פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום ליאת, מה אני עושה? עברתי פסיכוזה וחצי , אומנם ללא הזיות ו/ שמיעת קולות אלא, רק מחשבות יחס פרנואידיות עם חרדה חריפה וארוכה. יש לי ויכוח ארוך עם הפסיכיאטר שלי- הוא טוען חד וחלק שאינני סכיזופרנית (שלזה ייתכן כי אני מאמינה), אבל אני טוענת שיש לי את כל הנזקים שנגרמים בשל הפסיכוזות. יש לי ירידה משמעותית קוגניטבית ורגשית. בעקרון, אני חשה עדיין מנותקת לא מהמציאות אלא מעצמי- זה בהחלט יכול להיראות כמו סוג של דכאון כי אין את השמחה והחיוניות. אני למעשה חשה מוזר- כאילו כרתו לי חלק מהאונה- משהו מן המודעות ותחושת הממשות נעלמו לחלוטין. אני מנהלת את הויכוח הזה כשנה אתו ואינני מבינה מדוע הוא אינו מסכים איתי- הוא טוען שאין לי נזקים/ ליקויים ויש לי דכאון! אבל בעברי ביב לי דכאון כך שאני יודעת להשוות ולראות שזה ממש לא זה. בדכאון חשתי עצמי במלוא עוצמתי עם כל הכאב והעצב. כאן אני איננה- כמובן,יש לעיתים תחושת עצב שנובעת מהאבל של עצמי ומהאובדן. מטפלת אחת שראתה אותי לדעתה זה דפרסונליזציה או דיסוציאציה- אבל גם זה לא. אני לא חשה את עצמי מחוץ לגוף אלא, לא ממשית אבל ניתן לפרש זאת כך וניתן גם לומר שזו הירידה הקוגניטבית שמתרחשת. התפקוד שלי הוא על פני השטח, אני לא ממש חיה. אז מה אני עושה בנידון? להתחיל להסתובב בין רופאים ולבזבז כסף שאין לי? בכל מקרה הנזקים הם קבועים ובלתי הפיכים!!! אני לא מאמינה שזה דיסוציאציה וגם אם כן אין סיכוי שזה יעבור אחרי 4 שנים כשגורם החרדה נעלם לו זה מכבר. אז מה באמת עושים במצב זה? ניסיתי פעם לרמוז לאימי שקרה לי משהו קשה ביותר ובשל כך נגרמו לי נזקים- היא מייד הכחישה בכל תוקף ואמרה שאפסיק לקרוא באינטרנט דברים ולהכניס לעצמי שטויות בראש. אבל מה אם זאת האמת עד כמה שהיא מצערת? אני רוצה לדעת!!!! שבת שלום

כרמית, אני מבינה את המצוקה בה את נמצאת, ויודעת שקשה לך לקבל את העמימות האבחנתית. אני שבה ומדגישה שלא אוכל להצליח מכאן היכן שהרופא שלך והמטפלות שראו אותך לא הצליחו (לתת אבחנה מדויקת, שגם תהיה קרובה לחוויה שלך). כנראה שבענייני נפש לא תמיד הדברים הם כה חד משמעיים. זה רק מדגיש עד כמה יכולות האבחנות הפסיכיאטריות להיות חמקמקות ועמומות. אני מצטרפת לאמך וקוראת לך להפסיק לראות באינטרנט תחליף לעולם המציאות, בעיקר כשמדובר בבריאותך הנפשית. מאחלת לך הקלה בסבל, וכוחות להשתקם ו...חג מלא אור ליאת

לפני שנה וחצי הייתי אצל פסיכיאטר צבאי והוא נתן לי פטור מהצבא .אני לא מסכימה או החלטתו. אני מאוד רוצה לשרת בצבא ולאחר שנה וחצי שלחו לי מכתב שאם אני רוצה לחזור לצבא אני חייבת להביא אישור מפסיכיאטר.רציתי לשאול האם קיימת אפשרות שפסיכיאטר יתן לי אישור בלי טיפולים שנימשכים הרבה חודשים.כי אני רוצה לחזור לצבא כמה שיותר מהר

כדי לענות לך יש צורך לדעת מה הסיבה שבגללה קבלת את הפטור משרות. אם היתה לך בעיה פסיכיאטרית כל שהיא והחלמת ממנה ופסיכיאטר שמכיר אותך יוכל לאשר את זה, תוכלי לבקש ממנו אישור המפרט את הבעיה וכיצד טופלת. כלומר שקבלת אישור כזה תלויה במצבך הנפשי הנוכחי. כאשר תקבלי אישור כזה תגישי אותו ללשכת הגיום ואם ועדה רפואית תקבל את האישור, יש להניח שתוכלי להתגייס. אם לא החלמת ואת עדיין עם הבעיה ועדיין בטיפול יתכן שהצבא יחליט שעם בעיה כזו את לא כשירה לשרות.

שלום ענת, מול תשובתו המלומדת של צביקה - קטונתי. שתבוא עליך הברכה, צביקה. בהצלחה ענת ליאת

ד"ר שלום. את ענית לי שאת לא רופאה ולא יכולה לתת הסבר יותר טוב מאשר ניתן. אך רופא משפחה אמר שזה משהו פסיכולוגי,ולא פירט יותר כלום. הדבר אינו נקרא לתת הסבר,לפי דעתי. אני רציתי לדעת אם אכן זה משהו פסיכולוגי,מה הוא השם לתופעה,לפי דעתך? תודדה רבה מראש. הייתה לי תופעה מוזרה מאוד,רופא משפחה אומר שזה פסיכולוגי אך לא הסביר כלום. האם תוכלי להגיד לי מה שם התופעה והאם זה באמת פסיכולוגי. אני עבדתי במשך שבועים כ 12 שעות כל יום.יום אחד כאשר הגעתי לעבודה בלי שום סיבה התחלתי לבכות,ידיי רעדו.הלכתי עם בנות לחדר אוכל,שתיתי מים ונרגעתי.אך פתאום התחלתי להרגיש שהאצבעות שלי בידיים יחד עם כף היד נסגרים ואני לא יכולה לשלוט בהם ולפתוח אותם,הרגשתי שאני לא יכולה לשלוט גם ברגליים. ואז הרגשתי קפיצות בבטן,לאחר כמה שניות כל הגוף התחיל לקפץ מעלה ומטה ולא יכולתי לעצור זאת.הדבר נמשך כדקה והפסיק בעצמו. ואז הרגשתי שאני לא מרגישה חלק מגופי,זה התחיל ברגליים והתחושה עלתה כלפי מעלה,וכבר לא הרגשתי חלק מהראש. המנהל שלי לקח אותי כדי להסיע לבית חולים.הלכתי בעצמי,כאשר אני נשענת אליו,כי כל הגוף היה כמו צמר גפן. ככל שהתקרבנו אל מכוניתו,כך לאט,לאט,הידיים השתחררו וככל שהתרחקנו מעבודה,כך הרגשתי את עצמי יותר טוב. בסוף ביקשתי ממנו לנסוע אל קופת חולים שלי. האחות עשתה לי בדיקת שתן,וראתה שהתייבשתי.רופא משפחה לאחר שסיפרתי לו,שאל אך אני מרגישה עכשיו,אמרתי שבסדר.אמר שאני בריאה ושאני יכולה ללכת הביתה. הגעתי הביתה,ובאמת הרגשתי טוב,רק הקאתי.בלילה עלה לי חום ל 39.הזמנו רופא והוא אמר שיש לי הרעלת קיבה נתן לי זריקה ונתן הפנייה לבית חולים אם המצב יחמיר. לא השתמשתי בהפנייה,כי הרגשתי טוב. מסתבר שמהלך השבועיים רזיתי מ 47 ל 41 (גובה שלי 153).הרופא שהזמנו הביתה,אמר שתת משקל זו הסיבה שגוף שלי הגיב בחומרה כזו להרעלת קיבה. האם תוכלי להגיד לי מה באמת היה לי. תודה רבה מראש

שוב שלום אורנה, יכול להיות שלצד הבעיה הרפואית שכן הייתה (הרעלת קיבה) חווית סוג של התקף חרדה המלווה בתופעות של דה-פרסונליזציה. זוהי אינה אבחנה רשמית אלא "כיוון מחשבה" שתיאלצי לבדוק מול איש מקצוע פנים אל פנים. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום רב, אני בן 28 הומוסקסואל, ומזה 3 שנים שנים יש לי בן זוג, ואנחנו לא גרים יחד. לא סיפרתי להוריי על היותי הומו, אולם ברור לי שהם יודעים שאני הומו. אמא שלי מאוד נרקסיסטית, ומאוד חשוב לה מה חושבים עליה, וברגע שהבינה שאני הומוסקסואל ויש לי בן זוג (ע"י רמזים שנתתי), היא צימצמה את הקשר איתי למינימום במשך שנתיים, וגרמה לשאר המשפחה לעשות כן, ואף ניסתה לסכסך ביני לבין בן זוגי באופן דיפלומטי ולא ישיר. רציתי לודא שאכן הקשר איתי צומצם בגלל היותי הומו, וגרמתי לה להבין שאני פתוח לצאת עם בנות, ואז היא חידשה את הקשר באופן מלא, והפכה לאם דואגת וטובה, וגרמה כך לכל המשפחה לעשות כן. רציתי לדעת האם יש דרך לצאת כלפי אימיומשפחתי מהארון באופן שיגרום להם לקבל אותי כהומו או לפחות שיגרום לי מינימום נזק ממנה. תודה אמיר

שלום אמיר, בחירה מינית הומוסקסואלית יכולה, לפעמים, לעלות במחירים משפחתיים זמניים, על רקע הקושי של הורים מסוימים להשלים עם עובדה זו. באופן כלשהו, הידיעה החד משמעית עשויה לקרב אותך אל המטרה הסופית, ולשחרר אותה מהמתח הבלתי פוסק של "הוא כן או לא" או "הם יודעים או לא". על דרך "נכונה" לספר להורים קשה להמליץ, שכן אין דרך אחת בטוחה. אני מניחה שככל שהתקשורת בבית טובה ופתוחה יותר כך קל יותר לבשר בשורות בעלות פוטנציאל נפיץ. לפעמים אין ברירה, כאמור, אלא לספוג זמנית את המתיחות וה"פרצופים". אני מאמינה שהורים לא כל כך מהר מוותרים על ילדיהם, גם אם הם לא הולכים בנתיב המקובל. שולחת לך כוח ואומץ ליאת

הוריי בסביבות גילאי ה-50 ו-60 לחייהם. חיי הנישואים שלהם מאז ומתמיד היו לא שלמים, ואמי תמיד סובלת מאופיו הסגפן והקשה של אבי. אין להם חיי אישות כבר כמה שנים טובות, והתקשורת לקויה. אך אמי פיתחה בו תלות כלכלית, היא אינה עובדת, ויהיה לה קשה להתגרש בלי לקבל ממנו תמיכה כלכלית כלשהיא (לשכור לעצמה דירה). כרגע יש להם בעיות רציניות עם הדירה שלהם, מאחר והם סובלים משכנים מעליהם. אמי לא מגיעה להסכמה עם אבי בעניין הדירה (למכור או להשכיר), ובנתיים סובלת מאוד ובוכה לי. אני מאוד כואבת את כאבם, ואיני יודעת מה לעשות כדי שהמצב שלה לא יתדרדר. (היא מאיימת בהתאבדות לעיתים קרובות). הצעתי לה לבוא לגור איתי, אך היא מתמהמהת עם ההחלטה (יש לי דירה). מה את מציעה לי לעשות? קשה לי לראות אותה ככה.

שלום "אובדת" מאחר ובימינו אנשים בגיל 50-60 נמצאים עדין בשיא חייהם, איני רואה סיבה מדוע עליך לקחת על עצמך את ענייניהם הזוגיים או הכספיים. מערכת היחסים בין ההורים היא עניינם, וכל ניסיון שלך להיגרר לשם הוא מיותר. תוכלי לומר לאמך שאינך יכולה להתערב בעניינים אלה, ולהמליץ לה לפנות לעזרה לגורמים מקצועיים כמו יועץ זוגי, מגשר או עו"ד. בעניין האיומים באובדנות, יש לפנות לאלתר לגורם מתחום בריאות הנפש, ולהסיר ממך את האחריות לחייה. גם כאן תוכלי לומר לה שזה מעל לכוחך, ועליה לקבל עזרה מבחוץ. הצורך שלך לסייע והקושי לראותה כך ברורים לי מאד, ועם זאת, מצבים בהם ילדים (גם ילדים גדולים) לוקחים אחריות על רווחתם הנפשית של הוריהם (שאינם סיעודיים!) עלולים להיות בעייתיים מאד ואפילו הרסניים עבור הילדים. נסי לא ליפול לבורות הללו. בהצלחה ליאת

שלום, עברתי לפני יומיים ארוע שגרם לי למצב פיזי ונפשי קשה רופא המשפחה המליץ לי לפנות לפסיכולוג למספר פגישות. האם פסיכולוג קיליני PHD של קופ"ח רשאי להוציא ימי מחלה ?

בין אם הוא רשאי להוציא ימי מחלה או לא.. גם אם כן כדאי לך לבקש מרופא המשפחה שלך אשור לימי מחלה להגיש בעבודתך הרי עדיף לך שיכתב כאב ראש או משהו אחר מאשר אשור מפיסכולוג שלא היית כשירה לעבוד בתקופה מסוימת.. יש אנשים שיפרשו אשור כזה לא בצורה נכונה , אני הייתי מביאה אישור מרופא משפחה.

שלום ב.ג הצטערתי לשמוע שעברת אירוע קשה, ואני מקווה שהשפעותיו הפוגעניות לא יימשכו לאורך זמן. התייעצות עם פסיכולוג או פסיכיאטר במקרים כאלה יכולה להיות "השקעה" טובה, והיא יכולה לחסוך צרות בעתיד. בכל מקרה, אני מסכימה מאד עם רחל, וממליצה להיעזר בשירותיו של רופא המשפחה כמקור לאישור "ימי מחלה". לשאלתך הספציפית, איני יודעת אם פסיכולוג רשאי לרשום ימי מחלה, ותוכלי לברר זאת בקופת החולים עצמה. מקווה שאור נרות החג ינסוך בך שקט ושלווה. תרגישי טוב ליאת

שלום ליאת, קרה לי דבר שמאז איבדתי את "הלשון" (מה שהיה מייצג אותי), הלכתי לאיבוד בגלל חיטוט יתר דרך פורומים - אני לא אעלה אותך לאיזה עוצמות הגעתי עד כדי שהכל היה מתעתע ומפרק. כאילו שמרוב הצפה ועצמות כואבות נותר איזשהו אולי "פיצול" . בקיצור - אני זרה לעצמי עד כדי כך שאינני מתפקדת ואינני יכולה לעשות דברים ביעילות. אני התפזרתי גם בהמשך לאלף ואחד מטפלים. בקיצור- אינני יודעת מה יחזיר אותי...אם טיפול דינמי (שבגללו פניתי לכתוב בפורום ונעשה זם מעין טיפול אינטרנטי של מס' חודשים כשאני מנותקת מכל הסביבה/ המציאות שבחוץ). אני כותבת עכשיו כשאני מבוהלת ומפוחדת עד אימה- הלכתי כ"כ לאיבוד - כאילו עברתי "שטיפת מח" ובהמלך כתיבתי אז נוצרו פרדיגמות מציאיות חדשות שלא התיישבו והתאימו לאמונות הקודמות - כך קרה שקפצת כאילו מאמונה לאמונה. אני כאילו נמצאת בין שני עולמות. מאחר ואני נמצת במצב זה למעלה משלוש שנים אני לא יודעת איזה טיפול יהיה נכון עבורי. אני חושבת שאולי קוגניטבי התנהגותי יצליח אולי לשבור את מה שקיים ולמצוא את שביל החשיבה שאיפיין אותי אז. העצוב בכל הסיפור- שלא מבינים את האבסורד באיך ומדוע הדבר גרם למצב שכזה. אין הרבה אנשי מקצוע שיבינו את חומרת הסכנה המתעתעת והמפרקת בפורום שבו נעשה טיפול אינטרנטי. וכך אני מרגישה שהסבל שלי אינו מוצדק וחסר משמעות. אני כה פוחדת שלא אמצא את דרכי חזרה מהסיבה שאחרי מה שקרה הייתי צריכה דבר אחד מאוד ספציפי על מנת להירגע ולחוש את זהותי בחזרה- וזה היה חבר שעזב אותי בזמנו. וכך נשארתי לבד- כי עברתי לעיר אחרת (במצב הזוי זה- כשאני מנותקת למחצה), ללא חברים עם חשש להתקרב למשפחתי (שהיתה נושא גדול מאוד בכאבי). אני בטוחה שפיספסתי את "הרכבת"- מכיוון שאיבדתי עצממי עד כלות, אין דבר קטנטן שאני יכולה להיאחז בו ומשם להתרחב... ניסיתי טיפול אצל עו"ס, לא רוצה להשתמש במילים לא יפות אבל היא אולי עושה לי אפילו יותר גרוע בכך שהיא נשאבת יחד איתי למערבולת שהיתה ולהשלכות שמוקרנות כלפי חוץ... אני צריכה מטפל/ת שיקרא תיגר על המצב הקיים, שלא יכנס לכל תעתועי הדימיון שלי שיצרה מציאות שלא התאימה לכל הסיכמות שהיו לי עד אז. האם את מבינה? יודעת איך זה נקרא, מצב זה? האם זה "נורמלי" לאבד כך את עצמך? האם אחרי 3.5 שנים אולי כבר 4 - אני "קפואה בזמן" כמו בפוסט טראומה . ניתן לעשות עם זה משהו? ומה???? תודה

שלום כרמית, אני זוכרת היטב את הסיפור שלך, וחושבת שאין טעם כרגע להתעסק באבחנות. כדי לא לשחזר את נזקי העבר, אני מציעה לך מאד להימנע מלחפש (ובטח שלא למצוא) אבחנות אינטרנטיות. אבחנה פסיכיאטרית ניתנת רק אחרי ריאיון קליני מקיף, המביא בחשבון מידע רב מכפי שנתת כאן. אני מניחה שפגשת בשלוש השנים האחרונות מספיק אנשי מקצוע שראו אותך מקרוב. כמי שמכירים אותך ואת השתלשלות האירועים שהביאה למשבר, הם נראים כתובת טובה ואחראית יותר כדי לייעץ לך על אופי הטיפול הנכון לך. בכל מקרה, אני משוכנעת שכמעט בכל מצב ובכל גיל אפשר להיעזר בטיפול, ולא איחרת שום רכבת. בהצלחה וחג אורים שמח ליאת

לצערי פיתחתי הפרעת חרדה- דכאון : כאשר הדגש הוא על חרדה: מהחרדה, מכל הדברים שנכנסו לתוך המערבולת החרדתית ההזויה שהיתה אז. אני אובדת עיצות: חלק אומרים לי טיפול קוגניטיבי וחלק דינמי. אני יודעת שהמצב שלי לטיפול דינמי נראה לי די מופרך כרגע...מאחר ועברו קרוב ל-4 שנים, אני זקוקה לאיזשהו טיפול נקודתי וקצר טווח. ובכל זאת האם הפרעת חרדה כללית...חרדה מהחרדה..חרדה שמקורה מאגו שהתנפץ לרסיסים ולדכאון מוזר. מה באמת יכול לעזור לי? לצערי קראתי יותר ממה שמותר :-) באינטרנט מעבר לטיפול שנעשה לי שם. והפנמתי כל מיני סטטיסטיקות כגון: אם דכאון/ חרדה שאינם חולפים מעצמם לאחר שנה (מה שקורה לרוב), המצב ישאר כרוני לכל החיים - האם זאת התחזית שנותנת הפסיכיאטריה? כמו- כן, קראתי גם שהדרך בה התמודדתי בזמן האירוע הקשה הוא זה שיקבע וישליך על ההמשך... לצערי, באמת הגעתי למקום הקשה ביותר שניתן לצפות מבנאדם והחרדה גברה עצם זה שאני הרגשתי חסרת אונים, ללא אפשרות של להעביר את ההידרדרות למצב השני והיעיל ולכן, גם סחפתי עוד ועוד..והחרדה גברה כשאני לבד לגמרי. היום אני מנסה פה ושם להכניס אנשים חזרה לחיי- אבל אני לא רואה שזה מצליח לפצות! אז בקיצור: מה הטיפול הטוב יותר? ומהם הסיכויים להתגבר על הדחק פוסט טראומטי? חן חן לך ליאת ותודה

היי ליאת עדיין כאן? מה שלומך? את בטח מבסוטית מהגשם... השבוע הדלקנו נרות בעבודה (החדשה!). בסיום הדלקת הנרות ,אחד העובדים רצה להחזיר את השמש למקומו. הוא רצה לחמם את תחתית השמש בעזרת נר שכבר דלק ואז לשים את השמש. את בטח בעניינים ויודעת שאסור לעשות שימוש בנרות חנוכה(אלא לראותם בלבד..) ולכן הסברתי לושאסור..ועצרתי אותו... ואז הוא שאל :"כבר ראית את הפסיכולוג שלך השבוע?" והאמת הוא צדק:)טרם... מקווה שאצליח להישאר בטיפול... לא יודעת...אולי זה בכלל הזמן לעזוב?(הפסיכולוגית חושבת שלא. וכפי שציינתי לא מזמן היא צנועה(ומגניבה..אינפקטד...) ומציעה ללכת למישהו אחר אם לא אשאר אצלה...) באותה הזדמנות אאחל לך חג שמח ושתזכי לראות רק אור מקווה שענינייך האישיים כבר הסתדרו...(אינך חייבת לעלות שורה זו...) ו....כמה סופגניות כבר אכלת? ME

נרשמת כבר לFACEBOOK?:)

שלום ME, הגשם אכן משמח, והופך את חג החנוכה לחגיגי וחמים אף יותר. גם אני מקווה שתצליחי להישאר בטיפול, להנות מההישגים שהשגת עד היום (קרבה ואמון) ולהמשיך בתהליך החשוב. אני מקווה שלא אאבד מיוקרתי המפוקפקת, אך עלי להודות בעצב שגם אני מדביקה את השמש בעזרת חימומו באש הנרות שכבר דולקים... אני מודה לך על איחולייך והתעניינותך. שתי ההיעדרויות האחרונות שלי מן הפורום אכן היו תוצאה של עניינים אישיים שהסתדרו, כמו שאת רואה. חג חמים ונעים ליאת

שלום האם לדעתכם בן אדם ששותק ולא מדבר הרבה יכול להיות פסיכולוג?

כן. זה בדיוק מה שהם עושים. לא?:)

שלום עומרי, פסיכולוגים הם עם מגוון למדי, ואפשר למצוא בהם שתקנים ודברנים. מאחר וכלי העבודה המרכזיים של הפסיכולוג הן דווקא האוזניים ומה שביניהן, כמות הדיבור פחות חשובה. בברכה ליאת

לפני שאכתוב, אציין שאני בת 23 ויש לי הפרעות- חרדה חברתית, OCD, דיכאון ודיסטימיה. אף פעם לא הרגתי כמו שאני מרגישה בימים האחרונים... אמת, תמיד הייתי עצובה... תמיד היה לי רע... אבל תמיד ידעתי לקום, וגם כשהיה הכי רע, זה לא היה רע כמו עכשיו. אני לא מתפקדת, אין לי כוח לקום מהמיטה, אין לי חשק לכלום. פתאום אני בוכה ללא סיבה, עצוב לי, אף פעם לא היה לי כל כך עצוב, זה לא עצב, זה יגון. זה כל כך עצוב עד שאני מתחלה לחשוב על למות, על כמה טוב יהיה להשתחרר מהעצמי הזה שהוא בעצם לא אני האמיתית. אני לא יודעת למה זה קרה, זה נפל עלי משום מקום, ועכשיו אני באמת לא יודעת איך להתמודד עם זה. אני יודעת, אתם תגידו לי ללכת לטיפול, אני מתחילה טיפול בקרוב. למרות שכבר הייתי בטיפול עד לפני כמעט שנה, והוא לא עשה לי טוב בכלל, להפך. לקחתי רסיטל שלא עזר לי. לפני חודש התחלתי לקחת אלטרול, אבל בגלל שהיו לי תופעות לוואי חריפות, הפסקתי. עצוב לי, בחיי שעצוב לי, והגשם הזה... הוא רק מחזק לי את הדמעות, ואני לא יודעת למה.

שלום אנוכי, את צודקת. פסיכולוגים נוטים להמליץ על טיפול, שכן זה כלי העבודה באמצעותו הם יכולים לנסות לעזור. את מתארת גל דכאוני שהגיע כמו משום מקום, בנוסף, את סובלת מהפרעת חרדה. זה נשמע קצת יותר מדי מכדי לשאת זאת בכוחות עצמך. אנא פני לפסיכולוג/ית קליני/ת או לפסיכיאטר, ספרי על ההתנסות התרופתית הקודמת שלך, ובקשי שיתאימו לך טיפול תרופתי אחר, שייתן מענה הן לחרדה והן לדיכאון. בהצלחה ליאת

לשבור משהו לפרק לרסיסים להשחית להכחיד לרסק לשרוף למוטט הרים בצעקות לבכות להתאבל ולנוחחחחח אוףףףף ליאתתתתתתת... קשה לי , שרית

שלום שרית, הלואי שיימצאו בך הכוחות להדביק, לאחות, לתקן, לשמר, לבנות ולנטוע, להחיות ולנוח. שיהיה קל יותר ליאת

אני אשמח למילה נחמדה..היה לי היום אחד מאותם ויכוחים חסרי תועלת אם אבא שלי, לנסות לרדת לשורש העניין, למה הוא חושב שאני רעה, סכסכנית, שירשתי את הגנים הרעים במשפחה ושאני בן אדם שקשה להסתדר איתו וכו וכו..אני יודעת מכל הסביבה שלי שמחוץ למשפחה שאני ההיפך המוחלט אבל הרעל הזה חודר כל כך טוב פנימה, ותמיד יש את השטן הקטן שלוחש לי - הם מכירים אותך הכי טוב, וחושבים ככה אז..ואז יש בי רצון עז שוב לחתוך את עצמי ( כמו עכשיו )...הפכתי לצמחונית, אני מתנדבת בארגונים יצאתי מהבית,לומדת קשה, עובדת עוד יותר, חברה טובה להרבה אנשים, ואיכשהו לא מצליחה להוציא את השורש הרע הזה שנטוע בי איכשהו לדבריהם - כל כך כואב שהם רואים בי כישלון, הלב שלי בוכה..

שלום אופיר, לרוע המזל, יש מצבים בהם דווקא המקום החשוב והמשמעותי ביותר עבורנו נתפס כחסום ומתנכר. אני נוטה להאמין שלא מדובר בזדון או רוע, אלא בפגיעויות ומורכבויות משפחתיות, המולידות "מזון פסיכולוגי מקולקל". למזלך, היו בך מספיק כוחות כדי ליצור לעצמך סביבה מתגמלת ומספקת, ממנה ניתן לשאוב "אבות-מזון" מסוג אחר, ולחזק את המבנים שהתערערו. אין בכך כדי לגרוע מתחושת האכזבה, העלבון והננטשות בכל פעם שמתקיים המפגש הבלתי נמנע עם מי שרואים בך את מה שתארת. אני רוצה להציע לך לכונן עבור עצמך קשר טיפולי מיטיב, שיוכל להעניק לך את המבט ההורי החם והמגדל לו את כה זקוקה. שולחת לך מכאן שפע אור וחום ליאת

הגעתי למצב שאני חשה רומנטיקה בהירואיות שלי...לא רוצה להרגיש טוב , נוח לי , מתאים לי ...שיעזבו אותי כולם. הניכור והדחיות שחשתי קברו לי את "המכרה זהב" הזה. וכל זאת כי אינני מצליחה לסלוח לעצמי.... מה לעשות אני עקשנית כמו פרד- אני קשה לאללה. כח זה פעם עבד לכיוון החיוב והיום במלוא הקיטור הוא בכיוון האחר... איכזבו אותי יותר מדי, פגעו בי שלא ידעתי מהיכן זה מגיע.

שלום נעלמה, אני מזמינה אותך לקרוא גם את תגובתי למיסטר בלו. לעיתים, אדם מתעקש להיאחז בסבל המוכר, להכיר ביתרונות היחסיים שהוא מאפשר, ובלבד שלא להסתכן מול אי הוודאות שיביא איתו השינוי. אני נוטה לראות באמירות כמו "שום דבר לא יעזור לי" או "אני עקשנית כמו פרד" או "נוח לי ככה" או "אין סיכוי שארגיש טוב" - ניסיונות של האדם לבצר את עצמו בכוח- כקו הגנה אחרון - מול הדחף הבריא שלוחץ עליו מבפנים, ומבהיל אותו נורא. צר לי, אבל במאבק הזה אני מצטרפת לקול ההוא, שרוצה שינוי, גם אם הוא מאיים כרגע נורא. מאחלת לך שהטובים ינצחו :-)) ליאת

שלום, אני בחורה שקטה מאוד. שקטה כלומר לא מדברת הרבה אלא כשיש ממש צורך. אני בטיפול שנתיים, ועדיין ממש קשה לי לדבר ולהביע את הכאב והקושי שבתוכי. אתמול, שלחתי SMS למטפלת שלי בענייני זמן הפגישה, היא ענתה בצורה צינית, אז התעצבנתי והצפתי אותה בהודעות, בכל מה שאני חושבת עליה ומה מציק אותי שם, ומה גורם לי לתקיעות בטיפול.....הכל... וכנראה היא הייתה מבוהלת אז ביקשה שנפסיק ושנדבר יום למחרת!! האם טעיתי? האם איבדתי אותה?? היה לי טוב גם במעט שהוצאתי, אבל אף פעם לא הודיתי בזה, דווקא האיתי לה את הצד שלא אוהב או מעוניין להיות שם??

שלום ש' לא כתבת לנו את מה שכתבת לה, ולכן לא נדע מה לדעתך תוקע את הטיפול, אבל מעניין שדווקא תגובה צינית אחת (בניגוד לשנתיים ארוכות של הקשבה אמפתית)הוציאה ממך כל כך הרבה מילים שלא יכולת להגיד קודם. אז אולי זה לא רע כל כך, מה שקרה שם. החרדה שלך מול התוקפנות שיצאה ממך, הפחד שמא איבדת אותה, שמא היא נבהלה ממך - כל אלה הם נושאים "טיפוליים" חשובים מאין כמותם, ויש טעם רב להעלות אותם בפגישה, כפי שהיא הזמינה אותך לעשות. חג שמח ובהצלחה ליאת

אני שונאת שונאת שונאת את החיים האלה.מותרת על הכל, גם על המעט "טוב" שאולי יכול להיות בהם.הכל שקר אחד גדול, אשליה.אני רוצה פעם אחת רק פעם אחת, ללכת עם הרצון והצורך שלי,ולא עם הרצון והצורך של האחרים.נמאס לי רוצה לעצום עניים ולישון,לנוח, אבל לא כמה שעות. רוצה לתמיד לעולם להעלםםם מהעולם.

ד. אנסה ליצור איתך קשר מחר אחה"צ. ליאת

הרבה זמן לא כתבתי כאן אבל די אני ממש לא יכול אופציית ההתאבדות כה מגרה אותי אולי אחרי המוות יש חיים אותם אני אחיה כי מה שקורה רגע הוא בלתי נסבל......... אני כל כך רוצה למות......היום נסעתי ברכבת הסתכלתי על מסילת הרכבת פתאום זה היה נראה כל כך פשוט פשוט לקפוץ ולרוץ אל תוך הרכבת הנוסעת וזהו זה נגמר כל הסיוט הזה אין לי שום כוח ואני לא רואה שום מוצא ...יותר משנתיים חלפו מהיום ההוא ואין שום התקדמות במצב שלי להפך הוא רק נעשה רע יותר ויותר אני כבר לא מאמין בעצמי במה שיקרה בטיפולים השונים שהתנסתי בהם אין לי כוחות אני רק רוצה למות.......פתאום לקפוץ למסילות הרכב ולרוץ לעבר קרון שועט נראה לי הרעיון הכי טוב והטיפול הכי טוב שהיה לי ....זה יפתור את כל בעיותיי ואין אף אחד שיאמר אחרת לקפוץ לעבר הקרון השועט נראה לי הדבר הכי נכון הכי נבון יותר מכל דבר אחר שעשיתי בחיים העלובים הללו ...........פתאום זה היה נראה כל כך ברור שזה מה שצריך לעשות .........זה כל כך ברור שהגיע העת להכריז על מותו של MR BLUE(במקום מק בלו אני חושב על שמי שלי שמעדיף שלא לכתוב כאן) אני ממש עייף תשוש ורצוץ שנים ייקח לי לצאת מזה איבדתי חיים שלמים שכל מה שאני יכול לחשוב זה מה היה קורה אם מה שקרה לא היה קורה אם לא הייתי כופה על עצמי את הדבר הנורא הזה אין מנוס מלקבוע את גזר דיני וזה גזר דין מוות.....לא גזר דין מוות נפשי כי הנפש שלי כבר מתה אינני יכול לקבל חיבוק אינני יכול לחייך ולשמוח כל מה שנותר זה להפסיק לנשום ולהעלם מהנוף של העולם האפור שבו מתהלך הגוף המחורבן שלי ללא נפש שמפיחה בו חיים זה הזמן להכריז על מותי שלי

כן, מיסטר בלו היקר, ההודעה הזאת באמת מבהילה. ויותר משהיא מבהילה, היא מעציבה. זה עצוב לשמוע שאדם מאבד תקווה, ובוחר להעדיף את מותו (אפילו אם לא יפגע בעצמו בסופו של דבר). עצם הרצון למות מעציב מאד מאד. אני חושבת - כמו המון פעמים בעבר - מה אוכל לומר מכאן שיעזור קצת, שייתן כוח, שייתן משמעות, שייתן אוויר. ואני מרגישה גם קצת חסרת אונים. אולי ככה אתה עוזר לי להבין מה *אתה* מרגיש, וכמה זה קשה. היכולת שלך לדבוק באותו מקרה אומלל ולראות בו את המקור לכל סבלותיך מרשימה. היא, כמובן, לא מאפשרת לשום דבר נוסף לבצבץ (מבפנים החוצה, או מן החוץ פנימה). יש משהו מאד הרמטי, מתעקש, נחוש, שלא לאפשר לזה ללכת, ואני באמת למדתי להאמין שדברים כאלה לא קורים ללא סיבה. כנראה שרק ככה אתה יכול כרגע, ויש לכבד את זה. ובכל זאת, אני אוהבת לראות אותך כאן, את היכולת שלך להעניק מעצמך לאחרים, ואת החיו?ת המקסימה בה אתה כותב אפילו על הנורא מכל. שולחת לך אור, תקווה, ניסים ונפלאות שלך ליאת

במקרה זה אפשר לומר שהמוות יאה לי....מחמיא לי יותר מאשר החיים עצמם.......

וואו, אחרי תקופה כ"כ ארוכה של אפאטיות, פתאום היה משהו ממש קטן שגרם לי למעין תחושת אכזבה שכזו, ועצב, שבעקבותיו באה שמחה ואנרגיה (חזרו לי האנרגיות!!!). (מצטערת שאני נשמעת די אינפנטילית, אבל ההרגשה הזו מצויינת!) :)

"סורה חושך, הלאה שחור סורה מפני האור!" יש אמת בפרסום... יופי יופי, כיף לשמוע ליאת

השבוע הייתה לי יום הולדת.. ועימה..אכזבה קטנה... במשך היום קיבלתי איחולים מקרובים שונים. ואז..באמצע היום קיבלתי שיחה ממקור חסום. לא הספקתי לענות לה. מקור חסום-המטפלת שלנו מתקשרת כל הזמן מחסום. נזכרתי בה פתאום-כי שבועיים לא התקיימה פגישה מסיבות שונות. לפתע..התמלאתי שמחה שזאת בטח המטפלת שלנו מתקשרת לאחל לי מזל טוב.. כמה נפלא..חיכיתי בקוצר רוח לשיחה נוספת..הייתי בטוחה.. אבל שיחה נוספת לא הגיעה. בערב בעלי הודיע לי שהיא התקשרה אליו(כי אני לא עניתי) כדי..לבטל גם את הפגישה השבוע. בכלל לא לאחל משהו.. טוב היא לא חייבת לי כלום..מה גם שזה לא טיפול פרטני אלא דאדי משפחתי.. ובכל זאת,היו ביננו כמה וכמה שיחות פרטניות בתוך הטיפול הזה.. הייתי עפה משם אבל אני חייבת להישאר בגלל הילד. פעם היה לי ולה קשר מצויין ועכשיו רדוד ביותר עד כדי כך.. שפגישות אמא+אבא היא פונה רק לבעלי. וכשהיא מבקשת לחוות דעה על משהו ואומרת ששנינו יענה כל אחד בתורו היא מקשיבה קודם כל לדבריו וכשמגיע תורי ואני...רוצה גם לומר.. היא כבר לא מקשיבה ועוברת לנושא אחר ופונה שוב לבעליומסתכלת רק עליו וכמעט ולא עליי. ולא נעים לי "להידחף" או לומר משהו בעניין. מרגישה שזה לא מנומס לדבר כשלא פונים אליי. כך שאני מרגישה לגמרי מיותרת. פעם הבאה- אני פשוט לא אשתתף בשיחה עימם אלא אמציא תירוצים כל רגע ללכת לשירותים או שיחות מהעבודה.

שלום לך מאוכזבת, ראשית אברך אותך בברכת מזל טוב מאוחרת. זו הזדמנות לאחל הרבה טוב. אני יכולה להבין את האכזבה והעלבון. הם חלק מכל מערכת יחסים אנושית, ובדר"כ הדרך הבוגרת לטפל בהם היא באמצעות דיבור. זה נכון בעניין ה"מזל טוב" אבל נכון אף יותר בעניין התחושות שלך מולה בטיפול. בטיפול זוגי או משפחתי יכול להיווצר מצב שמי מהמטופלים מרגיש שהיה רוצה נתח גדול יותר מתשומת הלב של המטפל. חשוב מאד לדבר את הצורך הזה, להבין אותו, וללמוד ממנו משהו על עצמך. ה"געגוע" בו את מדברת על הפגישות הפרטניות שהיו לכן, יכול להעיד - אולי - על הצורך להיות מטופלת בעצמך, ואני רוצה להזכיר לך שיש מצבים בהם טיפול פרטני לצד טיפול זוגי או משפחתי (כמובן עם מטפל אחר) יכול להיות יעיל ביותר. בהצלחה ליאת

אני מרגישה כל כך רע אני לא יודעת איך להסביר את עצמי ולדבר אחרי חיים שלמים של שתיקה אני גם לא חושבת שטיפול פסיכולוגי יכול להעויל במקרה שלי כי אני נמצאת בהמון תסביכים זה לא משהו אחד ספציפי ,למרות שהייתי רוצה לנסות טיפול. פתאום בפעם הראשונה בחיי יש לי אומץ לשתף הבעיה היא שאני לא רואה את עצמי יושבת מול מישהו ומספרת לו את זה.. אפשר בבקשה לכתוב לך את זה במייל? ולשמוע את דעתך האם את חושבת שבמקרה כמו שלי טיפול יכול לעזור או שאני מקרה אבוד. זה מאוד חשוב לי לשמוע את דעתך אני מתמוטטת כבר אין לי כח להמשיך בחיים אני חייבת לנסות בפעם האחרונה להציל את עצמי..

שלום עצובה, את יכולה, כמובן, לשלוח לי מייל אישי, אם כי אני לא בטוחה שיש בו צורך. את מתארת מצב מורכב, ככל הנראה עם מספר מוקדי קושי (או אולי בלי מוקד ברור). את מדברת על נכונות חדשה (קראת לזה אומץ) להיפתח ולשתף אדם נוסף בקושי שלך, וזו בדיוק מהותו של טיפול פסיכולוגי. כשחושבים על טיפול פסיכולוגי "מבחוץ", זה נראה באמת קצת מוזר ולא טבעי, אך הניסיון מלמד שרוב המטופלים מצליחים בשלב זה או אחר לראות במטפל בן-ברית חשוב, אליו אפשר להביא את כל ה"שדים והרוחות" שבתוכנו. פסיכולוגים מיומנים מאד הן בתקשורת בינאישית והן בהקשבה פעילה ואמפתיה. אני מאמינה שטיפול פסיכולוגי יכול לעזור במידה זו או אחרת לכל אחד, ולו מעצם השיתוף והקרבה. חנוכה הוא חג האור והגבורה, ובעיני זה זמן נהדר להחלטות מהסוג שקיבלת. בהצלחה ליאת

ד"ר שלום. הייתה לי תופעה מוזרה מאוד,רופא משפחה אומר שזה פסיכולוגי אך לא הסביר כלום. האם תוכלי להגיד לי מה שם התופעה והאם זה באמת פסיכולוגי. אני עבדתי במשך שבועים כ 12 שעות כל יום.יום אחד כאשר הגעתי לעבודה בלי שום סיבה התחלתי לבכות,ידיי רעדו.הלכתי עם בנות לחדר אוכל,שתיתי מים ונרגעתי.אך פתאום התחלתי להרגיש שהאצבעות שלי בידיים יחד עם כף היד נסגרים ואני לא יכולה לשלוט בהם ולפתוח אותם,הרגשתי שאני לא יכולה לשלוט גם ברגליים. ואז הרגשתי קפיצות בבטן,לאחר כמה שניות כל הגוף התחיל לקפץ מעלה ומטה ולא יכולתי לעצור זאת.הדבר נמשך כדקה והפסיק בעצמו. ואז הרגשתי שאני לא מרגישה חלק מגופי,זה התחיל ברגליים והתחושה עלתה כלפי מעלה,וכבר לא הרגשתי חלק מהראש. המנהל שלי לקח אותי כדי להסיע לבית חולים.הלכתי בעצמי,כאשר אני נשענת אליו,כי כל הגוף היה כמו צמר גפן. ככל שהתקרבנו אל מכוניתו,כך לאט,לאט,הידיים השתחררו וככל שהתרחקנו מעבודה,כך הרגשתי את עצמי יותר טוב. בסוף ביקשתי ממנו לנסוע אל קופת חולים שלי. האחות עשתה לי בדיקת שתן,וראתה שהתייבשתי.רופא משפחה לאחר שסיפרתי לו,שאל אך אני מרגישה עכשיו,אמרתי שבסדר.אמר שאני בריאה ושאני יכולה ללכת הביתה. הגעתי הביתה,ובאמת הרגשתי טוב,רק הקאתי.בלילה עלה לי חום ל 39.הזמנו רופא והוא אמר שיש לי הרעלת קיבה נתן לי זריקה ונתן הפנייה לבית חולים אם המצב יחמיר. לא השתמשתי בהפנייה,כי הרגשתי טוב. מסתבר שמהלך השבועיים רזיתי מ 47 ל 41 (גובה שלי 153).הרופא שהזמנו הביתה,אמר שתת משקל זו הסיבה שגוף שלי הגיב בחומרה כזו להרעלת קיבה. האם תוכלי להגיד לי מה באמת היה לי. תודה רבה מראש

שלום אורנה, מאחר ואיני רופאה, לא אוכל לעזור לך בהסבר טוב יותר מזה שנתנו לך רופאייך. מאחלת לך שפע בריאות ושמחה בחג האורים ליאת

ליאת שלום. ברצוני רק לדעת אם הדבר פסיכולוגי,כפי שאמר רופא משפחה,מה השם לתופעה הזו. כי הוא לא אמר שם,ופסיכולוגי זה יכול להיות הרבה מאוד דברים. תודה

השבתי לך למעלה.

אני שוקל טפול פסיכולוגי וצריך לדעת שני דברים: 1. עד כמה פסיכולוג יכול לעזור לי בפירוק כעסים כלפי אדם מסוים עמו אני חייב לבוא באינטרקציה? אבקש להדגיש שאני מתכוון לשינוי חד צדדי (כלומר בי) ולא למתן כלים איך לגשת לאותו אדם ולהגיע עמו לעמק השווה, מפני שההנחה היא שמדובר באדם שעמו אי אפשר לדבר. 2. מה המחיר של טיפול פסיכולוגי?

שלום אורי, טיפול פסיכולוגי מתמקד, ברוב המקרים, במטופל עצמו, באישיותו, רגשותיו, תפיסת העצמי שלו ותפיסת היחסים הבינאישיים - כפי שהם מצטיירים ונחווים אצלו. כעס יכול לתפוס מקום מרכזי בטיפול. בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי הדגש יהיה על דפוסי חשיבה והתנהגות (הגמשה של היכולת לווסת כעסים), ואילו בטיפול דינמי המוקד הוא קונפליקטים לא מודעים או יחסי אובייקט, כפי שבאים לידי ביטוי במפגש שלך עם מי שמכעיס אותך כל כך. אז בהחלט יש מה לעשות בטיפול ועל מה לעבוד. טיפול פסיכולוגי פרטי יכול לנוע בתוך טווח מחירים רחב למדי שבין 200 ש"ח ועד 400 ויותר. במסגרת קופות החולים אפשר לקבל טיפולים מוזלים יותר (סביב 160 ש"ח) אך מוגבלים בזמן, ובמרפאות ציבוריות של משרד הבריאות הטיפולים הם חינם, אך ממתינים להם זמן רב ביותר. אם אתה סטודנט, כדאי לדעת שגם באוניברסיטה יש שירות פסיכולוגי (125-160 ש"ח). בהצלחה ליאת

ליאת התקופה הרעה הזאת לא נגמרת.עוד ועוד דברים מטרידים אותי...מקשים עליי לנשום..מרגישה שקורסת ...נמאס לי מעצמי כבר..נמאס לי להתמוטט כל פעם...איך?איך השדים לא מניחים לרגע?עייפה מהמאבקים חסרי התכלית...אולי אני זאת שמוותרת... ואני מנסה..אבל המאבק הזה קשה.. השבוע סבתא שלי נפלה במדרגות קיבלה מכה נורא חזקה בפנים וברגל...אוךךךך זה נורא...קשה לראות אותה ככה..אנחנו איתה כל יום בבית החולים...כולם דואגים סביבה שלא ייחסר כלום..והיא לא מבינה על מה "הרעש",תמיד עם חיוך על הפנים, ואני יודעת שקשה לה...סבתא שלי מדהימה, אני לא אומרת זאת כי היא סבתא שלי,פשוט היא כזאת..מיוחדת.. מה עוד? היום טיפול..עוד כמה שעות... עכשיו..מתהפכת לי הבטן לפני... בפגישה האחרונה עלה נושא מאוד כאוב,מאוד טעון ריגשית... עכשיו..אני פשוט עצובה..קשה התחושה שקשה לתארה... אין בי כוחות להמשיך כאילו נשברו לי הרגליים ואין בי את הכוחות לקום מחדש... סליחה.. ותודה שקראת,ליאת...ובברכת חג שמח, חן

חן יקרה , מקווה שהרגשתך הוקלה מעט לאחר הטיפול .. מאחלת לך חג אורים שמח ושהשנה הזו תהייה מוארת יותר .. איתך , שרית

שלום חן, שלמה המלך אמר "שבע ייפול צדיק וקם". מאחלת לסבתא שתהיה הכי מהר שאפשר על הרגליים. אני רוצה להאמין שהמסירות והאהבה שמסביב יחישו את התהליך. ובאשר לך - חכמי המקרא ידעו לקרוא מסר חשוב נוסף בדבריו של שלמה המלך: אין משמעות להצלחה ולהישג אם לא קדמו להם כישלונות או מאמצים כבירים. הקשיים ("נפילות")הם חלק מתהליך של צמיחה, למידה, התפתחות והבראה. מאחלת לך שתקומי, בסופו של דבר, לזמנים טובים יותר. חג מואר ליאת

ליאת, המילים שלך,אלו ואחרות.כל פעם מחדש הן כמו מגדלור באפילה עבורי. תודה לך. עוד רוצה לספר שסבתא מרגישה טוב יותר..וכנראה תשוחרר מבית החולים,כבר מחר.ואם לא אז ביום ראשון לכל המאוחר... היא בסדר..זה נס החנוכה שלי... היום ביקרנו אותה במחלקה ,עשינו לה שמח :-) בטיפול אתמול היא בא-מ-ת הצליחה לגעת בי..באופן מדוייק ... אבל היה משהו בשיחה,ואני לא יודעת להצביע ספציפית מה בדיוק גרם לי להרגיש רע.. כשיצאתי מהטיפול לא היה איבר בגופי שלא כאב... וליבי פשוט נשבר.. כשהגעתי הביתה התעורר שוה הדחף לחתוך את עצמי,אחרי ,כמה? 3 חודשים שלא חתכתי... אבל התגברתי עליו.. מאחלת לך גם חג שמח ומואר, ותיזהרי אם הסופגניות... חן

ואני מצטערת שאני רושמת לא במשמרת שלך..וסליחה אם רושמת הרבה לאחרונה ..ושאני מבקשת שתקדישי מהזמן הפרטי שלך,ותעני..את לא חייבת כמובן..אבל אם יש לך אפשרות..להיכנס ולעזור .. לא נעים לי לבקש.. אבל..רע לי...כואב כל כך..שאני כבר לא מצליחה להקליד בגלל הדמעות שחונקות אותי..אני רציתי לשאול אותך אם יש איזה שהיא שיטת טיפול שיכולה לעזור לי..לשנות את החשיבה..או לעזור לי פחות להתמקד בכאב העצום ..שאני חווה יום-יום...כאב שמציף פתאום בלי סיבה שנראית לעין..וברגעים מסוימים.. לא נותן לי לנשום..מחליש אותי נפשית ופיזית..וגורם לי לרצות לשים קץ לחיים...גם אם הכל מסביבי טוב..פתאום יש את הרגעים שאני מתפוררת..וקשה לי להסביר..למה זה מציף אותי פתאום.. למה כל כך כואב לי...עכשיו ברגע זה אני רוצה להתאבד...לא אעשה את זה משום שיש לי משפחה ...שצריכה אותי..חיה..ואני לא יכולה לגרום להם כאב כזה..אם אמות..הם לא יעמדו בזה..אם ידעו מה עברתי...הם לא יצליחו להבין איך חייתי ככה כל השנים... איך הדחקתי... דברים כאלה...כמו שעשו לי...הפוגעים ... אני מפחדת שאם אבא שלי יידע..הוא יהרוג אותו.. ואח"כ אותי...או גרוע מזה שיאשימו אותי...אני גם כך מרגישה כל כך אשמה...על זה ששתקתי....והיום המסר שלי לכל בחורה שעוברת את זה הוא לא לשתוק,להתלונן,לדבר על זה...לא לתת לזה להימשך כי אז זה ילווה אותה כל החיים... והיא תיאלץ לחיות עם כאב שלא ניתן לריפוי וגם אם הוא ניתן זה דרוש מאמץ רב...והתהליך ארוך וקשה...ועם המון נפילות בדרך...לא מאחלת לאף אחד לעבור מה שעברתי..לחוות מה שחוויתי.. אני מרגישה שאני נופלת ישר לתוך התהום הזאת...ואני לא מצליחה לעצור את הנפילה...ואין קרקע לנחות עליה...כמו בור בלי תחתית...מרגישה שמהנפילה הזאת אני לא אצליח לקום..אלא אם כן אני אתאבד..וכואב לי להגיד את זה...כי להתאבד זה לברוח..מהתמודדות..להתאבד זה מעשה לא אחראי..לא מוסרי...אסור .ומפחידה אותי המחשבה על זה...אז אני מחכה שמשהו אובייקטיבי יקרה...ופשוט יהרוג אותי...אבל עם "המזל" שלי זה לא יקרה...ואני אמשיך לסבול ...והגרוע מכל הוא שאולי איפה שהוא בתוכי..בתת מודע...זו הבחירה שלי,לסבול...תמיד הייתי גרועה בבחירות... אבל אני יודעת שאני לא רוצה להמשיך ככה...לא רוצה לסבול יותר..אני רק רוצה להיות מאושרת..לראות את האור..לא לחיות כמו רובוט אוטומט בלי רגשות..אני רוצה להפסיק לכאוב...כי הכאב הזה מציב בפניי הרבה מכשולים...הבנתי שיש לי פחד מחתונה...אני לא רוצה לעבור את מה שאמא שלי עברה...אלימות,השפלות...זה מסביר למה קיבלתי 3 הצעות נישואים בחיי,ואני עדיין בסטטוס רווקה( מחבר הקודם שלי, מידיד שלי שהיה מאוהב בי שש שנים,ומהחבר הנוכחי) וכואב לי שאני כזאת דפוקה....ובאותה נשימה שאני אומרת שיש לי פחד מחתונה אני יכולה להגיד שאין דבר שאני רוצה יותר מלהקים משפחה...וזה בהישג יד עבורי...ולמרות זאת אני חוששת לעשות את הצעד הזה...אולי בגלל שגדלתי בבית כזה... אולי לא..פשוט קשה לי לחשוב על סיבה אחרת ... שתעצור אותי מלהתחתן אם זה החלום שלי..כי אני בנאדם עצמאי,אחראי,אני במערכת יחסים בריאה..ומה שנשאר זה לעשות צעד קדימה...אבל אני פוחדת מצעד כזה...נורא... מצטערת שאני מתבכיינת כאן אבל זה מה ש(גם אבל לא רק) כואב לי עכשיו. ודבר נוסף שכואב לי להגיד אותו...ואמרתי אותו בטיפול...והוא שהפוגע הראשי...קרוב משפחה שלי...פגע בי כשההית קטנה וזה נמשך כמה שנים..עד שיום אחד איימתי עליו...וזה נפסק...יום אחד הוא שמר עליי...כשההורים שלי יצאו לבלות איזה ערב, והיתה איתי בבית עוד חברה...היינו בנות 9 ...והוא...שם סרט כחול...ואונן לידנו...מאז עברו כמה שנים בגיל 17-16 היא היתה נערה פתיינית...ויצא לה שם בבצפר..של אחת ש..נותנת..והתרחקנו...לא בגלל זה אבל מכל מיני סיבות..אחרות..הריחוק היה יותר מהצד שלי....אני לא יודעת מה קורה איתה היום....אבל יוצא לי לחשוב עליה מפעם לפעם,ואני תוהה אם היא בסדר...ואני מרגישה אשמה שהיא היתה איתי שם,אני רציתי שהיא תבוא,לא ידעתי שהוא יעשה מה שהוא יעשה בנוכחותה.... אני מרגישה אשמה .כאילו אני פגעתי בה... למרות שאני יודעת שזה הוא אשם... ואני ממש צריכה פתרון לכל הכאב הזה...אני צריכה להבין למה אני נתקעת על מקרי האונס שקרו בעבר ולא מצליחה להשתחרר ,להמשיך הלאה בלי שהכל יכאב כל כך...ואני צריכה לדעת איך להתמודד עם כאב ועם תחושות קשות...ליאת אם את יודעת על טיפול מתאים,שאני יכולה לנסות ועוד לא ניסיתי.... כזה שיכול להקל על החיים ואפילו במעט.... ליאת,הלוואי ותוכלי לסלוח לי שאני רושמת לך,מקווה שלא לא כועסת עליי שזה לא במשמרת שלך. את לא צריכה להגיב...אלא אם כן יש לך פתרון להציע,שיטת טיפול יותר מתאימה או כל דבר אחר שיוכל להקל בטווח הקרוב... בתודה מראש חן

פעם כשלימדתי אמנות, למדתי משהו ממורה דגולה שהעבירה השתלמות, וניסיתי את זה לא פעם עם ילדים: לקחת גיר שמן ("פנדה") בשתי הידיים, לעצום עיניים, ולהתחיל לצייר איך שבא. קוים נקודות משיכות עיגולים. קראנו לזה חימום. והילדים, חלקם, היו מתחממים שיעור שלם, בהנאה גדולה. סופסופ מישהו אמר להם, ונתן לגיטמציה לשרבט (לא - חס וחלילה - לקשקש) מה שבא. יותר מזה: הייתי עוברת ליד מכונת הצילום, לוקחת ערמת דפי A4 (כן ה"רגילים" ה"קטנים"), שמה ערמה על כסא אחד ואמרת לילדים שמי שמסיים ורוצה שם את הציור הגמור על כסא שני, ולוקח עוד דף. בסוף השיעור היתה מתרוממת לה ערימת ציורים על הכסא הריק. ואני הייתי לוקחת אותם ונפרדת מהם על יד הפח הראשון שנקרה בדרכי. זה לא אכזרי כמו שזה נשמע. הילדים - וגם אנחנו - היו זקוקים לתהליך, ולא לתוצר. היו זקוקים ל"תעיז". בקיצור, יקירה, אני מנסה לומר לך, תנסי. קחי ערמה, שני גירים, עצמי עיניים, (סגרי את הדלת שאף אחד לא יראה), ותעיזי. עם עצמך, לא אצלה. ואחר כך אולי גם אצלה? ותמיד, אם את מחפשת דימויים קונקרטיים, אפשר לקחת את ה"חימום", לצמצם עיניים, להפוך ולסובב, ולחפש מה יצא. בטוח שאם תחפשי טוב תמצאי את הברושים.

תודה... כתבת נורא יפה יכולתי ממש לדמיין את ערמת הדפים הצבעונית הולכת ומתרוממת לה :-) זה כיף! עם עצמי אני דווקא מציירת... גם שרבוטים וגם לא שרבוטים בכלל ויש גם ימים שאני מציירת לעצמי בצרורות..כמו הילדים- מחסלת ערמה.. יש משהו בתנועה של היד שמרגיע..יותר חשוב ממה שיוצא בסוף. רק לידה עוד קשה לי. לפני המון חודשים, כשעוד הייתי מנסה איתה, זה היה מלווה בכעס ומרמור..אני חושבת שעוד לא הייתי באמת קרובה, או נכונה להתמסר קצת לקירבה שלה. מאבק הכוחות התבטא רק שם- בציור. עכשיו זה אחרת. היא קרובה אליי יותר מאי פעם, והמחשבה עליה (לאורך כל היום) מעלה בי חיוך. כאילו אני מחבקת אותה מבפנים.. זה מוזר. מוזר-נחמד-נעים. (היא חמודה, הגברת שלי :-) אולי לכן חבל לי שלא הצלחתי גם בציור לשחרר קצת, ולא רק במילים. אני מניחה שזה יגיע.. לא בטוחה אם אעביר כל כך בקלות את היכולת לפעול ולא רק לדמיין שפעלתי, מהציור לחיים, אבל מה אכפת לי לנסות :-) מקווה שאת לא בחוץ עכשיו..- מבול! (מנחשת שזכית בכמה ימי חופש..) תודה שכתבת, Take care לילך.

לילך משמח לשמוע שאת מציירת ומשרבטת עם עצמך. וגם משמח לשמוע אותך נינוחה. אני לא נרטבת - אל דאגה. בקיבוצית קוראים לחופש הזה "ביטול גשם" הרבה אור לך

שלום לך , הני מועסק בקידום מכירות בת"א במקום קבוע . לצצידי נמצת נציגה של חברה מתחרה הנוהגת לכנות אותי בשמות מיניים כל הזמן , בפרהסייה - " חתיכת הומו " , " חתיכת הומו " ... אמנם אין לי כאלו נטיות , אבל קריאות אילו מטרידות אותי גם בעבודה וגם מעבר לעבודה . מדובר בבחורה חצופה , כבדת משקל וגסת רוח . הכי גרוע שאנשיפם בפרהייסיה שומעים זאת כל ההתרעות לבחורה הזו לא הועילו , כולל אזהרה שאתלונן במשטרה . המצב נמשך מספר שבועות ללא הפסק . מה דעתך ? לגשת למשטרה ?

האם מיצית את העניין בתוך כותלי העבודה יש לכם אולי במקרה בוס משותף שניתן לדבר איתו? לגשת למשטרה על הטרדה מילולית לא תפיק מכך דבר.

אני לא חושב שמטרה תעזור אבל אתה יכול לתבוע אותה ויש על זה תקדימים.... שמען אמסלם שבמשך שנים קראו לו אמסלם ההומו ביציעים למרות שהוא לא... תבע עיתון שבכתבה על הומואים הם שמו כותרת שהיה כתוב בה "אמסלם לא לבד" וזכה....בהרבה כסף

תקרא לה בחזרה חתיכת לסבית"

שלום למוטרד, חיפשתי (ומצאתי!) בשבילך את דבר החוק בנושא - http://www.tamas.gov.il/NR/exeres/00979E8E-8382-4CFB-BCAD-8CA881470727.htm ומסתבר שההתנהגות שתיארת נופלת לתוך ההגדרות של הטרדה מינית במקום העבודה. כדי לדעת האם יש טעם ממשי בתביעה מסוג זה, ומהן השלכותיה, מוטב להתייעץ עם עורך דין. מכל מקום, ללא קשר להעדפותיך המיניות, יש לי הרגשה שהמשמעות המיוחדת שאתה מעניק לאמירות המטופשות שלה "מתדלקת" אותה ומעניקה לה תחושת חשיבות וכוח. במקרים כאלה מוטב לנהוג כבזבוב טורדני: לסלק במחוות יד ולשכוח. בהצלחה ליאת

לאחר 5 שנות טיפול אני מרגישה צורך להעלות את תדירות המפגשים,אך אינני יכולה לעשות זאת מפאת ההיבט הכספי.כתבתי למטפלת שבתם המפגש קשה לי לעזוב ואני מרגישה צורך עז להיות במחיצתה כשהמרווח עד למפגש הבא תמיד ארוך וקשה למדי.נראה לי שאני מבלבלת אותה בתחושותי אלו והיא לא ממש יודעת כיצד להתייחס אליהן,לעיתים אני חשה שגם היא קשורה אליי יותר מידי ואני סוגייה שעולה בשיחות שלה עם המנחה שלה,אבל זו רק ספקולציה.אני כל הזמן,ממש כל הזמן חושבת עליה.מה עובר עליי?אני מנסה לפרוץ את הגבולות של הטיפול?

שלום יובל, את כל מה שכתבת הייתי מעבירה במלואו לחדר הטיפול שלך... כל-כך חשוב שהיא תדע עם איזה תחושות, מחשבות ופנטזיות את מסתובבת: שאת מבלבלת, שאי אפשר להכיל אותך בצורה טובה, שאת סוגייה בהדרכה... נסי לדבר על הדברים בפתיחות ובישירות, כפי שכתבת, ואני בטוחה שעבודתכן המשותפת תקבל כיוונים משמעותיים וחשובים. בהצלחה, אורנה

ואם איני מסוגלת לדבר על כך איתה...שכן כפי שאת כותבת כנראה אכן מדובר בפנטזיות,כך שאפילו מביש לדון ולהעז להעלות זאת.פנטזיה נמצאת עמוק בתוככי המחשבות והיא סוג של אשלייה לא ממומשת,כך שאולי אני מפחדת לשמוע מה יש לה לומר בנידון.

גם שאני צריכה לבטל פגישה או שפסיכולוגית מבטלת כשאני חושבת על זה לפני הביטול אז זה תמיד למה לא אם צריך לבטל מבטלים. אבל כל פעם העוצמה של התחושה שאני מרגישה מייד לאחר הביטול מדהימה אותי מחדש... אני לא כל כך יודעת לתאר את התחושה זה לא בדיוק כאב לא אכזבה זה אולי משהו באמצע לא ברור...(וגם לא) למה זה קורה לי?? אין לי לזה כל כך תשובה .. (הדבר היחיד שאני מבינה שזה מרגיז אותי שהיא מבטלת תמיד ברגע האחרון ולדעתי זה לא פייר כי זה משבש לי את התוכניות, אבל התחושה המוזרה לאחר ביטול שאני מתארת לא קשורה לתופעה זו)

שלום רחל, מעניין עד כמה שאלתך נוגעת בשאלה-תשובה הקודמות... נוגעת במפגש הנוצר במרחב הטיפולי, מפגש שלא בטוח כלל שאפשר לבטל אותו, במובן שהוא ממשיך ומתקיים בנפשם של המשתתפים הקבועים גם ללא מפגש קונקרטי. רחל, כללי הביטול הנאותים אמורים לחול על שני הצדדים, וכדאי שתשתפי אותה בתחושתך שהביטול שלה אינו הוגן. מעבר לכך, כדאי לחשוב על המורכבות שבביטול כעדות למורכבות הקשר, וזה בסדר גמור... לילה טוב, אורנה

ביטלתי שוב את הפגישה!! למה? אין לי תשובה!!! פשוט ביטלתי, אבל ממש ממש לא רצית לבטל, אבל כן ביטלתי שבועים ברצף. למה אני עושה את זה? האם אני מענישה אותה על זה שהיא מכאיבה לי? מחזירה אותי אחורה לכאב? על זה שהיא לא מתקשרת לשאול בשלומי? על זה שהיא נוטשת אותי כל השבוע? אני כן רוצה להיות שם, אבל אני ממשיכה להראות לי שאני לא רוצה להיות שם????

שלום נקודה.... אולי יותר, הפגישה, כשמה כן היא, זמן של מפגש - עם האחר ועם החוויה הפנימית שלנו. העלית מספר אפשרויות חשובות כל-כך, נבונות כל-כך, כהסבר למניעת רגע המפגש. כל שנותר הוא לאסוף את הכוחות להעלות אותן בפניה... להתעקש עם עצמך ואיתה על מפגש אמיתי. בשבוע הבא, בסדר? אורנה

אוף אורנה.. יש ימים שלא להגיד כלום מתיש יותר מלהגיד משהו חזרתי מותשת ומאוכזבת קצת שהיה לי כל כך הרבה מה לספר ולא הצלחתי כלום. סוג של בהייה פנימית זה היה. ודווקא היום, לראשונה מזה חודשים ארוכים, רציתי לנסות ולשוב לצייר אצלה. אבל זה לא הצליח לי. זה לא הולך לי אף פעם. אני בוהה בדף, אומרת לעצמי שאנשים אחרים וודאי ישר מציירים, או שמצליחים להתנהל בביטחון סביב זה ופשוט ליצור, ואז אני מנסה לדחוף את עצמי בכוח לא לבהות ולתכנן ולחשוב יותר מדיי אלא פשוט לצייר. אבל אני לא יודעת פשוט לצייר, אני יודעת לבהות בדף עד שהוא מתמלא בדמיון בצורות וצבעים ואז לנסות לצייר ממה שראיתי. אבל כשהיא מסתכלת מהצד, ואני מטרטרת לעצמי ש"נו כבר! נו כבר! נו כבר תציירי!"..זה פשוט לא מצליח. היום ראיתי כבר את שורת הברושים בחושך, שהגיחה בדמיון מהדף הלבן, ואפילו ידעתי למה היא שם, אבל כרגיל- החלק הכי קשה אצלי זה לגרום ליד לזוז. היד שלי ביישנית כל כך..היא מתביישת להשאיר סימנים על הדף, להשאיר סימנים שאי אפשר למחוק אחר כך. זה לא כמו צלילים שנעלמים מהר- הציור עומד שם מולך. מצביע לעברך באצבעות נחרצות שמסרבות להעלם. "נו כבר, יד, אל תפחדי כל כך", ניסיתי להגיד לביישנית שלי, אבל היא מרפה את ידיי, היד שלי, את ידיי ואת רוחי. אני פשוט לא מצליחה. זה בסך הכל לצייר, אני אומרת לעצמי, זה לא סיפור גדול, למה כל כך קשה לי?.. אבל אם זה היה קורה רק בציור.. אלף שיחות אני מקיימת בתוכי לפני כל דבר קטן (היא קוראת לזה "בית משפט פנימי"), והקטגור שלי כל כך משכנע שחוץ מלראות שורות ברושים בדמיון, ועוד אלף ואחד דברים בדמיון, שום דבר כמעט לא מקבל ביטוי ממשי. הכל קורה אצלי בדמיון. זה יכול לקחת לי שנה להוציא משהו פשוט אל הפועל. איך כולם מצליחים להתנהל ללא היסוס סביבי? מאיפה התעוזה הזאת..? אני מחייכת לעצמי, פלא שאני נופלת לישון?.. מעייף נורא הקשקוש הזה.. אורנה, כשיהיו לי ילדים, ביום מן הימים, הם לא ישמעו ממני פעם אחת "שלא תעיז".. רק "תעיז! תעיז! תעיז!" זה כל כך חשוב... להעיז... אבל בנתיים היד הביישנית עוד נותנת את הטון.. פטפטתי מדיי? אולי אלך עכשיו. שיהיה לך ערב נעים, אורנה יקרה, עם שפם-סוכר מצחיק ואורות-חנוכה מרקדים. גם פנימה :-) לילך

לילך יקירה, נוגע לליבי בית המשפט הפנימי שלך, את מי הוא ממהר כל-כך לשפוט, ולמה.... באמת אי אפשר לצייר כך, להיות יצירתית, לחלום, להיות ספונטנית, להחליט החלטות קטנות כגדולות. הייתי רוצה לומר לך: לשחרר, אבל זה בערך כמו להורות למישהו להיות ספונטני, עכשיו... במקום זאת, אציע להתבונן בחוויה הפנימית שלך, כפי שהיא, מבלי לעשות לגביה דבר. רק להתבונן, אבל באמת רק להתבונן - לא לשפוט, לא למיין, לא לגרש מחשבות מסויימות - לא פשוט אבל מאוד מועיל. אם תרצי, נוכל לחשוב עוד. בינתיים, לילה טוב מאוד, אורנה

אורנה, תודה על תשובה חמימה וקרובה.. לא מוצאת מילים מתאימות..אבל נגעת בי מאוד. להתבונן זה קשה, אבל אני אנסה שיהיה לך סוף שבוע חמים ונעים, לילך

אורנה יקרה, אני לא יודעת איך לשאול את הבלבול שלי. אם תצליחי לשאול בשבילי זה יטיב. אתמול הייתה הפגישה הטיפולית שלי. הגעתי באופן די מורגל וידיעה שהטיפול יהיה באופן כזה בו אני לא ממש אדבר על משהו ושהמטפל ישתוק כהרגלו, אך לא כך היו הדברים הוא היה לי שונה אתמול באופן כזה, שפתאום הוא דיבר, הוא ידע שכואב הוא שיקף לי את רצוני למות. כל חיי חיכיתי לרגע בו ארגיש מורגשת שהשתיקה הכל כך כואבת של אלו מסביבי תתנפץ או לפחות שאמצא בה סדקים לפרוץ. ככל שהוא דיבר יותר שתקתי יותר הרגשתי שאם אפתח את פי הדמעות יפרצו ולא יפסיקו. רציתי לברוח מהחדר מעצמי מהכאב הזה שיוצר חריצים חריצים בגופי. אם לא די בכך הוא התקשר לשאול בשלומי עוד באותו הערב. הוא הרגיש שלא הכל כשורה. אמרתי לו שפעם ראשונה בטיפול הרגשתי פחות לבד, התביישתי לומר שזו פעם ראשונה ב29 השנים שאני נושמת. היום לצד הכאב הפיזי והרצון למות שמשום מה יש לו חייים משלו וגודל מדי רגע ,( עדיין לא גיליתי ממה הוא ניזון מי מאכיל אותו שהוא הופך להיות עצום),התעוררתי עם פחד נוראי, פחד מכך שפתאום מישהו רואה אותך, פתאום מישהו יראה את החלקים הנוראיים שכל כך הטבתי להסתיר. לא יודעת איך חיים כאשר מישהו הופך להיות עד לכאב שלי. השתיקה המוכרת היה בה כאב נוראי אך גם משהו מנחם, שמוכיח את צדקתי, שכשאמות, אמות בשקט בלי להכאיב לאחרים סביבי, שעשיתי את תפקידי נאמנה והתמודדתי עם כל מה שחיי זימנו לי. למרות הטיפול אתמול שאולי יחשב עבורכם כחומר דינאמי טוב ואף התקדמות. אני בבילבול יותר מתמיד עד כמה שזה אפשרי במוחי המבולבל ממילא. מפחיד אותי שעכשיו המטפל, משהעז לשאול ולראות, ישאל אותי שאלות בפגישה הבאה שאני לא מסוגלת לענות אותם לעצמי, שאדבר על חוויות שאף פעם לא הצמדתי להן מילים. אני נלחמת מדי רגע מלשים קץ להכל, פוחדת להגיד למטפל שלא ישתדל יותר מדי כי זה רק עניין של זמן עד שתהיה לו מטופלת אחת פחות. לא רוצה עוד אדם שיתעצב במותי בעיקר האדם הראשון שהושיט יד והעז להיות בשבילי. חג אורים שמח

סתם יקרה, כתבת מתוך בלבול וסערת רגשות, אך משהו באמירה שלך מתייצב חד וברור: התנועה בין הרצון לקבל הכרה ומבט שרואה באמת, לבין הפחד הנורא מפני אותו המבט עצמו. את לא רגילה למבט, לא יודעת מה עושים איתו, הוא מבלבל, מה נעשה אם יהיה לזמן מה ויעלם, איך נחזור להיות כפי שהיינו, כבר עדיף שלא היה בא בכלל... סתם - טוב שבא המבט שראה אותך. תני לו להישאר. תני לעצמך לגלות את עצמך איתו. ואת המוות, בבקשה, תשאירי לשיבה טובה. ממילא דרכו להגיע, אז בואי ננסה לעשות את המיטב עד אז. לילה טוב וחם, אורנה

ההומור הסרקסטי לא נגע נכון, לא כולם מחוייכים כרגע...

לשולם לכולם למנהלי הפורום המסורים ואף לנעזרים בפורום זה הרצוני בראשים דברי אברך את מנהלי הפורום בברכת חג אורים שמח ומכאן עבור לנעזרי הפורום. ויוסיף אותפ לברכתי ואומא.שאור הנרות יאיר לכםוישלח לכם האל ברכת אור ושמחה בחחים ואותו אור ינתך אותכם ויעזור לכולנו לתעייל את האנגיות לכיוונים טובים ורצוים לנו. ובנוסך שיפתח את נתיב חיים בברכה שלום שקט ושלוה. שלכם וכאן בשבחלכם תמיד שולמית.

שולמית, אני מודה לך על דברייך המאירים, המוסיפים חמימות, אור ושמחה לחג החנוכה. שיהיה גם לך חג מתוק, מואר וחגיגי שלך ליאת

אורנה יקרה .. מה שלומך?.. אני מניחה שההודעות שלי כתגובות ובכלל נעלמות איכשהו ..:-( חוצמזה , העברתי לך אי מייל אתמול ראית?.. חיבוק ממני , שרית

שלום שרית, לגבי הודעות נעלמות - במשמרת שלי לא התקבלו הודעות נוספות ממך, כך שאני מניחה שהודעותייך קשורות לעצים מוקדמים יותר, במשמרת של דרור או של ליאת. במקרה כזה באמת עדיף לשלוח הודעה חדשה, כדי שאוכל לראות אותה במשמרת הנוכחית. בנוגע למייל - מדובר במסתורין, משום שגם הוא לא הגיע. אם את יכולה, כתבי הודעה כאן, בפורום, כדי שכולנו נוכל לחלוק עמך את הרגשתך. אני מקווה ששלומך טוב, ומאחלת לך הקלה ויציבות, אורנה

יש מקום שבו אוכל לראות רשימה של הפסיכולוגים שעובדים עם קופת חולים כללית, ומי מהם מומלץ?

שלום באפי, את הרשימה תוכלי לבקש מקופת החולים עצמה, אך בנוגע להמלצות תצטרכי להסתמך על מכרייך. חשוב מכך - כדאי להיפגש עם המטפל/ת בראש פתוח ומתוך הקשבה לתחושתך הפנימית. בהצלחה, אורנה

האם יעוץ מפסיכותרפיה או מפסיכולוג, זה שוה ערך? אני רוצה ללכת לפסיכולוג דרך קופת חולים כללית ונתנו לי רשימה של רופאים , על חלק רשום מקצוע פסיכותרפיה

שלום לימור, שאלה מורכבת. נכון להיום, פסיכולוגים קליניים, פסיכיאטרים ועובדים סוציליים קליניים מוסמכים ורשאים לתת את הטיפול הנפשי המכונה פסיכותרפיה. אל תתביישי לשאול על ההכשרה ולקבל תשובות ברורות, אם כי סביר שקופת החולים כבר מיינה בשבילך. בהצלחה, אורנה

אהלן אורנה, (נורא נעים לקרוא אותך הערב..) זה שיר חנוכה האולטימטיבי בעיניי! אז אני מקדישה אותו לכולנו (ואולי גם את לביבה מעופרת יצוקה..שיהיה.. :-) את מוזמנת לפזם לקצב המארש.. אני מחבבת את המקצבים הלוחמניים האלה :-) שיהיה לילה טוב, לילך נ.ב. לא נעים להודות, אבל תמיד שרתי "בסלע חצבנו אדם" :-) .. לחצוב עד דם כבר נשמע פשוט יותר.. אנו נושאים לפידים מילים: אהרון זאב לחן: מרדכי זעירא אנו נושאים לפידים בלילות אפלים. זורחים השבילים מתחת רגלינו ומי אשר לב לו הצמא לאור - ישא את עיניו וליבו אלינו לאור ויבוא! נס לא קרה לנו - פך שמן לא מצאנו. לעמק הלכנו ההרה עלינו מעיינות האורות הגנוזים גילינו. נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו בסלע חצבנו עד דם - ויהי אור!

שלום לילך יקירתי, אין על החג הזה... פשוט אין... אין כמו קצת עופרת יצוקה בבטן, שפם של אבקת סוכר, וילדינו רוקעים ברגליים לגירוש החשיכה בפנים ובחוץ... בשמחת ניצחון קטן (על יווני כזה או אחר), אורנה

שלום, אני בת 35, כחצי שנה אחרי לידה שניה. כל החודש האחרון של ההריון וכך גם בחודש שאחרי הלידה היתי מצויה במשבר משפחתי, שבינתיים חלף. מאז הלידה אני מרגישה מאוד רע מבחינה נפשית. אני מרגישה מאוד עצבנית. כל דבר הכי קטן שאינו כשורה מוציא אותי מהאיזון . אני צועקת ומתפרצת , גם על הילדים וגם על הבן זוג. אני מרגישה מאוד עייפה, וכל היום אני מפנטזת על הרגע שבו אוכל להיכנס למיטה. יש לי ירידה משמעותית בתפקוד היום יומי גם בבית וגם בעבודה - אני מאוד לא מרוכזת, מתקשה להתמיד במשימות, מתקשה להתארגן , שוכחת דברים . לפעמים אני מוצאת את עצמו פשוט יושבת ובוהה. לפעתים קרובות אני מרגישה עצובה מאוד, עד כדי רצון לבכות או להתבודד. אני מרגישה חוסר שביעות רצון מעצמי וכעס מאוד גדול על צורת התפקוד שלי, למרות שבאופן כללי אני מתפקדת, הבית מתנהל כשורה, הילדים מטופלים , יש אוכל, יש בגדים נקיים לכולם , אבל הכל בא לי ממש בכוח , ואני כל בוקר נלחמת ברצון להישאר במיטה ולא לקום. אציין שמזה 6 שנים אני מאובחנת כחולת פיברומיאלגיה. מאופי המחלה יש לי תקופות של ירידה בתפקוד, אך הפעם מדובר בתקופה ארוכה מהרגיל והרבה יותר אקוטית. אני מאוד סובלת מכאבים בכל הגוף ותשישות רבה, מעבר לרגיל . האם אלו נראים כסימני דיכאון ? לאן כדאי לפנות לאיבחון - פסיכולוג, פסיכיאטר? האם מקובל במצב כזה לתת טיפול תרופתי ואם כן - איזה ולכמה זמן? האם יש איזשהי דרך להקל על סימטומים באמצעים אחרים, כמו רסקיו או רגיעון או משהו נוסף?

שלום טלי, התשישות והעומס עולים מדברייך ומגיעים אלי בבהירות רבה... נכון שחלק גדול מהדברים שכתבת יכולה כל אימא לשני קטנטנים לומר לפעמים, אבל משהו בעוצמת הכאב, ברוגזנות, בתשישות ובייאוש מצביע על האפשרות של דיכאון. בהחלט כדאי לפנות לפסיכולוגית קלינית או לפסיכיאטרית ולקבל הערכה מקצועית של מצבך הנוכחי. יתכן שיומלץ על טיפול תרופתי, יתכן שאפשר להיעזר בטיפול פסיכולוגי לבד. אם תרצי להיעזר גם בטיפולים אלטרנטיביים אני ממליצה לבדוק את האפשרות של דיקור סיני ולברוח מהבית מפעם לפעם לשיעור יוגה. חשבי על הדברים, וראי עצמך מוזמנת להתייעץ עמנו עוד. בתקווה להקלה, אורנה

היי אורנה, מה שלומך? עוד פעם הגיע הרגע ועוד פעם אני מופתעת מעצם התגובה שלי למשמע המילה -חופש. היא נסעה לשלושה שבועות. קשה לי עם זה וקשה לי שקשה לי. מבינה שהתגובה שלי ילדותית להחריד אבל לא מצליחה להתגבר על זה. כמה הייתי רוצה לקבל את העדרויות שלה בשיוויון נפש. רוצה ולא מסוגלת. כואב לי מאוד. היא יודעת את זה וניסתה לעשות הכל כדי להקל על הכאב, השאירה לי כל מיני דברים שיעזרו לי לעבור את התקופה בלעדיה. התלות הזאת הורגת אותי. יש מצב שזה ישתנה?שאני אצליח להתגבר על תחושת הנטישה? שאני יפסיק להרגיש נבעטת כל פעם שיש הפסקה? מתגעגעת אליה מאוד. עננעת שמתקרבת לגיל 40 ומרגישה מנטלית בת 4.

שלום עננית, תמיד נעים לפגוש בך כאן... קראתי אותך וחשבתי על ההתכתבות הענפה שהייתה כאן בקיץ, זמן החופשות המסורתי, ועל הסטארט-אפ המצחיק-עצוב שהציעה אחת הכותבות - מטפלים-חלופיים לתקופת נסיעה... את יודעת מה, אני מציעה אותנו כאן כתמיכה חלופית, יומיומית, נוכחת, כך שתוכלי לעבור את הימים יותר בקלות עד לשובה של הדבר האמיתי... אני רוצה שתדעי שזה בסדר גמור בעיני להיות בת כמעט 40 עם תחושות נטישה של בת 4, זה הרי כל-כך לא עניין של גיל. זה לגמרי עניין של האופן בו גדלנו, של חוויות החיים שלנו, של ההתנסויות והתפיסה העצמית שאספנו עם הזמן ועמסנו על גבנו. וכן, אני חושבת שטיפול שמזמין אותנו להיפגש עם זה באופן עמוק הוא גם טיפול שיוכל לעזור לנו להרגיש קל יותר. לילה טוב וחם, אורנה

אורנה יקרה שלום, בעוד כחודש יש לי בחינה מאד גורלית. כל הזמן רצים לי בראש תסריטים בהם אני נכשלת. בנוסף על הבחינה יש לי עוד המון לחצים אחרים, בריאותיים וכלכליים. מרוב לחץ אני לא מצליחה ללמוד בכלל, ויוצא שאני בעצם גם לא מוכנה וגם לא מתכוננת. יש לי חברה אחת טובה, שדווקא מבינה אותי, אבל היא כל הזמן עסוקה ולא זמינה. יש לך איזה רעיון בשבילי חוץ מלמות? ברצוני להוסיף שאני נורא אוהבת את התשובות שלך, ואני מחכה תמיד לימים שלך בפורום. בתודה מראש על כל התייחסות מתילדה

שלום מתילדה, שתי מחשבות, מעבר להחלטה ברורה להוציא את המוות מכלל אפשרות, עד זקנה בשיבה טובה... הראשונה קשורה ספציפית לבחינה - אני מציעה שתבדקי את האפשרות להשתלב בסדנה שתעזור לך להתארגן עם המטלה ולהתמודד עם המתח שהיא מייצרת. אם את באיזור המרכז כדאי ליצור קשר עם השירות הפסיכולוגי של אוניברסיטת תל-אביב, יש להם סדנת חרדת בחינות שעומדת להתחיל (03-6408505). המחשבה השנייה קשורה באופן רחב יותר לתחושת הרווחה הפנימית שלך. אני תוהה אם תרצי לבדוק באופן מעמיק את תחושות המתח והדאגה המלוות אותך, וטיפול יכול להיות מרחב יציב וחם להתבוננות כזאת. בהצלחה בבחינה (תעדכני?), ותודה על המילים הנעימות, אורנה

אני מאוד אוהבת את חבר שלי אך ניכנסתי לחרדות בגלל שאיבר מינו קטן ולא טוב לי בסקס. לפניו היו לי חיי מין מושלמים ועכשיו משעממים ומלחיצים אני לא יודעת מה לעשות, אני בחרדות

שלום לימור, מיניות תופסת חלק חשוב בחיינו, ואני מבינה שאינך מרוצה מהיבט זה במערכת היחסים הנוכחית. בהחלט כדאי לחשוב האם ניתן לשפר את המיניות ביניכם, ולחילופין - האם כאן את רוצה להישאר. לצד זאת, לא לגמרי ברור לי הקישור שאת עושה לחרדה: האם את משתמשת במילה חרדה על-מנת לתאר את המצוקה ואי-שביעות הרצון שאת חשה, או שמדובר במצב הרגשי שגם אנשי מקצוע יכנו חרדה. על-מנת להסיר ספק, אני מציעה להיפגש באופן אישי (לא ווירטואלי) עם פסיכולוג קליני ולהעריך את המצב ואת הדרכים להקל עלייך. שתהיי שמחה, אורנה

לאיזו שיטת טיפול כדאי לפנות למצב של אגו שביר ופגיע (שנשבר לאחר שקרסו ההגנות), וירידה משמעותי בערך העצמי עד לכדי לעיתים לתחושת חודרניות ומותקפות מהסביבה. הם יש לטפל בכך בהמרת מחשבות ע"י טיפול קוגניטבי או ע"י טיפול דינמי ארוך טווח , שמעודד לניבור פנימי שזו למעשה היתה הבעיה שמלכתחילה הכל החל. תודה

שלום דפנה, אני מבינה מהמונחים שבחרת להשתמש בהם שכבר עשית מחקר קטן משל עצמך... מהמעט שסיפרת אני נוטה לחשוב שטיפול דינמי מתאים יותר, אך הדבר הנכון לעשות הוא להיפגש עם מטפל דינמי ועם מטפל קוגניטיבי ולהתייעץ באופן אישי. בהצלחה רבה, אורנה

יש מטפלים שמכירים את שתי הגישות ויכולים לשלב לא?? האם בשלב הראשוני של קריסה לא מתאים יותר טיפול קוגניטיבי לייצב את המצב ורק אחר כך טיפול דינמי?

אני חני בת 19,יש לי חבר כבר שנה וחצי... בן 23 סטודנט.. עד עכשיו,כל הזמן אני הייתי אצלו בבית,אני כבר מכירה את המשפחה שלו,וכמו בת בית שם.. ישנה שם הרבה... המשפחה שלו פתוחה,נחמדה,אוהבת אותי הכל טוב ויפה.. והמשפחה שלי? כמעט אף אחד כאן לא מדבר עם אף אחד.. כל אחד בשלו.. עם אבא אני לא מדברת סיכסוך שנמשך מגיל ההתבגרות שלי והוביל לנתק.. ואמא שלי אחלה בנאדם... אז החלטתי לספר לה בזמן האחרון שזה שאני הולכת אליו,זה רציני אנחנו חברים.. והתחלתי להביא אותו הביתה.. היום קיבלתי טלפון מחברה של אח שלי שהיא אמרה "אבא של סיפר לי שיש לך חבר,שבא אלייך.." אמרתי וואלה כן.. ואז היא ביקשה את אמא שלי דחוף ומסתבר שאבא שלי דיבר עליי,ושיקר.. אמר לחברה של אח שלי ולאח שלי "שמעתי אותה צועקת בחדר.." התכוון שעשינו סקס בחדר.. והוא שיקר כמובן,כי אני מכבדת את הבית שלי,ובכלל אני לא אוהבת לקיים יחסי מין בבית שאני עדיין הבת הכי קטנה.. מה שמפריע שאמא שלי עכשיו בגללו בהיסטיריה.. הפריעה לי באמצע האוכל,שברתי את הצלחת עם כל המרק על הריצפה נכנסתי לחדר נמאס לי ממנו נמאס מה הבעיה שלו ללכת ולרכל עליי??!?!?! אחר כך כל העצבים שיש לי מהמשפחה אני מוציאה על החבר והכל נהרס.......

חני שלום, את אומרת שהקשר עם אבא קשה ועליו כבר וויתרת במידת מה. אבל הקשר עם אמא הוא טוב ואולי לכן היה לך כל כך קשה לך לשמוע אותה נכנסת להיסטריה לשמע הדברים. את אומרת שכלום לא קרה ביניכם אבל מדוע זה כל כך משנה אם כן? את כבר לא ילדה (גם אם את הקטנה בבית), ויש לך חבר זמן רב שאת מרבה לישון אצלו. למעשה נשמע שכולם בבית, כולל את עוצמים עיניים לנוכח העובדה שיש ביניכם קשר משמעותי, ובתוכו יש ככל הנראה גם יחסי מין. שוב, ברור מדוע מרגיז אותך שמדסברים עלייך מאחורי הגב, אבל קיימת השאלה מדוע את משתפת פעולה עם המשחק המשפחתי הזה. מה בך מתקשה לבוא ולומר : כן, יש בינינו קשר רציני על כל המשתמע בכך. אני לא מצפה שתעני על שאלות עלו כאן, אבל אלו שאלות שחשוב שתתני עליהן את הדעת. את אבא לא תוכלי לשנות, אבל תוכלי לשנות את הדרך בה את מגיבה להתנהלותו, ולהתנהלות המשפחתית. דרור

הי אני ממש ממש מסכימה עם דרור, את לא חייבת ותרגישי הרבה יותר טוב אם לא תקחי חלק במשחק הזה. אז מה עושים??? תראי, לפני איזה שבועיים אבא שלי דפק עלי צעקות רצח על איזה משהו שהיה ברור שאני צודקת. פשוט המשכתי לראות טלויזיה, אפילו לא התייחסתי במובן הרגשי, כלומר זה לא הרס לי את היום ולא הרס לי את המצב רוח ולא כלום.. ולמה??? כי אני בטוחה בעצמי!! אם זה משהוא שברור לך שאת צודקת - מה את מתייחסת בכלל? את לא חייבת להגיב אפילו אם דברים קורים בהקשר אליך או סביבך. תאמיני לי שאמך ואחייך יודעים איזה אדם הוא אביך ואין שום צורך שאת תסבירי את עצמך וכו'. אם את מעוניינת לספר למשפחתך או לחלק ממנה על מערכת היחסים שלך עשי זאת, זכרי שאת אדם מבוגר ואחראי ובלי לפגוע - התנהגי בהתאם. לשבור צלחת זה לא דבר שעושים. אני מבינה את הלחץ שהיית שרויה בו ואני לא שופטת אותך חס וחלילה, אבל אני מאמינה שהתאפקות ומחשבה קדימה - לא כזו ש"להכיל להכיל להכיל ולבכות לכרית", אלא כזו שמבינה שבני האדם מתוסבכים ואת לא חייבת בכלל לקחת בזה חלק, תפתור את הבעיה. תני להם להתנהל כפי שהם מבינים, זה לא רק ילדים שעושים דברים מוזרים בשביל לזכות בתשומת לב, האמיני לי שאם לא תתני למחוות של אביך, או של כל אדם אחר, את התגובה הרגשית שהם דורשים בהתנהגותם הלא נעימה, הם יחדלו לקיים אותה, כי זה לא ישרת את האינטרס שלהם. גם אם הם ממש ירצו. אני יודעת מה זה להיות במצבך, ואני מאחלת לך שתביני שאת אדם מבוגר ואחראי שלא תלוי בהוריו או בדעתם כמה שיותר מהר... ממני

שלום לכולם, רציתי לדעת אם מישהו ממליץ על פסיכולוג או פסיכולוגית באיזור נתניה או יותר באיזור המושבים שבאיזור. ינוב, כפר יונה, תל מונד וכו... תודה רבה

הודעתך נערכה על ידי מנהל הפורום. אני מעריך את רצונך הטובס לעזור ולהמליץ, אך כאמור אנו לא מאפשרים זאת על גבי הפורום. אם וכאשר יצורף מייל אישי תוכלי לשלוח לה את הת המלצתך לשם. דרור

שיר שלום, אנו לא נוהגים לפרסם על גבי הפורום שמות של מטפלים. אולם אם תצרפי כתובת מייל אני בטוח שמשתתפי הפורום ישמחו להמליץ לך. מעבר לכך את יכולה לפנות למייל האישי שלי ולקבל המלצה. דרור

פעם ראשונה כאן. שאלתי כזאת: אני בקשר עם אישה לפני חתונה וכמובן לאחר מכן במטרה להביא ילדים לעולם. לאחרונה נודע לי ממנה שדוד שלה ואח שלה חולים במחלה זו. מכיוון ששמעתי שזו מחלה נפשית שבעייתי לתפקד עימה - מה הסיכוי הגנטי לכך שהמחלה תעבור בתורשה לילדים שלנו?לדבריה עברה בדיקות בנושא, ונמצא שההריון שלה הוא בסיכון מעט יותר גבוה מהממוצע (שהוא כ 4%) אך הדבר קשור לגיל . היא טוענת שהסיכוי שהמחלה תעבור בתורשה נמוך. עד כמה זה נכון, בהנחה שהיא קיימת במשפחה קרובה מאוד אליה? אשמח לקבל תגובות גם מרופא פסיכיאטר, ולא רק מהגולשים והגולשות :)) תודה.

שלום לך, ראשית, איני פסיכיאטר, אלא פסיכולוג. אם ברצונך בחוות דעת מפסיכיאטר אתה יכול לפנות לפורום פסיכיאטריה באתר זה. כיום הדעה המקובלת לגבי סכיזופרניה היא שקיים מרכיב גנטי משמעותי, ההופך את האדם פגיע לחלות בסכיזופרניה. כלומר לא כל מי שנושא גן שכזה יחלה בסכיזופרניה, אלא הדבר תלוי גם בסביבתו ובנסיבות חייו. זה נכון שנוכחותה של סכיזופרניה במשפחה מגבירה במידה מסויימת את הסיכוי להיוולד עם הגן המסויים הזה, ולהיות פגיע לסכיזופרניה, מאשר במשפחות בהן אין כלל מחלות נפש. אבל אין וודאות בכך. מעבר לכך, למרות שכיזופרניה נחשבת לקשה שבין מחלות הנפש ניתן כיום בעזרת טיפול תרופתי מתאים להתמודד איתה. אלו הנתונים שאני יכול למסור לך. ההחלטה מה לעשות נתונה כמובן בידיך. דרור

בתור עובדת בצמוד לסכיזופרנים בבית חולים סגור כעוזרת מחקר, אני מעוניינת לאמר לך שכל אדם יכול לחלות במחלה והסיכוי שהיא תפרוץ בנשים הוא בין גיל 25-29 ואצל הגברים קצת פחות (עד גיל 25 בד"כ). המחלה מתפרצת בעיקר לאחר אירוע הנתפס כטראומטי ואינה ניתנת לטיפול המביא להבראה. כלומר, ניתן להפחית את הסימפטומים (בעיקר על ידי תרופות) ואת התגובות הנלוות אליהם (בעיקר על ידי טיפול התנהגותי), אך לא ניתן להעלים את המחלה. אני לא נתקלתי בחולה שהיו לו חיים נורמטיבים טרם המחלה, והכרתי קרוב ל- 70 חולים באופן אישי. לחלקם ישנה משפחה אוהבת ושאר האחים בריאים וכו'. אבל אני, מהמקום האישי שלי בלבד (ולעולם לא אמרתי או אומר זאת במקום העבודה), ראיתי מכנה משותף לכל המשפחות.. אני לא יודעת כל כך איך להגדיר זאת, אבל כל המשפחות לא ממש קיבלו את הילדים שלהם... אולי מה שאני ראיתי הוא תוצאה של היותם מאושפזים, אבל זה נראה כאילו זה תמיד היה שם... בלי שום קשר אני מאמינה שזו לא צריכה להיות הסיבה לדחות את האישה או להימנע מלהביא ילדים, אין ילד מושלם ואין ילד נורמלי, ואם נקבל את הילד שלנו כפי שהוא, ורק אז, הוא יצמח להיות גבר/ אישה בריא נפשית ובטוח בעצמו, בלי קשר כלל ליכולות שלו המולדות (להלן: גנטיקה :) אני מאד אשמח אם תקדיש לפיסקה האחרונה תשומת לב מיוחדת :)

הי דרור הפסיכולוגית שלי הודיעה לי שהיא נוסעת בקרוב לחו"ל לשבועיים וחצי. אני נמצאת בטיפול דו שבועי ואני יודעת שאין לי זכות להגיד לה לא לנסוע,אבל אני מרגישה כ"כ נטושה(ולא זה לא דומה לחוויה מהילדות,הילדות שלי היתה מקסימה),כאילו איך היא מעיזה לעזוב אותי כשכ"כ קשה לי,איך אני אמורה לעבור את התקופה הזאת בלעדיה.(כשגם ככה הזמן בין פגישה לפגישה מרגיש כמו נצח). זאת הרגשה של תלות שאני לא מכירה משום מקום אחר בחיי. כואאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאב

שלום לך, נשמע שאת מרגישה קרבה גדולה למטפלת שלך, ותלות בה. התלות שאת חשה חשובה לשלב הנוכחי בטיפול, ויחד איתה באה גם תחושת הכאב כאשר היא מתרחקת ממך ונותנת לך להרגיש ננטשת. אני יכול להבין עד כמה זה לא קל עבורך, אבל אולי גם יכול להיות לזה פן חיובי, כאשר תצליחי להתגבר על הריחוק הזמני, ולהרגיש, לא רק לדעת, שזה זמני, שהיא חוזרת ושהיא שם עבורך יהיה לכך משמעות גדולה. בינתיים כדי לעבור את התקופה חשוב להתכונן אליה גם בפגישות, וגם במהלך הפרידה לנסות לחשוב ברגעים קשים מה היא הייתה אומרת, או להיעזר בחברים או מקורות תמיכה אחרים. דרור

קפצתי להגיד שלום ולילה שקט. דרור עמוס כאן היום. קח אוויר....:-)

שרה את תמיד קופצת להגיד שלום מברכת ללילה טוב ונעלמת אחותי תספרי משהו יש מקום לעוד אבל אם הכל סבבה אצלך מעולה. לילה טוב חזרה אלייך נשמה.

יונית ש' נמצאת למטה וחוץ מזה כולנו כבר מזהים את הכתיבה של ש'(ש=שרית) בואי רק נקווה של ש' הזו יש פחות בעיות. ולחברה קבועה איפה היית אחותי התגעגעתי דברי איתי.

שרה שלום, לילה טוב גם לך, דרור

היי ..בוקר טוב .. רק עכשיו , זו אני .. אני מבינה שמישהו ניסה לכתוב כאן במקומי אתמול ?.. כי אני קוראת רק עכשיו את כל התגובות מאתמול ... מקווה שלא ליכלכו כאן בשם שלי .. עברתי לילה קשה לכן לא נכנסתי לפורום .. שיהיה יום רגוע וטוב שרית

אני בת 27 וכל החברים שהיו לי היו בני חמישים ומעלה אני לא נמשכת לבני גילי לאחרונה זה התחיל להפריע לי בעיקר בגלל שבבילויים עם החברים שלי החבר שלי לא מתחבר אליהם ומתעייף מהבילויים שלנו מהר מדי במקום לחזור בחמש לפנות בוקר מפאב הוא רוצה לחזור מוקדם וכל החברים שלי מרימים גבה על הקשרים שלי. למה אני לא נמשכת לבני גילי?

מיטל שלום, אני יכול רק לשער מה מושך אותך בגברים מבוגרים. אך מאחר ואני לא מכיר אותך יהיו אלו השערות בלבד. את רואה בגברים מבוגרים דמות עליה את יכולה להישען לסמוך, דמויות אבהיות אפילו המספקים משאלות שגברים צעירים יותר לא יכולים לספק עבורך. לאחרונה זה התחיל להפריע לך משום שחברייך לא מבינים מה קורה. אם זה באמת מפריע לך וחשוב לך להבין לעומק מה קורה, ומדוע רק לגברים מבוגרים את נמשכת נסי לפנות לטיפול. דרור

שלחתי אליך הודעה במייל האישי ועדיין לא הגבת לה למה? מתי אפשר לדבר איתך ולהתייעץ בנייד?

מירב שלום, לא קיבלתי הודעה הנושאת את הכותרת מירב. קיבלתי הודעה ששם המחברת שלה התחיל באות צ', אם זו את שלחתי לך תגובה. בכל מקרה אם לא קיבלת שלחי לי שוב מייל ואשיב לך. דרור

התחלתי טיפול ומאוד לא נעים לי להיות פחות גברי מול המטפל שגם הוא גבר מה יש דבר כזה גבר בוכה מול גבר או שכל הטיפול זה ענין לבנות בכלל?

רועי שלום, המחשבה שטיפול מזוהה עם בכי היא סוג של סטיגמה. זה נכון שבטיפול יש מפגש עם כאב, אבל כמו כל כאב יש המגיבים עליו בבכי ויש שלא. דווקא הקושי להיות פחות גבר מול מטפל גבר מרמז על מוקד טיפולי עבורך סביב נושא הגבריות, ואולי גם סביב מפגש מול דמויות גבריות ואפילו אבהיות. מפגש שלא פשוט לך אבל יכול להיות משמעותי. נסה לדבר איתו על זה, זה יהיה לא קל בהתחלה אבל זה חשוב. אל תפסיק את הטיפול בגלל הסיבה שציינת, ומעבר לכך סביר להניח שהמטפל שלך היא, או נמצא כרגע במהלכו של טיפול משל עצמו, כך שגם הוא רואה מקום לגברים בטיפול. דרור

שלום אני רוצה להביא ילד לעולם. אני סטרייטית. קראתי שאפשר לעשות זאת באמצעות תרומת זרע מגבר הומו שבהמשך יהיה בקשר תמידי עם הילד. מה ההשלכות של הדבר הזה לגבי מצבו הנפשי של הילד בעתיד? לגבי מצבו הבריאותי ובכלל?

מירב שלום, לגבי מצבו הבריאותי של הילד אני לא האדם לשאול אותו, אם כי לא נראה לי שיש סיבה לדאגה. בנוגע למצב הנפשי, אני חושב שהדבר שמשפיע יותר מכל הוא ההרגשה שלך בקשר לזה. אם למשל לך תהיה בעיה או עם האבא, או עם עצם העובדה שזהו ילד מתרומת זרע גם הילד ירגיש כך, ככל הנראה. אם הוא לא ירגיש שיש בכך בעיה עבורך, זה יהיה מצב העניינים המוכר לו אני לא צופה בעיה חמורה. ייתכן וייטפלו אליו,ולא תמיד יהיה לו קל אם כי בימינו אם חד הורית הופכת לדבר נפוץ יותר ויותר, וכך גם אבות הומוסקסואליים. אבל בבסיס אני לא צופה בעיה חמורה. דרור

אני במצב שאני לא יודעת מה לעשות בתי הקטנה בת 28 מאוהבת בבחור נוצרי שהכירה בחו"ל אנו משפחה מסורתית הם עוברים לגור יחד בארץ אנו משפחה מסורתית וכשדברתי איתה על פרידה ממנו היא אמרה שאם לא נקבל אותו היא לא תדבר איתנו יותר. אנו ממש לא יודעים איך לגרום לה להכיר בחור יהודי נחמד. לא מוכנה שיהיו לי ילדים נוצרים ואם היא לא תדבר איתנו אני ממש לא אחיה עם זה.

יפה שלום, את מתארת בחירה לא קלה עבורך שמשמעה לקבל בחור נוצרי למשפחתך, דבר שאת לא מוכנה לו, או לאבד את בתך. אבל בתך עוד לא נשואה לו, ואת לא יודעת מה יילד יום כך שייתכן והחושה הקשה שלך מוקדמת מדי. ברורה לי הדאגה שלך, אבל בתך אינה ילדה קטנה עוד, ונשמע שבעיקר את זה היא מנסה לומר לך, שתתני לה להחליט עבור עצמה. ייתכן ואם תתני לה לעשות כצונה היא תשאר איתו וייתכן ולא, אבל לך אין ממש השפעה על זה. אני יודע שהדברים יכולים להשמע לא פשוטים, אבל זה מה שאני שומע מהדברים שלך, דרור

יש לי חבר שנתיים נפרדנו ים פעמים. עכשיו הוא הציע לי שנתחתן אני בטיפול כדי לבדוק מה עושים עם זה. אני דואגת שאחרי החתונה אני יגלה שזו טעות מה ההמלצה שלכם?(אני בת 31 והוא בן 36 אני לא רוצה לחכות ומצד שני לא רוצה להתגרש אחרי יומיים.

ליאת שלום, אני מרגיש שמעט מדי ידוע לי על הקשר שלכם, במיוחד בזמן האחרון, מה הביא לפרידות ולחזרות. מה הביא להצעת הנישואין. משום כך אני לא מרגיש בנוח לייעץ לך מכאן, אבל מאחר ואת בטיפול ואת עסוקה גם שם בנושא המלצתי היא לא למהר, אם את לא בטוחה, והספקות שלך כה גבוהים נסי להמשיך ולבדוק מה קורה שם. דרור