פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לך, אנ ירוצה שתעזרי ל ילהבין מה קרה לי בתוך הטיפול. אחרי שנתיים ושבעה חודשים של ניסיון "להכנס" לטיפול, אני צרגישה שלא עשיתי כלום חוץ מלעבוד על הקשר ביני לבין המטפלת.!! כל הניסונות שלי להיפטר מהפחד של לפני הפגישה/בתוך הפגישה/ממנה ...לא הצליחו. כל הניסיונות לדבר על מה מפחיד אותי שם, על זה שהיא תמיד מאשימה אותי, ע לזה שאני יוצאת עם הרגשה רעה...לא עזר, היא תמיד הצליחה לצאת "נקייה" מזה, ואני תמיד האשמה, אפילו אם הוכחתי לה שהיא טעתה, הייתה מוצאת כל מיני דרכים להגיד לי בעקיפין שלא טעתה. אני תמיד הרגשתי שיש מאבק כוחות סמוי בינינו (וזה לא קרה בקשרים אחרים). אחרי כל פגישה הייתי עייפה פיזית, וגם נפשית, והרגשתי הקלה ביציאה מהחדר. גם הישיבה שלי הייתה מתוחה, מפוחדת (מהחשיפה ומהתכנים שיעלו - אני תמיד מנסה להסתיר דברים מהסביבה שלי ולא אוהבת לשתף, אז כל מידע שהיא הוציאה ממני היה כאילו שהיא קורעת אותי לגזרים). לקחתי עכשיו חופש (אני רוצה לבדוק איך אני בלעדיה), דבר שלא מצא חן בעיניה. ויש בינינו עכישו נתק מוחלט (היא מחכה שאני אתקש ואני מחכה שהיא תתקשר ואני כבר עייפה מזה). סיבת החופש גם התלות, וגם היא אמרה לי שהיא מרגישה שאני מתייחסת אליה כאל אמא, ומתנהגת כם ובגלל זה אני מפחדת ומתעצבנת ממנה. אז בכדי לבדוק עצמי, לקחתי החופש ואני מרגישה שקט עכשיו. ממש שקט. נכון הרבה דברים צקועים אבל אין לי את "הרעש" הזה שאחרי הפגישה שלפעמים נשאר איתי כל השבוע. האם הצעד שלקחתי היה נכון או היה בריחה? מה דעתך על התנהלות העניינים תודה

שלום לך. אני חושבת שאת מתארת סיטואציה שבה הטיפול, שאמור להיות מקום מלווה, בטוח, מתבונן, הופך להיות לזירה של מתחים, כעסים, צרכים לא ממומשים, פגיעות ואכזבות. קשה לי להעריך מבחוץ את מקורו של המתח הזה, וכמו תמיד אני יכולה להזמין אותך לברר האם זה נעוץ רק בגישה וביחס של המטפלת שלך, או שאת תרמת גם כן להתנהלות הזו. ביחסים הטיפוליים הרבה פעמים עולים קשיי, וצרכים, פנטזיות וכעסים, ולכן עיסוק במערכת היחסים הטיפולית איננו בזבוז זמן, אלא הזדמנות חשובה להתבונן ולהבין מה קורה לך בקשר. ייתכן שמול המטפלת שלך מצאת עצמך בדפוס או שחזור המוכר לך, ושדרך מערכת היחסים ביניכן, על הסיבוך והמורכבות שבה, תוכלי ללמוד מה קורה לך בקשרים, ולחוות אולי אפשרויות אחרות להתנהלות. ועם זאת, היית זמן ממושך בטיפול, וגם לאחר ההפסקה אני שומעת אותך עסוקה בטיפול ובמטפלת. אני תוהה האם באמת הכל היה כ"כ רע ובלתי אפשרי, ומניחה, דרך העיסוק שלך, שכנראה היו גם חויות ורגשות אחרים, שחבל שלא מצליחים להשמר בתוכך לצד הכעס והאכזבה, ושאולי גם זו נקודה שחשוב שתבדקי עם עצמך. להתראות, מלי.

לא מלי, לא אמרתי שלא היה ל ימשהו טוב. היו לנו רגעים טובים, שיתפתי אותה בדברים שלא שיתפתי אחרים. אבל המתח הזה הרס הכל ואני לא מבינה אותו ולא מצליחה להסביר לה אותו. וחוץ מזה, לא רציתי, לא ביקשתי ולא חשבתי שהיא יכולה להיות במקום אמי (הגעתי לשם אחרי אובדן אמא). לא יודעת מאיפה היא הביאה את המחשבה הזאת. אני אפילו לא התקרבתי יותר מדי ולא נתתי לה להתקרב וזה היה חלק מהתקיעות בטיפו לשעיצבן גם אותה. אז איך היא טוענת שאני לא נותנת לה להתקרב מצד אחד, ומצד שנ יהיא אומרת שאני מתייחסת אליה כאל אמא.? לא ענית לי? האם ההפסקה בתוך הטיפול היא רעיון טוב לשקט, להירגע? או שזה גורם לנתק ושנאה וכעס והרגשה של נטישה. (כי זה מה שקורה לי עכשיו? תודה

בתי בת 6. והשנה עלתה לכיתה א'. יום אחד באמצע שיעור ברח לה פיפי למרות שמאז שניגמלה מטיטולים מעולם לא פיספה. היה לה פחד שתפספס שוב וכל רגע היתה מבקשת מהמורים לצאת לשירותים. עשינו לה בדיקת שתן והכל יצא תקין. בהתחלה היא לא רצתה ללכת לבית הספר שמא יברח לה פיפי. ועכשיו הגענו למצב שכל יציאה מהבית זו בעיה. קודם כל קשה לה להיפרד מהשירותים והיא מרגישה שכל הזמן היא צריכה פיפי ושיצא לה למרות שברוב המיקרים אין לה פיפי. היא לא יכולה להכנס למכונית לנסוע כי איך שהיא מתיישבת על הכסא היא מתחילה בפאניקה של "יש לי פיפי. בורח לי ואני אפספס". המחנכת שלה אמרה לי שהיא כל הזמן מצביעה שהיא רוצה לצאת לשירותים והיא יוצאת להמון זמן. מה לעשות? ובאיזו דרך יש לטפל בבעיה? תודה תודה.

שלום מיקה. נראה שה"פספוס" של בתך יצר עבורה זכרון טראומטי, ושכעת היא חרדה מפני פספוס אפשרי. ייתכן שתגובת החרדה כעת קשורה לאוסף של דברים שגורמים לבתך אי-שקט, ווייתכן שזהו גם מקורו של הפספוס הראשון שלה. אני מציעה שתפני לאיש מקצוע כדי שיוכל להעריך את הקושי ממנו סובלת הילדה ולהציע לכם דרכים לפתרון. אני חושבת שבינתיים כדאי שתהיו סבלניים ומרגיעים, ותהוו עבורה סביבה מרגיעה, מקבלת ובטוחה. בהצלחה, מלי.

שלום, זה בטח לא המקום לכתוב בו אבל הכעס בתוכי כל כך גדול.... רציתי לכתוב על איך זה להיות מחוץ לתיבת נוח, אליה נכנסים כל בעלי החיים זוגות זוגות..עד שהם יוצרים לעצמם כפילים קטנים בדמותם.... איך זה לחיות שנים בבדידות הרחוקה מלהיות מזהרת..להרגיש כמיהה בלב למשהו שלעולם נשאר בלתי מושג, רחוק מהגשמה, שייך רק לאחרים...מה יש להם שאין לי? כנראה מזל... ומי אני בסך הכל? סתם מישהי במחצית העשור החמישי לחייה, שמעולם לא חוותה אינטימיות זוגית ליותר מרגע קצר ומשלה, שלעולם לא תריח את ריחו המתוק של תינוק, ולנצח תחפש נחמה בעולם מרוקן מנחמות. כן, כן, מרחמת על עצמי, נכון...כן, כן, כועסת על מר גורלי...אפילו הפסיכולוג שלי כינה אותי "סוג של איוב" והציע פתרונות עלובים כגון התנדבות או אימוץ בעל חיים...ומה לעשות שאני לא יכולה להשלים עם היעדר פינת האושר האישי שלי...ומחפשת דווקא בעל חי על שתי רגליים? שותף להנאות הקטנות וחבר לעת צרה. יודעת שתגיבו באמפטיה...יודעת שתאמרו שיש אכן אושר / הסחת הדעת מהאומללות באימוץ חיה או בהתנדבות אך כל זה לא מספק את הלב הדואב...הלא קשים הם החיים ללא מגע, ליטוף או שותפות. ואין תועלת באמפטיה, או במילות עידוד, הבל הבלים הכל הבל...מי שלא חווה תחושות כאלה לעולם לא יבין אותן וימשיך להמליץ על תחליפים זולים לחמימות אנושית ולתחושת שייכות. ומה נתנה לי הכתיבה? פורקן לרגע קט, חמש דקות של ביטוי הכאב, ובמה להשמעת קולי המיוסר. ושוב נצא אל השמיים הסגריריים כשהלב ממאן להינחם, והחיוך המזוייף שלוח לכל עבר...

שלום לבודדה. את מתייחסת לחוויה של חוסר בסיסי שאין לו תחליף. אני חושבת שהרגשת פספוס מול ההצעה להתנדב או לאמץ חיה, היות והצעה כזו פרושה עבורך לטשטש את החור הגדול שאת מסתובבת איתו, ולהכחיש את האין והחסר שבחייך. אני חושבת, כמוך, שיש דברים שאין להם תחליף, וכאבים שאי אפשר למסך או לערפל. לא תמיד יש "במקום" או "דומה", ונסיו לייצר תחושה כזו יכול להיות מכעיס ומקומם. ועם זאת, אני חושבת שהמטפל שלך כיוון אותך לנסיון להפיק הנאה, עניין וסיפוק מהחלקים של ה"יש" בחייך, וללמוד לחיות עם תחושת סיפוק והנאה, לצד החוסר והחסך. זו דרך לא פשוטה, אבל בעיני אפשרית בהחלט. אני חושבת שמגיעה לך חוויה אחרת מלבד בדידות וריקנות, ובטוחה שהחיים שלך יכולים לספק גם רגעים אחרים. אני תווה גם מה בך, אולי, צריך כעת (ואולי לא רק כעת) להאחז בתחושת הכשלון וחוסר המימוש, לא להפרד ממנה, לא לוותר עליה. נדמה לי שאולי עבורך זו כבר זהות וסוג של "כרטיס ביקור" ואני תוהה אם את מסוגלת לתפוס ולחוות את עצמך גם כאדם עם עושר, מורכבות, חיים, והרבה "יש" ו"מלא" בתחומים שונים. מקווה שתצליחי לבדוק ולהאיר עוד חלקים בחייך, ולתת (גם) להם מקום. להתראות, לילה טוב, מלי.

אני קוראת מה את כותבת, שוב ושוב, נהנית יש לציין. את מאוד ברורה, חמה, ממוקדת, בודקת גם את עצמך תוך כדי - זה מאוד יפה בעיני. אז ככה תוך כדי קריאה וההאזנה לקול שלך תהיתי מה את עושה מול מטופלים ששותקים, שלא יכולים לתרגם את הקול הפנימי שלהם למילים נהגות. אני שואלת כמובן מתוך חויה אישית, שאני מתמודדת איתה כבר לא מעט שנים בדרכים שונות, עם דמויות שונות, אבל גם מתוך סקרנות גרידה. היתה בי פתאום מחשבה, תוך כדי כך שקראתי את תגובתך לנגרה שיש לך איזה מפתח קסמים. נס קטן

שלום נס קטן. תודה רבה על המחמאות, כיף לשמוע :) שתיקות... אני חושבת שיש להן המון משמעות, ועבור כל אחד הן מספרות או מדברות משהו אחר. אני חושבת שאני בעיקר מנסה להרגיש מה יש מאחוריהן (הרבה פעמים דרושה הכרות לא קצרה בשביל "לקלוע" נכון...) ולהתייחס לצורך הזה. לפעמים אני מרגישה שכדאי לשתוק ביחד, לפעמים אני מרגישה שזו שתיקה ממקום כועס או נעלב ובודקת, מזמינה לשיחה גלויה. לפעמים זו שתיקה של "ריק" ו"אין כלום" ואז אפשר להתייחס אליה כמייצגת כנראה חוויה עמוקה יותר וכללית יותר, ולפעמים, וזה גם בסדר, יש צורך שאני אוביל ואנווט, ואז בהרבה מקרים אני עושה זאת כדי לשחרר איזו תקיעות ולאפשר חוויה זורמת יותר בחדר. אין לי פתרון קסם, אבל בד"כ הכי נכון בעיני הוא להגיד משהו על השקט ועל מה שאני מרגישה מולו (משעמם, מפחד, כועס), ולשאול את המטופל איך הוא מבין את השקט שלו, ומה בעיניו מסתתר מאחוריו. אני חושבת שהנסיון מלמד בעיקר לא להבהל ולא להיות מובכים מהשתיקה, אבל גם לא לסגוד או לקדש אותה. נדמה לי שכמו רוב הדברים בטיפול, זו עוד התנהגות או חוויה שקורית "כאן ועכשיו" ומזמינה התבוננות, מחשבה והתייחסות. לילה טוב, מלי.

ואם השתיקות ממשיכות, ואם הצורך שתנווטי ותכווני מופיעה בתדרים יותר גבוהים, ואם זו הופכת אחריותך לשחרר תקיעיות (שלפעמים גם לא מצליח) אם את לא מבינה מקור השקט הזה האם תתיאשי? האם תתעצבני? האם תרימי ידיים? איך תתנהגי? סליחה על ההתפרצות הזו לעץ הזה

היי מלי, אני קמה בבוקר וחושבת על הפסיכולוגית בארוחת צהריים אני חושבת עליה בעבודה אני חושבת עליה בערב אני גם חושבת עליה(גם עכשיו בלילה..) אני מרגישה תלות גדולה בה אני מניחה שזה חד צדדי אנחנו נפגשות פעם אחת בשבוע, אולי כדאי להיפגש פעמיים(או שמא זה רק יגדיל את התלות?) מזה שנתיים שאני בטיפול ולא הרגשתי ככה כל המחשבות הללו באו רק לאחרונה זה נורמלי?(: מה זה אומר..? לילה טוב

שלום לחושבת. אני חושבת שהמחשבות שלך כנראה מספרות על הקרבה והאינטימיות ביניכן, ועל המקום והמשמעות שיש למטפלת שלך בעולמך. אני מאמינה שזה מעיד על היכולת שלך לבטוח בה, לתת בה אמון, להזדקק לה ולהתמך בעזרה שלה וגם מספר על פחות חשש מהחולשה והפגיעות של עצמך. אולי בעבר נמנעת מלהרגיש תלויה, נזקקת או פגיעה, וכעת, משהבטחון שלך בטיפול ובמטפלת שלך עלה, את מרשה לעצמך להגיע לאזורים נפשיים שבעבר נזהרת בהם. אני חושבת שהמחשבות הללו יכולות להיות נושא חשוב בטיפול, ולהזמין התבוננות על דברים משמעותיים בחייך. למשל, מעניין מאוד מה בטיפול היווה פתח למחשבות הללו (איזו תקופה בטיפול אפשרה זאת, מה כנראה הבנת או הרגשת אז וכו'), מה את מרגישה מול התחושות הללו (פחד? כעס? התרגשות?), האם הרגשת כך בעבר וכו'. להתראות, מלי.

היי מלי אני יושבת כאן כבר שעות.. בוהה בצג.. העיניים שורפות, נפוחות, כואבות. בפנים כל כך כואב, כל כך קשה. בפנים מהדהדים.. הטיפשות שלי. החולשה שלי. הכניעות שלי. הרצון לרצות. היה יום קשה. יום כזה שמזכיר לי למה קרו לי כל הדברים שקרו. יום כזה שמעיף לי סטירות. כל פעם שאני לא יודעת, מצליחה, יכולה להגיד "לא" למישהו, למשהו.. לכל דבר, אף השטותי ביותר, מקבל סטירה. עשיתי משהו שהמנהלת בקשה ממני. משהו שבד"כ אנחנו לא נוהגים לעשות. אבל היא ביקשה. והיא אמרה שגם המנהל שלה ביקש. אז עשיתי. עשיתי כי אני לא יכולה שיבקשו ממני ואני אגיד לא. עשיתי כי אני לא יכולתי להגיד לה, כמנהלת,"לא". עשיתי כי אני בעצם לא יכולה להגיד לאף אחד בעולם הזה "לא". מלבד למטפלת שלי. למטפלת אני אומרת רק "לא".. "לא רוצה לדבר, לא רוצה לבוא, לא רוצה לשמוע, לא... העיקר שיהיה שם- לא.." והיום.. היום זה לא נגמר במנהלת שלא אמרתי לה "לא".. זה גם לא נגמר בכך שכל החברים לעבודה ניסו ללמד אותי כמה חשוב להגיד "לא". כאילו אני לא יודעת. זה המשיך בפגישה שלא רציתי ללכת, ולא יכולתי או הצלחתי להגיד "לא". ותנחשי מה מלי.. זה לא נגמר שם, בפגישה הזאת.. כי בתוכי כבר עלו כל הפעמים בהן לא יכולתי, הצלחתי, ידעתי להגיד לו, להם, "לא". ואם בכל זאת הצלחתי?.. זה כנראה היה חלש מידי.. לא אמיתי... לא כנה.. זה בטח היה "לא" של "כן". אז הפכתי לזונה. או נכון יותר להגיד שרמוטה. שנאת את מי ומה שאני. מתעבת. הלוואי והלילה אלוהים יקשיב לי ויקח אותי ממני. הלוואי.

שלום שיר. ההודעה שלך נכתבה אתמול, ואני נורא מקווה שהיום כבר הדברים נראו מעט אחרת, מרוככים יותר, ויכולת לראות עוד גוונים וקולות במה שקרה, ואולי להסתכל על זה מזווית אחרת. רמזת קצת על שעברת אבל השארת זאת עמום. בכל זאת אני מבינה שלא הצלחת לשים גבול במקום שבו זה היה כ"כ מתבקש, ושזה הזכיר לך את כל הפעמים בעבר שאולי הקושי לתחום "קו אדום" היה מקור לסבל וכאב. חשוב לי להגיד לך שהיכולת לשים גבול היא יכולת שמתפתחת לאט, ושלוקח זמן עד שרוכשים אותה. וגם אז, תמיד יהיו פעמים שנרגיש שעשינו כשלא רצינו, שלא שמרנו על עצמנו, שלא ידענו להגיד לא. אחד הדברים המעודדים הוא שבדיעבד את יכולה לראות את זה, ובוודאי לחשוב למה זה קרה דווקא הפעם, ומתי את פחות מצליחה להגיד "לא". ותזכרי שדברים הם תמיד הפיכים, וגם אם לא אומרים לא, אולי לא מאוחר לחזור, להתנצל, ולהסביר שאולי נענית מהר מדי ומוקדם מדי. מקווה שתוכלי להיות סלחנית לעצמך. מקווה שיהיה לך סופ"ש נעים, מלי.

יודעת שכבר הרבה אחרי השעה, וטוב יותר שההודעה הזאת לא תעלה בכלל. אבל חייבת להגיד, לך, אם את תקראי את זה בכלל שכשמישהו למשל שוכב עלייך, ואת לא מסוגלת להגיד לו "לא" כי הקול לא יוצא לך , או אולי כי את לא שם באמת, או אולי כי הוא אומר שאת רוצה כי הוא יודע ומרגיש שאת רוצה או שאת באמת ממש מצליחה ללחוש "לא" אבל זאת רק לחישה אז זה לא נחשב. אחרי כל הנ"ל, אין יותר לאן לחזור, אין למי להתנצל - בטח ובטח לא בפני עצמך, אין מה להסביר ולמי, כי את יודעת תאמת וגם "הוא" יודע תאמת.וזה שנענית מוקדם מידי ומהר מידי?.. זה כנראה מה שקורה כשמישהו מחליט ללמד ילדה "איך עושים איש גדול שמח ומאושר" סליחה מלי, על הכל. שיר

ערב טוב נקודה. כאן עכשיו :) להתראות, מלי.

מלי, דמייני בחור צעיר, שמח וטוב לב, הולך בדרך ומחזיק בידיו חבילה. החבילה בגודל בינוני- לא קטנה ולא גדולה- והוא צועד בדרך, צעדים גדולים ובטוחים, מחייך לעצמו, נחוש, ממוקד בדרך ונהנה ממנה. החבילה לא כבדה לו, הוא מחזיק אותה היטב, צועד בגב ישר ומחייך. עכשיו דמייני את אותו בחור צעיר, כשלצידו צועד אדם נוסף, בצעדים תואמים.. משהו בבחור הצעיר מתפצל בפנים לשניים. האחד נותר ממוקד בדרך, ממוקד ביעד שאליו הוא רוצה להגיע, אבל נוסף אחד בתוכו; חושש, חרד, לא בטוח בעצמו.. הצד השני שבו נולד מנוכחות האחר.. הוא נצמד לדפנותיו הפנימיים, סוחט את פניו כנגד השמשה- מחפש לגשש אחר קירבת האדם שלצידו.. מחפש לקבל ממנו חמלה, נחמה, דאגה.. הבחור ימשיך לצעוד קדימה, מחייך ולכאורה ממוקד, אבל בתוכו כבר נולד וצומח בחור מבולבל מאוד, נזקק, מהסס, חסר ביטחון או כיוון... החבילה פתאום תראה כמו ערימת חפצים לא עטופה, ויעשה קשה יותר לשאת אותה.. חפצים יתחילו להתפזר, הבחור הנמרץ יעשה clumsy, ינסה להרים את כל מה שנופל ונשמט, ובמקביל להדביק פערים ולצעוד בקצב של האדם שאיתו.. לחייך תוך כדי, חיוך מתנצל, חיוך מבקש קירבה, רחמים אולי.... קצת נלעג.. קצת נלעג כי הי! רגע! קודם הרי הצלחת.. הלכת יפה, היית אחד.. לא בטוחה שיהיה לי קל להיות שניים.. למה אני תמיד שניים?.. ל.

ל. יקרה. הצלחת להמחיש היטב את הקריעה שבהחזקה של חלקים שונים בתוך עצמך. אני חושבת כמה קשה להכיל סתירות כאלה, וכמה קשה לפגוש חלקים פחות מתפקדים, יותר חרדים וחסרי בטחון. נדמה לי שאת מתארת חוויה (מוכרת, יש להודות...) של הכרות והתמודדות עם שני חלקים, ואת הנסיון להגיע לאיזון מתאים ביניהם. אני חושבת איך הדיאלוג בין שני הקולות ייישמע בהמשך (כן, אפילו אם החבילה התפרקה והתפזרה), מה את מפחדת שייקרה ביניהם, מה את מקווה שיקרה ביניהם, ומה את מאמינה שיקרה כשאת חושבת על כך באופן רציונלי. 3 תסריטים שונים שיכולים להיות מעניינים וחשובים... מקווה שאיתגרתי אותך, ומזמינה לשתף אותי ואותנו בהמשך הסיפור. להתראות ולילה טוב, מלי.

כן.. אתגרת.. אני קודם כל נורא שמחה שהצלחת להגיע אלי כבר הלילה.. כנראה שחיכיתי קצת.. מרגישה קצת מטופש עם הדימוי הזה שלי, אבל אנסה בכל זאת: אז מפחדת- אני מפחדת שהנרפה "ינצח".. שאאבד לחלוטין כיוון, שאעשה מגמגמת וחסרת זיכרון או קשר.. שלא תהיה ברירה והאדם שצועד לצידי יתפוס את מקומי. אני אעלם והוא ינווט וינהיג. מקווה- אני מקווה שהבטוח בעצמו ינצח. אני מדמיינת שהוא אחראי על הקליפה והנרפה הוא זה שבפנים. אני מקווה שהבטוח בעצמו והממוקד ישקע רגע פנימה, יתפוס את המבולבל בראש בין שתי ידיו, יסתכל לו בעיניים ויגיד "תרגע. הכל בסדר. תרגע. *אתה* בסדר, אתה בסדר.. אל תדאג. תרפה..". שיצליח הבטוח לשוב ולמלא את החלל שבפנים, ולא להיות רק בחזות. שיחזיק את הנרפה חזק בין שתי ידיו (הפנימיות)- כמו תינוק מוגן, שיניק את המתפזר שלי בחלב בטחון. אני לא יודעת למה נוכחות של אחר (מטפל?..לא, לא רק..) עושה לי את זה לפעמים... מערערת ומפזרת כך.. מה היה התסריט השלישי..? מה אני מאמינה שיקרה?.. המממ.. זה קשה... אני לא יודעת.. זה מורכב.. אני מניחה שהגיוני להשיב שלפעמים אחד ינווט ולפעמים השני.. או שאולי תמיד שניהם, אבל ב"חלוקת עבודה" אחרת.. אבל זה כל כך דיבור תיאורטי.. אני לא בטוחה שיש ממש שיחה מפותחת בין השניים האלה, את יודעת..? כל אחד מקווה שהשני יעלם, או שלפחות יפסיק להפריע.. (קצת מעלה מחשבות על "מדינת ישראל לאן" (או עד מתי), אני מודה..).. אולי קצת כמוה- אין הכרה הדדית אחד בסבל של השני, או אחד בלגיטימיות של השני.. אין הרבה חמלה אחד כלפי השני.. ואם כך, אולי התסריט השלישי הוא שהם הולכים מכות ומתגלגלים בבוץ עד שהם מתעייפים.. אחד רודף אחרי הזנב של השני ואני עומדת בצד ומחכה שיתעייפו כדי שאוכל אני, מותשת למדיי, לעשות כמה צעדים משל עצמי ולאסוף את החבילה שנפלה והתפזרה בלהט המאבק.. לא יודעת.. גם אני לא לגמרי מבינה מי זו השלישית הזו שהופיעה.. :-) אוי, מלי, כבר מזמן לא כתבתי כאן ככה עליי.. לפחות בתחושה הפנימית שלי כתבתי הרבה עכשיו..פתוח (מדיי?) מפחיד אותי קצת לכתוב כאן, אולי את יודעת.. מאוד הייתי רוצה להצליח לכתוב הרבה פחות.. אבל זה לא מצליח לי.. (תהיי זהירה עליי, בסדר?) (ל.)

אוי, מלי... כל כך כואב שנעלמה ההודעה.. מניחה שהיא לא הגיעה ליעדה (אבל מקווה מאוד שבכל זאת הגיעה ופשוט נשכחה..) כל כך חבל שלא שמרתי לי עותק. היא לא הייתה חשובה במיוחד, אולי רק קצת חשובה לי.. אויש.. עקבתי כל הערב אחר התעופות והנחיתות (המפוזרות :-)?) שלך בין ההודעות.. כל פעם ריעננתי וניסיתי לאתר את ההודעה החדשה שכתבת.. עד שהופיעה זו של "לילה טוב".. סליחה שאני ככה.. פשוט חיכיתי כנראה.. אם לא לתגובה אז לפחות לקרוא שוב את ההודעה שלי.. כל כך חבל לי .. ממש.. :-( אני כל כך צריכה ללמוד לא לכלות את הזמן שלי בהמתנה.. כל כך מייאש.. מהדברים הקטנים שגורמים לך לומר לעצמך "ד, אני חייב להפסיק לכתוב כאן..זה חייב להיפסק"

היי מלי, אני רוצה לבדוק איתך האם הרגשות שלי לגיטימיים, אולי אני סתם נעלבת או שייתכן שבאמת לא ראוי כל ההתנהלות הבאה. אז ככה, המטפל שלי הודיע לפני שתי פגישות שהיום הרגיל בו הגעתי במשך שנה וארבע נסגר והוא עובר ליום אחר בשבוע. הוא אמר זאת בדקה האחרונה של הפגישה(היום שהוא הציע לא מתאים לי בגלל לימודים) בפגישה השבוע הוא לא העלה זאת כל הפגישה ורק בחמש דקות האחרונות הוציא את יומנו ושאל מתי אוכל באותו היום, אמרתי לו שוב שאיני יכולה, הוא שאל "בשום מקרה" חזרתי ואמרתי שלא. שאלתי אותו מדוע הוא מחליף את היום הוא ענה על כך – מכל מיני סיבות כשאחת מהן היא את, כי הרגשתי שלעיתים את צריכה להחליף את השעה בשעה אחרת ואין לי מה להציע לך ועכשיו יהיו לנו מספר אפשרויות. היום התקשרתי והסברתי שלא הצלחתי לסדר כך שאגיע באותו יום, והתחלתי לומר לו שלא מבינה למה החליף את היום, הוא קטע אותי ואמר לי נדבר בפגישה, נעלבתי מכך שהוא קטע את המשפט אז ביקשתי ממנו לסיים את המשפט, הוא הקשיב ואמר נדבר על זאת בפגישה. לומר לך בכנות מלי מעבר לכך שקטע אותי בטלפון בחוסר סבלנות, הכי מפריע לי שמעולם לא הייתה לי בעיה להגיע ביום הקבוע, בעבר הייתה תקופה שנפגשנו פעמיים בשבוע ולגבי היום השני הייתה לנו בעיה לקבוע שעה אחרת במידה ולא יכולתי בשעה הרגילה, אך בנוגע לאותו יום (שהוחלף) לא הייתה לי בעיה מה עוד שזה יום שאני באותו יום בחופש, הטיפול היא כאחת הסיבות. הרגשתי מרומה כשהוא אמר לי שזה בשבילי כדי ש... הרגשתי שכדי למלא את צרכיו הוא מספר לי שלמעשה זה בשבילי ולמעשה הוא הפך את הצרכים שלו לצרכים שלו בתרגיל מאוד מניפולטיבי. אמרתי לו בסוף הפגישה שקרוב לוודאי שהוא לא חשב שתהיה לי בעיה לעבור יום, הוא ענה שממש לא חשב כך, אם לא חשב כך מדוע לא התעכב לשוחח על זאת בפגישה, מדוע דן איתי בשעה שנוחה לי דקה לפני תום הפגישה, למה לא שאל אותי מה נוח לי מה אני רוצה. למה קבע עבורי ויותר מכך למה לא התייחס לצרכים שלי. לא רוצה להיות קטנונית אומרת לעצמי יאללה כולה להחליף יום בשבוע, אך לא יודעת למה, העובדה שאמר לי משהו שהוא לא נכון, האמירה שלו שזה בשבילי כשלמעשה זה בשבילו-ממש הכאיבה לי עד כדי שאני נגעלת מהמניפולציה ומחוסר הרגישות. כמובן שאם ניפגש הוא לא ייקח על כך אחריות, בדרך לא דרך הוא תמיד יוצא ה "בסדר". וזה באמת מלי לא ממקום של מי בסדר, אבל באמת כאילו זה היה הרבה יותר נעים וראוי אם היה שואל אותי מה טוב לי ונוח לי כמה שבועות לפני שסגר את היום שלנו ובעיקר לא לצאת בהצהרה שקרית שזה בשבילי. קשה לי חוסר הכנות הזו. מעבר לכל זה אני בתקופה לא פשוטה עם עצמי, ומרגישה לאחרונה עד כמה ישנו פער בין הרגישות של המטפל לזו שאני צריכה בתקופה הזו. אני לא מחפשת צודק או אשם כתבתי לו בסמס היום ש "מכאיב לי שעשה שימוש בתלות שלי כדי לפגוע בצרכים שלי ובי". זה לא יהיה פייר לומר לי "מה זה מזכיר לך" כי כן בילדות הצרכים שלי לא ממש נראו או כובדו, ובכל זאת למה אני צריכה לקבל את זה ממקום שאמור להתחשב בצרכים שלי? למה? שפעם אחת יגיד לי המטפל - טעיתי, אולי לא הייתי רגיש מספיק, אולי לא קראתי נכון את הצורך שלך ואולי ואולי...אבל לא חס וחלילה בפסיכולוגיה הלקוח תמיד טועה! negra

שלום נגרה. אני שומעת שהטיפול שלך, ואת, עוברים כעת טלטלה עזה, וצר לי על כך. אני מסכימה איתך שמטפלים, ובכלל בני אדם, צריכים לקחת אחריות על המעשים והמניעים שלהם, ואני רוצה לקוות וגם להאמין, שמטפל שמתנהג באופן מסויים יוכל להודות בכך, גם אם בדיעבד, ולא ימהר לפרש זאת כבעיה או קושי אצל המטופל. אבל, אני בכל זאת שומעת שיש בטיפול כעת דרמה שאולי המשמעות שלה חשובה. קודם כל, אני תוהה מדוע את לא מפנה את השאלות, ואת הכעס, כלפי המטפל. אני חושבת על כך שבפגישה שאחרי הדיבור על הזזת השעה בחרת לא להעלות את הבלבול והעלבון, ותוהה מדוע לא פתחת זאת את. אני גם תוהה על פשרו של הקצר בתקשורת, על הצורך שלך לפתוח כזו "פצצה" בטלפון, וגם על המשמעות שאת הענקת לאירוע (שאת חווה כמניפולציה). אני חושבת שבד"כ אפשר לקיים דו שיח פתוח שמברר מה קרה, מה היה ואולי איפה כל אחד מהצדדים (המטפל והמטופל) לא היו רגישים לצד השני. נדמה לי ששיחה כזו תוכל לעזור לך גם להתמודד עם המשבר בדרך יותר מתאימה, וגם תוכל להעלות דברים רלבנטים בקשר הטיפולי ובקשרים שאת יוצרת בכלל. בהצלחה, מלי.

עם כל הכבוד מלי בקשרים שאני יוצרת בכלל, אני שמה לב לאדם שמולי. במילים שלך היה ניחוח בסגנון "מה מזכיר לך הקול הבא". למה לא פתחתי את הדברים בטיפול, מהסיבה שהוא בחר להתייחס למעבר השעה באופן כה טריוויאלי עד כי נתו לכך דקה אחת בסוף הפגישה כך שלא הייתה לי ממש הזדמנות. מבחינתו לא היה כנראה צורך להתעכב על כך- כי זה לא חשוב. ואילו אני נשארתי עם העלבון. אני שומעת את עצמי עכשיו כועסת עלייך שלא ושלא בצדק. מתנצלת שמוציאה קיטור אך זה בגלל שלא ברור לי כיצד מטפלים עוסקים ומייחסים כזו חשיבות לסטינג ואילו לעיתים מתוך בחירה ואינטרסים שמשרתים אותם - מתייחסים לשינוי בו כלאחר יד. המסר הכפול הזה והעובדה שלא היינו דנים בכך לולא זה הפריע לי-מכאיבה. מה עוד שאיני רואה בכך דרמה אלא התנהלות לגיטימית שהייתה אולי מפריעה אפילו לך -הנורמאלית. negra

שלום ד"ר מלי.. הודעותיי נמצאות בעמוד זה של הפורום.. מדובר בבחור מאד מאד מוצלח, ומאד מצליח, חכם השגי ומעניין. בעל מעלות רבות ומתאימות לי. הבעיה היא חוסר יכולת מוחלט בהבעת אמפתיה. מסוגל לנתח מצבים - בצורה קרה, מסוגל לעשות משהו אם אני מבקשת ואם זה נראה לו מספיק הגיוני, לפעמים מתווכח בםולמוסיות על פירוש מילולי של הדברים, קושי בהבעת חום, קרירות והתנתקות אבל לא בצורה של גבר מניאק (סליחה על הביטוי) אלא פשוט כי נראה שהוא מרגיש שאין לו ברירה והוא מעוניין עכשיו להתעסק רק במשהו ספיציפי. לא היו לו כמעט מערכות יחסים יש לו בעיה עם מרקם של הרבה מאכלים, מישהו אמר לי עליו שיש לו קווים אוטיסטיים (ולא כדי לפגוע ) ובאופן כללי גם לו יש הרגשה שמערכת יחסים זה גדול עליו (לפי דעתי ) למרות כל הישגיו המפוארים ביותר בכל קנה מדיה. ולכם הקשר לא עובד בכלל בעיקר בשל ההייאוש שלי. לא חשבתי שזה אפשרי שיהיה משיהו כזה מוצלח עם אפסרגר אבל אז קראתי בפורום של אפ"י וראיתי שיש שם מישהי שיוצאת עם רופא כזה.. הוא עונה על הקריטריונים אם כי התפקוד שלו מבחינת עבודה לימודים וכו יוצא דופן, ואין לו מראה מוזר או תנועות מוזרות אבל ההרגשה שלי שהוא כאילו חסום לרגשות, אמפתיה וזרימה עם אחרים. כשאני אבקש ממנו משהו פרקטי הוא יעשה את זה אבל אם אני לא אבקש הוא יכול לא לעשות בשבילי את המינימום כמו ללוות אותי לדלת. לפעמים אני מרגישה שאני כמו מאלפת.. אני מצטערת על האורך - שאלתי היא כזו: א. האם יכול להיות שמישהו שעבר חיים רגילים או יותא נכון חיים במסגרות של הצטיינות וכו יהיה בעל התסמונת? ב. האם יתכן שהוא לא ידע מכך? גץ מהי האבחנה המבדלת של זה ? כלומר מה עוד יכול להיות. חשבתי על נרקיסיזם (אני מתעניינת בנושא- בעיקר מקריאה באינטרנט.. ) אני שוקלת מה לעשות ואני מפחדת שאולי זה לא תסמנות שאני מכונה לקבל אלא הפרעת אישיות אולי יותר חמורה.. בקיצור כשמי כן אני מבולבלת... תודה רבה על תשובתך...

מבולבלת יקרה. אני מנסה להמנע מלעשות אבחנות דרך הפורום, בייחוד כשמדובר בתחומים שאני פחות בקיאה בהם. אני מציעה לך לקרוא יותר על האספרגר, ולהפנות את השאלות לגבי האבחנה הזו למומחה בתחום (אינני מרגישה מספיק מקצועית לענות לך בנושא הזה). עם זאת, אני תוהה לגבי הצורך שלך ב"אבחנה" ובעיקר תוהה איך היא תשנה את התחושה שלך "בסופו של יום". הרי בין אם בן-זוגך מאובחן כך או אחרת, הרי שההתמודדות והקשיים נשארים, ונדמה לי שהמוקד של השאלה שלך צריך להיות עד כמה את מוכנה ורוצה להשאר בקשר כזה, למרות (ואולי גם בגלל) המוגבלות הרגשית של בן זוגך. אני גם חייבת להודות שכשקראתי את התיאור שלך פחות הייתי עסוקה בתהייה לגבי האבחנה הפסיכיאטרית, ויותר ניסיתי להבין מה את מספרת על בן-זוגך. הרגשתי שאת מתארת בחור שלמד להתייחס לדברים מנקודת מבט אינטלקטואלית, רציונלית, ולנתק את ההקשר הרגשי מדברים. אנשים כאלה נחווים לעיתים כאטומים ומנותקים, אבל הרבה פעמים מסתתרת מאחורי ההתנהגות הזו למידה ארוכת שנים של טאבו על רגשות ותשוקות, של איסור להרגיש, ולתת לזה מקום, כאילו שהעולם הרגשי צריך להתקיים בתנאים של מחתרת. מה שאני מאמינה הוא שהעולם הרגשי קיים, אבל צריך לאפשר לו ולעודד אותו לצאת לאור. טיפול או התמודדות על כך במסגרת קשר, חברי או זוגי, יכולים להיות מאוד יעילים. בהצלחה, מלי.

תודה מלי !! ראשית אני רוצה לציין שבעבר בטיפול (אני כרגע בהפסקה מסיבות טכניות) שאלתי את המטפלת שלי האם לדעתה הוא נרקיסיסט והיא אמרה שבהחלט יתכן.. אבל כעת משנחשפתי לעולם התסמונת הזאת , ואכן קראתי עליה הרבה, אני חשה שאולי זאת הבעיה, ומשום מה זה קצת גורם לי להקלה מסוימת. אם עד היום הכרתיבכך וקבלתי את זה שהוא פשוט לא יכול, אבל אולי היתה לי איזשהי מחשבה פנימית שאולי אם הוא מספיק ירצה, וכמובן שאולי זה משהו באהבה שלו אלי- ידיעה על הגורם יכולה להקל על התחושות האלו. אני כל כך מסכימה עם מה שכתבת על העולם הרגשי כטאבו, ואכן הרבה פעמים אני מרגישה שאני ממש כמו מטפלת מהבחינה שאני נותנת לו לגיטמציה לרגשות... זאת שאלה ממש מורכבת אבל אני מרגישה שאת ממש מבינה למה אני מתכוונת- האם תוכלי לתת לי עצות מעשיות להתנהגות שללי? (אגב טיפול זה משהו שהוא שוקל אבל אולי הוא אפילו לא מספיק בשל לפתיחות כזאת ובכל מקרה לא בטוח שיילך) אני מקווה שהבנת את שאלתי... לדוגמא איך לגרום לו למוטיבציה, (איך לגרום לו להבין שאם משהו לא בסדר זה לא שצריך לשבור את הכלים אלא לנסות ואולי ניתן להשתמש במילה לפייס, לחזר. כרגע הוא פשוט מתנתק... עד שאני עושה את הצעד הראשון. ואני לא רוצה יותר !!!!!!

הממ.. אני מרגישה איך האיזון הפנימי של שנים פתאום מתחיל להיות מופר בתוכי .. קולות חזקים שהושתקו ע"י שנים מתעוררים להן .. קולות חזקים שמעירים ממני זכרונות איומים .. וכאבי גוף .. ישנים . יחד עם זאת .. יש בי כמיהה עזה לנוכחות חזקה על ידי .. כזו שתאחוז בי , תכיל את כאבי .. ותתן לי כח. כזו שתצליח להתמודד מולי ולא לההרס מהזוועות שחוויתי . הקולות האלה .. מעירים בי שוב פחדים .. פחדים של קרבה , אמון .. והיכולת לסמוך. .אני מרגישה שמצד אחד אני צריכה ממש מרחב רק לעצמי , צריכה לעבד את כל מה שעולה בתוכי .. אבל כאילו רק לבד בשקט .. בלי אף אחד .. ומצד שני אני גם ככ מפחדת להיות עם מה שעולה בתוכי , מפחדת להחזיק אותו שם בתוכי .. אז אני מנסה לברוח .. להתנתק .. להתעלם .. אבל זה רק מתקיף אותי חזק יותר. הגוף בוגד בי .. מליייייייי... הוא מגיב מאתמול בהקאות וחום .. הגוף לא מסוגל להכיל את המועקות שלי לבד, וקשה לי לתת במילים את המילים המדויקות למה שעובר עליי . אני לא בטוחה מלי .. שאני בכלל רוצה לנסות לנתח את עצמי , או להבין מה שעשו לי , אני רק יודעת שאני מחפשת איזה איזון מחדש.. איזון מחדש לחוסר שיווי המשקל שמערער כל חלקה פנויה בתוכי . מלי .. את יודעת .. עד עכשיו היה לי ברור כשמש שלעולם אבל לעולם . .יש דברים שלא יפתחו מתוכי , אבל המאבק התמידי שם בתוכי בין המקום הזה שמנסה לשמור את הזוועות רק לעצמו לבין המקום הזה שרוצה להעזר , להתמך, לבכות , לאבד שליטה , .. כאילו משתנה לי ..כאילו משתלט עליי מבלי לשאול. מלי .. קשה לי ככ .. נראה לי שקשה להבין את כוונתי , אני גם לא חושבת תאמת - שאני מחפשת ממך תשובות מדויקות .אני לא יודעת מה אני רוצה . אני מרגישה בשבועות האחרונים שאני פשוט "רוויה" מעצמי .. בא לי להקיא מעצמי .. המיכל בתוכי מלא מידיי.. אני מבעבעת וגולשת החוצה .. אני מרגישה שאני אומרות בקול גדול המון תחושות , ומילים קשות .. אבל את יודעת .. זה רק ביני לביני , אני עדיין לא מצליחה להוציא אותן החוצה ממני .. הגוף מדבר במקומי - בטיפול - אני רועדת .. או שותקת .. בוכה .. אחרי אני מקיאה .. ואלה בעצם תופעות לוואי של מה שחוויתי .של כל מה שעשו בי . יש לי תחושה שאני אמנם מעיזה להתבונן בהמון מילים חודרות בתוכי .. אבל אני תוהה אם מתישהו אפשר יהיה להפסיק לנבור שם בתוכי פנימה .. אני מרגישה שההתבוננות הזו פנימה בטיפולים וניסיון הדיבור על כל צבעי התחושות והרגשות .. ה"קשת" הזו .. רק מעכבת אותי ולא מאפשרת לי להמשיך הלאה . היא תוקעת אותי במקום . כל צעד שנעשה על ידי .. מלווה בחששות איומים , בכאב , בניתוח מעמיק .. כאילו אני מצליחה לעשות זום אאוט על כל דבר קטן .. ולהתעמק בדברים .. שרק מעכבים .אלוהיייים כמה שכואב לי. אולי זה לא טוב לדבר כבר על כל הזוועות בתוכי , אולי צריך להפסיק כבר להיות מכווננים לכל מה שחוויתי כילדה .. כנערה . אולי יש רגע כמו עכשיו שצריך להודות ש"המשחק" הזה שאני נמצאת בו כבר מזמן הסתיים , שצריך להרים ידיים, ולהגיד .. "זהו, אי אפשר יותר , נכנעת , הכל גדול עליי לפחות במספר" .. כי הנה . אני שוב במקומות האלה שלפני שנה וחצי .. של להקיא ולעלות חום .. ודייי אני עייפה נפשית .. התחושות הפנימיות הן אלו שמכתיבות את הקצב שלי .. קצב ההקאה שיוצא ממני הוא ממקום כבר של חולשה , יאוש , כעס, שנאה עצומים .. התחושות הנוראיות מזינות אותי נפלא . הם הרי לא מכירות בי משהו אחר. אז מלי .. להקיא בלי סיבה או עם סיבה .. מה זה משנה ? אני רק רוצה להשתחרר משרית הכלואה שבתוכי . מהכאב הממוטט הזה בפנים . ואולי מלי , אולי בכאב הממוטט הזה , אני בעצם רק זקוקה למקום .. מקום מילוט .. מהמילים הרעות שבי . מקום לנשום אויר מחדש. כאן .. לידך .. לפחות .. כי איש השיחות שלא לא באמת כאן עכשיו. אז כבר אמרתי שאני מנותקת היום? שהמערבולת הרגשית שבי מצליחה להרחיק אותי מעצמי ככ טוב ? שאני בעצם חייבת לכתוב בכדי להרגיש ?... קיימת.. ונכון שזה תלוי איך אני אבחר להסתכל עלייה אם כמו מערבולת שהולכת לבלוע אותי .. או ככזו שתעלם כאילו ולא הייתה ? אבל .. זה בעצם .. להסתכל עלייה כאילו היא תעלם מעצמה וזה כמו בערך לבוא אלייךלכאן ולומר לך "מלי, נכון שיהיה בסדר?" ואת יודעת .. מרגיש לי בפנים כאב ככ עצום . וזה ככ מתחבר לחוסר היכולת שלי לומר לך במדויק במילים מה שעובר עליי שם בפנים. כואבבב לי . מלי... שרית

שרית יקרה. המכתב שלך מלא בכאב ובייסורים. אני חושבת כמה הורעלת וסוממת, וכמה עוד יש לך להקיא מתוכך, עד שתוכלי להרגיש נקייה, מוכנה לספוג, מוכנה לעכל ולבלוע שוב. ומול המאבק גוף-נפש הזה, שהוא כ"כ מייסר ומטלטל, אני מבינה את החיפוש אחר הנחמה וההרגעה. וכמו אדם חולה, את זאת שתרגישי, ותחווי, ותקיאי, ותסבלי מחום, אבל אני חושבת על הכמיהה למישהו שישב לידך, יחזיק לך את היד, יבדוק מדי פעם אם החום עלה, וישים לך מגבת לחה על המצח. עד שתבריאי, עד שהכוחות יחזרו אלייך, עד שתרצי שוב לאכול, ללכת, לחיות. ובינתיים, אני כאן, כמה שתצטרכי, עד שתרגישי יותר טוב. מקווה שהלילה יעבור בשלום, ושתרגיש מחר קצת יותר טוב. לילה טוב, תחזיקי מעמד, מלי.

מלי יקרה .. ככ יקרה.. תודה לך , באמת תודה רבה, שאת כאן , מלווה אותי , בימים ככ קשים ..בא לי לבכות .. דמות האמא שלך ככ חסרה לי , הנוכחות מולך מרגיעה.. הרגשתי ככ לבד ,ככ מבולבלת בתוכי .. קראתי אותך כמה פעמים , ונדהמתי בתוכי .. איך..?.. איך היא עושה את זה שוב ?.. איך.. היא מצליחה שם מרחוק לחדור אליי .. ולרכך את המקום הפצוע רק במילים?.. נעים ככ שאת פה .. את מזכירה לי את הימים שהרגשתי בטוחה ככ בידיה של ליאת פה ..בזכותה הצלחתי להביא את עצמי לטיפול ובכלל .. להתחבר להמון דברים .. הרגשתי שאני יכולה להקיא את הכאב שלי .. ויהיה תמיד מישהו חזק יותר ממני .. שיחזיק אותי .. שיחייך וירפא מעט את הכאב ה"בולע".. שדברים יכולים להאמר מבלי להרוס את הצד השני , זו הייתה אבן דרך חשובה בתהליך שלי עם איש השיחות , שעדין נבדק על ידי :-)..בכל אמצעי מבחן המשוכללים שלמדתי שנים..:-) תודה .. לפעמיים אני תוהה .. ביני לביני , איך אפשר בכלל להבין אותי אם אני לא מבינה את עצמי .. את דרור ודוד .. מדהימים .. עושים עבודה נפלאה כאן.. אני זוקפת את כברת הדרך שאני עוברת .. בזכות החום והאהבה במילים שלכם, בזכות היכולת שלכם להאיר ולתת עוד צידה לדרך. התחושה של הכל חשוך בצד השני .. ככ מאיימת .. לפעמים אני מרגישה כאילו אני ממש נושמת חושך לתוכי בכל מה שעובר עליי אני משתדלת לאפשר לעצמי להאבק וברגעים האלה .. ממש לגרור את עצמי לכאן גם אם בלי מילים ..כדי לקבל אור קטנטן ..מחדש.. כדי לא ליפול ולא לקום יותר. תודה! עכשיו , עוד משהו , שאלתי את דוד את השאלה הזו .. ובגלל החלפת משמרת היא לא נענתה .. אשמח את דעתך , מה את חושבת .. "מה הכוונה שמטפל אומר.. "אני מרגיש את העייפות שלך .. שאני כבר חווה אותה ממש בתוכי ".. אם אני מרגיש אותה .. אז אני מניח שאצלך היא בעוצמות גבוהות יותר ".. לא מדובר בעייפות ממני, מלי .. אלא בהזדהות של תחושת העייפות שבי , האם מטפל יכול להזדהות עם תחושות של מטופל בלי שיעברו מילים או תוכן בינהם?.. האם מטפל יכול ממש להרגיש את המטופל למרות שאין משהו במפגש שמדובר .. אלא רק תחושות קשות של המטפל .. כמו חולשה , עייפות ,יאוש , כאב ?.. ואם כן איך זה קורה?.. מלי .. שוב - תודה רבה , הנוכחות שלך מיטיבה בתוכי ופה בפורום . . וזה לא מובן מאלייו עבורי , את ככ עשירה ..ומחממת את הלב .. שככ מכווץ.. באמת נעים שאת פה . די אפסיק כי הדמעות באמת שוב באות .. שולחת אלייך יד קטנה שמחבקת . שבת טובה . שרית

מלי שלום, יש לי כמה שאלות עקרוניות ואולי קצת אישיות ואודה על כל התייחסות. האם את בעד או נגד תרופות (להקלה על דכאון אצל אדם מתפקד) ובאילו מצבים? האם את מפנה מטופלים לטיפול תרופתי או מחכה שזה יבוא מיוזמתם? והאם כשאת מפנה, במידה שאת מפנה ליעוץ פסיכיאטרי, "היד יותר קלה על ההדק" כשמדובר במטופל זר, לעומת למשל אם זה היה קרוב משפחה?

שלום ליבי. השאלות הללו חשובות מאוד. באופן עקרוני אני בעד עזרה בתרופות בעת הצורך, ובהחלט מאמינה, כמו גם נשענת על מחקרים בתחום שמראים שהשילוב של פסיכותרפיה (שיחות) וטיפול תרופתי הוא היעיל ביותר להתמודדות עם דכאון וחרדה. אני מאמינה שאדם בדכאון או בחרדה הוא אדם שסובל, ושיש היום אמצעים בטוחים ויעילים להקל את סבלו. ממש כפי שאדם שסובל מכאבים ייעזר בכדור, כך בעיני יש מקום לעזרה גם סביב בעיות נפשיות. אבל אני חושבת שבסופו של דבר זו החלטה שצריכה להיות מותאמת לאדם ספציפי. יש אנשים שהאופציה הפסיכיאטרית מאוד רלבנטית לגביהם, ויש כאלה ששוללים אותה מכל וכל, בשל טיעונים שונים, שקשורים לאופי ולמבנה הנפשי של האדם, ושאני מאוד מכבדת. למשל, יש מטופלים שטוענים שייתכן כי הטיפול התרופתי יסייע להם בהתמודדות עם הדכאון, אבל ייפגע בבטחון או בדימוי העצמי שלהם. מטופלים אחרים מדברים על חיפוש אחר תחושת ההישג שבמאבק דרך תובנה בלבד, ויש כאלה שמתייחסים לסטיגמה או לפחד מתופעות הלוואי. למרות שלדעתי האישית אלה סיבות שאפשר להתווכח עליהם, אני חושבת שבסופו של דבר זו צריכה להיות החלטה שהאדם שלם איתה. בד"כ האופציה התרופתית עולה בטיפול כשברור שהאדם מסתובב עם תחושות קשות. אני מרגישה בנוח לברר זאת עם המטופל, למרות שהרבה פעמים ההתלבטות או ההחלטה על כך באה עוד לפני שאני מעלה זאת בחדר. ולגבי ה"קלות על ההדק" - באבחנות שכיחות כמו דכאון וחרדה, אני מתרשמת שבד"כ אין בכל מקרה עיכוב במרשמים. אני מניחה שתלונה על חרדה או דכאון בביקור אצל פסיכיאטר תסתיים בד"כ במרשם מתאים. בהצלחה, מלי.

מלי, אני חושבת שתשובתך לליבי בענין הקלות על ההדק לא קבלה התיחסות שתאמה לשאלתה.אני מניחה שהיא התכוונה לקלות שבה מופנים מטופלים לקבלת תרופות-באופן כללי,אך כשמדובר במטופלים מקורבים יותר(משפחה, חברים) השיקול הופך להיות כבד משקל יותר. לגבי הרופאים האמורים לתת מרשמים, אין לי ספק בענין הקלות בו הם רושמים את מרשמיהם... אישית, אני מתעכבת על אותה נקודה, מאחר ואני, ואת וכולנו, יודעים,לאיזה תהום יכול לדרדר אותנו שימוש בתרופות, (ואני מתכוונת גם לתרופות למחלות אחרות, אבל בעיקר לתרופות פסיכיאטריות).ולא הייתי מזלזלת בשום שיקול ,שאת הצגת לגבי אלה המתנגדים לתרופות. שיהיה יום טוב. שבת שלום.

הי מלי וכולם, כבר זמן מה שלא פתחתי הודעה שלי, וגם זה נראה לי הרבה יותר מידי... וכן, זה באמת יותר מידי, אך מקווה שניתן יהיה ללקט משהו בכל זאת, למרות ניסיונות העיוור שלי, כלומר, אם כך ייבחר. רציתי לספר על בוקר עם תחושה אופפת סביב, בו אני מרגישה באופן מיוחד וקיצוני זרה, דחויה, לא מוקשבת, לא מובנת, מוחרמת, נענשת על חמדנותי האינסופית. על תפיסת המקום המנופחת. נגעלת מצורך ההתערטלות הזה. איכס. הנה ברקע נשמע גם אותו צד דסטרוקטיבי שחוגג ששוב זאת החוויה. מנסה לחשוב לי אולי מישהו כועס ואני אפילו לא יודעת על מה, אולי כי פרצתי. אולי כי החרבתי. השמדתי. מהכיוון האחר, גם חושבת לי שאולי עוקפים אותי בסיבוב, נמנעים ממתן תשומת לב שהיא, כדי לא לעורר קנאה באחרים. או סתם כי נגעלים, נרתעים. זו תחושת עבר של חיים, סיפור ארוך שסופר אך ורק בחדר אחד, ויישאר בכספת ההיא. זו תחושה שעמי בכל מקום. כאן, בטיפול, בעולם. פנימי וחיצוני. באותן העוצמות שתחת עין המיקרוסקופ שלי... אותה קשירה מצערת ולא הכרחית. והייתי מעוניינת לשאול (וגם הכי לא) אם זוכרים שאני מופיעה אי שם מעת לעת. אוף, משחק המחבואים המפורסם והמעצבן ברמות. לפעמים הייתי רוצה לדעת האם הדברים שהתחילו כטוב בי והפכו בתוכי לרע מושלם, האם הם נשמרו והחוזקו שלמים יותר אצל האחר. הייתי רוצה להרגיש דאגה, וישאלו מה שלומי. אוי. זו אחת מהשאלות שיודעות מאד לפרק אותי ולהריץ תהליך של מחיקה. לכן היא גם לא נשאלת בטיפול שלי, למרות שאני מנסה להזמין אותה כל-כך. ובחוץ בכלל, הברחתי כך, שגם אחרים בעולם לא מעיזים לשאול, גם לא לומר כל מיני דברים אחרים כמו מה שקשור למה שאזכיר בהמשך. כל תשובה, תגובה שלא אקבל, כלומר, בעיקר התשובה לכיוון החיובי, על אחת כמה וכמה מול האינטרנט שמאחורי קיר מגן - תיהדף ולא תיתפס. גם על כך קיבלתי פרשנות בטיפול שלי, מה שנאמר כאן כבר עבר דרך השיחות, ואם עדיין לא אז יגיע לשם. ולא שאני מספיק מבינה בכלל. אז רק לשם שיתוף - קשה לי להבין איך זה שמישהו יכול לשאת חלק ממני בתוכו. שוב, אותה חרדה שהתכולה שלי תפרק את מי שמולי. שוב אותה חרדה מקרבה מוגזמת. היבריד בולעני משותף ללא גבולות. גם בכיוון ההפוך זה מתפרק. מאבדת לגמרי את האיש שהכי עזר לי, והכי קרוב, כאילו לא היה כלום. אולי יודעת לדקלם ולערוך רשימה של "היה אחרת", מנותק מרגש. לא מדבר אליי. אני גם יודעת שככל שאנסה להחזיק בעצמי, כך גם אהיה יותר כבדה עבור האחר. ככה גם נראית ההודעה הזאת שלי, כמעט ככל הודעותיי האחרות. נראה לי... כואב מאד שמעולם לא הייתי הכי חשובה למישהו כנפרדת. כלומר, ממש ממש. ונורא שאני לא מצליחה להתפשר על משהו שהוא פחות. פחות במידה ניכרת. גם בטיפול, אני רק מטופלת. משאלתי להיות הילדה המאומצת, או, מין סוג של (גם) שוליה חיוני. שמישהו יאמין בי ובמעט עתיד שעוד נשאר. יאמין וגם יישאר. ליד. עוד מעט מגיע היום הרשמי שבו חורבנתי (וסליחה על המילה) לעולם מתוך סביבה רעילה ביותר ובטרם עת. אני יודעת שהאמירה העקומה הזאת, התפיסה הזו, והדחייה מכל וכל של העובדה שהיו שם שניים לפניי, שניים שהתחברו ויצרו, ואולי גם היה ביניהם קשר, היא כמו פצצת אטום לחיים שלי. גם זה. מלי, זוכרת את השינויים החיצוניים עליהם סיפרתי? זה לא פשוט. מעט אחרי, עבור עליי ימים בהם הכל הוקא (פיסית ממש) החוצה. ואני מאלה שעל פי רוב שומר חזק בפנים שלא ייצא משום חור. אבל כל הדברים הללו, נחווים ממש כפריצה אלימה פנימה. אם מישהו זוכר, כתבתי פה פעם כמה רציתי כבר להיות חולה, אז הייתי, קצת, אבל זה לא באמת זה... לא הייתה התרת שליטה על באמת. אז, מלי, אחרי הקדמה ארוכה, שמסבירה אולי קצת מאין באה שאלתי, אנסה לשאול "שאלת פורום". ייתכן שהיא נשמעת פרנואידית במידת מה. זאת שאלה שהתכוונתי להפנות לכאן לפני כשנתיים בעיתוי מסוים. לא שאלתיה. גם לא שאלתיה בעיתוי שאולי היה יכול לעזור לי לסגור משהו פתוח (לפחות בפנטזיה), ופספסתי... אהממ אהממ... האם ישנם מצבים מול הפורום (מעבר לסיבות שונות אחרות, נגיד, מגבלות זמן ועומס או מצב רוח שקשור לעניינים אישיים) בהם את בוחרת באופן מכוון להגיב תגובה זעומה מכפי שאולי היית רוצה או לא להגיב בכלל כדי א. לא לעורר קנאה מוגזמת בקרב המשתתפים האחרים, אולי גם מול מטופליך שייתכן שעוברים וקוראים כאן ב. כדי לשים גבול לחמדנות ג. כי עייפנו, כי תגובות נזעמות שלנו הורידו לך את החשק ושאבו יותר מידי אנרגיות חיובית (בדרך כלל, כמו שאני מכירה, כשמישהו זועם ובועט, הוא פעמים רבות גם הכי זקוק לעזרה וקירבה, ובדרך כלל, גם בטיפול, הוא באמת מייצר תחושת דחייה. מתארת לעצמי את הצד שממול שכנראה מה שהוא יכול לעשות זה להישאר ליד ולחכות) בתמצית - מחפשת גיבוי, הגנה ומגע בטוח עוד לא שם, אבל היי, הגשם בא. גשם גשם גשם. (כשאני מדברת כך, מזכירים לי שאני גם אוהבת את החיים, לא'דעת) בי, תודה וסליחה, אני יודעת שזה נורא עמוס. קצת מתקשה להבין למה מעלים וגם קוראים הודעות ארוכות כאלה ולא מבקשים ממני לרחם ולהתחשב או לשלוח אותי לכתוב לעצמי, כי כאן לא המקום. בינתיים אני כך עכשיו ולא מצליחה לצמצם את הגודש. (אשת בוקר)

אשת בוקר יקרה. קראתי את המכתב שלך בנשימה אחת, ניסיתי להיות ערה לתחושות שאת מספרת עליהם, לשמוע מה את אומרת, ויותר מזה - מה את מבקשת, במילים שבחרת וגם "בין השורות". את משאירה אותי מהורהרת לגבי הקרבה והמרחק, ולגבי התחושה (שהיא כנראה כבר כמעט ידיעה) שלך, הראשונית כ"כ, שלא נספגו בך חוויות מספיקות כדי לטעת בך את ההרגשה הבסיסית שאת ראויה, שיש לך מקום, שאפשר וכדאי להיות איתך, ואיתך אני מתכוונת במלוא מובן המילה - עם החלקים השונים שבך. ונדמה לי שאת מבקשת ממני ( ודרכי מעוד אנשים) מאחורי כל המילים והתיאורים, שאפנה לך מקום - כאן בפורום, אצלי בלב. אני נזכרת פתאום איך בגן הילדים הגננת הייתה שומרת את הכיסא שלידה לילד מסוים שבחרה, וכמה גאווה וסיפוק היו כרוכים בלהקרא לשבת לצידה. אני חושבת שבהרבה דרכים את מבקשת "שישמרו לך כיסא", ושבאופן כלשהו שתדעי שיש לך מקום, שאת מוזמנת, שהנוכחות, כמו גם ההעדרות שלך, מורגשת ומשמעותית. לכן, הכי פשוט, אני כן רוצה לשאול אותך מה שלומך, איך את מרגישה, וגם אם לא תעני - לאחל לך מעומק הלב לילה טוב וחמים. להתראות, מלי.

מלי יקרה, מתי נוכל לקרוא ככה סתם תשובה קונקרטית שלך, לא *רק* אינטרפרטציות? ;-)) סליחה אם אני נשמעת בוטה, אבל אני באמת שואלת...

מלי יקרה, עכשיו ביכולתי להשיב בצורה קצת יותר נורמאלית אז הנה עדכון קטן של אחרי - את מה שרשמתי בהודעה, שאני מניחה שתופיע מאוחר יותר (RE: לכולכן) הבאתי לפגישה הטיפולית, ושם, כמו בשיחות היקרות מפז, נערך דו שיח שלם וטוב. מה שניסיתי קצת לנסח ולחבר בבוקר הייתה הכנה די טובה לעצמי (ותודה לפורום ששימש לי כמיכל זמני). ערכנו את הפגישה קצת אחרת הפעם. השתדלתי לעשות הרבה מאד עבודה על הנפש ביממה האחרונה. אז קודם כל, את מוזמנת להיות שותפה. כמובן, אם בא לך. וחוצמזה, ובואי נגיד את זה ישיר, התסכימי לאחל לי עוד-מעט-יומולדת-שמח? התשמרי לי מקום? בקצב שלי? בשעות שלי? את יודעת... הן לאו דווקא שעות הפריים טיים והרייטינג הגבוה של הפורום... אז... אם בכלל ולכשארצה? את כמובן צודקת וכוונתי אכן לאמירה כללית, או כפי שניסחת - ממך ודרכך מאנשים נוספים, שגם "הם" צריכים להתלכד עם קול פנימי שבי. הקול הפנימי, בו רגשותיי תלויים יותר... את ברכת הלילה טוב וחמים לקחתי לי שוב, והלוואי שאחזיק מעמד בסופשבוע, ושאצליח להחזיק קצת יותר דברים סופיים, ממשיים, ולהיות פחות בעולם האינסופים השמור לדמיון. מקווה גם לשמור על געגוע, והלוואי שאוכל כבר לממש דבר מציאותי קצת אחר וחדש. עוד דבר פצפון אחד. להת' ותודה על אוזן קשבת. הקשבה אינה דבר מובן מאליו... (אשת בוקר)

הי כולן ותודות רבות על התגובות המגוונות (אוהבת מאד כל מיני תגובות - ההצטרפות של החברות הייתה ממש מתאימה לי, ומאמינה שלפרקים היא יכולה לעזור ולרפא במקומות קטנים ומשמעותיים יותר מתגובת איש מקצוע) אז קודם כל, כן, כן... "אנחנו הגננים" :-), אהלן ובוקר אור. מקווה שחכימא הבינה בקטנה, גם מכאן וגם (חושבת...) קצת מתוך גיחה אחרת שלך. "מה שלומך" כמו גם לומר "איזה כיף לראות אותך", הם משפטים חמקמקים, אולי במיוחד כאשר מדובר בנוכחות בפורום כזה, באנשים רגישים כל-כך, שמחפשים מגע עדין, בטוח, מדויק, ניתזים למרחק ממגע. אבל באמת כיף לפגוש, גם בנסיבות כאלה, גם באחרות, ואני באמת חושבת על שלום אחרים, גם מבלי להעז לשאול ישירות. הסתבכתי... שנית, באמת חשבתי ששאלתי שאלה קצת יותר קונקרטית, היא נבעה מתוך דברים שבמהלך הזמן ראיתי קורים כאן ובפורומים אחרים, אך באופן ספציפי אקשור אותה אליי ובהמשך לתגובות האחרות שבעץ. דווקא יצא יופי. לא שאלתי לגבי תגובה זועמת = כועסת, אלא לגבי תגובה זעומה = קטנה = קצרצרה. כלומר, מילים חמימות, מזמינות וחייכניות בהחלט, אבל רק כמה. ספורות. אולי מידי מדודות או טיפה'לה מאופקות (אני מניחה שכאן אני מריצה פרשנות שנוגעת לעולמי...). חושבת שכאן אני מקנאה מאד ביכולת לשים גבול ולשמור על עצמך. מאד. טוב, אם כן, ולדוגמא - מילים שיכולות להתפרש כמו : "קיבלת מספיק, מה שתקבל עכשיו יהיה קצת, אחרים מחכים בתור". (זאת הנקודה של הגבול לחמדנות - האם מוקדם/מאוחר מידי, האם מעט/יותר מידי... וגם היא מעורבת בקנאה...) או "אתן לך רק מעט, כי אם אתן מילים גדולות יותר זה יזיק למישהו אחר, או לך עצמך, בכך שדבריי יעוררו תגובות תוקפניות מהקהל (זאת הקנאה) ואני... תמיד מרגישה שמעט מידי מידי וחסר. מלי, זוכרת את הילדים הגנבים והציטוט היפיפה שהבאת? אז אני באמת גונבת (בתחושה). וזו בדיוק הבעיה. כי אם אני לא מבקשת, אז אני לא מרגישה שקיבלתי, ואז גם גניבה לא נותנת מאום... והולך ומתעצם. מלי יקרה, הנה הסבר קט נוסף קצת בהמשך לדברייך - אחת הבעיות המרכזיות, שמדברות את הצדדים שנפגעו לעומק, היא שלא הייתי יושבת על אותו כסא בגן אף לא פעם (מעבר לעובדה שמצחיק קצת שזה קורה איתי, שנשארתי גנון כבר שנים וגם באמת בגיל הכרונולוגי אני מבוגרת מרבות כאן). אז לא הייתי יושבת עליו אפילו לא בלכאורה יום מיוחד שיש לכל אחד ומגיע תורו, בדיוק בגלל אותה קנאה, שמגיעה למימדים הרסניים. כי מבחינתי אם הניצן יציץ ראש, תהא שם איזו כמיהה, יצר - יתנשא קולה ויסקול אותו באבנים. אותה הקנאה גם תוביל אותי בפיתוליה לתת לכל אחד אחר לשבת על הכסא, רק לא לי. כביכול כך הילדה "שולטת", ברגש הקנאה, אבל, כאמור, מה שקורה הוא הפוך. אז החרדה שלי היא מה יהיה (מבחינת הקנאה ההרסנית, ובוודאי שאני מדברת כאן בעיקר על קולות פנימיים שבי, ועל הזדהות עם קולות חיצוניים בעלי תגובות מאותו כיוון). אז מה יהיה אם המילים שינתנו לי בפרהסיה הן מילים ישירות מובהקות שלא מפחדות מאיומי הסביבה כמו: "אני אוהב אותך, או את בלבי, בואי שבי לידי, את שותפה" ולא מילים עקיפות כמו "את מביעה את המשאלה לתפוס מקום או כל מיני משפטים שמתחילים במילה את ואת". המטפל שלי, שאני מאמללת, "חטף" כבר על זה. "נו די, תגיד משהו ישר ולא ממרחק..." קול מוכר... אני חושבת... "סדנת חינוך למטפל" ... אבל, אני גם יודעת שיש דברים שלא נאמרים לי ישירות מתוך מחשבה עמוקה שהן לא יתפסו אותי במקום שיכול לקלוט אותן מבלי להפוך מיידית לביוב. אני באמת לא בטוחה אם תשובה קונקרטית תיתן לי משהו. אבל לפחות ההתרחשות בעץ נתנה לי את האפשרות להוסיף מילים, לקוות שיקראו. לא האמנתי שאצליח בכלל לנסח תגובה, וממש בכוח הרמתי את עצמי לחשוב ולרשום. זה עצמו עזר לי מאד. ובכל זאת, תמיד טובות לי תגובות מבחוץ. היי, לא ליפול בפח שאני מסתדרת לבד. אני לא באמת... מלי, והמשתתפות האחרות שהצטרפו ועזרו מאד - תודה תודה. ואין לכן מושג עד כמה אני מעריכה דברים אמיתיים. שיעוררו רגשות ככל שיעוררו, אבל אמיתיים... בוקר (אשת בוקר)

אשת בוקר. כתבתי לך כרגע עוד הודעה, שנראה לי שעונה ממש על מה שייחלת לו בהודעה כאן (אני מקווה לפחות...), אבל רוצה רק להגיד לך משהו קטנטן לסיום - אני חושבת על הצורך שלך למגע, רגש, אמיתיות, ובטח כבר פירשו ושיקפו לך אותו אין ספור פעמים (אפילו אני...), והפעם דווקא חשוב לי להגיד לך שכשאת כותבת זה מרגיש הרבה פעמים אמיתי, ורגיש, ומעורר רגשות, ואני בטוחה שזה משקף משהו ממי וממה שאת. מקווה שתצליחי לקבל או להרגיש חלק ממה שאת מעניקה... לילה נפלא ו... תודה! מלי

למלי שלום רב אני נהנת לקרוא אותך בפורם. אני בטיפול כשנתיים וחצי, אני מאד מאד מאד אוהבת את המטפלת שלי ממש עד כאב. למרות שהיא אמרה לי שאני מאוד חשובה לה, אני לא מאמינה לה וחושבת לעזוב את הטיפול. כאשר אנחנו מדברות על עזיבת הטיפול היא נותנת לי להחליט וזה מרגיש כאילו לא אכפת לה ממני. האם לעזוב את הטיפול.

שלום נ. ראשית, תודה על המחמאות. אני שומעת אותך עסוקה באהבה של המטפלת שלך אלייך ובשאלה עד כמה זה הדדי. למרות שהמטפלת שלך הגיבה לשאלה שאת מסתובבת איתה, עדיין את חשה לא בטוחה ולא רגועה. אני חושבת שחשוב מאוד להבין את מה שקורה לך כעת בטיפול כדרמה של יחסים שבזכותה אפשר, כנראה, לראות, מה מעסיק אותך בתוך קשר, מה גורם לך לאי שקט, ומה הופך את הקשר לקשה, מכאיב וכמעט בלתי אפשרי עבורך. אני חושבת שאת מעלה שאלות משמעותיות כמו: האם ניתן לאהוב אותי? איך אדע אם באמת אוהבים אותי? אם אני מרגישה לא אהובה, איך אני מתנהגת בקשר (עוזבת? נשארת ונאבקת על מקומי)?. אני חושבת שהקשר עם המטפלת מציף גם שאלות רחבות וכלליות יותר כמו: מה את צריכה בקשר, מתי את מרגישה לבד (למשל, אולי דווקא כשנותנים לך להחליט ומכבדים את הקצב שלך, כמו שכנראה המטפלת שלך עושה עכשיו, זה מותיר אותך בחוויה שלאחר לא אכפת), מתי את לא רגועה, ואיך את מתנהלת בקשרים כשאת מרגישה לא רגועה, דחוייה, כועסת וכו'. אני חושב שיש לך הזדמנות נפלאה כעת להתעמק ולהבין יותר את המקומות הללו, שבוודאי משפיעים מאוד על חייך. בהצלחה, מלי.

היי מלי .. גם לי מאוד מפריע "חוסר ההדדיות " בקשר על הפסיכולוגית שלי , אני לא מבינה איך אפשר להראות ולהשליך מהקשר הזה על קשרים אחרים , כשבשאר הקשרים בחיי אני לא משלמת למישהו להקשיב לי , הוא משתף אותי באותה מידה שאני משתפת אותו . אני בכלל לא מרגישה שמה שקורה לי בקשר עם הפסיכולוגית שלי דומה למה שקורה לי בקשרים אחרים . זה קשר שמאוד מתסכל (אצלי במהלך השנתיים פלוס של טיפול היא מעולם לא אמרה לי שאכפת לה ממני או משהו בסגנון ) , אני מאוד תלוייה בה , אבל אני מרגישה ממש רע עם זה שאני קשורה אליה , בעוד שמצד שאני אני בסה"כ עבודה שלה . בגלל שאני לא יודעת כלום על הצד השני , אני מרגישה מאוד לא נוח לשתף אותה . ברור לי שלא באמת אכפת לה ..(אני לא כועסת או מבקרת .. סתם מתוסכלת מזה שאני תלוייה בקשר שהוא לא אמיתי ).אני באמת מנסה להבין , איך התסכול הזה אמור לעזור לי לפתור בעיות אחרות ..כשזה רק גורם לי להרגיש יותר ויותר רע עם עצמי ??

מסתבר שזו טכניקה , או כרוניקה ידועה מראש. המטפלים אומרים שהם אוהבים, חושבים עליך, יש פה הרבה אשליה לטעמי,כי הכל נעשה לצורך נחמה פורתה לזמן קצוב, והתחושה כאילו את שבויה בידי המטפלים. אומרים לך תחליטי את, כאילו שרק המטופל בטיפול, איפה מקומו של המטפל? יש כל הזמן דו שיח ולא מונולוג. לכן עם כל הכבוד צריך להתיחס לדברים בארבון מוגבל.

שלום בר. אני חושבת שאת מביאה את הקול של חוסר האמון וחוסר הבטחון במטפל. מנקודת המבט שליי, הקשר הטיפולי בהכרח מעלה רגשות אצל שני השותפים. לא תמיד הרגשות דומים, וגם לא תמיד הם (רק) חיוביים, ולדעתי מטפל שמוכן להתייחס לכך מחד, ומטופל שמוכן (באמת) לשמוע זאת, מאידך, בהחלט יכולים לנהל דיאלוג משמעותי, ובעיני גם טיפולי מאוד, בנושא הזה. אני מפנה אותך גם להמשך התשובה שלי בשרשור הזה, שנדמה לי שמרחיבה קצת יותר בנושא. לילה טוב, מלי.

מלי, בוקר טוב, האם יש הפרעה כזאת של צורך כרוני לשאול שאלות כל הזמן? ברור שנובע מחרדה, אבל כשזה כבר מופרז , זה יכול להיות קשור לo.c.d ? והנה , שוב זה קורה לי.....

שלום איקס יקרה. אני מאמינה שהצורך לשאול שאלות מעיד על אי שקט פנימי, ועל נסיון למצוא בחוץ הרגעה או נחמה, שאולי קשה לבסס מבפנים. זו גם דרך ללמוד את העולם ועל העולם, ולפעמים שאילת שאלות היא דרך חשובה להכיר את המסגרת והחוקים. אני חושבת ששאילה מרובה של שאלות יכולה לנבוע מכל מיני סיבות: קושי להרגע, דאגנות או חרדה, חיפוש אחר קשר וסוג של מגע וכו'. ובאופן אישי - נשמע לי שאת מבררת או מודאגת לגבי עצמך, ואשמח לחשוב איתך יותר במה את עסוקה, איך ניתן להבין את העיסוק והשאלות, ומה יכול להרגיע אותך. לילה טוב, מלי.

שלום ד"ר מלי אשמח אם גם את תוכלי להשיב על שאלתי הנוגעת לבן זוג עם מאפיינים "יחודיים" וקצת מפחידים למען האמת תודה ...

מבולבלת שלום. אנא כתבי שוב את שאלתך ואשמח להתייחס. להתראות, מלי.

ריגושים- הודעת המשך לא קיבלת?

רוצה לשאול אותך משהו .. מה הכוונה שמטפל אומר "אני מרגיש את העייפות שלך .. שאני כבר חווה אותה ממש בתוכי "..אם אני מרגיש אותה .. אז אני מניח שאצלך היא בעוצמות גבוהות יותר .. לא מדובר בעייפות ממני .. אלא בהזדהות של תחושת העייפות שבי , האם מטפל יכול להזדהות עם תחושות של מטופל בלי שיעברו מילים או תוכן בינהם?.. האם מטפל יכול ממש להרגיש את המטופל למרות שאין משהו במפגש שמדובר .. אלא רק תחושות קשות של המטפל .. כמו חולשה , עייפות , סחרחורת ?.. ואם כן איך זה קורה?.. אשמח לשמוע אותך .. זה חשוב לי . חוצמזה , חזרתי מטיפול עכשיו .. נראה לי שהגעתי מבולבלת מאוד .. והצלחתי להשאיר את הבלבול אצלו .. ולי נשאר קצת מקום בתוכי .. מבין איכשהו :-) תודה על ההקשבה. שרית

שרית יקרה. התחלפו המשמרות... אם חשוב לך לשאול אותי, אנא כתבי לי את שאלתך ואשמח לענות. להתראות, מלי.

אני אפילו לא ממש יודעת מה אני רוצה לרשום , וגם אין לי כל כך כוח .. רע לי , גם שכאילו הכל בסדרמבחוץ, מבפנים הכל ריק וחסר משמעות , רע לי , מסובך לי לחיות גם אם מהצד זה ניראה שהכל הרבה יותר מבסדר אצלי אני חושבת שיש אנשים שאי אפשר לשנות , אני לא יודעת למה אני ככה ,גם אחרי שנתיים וחצי בטיפול זה לא עוזר , מעבר לזה שמאוד נחמד לי להיפגש איתה כי נקשרתי אליה , אני לא חושבת שזה יכול לשנות אותי , או את העבודה שפשוט רע לי .. ואני אפילו לא יכולה להסביר מה זה בדיוק ,סתם חוסר חשק כוח ומוטיבציה לחיות .. ואני לא מצליחה להבין איך טיפול אמור לשנות את זה ? כי זה פשוט לא קורה ..

שלום לאחת טוב לראות שלמרות חוסר הכוח את מצליחה בכל זאת לכתוב. את מתארת מצב קשה, המטעה אנשים מבחוץ אך משאיר אותך בתחושה של ריקנות וייאוש בפנים. נראה לי שכפי שהצלחת למצוא בתוכך את הכוח ולשתף כאן, כך חשוב שתשמרי על התקווה, ולו דרך ההליכה הקבועה לפסיכולוגית. ואת צודקת - הטיפול לא אמור לשנות את מה שאת מרגישה. זה משהו שרק את תצליחי לעשות, אבל - בעזרת הטיפול והמטפלת. וזה שיש לכן קשר טוב אומר המון, בעיני, וגם מעלה את הסיכוי לשיפור בהרגשה שלך בהמשך. רק צריך עוד סבלנות.. להתראות דוד

נשברתי התפרקתי נופצתי לאלפי רסיסים פוגעת ללא הכרה ליבי מדמם ללא הפסקה והכול כואב כל כך כואבבב אלוהים יש יותר נמוך מזה גם הסוף הוא כמעט סוף אז מתי יהיה סוף מתיייי כזה ששם נגמר באמת שאין חזרה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שלום נקודה אני שמח שחזרת לכתוב כאן אך כמובן מצטער לקרוא על הסבל שלך. מקווה שלפני הניפוץ תספיקי להתאחד ולמצוא את המיכל המתאים להחזיק ולאחות את רסיסייך וחלקייך. עדיין מקווה שתגיעי לסוף כמה שיותר באיחור. להתראות דוד

שלום אני אם לילד בן 10 אשר יש לו בעיות התנהגות ואומלץ לי לעשות לו איבחון פסיכולגי קליני מהו איבחון זה והאם אני יכולה לקבל המלצה על פסיכולוג קליני טוב אני מתגוררת באיזו הצפון אודה על כל עזרה

שלום גלית אבחון פסיכולוגי קליני הוא אבחון הכולל סדרה של מבחנים פסיכולוגיים והמיועד לתת תמונה מקיפה ומעמיקה של הפונה, מתוך התחשבות ביכולותיו, אישיותו והשאלות הרלוונטיות לאבחון הספציפי. אני יכול להמליץ בחום על ד"ר מלי מרקיביץ, אחת ממנהלות הפורום, המטפלת באזור חיפה והמנוסה באבחונים אלה. את פרטיה ניתן למצוא באתר, משמאל. בנוסף, את יכולה לפנות לשירות הפסיכולוגי חינוכי (שפ"ח) הקרוב למקום מגורייך וגם שם ניתן לעשות אבחונים מעין אלה. כמו-כן, כל אחד מקוראי הפורום, היכול לספק המלצות נוספות, מוזמן לשלוח אותן ישירות לכתובת המייל שלך. בהצלחה דוד

שלום דוד, רציתי לדעת, האם רקע מוקדם על האדם שלפניך משפיע על תגובתיך אליו. נניח שאתה יודע בדרך כלשהי שמישהי שפונה לפורום היא מטופלת של מישהו או מישהי שאתה מכיר, ונניח אפילו שהפונה יודע שאתה מכיר. האם הדבר ישפיע על תשובתך? האם זה מסבך?

שלום למתעללת (למה מתעללת?) התשובה היא כן ולא. כן, משום שכל היכרות מוקדמת תשפיע בהכרח ומכאן גם תסבך את התשובה ואת המשיב. פשוט תהיה עוד מורכבות לקחת בחשבון. לא, משום שהדבר תלוי בשאלה, ויכולה להיות שאלה יחסית נטראלית, שהתשובה עליה לא תושפע מהיכרות שלי עם ההקשר של הפנייה. בנוסף, הייתי רוצה לקוות שבמרבית הפעמים אהיה מודע להשפעות ולסיבוך האפשרי ואנסה להתחשב בכך ככל האפשר. ועדיין, תהיה השפעה מסויימת, בעיני לא ניתן להימנע מכך. להתראות דוד

שלום רב , אני אנסה לקשר ולסדר כמה שיותר. אני סטודנטית , לאחרונה ( בלי קשר ) אובחנתי- אבחנתי את עצמי וזה קיבל אישור כסובלת מadd אני לוקחת ריטלין וזה עוזר לי מאד בהשוואה למצב הקודם. (ואולי האבחנה הזאת והטיפול עוזרים לי לחשוב על לקבל מגבלויות של אחרים) בכל מקרה אני שואלת את השאלה לגבי משהו אחר: אני שואלת לגבי בחור מסוים. הבחור הוא בחור סופר מוצלח בקנה מידה מטורף, הצליח בכל דבר שעשה בחיים בצורה יוצאת דופן. השגי ביותר. עם זאת כמעט ללא בנות זוג. שאלתי היא מהי האבחנה המבדלת של אספרגר? אני חושבת שיש לו משהו כזה כי הוא חסר אמפתיה לא נפתח, מנסה לייחס לכל דבר ערך אינלקטואלי ומתעלם מרגשות, לא כל כך חם,בעל ידע נרחב מאד ויש לו גם התמתקצעות בתחום מסוים. עם זאת- יש לו מעלות רבות!!, ורציתי לדעת : א. האם יכול להיות שיש לו אסרגר והוא לא יודע? ב.האם ישנה דרך שבה ניתן לרמוז לו על זה והאם יש טעם? יש טיפול? ג. רציתי לדעת מהי האבחנה המבדלת כי אולי משהו אחר הוא יותר מתאים... ואולי משהו אחר לא יתאים לי.. מקווה מאד שתוכלו לייעץ לי

שלום למבולבלת בלתי-אפשרי להגיע להבחנה פסיכיאטרית דרך תיאור באינטרנט. ועדיין, סביר להניח שהאדם אותו את מתארת אינו סובל מאספרגר. הפרעת האספרגר, מלבד היותה נדירה למדיי, היא גם מצב קשה מאוד, המכביד על האדם והמשפיע בצורה ברורה על כל תחומי חייו. קשה לי להאמין שהאדם אותו מתארת עבר את חייו עד עתה מבלי להיות מאובחן כבעל אספרגר, במידה והוא אכן סובל מכך. קיימות אחנות מבדילות רבות היכולות להתאים לתיאורך, מקשיי אישיות שונים ועד למצב חמור, אבל לא נדיר, של הפרעת "גבר" (הנפוצה ,אגב, למדי והמכילה בתוכה כ-49% מהאוכלוסיה). כך שבשל קשיי האבחון הנ"ל הייתי מציע לך לנסות להתבסס על מקורות מידע אחרים, כגון בחינה של תחושותיך, או העמקת ההכרות עם האדם המתואר, על מנת להחליט האם הוא המתאים עבורך או לא. בהצלחה דוד

"הפרעת גבר".. גדול אתה!! :-)) כמעט הלכתי לחפש מה זה בגוגל ;-) דוד, בכלל, נהנית מאוד לקרוא את התגובות המושקעות שלך.. אנושיות וחכמות.. תודה רבה!

אז אתה מודה שגברים הם קרים,סגורים (ואולי טוב שכך) חסרי אמפתיה, ומתעלמים מרגשות של אחרים אז שתי שאלות, קודם כל איפה זה שם אותך? ואולי עדיף להקים משפחה לבד מאשר עם יצור "מופרע" שכזה? ברצינות חוץ מהעובדות הפיזיות שגורמות לנשים להמשך אל גברים, מה טוב בכם?

תודה על הודעתך ד"ר, אכן גבר זה הפרעה קשה ובעייתית ביותר :) אבל מקריאה חוזרת של ההודעה ומביקור בפורום של עמותת לאספרגר, אולי אני אסביר יותר בפירוט ואז תוכל לענות לי על שאלתי העיקרית מהי האבחנה המבדלת: ואגב אני מכירה אותו די לעומק ולאורך זמן קשה לי להסביר בפירוט אבל בוא נגיד שכבר אמר לי מישהו שמכיר את שנינו שיש לו קווים אוטיסטיים. והוא לא אמר את זה כדי לפגוע אלא כדי להסביר לי למה הוא מסוגל לעשות רק מה שאני מבקשת ולא ליזום, למה הוא לא מסוגל להבין למה כשהוא אומר משהו מעליב אני נפגעת, (או מישהו אחר) יכול להתווכח בפלמסנות למה אם הוא אמר דברי איתי זה אומר שאני צריכה להתקשר או אם אמרנו נדבר זה אומר שאין מועד לשיחה כי לא אמרנו מתי... קשה קשה קשה לו להביע כל סוג של אמפתיה... למה זה סביר שהוא יתעסק כל היום בנושא מסוים ולא ירצה לבלות, אוכל אוכל מצומצם - כי הוא לא אוהב את המרקם של הרבה דברים, לא ממש רוצה קשר זוגי במשמעות המקובלת -להיות ביחד (שזאת הבעיה) אני למען האמת מוכנה לקבל אותו ככה אם זאת הבעיה אבל אני חוששת שאולי הוא "סתם" נרקיססט או.. סוציופת??

שלום רב, אני בחור אחרי צבא, ולאחרונה אני מתחבט בכל מיני שאלות על מה יהיה בעוד מספר שנים, איזה מקצוע אלמד, "מה אעשה בחיים", במה אעבוד, אישה, משפחה, ילדים, ושאלות מן הסוג הזה. מה עצתך עבורי? מה עלי לעשות? אשמח לתשובה.

שלום ניר אכן, אתה נמצא בנקודה חשובה בחיים והחלטות שתקבל בשנים הקרובות ישפיעו לא מעט על עתידך. המצב הזה, של ה"חיים הגדולים" לפתע והתחושה של אחריות והשלכות הרות גורל, יכולה להיות מאיימת ומשתקת כמעט. אין פלא שמול אי הבהירות והשאלות הרבות יש רצון, ככל האפשר, לקבל כבר את התשובות לשאלות הטורדות ולהרגיע את הספקות, לפזר את ערפל הלא-נודע. ועדיין, חשוב לזכור שלמרות שהן נראות כך, אף אחת מההחלטות שתקבל אינה הרת גורל ובלתי ניתנת לשינוי. לעיתים קרובות דרך החיים הנוצרת היא שילוב בין ההחלטות שנקבל לבין גורמי חיים רבים, שאינם תלויים בנו. אי-אפשר שלא לצטט את לנון בנקודה הזו: "החיים הם מה שקורה לך כאשר אתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות". אז תנסה להנות מהתקופה הזו, לבחור היטב וללכת אחרי הלב והראש ולדעת שאין לך דרך, כיום או אי-פעם, לדעת מה צופן העתיד וכיצד יצטייר. צריך רק לחכות ולראות. וזה קשה, אבל בסופו של דבר - זה גם הכיף הגדול. ומעבר לכך, ובנימה פחות פילוסופית ויותר מעשית: אם אתה מתלבט בנוגע ללימודיך או לקריירה בה תבחר, הרי שמעבר להתבוננות פנימה והבנה בנוגע למה מעניין אותך באמת, יתכן כי תוכל להעזר גם במכונים או באבחונים, הממליצים על קריירה או תחום לימודי המתאים לאדם, לפי מבחנים אישיותיים. תוכל לעבור אבחון שכזה באוניברסיטת ת"א או במכוני השמה שונים, כאדם-מילוא, פילת וכדומה. בהצלחה בעתיד דוד

אתמול היינו בתערוכה ביבי לנד, ובאמת זכינו והיה כיף הבעייה שכואב לי שאמי פחות מגלה את הצד הרגשי בכל משקונים לתינוקת מאשר חמותי, ואני לא יודעת איך אמי תתיחס לילדה כשתיולד פעם ראשונה כשנכנסתי להריון, היא ממש לא ידעה איך לעכל זאת ןכשאחותי נולדה היא העבירה אותי לשנה לסבא וסבתא ובאמת אתמול מאוד כאב לי הקטע הזה, בכיתי ופעם קודמת כשהרגשתי כאב כזה- שתיתי יין עכשיו אסור לי אז זללתי שוקולד

שלום לאלמונית ראשית, יפה בעיני שאת מוצאת דרכים טובות להתמודד עם הכאב ולא כאלה העלולות להיות מסוכנות לבריאותך. מעבר לכך, בנושא בו את כותבת: לידה מתקרבת, בדרך-כלל מפגישה אמהות עם חוויית האמהות שהן עצמן חוו ועם הקשר שלהן עם אמן. את מתארת חשש מפני תגובת אמך, אולי חשש מפני תגובה לא מתאימה כדחיה או כקור, כפי שאת מרגישה שזכית לה בילדותך. הכאב שאת חשה בקשר למה שעלול להתרחש נבע, אולי, מהכאב שלך עצמך כילדה בעבר. ועדיין, חשוב לעשות את ההבחנה בין אמהות לסבתות. נשים רבות שהתקשו בתפקוד כאם מצליחות דווקא כסבתות להגיע להבעה רגשית יותר ויוצרות קשר קרוב עם התינוק. כך ששווה לך לחכות בסבלנות, ועם ראש פתוח, למרות החשש, ולראות כיצד תתנהג אמך ברגעי האמת. מעבר לכך, גם אמך תאכזב אותך בהתנהגותה, כדאי יהיה לך למצוא את השביל בין קבלתה כפי שהיא, לבין שמירה על רגשותייך והמנעות ממכאב מוגזם. אחרי הכל, העיקר הוא הלידה ואת ותינוקך. אמך היא בכל זאת שחקנית משנה במחזה הזה. בהצלחה ולידה קלה דוד

שלום רב! אני מקווה שאני בפורום הנכון. יש לי 4 ילדים. ילדה בת 6, ילד בן 3 ותאומים בני 7 חודשים. בני פשוט מתיש אותי במלוא מובן במילה. כל מה שאני אומרת, מבקשת או אוסרת הוא עושה דווקא ובכוונה. לא עוזר צעקות, מכה על הישבן, כלום. הילד עושה מה שבא לו. אני יודעת שיש אפשרות שזה נובע מתשומת לב שהוא דורש ממני ובגלל התאומים, אבל אני לא רואה שום דרך לטיפול בנושא. גם כשאני מדברת איתו ומבקשת בצורה יפה, פשוט לא מזיז לו והוא שם עליי פס אחד גדול. מה עושים? אני כבר ממש מיואשת. בתודה מראש חגית

שלום חגית האמת היא שאנחנו לא הפורום הכי מתאים לשאלתך. אני עצמי מתמחה בעיקר בילדים מגיל 6 ומעלה, כך שהייתי מציע לך להפנות את שאלתך גם לפורום של פסיכולוגיית ילדים. עדיין, יש כמה שאלות שנראה לי שיכולות לתרום בנושא. האם בנך החל להתנהג כך מייד לאחר לידת התאומים, או שמא זה משהו שהחל בחודשים האחרונים? לחילופין, כיצד הייתה התנהגותו לפני לידתם? בנוסף, האם מלבד הלידה היה אירוע נוסף בבית או במשפחה, שיכול היה להשפיע עליו ולהבהיר את התנהגותו? האם התנהגות זו מוגבלת לבית בלבד, או שהיא מופיעה גם במסגרות חוץ-ביתיות, כגן, למשל?האם הכל כשורה בגן? האם קיימות דמויות אחרות (אב, סבים, שכנים) להם בנך מציית ואינו ממרה את פיהם? ואם כן, מדוע ומה ההבדל בין התנהגותם להתנהגותך? השאלות האלה יכולות לשפוך מעט אור נוסף על המצב הנוכחי בבית. מעבר לכך, כפי שאת אכן יודעת, התנהגותו של בנך יכולה לנבוע מתגובתו ללידה ומכך ש"איבד" את מקומו במשפחה ככקטן, ועדיין אינו מרגיש שזכה במעמד חדש של גדול. ייתכן שהוא מרגיש, באופן טבעי, כי תשומת הלב המוענקת לו פחתה והוא מביע את כעסו על הנושא. אינני יודע כיצד התנהג בגילאים מוקדמים יותר, אך בגיל שנתיים בערך יש תקופה של התנהגויות המזכירות את תיאורך, וייתכן שמדובר גם בשלב התפתחותי שיש לעבור. בקיצור, לאחר שהייתי חושב יותר לעומק על המתרחש, ומתוך הנחה שאכן מדובר בתגובה ללידה ולא בהסבר אפשרי אחר, הייתי מציע לך ראשית כל, להגיע לאיזון נכון בין ההבנה לליבו ביחס לתחושת הכעס והקיפוח שהוא חש לבין הצורך בגבולות ברורים, עקביים, מובנים, אפשריים ורלוונטיים. בד בבד עם איזון זה, בין גבולות להבנה, הייתי מציע לך, במידת האפשר, ליצור זמן איכות עמו - קצר אם יומי, מעט ארוך יותר אם שבועי - ולגיע למצב בו הוא יודע כי בכל מקרה יש לו זמן מובטח עמך (או עם דמות משמעותית אחרת), זמן בו הוא אינו צריך להתחלק בך ויכול לזכות בתשומת לבך המלאה. ברור לי עד כמה קשה למצוא בסדר היום העמוס זמן שכזה, אך לעתיים מספיקות גם כמה דקות, וייתכן שהמאמץ הקצר יצדיק את עצמו. מקווה שעזרתי דוד

תודה רבה על המענה. עזרת מאוד. מקווה שיעזור. תודה שוב והמשך יום טוב

היי, האם ניתן לומר שהבורדרליין מחפשים ריגושים בקשרים זוגיים? האם הם יכולים להחזיק מעמד ולהיות בקשר יציב? האם אפשר לתייג אותם כאנשים בוגדניים? לצערי הקשר הארוך ביותר שיש לי זה עם המטפלת. אני אומרת לצערי מאחר וזה לא עם בן זוג..

שלום למיואשת האמת היא שלא הייתי אומר כי אנשים הסובלים מהפרעת בורדרליין מחפשים ריגושים בקשר זוגי. למעשה, למרבה הצער, התמונה היא בדרך-כלל הפוכה, כאשר האינטנסיביות הרגשית, הכרוכה במרבית הקשרים הזוגיים, מהווה עבורם זרז לעוררות רגשית אינטניסיבית, הגורמת בעיקר לסבל ומקשה מאוד על המשכיות הקשר. כלומר, בכל מקרה יש עבורם יותר "ריגושים" מכפי שהם מצליחים באמת לשאת (גם אם ההתמודדות עם כך לובשת לעיתים צורה של חיפוש אחר ריגוש). גם לא הייתי מתייג אותם כאנשים בוגדניים. שוב, מדובר באנשים הסובלים מקונפיקט עז סביב נושאים של מתן אמון וקרבה, אך הביטוי, הדיבור, של קונפליקט זה דרך בוגדנות אינו הכרחי או מופיע תמיד. אני מבין את צערך, אבל חשוב לי לומר שיש לא מעט אנשים הסובלים מהפרעה זו והמצליחים להיות בקשרים זוגיים, וככל שהגיל עולה כך יש אפשרות סבירה יותר לנהל קשר ממושך. למרות התסכול הנוכחי, הייתי מציע לך לראות את החיוב שבשמירה על קשר טיפולי ארוך וקבוע - שזה גם הישג לא תמיד פשוט - ולדעת שקיומו של קשר כזה סביר לתרום לסיכוי של קשרים זוגיים בהמשך. להתראות דוד

היי דוד, יכול להיות שלא הסברתי את עצמי כראוי, אבל התכוונתי לכך שהם מחפשים ריגוש ותו לא..הם לא מסוגלים להמשיך בקשר יציב ארוך וקבוע לאורך זמן.. עם במטפלת הקשר אמנם מעל שנתיים אך הוא לא יציב. היו ביטולים וקרבה וריחוק בינינו.. מה שהזכרת", מדובר באנשים הסובלים מקונפיקט עז סביב נושאים של מתן אמון וקרבה"- זה דווקא חדש לי, אבל ממש מתאים לי. עכשיו יש לי סיבה נוספת לאשש את ההפרעה אצלי(ואני מניחה שאתה נגד תיוגים) בכל אופן, אני בסך הכל בנאדם רגיל, עובדת, אני אקדמאית...אבל אני מיואשת מהתחום הזוגי. קשרים כל כך רבים וכל כך קצרים.. ושאלה נוספת אליך, מדוע כשהגיל עולה יש סבירות לנהל קשר נורמל?אני בשנות העשרים המאוחרות מאוד(-:י

היי דוד, נשמע, כאילו יובלות לא היית כאן.... לא חשוב, העיקר שחזרת, ובעקבותיך, השגרה המבורכת. וסתם מתוך ענין - שמתי לב שאתם המטפלים, נוהגים לבקש מהמטופלים, לבדוק עם עצמם, אם מדובר בדפוס התנהגותי שחוזר על עצמו,(משגרת יומם, בעבר או בהווה) כאשר הם מתארים סיטואציה כל שהיא אל מול המטפל, אני מניחה, שמטופלים כן יודעים שמשתחזרים דפוסי התנהגות,בסיטואציה טיפולית. (ואמ כן, מדוע עליהם לבדוק?) וכן, במה תורמת למטופלים ההבנה, שמדובר בדפוס התנהגותי, שחוזר על עצמו? אני מקווה ששאלתי הובנה, ואם לא, זה בסדר, דלג עליה. (בטח גם מהמשפט האחרון שלי, תכין מטעמים..) ביי ריבי.

שלום ריבי ראשית, תודה על ברכת הקבלה. שנית, ארגיע אותך (או אאכזב אותך? לא יודע..) ואומר שאין לי כוונה להכין מטעמים מהמשפט האחרון שלך. השאלה שלך מובנת מאוד ואנסה לענות עליה כמיטב יכולתי. לעיתים לא נדירות אנשים מוצאים את עצמם לכודים בתוך דפוס חוזר של התנהגות, מחשבה ורגש, הנראה מאוד ברור לאנשים מבחוץ, אך הסמוי מעיניהם הם. לא משום שהם פחות רגישים או נבונים, אלא כי פשוט קל יותר לראות מבחוץ מאשר מבפנים. לכן יש טעם להראות או לבחון עם מטופלים את הדפוס החוזר בחייהם, ולא פעם הם מופתעים לחלוטין להבחין בו, ולעיתים גם מסרבים לקבל אותו ככזה (ולעיתים גם בצדק). התועלת שבהפניית תשומת לב לדפוס שכזה היא רבה: לא רק שרמת המודעות העצמית עולה, אלא גם שהקשב מופנה במקום החוצה, אל העולם סביב, אל העולם פנימה ואל הסיבות המובילות לחזרה על הדפוס המסויים. את העולם החיצוני קשה מאוד לשנות; את הפנימי אפשרי יותר ולכן מעודד ואפשרי יותר לעבוד על השינוי משם. בנוסף, ההכרות עם הדפוס החוזר יכולה לסייע בהבחנה בו כאשר יתרחש שנית ובמניעה שלו, במידה והוא גורם נזק לאדם. בכל מקרה, מודעות שכזו מובילה לחיים אוטונומיים יותר, פחות אוטומטיים וקבועים, וזו כבר דרך טובה להעשרת הנפש האנושית. אני מניח שניתן לחשוב על סיבות נוספות, אבל אלה המרכזיות בעיני. להתראות בינתיים דוד

שלום! רציתי לדעת לגבי הסיכום פגישות... שתגידו לי איך הדף נראה? ברור שאצל כל מטפל זה שונה... אבל רציתי לדעת מה אתם כותבים? אולי דברים שעליתם עליהם,בעיה? האופי של המטופל? נושא זה לא ברור לי.

שלום אור כפי שאת כותבת מטפלים כותבים בדרכים שונות ופעמים רבות הכתיבה משתנה בין פגישה לפגישה. יש כאלה הכותבים מעט מאוד, אם בכלל, ויש כאלה המנסים לתעד את הפגישה כולה. מוקד הכתיבה יכול לנוע בין נושאים שונים ומגוונים וכאמור,יהיה קשה מאוד למצוא מכנה אחד, המכיל בתוכו את כל צורות הכתיבה כולן. זהו, אני מצטער שאני לא יכול לעזור מעבר לזה, אבל באמת שהשונות בנושא הזה גדולה להפליא. להתראות דוד

שלום אחותי הקטנה חיה עם חבר מזה שנתיים.נראה שהם מסתדרים ביחד.אבל.. כיוון שהיא מערבת אותו בהכל אז היא כבר לא אותה אחות שהיתה,פתאום כל דבר מפריע לה( או יותר נכון לחבר שלה)בהתנהגות המשפחה שלנו איתה.והיא כמובן שומעת לו.אולי מפחדת ממנו ביקשתי שלא תערב אותו כי הוא דורש(ואם לא ..מסיט אותה נגדנו) שאני למשל אתקשר אליה כמעט כל יום דבר שלא הינו עושים 30 שנה.מה לעשות???

שלום טל אני מבין כי הקשר של אחותך והשינויים שהיא עוברת בעקבותיו משפיעים על המשפחה כולה ומעוררים שאלות ובעיות שונות. מצד אחד, המצב אותו את מתארת הוא טבעי מאוד: אנשים, בני משפחה, משתנים לאורך השנים ובוודאי שקשר משמעותי משנה אותנו והופך אותנו לאנשים שונים ממי שהיינו לפניו. מצד שני, אני מבין כי שינויים אלה גם מדאיגים אותך ובכל מקרה מובילים אותך למצבים לא נעימים. הייתי מציע לך לבדוק עם עצמך, עד כמה שינויים אלה יוצרים עבורך קושי ממשי ועד כמה הם שווים להסתכן בסכסוך משפחתי ובסצינות לא נעימות. במידה ולא, הייתי מציע לך להבליג עליהם ולקבל את השינויים כחלק מהתרחשות טבעית בחיים. במידה ואת מודאגת או מוטרדת מכך עד כדי שאת מוכנה לשאת בתוצאות, הייתי מציע לך ליזום שיחה עם אחותך, בה תציגי, בכמה שיותר רגישות וטקט, את הקושי כפי שאת חווה אותו ותראי כיצד הדברים יתנהלו משם. בהצלחה דוד

שלום דוד, כיף שחזרת. פעם ראשונה שאני שואלת אותך, איכשהו בדרך כלל נח לי לשאול מול נשים, לא יודעת מה קרה הפעם. לפני שנה בערך היה לי קשר קרוב עם מישהי, מצד אחד היו הרבה דברים טובים אך מצד שני תלות וחשיפת יתר, הקשר הזה גרם לדברים שהדחקתי שנים לצוף ולערער אותי והוא זה שבסופו של דבר גרם לי לפנות לטיפול (אחרי זמן רב שחברה קרובה ניסתה לשכנע אותי שזה מה שנכון עבורי ואני לא הסכמתי לשמוע על כך). זמן קצר אחרי החברות הזאת התחילה לצמוח היא נגדעה בצורה די אכזרית על ידה. למישהי הזאת היה בושם שעשה לי ממש טוב אבל לא שאלתי אותה איזה בושם זה ובמשך שנה הרחתי שוב ושוב את הריח הזה על נשים ברחוב, באוטובוס ולא הצלחתי למצוא אותו בחנויות הבשמים (כל פעם שהרחתי אותו ישר חזרו אלי המחשות עליה ורגשות מעורבים של אושר שהיה, כעס, גועל, געגועים ...). במקרה השבוע פתאום מצאתי אותו וכבר הוצאתי את הכסף כדי לרכוש אותו אבל פתאום מצאתי את עצמי בדיון של "למה את רוצה לקנות את זה בכלל?" בגלל שזה כאילו קצת מחזיר אותה אלי או בגלל שזה סתם ריח שעושה לי טוב. האופציה הראשונה היתה כנראה קצת יותר חזקה וזה די דחה אותי שזה מה שאני עושה, אז לא קניתי אותו בסוף ונשארתי עם המחשבות המוזרות האלה. סתם מעניין אותי לשמוע איך זה נשמע למישהו מבחוץ. לילה טוב ותודה

שלום ללא חשוב נשמע לי נורא אנושי וטבעי. ברור שהקשר היה מאוד משמעותי וחזק עבורך וברור שהסיום שלו השאיר אותך עם תחושות מעורבות, כמו שאת כותבת, של אושר, כעס, גועל וגעגועים. וריח הוא גורם התניה מאוד חזק -כמובן שהגירוי המוכר הזה יעורר את מזיגת הרגשות שנקשרה אליו. ולפי מה שתיארת, ובלי קשר בכלל להחלטה הסופית, התמודדת עם העוררות הזו עם הרבה מודעות ומחשבה..בקיצור, נשמע לי מאוד מובן ולא מוזר בכלל. לילה טוב דוד

מה לספר בפגישות ראשונות? אני יכולה לספר כל מיני פרטים, למשל מהילדות, שנראה שיש להם איזשהו ערך פסיכולוגי.. ומצד שני, אני לא נלהבת לספר אותם, כי זה קצת מביך אותי. אם אספר זה יהיה כמו דיווח ענייני ויבש אולי. לספק מידע. ובכלל, כמה לספר בהתחלה? הרי כל דבר שאגיד אני יכולה לפתח ולקשור לדברים אחרים ולפרט- אבל זו רק ההתחלה... אני מתעייפת רק מלנסות לחשוב מה וכמה כן או לא ומתי.. מה חשוב לך, כמטפל, בהתחלות של טיפול חדש?

עוד שאלה.. אתה חושב שאם התחלתי טיפול חדש, אותו סיפור יסופר בו כמו הסיפור שסיפרתי בטיפול הראשון? התרגלתי למחסן האירועים והמקרים מהטיפול הראשון, להשתמש בו כדוגמא לכל מיני דברים.. פתאום זה נעלם ודברים קטנים נאספים מהתחלה.. אתה חושב שזה כמו להתחיל לשחק שוב במשחק הזיכרון (עם זוגות הקלפים ההפוכים), אבל עם תמונות של חיות נניח, במקום תמונות כלי התחבורה שבהם שיחקתי קודם עם מישהו אחר, או שזה כמו להניח שוב את כל הקלפים המוכרים הפוכים על השטיח, לערבב את הסדר שלהם ולהתחיל ללמוד מיקומים מחדש..? לא יודעת אם זו כזאת שאלה חשובה בעצם.. סתם תוהה אם אותם דברים ישתחזרו ואם אני רוצה שכך יקרה.. בא לי לה

אוף דוד, התחיל החדש.. פגישה אחת בסך הכל וכבר חזרתי לשגרת השנ"צ של אחרי פגישה.. בדיוק מזה חששתי :-( איפה נרשמים לפגישות לא מורגשות? ללכת עם להרגיש בלי, כתבה לי פעם מלי.. אז כן! בדיוק כזה! איפה נרשמים? :-) היה לי מאוד נעים איתה, הרגשתי, באופן קצת חשוד אולי, נינוחה למדיי, נעים לי גם החדר שלה- מרגיש מוגן וחמים ונוח לי בו, והיא בדיוק במרחק הנכון, ושאלה שאלות שהיו לי טובות, ואיפשרה לי ודאגה לשלומי במינון מתאים.. הכל היה ממש בסדר, באמת! יצאתי ממנה כאילו לא קרה שום דבר- לא התהפכה לי הבטן ולא התרגשתי יותר מדיי.. זו באמת לא הייתה פגישה קשה.. הרגשתי שלמה לחלוטין עם האפשרות להמשיך להיפגש איתה.. ובכל זאת- אני ממשיכה לפטפט איתה בכל רגע, וכבר יומיים שאני צונחת ב-16 למיטה... לנוח קצת מהכלום שאני עושה.. יותר מזה, ניסינו לתאם מועד לפגישה נוספת ואני כבר יום וחצי נכנסת ויוצאת מתיבת המייל שלי- כאילו לא יכולה לעשות שום דבר עד שתשיב. לגמרי לא באשמתה, כל מה שאני עושה הוא לחכות. מה זה?! אוף... :-( שכחתי כבר שזה ככה.. והאמת, חלק מהזמן אני בכלל עוד מתקשה קצת לשרטט לי את תווי הפנים שלה.. אבל כנראה שזה לא באמת משנה.. אי אפשר שהטיפול יוגבל לחדר שלה וזהו?.. או לפחות ליום אחד אחריו וזהו?.. אני מוצאת את עצמי חוששת שכל הרוח במפרשים, כל ה"קדימה!" שאני מרגישה לאחרונה, ילך וידעך לי ככל שאדמיין ואחכה יותר.. מרגישה כאילו אני שוב רותמת את עצמי לעגלה.. להתנהלות איטית ומסורבלת.. סתם, אני יודעת שככה זה ואין מה לעשות.. אין באמת סיבה טובה לכתוב כאן אולי.. לא יודעת.. אני מניחה שאני צריכה להירגע ולתת לדברים זמן וזהו. אני אנסה... אני אנסה לתת לעצמי זמן... הפעם, (סוף סוף? :-) לא שאלתי שום דבר- מקווה שאגיע לעינייך בחתיכה אחת, (לילך)

שלום לך זו שאלה נורא מעניינת. אנשים מתווכחים עליה שנים, ולמרות שהיה ניתן לצפות שייאסף מספיק מידע בנידון על מנת להגיע לתשובה יחסית ברורה, עד כמה שאני יודע לא הגיעו למסקנות חותכות. בקיצור, ברגע שאת מגלה את התשובה תודיעי לנו - אולי נעלה פה על משהו..ויותר ברצינות, באמת שאין תשובה אחת, אבל אם ללכת עם הדימוי היפה שהצעת, הייתי אומר שזה לשחק שוב את משחק הזיכרון, עם חלק מהקלפים מוכרים וחלק לא, חלק כבר צויירו וחלק מצויירים בזמן המשחק עצמו, בעוד גבם מופנה אל האנשים המשחקים (המצויירים גם הם במהלך המשחק). אבל ההבדל הוא שיש יותר מיומנות במשחק. ולרוע המזל, גם זה, כמו שאר הדברים, מורכב - בעל יתרונות וחסרונות משלו.. להתראות דוד

שלום כמטפל חשוב לי בעיקר, מעבר לכמה פרטים "טכניים", לשמוע מה המטופל/. רוצים לספר בפגישה הראשונה. מה עולה להם בראש. במה הם נזכרים, מה מוביל למה ומה מופיע דווקא בפגישה הזאת. הייתי מציע לך לנסות לכוון כמה שפחות למה "שנכון" לספר, ויותר למה שמרגיש לך דוחק מבפנים, מה שיוצא לך מהפה עם כמה שפחות שיפוט וצנזורה ופשוט יוצא ישיר. ועדיין, לכל מטפל ומטפלת יש את ההעדפה שלהם להתנהלות של הפגישה הראשונה ונראה לי שחשוב להגיע, בפגישה הזאת כמו בטיפול ובחיים בכלל, לאיזו נקודת מפגש בין הציפיות של שני הצדדים. בהצלחה דוד

בכוונה לא העלת את ההודעה שכתבתי היום בצהרים או שאולי היא התפספסה..? חשוב לי לדעת.. מעולה לא רציתי להיות inappropriate.. אולי הכאב שלי יותר מידי חד גם בשביל הפורום.. כבר לא יודעת...... ~נילי~

שלום נילי כן, בחרתי לא להעלות אותה, ואני בכנות מצטער. האמת היא שהתלבטתי לא מעט, אבל בסופו של דבר נראה לי לא נכון להעלות אותה. לא משום שהיא לא לגיטימית או לא appropriate, אלא משום שאני מרגיש מחוייב לחשוב על הפורום כולו ולא על הכותב בלבד. מה שכתבת בהחלט לגיטימי, הוא בהחלט מתאים לדיבור או לטיפול, אבל בעיני - נראה פחות מתאים להעלאה בפורום. אשמח לשמוע ממך עוד. להתראות בינתיים דוד

לא אשקר ואומר שלא נעלבתי.. הגוש בגרון רק גדל, אני מבינה שכלית את הצורך לשמור גם על החברים היקרים שפה, בתחושה שלי, האני שבי, for who ever 'he' is OR not, נחנק, נשנק עכשיו. אולי משום זה אני 'נמצאת' היכן שאמרתי שהייתי, ועדין.. אולי משום זה, התגובה היא היכן שהיא.. לא ברור לי מדוע אומר את המשפט הבא (אחרי החוויה של ה'דחיה', אם אפשר) אך: למרות זאת, ראיתי בכנות של המשפטים שלך, אינטימיות רגשית אלי. I t-r-u-l-y treasure that. יש בי רצון לנקום ולא לשחרר מעבר למענה הכנה (באמת..) שלי אליך, מעלבון. אולם מה שבאמת מתברר זה שאין לי מילים עכשיו, גם לא לעצמי.. רק מה שקורה מעבר.. ועל כן ההודעה המקורית ששלחתי.. ;-( ~נילי~

אני תוהה למה לא יכולת להגיב על ההודעה המקורית גם בלי להעלות אותה, משהו בסגנון של "ראיתי אך לא העליתי כי..." נגעה לליבי שאלתה הכנה של נילי "בכוונה לא העלית או אולי היא התפספסה"? ואני חושבת שפשרה כזו עשויה אולי למנוע את העלבון הכרוך בהמתנה עקרה ל(חוסר) מענה...

עברתי בשקט.. כמעט ולא תרגיש בי .. אני קצות האצבעות .. לומר לך .. שכיף שחזרת אלינו .. הקול שלך היה חסר כאן... אצלי בכלל בכל השבועות האחרונים .. הקולות התבלבלו .. אין כמעט קולות טובים בתוכי...ששואבים ..למעלה .. האנרגיות הטובות שבי מתכלות .. לילטוב.חיבוק שרית.

שלום שרית תודה רבה על הברכות. עברת בשקט אבל בהחלט הרגשתי בך. אני מצטער לשמוע על השבועות האלה - כשתרצי את מוזמנת לעבור פה גם ברעש ולספר על מה ששואב את הכוחות. להתראות דוד

שלום, אני בטיפול כבר יותר משנתיים. בערך חצי שנה לאחר תחילת הטיפול עברתי לאיזור המרוחק כשעה וחצי מהמטפלת. בהתחלה עוד חשבתי להחליף מטפל/ת אך המחשבות דעכו ודי נקשרנו. אז המשכתי לבא בימי שישי (אני עובדת משרה מלאה). אך לאחר כמה זמן הרגשתי שאני צריכה את יום החופש הזה. אז התחלתי לבא באמצע השבוע אחרי העבודה. כעבור כמה זמן זה התחיל להעיק עלי, הנסיעות האלו. עכשיו אני במצב שזה ממש גומר אותי פיזית. אחרי העבודה לנסע ישר אליה בפקקים. ואחכ לחזור בלילה מאוחר ועכשיו עם מזג האויר הזה.אבל אני אצלה שנתיים ואני לא יודעת מה לעשות!! ממש לא יודעת מה לעשות. כמובן שדיברנו על זה, בעיקר ניסינו לברר למה פתאום זה התחיל להעיק עלי. אבל אני מרגישה שפיזית אני כבר לא מסוגלת וזה גם גורם לתיסכול רב אם למשל הפגישה לא ממש מוצלחת או שהיא מאחרת קצת או משהו כי אני מרגישה שאני משקיעה המון. מה עושים?

שלום מיכל אני מבין את הקושי שאת מתארת. האמת היא שאין לי הרבה מה להוסיף לתיאורך. את נשמעת בהחלט מודעת למצב ואת עושה את הדבר הנכון - לדבר על זה בטיפול, לנסות להבין את התזמון והאם מדובר בקושי טכני, העומד בפני עצמו, או שמא מדובר במשהו המסווה קושי אחר, תחושה אחרת, המוצאת ביטוי בקושי סביב המרחק שנוצר והמחיר שהוא גובה. את מרגישה שאת משקיעה המון ואולי את חשה שלא ברור לך האם את זוכה להשקעה דומה בתמורה או שהשקעתך משתלמת לך. כל מה שאני יכול להציע לך הוא להמשיך ולברר את השאלות והתחושות האלה בטיפול, עד שתגיעי לתשובות שישביעו יחסית את רצונך. בהצלחה דוד

שלום דוד, תודה על התגובה. ואם מדובר בקושי טכני, מה אפשר לעשות? איך אפשר אחרי שנתיים לעבור למטפל/ת אחר/ת ? או אולי יש פתרון שאני לא חושבת עליו? מישהו?

דוד, בבקשה תעלה את ההודעה הזו. לכול מי שעוד זוכר ל-ליאת מנדלבאום שלנו יש מחר יום הולדת,בכדי שלא אצתרך להסתבך לא אומר את גילה, רק אומר שהיא הזקנה הכי יפה שאני מכירה(סתם).זו עוד הזדמנות לומר לה תודה. אז ליאתי, רבי נחמן מברסלב אמר "היום בו נולדת, הוא היום בו החליט הקדוש ברוך הוא שהעולם אינו יכול להתקיים בלעדייך!" ואני פה כדי לאשר זאת. עד מאה ועשרים אוהבת מאוד...

לליאת היקרה .. אם את כאן קוראת אותנו בשקט.. מאחלת לך המון מזלטוב .. שולחת לך המון חיבוקים .. את יקרה .. לליבי. וחסרה .. אוהבת, שרית

מצטרפת לברכה הכל כך יפה בחום.. ועוד אלפי וורדים ושנים בריאות ויפות.. אהבה והערכה.. ליאת, שומעת...??? ~נילי~ (למרות שאז, הייתי תחת כל מיני שמות בדויים אחרים..)

שלום לרק אני תודה רבה ואין לי בעיה להעלות את ההודעה. היא בעיקר מעלה בעיני את התחושה הקשה לגבי מי שחסר ואולי גם את הרצון להנכיח אותו/ה פה, ליצור את התחושה של "יש", למרות ההעדר. להתראות דוד

נמצא בעיצומו של טיפול פסיכולוגי, בתקופה האחרונה יוצא משם מפורק לגמרי ובהעדר כוחות. אני שואל את עצמי- למה להמשיך את הטיפול ? הרי בכל פעם שמסתיימת הפגישה אני מרגיש אבוד לגמרי, מפורק , חלש פיזית אני אובד עצות ולא טוב לי ( בעבר לא הייתי יוצא בכאלה תחושות מהטיפול) הדמעות לא מפסיקות :(

שלום לאובד עצות עצוב ממש לקרוא את ההודעה שלך. האם אתה יכול לחשוב עם עצמך או בטיפול מה השתנה? מה קורה עכשיו בחייך או בטיפול שגורם לך כל כך הרבה סבל? נראה לי חשוב שתנסה להבין האם מדובר בשלב קשה אבל מקדם ומשתלם בטיפול, או שמשהו אינו מתנהל כשורה עבורך. מה השתנה? מה ניתן לעשות על מנת להקל על הכאב? אלה שאלות ששווה לך לנסות למצוא את התשובות להן. מקווה שהמצב ישתפר ולהתראות בינתיים. דוד

כמה כיף שחזרת אלינו... משב רוח מחמם בקור ששורר בחוץ. :)

שלום ל_ ותודה רבה כיף לחזור לחום פה ושמח לחזור להתראות דוד

אהלן דוד, אין לי מה לכתוב, רק רציתי להגיד שלום וברוך שובך.. מקווה שאתה בטוב ושהייתה חופשה מרעננת, :-) לילך

שלום לילך תודה רבה. לפעמים עושה טוב לשמוע פשוט ברכת שלום וברוך הבא. אני מרגיש טוב והייתה בהחלט חופשה מרעננת. אבל גם משמח לחזור לפה. להתראות בינתיים דוד

רציתי לדעת אנשים הנמצאם קרוב אנשים אם הפראות בo. c.d איך צריכים להתנהג כדי לעזור להם

שלום שוש ראשית כל, כדאי לעודד אותם לפנות ולהעזר בטיפול תרופתי ופסיכולוגי כאחד. מעבר לכך, כדאי להתייעץ עם המטפל לגבי הדרך בה ניתן לסייע לאדם באופן ספציפי. על פי רוב יש להימנע משיתוף פעולה עם טכסים, על מנת למנוע מהם להתפשט ולהתרחב ולצבוע את כל חייו של האדם הסובל ושל סביבתו. מצד שני, חשוב למצוא את האיזון ולא להיתפס כאויבים או כחסרי הבנה לגבי הקושי של האדם הסובל מאו.סי.די. אנשים עלולים לפעמים לתפוס את ההפרעה כסתם "מוזרות" ולרצות שהאדם פשוט יפסיק לעשות זאת בבת אחת. המצב מורכב מכך וחשוב לעביר תחושה של תמיכה ובעיקר הבנה והשתתפות בקושי והסבל. ומעבר לכך, שוב, הייתי מתייעץ עם המטפל באופן ספציפי. להתראות דוד

אין לי סבלנות לחכות שדברים ישתפרו. גם אין לי כל כך זמן. כבר פיספסתי דברים באופן סופי ובלתי הפיך! לפעמים רוצה למות, לפעמים מפחדת... אין לי כוח לקום בבוקר וכשמגיע הערב והחושך, נכנסת לחרדות ומחכה שיהיה כבר בוקר, ששוב אין לי כוח לקום אליו... מחכה לפגישות עם המטפל וכשהן מגיעות אין לי כוח ללכת... מתכננת לדבר על נושאים מסויימים ושוכחת או מרגישה פתטית לדבר עליהם "בזמן אמת" והמטפל "מעיף" אותי מהפגישה כמה דקות לפני הזמן - מה זה אומר עליו? (מותש ונמאס לו ממני) ומה זה אומר עלי?(מסורבלת גם בדיבור ומכבידה) ואולי לא נורמלית וצריכה להשלים עם זה= שלא אשיג דברים בחיים כמו האנשים הנורמליים האחרים...ואשאר מוזרה בעיניהם... ואולי שום טיפול לא יעזור כאן?!!!!!!!!!!!!!!

שלום ליבי אין לי מילות קסם לשפר את תחושתך. אבל אני כן יכול לומר שאת מתארת הרבה אמביוולנטיות: מצד אחד קושי עם אור היום ועם החיים ומצד שני חשש מחושך ורצון בכל זאת להמתין, להאמין לנסות שוב את האופציה של התקווה. וכשהיא מגיעה משהו בך נעלם ונאלם שוב. אין לי דרך לדעת בוודאות, אבל התחושה שלי היא שטיפול דווקא יכול לסייע לך. ושמוקדם לוותר. ואולי באמת היו דברים שפוספסו ועברו ללא שוב - לכל אדם יש כאלה בחייו ואני מוכן לקבל שלך היו יותר דברים כאלה מהממוצע. אבל השאלה היא האם כדאי לך להיות שקועה בצער לגבי העבר או להביט קדימה. וליבי, ברור שעל מנת להביט קדימה, על מנת לקבל יותר את פני הבוקר (או פני המטפל שלך), את צריכה לקבל יותר את עצמך. ולכעוס פחות על עצמך. ולקטול פחות את עצמך. מילים שחוקות אולי, אבל הן נכונות עבורך, לא? וזו המשימה שלך כרגע, בעיני, על סמך המעט שתיארת - לא להחזיר את מה שלא ניתן להשיב. לא לדאוג לגבי איך אחרים יראו אותך. אלא לדאוג לגבי איך את רואה את עצמך. ולשנות את זה במידת האפשר. בהצלחה דוד

אולי לא מילות קסם, אבל אתה תמיד מצליח לגעת בי ולגרום לי להרגיש את הכאב שבדרך כלל מנסה לברוח ממנו, על ידי שכלתנות וניסיונות לנתח את הדברים . כשבעצם השורה התחתונה היא - שנאה עצמית גם אם לא תמיד מודעת. (ואולי לא שונאת , אבל לא ממש אוהבת... וגם לא מרגישה אהובה ע"י אחרים). לא יודעת איך להילחם בה, כי פשוט לא מרוצה מעצמי וממצבי! - ואולי הטיפול דווקא מחמיר את זה אמרת שצריכה להפסיק לקטול את עצמי. אז פוטנציאלית - אני יכולה להימנע מלבקר את עצמי במילים, אך זה לא עוזר לשינוי התחושה הפנימית! ואולי שטיפת מוח עצמית חיובית - לומר לעצמי שאוהבת את עצמי גם אם לא מאמינה בזה - אמורה לעזור?? לזה התכוונת? ואולי כולם כאלה ורק לא מראים שהם ככה? פשוט לובשים מסיכות של שמחה ובטחון עצמי, גם אם לא מרגישים כך? תוהה עוד כמה שנים של טיפול אצטרך, כדי לדעת להתמודד ולו רק עם "הדברים הקטנים" של החיים... דוד, מתנצלת אם אני מלאה או מביכה אותך ואם אין לך מה לומר זה בסדר ואם תבחר שלא להעלות זאת - גם בסדר... ותודה.

האם חלומות חוזרים על ים , בהקשרים מפחידים כמו גל ענק מתקרב... מעידים על משהו יותר ספציפי מאשר סתם על חרדות. מה המים מסמלים בחלום ?

אתר מומלץ בחום: www.dreams.co.il האינפורמציה מחולקת לפי הא' ב' ויש באתר מבחר רב של נתונים. תבדקי תחת האות ג' = גלים, ותראי מה יצא לך.

יש כאלה שאומרים שגל ענק המאיים בחלום מרמז עם פגיעה מינית שחווה החולם.

שלום ל - X כפי שאת רואה מהתשובות למעלה, ישנם מקורות מידה רבים היכולים לתת תשובה והתאמה לסמלים העולים בחלומות. עדיין, מבלי לפסול את מקורות המידע הללו, הייתי רוצה להציע גישה אחרת, ההולמת יותר את התפיסה שלי לגבי חלומות ומשמעויותיהם. אין לי ספק שחלום, ובמיוחד כזה חוזר, עם סמל משמעותי הגלום בו, יכול להיות בעל משמעות רבה לגבי עולמו הפנימי של החולם. עדיין, על מנת להגיע למשמעות זו, לא מספיק להתבונן במדריכים שונים או לקרוא פרשנויות והקשרים כלליים. על מנת להבין לעומק את משמעותו של החלום עבורך מומלץ, על פי רוב, לנתח אותו לעומק, על רקע האסוציאציות וההקשרים האינדיבידואליים שלך ועל רקע המחשבות והסמלים הנוספים הנקשרים לחלום ומעשירים אותו. לאחר "עבודת חלום" זו יהיה לך אפשרי יותר, אני מאמין, להגיע להבנה מעמיקה של החלום ומשמעותו עבורך. בהצלחה דוד

רוצה?, לא רוצה? אינני יודעת. מצד אחד רוצה להמשיך ללכת אליו (למטפל) ומצד שני כל כך לא רוצה. אין לי כוח לנבירות ולחפירות. לחיפושים המתמידים, אין לי כוח לזה, זה כל כך מעייף ומתיש. הפגישות מכניסות אותי לחרדה ומתחים. כאבי בטן לפני פגישה, דופק מואץ, עד כדי כך שאפילו פעם אחת התחילו לרעוד לי הידיים מרוב לחץ, דבר שמעולם לא קרה לי. הוא מציק ולא מרפה מנושאים שאני מנסה לברוח מהם ושאני מדחיקה שנים. אני נפגשת איתו מחר ואני כל כך חוששת, אני מתקשה לישון בלילה בגללו. בתוך תוכי אני מודעת לכך שרצוי שאלך לפסיכולוג בכדי לדון בנושאים עליהם אני מתקשה לשוחח, ומצד שני אינני יודעת האם זה שווה את שעות המתח והחרדה, את חוסר השקט שלפני כל פגישה. הפגישות מוסיפות לי כל כך הרבה חוסר שקט , בזמן שבעצם התחלתי ללכת אליו בכדי להוריד מתחים. לא סיפרתי לו על המתחים שהמפגשים מעלים בי. אני מטופלת אצלו 3 חודשים.עדיין אינני מרגישה בנוח במפגשים, אני חוששת מפניו ומאמירותיו, עודני מתנגדת ורמת שיתוף הפעולה שלי אינה מרובה. במובן מסויים אני מרגישה כאילו פרטיותי חוללה, מרגישה שבמידה ואשתף אותו ואספר את הדברים המהותיים כאילו שכבר לא נשאר לי דבר מפרטיותי. מרגישה שהוא נכנס לכל פן אישי בחיי וזה מפריע לי מאוד, הרי אלו דברים אישיים שלי, כל כך אישיים, והנה אדם זר נכנס פנימה לתוכם וההרגשה כל כך לא נעימה. זהו... מודה לך מראש על התשובה. מעניין לקרוא את תשובותייכם, ואני לומדת הרבה מהן.

שלום לאנונימית אני מבין את הקושי בו את נמצאת ואת המתח והאמביוולנטיות שבמצבך. נשמע לי טבעי ומובן שמצד אחד תתקשי ללכת למקום הנוגע ישירות במקומות הכואבים לך ומצד שני תחושי שדווקא המגע בהם, עם כל הכאב והמתח הכרוך בו, יכול להתברר כמועיל ומרפא בטווח הארוך. לפי תיאורך נשמע שהטיפול אכן מצליח להיות משמעותי מבחינה רגשית, וזהו כנראה תנאי בלתי נמנע לטיפול מוצלח, שעל מנת להיות כזה הוא חייב לכלול בתוכו גם מידה של מתח וכאב נפשי. עדיין, זו שאלה של איזון - איזון בין המגע לבין הרגישות, בין ההתקדמות לבין ההאזנה המתמדת של המטפל והמטופל לקצב המתאים והנכון. הייתי ממליץ לך לפתוח את הנושא הזה עם המטפל שלך - לתאר את תחושותייך ואת ההשפעה של הטיפול עליך ואת התחושות והרגשות העולות בך במהלך הפגישות ובשעות שמחוצה להן. נראה לי בהחלט במקום לבדוק ולהחליט יחד מהו האיזון הנכון בין ההתקדמות הטיפולית לבין המתח הנגרם כתוצאה מכך. ישנן כמובן שאלות שאת מעלה שהן גם רלוונטיות מאוד - שאלות של מתן אמון, של קרבה, של תחושת פולשנות והדברים שהיא מעלה..כל אלה, לדעתי, יכולים להיות כרגע חלק חשוב מהמוקד ומהשיחה בטיפול והייתי, שוב, ממליץ לך בחום לפתוח את הדיבור עליהם בצורה ישירה ככל האפשר. בהצלחה דוד

שלום רב, עדיין אין לי ילדים, אך כמובן מקווה שיהיו לי בהמשך, רציתי לדעת כיצד ניתן להימנע מחרדה או דאגה מוגזמת כלפיהם, לדוגמא כאשר נמצאים מחוץ לבית בפעילויות שונות ולא להיות חרד לגורלם. תודה.

שלום ערן שאלה קשה מאוד אתה שואל כאן. איך אפשר להימנע מדאגה מוגזמת? האמת היא שאני מניח שאי-אפשר באמת להימנע. קשה להעריך כמובן מתי דאגה הופכת למוגזמת, אבל אין ספק שדאגה לילדיך היא אמצעי אבולוציוני מוצלח לשפר את הסיכוי לכך שמצבם יהיה בכי טוב. וכפי הנראה עדיף להגזים מעט בדאגה מאשר להפחית בה. אבל, וזה אבל משמעותי, מילת המפתח היא "מעט". ברגע שהדאגה הופכת למוגזמת ברמה ניכרת היא אינה מסייעת לילדים, או לדואג, אלא עלולה דווקא לפגוע בסיכוייהם להתפתחות מוצלחת. כיצד לומדים את המידה הנכונה? אני מניח שמרבית האנשים לומדים זאת עם הזמן, בדרך של התנסות ולמידה, כך שההורה המנוסה שונה במידה ניכרת ברמת הדאגה והחרדה שלו מההורה הטרי. וטוב שכך וגם טבעי. ומי שאינו מצליח להגיע, עם הזמן, לרמת מתאימה של חרדה ודאגה? אז ניתן לפנות לטיפול, גם על מנת להפחית את העוצמה והתדירות של החרדה וגם על מנת ולהבין את ההיסטוריה המניעה את הרגשות הללו והמקשה על הגעתם לרמה מתאימה. אבל נדמה לי שאולי אתה דואג מידי מוקדם מידי. חכה, כמו רוב הדברים המתרחשים עם ההורות, כאשר תגיע לשם, דברים שכיום נראים לך קשים ומסובכים יכולים להתברר כפשוטים יותר ממה ששיערת. ולהיפך - מה שלא מדאיג כלל עלול להתברר כמסובך מהצפוי. דאגה רבה לעיתים תכופות משקפת רצון (שמקורו באשליה) לשלוט על המתרחש לחלוטין. הרצון הזה טבעי, אבל יש להגיע למידה מסויימת של ויתור ביחס אליו. אותו דבר נכון לגבי הדאגה הנוכחית שלך - אין לך דרך לצפות כיצד תחוש לאחר שתהפוך לאב והדאגה ביחס לכך כרגע לא תועיל לך במאום. חכה עד שתגיע לשם ותבדוק אז מה מקשה עליך יותר ומה פחות. להתראות דוד

בוקר טוב דוד וברוך הבא - שמחה שחזרת ומקווה שגם אתה... יש לי מספר שאלות ואשמח אם תוכל לענות. רציתי לשאול לגבי ההבדל בין טיפול תרופתי בדכאון לבין הטיפול בחרדה , אם יש הבדל או שזה אותן תרופות במינונים שונים או שבדרך כלל ובכל מקרה, חרדה מצביעה על דכאון?..או אולי דכאון נובע מחרדות? וגם מתי יודעים שהתרופות הכרחיות למטופל (רק כשיש סכנת חיים?) ומתי זה רק בגדר המלצה?? מתי אתה כפסיכולוג מפנה לפסיכיאטר ולא מוכן להמשיך לטפל במטופל בלי יעוץ או טיפול פסיכיאטרי? האם השאלונים הקיימים בספרים, להערכת מידת הדכאון - אמינים? תודה ויום נעים.

שלום ליבי ראשית תודה רבה. אני בהחלט שמח לחזור לכאן. בנוגע לשאר שאלותייך - ביחס להבדל התרופתי בין טיפול בחרדה לטיפול בדיכאון קשה לי לענות לך. זו שאלה שיש להפנות לפסיכיאטרים, המומחים היחידים לטיפול תרופתי בתחום הנפש. ככל הידוע לי יש אכן קשר וזהות בין התרופות הניתנות להפרעות שתיארת, כפי שיש קשר בין ההפרעות השונות. הקשרים האלה, בכל מקרה, הם מורכבים וכפי שקשה להכליל על יחסי סיבה ותוצאה ביחס לחרדה ודיכאון, כך אני מאמין שקשה יהיה גם לפסיכאטר להכליל לגבי הטיפולים השונים בהם. ובעצם אותה תשובה, על הקושי לתת תשובה כללית ונכונה תמיד, רלוונטית גם לשאר השאלות. עם זאת, טיפול תרופתי כמעט תמיד יהיה בעיני בגדר המלצה. לא רק משום שאין לי כמובן שום סמכות לרשום אותן, אלא משום שההחלטה הסופית האם לקחת או לקחת טיפול תרופתי נתונה בידי הפונה עצמו. כמובן, יהיו מקרים בהם יראה נכון מעל כל ספק שאדם המסרב לטיפול תרופתי במצב מסויים גורם לעצמו נזק וסבל נפשי כבד. ועדיין, בסופו של יום זו החלטה של אותו אדם. בהמשך לכך, קשה לי לומר בדיוק באיזה מצב אסרב לטפל באדם שאינו מטופל תרופתית. אני משער שאם המצב הזה מתרחש הרי זה משום שאני מעריך שהאדם מעמיד את עצמו בסכנה משמעותית בשל סירובו לטיפול תרופתי ושאני כאיש מקצוע איני יכול לשתף פעולה עם הסירוב הזה, ולו גם על ידי הסכמה בשתיקה על ידי המשך הטיפול. זהו כמובן מצב מאוד מורכב, וגם בו אני מאמין שהדרך לעיתים נדירות בלבד תהיה הפסקת הטיפול, כאשר על פי רוב המטרה תהיה לסייע לאדם לקבל את הטיפול לו הוא זקוק. ושוב, קשה לענות על כך בצורה כללית או תיאורטית בלבד. ולגבי השאלה האחרונה - חלקם אמינים וחלקם לא. כלומר, חלק זכו לתיקוף ותמיכה מחקרית ואחרים נשענים יותר על אינטואיציה ורגש ולא נבדקו לאוך זמן. פעמים רבות ניתן ללמוד משאלונים אלה לא על ידי סיכום הנקודות והגעה לתשובה זו או אחרת, אלא על ידי התקלות בשאלות המאלצות להרהר במתרחש והמביאות את העונה להתבוננות פנימה ולמבט ישיר יותר על מצבו הרגשי באותו הזמן. זהו, מקווה שלמרות הקושי הצלחתי להעביר את עמדותי. להתראות דוד

שמתי לב שהמטפלת מחקה את תנועות גופי, האם זה בכוונה? דרך טיפולית? או שמא מתוך הזדהות בלי להיות כל כך מודעת?(מקווה שזאת התשובה) אני רוצה שהיא תזדהה באמת,ולא סתם כטכניקה!!!!!:(

שלום לנערה נראה לי שאני הולך לשמח אותך, בגלל שנשמע לי מאוד לא סביר שהמטפלת שלך מחקה את תנועות גופך בכוונה תחילה. אלא אם כן מדובר בטיפול בתנועה (וגם אז תהיה התייחסות מפורשת לפעולה שכזו), ובהתחשב בכך שאינך ילדה (שאז יש טיפולים, לא מילוליים גם כן, שיכולים להשתמש בטכניקה דומה) הרי שאין טכניקה פסיכולוגית המוכרת לי המערבת חיקוי גופני בכוונה תחילה. בהחלט נכון לומר שזהו משהו שיכול להתרחש - בשני הכיוונים - במהלך טיפול וכחלק מקשר וקרבה שנוצרת, אבל לא כמשהו שנעשה מלכתחילה ובמודע. אבל את יודעת מה - את את מעיזה, וברור לי שזה לא קל - תוכלי אולי את להעלות מולה את הנושא. לומר לה ששמת לב לכך וכיצד את מרגישה בעניין ואיזה מחשבות היה לך בעניין..עלול להראות לך מביך, אני מתאר לעצמי, אבל אולי שווה לך לנסות? להתראות דוד

אמנם המטפלת אומרת שהיא צריכה הפסקה בין הטיפולים כדי לחשוב, להתנתק, כדי להיות מוכנה לטפל כראוי במטופל הבא... האם זה באמת ככה? או שאולי היא תופסת תנומה קצרה? או שותה קפה? מה אתם בדיוק עושים בהפסקה הקצרה הזאת בין מטופל למטופל? ולגבי סיכום המפגשים, אתם באמת עוקבים אחרי ההתפתחויות של הפגישות דרך הסיכומים? מה אתם כותבים שם על המטופל? תכונות שלו? מילה שהוא אמר? סליחה על השאלות הרבות ותודה!

מיכל שלום, מטפלים שונים זה מזה במה הם עושים בהפסקות שלהם, במספר ההפסקות ובאורכן. אני חושב שההפסקות הן חיוניות וכל מטפל משתמש בהן בדרכו הוא ובדרך היעילה ביותר עבורו. כך גם לגבי הרישום האישי, יש המרחיבים יותר ויש פחות יש העוקבים מדי פגישה ויש שלא. אבל נראה לי שישנה סיבה לשאלה הזו ואני תוהה מהי מהיכן היא היא התעוררה ומדוע. נראה שיש אי נוחות סביב ההפסקות של המטפלת ועוד יותר סביב רישום שלה על הפגישה. מעין הרגשה שקורה משהו שם לאחר היציאה מהחדר שאת לא שותפה לו ואני בהחלט מבין מדוע זה יכול להפריע. בכל מקרה הייתי מציע להעלות את זה בשיחה ביניכן, לדבר על זה ובעיקר על התחושות שלך, דרור

זה עדין רע. עדין כואב. עדין צורח בתוכי . כן .. עדין .. אל תכעס .. אני שוב פה.. במשמרת שלך .. ככה.. אבל זה כואבבבבבבבבב לי .. כלום לא מרגיע . נמאס לי דרור, להיות פה כזו. מוחקת, כותבת.. ושוב .. נמאס.. להרגיש ככה בכלל. להיות כזו מושפלת. להרגיש עליות וירידות כאלה. נמאס לי להרגיש את הריקנות הכואבת הזו. "כן.. זה תהליך.. כן .. עשית המון עד עכשיו.. את חזקה .. נלחמת .. תהיי גאה בעצמך.. עברת ככ הרבה .. את לא לבד.." נה נה נה נה נה (((((((דייייייייי))))))))))) בחייאת..דיייייייייייייייייייייי לא רוצה מילים כאלה. לא . דרור לא. בבקשה?.. שרית

שרית שלום, אני שומע את הכאב שלך אני שומע גם שמשהו בדבריי הכאיב לך בדרך כלשהי. ניסיתי לחשוב מה זה היה, מה בניסיון שלי לשקף לך מה שאני רואה ומרגיש מדברייך הכעיס והכאיב. נראה לי שבאיזשהו מקום פיספסתי את המקום שלך, המקום המיואש הכואב שרצה להיראות שאהיה איתו, שלא אנסה להעלים אותו. אני עדיין נשאר עם המילים שאמרתי אתמול, אבל אני מבין גם שכרגע כואב לך מדי מכדי להרגיש את המקום ההוא, חשוב לך ואני מסכים עם זה, להרגיש שזה בסדר לכאוב, להיות מיואשת. דרור

הי, מישהו יודע איך נפטרים אחת ולתמיד מהמודעה הכתומה שמרצדת ברגע זה ממש באמצע המסך? (איזה תזמון - בדיוק היום צצה לי אפטה בפה אחרי שנים שלא "זכיתי" לביקורה... אני ממש מתלבטת אם להקליק או לא :-))

שלום לך, נשמע שאחת המודעות כאן (ואני מודה שלא הצלחתי להבין איזו בדיוק) מרגיזה אותך, מרגיזה כי היא מרצדת מולך ומעלה ומזכירה משהו שהוא ככל הנראה קונפליקטואלי מאוד עבורך. עד כדי שאת מתלבטת האם לפתוח אותה או לא. אני מניח שהמודעה עצמה היא רק הטריגר ואולי שווה להתייחס לדבר עצמו אותו היא עוררה. דרור

דרור, אתה באמת מנהל עם עצמך דו שיח כזה כל פעם שמשהו מטריד אותך אפילו ברמה של מודעה מרצדת. זה נשמע כאילו אין דברים שיכולים לעצבן ככה סתם כי הם שם מול העיניים. טל

דווקא כן, אבל... יש גירסה טקסטואלית של הפורום ללא כל פרסומות. אבל - בגירסה הזאת מספר ההודעות בעמוד קטן, הודעות שנמצאות על גבול המעבר בין עמודים לפעמים לא נראות (מבחינת המשתמש כאילו אינן קיימות), הטקסט זעיר, וגם - לא בדיוק אפשר לשלוח הודעות ותגובות. כלומר, ניתן לשלוח אבל התוצאה בלתי קריאה ובלתי ניתנת לשיחזור. עם זאת, יש לגרסה הזו יתרונות אחרים שאני מנצלת ואוהבת כמשתמשת עבר נוסטלגית... רק שלא יבטלו את זה :-( חוץ מזה - יש פורמט נוסף דרך וואלה (אפשר להגיע לקישורים דרך חיפוש בגוגל "פסיכולוגיה קלינית"). לדעתי, הוא צפוף ופחות נוח, ואפילו נדמה לי שאין בו אפשרות חיפוש. גם אין לי מושג אם אפשר לשלוח דרכו הודעות. הפרסומת ההיא לא שם, אבל יש בו פרסומות מרצדות. אחרות. האם הפרסומות רודפות אחרינו לכל מקום מוההאהאהא? טוב, אם הולכים נגיד לים או לגינה בלילה ומתבוננים בשמיים, זה יכול להיות יותר נחמד. ובקשר לפורום, ייתכן שיש עוד, אך האפשרויות לא מוכרות לי. ובנוגע לחומר של האפטות הוא הומלץ לי מאד, גם על ידי רופא השיניים וגם על ידי הרוקח. קניתי אותו והוא לא זול, וגם אני מחכה לנסות, ביום שבו ארשה לעצמי להיות קצת נחמדה ולא להסתובב עם הסבל ימים ארוכים. בהנחה שזה גם עובד. ועכשיו, גם אני אחרי שעצבנתי בהודעה מלאת מילים, הולכת לעוף לכם מהעיניים. בי.

אב שהתעלל קשות בילדיו נתן גט - ועונשו הוקל מאז היו בני שנתיים, הפך האב את חיי 11 ילדיו לסיוט - שכלל הטחת ראשים בקיר, הצלפה בחגורה ואיומים בנשק. בתו, שבה התעלל מינית, אף ניסתה להתאבד. היא ואמה הסכימו להסדר הטיעון: 7.5 שנות מאסר בלבד ותשלום פיצויים ורד לוביץ' פורסם: 27.10.08, 19:40 "אלימות פיזית ונפשית קשה כדרך חיים... זו כללה צעקות, איומים, איומים באמצעות נשק חם להרוג, מכות, סטירות ובעיטות, משיכה בשערות, הטחת ראשים בקיר, הצלפה בגופם באמצעות קולב, חגורה ועוד". כך מתארים השופטים את התנהגותו של מי שהתעלל ב-11 ילדיו כשהיו בני שנתיים עד 15. היום (ב') הם גזרו את עונשו - שבע וחצי שנות מאסר בלבד. בית המשפט המחוזי בתל-אביב גזר את העונש על על גבר בן 47, שהודה והורשע במסגרת הסדר טיעון בביצוע מעשים מגונים בבתו בנסיבות אינוס, ובעשר עבירות של התעללות בקטין חסר ישע. הסדר הטיעון נעשה על דעת האם והבת, בעקבות הסכמה לפיה הגבר ייתן גט לאשתו. הגבר הורשע כי במשך שנים נהג לבצע עבירות מין בבתו, נהג לשכב עליה, לחכך את גופו בגופה תוך שהוא נוגע באיבריה האינטימיים במקרים רבים. שנה אחת משימתית של התבוננות אחראית בילדים סביבנו היא כל מה שדרוש כדי לשנות את אווירת האלימות נגדם כמו כן, במשך השנים הוא נהג להכות את ילדיו תוך שהוא עושה שימוש בחפצים שונים כגון חגורות, קולבים ונעליים לשם כך. בנוסף, הוא נהג להתעלל בהם התעללות נפשית בכך שהפחיד אותם באמצעות אקדח שהחזיק ברשותו. הוא צעק עליהם והשפיל אותם ונהג לכנותם "טיפשים" ו"לא שווים כלום". האב אף ניפץ צלחות, בעיקר כאשר האוכל שהוגש לו לא היה לטעמו. על פי אחד האישומים, במהלך חג סוכות בשנת 2000, כאשר בתו סידרה את שולחן האוכל שבבית והכינה ארוחת בוקר לאחיה, היא חיממה תשע מנות פיצה והגישה אותן לשולחן. האב חזר מבית הכנסת וזעם על כך שהכינה פיצה לארוחת בוקר. הוא הורה לה לאכול את כל מנות הפיצה בעצמה - עד שהקיאה. במקרה אחר, דרש מבתו לעשות דבר מה, וכשסירבה - הטיח את ראשה בקיר הבית. "הענישה צריכה להיות כמו לטרוריסטים" השופטים שרה דותן, דליה גנות ושאול שוחט, כתבו בגזר הדין כי "בית המשפט קובע כי מדובר בהתנהגות קבועה של הורה סדיסט וכפייתי שנהג בילדיו באלימות פיזית ונפשית קשה כדרך חיים. התנהגות זו מותירה לצד הכאב והפגיעה הפיזית חותם נפשי קשה ביותר על הילדים - והם, הרכים בשנים, יוצאים לדרך החיים כשנפשם מצולקת ופצועה". למרות דברים אלה, בית המשפט קבע כי עבירות ההתעללות מהוות מסכת אחת של התעללות - ולכן לא ייגזר עונש מצטבר. לפי גזרהדין, מדובר ב"עונש הולם וראוי שיש בו כדי לבטא את הסלידה של החברה ממעשיו הנפשעים של הנאשם". בית המשפט גם קבע כי עליו לשלם פיצוי לבת בה התעלל מינית, שאף ניסתה לשים קץ לחייה בקפיצה מגג בית הספר בו היא לומדת. הוא יפצה אותה על כך ב-30 אלף שקלים, ואת כל אחד מילדיו האחרים ב-5,000 שקלים. בית המשפט גם מתח ביקורת על תסקיר שירות המבחן, שייחס לאב המתעלל הערכת מסוכנות נמוכה עד בינונית. על כך נכתב כי שירות המבחן עשה חסד עם הנאשם. ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, זעם למשמע גזר הדין. "ההקלה בעונש מתחילה בחטא של הסדרי הטיעון", אמר. "היום אנחנו יודעים ש-80-90 אחוזים מהמקרים בהם הילדים הם הקורבנות, נגמרים בהסדרי טיעון והדבר ממשיך בהתנהלות בית המשפט בו הענישה מאוד מקלה. "בדיוק כפי שטרוריסט שמניח פצצה מקבל מאסרי עולם מצטברים, גם הטרור במשפחה לא נופל מעבירות אלה", הוסיף קדמן. "זו לא חבילת גרביים, כל ילד הוא עולם ומלואו". בנוגע להסכמת האם להסדר הטיעון בתמורה לגט, אמר: "ילדים הם לא הרכוש של ההורים שלהם. אי אפשר להסכים לכך שתמורת גט יהיה הסדר טיעון, מה הקשר בין האחד לשני?".

שלום לך, התעללות בכלל ובילדים בפרט היא דבר מזעזע. הכתבה עוסקת תוך תיאורים קשים בנושא כואב זה. אבל היא עוסקת גם בשאלת העונש, לעיתים קרובות, אגב לא רק בתחום זה, קיימת תחושה שהעונש אינו מספק, שלעיתים ישנה תחושה שאין טעם להתלונן בשל כך. זו שאלה חשובה, אבל אני חושב של אותם ילדים, מה הם היו רוצים, על ההשלכות הנפשיות של מעשים אלו וכיצד ניתן לעזור להם. ואני מזדהה מאוד עם האמירה שככל שנשים יותר לב לסובב אותנו כן ייטב. דרור