פורום פסיכולוגיה קלינית

ערב טוב (או בוקר טוב) לפורום אני מצטער שאני צריך להמשיך עם שיבושי הסדר הטוב והקבוע, אבל בגלל שירות מילואים קצר לא אוכל מחר להעלות הודעות לפורום. כמובן, ניתן עדיין לשלוח הודעות וביום רביעי אנסה להעלות אותן ולענות עליהן, מוקדם ככל האפשר. עדיין, אני מניח שאגיע לחלק גדול מההודעות רק לקראת השעות המאוחרות של הערב, ולכן יש אפשרות שגם ביום חמישי אמשיך לענות על הודעות שיגיעו עד יום רביעי, בעשר בלילה. מצטער שוב על השינוי ומקווה שזהו שינוי אחרון, לפחות לתקופה הקרובה. להתראות ברביעי דוד

שלום דוד, מה שלומך? אינני יודעת אם אתה זוכר, אבל רשמתי לך בשבוע שעבר בשעה שעוד היית בפורום ומשום מה לא העלת את הודעתי והודעות אחרות טרחת להעלות. רק רציתי לומר שזה פגע בי ולבסוף נענתי ע"י מלי. שמור על עצמך במילואים רשמתי בכינוי מיואשת לילה טוב

שלום למיואשת אני אכן זוכר ומצטער על כך שנפגעת. אם תחזרי לאחור תראי שהודעתך הגיעה לפורום לאחר השעה עשר, בזמן בו כבר לא העלתי הודעות המשך או הודעות חדשות ועניתי על שאלות שהגיעו עד השעה עשר בלבד. ההודעה שלך הגיעה למעשה כבר בזמן בו הייתה מלי אחראית להודעות המגיעות לפורום ולכן היא אכן ענתה עליה ואני בטוח שבצורה טובה ומספקת. תודה בקשר למילואים, הספקתי כבר לחזור מהם, בריא ושלם. להתראות דוד

קודם כל אני רוצה לבקש (:בבקשה) תשובה לשאלה שלי באשכול על אספרגר שבוע שעבר לדוד וההגדרה שלו לגברים (כן הגדרות והמשמעויות שלהם מאוד מענינות אותי וזה בטח אומר משהו... שאפשר להגדיר) וחוץ מזה, עשיתי פעם אבחון (האיש שמולי עשה אותו אני רק עניתי על שאלות וציירתי עצים) וקיבלתי דף עם מלים, השאלה שלי היא אם יש לי הפרעת אישיות או משהו כזה האם זה יהיה כתוב? פשוט קראתי לאחרונה ספר על הפרעות אישיות ואבחנתי את עצמי בכולם... למרות שחלק קצת סותרות אחת את השנייה, ואני תוהה אם באמת יש לי אחת ואם כן האם אני אוכל להשתמש באבחון כדי למצוא אותה? וגם למרות שזה לא נשמע רציני במיוחד זה כן, עוד כמה שאלות קראתי על הפרעה של אנשים שצריכים לסמן הכל במרקר, כמה זה בסדר לסמן בלי שזה יהיה מחלת נפש (אני פשוט סטודנטית אבל לפעמים אני אוהבת גם לסמן ספרי קריאה) וגם כמה אפשר לכתוב בלי שזה יהיה גרפומניה וכמה אפשר להתקשר לאנשים בלי שזו תהיה הפרעת אישיות גבולית וגם (אוף אני יודעת שזה מתחיל להשמע מטופש אבל אני רצינית) כמה אפשר להיות שמח בלי להיות מאני וכמה אפשר להתעסק בעצמך בלי להיות נרקסיסט וכמה אפשר לחשוב שאתה נהדר בלי להיות מגלומן וכמה אפשר להיות זר לרגשות בלי להיות אוטיסט וכמה אפשר לראות דברים שלא קיימים בלי להיות סכיסופרני (טוב, האחרון בצחוק אבל השאר לא) תודה בכל אופן, טילדה, רגע נזכרתי גם זה נכון ש:"אנשים שחושבים שהם משוגעים הם לא משוגעים, כי משוגעים לא מודעים לזה שהם משוגעים" ? כי אם זה נכון אז איש שחושב שהוא משוגע הוא לא משוגע אז הוא יכול להרגע כי לפי המשפט הקודם הוא שפוי אבל ברגע שהוא קרא את המשפט הוא חושב שהוא לא משוגע ואז יכול להיות שהוא משוגע... אז זה משפט נכון? סליחה על הבילבול והבלאגן,בתקווה שלא תענה בפסיקה שמתחילה במשפט: "אני שומע שיש לך הרבה שאלות על הגדרות, אני מרגיש שאת מנסה להגדיר את עצמך והסביבה שלך, יש מקום להעלות את זה בטיפול", טילדה

שלום לטילדה כל כך הרבה שאלות, ולי יש כל כך מעט תשובות להן..ראשית, בנוגע להודעתך מהשבוע שעבר. זו הודעה שעלתה בשמרת של מלי ולכן נראה לי פחות מתאים לענות עליה. עדיין, בגלל המשמרת הקצרה שלי הפעם, אומר כי הייתי מציע לקחת את ההגדרה שלי להפרעת "גבר" בהומור ולא לראות בכך התיחסות רצינית מידיי. מה יש בגברים? זו שאלה שכל אחת או אחד יכולים לענות עבור עצמם, ונראה לי נכון ביותר שתחליטי עבור עצמך לגבי התשובה לשאלה זו. בנוגע לאבחון, יש אבחונים פסיכודיאגנוסטיים (שכן נשמע לי כי זה סוג האבחון שעברת) הכוללים בתוכם אבחנה פסיכאטרית (כהפרעת אישיות, למשל) ויש כאלה שאינם מתייחסים לאבחנה שכזו. במידה שכן, הייתי מציע לך לחפש אותה לקראת סוף האבחון. אבל מעבר לאבחנה הפורמלית, ניתן על פי רוב, לפי תוכן האבחון והתיאור הניתן בו, להבין האם יש כיוון של הפרעת אישיות מסוימת, גם ללא התייחסות ספציפית לכך. ובנוגע לשאלותייך האחרות, קשה מאוד לענות עליהן בצורה רצינית. משום שפסיכיאטריה היא לא מדע מדוייק מאוד, הרי שכל האבחנות הפסיכיאטריות תלויות בגורמים קונטקסטואליים וסובייקטיביים שונים. ההקשר הוא שיקבע את הגבול בין התנהגות לגיטימית לבין הפרעת אישיות, כמו גם מידת הסבל הנגרמת לאדם או לזולתו. זו גם הסיבה, כפי שנכתב פה בעבר, שלא ניתן לאבחן אדם ללא פגישה פנים אל פנים. והמשפט האחרון? נדמה לי שצריך לנתח אותו יותר בכלים של פילוסופיה לוגית מאשר של פסיכולוגיה, אבל אכן נראה שיש בו איזו אפשרות ללופ או לפרדוקס מובנה במצב שתיארת, ואת זה תמיד נחמד לראות.. להתראות ומצטער אם לא יכולתי לענות על מרבית שאלותייך דוד

כיום אני נמצאת בטיפול עם פסיכולוג, יש הרבה שתיקה והוא לא ממלא אחר הציפיות שלי, דיברתי איתו על כך והשתדלתי להיות מאד גלויה, אך למרות זאת, השתיקה ממשיכה, אין לי הכוונה, הדיון בבעיותיי חולפות ללא עומק וללא פיתרון משביע רצון, אני פותחת דברים שמאד מכאיבים לי ולא מתמודדת איתם, פשוט לא יודעת איך להתמודד וכאן בא תפקידו של הפסיכולוג בעיני, ברור שהטיפול זה לא מטה קסם, אך באמת, אני מאד מתאמצת לפתוח דברים ונראה ששום דבר לא קורה. מה עושים? דיברתי איתו על כך כבר שלוש פעמים ובכל זאת, ממשיכים כאילו כלום לא קרה. תודה.

שלום לסתם נשמע שאת מתוסכלת מהמתרחש בטיפול וחשה כי בעוד ואת מושקעת ומביאה את עצמך לפגישות, הפסיכולוג שלך נמצא בעמדה פסיבית יחסית וחסר לך כדמות מכוונת ומנחה. בנוסף, אני מבין כי עמדה זו נמצאת בניגוד לציפיותייך. ראשית, נשמע לי טוב שאת מדברת על כך בצורה ישירה ואני מניח כי זכית להתייחסות לשאלותייך, גם אם לא למעבר של הפסיכולוג לעמדה בה את מעוניינת כי יהיה. אני מקווה לא להרגיז אותך או לייאש אותך מידי כאשר אומר כי היתי מציע לך להמשיך ולהעלות את הקושי עד שתחושי כי זכית למענה מתאים. שנית, הייתי מציע לך גם להתאזר בסבלנות. טיפול הוא תהליך לא קצר, הדורש מהמטפל להיות בעמדה מסוימת בשלב אחד, ובעמדה אחרת בשלב אחר. לעתים תכופות, דווקא בזמן של פתיחת תכנים כואבים, המטפל יכול להימנע מתגובה מיידית, למרות הקושי, על מנת לא לחסום עלייה של תכנים נוספים. בסיכומו של עניין, נדמה לי שיש פה גם שאלה של אמון - האם את מרגישה כי את יכולה לסמוך על שיקול הדעת המקצועי של המטפל ועל בחירותיו, או שאת חשה כי אינך בטוחה מבחינה זו. במידה ואת אינך בטוחה בשיקול דעתו, הייתי מעלה זאת זה כנושא לדיבור, יחד עם התחושות והקושי המתעורר בך בהקשר זה. להתראות דוד

לילה טוב, אך האם לא תתיחס היום להודעות המשך? ("שאלת מליון הדולר")

שלום לפי הנהוג בפורום, כל מנהל עונה על הודעות והודעות המשך עד השעה 22:00, ביום בו הוא מסיים את המשמרת. אני מניח ששאלתך הגיעה לפני שעה זו ושדרור הספיק בינתיים לענות עליה. להתראות דוד

האם המטפלת שלי יכולה להחליט שהיא לא מטפלת בי יותר משום שאני מסכנת את עצמי על ידי פגיעה עצמית ולא מוכנה לטפל בעצמי בעזרת תרופות. הרי שאז, ללא טיפול, חיי בסכנה גדולה יותר. אני לא בטוחה שאכפת לי.

שלום לך, אני חושב שאת שואלת שאלה חשובה מאוד - על מי האחריות בתוך הטיפול. הרי אם היא תפסיק את הטיפול בך את מרגישה שיש בזה מן הגברת הסיכון ואז מה הועילו דבריה? אבל אני חושב שאפשר לשמוע את דבריה בעוד דרך, כהזמנה לאחריות משותפת על חייך. כאמירה שלדעתה המקצועית הדרך הטובה ביותר לעזור לך כרגע היא שילוב של שיחות עם טיפול תרופתיי. שתיכן תירתמו למאבק על חייך, בעיני זוהי הזמנה ראויה וחשוב לנסות ולראות מהו החלק בך שיכול להצטרף להזמנה זו. מבחינה עקרונית המטפלת שלך יכולה להציע לך חוזה טיפולי בו היא מאמינה, אם את בוחרת שלא לקבלו והיא מרגישה שהיא לא יכולה לטפל בך כך היא יכולה שלא להמשיך את הטיפול. אבל בעיני זו תהיה החמצה של הזדמנות ליצור קשר ביניכם שיוכל לעזור לכן לשמור עלייך. דרור

מה זה אומר פסיכודינמית, אני מניחה שזאת שיטת טיפול, אך מה היא אומרת? תודה

מ. שלום, הגישה הפסיכודינמית לטיפול כוללת בתוכה היא שם כולל למגוון רב של גישות טיפוליות, אך שהמשותף ביניהם הוא התמקדות ביחסי ההעברה בתוך המפגש הטיפולי ובתהליכים הלא מודעים. גישה זו מאפשרת הבנה מעמיקה של האדם את עצמו והבנה של הגורמים לקשייו, היא אינה מסתפקת רק בדיבור על הסימפטומים מהם סובל האדם אלא בעומד מתחתם ובגורם להם. דרור

"....לעיתים הנושא המרכזי בטיפול הוא אמביוולנטיות כלפי התלות, צורך עז במטפל ובטיפול מחד,וחשש וכעס רב על עצם ההזדקקות הזו מאידך. במקרים אלו עיבוד האמביוולנטיות סביב התלות יכול לקחת זמן רב אך הוא חשוב ביותר. הפחתת תדירות הפגישות לא מביאה בעיניי לפתרון האמביוולנטיות הזו, לפתרון הקושי סביב התלות. גם אם היא מביאה להקלה זמנית בשל ההרגשה שהצד שלא זקוק הוא הדומיננטי כרגע. בעצם הפחתה שכזו משרתת התנגדות לתהליך הטיפולי...." זו אחת התשובות שלך היום. וזה בדיוק מה שקרה לי. לא יכולתי לשאת יותר את התלות והרגשת הנזקקות, ביקשתי חופש אז היא התנגדה בחריפות, אבל הרגשתי שאני נחנקת, אז לקחתי בכל זאת החופש על דעת עצמי. עכשיו, יש בינינו נתק מוחלט. היא התעצבנה עלי ולא שואלת בשלומי. ואני מרגישה "שקט" מוחלט בראש, ודווקא אני מתגעגת פחות מאשר בזמן הפגישות. אני לא יודעת איך פותרים את הנושא. כי אני לקחתי חופש ולא הפסקתי הטיפול. ויש לי הרגשה שהיא עצבנית לגמרי. ואני לא יודעת בינתיי אם םאני רוצה לחזור.

ס. שלום, נשמע שהרגשת שעבורך כרגע התלות היא משהו שאת חשה אותו בעוצמה בטיפול ומעוניינת לנסות ולהפחית אותו בכל דרך. אבל את מדברת גם על השאלה מה לעשות עכשיו, האם זה בסדר שאת לא מתגעגעת ומה עושים עם מה שבכל זאת התעורר בטיפול הקושי להזדקק ואולי החיבור של הקושי הזה לחולשה. כרגע כנראה הצד שמרגיש שיכול להסתדר לבד לא מפנה מקום לצד שזקוק שמתגעגע. חשבתי גם על זה שבמובן מסויים עולה מהתיאור שלך הכעס שלה, אולי הפגיעה שלה מההליכה שלך. היפוך של יוצרות מהתחושה הקודמת שלך שאת זו שתלויה בה, כעת היא זו שמרגישה לך תלויה בך. מה שאולי עוד יותר לא משאיר מקום לחלק בך שרוצה בטיפול. נראה לי שעם הזמן את תוכלי יותר להקשיב למה שיש בתוכך, לשני החלקים ולראות האם את יכולה להביא את שניהם לתוך החדר. דרור

לדרור, כמה תהיות .. האם מקובל ללכת לחוות דעת שניה של פסיכולוג? והאם אדם מדוכא , שגם כך מתקשה בקבלת החלטות, מסוגל לקבל החלטה על טיפול תרופתי בעצמו ושזו תהיה החלטה נכונה, עצמאית שלו ולא החלטה של המטפל? וגם האם אתה כפסיכולוג , תפנה יותר בקלות מטופל זר לטיפול תרופתי , מאשר אם היה זה קרוב משפחה מדרגה ראשונה - למשל, אחות/בת?? תודה!

ליבי שלום, אין מניעה ללכת לחוות דעת שניה של פסיכולוג, אך מומלץ שזה יקרה ממש בפגישות הראשונות. מאוחר יותר משהתהתליך הטיפולי כבר החל פנייה לטיפול נוסף ללא סיום הטיפו הקודם אינה נכונה בעיניי. לגבי החלטה על טיפול תרופתי, אני חושב שהחלטה על סוג הטיפול על עצם הקבלה שלו ובוודאי על המינון שלו חשוב שיעשו בהתייעצות עם איש מקצוע. נכון שההחלטה הסופית היא בידי המטופל, אבל נשמע לי שחשוב שתאפשרי לעצמך להתייעץ קודם לכן. שתוכלי להרגיש שאם את מתייעצת אין פירושו של דבר שזו הייתה רק החלטת המטפל ושזה נכפה עלייך. לגבי קלות ההפניה, אני חושב שכאשר יש צורך בטיפול תרופתי גם אם אין זה קל, ולא תמיד זה קל גם להציע את זה למטופלים, חשוב להעלות את האפשרות ולשקול אותה בכובד ראש. בעיניי בחלק מהמקרים טיפול תרופתי הוא חיוני ואין בו גנאי. דרור

מדוע זה לא קל למטפלים להציע טיפול תרופתי למטופלים שלהם, כפי דברי דרור בתשובתו למעלה..? (או שזוהי רק תחושתו שאולי אינה דומה לתחושתך..) ולמה טיפול תרופתי יוצר סביבו בהרבה מקרים, כל כל הרבה התנגדויות..? יכול להיות שההתנגדות היא ר-ק חברתית..?? אולי הפחד להרגיש משוגע..?? וכי מדובר רק באיזון כימי.. בדיוק כפי שצריך לאזן הורמונים, ויטמינים ועוד.. מה הופך את הקרחת ליער???????

אבל האם זה לא ימנע ממני לקבל עבודה אח"כ? היום כל מקום עבודה מכריח לחתום על ויתור סודיות רפואית, אז מה לעשות, להיות מדוכאים או לא לתפקד בתור אדם עובד?

שלום דרור, האם אי זמינות מכוונת של מטפל ( זאת אומרת שאוסר על התקשרויות מכל סוג מעבר לפגישות השבועיות), וקושי של מטופל להתמודד עם זה - צריכים להביא למסקנה להחליף למטפל זמין יותר או להחליף את התלות המזוויעה הזאת בתלות בכימיקלים- תרופות?? ולא! שום דיבור בעניין עם המטפל לא הביא להבנה בין הצדדים!!

ליבי שלום, בדברים שלך לא ברור מדוע הוא אוסר על ההתקשרות ומה בהסבר הזה לא מאפשר הבנה הדדית. אבל בכל מקרה את מעלה שאלה חשובה, מה עושים כשעולה קושי בתוך טיפול. אני מבין מדברייך, שעבורך דומה התלות לתלות בכימיקלים, למעין התמכרות. אני אישית חושב שטיפול תרופתי אינו מחליף טיפול פסיכולוגי בעיקר לא כאשר נושא התלות עולה בצורה כל כך חזקה. לגבי השאלה האם להחליף את המטפל אני חושב שהשאלה שאת צריכה לשאול את עצמך היא האם זהו קושי שאת חווה אבל בעזרת הטיפול יכולה להתמודד עמו ואפילו להפיק מעצם גילוי דרכים להתמודדות טובה איתו או שאת מרגישה שזה בלתי נסבל עבורך. לסיום, הייתי מציע גם לנסות ולהבין בתוך הטיפול כיצד נושא כה חשוב לא מצליח להיות באמת מדובר, שאת מרגישה שאת לא מבינה ולא מובנת. דרור

היי... עצוב לי ... כל כך עצוב לי... אני בייעוץ פסיכולוגי מספר מועט של חודשים וכשחשבתי על כך, הגעתי למסקנה שלמטפל לא באמת איכפת ממני, הרי מי אני בעבורו. אני בסך הכל אחת מתוך מטופלים רבים שיש לו, למה שבעצם באמת יהייה אכפת לו ממני, הוא הרי לא קרוב משפחה שלי או חבר שלי. אני בסך הכל אדם זר לו, שמשלם לו כסף עבור פגישה טיפולית ותו לא. אני מסתובבת עם תחושה זו כבר זמן מה. ומתקשה לשתפו בדברים החשובים באמת בגלל תחושה זו. בכדי לשתף בדברים האישיים והכואבים באמת אני זקוקה לחוש לפחות איזושהי מידה של איכפתיות בתוך כל הזרות הזו. אני מאוד מתנגדת בטיפול והתנגדות זו רק גדלה ומתעצמת עד כדי כך שאני מתקשה להיישיר מבט לעיניו של המטפל. מודה לך על התשובה...

שלום לך, זו אכן תחושה קשה לשבת באותו חדר ולשתף אדם שאת מרגישה שלא אכפת לו ממך, שאת עוד אחת עבורו. כך שאני מבין מדוע קשה לך לדבר בפגישה. אבל כשקראתי את דברייך מצאתי שמעניין אותי להבין מה הביא אותך לחשוב האם אכפת לו ממך ולהגיע למסקנה שלא אכפת לו ממך. מה קרה שם בטיפול, מה הרגשת שם שהביא אותך למסקנה, שאולי לא נבדקה איתו, מסקנה שהיא עם השלכות כל כך מרחיקות לכת על הטיפול. עצתי היא שתנסי לבדוק שאלה זו איתו בתוך הטיפול, לדבר על התחושה שלך מולו. עם כל הקושי שבכך. דרור

מודה לך על התשובה. קראתי את שכתבת ולצערי מטעמי שמירה על פרטיותי אינני יכולה להשיב באופן ברור דיו על תגובתך. המטפל המדובר הינו בהייביוריסט מובהק וקוגנטיבי, משמע, לא ממש מעניין אותו מה עובר על המטופל. הוא אדם קר ותכליתי ויש להניח כי זו הסיבה שבה בחר בגישות טיפול אלו. הבעייתיות נובעת מעצם העובדה כי הטיפול שלי ממומן במלואו ע"י ארגון כלשהו, שאני מנועה מלהרחיב עליו. אציין כי ארגון זה משלם לו ביד יפה, אם כי בסכום נמוך במעט מזה שלו הוא רגיל. מכאן מסקנתי היא שאני נמצאת בעדיפות פחותה (ואני לא אומרת זאת סתם, כי אם לפי התנהלותו בפועל), אני כן חושבת שהוא מקצועי ואיכות הטיפול אינה יורדת מזו שניתנת לאחרים , אך עדיין אני חשה בהבדל ביחס אלי לבין האנשים שמגיעים עצמאית (הבדל אובייקטיבי ולא סובייקטיבי שפשוט איני יכולה לפרטו בפורום זה). מודה לך בשנית....

האם יש איזה גוף מפקח או מגשר על מקרים כמו אלה? כיצד ידע המטופל האם נהג כשורה כן או לא, ומה אחריותו של המטפל? תודה

b.g שלום, ההחלטה על סיום טיפול הי אהחלטה היכולה לבוא מצד המטופל, צד המטפל או בהחלטה משותפת של שניהם. הסיבות לכך יכולות להיות רבות ומגוונות. מבחינה מקצועית נכון לחשוב על סיום הטיפול בתוך החדר ובמידה ומתקבלת החלטה עליו להיערך אליו. בתוך המפגשים האלו יש זמן להתייחס להתלבטויות לשאלות שנותרו פתוחות. אין גוף אובייקטיבי שקובע מתי החלטה שכזו נכונה ומתי לא. אחריותו המקצועית של המטפל היא לפרוש ככל הניתן בפני המטופל את האפשרויות העומדות בפניו, כמו גם את חוות דעתו המקצועית על מצבו באותו שלב וההתאמה לסיום טיפול. כמו כל דבר גם כאן מדובר ברצף, לא תמיד ניתן לדעת אם זו טעות, אבל גם אם כן הרי שלרוב ניתן לחשוב כיצד ניתן לתקן אותה. דרור

אני פוחדת שכל הוויתי היום תלויה בגורם של אדם אחד על מנת להיבנות מחדש שלב אחר שלב לאחר משבר קשה שארע דווקא ובשל טיפול פסיכולוגי כושל אשר דירדר אותי למצב רגשי קשה ביותר למשך חצי שנה ועד היום (מספר שנים אחרי), אני נרעדת מבפנים. העניין שניסיתי פה ושם טיפולים אחרי וזה לא צלח מסיבות של פוסט טראומה. כיום אני מוכנה שוב לקבל טיפול אך אני מוצפת קשה ביותר בכל פעם שאני מתחילה טיפול שכזה. התחלתי טיפול והייתי כשלוש פגישות עד כה עד שלמטפלת קרה דבר שהותיר אותי באפילה, תלושה ולא מוחזקת מכיוון שטעתה בכך שלא קבעה לי מועד לפגישה לשבוע הבא. לאחר שיחת טלפון הובהרה הבעיה ובו בזמן נחשפתי לראייה ולגישה שאינה תואמת ומתאימה לי ובכל זאת קבעתי להיפגש אך אינני יכולה לסמוך עוד (כתוצאה מהטיפול והנטישה הקודמים). יוצא שאני מוצפת ותלויה בגורם מטפל וזה מפחיד אותי ביותר כיוון שמצב זה נגרם מתוך התפרקות והתמוטטות. אם הייתי במקום חזק יותר- הייתי מקשיבה לעצמי ופונה לכיוון טיפול אחר שיותר מיומן ומנוסה. האם זה מצב נורמלי להיות תלוש ואבוד ותלוי בגורם המטפל שיבנה וישקם? מה אני עושה שבנתיים אני עפה כמו עלה נידף ברוח ואינני מוצאת מקום מבטחים? אני יודעת שנכון במצבי לפנות לטיפול מיומן ומנוסה ולא לעבור דרך חתחתים של ניסוי וטעיה עד שהלה תלמיד, תבין ותפנים. ומצד שני, שוב אני פוחדת כשאני ניצבת בפני החלטה זו...שבים ועולים הצפות וחרדות.. אני חוששת שאין מנוס מכך אבל בעיקרון קשה לי ונמאס לי להיות תלויה בגורם חיצוני ברמות כאלה בעוד שאינני כ"כ 'מחזיקה' מהמקצוע הזה... ראיתי לאיזה בנאדם זה הפך אותי... אם היתה לי משאלה- הייתי מבקשת למצוא מטפלת חמה ועוטפת, מנוסה ואכפתית- כזו שתחזיק אותי במהלך הטיפול (לפחות בשלב הראשון), אולי שתהיה פנויה לקבל אותי פעמייםם בשבוע ותתן לי תחושה שהיא איתי, מלווה אותי ותומכת בי עד שרגלי יתחזקו. אבל אני לא מסוגלת להתחיל שוב הכל מההתחלה - לספר ולדבר את הטראומה היות ואני מגיבה באופן חזק וחריף בהתחלת טיפול. מה עושים? אני כל כך לא יעילה ולא מתפקדת באופן יעיל עד שעושה רושם שאני זקוקה לכתוב מכתב בתחילת כל טיפול בו אני מעלה באופן קונקרטי את מצוקתי. האמת....שנמאס לי! נמאס לי שהגעתי לאן שהגעתי בגלל שנכנעתי לפסיכולוגית אחת - וזה הרס לי את חיי מבלי להיות דרמטית מדי- חיי בשנים האחרונות אינם חיים- אני שרויה בהימנעויות רבות ובסימני מצוקה אחרים. אני כועסת שנתתי את כל כוחי לאותה פסיכולוגית. מרגישה כאילו שצריכים לפצות אותי... בכל זאת, תראו איפה הייתי ואיפה אני היום!

קרן שלום, אני שומע בדברים שלך תחושה שמשהו קרה לך בשנים האחרונות, שאינך כפי שהיית. שמשהו ברצף שלך נקטע. התחושה הזו היא תחושה קשה, ויש בך כעס רב ומובן על שהגעת למצב הזה. נשמע גם שעוד יותר קשה לך משום שאת מרגישה שעל מנת לצאת מהמצב בו את שרויה את זקוקה לעזרה מצד הגורם שהוביל להרגשתך למצב בו את שרויה כרגע. במצב כזה לא קל לסמוך והמשאלה שלך למטפלת שתוכיח ההיפך, שתעטוף ותספק את צרכייך כך שתוכלי להישען עליה שוב יותר ממובנת. לשאלתך, נשמע לי שאת אכן זקוקה למקום בו תרגישי שהאמון שלך יכול להיבנות, אבל זה דורש מחויבות משני הצדדים, שלה ושלך. מחויבות לשים לב ולהתמודד עם אכזבות שיקרו, אכזבות שבשל מה שקרה לך את שמה לב אליהם במיוחד ומתקשה להמשיך מהן. זו משימה שתעמוד בפנייך, בין אם תמשיכי בטיפול הנוכחי ובין אם תפני לטיפול אחר. כן חשוב שתאמרי למה את זקוקה כבר עכשיו. ייתכן ותגיעו להבנה משותפת שזה לא אפשרי, אבל בהחלט ייתכן שתגיעו למחשבה כיצד ניתן להמשיך בצורה טובה. בהצלחה, דרור

היי דרור .. אפשר להיות פה .. אבל בלי הסברים. בלי מילים? רק להיות. להרגיש לא לבד. היה לי טיפול קשה היום.. בכיתי ככ.. כל הגוף כאב לי .. ישבתי על הרצפה , כרית בין רגליי , שמיכה על גופי .. ואני אוחזת חזק בספה שלידי . כאבי גוףף.. מזכרונות שעולים.ממילים שלא יוצאות מתוכי .כאבי תופת. בלי מילים . רק בכיתי ובכיתי . לא מאמינה על עצמי.שנתיים וחצי בטיפול וכמעט שלא בכיתי .בטח לא ככה מולו. בעיניי איש השיחות זה הישג עצום לטיפול ?! הוא שמח שאני מצליחה לשחרר ממני את הכאב דרך הבכי . בכי זה הישג ?. חווית כאב ובכי זה הישג ?.. לא יודעת. מה אתה חושב? בכז דרור היקר, רוצה להיות פה ..להרגיש נוכחות .. אפשר? שרית

שרית שלום, אפשר להיות נוכחת בטיפול כמו גם כאן בפורום בדרכים שונות. אפשר במילים, בשתיקה בבכי ועוד. בכי כשלעצמו אינו הישג טיפולי, אבל אם הבנתי נכון את מה שאת מתארת לא לבכי המטפל שלך התייחס אלא לאינטימיות שאפשרת שתיווצר בחדר. שאפשרת לעצמך לכאוב ולהראות לו את זה, מבלי חשש שתיפגעי בשל כך. זה גם בעיני הישג טיפולי. ובאשר לכאן, את מוזמנת להיות כאן בכל צורה בה תרצי, דרור

גבר הוכש על-ידי נחש באיבר מינו נחש באורך של מטר השתכן בשירותים באתר בנייה בפתח תקווה, והכיש חשמלאי בן 48 שעבד במקום. האיש פונה לבית החולים בילינסון במצב יציב רענן בן צור פורסם: 02.11.08, 18:00 חשמלאי בן 48 שהתיישב היום (א') בשירותים באתר בנייה בפתח תקווה הוכש על-ידי נחש באיבר מינו. הוא פונה לבית החולים בילינסון בעיר במצב קל. האיש הגיע לסניף קופת חולים ברחוב אורלנסקי בעיר, ושם סיפר שהוכש באזור חלציו, בעת שהיה בעבודה. הוא סיפר לצוות הרפואי שבמהלך ישיבתו בשירותים, חש לפתע עקיצה באיבר מינו, נבהל, התרומם ואז הבחין באסלה בנחש באורך של כמטר. פרסומת הגבר הבחין שעל ראשו של הנחש יש משולשים, וחשד שמדובר בנחש ארסי. הוא לא ניסה ללכוד אותו. הצוות הרפואי בקופת חולים טיפל באיש, חיבר אותו לחמצן ולנוזלים ולמקום הוזעק צוות מד"א ירקון שהמשיך בטיפול ופינה אותו בהכרה לבית החולים - שם אושפז בחדר המיון להשגחה

בילבי שלום, אין לי הרבה מה לומר חוץ מ - בכלל לא נעים דרור

שלום דרור, רבות נשאל כאן לאחרונה בעניין התלות במטפל, ובכל זאת לא ברור לי עדיין: האם התלות המדוברת היא רק שלב בטיפול, והיא אמורה לחלוף או לכל הפחות להתמתן עם הזמן, או שמא היא מצב קבוע המתפתח וצובר תאוצה ככל שהטיפול מתקדם, וחולפת רק עם סיומו המוחלט? האם הפחתת תדירות הפגישות עשויה להפחית את תחושת התלות או להיפך? תודה רבה!

נוי שלום, את אכן שואלת שאלה חשובה ומורכבת. תלות בטיפול חשובה משום שהיא מאפשרת התמסרות לתהליך הטיפולי ושחזור של תהליכים לא מודעים של המטופל בתוך בחדר. לעיתים הנושא המרכזי בטיפול הוא אמביוולנטיות כלפי התלות, צורך עז במטפל ובטיפול מחד,וחשש וכעס רב על עצם ההזדקקות הזו מאידך. במקרים אלו עיבוד האמביוולנטיות סביב התלות יכול לקחת זמן רב אך הוא חשוב ביותר. הפחתת תדירות הפגישות לא מביאה בעיניי לפתרון האמביוולנטיות הזו, לפתרון הקושי סביב התלות. גם אם היא מביאה להקלה זמנית בשל ההרגשה שהצד שלא זקוק הוא הדומיננטי כרגע. בעצם הפחתה שכזו משרתת התנגדות לתהליך הטיפולי. דרור

כמה זמן עיבוד האמביוולנטיות לגבי התלות, יכול לקחת?? 3 , 5 , 10 !?? שנים? ובהנחה שהמטופל הגיע סופסופ לתובנה לגבי מקור התלות - ביחסים מוקדמים שלו עם הדמויות המשמעותיות הקרובות לו, קרי - הוריו - הכיצד זה יכול לשים קץ לתלות שלו במטפל?? ומה הפתרון - אם לא הפחתת הפגישות עם מושא התלות - המטפל ? או סיום מוחלט של הקשר? האם אתה חושב שהגברת תדירות הפגישות אמורה לעזור?? הרי זוהי התמכרות לשמה - ככל שמתראים יותר , רוצים יותר וזה גם לא מספיק!!!!!!!!! ונכון שזה אינדיבידואלי אבל גם פה לכל דבר יש גבול , האם גם אחרי 20 שנה, יש להמתין עד ש"עיבוד האמביוולנטיות" הזה יסתיים?? עד מתי? וסליחה אם נשמעת קצת תוקפנית...

האם על פי רוב התלות "עוברת" לפני הסיום הרשמי של הטיפול, או ברוב המקרים חולפת תופעת הלוואי הזו רק עם תום הטיפול ? תודה על התשובה.

שלום, רציתי לשאול האם מישהו שמוגדר כסכיזופרן/סכיזואפקטיב בהכרח יקבל טיפול פסיכולוגי "שיטחי"? או שיש אפשרות שיקבל גם טיפול מעמיק? איך קוראים לסוג של טיפול "שיטחי"? ובאם מישהו זקוק רק לטיפול "שיטחי", האם יש פסיכולוגים שחורגים מכך ו"מעמיקים"? תודה!

סיגל שלום, אני מניח שבמונח טיפול שטחי את מתכוונת לטיפול תמיכתי או מארגן. אכן, הדעה השכיחה היא שיש להקנות למטופלים סכיזופרנים טיפול שיעזור להם לחזק את כוחות האגו שלהם. ישפר את יכולת ההתמודדות שלהם עם העלם, ובמקרים רבים מערב גם טיפול מערכתי המשלב גם עבודה מוגנת. המחשבה מאחורי זה היא שטיפול עומק מנסה לעבור את ההגנות על מנת להגיע ללא מודע. בטיפול בסכיזופרניה חשוב תמיד לדעת שההגנות הם לעיתים המגן האחרון מפני התפרקות והתקף פסיכוטי. עם זאת לאורך השנים היו שטענו שניתן לעשות גם טיפול עומק עם סכיזופרנים. זוהי נקודה שעד היום יש סביבה מחלוקת בעיקר בשל הסיבה שהעליתי. דרור

לאחרונה החטתי לעזוב את בעלי לאחר שבמשך שנה וחצי שלנו ביחד הוא היה מאוד קר אליי....ולא הסכים לשום צורה של טיפול. בעלי אלכוהוליסט(אומנם לא משתכר עד כדי התנדנדות ולא מכה) אך שותה די הרבה....לוקח תרופות נגד דכאון.....כואבת לו הבטן כל הזמן....מבוגר ממני ב15 שנה. כל מה שכתבתי חוץ מהאחרון לא ידעתי אותם לפני חתונה. הוא אינו מוכן להפסיק לשתות או להמעיט כמויות....לא מוכן להחליף תרופות (שכתוב שהן משפיעות על החשק) ולא להוריד במינון.....המון פעמים התחננתי בפניו שיילך לרופא בגלל כאבי הבטן שכבר התחלתי לחשוב שבאמת עשה נזק בלתי הפיך מהאלכוהול ורק כועס עליי ואומר את רוצה שאלך בשבילך לא בשבילי. אני מרגישה מאוד כועסת שהסתיר ממני דברים ככ חשובים והוא סיפר ששותה רק לעיתים רחוקות(כשהיינו חברים היתי רואה אותו רק פעם בשבועיים לשעתיים שלוש)כמו התרופות שמשפיעות על החשק.... בקשר למין-הוא לא רצה ממש מהלילה הראשון שלנו ביחד למרות שכולם היו אומרים לי איזה גוף יפה שלך כל הבגדים מתאימים לך....וזה לא שרבנו או משהו..... גם לאחר שדיברתי איתו מס פעמים היה טוען אני לא רוצה בגלל המצב שלי(היתה בעיה משפחתית שלו שנפתרה לפני חצי שנה.....אבל מאז שהבעיה נפתרה המין אפילו הדרדר ולא השתפר) לפעמים היה מאשים אותי ואני היתי עושה הכל כדי לגרום לו לרצות....גם מבחינה התנהגותית לבוש וכדומה. לפעמים היה אומר לי ככהאני וזה מה יש ואני היתי בוכה ואומרת לו שזה קשה לי שאני צריכ לוותר על חיי מין מגיל צעיר...אבל הוא....לא מעניין אותו..... (המין היה פעם בחודש בהתחלה....ולאחר מכן פעם בחודש וחצי).פשוט נמאס. הוא לא מסכים לטיפול זוגי ואומר לי שאני צריכה להשתנות קודם וכמה שאני מנסה להשתנות הוא אומר שאני לא מתאמצת מספיק....ולא מוכן שאלך בלעדיו לטיפול זוגי. הוא לא מוכן שאדבר עם אימא שלו על העניין.....ולפי הבנתי הוא רוצה שנשמור את העניין ביננו בסוד ונמשיך ככה ללא טיפול בבעיה. הדבר האחרון שאני רוצה לשאול האם אתה בתור פסיכולוג חושב שהייתי יכולה לעשות עוד משהו לפתור ביננו הבעיה?(אני היתי מנסה לדבר איתו יפה ללא האשמה או התקפה כמו למשל להגיד שאני חושבת שמין טוב תורם לזוגיות...לפעמים היה משתפר איזה שבוע ושוב חוזר למנהגיו של הקרירות המינית הבלתי נסבלת)

אילנית שלום, בעיני קשר בין בני זוג הוא סוג של שותפות המבוססת על תקשורת. ישנן סוגים רבים של שותפויות ולא ניתן לומר אוביקטיבית שזו טובה וזו לא. אבל כאשר את מתארת מצב בו במשך הקשר ביניכם את חשה שאין לך שותף. לא רק ביחסי מין, אלא בכלל, שכל ניסיונותייך להביאו להכיר בכך שקיימת בעיה ביניכם לא צלחו אני כמוך לא ממש רואה אפשרות לצעד נוסף שלא עשית. כעת ההחלטה שלך האם את רוצה לחיות בקשר שכזה או לא, משום שמהתרשמותי מדברייך הקשר אינו עתיד להשתנות. דרור

שלום רב, במידה ואני רוצה לנסות טיפול כתוצאה ממתחים נפשיים בעקבות "שאלות ומחשבות על החיים", (חששות, עתיד וכו') למי עלי לפנות? לאיזה סוג של מטפל? תודה.

שלום לך, מהתיאור שלך עולה שמחשבות שונות מטרידות אותך, וגורמות לך למתחים. לא ברור לי בדיוק לאילו מחשבות אתה מתכוון ומה השפעתם. יחד עם זאת, נראה לי טיפול שיהיה נכון לך יהיה טיפול שיאפשר לך לחלוק את מחשבותיך, להבין מהיכן החששות הללו וכיצד להתמודד עמם. בעיני מטפל שעובד בגישה פסיכודינמית יכול בהחלט להתאים לך. בהצלחה, דרור

החלטתי לסיים את הטיפול. הודעתי למטפלת. היא לא הסכימה עם החלטתי אך קיבלה זאת בהבנה. לא יכולתי לסבול את החד צדדיות והתלות. כואב....

שלום לך, אני מבין ושומע את הכאב שלך עם סיום הטיפול והקשר עם מטפלת אליה היית קשורה. טיפול מעלה ומדגיש לעיתים נקודות שקשה לנו איתם בחיינו. במקרים רבים הקושי הופך לחי ועוצמתי בתוך הטיפול לעיתים ברמה שהוא בלתי נסבל. מדברייך אני מבין שכך הרגשת. ייתכן שכעת, מסיבות שונות, זהו קושי גדול מכפי שניתן להתמודד עמו בטיפול שלך. אבל אני חושב ומקווה שאם לא עכשיו אז לפחות בהמשך תצליחי להתמודד עמו גם בתוך טיפול. נשמע לי שפירוק הקושי הזה מהמטען שלו בעזרת טיפול ובעזרת מה שקורה בו יהיה צעד טיפולי חשוב. דרור

לכבוד הפסיכולוג דרור שטרנברג או הפסיכולוג דוד ג'קסון או ד"ר מלי מרקיביץ, שלום רב. 02.11.08 01:19 שלום רב.לדודתי (שעזרה לי מאוד בילדותי) יש כאבים ברגלים מזה זמן רב. אמרו לה שזה נוירופתיה.זה כתוצאה מסוכרת לא מאוזנת. היא איננה מסכימה לקחת כדורים. היא רק הולכת לתזונאי כל הזמן.בעזרת דיאטה היא הצליחה להוריד את הhba1c מתשע וחצי לשבע.אבל עדיין יש לה כאבים חזקים. היא מספרת לי את זה כל הזמן. כואב לי הלב. היא מסתובבת עם סוכרת לא מאוזנת כבר כמה שנים לפחות . היא הצליחה להוריד כמה קילו אבל לא יותר מזה. היא בת 57..אני כל הזמן אני אומרת לה שהיא צריכה תרופות והיא צריכה ללכת יותר אבל היא אומרת שהיא לא יכולה ללכת הרבה כי כל כך כואבות לה הרגליים.אני רוצה לציין שאני התאפקתי מלאמר לה שהיא צריכה תרופות כבר המון המון זמן. כי פעם אחת ניסיתי לאמר לה זאת והיא מאוד צעקה עלי.אבל אחרי ששאלתי המון רופאים והם אמרו לי שהיא צריכה תרופות כבר לא יכולתי להתאפק ואמרתי לה: את צריכה גם תרופות להורדת הסוכר.זה כבר כמה שנים שהיא מתקשרת עלי ומספרת לי על הכאבים הללו בשתי הרגלים, תחושה של שריפה ושל מסמרים.אמרו לה מפורשות שזה נוירופתיה, שחייבים לטפל בזה. בשבוע שעבר היא התקשרה אלי שוב כמו תמיד ואמרה:מה יש לי, מה יהיה אני מאוד סובלת מהכאבים הללו אני כל הזמן בוכה. היא מתמצאת מאוד ברפואה והיא יודעת שהיא צריכה תרופות אז הפעם לא אמרתי כבר כלום. אמרתי לה שזה ישתפר, רק שתשתה הרבה מים. אבל מה עושים מה עושים?יש לה משפחה משל עצמה אבל כנראה גם הם לא מצליחים להשפיע עליה!היא לא אוהבת את הסטיגמה של בן אדם חולה שלוקח כדורים אז ככה יותר טוב. אמרתי לה שגם בעלי לוקח כדורים קבועים ללחץ דם ועוד, ואנחנו בני ארבעים פלוס. אני רוצה גם לציין שאני גם מאוד עוזרת לעוד בת משפחתי(אינני מציינת איזו דרגת קרבה כי אולי תקרא בפורום הזה והיא עלולה להעלב), בענינים רפואיים ויש לי גם ענינים רפואיים משל עצמי ואני לא יודעת איך לעודד את דודתי. מה עושים? אני מרגישה שהיא צריכה לטפל בסוכר שלה!! סליחה מאוד שהמכתב כל כך ארוך תודה רבה רבה ירדנה

ירדנה שלום, המצב שאת מתארת לא פשוט. נשמע שאת מאוד דואגת לדודתך, מאוד כואב לך לשמוע על כאביה ובה בעת לחוש חוסר אונים בשל סירובה להיעזר תרופתית. אני יכול להבין את הקושי בו את נמצאת ואולי הדבר המרכזי שחשוב לי לומר לך הוא שלעיתים עם כל הרצון הטוב ועם כל הניסיונות זוהי הבחירה שלה מתי ואיך להיעזר. את בהחלט יכולה להמשיך ולומר לה את דעתך, גם אם זה לא מוצא חן בעיניה. חשוב גם שתצליחי לזכור שגם בריאותך נמצאת שם, שחשוב לדאוג לעצמך לא פחות. הרצון שלך לעזור לה ולבני משפחה אחרים מעורר הערכה, אבל בעיני לפחות חשוב שתשמרי גם על עצמך בתוך כל התהליך הזה. דרור

לילה טוב וסופ"ש מוצלח. נפגש שוב בשבוע הבא. מלי

מלי :-( נראה שנשכחתי בלי כוונה.. אי שם באותיות השותקות.. kn ght הלוואי שאת עוד פה.. הלוואי שהגיעו המילים הנוספות .. (אוי, נורא חבל שלא שמרתי לי.. נורא חבל.. מקווה שלא אבד) לילה טוב בכל מקרה :-( לילך

שלום לך, אני בטיפול כבר 3 שנים. תמיד חשבתי על טיפול אבל ידעתי שיהיה לי קשה, כי קשה לי לשתף ולהחשף או להיות במרכז העניינים. ובכל זאת הגעתי, והודעתי לגברת מהיום הראשון עד כמה שזה קשה לי ואמרה שנעבור את זה. היא דחפה, שאלה, התעניינה, הניעה, הזיזה דברים, תמכה, עודדה...בכדי שאוכל לתת בה אימון ולדבר. דיברתי אבל הכל היה בכותרות כאלו- בכדי שהיא תכיר אותי ומאיפה באתי ומה אני חושבת, אבל הכל היה במתכונת של שאלות ותשובות. פחדתי, התקפלתי, שתקתי יותר ברחתי, ביקשתי להתקרב יותר... ואז היא פחדה גם בתגובה, התקפלה בחזרה והפכה לפחות דוחפת, יותר שקטה, פחות שואלת, פחות בודקת, פחות תומכת, כאילו שנמאס לה. אמרתי לה את זה וביקשתי ממנה לחזור למתכונת הראשונה, אבל היא טענה שכנראה היא טעתה ודחפה יותר מדי מעל הקצב שלי, והיא רוצה לעבוד בקצב שלי. אמרתי ל השזה לא מתאים לי אבל היא לא מסכימה. עכשיו אני ביקשתי להתרחק קצת. כי לא מתאים לי שהיא יושבת מולי שקטה ומנסה לשבור את השקט שלי בשקט שלה.זה מעצבן לגמרי. אני חושבת לא לחזור. פשוט להיעלם לה.

שלום נ. אני שומעת על המאמץ והמאבק שלך לתקשורת מתאימה, חושבת כמה קשה לך להרגיש נינוחה ובזרימה בתוך קשר. מהתיאור שלך נשמע שאת מרגישה שזה או "קרוב ולוחץ מדי" או "רחוק ורופף מדי". במובן הזה, המשבר שלכם כעת בטיפול הוא משמעותי ביותר, כי הוא כנראה נוגע בלב הקונפיקט והקושי שמלווים אותך בוודאי זמן רב. נדמה לי שלא יהיה פתרון קל ומהיר לקושי הזה, ושדרך הנדנדה הזו - של התקרבות והתרחקות דרך הגברה והקטנה של המקצב הזה שאת מתארת, תצליחי בסוף לשמור על איזון ושיווי משקל אפשריים ונינוחים יותר במערכות יחסים. אני חושבת שאת צריכה עכשיו הרבה סבלנות, לעצמך ולאחר, ואמונה שמדובר בתהליך קשה ומייסר אך חשוב מאין כמוהו. לילה טוב, מלי.

ערב טוב יש לי כמה שאלות סביב עזיבנ של טיפול 1) אם אנ יעוזבת טיפול אחרי 3 שנים. מה אני צריכה לקבל מהמטפל.? דו"ח\ מכתב סיכום\ משהו 2) האם אני צריכה להעביר את זה למטפלת החדשה? 3) מה צריך להיות בשיחת הפרידה? האם אני חייבת לעושת אותה? 4) האם מקובל לחזור לאותו מטפל (הראשוןן) אם אנ ילא מסתדרת עם החדשה? תודה

שלום אנה. השאלות שאת שואלת שייכות כולן ל"תחום האפור" שבו אין כללים וחוקים נוקשים ומחייבים, ויש גישות שונות. אנסה לענות לך לפי הסדר: 1. עזיבה של טיפול איננה מלווה באופן פורמלי במסמכים. אם תבקשי זאת מהמטפל, תוכלו לברר בתוך הטיפול מה את מבקשת, ולאלו צרכים זה נועד. 2. לעיתים מטפל/ת חדש/ה מבקש/ת סיכום טיפול קודם. בד"כ העברה כזו היא המחוייבות של המטפלת החדשה ובאחריותה, אך כמובן שכדי שהיא תקבל סיכום מהמטפל הקודם את צריכה להסכים לכך ולחתום על ויתור סודיות. העברת המידע ("סיכום טיפול") יכולה להיות במסמך או בשיחה. 3. שיחת פרידה היא כמובן פגישה או מספר פגישות שנתונות להחלטה ולהתנהלות שלך ושל המטפל/ת שלך. כמו יתר הפגישות, גם כאן אין "צריך" ו"חייב", ואני מקווה שתוכלו לחשוב ביחד מה היית רוצה ומה מתאים לך שיקרה בפגישות הללו, מה היית רוצה להגיד, מה היית רוצה לשמוע, ואיך הכי נכון לך להפרד. כמובן שהמטפל שלך יוכל לחשוב יחד איתך, וגם להתבונן איתך ביחד על הצרכים והמשאלות שיעלו בפגישות הללו, ולנסות להבין את משמעותם. 4. בחירת מטפל חדש היא אינדיבידואלית לחלוטין. אין "נכון" ו"לא נכון" ואם הייתי צריכה לייעץ לך, הייתי ממקדת אותך במחשבה על מה מתאים ונכון לך. האם מרגיש לך נכון יותר לחזור למטפל הראשון, או שהיית רוצה להתנסות במטפל חדש?. ושוב, כל השאלות הללו נראות לי שאלות שיש להן מקום וערך בטיפול, ואני חושבת שכדאי שייפתחו גם שם. נדמה לי שאת מעלה תחושות של חרדה מפני עזיבה והתחלה מחודשת, ואני גם שומעת הרבה עיסוק ב"מקובל" ו"לא מקובל", ומשערת שזה עיסוק שמלווה אותך גם בנושאים אחרים, וייתכן שזו הזדמנות טובה להתבונן על כך לעומק. בהצלחה, מלי.

שלום רב, עברתי משבר וטלטלה נפשית קשה וארוכה ( דכאון - חרדה- סוג של פסיכוזה או פרנואיה) שלאחריה מאז ועד היום אני חווה סימפטומים שנדמה כנראה שאלה הם הליקויים המדוברים: איך אני יודעת שאלו הם ליקויים ....מאחר ואפילו ליום אחד לא חשתי עצמי בחזרה כמו מקודם. אבל לעיתים רחוקות אני מבחינה בקושי – בשינוי ובנזק כיוון שאין תובנה מלאה- משהו חלקי. גם הרגש והעולם לא נחווה לעומק- כאילו הכול שטוח ומנוכר. ריקנות מאוד גדולה- כאילו אני רק קליפה דקה שמולידה מצבי דחק, חרדה ומצוקה – כיוון שאני לא חשה נוכחת ובקיום מלא שלי. ברגע דיכאון תמידי. תחושת זהות לא מגובשת ולרוב תחושת מחיקות ותלישות כאילו הייתי עלה נידף ברוח. רציתי לדעת - מדוע אני לא יכולה לקבל תשובה חד משמעית שאכן אלו נזקים בלתי הפיכים? מדוע אנשי מקצוע "גיבורים" באינטרנט ובפועל אינם מספקים תשובה מלאה וכנה? אני חשה שלעולם לא אשוב להיות כמקודם - למרות שלכאורה הליקוי/ הנזק נראה שולי/ מזערי בפועל זה מספיק בשביל לגרוע ולהפחית באיכות חיי. אני כביכול כועסת על קיום המצב וקבלת המצב שלי כיום ולחשוב שחיי נהרסו ושארית חיי יהיו בסבל תמידי. בייחוד לאור העובדה שזה קרה כתוצאה מהידרדרות חמורה של טיפול פסיכולוגי לא מקצועי שננטשתי בו דווקא בזמן שארע האירוע והמשיך והחריף בעקבותיו. אינני מוכנה לקבל אפילו את עצם העובדה שהנכות שאותה אני מרגישה להלן תובנה חלקית או אולי נקרא לזה - אי נוכחות ותחושת קיום באופן מלא- כמעט אפילו היא עצמה אינה מורגשת- ומה שנשאר זה סוג של קיום חיים בין החיים למוות - מעין הוויה בחלל אינסופי... גם היום לאחר שאני מתאמצת לחזור לחיים- לעבוד- וחשבתי אף להמשיך בתואר השני- עדיין אני לא חשה בשיפור המיוחל. עברו כ- 4 שנים מאז. אני לא רואה אם כך טעם בשום טיפול מקצועי כיום- בשביל מה??? אם הנזק הוא קבוע!!! לא בטיפול פסיכולוגי ולא תרופתי (שגם אותו ניסיתי ללא שום תועלת מצידה). אני רוצה לצעוק - מדוע זה קרה לי וזה לא הגיע לי (כמו שלא מגיע לאף אחד אחר), אך אף אחד לא שומע כפי שאף אחד לא שמע אז בזמנו לאיזה מצב מצוקתי נקלעתי אליו.

שלום נורית. אני שומעת את המצוקה והכאב שלך, ואת הבלבול מול מה שאת מרגישה וחווה. אני מבינה שאת מסתובבת עם שאלות משמעותיות ורציניות, ולא מצליחה למצוא להן תשובה הולמת, כזו שתרגיע אותך או לפחות תרגיש לך אמיתית ומקצועית. כמובן שאינני יכולה לקבוע האם הקושי ממנו את סובלת הוא הפיך או לא, וגם הייתי נזהרת מאוד מנסיון לאבחן אותך מרחוק, דרך האינטרנט. עם זאת, אני שומעת את הזעקה שלך לליווי ועזרה, ותוהה האם את נמצאת בטיפול פסיכולוגי באופן קבוע. אם כן - הרי שנראה לי חשוב לפתוח את השאלות הללו שם, ולהתעקש על תשובה מספקת. אם לא - נדמה לי שזה מה שאת זקוקה לו כעת, גם כדי לקבל תשובות ועזרה, וגם כדי לחוש פחות בודדה ופחות כמו מי שהולכת לאיבוד. לילה טוב, מלי.

היי, הרבה זמן לא כתבתי כאן. מרגישה צורך להציג את עצמי כי הכל השתנה פה מאז... במשך תקופה ארוכה הייתי מגיעה לכאן בסופי שבוע כדי לפגוש את מילותיה החמות והחכמות של אורנה, אבל מאז שהיא וליאת לא כאן עוד לא הגעתי לכתוב... לא בטוחה אם האנשים שהיו כאן אז עדיין מסתובבים באזור או לא (יעלה, הדר, נורית, האם אתן עוד כאן?) ובעצם גם לא ממש יודעת איך להתחיל. מיידי פעם אני קוראת כאן והמילים שלך, מלי, דגדגו לי היום את קצה האצבעות ועשו לי חשק לכתוב... אז אחרי ההקדמה הארוכה הזו קצת קשה להתחיל... פשוט אתחיל ומה שיצא יצא. אני "רשת", בת 23, ויש בי הרבה חורים. בשנים האחרונות אני עובדת מאד קשה בטיפול על להשלים אותם ולחבר את הפאזל הזה של החיים שלי. בטיפול עברתי דרך מאד ארוכה. הגעתי כנערה מתבגרת מבולבלת שהתקשתה להתמודד עם אובדן של ילדה קטנה, קרובה ואהובה שנפטרה מסרטן ומצאתי את עצמי במסע ארוך מחפשת את הילדה האבודה והפגועה שבתוכי. מחפשת את עצמי. את הרגשות שלי, את הזכרונות שלי. לאט לאט בדרך חתחתים הגענו לגעת בפצעים הכי ראשוניים ועמוקים שלי. זה לקח שנים, זה כאב וזה עדיין כואב כל הזמן, אבל היא אומרת שאלה כאבי גדילה ושבסוף נגיע אל היעד שהוא חיים מלים ומאושרים יותר. היא מחזיקה עבורי את התקווה, בינתיים עד שאוכל להחזיק בה בעצמי. בדרך היו עליות ומורדות. בעטתי המון. עברנו הרבה דברים ביחד. היא חלתה בסרטן והחלימה, אני עשייתי מעברים בין ערים, בין מקומות, בין תקופות ועכשיו אנחנו עומדות בפני שינוי נוסף כי היא בקרוב יוצאת לחצי שנת שבתון בחו"ל. זה לא יהיה לי פשוט, אני ממש רגילה לנוכחות שלה בחיים שלי (שלא נאמר תלות, כן?), אבל כשנגיע לגשר נחצה אותו... בכותרת כתבתי על הקושי שבקבלת הגדרות, אז אולי כדאי שאגיע לפואנטה (אם יש כזו בכלל :-)). מאז ומתמיד קשה לי עם הגדרות. בפגישה השבוע היא קראה לזה "טראומה" וזה הכאיב כל כך. שנים אנחנו מדברות ולא נותנות לזה שם. בעצם, מיידי פעם היא מגיעה עם איזו הגדרה פסיכולוגיסטית שמחרפנת לי את המוח במשך כמה ימים ואז ממשיכים. היא ראתה את המבט שלי ואחרי רגע אמרה "כן כן, זו טראומה, ממש", משהו בבטן התכווץ לי כי לא רציתי לקרוא לזה בשם. א עברה שנייה והיא נעצרה ואמרה "זה יותר מטראומה, complex trauma". ומאז צמד המילים הזה מהדהד לי בראש. רשת שונאת הגדרות, רשת שונאת "complex טראומות". טראומה זה עסק מספיק מסובך, זה לא מספיק?

שלום רשת קודם כל ברוכה הבאה, או יותר נכון - ברוכה המצטרפת. שמחה שהרגשת צורך לחזור לכאן, ושהמקום הזה נשאר בכל זאת קרוב לליבך, למרות השינויים והטלטלות שהוא עבר. אני חושבת על מה שכתבת, וקודם כל מתפעלת, כמוך, מהמסע שאתן עוברות, ומהשותפות האמיצה שהצלחתן, את והמטפלת שלך, ליצור, למרות כל הזעזועים והמשברים, אלה הפיזיים ואלה הנפשיים. אני חושבת על מה שעברת סביב ההגדרה שלה ("טראומה" ו"קומפלקס טראומה"), ומה שם נגע בפצע כואב, טרי מדי. האם זו ההגדרה שהייתה חזקה מדי, נתנה שם מאיים ומפחיד מדי לחוויה שאת עוד לא מצליחה לאמוד את גודלה? ואולי להפך - אולי דווקא המילה, או צמד המילים נחוו כסוג של צמצום, נסיון לתחום ולהגיד משהו כ"כ גדול ומשמעותי למילה במילון (ולא סתם מילון, מילון פסיכולוגי...)?. ואולי בכלל משהו באינטראקציה שם, שנחווה לך לא מותאם, לא רגיש, לא רואה אותך, ועומד בסתירה להכרות העמוקה, רבת השנים, ביניכן, וההגדרה הזו, של "טראומה" הייתה רק השיקוף של איזו הרגשה כללית באותה שיחה. ואולי אולי אולי זה כ"כ קשה פשוט מפני שזה נכון - קולע, מדוייק, מנוסח, אולי באופן שעד כה לא העזת להגיד ולהגדיר?. בכל מקרה, יש כאן המון נקודות למחשבה. מתיארוך את הטיפול נשמע לי כמעט מיותר להמליץ לך לפתוח את זה בטיפול, ולהתבונן על כך ביחד - את והמטפלת שלך.אני בטוחה שאת כבר יודעת ומכירה בערך ובחשיבות שבכך. לילה טוב וסופ"ש מוצלח,, מלי.

היי מלי, תודה על התגובה... המילים שלך עשו לי קצת סדר בראש, זה כנראה מה שחפשתי. עזרת לי לכוון את עצמי להבנה בנוגע למה שהכאיב כל כך בהגדרה שלה. זו הגדרה חזקה מיידי לאוסף של חוויות חיים שאני עוד לא מצליחה כנראה לאמוד את הגודל והפגיעה שלהן. ההגדרה הזו מנסחת באופן נחרץ (וחד משמעי?) את מה שעד עכשיו לא הצלחתי להגדיר לעצמי או לאחרים... המוח מבין את זה, אבל הרגש מתקשה. וחוץ מזה, יש משהו בהגדרה של קומפלקס טראומה שהוא נורא מפחיד במובן של החומרה והדרך שעוד יש לעשות... בטח עוד נדבר על זה שם... תודה תודה רשת

רשת.. אני אמנם "ותיקה" אבל בכל זאת בדור אחד אחרייך, אני חושבת.. אם תזכרי אותי (וגם אם לא), רק רוצה לומר לך שמאוד מרגש לראות כאן את השם שלך שוב.. מאוד מרגש לקרוא ממך. בפעם האחרונה שכתבת כאן, די מזמן, היית הרבה פחות קולחת והרבה יותר כואבת.. כואבת מבפנים ובעוצמות מטלטלות עד שגם לי כאב קצת. היית קצת באיבוד.. אם קראתי אותך נכון, נדמה לי ש but now you're found סומכת עלייך, יודעת שתיצלחי גם את ההמשך.. יודעת שחיים מלאים נבנים מכל פעם עוד קצת, ובלי שאני מכירה ממש- נראה שהחיים המלאים שמגיעים לך הולכים ונבנים.. עקב בצד אגודל, איכשהו אני לא דואגת.. האמת רק רציתי לכתוב שמאוד שמחתי-התרגשתי לראות אותך כאן, ואולי יצא לי קצת שמאלץ בלי כוונה :-) בואי יותר :-) (לילך)

היי , רציתי לדעת מה דעתך על מטופל ששולח הרבה SMSIM , בין הפגישות , האם זה היה משמח , מעציב או מכעיס אותך , ואם היית משתפת אותו בתחושות שלך ?

כוכבית יקרה. אס אמ אסים הם דרך לתקשורת, אבל תקשורת שמשדרת סוג של קונפליקט בעיני, מעין "לתפוס מקום" בלי (או עם פחות) רגשות האשמה או החרדה שבתפיסת מקום דרך שיחת טלפון (שהרי, לכאורה, זה פחות חודרני ופולשני). אני חושבת שבתקשורת של אס אמ אסים בטיפול חשוב להאיר את שני הצדדים: המקום שצריך עוד, שרוצה מעבר, שמתקשה להכיל את הגבולות והמסגרת, מחד, והמקום שמנבהל מהחודרנות, שמצמצם נוכחות, שלכאורה "צועק בלחש", מאידך. נדמה לי שדיבור עם ול- 2 הקולות הללו יכול להיות חשוב ומשמעותי. לילה טוב, מלי.

מלי Dear מה'ניינים? התגעגעתי אז באתי :) אצלי בילבוליישן כרגיל...הלב שלי מורעל בדמעות ובא לי נורא לבכות ואני עושה את זה... אבל הפוך... אני בוכה פנימה במקום החוצה וזה נורא חונק.. מרגיש קצת כמו לקחת אוויר בלי להצליח להוציא... ובגלל זה יש לי עודף CO2 בדם ואני מנסה להיפטר ממנו בדרכים שאני מכירה שהן לא תמיד היעילות (והנורמטיביות) ביותר מסתבר. אבל למה לי לכבס מילים בזמן שיש כאלה שעושים את זה יותר טוב ממני...למשל הזמרת SIA בשירה ההו-כה-נוגה "Breath Me".מקדישה אותו באמפתיה לאלה שלא מצליחים/ות ללכת רק על הקווים, כמוני. Help, I have done it again I have been here many times before Hurt myself again today And, the worst part is there's no-one else to blame Be my friend Hold me, wrap me up Unfold me I am small and needy Warm me up And breathe me Ouch I have lost myself again Lost myself AND I am nowhere to be found, Yeah I think that I might break Lost myself again AND I feel unsafe Be my friend Hold me, wrap me up Unfold me I am small and needy Warm me up And breathe me ס ו ל מ י נ ו ר י

סולמית יקרה. כמה טוב שיש שירים, שמאפשרים אולי קצת לדבר את הבכי, ולאפשר למה שלא יוצא, או מופנה פנימה, לזכות בכל זאת לאיזשהו נוכחות וקיום בחוץ. למשהו שיש לו מילים ויכול להראות ולהשמע. נורא מקווה שאת בכל זאת מצליחה לבכות. בקול, עם דמעות, לעצמך או למישהו. איזה איחול מוזר... "שתצליחי לבכות", אבל נראה לי שאולי ככה אני מאחלת לך שיהיה לך מקום לשים בו את מה שאת מרגישה, להניח ולהתבונן על הכאב והפגיעות, ואח"כ לעטוף אותם היטב, ולהרגיש שהם כבר פחות מחניקים וכואבים. בתקווה שאח"כ יגיע גם הצחוק... לילה טוב, ותודה על השיר המקסים, מלי.

חבל שאני כבר לא גרה בחיפה... שבת טובה #

שלום לכם, הרבה פעמים, ממש בשלבי כניסה לשינה, בין עירות לשינה, אני רואה סרטים מצויירים מהירים של כל מיני דמויות ונופים שאני "ממציאה" בדמיוני. זה נמשך ממש לזמן קצר עד שאני מתחילה להיות מודעת להתרחשות החלום. מישהו יודע על מה חלימה כזו מצביעה? תודה

שלום לך. בשלבים שבין ערות לחלימה ישנו שלב חשוב שהוא בין ערות לשינה, ומתאפיין בגלי אלפא ואח"כ בגלי תטא במוח. השלב הזה הוא שלב ביניים שבין ערות לשינה - כבר לא ממש עירות, ועוד לא ממש שינה. בשלב הזה מופיעות הזיות כחלק נורמלי ואופייני לשינה, ונשמע לי שזה קשור לתופעה שאתה מתאר. אם אתה מתעניין בנושא, נכתבו על כך לא מעט ספרים, ובוודאי גם חיפוש באינטרנט יכול להיות פורה עבורה. לילה טוב וחלימה נעימה, מלי.

שלום מלי, מה שלומך? לא נעים לי מהפסיכולוגית שלי. היא מלווה אותי כבר כמה שנים בכל הסערות, הדרמות והמשברים. היא מאוד זמינה, מדברת איתי בטלפון, מתכתבת איתי בהודעות. אני לא פונה אליה לעיתים קרובות, אבל כשאני כן פונה היא מאוד שם. ובפגישה האחרונה היא שאלה איך עוד אפשר לעזור לי... אני לא מבינה איך יש לה עוד כוח. לי כבר אין, אני מותשת לגמרי. עם כל סערה שעוברת אני נחלשת יותר ויותר ומתמודדת איתה פחות טוב. הטיפול שלי כל כך כרוני, זה נורא מייאש. אני עדיין מרוסקת מהסערה האחרונה ולא נעים לי לפנות אליה. אני מחזיקה אותה מאוד חזק. משחזרת את המילים המנחמות שלה, ואת אלה המאמינות. ולצערי, גם את אלה הקשות והמכאיבות נורא. אני כל כך צמודה אליה... אני מרגישה כמו ילדה קטנה שמחכה שאמא תבוא לקחת אותה מהגן. ובינתיים היא מסתובבת לגננת בין הרגליים. אז אני אהיה פה קצת עד הפגישה, עד שאמא תאסוף אותי. גם אם לא הייתי ברורה, לא נורא. אני "רק" מחכה כאן לאמא. שבת שלווה. נורית

נורית יקרה. אני נורא שמחה שמצאת לך אמא כזאת, ושיש לך כבר למי לחכות, ויש בתוכך ידיעה ברורה שעוד מעט היא תבוא ותאסוף אותך אליה, תרגיע, תנחם. אני חושבת ששתיכן יכולות להיות גאות בקשר המיוחד שיצרתן, ובמשמעות המרגשת שאתן צבעתם אותו (עם לא מעט עבודה, אני מתארת לעצמי). מקווה שהמשבר יהיה בקרוב מאחורייך, ובינתיים את יכולה להרגיש חופשיה לשהות בחברתנו, ומוזמנת להסתובב פה, ליד הגננת, עד שאמא תבוא... לילה טוב, מלי.

שלום לך, אנ ירוצה שתעזרי ל ילהבין מה קרה לי בתוך הטיפול. אחרי שנתיים ושבעה חודשים של ניסיון "להכנס" לטיפול, אני צרגישה שלא עשיתי כלום חוץ מלעבוד על הקשר ביני לבין המטפלת.!! כל הניסונות שלי להיפטר מהפחד של לפני הפגישה/בתוך הפגישה/ממנה ...לא הצליחו. כל הניסיונות לדבר על מה מפחיד אותי שם, על זה שהיא תמיד מאשימה אותי, ע לזה שאני יוצאת עם הרגשה רעה...לא עזר, היא תמיד הצליחה לצאת "נקייה" מזה, ואני תמיד האשמה, אפילו אם הוכחתי לה שהיא טעתה, הייתה מוצאת כל מיני דרכים להגיד לי בעקיפין שלא טעתה. אני תמיד הרגשתי שיש מאבק כוחות סמוי בינינו (וזה לא קרה בקשרים אחרים). אחרי כל פגישה הייתי עייפה פיזית, וגם נפשית, והרגשתי הקלה ביציאה מהחדר. גם הישיבה שלי הייתה מתוחה, מפוחדת (מהחשיפה ומהתכנים שיעלו - אני תמיד מנסה להסתיר דברים מהסביבה שלי ולא אוהבת לשתף, אז כל מידע שהיא הוציאה ממני היה כאילו שהיא קורעת אותי לגזרים). לקחתי עכשיו חופש (אני רוצה לבדוק איך אני בלעדיה), דבר שלא מצא חן בעיניה. ויש בינינו עכישו נתק מוחלט (היא מחכה שאני אתקש ואני מחכה שהיא תתקשר ואני כבר עייפה מזה). סיבת החופש גם התלות, וגם היא אמרה לי שהיא מרגישה שאני מתייחסת אליה כאל אמא, ומתנהגת כם ובגלל זה אני מפחדת ומתעצבנת ממנה. אז בכדי לבדוק עצמי, לקחתי החופש ואני מרגישה שקט עכשיו. ממש שקט. נכון הרבה דברים צקועים אבל אין לי את "הרעש" הזה שאחרי הפגישה שלפעמים נשאר איתי כל השבוע. האם הצעד שלקחתי היה נכון או היה בריחה? מה דעתך על התנהלות העניינים תודה

שלום לך. אני חושבת שאת מתארת סיטואציה שבה הטיפול, שאמור להיות מקום מלווה, בטוח, מתבונן, הופך להיות לזירה של מתחים, כעסים, צרכים לא ממומשים, פגיעות ואכזבות. קשה לי להעריך מבחוץ את מקורו של המתח הזה, וכמו תמיד אני יכולה להזמין אותך לברר האם זה נעוץ רק בגישה וביחס של המטפלת שלך, או שאת תרמת גם כן להתנהלות הזו. ביחסים הטיפוליים הרבה פעמים עולים קשיי, וצרכים, פנטזיות וכעסים, ולכן עיסוק במערכת היחסים הטיפולית איננו בזבוז זמן, אלא הזדמנות חשובה להתבונן ולהבין מה קורה לך בקשר. ייתכן שמול המטפלת שלך מצאת עצמך בדפוס או שחזור המוכר לך, ושדרך מערכת היחסים ביניכן, על הסיבוך והמורכבות שבה, תוכלי ללמוד מה קורה לך בקשרים, ולחוות אולי אפשרויות אחרות להתנהלות. ועם זאת, היית זמן ממושך בטיפול, וגם לאחר ההפסקה אני שומעת אותך עסוקה בטיפול ובמטפלת. אני תוהה האם באמת הכל היה כ"כ רע ובלתי אפשרי, ומניחה, דרך העיסוק שלך, שכנראה היו גם חויות ורגשות אחרים, שחבל שלא מצליחים להשמר בתוכך לצד הכעס והאכזבה, ושאולי גם זו נקודה שחשוב שתבדקי עם עצמך. להתראות, מלי.

לא מלי, לא אמרתי שלא היה ל ימשהו טוב. היו לנו רגעים טובים, שיתפתי אותה בדברים שלא שיתפתי אחרים. אבל המתח הזה הרס הכל ואני לא מבינה אותו ולא מצליחה להסביר לה אותו. וחוץ מזה, לא רציתי, לא ביקשתי ולא חשבתי שהיא יכולה להיות במקום אמי (הגעתי לשם אחרי אובדן אמא). לא יודעת מאיפה היא הביאה את המחשבה הזאת. אני אפילו לא התקרבתי יותר מדי ולא נתתי לה להתקרב וזה היה חלק מהתקיעות בטיפו לשעיצבן גם אותה. אז איך היא טוענת שאני לא נותנת לה להתקרב מצד אחד, ומצד שנ יהיא אומרת שאני מתייחסת אליה כאל אמא.? לא ענית לי? האם ההפסקה בתוך הטיפול היא רעיון טוב לשקט, להירגע? או שזה גורם לנתק ושנאה וכעס והרגשה של נטישה. (כי זה מה שקורה לי עכשיו? תודה

בתי בת 6. והשנה עלתה לכיתה א'. יום אחד באמצע שיעור ברח לה פיפי למרות שמאז שניגמלה מטיטולים מעולם לא פיספה. היה לה פחד שתפספס שוב וכל רגע היתה מבקשת מהמורים לצאת לשירותים. עשינו לה בדיקת שתן והכל יצא תקין. בהתחלה היא לא רצתה ללכת לבית הספר שמא יברח לה פיפי. ועכשיו הגענו למצב שכל יציאה מהבית זו בעיה. קודם כל קשה לה להיפרד מהשירותים והיא מרגישה שכל הזמן היא צריכה פיפי ושיצא לה למרות שברוב המיקרים אין לה פיפי. היא לא יכולה להכנס למכונית לנסוע כי איך שהיא מתיישבת על הכסא היא מתחילה בפאניקה של "יש לי פיפי. בורח לי ואני אפספס". המחנכת שלה אמרה לי שהיא כל הזמן מצביעה שהיא רוצה לצאת לשירותים והיא יוצאת להמון זמן. מה לעשות? ובאיזו דרך יש לטפל בבעיה? תודה תודה.

שלום מיקה. נראה שה"פספוס" של בתך יצר עבורה זכרון טראומטי, ושכעת היא חרדה מפני פספוס אפשרי. ייתכן שתגובת החרדה כעת קשורה לאוסף של דברים שגורמים לבתך אי-שקט, ווייתכן שזהו גם מקורו של הפספוס הראשון שלה. אני מציעה שתפני לאיש מקצוע כדי שיוכל להעריך את הקושי ממנו סובלת הילדה ולהציע לכם דרכים לפתרון. אני חושבת שבינתיים כדאי שתהיו סבלניים ומרגיעים, ותהוו עבורה סביבה מרגיעה, מקבלת ובטוחה. בהצלחה, מלי.

שלום, זה בטח לא המקום לכתוב בו אבל הכעס בתוכי כל כך גדול.... רציתי לכתוב על איך זה להיות מחוץ לתיבת נוח, אליה נכנסים כל בעלי החיים זוגות זוגות..עד שהם יוצרים לעצמם כפילים קטנים בדמותם.... איך זה לחיות שנים בבדידות הרחוקה מלהיות מזהרת..להרגיש כמיהה בלב למשהו שלעולם נשאר בלתי מושג, רחוק מהגשמה, שייך רק לאחרים...מה יש להם שאין לי? כנראה מזל... ומי אני בסך הכל? סתם מישהי במחצית העשור החמישי לחייה, שמעולם לא חוותה אינטימיות זוגית ליותר מרגע קצר ומשלה, שלעולם לא תריח את ריחו המתוק של תינוק, ולנצח תחפש נחמה בעולם מרוקן מנחמות. כן, כן, מרחמת על עצמי, נכון...כן, כן, כועסת על מר גורלי...אפילו הפסיכולוג שלי כינה אותי "סוג של איוב" והציע פתרונות עלובים כגון התנדבות או אימוץ בעל חיים...ומה לעשות שאני לא יכולה להשלים עם היעדר פינת האושר האישי שלי...ומחפשת דווקא בעל חי על שתי רגליים? שותף להנאות הקטנות וחבר לעת צרה. יודעת שתגיבו באמפטיה...יודעת שתאמרו שיש אכן אושר / הסחת הדעת מהאומללות באימוץ חיה או בהתנדבות אך כל זה לא מספק את הלב הדואב...הלא קשים הם החיים ללא מגע, ליטוף או שותפות. ואין תועלת באמפטיה, או במילות עידוד, הבל הבלים הכל הבל...מי שלא חווה תחושות כאלה לעולם לא יבין אותן וימשיך להמליץ על תחליפים זולים לחמימות אנושית ולתחושת שייכות. ומה נתנה לי הכתיבה? פורקן לרגע קט, חמש דקות של ביטוי הכאב, ובמה להשמעת קולי המיוסר. ושוב נצא אל השמיים הסגריריים כשהלב ממאן להינחם, והחיוך המזוייף שלוח לכל עבר...

שלום לבודדה. את מתייחסת לחוויה של חוסר בסיסי שאין לו תחליף. אני חושבת שהרגשת פספוס מול ההצעה להתנדב או לאמץ חיה, היות והצעה כזו פרושה עבורך לטשטש את החור הגדול שאת מסתובבת איתו, ולהכחיש את האין והחסר שבחייך. אני חושבת, כמוך, שיש דברים שאין להם תחליף, וכאבים שאי אפשר למסך או לערפל. לא תמיד יש "במקום" או "דומה", ונסיו לייצר תחושה כזו יכול להיות מכעיס ומקומם. ועם זאת, אני חושבת שהמטפל שלך כיוון אותך לנסיון להפיק הנאה, עניין וסיפוק מהחלקים של ה"יש" בחייך, וללמוד לחיות עם תחושת סיפוק והנאה, לצד החוסר והחסך. זו דרך לא פשוטה, אבל בעיני אפשרית בהחלט. אני חושבת שמגיעה לך חוויה אחרת מלבד בדידות וריקנות, ובטוחה שהחיים שלך יכולים לספק גם רגעים אחרים. אני תווה גם מה בך, אולי, צריך כעת (ואולי לא רק כעת) להאחז בתחושת הכשלון וחוסר המימוש, לא להפרד ממנה, לא לוותר עליה. נדמה לי שאולי עבורך זו כבר זהות וסוג של "כרטיס ביקור" ואני תוהה אם את מסוגלת לתפוס ולחוות את עצמך גם כאדם עם עושר, מורכבות, חיים, והרבה "יש" ו"מלא" בתחומים שונים. מקווה שתצליחי לבדוק ולהאיר עוד חלקים בחייך, ולתת (גם) להם מקום. להתראות, לילה טוב, מלי.

אני קוראת מה את כותבת, שוב ושוב, נהנית יש לציין. את מאוד ברורה, חמה, ממוקדת, בודקת גם את עצמך תוך כדי - זה מאוד יפה בעיני. אז ככה תוך כדי קריאה וההאזנה לקול שלך תהיתי מה את עושה מול מטופלים ששותקים, שלא יכולים לתרגם את הקול הפנימי שלהם למילים נהגות. אני שואלת כמובן מתוך חויה אישית, שאני מתמודדת איתה כבר לא מעט שנים בדרכים שונות, עם דמויות שונות, אבל גם מתוך סקרנות גרידה. היתה בי פתאום מחשבה, תוך כדי כך שקראתי את תגובתך לנגרה שיש לך איזה מפתח קסמים. נס קטן

שלום נס קטן. תודה רבה על המחמאות, כיף לשמוע :) שתיקות... אני חושבת שיש להן המון משמעות, ועבור כל אחד הן מספרות או מדברות משהו אחר. אני חושבת שאני בעיקר מנסה להרגיש מה יש מאחוריהן (הרבה פעמים דרושה הכרות לא קצרה בשביל "לקלוע" נכון...) ולהתייחס לצורך הזה. לפעמים אני מרגישה שכדאי לשתוק ביחד, לפעמים אני מרגישה שזו שתיקה ממקום כועס או נעלב ובודקת, מזמינה לשיחה גלויה. לפעמים זו שתיקה של "ריק" ו"אין כלום" ואז אפשר להתייחס אליה כמייצגת כנראה חוויה עמוקה יותר וכללית יותר, ולפעמים, וזה גם בסדר, יש צורך שאני אוביל ואנווט, ואז בהרבה מקרים אני עושה זאת כדי לשחרר איזו תקיעות ולאפשר חוויה זורמת יותר בחדר. אין לי פתרון קסם, אבל בד"כ הכי נכון בעיני הוא להגיד משהו על השקט ועל מה שאני מרגישה מולו (משעמם, מפחד, כועס), ולשאול את המטופל איך הוא מבין את השקט שלו, ומה בעיניו מסתתר מאחוריו. אני חושבת שהנסיון מלמד בעיקר לא להבהל ולא להיות מובכים מהשתיקה, אבל גם לא לסגוד או לקדש אותה. נדמה לי שכמו רוב הדברים בטיפול, זו עוד התנהגות או חוויה שקורית "כאן ועכשיו" ומזמינה התבוננות, מחשבה והתייחסות. לילה טוב, מלי.

ואם השתיקות ממשיכות, ואם הצורך שתנווטי ותכווני מופיעה בתדרים יותר גבוהים, ואם זו הופכת אחריותך לשחרר תקיעיות (שלפעמים גם לא מצליח) אם את לא מבינה מקור השקט הזה האם תתיאשי? האם תתעצבני? האם תרימי ידיים? איך תתנהגי? סליחה על ההתפרצות הזו לעץ הזה

היי מלי, אני קמה בבוקר וחושבת על הפסיכולוגית בארוחת צהריים אני חושבת עליה בעבודה אני חושבת עליה בערב אני גם חושבת עליה(גם עכשיו בלילה..) אני מרגישה תלות גדולה בה אני מניחה שזה חד צדדי אנחנו נפגשות פעם אחת בשבוע, אולי כדאי להיפגש פעמיים(או שמא זה רק יגדיל את התלות?) מזה שנתיים שאני בטיפול ולא הרגשתי ככה כל המחשבות הללו באו רק לאחרונה זה נורמלי?(: מה זה אומר..? לילה טוב

שלום לחושבת. אני חושבת שהמחשבות שלך כנראה מספרות על הקרבה והאינטימיות ביניכן, ועל המקום והמשמעות שיש למטפלת שלך בעולמך. אני מאמינה שזה מעיד על היכולת שלך לבטוח בה, לתת בה אמון, להזדקק לה ולהתמך בעזרה שלה וגם מספר על פחות חשש מהחולשה והפגיעות של עצמך. אולי בעבר נמנעת מלהרגיש תלויה, נזקקת או פגיעה, וכעת, משהבטחון שלך בטיפול ובמטפלת שלך עלה, את מרשה לעצמך להגיע לאזורים נפשיים שבעבר נזהרת בהם. אני חושבת שהמחשבות הללו יכולות להיות נושא חשוב בטיפול, ולהזמין התבוננות על דברים משמעותיים בחייך. למשל, מעניין מאוד מה בטיפול היווה פתח למחשבות הללו (איזו תקופה בטיפול אפשרה זאת, מה כנראה הבנת או הרגשת אז וכו'), מה את מרגישה מול התחושות הללו (פחד? כעס? התרגשות?), האם הרגשת כך בעבר וכו'. להתראות, מלי.

היי מלי אני יושבת כאן כבר שעות.. בוהה בצג.. העיניים שורפות, נפוחות, כואבות. בפנים כל כך כואב, כל כך קשה. בפנים מהדהדים.. הטיפשות שלי. החולשה שלי. הכניעות שלי. הרצון לרצות. היה יום קשה. יום כזה שמזכיר לי למה קרו לי כל הדברים שקרו. יום כזה שמעיף לי סטירות. כל פעם שאני לא יודעת, מצליחה, יכולה להגיד "לא" למישהו, למשהו.. לכל דבר, אף השטותי ביותר, מקבל סטירה. עשיתי משהו שהמנהלת בקשה ממני. משהו שבד"כ אנחנו לא נוהגים לעשות. אבל היא ביקשה. והיא אמרה שגם המנהל שלה ביקש. אז עשיתי. עשיתי כי אני לא יכולה שיבקשו ממני ואני אגיד לא. עשיתי כי אני לא יכולתי להגיד לה, כמנהלת,"לא". עשיתי כי אני בעצם לא יכולה להגיד לאף אחד בעולם הזה "לא". מלבד למטפלת שלי. למטפלת אני אומרת רק "לא".. "לא רוצה לדבר, לא רוצה לבוא, לא רוצה לשמוע, לא... העיקר שיהיה שם- לא.." והיום.. היום זה לא נגמר במנהלת שלא אמרתי לה "לא".. זה גם לא נגמר בכך שכל החברים לעבודה ניסו ללמד אותי כמה חשוב להגיד "לא". כאילו אני לא יודעת. זה המשיך בפגישה שלא רציתי ללכת, ולא יכולתי או הצלחתי להגיד "לא". ותנחשי מה מלי.. זה לא נגמר שם, בפגישה הזאת.. כי בתוכי כבר עלו כל הפעמים בהן לא יכולתי, הצלחתי, ידעתי להגיד לו, להם, "לא". ואם בכל זאת הצלחתי?.. זה כנראה היה חלש מידי.. לא אמיתי... לא כנה.. זה בטח היה "לא" של "כן". אז הפכתי לזונה. או נכון יותר להגיד שרמוטה. שנאת את מי ומה שאני. מתעבת. הלוואי והלילה אלוהים יקשיב לי ויקח אותי ממני. הלוואי.

שלום שיר. ההודעה שלך נכתבה אתמול, ואני נורא מקווה שהיום כבר הדברים נראו מעט אחרת, מרוככים יותר, ויכולת לראות עוד גוונים וקולות במה שקרה, ואולי להסתכל על זה מזווית אחרת. רמזת קצת על שעברת אבל השארת זאת עמום. בכל זאת אני מבינה שלא הצלחת לשים גבול במקום שבו זה היה כ"כ מתבקש, ושזה הזכיר לך את כל הפעמים בעבר שאולי הקושי לתחום "קו אדום" היה מקור לסבל וכאב. חשוב לי להגיד לך שהיכולת לשים גבול היא יכולת שמתפתחת לאט, ושלוקח זמן עד שרוכשים אותה. וגם אז, תמיד יהיו פעמים שנרגיש שעשינו כשלא רצינו, שלא שמרנו על עצמנו, שלא ידענו להגיד לא. אחד הדברים המעודדים הוא שבדיעבד את יכולה לראות את זה, ובוודאי לחשוב למה זה קרה דווקא הפעם, ומתי את פחות מצליחה להגיד "לא". ותזכרי שדברים הם תמיד הפיכים, וגם אם לא אומרים לא, אולי לא מאוחר לחזור, להתנצל, ולהסביר שאולי נענית מהר מדי ומוקדם מדי. מקווה שתוכלי להיות סלחנית לעצמך. מקווה שיהיה לך סופ"ש נעים, מלי.

יודעת שכבר הרבה אחרי השעה, וטוב יותר שההודעה הזאת לא תעלה בכלל. אבל חייבת להגיד, לך, אם את תקראי את זה בכלל שכשמישהו למשל שוכב עלייך, ואת לא מסוגלת להגיד לו "לא" כי הקול לא יוצא לך , או אולי כי את לא שם באמת, או אולי כי הוא אומר שאת רוצה כי הוא יודע ומרגיש שאת רוצה או שאת באמת ממש מצליחה ללחוש "לא" אבל זאת רק לחישה אז זה לא נחשב. אחרי כל הנ"ל, אין יותר לאן לחזור, אין למי להתנצל - בטח ובטח לא בפני עצמך, אין מה להסביר ולמי, כי את יודעת תאמת וגם "הוא" יודע תאמת.וזה שנענית מוקדם מידי ומהר מידי?.. זה כנראה מה שקורה כשמישהו מחליט ללמד ילדה "איך עושים איש גדול שמח ומאושר" סליחה מלי, על הכל. שיר

ערב טוב נקודה. כאן עכשיו :) להתראות, מלי.

מלי, דמייני בחור צעיר, שמח וטוב לב, הולך בדרך ומחזיק בידיו חבילה. החבילה בגודל בינוני- לא קטנה ולא גדולה- והוא צועד בדרך, צעדים גדולים ובטוחים, מחייך לעצמו, נחוש, ממוקד בדרך ונהנה ממנה. החבילה לא כבדה לו, הוא מחזיק אותה היטב, צועד בגב ישר ומחייך. עכשיו דמייני את אותו בחור צעיר, כשלצידו צועד אדם נוסף, בצעדים תואמים.. משהו בבחור הצעיר מתפצל בפנים לשניים. האחד נותר ממוקד בדרך, ממוקד ביעד שאליו הוא רוצה להגיע, אבל נוסף אחד בתוכו; חושש, חרד, לא בטוח בעצמו.. הצד השני שבו נולד מנוכחות האחר.. הוא נצמד לדפנותיו הפנימיים, סוחט את פניו כנגד השמשה- מחפש לגשש אחר קירבת האדם שלצידו.. מחפש לקבל ממנו חמלה, נחמה, דאגה.. הבחור ימשיך לצעוד קדימה, מחייך ולכאורה ממוקד, אבל בתוכו כבר נולד וצומח בחור מבולבל מאוד, נזקק, מהסס, חסר ביטחון או כיוון... החבילה פתאום תראה כמו ערימת חפצים לא עטופה, ויעשה קשה יותר לשאת אותה.. חפצים יתחילו להתפזר, הבחור הנמרץ יעשה clumsy, ינסה להרים את כל מה שנופל ונשמט, ובמקביל להדביק פערים ולצעוד בקצב של האדם שאיתו.. לחייך תוך כדי, חיוך מתנצל, חיוך מבקש קירבה, רחמים אולי.... קצת נלעג.. קצת נלעג כי הי! רגע! קודם הרי הצלחת.. הלכת יפה, היית אחד.. לא בטוחה שיהיה לי קל להיות שניים.. למה אני תמיד שניים?.. ל.

ל. יקרה. הצלחת להמחיש היטב את הקריעה שבהחזקה של חלקים שונים בתוך עצמך. אני חושבת כמה קשה להכיל סתירות כאלה, וכמה קשה לפגוש חלקים פחות מתפקדים, יותר חרדים וחסרי בטחון. נדמה לי שאת מתארת חוויה (מוכרת, יש להודות...) של הכרות והתמודדות עם שני חלקים, ואת הנסיון להגיע לאיזון מתאים ביניהם. אני חושבת איך הדיאלוג בין שני הקולות ייישמע בהמשך (כן, אפילו אם החבילה התפרקה והתפזרה), מה את מפחדת שייקרה ביניהם, מה את מקווה שיקרה ביניהם, ומה את מאמינה שיקרה כשאת חושבת על כך באופן רציונלי. 3 תסריטים שונים שיכולים להיות מעניינים וחשובים... מקווה שאיתגרתי אותך, ומזמינה לשתף אותי ואותנו בהמשך הסיפור. להתראות ולילה טוב, מלי.

כן.. אתגרת.. אני קודם כל נורא שמחה שהצלחת להגיע אלי כבר הלילה.. כנראה שחיכיתי קצת.. מרגישה קצת מטופש עם הדימוי הזה שלי, אבל אנסה בכל זאת: אז מפחדת- אני מפחדת שהנרפה "ינצח".. שאאבד לחלוטין כיוון, שאעשה מגמגמת וחסרת זיכרון או קשר.. שלא תהיה ברירה והאדם שצועד לצידי יתפוס את מקומי. אני אעלם והוא ינווט וינהיג. מקווה- אני מקווה שהבטוח בעצמו ינצח. אני מדמיינת שהוא אחראי על הקליפה והנרפה הוא זה שבפנים. אני מקווה שהבטוח בעצמו והממוקד ישקע רגע פנימה, יתפוס את המבולבל בראש בין שתי ידיו, יסתכל לו בעיניים ויגיד "תרגע. הכל בסדר. תרגע. *אתה* בסדר, אתה בסדר.. אל תדאג. תרפה..". שיצליח הבטוח לשוב ולמלא את החלל שבפנים, ולא להיות רק בחזות. שיחזיק את הנרפה חזק בין שתי ידיו (הפנימיות)- כמו תינוק מוגן, שיניק את המתפזר שלי בחלב בטחון. אני לא יודעת למה נוכחות של אחר (מטפל?..לא, לא רק..) עושה לי את זה לפעמים... מערערת ומפזרת כך.. מה היה התסריט השלישי..? מה אני מאמינה שיקרה?.. המממ.. זה קשה... אני לא יודעת.. זה מורכב.. אני מניחה שהגיוני להשיב שלפעמים אחד ינווט ולפעמים השני.. או שאולי תמיד שניהם, אבל ב"חלוקת עבודה" אחרת.. אבל זה כל כך דיבור תיאורטי.. אני לא בטוחה שיש ממש שיחה מפותחת בין השניים האלה, את יודעת..? כל אחד מקווה שהשני יעלם, או שלפחות יפסיק להפריע.. (קצת מעלה מחשבות על "מדינת ישראל לאן" (או עד מתי), אני מודה..).. אולי קצת כמוה- אין הכרה הדדית אחד בסבל של השני, או אחד בלגיטימיות של השני.. אין הרבה חמלה אחד כלפי השני.. ואם כך, אולי התסריט השלישי הוא שהם הולכים מכות ומתגלגלים בבוץ עד שהם מתעייפים.. אחד רודף אחרי הזנב של השני ואני עומדת בצד ומחכה שיתעייפו כדי שאוכל אני, מותשת למדיי, לעשות כמה צעדים משל עצמי ולאסוף את החבילה שנפלה והתפזרה בלהט המאבק.. לא יודעת.. גם אני לא לגמרי מבינה מי זו השלישית הזו שהופיעה.. :-) אוי, מלי, כבר מזמן לא כתבתי כאן ככה עליי.. לפחות בתחושה הפנימית שלי כתבתי הרבה עכשיו..פתוח (מדיי?) מפחיד אותי קצת לכתוב כאן, אולי את יודעת.. מאוד הייתי רוצה להצליח לכתוב הרבה פחות.. אבל זה לא מצליח לי.. (תהיי זהירה עליי, בסדר?) (ל.)

אוי, מלי... כל כך כואב שנעלמה ההודעה.. מניחה שהיא לא הגיעה ליעדה (אבל מקווה מאוד שבכל זאת הגיעה ופשוט נשכחה..) כל כך חבל שלא שמרתי לי עותק. היא לא הייתה חשובה במיוחד, אולי רק קצת חשובה לי.. אויש.. עקבתי כל הערב אחר התעופות והנחיתות (המפוזרות :-)?) שלך בין ההודעות.. כל פעם ריעננתי וניסיתי לאתר את ההודעה החדשה שכתבת.. עד שהופיעה זו של "לילה טוב".. סליחה שאני ככה.. פשוט חיכיתי כנראה.. אם לא לתגובה אז לפחות לקרוא שוב את ההודעה שלי.. כל כך חבל לי .. ממש.. :-( אני כל כך צריכה ללמוד לא לכלות את הזמן שלי בהמתנה.. כל כך מייאש.. מהדברים הקטנים שגורמים לך לומר לעצמך "ד, אני חייב להפסיק לכתוב כאן..זה חייב להיפסק"

היי מלי, אני רוצה לבדוק איתך האם הרגשות שלי לגיטימיים, אולי אני סתם נעלבת או שייתכן שבאמת לא ראוי כל ההתנהלות הבאה. אז ככה, המטפל שלי הודיע לפני שתי פגישות שהיום הרגיל בו הגעתי במשך שנה וארבע נסגר והוא עובר ליום אחר בשבוע. הוא אמר זאת בדקה האחרונה של הפגישה(היום שהוא הציע לא מתאים לי בגלל לימודים) בפגישה השבוע הוא לא העלה זאת כל הפגישה ורק בחמש דקות האחרונות הוציא את יומנו ושאל מתי אוכל באותו היום, אמרתי לו שוב שאיני יכולה, הוא שאל "בשום מקרה" חזרתי ואמרתי שלא. שאלתי אותו מדוע הוא מחליף את היום הוא ענה על כך – מכל מיני סיבות כשאחת מהן היא את, כי הרגשתי שלעיתים את צריכה להחליף את השעה בשעה אחרת ואין לי מה להציע לך ועכשיו יהיו לנו מספר אפשרויות. היום התקשרתי והסברתי שלא הצלחתי לסדר כך שאגיע באותו יום, והתחלתי לומר לו שלא מבינה למה החליף את היום, הוא קטע אותי ואמר לי נדבר בפגישה, נעלבתי מכך שהוא קטע את המשפט אז ביקשתי ממנו לסיים את המשפט, הוא הקשיב ואמר נדבר על זאת בפגישה. לומר לך בכנות מלי מעבר לכך שקטע אותי בטלפון בחוסר סבלנות, הכי מפריע לי שמעולם לא הייתה לי בעיה להגיע ביום הקבוע, בעבר הייתה תקופה שנפגשנו פעמיים בשבוע ולגבי היום השני הייתה לנו בעיה לקבוע שעה אחרת במידה ולא יכולתי בשעה הרגילה, אך בנוגע לאותו יום (שהוחלף) לא הייתה לי בעיה מה עוד שזה יום שאני באותו יום בחופש, הטיפול היא כאחת הסיבות. הרגשתי מרומה כשהוא אמר לי שזה בשבילי כדי ש... הרגשתי שכדי למלא את צרכיו הוא מספר לי שלמעשה זה בשבילי ולמעשה הוא הפך את הצרכים שלו לצרכים שלו בתרגיל מאוד מניפולטיבי. אמרתי לו בסוף הפגישה שקרוב לוודאי שהוא לא חשב שתהיה לי בעיה לעבור יום, הוא ענה שממש לא חשב כך, אם לא חשב כך מדוע לא התעכב לשוחח על זאת בפגישה, מדוע דן איתי בשעה שנוחה לי דקה לפני תום הפגישה, למה לא שאל אותי מה נוח לי מה אני רוצה. למה קבע עבורי ויותר מכך למה לא התייחס לצרכים שלי. לא רוצה להיות קטנונית אומרת לעצמי יאללה כולה להחליף יום בשבוע, אך לא יודעת למה, העובדה שאמר לי משהו שהוא לא נכון, האמירה שלו שזה בשבילי כשלמעשה זה בשבילו-ממש הכאיבה לי עד כדי שאני נגעלת מהמניפולציה ומחוסר הרגישות. כמובן שאם ניפגש הוא לא ייקח על כך אחריות, בדרך לא דרך הוא תמיד יוצא ה "בסדר". וזה באמת מלי לא ממקום של מי בסדר, אבל באמת כאילו זה היה הרבה יותר נעים וראוי אם היה שואל אותי מה טוב לי ונוח לי כמה שבועות לפני שסגר את היום שלנו ובעיקר לא לצאת בהצהרה שקרית שזה בשבילי. קשה לי חוסר הכנות הזו. מעבר לכל זה אני בתקופה לא פשוטה עם עצמי, ומרגישה לאחרונה עד כמה ישנו פער בין הרגישות של המטפל לזו שאני צריכה בתקופה הזו. אני לא מחפשת צודק או אשם כתבתי לו בסמס היום ש "מכאיב לי שעשה שימוש בתלות שלי כדי לפגוע בצרכים שלי ובי". זה לא יהיה פייר לומר לי "מה זה מזכיר לך" כי כן בילדות הצרכים שלי לא ממש נראו או כובדו, ובכל זאת למה אני צריכה לקבל את זה ממקום שאמור להתחשב בצרכים שלי? למה? שפעם אחת יגיד לי המטפל - טעיתי, אולי לא הייתי רגיש מספיק, אולי לא קראתי נכון את הצורך שלך ואולי ואולי...אבל לא חס וחלילה בפסיכולוגיה הלקוח תמיד טועה! negra

שלום נגרה. אני שומעת שהטיפול שלך, ואת, עוברים כעת טלטלה עזה, וצר לי על כך. אני מסכימה איתך שמטפלים, ובכלל בני אדם, צריכים לקחת אחריות על המעשים והמניעים שלהם, ואני רוצה לקוות וגם להאמין, שמטפל שמתנהג באופן מסויים יוכל להודות בכך, גם אם בדיעבד, ולא ימהר לפרש זאת כבעיה או קושי אצל המטופל. אבל, אני בכל זאת שומעת שיש בטיפול כעת דרמה שאולי המשמעות שלה חשובה. קודם כל, אני תוהה מדוע את לא מפנה את השאלות, ואת הכעס, כלפי המטפל. אני חושבת על כך שבפגישה שאחרי הדיבור על הזזת השעה בחרת לא להעלות את הבלבול והעלבון, ותוהה מדוע לא פתחת זאת את. אני גם תוהה על פשרו של הקצר בתקשורת, על הצורך שלך לפתוח כזו "פצצה" בטלפון, וגם על המשמעות שאת הענקת לאירוע (שאת חווה כמניפולציה). אני חושבת שבד"כ אפשר לקיים דו שיח פתוח שמברר מה קרה, מה היה ואולי איפה כל אחד מהצדדים (המטפל והמטופל) לא היו רגישים לצד השני. נדמה לי ששיחה כזו תוכל לעזור לך גם להתמודד עם המשבר בדרך יותר מתאימה, וגם תוכל להעלות דברים רלבנטים בקשר הטיפולי ובקשרים שאת יוצרת בכלל. בהצלחה, מלי.

עם כל הכבוד מלי בקשרים שאני יוצרת בכלל, אני שמה לב לאדם שמולי. במילים שלך היה ניחוח בסגנון "מה מזכיר לך הקול הבא". למה לא פתחתי את הדברים בטיפול, מהסיבה שהוא בחר להתייחס למעבר השעה באופן כה טריוויאלי עד כי נתו לכך דקה אחת בסוף הפגישה כך שלא הייתה לי ממש הזדמנות. מבחינתו לא היה כנראה צורך להתעכב על כך- כי זה לא חשוב. ואילו אני נשארתי עם העלבון. אני שומעת את עצמי עכשיו כועסת עלייך שלא ושלא בצדק. מתנצלת שמוציאה קיטור אך זה בגלל שלא ברור לי כיצד מטפלים עוסקים ומייחסים כזו חשיבות לסטינג ואילו לעיתים מתוך בחירה ואינטרסים שמשרתים אותם - מתייחסים לשינוי בו כלאחר יד. המסר הכפול הזה והעובדה שלא היינו דנים בכך לולא זה הפריע לי-מכאיבה. מה עוד שאיני רואה בכך דרמה אלא התנהלות לגיטימית שהייתה אולי מפריעה אפילו לך -הנורמאלית. negra

שלום ד"ר מלי.. הודעותיי נמצאות בעמוד זה של הפורום.. מדובר בבחור מאד מאד מוצלח, ומאד מצליח, חכם השגי ומעניין. בעל מעלות רבות ומתאימות לי. הבעיה היא חוסר יכולת מוחלט בהבעת אמפתיה. מסוגל לנתח מצבים - בצורה קרה, מסוגל לעשות משהו אם אני מבקשת ואם זה נראה לו מספיק הגיוני, לפעמים מתווכח בםולמוסיות על פירוש מילולי של הדברים, קושי בהבעת חום, קרירות והתנתקות אבל לא בצורה של גבר מניאק (סליחה על הביטוי) אלא פשוט כי נראה שהוא מרגיש שאין לו ברירה והוא מעוניין עכשיו להתעסק רק במשהו ספיציפי. לא היו לו כמעט מערכות יחסים יש לו בעיה עם מרקם של הרבה מאכלים, מישהו אמר לי עליו שיש לו קווים אוטיסטיים (ולא כדי לפגוע ) ובאופן כללי גם לו יש הרגשה שמערכת יחסים זה גדול עליו (לפי דעתי ) למרות כל הישגיו המפוארים ביותר בכל קנה מדיה. ולכם הקשר לא עובד בכלל בעיקר בשל ההייאוש שלי. לא חשבתי שזה אפשרי שיהיה משיהו כזה מוצלח עם אפסרגר אבל אז קראתי בפורום של אפ"י וראיתי שיש שם מישהי שיוצאת עם רופא כזה.. הוא עונה על הקריטריונים אם כי התפקוד שלו מבחינת עבודה לימודים וכו יוצא דופן, ואין לו מראה מוזר או תנועות מוזרות אבל ההרגשה שלי שהוא כאילו חסום לרגשות, אמפתיה וזרימה עם אחרים. כשאני אבקש ממנו משהו פרקטי הוא יעשה את זה אבל אם אני לא אבקש הוא יכול לא לעשות בשבילי את המינימום כמו ללוות אותי לדלת. לפעמים אני מרגישה שאני כמו מאלפת.. אני מצטערת על האורך - שאלתי היא כזו: א. האם יכול להיות שמישהו שעבר חיים רגילים או יותא נכון חיים במסגרות של הצטיינות וכו יהיה בעל התסמונת? ב. האם יתכן שהוא לא ידע מכך? גץ מהי האבחנה המבדלת של זה ? כלומר מה עוד יכול להיות. חשבתי על נרקיסיזם (אני מתעניינת בנושא- בעיקר מקריאה באינטרנט.. ) אני שוקלת מה לעשות ואני מפחדת שאולי זה לא תסמנות שאני מכונה לקבל אלא הפרעת אישיות אולי יותר חמורה.. בקיצור כשמי כן אני מבולבלת... תודה רבה על תשובתך...

מבולבלת יקרה. אני מנסה להמנע מלעשות אבחנות דרך הפורום, בייחוד כשמדובר בתחומים שאני פחות בקיאה בהם. אני מציעה לך לקרוא יותר על האספרגר, ולהפנות את השאלות לגבי האבחנה הזו למומחה בתחום (אינני מרגישה מספיק מקצועית לענות לך בנושא הזה). עם זאת, אני תוהה לגבי הצורך שלך ב"אבחנה" ובעיקר תוהה איך היא תשנה את התחושה שלך "בסופו של יום". הרי בין אם בן-זוגך מאובחן כך או אחרת, הרי שההתמודדות והקשיים נשארים, ונדמה לי שהמוקד של השאלה שלך צריך להיות עד כמה את מוכנה ורוצה להשאר בקשר כזה, למרות (ואולי גם בגלל) המוגבלות הרגשית של בן זוגך. אני גם חייבת להודות שכשקראתי את התיאור שלך פחות הייתי עסוקה בתהייה לגבי האבחנה הפסיכיאטרית, ויותר ניסיתי להבין מה את מספרת על בן-זוגך. הרגשתי שאת מתארת בחור שלמד להתייחס לדברים מנקודת מבט אינטלקטואלית, רציונלית, ולנתק את ההקשר הרגשי מדברים. אנשים כאלה נחווים לעיתים כאטומים ומנותקים, אבל הרבה פעמים מסתתרת מאחורי ההתנהגות הזו למידה ארוכת שנים של טאבו על רגשות ותשוקות, של איסור להרגיש, ולתת לזה מקום, כאילו שהעולם הרגשי צריך להתקיים בתנאים של מחתרת. מה שאני מאמינה הוא שהעולם הרגשי קיים, אבל צריך לאפשר לו ולעודד אותו לצאת לאור. טיפול או התמודדות על כך במסגרת קשר, חברי או זוגי, יכולים להיות מאוד יעילים. בהצלחה, מלי.

תודה מלי !! ראשית אני רוצה לציין שבעבר בטיפול (אני כרגע בהפסקה מסיבות טכניות) שאלתי את המטפלת שלי האם לדעתה הוא נרקיסיסט והיא אמרה שבהחלט יתכן.. אבל כעת משנחשפתי לעולם התסמונת הזאת , ואכן קראתי עליה הרבה, אני חשה שאולי זאת הבעיה, ומשום מה זה קצת גורם לי להקלה מסוימת. אם עד היום הכרתיבכך וקבלתי את זה שהוא פשוט לא יכול, אבל אולי היתה לי איזשהי מחשבה פנימית שאולי אם הוא מספיק ירצה, וכמובן שאולי זה משהו באהבה שלו אלי- ידיעה על הגורם יכולה להקל על התחושות האלו. אני כל כך מסכימה עם מה שכתבת על העולם הרגשי כטאבו, ואכן הרבה פעמים אני מרגישה שאני ממש כמו מטפלת מהבחינה שאני נותנת לו לגיטמציה לרגשות... זאת שאלה ממש מורכבת אבל אני מרגישה שאת ממש מבינה למה אני מתכוונת- האם תוכלי לתת לי עצות מעשיות להתנהגות שללי? (אגב טיפול זה משהו שהוא שוקל אבל אולי הוא אפילו לא מספיק בשל לפתיחות כזאת ובכל מקרה לא בטוח שיילך) אני מקווה שהבנת את שאלתי... לדוגמא איך לגרום לו למוטיבציה, (איך לגרום לו להבין שאם משהו לא בסדר זה לא שצריך לשבור את הכלים אלא לנסות ואולי ניתן להשתמש במילה לפייס, לחזר. כרגע הוא פשוט מתנתק... עד שאני עושה את הצעד הראשון. ואני לא רוצה יותר !!!!!!

הממ.. אני מרגישה איך האיזון הפנימי של שנים פתאום מתחיל להיות מופר בתוכי .. קולות חזקים שהושתקו ע"י שנים מתעוררים להן .. קולות חזקים שמעירים ממני זכרונות איומים .. וכאבי גוף .. ישנים . יחד עם זאת .. יש בי כמיהה עזה לנוכחות חזקה על ידי .. כזו שתאחוז בי , תכיל את כאבי .. ותתן לי כח. כזו שתצליח להתמודד מולי ולא לההרס מהזוועות שחוויתי . הקולות האלה .. מעירים בי שוב פחדים .. פחדים של קרבה , אמון .. והיכולת לסמוך. .אני מרגישה שמצד אחד אני צריכה ממש מרחב רק לעצמי , צריכה לעבד את כל מה שעולה בתוכי .. אבל כאילו רק לבד בשקט .. בלי אף אחד .. ומצד שני אני גם ככ מפחדת להיות עם מה שעולה בתוכי , מפחדת להחזיק אותו שם בתוכי .. אז אני מנסה לברוח .. להתנתק .. להתעלם .. אבל זה רק מתקיף אותי חזק יותר. הגוף בוגד בי .. מליייייייי... הוא מגיב מאתמול בהקאות וחום .. הגוף לא מסוגל להכיל את המועקות שלי לבד, וקשה לי לתת במילים את המילים המדויקות למה שעובר עליי . אני לא בטוחה מלי .. שאני בכלל רוצה לנסות לנתח את עצמי , או להבין מה שעשו לי , אני רק יודעת שאני מחפשת איזה איזון מחדש.. איזון מחדש לחוסר שיווי המשקל שמערער כל חלקה פנויה בתוכי . מלי .. את יודעת .. עד עכשיו היה לי ברור כשמש שלעולם אבל לעולם . .יש דברים שלא יפתחו מתוכי , אבל המאבק התמידי שם בתוכי בין המקום הזה שמנסה לשמור את הזוועות רק לעצמו לבין המקום הזה שרוצה להעזר , להתמך, לבכות , לאבד שליטה , .. כאילו משתנה לי ..כאילו משתלט עליי מבלי לשאול. מלי .. קשה לי ככ .. נראה לי שקשה להבין את כוונתי , אני גם לא חושבת תאמת - שאני מחפשת ממך תשובות מדויקות .אני לא יודעת מה אני רוצה . אני מרגישה בשבועות האחרונים שאני פשוט "רוויה" מעצמי .. בא לי להקיא מעצמי .. המיכל בתוכי מלא מידיי.. אני מבעבעת וגולשת החוצה .. אני מרגישה שאני אומרות בקול גדול המון תחושות , ומילים קשות .. אבל את יודעת .. זה רק ביני לביני , אני עדיין לא מצליחה להוציא אותן החוצה ממני .. הגוף מדבר במקומי - בטיפול - אני רועדת .. או שותקת .. בוכה .. אחרי אני מקיאה .. ואלה בעצם תופעות לוואי של מה שחוויתי .של כל מה שעשו בי . יש לי תחושה שאני אמנם מעיזה להתבונן בהמון מילים חודרות בתוכי .. אבל אני תוהה אם מתישהו אפשר יהיה להפסיק לנבור שם בתוכי פנימה .. אני מרגישה שההתבוננות הזו פנימה בטיפולים וניסיון הדיבור על כל צבעי התחושות והרגשות .. ה"קשת" הזו .. רק מעכבת אותי ולא מאפשרת לי להמשיך הלאה . היא תוקעת אותי במקום . כל צעד שנעשה על ידי .. מלווה בחששות איומים , בכאב , בניתוח מעמיק .. כאילו אני מצליחה לעשות זום אאוט על כל דבר קטן .. ולהתעמק בדברים .. שרק מעכבים .אלוהיייים כמה שכואב לי. אולי זה לא טוב לדבר כבר על כל הזוועות בתוכי , אולי צריך להפסיק כבר להיות מכווננים לכל מה שחוויתי כילדה .. כנערה . אולי יש רגע כמו עכשיו שצריך להודות ש"המשחק" הזה שאני נמצאת בו כבר מזמן הסתיים , שצריך להרים ידיים, ולהגיד .. "זהו, אי אפשר יותר , נכנעת , הכל גדול עליי לפחות במספר" .. כי הנה . אני שוב במקומות האלה שלפני שנה וחצי .. של להקיא ולעלות חום .. ודייי אני עייפה נפשית .. התחושות הפנימיות הן אלו שמכתיבות את הקצב שלי .. קצב ההקאה שיוצא ממני הוא ממקום כבר של חולשה , יאוש , כעס, שנאה עצומים .. התחושות הנוראיות מזינות אותי נפלא . הם הרי לא מכירות בי משהו אחר. אז מלי .. להקיא בלי סיבה או עם סיבה .. מה זה משנה ? אני רק רוצה להשתחרר משרית הכלואה שבתוכי . מהכאב הממוטט הזה בפנים . ואולי מלי , אולי בכאב הממוטט הזה , אני בעצם רק זקוקה למקום .. מקום מילוט .. מהמילים הרעות שבי . מקום לנשום אויר מחדש. כאן .. לידך .. לפחות .. כי איש השיחות שלא לא באמת כאן עכשיו. אז כבר אמרתי שאני מנותקת היום? שהמערבולת הרגשית שבי מצליחה להרחיק אותי מעצמי ככ טוב ? שאני בעצם חייבת לכתוב בכדי להרגיש ?... קיימת.. ונכון שזה תלוי איך אני אבחר להסתכל עלייה אם כמו מערבולת שהולכת לבלוע אותי .. או ככזו שתעלם כאילו ולא הייתה ? אבל .. זה בעצם .. להסתכל עלייה כאילו היא תעלם מעצמה וזה כמו בערך לבוא אלייךלכאן ולומר לך "מלי, נכון שיהיה בסדר?" ואת יודעת .. מרגיש לי בפנים כאב ככ עצום . וזה ככ מתחבר לחוסר היכולת שלי לומר לך במדויק במילים מה שעובר עליי שם בפנים. כואבבב לי . מלי... שרית

שרית יקרה. המכתב שלך מלא בכאב ובייסורים. אני חושבת כמה הורעלת וסוממת, וכמה עוד יש לך להקיא מתוכך, עד שתוכלי להרגיש נקייה, מוכנה לספוג, מוכנה לעכל ולבלוע שוב. ומול המאבק גוף-נפש הזה, שהוא כ"כ מייסר ומטלטל, אני מבינה את החיפוש אחר הנחמה וההרגעה. וכמו אדם חולה, את זאת שתרגישי, ותחווי, ותקיאי, ותסבלי מחום, אבל אני חושבת על הכמיהה למישהו שישב לידך, יחזיק לך את היד, יבדוק מדי פעם אם החום עלה, וישים לך מגבת לחה על המצח. עד שתבריאי, עד שהכוחות יחזרו אלייך, עד שתרצי שוב לאכול, ללכת, לחיות. ובינתיים, אני כאן, כמה שתצטרכי, עד שתרגישי יותר טוב. מקווה שהלילה יעבור בשלום, ושתרגיש מחר קצת יותר טוב. לילה טוב, תחזיקי מעמד, מלי.

מלי יקרה .. ככ יקרה.. תודה לך , באמת תודה רבה, שאת כאן , מלווה אותי , בימים ככ קשים ..בא לי לבכות .. דמות האמא שלך ככ חסרה לי , הנוכחות מולך מרגיעה.. הרגשתי ככ לבד ,ככ מבולבלת בתוכי .. קראתי אותך כמה פעמים , ונדהמתי בתוכי .. איך..?.. איך היא עושה את זה שוב ?.. איך.. היא מצליחה שם מרחוק לחדור אליי .. ולרכך את המקום הפצוע רק במילים?.. נעים ככ שאת פה .. את מזכירה לי את הימים שהרגשתי בטוחה ככ בידיה של ליאת פה ..בזכותה הצלחתי להביא את עצמי לטיפול ובכלל .. להתחבר להמון דברים .. הרגשתי שאני יכולה להקיא את הכאב שלי .. ויהיה תמיד מישהו חזק יותר ממני .. שיחזיק אותי .. שיחייך וירפא מעט את הכאב ה"בולע".. שדברים יכולים להאמר מבלי להרוס את הצד השני , זו הייתה אבן דרך חשובה בתהליך שלי עם איש השיחות , שעדין נבדק על ידי :-)..בכל אמצעי מבחן המשוכללים שלמדתי שנים..:-) תודה .. לפעמיים אני תוהה .. ביני לביני , איך אפשר בכלל להבין אותי אם אני לא מבינה את עצמי .. את דרור ודוד .. מדהימים .. עושים עבודה נפלאה כאן.. אני זוקפת את כברת הדרך שאני עוברת .. בזכות החום והאהבה במילים שלכם, בזכות היכולת שלכם להאיר ולתת עוד צידה לדרך. התחושה של הכל חשוך בצד השני .. ככ מאיימת .. לפעמים אני מרגישה כאילו אני ממש נושמת חושך לתוכי בכל מה שעובר עליי אני משתדלת לאפשר לעצמי להאבק וברגעים האלה .. ממש לגרור את עצמי לכאן גם אם בלי מילים ..כדי לקבל אור קטנטן ..מחדש.. כדי לא ליפול ולא לקום יותר. תודה! עכשיו , עוד משהו , שאלתי את דוד את השאלה הזו .. ובגלל החלפת משמרת היא לא נענתה .. אשמח את דעתך , מה את חושבת .. "מה הכוונה שמטפל אומר.. "אני מרגיש את העייפות שלך .. שאני כבר חווה אותה ממש בתוכי ".. אם אני מרגיש אותה .. אז אני מניח שאצלך היא בעוצמות גבוהות יותר ".. לא מדובר בעייפות ממני, מלי .. אלא בהזדהות של תחושת העייפות שבי , האם מטפל יכול להזדהות עם תחושות של מטופל בלי שיעברו מילים או תוכן בינהם?.. האם מטפל יכול ממש להרגיש את המטופל למרות שאין משהו במפגש שמדובר .. אלא רק תחושות קשות של המטפל .. כמו חולשה , עייפות ,יאוש , כאב ?.. ואם כן איך זה קורה?.. מלי .. שוב - תודה רבה , הנוכחות שלך מיטיבה בתוכי ופה בפורום . . וזה לא מובן מאלייו עבורי , את ככ עשירה ..ומחממת את הלב .. שככ מכווץ.. באמת נעים שאת פה . די אפסיק כי הדמעות באמת שוב באות .. שולחת אלייך יד קטנה שמחבקת . שבת טובה . שרית

מלי שלום, יש לי כמה שאלות עקרוניות ואולי קצת אישיות ואודה על כל התייחסות. האם את בעד או נגד תרופות (להקלה על דכאון אצל אדם מתפקד) ובאילו מצבים? האם את מפנה מטופלים לטיפול תרופתי או מחכה שזה יבוא מיוזמתם? והאם כשאת מפנה, במידה שאת מפנה ליעוץ פסיכיאטרי, "היד יותר קלה על ההדק" כשמדובר במטופל זר, לעומת למשל אם זה היה קרוב משפחה?

שלום ליבי. השאלות הללו חשובות מאוד. באופן עקרוני אני בעד עזרה בתרופות בעת הצורך, ובהחלט מאמינה, כמו גם נשענת על מחקרים בתחום שמראים שהשילוב של פסיכותרפיה (שיחות) וטיפול תרופתי הוא היעיל ביותר להתמודדות עם דכאון וחרדה. אני מאמינה שאדם בדכאון או בחרדה הוא אדם שסובל, ושיש היום אמצעים בטוחים ויעילים להקל את סבלו. ממש כפי שאדם שסובל מכאבים ייעזר בכדור, כך בעיני יש מקום לעזרה גם סביב בעיות נפשיות. אבל אני חושבת שבסופו של דבר זו החלטה שצריכה להיות מותאמת לאדם ספציפי. יש אנשים שהאופציה הפסיכיאטרית מאוד רלבנטית לגביהם, ויש כאלה ששוללים אותה מכל וכל, בשל טיעונים שונים, שקשורים לאופי ולמבנה הנפשי של האדם, ושאני מאוד מכבדת. למשל, יש מטופלים שטוענים שייתכן כי הטיפול התרופתי יסייע להם בהתמודדות עם הדכאון, אבל ייפגע בבטחון או בדימוי העצמי שלהם. מטופלים אחרים מדברים על חיפוש אחר תחושת ההישג שבמאבק דרך תובנה בלבד, ויש כאלה שמתייחסים לסטיגמה או לפחד מתופעות הלוואי. למרות שלדעתי האישית אלה סיבות שאפשר להתווכח עליהם, אני חושבת שבסופו של דבר זו צריכה להיות החלטה שהאדם שלם איתה. בד"כ האופציה התרופתית עולה בטיפול כשברור שהאדם מסתובב עם תחושות קשות. אני מרגישה בנוח לברר זאת עם המטופל, למרות שהרבה פעמים ההתלבטות או ההחלטה על כך באה עוד לפני שאני מעלה זאת בחדר. ולגבי ה"קלות על ההדק" - באבחנות שכיחות כמו דכאון וחרדה, אני מתרשמת שבד"כ אין בכל מקרה עיכוב במרשמים. אני מניחה שתלונה על חרדה או דכאון בביקור אצל פסיכיאטר תסתיים בד"כ במרשם מתאים. בהצלחה, מלי.

מלי, אני חושבת שתשובתך לליבי בענין הקלות על ההדק לא קבלה התיחסות שתאמה לשאלתה.אני מניחה שהיא התכוונה לקלות שבה מופנים מטופלים לקבלת תרופות-באופן כללי,אך כשמדובר במטופלים מקורבים יותר(משפחה, חברים) השיקול הופך להיות כבד משקל יותר. לגבי הרופאים האמורים לתת מרשמים, אין לי ספק בענין הקלות בו הם רושמים את מרשמיהם... אישית, אני מתעכבת על אותה נקודה, מאחר ואני, ואת וכולנו, יודעים,לאיזה תהום יכול לדרדר אותנו שימוש בתרופות, (ואני מתכוונת גם לתרופות למחלות אחרות, אבל בעיקר לתרופות פסיכיאטריות).ולא הייתי מזלזלת בשום שיקול ,שאת הצגת לגבי אלה המתנגדים לתרופות. שיהיה יום טוב. שבת שלום.

הי מלי וכולם, כבר זמן מה שלא פתחתי הודעה שלי, וגם זה נראה לי הרבה יותר מידי... וכן, זה באמת יותר מידי, אך מקווה שניתן יהיה ללקט משהו בכל זאת, למרות ניסיונות העיוור שלי, כלומר, אם כך ייבחר. רציתי לספר על בוקר עם תחושה אופפת סביב, בו אני מרגישה באופן מיוחד וקיצוני זרה, דחויה, לא מוקשבת, לא מובנת, מוחרמת, נענשת על חמדנותי האינסופית. על תפיסת המקום המנופחת. נגעלת מצורך ההתערטלות הזה. איכס. הנה ברקע נשמע גם אותו צד דסטרוקטיבי שחוגג ששוב זאת החוויה. מנסה לחשוב לי אולי מישהו כועס ואני אפילו לא יודעת על מה, אולי כי פרצתי. אולי כי החרבתי. השמדתי. מהכיוון האחר, גם חושבת לי שאולי עוקפים אותי בסיבוב, נמנעים ממתן תשומת לב שהיא, כדי לא לעורר קנאה באחרים. או סתם כי נגעלים, נרתעים. זו תחושת עבר של חיים, סיפור ארוך שסופר אך ורק בחדר אחד, ויישאר בכספת ההיא. זו תחושה שעמי בכל מקום. כאן, בטיפול, בעולם. פנימי וחיצוני. באותן העוצמות שתחת עין המיקרוסקופ שלי... אותה קשירה מצערת ולא הכרחית. והייתי מעוניינת לשאול (וגם הכי לא) אם זוכרים שאני מופיעה אי שם מעת לעת. אוף, משחק המחבואים המפורסם והמעצבן ברמות. לפעמים הייתי רוצה לדעת האם הדברים שהתחילו כטוב בי והפכו בתוכי לרע מושלם, האם הם נשמרו והחוזקו שלמים יותר אצל האחר. הייתי רוצה להרגיש דאגה, וישאלו מה שלומי. אוי. זו אחת מהשאלות שיודעות מאד לפרק אותי ולהריץ תהליך של מחיקה. לכן היא גם לא נשאלת בטיפול שלי, למרות שאני מנסה להזמין אותה כל-כך. ובחוץ בכלל, הברחתי כך, שגם אחרים בעולם לא מעיזים לשאול, גם לא לומר כל מיני דברים אחרים כמו מה שקשור למה שאזכיר בהמשך. כל תשובה, תגובה שלא אקבל, כלומר, בעיקר התשובה לכיוון החיובי, על אחת כמה וכמה מול האינטרנט שמאחורי קיר מגן - תיהדף ולא תיתפס. גם על כך קיבלתי פרשנות בטיפול שלי, מה שנאמר כאן כבר עבר דרך השיחות, ואם עדיין לא אז יגיע לשם. ולא שאני מספיק מבינה בכלל. אז רק לשם שיתוף - קשה לי להבין איך זה שמישהו יכול לשאת חלק ממני בתוכו. שוב, אותה חרדה שהתכולה שלי תפרק את מי שמולי. שוב אותה חרדה מקרבה מוגזמת. היבריד בולעני משותף ללא גבולות. גם בכיוון ההפוך זה מתפרק. מאבדת לגמרי את האיש שהכי עזר לי, והכי קרוב, כאילו לא היה כלום. אולי יודעת לדקלם ולערוך רשימה של "היה אחרת", מנותק מרגש. לא מדבר אליי. אני גם יודעת שככל שאנסה להחזיק בעצמי, כך גם אהיה יותר כבדה עבור האחר. ככה גם נראית ההודעה הזאת שלי, כמעט ככל הודעותיי האחרות. נראה לי... כואב מאד שמעולם לא הייתי הכי חשובה למישהו כנפרדת. כלומר, ממש ממש. ונורא שאני לא מצליחה להתפשר על משהו שהוא פחות. פחות במידה ניכרת. גם בטיפול, אני רק מטופלת. משאלתי להיות הילדה המאומצת, או, מין סוג של (גם) שוליה חיוני. שמישהו יאמין בי ובמעט עתיד שעוד נשאר. יאמין וגם יישאר. ליד. עוד מעט מגיע היום הרשמי שבו חורבנתי (וסליחה על המילה) לעולם מתוך סביבה רעילה ביותר ובטרם עת. אני יודעת שהאמירה העקומה הזאת, התפיסה הזו, והדחייה מכל וכל של העובדה שהיו שם שניים לפניי, שניים שהתחברו ויצרו, ואולי גם היה ביניהם קשר, היא כמו פצצת אטום לחיים שלי. גם זה. מלי, זוכרת את השינויים החיצוניים עליהם סיפרתי? זה לא פשוט. מעט אחרי, עבור עליי ימים בהם הכל הוקא (פיסית ממש) החוצה. ואני מאלה שעל פי רוב שומר חזק בפנים שלא ייצא משום חור. אבל כל הדברים הללו, נחווים ממש כפריצה אלימה פנימה. אם מישהו זוכר, כתבתי פה פעם כמה רציתי כבר להיות חולה, אז הייתי, קצת, אבל זה לא באמת זה... לא הייתה התרת שליטה על באמת. אז, מלי, אחרי הקדמה ארוכה, שמסבירה אולי קצת מאין באה שאלתי, אנסה לשאול "שאלת פורום". ייתכן שהיא נשמעת פרנואידית במידת מה. זאת שאלה שהתכוונתי להפנות לכאן לפני כשנתיים בעיתוי מסוים. לא שאלתיה. גם לא שאלתיה בעיתוי שאולי היה יכול לעזור לי לסגור משהו פתוח (לפחות בפנטזיה), ופספסתי... אהממ אהממ... האם ישנם מצבים מול הפורום (מעבר לסיבות שונות אחרות, נגיד, מגבלות זמן ועומס או מצב רוח שקשור לעניינים אישיים) בהם את בוחרת באופן מכוון להגיב תגובה זעומה מכפי שאולי היית רוצה או לא להגיב בכלל כדי א. לא לעורר קנאה מוגזמת בקרב המשתתפים האחרים, אולי גם מול מטופליך שייתכן שעוברים וקוראים כאן ב. כדי לשים גבול לחמדנות ג. כי עייפנו, כי תגובות נזעמות שלנו הורידו לך את החשק ושאבו יותר מידי אנרגיות חיובית (בדרך כלל, כמו שאני מכירה, כשמישהו זועם ובועט, הוא פעמים רבות גם הכי זקוק לעזרה וקירבה, ובדרך כלל, גם בטיפול, הוא באמת מייצר תחושת דחייה. מתארת לעצמי את הצד שממול שכנראה מה שהוא יכול לעשות זה להישאר ליד ולחכות) בתמצית - מחפשת גיבוי, הגנה ומגע בטוח עוד לא שם, אבל היי, הגשם בא. גשם גשם גשם. (כשאני מדברת כך, מזכירים לי שאני גם אוהבת את החיים, לא'דעת) בי, תודה וסליחה, אני יודעת שזה נורא עמוס. קצת מתקשה להבין למה מעלים וגם קוראים הודעות ארוכות כאלה ולא מבקשים ממני לרחם ולהתחשב או לשלוח אותי לכתוב לעצמי, כי כאן לא המקום. בינתיים אני כך עכשיו ולא מצליחה לצמצם את הגודש. (אשת בוקר)

אשת בוקר יקרה. קראתי את המכתב שלך בנשימה אחת, ניסיתי להיות ערה לתחושות שאת מספרת עליהם, לשמוע מה את אומרת, ויותר מזה - מה את מבקשת, במילים שבחרת וגם "בין השורות". את משאירה אותי מהורהרת לגבי הקרבה והמרחק, ולגבי התחושה (שהיא כנראה כבר כמעט ידיעה) שלך, הראשונית כ"כ, שלא נספגו בך חוויות מספיקות כדי לטעת בך את ההרגשה הבסיסית שאת ראויה, שיש לך מקום, שאפשר וכדאי להיות איתך, ואיתך אני מתכוונת במלוא מובן המילה - עם החלקים השונים שבך. ונדמה לי שאת מבקשת ממני ( ודרכי מעוד אנשים) מאחורי כל המילים והתיאורים, שאפנה לך מקום - כאן בפורום, אצלי בלב. אני נזכרת פתאום איך בגן הילדים הגננת הייתה שומרת את הכיסא שלידה לילד מסוים שבחרה, וכמה גאווה וסיפוק היו כרוכים בלהקרא לשבת לצידה. אני חושבת שבהרבה דרכים את מבקשת "שישמרו לך כיסא", ושבאופן כלשהו שתדעי שיש לך מקום, שאת מוזמנת, שהנוכחות, כמו גם ההעדרות שלך, מורגשת ומשמעותית. לכן, הכי פשוט, אני כן רוצה לשאול אותך מה שלומך, איך את מרגישה, וגם אם לא תעני - לאחל לך מעומק הלב לילה טוב וחמים. להתראות, מלי.

מלי יקרה, מתי נוכל לקרוא ככה סתם תשובה קונקרטית שלך, לא *רק* אינטרפרטציות? ;-)) סליחה אם אני נשמעת בוטה, אבל אני באמת שואלת...

מלי יקרה, עכשיו ביכולתי להשיב בצורה קצת יותר נורמאלית אז הנה עדכון קטן של אחרי - את מה שרשמתי בהודעה, שאני מניחה שתופיע מאוחר יותר (RE: לכולכן) הבאתי לפגישה הטיפולית, ושם, כמו בשיחות היקרות מפז, נערך דו שיח שלם וטוב. מה שניסיתי קצת לנסח ולחבר בבוקר הייתה הכנה די טובה לעצמי (ותודה לפורום ששימש לי כמיכל זמני). ערכנו את הפגישה קצת אחרת הפעם. השתדלתי לעשות הרבה מאד עבודה על הנפש ביממה האחרונה. אז קודם כל, את מוזמנת להיות שותפה. כמובן, אם בא לך. וחוצמזה, ובואי נגיד את זה ישיר, התסכימי לאחל לי עוד-מעט-יומולדת-שמח? התשמרי לי מקום? בקצב שלי? בשעות שלי? את יודעת... הן לאו דווקא שעות הפריים טיים והרייטינג הגבוה של הפורום... אז... אם בכלל ולכשארצה? את כמובן צודקת וכוונתי אכן לאמירה כללית, או כפי שניסחת - ממך ודרכך מאנשים נוספים, שגם "הם" צריכים להתלכד עם קול פנימי שבי. הקול הפנימי, בו רגשותיי תלויים יותר... את ברכת הלילה טוב וחמים לקחתי לי שוב, והלוואי שאחזיק מעמד בסופשבוע, ושאצליח להחזיק קצת יותר דברים סופיים, ממשיים, ולהיות פחות בעולם האינסופים השמור לדמיון. מקווה גם לשמור על געגוע, והלוואי שאוכל כבר לממש דבר מציאותי קצת אחר וחדש. עוד דבר פצפון אחד. להת' ותודה על אוזן קשבת. הקשבה אינה דבר מובן מאליו... (אשת בוקר)

הי כולן ותודות רבות על התגובות המגוונות (אוהבת מאד כל מיני תגובות - ההצטרפות של החברות הייתה ממש מתאימה לי, ומאמינה שלפרקים היא יכולה לעזור ולרפא במקומות קטנים ומשמעותיים יותר מתגובת איש מקצוע) אז קודם כל, כן, כן... "אנחנו הגננים" :-), אהלן ובוקר אור. מקווה שחכימא הבינה בקטנה, גם מכאן וגם (חושבת...) קצת מתוך גיחה אחרת שלך. "מה שלומך" כמו גם לומר "איזה כיף לראות אותך", הם משפטים חמקמקים, אולי במיוחד כאשר מדובר בנוכחות בפורום כזה, באנשים רגישים כל-כך, שמחפשים מגע עדין, בטוח, מדויק, ניתזים למרחק ממגע. אבל באמת כיף לפגוש, גם בנסיבות כאלה, גם באחרות, ואני באמת חושבת על שלום אחרים, גם מבלי להעז לשאול ישירות. הסתבכתי... שנית, באמת חשבתי ששאלתי שאלה קצת יותר קונקרטית, היא נבעה מתוך דברים שבמהלך הזמן ראיתי קורים כאן ובפורומים אחרים, אך באופן ספציפי אקשור אותה אליי ובהמשך לתגובות האחרות שבעץ. דווקא יצא יופי. לא שאלתי לגבי תגובה זועמת = כועסת, אלא לגבי תגובה זעומה = קטנה = קצרצרה. כלומר, מילים חמימות, מזמינות וחייכניות בהחלט, אבל רק כמה. ספורות. אולי מידי מדודות או טיפה'לה מאופקות (אני מניחה שכאן אני מריצה פרשנות שנוגעת לעולמי...). חושבת שכאן אני מקנאה מאד ביכולת לשים גבול ולשמור על עצמך. מאד. טוב, אם כן, ולדוגמא - מילים שיכולות להתפרש כמו : "קיבלת מספיק, מה שתקבל עכשיו יהיה קצת, אחרים מחכים בתור". (זאת הנקודה של הגבול לחמדנות - האם מוקדם/מאוחר מידי, האם מעט/יותר מידי... וגם היא מעורבת בקנאה...) או "אתן לך רק מעט, כי אם אתן מילים גדולות יותר זה יזיק למישהו אחר, או לך עצמך, בכך שדבריי יעוררו תגובות תוקפניות מהקהל (זאת הקנאה) ואני... תמיד מרגישה שמעט מידי מידי וחסר. מלי, זוכרת את הילדים הגנבים והציטוט היפיפה שהבאת? אז אני באמת גונבת (בתחושה). וזו בדיוק הבעיה. כי אם אני לא מבקשת, אז אני לא מרגישה שקיבלתי, ואז גם גניבה לא נותנת מאום... והולך ומתעצם. מלי יקרה, הנה הסבר קט נוסף קצת בהמשך לדברייך - אחת הבעיות המרכזיות, שמדברות את הצדדים שנפגעו לעומק, היא שלא הייתי יושבת על אותו כסא בגן אף לא פעם (מעבר לעובדה שמצחיק קצת שזה קורה איתי, שנשארתי גנון כבר שנים וגם באמת בגיל הכרונולוגי אני מבוגרת מרבות כאן). אז לא הייתי יושבת עליו אפילו לא בלכאורה יום מיוחד שיש לכל אחד ומגיע תורו, בדיוק בגלל אותה קנאה, שמגיעה למימדים הרסניים. כי מבחינתי אם הניצן יציץ ראש, תהא שם איזו כמיהה, יצר - יתנשא קולה ויסקול אותו באבנים. אותה הקנאה גם תוביל אותי בפיתוליה לתת לכל אחד אחר לשבת על הכסא, רק לא לי. כביכול כך הילדה "שולטת", ברגש הקנאה, אבל, כאמור, מה שקורה הוא הפוך. אז החרדה שלי היא מה יהיה (מבחינת הקנאה ההרסנית, ובוודאי שאני מדברת כאן בעיקר על קולות פנימיים שבי, ועל הזדהות עם קולות חיצוניים בעלי תגובות מאותו כיוון). אז מה יהיה אם המילים שינתנו לי בפרהסיה הן מילים ישירות מובהקות שלא מפחדות מאיומי הסביבה כמו: "אני אוהב אותך, או את בלבי, בואי שבי לידי, את שותפה" ולא מילים עקיפות כמו "את מביעה את המשאלה לתפוס מקום או כל מיני משפטים שמתחילים במילה את ואת". המטפל שלי, שאני מאמללת, "חטף" כבר על זה. "נו די, תגיד משהו ישר ולא ממרחק..." קול מוכר... אני חושבת... "סדנת חינוך למטפל" ... אבל, אני גם יודעת שיש דברים שלא נאמרים לי ישירות מתוך מחשבה עמוקה שהן לא יתפסו אותי במקום שיכול לקלוט אותן מבלי להפוך מיידית לביוב. אני באמת לא בטוחה אם תשובה קונקרטית תיתן לי משהו. אבל לפחות ההתרחשות בעץ נתנה לי את האפשרות להוסיף מילים, לקוות שיקראו. לא האמנתי שאצליח בכלל לנסח תגובה, וממש בכוח הרמתי את עצמי לחשוב ולרשום. זה עצמו עזר לי מאד. ובכל זאת, תמיד טובות לי תגובות מבחוץ. היי, לא ליפול בפח שאני מסתדרת לבד. אני לא באמת... מלי, והמשתתפות האחרות שהצטרפו ועזרו מאד - תודה תודה. ואין לכן מושג עד כמה אני מעריכה דברים אמיתיים. שיעוררו רגשות ככל שיעוררו, אבל אמיתיים... בוקר (אשת בוקר)

אשת בוקר. כתבתי לך כרגע עוד הודעה, שנראה לי שעונה ממש על מה שייחלת לו בהודעה כאן (אני מקווה לפחות...), אבל רוצה רק להגיד לך משהו קטנטן לסיום - אני חושבת על הצורך שלך למגע, רגש, אמיתיות, ובטח כבר פירשו ושיקפו לך אותו אין ספור פעמים (אפילו אני...), והפעם דווקא חשוב לי להגיד לך שכשאת כותבת זה מרגיש הרבה פעמים אמיתי, ורגיש, ומעורר רגשות, ואני בטוחה שזה משקף משהו ממי וממה שאת. מקווה שתצליחי לקבל או להרגיש חלק ממה שאת מעניקה... לילה נפלא ו... תודה! מלי

למלי שלום רב אני נהנת לקרוא אותך בפורם. אני בטיפול כשנתיים וחצי, אני מאד מאד מאד אוהבת את המטפלת שלי ממש עד כאב. למרות שהיא אמרה לי שאני מאוד חשובה לה, אני לא מאמינה לה וחושבת לעזוב את הטיפול. כאשר אנחנו מדברות על עזיבת הטיפול היא נותנת לי להחליט וזה מרגיש כאילו לא אכפת לה ממני. האם לעזוב את הטיפול.

שלום נ. ראשית, תודה על המחמאות. אני שומעת אותך עסוקה באהבה של המטפלת שלך אלייך ובשאלה עד כמה זה הדדי. למרות שהמטפלת שלך הגיבה לשאלה שאת מסתובבת איתה, עדיין את חשה לא בטוחה ולא רגועה. אני חושבת שחשוב מאוד להבין את מה שקורה לך כעת בטיפול כדרמה של יחסים שבזכותה אפשר, כנראה, לראות, מה מעסיק אותך בתוך קשר, מה גורם לך לאי שקט, ומה הופך את הקשר לקשה, מכאיב וכמעט בלתי אפשרי עבורך. אני חושבת שאת מעלה שאלות משמעותיות כמו: האם ניתן לאהוב אותי? איך אדע אם באמת אוהבים אותי? אם אני מרגישה לא אהובה, איך אני מתנהגת בקשר (עוזבת? נשארת ונאבקת על מקומי)?. אני חושבת שהקשר עם המטפלת מציף גם שאלות רחבות וכלליות יותר כמו: מה את צריכה בקשר, מתי את מרגישה לבד (למשל, אולי דווקא כשנותנים לך להחליט ומכבדים את הקצב שלך, כמו שכנראה המטפלת שלך עושה עכשיו, זה מותיר אותך בחוויה שלאחר לא אכפת), מתי את לא רגועה, ואיך את מתנהלת בקשרים כשאת מרגישה לא רגועה, דחוייה, כועסת וכו'. אני חושב שיש לך הזדמנות נפלאה כעת להתעמק ולהבין יותר את המקומות הללו, שבוודאי משפיעים מאוד על חייך. בהצלחה, מלי.

היי מלי .. גם לי מאוד מפריע "חוסר ההדדיות " בקשר על הפסיכולוגית שלי , אני לא מבינה איך אפשר להראות ולהשליך מהקשר הזה על קשרים אחרים , כשבשאר הקשרים בחיי אני לא משלמת למישהו להקשיב לי , הוא משתף אותי באותה מידה שאני משתפת אותו . אני בכלל לא מרגישה שמה שקורה לי בקשר עם הפסיכולוגית שלי דומה למה שקורה לי בקשרים אחרים . זה קשר שמאוד מתסכל (אצלי במהלך השנתיים פלוס של טיפול היא מעולם לא אמרה לי שאכפת לה ממני או משהו בסגנון ) , אני מאוד תלוייה בה , אבל אני מרגישה ממש רע עם זה שאני קשורה אליה , בעוד שמצד שאני אני בסה"כ עבודה שלה . בגלל שאני לא יודעת כלום על הצד השני , אני מרגישה מאוד לא נוח לשתף אותה . ברור לי שלא באמת אכפת לה ..(אני לא כועסת או מבקרת .. סתם מתוסכלת מזה שאני תלוייה בקשר שהוא לא אמיתי ).אני באמת מנסה להבין , איך התסכול הזה אמור לעזור לי לפתור בעיות אחרות ..כשזה רק גורם לי להרגיש יותר ויותר רע עם עצמי ??

מסתבר שזו טכניקה , או כרוניקה ידועה מראש. המטפלים אומרים שהם אוהבים, חושבים עליך, יש פה הרבה אשליה לטעמי,כי הכל נעשה לצורך נחמה פורתה לזמן קצוב, והתחושה כאילו את שבויה בידי המטפלים. אומרים לך תחליטי את, כאילו שרק המטופל בטיפול, איפה מקומו של המטפל? יש כל הזמן דו שיח ולא מונולוג. לכן עם כל הכבוד צריך להתיחס לדברים בארבון מוגבל.

שלום בר. אני חושבת שאת מביאה את הקול של חוסר האמון וחוסר הבטחון במטפל. מנקודת המבט שליי, הקשר הטיפולי בהכרח מעלה רגשות אצל שני השותפים. לא תמיד הרגשות דומים, וגם לא תמיד הם (רק) חיוביים, ולדעתי מטפל שמוכן להתייחס לכך מחד, ומטופל שמוכן (באמת) לשמוע זאת, מאידך, בהחלט יכולים לנהל דיאלוג משמעותי, ובעיני גם טיפולי מאוד, בנושא הזה. אני מפנה אותך גם להמשך התשובה שלי בשרשור הזה, שנדמה לי שמרחיבה קצת יותר בנושא. לילה טוב, מלי.

מלי, בוקר טוב, האם יש הפרעה כזאת של צורך כרוני לשאול שאלות כל הזמן? ברור שנובע מחרדה, אבל כשזה כבר מופרז , זה יכול להיות קשור לo.c.d ? והנה , שוב זה קורה לי.....

שלום איקס יקרה. אני מאמינה שהצורך לשאול שאלות מעיד על אי שקט פנימי, ועל נסיון למצוא בחוץ הרגעה או נחמה, שאולי קשה לבסס מבפנים. זו גם דרך ללמוד את העולם ועל העולם, ולפעמים שאילת שאלות היא דרך חשובה להכיר את המסגרת והחוקים. אני חושבת ששאילה מרובה של שאלות יכולה לנבוע מכל מיני סיבות: קושי להרגע, דאגנות או חרדה, חיפוש אחר קשר וסוג של מגע וכו'. ובאופן אישי - נשמע לי שאת מבררת או מודאגת לגבי עצמך, ואשמח לחשוב איתך יותר במה את עסוקה, איך ניתן להבין את העיסוק והשאלות, ומה יכול להרגיע אותך. לילה טוב, מלי.

שלום ד"ר מלי אשמח אם גם את תוכלי להשיב על שאלתי הנוגעת לבן זוג עם מאפיינים "יחודיים" וקצת מפחידים למען האמת תודה ...

מבולבלת שלום. אנא כתבי שוב את שאלתך ואשמח להתייחס. להתראות, מלי.

ריגושים- הודעת המשך לא קיבלת?

רוצה לשאול אותך משהו .. מה הכוונה שמטפל אומר "אני מרגיש את העייפות שלך .. שאני כבר חווה אותה ממש בתוכי "..אם אני מרגיש אותה .. אז אני מניח שאצלך היא בעוצמות גבוהות יותר .. לא מדובר בעייפות ממני .. אלא בהזדהות של תחושת העייפות שבי , האם מטפל יכול להזדהות עם תחושות של מטופל בלי שיעברו מילים או תוכן בינהם?.. האם מטפל יכול ממש להרגיש את המטופל למרות שאין משהו במפגש שמדובר .. אלא רק תחושות קשות של המטפל .. כמו חולשה , עייפות , סחרחורת ?.. ואם כן איך זה קורה?.. אשמח לשמוע אותך .. זה חשוב לי . חוצמזה , חזרתי מטיפול עכשיו .. נראה לי שהגעתי מבולבלת מאוד .. והצלחתי להשאיר את הבלבול אצלו .. ולי נשאר קצת מקום בתוכי .. מבין איכשהו :-) תודה על ההקשבה. שרית

שרית יקרה. התחלפו המשמרות... אם חשוב לך לשאול אותי, אנא כתבי לי את שאלתך ואשמח לענות. להתראות, מלי.

אני אפילו לא ממש יודעת מה אני רוצה לרשום , וגם אין לי כל כך כוח .. רע לי , גם שכאילו הכל בסדרמבחוץ, מבפנים הכל ריק וחסר משמעות , רע לי , מסובך לי לחיות גם אם מהצד זה ניראה שהכל הרבה יותר מבסדר אצלי אני חושבת שיש אנשים שאי אפשר לשנות , אני לא יודעת למה אני ככה ,גם אחרי שנתיים וחצי בטיפול זה לא עוזר , מעבר לזה שמאוד נחמד לי להיפגש איתה כי נקשרתי אליה , אני לא חושבת שזה יכול לשנות אותי , או את העבודה שפשוט רע לי .. ואני אפילו לא יכולה להסביר מה זה בדיוק ,סתם חוסר חשק כוח ומוטיבציה לחיות .. ואני לא מצליחה להבין איך טיפול אמור לשנות את זה ? כי זה פשוט לא קורה ..

שלום לאחת טוב לראות שלמרות חוסר הכוח את מצליחה בכל זאת לכתוב. את מתארת מצב קשה, המטעה אנשים מבחוץ אך משאיר אותך בתחושה של ריקנות וייאוש בפנים. נראה לי שכפי שהצלחת למצוא בתוכך את הכוח ולשתף כאן, כך חשוב שתשמרי על התקווה, ולו דרך ההליכה הקבועה לפסיכולוגית. ואת צודקת - הטיפול לא אמור לשנות את מה שאת מרגישה. זה משהו שרק את תצליחי לעשות, אבל - בעזרת הטיפול והמטפלת. וזה שיש לכן קשר טוב אומר המון, בעיני, וגם מעלה את הסיכוי לשיפור בהרגשה שלך בהמשך. רק צריך עוד סבלנות.. להתראות דוד

נשברתי התפרקתי נופצתי לאלפי רסיסים פוגעת ללא הכרה ליבי מדמם ללא הפסקה והכול כואב כל כך כואבבב אלוהים יש יותר נמוך מזה גם הסוף הוא כמעט סוף אז מתי יהיה סוף מתיייי כזה ששם נגמר באמת שאין חזרה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שלום נקודה אני שמח שחזרת לכתוב כאן אך כמובן מצטער לקרוא על הסבל שלך. מקווה שלפני הניפוץ תספיקי להתאחד ולמצוא את המיכל המתאים להחזיק ולאחות את רסיסייך וחלקייך. עדיין מקווה שתגיעי לסוף כמה שיותר באיחור. להתראות דוד

שלום אני אם לילד בן 10 אשר יש לו בעיות התנהגות ואומלץ לי לעשות לו איבחון פסיכולגי קליני מהו איבחון זה והאם אני יכולה לקבל המלצה על פסיכולוג קליני טוב אני מתגוררת באיזו הצפון אודה על כל עזרה

שלום גלית אבחון פסיכולוגי קליני הוא אבחון הכולל סדרה של מבחנים פסיכולוגיים והמיועד לתת תמונה מקיפה ומעמיקה של הפונה, מתוך התחשבות ביכולותיו, אישיותו והשאלות הרלוונטיות לאבחון הספציפי. אני יכול להמליץ בחום על ד"ר מלי מרקיביץ, אחת ממנהלות הפורום, המטפלת באזור חיפה והמנוסה באבחונים אלה. את פרטיה ניתן למצוא באתר, משמאל. בנוסף, את יכולה לפנות לשירות הפסיכולוגי חינוכי (שפ"ח) הקרוב למקום מגורייך וגם שם ניתן לעשות אבחונים מעין אלה. כמו-כן, כל אחד מקוראי הפורום, היכול לספק המלצות נוספות, מוזמן לשלוח אותן ישירות לכתובת המייל שלך. בהצלחה דוד