיפול (750 שעות של פסיכואנליזה ואת שאר הפירוט לא סיכמתי) אם ארווין יאלום עבר זאת והוא אדם מוצלח חכם ומוכשר כל עוד טיפול יכול להיות מנוף לצמיחה, אז בעצמם למה לא?! מה זה משנה אם זה כל החיים או לא כל החיים אם יש בזה תועלת?

ליאת, אני עייפה מזה. נכון שאני צעירה, אבל אני כבר יותר מיידי שנים בטיפול. אני בתת 22. אני בטיפול כבר 5.5 שנים. זה אומר רבע מהחיים שלי... אני כבר לא זוכרת אחרת. זה מה שאני מכירה. וככל שאני מבינה יותר ככה כואב לי יותר. לט בטוחה שרוצה לראות את האופק. מעדיפה לעצום עיניים...

שלוש שנים של עליות וירידות.מינון מקסימלי של ויפאקס.טיפול.מלחמה. עכשיו כואב.גם בתוך הגוף.לפעמים אני מדמיינת שאני בולעת את כל כדורי השינה שלי או חותכת ורידים במים או נתקעת עם האוטו בעץ.המחשבה על חידלון מרגיעה,אבל בד"כ אני גם מדמיינת שמצילים אותי.(רצון לחיות?) אני ממש יכולה לראות את עצמי שוכבת על האלונקה,מפקירה את עצמי בידיים זרות ונחה. אבל אני יודעת שבמציאות זה לא כך - כי מי שמנסה ולא מצליח תמיד ייחשב פסיכי ולא יהיה לו לאן לחזור, מי שמנסה ומצליח מותיר מאחוריו הרס בחיי אהוביו, ומי שמבקש להינצל ולנוח (באשפוז למשל) מצמיח לעצמו קרניים...ולא יחזור באמת לעצמו או לחיים נורמליים.ואני מבקשת להינצל.אני חושבת.להינצל לפני שכל זה מתרחש. אבל איך? האם יש דרך אחרת מאלה שכתבתי? עבורי? אני לא רק מרחמת על עצמי.אני גם יורקת דם, ומדממת עצמי פנימה כדי לשמור על הזוגיות שלי,על העבודה שלי,על התפקוד שלי,על זהותי,ויותר מכל על שמחתה ובריאותה של בתי.אני עושה את כל זה.אבל אני עייפה עייפה עייפה ורוצה להרגיש כבר טוב.

ויק חזקה. לויק קשה לראות עד כמה היא חזקה, אבל מהצד הזה של המחשב, הכוחות של ויק מקרינים. כן, למרות הכאב הגדול, למרות העייפות, למרות שויק מרגישה אחרת. המלחמה שלך על עצמך, וזה שאת לא מוותרת, מעניקים לי השראה להמשיך ולהלחם את המלחמה שלי. למרות שקשה לך לראות את זה, יש לך כוחות אדירים... יש לך מזל... איתך, נועם

שלום ויק, על כל אחד מאיתנו מוטלת החובה למצוא את הדרך שלו לשרוד את המאבק, ולמצוא את המשמעות הייחודית לחייו. לפעמים ההירואיקה האמיתית היא דווקא ההתנהלות הקטנה, היומיומית, החביתה והסלט, הקניות בסופר, המשחק על השטיח עם הילדה. לא יודעת. אני זוכרת שאת נאבקת ממושכות בשאלות של זהות, של ערך עצמי, של הצלחה מול כישלון. אולי זה הזמן להניח לעניינים הרי גורל, ולכוון דווקא אל הדברים הקטנים, עד יעבור זעם. מתפללת שתוכלי לכאב, ושתצליחי לפלס לך נתיב קיום אפשרי של חיים. ליאת

איך את מחליטה למי לענות במילים מדויקות מלטפות מחזיקות ולמי להשיב בלשון פסיכולוגית לקונית וסטרילית שלא אומרת שום דבר ברור...? משאירה לבד לבד לבד.מוכיחה שגם לפסיכולוגיה אין תשובות.שולחת בחזרה למקום של בדידות וייאוש.

ליאת... יש את הפער הזה, שאני לא מצליחה ליישב. הפער בין איך שאני בחיים השוטפים, מחוץ לקליניקה - בטוחה בעצמי, חייכנית, מצחיקה, מוקפת חברים, עושה דברים שאני מאמינה בהם... ויש את איך שאני בקליניקה - קטנה, אבודה, כאובה, בודדה, חלשה... אמרתי לה היום, שאני כל כך רוצה שהיא תראה אותי שם בחוץ, כשאני במיטבי. רוצה שהיא תראה אותי בעבודה, מנהלת צוות של אנשים, רוצה שהיא תראה אותי בהפגנה שארגנתי, רוצה שהיא תראה אותי כשאני צוחקת עד דמעות עם החברים שלי. רוצה שהיא תהייה גאה בי, רוצה שהיא תראה אותי במקומות הטובים שלי.... כי כשאני מגיעה לקליניקה, אני ישר חוזרת להיות קטנה. מבוהלת, חלשה... ואני לא יודעת איך לגשר על הפער הזה. במיוחד כי הרבה פעמים אני כבר מחכה להגיע אליה כדי להרפות קצת, להניח את עצמי למנוחה בזרועותיה הבוטחות. אני מרגישה שיש בי מאבק תמידי, בין הקטנה שקצת רוצה לצאת שם ולהרשות לעצמה להיות מטופלת, לבין מי שאני היום, גדולה ומצליחה ורוצה שהיא תראה בי מישהי שווה לה, שתראה את הכוחות שלי... ליאת יקרה, תודה שאת כאן (ועוד יותר תודה על מה שכתבת לי אז. זה קשה לי נורא, אבל אני יודעת שאת צודקת. עכשיו אני מנסה להניח את זה בתוכי ולהרגיש שזה נכון גם לי...) שבת שלום, נועם

לילה טוב נועם, עלתה אצלי אסוציאציה נחמדה בעקבות הדברים שלך, נועם. אם יצא לך לראות פעם אמהות שמלוות ביום הראשון ילד לגן או לכיתה א', ודאי נתקלת באלה הנצמדות לאיזו גדר-חיה, כדי להציץ על הילד שלהן, לראות איך הוא מסתדר. לעומתן, יש גם את האמהות האחרות, שנותנות חיבוק ונשיקה, והולכות הביתה מתוך תחושה עמוקה של שקט וביטחון, שהילד שלהן בסדר. אינטואיטיבית (זה כל מה שיש לי מכאן), אני מהמרת על כך שהמטפלת שלך יודעת שאת מסתדרת שם בחוץ, שאת נחמדה, צוחקת, מוקפת חברים. היא לא מוכרחה להיות שם פיזית כדי לדעת. ההיענות שלה כרגע, מכוונת אל החלק האחר, שצריך לבוא לתדלק איפ'שהו, להיות מוזן, מוכל, מוחזק, מעורסל. מאחלת לך שתצליחי ליישב את כל החלקים האלה שבך למהות אחת הרמונית ומחוברת. שמחה ללוות את התהליך הזה מן הספסל. איתך ליאת

....מן המצר קראתי יה,ענני...???

שלום 'אני' לצערי, לא הצלחתי להגיע אל הפורום מוקדם יותר. צר לי אם גרמתי בכך אכזבה. מקווה שיצאת מן המצר. איתך בכל זאת ליאת

לא איכזבת, רק חשבתי שאם אלוהים לא בנמצא, אולי את... מדברת -ואין מי שיקשיב, צועקת -ושומעת את ההד של עצמי. לבד לבד במיצר, באפיסת כוחות לוחשת -לעצמי ולאלוהים בתפילה ותחינה אולי די? ואלי אולי אולי ,יבין אלוהים שהדם בליבי קפא -ואין זה המקום להחיאה, ותשמע קול התפילה-ואיתה הקץ לייסורים. לפחות תאמרי אמן!

שלום, אני עוברת טיפול עקב התעללות. הטיפול העלה המון זכרונות ישנים שלא היו בתודעה שלי, אבל תוך כדי עבודה אינטנסיבית, הרבה דברים הועלו מחדש. הגוף שלי כאילו חוזר לאותו אירוע, הריחות, המגע, הפחד, הנשימה המהירה. כל זה חוויתי מחדש תוך כדי הטיפול, הבעיה עכשיו שזה 1. מפריע לי בחיי היום יום, אני זוכרת אותם דברים לעיתים קרובות יותר, דבר שלא היה קודם. 2 אני מחברת בין חדר הטיפול לבין הזכורונות, ואז בכל פעם שאני נכנסת לשם, אני חוזרת מיד לאותו אירוע. אני לא מצליחה להפריד. אפילו את מגע היד של המטפלת מתחבר לי מיד עם הרגשות הגוף האלו, כי בשיא העבודה היא הייתה נוגעת, מנחמת, מחבקת... ואז בלי שום כוונה אני מקשרת אותה מיד עם ההתעללות (שלא תביני חס וחלילה שהיא עשתה לי משהו רע.. לא). אודה לך על תשובה מפורטת. שבת שלום

שלום לך, עיבוד הטראומה אכן כרוך לעיתים קרובות בהחייאה מחדש של היבטים שונים מאותו אירוע קשה. זה הופך את העבודה הטיפולית מורכבת ומאתגרת יותר, למטפל ולמטופל כאחד. ההתנייה שנוצרה בין התחושות הלא נעימות לבין חדר הטיפול היא תופעה מוכרת, עליה ניתן להתגבר באמצעות טכניקות טיפוליות שונות המכוונות להפחתת רמת העוררות (EMDRלמשל). הנכונות לפגוש שוב את התחושות הקשות, להתמודד איתן וללמוד לשלוט בהן, כרוכה באומץ ונחישות, ומביאה גם היא בסופו של דבר להקלה (חשיפה הדרגתית לגורם הלחץ בתנאים מבוקרים מפחיתה חרדה). תוכלי לקרוא עוד בנושא כאן - http://www.macom.org.il/ בהצלחה ליאת

שלום, אשמח אם תעזרי לי. הכי קשה אצלי בטיפול זה הרגע שבו אני יוצאת מהחדר ומוצאת את עצמי מוצפת בכל התכנים הקשים שהיו שם, בכל מה שנאמר או לא היה צריך להיאמר, או שהיה כן צריך להיאמר. בתוך החדר אני מתפקדת בסדר, פחות או יותר, מנסה ככל האפשר לעבוד איתה (כי אני בטבעי שקטה ולא קשקשנית) והכי קשה זה איך להישאר עם כל כל לבד כל השבוע. אני חיה לבד, בלי בן זוג, ואת החברות או המשפחה אני לא משתפת בטיפול שלי. אז זה ממש להיות עם זה לבד, וזה הורג אותי, מקשה עלי בלימודים ובעבודה, ויש ימים שסתם נמרחים תוך כדי חשיבה, או בכי, או כאב פנימי.... איך מתעסקים עם מה שקורה בתוך החדר הטיפול לבד, אחרי השעה הטיפולית? (יש לציין, שתמיד קשה לי בתוך החדר, ואני לחוצה כל הזמן. אחרי שנה שלי בטיפול אני עדיין מגיעה עם שלשולים לחדר הטיפול...!!!!!!)

שלום גלית, טיפול פסיכולוגי, בניגוד למרבית חוויותינו האחרות, הוא לפני הכל התרחשות תוך-נפשית פרטית מאד. המפגש הטיפולי מאפשר - בעזרתו של אדם נייטרלי אך קרוב וקשוב - להציף את התכנים אל התודעה, 'ללוש' אותם קצת, ולהניח להם להתקיים בתוכך עד לפעם הבאה שיזכו לעיבוד משותף בחדר. אורנה המשיגה את זה פעם כ"תזוזה של איברים פנימיים", וההגדרה הזו ממשיכה ללוות אותי כדימוי מועיל גם בחדר הטיפול. את צודקת. זהו תהליך אישי המתנהל בדלתיים סגורות, אך יש בו הזדמנות וסיכוי לבסס יכולת חדשה לאינטימיות וקרבה גם עם אנשים נוספים מלבד המטפלת. בינתיים, תוכלי לשקול תדירות צפופה יותר של מפגשים, בעצה אחת עם המטפלת שלך. בהצלחה ליאת

היי ליאת. הרבה זמן לא כתבתי פה. (מאז הפעם האחרונה,מגוון של צבעים אפשר למצוא בארוני... זוכרת?..) רציתי להתייעץ איתך .. כבר יותר משבוע אני מתעוררת בלילה בסביבות השעה ארבע, ומתקשה לחזור ולישון. יש ימים שאני נרדמת שוב אבל השינה מאוד לא רגועה ונינוחה,ואני בתחושה שאני ערה. קצת מחשבות על העבודה למרות השעה המוקדמת... ומחשבות של מחר יהיה לי קשה לתפקד ללא שינה, וסתם מתגלגלת לי מצד לצד. זה מתיש אותי, במיוחד בגלל שזה מזכיר לי את התקופה של הדיכאון, מצב רוחי בסך הכל בסדר, ואני מתפקדת, ובכל זאת אני חוששת שזה מעיד שמתי שהוא זה שוב יקרה והוא יפרוץ... אני לחוצה בעבודה יותר מתמיד,מתמודדת עם מטלות חדשות ,מאתגרות, למרות הקושי והלחץ. בסה"כ מזכירה לעצמי שאני ממלאת אותם בסדר בהתחשב בנסיבות מסויימות. ולמרות זאת, אני לא מבינה את מקור הלחץ. מה גורם לי להתעורר כל לילה? למה אני לא מסוגלת לישון עד הבוקר ברציפות? איך אני יכולה לנסות ולהבין מה קורה לי? עלתה בי מחשבה שאולי הדיכאון הפך להיות סמוי ?? פעם(לפני תקופת הדיכאון) לא הייתי ככה. היום,קצת לחץ ואני חוששת להישבר. קצת לחץ ואני מתעוררת בלילה. נעשיתי רגישה, בוכה מסיפור של ילדים, נעלבת ומתקשה לעצור את הבכי. אני לא אוהבת אותי ככה. תודה ושבת שלום

שלום טל, "סנונית אחת אינה מבשרת את האביב" אומר הפתגם, ונדמה לי שאפשר להניח, בדומה לכך, שקשיי שינה אינם בהכרח מבשרים דיכאון. תקופות לחוצות הן חלק מהחיים, ויש לצפות שיהיו להן השלכות אלה ואחרות על חיי היומיום (והלילה). ככלל, ניסיונות נואשים להירדם מרחיקים את השינה אף יותר. במצבים כאלה מוטב לוותר, לקחת ספר או לראות משהו בטלוויזיה, ולא להיאבק. העייפות של יום המחרת תהיה בת-ברית שלך בלילה הבא. אם את מרגישה שהתקופה הלחוצה נמשכת למעלה מהרגיל והתפקוד הכללי שלך נפגע, אפשר להביא את זה לטיפול ולבדוק מה קורה. זו תמיד אופציה טובה. כל עצות הסבתא להפגת מתחים (פעילות גופנית, טכניקות הרפייה, בילוי עם חברים) הן כמובן דרך טובה לשמור על שפיות גם בימים לחוצים. בהצלחה ליאת

ערב טוב, אני בטיפול קרוב לשנה וחצי. הבעיה שאני לפעמים רואה בטיפול כמשהו שאמור לעזור לי ואז אני משתפת פעולה עם המטפלת. אבל לפעמים נמאס לי ומרגישה שהכל "חרטה ברטה", קשקושים בלתי נגמרים שעולים לי המון כסף, ואז אני או שמתרחקת, או שמבטלת פגישות, או שותקת בפגישות, או שמערבבת המון נושאים בתוך השיחה על מנת לבלבל אותה ולא להתמקד בנושא מסוים. אני לא מצליחה לשמור על קצב או איזון מסוים. (זה גורם לה -למטפלת- ל"בלבול וכעס" כפי שהיא מגדירה את זה) למה יש לי לפעמים את העלויות והירידות האלו? או הספק הזה לגבי יכולתו של הטיפול או של המטפלת לעזור לי?

שלום שירה, הדברים שלך הזכירו לי משהו. פעם היה לי מטופל שבכל פעם שסיפר לי חלום היה מדבר מהר מהר, כדי שלא אצליח לרשום את דבריו (כן, חלומות אני נוהגת לתעד). כש'התלוננתי' הוא הודה בפני באומץ, עד כמה מפחידה אותו הנגיעה של אדם אחר בתוך נפשו. גם את השתיקות והניסיונות שלך לבלבל אותה אפשר לפרש כביטוי של חרדה מפני חשיפה ונגיעה ברבדים העמוקים של החוויה. נדמה לי שבמקום ה"חרטה ברטה" אפשר, למשל, להתחיל לדבר על הקושי. מה את אומרת? ליאת

לא יודעת מה אני מצפה בכך שאני כותב לך כעת,אך בזמן האחרון-בעיקר בימים האחרונים, בני-משפחתי מעצבנים אותי ורבים איתי(אימי פחות),וזה במקום להיות תומכים ומבינים לתהליך הקשה שאני עוברת כדי להגשים את הפרוייקט שאני עושה,ששוב 'תפס תאוצה', אך איני יודעת מה תוצאותיו עדיין ואיך אתגבר על האכזבה מעצמי אם חלילה וחס אכשל שוב. לא מבינה בדיוק מה עובר עליי ויותר נכון מה עובר על הסובבים אותי. שבת-שלום, משתנה

התכוונתי ל'כותבת' ובטעות הוקשה לי המילה 'כותב'.

ערב טוב משתנה, אני מזכירה לך שניהול פרוייקט גדול, בניגוד לניהול קיוסק (:-) מצריך התמודדות עם קשת רחבה של אתגרים, ולא רק עם היבט צר אחד של העסק. יכול להיות שהפרוייקט שלך נוגע באופן כלשהו גם באנשים אחרים בבית? אולי יהיו לו השלכות כלשהן גם על חייהם? אם התשובה לכך חיובית, נסי לקבל בהבנה ביטויים של מורת רוח וחוסר סבלנות. אם לא, השתדלי לסנן "רעשים" מבחוץ, ולשמור על עצמך מפוקסת ורגועה גם בעזרת הטיפול שלך. נעים להיווכח שאינך מרימה ידיים מול כישלונות זמניים. כל הכבוד ליאת

הפרוייקט שלי באמת נוגע באנשים אחרים בבית,ובעקיפין יהיו לו השפעות על חייהן,אך שהן לרוב השפעות חיוביות.,אך לא מובן לי למה אם יש השפעה כלשהיא על חייהם,אני צריכה לקבל בהבנה ביטויים של מורת רוח וחוסר סבלנות? הרי סה"כ זה פרוייקט שלי בלבד ולא של אף-אחד אחר. לגבי המטרה,לא אפסיק עד שאגיע אליה,גם אם זה מלווה בכשלונות זמניים. משתנה

היי ליאת, מידי פעם יש הודעות של משתתפים על תלות, התאהבות במטפל וכד'.. לי באופן אישי תחושת התלות גרמה תחושה של חוסר נוחות (הביכה קצת אותי כלפי עצמי) במיוחד לאור העובדה שני אדם מאוד מאוד עצמאי. למרות חוסר הנוחות אני חשבתי לעצמי שזה חלק חיובי והתלות הזמנית מאפשרת שינוי ומעידה על קשר טוב בין מטפל למטופל ובכל זאת זה הפריע לי ותמיד ניסיתי פה ושם "לחבל" בה. להפתעתי מצאתי את הדרך ל"השתחרר" ממנה והיא מטפל שיאבד סבלנות על מטופל (זו לא המלצה לעצבן אותכם כמובן) התלות עברה ממני ברגע שהפסיכולוגית "הגברת שלי" אבדה סבלנות ואמרה דברים שהיא לא התכוונה (גם לא הגיוניים) פתאום בגלל הפגיעה למרות שאין לי כעס כלפיה (אני מבינה שעברה עליה תקופה איומה), אך חל מעין נתק תחושת התלות עברה......... כנראה שתחושת התלות מאפשרת לנו להיות כך כלפי משהו כי בין היתר אנחנו יודעים שלא ניפגע מזה, אבל לאחר שניפגענו והעוצמה דוקא גבוה יותר ממצב רגיל בגלל התלות שפותחה, יש איזשהו משהו אצלי שאומר לי: רגע רגע עצור! והתלבטות האם כן להמשיך רגיל ואז אולי התלות תחזור לא רוצה אותה ולא מוכנה אליה הפעם. רחל נ.ב אין פה שאלה או משהו כך שאין כל כך מה להגיב להודעתי.

רחל ערב טוב, לא לגמרי בטוחה שהבנתי מה הפיתרון שמצאת, אז אגיב בקצרה, ואם תרצי תוכלי להוסיף. לפעמים, מטופלים טורחים לא מעט כדי להעמיד את המטפל במבחן, וכשהם מצליחים להתיש אותו לבסוף, הם רואים בזאת הוכחה לכך שאי אפשר לסמוך עליו ואי אפשר לבטוח בו. זהו דפוס מוכר, המתרחש כחלק מהתנועה בין התקרבות/תלות לבין התרחקות והימנעות מקשר. אני מאמינה שאם תמשיכי בתהליך,תוכלי יותר ויותר להרשות לעצמך קרבה מבלי להיבהל ולברוח. (וזה בכלל לא סתם!) לילה טוב ליאת

האמת שלא הצגתי פתרון יותר כתבתי איך אני רואה את התלות, מצאתי את הדרך להעיף אותה, וכמה שאני לא רוצה את זה שוב, בעבר שהתלות העיקה עלי לא מצאתי דרך להיפתר ממנה...... מידי פעם גם העמדתי את הפסיכולוגית שלי בניסיונות (כמו שאת תיארת בתגובתך) וכמעט תמיד היא עמדה במבחנים בגבורה.. אבל לאחר ש"חטפתי" ממנה על "הראש" הפעם בתם בלי שהעמדתי אותה במבחן בגלל חוסר הבנה שלה , למרות שזה עבר ואין בי כעס להפתעתי מצאתי פתאום שהתלות עברה כאלו היא לא הייתה. אז כנראה שהתלות היא מנגנון חיובי שיכול להיווצר כשיש קשר טוב וסומכים על האדם שממול. לאחר שסוף סוף זה ניפתרתי מתלות זו אני בדילמה קטנה כי ביסוס קשר חיובי בחזרה עלול להחזיר את תחושת התלות, בעבר לא חששתי להיפגע מזה(זה הפריע לי יותר בקטע שהופתעתי שאני יכולה כך לחוש כלפי משהי ולהקשר) היום אני כן מפחדת מפגיעה ואין לי כל כך חשק לחזור לזה. ואני יודעת שאם אני אצליח להתגבר על מה שקרה (וכנראה שכן) כי באמת זה מאחורי , כל התחושה התלותית עלולה לחזור אבל אני חייבת לזכור שהפעם זה אחרת....ואסור לי לתת לזה מקום. (ואז השאלה אם בכלל יש בזה טעם, אני מרגישה די רע להעלות זאת לפניה אבל אני כנראה כן ידבר על זה, כי בהיא השקיע בי כמה שנים המון ופתאום אני מפקפקת בהכל בגלל מה שקרה, וזה כפיות טובה מצידי)

שלום. מזה כשבועיים אני מוטרדת מאירוע רגיל לכאורה, אך אשמח לקבל את דעתך. לשכנה שלי יש כלבה חדשה, גורה , גזעית, גזע שנוטה להיות תוקפני ושיש לאלפו מגיל קטן מאד.. הלכנו לטייל בפארק, הגורה קפצה לקראתי ולא הפסיקה להתחכך בי. מה שעבר בי זה שכאילו איבר מין גדול, פין גדול מתחכך בי. התחושה היתה לא נעימה, חזקה ואימתנית. אני הייתי מופתעת מהתגובה שלי וממה שזה עורר בי... מה אני יכולה להסיק ממידע כזה, מתחוושות אלו? שואלת

שלום לשואלת, על המחשבות שלנו, תודה לאל, איש עוד לא הטיל צנזורה. מחשבות בעלות אופי מיני או תוקפני יכולות בהחלט לחלוף במוחנו, ואין סיבה להיבהל מהן או לבסס עליהם מסקנות מרחיקות לכת. פרויד זכה למוניטין רב ביכולתו לקשור כמעט לכל חפץ המופיע בחלומותינו אסוציאציה מינית. כנראה שמותר לנו להרחיב את הרפרטואר. שבת שלום ליאת

הי ליאת, מה שלומך? סתם קפצתי כמו תמיד ושמחה לראות אותך פה. אז עברתי לפעמיים בשבוע ו'גברת פסיכולווגית' (גניבה וירטואלית שמאד אהבתי מנורית), מאד עצבנית עלי. אני לא מפסיקה לעצבן אותה גם אם אני לא מתכוונת. זהו. איך אפשר לעצבן ולהתעצבן כל כך כל הזמן. הרבה שתיקות שאין לי מילים אליהן, מוזר, כאילו עכשיו אני שואלת את עצמי למה בכלל העלתי את תדירות הפגישות לעצבן אותה? באמת שאין לי מילים לכל השתיקות, הלואי והיו לי. אולי היא כל כך מרוחקת שאין לי טעם וסיכוי להמציא מילים. בכל אופן , מאד מאד מוזר שדוקא מאז שאנחנו מתראות פעמיים בשבוע, אני לא מדברת ומעצבנת אותה. העזתי להגיד לה על הקנאה, ושוב אותן מילים סטריליות ושוב לא הצלחתי להבין מה היה כל כך 'גדול' באמירה הזאת , כי זה לא שינה או עשה דבר , גם לא מבחינתה, היא לא הגיבה באופן שזה בא ממני. יושבת על מי מנוחות אבל מתעצבנת ממני מדברים שבכלל לא התכוונתי לעצבן..מוזר.. אני לא מבינה לאן הולך הקשר הזה .. וכמובן שאחרי שהתנצלתי על כך שעיצבנתי אותה, ברור שבדקתי אם היא בכלל מעונניית שאמשיך את הטיפול. מה היא צריכה לסבול אותי? בכל אופן , אם השתיקות והכעס והעצבים ימשכו, אין טעם בכלל לפגישות של פעמיים בשבוע, מוזרה השתיקה שהופיעה פתאום עם הכעס, ודוקא אחרי שיחלתי לראות אותה בתדירות כזאת... מה דעתך? מעבר לזה, שתיהיה שבת כתומה ניבה

שלום ניבה, לא בטוח שמה שאת מפרשת כנסיגה או 'קלקול' בטיפול הוא אכן כזה. יכול להיות שהמעבר לפעמיים בשבוע, שהכניס ממד חדש (עצבים?) ליחסים שלכן, מאפשר דווקא התקדמות, ויכולת חדשה לביטוי רגשי שלא הייתה שם קודם. לפעמים, כשנגמרות המילים היפות וה'רפש' נכנס אל קדמת הבמה, מתחילה העבודה האמיתית. נא לא להיבהל מהכעס... שלך ליאת

שלום ליאת, כבר תקופה ארווכה אני מוצאת את עצמי חסרת מצב רוח, חסרת חשק בחיים. לפעמים פשוט לא מתחשק לקום מהמיטה, לא מתחשק לעשות כלום, פשוט לבכות, לבכות, לבכות.... רוצה משהו אחר שונה, מעורר, טוב יותר אבל נראה רחוק מאוד ואפילו בלתי ניתן להשגה, מושיטה את ידי לעברו, אך הוא חומק שוב ושוב מידי....

ערב טוב, אפשר לשאוב עידוד רב מעצם הרצון שלך למשהו טוב יותר. זוהי התחלה לא רעה. כדי להניע תהליך שינוי, במיוחד מנקודת פתיחה לא מזהירה, טוב להיעזר בטיפול פסיכולוגי, שיסייע בזיהוי מקורות הכוח, אותם תוכלי לרתום לטובת התהליך. אשמח אם תעדכני אותנו מה החלטת לעשות. :-) ליאת

ליאת יקרה , מה שלומך? היית חסרה לי כאן כל השבוע ..:-( טוב להרגיש אותך כאן ..בסופש .. נותן הרגשת ביטחון .. (מוזר אה ?...רק ווירטואלי ?...) רוצה לשתף אותך ...במה שאני עוברת .. הטיפולים בחודשים האחרונים ככ קשים .. כן ..את מלווה אותי כאן המון ויודעת עד כמה .. אבל, הגילויים ככ נוראיים ..בשבועות האחרונים , שלוקחים ממני הרבה אנרגיה .. איכשהו אני מנסה .. לפתח תובנות ..על בייתי , מבצרי .. ולהכנס עמוק יותר לבעייה שצצה ..כדי לעזור לעצמי ?!. אממ..אז ..ככה .. הבית שלנו ..(שבו גדלתי) ..היה בית "שותק". אילו ניסיתי לנתח את ערכי החינוך עליהם גדלתי, ללא ספק הייתי מוצאת כי השתיקה בבית היתה ערך עליון. השתיקה היתה סגידה. השתיקה היתה ה"אלוהים שלנו". יום יום העלינו לה "מנחות". אממ.. ליאתי , אל תחשבי שבביתנו שרתה אוירה של מנזר השתקנים. לא, לא לשתיקות כאלו אני מתכוונת. היו דיבורים, ובעיקר צחוקים. השכנים בוודאי חשבו שזהו בית נפלא, שמח, זורם. כך לפחות רציתי להאמין ?!!!!. תמיד נראינו לבושים היטב, נקיים, מסודרים. על שולחננו הוגש אוכל עשוי בקפידה. הבית היה נקי ותמיד מסודר. לעולם לא מצאת כלים מלוכלכים בכיור המטבח, לא מיטות מבולגנות בחדרי המגורים, לא גרגיר אבק בפינות הקיר .. בית מדוגם!!!! לו היתה נכנסה עובדת סוציאלית אל ביתנו, אירוע שלא יתכן כלל שיקרה, היתה מציינת בדו"ח שלה שזהו ה..בית אידיאלי. נראינו בסדר בכל מובנה של המילה. אף אחד לא חולה, לא שיכור, לא מוכה. החטא הגדול ביותר, שהתרחש בביתנו, במידה והתרחש, היה עישון הסיגריות על ידי הוריי. הוריי תמיד ישנו באותה מיטה, ומעולם לא דיברו על גירושים. להיפך אני נזכרת באבי שהיה נוטה להלביש על עצמו תארים כמו "בעל ואבא טוב" ולהשחיל פה ושם צחקוקים גלויים במידה מרגיזה, בהקשר לחיי המין שלהם ... בכלל ..פתיחות מינית שררה בבית ..באופן חופשי לחלוטין .. אפילו ..גיליון התחקיר הביטחוני שלי בצבא היה ללא רבב. גם במקומות עבודה שדרשו תחקיר בטחוני ..לא הייתה שום בעייה כל סעיפי התחקיר שביקשו לברר דרמות מבישות מחיי משפחתנו נענו בשלילה מוחלטת. שום אירועים חריגים לא טלטלו את ביתנו מעולם. היינו בית למופת. הייתי מאד גאה במשפחה שלי. האמנתי בעליונותה ובניקיונה חסר הדופי. האמנתי שאני באה מבית טוב. ממש טוב. אילו ניסה איש להטיל ספק בביתי שלי או בדרך בה התחנכתי, הייתי בוודאי לוחמת בו בחרב לשוני עד ניצחון . דומה שתמיד האמנתי שמתפקידי להציל את כבודו של ביתי. כן, כבודו היה חשוב. מה יחשבו עלינו היה מאד מאד חשוב לנו. מה שלא ידעתי עד שכבר הגעתי לכמעט ..שנות השלושים של חיי, שאותו ניקיון מופלא שחוויתי בביתי, נבע מכך שאימי היתה חרוצה כל כך בלטאטא מהר ככל האפשר כל דבר אל מתחת לשטיח. והשטיחים בביתנו, למרות שמעולם לא היו בו שטיחים כלל, היו כנראה עבים מאד, כי דבר מאותו לכלוך שהוסתר תחתם מעולם לא בצבץ ולא עלה. אני בכל אופן לא ראיתיו. קניתי את השקר בשתי ידיים. ו..בחיבוק. השתיקה שרתה באוויר שנשמנו. לא פלא שמערכת הנשימה שלי היום כל כך דפוקה...שהתקפי החרדה הם חבריי הטובים. אסור היה לדבר בשום אופן על מה שמרגישים, על מה שבאמת חשוב ובוער בפנים. אסור היה לכאוב. אסור היה בשום אופן לכאוב. פיזית, כן. על מכאובי גוף מותר היה לדבר. להיפך, להם היה מקום מקודש. הם זכו לטיפול מסור. (אימי במקצועה אחות )..אבל על מכאובי נפש אסור היה באיסור חמור לומר מילה ולו אחת קטנטנה. למדתי להיות חזקה ..!!!!לא להראות רגשות ..!!!! היום אני מבינה למה לא סיפרתי להוריי על האונס האכזרי שעברתי בגיל 18 .. בעצם זו אחת מהסיבות . חוק האיסור להביע רגש, הפך לחוק העליון של גופי. כל תא בגופי למד שהבעת רגש היא אסון נורא. היא בגידה בערך מקודש ועליון. כל תא בגופי מוכן למות על מזבח החוק העליון הזה. גופי מורגל לתת חלקים מעצמו ולא להפר את האיסור. את ראשי אתן על מזבח קדושתה של השתיקה. אז..מה היה סודו של ביתי? ???????? מה הוסתר שם כל כך בקפידה מתחת לשטיח? מדוע טרחו הורי כל כך לנקות? על מה הם שמרו? ממה פחדו כל כך? היום אני כבר יודעת. הסוד שלי התגלה. סוד מכאיב, שנגלה בדרך קשה ומכאיבה. דרך חלום שחלמתי ..ואחרי תחקירים שערכתי לגבייו ..גיליתי ..הרבה אמת .. אמת על מה שחשבתי במשך כמעט שלושים שנה ..על ההורים שלי ..מגיני בייתי .. אז כן , זהו ביתי הנקי מרבב, הבית הזורם והמצחקק, שרגליו נעוצות במוות.. בכאב נורא . באשמה איומה. בשנאה וביאוש. זהו ..ביתי השותק כמוהו .. כתיבת נוח, שט לו, מוגן כביכול, בים הנורא של מבול רגשות המבקשים לפרוץ את סדקיו ולבולעו - להטביעו בתהום השחורה של כאב שאין לו גבול. !!!!!!! אלוהי השתיקה הזו .., לא רוצה לסגוד לך יותר. ככ רוצה ללמוד לשחרר אותה .. ככ הרבה כוחות היא שואבת ממני ... אבל, עדיין מתקשה להוציא את זה .. אולי בגלל הכאב הכרוך בזה .. אבל , זו האמת , ואני לא יכולה להתכחש לה , לא יכולה לשקר לעצמי ולומר ..שזה דימיון ..הלוואי .. (((((((((((((((((((אבא שלי ניהל רומן מאחורי גבה של אמא שלי במשך עשר שנים.))))))))))))))))))))))))))))))))))))) (((((((((((((((((((((אבא שלי פגע בי מינית מגיל 6 ועד עשר ..לפחות ..)))))))))))))))))))))))))))))))))))).. אבא שלי שאני ככ אוהבת, אדם הכי יקר לליבי .. ואני .. אני ..היום עוד לא מצליחה להתמודד עם זה .. בנוסף לכל האונס אכזרי שעברתי . הדמעות זולגות מעייני .. כאב חד בליבי .. כאב חד על עצם הגילוי הנורא הזה .. כאב שאפילו המילים לא יכולות לעבור דרכו .. כאב שלא יודע איך להתמודד .. וזה מרגיש כל פעם לבד ..להיות בתוך התחושות האלה , הזכרונות .. וזה מפחיד .. ליאת, רק.. מחבקת אותך .. שרית.

שלום ש', מחזקת אותך בתהליך הכואב של הפרת קשר השתיקה. זהו תהליך אמיץ, שיש לעשותו בזהירות מבלי לוותר. עכשיו כבר מותר להרגיש... שולחת לך הרבה כוח ותקווה. איתך ליאת

היי, מרגישה שאיבדתי את עצמי,הכל כ"כ מבולבל לי בזמן האחרון,נמאס לי לחיות כבר,זה לא שאני לא רוצה לחיות (פשוט שכחתי איך) איך אפשר בלי שהעבר הזה יישאר שם,אבל מה,החיים נמשכים,יופי איזה חיים בדיוק?אני כבר לא רוצה להמשיך,באמת שאני לא... זה רק נהייה קשה יותר. אני מרגישה שהכל קורס עליי.ובא לי למות.להתאבד.לגמור כבר את הסיפור כי אני כבר נגמרת,לאט לאט............ מצטערת,לא יכולה יותר...והטיפולים האחרונים היו קשים...ואני...מתמוטטת...נשבעת שמתמוטטת... חן

מרגיש לי לא נעים..אני צריכה עכשיו חיבוק..עידוד..מילה חמה(אסוטיאציה שעולה לי למילה חמה: "שתישרפי " זה מה שאני אומרת לעצמי)לא מאמינה שביקשתי.בדרך כלל אני לא מספרת לאף אחד מה עובר עליי, כולם מספרים לי...לפעמים קורה שגם אני צריכה לפרוק ולקבל מעט עידוד,כתף כשאני מרגישה רע,אבל לפרוק לא יוצא לי...אין מילים שיכולות לתאר את גודל הכאב. טוב,אין לי מושג למה רשמתי את זה... תתעלמו.. עדיין בא לי למות.. חן

שלום חן, שיתפת אותנו לא פעם בקושי שלך לשתף אנשים ולחלוק אתם את הכאב. בימים כאלה, בהם את מרגישה את העומס כעומד להכריע אותך, כדאי לעשות מאמץ מיוחד ולא להישאר עם זה לבד. מקווה שמאז כתבת את הדברים משהו בכל זאת הוקל. נסי להחזיק מעמד בכל הכוח. שבת שלום ולילה שקט ליאת

אסוטיאציה=אסוציאציה מה שעייפות עושה לבנאדם....

היי ליאת, מה שלומך? אני עדיין באותה העבודה (המחורבנת) אותו הבוס אותה הדירה אותה הפסיכולוגית (המקסימה) אותה הבדידות למה החיים מחורבנים? ואת מה אצלך?

שלום ME, שמחתי לקרוא שאת מצליחה לשמור על שגרה יציבה למרות הקשיים. לצערי, אין באמתחתי פתרונות כנגד הסבל והבדידות הקיומית. אני מניחה שכל אחד מאיתנו מוצא, בסופו של דבר, את הפתרונות שמביאים לו הקלה זמנית. איש אינו פטור, כנראה, מההתמודדות. אני בסדר, תודה :-). לילה טוב ליאת

ליאת, אולי לא הבנת אותי.. השגרה היציבה הזו- מאסתי בה... התכוונתי לומר שלא חל שום שינוי ואני עדיין באותו המקום(בכל המובנים) את יודעת, הפסיכולוגית יודעת עלי כל כך הרבה דברים... אני עפתי לישון מוקדם... אני רואה שאת ציפור לילה אמיתית(לא כמוני:) תודה

היי ליאת, את יודעת, תמיד את מביאה לכאן כל מיני דוגמאות ודימויים נפלאים על מטופלים וטיפול. הפעם אני רוצה להביא משהו(מקווה שאצליח:) אז ככה- דמייני לך ילד שמחכה בגן, מחכה שאמא שלו תאסוף אותו הביתה. ההורים מתחילים לבוא לאסוף את הילדים. את רוב הילדים כבר אספו והוא נשאר בין האחרונים. השעה נהיית כבר מאוחרת, את כולם כבר אספו ורק הוא נשאר בגן. זה קרה דווקא באוותו היום שהוא נפל בגן או הכין לה איזה ציור. אז הגננת מתקשרת לאמא שלו להזכיר לה שהבן שלה מחכה...ואז היא רצה מהר לגן. לוקחת אותו הביתה. אבל הבן שלה כועס עליה קצת... מקווה שזה ריאלי, אולי קצת הגזמתי..פשוט לעיתים ככה אני מרגישה מולך... את לא חייבת לעלות את זה אם זה לא לעניין. רק תקראי...

לכבוד מנהלת הפורום שלום! אני בן 25 לומד תואר ראשון שנה אחרונה לפני 5 שנים לערך עברתי משבר עקב עומס יתר ואז הובחנתי כסובל מסכיזופרניה לפני כשנה עברתי משבר נוסף עקב בחורה שיצאתי איתה תקופה ממושכת ונפרדנו עקב כך אושפזתי לחודש וחצי. לאחר תקופה די קצרה חזרתי לעצמי וללימודים באוניברסיטה. וכיום אני מתפקד טוב אבל לא במאה אחוז(אבל גם לא רחוק מזה). מבחינה קוגנטיבית המצב מצויין.(צריך לציין שלמדתי 12 שנות לימוד עם בגרות מלאה) הבעיה שלי היא כיצד להתמודד עם העצב והתיסכול שמקננים בי(אומנם לא מפריעים רבות לתיפקוד היומיומי השוטף אבל בהחלט מפריעים למצב רוח) על כך שמי יודע אם אי-פעם אני יתחתן כי איך שבחורה שומעת על זה היא בדרך כלל לא רוצה להמשיך. וגם מבחינת עבודה אני לא יודע אם אני יוכל לעבוד במשרה מלאה.ולמצוא עבודה חצי משרה זה קשה למצוא וגם זה לא מספיק הכנסה. אני לא אומר שאין יתרונות כמו זה שאני מצליח באוניברסיטה וסך הכל בחור נחמד וחברותי. אבל אני רואה את חבריי שבגילי(במגזר הדתי) כולם התחתנו ואם הם באוניברסיטה אז הם גם עובדים ועם ילדים דבר שאני לא מסוגל לעשות. חוץ מזה כיוון שאני נחשב מקרה "קל" למרות שמה שעברתי היה קשה מאוד אני נמצא בין שני עולמות עולמם של החולים היותר "קשים" ועולמם של "הבריאים" ואני נמצא באמצע. וכולם חושבים שאני בריא במאה אחוז. דבר שמקשה עליי מבחינת ההסתרה למרות שאני יודע שכל המשברים שעברתי לא קראו באשמתי ולא היה משהו שהייתי יכול לעשות כדי למנוע את זה.קושי נוסף הוא הקושי שהזכרתי מקודם במציאת השידוך כי בחורה שמתפקדת טוב ועברה דברים כמוני קשה למצוא במיוחד במגזר הדתי שכל הדברים האלו מוסתרים בדרך כלל. אם אפשר לקבל עצה כיצד להתמודד עם המצב ואיך לקוות לתקווה ועידוד?

דוד יקר, הפניה שלך, למרות הכאב והתסכול המהולים בה, מרגשת ומעוררת התפעלות, ומחזקת את האמונה החזקה שלי בכוחות ההתמודדות והשיקום הקיימים בכל אדם. ספקות ולבטים ביחס לעתיד הם מנת חלקו של כל צעיר בגילך. ובכל זאת, אתה מכיר בכך שמאבקי הקיום יכולים, במקרה של מחלה, להיות צבועים בצבעים עזים, להקשות ולאתגר, הן ברמת היומיום והן כחוויה מתמשכת לאורך השנים. בשנה האחרונה ליוויתי מקרוב אנשים שהגיעו בשיאו של משבר אל המחלקה הסגורה. הגם שאין "חוק" היפה לכולם, שמתי לב לכך שאנשים שבחרו שלא להתכחש למחלתם, והעזו לדבר בגלוי על הקשיים והמגבלות, לכבד את המחלה ולטפל בה ברצינות, הם גם מי שניצחו, בסופו של דבר, בקרב על החיים. כדי לעשות זאת, יש צורך בהרבה מאד ליווי ותמיכה, הן מגורמי בריאות הנפש, והן מגורמים בקהילה ובמשפחה. נדמה לי שהעצה הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, היא ללמוד לנצל היטב את כל המשאבים העומדים לרשותך, להיעזר בכל אדם או גוף המושיט סיוע, ולא להרים ידיים גם נוכח משברים חוזרים. אני ממליצה בחום לך ולמשתתפי הפורום המתעניינים בנושא, לקרוא את ספרו של יואל אליצור "תמונות חיים - סיפורם של מתמודדים", וללמוד משהו על נחישות, תאוות חיים וגבורה. שולחת לך עידוד וכוח להמשיך ולהתעקש על חיי שגרה, ומאמינה בכל לבי באפשרות לאושר ומימוש עצמי השמורה לכל אדם. בהצלחה ליאת

נוריתי, הנה באתי, גם אם קצת באיחור הערב. אהיה בסביבה גם מחר. את בסדר? ליאת

אני יותר טוב... משתדלת...

הבטחת שתהיי בסביבה...