פורום פסיכולוגיה קלינית

זה מרגיש בימים האלה במיוחד עד כמה אני עוברת "כימותרפיה לנפש " ולא פסיכותרפיה לנפש.. "הקרנות" בשידור חוזר.(פלאשבקים עצומים) כאילו ו"הגידול" בתוכי שולח עוד ועוד גרורות, אני לא מסוגלת להחזיק את עצמי , חולה מיום שני .. ארבעים חום דלקת גרון איומה, מלי , הנפש שלי שורפת מבפנים .. מקום ההתפרצות ?.. מי יודע .. אולי עומס כעס "אמא" בגוף .. והמפגש איתה ..שכתבתי לך, אולי כל נושא המרחק והתקרבות שעולים לי בטיפול ומאוד מעמיסים עליי.. ההקאות כבר לא האויב האמיתי.. היאוש והשנאה גם לא חיילים במלחמה .. אז מה כן ?.. אני מבינה ולא מבינה חשבתי שהמצב על פניו מתחיל להשתפר הרגשתי בתוך איזה " תהליך הבראה" "העניינים נשלטים בטיפול" "הגידול לא תוקף.. יותר מידיי.." והנה .. זה מרגיש שאני עוברת שוב "כימותרפיה" .. תאים בריאים מתים להם בדרך.. בחילות חזרו הקאות וחולשה .. חום גבוה .. ופלאשבקים ..שמחכים לחולשהשתגיע .. חוזרים .. ושוב "הקרנות" בשידור חוזר בתוכי, רותח לי בגוף, אני מזיעה , רועדת , ובעיקר מפחדת ממשיכה לשנן לעצמי את המנטרה "המטרה שרית.. המטרה ..מקדשת את האמצעים"... אבל מאבדת כיוון.. לא זוכרת איפה אני , לאיזה מקום אני שייכת . .מי אני ? מה אני ? מה עשו לי ? אני רוצה רק משהו שירגיע .. שהנשימה שלי תחזור למקום .. שישתתקו כבר הקולות האלה בראש שלי, הנגיעות .. שייפסקו הזוועות האלה מול עיניי.. שירגע הכאב .. בבקשה .. שרק ירגע .. שיעלם .. ומשננת לעצמי שוב את המנטרה .. "שרית המטרה ..המטרה .. אסור לך לשכוח ".. והתאים מתמוססים בתוכי ..נמסים להם ..והמטרה מלי ... המטרה ..האם היא באמת מקדשת את האמצעים ?.. אני עייפה , שאבתי מעצמי יותר מידיי .. נדחפתי בכח למקומות שאסור היה לי להגיע אליהם .. חבל שאני יודעת .. חבל שהטיפול העלה לי את הזכרונות .. פאק איתי! לא רוצה תרופות כימותרפיות .. לא רוצה תרופות .. רוצה רק שקט , הכל מרגיש ברגישות עצומה בתוכי , לא רוצה "הקרנות" , ולא עייפות נפשית .. דייייייייייייייייייייי נאמס לסבול , לא רוצה להרגיש הכל בגוף , ככ אמיתי , ככ חודר , כאבים שמשתלטים ככ חזק, ואני מפחדת להרפות , זורקת פה למרחב מילים דפוקות , ריקות , בלי שום תוכן , בלי שום הבנה , בלי שום משמעות . אני נלחמת כדי לא להרפות .. הנה אני כאן לא ..?.. אבל .. ככ שמתאמצת לא ליפול ..מרגישה איך הכל נשמט לי מבין הידיים .. נופל ..עייפות של הנפש .. הנפש בפנים נשברת .. רוצה להאחז .. רק עוד קצת, לא יכול להיות שכל המאמצ שלי עד היום ..היה לשווא רק עוד קצת.. ושוב חולשה.. ושוב הקאות ..ושוב להיות חולה .. ושוב ממשיכה .. ממשיכה .. ממשיכה אבל לאן?... לא יודעת בכלל לאן אני ממשיכה ... אני מצטערת , באמת. שרית

שלום שרית. את כאן, לגמרי כאן. גם אם גופך ונפשך כואבים ופצועים כרגע, הם נוכחים, קיימים, מדברים. וכרגע הקול הוא של כאב, ובלבול, וחנק ובחילות. האם את זוכרת שאפשר גם לחוש דברים אחרים? האם את יודעת שתזכי גם להרגיש אחרת? ובינתיים, כאן, אני מזכירה לך את היכולת הזאת, המופלאה, להשתקם, לצאת מתוך הריסות, לראות אור שמש אחרי הרבה הרבה ימים של חושך, ומקווה בשבילך שגם את יכולה להחזיק את התקווה והמשאלה הזאת. ובינתיים, שמרי על עצמך, נסי לתת לגופך ולנפשך להרגע ולנוח, קחי נשימה ארוכה, פיזית ונפשית... בהצלחה, היי חזקה, מלי.

שלום מלי אחרי כמה שעות "מנוחה" מעטות שהיו לי מעצמי, נכנסתי שוב לאותו מקום קשה שהיה לפני. אותה מפלצת שתופסת את כל המקום שבתוכי בשבילה. אותה שנאה שמציפה בעוצמות. אותם כעסים על עצמי. שוב הכל בתוכי. ואני צריכה איכשהו לסבול אותי. ואת יודעת מה? לפעמים אני באמת כבר חסרת כוחות לחלוטין. לפעמים אני כבר לא מצליחה לשלוט. ואז יכולים לקרות כל מיני דברים. כמו שקרה השבוע, שהגעתי למקום אובדני יותר, שבגלל המטפלת לא ממש יצא לפועל כמו שהיה אמור להיות. הייתי בפגישה היום. היא ממש ממש ניסתה. אבל אני לא יכולתי. והיא אמרה שבלעדי היא לא יכולה. ואני יודעת שהיא צודקת, אבל אני יודעת שגם אני צודקת. היא אומרת שאני לא מפלצת, ואולי זו הטעות הגדולה ביותר שלה. כי אני כן. אפילו אם נדמה לה שלא, אני כן. היא דברה על אפשרויות שיש ושצריך לעשות. כמו כדורים, לדבר איתה, אשפוז.. היא יודעת שאני ממש ממש נגד כדורים ואין מצב שאני אקח. ואשפוז.. אמרה אפילו קצר.. וכל פעם שעולה המילה הזאת, אני חושבת איך היא רוצה להפטר ממני. להעביר אותי למישהו אחר כי היא לא יכולה איתי יותר. היא יודעת מה אני חושבת על הכדורים ועל אשפוז, ובכל זאת היא מעלה את זה כאפשרויות. וזה מטריף אותי עוד יותר. כי זה מסתדר לי מצוין עם החופש שהיא תצא אליו בקרוב מאוד. הנה היא צריכה חופש ממני, היא לוקחת חופש ממני כי אני בלתי נסבלת יותר, כי היא כבר לא יכולה, לא מסוגלת, עייפה ממני, קשה לה איתי. ואני יודעת את כל הדברים האלה. אני יודעת כמה אני קשה וכמה קשה לטפל בי. ואני יודעת שאני סוחטת אותה כל כך שהיא חייבת לצאת לחופש. והנה עם החופש הזה היא מעלה את אפשרות האשפוז. אם כבר להיפטר ממני, אז עד הסוף. קשה לי עם הפגישות שצריכות להיות עד שהיא תצא לחופש שלה. קשה מאוד עם עצמי בכלל. שיר

שלום שיר. אני שומעת ממך שאת בסערה כרגע, והנסיונות של המטפלת שלך להרגיע אותך ולעזור לך להיות במקום יותר נינוח עם עצמך ומולה, נחווים כנטישה ודחייה. אני רואה את המאמצים בטיפול לעזור לך, ואת הקושי של המטפלת שלך להשלים עם תחושת הסבל והשנאה העצמית, ומקווה שגם את רואה שאולי כרגע המטפלת שלך מחזיקה עבורך קולות של תקווה ומאמץ, שאת לא יכולה להחזיק בתוכך עתה. אני תוהה מדוע את מרגישה שנסיונות לעזרה ודאגה נחווים כנסיונות להפטר ממך, ומשערת שלא פעם בחייך עזרה והרס נמהלו והתבלבלו זה בזה. אני מקווה שתוכלי למצוא את השקט, ולהחזיק בתוכך גם קולות של תקווה, דאגה ואהבה עצמית, ותחושה שיש מי שאת חשובה לו...ואולי אולי תוכלי אז גם יותר לאהוב את עצמך, להשקיט את הקולות ההורסים והשונאים, ולתת מקום גם לקולות אחרים, פחות מפלצתיים. להתראות, מלי..

שלום, אני בחופשה כבר כמעט חודשיים. ואני חוזרת להמשך טיפול אינטנסיבי (2 פעמים בשבוע) אני בטיפול כבר 2+ ש' ומעולם לא היה מגע ביני לבין המטפלת. כשאני חוזרת אני רוצה לתת חיבוק למטפלת, אבל אני מפחדת מהתגובה שלה... אני רוצה לציין שלפני שהגעתי אליה הייתי בטיפול אצל מטפלת אחרת והיא כן חיבקה אותי. רק שלא תמיד זה התאים לי.. עברתי פגיעה מינית ממושכת... אשמח לתשובה!

שלום לילי. נראה שאת מתגעגעת מאוד למטפלת שלך, ושהחופש הותיר בך צמא למגע, שמתורגם אצלך למגע פיזי - לחיבוק. בעצם בטיפול יש כל הזמן מגע - במילים, במחשבות, ברגשות, ודווקא אז מגע פיזי יכול להיות מבלבל (כמו שכנראה היה לך בטיפול הקודם). החוויה המינית שעברת בוודאי נמצאת ברקע. עבורך, כנראה מגע מיני יכול להחוות כנעים מאוד או כחודרני מאוד, ולכן נראה לי חשוב אם תוכלי לדבר את הצורך שלך בטיפול, ולהבין יותר ביחד עם המטפלת מה את מבקשת ממנה, ומה הצורך הזה מספר כעת. בכל מקרה, בעיני חשוב שתוכלי להביע את המשאלה שלך, ולראות ביחד מה מתאים לך ולמטפלת שלך בהקשר הזה. להתראות, מלי.

הי, כשהמטפלת אומרת שהמטופל מאד חשוב לה למה היא מתכוונת? האם זה הדדי אצל כל המטופלים? לא פעם 1 המטפלת שלי אמרה שהקשר ביננו מאד חשוב לה.שהיא מאד רוצה לעזור לי, אני לא מבינה את הקשר הזה.. אשמח להבין קצת יותר תודה

שלום. את שואלת על משמעות הקשר בינך לבין המטפלת שלך, ומנסה להבין למה היא התכוונה בדברים שאמרה. נשמע לי שהמטפלת הביעה (ומביעה) תחושות של קירבה ביניכן, ושהאמירות הללו שלה מבלבלות, ואולי אפילו תמוהות בעיניך. אני תוהה מה זה עבורך לשמוע שהקשר איתך נעים, משמעותי, חשוב. אני שומעת שאת מנסה לבדוק אם זה כך "אצל כולם", אולי לא מאמינה שאת מסוגללת לעורר באחר תחושות כאלה. נראה לי חשוב שתוכלי לברר ולדבר עם המטפלת שלך על המשמעות והכוונות של האמירות שלה. כך תוכלי לשמוע ולהבין ממנה יותר, וגם אולי לראות מה קורה בתוכך מול אמירות כאלה. להתראות מלי.

אני לא יכולה לבד עם החופש שלה. קשה לי נורא. החופש מאוד ארוך, ואני לבד, ממש לבד. לא משתפת אף אחד. אני מרגישה שאני חוזרת להרגשה הראשונה של לפני פנייה לטיפול. בא לי להעניש אותה. זה מעצבן וכואב.

שלום ש. כמה קשה שעוזבים אותנו. אפילו אם אנחנו מצליחים להבין שזה חופש, וחשוב, והכרחי, עדיין הרבה פעמים זה מרגיש כמו דחייה ונטישה, ובעיקר משאיר עם תחושת הבדידות, הלבד. ובכל זאת, אני עסוקה במחשבה שלך שהכל נמחק, חוזר למה שהיה. זה בטח מפחיד לדעת שההישגים נעלמים ושאת חוזרת "אחורה". אני חושבת שזה קורה הרבה פעמים בזמני משבר וכאב, שאז חוזרים לדפוסים הישנים, המוכרים כ"כ. ובכל זאת, נסי לחשוב - מה המטפלת שלך הייתה אומרת על זה? מה היא הייתה עוזרת לך להבין? איך היא הייתה מרגיעה אותך? אני משוכנעת שמשהו ממנה חי בתוכך, לא נעלם יחד איתה, ושעם החלק הזה את יכולה להמשיך להיות בדיאלוג. ומעבר לכך, אני שומעת ממך על חווית הלבד, וכמה היא שואבת ומערערת. אני מניחה שזו חוויה שמוכרת לך היטב, ושעם חידוש הטיפול תוכלי להבין מה קרה וקורה לך ברגעים הללו. בהצלחה מלי.

פגישה אחרונה לפני חופש ארוך וגדול. פגישות רבות רבות מתבטלות. המטופל עוזב באמצע בטריקת דלת. המטפל מעולם לא התקשר בין פגישות מכל סוג שהוא. בטח שלא כאלה כי ככה מטופל ילמד שאם יתנהג מגעיל הוא עוד יזכה לפרס. המטפל כועס ומאוכזב מהמטופל שהוא רק הורס. והמטופל זה מה שהוא יודע. רק זה. המטפל גם אומר שהוא לא מרגיש רע אחרי תקריות כאלה. הוא מטפל והוא איש בריא ויש לו כלים להתמודד. חבל. רוצה שיהיה רך אליי כשאני חרא. אף פעם זה לא עובד. תמיד הטעות חוזרת ותמיד נוצר הזעם של המטפל שהוא שופך על המטופל. את כל משאית הזבל. (לא נדמה לי, זה באמת מה שחוזר וקורה וכך גם דובר ונאמר). המטופל התלוי ממשיך לחזור אליו כדי להמשיך להינזף שהוא לא יודע להיעזר ושאין לו מושג מה זאת אהבה. הדבר האחרון שהייתי רוצה לשמוע עכשיו זו תגובה מקצועית עם מילים מעולם הפסיכולוגיה. משפט שיתחיל עם "אני שומעת את הכעס החזק שלך, חוסר האונים...." תחנוניי שלא יאמר. ולא שיש לי שליטה בזה. אין לי אף אחד וזו הרגשה מחורבנת. בטיפול נאמר שוב ושוב שהאחריות עליי. נכון. אבל מעבר ליכולתי. וזה קשה כשאין מי שמאמין.

שלום לך. אני רוצה לשתף אותך בחוויה שלי בכתיבת התשובה לך. אני מרגישה שהייתי נורא רוצה להרגיע, לנחם, להגיד משהו עוטף ורך, ועם זאת, מרגישה שזה מסוכן מולך - שיש אמירות שיכולות לעצבן אותך, שנחוות כלא מרגיעות וכלא מכילות, למרות הכוונה הטובה... אני משתפת אותך בכך כי אולי זו הצומת הטיפולית שבא אתה (והמטפל שלך) נמצאים. מצד אחד, ברור שאתה כועס, מאוכזב, חסר שקט, ומצד שני לא ברור איך, ואם, יהיה אפשר להרגיע ולהשקיט, מה יוכל לעזור לך למצוא את השקט. אני משערת שזה מקום שמוכר לך (והנה, שוב אני מפחדת לעצבן...) - המקום שבו אתה זועם ורותח, והתחושה שלך שלא נעשה שום דבר יעיל או ממשי לעזור לך להרגע. נדמה לי שאולי, במסע הטיפולי הקשה הזה שאתה מתאר, אתה לומד ביחד עם המטפל שלך מה קורה לך במקומות הללו,למה אתה נמצא בהם שוב ושוב, ואיך תוכל לאט לאט להצליח להיות בהם יותר רגוע ויותר בשליטה. ובינתיים, מקווה בכל זאת שאפילו אם אתה מתקשה להרגע או להתנחם באמירות פסיכולוגיות בטיפול, אתה מצליח לראות את הרצון העז להיות איתך ולעזור לך. ולבסוף תהיתי אם תוכל לדבר על כך בטיפול, לא רק בשעת משבר וכעס, אלא דווקא ברגעים נינוחים יותר, ולנסות להבין ביחד עם המטפל שלך מה קורה לך ולכם ברגעים הללו. בהצלחה מלי.

הי מלי, כן, מסוכן. כשנזכרים להגיע אחרי כל כך הרבה שנים עם משהו שהיה אמור להיות פעם מזמן הוא הופך להיות תוקפני מכל כיוון. רק לא שקט. הכי נורא זה שקט. אחד לאחד מי שהיה מולי אז במצבים קטטוניים או ישן או לא היה מוכן להזיז את עצמו. זה השחזור. והמטפל יודע ובכל זאת ככה הוא מגיב. שותק ושותק ושותק. וכל תחנוניי לא יעזרו. וכמה שהתחננתי. הוא בשלו "ככה אני, ובכלל איך אפשר לחשוב תחת מטח אש". והבנתי שהתכוונת לשקט אחר, אך הזעם שלי כרגע שלי הוביל אותי להפוך. לא מצליח לי לראות שמישהו רוצה לעזור או לאהוב בשום צורה. "מה אפשר לעשות במצבי פירוק כאלה בהיותך לבד" נשאלתי. לא הייתה לי תשובה. כלומר, ברור לי שצריך למצוא מישהו אחר במציאות, אבל זה דבר שאין לי שום כיוון מחשבה איך להצליח להשיג. אין לי כלים, או שיש ואין לי מושג איך להשתמש בהם בצורה טובה. דיברנו על כך בטיפול בעיתויים שונים ובמצבים שונים המוני פעמים. אין לי כוח. לא מובן מאליו שאחזור. שום דבר לא מובן מאליו. למרות שלמטפל אין ספק ש"אבחר בחיים", ואשוב, אבל הוא גם יודע שאני בסכנה ממשית. מושך מאד לבחור בכיוון ההוא. בכיוון הכי הרסני. מאד מאד מאד. קשה לי להבין איך מטפל מרגיש כאשר מטופל שלו נותר במשבר כזה לאורך חופש שלם וארוך, ורק לשתוק. עוד קטע מקצועי מעצבן. איך הוא מסוגל. גם לזה קיבלתי הסבר. הוא זוכר כל מיני דברים ואת השלם ואת הטוב (שלי לא מצליח למצוא). אולי זו הקנאה שלי שהוא יודע איך. או שההתעצבנות על כך שאין לי שליטה. אין לי מושג. המשברים לא קורים רק בחופשות ובכוונה לא השתמשתי במילה פרידה, כי אין כאן פרידה לדעתי. קשה לי להבין איזה מן עבודה על פרידה עשינו במשך חודשים אם הסיום כזה. גדול עליי להבין. "פרידה"... עוד מילה לסל המילים הבלתי נסבלות היום. 'זעם', 'אכזבה', ונוראיות מכל 'תסכול' 'להכיל' (דווקא היא לא מופיעה בטיפול שלי, אבל זו מילת רצח בולענית עבורי) גם שם. ועוד כל מיני מילים שאפילו לא אוכל לרשום. מלי, (ברגע של עברית) צומת זה זכר. אבל אני לא. תודה שהעזת להגיב למרות שאני אדם שלוקח והורס ומבטל ללא הרף. גם בלי דעת דברים חודרים לאי שם ואולי מראים אותותיהם אחרי איזה פרק זמן. גם זה ידוע לי. ובכל זאת. זיפת. הכאיב לי נורא. קשה לי לסלוח. יותר מידי ניסיתי. יותר מידי התאמצתי. באמת הייתי רוצה שיבואו לכיווני. חבל"ז על הציפייה, אבל מותר לומר שקשה לי לקבל את זה היום? דחסן זבל

הי מלי לאחרונה התחלתי לצאת עם גברים אחרי הפסקה ארוכה מאוד, כי לפני שנתיים עברתי משבר לא פשוט וגם לפני כן המצב היה לא קל. לפני שבוע הגעתי אחרי תקופה ארוכה לסיטואציה מינית עם גבר, אבל כשהוא ניסה להיכנס הוא לא הצליח כי כאב לי מאוד ( מאוד ). הלכתי לגניקולוג לבדיקה, אבל הוא לא הצליח לבדוק אותי, כי הוא רק נגע באזור וכאב לי מאוד. הוא המליץ לי ללכת לסקסולוגית. זה קצת הטריד אותי, כי אני יודעת שחיכיתי שאני ארגיש מוכנה נפשית, ואני מכירה את עצמי מספיק לדעת שזה לא רק נפשי, למרות שאין לי ספק שגם. אולי יש לי משהו גופני, והוא אפילו לא מוכן לבדוק? גם כשאני נוגעת באזור כואב לי ( זה לא מונע ממני לנגוע בעצמי איפה שלא )...ואין ספק שזה מגביר אצלי את התחושה שמשהו אצלי לא בסדר כאשה, שאני לא יכולה גם אם אני רוצה...בכל אופן, אני בטיפול ולא יודעת אם זה נכון להיכנס לשני טיפולים..את האמת אני אפילו לא יודעת ואשמח לשמוע מהי בדיוק סקסולוגית, מה ההכשרה שלה ? ( חייבת להיות פסיכולוגית קלינית/רופאת נשים...?? ) ובמה שונה טיפול אצלה מפסיכולוג.היא נותנת גם עצות פרקטיות יותר? ( תרגילים לדוגמא..). זה הכניס אותי קצת ללחץ): סתם שאלה..אפשר לקרוא לך עמליה? ( זה שם מאוד יפה לדעתי ((: ) שבת שלום אופיר

שלום אופיר. את מתארת קושי במגע מיני, ורמזת שיש לכך היבט נפשי, שכן זמן רב נמנעת מגברים. נדמה לי שהגניקולוג שבדק אותך ניסה למנוע ממך כאב במקומות שחשב שרגישים עבורך, אך את תפסת זאת כהתרשלות. תמיד חשוב לברר היבטים גופניים ולשלול אותם (או לפחות להבין את השפעתם) לפני שפונים לאספקט הרגשי. אם את מרגישה שהבדיקה הרפואית נעשתה ברשלנות או לא מוצתה, ונותרת עם סימני שאלה, הייתי מציעה לך לנסות להבדק שוב, אצל רופא זה או אחר. כדאי אולי שתשתפי את הרופא הבא בדאגה שלך, כך שתרגישי שהבדיקה הרפואית מקיפה ורצינית. אני שומעת שאת נמצאת בטיפול פסיכולוגי, ומנחשת שהטיפול עוסק גם בבעיה הזו, ושאת מנסה להתמודד עם החלקים הנפשיים שלה. סקסולוג אינו בהכרח רופא או פסיכולוג אלא אדם שעבר הכשרה ביעוץ מיני. בארץ אין אפשרות (למיטב ידיעתי) ללמוד זאת כתואר (MA) ולכן סביר שמדובר בהכשרה של קורסים (תעודה) או בלימודים בחו"ל. כדאי שתבררי זאת אם את מוטרדת מרמת ההכשרה. סקסולוג בד"כ מתמקד בסימפטום (קשיי חדירה במקרה הזה) ומנסה לעזור לך, בד"כ ע"י שיטות קוגניטיביות-התנהגותיות, שנועדו למגר מחשבות שמקשות על התפקוד, ולסייע לך, באופן הדרגתי ובטוח, להצליח לקיים יחסי מין. עפ"י רוב זה נעשה דרך תרגילים ושיעורי בית, כמובן בהתחשב בחרדה ובכאב שלך. בכל מקרה, נראה לי חשוב, אם את שוקלת טיפול כזה, להתייעץ ולברר עם המטפלת שלך את עמדתה, ולהבין ביחד את המשמעות של הדילמה שלך. בהצלחה מלי.

תוך כדי שאני קוראת את דבריך אני שמה לב להתנגדות שלי.. להתנגדות שלי להבין שאולי באמת אני יודעת היום קצת קצת קצת לשחות.. אבל עכשיו בגלל שאור בחוץ, אני מסתכלת פנימה, בוחנת, מקשיבה לדבריך, ויש אמת בהם. מלי, בפשטות, טוב לי שאת מושיטה לי את ידך. אין לך מושג כמה זה 'תומך', עוזר, מחבק.. אפילו כאן, בוירטואליות.. מבט של תודה ויחול של שבת שלווה, מאזנת, כייפית ורגיעה נפשית לכולנו, ~נילי~

הי נילי. כמה נעים לשמוע שיכולתי לעזור. עוד יותר נעים לשמוע שאת יכולה לראות את הכוחות שגדלים וצומחים בך. שתהיה שבת שקטה ונינוחה, בלי סערות. מלי

אתמול, לקראת שעות הלילה המאוחרות, חשבתי שהחיים שלי נגמרים. שאולי לא אמשיך לחיות מעבר. שאין טעם. שמה הסיבה? פלונטר אחד גדול. קשיים. התמודדות. מלחמות יומיומיות במקום להלחם על לאהוב את היותי ולהפסיק להלחם.. בי.. דפוסי מחשבה ועשייה, דפוסים דפוסים דפוסים. כמו להיפטר מעלוקות רבות שלא עוזבות ומאימות למצוץ את דמי עד כלות. בשום מה הרגשתי לא נכון לחתוך את עצמי אתמול בלילה. אז לא חתכתי ואני מאוד גאה בעצמי. הרגשתי שצריך ויבוא משהוא לחנוק אותי וזהו. שאני לא אעשה כלום לעצמי – ו..החיים יפסקו. לא יהיו יותר. לא יהיו. פשוט ככה. הקשבתי למוזיקה מדכאת, מנסה כנראה איפה שהוא לחפש את החיים. שואלת את עצמי אם מה שאני שומעת באמת עוזר לי. כנראה שהרצון לשקוע בדיכאון מטשטש, או לא מצליח. מה לעשות..? נראה שאני כבר במקום טוב יותר ממה שהיה לפני שנתיים למרות שנראה שהמחשבות על מוות לא עוזבות אותי כל כך מהר.. מין ערבוב של חיים ומוות.. כמו החיים. מסע מעניין. מרתק לפעמים מאיים לשתק. לא מצאתי את עצמי. התגלגלתי במיטה מצד לצד, מחפשת מזור לכאב שאי אפשר לו.. ונורת הלילה דולקת כשאני חושבת לעצמי, מה הטעם? מה הטעם שיש באור.. ? הרי זה מפריע לי. התאים לי אתמול חושך. התאים לי אתמול בור. והמוזיקה מתנגנת ונוגעת אבל אני, נשארת אדישה. מעין מצב חנק מתיש, כמו שכך ייחלתי. אך החנק לא מסתיים במוות. הרי אני פה עכשיו. הוא מסתיים רק בשינה.. כמו סיום הפגישה הטיפולית אתמול. ויש אמת בדבריה. אני זאת שדואגת למצב הזה. (((((((((((???!!!)))))))))) אני זאת שרוצה להרגיש ככה. עם פצעים פתוחים. נושאים לא סגורים. מביאה את כל האותיות אליה כתחילת משפטים. ללא סיום, איגוד. ללא מסגרת, וכואב שכך. ממתינה שיעבור. מסוגלת להמתין עכשיו רק בגלל המוזרות שבי. שהקימה אותי היום בבוקר ליום רגוע בלי להבין איך, ומדוע.. בדרך כלל סערות ליליות לא מסתיימות בבוקר שלמחרת. לפחות לא אצלי. אבל היום היה משהו שונה. הרי כבר אמרתי שאני כנראה במקום אחר.. וטוב שכך. רק ממתינה לבין הערביים הזה שיעבור. מסכימה עכשיו לצעוד ליד, אל מול השקיעה שתוביל ליום חדש למרות שלא הסכמתי אתמול בלילה. לא הסכמתי בכלל. רציתי למות. וכמו כל הדברים הקטנים הללו שמובילים אותנו קדימה בלי שנשים לב, אולי נכיר בזאת מאוחר יותר בחיים, הגיע לידי היום בבוקר על ידי קולגה לעבודה - מסמך יקר. כמעט ויקר יותר מהחיים.. ואני לא מכירה מספיק בנמצא בידי.. מסמך שגרם לי לחשוב עליכם. על כל האנשים באשר הם. על הנפש הזאת המוסתרת בתוכנו. זאת שמגיע לה לצאת, בלי להבין עדין מדוע מהרגע שרואים עולם – נגזר על הנפש לגור בכלא. כלא אותו בונים אנחנו בעצמנו, לעצמנו. ואחרים עוזרים לנו לבנותו מעלינו. כלא. כלא מקושט אפילו, אולי בשרשראות כבדות שמקומן לא עלינו. עשוי טוב, 'מגן'.. ((((((((((???))))))))) כמה אבסורדי. וכשקראתי את שנכתב, חשתי רצון לצאת, לראות עולם. ולא להיות לבד. להניח את הראש כאן, על הכר הרך המכיל והמשותף לכולנו, ולשתף... כותבת אני חלק משנכתב על ידי חנוך דאום (10.06.05) מילים שתמכו בי היום, לצאת מהחנק ולנסות, רק קצת, להתחיל לנסות לנשום... אהובים (מוסיפה לכם בהקדשה) הקדישו לעצמכם חצי שעה ביום. קבעו את זה כפגישה ביומן. פגישה עם עצמכם. עצמכם זקוק לזה. עצמכם נואש לזה. מגיע לו. צאו מהבית, צאו מהמשרד ושבו חצי שעה בחוץ, בלי גג או קירות. שבו בחוץ, על ספסל ציבורי, על אבן נוחה, על גג משרד גבוהה, על דשא ירוק עם מעט צל. שבו והשקיפו על העולם וראו את דמותכם משתקפת בו. אל תחשבו על המשך היום. אל תחשבו על ראשיתו. חשבו רחוק. הפליגו עם מחשבותיכם אל מקום בלתי נראה, בלתי מושג, נסו לחלום, לייחל, לקוות. את רוב חייכם אתם מקדישים לאחרים. ח-צ-י שעה ביום הקדישו לעצמכם. ר-ק לעצמכם. כתבו מכתב בו אתם מסבירים לאדם קרוב מדוע אתם אוהבים אותו. אל תתקמצנו במילים. נמקו. רדו לפרטים. כתבו לו על כל מה שטוב בו. על כל מה שיפה בו. ספרו לו כמה הוא חשוב לכם. כמה הוא יודע להקשיב. כמה הגון, מעניין מתחשב ומשעשע הוא. ספרו לו כי הוא חשוב לכם. ולבסוף, גם אם הוא שכן, בן משפחה או עמית שאתם פוגשים כל בוקר בעבודה, - שלחו לו את המכתב בדואר. כתבו מכתב כזה גם לעצמכם! נסו ליצור, נסו לצייר, לפסל, לכתוב שיר, נסו לרקוד. נסו לנגן בחלילית או בפסנתר. הרכיבו פאזלים. התמודדו עם משחקי חשיבה חמודים. נסו לבנות קערה מחימר. לא נולדתם כדי לנייד עכברי מחשבים. יש לכם שימושים נוספים. גלו אותם. לכו. לכו שלא על מנת להגיע. לכו שלא על מנת לקבל פרס. לכו שלא על מנת להרזות. לכו כדי להרגיש את הרגליים. לכו כדי ללכת. לכו להנאתכם. לכו. פשוט לכו. בכו. כאשר עצוב, בכו כאשר לחוץ, בכו כאשר קשה, בכו כאשר אתם רוצים לבכות, בכו. אל תחסמו את זה, אל תתבישו בזה, אל תנסו לגבור על זה. אם יש דמעות שרוצות לזלוג, צריך לתת להן לעשות זאת. זה מזכך. דברו על מה שכואב לכם. אל תטייחו. אל תנסו להתמודד לבד. אל תחשבו שאיש לא יאזין לכם. אל תחששו להראות חלשים. אל תחששו להטריח. גשו לחבר קרוב, לבן משפחה אהוב וספרו לו מה כואב. שתפו אותו במה שקשה. חלקו איתו את מה שטורד, שרודף, שמאיים, שמטלטל, שמפריע לישון. אל תתמודדו עם הכל לבד. איש לא יתן לכם תעודת הצטיינות על כך שלא בקשתם עזרה, שלא התיעצתם. מ-ו-ת-ר ל ה י ו ת חלשים.. קנו ערסל. הרשו לעצמכם להתערסל בו. (אוווי ליאאאתתתת....) הרשו לעצמכם להתכרבל בו. הרשו לעצמכם לשקוע בו באמת ולחזור למצב העוברי שבו החלו חייכם. יש הרבה מטלות ומשימות כבדות בחיים הללו, אבל ישנם רגעים שבהם כל מה שצריך כדי להסתדר, זה לשכב בערסל ולהתנדנד... מלי.. התחלתי לכתוב את הנ"ל היום בבוקר.. ועכשיו יורד הלילה שוב.. ושוב המחשבות הקשות.. בכיתי וטוב שכך.. כבר הרבה זמן שלא בכיתי.. אני חושבת לאני מעריכה את היופי שברצון לחיות – רק ביום כשזה בסדר..לא בלילה.. לפחות לא בתקופה המטורללת הזאת.. ושוב לילה... מה יקרה הפעם...??? תושיטי לי יד.. בבקשה ממך... ~נילי~

שלום נילי אני קוראת את המכתב שלך בתערובת של עצב ואופטימית, כנראה כמו שאת מרגישה (ואולי...אני מעיזה לקוות... הרגשת???). אני שומעת את הזעקה, הקריאה לעזרה, תחושת החנק והכלא, ובה בעת מזהה את הרצון לחיות, לנשום, להאחז בדברים הקטנים, באור, בשמש, ביד המושטת לעזרה. המכתב שצירפת מקסים, ותהיתי למה הוא עזר לך. האם תוכלי לחשוב? אולי הוא ממקד אותנו בדברים הפשוטים, הקטנים, היומיומיום של החיים, משאיר את הדאגות והמשאות הכבדים (הדפוסים "המעצבנים" האלה, שכתבת עליהם בהתחלה) לימים אחרים, מפנה קצת מקום לדאוג ולשמור על עצמנו, לאהוב את עצמנו כמו שהיינו רוצים שיאהבו אותנו, כמו שאולי אנחנו מסוגלים לאהוב אחרים. אני מושיטה לך בשמחה את היד שביקשת, אבל מרגישה צורך להראות לך שאת כבר פחות טובעת, למרות הגלים הסוערים שעדיין מציפים ומאיימים. ונדמה לי ממה שכתבת שאת לומדת יותר ויותר להציל את עצמך, להושיט לעצמך יד כשאת במערבולת. החזיקי מעמד, מלי.

שמטפל (פסיכאטר).. זורק מטופל מטיפול בשל "אי יכולותו" לטפל בו ..(בגלל עוצמות רגש?!) ויחד עם זאת מסכים להיות איתו בקשר מחוץ לטיפול? ז"א - הקשר הוא רק סמסי .. המטפל לא מוכן להפגש פנים מול פנים, אבל ..שולח סמסים של חיבוקים עוטפים ,מראה נוכחות תמידית כשצריך אותו גם בשעות לא שגרתיות ? , מה זה אומר? הרי למטפל "אסור" להיות בקשר עם המטופל , הוא לא אמור להיות נוקשה ולהפסיק קשר מיד גם אם המטופל רוצה אותו ?.. אציין רק, שהטיפול שהיה אצלו לווה בחיבוקים תומכים , יד מלטפת , וסמסים שוטפים זא בקשר הטיפולי, יגידו אחרים שזו פריצת גבולות אבל , היום , המטפל לא בקשרי טיפול עם המטופל , מה יש לך לומר על זה ? איך את רואה את העניין ? מדובר ביחסים של מטופלת ומטופל.. כשלא נרמזת הודעה מינית בין השניים באופן מודע.. אבל לסמסים יש תמיכה שעוברת את הגבול הדק בין .. אשמח לשמוע את דעתך. תודה

שלום. שאלת הגבולות בין מטפלים ומטופלים היא שאלה חשובה, גם אם סבוכה ולא חד משמעית. כמטפלים, חשוב לשמור על גבולות הטיפול והקשר, בדיוק מהסיבות שאת מונה. כאשר הגבולות נשמרים, ישנה תחושה של יציבות, ודאות, בטחון, מוכרות. כל אלה מאפשרים לפנות מרחב לעיסוק טיפולי. אני שומעת ממך שבגבולות הטיפוליים שלך אין שקט, ועבורך מדובר במצב מבלבל ולא נוח, שמותיר אותך עם שאלות וחוסר ודאות, ואולי גם עם כעס ועלבון, או כמייה ורצון ליותר. לא ברור לי אם הופסק הטיפול או לא, אך כן ברור שאת נמצאת בחוויה מבלבלת ושאיבדת, בחוויתך, את הטיפול שלך כמקום של שקט, בטחון, וודאות. אני מקווה מאוד שתוכלי למצוא מקום טיפולי כזה עבורך (עם המטפל הנוכחי או עם אחר), ושתוכלי לבדוק מה השתבש עבורך בקשר הנוכחי. בהצלחה מלי.

עברתי את גיל ה41 ואני מתלבטת קשות לגבי הבאת ילד בצורה עצמאית - (דרך בנק הזרע) כי בן זוג אקטואלי באופק - אין. מרגישה קושי ויאוש נוראי במיוחד שמעולם לא דמיינתי שאגיע למצב כזה. מצד אחד דואגת להתפתחות הילד חסר האב שתמיד יחיה בתלישות ובחיפוש אחר דמות אב. ומצד שני חוששת מחוסר אמינות בנק הזרע - שמאותו זרע יכולות להיתרם אינסוף נשים. גם מבחינה דתית לא ברור אם מקובל ואיזה מעמד יהיה לילד בקיצור אינסוף ללבטים ולשאלות.ואם בכלל לא פספסתי את ההזדמנות לחיים הבעיה שבמצב נפשי קשה. לא רואה את עצמי ממשיכה לבד בחיים בלי לממש עצמי ואת התכלית בחיים מה שמונע ממני לעשות משהו , לחיים או למוות- הוא האיסור הדתי מרגישה כבולה מכל הבחינות. נוסף לכך הולכת לפסיכולוגית כבר שנה וחצי ולאחרונה נודע לי שהיא בהריון... ואני - מצבי מחמיר ומפריע לתפקוד שלי בעבודה ובכלל. אנא תשובתכם המהירה, מרגישה שהזמן שלי אוזל!

שלום נילי החלטה להביא ילדים לעולם היא החלטה קשה, אולי מהקשות שיש. ההתלבטות עליה ארוכה ומטלטלת, ואולי טוב שכך - הרי מדובר בהחלטה בעלת חשיבות עצומה לך ולילדך העתידי, המחויבות והאחריות אינן חולפות, ואין ממנה "דרך חזרה". ההתלבטות לגבי הולדה היא אישית ואינדיבידואלית, ואין פתרון או עצה אחת שמתאימה לכולם. אני חושבת שטיפול היא דרך מצויינת לברר שאלה זו, ולבדוק את המשמעות שלה (הרגשית, הערכית, הדתית, הכלכלית וכו') עבורך, ולעזור לך להגיע להחלטה לכאן או לכאן. ועם זאת, ישנן מספר סוגיות שהעלת שאולי ניתן לענות עליהם: אם המעמד הדתי עקרוני עבורך תוכלי בקלות לברר זאת מול רב או מול דמות דתית שמקובלת עלייך. לשאלת האב - מחקרים מראים היום כי ילדים לאמהות חד הוריות, או למשפחות חד מיניות (הומואים ולסביות) מתפתחים באופן תקין ונורמלי, אם הם זוכים לסביבה אוהבת, מכילה ושומרת. העדר אב לא הופך את הילד לבעייתי, נזקק או חסוך (ומאידך - בוודאי את מכירה לא מעט ילדים עם אבא שחשים כך). חפשי מחקרים ועבודות בנושא, וקראי מה כתוב על גידול של ילדים במשפחות חד הוריות. בנוסף, ישנם לא מעט גברים שרוצים להפוך לאבות, ומחפשים פרטנרית לכך ("הורות אחרת" למשל היא ארגון ש"משדך" בין זוגות הרוצים להוליד ילד). את יכולה לבחור להוליד ילד מגבר מוכר, שרוצה להיות דמות אב ולתפקד כאבא. זו אופציה שאולי תוכלי גם לשקול. ושוב, הדגשים הללו יעזרו לך להיות מודעת יותר להחלטה שתעשי, אך לא מקצרים או מפחיתים את התהליך הנפשי שתצטרכי לעבור בדרך להכרעה. בהצלחה מלי.

שלום, אני בת 24 ומרגישה צורך מאוד גדול לדבר עם פסיכולוג. אבל זה מאוד יקר ואין לי אפשרות לממן את הטיפול. איך אפשר להוזיל יש אופציות אחרות? אני מאזור המרכז ויש לי כללית מושלם (טם זה משנה...) תודה מראש, שירה.

שלום שירה. אני שמחה שאת נאבקת על טיפול, למרות הקושי הכלכלי. ישנן מס' אופציות שמוכרות לי: 1. קופות החולים השונות מספקות שרותים פסיכולוגיים, לכל קופה סידור מעט שונה אל מול המבוטחים שלה. בקופ"ח כללית ניתנים טיפולים בחינם, ואני מציעה לך לברר זאת. קחי בחשבון שמדובר, בד"כ, בתקופת המתנה ממושכת מאוד. 2. ישנן מרפאות של משרד הבריאות שמטפלות באוכלוסיה הרחבה, ולפעמים גם מרפאות של העיר/עירייה. בררי בבתיה"ח ובשירותים הפסיכולוגיים באיזורך. גם כאן, מדובר בטיפול חינם או מוזל. 3. ישנם מקומות שמציעים טיפול מוזל מאוד כחלק ממתן שירותים לקהילה (למשל מרכזים לנשים) או באוניברסיטאות (למשל אונ' בר-אילן). אגב, אם את סטודנטית בוודאי תוכלי להיות מטופלת באוניברסיטה. 4. ולבסוף, מטפלים בראשית דרכם מציעים הרבה פעמים טיפול במחיר סמלי. היות והכשרת פסיכולוג מחייבת עבודה טיפולית ממושכת כמטפל בתקופת ההכשרה, הרי שמדובר במטפלים עם נסיון לא מועט, ובד"כ עם הרבה מוטיבציה והשקעה. אני מפנה את השאלה שלך למשתתפי הפורום. אם מישהו מכיר או מתנסה בטיפול מוזל אחר, אולי נוכל להעלות כאן עוד אופציות (או לאשר את אלה שהרחבתי לגביהם), שודאי רלבנטיות להרבה אנשים... בהצלחה מלי.

הי שירה אני נכנסתי לטיפול לפני ארבע שנים דרך כללית מושלם. את יכולה להתקשר אליהם *2700 ולברר, עד כמה שאני יודעת התנאים לא השתנו. הם נותנים טיפול מוזל - 160 ש"ח לפגישה, למשך 30 מפגשים אצל פסיכולוגים עצמאיים שעובדים בשיתוף עם הכללית. יש להם רשימה שאת יכולה לבקש ולבחור, לפי תחום ההתמחות, אזור וכדומה..הייתי ממליצה לך על הפסיכולוג שלי כי אני חושבת שהוא מעולה, אבל הוא כבר לא עובד בשיתוף איתם. בהצלחה בכל אופן (: הא, נקודה למחשבה. אצלי זו לא הייתה בעיה אבל קראתי פה בפורום שהיו מטופלים שהתחילו טיפול בצורה כזו, אבל כהסתיימו 30 הפגישות המטפלים רצו להעלות בחזרה את המחיר, וזה לא תמיד מסתנכרן עם יכולת המטופל ולהפסיק טיפול רק בגלל אילוצים כספיים זה ממש חבל. אז רצוי לברר מראש מה עמדת המטפל לגבי זה, או היכולות שלך. שבת שלום אופיר

מלי, כתבת שבקופת חולים כללית ניתנים טיפולים בחינם. אני חליתי במחלה ניוונית לפני כשנה, ושאלתי את הרופא המשפחה שלי (קופ"ח כללית), אם יש אפשרות לטיפולים בחינם, הוא אמר שלא, רק דרך מוזלים דרך המשלים. ניצלתי כבר את הטיפולים המגיעים לי דרך המחלקה בבית החולים, ומאוד הייתי רוצה להמשיך. אשמח לשמוע תגובות גם מאנשים שיודעים, על אפשרויות לטיפול דרך הקופ"ח כללית בחינם. ובמאמר מוסגר מלי את עונה מקסים!! אני מאוד אוהבת לקרוא את התגובות שלך לאנשים, מרגישה שזה עוזר גם לי לפעמים.

שלום רב מזה הרבה שנים אני הולכת לטיפול אצל מישהי.יש לי חברה טובה שנכנסה לדיכאון וכשראיתי את מצבה הפניתי אותה לאותה אישה...רציתי לעזור..מה שקרה עכשיו זה שהרבה פעמים החברה מדברת עם המטפלת עליי כי היא מקנאה בי וכו(דבר שנודע לי איכשהו)לא מהמטפלת כמובן..אלא מהחברה בעקיפין..דבר זה גרם לי לנתק קשר עם שתיהן..ואני מאוד כועסת ופגועה.מרגישה שהמטפלת לא שמרה לי אמונים והייתה צריכה לפרוס בפניי את ההשלכות של להביא חברה קרובה לטיפול אצל אותו מטפל..שאלתי האם המטפלת נהגה באופן אתי שהסכימה לקבל את חברתי לטיפול????

שלום עירית את תוהה האם טיפול בשתי חברות טובות הנו אתי, ומציגה את ההשלכות של פעולה כזאת עבורך. אכן, מדובר במצב בעייתי, שאולי עדיף והיה נחסך מכולם (אני מתארת לעצמי שגם המטפלת וגם החברה השנייה מרגישות בלבול וקושי סביב כך). מקובל להמנע מטיפול באנשים שיש בינהם קרבה משמעותית - בני משפחה, חברים קרובים וכו'. עם זאת, ולמרות שבדיעבד בחוויה שלך נעשתה טעות, נותרתי עם שתי שאלות: ראשית, מדוע מלכתחילה הפנית את חברתך הטובה לטיפול אצל המטפלת שלך. נשמע שאולי גם את היית מבולבלת בנוגע לשאלת הגבולות בחדר, ולא שמרת על המקום הזה בשבילך. אני תוהה האם לא היית מודעת לקושי שיווצר, ואם לא - מדוע? כתבת שהיה מדובר בטיפול ממושך, כך שאני מניחה שהבנת את המשמעויות של הבקשה שלך. אני חושבת שאולי את מספרת על מקום שהוא מוכר לך - שבו את עוזרת למישהו אחר על חשבונך, ואח"כ משלמת על כך מחיר, ונשארת כועסת ופגועה, בהרגשה שהאחר (הגדול, המטפל) לא שמר עלייך. שנית, אני תוהה על ניתוק הקשר. אני מבינה שאת פגועה וכועסת, אך דווקא משום כך נראה לי חשוב שתוכלי לפתוח זאת עם המטפלת שלך, ואולי גם מול החברה. כך תוכלו ביחד להבין ולחשוב על מה היה, ואולי להפוך את הכעס והעלבון לרגשות שיש להם ערך ומשמעות בטיפול. בהצלחה מלי.

בוקר טוב. אני בטיפול שנתיים ו 3 חודשים. קשה לי עם כל מה שקורה שם, קשה לי לדבר על עצמי. להוציא דברים ששמרתי שנים אחרי שנים. לא קשה לי איתה, אני אוהבת להיות אצלה, אבל דווקא מראה לה משהו אחר. אני מרגישה שאני צריכה את השעה הזו ומחכה לה בסבלנות כל שבוע, ומכינה המון דברים לשתף אותה, אבל ברגע שאני מגיעה לשם, אני מתמלאת חרדה וכעס וסוגרת/אוטמת על הכל. לא נותנת לה להתקרב, ולא משנה עד כמה שהיא תנסה. וזה כבר נהפך למין מלחמה כזו, אדבר או לא... ואני מרגישה שהיא התחילה גם להתייאש. לפני שבועיים היה לי מאוד רע, ואיכשהו היא התקרבה והתקרבה עד שלא נשאר לי לאן לברוח וחיבקה אותי, ואז בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים וגם היא בכתה. זה היה מרגש מאוד. אבל פגישה אחרי חזרתי להרחיק אותה, לבעוט, לסרב, ולברוח... יש לך הסבר למה שקורה איתי.?

שלום מעין. את מספרת על הקונפליקט הגדול שאת חשה לגבי הטיפול: רצון להפתח, להתקרב, לגעת, מחד, ופחד גדול מהקירבה והחשיפה, מאידך. יש לי הרגשה שבכך את מבטאת קונפליקט עמוק, בסיסי, ביחס לדברים קשים או מכאיבים שחווית - מצד אחד רצון גדול לשתף, "להפטר" מהם, לא להיות איתם לבד, ומצד שני פחד גדול מלהתקרב, לפתוח, לדבר. נראה שבעזרתה של המטפלת שלך את מצליחה "לדבר" את הקונפליקט הזה, להיות בו ולא למהר "לפתור" ולהחליט. אני מקווה שאת יכולה לשתף את המטפלת שלך בחוויה הזו, ולנסות ביחד להבין אותה יותר, לראות מה משתקף בה שמוכר לך ממקומות וקשרים אחרים, ולתת מילים לקושי שאת חווה בקרבה ובחשיפה, מולה ובכלל. אני שמחה שאת מרגישה שהטיפול יכול להוות מקום שבו את מתפתחת ומתקדמת בקצב שאת קובעת - את לא ממהרת לספר, ולהבדיל - לא עוזבת ומוותרת, וכנראה יש לך די מרחב לבטא את הפחדים, הכאבים והכעסים העמוקים ביותר. ובעיני - זה טיפול במלוא מובן המילה. גם אם כרגע את מרגישה שאת "לא מספרת" בטיפול, נדמה לי שבדרך שלך את מספרת הרבה... בהצלחה מלי.

אבל מלי, האם יש לך הסבר למה אני :"אני מרגישה שאני צריכה את השעה הזו ומחכה לה בסבלנות כל שבוע, ומכינה המון דברים לשתף אותה, אבל ברגע שאני מגיעה לשם, אני מתמלאת חרדה וכעס וסוגרת/אוטמת על הכל." למה אני מראה לה צד אחר ממה שאני מרגישה? או שזה באמת מה שאני מרגישה? כלומר, האם מה אני מבטאת, זה באמת מה שאני מרגישה? אני לא מצליחה להחליט?

מקווה שאפשר להצטרף לעץ, מאחר ואצלי המצב מאד דומה... איך בעזרת הטיפול אפשר לטפל בבעיה זו?

אתמול היתה הפעם הראשונה, שהתעלמתי מ-SMS שלה... אני חושבת שבעצם זו הפעם הראשונה, שעייפתי מהמלחמה על הטיפול הזה (אולי נדבקתי בזו שלה...) - מהבטחות שלא מקויימות: מילים שנזרקות לחלל האוויר (הממשי, הוירטואלי והסלולרי) ומסתבר, שהן לא יותר מרצף של הברות חסרות משמעות וכוונה. ואני מצד אחד כבר לא רוצה להיכוות עוד, ומצד שני עוד רוצה להאמין בה. קונפליקט מורכב למדי, שבא על פתרונו אתמול. אם היה מדובר על קשר קצר - יחסית - היה לי קל יותר, אני מניחה. לא ברור לי איך זה, שדווקא אחרי כל-כך הרבה שנים (ואולי זה בגלל זה?), נוצר המצב שבו בחודשים האחרונים הכל מקרטע כל-כך... היא נשברת. אני אוספת, איכשהו, את שתינו. וחוזר חלילה. אבל תמיד - תמיד!, לא משנה מה הגודל של החתול השחור - הגבתי ל-SMS-ים שלה (או למיילים). לא יכולתי הפעם, אפילו לא בשביל להתרגז... נראה לי בזבוז של זמן ואנרגיה להתרגז עליה הפעם: אז מה אם היא הבטיחה משהו והתברר שאין דברים בגו? אין חדש תחת השמש. אני לא רוצה להבין איתה למה זה ככה... זה בלתי אפשרי. ניסינו את במהלך הזה יותר מדי פעמים... זה נגמר בזה, שהיא מאשימה אותי, שאני מאשימה אותה, שהיא לא המטפלת המושלמת (כאילו שלרגע חשבתי שנולד "היצור הקסום" הזה, שעונה לתואר המטפל המושלם). בעיניי, לקיים הבטחות זה משהו בסיסי בין בני אדם - לאו דווקא בקשר טיפולי, והיא יודעת את זה. לא קרה מעולם (בטיפול) מצב הפוך, שהתחייבתי למשהו ולא עמדתי בהתחייבות... אם היו לי ספקות - לא הבטחתי. נראה לי שהגיע הזמן, אחרי הרבה מאוד שנים, להקל עליה את המלאכה ולשחרר אותה ממני... היא בעצמה איימה להעיף אותי מהטיפול כמה וכמה פעמים בתקופה האחרונה (וחזרה בה). כנראה שהיא יודעת מה נכון, אבל קשה לה לבצע את גזר הדין. עייפתי ממה שקורה בטיפול, שאין בו שום ערך טיפולי... קשה לה להכיל. קשה לה למלא התחייבויות. קשה לה לקיים את ה-setting. קשה לה לשמור על הגבולות (ולכן היא "מתאבדת" איתי במקום להיות עוגן הרבה פעמים). קשה לה עם השתיקות. קשה לה עם הביקורת (שלפעמים לא קיימת, אלא רק לדעתה). קשה לה, בקיצור. שתינו סובלות מזה... (היא אמרה לי את זה במפורש, שהיא מגיעה למקום שפשוט רע לה) חבל, לא? אם אפשר להפסיק את הטירוף ה"טיפולי" הזה, עדיף מאוחר מאשר לעולם לא...

שלום. המכתב שלך מספר על התהליך הטיפולי, שלך, אבל אולי של כולם... כמה הוא קשה, מבלבל, עמוס. לעיתים מרגיע ומכיל, אך לעיתים מכעיס ומאכזב. אולי זו המשמעות של להיות בקשר (ולא רק בקשר טיפולי) - להיות עם החלקים הטובים והרעים שבו בלי לוותר. אני שומעת ממך כמה קשה לך, כמה מפתה להרפות, להניח, להתייאש, אבל אני נאחזת ב"רמזים קטנים" שמספרים על חוויה מורכבת יותר: על כך שמדובר בטיפול ממושך, על כך שיכולת הרבה פעמים להמשיך למרות הכל (כנראה ידעתן למה), על כך שלשתיכן היה קשה אך לא התייאשתן, נאבקתם על הקשר, ממש כמו שהמטפלת ממשיכה לנסות כעת. אני לא יודעת ממה התאכזבת, מהם אותם שקרים שלהרגשתך אין להם תיקון, אבל אני כן מקווה שתצליחו לדבר על זה,ושתצליחי להחזיק, בחדר הטיפולים ובתוכך, לצד הרגעים הקשים והמאכזבים, גם את החלקים המחזקים, החיוביים, המשמעותיים שיכולת לחוות בטיפול, עם המטפלת שאת כ"כ כועסת עליה עכשיו. להתראות מלי.

מלי... כמה טוב "לשמוע" מילים מבחוץ, כאלה שאין להן את כל הכובד שמתלווה לחילופי הדברים וחילופי האין-דברים שבתוך הטיפול ומחוצה לו... יש הרבה מחוצה לו בטיפול הזה, וזה לא יכול היה להיות ככה ללא הסכמה מצידה. בעצם - הרבה מזה היה יוזמה שלה, לא רק הסכמה. טיפול ממושך... כן... נדמה לי שלא ציינתי כמה ממושך. זו כבר השנה העשירית שהוא מתקיים (ברוטו. היו גם הפסקות במהלכו). בתחילת הדרך הוא היה שגרתי בעליל - פגישה אחת בשבוע, יום ושעה קבועים. והיום? 4 פגישות בשבוע. תכתובת חופשית ב-SMS ובאי-מייל. גם כשהיא יוצאת לחופשה בחו"ל, אני מקבלת את הסיסמה של הסלולרי שלה, כדי שאוכל לעקוף את החסימה אם מאיזושהי סיבה ארצה להתקשר אליה... לאחת מאיתנו יש HOT לשניה YES... היא מבקשת שאקליט עבורה דברים, והיא מקליטה עבורי דברים... כנראה שהיא יותר מוסרית ממני, כי אני גם מורידה דברים מהאינטרנט ושולחת לה במייל או צורבת (תלוי בנפח בקובץ)... החלפת ספרים לקריאה זה כמעט מעשה שבשגרה. לא אחת, לפני שהיא מחליטה לשאול סרט מהספריה, אני מקבלת ממנה SMS בנוסח "על איזה סרט/ים את ממליצה?" ולכן התייחסתי גם לסוגיית הגבולות... היא אמרה מספר רב של פעמים, שאני כמו הבת המאומצת שלה (היא אמא לשתי בנות). ובגרסה אחרת - שאם הייתי הבת שלה, הרבה דברים היו נראים אחרת. היא אמרה, שאחרי שהיא למדה להכיר אותי, למשל, היא החליטה להעביר את הבת הקטנה שלה לבית ספר פתוח... אמרתי לה, אז, שאני שמחה שמשהו טוב יצא לה ולבת שלה מהקשר שלנו... פתאום נראה לי נכון, אחרי כל מה שכתבתי עד היום, לספר את הקשר עצמו. כי הוא לא ממש רגיל, אני חושבת... אני מכירה די הרבה אנשים שנמצאים בטיפול, כולם מגיבים קצת מוזר למשמע התיאור הנ"ל... חלק חושבים שזה לא בסדר. אחרים אומרים, שהלוואי וגם אצלם זה היה ככה, אפילו רק קרוב לזה. ואולי היה לי חשוב לספר את הקשר, דווקא בשל העוצמות שמתעוררות דווקא בתקופה האחרונה. לאחרונה היא באמת נטלה על עצמה יותר התחייבויות שהיא הפרה. דיברנו על זה כל-כך הרבה, והיא יודעת שמבחינתי זה לא משהו שאפשר לעבור עליו בקלות לסדר היום. היא משתדלת... לא מספיק לדעתי.אבל אני מכירה בכך שאני מתקשה להתגמש במקומות האלה. ושוב תודה על המילים שבאות מאי-שם עד לכאן.

קראתי אותך, ודבריך נגעו לליבי. תוך כדי קריאה תהיתי מהם אותם "שקרים קטנים שקטים"? האם אלו אמירות כגון "אני כאן בשבילך", "אני מחכה לך" וכיוצ''ב? כי אם אלו השקרים, הרי אלו משפטים השגורים מאד בפי מטפלים, כאשר משמעותם המטפאורית אינה תמיד חופפת למשמעות המיללולית הפשוטה שמטופלים רבים נוטים לייחס להם. לכן, לדעתי, אם רואים את האמירות הללו באור המתאים, פחות נוטים להתאכזב כאשר המציאות הריאלית שונה ממה שציפינו. אבל ייתכן שאני טועה, ואת מדברת על שקרים "אמיתיים", ואני בהחלט מבינה את התסכול. האם תוכלי לספק את סקרנותי ולתת דוגמא להבטחות בטיפול שאינן מקויימות?

לא... הטיפול הזה נמשך כבר מספיק בכדי שמשפטים כגון "אני כאן בשבילך" כבר לא יאמרו. זה כבר מובן מאליו אחרי כל-כך הרבה זמן. אולי לא תמיד, בעיקר לא בתקופה האחרונה, שבה היא זו שמגיעה למקום של להראות לי את הדלת ולטרוק אותה מאחוריי... (מזל שאין מדרגות, אחרת היא היתה בועטת אותי מהן כמה וכמה פעמים... לפחות מבחינה מילולית). אני מכירה כבר את כ-ל המשפטים השגורים בפי מטפלים - היא לא המטפלת הראשונה שלי... יש לי ותק טיפולי רב... אני יודעת לברור את העיקר מהטפל (= מה "כתוב בספר" ומה מקורי שלה). ואולי זה עניין של טרמינולוגיה - הבחנה בין אי-קיום הבטחות לבין שקרים...? מבחינתי זה היינו-הך במקרים מסויימים. כשהיא מתחייבת לי, למשל, שבתקופה מסויימת היא לא צפויה לבטל אף פגישה (הישג מרשים מצידה), ואז כן מבטלת בשל מפגש חברתי (במפורש חברתי! לא מחלה, לא משהו שקשור לעבודה וכו') - זו מבחינתי הפרת הבטחה, ששוות ערך לשקר. יש הרבה דברים, שקשה לי להעביר פה, שהם באמת עדינים יותר. אבל המשמעות היא ירידה לפרטי פרטים של התוכן הטיפולי... החשיפה הזו עדיין קשה...

שהיא הפכה להיות המטופלת ?.. "קשה לה" .. "היא לא יכולה" ..וכו'.. אופס .. עצרי לרגע .. את באת אלייה לטיפול ולא להיפך !!!! הקשר הזה לא טוב לך .. מניסיון אישי כואב .. תשחררי אותה לאט לאט .. אני יודעת עד כמה זה קשה .. אבל המקום הזה .. שהיא נמצאת בו בשבילך .. זה כבר לא נטו טיפול .. משהו שם התפספס .. אולי זה חבל .. אבל כרגע .. את חייבת למצוא לעצמך מקום בטוח ורגוע יותר .. הסערות האלה איתה , לא יובילו אותך לשום מקום .. רק לקשיים עצומים יותר לצאת מהסערה הזו , אני לא ממקום שיפוטי אלייך , חלילה .. קשה היה לי לקרוא אותך עד כמה את מגוננת עלייה במקום שזה יהיה להיפך, קשה לי לקרוא אותך , כי הייתי במצב כזה עד לפני כמה חודשים .. ולא הבנתי .. עד כמה גרוע זה יכול להיות . מצטערת, מקווה שתצליחי לעשות את הבחירות הנכונות .. בזמן הקרוב , יחד עם המטפלת .. אבל בהבנה של הדברים עד כמה "קשה " לה איתך, לדעתי .. לא משנה עד כמה חלקים טובים יש בה .. עדיין .. זה נראה לי כמו עול עלייך.. תצליחי לראות את הדברים שכתבתי לך .? בהצלחה.

שלום לך בעצם דרכך אני מנסה להגיב על כל העץ הזה, שמעלה תגובות סוערות למדי: כעס, סקרנות, המלצה להשאר... לעזוב... אפשר להניח שהרגשות הללו הם חלק מהחוויה בטיפול הזה, ושדרך התגובות אפשר, אולי, להבין יותר מה הרגשות והקונפליקטים שמתעוררים מול הטיפול שתואר. מלי.

יש לי את התחושה הזו גם. שפתאום אני עוצרת רגע וחושבת "רגע, במי בעצם מדובר כאן, בי או בה? זה הטיפול שלי... אז איך זה שאני 'מצילה' אותנו במקומה? היא יודעת באיזה מקום אני נמצאת עכשיו, ובכל זאת היא מתייאשת ממני... דווקא עכשיו, במיוחד עכשיו." כאמור, המחשבה על לשחרר אותה ממני, להרפות וללכת בהחלט התחזקה במהלך השבוע. הבנתי שכנראה שתינו יוצאות בשן ועין מהקשר הזה... מילא, אם הוא לא היה מואיל - חצי צרה. אבל אם הוא מזיק, ולא רק לי, אז מה הטעם? נכון, אני מסכימה איתך, כפי שכתבתי בתגובה שלי למלי, זה כבר מזמן לא נטו טיפול. זה הרבה יותר מזה. וזה בסדר, אני גם לא קוראת אותך ומרגישה אותך ממקום שיפוטי. ואם מתקבלת התחושה שאני מגוננת עליה... אני מניחה שזה עשוי לבוא מהמקום הזה, שאני יודעת שגם אני מצידי לא בדיוק עושה לה חיים קלים. לא תמיד... אני יודעת שזה לא התפקיד שלי... עובדה שגם אני מתייאשת מעצמי לעתים קרובות... רק שאיכשהו תמיד נראה לי הגיוני, שהיא לא אמורה להתייאש ממני (ואולי זו ציפייה מוגזמת או לא ריאלית). היו לי, מאז ההודעה הראשונה, עוד שתי פגישות... הרבה יותר רגועות... אבל ככה זה בחודשיים-שלושה האחרונים... כמה פגישות של התנגשויות והתנגחויות ואז כמה פגישות רגועות (כנראה שתינו צריכות ללקק את הפצעים ולאסוף כוחות) וחוזר חלילה. אין לי מושג לאן כל זה יוביל... אני יודעת שאני נמצאת בתקופה קשה מצידי. אני יודעת גם, שהיא עברה תקופה לא קלה (מבחינה בריאותית), אבל אצלה המצב הסתדר... אולי זה ישפר קצת את העניינים... קראתי אותך... יותר מפעם אחת... אני תמיד יכולה לקום וללכת... אני יודעת שהסיבה היחידה שעדיין לא עשיתי את זה היא, שכבר לא אחפש מטפל/ת אחר/ת, כי זה יהיה יותר מדי בשבילי. המשמעות היא, שאני מוותרת על עצמי בעצמי. זה מעין גזר דין מוות. תודה, סופ"ש רגוע ונעים.

כואב מידי כואב כואב כואב יותר מידי בלאגן בראש לא רוצה סדר לא רוצה להבין הרי הכול ברור כל כך מה עוזרת ההבנה לדברים אם היא רק מעצימה את הכאב לא יכולה לחיות בעצמי יותר לא רוצה להשלים עם דברים לא יכולה ולא אשלים לעולם אבל לא יכולה עם הכאב הזה יותר זה בלתי נסבל ומלחמת ההתשה הזו מול הגוף לא נגמרת ונמאס לי כל כך לא יכולה להיות רוב הזמן עם תחושות פיזיות כל כך קשות כשרע לי עם כל כך הרבה דברים די אני מותשת חייבת שהכול יעצר אני קורסת מהעומס הזה לא רוצה טיפול עוד לא רוצה להבין שום דבר עוד לא רוצה מי שיחזיק לא רוצה עוד כלום מלבד שקט אבל אמיתי

שלום נקודה את שואפת לשקט, לדממה מקיפה. ובתגובה לכך כמעט ואני נאלם - כי כל מילה שלי עלולה לפגוע והיא בניגוד למשאלה החזקה ביותר שלך. ולכן אקצר ואומר - בדרך לשקט צריך לעבור דרך רעש גדול והמולה. ואת עכשיו שם. מקווה שתמצאי איים של שקט בדרך - לספק צידה לדרך, של מנוחה ורוגע. להתראות דוד

שלום, המטפלת שלי יצאה לחופש ארוך - חודש וחצי-. קשה לי מאוד בלעדיה, אבל מבחינה אחרת קשה לי אצלה. אני לא נותנת לה להתקרב, מנסה תמיד להרחיק אותה, אבל בתוך תוכי אני רק מתפללת שתתקרב יותר, שתחזיק אותי, שתהיה תמיד לידי. היא לא יודעת שקשה לי בלעדיה, דווקא היא חושבת לפי מה שאני משדרת שכיף לי עם החופש. אבל זה מאוד קשה כי אני לא משתפת אף אחד, ממש אף אחד, אני חיה בבדידות מוחלטת עם הבעיות, לא מוכנה לשתף את הקרובים מסביבי. ואני לא יכולה לשאת חודש וחצי לבד. אני אפילו התעצבנתי עליה בגלל החופש וביטלתי שתי פגישות ואנחנו יצאנו ברוגז שתינו. כי גם היא לא מסכימה לתת לי לצאת לחופש, כי היא טוענת שאני בורחת, אבל לה מותר לצאת לחופש כזה ארוך. בא לי להעניש אותה ולא לחזור לעוד תקופה (אבל זה בעצם גם להעניש את עצמי) - נכון?

שלום שוש נכון. זו באמת דרך לפגוע ולהעניש את עצמך. אבל גרוע מכך, זו דרך להמשיך ולא לדבר, לחסום את המטפלת מעולמך הפנימי ולהטעות אותה ביחס לתחושותיך ולכוח המניע אותך. אני מבין את הקושי והכאב, אולי החרדה, עם יציאתה של המטפלת לחופשה, אבל השאלה היא האם לנסות לטשטש את התחושות האלה דרך מאבקים ומריבות, או לנסות לדבר עליהן בגלוי, בזמן שמוקדש לכך. שמוקדש לך. ומעבר לכך, הרי המחסום הזה, המוצב בפתח עולמך הרגשי, בפתח ה"עצמי הפנימי" והסודי שלך, אינו קיים רק עבור המטפלת, אלא שריר וקיים גם מול אנשים אחרים בעולם. וזה משהו שנותן לעיתים תחושה של בטחון, אולי אפילו של כוח ונצחון, אבל משאיר בסוף בעיקר בתוך חוויית הלבד ואי-המובנות. לא חבל? מגיע לשתיכן להצליח להפגש באמת. מקווה שלאחר החודש וחצי האלה - כך יהיה. בהצלחה דוד

נמאס כבר מזה שהיא חושבת, שהפגישות הן זמן גמיש במיוחד. שה-setting מחייב מאוד, אבל לא באמת. היא מבטלת, מזיזה, משנה... כי היא יודעת שאני פנויה יחסית ויכולה להתגמש. מה אני? חייל על לוח משחק, שאפשר לתמרן ממקום למקום בלי שום התחשבות?

שלום לא, את צודקת בהחלט ואינך כלי משחק. האתגר עבורך הוא לקחת את המחשבות האלה ואת התחושות המלוות אותן ולהביא אותן, כמו בהן, לטיפול. אם את מרגישה שאין התחשבות בך, למה להחזיק את זה בבטן? תעלי את זה בצורה ישירה בטיפול ותראי לאן זה לוקח את שתיכן. בהצלחה דוד

דוד, אני מביאה את התחושות הללו. זה חלק מהנמאס הזה. נמאס לי לדון בזה כבר. זה תמיד חוזר איכשהו לאותם מקומות - לרגישות שלי לשינויים (באמת?! לא ידעתי!), לזה שיש לה חיים משלה (וואלה! גם זה חדש לי!) וכו'. ואני באמת כל-כך משתדלת שלא לפגוע בשעות של הפגישות... זה זמן שחשוב לי, ואני יודעת שהזזת השעות עשויה לפגוע גם בלו"ז שלה... אני מתחשבת בשתינו עד כמה שאפשר, והיא מתחשבת בעצמה וזהו. אני לא יכולה לדבר על זה עוד. עייפתי כבר מלטחון מים. תודה.

אני בת 27 היתה לי הפלה לפני שנה הגעתי למצב שאני לא רוצה חיים כאלה אם אני לא אהיה בהריון(רק הריון היה משמח אותי) ואז באמת נכנסתי להריון כולי אושר ושמחה כרגע אני בחודש החמישי אבל מדי פעם צצות אלי מחשבות רעות, כמובן שאני מייד מפסיקה אותם אבל איך אני מפסיקה לגמרי את המחשבות האלה? ןחושבת שהכל יהי בסדר, והתינוקץ תיולד ותהיה בריאה והכל יהיה טוב

שלום אלמונית2 אני מבין כי את נמצאת בתקופה של חששות רבות ומחשבות המטרידות אותך בנוגע להריון. כפי שכתבתי בעבר, חששות אלה מובנים בהחלט, הן כחלק מתגובה נורמטיבית להריון והן באופן ספציפי יותר בעקבות ההפלה שעברת. נדמה לי שהבעיה נעוצה בהתייחסותך לנושא המחשבות. את אינך מקבלת את קיומן ושואפת להלחם בהן ולהעלים אותן לחלוטין. התכוונות שכזו, מלחמה והפניית אנרגיה כנגד המחשבות המפחידות, היא הדרך הבטוחה לשמר אותן ולהעצים את קיומן. ככל שאת מרגישה מחוייבת להעלים אותן, כך את מעניקה להן יותר כוח. העצה שלי היא להפסיק להילחם במחשבות ולקבל את נוכחותם כדבר טבעי ולגיטימי. למחשבות כאלה ישנה אף הצדקה אבולוציונית, שכן סביר להניח שללא דאגה נשית בזמן הריונות נשים היו נחשפות לסיכונים רבים יותר מכפי שטובת העובר מצדיקה. כך שבמקום להרגיש רע, אשמה או חשש בשל מחשבות אלה (שאין להן כמובן שום השפעה ממשית על מצבך הפיזי) הייתי מתייחס אליהן בשיוויון נפש, ובמקביל אכן מתמקד במחשבות חיוביות - שסביר להניח כי ההריון והלידה יעבור כהלכה, כי את בידי מערכת רפואית מהטובות והאחראיות בעולם וכי כל הסיכויים עומדים לטובתך ולטובת העוברה. מחשבות אלה ודומות להן, שהן גם נכונות לחלוטין וגם עומדות בניגוד למחשבות שליליות יותר, הן חלק ממה שהייתי מציע לך להרהר בו בתקופה זו. בהצלחה דוד

יקרה שלי שולחת לך דרישת שלום חמה וחיבוק אם תרצי לקפוץ להגיד שלום אני פה:-) אני כבר לא כועסת עליך רק רוצה לפצח את האגוז הקשה שאת:-) אגב התשובה שלך לשרית הרשימה אותי:-) היא הגיבה לך למטה:-) חיבוק מפה גם לשרית היקרה:-) אוהבת בילבי ילדת הברזל

חיבוק בחזרה.. ראית ראית ..התשובה שלה אליי הייתה ממש מקורית וראויה להערצה :-).. אוהבת. שרית נ.ב גם לך חיבוק <> יקרה ..ממני ..

שלום דוד, תודה על תגובתך. אבל לא הבנתי מה ההתנתקות שאני עושה יכולה לגרום לי? מה הסכנה שהיא יכולה לגרום? אני פשוט יוצאת מהחדר ושוכחת (ממש מוחקת הכל) ממה שהיה שם. בדיוק כפי שעשיתי 25 שנים עם הזכרורנות הקשים. אני פשוט העלמתי אותם. אני בכלל פניתי לטיפול בגלל משהו אחר, אבל המטפלת עלתה על זה תוך כדי שיחות ועודדה אותי לספר לה מ ההיה לפחות בכמה מילים. אבל מאז שהעלנו את זה הטראומה חוזרת לפעמים אלי וזה מפחיד אותי אז אני מתנתקת - איך? אני לא יודעת, אבל מצליחה תמיד לברוח מהזכרונות ולהדחיק אותם שלא יפריעו לי בחיי היומיום. אני מתפקדת בתוך החברה בצורה טובה מאוד. ואף אחד לא יודע מה עבר עלי חוץ מהמטפלת עצמה איך מטפלים בהדחקה הזאת בתוך הטיפול? למה אתה מציע להביא את זה במהירות לטיפול? תודה

שלום ב. טוב לשמוע שההתנתקות שלך אינה מבוססת על פעולה המסכנת אותך אלא מהווה מנגנון פנימי ויעיל למדיי. באשר למהירות, כוונתי הייתה למהר להביא את ההתנתקות לטיפול, במידה ויש בה סיכון. כעת, כאשר אני מבין יותר, נשמע לי שזו אינה הנקודה המרכזית. העיקר הוא להמשיך בביסוס הקשר והאמון של המטפלת, ולא לאבד קשר עין, תוך כדי, עם הגורמים המהווים מועקה בחייך. עם הזמן, ובקצב הנכון לך, יהיה מומלץ בהחלט להכיר כמה שיותר נושאים אלה וככל האפשר לשנות אותם ממשהו מבעית ובלתי-מדובר למשהו שאת מכירה מבפנים, ובשל כך - חוששת ממנו פחות. להתראות דוד

יש לי פחד נוראי מכלבים וחתולים, שזה פשוט משגע אותי, אני לא יוכלה להמשיך עםזה אני פשוט נכנסת להתקף של חרדה אבל גורים קטנים שלא יכולים לזוז, אני מפחדת, השבוע הלכתי עם אבא שלי והחלטנו להביא לבית כלב קטן, ומצאנו גור ממש ממש קטן, וממש יפה. הסתכלתי עליו, והוא ממש מתוק ניסתי לגעת בו עם קצות האצבעות, כל פעם שנגעתי פה ממש מעט, הרגשתי את הפרווה של הכלב הקטן זזה, (את הנשימות שלו) ופשוט נלחצתי, ואמרתי לאבא שלי שהוא ממש חמוד, אבל משום מה יש לי פחד נוראי - ואני צריכה להחחליט אם כן או לא להביא את הכלב הסיבה שאנחנו מביאים הביתה את הכלב, בשביל שאני אתמודד עם זה אני לא יודעת מה הולך להיות..וזה מלחיץ אותי הדבר היחיד שמרגיע אותי זה שזה עדייין גור קטן (בן חודש) והוא כלב חמוד מפרווה האם אני צריכה ללכת לטיפול?? האם זה שאנחנו מביאים כלב יעזור לי להתמודד עם הבעיה? אני רוצה לציין ששנים אני בסרט הרע הזה - ויחסית בזמן שהלכנו לראות את הגור כן ניסתיללטף אותו, בגלל העובדה שוהוא גור...אבל אם הוא היה למשל קצת יותר גדול אין מצב בעולם שהיתי עומדת לידו ובטח לא נוגעת אני חייבת לפתור את הבעיה הזו מה אתם מציעים לי לעשות תודה

שלום לדורית31 את מתארת מצב של פוביה מכלבים, המטרידה אותך ופוגעת באיכות חייך. נשמע לי שאת מעוניינת לפתור את הקושי, וזה כבר צעד בכיוון הנכון. גם ההבאה של גור קטן ונעים הבייתה היא צעד אמיץ בעיני, שיכול לסייע לך בהתגברות על בעייתך. ההמלצה לגבי ההמשך תלויה כעת בתקופה הקרובה ובתחושות שלך מול הגור הקטן. אני מבין שאת חוששת ומתלבטת מול הגעתו, אך נסי לבדוק עם עצמך: האם החרדה היא בלתי-ניתנת לנשיאה, או שמא היא מהווה אתגר גדול אך אפשרי להתמודדות? ואם כן, נסי לבדוק מה מסייע לך להפחית את החרדה. האם ליצור איתו קשר בשלבים מסייע? האם להיות עמו בתחילה בנוכחות אדם אחר, מרגיע ובטוח? האם את יכולה להעזר בנשימות או בדימיון מודרך? כך שהרבה תלוי, כאמור, בימים הראשונים הללו. בכל מקרה, במידה ואת מרגישה כי אינך מצליחה להתמודד עם הסיטואציה וכי החרדה משתלטת עליך גם מול הגור שאימצת, אזי יש מקום לפנות לטיפול ממוקד בעניין. כיום יש טיפולים פסיכולוגיים בגישה קוגניטיבית-התנהגותית, היכולים לסייע בתחום הפוביות בצורה יעילה ומהירה יחסית ואני בהחלט מאמין כי תוכלי להעזר בהם. בהצלחה דוד

ראשית המון המון תודה על התשובה המהירה, אני כבר מרגישה יותר טוב עם עצמי לגבי הבאת הגור הביתה שנית, אני רוצה בכל ליבי, שהפחד הזה יצא ממני, והבאת הגור הקטן הביתה, זה משהו שהחלטתי שאני חייבת להתמודד עם זה, ולקחתי על עצמי "פרוייקט" שאני חייבת לפתור את זה הגור הזה שאנחנו מעונינים להביא הוא גור שנשאר בגודל קטן, וזו הסיבה שהחלטתי לקחת על עצמי משהו שנראה לי שאני אוכל להתמודד..עד שהוא לא יגיע אני לא אוכל לדעת, אבל עוד שבוע אנחנו הולכים להביא אותו, אז יש לי שבוע לעכל, ולחשוב, ולהפנים שעוד מעט מצטרף אלינו גור קטן לבית... כל האנשים מסביבי, שראו את התמונה של הגור הקטן פשוט התלהבו, ואמרו שהוא ממש חמוד כמו תינוק..(שאני רואה שבאמת הוא חמוד, אבל לא רואה את זה כמו שהם מתלהבים..)והמטרה שלי שאני אראה את מה שהם רואים, אני מטבעי בן אדם מאוד חם, אוהבת חברה ואוהבת ילדים מאודד כך שאבא שלי אומר לי שברגע שהמחסום הזה ירד ממני אני אהיה הכי קשורה לכלב , וזה כמו שאומרים פרוייקט רציני בשבילי, שאני מקווה שזה במה יהיה **רציתי לדעת בוא נצא מנקודת הנחה שהתרגלתי לגור הקטן, האם זה יוריד לי את המחסום באופן כללי על כלבים? גם גדולים? כי הגור הקטן שאנחנו הולכים להביא זה גור ששוקל עכשיו 0.5קילו והוא הולך להיות מקסימום 2 קילו ואפילו קצת פחות ..(שזזה הזוי שמזה אני גם מפחדת, ) ***בעבר קרה לי שתרנגול רדף אחריי וניקר לי את כל הירך (זה קרה לי כשהייתי קטנה..) יש איזשוהי קשר שבגלל זה אני ככה לגבי כלבים וחתולים? ***ושאלה האחרונה שהכי מטרידה אותי, כשנסיתי ללטף את הגור הקטן, (שזה בשבילי היה חתיכת תיק רציני) כל פעם שהרגשתי את הנשימות שלו זה הלחיץ אותי, כי אם זה היה אותו גור בקטע של בובה או דובי ברור שלא היתה לי בעיה, עצם העובדה שהדבר הזה נושם מלחיץ אותי, למשל לא יכולתי להרים אותו, לא יוכלתי לגעת לו בבטן ובטח לא בבפנים...מה זה אומר הקטע הזה של הפחד שלי שהוא נושם וזז??? ובמיוחד שהוא גור שלא זז ולא יכול להזיק...שזה משהו באמת דפוק אצלי............ **לגבי התמיכה יש את אבא שלי שהבטיח לי שהוא יעזור לי לאט לאט להתרגל לרעיון ואני בוטחת בו 100% ואני יודעת שביחד איתו אני אוכל להתמודד עם כל המצב הזה תודה וערב טוב , אני כבר מרגישה הקלה שאני רושמת לך את כל זה, הגור צריך להגיע בשבוע הבא, אני מחכה לראות מה יהיה, ונקווה שיהיה טוב אמן!!!שוב תודה

שלום רב, מזה שנתיים אני בטיפול דינאמי,לאחרונה אני מתלבטת(ברצינות) אם להמשיך בו(מתחילת הטיפול אני בלבטים, אך הפעם ברצינות), מאחר ואני חושבת שאיני מפיקה משהו מהטיפול. לאחרונה הפגישות פחות חשובות עבורי, ביטלתי שתי פגישות, מרגישה שאין לי על מה לדבר, עם זאת יש נושא אחד שטרם נשא פרי ואני מיואשת, לא בטוחה שהטיפול כפי שהוא מתנהל כעת יוכל לפתור בעיה זו. לעיתים אני מרגישה שהיא לא מלמדת אותי, לא מסבירה לי מה לא בסדר איתי, מה לא בסדר בהתנהלות שלי מולה וכד' הפסיכולוגית(קלינית) יודעת ומודעת להכל, פשוט אשמח לשמוע את דעתך. תודה רבה מורן

שלום מורן אני מבין את שאלתך, אבל קשה מאוד לדעת מפה, ללא הכרות ממשית, מה הדבר המומלץ עבורך לעשות. כך, קשה לי לומר לך האם ההתלבטויות שלך בנוגע לטיפול נובעות מקושי מובנה בו או מהוות חלק מהתהליך שעליך לעבור. בכל מקרה, נדמה לי שכרגע את "מדברת" את ההתלבטויות שלך דרך מעשים - לא מגיעה לפגישות, מבטלת אותן..על מנת להגיע להחלטה הנכונה עבורך, הייתי מציע לך לדבר בכנות ובגלוי עם המטפלת שלך, להסביר לה את התלבטויותייך ואת התחושה שלך לגבי הדברים שאינך משיגה בטיפול. אני מקווה שמתוך דיבור פתוח ואמיתי ביניכן, מעבר לתובנות ולההבנות, תוכלי להגיע להמשך, או סיום, שישביעו את רצונך. בהצלחה דוד

היי, תודה על תשובתך. דיברתי איתה בגלוי על הדברים, היא לא תחליט בשבילי, כך היא טוענת. זו החלטה שלי. ואני לא רואה איך הטיפול תורם לי או איך אני יכולה להפיק ממנו יותר. וכן, הכל דובר בטיפול. אך לא קורה דבר... שוב תודה

הי דוד יש לי חברה טובה אנחנו מכירות כארבע שנים . אנחנו מדברות די הרבה ונפגשות לא מעט. היא מגדירה אותי כחברה טובה,אבל בזמן האחרון אני לא מרגישה ככה. חברתי לא עובדת והיא הכירה חברה חדשה שנמצאת בחופשת קייץ והן מבלות די הרבה ביחד ואני מרגישה שמקומי "כחברה טובה" נזנח. שאלתי את חברתי אם היא מעוניינת להצטרף עם ילדיה ליום כיף עם החברים שלי(היא לא בחברה שלנו)והיא ענתה שכן ואז אחרי זה היא חזרה אלי וביקשה לרכוש כרטיסים גם לחברתה ולביתה ולא זאת בלבד אלא שבסופו של דבר היא לא ישבה איתנו. בנוסף קבענו שמחר נעשה משהו יחד עם הילדים וכשהתקשרתי היום לתאם שעה אז היא אמרה לי שהיא הולכת עם החברה ההיא והילדים למקום כולשהו והיא אפילו לא שאלה אם אני רוצה להצטרף.(היא אמרה שיש להם כרטיסים)ושאלה מה אני עושה מוחרתיים, עניתי שאני לא יודעת עדיין. השאלה היא מה לעשות? האם לוותר על החברות הזאת? תודה ולילה טוב

שלום מישהי אין ספק שאת חשה פגועה ובמידה מסוימת נבגדת וזנוחה על ידי חברתך הטובה. השאלה שאת צריכה לבדוק עם עצמך היא האם מדובר בפעם ראשונה שאת חשה תחושות כאלה והאם שווה לך, בגינן, לנתק קשר חשוב עבורך. לעיתים אנו יכולים לחוש פגיעים ולפרש התנהגויות של אנשים הקרובים אלינו כחמורות יותר וכמצביעות על כוונות ומשמעויות שאינן בהכרח שם. מהצד השני, ייתכן ואין לך סיבה להישאר בקשר בו את חשה זנוחה ובעדיפות שנייה. כך שהייתי מציע לך, ראשית, לבחון ביושר עם עצמך האם יש לך נטייה לחוש פגועה או נעלבת על ידי חברים והאם, במידה וכן, התנהגויות של ניתוק קשר ומריבה סייעו לך במקרים כאלה או פגעו בך בעבר. שנית, בכל מקרה נדמה לי ששווה לך לדבר ישירות עם החברה על העניין. מבלי להאשים, נסי לתאר לה את תחושתך ואת החשש שלך לגבי המתרחש בקשר. אולי דרך דיבור כזה הדברים יתבהרו מעט ותוכלי גם לדעת האם לייחס אותם יותר לקושי פנימי שלך או לקושי ושינוי ממשי שמתרחש בתוך הקשר החברי עצמו. בהצלחה דוד

שלום , אני בטיפול כבר שנה וחצי ואיכשהו מה שלא קורה שם גורם לי להרגיש רע עם עצמי . או שאני באה ושתוקת ואז רע לי עם זה , או שאני באה ומצליחה לדבר ואז אני מרגישה אפילו עוד יותר נורא עם עצמי , כל הזמן אני רוצה להפסיק ללכת , ואז מרגישה שאני לא מוסגלת ואז מבטלת את הפגישה ויום אח"כ מבטלת את הביטול , לא יודעת זה פשוט לא מצליח רק גורם לי להרגיש יותר רע , אני משתפת את הפסיכולוגית שלי בכול זה (לפעמים אני מרגישה שזה בעיקר מה שאנחנו מתעסקות - היחסים שלי איתה .. בעיה שלא הייתה קיימת לפני הטיפול :) . מחוץ לחדר הטיפול אני מנהלת חיים נורמליים לחלוטין (רק שמאוד רע לי בהם ) , ושם אני פשוט מרגישה "פסיכית" - הרגשות שלי משתלטים עלי..אני כבר לא מאמינה שזה יעזור לי .. השאלה אם כדי להפסיק ואם כן איך משתחררים מתלות חזקה שמושכת אותי לשם כל פעם מחדש..ואיפה אפשר למצוא פיתרון לבעויות המקוריות שלי..מקווה שלא הגזמתי עם השאלות :) תודה ולילה טוב ..

שלום אלמונית לא הגזמת עם השאלות בכלל. מה שאת מתארת נשמע לי כמו קונפלקט עז, המתעורר בתוך הטיפול והקשור לאמביוולנטיות רבה סביב קרבה ומרחק, סביב האפשרות והכמיהה להיות בקשר מול החשש מתלות (והבלעות?) שקרבה זו עלולה להביא. את מתארת כי דבר זה אינו קורה מחוץ לטיפול, אבל יש לי הרגשה שמה שאת מתארת כחיים נורמליים (אבל רעים מאוד) הוא סוג של תוצר של קושי זה בדיוק, סוג של כיסוי על הקונפליקט האמיתי איתו את מתמודדת ואותו את חשה ביחס לטיפול. כך, שבמובן מסוים, ייתכן שבטיפול את נפגשת עם חלקים "אמיתיים" שלך, שלא זוכים לביטוי ביום-יום. בהמשך לכך, אני מנחש שעל מנת לשפר את החיים הרעים, את הבעיות המקוריות שאת מתארת, ייתכן ויהיה צורך להמשיך ולעבור ולעבד במידת האפשר את הקונפליקט החזק שאת מרגישה כרגע בטיפול. לא קל,כמובן, אבל אני מנחש, ומקווה בשבילך, שדרך העבודה הזו תמצאי חלק מהפיתרונות שאת מחפשת.. בהצלחה דוד

קודם כול תודה על התשובה , אין לי ספק שהטיפול מעלה בי המון רגשות ומאוד משפיע על חיי , אבל עדיין אני לא מצליחה להבין איך זה אמור לעזור . למה רק ניהיה לי יותר רע , ולמה דווקא הטיפול גורם לי להבין שאי אפשר לשנות וגם עוד 15 שנה בטיפול זה לא ישתנה.. הרגשתי ככה גם לפני שנה ..וזה נשאר אותו דבר רק עם תלות גדולה יותר תודה רבה בכול אופן...

אני מתגרשת בקרוב מאוד בת 25 .ורציתי לדעת אם אני עושה את הדבר הנכון? כי אצלנו גרושים זה לא פשוט כשאת בחברה שמרנית. התחתנתי לאחר 3 חודשי הכרות עם גבר שמבוגר ממני ב15 שנה. כבר כשהינו חברים הרגשתי שהוא אדיש אליי אך זה היה בתקופת מלחמת לבנון השניה כך שיחסתי את האדישות שלו לגורמים אחרים....אני זו שהיתי מתקשרת אליו יותר.....יש לציין שכבר שהינו חברים הינו רבים המון אבל בטיפשותי חשבתי שזה יסתדר ושאולי זה בגלל הלחץ שהוא נמצא בו. בקיצור התחתנו בעלי לא עבד בחצי שנה ראשונה שאחריה החליט לפתוח עסק עם חברו ורצה לפתוח את העסק על שמי כי הוא מעוקל...הסכמתי כי רציתי שיעבוד ולא יהיה בדכאון וישב בבית....הוא עבד והוא גם רצה שאעשה מסגרת אשראי בבנק בשבילו ועשיתי ...בכל אופן העסק לא הצליח ואפילו היו מתקשרים אליי המון מהמעמ שאבוא לבית משפט ושיעקלו לי דברים מהבית.אחרי זה הוא שילם וזה הסתדר....אחרי זה רצה לעבוד במפעל שגם שם ביקש שאעשה מסגרת אשראי בבנק אחר וגם לזה הסכמתי .....אביו חולה אלצהיימר שגר איתנו כמו גם אימו (בעצם אנו גרים איתם) בכל אופן עובד זר התחיל לעבוד אצלם ובעלי הוא זה שמממן את מירב העסקת העובד הזר ולכן לא היה מממן את לימודיי (היה נותן לי כ400 ש"ח בחודש)...בכל אופן גם ביקש שאעשה לו ויזה והסכמתי והוא היה משתמש בו אחרי כמה חודשים כבר עזבתי את הבית והוא המשיך להשתמש בויזה.....אחרי שביטלו לי את הויזה....בגלל חריגות מהמסגרת קרוב משפחה שלו מתקשר אליי שאם אנו רוצים להתקשר אז יבואו להסדיר את זה. בעלי תמיד היה מבקש שאעזור לאביו בעיקר לפני שהיה להם עובד זר והיתי עוזרת לו....לפעמים היתי מטילת איתו כשרצה לצאת מהבית.....עוזרת בלהרדים אותו....היתי עוזרת לחמותי להכין אוכל.....בעלי מעולם לא שאל לשלום הוריי..אולי משום שסיפרתי לו שלא רצו שאתחתן איתו....אבל בכל זאת כשהיה בא פעם ב4 חודשים (שגם זה היה מכורח הנסיבות) היה נותן יחס קר למרות שלא אמרו לו כלום והתנהגו אליו יפה ואירחו אותו יפה). כנ"ל יש לי הרגשה שבעלי משקר בקשר לטענה שלו שנתן מאה אלף שח לחבריו......דבר ראשון מי נותן סכום כזה לחבריו? דבר שני מאיפה הביא כסף כי הוא מרוויח קצת מעל למשכורת מינימום וגם היה גר בהשכרה ומעשן סגריות בסכום של 500 שח בחודש ? דבר שני אם היה ככ טוב לחבריו למה הוא לא טוב לאישתו כלל? הוא סיפר על העיקולים אחרי חתונה וגם לא הי רוצה שאדע סכום העיקולים רק כל הזמן ציפה שאעזור לו כספית למרות שאני סטודנטית לתואר ראשון והמעט כסף שיש לי נועד למימן לימודיי. הדבר האחרון שהכי הפריע זה: הסקס .מהלילה הראשון לא הרגשתי שהוא רוצה אותי....הוא רק טען שהוא עייף ורוצה לנוח מעולם לא שכבנו לפני....ונאלצתי לחכות איזה 4 שעות עד שהתחיל משהו.... גם אחרי הוא הי ה רוצה אולי פעם בחודש בכל זמן הזה היו לו תירוצים שזה בגלל שהוא לא עובד ...בגלל שלאבא שלו אין עובד זר....אחרי שהתחיל לעבוד מסודר כל חודש התחיל להאשים אותי שבגלל שאני לא מטפחת את עצמי ובגלל שאני משתמשת בספוגית זה מפריע לו........בסוף מרוב ניסיון לשפר .....ניסיתי לדבר איתו יפה הרבה לא עזר(יש לציין שהסיבה לא היתה שלא עומד לו אלא פשוט גם בפעם בחודש שהיינו שוכבים לא יה מתלהב והיתי מרגשה שהוא קריר אליי....גם כשהצעתי לו ללכת לטיפול זוגי כל הזמן היה אומר לי לא עכשיו או שתשני את עצמך אחרי זה נלך....... דבר אחרון לא הינו יושבים ומדברים.....יש ביננו ככ הרבה שוני בהרבה תחומים......וגם הוא לא דברן ככ וכשאמרתי לו פעם שזה מפריע לי שהוא לא מדבר איתי כמעט וזה גורם לי להתבייש ממנו יותר הוא טען שאני מדברת דברים ילדותייםן וזה מטריף אותו...... בקיצור כשהיתי איתו בבית היתי מרגישה שאני שתגעת כל הזמן היה בא לי לבכות רק לשכב במיטה ולא לקום......גם כשהיינו יוצאים מהבית והינו בפרטיות היה לוקח לו 6 שעות להתחיל משהו...וגם אז לא תמיד רצה והיה אומר שבא לי יותר מידי ושאני חושבת רק על סק ....מה שלא נכון היתי מתה לנהל איתו שיחה אבל כמעט לא מדבר אלא אם כן יש לו בקורת כלפיי.....דברתי איתו הרבה בעניין על כל דבר היתה לו בקורת כמעט וזה היה מלחיץ אותי......אני לעומת זאת לא היתי מבקרת אותץו בכלום אפילו שהיה מעשן ומעולם הוריי או אחיי עישנו לא אמרתי לו כלום.....גם כשלא עבד כמעט שנה סבלתי איתו....ורק האמנתי שישתפר........גם כשלא היה שואל על הוריי סלחתי וכשאמרתי לו שהוא מצפה שאתקשר לאימו ולשאול לשלומה והוא לא עושה אותו דבר עם הוריי הוא אמר לי שהוריי לא מכובדים(מה שמאוד פגע בי) כי הורי לא אלכהולוסטים ולא זונות ומרוויחים את לחמם בכבוד ולא גונבים מאיש או מקללים וכו......מאוד נפגעתי ואמרתי לו שזה פגע בי אך זה לא עניין אותו......לפעמים היתי מתרגזת מזה שלא בא לו עליי והיתי נשארת אצל הוריי כי היתי אצלם רוב השבוע כשלמדתי(זה משהו שסיכמנו לפני חתונה ימי שישי היתי חוזרת הביתה) והיתי אומרת לו שאני חולה ומקיאה ויש לי שלשול כל היום הוא לא היה מתקשר לשאול לשלומי ואם השתפר מצבי...... בקיצור מה דעתך? תשמע אני ידעתי שחיי נישואין זה לא גן עדן אבל חשבתי שאם מדברים יפה לבןאדם זה עוזר.......וגם בקשר לסקס שהוא רוצה אותי פעם בחודש לזה ממש לא ציפיתי......כי אין לו שום בעיה גופנית יש לו זקפה והכל אך הוא לא היה יוזם....ובגלל שהוא כמעט לא מדבר איתי אלא רק כשנותן בקורת ואני באה מחברה שמרנית היתי מתבישת ליזום...........מה גם שכל נגיעה שהיא קצת יותר מדי לא עדינה בשבילו היה מרגיז אותו.....והיה צריך לחנגוע בו כמו באפרוח שרק בקע מהביצה......בקיצור אני מתגרשת לאחר שנתיים נישואין? מה דעתך היה דרך לשפר משהו ? אניילדותית מידי?

שלום לכותבת האמת היא שאת שואלת אותי שאלה רצינית מאוד. ואני קטונתי מלענות על שאלה שכזו בשבילך, אפילו בהתחשב בכך שפירטת היטב את המתרחש בקשר הנישואים שלך. באותה מידה, קשה לי לחוות דעה על האפשרות לשפר משהו ועל האם את ילדותית או לא. ברור שאת חשה מרומה במידה מסוימת, מנוצלת וכי את חשה שאת מעניקה מעצמך רבות בתוך הקשר ואינך מקבלת דבר בחזרה. אלה תחושות קשות וקשה לשמור על קשר לאורך זמן כאשר תחושות אלה מלוות אותו (וברור שהן אינן הקושי היחידי בקשר). הדבר היחיד שהייתי אולי מייעץ לך הוא להרהר האם התמונה שאת מציגה היא התמונה המלאה? כיצד היו נראים הדברים מצידו של בעלך, לו היה הוא כותב לכאן? כיצד הוא היה מתאר את המצב? אין בכך משום עצה להישאר בתוך מערכת הנישואים - נדמה לי שעליך להחליט עם עצמך, במנותק ככל האפשר מדרישות החברה, האם הקשר טוב עבורך, האם הוא יכול להשתפר ובמידה ולא, האם יהיה לך טוב יותר להיפרד. ועדיין, נראה לי שמתוך סערת הרגשות וההאכזבה שאת חשה. את מתמקדת כרגע רק בצדדים השליליים של בעלך ושל הקשר איתו. האם לא היו גם צדדים חיוביים? תהיה החלטתך אשר תהיה, נדמה לי שכדאי לך להגיע אליה בצורה מפוכחת ככל האפשר ולא מתוך סערת רגשות וכעס אלא מתוך בחינה ברורה של הצדדים החיוביים והשליליים ושל הדבר הנכון ביותר עבורך לעשות, בהתחשב במאזן אליו הגעת. מקווה שעזרתי להתראות דוד

את האמת חוצ מזה שלא היה אלים כלפיי פיזית לא ראיתי בו צד חיובי......גם לא היה לוטש מבט על בנות אבל גם היה אדיש אליי כך שיכול להיות שזה האופי שלו היו לו מספר תלונות כלפיי שתאמין לי ניסיתי לשפר אותם......אך הוא אף פעם לא ניסה להשתפר תמיד האמין בצדקתו שהוא חכם יותר ואנטלגנט יותר.....בקיצור אני חושבת שאני לא נסערת.....אני פשוט חושבת שהוא החליט להתחתן רק בגלל שהכריחו אותו או שהוריו רצו שיתחתן זה מה שראיתי וזה מה שהרגשתי....ותאמין לי יש לי אינסטינקטים אני סבלתי איתו בהתחלה גם כשלא עבד וגם כשהיה בדכאון במחשבה שאולי דברים ישתנו אך גם לאחר חצי שנה שהתחיל לעבוד כלוווווום לא השתפר א החלטתי לעזוב לפני שיהיו ילדים...כי אני שומעת על בחורות שילדו ילדים וקודם לא הסתדרו עם הבעל והאמינו שילד ישנה את המצב אך להיפך זה רק עושה את זה יותר גרוע.....יהיו לו עוד יותר סיבות לא לשכב איתי......ובעלי גם בכלל לא מתכנן ואין לו את האפשרות כרגע לבנות בית כי יש לו מלא חובות.........אז בקיצור עם כל הבעיות שלו אני חושבת שהוא היה צריך לסבול איתי קצת יותר....כי אני גם צעירה ממנו ב15 שנה שזה אומר שצריך שיהיה לו יותר סבלנות כלפיי.....כמה שהשתדלתי לעשות מה שהוא אומר לי ולהתחשב בו.....לא עזר כלום לא היתה שום הכרת תודה ותמיד היכ ה בי בנפשי עם עוד ביקורת שרק יותר גרמה לי להסתגר כלפיו.....

שלום דוד, ביקרתי פה אתמול, ורוצה לבקר גם היום, מקווה שאפשר, זה בהחלט שיא בשבילי פעמיים בשבוע. המרחק מהמטפלת (בשל חופשה שלי) כבר ממש מורגש. הראש מלא מחשבות, ללא מענה. אז... בחרתי לבטא פה אחת מהן. עשיתי דרך ארוכה מלהרגיש בדידות להרגשה של להיות לבד(נכון שיש הבדל בין 2 המושגים?). טוב לי עם הלבד, אני מודעת יותר לעצמי, לוקחת אחריות על חיי, התלכדתי בחזרה עם העצמי שלי. אבל להיות לבד זה לא כך כל נעים. לבד זה לבד. אני נמצאת בקשר עם כל כך מעט אנשים, על קשרים אינטמיים אין בכלל על מה לדבר. יש הרבה שקט בחיי בכלל ובהווה במיוחד. איך פורצים את המעגל ההרסני הזה בגיל 30+??? במיוחד שאין לי את המיומנויות החברתיות המתאימות, ובטח אני סוחבת איתי משקעים רבים מדי מטראומת ילדות. אז... הרבה בראש שלי השתנה בעקבות הטיפול לגבי הנושא. ההתייחסות שלי השתנתה. איך מתרגמים את זה למציאות. איך יוצאים ופתאום יוצרים קשרים ועוד אינטמיים? המטפלת הציעה טיפול קבוצתי, בנושא מיומנויות חברתיות. מה דעתך? בגילי המופלג אפשר ללמוד את זה בכלל??? אפשר לשנות משהו שהוא כל כך מוטבע בך מאז ומתמיד? טוב קישקשתי יותר מדי, אשמח לקרוא את תשובתך. ו... יש סיכוי שאבקר פה גם מחר. אז לילה טוב בינתיים, שירה.

שלום שירה וודאי שאפשר. את מוזמנת לכאן בכל אחד מימות השבוע (מלבד שבת, כידוע) ואת אינך מקשקשת אלא שואלת שאלות רציניות ולעניין. את צודקת כמובן, יש הבדל בין בדידות ובין לבד. אבל לפעמים ההבדל הזה הוא כמעט תיאורטי מדי מכדי להתנחם בו ויש תקופות שהבדידות מכילה בתוכה את הלבד והופכת להיות מועקה עיקרית בחיים. נשמע לי שעברת ואת עדיין עוברת תהליכים חשובים בתוך הטיפול. חשוב לתרגם את התהליכים האלה להתרחשויות בחיים ולהפיק את מה שניתן. כך שהרעיון של טיפול קבוצתי בהחלט נשמע לי כרעיון טוב. מאתגר בוודאי, אבל בעל פוטנציאל תרומה משמעותי (כל זמן שהאפשרות הזו מתאימה לך כמובן. מעבר לכך, אני רוצה לעודד אותך לנסות לתרגם, בצורה אקטיבית, את התובנות שלך בטיפול למעשים ממשיים בחייך. ישנן דרכים שונות ומגוונות לנסות וליצור קשרים עם אנשים בעולם. לא כל הדרכים האלה מתאימות לכל אחד וחשוב שתתנסי ותבדקי עם עצמך את הדרכים המתאימות לך, מתוך לקיחת בחשבון אכזבות והפתעות שונות..עדיין, אני בטוח שכדאי לך לנסות ולבחון כמה שיורת דרכים ליצירת קשר ולהפגת הבדידות. ולבסוף, חשוב לי לומר שאלה גם דברים שלוקחים זמן. ההגעה לתובנות, ההתפתחות בטיפול, היא התרחשות שלעיתים לוקח לה זמן עד שהיא משפיעה על החיים בחוץ. חשוב להיות מודע לכך וגם להניח לזמן לעשות את שלו. 30 פלוס בוודאי שאינו נשמע לי כמו גיל מאוחר מידיי לכך. ומה פתאום מופלג? את רק בתחילת חייך.. בהצלחה ולהתראות בינתיים דוד

הי דויד ראשית אני רוצה להודות לחפש שמצאה את השיר "היא יוסף" ושלחה אותי למצוא גם. שבוע ארוך של מחשבות היה לי. מנסה להבין. איך צומחים מתוך משבר. אני מנסה להשוות את זה למערכת יחסים אחרת. את בן זוגי לא היה עולה בדעתי לעזוב אחרי אכזבות, בעתות משבר. בטיפול זה מרגיש אחרת. הציפיות שלי אחרות. זה נוטה - וקשה לי להודות בכך - יותר ליחסים של הורה/ילד. אני מצפה ממנה שתהיה מושלמת, שתרגיש לבד מה אני צריכה, וכשזה לא קורה אני מגיבה בכעס של רקיעה ברגליים, או אפילו יותר מכך - כמו בן עשרה שגילה שהוריו לא מושלמים, ובזעם הוא טורק את הדלת, "בורח מהבית", ובסוף חוזר, כי הוא רק בן עשרה ועדיין צריך אותם. יש בי אכזבה. אכזבה וכעס. אכזבה וכעס ותסכול. ויש לי עוד שבועיים מ"חוץ לבית". עכשיו זה מוגדר על ידה, כי היא נסעה, תחושות שבר וגעגוע שנמסכות ביחד למשחה מתעתעת. יוסף

שלום יוסף נחמד בעיני שמישהי שלחה אותך לחפש את עצמך ועזרה לך למצוא אותך שם. מעבר לזאת, נשמע לי שאת מתארת מאוד בכנות את המתרחש במערכת היחסים הטיפולית שלך, מערכת שכנראה אכן מפעילה קשרים ומערכות יחסים מוקדמות מהעבר, דבר שכמובן שקשה להודות בו. אבל מדוע בעצם? האם יש בכך משהו מבייש? עדות לחולשה? לעבר שאינו מושלם? מה מופעל בנקודה זאת, שמקשה להודות בתחושות, מקשה בעצם להתקרב בצורה אמיתית עוד יותר למטפלת ולעצמך, בתוך הטיפול? ומעבר לכך, התחושות שאת חווה, הדימויים שנקשרים אליהם וכמובן ההמתנה עכשיו, שבועיים מחוץ "לבית", נשמעים לי כמו חלק חשוב בטיפול, משבר ושבר שניתן לצמוח מהם ולהתחזק ולגדול עוד יותר. מקווה שכך אכן יהיה. בהצלחה עם ההמתנה דוד

שלום דוד הצפתי כאן בהודעות בזמן האחרון, יותר מידי הודעות, ואני באמת מצטערת ומתנצלת על כך.. פשוט תקופה מאוד מאוד קשה.. וכנראה שמשהו בי הרגיש ועדיין מרגיש צורך לכתוב את הדברים, גם אם הם לרוב נורא קשים.. אני מרגישה שלקחתי כאן מקום גדול מידי עם כל ההודעות בזמן האחרון, ובאמת סליחה על כך, אבל אני מרגישה שבאמת הייתי צריכה ועדיין צריכה את זה.. אז אני כן כותבת.. ובטח אמשיך לכתוב גם בימים הבאים.. וזה בסדר אם לא תעלה את ההודעה או לא תגיב עליה, זה ממש בסדר. כתבתי אתמול לדרור על פגישה מאוד קשה שהיתה אתמול עם המטפלת, ובאמת הרגשתי מרוסקת לגמרי. הרגשתי איך השליטה של המפלצת לוקחת פיקוד ומביאה אותי למקום של אובדנות. הייתי מאוד קרובה לזה היום, והשארתי הודעה למטפלת, הודעה שלא נשמעה לי אובדנית, אבל כנראה המטפלת מכירה אותי טוב מידי, והיא יצרה קשר והכריחה אותי להגיע לפגישה מיידית. סרבתי, היא התעקשה, בסוף הלכתי. ואתה יודע מה דוד? טוב שהלכתי. למרות שהבפנים שלי סרב בתוקף. שמחה שמשהו בי נכנע לה, גם אם רק מתוך רצון להעביר את הפגישה הזאת ואח"כ להמשיך במה שבאמת רציתי. אבל משהו בפגישה הזאת היה טוב ונכון. היא היתה כל כך איתי, כל כך מכילה, כל כך מבינה, כל כך סבלנית, כל כך בסדר. יותר מבסדר. היא הובילה אותי, אבל בקצב שלי. לאט לאט משהו בפנים קצת נרגע, לאט לאט אפילו הצלחתי להוציא משפט או שניים. לאט לאט הצלחתי לשמוע אותה ובאמת להקשיב למה שהיא אומרת במילים ובלי מילים. החום שבה כלפי היה במלואו. ואתה יודע דוד, אלה דברים שיכולים להיות אצלי מאוד קשים, דברים שאני יכולה להעניש את עצמי עליהם כי בתוכי אני יודעת שלא מגיע לי, כי אני מפלצת, כי אני... המון דברים. ובד"כ זה באמת מה שקורה, אני לא יכולה להכיל את מה שהיא נותנת לי. אבל הפעם, הפעם היה משהו טוב בזה. ההקלה שהרגשתי בעקבות הפגישה היתה מאוד מוחשית, מאוד משמעותית. משהו בי נרגע, האובדנות קצת מניחה לי עכשיו.. לפחות עד עכשיו.. ובטח זה ימשך עוד כמה שעות.. אני מאוד מקווה... ואני יודעת שתוך שניות הכל יכול להשתנות אצלי, ואני יכולה פתאום להרגיש את ההיפך הגמור, ולרצות באמת להעניש את עצמי על מה שהעזתי לקבל ממנה, ואולי ממה שהעזתי לקחת ממנה. אני יודעת. מכירה את השינויים הקיצוניים האלה שלי שיכולים לקרות תוך שניות.. יודעת שהרצון למות בתוכי בכל עוצמתו, יודעת שהמפלצת בתוכי והמקום שמור לה, יודעת שהשנאה כלפי עצמי מבוססת לה היטב בתוכי, יודעת שכל מה שאמרתי עדיין בתוכי וישאר שם כנראה לתמיד, במידה כזו או אחרת.. אבל כרגע... לא אכפת לי דוד.. כרגע אני מרשה לעצמי עוד להישאר ולהרגיש את ההקלה, את מה שהיה שם בפגישה.. אני חושבת שאני צריכה להגיד לה את הדברים.. למרות שאני יודעת שאם לא אשאיר לה הודעה עכשיו, כבר לא אגיד לה בכלל.. ככה אני... אני באמת אוהבת אותה, ובאמת מודה לה. אני יודעת שנורא קשה איתי.. והיא, היא סובלת אותי ואת השגעונות שלי ואת השינויים הקיצוניים שלי כבר קרוב ל 5 שנים. היא באמת ראויה להערכה. ו.. דוד... תודה... תודה לך, ותודה גם למלי וכמובן לדרור... על שהייתם כאן עם כל ההודעות הקשות שהשארתי.. שאמרתם דברים שלמרות שכל הבפנים שלי התנגד אליהם, הצליחו איכשהו להיכנס ולעשות משהו חיובי לבפנים הזה. שיר

שלום שיר בתקופות קשות כדאי להעזר בכל דרך שניתן ואני שמח שהפורום הוא אחת מהדרכים האלה בשבילך. מעבר לכך, טוב לשמוע שלמרות הפגישה הקשה של אתמול, את מרגישה שמצאת אוזן קשבת והתייחסות מתאימה, לא מתעלמת, בטיפול שלך. נדמה שההתייחסות הזו, שקלטה אותך וכיבדה והתייחסה ברצינות לעובר עליך, עשתה לך טוב והביאה להקלה מסוימת, אפילו אם היא זמנית ואפילו אם התחושות עלולות להשתנות בכל רגע. מקווה שהתחושה הטובה תשמר זמן ממושך ככל הניתן, תאפשר לך לנוח. להתראות דוד

ושוב זה קורה ושוב הוא מאבד שליטה ושוב ושוב ושוב הוא בוגד בי ושוב הוא מרגיש רע מסרבת לחיבור הזה לגוף הזה לא רוצה בו יותר הוא בוגד בי ללא הפסקה מגיע לו שכואב לו מגיע לו לדמם מגיע לו שיפגעו בו שימות כבר שייתן לי את השקט שצריכה שפעם אחת אצליח לבגוד בו אני מבלי שישרוד שיכנע נכנעתי מספיק פעמים עכשיו רוצה להשתיק אותו לעד לצחוק עליו בחזרה שירעד שיפרפר שיצעק גם הוא די שימות שימות שימות הבטחתי לו שאם רק יכנע לי ונמות מתוך האדמה מהשקט שלה מכאב שייגמר אולי אסלח לו על שעשה פה וביחד זה לעולם לא יקרה הוא יבגוד בי ואני אפגע בו עד שמישהו יישבר וזה לא יהיה אני אני חייבת שקט חייבת

שלום נקודה גם הפעם את מתארת קרב אכזר הניטש בתוכך פנימה. קרב שאינו מתרחש במישור חיצוני אלא כלפי השדים העולים מבפנים, וגם כלפי עצמך, החיים שבך. והטקטיקה שלך ברורה: לפצל את החלקים השנואים, לתת להם זהות ואישיות משל עצמם, להשליך אותם החוצה, מתוך תקווה ששם תוכלי להלחם בהם (או לגרש אותם) ולהעלים סופית את היסורים שנגרמו לך בעבר ושנגרמים בהווה. אבל במישור הקרב הזה כל נצחון פרושו תבוסה ואת לכודה, שוב ושוב, בתוך תסריט-סיוט, בתוך מלכוד שלא יכול להיפטר. אמרתי את זה בעבר ואומר זאת שוב: על מנת להלחם באיומים מבחוץ את חייבת להשלים עם עצמך. לקבל את עצמך, את גופך ואת החלקים שאת שונאת. זו הדרך היחידה שלך לצאת מהקרב הזה שלמה ובחתיכה אחת. להתראות דוד

שלום לך, אני לא מצליחה להביא את הזכרונות הקשים לתוך הטיפול. שנתיים וחצי ואני מנסה להעלות את הטראומה ולדבר עליה, אבל לא מצליחה. אני מסכימה בכל פעם מחדש עם העידוד של המטפלת, אבל ברגע שאנחנו מתחילים להתעמק ולדבר על פרטי הפרטים, אני בורחת, ממש בורחת -קמה והולכת או מפסיקה להגיב לגמרי ומתקפלת בתוך עצמי. המטפלת לא דוחפת, אבל מנסה לעודד אותי כן לדבר ע לזה, ואני כל הזמן מבקשת ממנה זאת, אבל לא יכולה לשאת את הדברים בתוך החדר וגם לא בחוץ כשאני לבד במשך השבוע. למרות שיש לי דרך מצוינת להתנתק מהכל. מה אתה מציע?

שלום ב. נשמע לי סביר מאוד שיהיה עבורך קשה מאוד להביא את הזיכרונות הכואבים לטיפול. במובן מסוים, להביא אותם לטיפול יהיה לתת מקום למה שאת פחדת ממנו ולחיות מחדש חוויות עבר מכאיבות. עם זאת, לצערי, במידה והזכרונות משפיעים בכל מקרה על חייך וגורמים לך למצוקה, בשלב מסויים יהיה כדאי מאוד להביא אותם בכל-זאת לחדר הטיפול ולתת להם מילים ומקום. הייתי מציע לך להתאזר בסבלנות בנושא זה, לא להזניח או או להתעלם ממנו אבל גם לקחת בחשבון שאת זקוקה לזמן ולרגע הנכון בו תאזרי כוח ואומץ על מנת להעלות זאת בטיפול. במובן זה נשמע לי שאת בתהליך טיפולי חיובי וכל הנחוץ כרגע הוא עוד אורך רוח וסבלנות. אני מעט מודאג בנוגע לדרך ההתנתקות שהזכרת בסיום ההודעה - אני מקווה שלא מדובר בדרך העלולה להוות עבורך סכנה בהווה. במידה וכן, הרי שזהו נושא חשוב מאין-כמוהו להביא לטיפול והייתי מאיץ בך לעשות כך מהר ככל האפשר. להתראות דוד

אני אדם חרד נאוד בנושא מחלות. כל כאב מתפרש אצלי כגידול. אטני מגדלת את בני לבדי [ילד בן 8]. מזה שלושה ימים בני מתעורר משינה בסביבות שתיים בלילה עם כאב ראש. אני לוקחת אותו למיטתי ולאחר כחצי שעה נרדם. [קשה לו להרדם, בשנית]. איננו נוטל שום תרופה. ברצוני לציין שבמשך כשנתיים התלונן בתקופות מסוימות מכאבי ראש שנעלמים לתקופות. ההבדל הוא שהפעם הכאבים מעירים אותו משינה. עד כה הם היו כאבים במשך היום , ואחרי חיבוק ונשיקה נעלמו. בדיקות הדם תקינות -ביצענו בחורף וכן בדיקת ראייה , שבוצעה בשנה שעברה. אני לחוצה מאוד, בעיקר על הרקע שמצאו לאמי גידול שפיר בראש. מצד אחד מבינה בהגיון שבמשך שנתיים היו צריכים להתפתח עוד סימנים. בעיקר על הרקע שחודשים לא היו כאבים. ואיני רוצה להכניס אותו לחרדות ובוודאי לא לרוץ ולעשות C.T מצד שני איני מסוגלת לתפקד אחרי ליליה כזה. מה עושים? תודה על עזרתכם.

שלום תמר אני מבין מתיאורך כי את נעה בין אפשרויות שונות: מצד אחד את חרדה לבריאותו של בנך ומצד שני את מותשת ומרגישה כי אינך מעוניינת להמשיך ולעבור לילות נוספים מעין זה. אני אינני רופא ונראה לי שלמען שלוות נפשך כדאי לך לפנות לרופא ולהסיר כל סכנה אפשרית מעל הפרק. עם זאת, ממה שכתבת אני מתרשם כי מירב הסיכויים הם כי הבעיה אינה פיזית אלא פסיכולוגית. נשמע אפשרי כי בתקופות בהן הוא חש יותר זקוק לך, בנך "קורא" לך דרךכאבי הראש והתחושות הפיזיולוגיות (תחושות שהוא יודע כי מעוררות בך דאגה רבה במיוחד?). כיוון ואת הדמות הבוגרת המשמעותית ביותר בחייו, טבעי שאת תהיי הכתובת הראשונה לפנות אליה לנחמה ולהפגת תחושות של בדידות או כל תחושה לא נעימה אחרת. עם זאת, חשוב כי פנייה זו תתבצע בדרך שאינה גורמת לך לתחושות של תשישות ומועקה. כך שהייתי ממליץ לך, ראשית, לנסות ולדבר איתו, לגשש בזהירות האם התרחש משהו חדש בחייו, האם ישנם דברים המעיקים עליו והוא מתקשה לספר לך עליהם? מה הסיבה כי כאבי הראש חזרו לפתע? האם מדובר בתגובה לגידול שנמצא אצל אימך או להתרחשות אחרת? שנית, לא הייתי ממהר לקחת אותו למיטה, גם כאשר הוא מתלונן על כאבי ראש. דבר זה עלול לספק לו חיזוק ל"דיבור" דרך כאבי הראש ובכך לטשטש את העובר עליו מחד וליצור עומס רב עליך מאידך. כדאי לך, לדעתי, לנסות ולגשת אליו ולהישאר עמו בחדרו ולאחר שהוא נרדם, לחזור לחדרך. ושלישית, גידול של ילד לבדך סבירה להיות משימה מתישה תכופות ובוודאי כזו שמערבת התלבטויות וחרדות שונות ותחושה של אחריות רבה, המוטלת עליך בלבד. אולי כדאי לך לחשוב על חיפוש של מסגרת מקצועית, פרטנית או קבוצתית, שתספק לך מקום לחשיבה משותפת על ההתמודדויות בבית כמו-גם מסגרת מכילה לחרדות שאת מרגישה. בהצלחה דוד

Hi David, I was waiting for Tuesday to say hello to you.. (How was MILOOIM? :-)) Therapy is over AND i'm far away, so nothing really to ask OR say .. And yet.. :-) the old habit still brings me here, so felt like waving my hand from far away.. not too many familiar names, i saw, so waited for your days to say hi. Hope you are doing well, and a smile with a wink to my older friends here- hope you are ok.. maybe even better than a simple ok :-) (why not hope for the best, right?) It's raining by me (though humid like hell)- AND probably, like most of you, rain makes me think of the rain-lady... ;-) You know, David, i am quite surprised that i don't feel my gveret with me now that we separated. Don't talk to her i my head, don't tell her anything, don't think i even miss her that much. i think of her from time to time- but i don't miss her very much. I fight with her a little, but without too many words. The disappointing ending made me distance myself AND just cut away. not totally, but i just don't think of her with any soft OR longing feelings, like i hoped OR thought would happen after almost two years of seeing her. I don't feel her presence in me right now. not at all. even on difficult days she doesn't speak to me in my head, she's not within me to comfort me.. (was she ever?.. mebalbel..) Isn't it strange, David? chaval nora.. could have been nice to have a caring figure inside me, to whom i present my new experiences.. :-) Noya (from here) is within me always yet i would have expected my therapist to have this kind of place in me too.. i feel awkward about it.. How do you look at it? well, it doesn't really matter anymore.. enough- i better just let go.. it's a boring day here, with all the rain out, so maybe that's why i got back to all of this again. i just wrote to say hi. I'm doing ok. i sware :-). Hope you too, Take care! Lilach

שלום לילך כמה נחמד לקבל דרישת שלום מארץ רחוקה, דרישת שלום עם טיפות גשם על המעטפה וניחוח של חופשה ומרחק וחו"ל (הפורום בתפוצות.. אני רק מקווה שיהיה ניתן לקרוא את הכתוב בעברית..). וטוב לשמוע שלמרות המרחק וההרפתקאות עדיין יש את הקשר לבסיס, ואם אנחנו, פה בפורום, מהווים חלק מהבסיס הזה, מה טוב. אני מבין גם שלמרות שבתך בארץ רחוקה, בתוך בקתה עשוייה מקוקוסים בלבד (או כך לפחות אני מדמיין זאת), עדיין יש את המחשבות וההתלבטויות בנוגע לאיך התגלגלו הדברים, האם יכלו להיות אחרת ומה המשמעות של כל זה והאם כדאיל לשקוע לתוכה בכלל..זה נשמע לי חלק מהתהליך המתמשך של הפרידה, ושל ההתחדשות, והייתי מציע לך לקבל כמה שיותר בסלחנות את המתרחש עכשיו פנימה. צריך עוד זמן..ורק זמן יכריע מה נשאר בפנים ועם מה נשארת בסיום.. בכל מקרה, אני מקווה שתהני מההרפתקאה שאת בתוכה, גם אם היא מורכבת פה ושם מימים משעממים, התלבטויות ותהיות. החיים, על האושר והעצב שבהם, מורכבים, נדמה לי, בדיוק מזה. להתראות בינתיים דוד

ל-י-ל-כ-י צועקת אליך מרחוק - את שומעת? כמה נעים לראות אותך פה, מבשרת לנו את הגשם של נובמבר (מקנאה בך - על הגשם ועל בקתת הקוקוס...) ומחזירה לכאן תחושה של בית וקרבה. אכתוב אליך עוד במקומות ראויים יותר לכשאחזור בי משפ?עתי הממוטטת. חושבת עליך ומתגעגעת המון :-) נויה

Dear David :-) What a warm welcome... (thank you!) It's tropical here alright, but no coconut trees OR huts :-)) Half a finger north from cuba... I think you are right about what you wrote, AND maybe i should just let myself feel whatever it is that i'm feeling without questioning myself so much.. I wrote some more stuff down here but maybe it's not the place for all the details.. I am not thinking of it all the time- most of the time i am simply enjoying myself.. but you know how it is at night... maybe it just takes me longer to let go of my everyday usual thoughts AND feel in vacation.. (i'm getting close, though :-)) Thank you for writing back, enjoyed your words very much.. Until next time... Lilach

כמה טוב לשמוע ממך.. התיאורים ממש עושים חשק להצטרף אלייך .. תשמרי על עצמך. חיבוק חם ממני ..שאולי "יפשיר" .. כבר עד שיגיע אלייך ..:-) שרית

לפסיכולוגים שלום, האם יש קשר בין הפרעת אישיות גבולית להפרעות אכילה? האם יש חפיפה בין ההפרעות, או שבנות החולות בהפרעת אכילה נוטות להיות בעלות אישיות גבולית? במידה והתשובה חיובית, מה הסיבה? אשמח אם תוכלו להפנות אותי למידע נוסף בנושא.

שלום אייל אתה שואל שאלה שהתשובה עליה מורכבת ומושפעת מגורמים רבים, כגון שאלות של סיבתיות או מתאם, אבחנות פסיכיאטריות וכיצד הן ניתנות והפוליטיקה הכללית של מדעי בריאות הנפש והנטייה השלטת בהם בכל תקופה. ההקדמה שלי באה להסביר שלמרות שיש תשובה ברורה לשאלתך, עדיין זו שאלה שהתשובה עליה תשתנה בין תקופות ואפילו כיום, בין אנשים שונים. הספרות המקצועית, ברובה, מראה סבירות גבוהה מהממוצע של אנשים הסובלים מהפרעת אכילה להיות גם בעלי הפרעת אישיות כלשהי, בכלל זה גם הפרעת אישיות גבולית. למיטב ידיעתי המספרים המדוייקים משתנים תכופות, ממחקר למחקר, אך ההערכה נעה בטווח שבין 20% ל-40% של שילוב בין ההפרעות השונות. קשה לי לחשוב כרגע על מאמר או ספר ספציפי הבולטים בתחום זה, אך אני בטוח כי הרשת, או מאגר של ספרות פסיכולוגית מקצועית, יספקו שפע של מאמרים ומחקרים בנושא. ההסבר לשכיחות זאת אינו ברור לגמרי ובמשך השנים הוצעו הסברים שונים לכך. על פניו, נדמה כי תכונות כחשיבה בשחור-לבן, נטייה לביטוי דרך הגוף ועיסוק קונפליקטואלי בתחום המיניות והיחסים הבין-אישיים ככלל יכולות לספק חלק מהבסיס לתדירות הרבה של ההופעה המשותפת של ההפרעות השונות. אבל, וזה אבל חשוב מאין כמוהו, צריך להיזהר מהסקת מסקנות, על בסיס תדירות באוכלוסיה, ביחס למקרה בודד. לא כל אדם או אישה הסובלים מהפרעת אכילה יסבלו מהפרעת אישיות. ולא כל אדם הסובל מהפרעת אישיות יפגין גם קושי סביב תחום האכילה. זו נקודה שאסור לשכוח ושקל להתעלם ממנה כאשר קוראים את המחקרים בלבד. בסופו של יום, כל אדם נמדד לעצמו. ומעבר לסטטיסטיקות, כל אדם מתמודד וחי עם הדינמיקה האישיותית והשמחות והקשיים הספציפיים לו. להתראות בינתיים דוד

שלחתי ל"ר-ע-ב" הודעת המשך בצהרים. היכן היא?

שלום לך, ההודעות בפורום אינן עולות באופן מיידי, ולעיתים הן דורשות המתנה מסויימת אך בסופו של דבר הן עולות ומקבלות מענה, דרור

שלום, אני מבקשת לשאול שאלה, יותר נכון מקווה להסבר לאחר הבנה. אני בטיפול, כל פעם מחדש ביני לבין עצמי שוקלת לעזוב את הטיפול. אחת הסיבות המרכזיות הן (וזה הולך להישמע קצת מוזר) מפריע לי מאוד שדמותו של המטפל שלי הופנמה בתוכי. נכון שאתם המטפלים מעודדים שקולו של המטפל "יסייע" במקומות בהם אנו זקוקים מחוץ לטיפול. אך כל פעם כשאני מרגישה שהמטפל או יותר נכון קולו נמצאים בראשי יותר מדי זמן מהיום - אני מתחילה לרצות לברוח, לבטל או להפסיק את הטיפול. אני מרגישה שזו סוג של אובססיה וחוסר שליטה על הגוף שלי שהוא נמצא בראשי מבלי שאוכל להוציא אותו ממני. לכן כשמתרחקת מעט וקולו נחלש בתוכי והיכולת לשלוט בראשי חוזרת ליידי - הטיפול מרגיש לי בסדר. איך מוחקים את קולו של המטפל מראשי - לא רוצה שיהיה שם בלי שביקשתי, רוצה שיהיה לי שקט בראש ושאף אחד לא יכנס לי לראש מבלי שהזמנתי אותו. אני מרגישה שאין לי אפשרות בחירה אם שיהיה בתוכי או לא וזה גורם לי לכעס וחוסר אונים עד כדי מחשבות חוזרות ונשנות לברוח. תודה לאל על חסדים קטנים - כמו האנונימיות כאן. אני מניחה שהשאלה נשמעת עם מטבל פסיכוטי.

<> שלום, המחשבות שלנו הם הדבר הכי אישי שיש. הם הדבר שאנחנו מרגישים שלא משנה מה לא יוכלו לקחת אותם מאיתנו. לכן אני מבין עד כמה זה מפריע, מאיים, כשהתחושה היא שאת לא שולטת במחשבות, שהן כאילו כבר לא שלך יותר. שאולי בדרך כלשהי המטפל שולט בהם, יודע מה את חושבת גם מבלי שתספרי. שאין גבול ברור בינך לבינו. את מגיבה לכך על ידי התרחקות, יצירת גבול חיצוני ברור שבאמת מעמעם את התחושה. השאלה היא האם יש לכך מקום בטיפול, לדבר על מה שקורקה לך. לנסות ולגבש גבול פנימי עבורך. גבול שבעזרתו תדעי מה שלך ומה שלו, מתי את מחליטה להיעזר בו במחשבות שלך ומתי לא. אני יודע שזה לא פשוט, אבל אני חושב שזה המקום בו את נמצאת עכשיו, בחיפוש אחר המרחק הנכון והבטוח מהמטפל. מרחק שיכול להתקיים גם על ידי גבולות חיצוניים שיעזרו לגבש גבולות פנימיים. דרור

שלום יש לי אחות בת 28 כנראה שאלכוהליסטית העניין לא כ"כ ברור היא שותה המון, ופשוט ממרת להורי את החיים בין אם זה עם השתייה ובין אם לא התפרצויות הזעם שלה לא קורות לעיתים רחוקות ומגיעות לצרחות איומות איומים וגם הרמת ידיים שלה היא עושה בושות נוראיות ומבריחה את כל מי שמתארח . זה נמשך שנים יש לה פיצול אישיות לפי מה שלי נראה למרות שאני לא מוסמכת להגדירה כך. הורי למעשה מתחננים אליה שתעזוב את הבית ושתלך לפסיכולוג אך היא לא מוכנה. היא מטרד נוראי לכל המשפחה. כנראה שלאף אחד בבית לא היה עדיין האומץ לעשות צעד דרסטי ואנו חסרי אונים!! אשמח לייעוץ דחוף!

שלום לך, המצב שאת מתארת הוא מצב מורכב. הורייך סובלים מהתפרצויות הזעם של אחותך ולא מוצאים דרך להתמודד או לעזור לה להתמודד. אני מבין שהם וגם את חוששים לפגוע בה, אני שומע גם לא מעט מצוקה גם בצד שלה, התפרצויות הזעם הללו אני מניח מבטאות זאת. אבל מסיבה כלשהי לא נוצרת תקשורת שתוכל לקדם את שני הצדדים. ישנם מספר דברים שניתן לעשות. ראשית לבקש ממנה לראות פסיכולוג או פסיכיאטר אך מבלי לצרף לכך את עזיבתה את הבית. עזיבה זו ייתכן ומעוררת בה חרדה רבה, הרגשה שדוחים אותה ואז גם הפסיכולוג נתפס כמי ש"זורקים" אותה אליו ש"יתקן" אותה. ובמצב כזה ברור שהיא לא רוצה. אפשרות שנייה במידה והיא לא מוכנה למרות הכל, להזמין ביקור בית של פסיכיאטר. ייתכן ויוצע גם אשפוז ואז זו החלטה שלכם. ושוב אשפוז לא על מנת להיפטר ממנה אלא על מנת לסייע לה. זהו מסר חשוב להפנים וחשוב להעביר לה. דרור

לפני כמה ימים התחלתי להזכר בתקופת הילדות הלא מאושרת שלי הייתי ילד שונה "מהעדר " כמו ששאר החברה מגדירה היו לי חברים שתמיד פגעתי בהם לא משנה מה , אף פעם לא הצלחתי לשמור על קשר עם חברים טובים אנשים שכיבדו ואהבו אותי , תמיד נפגעו ממני או שניתקתי איתם קשר בלי שום סיבה כמו שקורה לי שוב היום אני מוצא את עצמי מביע הערכה סנטימנטלית יותר לחפצים דוממים למה דבר כזה קורה ? ומה הסיבה שיש אנשים שלא אוהבים בני אדם האם זה בגלל אכזבה/טראומה מהילדות או שזה תלוי באופי של האדם , סוג של התנשאות ?

שלום לך, אתה שואל שאלה לא פשוטה בנוגע למקור של הקושי שלך ליצור קשרים ולהחזיק בהם. אתה עושה הפרדה בין אופי לבין טראומה מהילדות. הפרדה שלא בטוח שקיימת. ייתכן שכיום קשה לך להרגיש קרוב לאחרים מתוך הרגשה שקרבה היא דבר מכאיב, מסוכן ואתה מעדיף בדרכים שונות ליצור מרחק. תהיתי כשקראתי את דבריך מדוע עלו בך בימים האחרונים הזכרונות והמחשבות הללו. נשמע לי בין השורות שאתה היית רוצה להיות מסוגל ליצור קשרים, להרגיש קרוב, שאתה לא שבע רצון מכך שאתה מעדיף חפצים דוממים על אנשים. אם זה אכן כך ייתכן ומפגש עם פסיכולוג לצורך הבנה מה קשה לך וכיצד אתה יכול להתמודד עם הקושי הזה יכול להיות מועיל. בהצלחה, דרור

שלום אני נוהגת לכבות על עצמי סיגריות בפרקי הידיים בגלל שעכשיו קיץ הפסקתי כי רואים וזה נראה ממש רע אבל לצערי חזרתי לעשות את זה בירכיים איפה שלא רואים אני כאילו לא מוצאת שום סיבה להפסיק עם זה אם לא רואים ולא יודעים אז הכל בסדר, זה לא מפריע לאף אחד... זה כזה נורא? מישהו יודע איך מפסיקים את זה, בכל זאת???

שלום לך, כיבוי סיגריות על היד מהווה פגיעה בעצמך. אני מניח למרות שלא כתבת זאת שאת עושה זאת ברגעים של כאב נפשי חזק, שהכאב הפיזי מרגיע לזמן קצר. הפחתת הכאב הנפשי התמודדות איתו בדרכים אחרות, היכולת לתת לו מילים מול אדם אחר, להרגיש פחות לבד, תביא אותך בהדרגה להפחתת הצורך לפגוע בעצמך ולהגברת היכולת שלא לעשות כך אלא להחליף התנהגות פוגעת שכזו בדרך אחרת, טובה יותר עבורך, להרגיע את עצמך. דרור

שלום וברכה אני נשוי כ-4 שנים. די מהר לאחר הנישואין הבנתי שמקומי לא שם וביקשתי להפרד בצורה ידידותית והוגנת. לחילופין רעייתי קיבלה את הבקשה באופן קשה ומוזר. היא מסרבת בכל תוקף לשמוע על כך ומגיבה באופן הבא: היא משתוללת ומכה, אח"כ בוכה ומתחננת, בשלב השלישי היא מאיימת להתאבד אם אעזוב אותה, ולאחרונה אף השאירה מכתב התאבדות. ניסיתי מספר פעמים לעזוב אותה אך ללא הצלחה, והסגה נמשכת כאמור כבר מספר שנים. המדהים בכל העניין שלאחר המריבות היא ממשיכה כאילו כלום, וכאילו לא ניסיתי להפרד כלל, אלא זו היתה מריבה קלה.. אציין כי מאוהבת בי באופן מוגזם ואובססיבי ואפילו אם אבגוד בה היא אינה מתכוונת לעזוב אלא רק מאיימת באלימות. לא ניתן לעזוב אותה חד צדדית א' משום שהיא תרדוף אותי בכל אשר אפנה (בעבודה וכ'), ומלבד זאת אני חושש לבריאותה.

שלום לך, אתה מתאר מצב מורכב עד מאוד. הוא מורכב כי הוא מערב גם את הרצון שלך להפרד אך גם הרגשה שאתה לא יכול לעשות זאת גם משום שלא תאפשר לך וגם מתוך חשש שתפגע בעצמה. מאחר ואני מבין את המורכבות הייתי מציע לך להיעזר בליווי של איש מקצוע על מנת לנסות ולהבין עם עצמך את האפשרויות העומדות בפניך ולחשוב במי מהן אתה בוחר. האם אתה מוכן להמשיך לחיות עמה בצל האיום המתמיד? האם אתה מוכן לבדוק מה מתאים לך, להציב גבולות ברורים בקשר ביניכם גם אם זה אומר פרידה. גם אם ברור לך שבכך תכאיב לה ואולי היא לא תהיה מונה לקבל זאת. האם אתה יכול להבין כיצד להתמודד במקרה בו היא לא תרפה ותרדוף אחריך. אלו שאלות קשות ולכן כאמור, לדעתי, חשוב שתיעזר במישהו, רצוי באיש מקצוע. דרור

אני אובחנתי לאחרונה כבעלת הפרעת אישיות גבולית (לאחר שבע שנים בהם טופלתי כסכיזופרנית ללא כל סיבה). זוהי פעם ראשונה שאני נכנסת לפורום, ואני רואה שיש הרבה אנשים שלא הצליחו למצוא לאן לפנות והייתי רוצה לנסות לעזור כיצד להגיע לטיפול DBT שלדעתי הכי עוזר לבעייה זו. למי שלא יכול לעמוד בעומס התקציבי - בבי"ח תל השומר במחלקת הפסיכיאטרית קיימת מרפאת אדווה המטפלת בהפרעת אישיות ע"י פסיכיאטר, טיפול אישי וטיפול קבוצתי בשיטת DBT - בידקו אם אתם מתאימים וזכאים. מקווה שעזרתי. הודעה זו נערכה על ידי מנהל הפורום, מאחר והיא כללה המלצה על מכון טיפולי פרטי. למרות הכוונה הטובה העומדת מאחורי המלצה זו, אנו שמנו לנו ככלל כאן לא לאפשר המלצות או השמצות גלויות על גבי הפורום. דרור

שלום לך, אני מבין מדברייך שטופלת בשיטת ה DBT והיית מרוצה. המלצתך מתקבלת כאן על ידי ואני מניח שלא רק בתודה, דרור

מזה תקופה ארוכה מאוד אמי שהינה כבת 70+ מתלוננת שמישהו נכנס לביתה כשהיא לא נמצאת שובר דברים לוקח דברים קורע בגדים כל מה שאמרנו לה שזה לא יכול להיות היא כועסת ומתעצבנת עלינו שאנחנו לא מאמינים לה. כדי להרגיע אותה שמנו מצלמה נסתרת בבית שלה שלמנו אלפי שקלים והוכחנו לה שאין בהסרטה אף אחד שנכנס ויוצא מלבד בני הבית והיא שוב כועסת שאותו אדם ידע ששמו מצלמה ואז כיסה אותה. לאחרונה היא מתלוננת שהוא לוקח לה דברים מהכספת בבנק וכל מה שאנו מסבירים שאין דבר כזה הבעיה קשה האם אמי סובלת ממחלת הרדיפה ואיך אפשר לעזור לה בדחיפות כל מה שביקשתי ממנה שנלך לרופא נופל על אוזניים ערלות. ב ב ק ש ה תנו לי תשובה בדחיפות.

לינה שלום, לא קל להתמודד עם מצב בו את יודעת שאין גנב בעוד אמך משוכנעת שיש, ולא ניתן לשנות את דעתה, היא מתמודדת עם כל טיעון הגיוני. אני לא יודע מה זה תקופה ארוכה, וייתכן ומך סובלת מפרנויה, או מסכיזופרניה פרנואידית. אבל ייתכן גם שזהו סימפטום של אלצהיימר בו היא שוכחת היכן הניחה דברים, מה עשתה, שוכחת שדברים נשברו וכן הלאה ומוצאת את הפתרון ההגיוני היחיד עבורה - שמישהו אחר עשה זאת. מאחר ולא ניתן לאבחן מכאן, ומאחר וחשוב לאבחן אתם יכולים להזמין פסיכיאטר פרטי, המתמחה בגיל השלישי, לביקור בית לצורך אבחון וטיפול. דרור

ענת בת 26,סובלת מהפרעת אישיות גבולית. בעבר לפני כשנתיים + טופלתי אצל פסיכולוגים ופסיכיאטרים, נוטלת סרוקסט 30מ"ל מזה 7 שנים. מקטנות ראו אצלי את התופעה אך לא הבינו מה הבעיה אצלי. בעבר הפסקתי את לימודי התיכון שלי בגיל 14 אך לאחר כמה שנים חזרתי ללמוד ואף עשיתי צבא סדיר ומלא. כל הסובבים אותי חושבים שנבראתי ושעכשיו אני בשיאי, (אני עובדת בעבודה מסודרת יחסית לבת גילי). אך אני סובלת קשות מבדידות, חרדה, דיכאון, שינויי מצבי רוח וחוסר מיצוי עצמי ותחושת חוסר תועלת כללי. אני "נופלת" הרבה ככה אני קוראת לזה בכל אופן, מגיעה למצבים מבישים ומבזים עם גברים, אקטים נוראים והתעללות מצידם. הריקנות והכמהה הבלתי פוסקת לאושר ואהבה כבדים מנשוא. לאחרונה הלכתי לפסיכיאטר מוכר בתחום ומאוד יקר, הבין את הבעיה שלי באופן יחסי כמובן ונתן לי את הכדורים הבאים: סימבלתה בהדרגה 120 מ"ג ליום ורספרדל 1.5 מ"ג ליום. אני בימים הראשונים לטיפול נוטלת 30 מ"ג סימבלתה ו0.5 רספרדל, הרספרדל עשה לי מס' תופעות לוואי חמורות- חוסר התמצאות המרחב, חוסר שקט בלתי נסבל בכל מצב (ישיבה, עמידה, שכיבה וכו...), לא יכולתי לתפקד כלל,עצירות, ריכוז - ממש כמו בטראס לא בריא. בעקבות קריאה שלי באינטרנט ותופעות הלוואי שפקדו אותי אני מטילה ספק באופן הטיפול וכאשר פניתי לרופא ה"מפורסם" שוב נתקלתי ב"אמרתי לך שחודש תקללי אותי וזה יעבור". את הרספרדל הפסקתי לקחת ביום בשלישי לטיפול כרגע נוטלת רק את הסימבלתה והסרוקסט שאני אמורה להפסיק בהדרגה. אני לא יודעת למי לאמין, עם מס' רב של דעות וחוסר ידיעה למי להאמין. הפסיכאטר לא היה כל כך מוכן לשמוע לבעייתי שנבעו מהתרופה, אז אני שואלת לגבי המינונים הרציניים שהרופה נתן לי, הבלבול באופן הטיפול ?? אני כרגע נוטלת תרופות על דעת עצמי!! תעזרו לי:(

ענת שלום, אני אתחיל דווקא מהסוף, בכל מקרה אל תקחי תרופות על דעת עצמך, זה לא בעל איכות מרפאת ויכול להיות אף מזיק. קצת קשה לי להתייחס למינונים שאת מקבלת מאחר ואני לא פסיכיאטר, אך על פניו הם לא נשמעים לי מוגזמים. בכל מקרה אם את חשה צורך בחוות דעת ממוקדת יותר בנושא המינו את יכולה לפנות לפורום פסיכיאטריה. הייתי רוצה להציע לך בכל זאת התייחסות מסויימת, מחשבה מסויימת שעלתה בי כשקראתי את דברייך. את אומרת שאת מתקשה לדעת למי להאמין מרגישה שלא ממש יכולים להבין מה את עוברת. אני תוהה האם הרגשה זו מוכרת לך רק מול הפסיכיאטר או גם ממקומות אחרים. האם את מבינה מדוע התייאשת כל כך מהר מהטיפול וממנו? ולבסוף אני לא יודע אם היית בעבר בטיפול פסביכולוגי גם כן אבל אני חושב שלצד הטיפול התרופתי יש מקום לתת ביטוי לאותם תחושות של בדידות דכאון וחוסר מיצוי שאת חשה עם עצמך גם בשיחות עם פסיכולוג. דרור

שלום, הלכתי להתייעץ עם פסיכיאטר לעניין טיפול תרופתי בדיכאון. פניתי לייעוץ פרטי בשלב ראשון. מספר דברים לעניין התנהגותו גרמו לי להרגיש לא נוח והחלטתי שלא לראותו שוב. חשוב לי להתייעץ בעניין זה. במהלך השיחה עימו הוא נראה כאילו הוא נרדם. מספר פעמים רב הוא הביט על רגליי (הייתי לבושה שימלה ורק ברכיי היו חשופות). בנוסף, ושלא על רקע דברים שאמרתי כלל למעט העובדה כי אני אישה דתית, הוא שאל אם שכבתי עם גברים, עם מי וניסה לברר פרטים נוספים. לא ראיתי מה הרלוונטיות של השאלות לטיפול בי. הייתי שמחה לדעת אם התנהגות זו מקובלת. החלטתי לראות אישה מטפלת בעתיד. לגופו של עניין, הוא המליץ על טיפול תרופתי בשילוב עם שיחות. הוא סבר כי טיפול תרופתי יעיל רק לתקופה של שנתיים בלבד וכי מעבר לכך אין זה יעיל. אני מודה כי תשובה זו הפתיעה אותי. כל ידיד או ידידה אחרים שלי המצויים בטיפול אמרו לי כי הם לוקחים כדורים על בסיס יומי וכי הטיפול מניעתי וכי אין מגבלת זמן. אשמח לשמוע אם גישה כזו מקובלת ובעלת בסיס כלשהו. תודה דינה

דינה שלום, אני מבין שהמפגש עם הפסיכיאטר היה מורכב וטעון מסיבות רבות. הרגשת לא נוח מולו, ואם אני מבין נכון הרגשת אותו חודר לפרטיותך מעבר לנדרש אולי בשל היותך אשה. לשאלתך, שאלות על קיום יחסי מין הן שאלות מקובלות בראיון קבלה, מתוך ניסיון להכיר את עולמו הפנימי של המטופל כמו גם את יכולתו לקיים קשר אינטימי . לעיתים בשל לחץ זמן או מסיבות אחרות שאלות אלו לא נשאלות במידת הרגישות המתאימה לכל אדם ואדם. לגבי שאלתך על הטיפול התרופתי, הטיפול המועדף במקרים רבים הוא שילוב של טיפול תרופתי ושיחות. כאשר התרופות יכולות לחזק את הכוחות, לאזן משהו והשיחות יכולות במקביל לעשות שינוי מהותי פנימי ביסודות הנפשיים הגורמים לדכאון. אני לא יודע מדוע הוא אמר לך שטיפול תרופתי תקף לשנתיים, נראה לי שהיה מקום לשאול אותו מאחר וזה הפתיע אותך. באופן כללי ניתן לקחת תרופות נגד דכאון למשך שנם ארוכות. אך שוב נראה לי חשוב שתשאלי אותו, או תתייעצי עם פסיכיאטר אחר. דרור

דינה, אצל כל רופא, או כל איש טיפול, בודאי ובודאי אם נשכר באופן פרטי, את חייבת להרגיש בטוחה, רגועה ושמכבדים אותך, דתיה או לא. למקרא דברייך צלצלו אצלי פעמונים בראש. אני לאיש מקצוע כזה לא הייתי חוזרת. אני גם לא בטוחה ששאלות על יחסי מין הם במקום, ודבריו של דרור בעניין הזה ממש מקוממים. (היכולת לקיים יחסים אינטימיים, דרור? היא כותבת שהוא שאל אותה עם מי). ודבריו על שנתיים הם שטויות מוחלטות. אם את סובלת מדכאון היה רצוי שראשית באמת תפני לטיפול שיחתי, גם פסיכולוג/ית יכולים להעריך את מידת הצורך שלך בטיפול תרופתי, ואז להפנות אותך לפסיכיאטר, וגם אולי לתת המלצה לאחד/ת טוב. שנית. את כותבת על חברים שנעזרים בתרופות, תעזרי בהם להגיע לאנשי מקצוע עם המלצות.

הי, בשנה האחרונה הכרתי אדם מיוחד, בעל איכויות רבות, ואנחנו אוהבים מאד. בחודשים האחרונים התפרצה הפרעה כלשהי, אשר השלכותיה גרמו לצערי לניתוק הקשר שלב אחר שלב. חוות הדעת של פסיכיאטרית, אשר שיכנעתי אותו ללכת אליה ע"מ לברר מה הבעייה, העלתה כי הוא בעל הפרעות חרדה וספק אם בעל הפרעה דו קוטבית. נ' התחיל בטיפול, אך מהר מאד התייאש, כמו מדברים אחרים בחייו (בן 30) כגון ניהול שיגרת יומיום נורמלית, מציאת עבודה קבועה, סיום לימודים, ניהול מערכת יחסים, אפילו שינה לא סדירה ועוד... משפחתו של נ' אינה תומכת בו כלל , חבריו כבר התייאשו גם כן, אך לי קשה להתייאש כי אני מודעת לכל האיכויות שבו אם רק ישתף פעולה עם טיפול נכון האם יש דרך לשכנע אדם במצב שכזה שהוא יכול עדיין להציל את החיים שלו??? דואגת מאד וזקוקה לתשובה!

לילי שלום, אני יכול להבין את המצוקה בה את נמצאת מתוך רצון לעזור לאדם קרוב, שנראה שאינו מודע לגמרי לצורך שלו לקבל עזרה. מציאות שכזו מפגישה אותנו לעיתים עם חוויות של חוסר אונים של תסכול וזה דבר לא פשוט. לעיתים אדם מגיע למסקנה שהוא זקוק לטיפול רק כשהדברים מגיעים למקומות קיצוניים לסבל רב. אני לא אומר שאת צריכה לחכות שזה יקרה, אבל אני חושב שתוכלי להיות איתו, לנסות לעזור לו ביתר קלות אם תוכלי להכיר בכך שזו אפשרות קיימת. לצד אפשרות זו את יכולה לנסות ולדבר איתו, להבין מדוע עזב את הטיפול מה היה קשה לו שם. להבהיר לו שאת שם בכל מקרה והסיבה שאת רוצה שיילך לטיפול היא גם בשבילך אבל בעיקר עבורו. לא ניתן להבטיח דבר, ניתן במקרים מסויימים רק לעשות את המיטב ולקוות שהוא יסכים לחזור לטיפול. בהצלחה, דרור

מנסה להבליג לקבל לעצום עיניים להחריש אוזניים להיות בבועה מתוך בחירה ולשכנע את עצמי שמה שקורה לא באמת קורה שאני סתם מדמיינת וסתם מרגישה וסתם כואבת וסתם כועסת וסתם בוכה אבל אי אפשר כי הכול כל כך לא סתם לא סתם כואבת וכואב לי ולא סתם בוכה ולא סתם רוצה לאבד נשימה והדברים כן באמת קורים יותר מידי באמת להדחיק להדחיק להדחיק את מה שאי אפשר לצעוק את מה שאי אפשר להוציא את מה שאי אפשר להקיא אבל בפנים זה כול כך שורף רוצה לקחת גפרור ולשרוף את הגוף הזה שהריח היחיד שידבק בו הוא ריח העשן שיהפך לגחל שלא יגיב יותר לכלום לעולם לשרוף אותי חיה!

שלום לך, הכאב שלך עובר בדברים שלך. הרצון שלך לא לחוות שום דבר כואב יותר ממובן. אבל נראה לי שכרגע את מרגישה שזה לא אפשרי, שהכאב חזק מדי, שאת לא יכולה להתעלם מדברים שקורים לך. אני חושב יחד עם זאת שאת יכולה לנסות לבדוק כיצד את יכולה בכל זאת למרות הקושי לתת ביטוי לכאב הזה. לא לשמור אותו בפנים עד שאת לא יכולה יותר. לצעוק ולדבר גם את מה שאולי לא נראה כאפשרי. אני בטוח שזה קשה, אבל אני חושב שזה חשוב עבורך בשלב הנוכחי. דרור

היי דרור, צריכה קצת דלק עד הפגישה עם המטפלת, אולי זו ההשפעה של דילוג על פגישה בעקבות חופשה שלי או.... מרגישה טוב, אבל ממש טוב, נראה לי הכי טוב שהרגשתי בחיי, הכל בזכות הטיפול והעבודה הקשה שאני עושה ע"מ להרגיש טוב. אז מה הבעיה בכל זאת,אתה בטח שואל? הטוב הוא פנימי בלבד, כל כך הרבה תובנות ומחשבות חדשות, מחסומים מנטליים שנפרצים, ובחוץ? במציאות האמיתית??? בדידות ושקט. יש פער כל כך גדול בין הפנים לחוץ. יודעת שהשינוי מתחיל בפנים. אבל בכל זאת!!! לא מדובר במצבי רוח משתנים, או דכאון. זה מצב חדש של טוב, שמחה, מודעות עצמית יחד עם עצב. עצב קטנטן על החסר, על החסך, על מה שלא היה ועל מה שלא נמצא עכשיו ויכול להיות אולי גם לגבי העתיד. אני אעז? אני אצליח לבצע את השינויים גם במציאות? נעים לקרוא את תשובותיך, יופי של ניתוחים ופרשנויות והעידודים. תודה על ההתייחסות, שירה.

שירה שלום, ראשית אני שמח על הרגשתך שאת מוצאת בעצמך מקום שקט יותר, מקום שמרגיש טוב יותר עם עצמו יחד עם ההכרה בחסר, מבלי להתעלם ממנו. אני חושב שהשאלה שלך במקום הזה טבעית ומובנת לחלוטין - מה עם הבחוץ, עם המציאות? האם ומתי זה יגיע גם לשם. לדעתי עצם השאלה הזו יכולה להעיד שאת נמצאת בפתחו של שלב חדש בו את מרגישה בטוחה מספיק כדי לחשוב שהדברים יכולים להיראות אחרת. ממש כפי שבשלב הקודם התמקד בחוויה בפנימית בלבד, כעת אני מניח שבהדרגה ייווצר הקשר בין השינוי הפנימי לשינוי החיצוני. גם כאן הוא לא יהיה טוטאלי אבל אני מניח שהוא יהיה משמעותי. בהצלחה, דרור

היי דרור, אני .. אני חולה .. מאוד .. חום ארבעים , דלקת גרון , ממוטטת .. מי יודע פסיכוסומטי? העומסים ככ עצומים השבוע שאני כבר לא יודעת. הייתי היום בפגישה , פגישה קשה דרור .. דיברנו .. על הכעס העצום שלי כל פעם שהוא לא עונה לסמס ..על התחושות הקשות שאני חווה "בהתעלמות" הזו .. הוא טוען שכך הוא עובד , זה לא בא ממקום לא אכפתי , הוא קורא את הסמסים אבל ..השיחות והתנהלות התכנים רק בתוך הטיפול . קשה לי לקבל את זה .במצב שאני נמצאת קשה לי לקבל את זה . בעיניי זו "התעלמות" מופגנת שקורעת אותי מבפנים , אני לא יודעת אולי הכאב שאני חווה הוא שיחזור עבר נוראי שלי מול דמויות הוריות , הרי אמא .. התעלמה לחלוטין כשהייתי קטנה וניסיתי ליצור איתה קשר ולומר לה שאבא פוגע בי , אני לא יודעת איך למצוא את האיזון מולו. העיסוק בשאלת הגבולות הנכונים ביננו , במרחק והתקרבות מאוד מטרידים אותי , הם מהווים את הגורם הכי בעייתי בקשר שלנו . אני יודעת בתוכי שהוא מנסה להיות כמה שהוא יכול .. בתוך הפגישה , שיש מקומות רכים בתוכו .. שנשכחים ככ מהר .. כיש אכזבה עצומה בתוכי . (אני יודעת שהאינטרקציה שלי בחיים בכלל היא גם כזו .. מי שלא מסוגל לתת לי משהו כשאני מבקשת , אני יכולה ל"מחוק " אותו מחיי) אני יודעת עד כמה אני מנסה להתקרב אלייו .. להעיז .. ולנסות..למרות שאני מזה לא אדם כזה .. אני קיצונית בטירוף , אין אצלי סליחה , או דבריםפ מתפשרים .. יש או שחור או לבן. אני תוהה עד כמה השיפוט שלי והראייה לא נכונים מטושטשים מהאמת.. דרור, מבחינתי מושגים בסיסים הפוכים .. אהבה - וז יכולת אפשרית ל"התעללות" .. קשר של "הורות" - עבורי כמו שיחזור הקשר הטיפולי - מבחינתי מהווה סיפוק צרכים כמו בזוגיות . היציב והטוב - תמיד מאיימים ופוגעים בי. מי שקרוב אליי היה אכזרי . אז איך דרור ?.. איך אני נותנת לזה סיכון .. להצלחה .. שמבפנים כל התעלמות שלו מחזירה אותי אחורה עשר צעדים , מרגישה שכל פעם שאני מתקרבת אלייו , והוא ואני מצליחים . .אז תמיד מגיע החלק של הלפחד ..לרצות לברוח , להתנתק רגשית , לעבוד על עצמי שוב לקהות רגשית , להסגר , לא להפתח .. לשתוק בכח . יש ביננו שיחזור קבוע של עבר, החוסר אמון שלי מהווה משקל תמידי גדול על כף המאזנים ביננו , לכן אני תמיד עסוקה מולו במציאת המרחק הנכון . אני באמת עושה עבודה ענקית עם עצמי .. דרור אתה קורא אותי כאן כל שבוע בשנתיים האחרונות , אני מנסה לסמוך עליו, להאמין, להתקרב , ולהרגיש נוכחות מיטיבה , אני מבינה ברמה ההגיונית עד כמה יש בו קצת מהכל .. קצת אהבה, אדישות , ניתוק, הבנה, אטימות , רגישות, חמלה ואמפתיה ..קצת מכל דבר שהופכים אותו לאחד שלם... אני מבינה שהוא לא מושלם .. ושהוא לא יכול להיות .. אני מבינה שאני מחפשת גם שלמות ודיוק מולי .. אני מבינה שיש בי צורך עצום לנוכחות , הכלה ברגעים שמפרקים ונחווים מהצד שלו כאינסופיים , המודעות לחוסר אפשריות שלו לספק לי את זה , והטוטאליות שלו בניסיון להבין את הדברים, מצליח לשחזר לי את הטראומה שנחווית ע"י בעוצמות ככ קיצוניות ומכאיבה לי באופן בלתי נסבל. גם אם אין מבחינתו את הרצון לעשות זאת, זה תמיד מרגיש לי איזו מניפולציה שלו לבדוק עד כמה אני חזקה , מרגיש לי שהוא עושה בכוונה , צוחק ומלגלג בתוכו על החולשה שבי . אני לא יודעת.דרור..אני לא יודעת מה הנוסחא המדויקת ביננו , ואולי הוא צודק , שאפשרות של עבודה משותפת נכונה תביא איתה את הקסם המיוחל שאני מחפשת, אבל אתה יודע .. אלו רק מילים , הכאב הוא עצום בפער בין ההבנה למעשה .. והמילים היפות האלה .. משאירות אותי רק במצב עמום ..ולא ברור .. כל פעם מחדש .. זה מחזיר אותי אחורה ..ללמה ?.. אני שואלת מה הבעייה שלו להביא את עצמו קרוב יותר אליי ברגעים קשים?.. למה הטוטאליות הזו של שמירת גבולות בתחום הזה שלכם , מה אין לכם רגשות , אתם מקפלים אותם ככ טוב , כדי שלא נבחין בהם??.. אני רוצה לדעת מהי קרבה מיטיבה , לא לפחד תמיד כשהכל פוגע , או לא לנסות להתקרב בכלל .. אבל. .אם הוא היה מצליח לבדוק יחד איתי איזון אפשרי שיחווה כרגיש ואכפתי ולא כאדיש ומנותק מן המציאות גם במעבר החד הזה שמבפנים לטיפול לחוצ הטיפול .. אולי יהיה הרבה יותר מאפשר להבין ולקבל..את זה שהרגעים הקשים עולים , אני לא יודעת, אולי צריך להוסיף עוד פגישה , למרות שזה בעייתי 3 פעמיים בשבוע , אני מפחדת שהוא יסחף ולא ישאר יציב מולי , הוא גם מזכיר את זה כל הזמן שהוא לא מרגיש את היכולת הזו לעשות דברים ממקום מכריח .. שהוא חייב את הספייס הזה לעצמו , ומכאן נובעת ההחלטה שלו לא לענות לי מחוץ לטיפול. אני שואלת את עצמי אולי היה אפשר לקבוע זמן התקשרויות במצבי חירום ?..במצבים של הצפה רגשית הרי הוא שותף איתי בדרך..אבל אני יודעת שהוא נרתע מזה ככ .. אולי דרור אני רק מאדירה מהשותפות שלו יותר מידיי? הרי מדובר ברגשות .. לא במכונת אדם.. התהליך איתי ככ רגיש .. ואני מרגישה שצריך להיות מעבר .. ל"ספר חוקים" .. פסיכולוגים.. איך מצליחים להגיע לאיזון הזה ? אולי אם הייתה בו היכולת להגמיש את הנוקשות שנחוות ע"י במקומות הכואבים בצורה ככ חודרת, אולי אם היה בו את היכולת למצוא גם מקום שלא יחווה חודר עבורו .. היה אפשר לאפשר זרם של קבלה והבנה אחרת. לא יודעת. אין לי תשובה ברורה , למה אני רוצה , או מה אני צריכה ..גם לא אין . יודעת היום , בכאב עצום שיש חסך ענקי בתוכי שנחווה כל פעם שיש "התעלמות " לצרכים כפוגע וכעלבון ברמות קשות. אמרתי לו את כל הדברים האלה , אבל הכל ככ עמום, הוא אומר שהוא שומע ומבין את מה שאני מעלה .. אבל .. עדין נשאר האבל .. חוצ מזה שהוא מסביר לי שהוא בשבילי פעמיים בשבוע , באותה שעה , גם אם התכנים של ההסמסים שאני מעבירה לו קשים .. חוצ מזה החלק הז זה נשאר תלוי באויר .אז איך יבוא השינוי? האם אתם מתבוננים במטופל שמבקש דבר כזה במבט של זלזול וצחוק ?.. האם זה נראה הזויי מה שאני מבקשת?. האם הצורך שלי הוא לא נורמלי?.. מה קורה איתי דרור ?.. למה דבר שנחשב בעיניי האחר ככ פעוט וחסר משמעות מקבל עבורי עוצמות כאלה ?.. מישהו אחר היה מקבל את זה "טוב נו .. הוא לא הגיב לך , מה הבעייה את ממילא רואה אותו פעמיים בשבוע והוא שם בשבילך".. ולי .. זה ממש לא מסתדר. דרור , חייבת את עזרתך ,מה אתה חושב ? איך אתה נוהג? אני ממרגישה איך האימפולסיביות שלי מאיימת להרוס לי את הקשר הטיפולי שבניתי בעמל רב .. מרגישה איך כל פגישה אני לא יודעת אם אני באמת יחזור לשם .. ואני מפחדת . מפחדת ששום דבר לא בטוח בתוכי .. שרית

שרית שלום, את מעלה שאלות רבות אבל פי שכתבת בכותרת הן מתנקזות לשאלה אחת - שאלת המרחק במתאים או הקרבה המתאימה. זה המקום בו אתם נמצאים כעת בניסיון למקם את עצמכם. זה לא פשוט. את היית רוצה אותו קרוב הרבה יותר, מאפשר, מתגמש נותן לך את כל מה שאין לך - נוכחות מתמדת. אני לא בטוח אם זה היה עושה רק טוב, אבל גם אם כן הוא אומר לך בצורה ברור השזה לא אפשרי עבורו. אבל וזה אבל חשוב שיש לא מעט שכן אפשרי עבורו, ובמהלך השנתיים שאת כותבת אני שמעתי אותך מספרת על לא מעט דברים שהוא אפשר לך. וזו שאלה האם את מסוגלת ברגעים הקשים לזכור זאת או רק נשארת עם האכזבה. האם את מסוגלת לזכור ברגעים הקשים שהוא שם ומחכה לך שומע אותך גם אם לא תמיד מגיב. שאכפת לו ממך? זהו מאבק קשה עבורך להצליח ולא לפגוע במה שיש לך בקשר הטיפולי וזה לא מעט. להצליח גם בעזרתו לראות איך את מצליחה לחיות עם תחושת החסר, התחושה שלא הכל מתמלא לא הכל מושלם.שלא רק מושלם יכול לעזור לך. דרור

שרית שרית שרית ושוב שרית. בראש ברור לי מה אני רוצה לכתוב לך-זה לבטח לא יכתב כראוי או שישמע לא נכון או חס וחלילה לא רגיש מצידי. ובכל זאת - אני בטוחה שהמטפל הורגש לך לא אכפתי, אדיש ועוד כמה מילים קרות ולא קרובות בעליל. טכנית- אני סבורה - שזו לא בעיה עבור המטפל שלך להגיב לסמסים שלך או אפילו לנהל שיחות בטלפון. אך מי יקבע עבורך מהו רגע קשה שראוי לכך או שאינו קשה דיו ולכן יש לחכות איתו לפגישה? אני מאוד מאמינה שלמטפל שלך קשה לדעת שאת זקוקה לו ועוד יותר קשה לו לדעת שאת רואה באי תגובתו התעלמות מכאבך. האמיני לי שאני יודעת מעט על כאב ועל כל מיני תופעות של הנפש - חשוב לי לומר זאת כדי שלא תחשבי שאני מדברת ממקום מסביר או מטיף - לכן - כמה שקשה לי לומר לך בעיקר בגלל שמגיע לך שיחזיקו את ידך כל היום - תני לך ולמטפל למצוא את הדרך לשמור עליכם. זה תהליך איטי כואב עם לא מעט ויתורים ומהלומות אך אני סבורה ואף יותר מזה מאמינה - אתם תגיעו לשם. אולי במקום ששניכם תאמרו זה לזה מה לא אפשרי, אולי תאמרי לי שאת רוצה לדעת מה נכון לשניכם - מה כן אפשרי מבלי שאחד מכם יוותר על עצמו או רצונו - איך הוא כן יכול להיות בשבילך ברגעים בלתי נסבלים, איך את כן מרגישה שהוא איתך, ובכלל איך את עוברת את התקופה הזו מבלי להרגיש שהוא לא איתך. אפשרות אחת היא שבכל פעם שאת שולחת לו סמס היא לסיים את התכתובת ב - "ב' אני יודעת שאתה פה איתי וקורא אותי". זו כמובן רק אפשרות אחת מני רבות. הכי חשוב לי שתרגישי פחות לבד מבלי לחשוש שאת הורסת אותו או את הטיפול ובעיקר חשוב לי שיהיה לך פשוט יותר. טוב יקרה הרגשתי צורך לחבק אותך ועתה חייבת לעוף למיטה אני כבר נראית עמו עיסה לעוסה ומעוכה. כולי תקווה שדברי לא צרמו לך. לילה שקט

קראתי אותך .. תודה על ההתייחסות .. משום מה ..תרם לי הקול שלך מהצד. . מ א ו ד את יודעת . רציתי לעדכן אותך .. יישמתי היום את מה שהצעת לי .. שלחתי לו סמס .. וכתבתי לו בסוף.. "ב' , אני יודעת שאתה כאן איתי ואני לא לבד, אני יודעת שאתה קורא אותי. רק מניחה תראש .. שום מקום לא מרגיש לי בטוח יותר מכאן .. תודה ".. ואת יודעת מה <> יקרה .. הרגשתי ממש הקלה , לא ייסרתי את עצמי .. בשאלות .. אם הוא יענה או לא .. בלי אשמות מיותרות למה .. הוא לא עונה וכו' .. הרגשתי נקייה ממש..שיתוף נטו בלי יותר מידיי ניתוחים .. מעניין מה הוא חושב על זה שהוא קרא את השורות האחרונות :-).. הוא בטח בשוק אחרי הטיפול אתמול והכעס המטורף.. תודה על החיבוק .. תודה על האפשרות לתת לי להביט מעבר למקום הכואב. שמחתי על ה"טיפ" .. כתבת שיש עוד אפשרויות .. אשמח לשמוע אותן.. אוהבת ומחבקת . שרית

הגעתי לפה כי הציגו את הקישור בכתבה בנושא חרדת בחינות. אני נמצאת בפתחה של תקופות בחינות בטכניון מיותר לציין שהלימודים קשים והם נמצאים בעדיפות ראשונה ותופסים כל רגע פנוי (ממש כל רגע!) התחלתי אתמול להרגיש לחץ מתחת לחזה ומחנק בגרון, מן תחושה של אבן תקועה לי בגרון או דמעות חנוקות. מלבד זה אני ישנה טוב, יש תיאבון. אני "פועלת" לפי כל מה שצריך לעשות- מציגה לעצמי את האפשרויות של כישלון- מקסימום אחזור על הקורס , אני אסיים בסופו של דבר את התואר.. וכאלה. אבל זה פשוט לא עובר... מה עליי לעשות? יש איזשהן תרופות, טיפות להרגעה?? אני לא רוצה שתחושות אלו יפגעו לי בביצועים... תודה מראש על תשובתך.

ענת שלום, תשובתי פועלת לפי ההנחה (שאינה טריוויאלית כלל) שתופעות אלו הופיעו רק עתה ולא בעבר, ושהן לא נגרמות ממצב בריאותי פיזי. טיפול בחרדת בחינות הוא טיפול המתבסס על הגישה הקוגנטיבית התנהגותית ומערב בתוכו התייחסות לארבעת המרכיבים המרכזיים המאפיינים חרדת בחינות : המימד הגופני, המימד הקוגנטיבי, המימד הרגשי והמימד ההתנהגותי. בדברייך את מתייחסת למימד הקוגנטיבי בלבד, במחשבה שמקסימום תעשי קורס שוב. לעיתים אין די באמירות כעין זו בעיקר כאשר את מתקשה להשלים איתם - למשל באמירה שלך שלא היית רוצה שזה יפגע בביצועים שלך. מעבר לכך את מתארת תחושות פיזיות וייתכן וכלים כגון הרפייה יוכלו לעזור לך להתמודד איתם. עצתי היא שתפני בהקדם לשירות הפסיכולוגי בטכניון ובררי כיצד את יכולה לקבל טיפול בחרדת בחינות. בינתיים, בכל הנוגע למחשבות, נסי לבחור מחשבה שלאו דווקא אומרת שהכל בסדר אם תכשלי אלא מחשבה ריאלית עבורך, שאת מאמינה לה אבל שאינה קיצונית כמו מחשבות שאולי כרגע מעסיקות אותך. בהצלחה, דרור

אנשים שקשה להם לייצר קשר עם חברות ,בתי מתחילה ללמוד באונברסיטה יש לה אפשרות לגור במעון , אבל אני מתלבטת שביום יום קשה לה עם אנשים חשבתי אולי תחזור הביתה בערב ושתהיה לה בבית אוזן קשבת , כי היא תמיד מתעצבנת על התנהגות של חברות וגם בדרך כלל לא מסתדרת אתן וחושבת שרק היא צודקת ובדרך כלל שהיא מוותרת על המון נושאים היא לא מקבלת בחזרה היא נותנת מעצמה הרבה ואיפה שהיא מצפה לא מקבלת בחזרה ותמיד היא אומרת "למה אין לי חברה טובה ? האם מגורים במעונות בשביל ה זה טוב?

שוש שלום, מהדברים שלך אני מבין שאת חוששת לביתך, שלא תסתדר עם חברותיה לחדר, תסתכסך איתן ובסופו של דבר תפגע. ייתכן ויש לא מעט בחששות אלו מאחר ואת מכירה את ביתך. יחד עם זאת אני תוהה האם גם היא חוששת מהמעבר הצפוי. כיצד היא חושבת שתסתדר. האם למרות הקשי ניתן לראות כאן הזדמנות לעשות דברים אחרת, להתמודד עם הקשיים, לא להימנע מהם וללמוד כיצד בכל זאת להסתדר עם אנשים. שכן במוקדם או במאוחר היא תזדקק לסגל לעצמה יכולות התמודדות. אני תוהה גם אם חלק מהחששות הללו קשורות גם לקושי שלך להפרד ממנה. קושי מובן בהחלט לאחר שנים בהם היא גרה רק בבית. לסיום, אני חושב שמודעות לקשיים חשובה, היא מאפשרת לפגוש אותם ולגלות דרכים חדשות להתמודדות. לכן לא הייתי ממליץ, לפחות לא בהתחלה להמנע ממעבר למעונות. נסי לתת לה ללכת, אולי להפגע, אבל באופן שהיא תוכל ללמוד ממנו. תהיי שם לצידה ברגעים הללו, אל תמהרי להזמין אותה חזרה הבייתה, אבל שדרי לה שאת איתה ומלווה אותה. זהו צעד התפתחותי חשוב בחייה ובחייך. דרור

מודה לך על התשובה הורדתה ממני את התלבטות.