פורום פסיכולוגיה קלינית

כבר 8 חודשים בערך אני במצב של ?מוות נפשי?. הגוף עדיין כאן כנראה נושם וחי בלעדיי. הנפש מתה. מרגישה ללא יכולת מילוט מהמצב הזה וחסרת שליטה. אני לא מרגישה קיימת, לא מרגישה אני. זה לא העולם שסבב אותי לפני כאילו נכנסתי למצב אחר ואני לא יוצאת משם,אין לי את הכלים,כי גם הכל נשכח. פשוט נתקעתי על איזשהו סרט ואין משם אפילו פתח קטן שיעזור לי להיזכר ולנסות לחזור לעצמי שוב. אפילו זכרון קטן. נכון שלפני חודש בערך היה גם בנוסף לזה דכאון שלא הצלחתי לשאת עוד ועוד חרדות קשות שלא נתנו לי לצאת מהבית חודשים. ועכשיו יש הקלה גם בדכאון וגם בחרדות בעזרת כדור חדש שהתחלתי.. אבל הסרט הזה עדיין ממשיך ולא עוזב ואני לא מרגישה קיימת. שום דבר לא נראה לי ברור,אני מרגישה מפוצלת ואטומה בנוסף לזה. אני לא יודעת מתי זה יגמר. הכל אני עושה באופן אוטומטי,אנשים מבחוץ אפילו לא יבחינו במה שעובר עלי ביפנים,כי אני יכולה לדבר בהגיון כביכול ולתקשר... ואני נראית נורמלית, אבל העניין הוא שיש מרחק של שמיים וארץ בין מה שרואים עלי מבחוץ ובין מה שעובר עלי מבפנים. כאילו נמחק לי חצי מהמוח. הכל זר לי,החדר שלי זה לא אותו החדר שהיה גם לא המשפחה שלי וגם לא הרחוב. כל העולם שהיה לי קודם נשכח לא שגם הוא היה כזה טוב אבל לפחות היו בו דברים מוגדרים יותר,הייתה לו איזושהי קרקע. לא ברור מה יחזיר אותי שוב להרגיש ולחוות את החיים האלה שדלת כבדה מאד עם מנעול חוצצת ביני לבינו, שום דבר לא מרגיש לי יציב וגם זה מתוך בסיס לא יציב.אני לא מצליחה לארגן כלום,השליטה לא בידיי. לא יודעת מי אני בלי משמעות משלי לדברים, מציאות מעווטת. מתי הסיוט הזה יגמר? ממש ממש קשה לי!

כשאומרים את המושג אופי למה מתכוונים כלומר.. אילו תכונות מיחסים לאופי האם תכונות מסוימות עוברות בתורשה ? בנוסף היתי מאוד מעונינת לדעת עוד על השאלה בנאלית האם אפשר לשנות אופי של אדם? אשמח ליראות את תשובתך..

מקווה שזה יעלה ביום א' בבוקר כדי שאצליח לברך אותך בזמן. מאחלת לך שלווה ואור. אפשרות לבוא במגע עם הפנים והחוץ בלי שזה יציף ויערער. באהבה י.

תודה ! מצטערת . קוראת את מה שאת כותבת ויודעת שזה צריך / אמור לשמח אותי. הלב לא מרגיש כלום. משהו כל כך חלול. אין. הכל - לא כלום . אין. ריק ענק. שקוף.

  חושבת עלייך במבי ועל היום הזה, על מה שרשמת בשבוע שעבר... ... היום הזה בשנה, כמה יכול הוא להיות תאריך, שלפעמים יש סביבו המון ציפיות כבושות, כמוסות. כל-כך הרבה כמיהה שמרוב שיש לפעמים כבר לא מרגישים, כאילו אדישים, ורק בחלוף זמן, אחרי הפספוס אולי יודעים... ומתאכזבים... בתאריך הזה שלי נפגשתי עם המטפל והוא עודד אותי לתפוס 'על חם' את הרגע ולא למשוך. לתת לעצמי לקבל. לקחת. יצאתי עם ברכתו, והיה משהו קטן. מאד, אבל לא אפס ולא שוב החמצה גדולה ו'מוחלטת'. במבי יקרה, אם דבר דומה גם בליבך, אאחל לך שתצליחי לאתר משהו מן הרגשות והרצונות ממש היום וליישם לפחות דבר קטן אחד. אחד מרשימה גדולה. מפחיד מאד, אני יכולה לתאר לעצמי. אבל, גם אם לא, יש עוד ימים רבים אחרים, והניסיון גם הוא יכול לחזק (גם כשנדמה אחרת). וילדה ואישה מקסימה, זכרתי, זכרתי את יום שישי, ולא ידעתי אם את בסביבה. את כן :-) מזל טוב ענק גם לך, ברכה יפיפייה כל-כך כתבת את לבמבי, היא גם בשבילך ועבורך, ועוד תוספת לבבית גם ממני. ומה שלומך? ואיך עבר עלייך היום שלך? שבוע קל ונעים, סוריקטה

את צודקת, את כל כך צודקת.. היו לי המון ציפיות כבושות,כמיהה שריסקה לי את הלב לחתיכות קטנות.. התיאור שלך כל כך דייק את מה שגם אני הרגשתי.. אני חושבת שמהמקום הזה ניסיתי. אומנם בגמגום , אך ניסיתי לבקש מאודי שיגיד לי בדרך כלשהי שהוא (?) (אני חוזרת לגמגם. מפחיד מדי,מבייש מדי, משפיל..) כן, שהוא שמח שבאתי לעולם. לא קיבלתי את זה ממנו ..ומצאתי את עצמי חוזרת שוב לעולם שכל כך מוכר לי..ליער שלי,לעצים העבותים ,חלוקי נחל.. כן, לעולם הפנטזיות שלי... תודה לך סוריקטה. את כל כך טובה, את כל כך מצליחה לגעת ..

קוראת סמויה תקופה מאוד ארוכה. כשיהיה לי אומץ, אפתח את ליבי.

הי אודי בשביל מה ההודעות המסודרות על היציאה לסופ"ש וליום שלישי מנוחה? אלו באמת מאוד עקביים ומסודרים, אבל נרמז מהם שבשאר הימים הפורום כן יהיה פעיל..כל פעם ששואלים אותך על זה אתה אומר שאתה פה..אבל אתה לא - ימי ראשון לא ובדר"כ גם רביעי, רק שני וחמישי וגם זה רק מאוחר בלילה..בהתחלה לפחות העלת הודעות במהלך היום..עכשיו גם זה לא. מרגיש ארעי פה..אני יודעת שאתה עושה את זה בהתנדבות, ואתה עסוק, אבל זה סתם נראה מצחיק שאתה ממשיך עם ההודעות על היציאה לחופש כשבעצם גם בהרבה ימים אחרים אתה לא פה. פשוט תגיד שתענה כל כמה ימים מתי שיצא לך, אז אנשים לא יצפו ויחכו לראות את ההודעות שלהם מועלות ונענות. וחוץ מזה, כן, ציפיתי להתייחסות להודעה הקודמת שלי שכן היו בה מילים בכותרת - "כואב ואין מילים". בשביל כותבים אחרים שאין להם הרבה מילים, אתה כן מוצא כמה משלך לתת.רציתי גם אני. ופעם פעם בהתחלה כשביקשתי חיבוק, היה גם את זה. אבל בכל מקום זה נעלם מתישהו. ואז מגיע הניכור וההכחשה - לא, זה לא היה מעולם. ספלייס

שלום לך, לי דווקא עושה טוב לראות את ההודעות האלו, אני שואבת איזשהו בטחון מזה שיש דברים קבועים, ואני אוהבת לקרוא את הסיומת הקבועה של ההודעות "תשמרו על עצמכם", היא עושה לי טוב.

ראשית תודה סוריקטה יקרה שהבהרת לי כמה דברים לגבי התלות. אודי, בזמן האחרון יש לי חלומות על השיחות בטיפול כמו שהטיפול נמשך ארבע שנים למרות שאני קצת יותר מחצי שנה בטיפול וכאילו הטיפול נמשך בשינה..האם זאת תופעה ידועה? למה זה קורה? דבר נוסף אם התלות היא לגיטימית בכל זאת אנחנו בטיפול מנסות לשים לה גבולות כמו מספר פעמים של שיחות בין טיפולים וכו' איך מגיעים לאיזון שמותר ואפשר להתלות אבל עד גבול מסויים? אני מרגישה שאם אפסיק לתקופה מסויימת את הטיפול ואדע שאין לי אפשרות ליצור קשר בכלל עם המטפלת אולי כך אתגבר ואשכח מהטיפול לתקופה כי עייפתי מהמרוץ...האם זה נכון או שפשוט לתת לעצמי להמשיך כך למרות שזה נראה לנצח?והאם להלחם עם עצמי ולנסות לא להתקשר כשקשה ולנסות לשמור על מסגרת שהערוץ התקשורתי בנינו יהיה רק בפגישות? כי זאת המטרה כרגע?

אודי היקר, אם הטיפול הופך להיות משמעותי רגשי זה משמח אותי (למרבה הפלא) יכול להיות שאני מערבבת בין הזדקקות לתלות, אך נראה לי שעל התשובות לשאלות אצטרך לענות בעצמי ולמצוא את האיזון בעצמי כי כרגע ביטלתי פגישה...הכל הפך אינטנסיבי כל כך...ביטלתי כדי לחשוב למרות שהמטפלת חשבה שכדאי להפגש אך היא אומרת שההחלטה בידיי ואני שמחה שיש בידי את החופש לבחור ואולי השינוי מתחיל להופיע בצעדים קטנים...תודה על ההבהרה. מיכל (מרגישה יותר שלמה עם עצמי)

אתה יכול לחדד את ההבדל? איך יודעים מתי ההיזקקות היא תלותית, או הופכת לתלות? מהי בעצם ההגדרה של תלות (בהקשר הטיפולי)? תודה

אל תדאג. זה האין האחרון. והאמת היא שזאת באמת אני האמיתית. האין. מצטערת שמעיקה ומתסכלת. מצטערת עוד יותר שלא אמרת את זה עד עכשיו, עד ששאלתי. אתה יודע אודי, מי שמרגיש, חושב ויודע שהוא מפלצת, גם קונטרות של "יש" לא ממש יעזרו לו לצאת מזה, הן רק יכולות לפעמים לחמם קצת את הלב, זה הכל. בכל מקרה אני פורשת מכאן. לא רוצה להעיק ולתסכל. אף אחד לא צריך לסבול את זה. גם לא אתה. אתה צודק, אף אחד לא באמת יכול לסבול את כל האין הזה. אותי. הבנתי את זה איתה, מבינה את זה גם פה איתך. אמנם קצת באיחור, אבל טוב שבסוף אמרת, אחרת הייתי ממשיכה. תודה וסליחה על הכל

הי לשניכם, גם אני שיר, כתבתי לך איזה קונטרת "יש". באחת מהן אף חשפתי פרטים שלא חשבתי שאחשוף כאן. סיפרתי לך , שאני מכירה פ"ע על בוריה, שכבר שנה (ועכשיו שנה וחודש) אני ללא, ושאני סולקתי והוחזרתי והושעתי חליפות...אפילו סיפרתי לך שלקחתי טיפול תרופתי לתקופה. ואת יודעת מה? גם לך אני אומרת אודי- הרגשתי גם אני מפלצת , היו לי הפרעות אכילה איומות אבל לצד האין שקיבלתי בו מקום, כשהרגישו שאני עוברת את הגבול או פורצת את המסגרת או מתייאשת- היו אומרים לי שמצפים ממני אחרת. שיש לי כוחות. בהתחלה צרחתי, עשיתי יותר רעש. ועם הזמן ועם השנים.. התחלתי להאמין.. שיר סיפרה שהיא שבע שנים בטיפול, ואני התחלתי זה עתה את השנה השביעית. הסביבה אומרת שאני נראית פורחת. הפרעות האכילה קטנו למימדי קטקטים. וכשאני מרגישה אין כזה איום אני כבר לא מתעקשת להישאר בו. לפעמים כן. אבל מספיקה פגישה אחת או שניים לאזן אותי. פעם אמרו לי שאחרי כמה שנים זה מתמלא. אני חושבת שזה לא מאוד מדוייק. מה שכן, אני חושבת שחייבים לדחוף לעבר היש. לתת לנו להיות בכל-כך אין הזה , לבד עד שנקבל החלטה אמיצה: להילחם. אתה נורא רגיש אודי, ואני יודעת שבכלל לא התכוונת "לסלק" את שיר מכאן. ואני יודעת ששיר באמת ובתמים מאמינה שהיא מפלצת. אבל ממרחק הזמן, אני יודעת שהיש חודר לבסוף לליבות ה"אין". אני הייתי שם, עודני שם לעיתים. אינני מתווכחת עם המקצועיות שלך אודי, כלל לא. אני רק מספרת לך את נקודת מבטי שלי. אני חושבת שלפעמים, המקום -מקום -מקום הזה רק מוליד צמא גדול יותר. וצריך לדבר על הצימאון ועל כך שהרוויה באה רק בלגימות קטנות. זה לא פייר, נכון. אבל.. כך קרה . אז אפשר לשנות. אני חושבת ששיר מרגישה אין כי היא הייתה רוצה משהו שהמטפלת שלה לא יכולה לתת לה. ממש כשם שאני רציתי אמא ולא מטפלת. ופעם כשבכיתי וצעקתי שאם היא אוהבת אותי שתהיה אמא שלי, היא ענתה בדמעות משלה :"מתוקה, לא כולם גדלים בהנקה, חלקנו גדלים עם מטרנה. ואת יודעת מה? אין הבדל בהתפתחות..." ולאט לאט הבנתי. זה מה שיש לי. רק זה. זה כל-כך מעט. אני מבכה את זה הרבה . כמה הייתי נותנת כדי שיהיה אחרת.. אבל אין , וזה מה שיש, וזה גם טוב. שיר, אני יודעת היכן את. אני איתך. הייתי במקום משל עצמי כזה. אלה הכלים שיש בידייך. ובסופו של היום- המטפלת שלך היא אישה טובה. היא נלחמה עלייך, היא איתך 7 (!) שנים... וזה מה שחשוב. מבינה את האין, או-הו כמה מבינה. אבל שיר, לכי ותדברי על האין שלך. אל תעשי אותו. לא מזמן שרתי לה שיר. הנה, אני שרה גם לכם- אודי ושיר: "לי לא אכפת, לי דווקא די נעים לשיר באוזניכם את השירים הכי גרועים ולהתייצב בפני האלוהים עם שתי גומות של חן ועם שישה מיתרים קרועים..." היא ניגבה דמעה. ואמרה שהתחיל הטיפול. וגם אני ויתרתי. יותר מפעם אחת. אודי, מה אתה חושב? ואת שיר? לי-אורי.

אני אשמח אם תישארי. אני חושבת שכל מי שבא לכאן לא מחפש שיבדרו אותו, או שיביאו רק חוויות שמחות ומתוקות עטופות בסרט. אני יכולה לדבר רק בשם עצמי אבל כל "אין" שלך לא מעיק ולא מתסכל אותי. אני רק עצובה בשבילך על האין שבך. אני לא מרגישה שאת היא "האין" ולכן לא נראה שיש מישהו שלא ירצה בך כאן (מה גם שאת מביאה גם הרבה דברים מקסימים ויפים אבל זה להודעה אחרת) . אני חושבת שתגובות מהסוג שאת מרגישה שמגרשות אותך, אולי מנסות גם אם ללא הצלחה, לעזור לך לגרש את האין שבך. זה אולי נראה לך דומה אבל בעיני זה מאד מאד שונה. אני מאד מקווה שתישארי י.

מצטערת שלא נמצאת כאן יותר בשבילך. (אני בקושי בשבילי) כמובן שקוראת הודעותייך ולעיתים לא מגיבה , כי כבר נראה לי ברור לי ולך שאת "אחות ליבי" (אגב יש ספר כזה ומומלץ) וכל תגובה שלי רק תחזור על עצמה.. אבל אולי זה לא נכון לחשוב כך ולנהוג כך.. וגם .. קצת אזלו לי הכוחות לאחרונה עם כל תקווה שמסתיימת במפח נפש (לאחרונה בעניין התרופות). וברור .. אבל אומר זאת שוב.. שאת חשובה לי כאן . שמרי על עצמך!

שלום, יום קשה...האם באמת למישהוא אכפת? אני בספק....פעם נראה שהכל בסדר ופעם שוב נפילה...האם יכול להיות שהטיפול יותר מזיק ממועיל? איך יודעים שהטיפול עוזר? כי כשדברים קורים הכל קורס...ושוב זקוקים לתמיכה וחוזר חלילה..לרגע נדמה שהכל בסדר ופתאום שוב מתרסקים..איך שומרים על איזון? איך שומרים על פרופורציה? מתי אדע שאני באמת בסדר? איך אדע שבאמת הכל ייגמר? כי לפעמים נדמה שזהו אני בסדר ואז שוב לא...מיכ

הרבה זמן לא הייתי כאן. מרגיש כמו ילדה שגדלה קצת ויכולה קצת לבד..

שלום אודי. הייתי רוצה שהמטפלת שלי תלווה אותי בלידה שלי, כשתהיה, בעזרת ה'. האם זה נשמע לך כמו רעיון טוב? האם מטפלים עושים דברים כאלה? בתודה מראש

אתה יודע? ביום ראשון הבא יהיה לי יום הולדת. תמיד זה לא קל. אתה צריך לחייך, לשמוח, הרי זה יום הולדתך. זה הרי יום כל כך משמח :( לפני שבוע המערכת החיסונית שלי נחלשה ובעקבות ההחלשות הזו וירוס רדום שנח בתוכי בשקט במשך שנים התעורר לחיים והתחיל לתקוף אותי חזק. מהגוף כבר קיבלתי מתנת יום הולדת.. :( יום ראשון הבא אמרח על עצמי חיוכים ושמחה ואחכה לערב .. אחכה לערב לרגע שאוכל לעמוד מול המראה ולקלף בשפכטל את הצבע המרוח עלי . :( ואז, מה אגלה שעומד מול המראה ? :(( ואולי יש קשר בין החלשות המערכת החיסונית של הגוף לבין תדירות הפגישות אצל אמא צביה שהשתנה מתחילת אוקטובר לארבע פגישות בשבוע +טלפון קבוע באחד מימי האין פגישה .(עד אוקטובר נפגשנו שלוש פעמים בשבוע) אודי, מאז שאנחנו נפגשות ארבע פעמים בשבוע אני מרגישה כאילו הנפש מקבלת מנה עצומה של כימותרפיה. אני מרגישה שאני מתפוררת לחלוטין. נראה לי שעוד מעט כבר לא יהיה אני. :( שתדע לך שאני מרגישה לא טוב. אני מרגישה חולה בגוף ובלב. :(

שלום לכווווווולם וואו. הרבה זמן. הבוקר ראיתי את הסרטון המדהים הזה, אני רוצה לשתף אותו פה איתכם, הוא ממלא אותי בהשראה יופי צמרמורת כאב ואמפטיה http://www.youtube.com/watch?v=Yy87CuNdESA&feature=player_embedded ברכות לשבוע מקסים, כמה שיותר רגעי הכלה עצמית.. וחיבוק ~נילי~

שאלה לכל מי שיכול לענות... לסורקיטה ולכל שאר הממליצים בתועלת התלות! האם מנסיונכם הייתם בתלות ומתוכה חזרתם לעצמאות בונה ומיטיבה יותר? אם כן, כיצד זה קרה? שתפו ועודדו!

הי גילה, אוכל לומר לך מהמוכר לי, וממה שהבנתי מתוך שאלתך - תקופות של נסיגה קיימות. הנסיגה עשויה לקרות, לדוגמא, אחרי תקופה של צמיחה, שבעקבותיה, בשל מעין 'פחד גבהים' מהמקום החדש, מתעוררות חרדות שיכולות לקחת שוב לאחור. מאבק כוחות כזה של התנגדות לשינוי. השינוי, שנדרש לו זמן (ולא רק), יכול להיות קטן וחלקי, אך משמעות רבה לו. השינוי לאו דווקא גרנדיוזי או סופר-מהפכני. הוא יחסי. כלומר, בהשוואה למה שהיית פעם - גדלת וצמחת. הצלחת לקחת יותר אחריות, למשל - זו עדיין הצלחה. ויש גם חסרונות. כמו בכל דבר. בדר"כ בוחנים בתוך הטיפול לאורך זמן 'הפסד' מול 'רווח' (להרגשתך, להרגשת המטפל/ת, ביחד). אם לפי ההערכה נראה שאת ניזוקה ושיש יותר מידי הרס למרות מאמצים מכיוונים שונים, שוקלים לסיימו, אבל מתוך מחשבה טיפולית. בכ"ז, לא תמיד רצים כל-כך מהר לשם. בטיפול הנוכחי שלי, לדוגמא, המשכנו לנסות ולהיאבק ולשמור על הטיפול גם בזמני ייאוש כבדים - כשעבדתי קשה מאד לייאש גם את המטפל, ו'פיתיתי' לכיוון הפסקה חדה בעיתוי קריטי. חושבת שאולי הויתור וקבלת התלות אף על פי כן ולמרות הכל, ברגעים הללו ממש, סייעה. כיצד? נראה לי ש... ניסוי וטעייה. מבוקרים, מחושבים, ולא מן הנמנע שתהיינה מהמורות וכאב. מנסים למצוא מסלול, בתקווה שהאכזבות והתסכולים יוכלו להיספג בצד התרומות. וגם, ככל הנראה, מאד אינדיבידואלי. גם בדרך, גם במשך. באיחולי הצלחה, סוריקטה

נערה בת 15 מקבלת 4 חודשים ציפרלקס לא מתמידה עצבנית מאוד מתפרצת לא רגועה מה לעשות.דחוף

שלום רב לך שולה, לא ברור לי מדוע היא מקבלת ציפרלקס? יתכן והעצבנות היא תגובה של תופעת לוואי לתרופה. יש לדווח על כך לרופא שרשם את הציפרלקס. אשמח להתעדכן ולעזור ככל שאוכל בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן www.gliksman.co.il [email protected]

שלום אודי, חשבתי שיש מקום להבהיר נקודה מסויימת בעניין הפוסט האחר שלי, אני לא כועסת על המטפל שלי על כך שהוא זמין עבורי, אני מבינה למה הוא לא יכול,באמת מבינה, אבל זה שאני מבינה עדיין לא גורם לכך שכאשר הוא משמעותי עבורי, ואני צריכה את עזרתו אבל מנועה מלבקש אותה, שאני לא אתאכזב. אז איך מתנהלים בין שני העולמות ? שיהיה משמעותי בזמן הטיפול, ושבין הפגישות אני לא אזדקק לו. בתודה

שלום, לפני כחודש פרסמתי פה את המקרה שלי ונאמר לי שאני סובל מחרדות "באופן קל". הוצע לי להפגש עם פסיכולוג ולנסות טיפול בהיפנוזה. נפגשתי עם פסיכולוג וזה אמר לי שהטיפול בהיפנוזה מיותר ושהבעיה שלי קיימת כבר הרבה שנים. הפסיכולוג לא ממש עזר לי והוא גם אמר שאני צריך לעבור סידרת פגישות איתו, הבעיה מתחילה פה מכיוון שכל פגישה 400¤ שאת הסכום הזה אין לי (הכול הולך סכ"ל). אשמח לקבל תשובה פה על דרכי התמודדות עם הבעיה. מקווה שתעזרו לי, הבעיה הזאת ממש פוגעת בי...

מי מייעץ? איפה?.. אשמח לקבל ממך פרטים! תודה! =]

האם הומוסקסואליות היא תכונה מולדת ?

א.מה את/ה כפסיכולוג/ית שעוסקים בנפשו של האדם חושבים על תרופות הומיאוטיות מבחינת השפעה האם יש מה להשוות בין תרופה פסיכיאטרית לבין תרופה הומיאופטית [אני לא מדברת על מיקרים של מחלות נפשיות אלה סתם דיכאון וכו] ב. האם IQ של בני אדם יכול להשתפר עד איזה גיל בממוצע מתפתח האי קיו ג.עשיתי מבחן וכסלר והציונים לא ברורים זאת אומרת כתוב לי שהממוצע בכללי הוא 10 אבל אני קיבלתי 12 זה אומר שאני מעל הממוצע ציון 12 זה כמו 120?? ו10 זה כמו 100??היתי רוצה קצת יותר להבין איך הציונים שם הולכים אשמח לקבל תשובה ולהעשיר את הידע הכללי[=

אודי שלום, היום הייתי בטיפול, היה כל כך טוב להיות שם,לידו,שלא רציתי לצאת. מרגישה עכשיו חסר עצום,חלל נוראי. וגם בין הפגישות , מרגישה כל יום שעובר התרוקנות נוראית. כל כך זקוקה לו. אבל לפני שהתחלתי את הטיפול לא חוויתי את כל התחושות הקשות האלו. אז מה קרה כאן? מה השתנה? וגם-מתי זה ישתנה? רוצה לסיים הכל,לברוח,לא להיות שם יותר. רגשות מנוגדים. ח.

אודי אני מרגישה באיבוד. רק לפני שבוע הבטחתי לה שאני אנסה לעשות כל מה שאני יכולה כדי להפסיק פגיעה עצמית וכדי לנסות את המיומנויות. ובאמת התכוונתי לכך, באמת. אולי כי מאוד פחדתי לאבד אותה לחלוטין, אולי כי פחדתי להישאר לבד,אולי כי באמת רציתי לנסות ורציתי שיהיה טוב יותר. אולי. והנה, שבוע אחרי כבר נשברתי והרגשתי חלשה ואמרתי לה שאני שהנסיון הזה פשוט לא מצליח לי ושעדיף שנסיים טיפול. הפגישה היתה קשה. ולאחריה השארתי לה הודעה מאוד כואבת בנסיון להסביר לה מה מרגיש ומה אני חושבת ובין היתר אמרתי לה שנסיים את הטיפול ושאני מבקשת שהיא תעזור לי לעשות את זה בדרך הכי פחות כואבת וקשה.לא היה לי קל לבקש ממנה את זה. והיא.. היא כמו נעלמה.. לא שמעתי ממנה.. ומחר היתה אמורה להיות פגישה, אבל הרי אמרתי לה שנסיים את הטיפול. ציפיתי וקיוויתי שהיא באמת תעזור לי. ובמקום זה היא פשוט איננה. ואני יודעת שמחר כשלא אגיע פתאום היא תתקשר. או לפחות זה מה שאני מאמינה שיקרה מנסיון של שנים. ואני לא רוצה בזה, אני יודעת שזה ישבור אותי לגמרי. אין לי כח לכל זה. אין לי כח להתמודד יותר. אין לי כח לכאוב כל כך. אין לי כח.

אז מה בעצם אתה אומר וחושב? שהיא היתה צריכה להרים ידיים? לוותר עלי? כנראה שזה נכון. זה מה שהיא היתה צריכה לעשות. כבר מזמן, לא עכשיו. אני לא שווה שהיא תלחם עלי. זה בסדר, גם אני אמרתי לה כבר מזמן שאני מצדיעה לה שהיא בכלל מצליחה לסבול אותי. ומה איתך אודי? נמאס לך ממני? מהאין שבי שאני מביאה לכאן? אני מעיקה? מתסכלת? מייאשת? עדיף שתגיד פשוט.. סליחה על הכל, בעיקר על האין שבי ושאני.

כיף לך שהמטפלת שלך לא מוותרת עלייך. נראה לי שלמרות הדברים הטובים שיש במטפלת שלי, היא לוקה בחסר בכל מה שקשור בלהילחם בעבורי. אני מקנאה בך.

אל תקנאי. זה נגמר. הטיפול נגמר. אין יותר טיפול. אין יותר מטפלת. אין יותר כלום.

אודי שלום, נראה לי שהטיפול יוצר מצב בעייתי שאני לא כל-כך מצליחה להבין ולהתמודד איתו. בהשפעתו של הטיפול,המטפל הופך להיות 'משמעותי' עבור המטופל, וזה לכאורה מצב רצוי/נחוץ, אבל מה שלא ברור לי זה: איך בדיוק מגבילים אותו להיות משמעותי למשך זמן הפגישה בלבד ? יוצאים מהחדר ומפעילים מתג כיבוי ? ואם באמת ישנו מתג כיבוי כזה, מה זה אומר בעצם, עד כמה המטפל באמת משמעותי אם אפשר להפעיל ביחס אליו מצבי on & off ? בתודה.

שלום אודי, אודי,יש לי בעיה בלהשאיר את המטפל בסטטוס משמעותי מעבר לשעת הטיפול, לעיתים אני מגיעה למצב נזקקות בין הטיפולים (בעיקר אם הנושא שנדון בפגישה היה מאוד קשה לי והותיר אותי נסערת ואז אני צריכה מילות הרגעה בימים שלאחר הטיפול), ומאחר והוא לא יכול להיות זמין עבורי בכלל (גם לא למייל אחד במהלך כל התקופה בין הפגישות, גם אם לעיתים זה שבועיים) אז בכדי 'להחזיק מעמד' אני צריכה את המתג הזה, כי אחרת הקושי שלי כפול, גם קשה לי בעקבות הפגישה וגם אני לא יכולה להיעזר במי שהוא משמעותי עבורי(ואז אני חווה גם אכזבה). לכן אני חייבת לצמצם את המקום שלו עבורי בפרק הזמן שבין הפגישות. בתודה.

כנראה שבאמת אין מילים.חבל שחזרתי.

יש בי מאבק עצום. בין הקטנה שאני לביני. הגוף שלי בשבועות האחרונים צורח .. פורק את כל התנועות שהוא שמר לאורך שנים .. לאורך כל השתיקות. ניסיתי לכתוב כאן לא מעט . כל פעם כתבתי ומחקתי לא הצלחתי להביא את עצמי באמת על ידך. לא יודעת למה. אולי בעצם, הרגשתי גם ככ רחוקה ממך. לעיתים היית עונה באיחור של מספר ימים לאחרים כאן . פחדתי שההודעה שלי/ הכאב שלי ישאר לבד. שעינים זרות יתבוננו בי.אבל כשאתה לא כאן. היה חשוב לי שתהייה כאן מול הכאב , ולא שארגיש ריק עוד יותר ,זה עושה את זה פחות מפחיד. אני מקווה שעכשיו .. שתקרא את ההודעה תעלה אותה , כשתוכל להגיב , אל תשאיר את ההודעה שלי לבד. בלי תגובה . בשתיקה כואבת. בסדר? אודי , הייתי בהיריון 3 חודשים. ואיבדתי אותו . ככ רציתי משו חי וחדש בי . עברתי תאונה , משאית נכנסה לי באוטו , כ שהילד היה מאחור, נבהלתי מאוד, זה בטח לא תרם להיריון. ומאז.. מאז אודי, אני מפורקת . בעיקר מרגישה יותר ויותר את הילדה הקטנה שבי . יש המון זכרונות גוף שנשכחו שהביא איתו ההיריון. זכרונות.. וזכרונות.. ואני נמצאת בשלב עמוק מאוד בטיפול שלב מאוד מפחיד בדרך הזו . לא יודעת איך להסביר . בעצם אנסה .. ההיריון לא התפתח . הדופק הפסיק. (כלום חי לא יכול לשרוד בי ?) עברתי הפלה. חויה ככ טראומתית . הנגיעות האלה בגוף.. בבהח , בגרידה , חירפנו אותי , הרגשתי שזו לא אני , הייתי בסוג של דה זה וו - כאילו הייתי כבר בסרט הזה כילדה. אומרים שהגוף לא משקר . הראש יכול אבל הגוף לא . והגוף דיבר .. וזה הפך להיות מאז קשה.הרבה יותר. עכשיו , אני מנסה להיות פה על ידך.. לשתף.. אודי , אני רוצה כבר שקט .. רוצה שקט.. למה אני לא רואה אותו עדין?.. המאבקים הפנימים בי עצומים . ואני .. אני לא מסוגלת לשמוע אותם. אני אוטמת אוזנים. אני משקיעה בזה עוד ועוד, ויודעת גם שזה מה שמחמיר את הנוכחות של הילדה בי. היא מזכירה לי את הידיים הזרות. וקשה לי להחזיק אותה בי. הגדולה שבי מבינה שהדרך השפויה היחידה בתוך הטירוף הזה . היא לספר את האמת. האמת הנוראה . אחרי שנים של שתיקה כפויה . אבל אודי, היא פורצת, מבלי לשאול , מבלי לבקש רשות, מבלי לחשוב מה המחיר שלה עליי, היא לא מצנזרת .. שם בטיפול.. היא לוקחת את כל השליטה . היא אומרת שאם אני אתן לה לדבר , אז היא תחזיר אותי לעצמי , אבל פאק , אודי.. זה לא נכון ., היא שקרנית, כל פעם היא מספרת מה שהיא רוצה אני .. רק מתרחקת מכולם , נגעלת , יותר ויותר מעצמי, היא מכריחה אותי גם עכשיו לשבת לכתוב לך .. היא רוצה לספר דברים ואני , אני משתיקה אותה.!!!!!! כי היא מכאיבה לי עם זה בגוף.אני מבינה שאי אפשר לסלק אותה אודי. אני מנסה בחיי.. אבל היא מחמירה את הניסיון שלה בלהראות את עצמי בי. היא כועסת. כועסת נורא. בעצם כעס זה קטן עליה. היא עצובה וכואבת. פגועה . היא אומרת שהוא אילף אותה מגיל צעיר לשמור סודות. הוא הפחיד אותה . הפך את כל מה שעשה איתה לסוד הכי שמור . הוא גרם לה להרגיש אשמה . היא גורמת לי להרגיש אשמה . היא אומרת שהיא בתוך מלכודת. אני מרגישה שאני במלכודת. ואני מרגישה שאין ממנה מוצא. היא אומרת שהיא רצתה קשר עם אבא שלה אודי, אבל לא כזה , שהוא לקח את הקשר איתה למקום ככ פוגע ואסור . והזכרונות אודי.. נהיים ככ ברורים , מדויקים, כואבים .. גם אם עוד חסרים פרטים .. והכל ככ כואב ומפחיד . אני מפחדת . רועדת מפחד בעצמי. איאפשר להסביר את זה במילים . זה נורא.אתה מצליח להבין אותי ? אומרים שלהרגיש זה ה-ריפוי ?... עד מתי ?.. עד מתי אודי ?.. הסבל ? הדמעות?.. הכאב הרגשי והגופני הזה?.. שום תרופה כימית לא עוזרת לי . כלום לא מקל. אתה יודע למה .... כי הכאב המזורגג הזה הוא מהנשמה. והנשמה ככ מלוכלכת ומרגישה אשמה . ועד שהיא לא תהייה נקייה איאפשר יהיה להבריא . עד אז הגוף יכאב . הכאב ההזוי הזה מהנפש בבפנים יקרין לכל הגוף . ואני .. לא יודעת . לא יודעת איך לשאת את זה כבר. היום, יצאתי מהטיפול , ישבתי על האספלט ליד הבית שלו..של המטפל.. והראש ככ כאב לי אודי.. הראש כבר אמר דייייי ... דייי ..מספיק להרגיש.לבכות.. די להיות בתוך כל זה , אבל הרגש .. כאילו לא מוותר עליו. הוא נאסק בו , ואומר שהוא כאילו צריך עוד ועוד .. ואני מרגישה שאני עולה על גדותיי. היום הרגשתי שבא לי ככ למות.שישבתי על האספלט ליד הבית שלו .. אחרי הטיפול .. זה היה משו כזה ברור - של דיי.. חד וחלק למות. יכולתי לראות עד כמה הפגיעה / הקלקול שבי עמוקים. עד כמה ים הכאב הזה מרגיש אינסופי . עד כמה התסכול עצום. הפחדים .. הנזקקות והתלות .. מול כל התנועות האלה שבי .. עד כמה זה עצום. ואז היא באה . אודי - יכולתי לראות אותה ממש על ידי . ילדה בת 11 , בוכה .היא בקשה שאקשיב לה . היא הבטיחה שהיא תתן לי להיות אני ,אם ארשה לה לפתוח חלון מהמרתף שם בי . היא בקשה שלא אנטוש אותה . שרק אקשיב לה .. לא יכולתי .. אודי, נבהלתי - בפעם הראשונה .. ככ - מהחיות שלה - מהדרישה הנוקבת להיות לצידה.. קשה לי איתה אודי. קשה לי לשמור על איזון ויציבות עם כל הטלטלות שהיא מביאה .. כל הגילויים האלה .. ככ כואבים . אני מרגישה שאני על סקאלה של כאב מאוד מאוד חזק. שדורש ממני אנרגיות שאין לי . מה עושים ?.. איך עוברים את המורכבות ות הזו מבלי להרמס מתחת להריסות שבי?..מבלי ללכלך את המטפל בכל האיכס שלי ?.. העולם הפנימי שבי מתהפך. והבדידות יחד עם זאת הופכת להיות .. ככ איומה .ככ מרחיקה מכולם. אני לא רוצה להיות בזה לבד. אודי...

שרית קוראת אותך,את רגשותיך, בוכה איתך ביחד. אין לי הרבה מילים. רק שממש איתך, ורוצה לשבת לידך, שם על האספלט. מסכימה? ח.

יקרה, רק רציתי להגיד לך שכואב, מאוד כואב לקרוא את שכתבת, לחשוב ולהרגיש מרחוק את שאת עברת ועוברת. את לא מלוכלכת והנשמה שלך לא מלוכלכת, להיפך. הנשמה שלך נקייה ויפה, עדינה ורגישה. תקשיבי לילדה, אני בטוחה שיש לה דברים מאוד חשובים להגיד לך וגם לאחרים. והיא.. היא הרי בעדה ובעדך. תשמרי עלייך איתך שיר

לפני כמה חודשים כתבתי כאן על משבר עם המטפלת, שתוצאתו היתה סיום הטיפול מיזמתה. היו דברים שגויים שאני עשיתי, אבל גם היא שגתה (ואף הודתה בכך). המשבר הזה לווה בתקשורת של הרבה סימוסים ומיילים. זה היה משבר ענק שבעקבותיו לא רציתי לחיות, זה כמעט פגע לי בתעסוקה וגם בקורס אקדמי אליו נרשמתי. לא חשבתי שאחזור לטיפול הזה כי המטפלת לא רצתה. אחרי חמישה וחצי חודשים, בסוף יולי, חזרתי לטיפול. היה בינינו משבר אמון גדול. זו מטפלת שאני מאוד מעריכה ואוהבת ולכן לקחתי את המשבר הזה באופן קשה ביותר. כבר שלושה חודשים אני איתה שוב, בפגישה של אחת לשבוע. מאז, לא היתה בינינו אפילו תקשורת אחת מחוץ למסגרת הטיפולית (לא סימוסים, מיילים או טלפונים). לאט לאט ניסינו להחזיר את האמון. בהתחלה היא אפילו לא רצתה לחבק אותי כמו בעבר, אבל אחרי כמה פגישות גם זה חזר. חיבוק איתה הוא הדבר הכי נפלא בעיני (וגם טוב ונחוץ, בניגוד למה שסוברים מטפלים מסורתיים רבים). מאז שחזרנו היא התקשרה אליי מספר פעמים לשאול אם זה אפשרי שנשנה את שעת הטיפול. הסכמתי בשמחה כי בחודשי הקיץ הייתי די פנויה ושמחתי לעזור. במקרה אחד הטיפול נדחה לי ביומיים, אבל זה היה בסדר מבחינתי. בשבוע שעבר היה לי יום הולדת. הכנתי עוגה. הגעתי לטיפול. על הכורסא חיכו לי בלונים. היא קנתה לי מתנה. הדלקנו נרות וזיקוקים. היה ממש כיף. הייתי אמורה לפגוש אותה ביום שני ב-19:00 . עשיתי מאמצים רבים כדי שאוכל לפגוש אותה ביום הזה. זה אפילו הצריך ממני לחכות בין שעה וחצי לשעתיים וחצי ברחובות העיר (כי לא ידעתי באיזו שעה בדיוק אוכל לצאת מהעבודה). אני עובדת מסביב לשעון בשבועיים האחרונים- התחלתי לעבוד בעבודה שניה ובמקביל התחלתי גם עבודה התנדבותית. בנוסף היו לי השתלמויות מטעם העבודה וההתנדבות. ואם לא די בכך אז גם חליתי בשפעת והייתי מאוד תשושה. למרות העייפות המצטברת הסכמתי לחכות כמה שעות עד הפגישה. בבוקר של יום הפגישה המטפלת התקשרה אליי והודיעה לי שהיא נאלצת לבטל את הפגישה. היא הציעה שבמקום ב-19:00 נוכל להיפגש ב-20:00 . אמרתי לה שאצטרך לחכות המון זמן בחוסר מעש עד לפגישה ושזה לא מתאים. היא הציעה להיפגש יום למחרת (אתמול) אבל הלו"ז שלי היה עמוס אז קבענו להיפגש היום ב-18:00. יש לי תחושה מאוד גדולה שהיא פשוט רצתה להשחיל מישהו אחר בין הפגישות, שהיא חשבה שלנוכח הגמישות שלי בעבר ולנוכח המפגש המאוד חיובי שהיה בשבוע שעבר (ביום הולדת), לא אביע כעס. היא תירצה את הביטול כמשהו לא צפוי, אבל קשה לי להאמין בכך. לקראת השעה 16:00 היא כתבה לי שהודיעו לה מתי האירוע יסתיים ( האירוע שבגינו ביטלה את הפגישה שלנו) ושהיא תוכל להיות ב-20:00 בקליניקה ושנוכל להיפגש. הרי בכל זאת, כששוחחנו בבוקר, היא הציעה שניפגש בשעה 20:00, אז מה בעצם חדש בהצעתה? ההצעה הזאת רק תמכה במחשבה שלי שהמשהו הלא צפוי שעליו דיברה לא היה באמת, שהיא פשוט הזיזה אותי כדי לקבל מטופל אחר. הרגשתי שלא נעים לה עם זה, שהיא הרגישה שעשתה משהו לא נכון ורצתה לתקן. רק חבל שהתחושה שלי היא שהיא סיבנה אותי, המציאה משהו שלא היה כדי להרוויח מטופל. לא רציתי להגיע היום עם כעס כזה כמו שיש לי וסימסתי לה שקשה לי להגיע היום אז אוותר. כמו בעבר, גם עכשיו כל-כך רציתי שהיא לא תוותר עליי, שתראה לי שאני חשובה לה. הרי נפגעתי מהאקט שלה. אבל במקום להראות רצון טוב היא כתבה לי "בסדר גמור, רוצה לקבוע ליום שלישי?". האמת היא שחשבתי שזה מה שהיא תגיב. הרי זה בהרבה יותר קל מאשר להראות חיבה, להתעמת. כתבתי לה שחשבתי שאנחנו כבר במקום אחר והיא כתבה לי שגם היא חשבה שיש לי אמון בה. היא שוב הציעה שניפגש בשבוע הבא ואני אמרתי לה שיש לי מבחן בשבוע הבא ולא אוכל להגיע ולכן אגיע בכל זאת היום. היא כתבה לי שהיא כבר לא יכולה, שהיא שינתה את התכניות. הרי זה בולשיט, זה ברור. זהו אקט חינוכי. למטופלים אולי יש קושי אבל הם לא טיפשים. ואני בטח לא טיפשה. שוב היו התכתבויות בינינו, אחרי כמה חודשים של שקט. היא הציעה שוב ושוב להיפגש בשבוע הבא למרות שכתבתי לה שיש לי מבחן ופגישה רק תערער אותי ולא תאפשר לי להתרכז בלימודים. מצאתי את עצמי שוב מתחננת. התקשרתי ובכיתי. היא הרימה את הקול. כתבתי לה שלא תעשה לי את זה שוב, שבמצב כזה לא אוכל ללמוד למבחן, אבל היא נשארה בשלה. היא כתבה לי שלא אסמס לה ושלא אשלח לה מייל. לא שלחתי לה אף מייל כמה חודשים וזה חורה לי שהיא הזכירה את זה בכלל. הבנתי שהיא לא סומכת עליי. היא נתנה לי להרגיש שהכל זה סתם, שכל היחס הטוב בתוך הטיפול הוא מזויף. הרי יחסים טובים נמדדים בעת צרה, ואם קורה משהו קצת מטלטל שלא בין הפגישות ואני לא יכולה לפנות אליה, להרגיש ממנה תמיכה, אז איזו אמת יש פה? המשבר הגדול איתה היה בתחילת הסמסטר הקודם. לא יכולתי להגיש עבודות בזמן, ביקשתי דחיות, קיבלתי ציונים נמוכים מהרגיל. בשבוע הבא יש לי בקורס מסוים מבחן שדחיתי אותו כבר פעמיים. זה המועד האחרון שאליו אני יכולה לגשת. אין סיכוי שבמצב שבו אני נמצאת עכשיו אוכל להתרכז. אני מאוד טעונה. למרות הבקשות שלי שלא תשאיר אותי ככה לפני מבחן ושניפגש היום היא מסרבת, אומרת שזה כבר לא אפשרי. אף פעם לא אוכל לסמוך על אף אחד יותר. אני קוראת שקטה פה ואני רואה איך אנשים נקרעים לגזרים, בוכים, זועקים, הולכים באופן עיוור אחרי המטפלים כאילו הם אלוהים, מחכים לאמון, למילה טובה. זה מאוד חורה לי לראות את יחסי הכוחות האלה, כיצד בני אדם תמימים שלא זכו לאהבה בילדותם הולכים שבי אחרי מטפלים שמתיימרים לעזור להם, ללמד אותם מהי אהבה, כשבעצם הכל מזויף. ברגע שצריך כתף, ברגע של משבר אמיתי, אין באמת על מי לסמוך. אני הולכת לפספס את המבחן בקורס הזה, להפסיד את הכסף שעבדתי עבורו בעמל רב. וזה לא שאני יכולה להתאמץ ולהצליח. במצב שבו אני נמצאת עכשיו זה פשוט בלתי אפשרי בשבילי ללמוד. אני עובדת קשה, משלמת שכירות, משלמת חובות קודמים על לימודים והוצאות שוטפות ומשלמת לפסיכולוגית שלי סכום לא מבוטל כל חודש (הייתי צריכה לקחת מקדמה מהעבודה כדי לשרוד החודש). כל המאמצים שלי והרצון שלי הם לשווא. אין לי אוזן קשבת באמת. בחלומות שלי אני נשענת על המטפלת, מתרפקת עליה, מדברת איתה, אוהבת אותה, אפילו מנחמת אותה לפעמים. הכל חד-צדדי, הכל. וזה מאוד עצוב.

הסיפור שלך קורע ליבי מפני שעברתי חוויה דומה. גם המטפל שלי קטע את הטיפול מיוזמתו.וגם הוא לא התחשב בתלות הרבה .הדיכאוןוהחרדה בעקבות הפסקה ואח"כ הקטיעה של הטיפול פגעו בי באופן ממשי. הסיבה היא שלא יכולתי לתפוס את המטפל כשלילי, למרות שלקראת סוף הטיפול ,היו גילויים של שליליות כלפי. אני מכירה את המצב של תחנונים והשתדלויות בפני המטפל ,בתקווה שיערוך את הטיפול כראוי.התחושה היא של התעללות. הברירה האחרת-היא לעבד את מעשיה של המטפלת ולהכיר בעובדות.(שכנראה היא לא מסוגלת לתרום לך יותר ). המחיר הוא איבוד האשלייה של העוגן והפינה שמצאת.. אני ממליצה לך -למרות שאת לא מסוגלת -לעזוב את הטיפול. אל תמשכיטיפול שמהלכו לא מקצועי:(סיום ע"י המטפלת, מחילה שלך..) דברי על הטיפול עם פסיכולוג אחר למשך כמה פגישות. אני מציעה לך בחום לסיים במהרה כי המטפלת לא חושבת על טובתך. בהצלחה ביטול פגישה ברגע האחרון- אינה מקצועית.

מה זאת אומרת שהכל זה בגלל בלבול של המסגרת, בסטינג? לאיזה בלבול התכוונת? אני לא חושבת שהתחושות שלי כלפיה הן תחושות שייחסתי לה כלפיי. לא התייחסת כלל לעיקר במה שכתבתי - לקשר הטיפולי בינינו. אשמח לשמוע.

אודי שלום, בעלי חושב שכל הטיפול הוא סתם "חרטה" לפי דבריו..וזה מקשה עליי..לא יכולה לדבר איתו בהגיון ואיך זה עוזר כי הוא לא יודע הכל. כל פעם שקשה אני מתקשרת למטפלת ויודעת שהגיע הזמן להפסיק ואולי אני מקשה עליה אבל לא מסוגלת להפסיק לצור קשר בין הטיפולים...ניסיתי שזה יהיה רק פעמיים בין לבין אבל זה קשה...האם באיזשהו שלב הצורך הזה יורד? האם יש סוף לתלות? כי כאילו מבחינתה (וגם אני חושבת שמבחינתך) זה דרוש לטיפול ואולי לא נורא אבל זה לא נכון...אדם צריך לעמוד בכוחות עצמו ולא להשאר במצב שכל פעם שקשה להשבר...זה תקופה של חצי שנה שאני במצב כזה של רחמים עצמיים כאלה ומחפשת את המטפלת שתרגיע כשקשה...לא הייתי ככה אף פעם..תמיד התמודדתי עם דברים...למה זה קורה לי מולה? ומתי כל זה יגמר? מיכ

אודי.. יש לי הרגשה של כעס מצדך..אל תכעס...שתדע שלהיות תלוי במישהו זה מעורר חרדה גדולה של איבוד "עצמי"...וכאילו שרק המטפלת יכולה לעזור וזה הרגשה רעה מאוד..אז אל תכעס רק רוצה הבנה...ולפעמים הפוך יש לי הרגשה של פגיעה במטפלת אם אכניס אותה לתוך עולמי הפנימי..צריך הרבה כוחות כדי להפתח זה לא מובן מאליו!!!וכשאתה נפתח אז ההרגשה היא של תלות...רק רוצה להבין למה זה קורה לי...ואיך תגיע העצמאות אם יש תלות? נשמע מוזר...

הי, מותר להשאיר קצת מילים? ואולי, אני חושבת לי, אולי אם פנית לטיפול, אז לא תמיד ידעת להתמודד לבד כמו שכתבת... וזה בסדר... האיש שעובד איתי על הנפש היה אומר ש - עצמאי הוא אדם שמאפשר לעצמו להשתמש/להיות-תלוי באדם עצמאי אחר. משמע, להבנתי - עצמאי הוא מי שמקבל את החלקים החלשים והנזקקים שבו, ומצליח לקבל את העובדה שיש זולתו (אנשים נפרדים אחרים, סביבה) שיש להם דבר שאין לו, ובהם, אין ברירה, הוא תלוי במידה זו או אחרת. תמיד. גם אם את מחליטה שכביכול את לעצמך, גם אז את תלויה - בבריאותך, למשל, ואולי אפילו במזג האוויר. וזו, כנראה, תלות פחות מומלצת. טיפול, בעיניי יכול להיות מן מקום מייצג כזה שמזכיר לנו שאנחנו (גם) חלשים, וכנראה שיש בו שלבים בהם היא מודגשת יותר. כאשר יש קושי לקבל את החלקים הנזקקים שבנו ומנסים להכחישם או הודפים אותם, ואפילו בזים להם, דווקא אז, כמדומני, הביטוי שלהם, המימדים, גדלים והולכים. ככל הנראה, דווקא (או כמו שאומרים בעולם הטיפולים - 'באופן פרדוקסלי') כשהקול הגאוותני ('אני-יכולה-לבד') נשמע חזק ובעוצמה, את יותר תלויה ופחות עצמאית. גם לי יש עוד רבות ללמוד... סוריקטה

איך אמורים לדעת שטיפול טוב? כמעט שנה ואני לא קולטת. אם סתם מפטפטים זה(בכסף!) בזבוז זמן אם מדברים על טראומות ילדות, זה כואב, ורק מעלה ומציף, מה משחרר ומנקה בלשחזר את זה? למה צריך לצפות? מה במהלך הטיפול גורם לטוב? הרי המטפל לא מיעץ ועוזר בחיים, רק מקשיב, מדגיש רגשות או מבקר מה שנראה לו. קשה לי להתחבר לסגנון... אפשר להאיר לי את תועלת התמונה שתארתי?

הי גילה, בטיפול שלי (טיפול עומק) למדתי להתבונן ממספר זוויות. נקודות מבט נוספות. הטיפול מלמד צניעות - לתת מקום גם לספק, למשהו רחב יותר. לאחר הפנמה, לומדים, למשל, להבין ולהכיר ששימוש במילים כדוגמת "הרי" ו"רק" מייצג בעיקר ציר אחד בתפיסה. דבר חלקי למדי. מדוע שחזור של טראומות כואבות? להבנתי, השחזור נעשה בין השאר כדי להתמקד בנקודת המבט האולי דומיננטית יותר, זו שמסיחה את תשומת הלב מן השאר, ואולי גם מחבלת בראייה הכוללת יותר. ראייה שלמה יותר, אמורה להיות יעילה יותר. סוריקטה

שלום אני בת 40.לפני מספר חודשים הרגשתי תחושה של נימול בחצי מהפנים שלי ודפיקות לב מאוד מהירות לאחר מכן תחושת צריבה בלסת התחתונה בצד אחד מהפנים. בנוסף היה לי הפראה בראייה שלי ולא ידעתי שכל הסימנים האילה מראים על איםכמיה עד שניכנסתי לאינטרנת וראיתי שכל הסימנים מראים על אירוע מוחי. פניתי לנוירולוג עשה לי כמה בדיקות ואמר שהוא לא רואה סימנים לאיסכמיה ויכול להיות שהסימנים באים ממצבי מתח נפשי.בנוסף לסימנים שהזכרתי היה לי תחושת קור ורעד בחצי גוף. ותחושה שיד או רגל שלי נרדמות ועוד ...רציתי לדעת מה דעתד על האבחנה שלו האם באמת מתח יכול לגרום לסימנים האילה?כששאלתי את הרופא תחת איזה נושה באינטרנט אני יכולה לקרוא על הבעיה שלי .הוא נתן לי את השם SOMATISTION DEPRESSION.לצער המאמרים היו באנגלית ואני לא יודעת אנגלית .אך אני יכוה למצוא מאמרים על הנושא באינטרנט כי אני בטוחה שזה יכול להוציא אותי מהדעגה על אירוע מוחי בתודה מראש

היי אודי ערב טוב, היום בטיפול דווקא שיתפתי,דיברתי מחשבות שלא היה פשוט לי לחשוף,לא לעצמי ולא למטפל. ובכל זאת הרגשתי רחוקה ולא קרובה . הרגשתי ממנו מין קרירות כזאת. משהו בינינו כאילו היה חסום.כך הרגשתי. וגם היו חסרות מילים קרובות ומרגישות .כאילו הכל היה מנותק. אתה יכול אולי לשער מדוע? בדרך כלל הרגשתי שכשאני משתפת וחושפת באופן טבעי נוצרת קרבה. האם יש אלמנט נוסף שדרוש כאן בשביל שתיווצר קרבה בין מטפל-מטופל? אולי משהו אצלו היום היה חסום,והתדרים לא עברו? ואגב,לגבי הצורך בשליטה ,שדיברנו אותה פה,אני מרגישה שיכולה יותר לשחרר ולוותר. וגם בלילות נרדמת יותר בקלות.זוכר? לילה טוב. ח.

יש לי שאלה – כשהבת הקטנה שלי היתה בת 4 (לפני 6 שנים) חליתי בסרטן, עברתי כימותרפיה והקרנות , והיום הכל בסדר. במהלך הכימו, כשהייתי עם קרחת, היא קיבלה את זה בצחוק שהיה אופייני לילדים – צחקה לי על הקרחת ואפילו התגאתה והראתה אותה למי שרק רצה לראות או לשמוע. לאחר 3 שנים בערך החלה לשאול על המוות ועל המחלה ואז לקחתי אותה לפסיכולוגית ילדים אצלה טופלה במשך שנה וחצי. במקביל ערכתי לה איבחון של בעיית קשב וריכוז והתשובות לא היו חד משמעיות, ריטלין עזר במקצת רק להקשבה בכיתה, היות שהמורה אמרה שנה שעברה שהיא תזזיתית במקצת. הבת שלי מאוד חכמה ומאוד יפה (וזו לא אמירה של אמא – אלא מוכחת). כאם אני יכולה להעיד שיש לה ביטחון עצמי גבוה (כשאנחנו בין אנשים בוגרים, או ילדים שאינה מכירה – היא מדברת חופשי בלי עכבות) אבל יש לה הערכה עצמית נמוכה (כשהיא בין חבריה לכיתה, היא נכנסת ללחץ ומדברת נון סטופ ולא לעניין והם מכנים את זה "חופרת".) בנוסף, אני יכולה לאמת כי לדעתי יש לה בעיה בכישורי חברה. כך שנוצרת לה בעיה חברתית. לא מזמן היא החלה להתנדב בלטפל בחיות והמדריכה שם (תראפיסטית במקצועה) אמרה לי מספר משפטים מאוד קשים לשמיעה – ששאר הילדים המתנדבים לא רוצים לעבוד בצמוד אליה, שהיא תזזיתית מאוד, שהיא כל 10 דקות רוצה לעבור ממקום אחד למישנהו, שהיא לא מקבלת הוראות, שנראה לה שיש לילדה בעיה של אישיות גבולית, שהיא זקוקה להמון תשומת לב, שהיא צריכה להיות במרכז ולקבל המון חיזוקים כל הזמן, שהיא לא מראה בכלל את היכולות האינטלקטואליות שלה, אלא להיפך, שייתכן שהטראומה שעברה כילדה (איתי) משפיע על תקופה זו, והיות והיא לפני תקופת ההתבגרות חשוב לטפל בזה ומהר. ושוב, אני כאם אומרת – נכון שיש בעיה חברתית, נכון שהיא מבקשת תשומת לב מוגדלת, נכון שהיא רוצה להיות במרכז – השאלה אם זה באמת מהווה בעיה שצריכה להדליק לי נורה אדומה מאוד, ומה הכוונה ב"אישיות גבולית", ואם כל מה שאומרת המדריכה נכון - מה עליי לעשות, למי עליי לפנות? מה דעתכם?

פה בשקט,ועדיין כל כך כואב ועדיין לא מקבל ביטוי באותה צורה ש תסייע לי ואני צועקת .....ועדיין איש לא שומע

ש לי בן 22 שיושב בבית כבר 3 שנים ולא עושה כלום עם עצמו. תלמיד מצטיין סיים טכנאי הנדסת תוכנה שירת בצבא שנה וחצי ושחורר על ידם עקב אי יכולותו לאחוז נשק בכדי להגן על אחרים אמר שאינ מסוגל להתגוננן ולפגע באף אחד במידת הצורך. התחננן שלא ישחררו אותו אך לשווא מאז יושב בבית ולא מעוניין לא ללמוד ולא לעבוד. ונוסף לא אומר למה מה הסיבה לחוסר הפעילות אנו ההורים מנסים לעשות הכל כדי להוציאו מהבית ואפילו לקבל עזרה כולשהי עבר איבחונים אצל פסיכולוגית קלינית אשר קבעה שקשה לו לשנות ע ברה, חברה וכו'. לפני הגיוס חש בחרדה וזאת כשהתקבל לקורס טייס והצבא לחץ עליו להגיע למבחנים אויים על מעצר שנכנס לחדר המבדק'ים חש בחרדה איומה והצבא דרש שיטופל בכדורים התחיל בטיפול אך הפסיק אותם כי לא רצה. כרגע אני לא יודעת מה לעשות איתו אך לעזור לו????

רצוי לדבר איתו בגלוי, לומר לו שאתם אוהבים אותו ולכן אינכם יכולים להסכים שהמצב הזה, של ההסתגרות וחוסר העשייה ימשך, ולכן לא תתמכו במה משמאפשר את המשך המצב. אפשר לגייס אנשים מהמשפחה המורחבת או חברים שדעתם נחשבת חשובה שישוחחו איתו, קצת כמו שטיפת מוח. בכל מקרה אתם זקוקים לעזרה מקצועית, אולי בתור התחלה, תלכו ביחד כל המשפחה לטיפול, אולי זה יפחית את החרדה והלחץ שלו. נראה לי שכדאי לפעול כמה שיותר מהר.

שלום, בבקשה אל תצחקו, זה נשמע לגמרי מפגר ובגלל זה אני נועצת בכם אגדיר את הבעיה, לאחר מכן אפרט: אני רואה תינוק/ת ואת אימו. אם אני רואה את האמא מחייכת לתינוק, צוחקת איתו, מרימה אותו אני מיד נתקפת התקף חרדה, עצבות שמשתלטת עליי. היום לדוגמה פגשתי מישהי עםהילדה של, תינוקת בת שנה. היא הרימה אותה, שיחקה איתה. והיו עוד אנשים שהרימו את התינוקת. היו לי דמעות בעיניים, אינני יודעת מה הסיבה לכך. התחלתי לנגבן, והן לא פוסקות. הלכתי לצד על מנת להסוות את הבעת פניי. וחשבתי לעצמי: "מה קורה איתך? למה את נשברת מבפנים כל פעם?" ולא ידעתי להשיב לעצמי. על מנת להכניס מחשבות חיוביות לראשי נזכרתי בכלב האהוב שלי וחייכתי קלות. לאחר מכן שוב הסתכלתי על התינוק ושוב פרצתי בבכי(מבפנים). הרגשתי שליבי לא יכול לשאת את זה. תגידו לי, אתם יכולים לזהות את הבעיה? רקע קצרצר עליי: בת 26, מתגוררת עם הוריי עד היום, הוריי מקסימי, נכון, אין חום במשפחה. אבל למה זה קורה לי? וזוהי , יש לצייין, תופעה חוזרת ונשנית שחוזרת ומתקיימת בכל פעם שאני פוגשת בסיטואציה הזו. אני מאוד אעריך התייחסות רצינית מפחדת שהילדים שלי יסבלו. מה הם צריכים אמא מתוסבכת כמוני? למרות שמהכתיבה שלי עולה שאני אינטיליגטנית ונכון הדבר. אך, לגדל ילדים, אני לא יודעת אם אני נכונה לזה. ובטיפול פסיכולוגי - אינני מאמינה- הכיצד יכולות שיחות להחזיר אהבה משנים קודמות להעניק לעצמי אהבה זה קשה, כי אני כל הזמן נתקלת במחשבות שליליות לגבי עצמי. אני לא בסדר. אני מוזרה. אני בוכיה. אני ילדותי. אני "תמימה" קצת. הכיצד אוכל לשפר את הדימוי החבול? נניח שאדאג לעצמי. אז דוגמה, מבחינה כלכלית הם לא וזרים לי בלימודים. והם לא מסכנים. יש להם. הם רוצים שאני אסתדר לבד ואתאמץ יותר. הלו! אני מתאמצת. את כל הלימודים שילמתי. נסיעות, הכל עליי. כואב לי שאני "מזרימה" להם את כל המידע- שחסר לי כסף, ואני רוצה עזרה. על מנת שאוכל להפנות את חסכונותי לבגדים ולבילויים. אני כמעט לא מבלה, לא נוסעת לחו"ל כי צריכה לדאוג לתשלום לימודיי, וכל זאת כאשר לאחים שלי היותר קטנים - גיל העשרה- הם דואגים לטיולים לחו"ל ולשפע בגדים. אני מעולם לא "התלבשתי" יפה. או עם מותגים. בכלל. וזה נשאר כך עד היום, אני מגיעה לחנות ביגוד/הנעלה ומחשבת כל שקל.

שלום אשמח לדעת האם ישנו קשר בין אימפולסיביות וניסיון התאבדות אצל אנשים נורמטיבים, שאינם סובלים מהפרעת אישיות כלשהי? ואשמח לדעת האם משבר קשה (אך זמני) שעובר על אדם יכול להיות מספיק בשביל להביא אותו להתאבד? במידה והאדם כמובן נורמטיבי לחלוטין, מתפקד כאב, בעל וכו'..ולא הראה שום סימני מצוקה תודה רבה

שלום, קוראת ולומדת הרבה ורציתי לשאול לדעתך, אני נמצאת בטיפול כ4 שנים. הקשר עם המטפל מאוד טוב והוא עוזר ועזר לי הרבה מאוד. אני מניחה שבגלל הארועים הרבים שקרו לי בשנים האלה נהייתי מאוד תלויה בו ומלבד פגישה פעם בשבוע דיברנו כמעט כל יום בערב בטלפון. כמובן שהוא אפשר את זה והודיע מתי נוח לו וכ"ו. זה התגלגל ככה בגלל הנסיבות הלא רגילות שהיו אצלי בשנים האחרונות. התקופה האחרונה גם היא קשה במיוחד. אשפוזים, ניתוחים ועוד ניתוח נוסף בדרך אבל עכשיו אני מרגישה שמשהו השתנה. לא נאמר כלום אבל ברוב הימים הוא כבר לא זמין לדבר בטלפון. אני לא יודעת אם זה מחוסר זמן, נמאסתי עליו, לא יודעת אם להפסיק להתקשר בכלל, אבל אני יודעת שבגלל כמות השינויים והדברים שעוברים עלי בשבוע אחד, פגישה פעם בשבוע לא משמעותית בכלל. מה דעתך? למה השינוי? תודה רבה רבה טל

אודי שלום, רק לומר תודה שאתה תמיד עונה...ומכבד כל אחד וכל שאלה. הביטחון הזה חשוב לי כל כך שאתה כאן...בעיקר שה"לבד" מופיע שוב...כיצד אוכל לשנות את ההרגשה למרות שאני סובבת אנשים? כנראה שזה לוקח יותר זמן ממה שחשבתי...אז בנתיים אתנחם בפורם..אפשרי?

דבר ראשונ-תודה על תשובתך.. התכוונתי לשאול איך בעצם אפשר למלא את החסר הזה..? דבר שני-האם להתחתן בגילי מסיבה כזו יכול להועיל?(אני צריכה להוסיף שאני מאוד בוגרת לגילי ושבמשפחתי רוב הבנות התחתנו מוקדם בגלל סיבות דומות[ואגב,גם קרובותי החילוניות..] אשמח לתשובה מהירה ותודה על האתר הנפלא!

שלום רב, אני תלמידה שנה שלישית ללימודי תואר ראשון. לא הולכת בשנה האחרונה כמעט בכלל ללימודים , לוקחת חומר לפני מבחנים , לומדת ומצליחה בסך הכל. אולם , יש תמיד ייסורי מצפון על למה אני שונה מאחרים , ואיך ההתנהלות שלי אחרת וכו' , לעומת זאת יש את הצד שאומר שאם אני מצליחה מה זה משנה ?? ושיש אנשים שאאין להם את האומץ להתנהל כמוני ולסמוך ככה על הדברים ? אשמח לדעה / עצה וכדומה תודה מראש

אני מאוהבת בבוסית שלי כבר למעלה משלוש חודשיים וזה מפריע ליחסי העבודה ביננו אנחנו מתווכחות כל הזמן והיחסים התעררו מאז שיש לי משיכה אלייה אני לא יודעת מה לעשות האם להגיד לה אני מאוהבת בה קשות

מרגישה שרוצה לומר לך, לשתף אותך , לא מצליחה. כאילו מישהו שם בכוח את כפות ידיו על הפה שלי ולא מאפשר לי להוציא הגה. סוגר לי את הפה בכוח ,לא מאפשר. ושתדע לך שקראתי את ההזמנה החמה שלך בעץ למטה המון פעמים. אוף !!!!!!!!!!!!!!!! :(( כל כך מעצבן.אני הרי יודעת שבטוח פה. אני גם יודעת וזוכרת שתמכת בי מליון פעמים.. זוכר את כל הפעמים שאמא צביה נסעה והיית כאן בשבילי ??? ממש הרגשתי את האיכפתיות שלך, את הרצון. אוף !!!!!!!!!!!!!!! אודי, בבקשה תעזור ..שיחזור להיות כמו פעם ... טוב ? במבי. :(((

היי אודי, אין מישהו שמבין אותי ויבין אותי אי פעם אולי רק פסיכולוג..כולם פשוט צוחקים ממני..משפחה ,חברים ..בגלל קשיי הסתגלות שלי..ואני מרגישהה ממש רע עם זה ושונאת את עצמי על זה ..הכל התחיל מאז שיצאתי מהצבא אחרי 7 חודשי שירות כי לא יכולתי יותר לסבול אז החלטתי להתנדב לשירות לאומי ,אני נמצאת בו כבר חצי שנה וכבר הספקתי לעבור 3 מקומות ..או שאני לא מסתדרת עם אנשים או עם העבודה. פשוט תופסת קריזה ובורחת ובוכה עד שיוצאת לי הנשמה.בהתחלה אני אוהבת את העבודה ואז נמאס לי ממנה ואני מחליפה יכול להיות שלא מצאתי מקום שאני באמת רוצה להתנדב בו באמת ,אני לא יודעת מה יש לי. ביקשתי לעבור מקום להיות בבריאות הנפש כי התחום מעניין אותי מאוד ואני רוצה לעסוק בזה בעתיד...לא יודעת אם אחזיק מעמד גם שם...חוץ מזה שיש חרדה חברתית ואני כל יום מנסה לחיות איתה זה מאוד לא פשוט ולקחת תרופות אני לא מתכוונת .אני רוצה לטפל בבעיה..אולי אני באמת צריכה פסיכולוג שיסביר לי מה הבעיה שלי עם קשיי הסתגלות או בעיות בכללי??:( תודה אודי... ועוד משהו יש פסיכולוגים מומלצים באיזור חיפה בלבד?

היי אני מאוד מתחבר לאנשים בקלות ויש לי הרבה במעגל החברים.שמתי לב שאני מדבר ומספר פרטים אישיים לאנשים זרים שאיני מכיר למשל בעבודה חדשה או אפילו ברחוב. מה הסיבה שעלולה להוביל להתנהג בצורה כזו ? מה המניע ?תודה

אודי שלום, האם מקובל לבקש שהבעל יצטרף לפגישה? לא בשביל טיפול זוגי אלא כדי שאוכל לספר לו ולהפתח כי אולי לבד לא אצליח..הוא לא מרגיש נוח עם פסיכולוגים, לא מאמין בהם..הוא אמר לי כשהתחלתי "תלכי אם זה מה שאת רוצה"..לא בטוחה שירצה להצטרף בכלל...הוא מבין ומתחשב והתקרבנו מאז הטיפול ובכל זאת הוא לא יודע הכל..מפחדת שלא יקבל אותי כשיגלה או שיעזוב אותי ולכן חשבתי שיצטרף...ועוד שאלה אם הבעל מתקשר למטפלת מה מותר לה להגיד? האם יש חסיון גם לגבי בני משפחה? מצד אחד רוצה לדבר איתו ומצד שני פוחדת שיחשוב שאני נוראית ויעזוב..מה לעשות?

מה זה שלא מצליחה להפסיק לדבר ולדבר ללא הפסקה ולא מאפשרת לצד השני להתבטא כי חייבת לסיים את הנושא ואם בכל זאת נקטעת עסוקה במה שעוד נשאר לי להגיד.. מרגישה ריקנות ומיאוס מעצמי. בכל פעם מבטיחה לעצמי הפעם לשתוק ולא מצליחה לעמוד בזה וגם אצלה לא מקבלת כלום מזה הרבה זמן כי רק נכנסת ל"דברת" ולא יודעת מה לעשות.. אולי להפסיק את הטיפול כי ממילא לא מקבלת כלום ורק מלאה ומביכה את עצמי ומעייפת... ו.. סליחה גם ממך..

הי,יש לי בעיה רצינית מאוד!לא נעים לי לשאול שאלה כזו לא שגרתית, אבל אין ברירה.. אני בת 17 וחצי.לפני הכל אני רוצה לומר שאינלי שום בעיה נפשית,רק נואשת.. אף פעם לא קבלתי אהבה!לא זוכרת תצמי מחובקת!ולא!אני לא מוזנחת ומגעילה ואני מאוד מקובלת בחברה!רק דבר אחד מפריע לי אני זקוקה לאהבה בצורה מטורפת(סליחה על הביטויים אבל הם קטנים לעומת..) ואני לא מפנטזת על אהבה כמו רוב בנות גילי,אני חיה את החסר.זה לא משפיע עלי רק נפשית,ישלי בעיות עיכול רציניות שהרופאים קבעו שזה נגרם מלחץ נפשי!אני שוכבת במיטה כבר 3 ימימ עם חום גבוה ואפ אחד לא יודע למה, אני כן!יבטיחו לי מיליון שקל או גבר שיאהב אותי,אבחר באהבה!מה הבעיה? שאני דתיה..ואני מאמינה בתורה ויודעת שקשר עם גבר לא יכול להיות רק עמ דיבורימ.. אבל אני נואשת,אני חולה!ולא יעזור שתיעצו לי לעסוק בדברים אחרים כי אני לומדת וחושבת, אני עובדת וכמהה לזה,אני ישנה וחולמת עלזה(ח"ו לא על מעשים אסורים מהתורה,רק על גבר חזק שיגן עלי,יתמוך בי ו..יאהב אותי).אני לא חולת נפש ולכן לא אלך לפסיכיאטר גם אם תיעצו לי,אני בחורה בריאה שכמהה לאהבה ואני מתחננת אליכם שתיעצו לי פה באתר מה לעשות,בבקשה! תודה ואשמח לתשובה מהירה,נואשת..

אני דתיה כמוך. והיו לי חברות שהיו ג"כ במצב בדיוק כמוך. והם נשאו מוקדם. אבל תשקללי את הנתונים, אם כדאי ליפול לזה כבר בגיל שלך... או שטיפול רגשי ע"י פסיכולוג (לא פסיכיאטר עם כדורים) ימלא לך את חסכי האהבה. בטיפול אמור להיות תחושה שהמטפל חזק, מגן ותומך.

דבר ראשון-תודה על תשובתך. דבר שני-האם חברותיך מאושרות היום? (עד כמה שאת יכולה לדעת..)דבר שלישי-אני לא ממש חושבת שטיפול אצל פסיכולוג יעזור,הוא לא אמור למלא חסר.. חוצמזה שאני די תלותית ואם אתרגל שמישו כל הזמנ עוזר לי,לא אעזור לעצמי..בכולופן תודה לך!!

היי. ידיד טוב שלי חזר מדרום אמריקה ופחות מחודש אחרי נכנס לכפר איזון אחרי התקף פסיכוטי. שם נתנו לו בהתחלה כדור ביום ולאחר מכן חצי כדור ובתום ארבעה או חמישה חודשים פסק הטיפול בכדורים לחלוטין. זה היה ההתקף הראשון והיחיד שלו בחייו הקצרים-24. כמובן שהתקף זה בא בעקבות צריכה מוגברת של מריחואנה. השאלה שלי היא, קודם כל האם השנתיים השקטות הללו ונטולות כל סימנים לפסיכוזה הן ערובה לבריאותו הנפשית? האם עליו להמנע מאלכוהול(לדעתי כן הוא חושב שאין כל קשר)? מהי הדרך הטובה ביותר להבטיח את בריאותו הנפשית? האם עליו להמנע מדבר מה? אשמח לידיעה בנושא. תודה רבה!!

ברור לו שקיים קשר והוא מגנה בכל דרך את הצריכה שלו בעבר! הוא מודע לכך שהקנאביס העיר איזשהו גן רדום או השפיע בדרך נוראית על המוח שלו. אני אחדד את השאלה, אם ההתקף הפסיכוטי הגיע בעקבות שנה של צריכת סמים מסיבית, וכיום מלבד אלכוהול(וגם במידה יש לציין) הוא לא נוגע בדבר, האם שנתיים הן פרק זמן ארוך מספיק בשביל לקבל תמונת מצב חיובית? האם קיימים אנשים שעוברים התקף פסיכוטי אחד בשל צריכת קנאביס, מחלמים ולא לוקים בהתקפים בשארית ימיהם? (העניין חשוב לי כי אני שוקלת להתחיל לצאת איתו ואני מפחדת ממה שעשוי להגיע בעתיד) חשוב לציין שהבחור יותר מבסדר, עובד ולומד ומתנהל בדיוק כמו שאר האדם ולמעלה מכך. מה נראה לך? יש סיכוי שזה היה חד פעמי? המון המון תודה,חוץ מפה אין איפה לשאול!

אודי שלום,המטפלת אמרה שאני מתישה אותה...זאת אומרת אני כותבת לה במייל שלא באמת אכפת לה ואמרתי לה שאני מרגישה ריחוק שהיא לא ממש איתי...וכל פעם אני בוחנת וכאילו "מאיימת" לעזוב אבל אף פעם לא עוזבת את הטיפול..אנו מתראות פעמיים בשבוע ואני עכשיו משתדלת לא ליצור קשר בין הפגישות וזה קשה...בפגישה האחרונה נפתח משהו..ספרתי על הרגשות שלי הקשים ובאמצע קמתי ויצאתי בוכה מהחדר, היא באה בעקבותיי וחיבקה אותי למחרת בבקר התקשרתי לומר שאני כאילו מרחפת ומרגישה הקלה ואמרתי שאני מאמינה לה...ועכשיו פתאום שוב קשה לי אבל זה תמיד קורה אחרי שנפתח משהו למרות שהנטל פתאום מתחלק עם עוד מישהוא...כרגע היא חושבת שהכל בסדר כאילו בזה שספרתי יש הקלה...לא שאין הקלה אבל שוב צריכה מישהוא שיתן כתף..ואני הרי מתישה אותה...אז החלטתי לחכות לפגישה...האם יתכן שכשנפתח משהו כואב ובוכים וכאילו זהו...זה באמת לא זהו? זה לא נגמר בזה שספרתי לה? ונדמה כאילו היא חושבת שעכשיו ממש הוקל לי וזה לא ממש נכון...עכשיו מתקשה לבד...רציתי לדעת מה עושים אחרי שכבר היא יודעת שאני כזאת?והאם מרגישים הקלה אחרי שנפתחים? כי אין הקלה כרגע..מתי תגיע ההקלה? מתחילה להאמין בה ובכל זאת משהו מפחיד ומאיים...מדוע?

אודי, מתגעגעת... למרות הבלאגן האדיר שהרגשתי כאן בפורום בחודש החגים.. אפשר /מותר לשבת על ידך ? במבי.

שנים שאני חי בין שני עולמות מקוטבים ומנוגדים, עולם 1 של ילד/נער/בחור מצליח שמח ובוגר ועולם שני של טראומות, כאב, סבל וכתוצאה מזה גם חרדות. הורי התגרשו כשהייתי קצת פחות מ-4, בתהליך כואב ואלים מאוד מצד אבי (מאז נותק עימו הקשר והוא סירב בתוקף לתמוך בנו). בגיל 8 עברתי התעללות מינית מצד קרוב משפחה אחר, אחרי שנה במקום שבו נולדתי החלה מלחמת אזרחים עקובה מדם, באותו שלב אמא שלי נכנסה לדיכאון והיו לה קשיים בתפקוד היום יומי, בעוד שהתא המשפחתי הכיל רק אותה אותי ואת אחי הקטן. בלית ברירה נאלצתי לקחת יותר ויותר אחריות על המשפחה, תפקיד זה רק התעצם (בגיל 10) כשעלינו לארץ. מצאנו את עצמנו חיים בשכונה הכי קשה בעיר הכי מקוללת בישראל, אמא סבלה מקשיי קליטה עצומים שרק הוסיפו למצבה הנפשי הגרוע... ככה שבגיל 10 וקצת הייתי מקבל החלטות עבור כל המשפחה כמו איפה לקנות דירה וכו', תמיד הייתי צריך להיות שם לצד אמא, אפילו בתור סוג של פסיכולוג, אני יודע בודאות שאם לא הייתי שם לידה היא לא הייתה מחזיקה מעמד (בכל המובנים!). בשכונה שבה גרתי כמעט אף אחד לא הוציא תעודת בגרות רבים נפלו לפשע וסמים. היום כשאני מודע למצבי אז אינני יודע איך לכל הרוחות החזקתי מעמד, אבל בעולם האחר שלי תמיד הייתי ילד מצטיין, אהוב ומקובל חברתית, בבית הספר, ובתיכון, התגייסתי ליחידה מאוד מוערכת, סיימתי תואר באוניברסיטה והיום אני התחלתי לימודים מתקדמים באחד מהאוניברסיטאות הטובות בעולם. כביכול סיום טוב ויפה לסיפור קשה, אלא שבשנים האחרונות אני מרגיש שכל אותן הטראומות והקשיים שהדחקתי בעזרת הישגיות חסרת פשרות במשך שנים ארוכות מתחילות לצאת החוצה. אני מרגיש שעולמי הפנימי מתחיל להתמוטט, כי איננו יכול להכיל יותר את כל המוגלה והזוהמה שהצטברה בפנים. הייתי פעמיים בטיפול, היום בדיאבד אני מבין שלא יכולתי לדבר איתם על הקשיים העמוקים שלי ולכן הייתי מסיים טיפול בתירוץ זה או אחר, ניסיתי לכתוב, אבל גם פה אני נתקע במחסום רגשי. אני מניח שהקשיים שלי מתבטאים באופן הכי קיצוני בזוגיות.... אף פעם לא הייתי בקשר זוגי יציב ומתמשך מעבר לחודש חודשיים. כשהייתי לבד, הייתי נחנק מהבדידות, כשהייתי בקשר החרדות מכך שאני בקשר היו גוברות עליי. לכן חוץ ממספר ביקורים (שהיו בכלל לא נעימים) אצל נערות ליווי אף פעם לא קיימתי יחסי מין. בפעם ראשונה עם חברה התנסיתי לפני מספר חודשים, ומבחינתי זו הייתה חוויה מאוד קשה, לא נהנתי בכלל, ורב הזמן היו לי בעיות בחדירה/זקפה, החרדות שוב הכריעו אותי ונפרדתי ממנה. כיום שאני חי ולומד בחו"ל אני מתחיל לחשוב שאולי לבד מהסיבות האובייקטיביות שלי לבחור ללמוד כאן, פשוט רציתי לברוח מכל הצרות שלי, ובכלל מכל העולם שהכרתי עד עתה, הבעיה היא שמחשבה זו בתוספת סיום של מערכת היחסים האחרונה שלי, פשוט פרמו לחלוטין את כל התפרים שבהם החזקתי את כל הכאב שלי. אני במדינה זרה ואינני יודע איך להתמודד עם כל סערת הנפש שנפלה עליי

רציתי להגיד לך שאתה לא לבד... רבות מאיתנו בפורום הזה, ובשני, מצליחות מאוד בפן אחד של חיינו, ופגועות מאוד בפן שני... מהנסיון שלי טיפול באמת יכול לעזור. זה תהליך ארוך, קשה, מכאיב ואפילו בלתי נסבל, אבל אין ממש ברירה, כי העולם הזה שבנית מתחיל לדלוף. בטיפול לאט לאט נותנים גם לטראומות בחייך מקום ומנסים ליצור אינטגרציה של שני הקטבים שהזכרת. בהמון ארצות, בטח בארה"ב או באנגליה, ניתן למצוא פסיכולוגים ישראלים שמטפלים בעברית...המלצתי היא לך על זה. בהצלחה

שלום ד"ר גליקסמן... אני בן 23 בשנתיים האחרונות הייתי שרוי במצב של סטרס כמעט באופן קבוע עקב לחצים שונים בעיקר בתחום הזוגיות, לפני שנה התחילו לי בעיות בשתן, בהתחלה היה מדובר בשתן מפוצל וחלש עם טפטוף בסוף ההשתנה, ולאט לאט המצב הלך והתדרדר, נוספה תכיפות ודחיפות במתן שתן, הרגשת חוסר התרוקנות, קימה מרובה בלילה להשתין. עברתי בירור מקיף שכלל בדיקות ציסטוגרפיה וציסטוסקופיה, אולטרסאונד של דרכי השתן, בדיקות דם, שתן, תרביות. ועדיין ללא שום אבחנה, כל הבדיקות יצאו תקינות. גם כדורים שנתנו לי לא עזרו, חוסמי אלפא למינהם וכדורים כמו ויסקר ודוטרסיטול... כיום המצב הוא פשוט בלתי נסבל, התיפקוד שלי נפגע בצורה קשה, אני לא יכול לעבוד עקב המצב הזה, אני כמעט ולא ישן בלילה עקב הרגשה קבועה של לחץ לעשות פיפי. אני מרגיש נורא מבחינה פיזית, ומרגיש שהמצב הנפשי שלי הולך ומתערער. כדור שכן עזר לי במידה מועטה היה "אלטרול" שההתוויה העיקרית שלו היא לטיפול בדיכאון ובחרדה אך הוא גם יעיל נגד שלל כאבים כרוניים. לקחתי את הכדור במשך 3 שבועות והפסקתי לאחר מכן עקב בדיקה שהייתי צריך לעבור. יום אחרי שהפסקתי לנטול את הכדור חל שינוי משמעותי בהרגשה שלי, התכיפות בשתן ירדה והזרם שתן התחזק ולראשונה מזה הרבה זמן הרגשתי "מרוקן". השיפור המשיך שבוע וחצי בערך ועכשיו שוב אני מרגיש שהמצב חוזר לקדמותו כלומר מחמיר. המקרה הזה גרם קרה לי לחשוב שאולי בעצם מקור הבעיה הוא נפשי ושכל המצב הזה נגרם לי עקב לחץ ומתח מתמשכים. רציתי לשאול אותך קודם כל אם הסברה שלי הגיונית? האם נתקלת פעם במקרה דומה? האם כדורים אנטי דיכאוניים ושיטות טיפול כמו ביופידבק יכולות להועיל לי??? אני פשוט כבר אובד עצות אשמח לשמוע את דעתך המקצועית תודה

שלום רונן אכן מתאור הבעייה והעובדה שתרופת האלטרול עזרה מעט, יתכן מאד שאתה נמצא במצב של מתח מצטבר עם סוג מסויים של חרדה. חשוב בכל זאת לבצע הערכה מקצועית מחודשת לצורך בניית תכנית טיפולית בהתאם. טיפול קוגניטיבי התנהגותי + ביופידבק יכולים לדעתי לעזור לך. במידה ותחליט אשמח לבדוק אפשרויות של עזרה. ניתן ליצור עימי קשר באמצעות האתר www/gliksman.co.il תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

אודי שלום, שמעתי על הסדרה שהייתה "בטיפול" עם אסי דיין. האם הסדרה מראה טיפול אמיתי ממש כמו כמו אופי טיפול בחיינו האמיתיים? האם אתה ממליץ לצפות בכך?עוד אשמח לדעת מהי דעתך המקצועית על כך שחלק מזמן כל פגישה מוקדש להרפייה ודמיון מודרך. שאלה נוספת שמעניינת אותי, מהי החשיבות בטיפול של קריאה בשם? (ז"א שהמטפל פונה למטופל בשמו הפרטי ולהיפך, או היעדר שימוש בשם? ) האם יש לכך משמעות? אשמח לתשובתך בהקדם. תודה רבה, אילה