פורום פסיכולוגיה קלינית

דרור... לא יכולה יותר עם הלבדיות. אני רוצה לכתוב פה הרבה, אבל לא מצליחה למצוא את המילים לתהום הזו, מרחבים שחורים בלי סוף, והקול שלי נבלע בתוכם, כואב שאי אפשר לשחרר את הכאב, שהוא תקוע.צריכה שמישהו יחבק אותי ולא יעזוב..רוצה שהמטפל שלי יחבק אותי ולא יעזוב.. כל כך צריכה מקום לנוח בו

אופיר שלום, מהדברים שלך עולה הרגשה שאת מאוד צריכה חיבוק מרגיע. חיבוק שיאפשר לך לנוח, לנוח מהכאב הפנימי, מהצורך להסביר אותו במילים, חיבוק שדרכו תוכלי להרגיש שהאחר איתך מרגיש אותך ומבין אותך. אני יודע שזה אולי לא בדיוק זה, אבל אני מזמין אותך להביא את הכאב שלך לכאן, לפורום, גם אם אין לו מילים, גם אם את מרגישה שלא תצליחי להסביר אותו. אני חושב שיש לו מקום כאן ממש כפי שלך יש מקום כאן. דרור

דרור אין מילים...תודה..בכל זאת הצלחת למצוא בשבילי קצת ( בדיוק את הנכונות ). אני יודעת שזו כבר לא המשמרת שלך, אבל אולי תראה במקרה... הי דוד...משמרת נעימה..שולחת חיוך (קצת שבור, אבל השתדלתי..) אופיר

שלום רב, האם מתח נפשי כשלעצמו עשוי לגרום להופעת פצעי אקנה? תודה

אמיר שלום, ככלל קיים קשר בין גוף לנפש ולעיתים קרובות מתבטא לחץ נפשי גם בתופעות פיזיות. לגבי אקנה ספציפית, אין לי מידע מקצועי, ואני מציע לך להתייעץ עם רופא עור בשאלה זו. דרור

שלום! השאלה שלי היא כזאת: אמנם בטיפול אני מדברת על נושאים,בעיות,...אבל הבעיה היא שאני מתארת אותם בשטחיות,בלי יותר מדי רגשות לאותו אירוע, בין אם ארוע שמח,ובין אם ארוע עצוב... ואני דווקא מאוד רגשנית,ומלאת רגשות,ותחושות... אבל כנראה אני לא מצליחה לשתף ברגשות,להחשף...לא מצליחה,ואני מרגישה כמו זומבי! "איך עבר השבוע? איזה תחושות היו לך?" שתיקה....

שלום לך, נשמע שבתוך הטיפול את מספרת על מה שקורה לך אבל לא מצליחה מסיבה כלשהי להרגיש באמת את עצמך. אני חושב שהדבר הטוב ביותר הוא להביא את זה חזרה לטיפול, לנסות ולבדוק ביחד מה קורה שם. ייתכן והקושי הוא בנתינת אמון במטפל, וייתכן והקושי הוא גם בקושי, באיום שאת חווה בתוך החדר, לא מהמטפל אלא מהתכנים והעוצמות הרגשיות שמאיימות לעלות. כפי שאמרתי אני ממליץ להביא ת זה לטיפול ולבדוק את זה שם. דרור

הי דרור רציתי לדעת מה מוגדר כתופעת טראומה על טראומה. כמו כן מהי שיטת הטיפול הטובה ביותר עבור התופעה הנ"ל. לילה טוב

אביב שלום, לעיתים אנשים שחוו טראומה חווים אותה בעוצמה גבוהה בין היתר משום שהיא מזכירה להם משהו מטראומה קודמת שלא עובדה. כאילו העוצמה שלה גבוהה יותר, ובעצם מתמודדים לא רק עם טראומה אחת אלא לפחות עם שתיים. ישנן דרכים רבות לעבוד על טראומה. אבל אני חושב שטיפול פסיכודינמי יכול לעזור להתמודד גם עם הטראומה המוקדמת וההשלכות שלו. כמובן שלעיתים יש לשלב אלמנטים התנהגותיים של התמודדות עם המנעות, או שילוב של טכניקות שונות בנוסף לגישה הפסיכודינמית דרור

דרור לא קולטת למה אתה לא מגיע במהלך היום כמו מלי ודוד כדי להעלות הודעות למה אתה לא עונה להודעות המשך וסוגר את המשמרת כל כך מהר????????? זה לא נותן לנו אפשרות לשלוח הודעות לאחרים או להגיב למה שאתה עונה..!

ד. שלום, צר לי לשמוע שאת חשה שבמשמרת שלי את פחות יכולה להביא את עצמך לידי ביטוי. אני מניח שהתשובה לשאלותייך נעוצה גם בהבדלים איישים ביני לבין מלי וביני לבין דוד כמו גם דרך הסתכלות שונה על הפורום. מעבר לכך ישנם גם אילוצים אישיים. אני יכול להבין את התסכול אך גם לומר שחשוב שישנו מגוון של דעות והתייחסויות גם מצד המנהלים. והבחירה בידי כל משתתף במי להיעזר ומתי. לסיום תהיתי האם את יכולה לחשוב עם עצמך, מה את חשה במפגש כאן מולי שמוביל אותך להרגיש שזה לא מספיק עבורך ומוציא ממך כעס כה רב ולא מאפשר לך לראות גם צדדים אחרים במשמרת שלי מלבד אלו שהעלית. דרור

מלי ודוד משקיעים יותר!!!!!!!!! מתחברים אישית לכותבים!! באים לפה במהלך היום ולא שעה לפני שנסגרת המשמרת.!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ממש איכפת להם! אולי כי הם חדשים?

ערב טוב דרור, שתי שאלות לי: 1) האם מוכר לך המצב הבא: מטופל מטיח במטפל האשמה מסוימת (חוסר אכפתיות / חוסר מקצועיות / שטחיות וחוסר מיצוי וכדומה) המטפל נפגע (ובצדק...) ומגיב "תגובת בטן" אימפולסיבית, להפתעת המטופל שחש בזה ואף מביע את פליאתו. מה על המטפל לעשות במקרה כזה? הרי אם יכחיש או יתכחש לרגשותיו יש כאן פגיעה אנושה באותנטיות של הטיפול. לעומת זאת אם יודה ששגה (ונכון שכולנו בני אדם וכולנו מועדים לטעויות, אבל...) חופש הדיבור של המטופל עלול להיפגע, שכן הוא עלול לחשוש בעתיד מלפתוח נושאים רגישים הקשורים ליחסיו עם המטפל. היכן אם כן עובר שביל הזהב? 2) מה דעתך על מטפל שטוען כי במקרה הנ''ל כדאי להמתין "עד יעבור זעם" ורק אז ניתן אולי לדון בהאשמות ובהתנהלות העניינים שבעקבותיהן, כי החרון או העלבון שחש המטופל אינם מאפשרים דיון "ענייני"? האם המתנה כזו לא עלולה להחמיץ את המומנטום שאירוע כזה מזמ?ן? האם לא טיפשי להמתין עד שיירדמו הכלבים, ורק אז להעיר אותם שוב להמשך אימון? תודה על תשובותיך. הן חשובות לי מאד להבין מה קורה לאחרונה בטיפול שלי. (ו... אנא דרור, רק תשובות קונקרטיות, לא הזדהות אמפטית או הצעה להעלות את זה בטיפול... ;-)

שלום לך, הסיטואציה שאת מתארת יכולה לקרות בתוך טיפול, ואכן חשוב לנסות לברר מה קרה שם. מטפלים שונים זה מזה בדרך בה הם מתייחסים למצבים כאלו. אני אישת חושב שבמידה ואפשר חשוב לעשות זאת כל עוד העוצמה גבוהה בתוך החדר. לגבי הדרך בה על המטפל להתנהל, גם כאן יש הבדל בין מטפלים וזה לא נע רק בין היעדר אותנטיות לאותנטיות היכולה לפגוע בבטחון של המטופל. שוב יש כאן הזדמנות להבין מה קרה בתהליך מבלי לחפש דווקא אשמים. בסופו של דבר המטפל והמטופל חוברים יחד בניסיון להבין טוב יותר את עולמו הפנימי של המטופל, הם אינם יריבים. אם עולה תחושה כזו בטיפול חשוב להבין מהיכן היא מגיע ומדוע היא עלתה דווקא בנקודת הזמן הזו. לסיום, חשבתי על ההערה שלך בסיום, חשבתי מדוע ביקשת לומר לי כיצד להגיב, מהיכן הקושי לקבל את תגובתי כפי שתכתב ותאמר. חשבתי האם אין כאן נסיון להשיג מעט שליטה, ניסיון שאולי קרה גם במפגש עם המטפל בו הטחת האשמות לא קלות אולי על מנת לתת לו להרגיש גם כן פחות בטוח, פחות בשליטה וכך להרגיש פחות מאויימת בחדר. דרור

דרור אתה חכם.. יפה לך, אהבתי את ההבנה הדקה doesn't matter if it applies OR not

לדוקטור מה לעשות? מה לעשות שאני מאוהב במישהי שהיא לא אישתי? אני אוהב את אשתי אבל אני מאוהב בה. להגיד לה? אחרי כמה שנים המשיכה לאישתי ירדה וההתאהבות בה ומחשבה עליה והמשיכה אליה לא בשליטתי. זה בגידה?

לאון שלום, אני שומע שהמחשבות שלך מפחידות אותך ואתה חש שהן עלולות לשלוט בך ולהוביל אותך לבגוד באשתך. פנטזיות ומחשבות הן חלק מהעולם הפנימי ל האדם, לא תמיד ניתן לשלוט בהן. יחד עם זה ההבדל המהותי הוא האם הן מגיעות לכלל מימוש או לא. אני כמובן לא יכול לומר לך כיצד לנהוג, יש כאן מערכת שיקולים שרק אתה יכול להכריע בה. אבל אולי לפני כן נסה לחשוב מדוע אתה חש התאהבות כה חזקה, האם זה קשור רק בה או גם בתהליכים שעוברים עליך? דרור

תודה לך אך לאיזה תהליכים אתה מתכוון? אין דבר כזה שפשוט מתאהבים? זה חריג?

שרית חמודה אני קוראת אותך מהיום הראשון שכתבת פה ו...כמה שאלות: 1)המטפל שלך יודע מה קורה לך מחוץ לטיפול? 2)למה את מרגישה כל כך רע? 3)זה נורא מה שקורה לך ואולי את צריכה להיות במקום שיהיה לך יותר עזרה כמו בית חולים פסיכיאטרי?... כואב שאת מרגישה כל כך רע וכל כך הרבה זמן... תרגישי טוב

אני קצת נפגעת פה בשביל שרית. ובכל זאת- את שואלת למה כל כך רע לה, לא יודעת אולי כי אבא שלה התעלל בה מינית, אולי בגלל האונס שחוותה, רגע אולי כי היא מוצפת בכל דרך אפשרית. אך כנראה שהיא צריכה ממש סיבה טובה כדי שיהיה לה רע. אני מניחה שהכוונה בכתיבתך הייתה דאגה אמיתית וכוונה טובה, אך אולי קצת מכאיב לי או הרבה שלאחרים לא נוח מול כאב שנמשך זמן רב מדי או בעוצמות גבוהות מדי. למה להציע לה בית חולים פסיכיאטרי? היא הרי בטיפול וממה שאני זוכרת אפילו אחד טוב ונכון לה.מה עם קצת לאפשר לה לבוא הנה להניח קצת מן העומס מבלי כל הנשמות הטובות הממהרות לשלוח אותה למטפל אחר או מסגרת טיפולית "תומכת". הרי ממילא קשה לה וכואב לה אז אם בלתי אפשרי לחזק את הקצב שלה ולתמוך בה – לפעמים אולי כדאי פשוט להסתכל מן הצד בפליאה על הכוחות והעקשנות שלה לחיים ראויים ולנשום בשבילה.

וואו .. להגיד לך תאמת .. הזלתי דמעות מעיניי למקרא המילים שענית לחברה .. תודה היא מילה קטנה אבל עם משמעות ענקית. תודה על האמון בי .על ההבנה והאמפתיה .. תודה על היד שמרגישה אוחזת בשבילי .. וכן ..רק דרך מילים. עודדת אותי מאוד. לרגע הרגשתי באמת צורך אמיתי להתנצל בתשובה שלי .. על הכאב העצום שאני חווה , על הזמן שלו .. על כל התהליך הככ כואב הזה שאני עוברת .. אחרי שקראתי את עצמי ואותך.. הבנתי ששוב אני מתנצלת , שופטת ..בעיקר את עצמי ..ונכון שחברה באה ממקום דואג.. אבל הדאגה הזו .. גורמת לי שוב לדאוג אולי משהו אצלי ככ לא בסדר? אז.. תודה לך על מה שכתבת..נרגעתי קצת .. לרגע הזכרת לי ..את איש השיחות המדהים שלי.. שמרגיע אותי ומרשה לי בכל דרך .. להביע ולאפשר לכאב לצאת ממני .. על כל השנים שלא כאבתי.. והרגשתי .. זה כאילו הוא כתב כרגע במקומך את התשובה ..לחברה אז שוב תודה. חיבוק מהלב .. אלייך. שרית

ממש לקחת את זה אישית! יותר כואב איך שזה הכאיב לך מאשר מה שכתבו לשרית! הפסיכולוגית שלי הייתה שואלת אותך מאיפה זה מוכר לך? את בטוחה שאת מדברת על שרית ולא עלייך?

כשאת נפגעת את נפגעת בשבילך. כשאת צועקת את צועקת את צעקתך ולא צעקת אף אחד אחר. כשאת נושמת את נושמת בשבילך. אלה לא דברים שאפשר לעשות בשביל מישהו. אין דבר כזה. אבל להרבה אנשים קל לראות דרך האחר את מה שהם לא רואים בעצמם. כשמישהו מדבר או נלחם לכאורה בשביל מישהו אחר, הוא בעצם מדבר איך שהוא רוצה. זה אף פעם לא כמו שהשני היה יודע לעשות יותר טוב בשביל עצמו. האם כך הוא פחות ופחות מדרבן את השני לדבר בשביל עצמו ויש סיכוי שהוא יהפוך אותו לתלותי יותר ואילם או סתם שפוט שלו? לדעתי צריך לקחת בחשבון את האפשרות הזאת.

גם אני קוראת ותומכת במה שכתבת!

שלום לך... 1. המטפל שלי יודע מה עובר עליי גם בחוץ.אני משתדלת ליידע כמה שניתן.הפורום והכתיבה כאן .. היא " קרקע" ביני לבין איש השיחות שלי.. הרבה דברים שלא העזתי לפתוח מולו .. כאשר פתחתי אותן כאן .. הצלחתי לפתוח מעט מולו .אנחנו נפגשים פעמים בשבוע שנתיים וחצי ..(עד לפני חצי שנה גם היו 3 פגישות במהלך השבוע ) ..שזה מאוד אינטנסיבי .אפשרי גם 3 .. אבל זה קשה לי מידיי רגשית .. בנוסף .. הוא מרשה לי לסמס לו במהלך הימים מטיפול לטיפול כדי שאוכל לפרוק כאב ושלא הרגיש לבד.. והוא מעלה איתי יחד את מה שנכתב בסמס ..בטיפול הוא מנסה לגעת איתי בתוכן/ תחושות..לא תמיד זה מצליח אבל עצם הנוכחות שלו.. יחד איתי עם הכאב ..מקלה בבפנים איכשהו מעט על הכאב. אין לי הסבר איך.. אבל זה קורה. 2. דברים נפתחו אחרי 12 שנים של הדחקה איומה בתוכי. 12 שנים לא טיפלתי בעצמי - המפגש האקראי עם בחור שלא הכרתי ברחוב שאנס אותי .. עורר בתוכי את כל הפוסט טראומה העצומה,העצים את כל הפגיעות שיצרתי בתוכי שנים בחצי שנה האחרונה גיליתי באופן מפתיע על פגיעה מינית בבית . המציאות היומיומית המתווספת לכל הקיים .. מהווה עבורי קושי עצום בהתגברות .מנפילה לנפילה..ולכן .. זה ממש לא קל. 3. לא חושבת שביהח היה הפתרון להיות מוחזקת 24/7 במקום סגור היה גורם לי לאבד שפיות לחלוטין , חוסר איבוד שליטה טוטאלי .. שמאיים עליי.. מאוד. הילד שלי , האהוב שלצידי .. היקרים שסובבים אותי , הפורום, מרכז לתקיפה מינית שמלווה מהווים עבורי עוד קצת כח ..לכל יום מחדש. 4. אני יודעת .. באמת שהרבה זמן אני מרגישה ככ רע - שנתיים וחצי .. שבהן אין לי הרבה מרווחים לנשימה -אבל.. הצעדים הם קטנים .. כי הדרך ככ ארוכה .. ואיפשהו אני מקווה שאני כבר באמצע..בעזרת אנשים טובים בדרך.. אני מקבלת עוד קצת "צידה" לדרך.. אני חושבת.אני יכולה לקוות. שאולי יהיה לי טוב יותר. אני מניחה שאם לא היה קול קטן כזה בתוכי ..ממזמן כבר לא הייתי כאן.. ואני.. לא באמת רוצה למות.למרות הסבל אני רוצה לחיות .אם לא בשבילי אז בשביל ילדי הקטן. בכז..תודה על הדאגה והאכפתיות. מעריכה המון שרית

שרית, מתנצלת על ההפרעה, אולי לא התכתבנו אף פעם כמעט, אני מאד רוצה לומר דבר מה... התכוונתי לא היכנס לכאן, ובסוף כן נכנסתי, אז... זה בקשר לביטוי שאת נוהגת להשתמש בו כאן די קבוע. "איש השיחות שלי". ... הביטוי "איש השיחות" שנשמע אולי כמו עוד סתם ביטוי, הוא כינוי שיש מאחוריו עולם שלם והמצאתי אותו בזמנו עבור האיש הכי יקר לי בעולם. האיש שאני הכי קשורה אליו. הכינוי (אולי לא הכי מקורי ומשוכלל, אז מה) היה פרי בריאתי, לא פגשתי עדיין מישהו אחר שהמציא משהו דומה, למרות שייתכן ואולי גם את, למשל, המצאת אותו במקרה, אך הנחתי שראית אותו כאן (גם ליאת השתמשה בו) וזה המקור. הנסיבות שבהן הומצא הביטוי קשורות ויכולות להיות קשורות רק אליו. איני יכולה לרשום זאת כאן, ואיך נוצרו הקישורים. בחירה של כינוי כזה היא נורא חלק ממני. אני משתמשת בביטוי הזה גם מחוץ לפורום. הביטוי אומץ כי כאן חוץ והכל כאילו חופשי ולא צריך לשאול רשות, וככה זה כשאתה מוציא משהו לעולם, אתה מאבד שליטה עליו. כן... בגלל זה את הדברים הכי הטובים שלי אני שומרת בפנים עמוק, גם פה, גם בטיפול... אולי לא שמרתי על עצמי טוב מספיק. לא'דעת. מאידך, כשהם נשמרים בפנים הם לא בני שימוש, אז הם ממילא שווים לזבל. בכל מקרה, הרבה פעמים אני אוהבת את זה מאד, כאשר, למשל, ביטוי שלי מאומץ בין מכרים, חברים או משפחה שיודעים מה התהליך ומה קשור לבריאת הביטוי וזוכרים ליייחס אותו אליי. זוכרים אותי. אבל במקרה הזה, נורא מכאיב לי שזרקתי אותו לאינטרנט והוא אומץ והופץ ואיבד את המקור, כנראה אפילו בלי לדעת שהוא חלק משמעותי בי. בכל פעם שהביטוי המסויים הזה נרשם כאן על ידי מישהו זולתי, מבלי לזכור את ההקשר שלי, זה מכאיב לי בצורה נוראית. זה נכון שרוב הדברים שבעולם מכאיבים לי מאד, ואני שותקת. אך זה מכאיב לי במיוחד, ואולי כי היום כואב לי במיוחד. מצטערת. ככה זה, אני והבעייה שלי, חרדת טשטוש הזהות, איבוד נוכחות... :-( כמעט אף פעם לא היו לי דברים שהם רק שלי. אבל כמו שפרצו, אז, מי יודע... גם מה שבראש לא נחשב... (רק היום אני יודעת להגיד שזה לא מדויק. רק להגיד). אז אולי בגלל שיש לכאורה עכשיו דברים שהם אמורים להיות כאלה, אני חרדה שהכל יהפוך לנחלת הכלל ולי לא יישאר כלום. אולי זו היית טעות לגעת בעולם ולהוציא דברים החוצה בצורה גלויה ולא מקודדת. מניחה שהרחקתי לכת, דבר פשוט שכזה (שאני מניחה שממש נעשה בתום לב) נחווה אצלי כמו גניבת פטנט, או זכויות יוצרים. מחיקה מושלמת שלי. סורי. זה אחד הדברים מולם אני מרגישה התקפה עצמית חזקה. אני כבר מתארת לעצמי שאחטוף על הראש מכל עבר על מה שאמרתי. שיאמרו לי כאן שוב (כבר הושמעו כאן בפורום קולות כאלה מולי, לא פעם, ולא נדמה לי) עד כמה אני פתטית, נלעגת, טפלה, ומי אני בכלל. וד"א, אם מישהו יעלה בדעתו לשאול - זה ככל הנראה לא אותו מטפל. המטפל שלי מעולם לא התקשר אליי וגם בכלל לא היו ביננו טלפונים. סמסים ומיילים או תקשורת בלילה בכלל לא אופציה, וגם אסור לי לשבת על הרצפה. כך שכנראה זה לא אותו אחד.

אוקי אז פשוט אתחיל כי אני לא ממש יודעת איך להתחיל...אני נמצאית עם מישהו כבר 3 וחצי שנים,הייתה לנו תרקופה של התנתקות בערך 3 שבועות ואז הוא פשוט התחנן אליי שאחזור שאתן לו ולנו עוד הזדמנות ושהוא מוכן לעשות הכול אם כך בגלל שאני אוהבת אותו והוא חשוב לי ורציתי להאמין שיש בינינו משהו מיחוד ולא ליזרוק כך 3 שנים "לפח" אם כך עברו שבועיים והוא עדיין לא יכול לישון איתי באותה מיטה,כול פעם שאני מציעה לו להצטרף אליי ולעוד זוג הוא ממש לא זורם והוא מסביר לי שזה קשה לו הוא היה המון זמן ללא זוגיות עד שאני נכנסתי לו לחיים,,הוא משתף אותי בקשיים שלו שיש לו בעבודה ושהוא מרגיש תקוע וזה משפיע עליו לרעה שהוא מעט בבאסה בגלל זה שהכול סתמי ושאין לו איזון אחרי העבודה וקצת נפגעתי כי בן או בת זוג אמורים להוות סוג של איזוןכומר יש י שמחבק אותך כשאתה מגיע הבייתה אם כך מה אני עושה אם הוא לא ישתנה האם לתת עוד זמן כאילו 3 שנים אני מחכה ... מה עושים במצב כזה פשוט מוותרים ולא עומדים מאחוריו ברגעים כאלו קשיים..?? מה אני עושה לא רוצה מד אחד,להיתקע אבל מצד שני אני רוצה שיהיה לו טוב ולעזור לו אבל הוא לא ממש נותן והצעתי לו מס פעמים שאני המצאתי שיש איזשהו מפגש רק כדי לראות אם הוא זורם איתי והוא לא...אני אומרת לעצמי מזל שזה לא אמיתי הייתי מבריזה למלא אנשים חח מצטערת על זה שפשוט הוצאתי את הדברים אני אשמח לכול דרך יעילה שתוכל לעזור לי להתמודד עם הסיטואציה בברכה והמון המון תודה על ההקשב! נטלי.

נטלי שלום, מהדברים שלך לא ברור האם זה היה המצב גם לפני הפרידה או לא. אבל כרגע נשמע שאת בהתלבטות. מחד את רוצה להיות שם בשבילו ברגעים קשים ומאידך את רוצה להרגיש אחרת בזוגיות וחוששת שזה לא ישתנה. אני לא יכול לומר לך מכאן מה לעשות, אבל הייתי רוצה לשתף אותך במחשבות שלי. נראה לי שאתם מתקשים לדבר ביניכם ולהגיע להבנה מה כל צד מצפה ויכול לתת לקשר בשלב זה. את מאוד רוצה להרגיש קרבה פיזית כמו גם הרגשה שהוא יכול לבלות איתך. את שבה ובוחנת האם הוא יסכים לכך, במקום לדבר איתו על כך. גם הוא מצידו לא ממש משתף ומנסה להתאמץ עבורך. ייתכן ומה שחשוב שתעשו הוא לנסות ולדבר, להבין מה הציפיות שלכם מהקשר והאם זה ריאלי. אז אני מאמין שיהיה קל הרבה יותר לקבל החלטה. דרוטר

מתנצלת מראש ..ובכל זאת - תקראי לי אטומה אך לא ממש הבנתי היכן את עוזרת לו או אמפטית למצבו. מה שעוד יותר מובן לי חלקית הוא נושא ההזמנה אותו להצטרף לזוג נוסף במיטה, אולי לא ממש הבנתי אך אם אכן הייתה הצעה כזו והוא לא מרוצה או מתנגד לרעיון-איפה בדיוק הבעיתיות? לא ממש שמעתי אותך לוקחת בחשבון או רומזת על אפשרות שמשהו מצידך אינו נכון או לפחות לא נראה שאת לוקחת בחשבון שהבחור צריך מעט הבנה, תמיכה או חס וחלילה לכבד את רצונותיו. בא לי להגיד לך ככה בעדינות ובשקט - למה את צריכה לשנות אותו? ממך זה נשמע שזה שהוא מסרב לזוג נוסף היא בעייתית "לא זורם" בעוד שהבקשה שלך היא הלגיטימית- אני קצת מבולבלת פה. זה הגיוני שליבי יוצא אל הבחור ולא למצוקה שלך? לא יודעת, אולי בכל זאת לא ממש הבנתי את מה שכתבת.

אז אם הבנת את זה מדבריי הכתובים כנראה שלא התנחסתי באופן ברור התכוונית לארוע חברתי קטן ושקט עם זוג חברים כלומר למסעדה סרט וכו

דרור שלום נושא התלות עולה פה הרבה בפורום , ותהיתי האם יש לתלות ערך טיפולי, והאם התלות תלויה באופי המטופל (ואולי גם המטפל). אני לא מגדירה עצמי כאדם תלותי אך פיתחתי תלות במטפל שלי וקשה לי להבין מדוע. המטפל טוען שזה דבר נורמלי. קשה לי לראות מה חיובי בתלות. אין לי ספק שהטיפול שלכעצמו חיובי אך התלות מעיקה. תודה על תשובתך

דנה שלום, כתבתי בשבוע שעבר לא מעט על נושא התלות ואת מוזמנת לחזור ולקרוא. אבל במהות תלות היא חלק בלתי נפרד מקשר, כל קשר ובוודאי קשר טיפולי. בקשת עזרה, הסכמה להיעזר מהווה סוג מסויים של תלות. ניסיון לא להזדקק למטפל בטיפול אמנם יוביל לתחושה של חוסר תלות אך למעשה לא יאפשר ממש את התקדמותו. כאשר מסיבות שונות נושא התלות הוא מרכזי עבור מטופל, קונפליקטואלי עבורו הוא נזקק אך גם בז לתחושות אלו בקרבו, החוויה של להיות נזקק בטיפול מכאיבה מאוד והמשימה הטיפולית אז היא לנסות ולהגיע למקום בו המטופל יוכל לקבל יותר את החלקים הללו שבו. דרור

היי דרור, רציתי לשאול האם יפריע לכם אם המטופלים שלכם יגלשו כאן? האם אתם מפחדים שכאן אתם חושפים יותר מידע על עצמכם משאתם רוצים לחשוף בפני מטופלים? (לפחות חלקכם כן אגב) תודה ושבוע נעים

אפסילון שלום, אני יכול לענות בשמי בלבד, לגבי שאר המנהלים ניתן לשאול אותם. ככלל אני חושב שכל מקרה לגופו, אבל באופ עקרוני אין לי התנגדות שמטופלים שלי יגלשו בפורום. זה קשור בעיני לדרך בה אני רואה פורום וטיפול, שלמרות הדמיון בהם עדיין שונים מהותית. בעיני חשיפת מידע אישי על המטפל בתוך טיפול עלולה לגזול מהמטופל גם את המקום שלו בתוך החדר ולעיתים אף לקטוע תהליך חשוב בטיפול והבנה חשובה כגון הדרך בה המטופל רואה את המטפל בהסתמך גם על עולמו הפנימי שלו. אני לא יכול וגם לא רוצה למנוע ממטופלים להיכנס לפורום, אבל לרוב אי חשיפת מידע אישי אינה באה מחשש אישי להיחשף. לסיום, תהיץי האם את יכולה לשתף מדוע שאלת את השאלה הזו שנראית כמטרידה אותך? דרור

בגלל שאני לא רוצה ל"גנוב" מהמטפל/ת שלי את המקום שלו/ה באינטרנט או בכלל וגם בגלל שאם המטפלת שלי לא רוצה לחשוף את עצמו מסיבות אישיות אני לא רוצה לקרוא דברים שהיא לא רוצה שאני אדע מצד שני זה פורום נורא נחמד

רגע אחד, איך בכלל ידעת שאני אשה ולא איש?, זה לא התבטא בהודעה שלי.

גם אני אפשר לשאול שאלה נוספת? ואותה צריך לבדוק מול הטיפול האישי. לגבי כתיבה ולא רק גלישה בפורום שהמנהל שלו הוא או היה המטפל שלך או שהמנהל שלו מכיר את הפסיכולוג שלך או שהמטפל שלך הוא מנהל לשעבר

טיג שלום, כפי שעניתי לאפסילון נראה לי שהדרך הטובה ביותר היא לדבר על זה בטיפול. להבין מה זה מעבר לצד הטכני של האם לגלוש או לא. מבחינתי אני לא רואה סיבה למניעה גורפת במקרים שכאלו אלא אם כן זה פוגע בדרך כלשהי בטיפול. דרור

שלום לכולם שמי אלה בת 27 הכרתי מישהו שמאוד נראה לי יוצאים חודשיים יש לי הפרעת אישיות גבולית...אבל לא רואים עלי שאני חולת נפש! אני לא יודעת אם לספר לו ואז לאבד אותו או שלא לספר לו ולהיות ביחד...אני לא יודעת אם הוא יבין מה יש לי אני בעצמי לא יודעת להסביר ..... להגיד לו שיש לי מחלת נפש זה יבריח אותו? תעזרו לי ... תודה לכולכם

אלה - את לא חולת נפש! חבל שככה את מגדירה את עצמך. יש לך הפרעת אישיות, זה לא אומר שאת חולה. אולי אם תלמדי לקבל את עצמך כאדם בריא עם הפרעה, יהיה לך יותר קל עם איך שאחרים עשויים לקבל אותך.

אלה שלום, ראשית הפרעת אישיות גבולית אינה מחלת נפש. וזהו הבדל חשוב. שנית, אני מאמין בכנות בקשר, יחד עם זאת קשר הוא דבר שנבנה בהדרגה וכך גם האמון שבו תוכלי בהמשך לבחור אם לספר או לא. מעבר לכך כרגע הוא נמצא איתך, כפי שאת, החידוש שבאמירה שיש לך הפרעת אישיות גבולית הוא רק בשם - מבחינה מעשית את לא מחדשת לו דבר שהוא לא רואה. אבל חשוב מכל נראה לי שהמוקד הוא בדרך בה את רואה את עצמך, שיש לך שהו מפחיד, חולה. הייתי מציע לנסות ולחשוב האם את יכולה לראות את עצמך באופן אחר, מקבל יותר. אז גם יהיה קל יותר לספר לו. דרור

כשאני אספר לו והוא ישאל מה זה אישיות גבולית מה להגיד לו? כי באינטרנט זה מאוד מפחיד מה שכותבים:-(

אני כן מחדשת לו משהו שהוא לא רואה הוא לא רואה את הבולמוסים שלי הוא לא רואה את העצב שלי הוא לא רואה שאני חושבת על המוות כל ערב מחדש הוא לא רואה שאני לא שם כשהוא שוכב איתי הוא לא רואה שאני מרגישה בודדה הוא לא רואה את הכאב שחותך אותי הוא לא רואה את הפחדים שלי הוא לא רואה את הסכינים שבאמבטיה שמחכים לרגעים קשים ולא למריטת שיער הוא לא רואה שאני צועקת כי שותקת הוא לא רואה שאני בוכה כי אין דמעות הוא לא רואה שאני שונאת את המראה הוא לא רואה שאני לידו אבל לא שם אז מה הוא כן רואה כשהוא אומר אני אוהב?

האם אושר אמיתי הוא במשפחה או להיות מצטיינת בכל דבר? (אין חבר , יש הרבה חברה) אחותי היא כן מצטיינת בכל דבר(בקורס שהתחילה בינוני סיימה בהצטיינות(היא גם מחוננת) אני די מקנאת בה על זה- (לא רוצה שיהיה לה רע) בדברים שאני צריכה להתאמץ ,יוצא לה בקלות ותמיד בי יש את המחשבה , ואם הייתי חכמה יותר-הייתה לי עבודה טובה הייתי יותר מאושרת שלמה עם עצמי(אני לא מזלזלת בעצמי חס וחלילה) גם עכשיו הלכתי ללמוד קורס מבחינה מקצועית- וחשבתי שיהיה סתם שטויות בלי להתאמץ בלי כלום, אבל כמה שטעיתי, אני יודעת שאהיה בסדר אבל אצטרך ללמוד הרבה ולהתאמץ(לאחותי זה היה הולך בקלות) רוצה למצוא את ההשלמה ודי לקבל את עצמי כפי שאני- כן למדתי לימודים גבוהים והייתי אמורה להיות מצטיינת בשני תארים(די מאמץ)I בתואר ראשון כן היתי מצטיינת, ובתואר שני אפילו עם ציון 92 לא -פסיכומטרי די ממוצע(בסביבות 600) חיי אישיים- נשואה .כן היתי מאוד מאושרת בחתונה, ירח דבש אחר כך הייה מצב קשה :גם ניסיתי למצוא עבודה טובה, וגם להיכנס להריון נכנסתי להריון הייתי מאושרת , אבל הוא לא היה אמור לקרות ומאז ההפלה משהו נדפק בי(_אני ובעלי מאוד אוהבים זה את זה) עכשיו אני בסוף ההריון ומקווה שעם הופעת התינוקת הכל ישוב למקומו(ואני די אשלים עם עצמי)

לאלמונית שלום, את שואלת שאלה לא פשוטה, מהו אושר ומה גורם לו. היו שטענו שלמעשה אין כזה דבר אושר אלא רק קיום נסבל לכל היותר. שזו המטרה בחיים להגיע למעין איזון ולשמור עליו. השמירה על האיזון אינה פשוטה. החיים מזמנים לנו אירועים שונים וגם בתוכנו אנו מתחבטים בקונפליקטים שונים. אירועים חיצוניים טובים כמו ציונים טובים וכו' יכולים לשמח לזמן מה אך לעיתים קרובות התחושה שחסר משהו נשמרת. מהדברים שלך נשמע לי שכרגע חסר לך משהו. ייתכן וזה קשור להפלה שעברת, ייתכן לחששות סביב ההריון הנוכחי וייתכן גם לגורמים פנימיים נוספים שלא עלו כאן. עצתי היא ראשית לנסות להרגיש שלא רע לך. לאחר מכן יהיה לך קל יותר לחוות רגעים של אושר, להינות מהם. אם תמשיכי להתקשות להרגיש שקט פנימי עצתי שתפני לטיפול. דרור

היי מלי, אני רק מעדכנת שאמא באה לקחת אותי מהגן... והייתה מקסימה כהרגלה. זהו, שתהייה שבת שלווה. נורית

נורית יקרה. תודה על העדכון המשמח. שתיים זה תמיד ביחד :) סופ"ש נפלא ולילה טוב, מלי.

תודה שאת פה עוד .. מקשיבה לחוזר האיזון שלי .. לבלבול המילים שיוצאות ממני . לכאב החד הזה שלא מפסיק . למילים הקופצות והמשתוללות בתוכי . את יודעת מלי .. מתחת לבגדים שמכסים אותי ממש עכשיו .. אני ממש רועדת.קר לי . זה כאילו וכלפי חוץ.. הפנים שלי יפות ..מאירות ..מחייכות .. זה כאילו והידיים שלי מחבקות .. אבל, האמת .. מלי .. שמבפנים הגוף שלי ככ רועד ..הכל ככ מנוכר .. זר .. ויחד עם זאת משתלט עליי פחד. אני ככ מפחדת . אני אפילו מפחדת לדעת עד כמה אני ככ מפחדת.- נשמע הזוי?! . אני מפחדת לשמוע שוב את הילדה הקטנה בתוכי. היא מזכירה לי שכל מה שיש לי ..לא באמת שלי . שכל ה"הכל" שצברתי לעצמי במשך השנים .. שכל מה שסובב אותי .. זו רק בועה שתתנפץ ברצפה ותהפוך לכלום. כך היא אומרת לי . ואני .. אחכ חוזרת על כך ואומרת לעצמי. אז כן.. יש לי כאילו בטחון .. אהוב שתומך, שנותן לי ממש הכל , מנסה לשמור עליי מכל רע .. חברים שאוהבים .. מטפל מקצועי ששותף לחוויות הכי קשות שלי שמכיל ומחזיק .. ..עתיד שמנבא כלפי חוצ שיכול עוד להיות טוב יותר .. יציבות כלכלית ..בית.. ילד מקסים בן 5 .. כאילו הגנה ?! ואני עדין ככ מפחדת . הכל ככ שבירירי בתוכי . הכל בעצם מרגיש בכלל לא שלי . הרי מה ששלי ..מה שבאמת נכתב תחת "שמי" .. שייך לשתיקתי ..?! לילדות הדפוקה שלי .שעשו לי .. לילדה שבגרו אותי ?. לבושה ולגועל שנצמדים אליי ..נמרחים על כולי. למחשבות הרעות והמזינות שצומחות במוחי .. כל היש הזה .. זה רק כאילו ששייך לי .. אבל הוא בעצם .. שייך לילדה הקטנה הסוררת שנים בתוכי .. הילדה ה"נצחית" הזו שיושבת לה שם בתוכי ומנווטת אותי . מנסה לייאש, לעייף... היתומה ה"אילמת" הזו שמתנהגת בכעס ובזעם ..מתנהגת דברים במקומי .. הזונה ..הזו שחבויה לה בגופי - בין רגליי, כן..זו שהייתה שפחתו שלי יצור מטורף .. שלקח את תמימותי ברחוב בלי רשות .. זו שהייתה שפחתו של אבי שנים..בשקט .. .. כן.. הזונה הזו שחיה בעצם בגופי שלי. אז תגידי לי את מלי .. מה בעצם נכתב תחת שמי ושייך רק לי ?...!..? הממ.. אני יענה !!! מליי.... רק הפחד. רק האמת . רק הכאב. הבושה . האשמה . הגועל. רק הם באמת שלי. הם הפחד שלי להיות ממחדש אני אבל רק של עצמי .. כ הם אלה שמצליחים בידיעה המוחלטת של כל מה שעברתי לעצור אותי מלהיות משוחררת וחופשיה .. רק זה בעצם ממש שלי !!!!. אז .. אולי עכשיו .. אני צריכה להזרק איפשהו .. לבד .. בלי אפאחד להתנתק .. לשתות .. להשתכר ..עד כלות .. לעשן ..להתמסטל .. לא להרגיש .. כלוםםםםםםםםם .. כדי לא להתבונן לכאב החודר הזה בעיניים .. כדי לא להרגיש את השפלות הזו שמכסה אותי .. כי .. זה ככ כואב..עכשיו . ואני מצטערת. שרית

שרית יקרה. אני שומעת את הכאב והסבל מהכתיבה שלך, מקווה כ"כ שתוכלי למצוא בתוכך פינות של שקט, קולות של שפיות. אני חושבת על הילדה הזאת בתוכך, שאת כ"כ בזה לה, כ"כ סולדת ממנה, ובא לי לבקש ממך לתת לה קצת חמלה, לאהוב אותה, לסלוח לה - היא באמת רק רק רק ילדה. היא לא זונה. ילדות אינן זונות. היא אבודה, סובלת, מבולבלת. ובעיקר היא לא אשמה. והילדה הזאת, שבתוכך, שכועסת וזועמת וצועקת, היא הילדה ששתקה מפחד ומבושה ומשנאה עצמית כ"כ הרבה זמן. תקשיבי לה - יש לה דברים חכמים (גם אם מרגיזים ומתריסים) להגיד. מקווה שתוכלי להיות את עם כל הקולות והחלקים בתוכך. כולם כולם חלק ממך, ואני מקווה שלא תיפטרי מהם (הם אלה שעושים אותך מי שאת, ומההכרות החלקית והקצרה בינינו, את בהחלט מעוררת התפעלות) אבל מאחלת לך שהם יצליחו לחיות בתוכך באופן יותר הרמוני ומתואם. שבת שלום, שבוע מוצלח, מלי.

http://www.macom.org.il/The_Courage_to_Heal.asp

הייתה לי פגישה קשה עם הפסיכו' היום.אמרתי לה שאני נאלצת לעבור מפעמיים בשבוע לפעם אחת.זה דובר כמה פעמים,ונבע מאילוצים כלכליים - איני מממנת את הטיפול בעצמי ולא הייתה לי ברירה.מובן שקשה לי לוותר ולצמצם וזה גם מפחיד אותי..אבל מאחר שלא מדובר בכסף שלי...ידיי כבולות.לא התכוונתי לבקש הנחה, ובכלל לא רציתי להרחיב את הדיבור הזה,אבל היא התעקשה ואני ציינתי באוזניה שקצת מוזר לי שאינה מציעה לי הנחה ביוזמתה..מכאן,התפתחה שיחה קשה ומנוכרת סביב כסף..היא הסבירה לי מדוע אינה מציעה הנחה והדברים שלה נשמעו לי כנסיון להביע סירוב כך שיישמע טוב יותר (אזכיר כי לא ביקשתי הנחה והיא התעקשה שאומר לי מה אני חושבת/מרגישה...) היא נפגעה וכעסה ואמרה שאני לא מעריכה את מאמציה ושאינה יכולה לטפל כאשר אני טוענת שהיא למעשה מתמרנת אותי.לדעתי כל העניין יצא מפרופורציה,לא התכוונתי לפגוע בה,אני מעריכה אותה ואוהבת אותה וזקוקה לה.אבל ההסבר שנתנה לי וגם תגובתה הנסערת כשאמרתי מה אני חושבת...גורמים לי אי נוחות.אני מצטערת בכלל ששיתפתי אותה במחשבה הזו,ועוד יותר מצטערת שהיא לא אמרה שפשוט אינה יכולה לתת הנחה,מסיבות אישיות או בשל עניין הגבולות והסטינג הטיפולי המקודש.(אחרי הכל לא ביקשתי הנחה רק תמהתי שלא הציעה)אז זה אולי היה קצת מעליב אבל מדובר ועובר. במקום זה,זה הפך למשהו גדול ובסיסי של ערעור האמון,ומקלקל את האותנטיות בקשר(אם זה בכלל קיים..) אני לא יודעת איך אפשר לעבור את זה ואם בכלל יש לי לאן לחזור.אני גם כועסת על איך שניהלה את זה וגם מאוכזבת כי היא כל כך חכמה.לא רציתי לפגוע בה,אבל אני עדיין מרגישה שתחושותיי נכונות לגבי ההסבר שנתנה לי.אני גם כועסת וגם מרגישה בודדה ויתומה.תעזרי לי להבין..ומה לעשות

שלום לך. נשמע שהפגישה עם המטפלת, שלאורך תקופת הטיפול נחוותהה כחכמה, רגישה, קרובה ומזמינה לקשר, הפגישה אותך היום עם חוויה אחרת מולה. אני דווקא פחות רוצה להתמקד בנושא השיחה, אלא יותר בתחושה שלך. את מספרת על תחושה של אכזבה ו"בגידה", עד לכדי תהייה לגבי המשך הקשר. אני חושבת שחשוב להבין את התגובה שלך, שבמידה מסויימת מוחקת את התחושות הקודמות, הטובות, שהיו לך בטיפול, ומשאירה אותך, בחוויה שלך, בודדה ויתומה. נשמע לי חשוב להבין את הדפוס שבו את אולי כ"כ כועסת ומתאכזבת (וייתכן שבצדק) ואז מתנתקת רגשית, ואולי גם פיזית, מתקשה להכיל את ה"יש" וה"אין" שבקשר, ולהמשיך בדיאלוג על מה שאת מרגישה. נשמע לי שחשוב שתמשיכו לדבר על כך בפגישה הבאה - להתבונן שוב על השיחה ביניכן, לנסות להבין יותר מה הרגשת ומה חשבת, ואיפה, בתחושה שלך, המטפלת הייתה לא רגישה ומאכזבת, וגם כדאי לבדוק לעומק מה קורה לך כשאת כועסת ונפגעת. תתני הזדמנות לקשר להכיל את המשבר(ים) ולהתגבר גם על מקומות של כעס ואכזבה, ואני מקווה שתגלי שכל קשר פוגש את המקומות הללו, ו"החכמה" היא לדעת לדבר אותם, להבין אותם, ולהיות מסוגלים להחזיק לצידם גם את הרגעים הטובים. בהצלחה, מלי.

אבל המטפל לא אמור לאהוב בכלל. שירגיש מה שהוא רוצה הוא רק אמור לעזור לפתור בעיה.

אני לא יכולה לעבור ולכתוב פה בפורום בלי להגיד לך שלום ולשאול מה נשמע וגם לחייך אלייך בחיוך הזה עם העיניים הנוצצות, שעזרת לי למצוא והוא שמור רק לך. מאחלת לך שבת שלום ו...איזה יופי שתפרגני לעצמך היום עוד שעתיים, אותם תקדישי לעצמך או לבני משפחתך. אני חושבת שזה נהדר ומחזק אצלי את התחושה שאת אותנטית, עומדת מאחורי הדברים שלך כאן בפורום ופועלת אותם. אגב, אני מתכוונת לזה שאמרת לי לפרגן לעצמי (זוכרת?)...מדקלמת את זה מאז בתקווה שביום מן הימים באמת אצליח להגיע לשם . תודה לך :) #

סולמית יקרה. כמה כיף שקפצת לדרישת שלום... ותודה רבה על הגיבוי. חיממת את ליבי (וגם גרמת לי לחיוך גדול...). שמחה שהמילים שלי הולכות איתך ומאחלת לך סופ"ש נפלא. להתראות, מלי.

מלי... לא הייתי פה הרבה.. געגועי לחום שלך.. מלי.. איך מעבירים רגש מטוררףףף של פגיעות דרך מסך..?? דברתי מעבר למה שרציתי ועוד בתוך ה'שקט' שהיה שם בתוכי, כמו גם בפגישה. אני בשקט. אני ב.. כלום. היא אומרת שזה מה שבא אחרי הרעש (ההפסקה שלקחתי ממנה..) ולפני משהו עמוק מאוד.. וכואב בטירוף.. ולי לא כואב כלום. אך כואאאאאאאב. אם כן, איפה אני.. ?? לא לא לא אל תעני לי.. לא רוצה לדעת.. . אני עדין לא (?!) מוכנה לשמוע. לא יכולה לשמוע. לא רוצה. מה קורה לגופנפש שלי - - - מפחייייד פה. וזה כן בטירווווף.. צמרמורת... צצצצצצצצצ.... ברררררר כל הגוף רועד.. יש גוש בגרון.. בא לי להקיא.. גם את הגוש.. את עצמי(?). מלי.. את מבינה אותי קצת קצת קצת..?? ידי רועדות.. והנה הדמעות מתחילות לדלוג להן.. אני לא יכולה לננששווווםםםם - - - מלי.. את שומעת אותי..?? ש-ו-מ-ע-ת...?? משהו...???? לא. חזרה לשקט. נשימה טרופה... רעידות... כלום. ((((((((((((((((((צ ע ק ה א י ל מ תתתתת)))))))))))))))))))))))))) והפעם Enter אחר מיותר(?), רחוק. אבל מבקש, מתחנן.. שתהיי איתי בפחחחדדדד (רועדת..), התהום המתדרדרת הזאת.. בררררררר צצצצצצצ... ר ע ד מלי... .. . . . ~נילי~

נילי יקרה. שמחה לפגוש אותך שוב. שומעת אותך נמצאת באזור הדמדומים שבין הכאב הבלתי נסבל, לבין הניתוק. ממש מרגישה אותך מדלגת בין שניהם, כאילו מתלבטת מה עדיף עכשיו. ושניהם כ"כ קשים, כ"כ מייסרים. ובא לי לעזור לך למצוא, או לפחות להרגיש לרגע, איזה אמצע מאוזן יותר, שבו יש כאב, ועם זאת יש תחושה, ומעל לכל יש אותך - את שחיה, נושמת, רואה, חווה, שולטת. מזכירה לך שבוודאי עברת רגעים קשים (אולי אפילו קשים מאלה) ובטוחה שגם הנוכחי יהיה מאחורייך. בינתיים אני ואנחנו כאן, כמה שתרצי לשתף ולעדכן. קחי נשימה ארוכה... נראה לי שאת זקוקה לאחת כזו. להתראות, מלי.

מלי.. לא. ..מעולם לא הייתי במקום המטורף הזה. של השקט המבקש. האין סופי.. המטורף. הריק.. אני לא רוצה ל'עזור' לעצמי להרגיש בחיים עכשיו כי השקט מרגיש נכון לי. למרות שבעבר, הייתי במקום אחר, קשה.. שם כןןן בקשתי להרגיש.. ועכשיו, לא רוצה כלום.. רק רוצה לשבת ל'שולי גלימתך' לא להרגיש כלום. אז, להיות בשקט.. לבחון את הבד שיושב לו לידי.. להריח את ריח הכביסה.. את הריח, הקיום, שלך.. אולי לקצת, לא להיות לבד..?? כדי.. לשרוד את הלבד שיבקש אותי, מאוחר יותר.. מלי... בלי Enter מיותר, ~נילי~

הייתי בפגישה ויצאתי משם בתחושה של הכי לבד. אני לא יודעת למה אני עושה את זה. במקום להגיד לו שאני זקוקה לו ושקשה לי אז אמרתי לו שהוא נראה כמו בן אדם מת. במקום להגיד לו שקשה לי לבד ושאני אוהבת את הנוכחות שלו אז אמרתי לו שהוא לא מרגיש כלום, במקום לבכות אמרתי לו שהוא אדם בודד, במקום לבקש יד רק ניסיתי לפגוע בו, להכאיב לו, שישנא אותי, שירצה שלא אבוא יותר. הרגשתי את הזרות שלו בחדר, הרגשתי איך אני מרחיקה אותו ממני. למה אני לא מסוגלת לתת לו להתקרב, למה בחוץ עם אנשים אני רכה ומחבקת, סבלנית וסלחנית ואילו מולו זו מלחמה, אני רעה, הודפת, ביקורתית, מגעילה, אכזרית. אמרתי לו שהטיפול הוא אילוף הסוררת. כשבעצם הוא אדם רגיש, אכפתי, סבלני ועוד הרבה דברים שלא רוצה להגיד לו. הופכת את הטיפול לשדה קרב, בכלל כל הפגישה שמעתי את עצמי מדברת כשאני איפה שהוא בין החלון לדלת. למה אני כל כך כועסת עליו על מישהו שאני אוהבת כשבעצם רק רציתי חיבוק. שבת טובה מלי negra

נגרה יקרה. אני חושבת שמה שקרה לך בטיפול בוודאי מוכר לעוד רבים מאיתנו... הכעס והזעם שיוצאים דווקא כלפי מי שאנחנו כ"כ צריכים, שיש לו כ"כ הרבה לתת, שמתאמץ כ"כ להיות שם עבורנו. זה אולי נראה אבסורדי, אבל דווקא מול מישהו שנותנים בו אמון, שמקנה בטחון, שמרגיש קרוב, איכפתי, חזק דיו, אפשר גם לכעוס, לשנוא, לטלטל באמת, ולא לפחד כ"כ להרוס. נשמע לי שידעת, לאו דווקא ברמה המודעת, שמותר לך "להתפרע" ו"להתפרק", כי יש שם מישהו שיהיה עמיד מספיק, ושיעזור לך אח"כ "להתחבר" חזרה. ובכעס והעוינות שהפגנת מולו, בוודאי נתת לו להרגיש את מה שאת מרגישה רוב הזמן - לא אהובה, חסרת אונים, מיואשת, מתוסכלת. אולי זו הייתה הדרך שלך להבטיח שהוא באמת יבין אותך. נדמה לי שפתחתם דיאלוג חשוב, שאולי בעתיד יוכל להיות מתורגם למילים. מקווה שעכשיו את מצליחה, לצד הכאב (ואולי גם החרטה או המבוכה) לראות את הערך והחשיבות של מה שקרה ושל מה שאת מרגישה. להתראות, סופ"ש נעים, מלי.

נגרה ..... זה טיפול לא? לשנות אותנו את הילדים הרעים!! ומלי אם זה בסדר להוציא כעסים בטיפול אז למה מטפלים מנסים להרגיע את המשוגעים?

עצוב מה שכתבת:-( מותר לשלוח לך חיבוק במקום?

נשמה איך מפלצת? איךךךךך? את כזאת מותק :-)

רק משהו קטן- אין צורך להעלות את ההודעה. נראה לי שדילגת בטעות על נקודה. ו- גם מרגיש לי (ובטח גם לעוד כמה) שיש לך אחלה נעליים שבעולם... שבת שלום ומבורך

תודה על ההערה - תוקן (וזה דווקא מאוד חשוב!). לא כ"כ הבנתי לגבי הנעליים... צריכה הסבר. להתראות, מלי.

הלוואי פסק זמן... (המדריכה של הקיקבוקס צעקה עלי היום להפסיק לחשוב. כל פעם שחשבתי הסתבכו לי התנועות ויצאתי מהקצב...) עבדתי כמו מטורפת השבוע. פתאום, אחרי הרבה זמן שלא עבדתי אני עסוקה בכל רגע פנוי. אני מותשת... מצאתי עבודה. או אולי יותר נכון להגיד שעבודה מצאה אותי... עבודה מדהימה, בכל קנה מידה, ובמיוחד בקנה מידה של מישהי שסיימה הרגע תואר ראשון. אני מחליפה מישהי מאוד מוצלחת, ומנוסה ממני בהרבה, ואני חייבת להגיד שיש בי לא מעט חששות... לא הצלחתי להתרגש כשהתבשרתי על קבלת העבודה. רק אחרי יום החפיפה הראשון הבנתי... בכלל, החיים שלי כרגע מלאים בהתחלות חדשות, ואני מרגישה שבמידה מסויימת אני קצת "משבשת" לעצמי את ההתרגשות. מוצאת חסרונות, מפחידה את עצמי. לא מרשה לעצמי להנות מהשינויים באופן מלא. למה נראה לך שאני עושה את זה? אני מכירה את כל הדיבורים על כך שאנשים מפחדים משינויים. וזה ברור לי שזה נורמלי והגיוני שאני אפחד קצת מעבודה חדשה, עבודה ראשונה של "גדולים"... אבל אפילו המטפלת שלי שמחה יותר ממני כשסיפרתי לה... אני גם מתייסרת עמוקות על דברים שאין ביכולתי לשנות. אני מרגישה כאילו חזרתי אחורה, כאילו אני ברגרסיה לגבי היכולת לשאת כעס/אכזבה/כל רגש שלילי אחר של אחרים לגבי. אני לא יכולה לשאת... כל מה שבא לי זה לזחול מתחת לפוך ולבכות עד שארדם. לפעמים אני מרגישה קצת קוטבית... מין רכבת הרים שלא נגמרת. (ובמסגרת הניסוי החדש שלי להגיד מה אני צריכה - אחרי ההתכתבות שלנו לפני כמה שבועות - אני צריכה מילים מלטפות. אבל גם מחשבות. אני צריכה קצת שתרגיעי...) נועם

נועם יקרה. נשמע שקורים לך עכשיו שינויים גדולים ומרגשים. אני שומעת ממך שדווקא מול השינויםי הללו את מוצאת את עצמך יותר מפוחדת, מוצפת ופחות מתרגשת ומאושרת ממה שקיווית כשדמיינת את ההישג הזה. אני חושבת שיהיה חשוב ומעניין למה זה כך, אבל כשקראתי את שכתבת חשבתי על כך שאנשים שעברו הרבה פגיעות ואכזבות ומלחמות בחיים, מאוד מכירים את המקום של הנפילה, הדכאון, החרדה, אבל יש להם פחות ציוד להתמודד עם הישג, התפעלות, עם "יש". אם אני צריכה להשאיל מושג מהעולם הפיזיולוגי, נדמה כאילו אין להם עדיין את ה"קולטנים" המתאימים לדברים החדשים שקורים להם. אני חושבת שאולי את כל כך מיומנת מול אכזבות ופגיעות, שאת קצת מופתעת והמומה מול ההצלחה, ואת מנסה "לטפל" בה בכלים ובהתנהגויות שאת מכירה - להצטמצם, להיות על המשמר, להכין את כל כפתורי האזעקה הרגשיים במצב של ON. אני חושבת שלאט לאט תוכלי לשמוח בהשג שלך, להתפעל ממנו, להכיל אותו במקום שמתאים לו - זה שמימינו יש שמחה ומשמאלו יש תקווה (או להפך, את יכולה להחליף את הכיוונים...). ועוד מחשבה קטנה. כשמשיגים משהו יקר, תמיד יש גם פחד לאבד אותו. אני חושבת שאת אולי מתמודדת עכשיו עם הפחד מנפילה, מאכזבה, מהתרסקות, ודווקא בגלל שהפעם יש לך הרבה לאבד.אולי, באופן לא מודע, את מרגישה שאם פחות תשמחי, פחות תתאכזבי. אז בינתיים, תני לעצך זמן לעכל ולעבד את השינויים הענקיים - החיצוניים והפנימיים שאת עוברת, ותנסי להרגיע את עצמך מול הקול שאולי שואל "מאיפה מגיע לי כל הטוב הזה". בשמי, מעומק ליבי, אני מרגישה שאת יודעת את התשובה, ושאולי עכשיו את זוכה למשהו שבאמת באמת מגיע לך. לילה טוב, גאה בך, ומתפעלת ממך (גם מהיכולת שלך לתקשר מולי...) ומחכה בסבלנות עד שתוכלי לאמץ לליבך את אותן התחושות. לילה טוב, מלי.

אוי מלי, איך ידעת מה הדבר שאני הכי הכי צריכה, ושלא כתבתי מפורשות בהודעה (שלא תשאירי אותי למחר אלא תהיי איתי ממש עכשיו...)? אני אספר לך בשקט בשקט שאני עם דמעות בעיניים. אבל אלה דמעות טובות... ההסבר שלך דווקא פחות מדבר אלי, אבל הוא כן הסביר לי אותי בצורה קצת אחרת, ואני כן מרגישה שאני מבינה יותר למה אני כל כך מוצפת. אני כל כך מוצפת, כי מעולם לא *הרגשתי* כל כך. בטיפול הנוכחי, אני לומדת להרשות לעצמי להרגיש מנעד רחב של רגשות. זה חדש לי. את רוב חיי העברתי בשיכלול היכולת לא להרגיש. ועכשיו, בשנתיים וחצי האחרונות (אוטוטו 3...) של הטיפול, אני סוף סוף מרגישה. אני חושבת, שההצפה היא כי העוצמות של הרגשות שלי הן משהו שאני עוד לא כל כך מכירה. אני גם חושבת שתמיד ויתרתי על דברים מראש, בתחושה שאני לא ראויה. ודווקא עכשיו, אני לא מוותרת לעצמי, והולכת על דברים גדולים, כמו העבודה הזאת למשל. ולכן אני פתאום מופתעת שיש מישהו שרואה את הצדדים הטובים והחזקים שלי, (שאני יודעת שקיימים, אבל לא *מרגישה* שהם קיימים) ועוד מעיז לסמוך עלי כך, בלי להכיר אותי. זה מפחיד, להרגיש... לא אמרת מה דעתך על האבחנה שנתתי לעצמי :-) (המטפלת כל הזמן אומרת שאני יותר נורמלית ממה שאני חושבת...) נורא ריגשת אותי עם סיום ההודעה שלך... תודה. תודה על המילים, ועל הנוכחות... לילה טוב, נועם

מלי רוצה להקיא אותי למוות להוציא מתוכי את הזוהמה עד הנשימה האחרונה אלוהים אני לא יכולה עוד

נקודה יקרה. דילגתי בטעות... מתנצלת! מקווה שתופסת אותך עכשיו עם הרגשה יותר טובה, ושהיה משהו בכתיבה, ואולי גם בזמן שעבר, שמאפשר לך להרגיש קצת יותר טוב. מזמינה אותך לשתף יותר, ומקווה שיהיה לך סופ"ש מוצלח. מלי.

נמאס לי להיות כ"חומר ביד היוצר" השטיח שנהנים לדרוך עליו נמאס לי שגופי מזוהם ומופקר בידי חרשים שלא שומעים את הלא רוצההההההההההההההה אני פה בשביל להאחז במעט שפיות ליפני שגם היא עוזבת אותי לגמרי

יש לי כמה שאלות - האם מותר למטפל להתעצבן על מטופל? כלומר להעלות את הטונים? לא מדברים על חוצפה מצד המטופל, אלא רק אי יכולת להתמיד בפגישות מפחד מסוים, תקיעות, סירוב לתרופה? -כמה צריך להמשיך וחנסות ולבדוק אם טיפול זה מתאים לך או לא? איך חותכים ומחליטים? כי זה יכול להמשך שנים בלי לדעת אם מתאים או לא? או אם לא מנסים טיפול או מטפל אחר? איך אפשר לדעת? - מתי התלות הופכת לחולנית? ואיך מפחיתים את הצורך באדם הזה?

שלום שני. אנסה לענות לך על השאלות שלך, כמובן לפי דעתי, כי אין חוקים ברורים לגבי מה ששאלת. אני חושבת שהרמת קול איננה מתאימה בטיפול. נדמה לי שבטיפול המאמץ הוא ליצור סביבה רגועה ומכילה, שמאפשרת התבוננות, חשיבה משותפת ותובנות שלא יכולות להגיע ממקום של לחץ ואימה. אני בהחלט מבינה שיש סיטואציות של כעס, אך אני חושבת שהמטרה בטיפול היא להצליח לתקשר ולדבר. צעקות, כמו גם אלימות מילולית או פיזית, הן בעיני עדות לחוסר שליטה, אימפולסיביות וקו אדום שנחצה (אגב - גם כשזה מגיע מכיוון המטופל). לגבי שאלת עזיבת הטיפול - אין לי תשובה חותכת וחד משמעית על כך. אני חושבת שזו אחת השאלות היותר מרכזיות שעולות כאן בפורום, ומציעה לך לחפש קצת שאלות, תשובות ומחשבות שנכתבו כאן בעבר בנושא. באופן כללי אני חושבת שההתלבטות על פרידה צריכה לעלות בתוך הטיפול, וחשוב שתבחן לעומק, ותאיר את המשמעות שלה. עבודה טיפולית טובה תבדוק את המשאלה הזו כמייצגת דפוס של המטופל, ותנסה להבין לעומק האם מדובר בדפוס שמשתחזר שוב ושוב, או בכזה ששיך לאנטראקציה הטיפולית הספציפית. לגבי חווית התלות - אני משערת שאת מרגישה תלויה, ומוטרדת מהרגשות הללו. אני חושבת שחשוב שתבררי לעומק, כדאי במסגרת הטיפול, מה מפחיד אותך, ממה את חוששת, מה קורה לך באזורים של תלות וקשר. נדמה לי שטיפול היא דרך מצויינת גם לפגוש את האזורים הללו, וגם לטפל בהם כך שתרגישי פחות לכודה ושבויה בתחושות הללו. לילה טוב, מלי.

הי מלי אין לי הרבה מילים.. ימים לא טובים.. הרבה לחץ.. הרבה תיעוב עצמי.. הרבה איבוד.. והמשפט של חנן גולדבלט.. כנראה הוסיף את שלו.. ואלה שעומדים לצידו.. אומרים כמה הוא אדם טוב... אלה שאומרים שהוא קיבל עונש קשה מידי, גדול מידי.. אני תוהה.. אם הם יודעים.. איך ומה.. מרגישות.. אלה שהוא... ___ אותן.. אם הם יודעים.. שהנפש שלהן נרצחה.. לפחות חלק ממנה.. חלק לא קטן בכלל.. אם הם יודעים מה הן עברו ועוברות ויעברו כנראה כל ה"חיים" שלהן.. מלי.. אמרתי שאין לי הרבה מילים.. הכל מתפוצץ בבפנוכו.. ואני קצת באיבוד... יודעת.. לא שאלתי כלום.. אולי רק רציתי לראות, לדעת, לשמוע.. שאת כאן... סליחה שיר

שיר יקרה. קראתי את שכתבת, וכמו תמיד אני חושבת על הפער בין הכותרת (אין) לבין היש שאת מעבירה כ"כ חזק. את מספרת על הכעס, הסערה, הפגיעה. אני שומעת אותך מלאה בזכרון כואב, חבולה, מרגישה שכל מכה מבחוץ מוסיפה על הפצע שלך. אני מקווה שהכתיבה עוזרת לך להרגיש קצת יותר מוגנת ופחות חשופה, ומקווה שאת מצליחה לקבל קצת כוחות. אני בטוחה שיש כאלה שמתחזקות ממכתבים כמו אלה שלך, ושמחה שאת מצליחה לבטא את מה שכ"כ הרב מרגישות. לילה טוב, מלי.

מלי חזרתי מפגישה.. היה לי כל כך הרבה להגיד לה, אבל לא יכולתי להוציא אף מילה.. לפעמים מרגיש לי שכמה שיש בי יותר דברים שעליהם אני רוצה לדבר או לשתף אותה, כמה שכואב וקשה בפנים, וכמה שמציף.. כך אני לא מצליחה ובעצם גורמת לעצמי להסתגר עוד יותר בתוכי.. והיא.. מלי.. היא כל כך מנסה.. כל כך בסדר.. שזה עוד יותר מקשה עלי.. וזה אולי קצת מתחבר לי.. למה שאמרת.. על הכותרת שלי.. (אין).. מלי.. יש תקופות כאלה.. שהכל בא ביחד.. שהכל מציף.. שהכל קורה פתאום.. התקופות האלה כל כך ארוכות.. זה כאילו ש.. כשמתחילה תקופה כזו, היא פשוט לא רוצה להסתיים... וזה קשה.. זה מתיש... לוקח כל טיפת כח שאולי אולי היתה בי.. וכל פעם שקורה משהו, אפילו חיצוני, זה רק מוסיף ומפיל עוד יותר.. אפילו כתבה טיפשית בטלויזיה, או מילה קטנה שאיזה מישהו אומר... כל דבר הכי קטן גורם להרגיש שוב ושוב שהנה אין לי ובי כוחות.. שהנה אני למטה ושם אשאר... הנה כתבתי לך הרבה מילים, אבל בעצם לא כתבתי כלום.. רק מילים, מילים, מילים... שאיכשהו התחברו למשפטים.. די ריקים.. כי למרות כל מה שנכתב פה, זה מרגיש שבפנים הכל עדיים מלא מידי.. אני יודעת.. שאני בטח לא מובנת.. בכלל.. יודעת.. וסליחה על זה... יודעת גם שאין מה להגיד על הדברים האלה.. דברים שניסיתי לומר ולא הצלחתי בכלל. אז אפסיק לשפוך כאן מילים ריקות.. ואסיים... בלהגיד לך.. ש.. אני מודה לך מאוד.. שאת כאן.. מודה לך על המילים שלך.. על מה שאת מעבירה בכתיבה שלך.. תודה מלי שיר

ימים לא קלים .. מליייייי... מאבקים אינסופים בתוכי .. חיכיתי בתוכי שתהיי כאן ..בחמישי כדי שאוכל לכתוב לך .. ניסיתי במהלך השבוע לכתוב פה לדרור .. אבל לא ממש הצלחתי .. הרגתי חנק .. שהכל תקוע . הטיפול היה כואב . התפרקות טוטאלית מול המטפל . אוףףףףףףףףףף מלי. את יודעת ..אני מרגישה בחיות עצומה ככ .. כאילו עוד דמות בתוכי .. .כאילו ואני בעצם שניים . .ילדה קטנה בפנים ילדה גדולה מבחוץ. אני מדברת אל הילדה הקטנה שבתוכי .. בימים האחרונים הרבה ..בלי לספר לאף אחד .. (אתמול הצלחתי בסוף הטיפול טיפה לגעת בזה .. ומהר שתקתי .. פחדתי שהוא יחשוב שאני באמת לא נורמלית.).. ו..אני צועקת עלייה , כועסת .. היא פשוט מציקה לי שם ככ .. כאילו היא שורטת אותי , מכאיבה לי .. בועטת .. היא רוצה לצאת מתוכי .. לא ..אני עונה לה .. אסור !!! תשתקי !!! אסור לספר! - את רק תפגעי ..ממילא לא יאמינו לך היי.. היא אומרת לי .. (כן.. היא רק ילדה בת 9 .. ואני .מפחדת ממנה ).. אני כאן .. הפעם ..את לא תשתיקי אותי יותר .. אני רוצה להגיד מה שכואב לי .. לספר , להשען , אני רוצה להרגיש הפעם נוכחות אחרת, אני רוצה חיבוק .. אני רוצה מישהו חזק .. אני פה .. אני קיימת .. תני לי מקום ..היא בוכה .. בי .. ואומרת לי .. :-( ..אם תאבקי בי ..את תפסידי .. אני אנצח .. אותך! אני אעייף אותך ..אני יגרום לך להתייאש .. אני היום חזקה יותר ממך .." מלי .. בחיי .. שזה אמיתי . את מאמינה לי ? נדפק לי המוח מלי ?.. הקולות האלה שבתוכי .. נשמעים ככ אמיתים .. ואני נשמעת הזויה נכון ..?..מצטערת.. כן .. כרונולוגית בת 31 .. אבל מרגישה עוד ככ כמו ילדה קטנה ... פאקינג ילדה קטנה .. שלא גדלה פעם בת 6 ופעם בת 9 פעם בת 11 ופעם בת 18.. ההרגשה החונקת הזו לא מרפה .. משהו כלוא בתוכי .. ילדות שלמה תקועה בי ואני לא יודעת איך לגשת לשם .. איך להתרכך היום מולה .. אני לא יודעת איך להושיט לה יד בלי לחוות פצועים או הרוגים בשטח (שם בתוכי) ... אךךךךך מלי ..זה כואב! הכל ככ מבעבע בתוכי .. זכרונות על זכרונות .. כאבים שחוזרים .. עד מתי ?... עד מתי ?...אני יסבול ככה ? אני רוצה לשתף אותך .. עוברות לי כל הזמן תמונות שלי כאילו ואני נמצאת באיזה מקום כמו .. שדה פתוח ..?יש רוח עצומה שנושפת על עורפי .. מנסה להכביד .לי על הדרך.. בעצם הכל מטושטש , אני לא מצליחה לראות ככ משהו .. הפרחים נראים בצבע מוזר.. הכל נצבע בצבעים אפורים כאלה .. כאילו עומדת לבוא סופה .. ומתחיל להיות מאוד קר... .. ויש פרפרים בכל מיני צבעים והם היחידים שצבעונים שם .. הם כאילו בולטים .. הם ככ יפים ,אני מנסה לגעת בהם .. להתחבר אליהם .. לגעת בהם .. ואני מחייכת .. למרות הקור שמגיע והטשטוש .. בראייה .. אני מרגישה בטוחה שהם שם . .כאילו יהיה בסדר.. אין ממה לפחד ..מהקור ומהאפרוריות ..? אבל מלי . .הפרפרים האלה עשויים בכלל ממשהו כבד - כמו ברזל?!, כי כשהם נוגעים בי .. הם ככ מכאיבים לי ..הם מצליחים לעבור ממש דרכי לתוכי .. ואני .. פתאום .. בכלל שקופה ..לא נראית ..צועקת מכאב .. הם מכאיבים לי הי..אין שם אף אחד . אני כלל לא נשמעת ונראית .. אני כאילו אינני שם? זה בכלל רק הרוח שלי ..? ואז.. מלי ..התמונה מתבהרת ..לי אני ממש רואה בבהירות ילדה קטנה ויפה .. שיער חום חלק עד הכתפיים .. עיניים ירוקות גדולות .(היי .. זו אני שהייתי ילדה). היא .. יושבת שם לבד ובוכה .. מחזיקה חזק בברכים .. בוכה ובוכה ..קר לה .. זו הילדה הפצועה שבי ..?! מתחיל לרדת גשם .. חזק.. ואני רואה אותה ..היא מנסה לקום .. היא רוצה לברוח .. משם .. היא לא מצליחה .. הרגליים כואבות לה ..היא קפואה . לא היא בעצם רוצה להיות שם .. באותו שדה .. היא מחפשת בעיניים .. מישהו שיעזור לה .. .היא רוצה לספר שעשו לה .. משהו לא טוב אני בכלל לא מבינה מזה השדה הזה..?! והיא לא מצליחה לראות אף אחד. מלי .. היא קמה .. ונופלת .. היא קמה ונופלת .. זאת אני ?... מה זה מנסה להגיד לי ? אלה חלקים של זכרונות לא ברורים שאוחזים בי מליייי..בימים האחרונים ..והם בעתם משתחזרים בטיפול ?..!!!! כשאני בעצם יושבת ובוכה וכואבת בגוף? לא מצליחה לקום כי הרגליים קפואות ?...!! מה קורה לי ?אני מתביישת ככ לשתף את איש השיחות שלי .. בזה .. כדי שלא יחשוב שאני באמת משתגעת ?! מלי .. תאמרי לי ..אני משתגעת ? זה לא יכול להיות שכן . זה מרגיש ככ אמיתי . ואני יודעת להבחין ..בין מה נכון ומה לא . אוף אני ככ לא מבינה מה עובר עליי. תעזרי לי . חיבוק אלייך. שרית.

שרית יקרה. המכתב שלך מאוד מרגש, נוגע ללב. את בכלל בכלל לא משוגעת. יש תוכך ילדה פגועה, רמוסה, מבוהלת, שלא הצליחה לגדול ולהתפתח (ראית פעם צמח שגדל כשאין מים, אין שמש, והאדמה לא מזינה מספיק?). והילדה הזו, שקפאה בגיל של הפגיעה, היא הילדה שמדברת עכשיו מתוכך, שמנסה לגדול ולהתפתח מהמקום שבו היא נעצרה בעל כורחה. ובא לי להגיד לך שתעזרי לה. כ"כ הרבה שנים היא ישבה בשקט, מסכימה עם הקיום השקוף שלה, עם הקפאון שלה, לצד החלקים האחרים שהלכו והתבגרו. והנה, סוף סוף יש לה יותר אומץ (כנראה היא מרגישה יותר בטחון, אמון וגם יותר כוח) להמשיך במאבק הטבעי של גדילה והתפתחות. והיא, וכל הילדות הקטנות-קפואות שבתוכך, מדברות, צועקות, בוכות, מספרות בקולות שמשגעים אותך. אל תתבלבלי - זה רק הקולות שהושקטו זמן ארוך ורב כ"כ, וייקח להן זמן עד שירגישו פחות קטנות, צעקניות, חסרות כוחות. מקווה שתתני להן-לך הזדמנות, כי הם-את כבר נפגעו מספיק בעבר. לילה טוב ושקט, מלי.

שריתוש... אני בוכה.. פרפרים הם סימן מובהק לפחד.. (גרפולוגיה ציורית) שנים שהייתי משרטטת פרפרים כל כך יפים במהירות מרבית.. היייתי ממלאת דפים שלמים בפרפרים.. ואצלך בחלום הכל כך אמיתי.. הכל שחור.. רק הם היחידים שצבעוניים.. דומיננטיים.. שרית שרית..... שולחת חיבוק דומע, אמיתי כל כך.. את מרשה לי...? שבת טובה.. ~נילי~

שלום, פניתי לטיפול אחרים שנים של התלבטות . הכוונה הייתה לדבר על הרבה נושאים התקועים שם שנים על גבי שנים בניסיון אולי לסגור, להבין ולהכיל אותם ולהמשיך הלאה. הרגשתי צורך בלדבר עם מישהו, כי אין לי אף אחד לשתף בחיים. פתחתי את הכל בפניה, אחרי הרבה התלבטות ועידוד מצידה. למרות כל הניסיונות שלי, וגם שלה. נרתעתי, כעסתי, בכיתי... לא יכולתי לסבול את זה. הפכתי למישהו אחר שלא מכיר את עצמו, ואז גם הרגשתי שהיא מאשימה אותי בהרבה דברים. החלטתי לקחת חופש השבוע, וזה הפך לחודשים. היא לא אהבה את הרעיון של החופש, אפילו התעצבנה. עכשיו שקט. אני לא חושבת על כלום. מחקתי הכל, ויש ימים שגם אני מוחקת אותה (הפוך מאשר בתקופת הטיפול - הייתי תלוייה בה מאוד) יש בי יכולת של התנתקות מדהימה. ואני מפחדת שלא עשיתי צעד נכון בבריחתי באמצע התהליך. לא יודעת איך לחזור.איך לתת לה לחזור לחיי. ואיך לוותר על השקט כשאין טיפול ולחזור לכל החפירות והשאלות והמתח שמלווה את תהליך הטיפול. אודה לך על תשובה מפורטת ,ואלי כיוון כלשהו.

שלום ד. אני חושבת שלכל הקשיים שאת מתארת במכתב שלך יש ציר משותף אחד שהוא, בעיני, הקונפליקט בין ניתוק(פיזי ורגשי) לבין הצפה ועומס רגשי. אני חושבת שבהרבה דרכים את מספרת שאת נעה בין שתי הקיצוניות הללו, בלי יכולת למצוא איזה אמצע רגוע, אפשרי ומווסת יותר. אני חושבת שבעזיבה שלך את הטיפול, וב"מחיקה" שלך את המטפלת, את בעצם מבטאת קול אחד של הקונפליקט, ובתוך הטיפול, בדיאלוג שאת יוצרת, בתחושות שנשארות בך בעקבות השיחה, את מבטאת את הקול השני, המוצף, הלא רגוע. אני חושבת שיהיה חשוב לעזור לך למצוא איזון בין שני הקולות הללו, ולפתח יכולת להרגיש ולחוות בלי להיות טעונה מדי, מחד, או מנותקת ומוחקת, מאידך. טיפול יכול בהחלט ללוות אותך בתהליך כזה. נדמה לי שהמשימה שלך עכשיו היא להיות פחות מוצפת, אבל לא דרך בריחה ומחיקה (את בטח כבר יודעת איזה מחירים כבדים גובים ממך כל אחד מהצדדים). מאחלת לך הרבה הצלחה, מלי.

תודה מלי. אבל אני ניסיתי המון. את כתבת " נדמה לי שהמשימה שלך עכשיו היא להיות פחות מוצפת, אבל לא דרך בריחה ומחיקה", זה לא שאני בוחרת לעשות אתזה, זה פשוט בא ואין לי שליטה על זה. ועם כל הניסיונות אני לא מצליחה להיות באמצע. יכול להיות שיש דפוסים שאנשים לא מצליחים לשנות? למשל, אני מאוד מתגעגת אליה אבל אני לא יכולה להתקשר ולהגיד שאני מתגעגת או קשה לי..או צריכה עזרה... לא יכולה. איך אני אמשיך מכאן, אם אני לא מצליחה לשנות כלום אחרי 2 וחצי של ניסיון?

אני הולך לטיפול מזה מספר חודשים. ומידי פעם שלמעשה זה אפילו כמעט באופו קבוע הפסיכולוגית שלי פשוט מתקשה להשאר עירנית במהלך כול הטיפול. היא מביטה על השעון די הרבה פעמים והאמת שזה די מבאס אותי ואני רוצה להפסיק אבל לא יודע איך להגיד את זה. להפסיק טיפול באמצע ולעבור למטפל אחר זה אומר להתחיל את הכול מהתחלה שוב? אין לי כוחות לזה. אולי פשוט להגיד לה? לבקש לשנות את השעה? תודה.

שלום עמוס. אני שומעת ממך על חוויה של מטפלת משועממת, עייפה, כזו שמחכה שהזמן יעבור ולא ממש קשובה אלייך. אני מעריכה שחוויה כזו מלווה ברגשות קשים של אכזבה, פגיעה, עלבון וכעס, ומעלה שאלות לגבי יעילות הטיפול כשהמטפלת, לכאורה, "לא שם". אני תוהה מדוע אינך פותח את הנושא ביניכם ומברר זאת איתה, ומדוע בחרת להבליג על מצב שהוא כ"כ בלתי סביר וכ"כ חריג. אני שומעת אותך שומר על המטפלת שלך (נזהר מלהתעמת אתה, חושב על הזזת השעה למענה וכו') ומוטרדת מכך שאתה מוחק את הזכויות והצרכים שלך. אני חושבת שבהמשך יהיה חשוב להאיר ולהבין לעומק את ההתנהלות הזו שלך בקשר. בשיחה ביניכם, חשוב להבין אם מדובר רק בתחושה שלך, או שיש בה ממש במציאות, ואם כן - איך המטפלת מבינה זאת, ומה היא חושבת על האינטראקציה ביניכם. בהצלחה, מלי.

שלום עמוס, לפני שנים רבות הייתי גם אני אצל מטפלת דומה... לא ידעתי עדיין להיעלב או לכעוס, לא ידעתי להרגיש "גם לי מגיע", לא ידעתי שאפשר אחרת.. קיבלתי כל מה שהיא האכילה אותי בלי לחשוב עליה לרגע מחשבה אחת רעה. לא הייתה בי טיפת התקוממות. היא הייתה עונה לטלפונים במהלך פגישות- היא לא טרחה להתנצל, אבל אני מיהרתי להרגיע אותה בחיוך שזה בסדר. היא הייתה מפהקת ומנקרת ללא הפסקה, ולמרות שבמבוכתי מיעטתי מאוד להישיר אליה מבט, עדיין ראיתי את המבט שלה רוב הזמן בשעון שלצידי ומעט מאוד איתי. בפגישה בה עזבתי צלצל הגנן בדלת והיא הזדרזה החוצה להסביר לו איך ומה לגנן.. הוצאתי את עצמי החוצה תוך שאני ממלמלת דברי תודה ושבח. כמובן שאמרתי לעצמי "טוב, זה יום שישי, למה ציפיתי. שישי זה יום של סידורים".. אני יודעת שזה קצת נחרץ, אבל אם היא לא מדברת אליך אז מוטב לעזוב אחרי מספר חודשים ולא כעבור שנה, כשכבר תהיה כאוב, לא מסופק וחסר אמון בטיפול כשלעצמו. לא קשה כמו שאתה חושב להתחיל מהתחלה.. אני לא חושבת שזה משהו שחייבים לדבר עליו ולהיאבק עליו לטובת הטיפול.. אתה לא צריך להיות עסוק בכל השאלות שאתה עסוק בהן עכשיו- האם נוח לה שאני בא, האם היא תעדיף שאבוא בשעה אחרת, האם אני מעייף אותה, מתיש אותה.. עם מטפלת אחרת כל זה לא יעלה (אני בטיפול השני אחרי אותה מטפלת לא נחמדה, ואוכל לומר לך שלרגע השאלות האלה לא עולות בי). וכמו שאתה שומע- למדתי לכעוס :-) מאידך- אם היא כן מדברת אלייך ואתה כן מרגיש כימיה וקירבה והבנה מצידה, אז בהחלט שווה לדבר איתה במגמה להישאר. לילך נ.ב.- אהלן מלי, מה שלומך?

שתישן בבית

אני בטיפול כחמש שנים.מסוף שנות העשרים....התחלתי בגלל בעיה תיפקודית ספציפית שנפתרה,ונשארתי בגלל שדברים אחרים שעלו נפתחו...(הם תמיד היו שם...)ובגלל אהבתי למטפלת ותחושת הבטחון שנתנה לי. דברים רבים קרו לאורך הזמן,מעברים,אימהות והידרדרות משמעותית במצבי הנפשי. לעתים ייחסתי את ההידרדרות דוקא לטיפול והנבירה...אני יודעת שלא מקובל לחשוב כך. כיום, אני מרגישה שכל חיי אזדקק למסגרת התומכת של טיפול (גם תרופות..)ושאני חייבת להרגיש מטופלת ומטופחת ע"י מישהי. כל דיבור על "פרישת כנפיים" מעציב ומכעיס אותי.האם יש אנשים שמטופלים כל חייהם? למה הצורך הזה להיות מטופלת?

שלום לך. אני שומעת אותך מחפשת לגיטימציה לרצון שלך להיות מטופלת ולצורך שלך בטיפול. נדמה לי שדרכך אפשר לראות שלאנשים שונים יש צרכים שונים - יש כאלה שהמחשבה על טיפול ממושך מבהילה ומרתיעה אותם, ולעומתם אחרים, כמוך, שרואים עצמם מטופלים לכל חייהם. בעיני שני הקולות לגיטימיים, והשאלה המרכזית שצריכה להשאל היא מה מתאים לך. אם מתאים לך להיות בטיפול לאורך שנים, אולי תמיד, אינני רואה שום סיבה להלחם או להאבק בכך. כנראה את זוכה לטיפול, ליווי, עזרה ותמיכה שנחווים לך כמשמעותיים וכחלק מרכזי, בלתי נפרד, מחייך (ואגב - לא מן הנמנע שעוד כמה שנים תרגישי אחרת, תרצי חופש או תרגישי תחושת מיצוי, ושוב חשוב שתרגישי חופשייה דייך לשנות את עמדתך בנושא). כמו תמיד, גם כאן אני מזמינה אותך לבדוק ממה את מודאגת בעצם, מה מלחיץ ומכעיס אותך, ומה בעצם את מנסה להבטיח או על מה את מרגישה צורך לקבל אישור. לילה טוב, מלי.

למלי 2 שאלות: האם דכאון יכול להתבטא בהתפרצויות זעם , בצעקות ובצרחות על אנשים? מה עדיף, "הזומביות" של הדכאון , או "הזומביות" של התרופות - בכל מקרה המשמעות = לא לחיות

שלום א. דכאון יכול בהחלט להתבטא בכעס ובהתפרצויות זעם, שהם דרך לבטא את הכאב, חוסר האונים והמצוקה הפנימית, ואולי גם בעקיפין מהווים קריאה לעזרה ובקשה להיות מוכל ומוחזק. לגבי ה"זומביות" - ישנן היום הרבה תרופות פסיכאטריות לטיפול בדכאון, וחשוב למצוא את התרופה המתאימה ביותר. תרופה כזו איננה אמורה לגרום ל"זומביות". תופעת לוואי כזו יכולה אולי להעיד שמדובר בתרופה הלא מדוייקת, ושכדאי להמשיך לחפש. לילה טוב, מלי.

מלי שלום, מרגישה יאוש כל כך גדול בעיקר מעצמי. לא השגתי כלום בחיים ! עובדת בעבודה שלא מתאימה לי ולא בניתי משפחה משלי. אין לי חברות והורסת גם את המעט שיש - קשרי עבודה וקשרים שטחיים (אפילו עם שכנים...) ולא נשאר בשביל מה להמשיך!!!!!!!!!!!!!

שלום ליבי. אני שומעת דרך ההודעה שלך את הכאב על המעט כ"כ שיש לך בעיניך. בחוויה שלך, את חייה חיים מצומצמים, חלקיים, הרבה פעמים אולי ריקים. ריקים מדי. אני שומעת את המשאלה למלא, ליצור יותר "יש" ו"חי" בעולם שלך, ואת הכאב והכעס העצמי על כך שזה לא קורה. אני תוהה האם זוהי חוויה שמגיעה בתקופות מסויימות, או שזו תחושה שמלווה אותך תמיד. אני מזמינה אותך לחשוב, לבד, בחברת מישהו/מישהי או בטיפול האם אולי את מפספסת מקומות של "יש", ממזערת אותם והופכת אותם בחוויה שלך לכמעט חסרי חשיבות, מחד, ומאידך - מה בך, בעברך, באישיותיך, בחייך, אולי לא מאפשר את אותו קיום ומימוש שאת כ"כ רוצה, מה עוצר את המשאלות שלך מלהתגשם. אני חושבת שאלה שתי שאלות שמזמינות התבוננות ובדיקה, אבל גם מצביעות על אפשרות לשינוי. מקווה שתרגישי יותר טוב, מלי.

מלי, אם את זוכרת את שאלתי בשבוע שעבר בנוגע לשאילת שאלות כרונית - אם זה סוג של הפרעה או קשור לבעיה אובססיבית כפייתית? מרגישה שאו שאני בדאון נוראי ואז יחסית במצב "שקט" ומסתגרת בתוך עצמי ולא מעיקה על הסביבה. או שאני באי שקט שכאילו לא יכולה לשאת את עצמי יותר לבד ואז שואלת שאלות , גם טכניות וגם לא קשורות למה שאני מרגישה הבעיה שזה חוזר על עצמו והכי גרוע שמרגישה שמעייפת אנשים אחרים והם מגיבים בחוסר סבלנות ואפילו בכעס, כולל המטפל האם יש לך עצה בשבילי? כי אני כבר התעייפתי מעצמי.... כבר לא יודעת מה זה להרגיש רוגע. ועל שמחה - אני לא יכולה אפילו לפנטז... ואם זה o.c.d - איך אפשר לדעת?

שלום X. בהחלט זוכרת אותך... מקווה ששלומך טוב. נדמה לי שכדי לבסס אבחנה של אובבסיביות-קומפולסיביות צריך להבין יותר את המניע מאחורי השאלות. האם את מרגישה שאם לא תשאלי יקרה לך דבר מה נורא, או שהשאלות נועדו לטשטש תחושה של בדידות, ריקנות או שעמום? האם השאלות חוזרות על עצמן, ולמעשה את יודעת את התשובה להן או שאת מרגישה שיש מאחוריהן נסיון לברר, להבין משהו לעומק, להיות במצב של ידיעה? נדמה לי שחשוב שתתמודדי עם השאלות הללו במסגרת הטיפול, ואולי גם כדאי לפנות לייעוץ פסיכיאטרי. אני חושבת שמעבר לאבחנה, חשוב להבין יותר טוב מה השאלות הללו מספרות - האם הן ביטוי לריק, דכאון ו"הליכה לאיבוד" או שהן יותר ביטוי של אי-שקט, חרדה ובעלות משמעות טקסית. מקווה שתזכי לשקט בקרוב, לילה טוב, מלי.

שלום דרור, מבינה שמלי כבר לא פה, אבל מוטרדת מעצתה לפנות ליעוץ פסיכיאטרי... ומקווה שתוכל להרגיע אותי. האם התכוונה רק למקרה שהשאלות עם משמעות טקסית? כי הן לא! וגם לא חושבת שאם לא אשאל , יקרה לי משהו רע וכד' הן כן קשורות לאישקט ולחרדה. תודה!

אני נשואה טרייה ובהריון , אני מרגישה שהסבלנות שלי כלפי בן זוגי הולכת ופוחתת ואנחנו לא ממש מסתדרים לאחרונה , היחסים ביננו מאוד מורכבים וטעונים , אנחנו לא זוג צעיר , סוף שנות ה 30 וכל אחד מאיתנו מביא איתו לזוגיות קשיים וטראומות מן העבר , אני מרגישה שאני חייבת ייעוץ מקצועי דחוף לפני שאנחנו מתפרקים ,ואינני יודעת למי לפנות , לא מכירה פסיכולוגים , אני מעדיפה פסיכולוגית מומחית לזוגיות . חשוב לי להגיע למישהי דרך המלצות של גולשים , אני מבינה שאתם אינכם ממליצים על אנשי מקצוע . אשמח לתשובה ...

שרית יקרה. אני שמחה שהחלטת לפנות לטיפול. איננו נוהגים להמליץ בפורום עצמו, אך בהחלט שמחים להמליץ (ומשתתפי הפורום בד"כ גם כן) למייל האישי שלך. אנא צרפי מייל אישי, ופרטי יותר האם את מחפשת טיפול אישי או זוגי, וכמובן באיזה אזור בארץ מדובר. בהצלחה, מלי.

המנהלים של הפורום הם פסיכולוגים: מלי - מקבלת בחיפה דרור - בפתח-תקווה דוד - בתל-אביב תסתכלי על הכרטיסים שלהם בצד השמאלי של המסך. בהצלחה

בוקר טוב לכולם. לאחר התייעצות עם כל מנהלי הפורום, הוחלט כי סיום המשמרת של יום שישי, החל מממחר, תהיה בשעה 8.00 בערב. מקווה שנסתגל היטב לשינוי, ומאחלת לכולנו משמרת נעימה. מלי.

מלי יקרה, מאחלת לך משמרת רכה וקלה. לא יודעת אם רק נדמה לי, אבל בסופי השבועות האחרונים נראה היה שיש עומס רב, ונוצר בי הרושם, שזה היה מעבר לכוחותייך. נזכרתי בתקופה בה גם אני קצת ניהלתי פורום (אחר לגמרי, לא כזה רגיש ולא רמות עומק כאלה). היה בו שבוע אחד, אינטנסיבי במיוחד, יום אחרי יום ארבע שעות על המחשב רצוף כל יום... זה היה מאד סוחט כוחות בשבילי בסוף, אם כי היה נחמד מאד בדרך. אז אני מקווה שנשמור כולנו על עצמנו, ושגם בפורום יחולו שינויים שיסייעו למנהלים לעזור למשתתפים, ושהיופי יישמר. כמו-כן, אני מקווה שנוכל לקחת הודעה כמו זו עם פחות תחושות אשמה שלנו ופחות חרדות. שמחה על השינוי הזה, כי נורא ציפיתי לו וביקשתי אותו בלב. מלי, שיהיה טוב, וסופשבוע נעים ורגוע ובתודה על כל ההשקעה והנדיבות שלך ובך

תודה רבה... בהחלט הודעה מחממת לב ואמפטית, ואני מודיעה שגם מפתיעה. המון תודה. מלי.

אתם צוחקים נכון? פרדיננד פדצור בקיצור...

שלום לך. ההודעה הייתה רצינית, אבל אני מבינה שאצלך התקבלה בספקנות. אשמח להבין יותר אם תרצי. לילה טוב, מלי.

מלי שלום, לאחר התלבטויות רבות נפרדתי מהמטפלת שלי מכיוון שלא יכולתי לסבול את התלות והחד צדדיות שבטיפול. המטפלת לא הסכימה עם החלטתי אך הבינה אותי. האם תלות וחד צדדיות(ופחד ממנו) זהו דפוס שילווה אותי גם אם אחליט לשנות מטפלת , אולי משהו שמאפיין את הקשרים שלי או שקשור לקשר שהיה לי עם המטפלת הספציפית?

שלום לך. את שואלת שאלה חשובה, שאין עליה תשובה חד משמעית. בד"כ ההנחה היא שדפוסי פעולה ומחשבה המופיעים בטיפול הם דפוסים המופעלים בשילוב של מה שמביא איתו המטופל, המטפל והסיטואציה הטיפולית. מכאן, שכנראה שגם לאישיות המטפל ולסיטואציה הטיפולית ישנה השפעה גדולה על הופעה, או אי הופעה, של דפוס מסוים. עם זאת, סביר להניח שיש מקרי קיצון שבהם צד אחד במשוואה דומיננטי במיוחד. אם יש לך בעייתיות סביב נושא התלות, סביר להניח שזה היה קורה מול כל מטפל, ולעומת זאת, אם מטפל מסוים מבלבל, "מושך" או מסתייג מחוויה כלשהי, סביר שזה ישליך גם על המטופל. אני חושבת שאם את מרגישה שהטיפול אינו מוצה כדאי לך לפנות שוב לטיפול ולבדוק מה קורה לך בו. אם תראי שנושא התלות שב ומציף, הרי שכנראה יש בך איזשהו דפוס שמופעל (וטוב שיש לך הזדמנות בטיפול לעבוד עליו). אם נושא התלות יהיה פחות דומיננטי, כנראה ניתן יהיה לייחס זאת לקשר הטיפולי הספציפי, ואז בוודאי יהיה מעניין להבין יותר לעומק מה קרה שם. בהצלחה, מלי.

תודה על תשובתך מה הכוונה מטפל מבלבל/"מושך" ?

שלום לך קו מרוסק תחתון (אוייש זה לא נשמע טוב...). שלום לך ---. יש עכשיו שיר חדש שמתפזם לו ברדיו די הרבה: "תמיד לעזוב עושה לי רע עושה לי טוב אני שונא(ת) לאהוב אותך תמיד ולעזוב..." זו האסוציאציה שלי להודעה שלך. לא'דעת אולי תוכלי למצוא בו קצת נחמה...:) . בכל אופן בהצלחה #

שלום לך סולמית # (יש משמעות?) תודה שנדחפת אכן עשית לי קצת טוב ועכשיו אעזוב.. ---

למלי שלום... אני קוראת זה מספר ימים את התשובות הניתנות בפורום ומתרשמת מאוד לטובה מהמקצועיות, מהאיכפתיות ומההשקעה שלכם. ברשותך, יש לי שאלה. אני מטופלת מזה מספר חודשים אצל פסיכולוג. כנערה צעירה חוויתי התעללות מינית, אציין כי נושא זה לא מטריד אותי ביומיום. כיום אני אישה נשואה. שאלתי היא האם העובדה כי המטפל שלי הוא גבר הינה בעייתית. לא סיפרתי לו על המקרה עדיין, כי אני כרגע מוטרדת מנושאים אחרים וגם כי אינני מרגישה בנוח להעלות נושא זה. האם במידה ואעלה זאת בטיפול, הפסיכולוג ימליץ לי ללכת לטיפול אצל אישה, או שזה לא משנה אצל מי אני מטופלת. שאלה נוספת: הפסיכולוג שלי הוא קוגנטיבי -התנהגותי, האם זה בעייתי בנושא זה? מלי, אני מודה לך מאוד...

שלום ל. וברוכה הבאה. אני רוצה לענות לך בשני רבדים - ברובד ענייני (מה שאני מכנה "קונקרטי") וברובד אישי יותר, שאולי יצליח לעורר בך תובנות לגבייך. ברמה הקונקרטית, כמובן שאין שום מניעה שמטפלים גברים יעבדו עם מטופלות נפגעות תקיפה מינית. ישנם מטפלים גברים רבים שעוסקים ספציפית בנושא, והם, לעניות דעתי, מקצועיים, רגישים ומנוסים. אני חושבת שסביר להניח שלמינו של המטפל בוודאי תהיה השפעה על האופן בו הנושא יעובד בטיפול (למשל: אולי תהיי יותר עסוקה בשאלה עד כמה הוא מבין אותך, האם גם הוא יכול להיות מסוכן וכו'), אבל עבודה טיפולית טובה תשתמש בשאלות הללו כמנוף לשינוי, ולאו דווקא כמכשול. לגבי הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, הרי ששוב, גם כאן, מטפל מיומן אמור להכיל ולעבוד עם מגוון נושאים. אני מניחה שתצטרכו לחשוב ביחד כיצד הגילוי לגבי ההתעללות המינית שייך ומשפיע על הבעיה בגינה הגעת לטיפול, ואולי תצטרכו גם להגדיר מחדש את המטרות והיעדים הטיפוליים. וברמה האישית... אני חושבת שאני בעיקר שומעת אותך מודאגת מאיזשהו סוג של נטישה מצד המטפל, ממחשבה שיש נושא מסוים ש"יבריח אותו" או יהפוך אותך ל"מטופלת קשה מדי" עבורו. אני חושבת שבכך את מספרת משהו יותר עמוק, ומאוד משמעותי לגבי החוויה של "לספר את הסוד שלך". אני משערת שעבורך סיפור כזה עלול, באופן לא מודע, להיות גורם מרתיע, מרחיק, אולי בלתי ניתן להכלה בתוך קשר. אני משערת שהקושי לחשוף אותו ולדבר עליו קשור גם לתחושות הללו. אני מקווה שתוכלי להרגיש אחרת בהמשך, ולהבין שניתן להית איתך, לאהוב אותך ולעזור לך גם כשאת לא מופיעה באופן חלקי, או ממדרת חלקים מחייך. בהצלחה, מלי.

מה עושים במקרה שבעייה שלי היא שאני קצת סולד מדברים המוניים כמו ריקודים ויש לי חתונה ואני לא מעוניין בתקליטן יש איזה אלטרנטיבה למקרה הזה?

שלום א. אני מבינה שמדובר בחתונה שלך, אז קודם כל - מזל טוב. אני תוהה מה כוונתך ב"סלידה" - האם מדובר בחרדה, בושה, מבוכה, חוסר ידיעה? כל אלה הם דברים שאולי ניתן להתגבר עליהם עם עזרה, ליווי או לימוד. השאלה היא האם היית רוצה להרגיש אחרת, או שהיית רוצה לארגן חתונה ש"תתאים למידותך העכשוויות". אם כך, הרי שזכותך לארגן חתונה שתהיה הארוע שלך, במלוא מובן המילה. בארוע כזה המטרה המרכזית היא שאתה ובת-זוגתך תהנו ותזכרו כערב משמעותי ומרגש במיוחד. אם ישנם דברים שגורמים לך מצוקה או דאגה בערב כזה, הרי שאין שום סיבה לקיימם. אם לסכם, אז הבחירה, בעיני, היא בין לנסות לטפל בבעיה ולהתעקש להרגיש אחרת, לבין קבלת החלטה שהחתונה היא שלך, וככזו - הרי שאתה קובע מה יקרה בה ומה לא. בהצלחה, מלי.

עמדת יפה במשימה,סיימת עם כולם מבלי לגלוש ליום המחרת. אתה בטח עייף, לך לישון ! חלומות פז! ולהתראות.

אני בת 27. לכאורה חיי מלאים - עבודה מספקת, לימודים מתקדמים ומשפחה חמה ותומכת. לאחר קשר של 4 שנים, שהתסיים לפני כ-3 שנים. אני לא מצליחה לייצר זוגיות אמיתית וממושכת. אני מודעת לכך שיש לי דפוס חשיבה קבוע (שלילי ומעוות) שלא מאפשר לי ליצור זוגיות ראויה. חוסר בזוגיות מטריד אותי ואני מוצאת עצמי מלאת קנאה לנוכח קשרים ונישואין של חברות קרובות ואנשים סביבי. למיטב הבנתי, טיפול קוגנטיבי יכול לעזור. האם אוכל לקבל המלצות על מטפלים מאזור המרכז? (תא, רג, גבעתיים, קרית אונו). האם נכון לפנות לטיפול שכזה? וכיצד אדע לבחור בין מטפל גבר למטפלת אישה (אני חושבת שאוכל להיפתח לשני המינים באותה מידה).

שלום לשרון לפי תיאורך את יכולה להפיק תועלת מטיפול קוגניטיבי, אבל לא פחות מכך גם מטיפול דינמי. אנחנו איננו נוהגים להמליץ על מטפלים בפורום, אבל אני מזמין את כל אנשי הפורום לשלוח המלצות לדואר האלקטרוני שלך. בנוגע לבחירה בין גבר לאישה, במידה וזה אינו משנה לך הרי שכדאי לך לבחור לפי קריטריונים אחרים ולא להיות מוטרדת מנושא זה. בהצלחה דוד

צריך לסרס אותםםםםםםםםםםםםםם

הם ימצאו דרך להנות מזה

איכשהו לא חשבתי אחרת קיוויתי שלא תהיה עוד אחת מזוהמת בנתיים זו אני שמסורסת אחרת אבל מסורסת ואלוהים כמה לא נהנת מזה

שלום חלק עצוב, חלק מצחיק.. ונראה שלעיתים הכעס והכאב עולים על גדותיהם ודורשים ביטוי. מקווה שיהיה זמן בו הכאב יפחת ותהיה גם אפשרות של הקלה, אפשרות לנוח. להתראות דוד

אני בת 33 ורווקה, מעולם לא היה לי בן זוג. לאחרונה התאהבתי בגבר שההתאהבות שלי בו בלתי ניתנת למימוש, כי הוא נשוי ואב לילדים. ובכל זאת אני מוצאת את עצמי מפנטזת עליו ונשבית בקסמיו.. השאלה שלי היא האם משיכה מינית היא משהו שאפשר "לצאת" ממנו במכוון, כלומר משהו שאני יכולה לעשות כדי "להוציא אותו מהראש"? במילים אחרות האם אפשר לשלוט ברגשות התאהבות ולהחליט פשוט לא להתאהב באדם מסוים? בלתי אפשרי לא לפגוש אותו כי מדובר במנחה סדנא שאני משתתפת בה, כך שפעם בשבוע אני כן פוגשת אותו.

שלום נטע הבשורות הרעות הן שרגשות של אהבה ומשיכה הן משהו שקשה מאוד לשלוט בו ולהוציא אותו מראש. לעומת זאת, ניתן לעיתים להבין טוב יותר את מקורם ומדוע הם מתעוררים. כך, למשל, דמות של מנחה בסדנה היא דמות שלעיתים תכופות יכולה לעורר רגשות מעין אלה, והרגש מופיע לא רק כתגובה לאדם עצמו אלא גם למקום שהוא תופס בקבוצה, לפנטזיה על קשר עם דמות סמכותית, יודעת, מובילה. הבשורות הטובות הן שגם אם לא ניתן לשלוט על הרגש, הרי שכן ניתן לשלוט על ההתנהגות הקשורה אליו. גם דרך הבנה טובה יותר של מה שמפעיל את הקשר וגם דרך הבדיקה של אפשריות של קשר שכזה אל מול המציאות ניתן להגיע למצב בו הרגש קיים אך לא זוכה לפעולה ולא מוביל לקושי וסיבוך נוסף. להתראות דוד

הי דוד מה עושים כשהאדם שאמור להיות הכי קרוב אלייך, אבל עצם המחשבה עליו מעוררת סלידה ורתיעה, שרק המראה שלו דוחה אותך? ומה עושים כשהאדם הזה שהתעלם ממני שנתיים פתאום החליט שבא לו להזמין אותי לשבת לכוס קפה לדבר. הסכמתי, רק כי אני יודעת שזה לא נורמאלי מה שאני מרגישה, שמסביבי אף אחד לא מרגיש ככה. גם אצלי בלב לא קיימים כאלו רגשות לאף אחד אחר חוץ מאליה, היא היחידה שאני חושבת שאני בדיסוציאציות חמורות לגביה, כי לא ייתכן שאני לא מצליחה לעורר שום רגש אחר בי, לא געגוע, לא אהבה, לא נוסטלגיה כלום, רק התחושה הזו, כאילו מקרבים אליי קופת שרצים..ואני גם לא מצליחה להיזכר בשום דבר שקשור אליה מהילדות, כאילו בכל דבר שאני זוכרת אחי ואבא שלי שם, אבל היא כאילו נמחקה, לא מצליחה להיזכר אם היתה או לא היתה. עם כל הרגשות הקשים שעולים מול המטפל שלי, לפעמים רגשות דומים מאוד אבל צבועים יותר בגוון של חרדת נטישה, אני מרגישה שהם מזוייפים, או יותר נכון מכסים על משהו אחר, על אהבה גדולה אליו. אבל שם, אצלה יש רק את התחושות האלה, מושרשות כאילו הם חלק מההויה שלה, או שלי..לא ברור. אני רק יודעת שאני לא רוצה אותה בקרבתי, לא רוצה - פוחדת ממנה ורוצה שתעלם ולא אצטרך לראות אותה לעולם. למה הסכמתי? יש בי עכשיו כל כך הרבה כעס על עצמי, אני לא רוצה אותה בחיים שלי. מה עשיתי?

שלום לך את מתארת קשר עם עוצמות ריגשיות חזקות מאוד, שליליות ברובן ואני שומע אותך מאשימה את עצמך ומרגישה כאילו את "מכשירה את השרץ", או עושה משהו אסור בהענות לקפה. אבל חשוב לזכור שקשרים קרובים לעיתים קרובות מכילים בתוכם אמביוולנטיות רבה, ובצד הכעס והדחייה יש גם כמיהה לקשר ואיזו אמונה של תיקון. נראה לי שאולי מול החלקים האלה, שעדיין מאמינים ומקווים, את מתקוממת, בשל הכעס, בשל השנים שעברו ובשל החשש מפני אכזבה נוספת, האפשרית רק במקום של הציפייה והתקווה. אבל עם כל הקושי שבמפגש, אולי יש בו גם את האפשרות לחבר חלק מהדיסוציאציות ולהבין טוב יותר את החלק בך שנעתר לפגישה ואת החלק בך שנרתע מכך לחלוטין. בסופו של דבר, שניהם את. להתראות דוד

ברכותי לצוות האתר על הנכונות להוסיף את פורום הביופידבק לרשימת הפורומים . הנכם מוזמנים לנצל ולהשתמש בבמה זו לצורך קבלת תשובות לשאלות ולהתיחס לנושאים הקשורים לתחום הטיפול באמצעות שיטת הביופידבק . שלכם בברכה חמה. ד"ר יגאל גליקסמן ( מנהל הפורום)

לך יגאל היקר, ברכות ואיחולים לפתיחת הפורום בניהולך. בתקוה שאכן פורום זה יהיה פורה ויצירתי . ברגש חם יעל

דוד שלום וסליחה שמוסיפה לך על העומס בין ימי המילואים - עוד הודעה לענות עליה... מרגישה די מיואשת ומרגישה בלופ שלא רואה מוצא ממנו. מצד אחד בטיפול אך מצד שני לא מצליחה להגיע לדיבור על עניינים משמעותיים בחיי כי תקועה במצב יחסים בעייתי איתו שבסיסו באי הזמינות המכוונת שלו - אליי. כל הדיבורים על זה לא עזרו לי להבין את הסיבה לכך שאסור לי להתקשר אליו בשום דרך מעבר לפגישה השבועית וזה הגיע לזה שבמצב מצוקה שהייתי בו , לפני זמן מה , פניתי ליעוץ טלפוני של פסיכולוג אחר ולא נראה שזה הפריע לו במיוחד, כאילו שמח שלא הפלתי את זה עליו.. מכיוון שהתייאשתי מניסיונות להבין זאת, ומרגישה שהזמן פועל לרעתי ואני מרגישה בהידרדרות - בקושי מתגבר לתפקד ולהתרכז ביומיום ורק חושבת עליו ועל תחושת ההשפלה מכל זה. שיותר גרוע מזה שלא ממש אכפת לו ממני , זו ההרגשה שלא אצליח להמשיך בלעדיו וזו פשוט מלכודת. מרגישה ממש כלואה ולא יודעת אם המוצא הוא בתלות בכימיקלים - כי מתקשה לקבל זאת על עצמי . גם כך הדימוי העצמי שלי נמוך ואולי להפסיק את הטיפול איתו וגם אם יהיה קשה בהתחלה , בסוף הרי, או שאפול או שאתחשל או להחליף למטפל/ שיהיה יותר תומך וקשוב אך גם אז אי אפשר לדעת אם זה לא יחזור על עצמו והוא או היא לא יהיו מסוגלים להכיל אותי.. מרגישה לכודה! ואודה לך אם תראה לי שבכל זאת יש איזשהו מוצא ושוב - מכל הדיבורים איתו על זה לא יצא שומדבר! תודה ושיהיו לך ימים קלים

שלום ליבי אכן, התלבטויות לא פשוטות. נשמע שאת מקבלת משהו שהוא חיובי בעיניך, אך את מתוסכלת מאוד ונפגעת משום שאת מקבלת אותו בתנאים מסויימים ואינך יכולה לקבל עוד. ההתלבטות היא בין הקושי להתמודד עם הפגיעה והתסכול בתוך הטיפול לבין הפסקה של טיפול משמעותי וניסיון למצוא משהו אחר, במקום אחר. אני לא יכול לומר לך מה לעשות, אבל בתחושה שלי כן הייתי ממצה את הטיפול הנוכחי ומנסה לראות, מעבר לתסכול ולקושי, מה את מצליחה להפיק ממנו. בהצלחה דוד

דוד, לא הספקתי להודות לך על תשובתך,(משבוע שעבר) אעשה זאת כעת.(בענין דפוסי התנהגות). תאורטית אני מאוד מסכימה עם מה שכתבת, וזה גם נשמע הגיוני. לגבי הפנית תשומת הלב לסיבות המובילות לאותה התנהגות החוזרת על עצמה אל מול המטפל או אל מול אחרים,אני כל כך יודעת ומכירה אותן, (גם בהכוונת הטיפול שהייתי בו) ואני מוכנה להשבע שלא הפכתי להיות אוטומאטית פחות, אני כזו מסורבלת ומקובעת בחיי היומיום שלי, ואם יש משהו שאני מאחלת לעצמי, זה להיות יותר ספונטאנית ומשוחררת, בהתנהלות שלי מול אחרים. לא יודעת, לפעמים אני חושבת שזה גם ענין של אופי או משהו שצריך להשלים אתו, ומה שנשאר זה לקנא קצת באחרים.. ועוד משהו באותו עניין, דוקא עם עצמי, בתחושה הפנימית שלי, אני כן מרגישה חופשיה ומשוחררת, ושחסר לי כאילו המנוף להוציא מהכח אל הפועל...- יש דבר כזה ?? ושוב תודה על הכל. ריבי.

שלום ריבי כן, אני מסכים איתך שלעיתים אפשר להבין ולדעת הכל ועדיין לא להגיע לשינוי דרמטי. ואולי זו חל'ק מהחוכמה - לשנות את מה שניתן ולקבל את מה שלא. כולנו מקנאים לפעמים באחרים, ובכולנו אחרים לפעמים קצת מקנאים,כך שזה לא נורא כל-כך..אבל כן נשמע לי שאת חיה עם הרגשה של פער - בין מי שאת למי שרואים, בין הפנים לחוץ ובין מה שאת יכולה למה שאת עושה, וזאת בטח לא חוויה קלה.. גורמים נפשיים שונים יכולים לחסום פעולה או לעכב פוטנציאל, מחרדות ועד קונפליקטים לא מודעים. אז מה עושים? גם פה נשמע לי ששווה לך ליישם את אותה החכמה - לנסות לשנות מה שניתן, ולקבל את מה שלא. להתראות דוד

שלום אני בת 25 ורצית לשאול כיצד ניתן לנתק את הרגש והכעס ותיסכול בזמן בחינה או ראיון עבודה אך אני יכולה שהרגשות ישתלטו עלי במהלך היום ויהרסו לי את היום אם אני בראיון או ובחינה כי כאשר אני רבה אם החבר או אם מישהו קרוב אני פשוט נעשת רגישה ולא מרוכזת במה שאני צריכה להיתמקד והציונים בהתאם למרות שאני יודעת את החומר היטב אבל אני לא מצליחה להיתרכז?? אך לסובב את הסיוצ ושאלה נוספת האם בן אדם עתיד להישתנות לדוגמה להיות בנאדם יותר מתחשב באחרים אם הוא אחד כזה שבדר"כ דואג לעצמו ?? או מי בנאדם שלא מזיז את התחת שלו להיות יותר חרוץ .?? ואך אפשר לגרום לו להשתנות ? ואם יש סכוי שישתנה ? ואך ניתן לעזור בלבנאדם שהשמין עקב מצב נפשי לחשובכבנאדם רזה והרזות בצורה סבירה וגם לגרום לו לאוכל פחות .? כי בזמני לחץ מתח הוא אוכל הרבה? האם זה ניתן גם לשנוי ??

שלום ליאור לפי תיאורך נשמע שיתכן ואת סובלת מתופעה בשם חרדת בחינות, המשפיעה על התפקוד האקדמי. ניתן להתמודד עם קשיים מהסוג שאת מתארת דרך שימוש בטכניקות שונות כהרפיה, דימיון מודרך ועוד, אותן ניתן ללמוד ולתרגל כחלק מטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. במקביל, ניתן לנסות ולהבין טוב בטיפול מהו הגורם לעוצמת החרדה ומה משמר אותה. לגבי יתר שאלותייך, אנשים משתנים לא פעם, אך קשה לנבא מי ישתנה, באיזו צורה ומה יסייע לו בכך. כך, לדוגמא, יש אנשים חרוצים יותר ופחות, והסיכוי לשינוי של תכונה זו תלוי בנסיבות החיים כמו גם בהשפעתו של טמפרמנט מולד. המנהג של אכילת יותר כתגובה למצבי לחץ הוא מנהג מוכר, ובהחלט ניתן להשפיע עליו לטובה, שוב - דרך עבודה עצמית או דרך טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. להתראות דוד

היי, אני מטופלת בטיפול דינאמי מזה שנתיים. אני סובלת מחרדה חברתית- דיבור בפני קהל- זו החרדה העיקרית. האם כדאי לקחת במקביל לטיפול הדינאמי, מספר פגישות קוגניטיביות על מנת לטפל בבעיה זו? או דרך אחרת כלשהי?

שלום לפובי הטיפול הנמצא כיעיל ביותר עבור חרדה חברתית הוא הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, במשולב עם טיפול תרופתי. עם זאת, גם לטיפול דינמי יש יכולת לסייע בהפחתת הקושי ולהביא לשינוי. הייתי מציע לך להעלות את שאלתך בתוך הטיפול ויחדיו לבדוק את האפשרות של שילוב טיפול נוסף. לחילופין, הייתי בודק מדוע עולות שאלות אלה דווקא עכשיו והאם המחשבה על טיפול מקביל קשורה גם לטיפול הנוכחי ולשלב בו את מצויה בו. להתראות דוד

אין לי סבלנות יותר לחכות, גם ככה חיכיתי יותר מדי זמן וניסיתי ושום דבר לא זז. משהו תקוע וכנראה שהחליטו שם למעלה להטיל עלי גזירה של בדידות. שטויות שאומרים שכל אחד מקבל צרות - כפי יכולתו לסבול. כי אני לא יכולה יותר לסבול! ואולי מעמידים אותי במבחן -סבל - לראות מתי אשבר ואם אצליח עד הסוף לא להתאבד ......

שלום X צר לקרוא על הסבל שלך. אני קורא ומבין כי את מרגישה שכבר חיכית זמן רב מידיי ואינך מאמינה באפשרות של שינוי. ואף אחד לא יכול להבטיח לך שיהיה אחרת. אבל כן חשוב לזכור שלעיתים אפילו המתנות ממושכות מאוד משתלמות ושפעמים רבות, אחרי תקופה ארוכה וקשה מגיע שיפור ויש מקום למשהו חדש ולהפחתה של הסבל..אני מקווה עבורך שהתקופה הטובה יותר תגיע במהרה, תפחית מעט ממשא סבלותייך. להתראות דוד

יומיים לפני בדיקה חשובה(הערכת גודל עובר- חודש 8 סוף) היו לי נדודי שינה, אני דואגת מה תראה הבדיקה אני לא פוחדת מלידה אבל כן מניתוח קיסרי(פוחדת איך אני אהיה אחרי (גם ניתוח מחשבות רעות- וגם פחד לדיכאון אחרי לידה במקרה של ניתוח- ולא תהיה לי מספיק תמיכה אם כן מצד הורי

שלום לאלמונית תודה על השיתוף. אם אני לא יודע אם זה ירגיע אותך, אבל את נמצאת בחלק פחות מסוכן יחסית של ההריון ולכן רוב הסיכויים הוא לטובתך ולטובת העובר. מעבר לכך, וודאי שלידה וכל הבא אחריה מעוררים חששות שונים, בצורה טבעית, ואני יכול רק לאחל לך שהדברים יתפתחו על הצד הטוב ביותר. אני מקווה כי הדרך הכל -כך משמעותית, בה את כבר למעשה נמצאת, תהיה בעיקר מאושרת וללא קשיים בלתי צפויים. להתראות דוד

ערב טוב (או בוקר טוב) לפורום אני מצטער שאני צריך להמשיך עם שיבושי הסדר הטוב והקבוע, אבל בגלל שירות מילואים קצר לא אוכל מחר להעלות הודעות לפורום. כמובן, ניתן עדיין לשלוח הודעות וביום רביעי אנסה להעלות אותן ולענות עליהן, מוקדם ככל האפשר. עדיין, אני מניח שאגיע לחלק גדול מההודעות רק לקראת השעות המאוחרות של הערב, ולכן יש אפשרות שגם ביום חמישי אמשיך לענות על הודעות שיגיעו עד יום רביעי, בעשר בלילה. מצטער שוב על השינוי ומקווה שזהו שינוי אחרון, לפחות לתקופה הקרובה. להתראות ברביעי דוד

שלום דוד, מה שלומך? אינני יודעת אם אתה זוכר, אבל רשמתי לך בשבוע שעבר בשעה שעוד היית בפורום ומשום מה לא העלת את הודעתי והודעות אחרות טרחת להעלות. רק רציתי לומר שזה פגע בי ולבסוף נענתי ע"י מלי. שמור על עצמך במילואים רשמתי בכינוי מיואשת לילה טוב

שלום למיואשת אני אכן זוכר ומצטער על כך שנפגעת. אם תחזרי לאחור תראי שהודעתך הגיעה לפורום לאחר השעה עשר, בזמן בו כבר לא העלתי הודעות המשך או הודעות חדשות ועניתי על שאלות שהגיעו עד השעה עשר בלבד. ההודעה שלך הגיעה למעשה כבר בזמן בו הייתה מלי אחראית להודעות המגיעות לפורום ולכן היא אכן ענתה עליה ואני בטוח שבצורה טובה ומספקת. תודה בקשר למילואים, הספקתי כבר לחזור מהם, בריא ושלם. להתראות דוד

קודם כל אני רוצה לבקש (:בבקשה) תשובה לשאלה שלי באשכול על אספרגר שבוע שעבר לדוד וההגדרה שלו לגברים (כן הגדרות והמשמעויות שלהם מאוד מענינות אותי וזה בטח אומר משהו... שאפשר להגדיר) וחוץ מזה, עשיתי פעם אבחון (האיש שמולי עשה אותו אני רק עניתי על שאלות וציירתי עצים) וקיבלתי דף עם מלים, השאלה שלי היא אם יש לי הפרעת אישיות או משהו כזה האם זה יהיה כתוב? פשוט קראתי לאחרונה ספר על הפרעות אישיות ואבחנתי את עצמי בכולם... למרות שחלק קצת סותרות אחת את השנייה, ואני תוהה אם באמת יש לי אחת ואם כן האם אני אוכל להשתמש באבחון כדי למצוא אותה? וגם למרות שזה לא נשמע רציני במיוחד זה כן, עוד כמה שאלות קראתי על הפרעה של אנשים שצריכים לסמן הכל במרקר, כמה זה בסדר לסמן בלי שזה יהיה מחלת נפש (אני פשוט סטודנטית אבל לפעמים אני אוהבת גם לסמן ספרי קריאה) וגם כמה אפשר לכתוב בלי שזה יהיה גרפומניה וכמה אפשר להתקשר לאנשים בלי שזו תהיה הפרעת אישיות גבולית וגם (אוף אני יודעת שזה מתחיל להשמע מטופש אבל אני רצינית) כמה אפשר להיות שמח בלי להיות מאני וכמה אפשר להתעסק בעצמך בלי להיות נרקסיסט וכמה אפשר לחשוב שאתה נהדר בלי להיות מגלומן וכמה אפשר להיות זר לרגשות בלי להיות אוטיסט וכמה אפשר לראות דברים שלא קיימים בלי להיות סכיסופרני (טוב, האחרון בצחוק אבל השאר לא) תודה בכל אופן, טילדה, רגע נזכרתי גם זה נכון ש:"אנשים שחושבים שהם משוגעים הם לא משוגעים, כי משוגעים לא מודעים לזה שהם משוגעים" ? כי אם זה נכון אז איש שחושב שהוא משוגע הוא לא משוגע אז הוא יכול להרגע כי לפי המשפט הקודם הוא שפוי אבל ברגע שהוא קרא את המשפט הוא חושב שהוא לא משוגע ואז יכול להיות שהוא משוגע... אז זה משפט נכון? סליחה על הבילבול והבלאגן,בתקווה שלא תענה בפסיקה שמתחילה במשפט: "אני שומע שיש לך הרבה שאלות על הגדרות, אני מרגיש שאת מנסה להגדיר את עצמך והסביבה שלך, יש מקום להעלות את זה בטיפול", טילדה

שלום לטילדה כל כך הרבה שאלות, ולי יש כל כך מעט תשובות להן..ראשית, בנוגע להודעתך מהשבוע שעבר. זו הודעה שעלתה בשמרת של מלי ולכן נראה לי פחות מתאים לענות עליה. עדיין, בגלל המשמרת הקצרה שלי הפעם, אומר כי הייתי מציע לקחת את ההגדרה שלי להפרעת "גבר" בהומור ולא לראות בכך התיחסות רצינית מידיי. מה יש בגברים? זו שאלה שכל אחת או אחד יכולים לענות עבור עצמם, ונראה לי נכון ביותר שתחליטי עבור עצמך לגבי התשובה לשאלה זו. בנוגע לאבחון, יש אבחונים פסיכודיאגנוסטיים (שכן נשמע לי כי זה סוג האבחון שעברת) הכוללים בתוכם אבחנה פסיכאטרית (כהפרעת אישיות, למשל) ויש כאלה שאינם מתייחסים לאבחנה שכזו. במידה שכן, הייתי מציע לך לחפש אותה לקראת סוף האבחון. אבל מעבר לאבחנה הפורמלית, ניתן על פי רוב, לפי תוכן האבחון והתיאור הניתן בו, להבין האם יש כיוון של הפרעת אישיות מסוימת, גם ללא התייחסות ספציפית לכך. ובנוגע לשאלותייך האחרות, קשה מאוד לענות עליהן בצורה רצינית. משום שפסיכיאטריה היא לא מדע מדוייק מאוד, הרי שכל האבחנות הפסיכיאטריות תלויות בגורמים קונטקסטואליים וסובייקטיביים שונים. ההקשר הוא שיקבע את הגבול בין התנהגות לגיטימית לבין הפרעת אישיות, כמו גם מידת הסבל הנגרמת לאדם או לזולתו. זו גם הסיבה, כפי שנכתב פה בעבר, שלא ניתן לאבחן אדם ללא פגישה פנים אל פנים. והמשפט האחרון? נדמה לי שצריך לנתח אותו יותר בכלים של פילוסופיה לוגית מאשר של פסיכולוגיה, אבל אכן נראה שיש בו איזו אפשרות ללופ או לפרדוקס מובנה במצב שתיארת, ואת זה תמיד נחמד לראות.. להתראות ומצטער אם לא יכולתי לענות על מרבית שאלותייך דוד