פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי שלום, נראה לי שהטיפול יוצר מצב בעייתי שאני לא כל-כך מצליחה להבין ולהתמודד איתו. בהשפעתו של הטיפול,המטפל הופך להיות 'משמעותי' עבור המטופל, וזה לכאורה מצב רצוי/נחוץ, אבל מה שלא ברור לי זה: איך בדיוק מגבילים אותו להיות משמעותי למשך זמן הפגישה בלבד ? יוצאים מהחדר ומפעילים מתג כיבוי ? ואם באמת ישנו מתג כיבוי כזה, מה זה אומר בעצם, עד כמה המטפל באמת משמעותי אם אפשר להפעיל ביחס אליו מצבי on & off ? בתודה.

שלום אודי, אודי,יש לי בעיה בלהשאיר את המטפל בסטטוס משמעותי מעבר לשעת הטיפול, לעיתים אני מגיעה למצב נזקקות בין הטיפולים (בעיקר אם הנושא שנדון בפגישה היה מאוד קשה לי והותיר אותי נסערת ואז אני צריכה מילות הרגעה בימים שלאחר הטיפול), ומאחר והוא לא יכול להיות זמין עבורי בכלל (גם לא למייל אחד במהלך כל התקופה בין הפגישות, גם אם לעיתים זה שבועיים) אז בכדי 'להחזיק מעמד' אני צריכה את המתג הזה, כי אחרת הקושי שלי כפול, גם קשה לי בעקבות הפגישה וגם אני לא יכולה להיעזר במי שהוא משמעותי עבורי(ואז אני חווה גם אכזבה). לכן אני חייבת לצמצם את המקום שלו עבורי בפרק הזמן שבין הפגישות. בתודה.

כנראה שבאמת אין מילים.חבל שחזרתי.

יש בי מאבק עצום. בין הקטנה שאני לביני. הגוף שלי בשבועות האחרונים צורח .. פורק את כל התנועות שהוא שמר לאורך שנים .. לאורך כל השתיקות. ניסיתי לכתוב כאן לא מעט . כל פעם כתבתי ומחקתי לא הצלחתי להביא את עצמי באמת על ידך. לא יודעת למה. אולי בעצם, הרגשתי גם ככ רחוקה ממך. לעיתים היית עונה באיחור של מספר ימים לאחרים כאן . פחדתי שההודעה שלי/ הכאב שלי ישאר לבד. שעינים זרות יתבוננו בי.אבל כשאתה לא כאן. היה חשוב לי שתהייה כאן מול הכאב , ולא שארגיש ריק עוד יותר ,זה עושה את זה פחות מפחיד. אני מקווה שעכשיו .. שתקרא את ההודעה תעלה אותה , כשתוכל להגיב , אל תשאיר את ההודעה שלי לבד. בלי תגובה . בשתיקה כואבת. בסדר? אודי , הייתי בהיריון 3 חודשים. ואיבדתי אותו . ככ רציתי משו חי וחדש בי . עברתי תאונה , משאית נכנסה לי באוטו , כ שהילד היה מאחור, נבהלתי מאוד, זה בטח לא תרם להיריון. ומאז.. מאז אודי, אני מפורקת . בעיקר מרגישה יותר ויותר את הילדה הקטנה שבי . יש המון זכרונות גוף שנשכחו שהביא איתו ההיריון. זכרונות.. וזכרונות.. ואני נמצאת בשלב עמוק מאוד בטיפול שלב מאוד מפחיד בדרך הזו . לא יודעת איך להסביר . בעצם אנסה .. ההיריון לא התפתח . הדופק הפסיק. (כלום חי לא יכול לשרוד בי ?) עברתי הפלה. חויה ככ טראומתית . הנגיעות האלה בגוף.. בבהח , בגרידה , חירפנו אותי , הרגשתי שזו לא אני , הייתי בסוג של דה זה וו - כאילו הייתי כבר בסרט הזה כילדה. אומרים שהגוף לא משקר . הראש יכול אבל הגוף לא . והגוף דיבר .. וזה הפך להיות מאז קשה.הרבה יותר. עכשיו , אני מנסה להיות פה על ידך.. לשתף.. אודי , אני רוצה כבר שקט .. רוצה שקט.. למה אני לא רואה אותו עדין?.. המאבקים הפנימים בי עצומים . ואני .. אני לא מסוגלת לשמוע אותם. אני אוטמת אוזנים. אני משקיעה בזה עוד ועוד, ויודעת גם שזה מה שמחמיר את הנוכחות של הילדה בי. היא מזכירה לי את הידיים הזרות. וקשה לי להחזיק אותה בי. הגדולה שבי מבינה שהדרך השפויה היחידה בתוך הטירוף הזה . היא לספר את האמת. האמת הנוראה . אחרי שנים של שתיקה כפויה . אבל אודי, היא פורצת, מבלי לשאול , מבלי לבקש רשות, מבלי לחשוב מה המחיר שלה עליי, היא לא מצנזרת .. שם בטיפול.. היא לוקחת את כל השליטה . היא אומרת שאם אני אתן לה לדבר , אז היא תחזיר אותי לעצמי , אבל פאק , אודי.. זה לא נכון ., היא שקרנית, כל פעם היא מספרת מה שהיא רוצה אני .. רק מתרחקת מכולם , נגעלת , יותר ויותר מעצמי, היא מכריחה אותי גם עכשיו לשבת לכתוב לך .. היא רוצה לספר דברים ואני , אני משתיקה אותה.!!!!!! כי היא מכאיבה לי עם זה בגוף.אני מבינה שאי אפשר לסלק אותה אודי. אני מנסה בחיי.. אבל היא מחמירה את הניסיון שלה בלהראות את עצמי בי. היא כועסת. כועסת נורא. בעצם כעס זה קטן עליה. היא עצובה וכואבת. פגועה . היא אומרת שהוא אילף אותה מגיל צעיר לשמור סודות. הוא הפחיד אותה . הפך את כל מה שעשה איתה לסוד הכי שמור . הוא גרם לה להרגיש אשמה . היא גורמת לי להרגיש אשמה . היא אומרת שהיא בתוך מלכודת. אני מרגישה שאני במלכודת. ואני מרגישה שאין ממנה מוצא. היא אומרת שהיא רצתה קשר עם אבא שלה אודי, אבל לא כזה , שהוא לקח את הקשר איתה למקום ככ פוגע ואסור . והזכרונות אודי.. נהיים ככ ברורים , מדויקים, כואבים .. גם אם עוד חסרים פרטים .. והכל ככ כואב ומפחיד . אני מפחדת . רועדת מפחד בעצמי. איאפשר להסביר את זה במילים . זה נורא.אתה מצליח להבין אותי ? אומרים שלהרגיש זה ה-ריפוי ?... עד מתי ?.. עד מתי אודי ?.. הסבל ? הדמעות?.. הכאב הרגשי והגופני הזה?.. שום תרופה כימית לא עוזרת לי . כלום לא מקל. אתה יודע למה .... כי הכאב המזורגג הזה הוא מהנשמה. והנשמה ככ מלוכלכת ומרגישה אשמה . ועד שהיא לא תהייה נקייה איאפשר יהיה להבריא . עד אז הגוף יכאב . הכאב ההזוי הזה מהנפש בבפנים יקרין לכל הגוף . ואני .. לא יודעת . לא יודעת איך לשאת את זה כבר. היום, יצאתי מהטיפול , ישבתי על האספלט ליד הבית שלו..של המטפל.. והראש ככ כאב לי אודי.. הראש כבר אמר דייייי ... דייי ..מספיק להרגיש.לבכות.. די להיות בתוך כל זה , אבל הרגש .. כאילו לא מוותר עליו. הוא נאסק בו , ואומר שהוא כאילו צריך עוד ועוד .. ואני מרגישה שאני עולה על גדותיי. היום הרגשתי שבא לי ככ למות.שישבתי על האספלט ליד הבית שלו .. אחרי הטיפול .. זה היה משו כזה ברור - של דיי.. חד וחלק למות. יכולתי לראות עד כמה הפגיעה / הקלקול שבי עמוקים. עד כמה ים הכאב הזה מרגיש אינסופי . עד כמה התסכול עצום. הפחדים .. הנזקקות והתלות .. מול כל התנועות האלה שבי .. עד כמה זה עצום. ואז היא באה . אודי - יכולתי לראות אותה ממש על ידי . ילדה בת 11 , בוכה .היא בקשה שאקשיב לה . היא הבטיחה שהיא תתן לי להיות אני ,אם ארשה לה לפתוח חלון מהמרתף שם בי . היא בקשה שלא אנטוש אותה . שרק אקשיב לה .. לא יכולתי .. אודי, נבהלתי - בפעם הראשונה .. ככ - מהחיות שלה - מהדרישה הנוקבת להיות לצידה.. קשה לי איתה אודי. קשה לי לשמור על איזון ויציבות עם כל הטלטלות שהיא מביאה .. כל הגילויים האלה .. ככ כואבים . אני מרגישה שאני על סקאלה של כאב מאוד מאוד חזק. שדורש ממני אנרגיות שאין לי . מה עושים ?.. איך עוברים את המורכבות ות הזו מבלי להרמס מתחת להריסות שבי?..מבלי ללכלך את המטפל בכל האיכס שלי ?.. העולם הפנימי שבי מתהפך. והבדידות יחד עם זאת הופכת להיות .. ככ איומה .ככ מרחיקה מכולם. אני לא רוצה להיות בזה לבד. אודי...

שרית קוראת אותך,את רגשותיך, בוכה איתך ביחד. אין לי הרבה מילים. רק שממש איתך, ורוצה לשבת לידך, שם על האספלט. מסכימה? ח.

יקרה, רק רציתי להגיד לך שכואב, מאוד כואב לקרוא את שכתבת, לחשוב ולהרגיש מרחוק את שאת עברת ועוברת. את לא מלוכלכת והנשמה שלך לא מלוכלכת, להיפך. הנשמה שלך נקייה ויפה, עדינה ורגישה. תקשיבי לילדה, אני בטוחה שיש לה דברים מאוד חשובים להגיד לך וגם לאחרים. והיא.. היא הרי בעדה ובעדך. תשמרי עלייך איתך שיר

לפני כמה חודשים כתבתי כאן על משבר עם המטפלת, שתוצאתו היתה סיום הטיפול מיזמתה. היו דברים שגויים שאני עשיתי, אבל גם היא שגתה (ואף הודתה בכך). המשבר הזה לווה בתקשורת של הרבה סימוסים ומיילים. זה היה משבר ענק שבעקבותיו לא רציתי לחיות, זה כמעט פגע לי בתעסוקה וגם בקורס אקדמי אליו נרשמתי. לא חשבתי שאחזור לטיפול הזה כי המטפלת לא רצתה. אחרי חמישה וחצי חודשים, בסוף יולי, חזרתי לטיפול. היה בינינו משבר אמון גדול. זו מטפלת שאני מאוד מעריכה ואוהבת ולכן לקחתי את המשבר הזה באופן קשה ביותר. כבר שלושה חודשים אני איתה שוב, בפגישה של אחת לשבוע. מאז, לא היתה בינינו אפילו תקשורת אחת מחוץ למסגרת הטיפולית (לא סימוסים, מיילים או טלפונים). לאט לאט ניסינו להחזיר את האמון. בהתחלה היא אפילו לא רצתה לחבק אותי כמו בעבר, אבל אחרי כמה פגישות גם זה חזר. חיבוק איתה הוא הדבר הכי נפלא בעיני (וגם טוב ונחוץ, בניגוד למה שסוברים מטפלים מסורתיים רבים). מאז שחזרנו היא התקשרה אליי מספר פעמים לשאול אם זה אפשרי שנשנה את שעת הטיפול. הסכמתי בשמחה כי בחודשי הקיץ הייתי די פנויה ושמחתי לעזור. במקרה אחד הטיפול נדחה לי ביומיים, אבל זה היה בסדר מבחינתי. בשבוע שעבר היה לי יום הולדת. הכנתי עוגה. הגעתי לטיפול. על הכורסא חיכו לי בלונים. היא קנתה לי מתנה. הדלקנו נרות וזיקוקים. היה ממש כיף. הייתי אמורה לפגוש אותה ביום שני ב-19:00 . עשיתי מאמצים רבים כדי שאוכל לפגוש אותה ביום הזה. זה אפילו הצריך ממני לחכות בין שעה וחצי לשעתיים וחצי ברחובות העיר (כי לא ידעתי באיזו שעה בדיוק אוכל לצאת מהעבודה). אני עובדת מסביב לשעון בשבועיים האחרונים- התחלתי לעבוד בעבודה שניה ובמקביל התחלתי גם עבודה התנדבותית. בנוסף היו לי השתלמויות מטעם העבודה וההתנדבות. ואם לא די בכך אז גם חליתי בשפעת והייתי מאוד תשושה. למרות העייפות המצטברת הסכמתי לחכות כמה שעות עד הפגישה. בבוקר של יום הפגישה המטפלת התקשרה אליי והודיעה לי שהיא נאלצת לבטל את הפגישה. היא הציעה שבמקום ב-19:00 נוכל להיפגש ב-20:00 . אמרתי לה שאצטרך לחכות המון זמן בחוסר מעש עד לפגישה ושזה לא מתאים. היא הציעה להיפגש יום למחרת (אתמול) אבל הלו"ז שלי היה עמוס אז קבענו להיפגש היום ב-18:00. יש לי תחושה מאוד גדולה שהיא פשוט רצתה להשחיל מישהו אחר בין הפגישות, שהיא חשבה שלנוכח הגמישות שלי בעבר ולנוכח המפגש המאוד חיובי שהיה בשבוע שעבר (ביום הולדת), לא אביע כעס. היא תירצה את הביטול כמשהו לא צפוי, אבל קשה לי להאמין בכך. לקראת השעה 16:00 היא כתבה לי שהודיעו לה מתי האירוע יסתיים ( האירוע שבגינו ביטלה את הפגישה שלנו) ושהיא תוכל להיות ב-20:00 בקליניקה ושנוכל להיפגש. הרי בכל זאת, כששוחחנו בבוקר, היא הציעה שניפגש בשעה 20:00, אז מה בעצם חדש בהצעתה? ההצעה הזאת רק תמכה במחשבה שלי שהמשהו הלא צפוי שעליו דיברה לא היה באמת, שהיא פשוט הזיזה אותי כדי לקבל מטופל אחר. הרגשתי שלא נעים לה עם זה, שהיא הרגישה שעשתה משהו לא נכון ורצתה לתקן. רק חבל שהתחושה שלי היא שהיא סיבנה אותי, המציאה משהו שלא היה כדי להרוויח מטופל. לא רציתי להגיע היום עם כעס כזה כמו שיש לי וסימסתי לה שקשה לי להגיע היום אז אוותר. כמו בעבר, גם עכשיו כל-כך רציתי שהיא לא תוותר עליי, שתראה לי שאני חשובה לה. הרי נפגעתי מהאקט שלה. אבל במקום להראות רצון טוב היא כתבה לי "בסדר גמור, רוצה לקבוע ליום שלישי?". האמת היא שחשבתי שזה מה שהיא תגיב. הרי זה בהרבה יותר קל מאשר להראות חיבה, להתעמת. כתבתי לה שחשבתי שאנחנו כבר במקום אחר והיא כתבה לי שגם היא חשבה שיש לי אמון בה. היא שוב הציעה שניפגש בשבוע הבא ואני אמרתי לה שיש לי מבחן בשבוע הבא ולא אוכל להגיע ולכן אגיע בכל זאת היום. היא כתבה לי שהיא כבר לא יכולה, שהיא שינתה את התכניות. הרי זה בולשיט, זה ברור. זהו אקט חינוכי. למטופלים אולי יש קושי אבל הם לא טיפשים. ואני בטח לא טיפשה. שוב היו התכתבויות בינינו, אחרי כמה חודשים של שקט. היא הציעה שוב ושוב להיפגש בשבוע הבא למרות שכתבתי לה שיש לי מבחן ופגישה רק תערער אותי ולא תאפשר לי להתרכז בלימודים. מצאתי את עצמי שוב מתחננת. התקשרתי ובכיתי. היא הרימה את הקול. כתבתי לה שלא תעשה לי את זה שוב, שבמצב כזה לא אוכל ללמוד למבחן, אבל היא נשארה בשלה. היא כתבה לי שלא אסמס לה ושלא אשלח לה מייל. לא שלחתי לה אף מייל כמה חודשים וזה חורה לי שהיא הזכירה את זה בכלל. הבנתי שהיא לא סומכת עליי. היא נתנה לי להרגיש שהכל זה סתם, שכל היחס הטוב בתוך הטיפול הוא מזויף. הרי יחסים טובים נמדדים בעת צרה, ואם קורה משהו קצת מטלטל שלא בין הפגישות ואני לא יכולה לפנות אליה, להרגיש ממנה תמיכה, אז איזו אמת יש פה? המשבר הגדול איתה היה בתחילת הסמסטר הקודם. לא יכולתי להגיש עבודות בזמן, ביקשתי דחיות, קיבלתי ציונים נמוכים מהרגיל. בשבוע הבא יש לי בקורס מסוים מבחן שדחיתי אותו כבר פעמיים. זה המועד האחרון שאליו אני יכולה לגשת. אין סיכוי שבמצב שבו אני נמצאת עכשיו אוכל להתרכז. אני מאוד טעונה. למרות הבקשות שלי שלא תשאיר אותי ככה לפני מבחן ושניפגש היום היא מסרבת, אומרת שזה כבר לא אפשרי. אף פעם לא אוכל לסמוך על אף אחד יותר. אני קוראת שקטה פה ואני רואה איך אנשים נקרעים לגזרים, בוכים, זועקים, הולכים באופן עיוור אחרי המטפלים כאילו הם אלוהים, מחכים לאמון, למילה טובה. זה מאוד חורה לי לראות את יחסי הכוחות האלה, כיצד בני אדם תמימים שלא זכו לאהבה בילדותם הולכים שבי אחרי מטפלים שמתיימרים לעזור להם, ללמד אותם מהי אהבה, כשבעצם הכל מזויף. ברגע שצריך כתף, ברגע של משבר אמיתי, אין באמת על מי לסמוך. אני הולכת לפספס את המבחן בקורס הזה, להפסיד את הכסף שעבדתי עבורו בעמל רב. וזה לא שאני יכולה להתאמץ ולהצליח. במצב שבו אני נמצאת עכשיו זה פשוט בלתי אפשרי בשבילי ללמוד. אני עובדת קשה, משלמת שכירות, משלמת חובות קודמים על לימודים והוצאות שוטפות ומשלמת לפסיכולוגית שלי סכום לא מבוטל כל חודש (הייתי צריכה לקחת מקדמה מהעבודה כדי לשרוד החודש). כל המאמצים שלי והרצון שלי הם לשווא. אין לי אוזן קשבת באמת. בחלומות שלי אני נשענת על המטפלת, מתרפקת עליה, מדברת איתה, אוהבת אותה, אפילו מנחמת אותה לפעמים. הכל חד-צדדי, הכל. וזה מאוד עצוב.

הסיפור שלך קורע ליבי מפני שעברתי חוויה דומה. גם המטפל שלי קטע את הטיפול מיוזמתו.וגם הוא לא התחשב בתלות הרבה .הדיכאוןוהחרדה בעקבות הפסקה ואח"כ הקטיעה של הטיפול פגעו בי באופן ממשי. הסיבה היא שלא יכולתי לתפוס את המטפל כשלילי, למרות שלקראת סוף הטיפול ,היו גילויים של שליליות כלפי. אני מכירה את המצב של תחנונים והשתדלויות בפני המטפל ,בתקווה שיערוך את הטיפול כראוי.התחושה היא של התעללות. הברירה האחרת-היא לעבד את מעשיה של המטפלת ולהכיר בעובדות.(שכנראה היא לא מסוגלת לתרום לך יותר ). המחיר הוא איבוד האשלייה של העוגן והפינה שמצאת.. אני ממליצה לך -למרות שאת לא מסוגלת -לעזוב את הטיפול. אל תמשכיטיפול שמהלכו לא מקצועי:(סיום ע"י המטפלת, מחילה שלך..) דברי על הטיפול עם פסיכולוג אחר למשך כמה פגישות. אני מציעה לך בחום לסיים במהרה כי המטפלת לא חושבת על טובתך. בהצלחה ביטול פגישה ברגע האחרון- אינה מקצועית.

מה זאת אומרת שהכל זה בגלל בלבול של המסגרת, בסטינג? לאיזה בלבול התכוונת? אני לא חושבת שהתחושות שלי כלפיה הן תחושות שייחסתי לה כלפיי. לא התייחסת כלל לעיקר במה שכתבתי - לקשר הטיפולי בינינו. אשמח לשמוע.

אודי שלום, בעלי חושב שכל הטיפול הוא סתם "חרטה" לפי דבריו..וזה מקשה עליי..לא יכולה לדבר איתו בהגיון ואיך זה עוזר כי הוא לא יודע הכל. כל פעם שקשה אני מתקשרת למטפלת ויודעת שהגיע הזמן להפסיק ואולי אני מקשה עליה אבל לא מסוגלת להפסיק לצור קשר בין הטיפולים...ניסיתי שזה יהיה רק פעמיים בין לבין אבל זה קשה...האם באיזשהו שלב הצורך הזה יורד? האם יש סוף לתלות? כי כאילו מבחינתה (וגם אני חושבת שמבחינתך) זה דרוש לטיפול ואולי לא נורא אבל זה לא נכון...אדם צריך לעמוד בכוחות עצמו ולא להשאר במצב שכל פעם שקשה להשבר...זה תקופה של חצי שנה שאני במצב כזה של רחמים עצמיים כאלה ומחפשת את המטפלת שתרגיע כשקשה...לא הייתי ככה אף פעם..תמיד התמודדתי עם דברים...למה זה קורה לי מולה? ומתי כל זה יגמר? מיכ

אודי.. יש לי הרגשה של כעס מצדך..אל תכעס...שתדע שלהיות תלוי במישהו זה מעורר חרדה גדולה של איבוד "עצמי"...וכאילו שרק המטפלת יכולה לעזור וזה הרגשה רעה מאוד..אז אל תכעס רק רוצה הבנה...ולפעמים הפוך יש לי הרגשה של פגיעה במטפלת אם אכניס אותה לתוך עולמי הפנימי..צריך הרבה כוחות כדי להפתח זה לא מובן מאליו!!!וכשאתה נפתח אז ההרגשה היא של תלות...רק רוצה להבין למה זה קורה לי...ואיך תגיע העצמאות אם יש תלות? נשמע מוזר...

הי, מותר להשאיר קצת מילים? ואולי, אני חושבת לי, אולי אם פנית לטיפול, אז לא תמיד ידעת להתמודד לבד כמו שכתבת... וזה בסדר... האיש שעובד איתי על הנפש היה אומר ש - עצמאי הוא אדם שמאפשר לעצמו להשתמש/להיות-תלוי באדם עצמאי אחר. משמע, להבנתי - עצמאי הוא מי שמקבל את החלקים החלשים והנזקקים שבו, ומצליח לקבל את העובדה שיש זולתו (אנשים נפרדים אחרים, סביבה) שיש להם דבר שאין לו, ובהם, אין ברירה, הוא תלוי במידה זו או אחרת. תמיד. גם אם את מחליטה שכביכול את לעצמך, גם אז את תלויה - בבריאותך, למשל, ואולי אפילו במזג האוויר. וזו, כנראה, תלות פחות מומלצת. טיפול, בעיניי יכול להיות מן מקום מייצג כזה שמזכיר לנו שאנחנו (גם) חלשים, וכנראה שיש בו שלבים בהם היא מודגשת יותר. כאשר יש קושי לקבל את החלקים הנזקקים שבנו ומנסים להכחישם או הודפים אותם, ואפילו בזים להם, דווקא אז, כמדומני, הביטוי שלהם, המימדים, גדלים והולכים. ככל הנראה, דווקא (או כמו שאומרים בעולם הטיפולים - 'באופן פרדוקסלי') כשהקול הגאוותני ('אני-יכולה-לבד') נשמע חזק ובעוצמה, את יותר תלויה ופחות עצמאית. גם לי יש עוד רבות ללמוד... סוריקטה

איך אמורים לדעת שטיפול טוב? כמעט שנה ואני לא קולטת. אם סתם מפטפטים זה(בכסף!) בזבוז זמן אם מדברים על טראומות ילדות, זה כואב, ורק מעלה ומציף, מה משחרר ומנקה בלשחזר את זה? למה צריך לצפות? מה במהלך הטיפול גורם לטוב? הרי המטפל לא מיעץ ועוזר בחיים, רק מקשיב, מדגיש רגשות או מבקר מה שנראה לו. קשה לי להתחבר לסגנון... אפשר להאיר לי את תועלת התמונה שתארתי?

הי גילה, בטיפול שלי (טיפול עומק) למדתי להתבונן ממספר זוויות. נקודות מבט נוספות. הטיפול מלמד צניעות - לתת מקום גם לספק, למשהו רחב יותר. לאחר הפנמה, לומדים, למשל, להבין ולהכיר ששימוש במילים כדוגמת "הרי" ו"רק" מייצג בעיקר ציר אחד בתפיסה. דבר חלקי למדי. מדוע שחזור של טראומות כואבות? להבנתי, השחזור נעשה בין השאר כדי להתמקד בנקודת המבט האולי דומיננטית יותר, זו שמסיחה את תשומת הלב מן השאר, ואולי גם מחבלת בראייה הכוללת יותר. ראייה שלמה יותר, אמורה להיות יעילה יותר. סוריקטה

שלום אני בת 40.לפני מספר חודשים הרגשתי תחושה של נימול בחצי מהפנים שלי ודפיקות לב מאוד מהירות לאחר מכן תחושת צריבה בלסת התחתונה בצד אחד מהפנים. בנוסף היה לי הפראה בראייה שלי ולא ידעתי שכל הסימנים האילה מראים על איםכמיה עד שניכנסתי לאינטרנת וראיתי שכל הסימנים מראים על אירוע מוחי. פניתי לנוירולוג עשה לי כמה בדיקות ואמר שהוא לא רואה סימנים לאיסכמיה ויכול להיות שהסימנים באים ממצבי מתח נפשי.בנוסף לסימנים שהזכרתי היה לי תחושת קור ורעד בחצי גוף. ותחושה שיד או רגל שלי נרדמות ועוד ...רציתי לדעת מה דעתד על האבחנה שלו האם באמת מתח יכול לגרום לסימנים האילה?כששאלתי את הרופא תחת איזה נושה באינטרנט אני יכולה לקרוא על הבעיה שלי .הוא נתן לי את השם SOMATISTION DEPRESSION.לצער המאמרים היו באנגלית ואני לא יודעת אנגלית .אך אני יכוה למצוא מאמרים על הנושא באינטרנט כי אני בטוחה שזה יכול להוציא אותי מהדעגה על אירוע מוחי בתודה מראש

היי אודי ערב טוב, היום בטיפול דווקא שיתפתי,דיברתי מחשבות שלא היה פשוט לי לחשוף,לא לעצמי ולא למטפל. ובכל זאת הרגשתי רחוקה ולא קרובה . הרגשתי ממנו מין קרירות כזאת. משהו בינינו כאילו היה חסום.כך הרגשתי. וגם היו חסרות מילים קרובות ומרגישות .כאילו הכל היה מנותק. אתה יכול אולי לשער מדוע? בדרך כלל הרגשתי שכשאני משתפת וחושפת באופן טבעי נוצרת קרבה. האם יש אלמנט נוסף שדרוש כאן בשביל שתיווצר קרבה בין מטפל-מטופל? אולי משהו אצלו היום היה חסום,והתדרים לא עברו? ואגב,לגבי הצורך בשליטה ,שדיברנו אותה פה,אני מרגישה שיכולה יותר לשחרר ולוותר. וגם בלילות נרדמת יותר בקלות.זוכר? לילה טוב. ח.

יש לי שאלה – כשהבת הקטנה שלי היתה בת 4 (לפני 6 שנים) חליתי בסרטן, עברתי כימותרפיה והקרנות , והיום הכל בסדר. במהלך הכימו, כשהייתי עם קרחת, היא קיבלה את זה בצחוק שהיה אופייני לילדים – צחקה לי על הקרחת ואפילו התגאתה והראתה אותה למי שרק רצה לראות או לשמוע. לאחר 3 שנים בערך החלה לשאול על המוות ועל המחלה ואז לקחתי אותה לפסיכולוגית ילדים אצלה טופלה במשך שנה וחצי. במקביל ערכתי לה איבחון של בעיית קשב וריכוז והתשובות לא היו חד משמעיות, ריטלין עזר במקצת רק להקשבה בכיתה, היות שהמורה אמרה שנה שעברה שהיא תזזיתית במקצת. הבת שלי מאוד חכמה ומאוד יפה (וזו לא אמירה של אמא – אלא מוכחת). כאם אני יכולה להעיד שיש לה ביטחון עצמי גבוה (כשאנחנו בין אנשים בוגרים, או ילדים שאינה מכירה – היא מדברת חופשי בלי עכבות) אבל יש לה הערכה עצמית נמוכה (כשהיא בין חבריה לכיתה, היא נכנסת ללחץ ומדברת נון סטופ ולא לעניין והם מכנים את זה "חופרת".) בנוסף, אני יכולה לאמת כי לדעתי יש לה בעיה בכישורי חברה. כך שנוצרת לה בעיה חברתית. לא מזמן היא החלה להתנדב בלטפל בחיות והמדריכה שם (תראפיסטית במקצועה) אמרה לי מספר משפטים מאוד קשים לשמיעה – ששאר הילדים המתנדבים לא רוצים לעבוד בצמוד אליה, שהיא תזזיתית מאוד, שהיא כל 10 דקות רוצה לעבור ממקום אחד למישנהו, שהיא לא מקבלת הוראות, שנראה לה שיש לילדה בעיה של אישיות גבולית, שהיא זקוקה להמון תשומת לב, שהיא צריכה להיות במרכז ולקבל המון חיזוקים כל הזמן, שהיא לא מראה בכלל את היכולות האינטלקטואליות שלה, אלא להיפך, שייתכן שהטראומה שעברה כילדה (איתי) משפיע על תקופה זו, והיות והיא לפני תקופת ההתבגרות חשוב לטפל בזה ומהר. ושוב, אני כאם אומרת – נכון שיש בעיה חברתית, נכון שהיא מבקשת תשומת לב מוגדלת, נכון שהיא רוצה להיות במרכז – השאלה אם זה באמת מהווה בעיה שצריכה להדליק לי נורה אדומה מאוד, ומה הכוונה ב"אישיות גבולית", ואם כל מה שאומרת המדריכה נכון - מה עליי לעשות, למי עליי לפנות? מה דעתכם?

פה בשקט,ועדיין כל כך כואב ועדיין לא מקבל ביטוי באותה צורה ש תסייע לי ואני צועקת .....ועדיין איש לא שומע

ש לי בן 22 שיושב בבית כבר 3 שנים ולא עושה כלום עם עצמו. תלמיד מצטיין סיים טכנאי הנדסת תוכנה שירת בצבא שנה וחצי ושחורר על ידם עקב אי יכולותו לאחוז נשק בכדי להגן על אחרים אמר שאינ מסוגל להתגוננן ולפגע באף אחד במידת הצורך. התחננן שלא ישחררו אותו אך לשווא מאז יושב בבית ולא מעוניין לא ללמוד ולא לעבוד. ונוסף לא אומר למה מה הסיבה לחוסר הפעילות אנו ההורים מנסים לעשות הכל כדי להוציאו מהבית ואפילו לקבל עזרה כולשהי עבר איבחונים אצל פסיכולוגית קלינית אשר קבעה שקשה לו לשנות ע ברה, חברה וכו'. לפני הגיוס חש בחרדה וזאת כשהתקבל לקורס טייס והצבא לחץ עליו להגיע למבחנים אויים על מעצר שנכנס לחדר המבדק'ים חש בחרדה איומה והצבא דרש שיטופל בכדורים התחיל בטיפול אך הפסיק אותם כי לא רצה. כרגע אני לא יודעת מה לעשות איתו אך לעזור לו????

רצוי לדבר איתו בגלוי, לומר לו שאתם אוהבים אותו ולכן אינכם יכולים להסכים שהמצב הזה, של ההסתגרות וחוסר העשייה ימשך, ולכן לא תתמכו במה משמאפשר את המשך המצב. אפשר לגייס אנשים מהמשפחה המורחבת או חברים שדעתם נחשבת חשובה שישוחחו איתו, קצת כמו שטיפת מוח. בכל מקרה אתם זקוקים לעזרה מקצועית, אולי בתור התחלה, תלכו ביחד כל המשפחה לטיפול, אולי זה יפחית את החרדה והלחץ שלו. נראה לי שכדאי לפעול כמה שיותר מהר.

שלום, בבקשה אל תצחקו, זה נשמע לגמרי מפגר ובגלל זה אני נועצת בכם אגדיר את הבעיה, לאחר מכן אפרט: אני רואה תינוק/ת ואת אימו. אם אני רואה את האמא מחייכת לתינוק, צוחקת איתו, מרימה אותו אני מיד נתקפת התקף חרדה, עצבות שמשתלטת עליי. היום לדוגמה פגשתי מישהי עםהילדה של, תינוקת בת שנה. היא הרימה אותה, שיחקה איתה. והיו עוד אנשים שהרימו את התינוקת. היו לי דמעות בעיניים, אינני יודעת מה הסיבה לכך. התחלתי לנגבן, והן לא פוסקות. הלכתי לצד על מנת להסוות את הבעת פניי. וחשבתי לעצמי: "מה קורה איתך? למה את נשברת מבפנים כל פעם?" ולא ידעתי להשיב לעצמי. על מנת להכניס מחשבות חיוביות לראשי נזכרתי בכלב האהוב שלי וחייכתי קלות. לאחר מכן שוב הסתכלתי על התינוק ושוב פרצתי בבכי(מבפנים). הרגשתי שליבי לא יכול לשאת את זה. תגידו לי, אתם יכולים לזהות את הבעיה? רקע קצרצר עליי: בת 26, מתגוררת עם הוריי עד היום, הוריי מקסימי, נכון, אין חום במשפחה. אבל למה זה קורה לי? וזוהי , יש לצייין, תופעה חוזרת ונשנית שחוזרת ומתקיימת בכל פעם שאני פוגשת בסיטואציה הזו. אני מאוד אעריך התייחסות רצינית מפחדת שהילדים שלי יסבלו. מה הם צריכים אמא מתוסבכת כמוני? למרות שמהכתיבה שלי עולה שאני אינטיליגטנית ונכון הדבר. אך, לגדל ילדים, אני לא יודעת אם אני נכונה לזה. ובטיפול פסיכולוגי - אינני מאמינה- הכיצד יכולות שיחות להחזיר אהבה משנים קודמות להעניק לעצמי אהבה זה קשה, כי אני כל הזמן נתקלת במחשבות שליליות לגבי עצמי. אני לא בסדר. אני מוזרה. אני בוכיה. אני ילדותי. אני "תמימה" קצת. הכיצד אוכל לשפר את הדימוי החבול? נניח שאדאג לעצמי. אז דוגמה, מבחינה כלכלית הם לא וזרים לי בלימודים. והם לא מסכנים. יש להם. הם רוצים שאני אסתדר לבד ואתאמץ יותר. הלו! אני מתאמצת. את כל הלימודים שילמתי. נסיעות, הכל עליי. כואב לי שאני "מזרימה" להם את כל המידע- שחסר לי כסף, ואני רוצה עזרה. על מנת שאוכל להפנות את חסכונותי לבגדים ולבילויים. אני כמעט לא מבלה, לא נוסעת לחו"ל כי צריכה לדאוג לתשלום לימודיי, וכל זאת כאשר לאחים שלי היותר קטנים - גיל העשרה- הם דואגים לטיולים לחו"ל ולשפע בגדים. אני מעולם לא "התלבשתי" יפה. או עם מותגים. בכלל. וזה נשאר כך עד היום, אני מגיעה לחנות ביגוד/הנעלה ומחשבת כל שקל.

שלום אשמח לדעת האם ישנו קשר בין אימפולסיביות וניסיון התאבדות אצל אנשים נורמטיבים, שאינם סובלים מהפרעת אישיות כלשהי? ואשמח לדעת האם משבר קשה (אך זמני) שעובר על אדם יכול להיות מספיק בשביל להביא אותו להתאבד? במידה והאדם כמובן נורמטיבי לחלוטין, מתפקד כאב, בעל וכו'..ולא הראה שום סימני מצוקה תודה רבה

שלום, קוראת ולומדת הרבה ורציתי לשאול לדעתך, אני נמצאת בטיפול כ4 שנים. הקשר עם המטפל מאוד טוב והוא עוזר ועזר לי הרבה מאוד. אני מניחה שבגלל הארועים הרבים שקרו לי בשנים האלה נהייתי מאוד תלויה בו ומלבד פגישה פעם בשבוע דיברנו כמעט כל יום בערב בטלפון. כמובן שהוא אפשר את זה והודיע מתי נוח לו וכ"ו. זה התגלגל ככה בגלל הנסיבות הלא רגילות שהיו אצלי בשנים האחרונות. התקופה האחרונה גם היא קשה במיוחד. אשפוזים, ניתוחים ועוד ניתוח נוסף בדרך אבל עכשיו אני מרגישה שמשהו השתנה. לא נאמר כלום אבל ברוב הימים הוא כבר לא זמין לדבר בטלפון. אני לא יודעת אם זה מחוסר זמן, נמאסתי עליו, לא יודעת אם להפסיק להתקשר בכלל, אבל אני יודעת שבגלל כמות השינויים והדברים שעוברים עלי בשבוע אחד, פגישה פעם בשבוע לא משמעותית בכלל. מה דעתך? למה השינוי? תודה רבה רבה טל

אודי שלום, רק לומר תודה שאתה תמיד עונה...ומכבד כל אחד וכל שאלה. הביטחון הזה חשוב לי כל כך שאתה כאן...בעיקר שה"לבד" מופיע שוב...כיצד אוכל לשנות את ההרגשה למרות שאני סובבת אנשים? כנראה שזה לוקח יותר זמן ממה שחשבתי...אז בנתיים אתנחם בפורם..אפשרי?

דבר ראשונ-תודה על תשובתך.. התכוונתי לשאול איך בעצם אפשר למלא את החסר הזה..? דבר שני-האם להתחתן בגילי מסיבה כזו יכול להועיל?(אני צריכה להוסיף שאני מאוד בוגרת לגילי ושבמשפחתי רוב הבנות התחתנו מוקדם בגלל סיבות דומות[ואגב,גם קרובותי החילוניות..] אשמח לתשובה מהירה ותודה על האתר הנפלא!

שלום רב, אני תלמידה שנה שלישית ללימודי תואר ראשון. לא הולכת בשנה האחרונה כמעט בכלל ללימודים , לוקחת חומר לפני מבחנים , לומדת ומצליחה בסך הכל. אולם , יש תמיד ייסורי מצפון על למה אני שונה מאחרים , ואיך ההתנהלות שלי אחרת וכו' , לעומת זאת יש את הצד שאומר שאם אני מצליחה מה זה משנה ?? ושיש אנשים שאאין להם את האומץ להתנהל כמוני ולסמוך ככה על הדברים ? אשמח לדעה / עצה וכדומה תודה מראש

אני מאוהבת בבוסית שלי כבר למעלה משלוש חודשיים וזה מפריע ליחסי העבודה ביננו אנחנו מתווכחות כל הזמן והיחסים התעררו מאז שיש לי משיכה אלייה אני לא יודעת מה לעשות האם להגיד לה אני מאוהבת בה קשות

מרגישה שרוצה לומר לך, לשתף אותך , לא מצליחה. כאילו מישהו שם בכוח את כפות ידיו על הפה שלי ולא מאפשר לי להוציא הגה. סוגר לי את הפה בכוח ,לא מאפשר. ושתדע לך שקראתי את ההזמנה החמה שלך בעץ למטה המון פעמים. אוף !!!!!!!!!!!!!!!! :(( כל כך מעצבן.אני הרי יודעת שבטוח פה. אני גם יודעת וזוכרת שתמכת בי מליון פעמים.. זוכר את כל הפעמים שאמא צביה נסעה והיית כאן בשבילי ??? ממש הרגשתי את האיכפתיות שלך, את הרצון. אוף !!!!!!!!!!!!!!! אודי, בבקשה תעזור ..שיחזור להיות כמו פעם ... טוב ? במבי. :(((

היי אודי, אין מישהו שמבין אותי ויבין אותי אי פעם אולי רק פסיכולוג..כולם פשוט צוחקים ממני..משפחה ,חברים ..בגלל קשיי הסתגלות שלי..ואני מרגישהה ממש רע עם זה ושונאת את עצמי על זה ..הכל התחיל מאז שיצאתי מהצבא אחרי 7 חודשי שירות כי לא יכולתי יותר לסבול אז החלטתי להתנדב לשירות לאומי ,אני נמצאת בו כבר חצי שנה וכבר הספקתי לעבור 3 מקומות ..או שאני לא מסתדרת עם אנשים או עם העבודה. פשוט תופסת קריזה ובורחת ובוכה עד שיוצאת לי הנשמה.בהתחלה אני אוהבת את העבודה ואז נמאס לי ממנה ואני מחליפה יכול להיות שלא מצאתי מקום שאני באמת רוצה להתנדב בו באמת ,אני לא יודעת מה יש לי. ביקשתי לעבור מקום להיות בבריאות הנפש כי התחום מעניין אותי מאוד ואני רוצה לעסוק בזה בעתיד...לא יודעת אם אחזיק מעמד גם שם...חוץ מזה שיש חרדה חברתית ואני כל יום מנסה לחיות איתה זה מאוד לא פשוט ולקחת תרופות אני לא מתכוונת .אני רוצה לטפל בבעיה..אולי אני באמת צריכה פסיכולוג שיסביר לי מה הבעיה שלי עם קשיי הסתגלות או בעיות בכללי??:( תודה אודי... ועוד משהו יש פסיכולוגים מומלצים באיזור חיפה בלבד?

היי אני מאוד מתחבר לאנשים בקלות ויש לי הרבה במעגל החברים.שמתי לב שאני מדבר ומספר פרטים אישיים לאנשים זרים שאיני מכיר למשל בעבודה חדשה או אפילו ברחוב. מה הסיבה שעלולה להוביל להתנהג בצורה כזו ? מה המניע ?תודה

אודי שלום, האם מקובל לבקש שהבעל יצטרף לפגישה? לא בשביל טיפול זוגי אלא כדי שאוכל לספר לו ולהפתח כי אולי לבד לא אצליח..הוא לא מרגיש נוח עם פסיכולוגים, לא מאמין בהם..הוא אמר לי כשהתחלתי "תלכי אם זה מה שאת רוצה"..לא בטוחה שירצה להצטרף בכלל...הוא מבין ומתחשב והתקרבנו מאז הטיפול ובכל זאת הוא לא יודע הכל..מפחדת שלא יקבל אותי כשיגלה או שיעזוב אותי ולכן חשבתי שיצטרף...ועוד שאלה אם הבעל מתקשר למטפלת מה מותר לה להגיד? האם יש חסיון גם לגבי בני משפחה? מצד אחד רוצה לדבר איתו ומצד שני פוחדת שיחשוב שאני נוראית ויעזוב..מה לעשות?

מה זה שלא מצליחה להפסיק לדבר ולדבר ללא הפסקה ולא מאפשרת לצד השני להתבטא כי חייבת לסיים את הנושא ואם בכל זאת נקטעת עסוקה במה שעוד נשאר לי להגיד.. מרגישה ריקנות ומיאוס מעצמי. בכל פעם מבטיחה לעצמי הפעם לשתוק ולא מצליחה לעמוד בזה וגם אצלה לא מקבלת כלום מזה הרבה זמן כי רק נכנסת ל"דברת" ולא יודעת מה לעשות.. אולי להפסיק את הטיפול כי ממילא לא מקבלת כלום ורק מלאה ומביכה את עצמי ומעייפת... ו.. סליחה גם ממך..

הי,יש לי בעיה רצינית מאוד!לא נעים לי לשאול שאלה כזו לא שגרתית, אבל אין ברירה.. אני בת 17 וחצי.לפני הכל אני רוצה לומר שאינלי שום בעיה נפשית,רק נואשת.. אף פעם לא קבלתי אהבה!לא זוכרת תצמי מחובקת!ולא!אני לא מוזנחת ומגעילה ואני מאוד מקובלת בחברה!רק דבר אחד מפריע לי אני זקוקה לאהבה בצורה מטורפת(סליחה על הביטויים אבל הם קטנים לעומת..) ואני לא מפנטזת על אהבה כמו רוב בנות גילי,אני חיה את החסר.זה לא משפיע עלי רק נפשית,ישלי בעיות עיכול רציניות שהרופאים קבעו שזה נגרם מלחץ נפשי!אני שוכבת במיטה כבר 3 ימימ עם חום גבוה ואפ אחד לא יודע למה, אני כן!יבטיחו לי מיליון שקל או גבר שיאהב אותי,אבחר באהבה!מה הבעיה? שאני דתיה..ואני מאמינה בתורה ויודעת שקשר עם גבר לא יכול להיות רק עמ דיבורימ.. אבל אני נואשת,אני חולה!ולא יעזור שתיעצו לי לעסוק בדברים אחרים כי אני לומדת וחושבת, אני עובדת וכמהה לזה,אני ישנה וחולמת עלזה(ח"ו לא על מעשים אסורים מהתורה,רק על גבר חזק שיגן עלי,יתמוך בי ו..יאהב אותי).אני לא חולת נפש ולכן לא אלך לפסיכיאטר גם אם תיעצו לי,אני בחורה בריאה שכמהה לאהבה ואני מתחננת אליכם שתיעצו לי פה באתר מה לעשות,בבקשה! תודה ואשמח לתשובה מהירה,נואשת..

אני דתיה כמוך. והיו לי חברות שהיו ג"כ במצב בדיוק כמוך. והם נשאו מוקדם. אבל תשקללי את הנתונים, אם כדאי ליפול לזה כבר בגיל שלך... או שטיפול רגשי ע"י פסיכולוג (לא פסיכיאטר עם כדורים) ימלא לך את חסכי האהבה. בטיפול אמור להיות תחושה שהמטפל חזק, מגן ותומך.

דבר ראשון-תודה על תשובתך. דבר שני-האם חברותיך מאושרות היום? (עד כמה שאת יכולה לדעת..)דבר שלישי-אני לא ממש חושבת שטיפול אצל פסיכולוג יעזור,הוא לא אמור למלא חסר.. חוצמזה שאני די תלותית ואם אתרגל שמישו כל הזמנ עוזר לי,לא אעזור לעצמי..בכולופן תודה לך!!

היי. ידיד טוב שלי חזר מדרום אמריקה ופחות מחודש אחרי נכנס לכפר איזון אחרי התקף פסיכוטי. שם נתנו לו בהתחלה כדור ביום ולאחר מכן חצי כדור ובתום ארבעה או חמישה חודשים פסק הטיפול בכדורים לחלוטין. זה היה ההתקף הראשון והיחיד שלו בחייו הקצרים-24. כמובן שהתקף זה בא בעקבות צריכה מוגברת של מריחואנה. השאלה שלי היא, קודם כל האם השנתיים השקטות הללו ונטולות כל סימנים לפסיכוזה הן ערובה לבריאותו הנפשית? האם עליו להמנע מאלכוהול(לדעתי כן הוא חושב שאין כל קשר)? מהי הדרך הטובה ביותר להבטיח את בריאותו הנפשית? האם עליו להמנע מדבר מה? אשמח לידיעה בנושא. תודה רבה!!

ברור לו שקיים קשר והוא מגנה בכל דרך את הצריכה שלו בעבר! הוא מודע לכך שהקנאביס העיר איזשהו גן רדום או השפיע בדרך נוראית על המוח שלו. אני אחדד את השאלה, אם ההתקף הפסיכוטי הגיע בעקבות שנה של צריכת סמים מסיבית, וכיום מלבד אלכוהול(וגם במידה יש לציין) הוא לא נוגע בדבר, האם שנתיים הן פרק זמן ארוך מספיק בשביל לקבל תמונת מצב חיובית? האם קיימים אנשים שעוברים התקף פסיכוטי אחד בשל צריכת קנאביס, מחלמים ולא לוקים בהתקפים בשארית ימיהם? (העניין חשוב לי כי אני שוקלת להתחיל לצאת איתו ואני מפחדת ממה שעשוי להגיע בעתיד) חשוב לציין שהבחור יותר מבסדר, עובד ולומד ומתנהל בדיוק כמו שאר האדם ולמעלה מכך. מה נראה לך? יש סיכוי שזה היה חד פעמי? המון המון תודה,חוץ מפה אין איפה לשאול!

אודי שלום,המטפלת אמרה שאני מתישה אותה...זאת אומרת אני כותבת לה במייל שלא באמת אכפת לה ואמרתי לה שאני מרגישה ריחוק שהיא לא ממש איתי...וכל פעם אני בוחנת וכאילו "מאיימת" לעזוב אבל אף פעם לא עוזבת את הטיפול..אנו מתראות פעמיים בשבוע ואני עכשיו משתדלת לא ליצור קשר בין הפגישות וזה קשה...בפגישה האחרונה נפתח משהו..ספרתי על הרגשות שלי הקשים ובאמצע קמתי ויצאתי בוכה מהחדר, היא באה בעקבותיי וחיבקה אותי למחרת בבקר התקשרתי לומר שאני כאילו מרחפת ומרגישה הקלה ואמרתי שאני מאמינה לה...ועכשיו פתאום שוב קשה לי אבל זה תמיד קורה אחרי שנפתח משהו למרות שהנטל פתאום מתחלק עם עוד מישהוא...כרגע היא חושבת שהכל בסדר כאילו בזה שספרתי יש הקלה...לא שאין הקלה אבל שוב צריכה מישהוא שיתן כתף..ואני הרי מתישה אותה...אז החלטתי לחכות לפגישה...האם יתכן שכשנפתח משהו כואב ובוכים וכאילו זהו...זה באמת לא זהו? זה לא נגמר בזה שספרתי לה? ונדמה כאילו היא חושבת שעכשיו ממש הוקל לי וזה לא ממש נכון...עכשיו מתקשה לבד...רציתי לדעת מה עושים אחרי שכבר היא יודעת שאני כזאת?והאם מרגישים הקלה אחרי שנפתחים? כי אין הקלה כרגע..מתי תגיע ההקלה? מתחילה להאמין בה ובכל זאת משהו מפחיד ומאיים...מדוע?

אודי, מתגעגעת... למרות הבלאגן האדיר שהרגשתי כאן בפורום בחודש החגים.. אפשר /מותר לשבת על ידך ? במבי.

שנים שאני חי בין שני עולמות מקוטבים ומנוגדים, עולם 1 של ילד/נער/בחור מצליח שמח ובוגר ועולם שני של טראומות, כאב, סבל וכתוצאה מזה גם חרדות. הורי התגרשו כשהייתי קצת פחות מ-4, בתהליך כואב ואלים מאוד מצד אבי (מאז נותק עימו הקשר והוא סירב בתוקף לתמוך בנו). בגיל 8 עברתי התעללות מינית מצד קרוב משפחה אחר, אחרי שנה במקום שבו נולדתי החלה מלחמת אזרחים עקובה מדם, באותו שלב אמא שלי נכנסה לדיכאון והיו לה קשיים בתפקוד היום יומי, בעוד שהתא המשפחתי הכיל רק אותה אותי ואת אחי הקטן. בלית ברירה נאלצתי לקחת יותר ויותר אחריות על המשפחה, תפקיד זה רק התעצם (בגיל 10) כשעלינו לארץ. מצאנו את עצמנו חיים בשכונה הכי קשה בעיר הכי מקוללת בישראל, אמא סבלה מקשיי קליטה עצומים שרק הוסיפו למצבה הנפשי הגרוע... ככה שבגיל 10 וקצת הייתי מקבל החלטות עבור כל המשפחה כמו איפה לקנות דירה וכו', תמיד הייתי צריך להיות שם לצד אמא, אפילו בתור סוג של פסיכולוג, אני יודע בודאות שאם לא הייתי שם לידה היא לא הייתה מחזיקה מעמד (בכל המובנים!). בשכונה שבה גרתי כמעט אף אחד לא הוציא תעודת בגרות רבים נפלו לפשע וסמים. היום כשאני מודע למצבי אז אינני יודע איך לכל הרוחות החזקתי מעמד, אבל בעולם האחר שלי תמיד הייתי ילד מצטיין, אהוב ומקובל חברתית, בבית הספר, ובתיכון, התגייסתי ליחידה מאוד מוערכת, סיימתי תואר באוניברסיטה והיום אני התחלתי לימודים מתקדמים באחד מהאוניברסיטאות הטובות בעולם. כביכול סיום טוב ויפה לסיפור קשה, אלא שבשנים האחרונות אני מרגיש שכל אותן הטראומות והקשיים שהדחקתי בעזרת הישגיות חסרת פשרות במשך שנים ארוכות מתחילות לצאת החוצה. אני מרגיש שעולמי הפנימי מתחיל להתמוטט, כי איננו יכול להכיל יותר את כל המוגלה והזוהמה שהצטברה בפנים. הייתי פעמיים בטיפול, היום בדיאבד אני מבין שלא יכולתי לדבר איתם על הקשיים העמוקים שלי ולכן הייתי מסיים טיפול בתירוץ זה או אחר, ניסיתי לכתוב, אבל גם פה אני נתקע במחסום רגשי. אני מניח שהקשיים שלי מתבטאים באופן הכי קיצוני בזוגיות.... אף פעם לא הייתי בקשר זוגי יציב ומתמשך מעבר לחודש חודשיים. כשהייתי לבד, הייתי נחנק מהבדידות, כשהייתי בקשר החרדות מכך שאני בקשר היו גוברות עליי. לכן חוץ ממספר ביקורים (שהיו בכלל לא נעימים) אצל נערות ליווי אף פעם לא קיימתי יחסי מין. בפעם ראשונה עם חברה התנסיתי לפני מספר חודשים, ומבחינתי זו הייתה חוויה מאוד קשה, לא נהנתי בכלל, ורב הזמן היו לי בעיות בחדירה/זקפה, החרדות שוב הכריעו אותי ונפרדתי ממנה. כיום שאני חי ולומד בחו"ל אני מתחיל לחשוב שאולי לבד מהסיבות האובייקטיביות שלי לבחור ללמוד כאן, פשוט רציתי לברוח מכל הצרות שלי, ובכלל מכל העולם שהכרתי עד עתה, הבעיה היא שמחשבה זו בתוספת סיום של מערכת היחסים האחרונה שלי, פשוט פרמו לחלוטין את כל התפרים שבהם החזקתי את כל הכאב שלי. אני במדינה זרה ואינני יודע איך להתמודד עם כל סערת הנפש שנפלה עליי

רציתי להגיד לך שאתה לא לבד... רבות מאיתנו בפורום הזה, ובשני, מצליחות מאוד בפן אחד של חיינו, ופגועות מאוד בפן שני... מהנסיון שלי טיפול באמת יכול לעזור. זה תהליך ארוך, קשה, מכאיב ואפילו בלתי נסבל, אבל אין ממש ברירה, כי העולם הזה שבנית מתחיל לדלוף. בטיפול לאט לאט נותנים גם לטראומות בחייך מקום ומנסים ליצור אינטגרציה של שני הקטבים שהזכרת. בהמון ארצות, בטח בארה"ב או באנגליה, ניתן למצוא פסיכולוגים ישראלים שמטפלים בעברית...המלצתי היא לך על זה. בהצלחה

שלום ד"ר גליקסמן... אני בן 23 בשנתיים האחרונות הייתי שרוי במצב של סטרס כמעט באופן קבוע עקב לחצים שונים בעיקר בתחום הזוגיות, לפני שנה התחילו לי בעיות בשתן, בהתחלה היה מדובר בשתן מפוצל וחלש עם טפטוף בסוף ההשתנה, ולאט לאט המצב הלך והתדרדר, נוספה תכיפות ודחיפות במתן שתן, הרגשת חוסר התרוקנות, קימה מרובה בלילה להשתין. עברתי בירור מקיף שכלל בדיקות ציסטוגרפיה וציסטוסקופיה, אולטרסאונד של דרכי השתן, בדיקות דם, שתן, תרביות. ועדיין ללא שום אבחנה, כל הבדיקות יצאו תקינות. גם כדורים שנתנו לי לא עזרו, חוסמי אלפא למינהם וכדורים כמו ויסקר ודוטרסיטול... כיום המצב הוא פשוט בלתי נסבל, התיפקוד שלי נפגע בצורה קשה, אני לא יכול לעבוד עקב המצב הזה, אני כמעט ולא ישן בלילה עקב הרגשה קבועה של לחץ לעשות פיפי. אני מרגיש נורא מבחינה פיזית, ומרגיש שהמצב הנפשי שלי הולך ומתערער. כדור שכן עזר לי במידה מועטה היה "אלטרול" שההתוויה העיקרית שלו היא לטיפול בדיכאון ובחרדה אך הוא גם יעיל נגד שלל כאבים כרוניים. לקחתי את הכדור במשך 3 שבועות והפסקתי לאחר מכן עקב בדיקה שהייתי צריך לעבור. יום אחרי שהפסקתי לנטול את הכדור חל שינוי משמעותי בהרגשה שלי, התכיפות בשתן ירדה והזרם שתן התחזק ולראשונה מזה הרבה זמן הרגשתי "מרוקן". השיפור המשיך שבוע וחצי בערך ועכשיו שוב אני מרגיש שהמצב חוזר לקדמותו כלומר מחמיר. המקרה הזה גרם קרה לי לחשוב שאולי בעצם מקור הבעיה הוא נפשי ושכל המצב הזה נגרם לי עקב לחץ ומתח מתמשכים. רציתי לשאול אותך קודם כל אם הסברה שלי הגיונית? האם נתקלת פעם במקרה דומה? האם כדורים אנטי דיכאוניים ושיטות טיפול כמו ביופידבק יכולות להועיל לי??? אני פשוט כבר אובד עצות אשמח לשמוע את דעתך המקצועית תודה

שלום רונן אכן מתאור הבעייה והעובדה שתרופת האלטרול עזרה מעט, יתכן מאד שאתה נמצא במצב של מתח מצטבר עם סוג מסויים של חרדה. חשוב בכל זאת לבצע הערכה מקצועית מחודשת לצורך בניית תכנית טיפולית בהתאם. טיפול קוגניטיבי התנהגותי + ביופידבק יכולים לדעתי לעזור לך. במידה ותחליט אשמח לבדוק אפשרויות של עזרה. ניתן ליצור עימי קשר באמצעות האתר www/gliksman.co.il תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

אודי שלום, שמעתי על הסדרה שהייתה "בטיפול" עם אסי דיין. האם הסדרה מראה טיפול אמיתי ממש כמו כמו אופי טיפול בחיינו האמיתיים? האם אתה ממליץ לצפות בכך?עוד אשמח לדעת מהי דעתך המקצועית על כך שחלק מזמן כל פגישה מוקדש להרפייה ודמיון מודרך. שאלה נוספת שמעניינת אותי, מהי החשיבות בטיפול של קריאה בשם? (ז"א שהמטפל פונה למטופל בשמו הפרטי ולהיפך, או היעדר שימוש בשם? ) האם יש לכך משמעות? אשמח לתשובתך בהקדם. תודה רבה, אילה

שלום אנשים בוגרים לומדים לומר שלום, הם כורתים ברית של פיוס עם כעסים עם התשוקה להיצמד לכל אורכם את רעבונם בולעים. הם משתדלים להיות עם רגשות ביחסי שלום שלום, הם אומרים מילים כמו שלום כמו כלום, וגם כמו אני כמו אתה כמו מוות אולם כשהלבבות הולכים הרחק בין לבין מתחת או בתוך חוטי ברזל, הולכים ומתלפפים, הולכים ונמתחים, לאט לאט - - אנשים בוגרים מתפרדים ולומדים ששלום זו המילה ומתחתיה ובין לבין ובתוכה - - הצילו, בבקשה ):

לא רוצה מילים יותר לא רוצה שילכו יותר לא רוצה כאב יותר רוצה חיבוק צריכה חיבוק השיר שלי, כתבתי אותו אתמול ( אם אפשר לקרוא לזבל הזה שיר)

שלום.האם יש גוף שמעבר לשיחות טיפול גם מסייע בדרכים שונות בהכוונה לתעסוקה.אני חש שכל השיחות שנהלתי עד היום לא פתרו כלום.את כל שקורה לי בהווה כולם מנתחים בצדק כתולדה של העבר.אני מתקשה במציאת סוג הטיפול שנחוץ לי.

שלום רב, בתי בת השלוש נגמלה מחיתולים לפני כארבעה חודשים. מזה כשנה וחצי מנסה לעצור יציאת צואה (גם כשהיה חיתול) ונותנת לבסוף צואה לאחר 3-4 ימים תוך צרחות כאב. שמנו לב שבעת רצון לתת צואה היא נעמדת כאשר הרגליים והידיים באקסטנציה מתוחות וכל הגוף ברמת מתח מאוד גבוהה. מתן מרככי צואה על ידי רופאים לא עזר ופסיכולוגית ילדים המליצה ללמד אותה הרפייה על מנת להקל על הצואה לצאת ולשפר את התדירות. האם ביופידבק מתאים לבעיה זו ולגיל זה? ליאת

שלום רב לך ליאת בהמשך לשאלתך להלן תגובתי 1 . יש להתיעץ עם רופא הילדים.באשר לסיבות אפשריות של התופעה ונסיון לפתור אותה. 2 . שיטת הביופידבק אינה מתאימה לגילאים כה צעירים. תודה על פנייתך אשמח להתעדכן בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן www.gliksman.co.il

שלום. בת 21.סטודנטית(התחלתי ממש לפני כמה ימים) מאז ומתמיד היה לי קשה עם עצמי..הייתי חסרת ביטחון ביחס לעצמי, אך בהסתכלות לאחור -בשנים היותר מוקדמות היה לי יותר פשוט מכל הבחינות.. גם אם לא הייתי הכי מקובלת, היה לי בסדר עם החברות ודי בסדר עם המשפחה ובעיקר לא חפרתי בעצמי ולא הייתי ככ מתוסבכת..בשנים האחרונות גיליתי שיש לי סוג של חרדה חברתית שמתבטאת בעיקר בפחד קהל- וכל זה יושב על הנקודה שאני לא אוהבת את עצמי, אני ביקורתית ושיפוטית..לאחרונה(שנה אחרונה..) הייתי בסוג של טיפול cbt, שם היה נסיון לעבוד על מחשבות שליליות(לא הרבה מפגשים- ולא באמת מקצועי) ..אולי ישנו שיפור במשהוא..אבל העניין הוא שבחודשים האחרונים אני מבינה שהכל הרבה יותר עמוק מזה, אני חייה בתחושה שלא אוהבים אותי- לא המשפחה שלי, ולא חברות שלי או אנשים מסביב- אפילו ליד החברות היותר קרובות אני לא נותנת לעצמי- להיות עצמי..אני הרבה פעמים מתנהגת בצורה מסויימת כדי שימשיכו לאהוב אותי..בזמן האחרון אני בוכה המון- מרגישה שנשבר לי מהקטע הזה- אני פשוט מרגישה שאף אחד מסביב לא אוהב אותי- אני גם כנראה משדרת את זה, ובאמת הרבה אנשים סביבי כנראה קולטים את זה מהשניה הראשונה ומתרחקים ממני..גם עם ההורים שלי, בעיקר עם אמא שלי קשה לי מאוד- אני מרגישה שהיא לא מעריכה אותי, לא מפרגנת לי ולא נדיבה כלפי(היה דיבור ביננו אך אני לא רואה שיפור בעניין הזה..)אחותי בת 13 מתעללת בי נפשית(כולה בת 13)- לא מפסיקה להגיד עלי דברים שליליים עד שאני מרגישה שאני לא יכולה לשאת את זה..ובאופן כללי אני מרגישה שאני בינונית- לא ניראת משהוא, לא מבריקה בלימודים..לא בעלת חוש הומור,,לא יותר מידי כשרונית בתחומים אחרים,,לא חכמה כ"כ למען האמת..וכל זה גם מפריע לי מאוד...כמו שאתה בטח שם לב, כרגע אני לא מרגישה שמחה כלל, או יותר נכון מרגישה ממש ממש רע- האם אתה חושב שכאשר אקבל את עצמי ואוהב את עצמי כמו איך שאני יהיה לי הרבה יותר קל בתחומים שהזכרתי?? מה אתה מציע? אני מודעת לכך שערבבתי כרגע בין הרבה דברים, וסליחה על ה"מגילה "ועל הבילבול בדברי-אבל אני חייבת שמשהוא יקשיב לי ויעודד אותי כרגע! תודה רבה!

הלימודים התחילו בסדר- יש חבר'ה נחמדים..אם כי כמו שאמרתי אני חוששת שלאט לאט אני מרחיקה- גם את מי שאני מעוניינת בקרבתו! איך להימנע מכך? , על מה לחשוב?!??האמת אני די לחוצה כי אני מרגישה שהולך להיות מאוד אינטנסיבי ואני לא כ"כ טובה בהתמודדות עם לחץ(למרות שהיו פעמים יותר טובים- לדוג' הפסיכומטרי השני..הצלחתי פחות או יותר להרגיע את עצמי וזה טוב- ב"ה..)..מעבר לכך- כל עניין הפרזנטציות מדאיג אותי, קשה לי מאוד לעמוד ולדבר מול קהל- אפילו קהל קטן- ואני לא מוכנה שהדבר הזה ינהל לי את החיים ולא מוכנה להתחיל לדאוג ולחשוש מזה! אני מאוד רוצה להתגבר על העניין הזה - מה אתה מציע?(במידה ואין לי עכשיו ככ זמן לטיפול..איך אני יכולה לעזור לעצמי?)..אשמח לטיפים! עוד דבר שמפריע לי- והחלטתי להיחשף כאן- למרות שלא נעים לי- כלפי חוץ אני בחורה נאה- הבעיה העיקרית עם הגוף שלי(שמאוד משפיעה לי על הביטחון העצמי) היא שאני ממש שטוחת חזה- כמעט לחלוטין(!!!) וכבר לא מעט שנים שאני הולכת עם חזיה מרופדת- וכל העניין הזה גורם לי להרגיש שקרנית, -ביחס לסתם אנשים סביבי פחות, אך כשאני יוצאת עם משהוא- יותר, ואני חוששת שהתרמית תתגלה(לא צריך להרחיב מתי)-עלי לציין שאני בחורה דתיה..אז למרות שלא היה לי ממש חבר-כשיהיה-תיהיה נגיעה רק אחרי החתונה-ואני לא רוצה שבעלי לעתיד יחשוב על הגוף שלי דבר מסויים ויגלה דבר אחר(נשמע הגיוני?), כמובן שאני יודעת שמי שיאהב אותי יצטרך לקבל אותי עם הגוף שלי..אבל עדיין- אני עובדת עצות בעניין הזה- וזה כשלעצמו גורם לי להרבה הרבה עוגמת נפש! לגבי השם שבחרתי זה באמת סתם ולא אומר עלי כלום(סתם לא אוהבת לרשום שם בדוי ..)..איך רואים שאתה פסיכולוג..(:..שוב תודה רבה לך!

שלום רב, אני מחפשת פסיכולוגית (ספציפית אישה) בשביל אמא שלי , אמי חייה בצל אלימות פיזית ומילולית 25 שנה מצד אבי, כיום אחרי אירוע אלימות נוסף,היא מעוניינת לעשות את הצעד ולהתגרש,אך היא איננה חזקה מספיק אני מחפשת פסיכולוגית שתוכל לעזור לה להתחזק ולבנות את עצמה מחדש בגיל 41 אשמח לקבל המלצות על מפסיכולוגית שכבר טיפלה בעבר במקרים דומים. במקרה ולא ניתן לפרסם שמות בפורום אז אני מוסיפה את המייל שלי [email protected] תודה מראש

ד"ר גליקסמן שלום רב, שלוש שאלות בבקשה : 1. האם קיימת אפשרות לביופידבק לילדה בגיל 7? 2. האם ניתן לטפל בלחץ תמידי וחרדה באמצעות ביופידבק . היכן ניתן להגיע למטפל מצויין באזור חדרה ? 3. האם בגין טיפולים אלה קיימת אפשרות החזר מקופת החולים ? בברכה

שלום רב לך ליאת בהמשך לשאלתך להלן תגובתי 1 .אכן ניתן לטפל בילדה בת 7 באמצעות שיטת הביופידבק , כמובן חשוב מאד כי הטיפול יתבצע על ידי איש מקצוע בעל הכשרה ונסיון בתחום הביופידבק ועבודה עם ילדים.חשוב שיהיה שיתוף פעולה ותיווצר כימיה טובה בין המטפל/ת והילדה. 2 .ניתן כמובן ללמד את ביתך להתמודד עם מצבי לחץ ומצחים באמצעות השיטה. 3 . איני יכול להמליץ לך על מטפל מצויין ומתאים באיזור חדרה, למרות זאת מגיעים אלי לטיפול מכל רחבי הארץ. 4 ניתן לקבל הטיפול במסגרות המרפאות לרפואה משלימה של קופות החולים אך אין ודאות כי למטפל/ת בקופה ישנם הכישורים המתאימים לטיפול בביתך. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן www.gliksman.co.il 0546670570

שיר.. כבר הרבה זמן שאני קוראת אותך ורוצה מאוד לכתוב לך לשתף אותך במחשבותי עליך. מלב אל לב. וזה יהיה ישיר וכנה. את בטוחה שאת רוצה ויכולה לשמוע אותי? אני חייבת לזעוק את הכאב שלך. הוא חסר גבולות. את יוצרת לעצמך את המציאות בה את מאמינה. את מיישמת את האמונה שלך כי את מפלצת ועובדת קשה מאוד להוכיח לך ולאחרים כי זוהי אכן אמת. אני הכרתי ומכירה שיר רגישה וכואבת. רגישה מאוד מאוד מאוד. וכואבת מאוד מאוד מאוד מאוד.. שיר שעברה כל כך הרבה וכל כך קשה לה לסמוך על אנשים אחרים כדי שתוכל לעבד רגשית תכניה. כי פגעו בה עמוק ואף אחד לא שמר עליה.. לכן שיר רק יודעת לשמור הכל לבד בבטן וזה עוד יותר חוסם לה את האוויר לכן היא רצה לפגוע בעצמה כי אין לה אויר והיא לא מסוגלת לחיות עם הכאב הזה. לכן שיר מספר לנו כבר הרבה זמן כי היא רוצה למות כי היא רוצה שהכאב יפסק. ומה שהכי כואב זה - שהמשאלה האמיתית של שיר היא לא למות כי אם להיגאל מהייסורים אותם היא חווה כל רגע בחייה..!!!!!!!!!!!!!! שיר מבקשת להצליח לנשום. היא לא באמת מבקשת למות. את יקרה לליבי. ואני אפילו לא אנסה להוכיח לך את זה. בשום דרך. את תדעי את מה שאת רוצה לדעת דרך דיבורי ליבי. את תאמיני במה שתבחרי להאמין. את חייבת לקחת תרופות. זה ירחיק אותך קצת מעוצמות הרגשות ויתן לך מרחב פעולה ונשימה. וכמובן, מי כמוני יודעת מבינה ומזדהה... עד כמה ההתנגדות ללקיחת תרופות עצומה כאשר מפחדים כי היא תיקח לנו את כל ההגנות שלנו.. וזה מפחיד. מאוד וכל כך. אבל את חייבת אויר ח י י ב ת . אל תזרקי 7 שנים לפח. מה שקרה לך איתה השבוע לא קרה סתם. לפעמים מהמקומות האלו גדלים הכי הרבה. את זועקת לעזרה וחייבת לתת למטפלים לעזור לך. ~נילי~

שיר, קראתי את הודעותייך כמה פעמים ברצף. כל כך הייתי שם, כל-כך מגיעה לשם לעיתים... את לא יודעת ומעולם לא חשפתי כאן בפורום ואני די חוששת מכך, אבל שיר, אני מורכבת לא פחות , ומכירה פ"ע על בוריה. אבל הנה, כבר שנה שאינני שם... שנה (!) נותרו רק צלקות חיוורות זועקות על כאב שהיה ועודנו... גם אותי "העיפו" והחזירו וחוזר חלילה. וגם אני בוכה ומבכה את חיי וכועסת וכעסתי על שנולדתי ועל לא עוול בכפי שילמתי מחיר כבד. ועודני, עודני משלמת. בשעות עבודה שאינן נגמרות כדי לממן לי טיפול, ברצון הלא נגמר לאהבה הורית , בשעות של ויכוחים וחוסר אמונה שאכפת. אבל שיר, שיר שיר!! אני כמעט מתחננת- אל תרפי!! אל!! חיים שכאלה- אינן מחיר מחוייב המציאות!! גם אני לקחתי טיפול תרופתי, וקמתי בבוקר אחרי חודשיים כשאני מסוגלת לזמזם שיר. כואבת עדיין, אבל המפלצת שבתוכי (וגם אני קראתי לעצמי כך) קטנה. פיסלתי לא מזמן מפלצת קטנה בחיימר וקראתי לה "מיניפלצת" והיא שם, בחדרה של המטפלת שלי... עומדת איתנה . לפעמים גדלה בתוכי אבל יש אור בקצה המנהרה. לא תמיד, נכון. יש ימים קשים, אבל כבר לא כ-ל הזמן רק רע. כבר יש קצת טוב. והטוב גדל כל פעם. חיי אינם מלאים בטוב, אבל אני כבר מסוגלת לעבוד רציף. ללמוד... והכי חשוב- לא לפגוע. מתבוננת בגופי , וכואבת.. צלקות של כאב... תני לה כמה ימים. פני אליה שוב. תילחמו יחד. היא הוכיחה לאורך השנים שאכפת לה וזה שיר, זה מה שחשוב. גם אני רבה עם המטפלת שלי אינספור פעמים. רק אתמול יצאתי בבכי מר על שלא הבינה אותי ופרצתי בבכי כשאני יוצאת משם. וכאב.. כואב עד טירוף. ובכל זאת, יום חדש היום. אני רוצה לחיות את חיי באופן הכי טוב שאוכל. אני מבקשת ממך, מבקשת- תני לעצמך עוד צ'אנס. את לא מפלצת. את ילדה קטנה ואבודה שרוצה חיבוק חם. מחבקת אותך בכל כוחי, בכל ליבי ונשמתי. וזולגת לי דמעה חוצפנית על כאבך שלך שלא נשמע בזמן. ועכשיו את משלמת עליו מחיר כפול. בבקשה, עדכני אותנו. חושבת עלייך ... ליאורי

ליאורי, כתבתי לך תגובה וממש לפני שסיימתי הוא פשוט העיף אותי.. אז מנסה לשחזר, רק שהיכולת קצת פחתה.. אבל משתדלת.. סליחה על זה.. אני רוצה להתוודות.. קראתי את התגובות שלך של נילי ושל ח' כבר אתמול.. אבל.. לקח לי זמן לעכל ולהיות מסוגלת להגיב. מודה שגם היום עוד קצת קשה לי. זה קצת הפתיע אותי שכתבתם.. חשבתי שזה לא ממש מעניין, שכבר נמאס ממני, שאני מעיקה, שאני תופסת יותר מידי מקום ואפילו גונבת מקום של אחרים. אני מעריכה אותך מאוד על שכתבת את הדברים למרות שלא ממש נחשפת לפני כן, ואני עוד יותר מעריכה אותך על שהפסקת לפגוע בעצמך ושמרת עלייך כל הזמן הזה. לפעמים אני חושבת לעצמי.. הלוואי שהיה בי את הכח להפסיק, הלוואי והייתי מסוגלת לקחת תרופות, הלוואי והייתי קצת פחות שונאת את עצמי, רק קצת, ואז אולי גם הייתי יכולה לעזור לעצמי קצת יותר.. אבל.. מחר אמורה להיות פגישה, או שלא.. התקשרתי היום והשארתי לה הודעה שאני ממש מרגישה מעורערת ושאני לא יודעת מה לעשות. שאני מפחדת.. ואני כל כך, כל כך מפחדת.. מהכל.. מרגישה ילדה קטנה, אבל ממש.. ובדיוק שם התחיל, כנראה, כל הבלגן.. לי היה טוב עם החום, היחס והאהבה שהיא נתנה לי.. ולה זה לא הספיק, היא רצתה שאגדל.. היא רוצה שאגדל.. ואני טוב לי במקום שהיינו בו.. היה טוב לי לקבל את כל שנתנה לי ולא קבלתי כשהייתי ילדה.. זה הספיק לי.. ואז התחילו הבלגנים הקטנים.. עד הפגישה האחרונה שהיא פשוט אמרה -זהו. אני מפחדת ללכת מחר, אני גם מפחדת לא ללכת. אני מפחדת ממה שמרגיש לי וממה שאני יודעת ולא יודעת, גם ממה שאני חושבת. אני פשוט באיבוד אחד גדול. לא יודעת מה יהיה, מקווה שהיא תיצור קשר ואולי זה קצת יקל על ההחלטה מה לעשות מחר. מקווה שהיא לא כל כך תכעס עלי ותשנא אותי על דברים שאמרתי, שאני חושבת, מרגישה, על מי ומה שאני. לא יודעת כבר כלום תודה על התגובה והמילים שיר

נילי, ישיר וכנה זה הכי חשוב, ואני תמיד רוצה ויכולה לשמוע אותך. חשבתי שדווקא את מכולם ראית והרגשת את המפלצת. הכל כל כך כואב וכל כך קשה. וכן, קשה גם לנשום. כמעט היתה לנו פגישה עם פסיכיאטרית, אבל רק כמעט. יצרתי קשר לקבוע לנו פגישה, היא היתה אמורה לבוא איתי. אבל אז בא הפיצוץ, ו.. זהו. את יכולה להאמין לי שאני לא רוצה לפגוע בעצמי? שאני שונאת את זה, שנמאס לי מזה. אבל לא תמיד אני מצליחה. וכשקורה משהו איתה, זה רק מפיל יותר. בשניות המפלצת יוצאת והשליטה כבר לא ממש אצלי.. אני יודעת שצריכה עזרה, אני רק לא יודעת אם זה עוד אפשרי. תודה יקרה, התגובה שלך לא נלקחת כמובן מאליו. תודה אני

מצטרפת לרגע לעץ שנפתח עבורך לחבק אותך.. קוראת אותך כבר המון המון זמן כאן, ובוכה בשקט. אךך כמה כאב. כמה תסכול ואכזבה . כמהה..?.. כמה סבל ..יקרה.. וכמה זמן עד שפצעים מגלידים?.. אוי שיר יקירתי , מקווה שתוכלו את והיא יחד לעבור את המכשולים הללו , מקווה שלא תוותרי לך .. ושתצאי מחוזקת יותר מהשברים הללו . אני יודעת שהיא לא תוותר.. אני רוצה להאמין לפחות .. אני זוכרת שיש לצדך שותפה מאוד מיטיבה ועברתם ככ הרבה עד היום.. ולמרות הטלטלות והזעזועים הביחד הטיפולי היווה משענת עבורך. ויש תקופות גם כאלה .של משברים .ולפעמים זה מרגיש אינסופי מוחלט .. ולפעמים , הכל נצבע בבלבול וכאב וב"די נמאס ".. שוברים את הכלים , אבל .. אבל שיר, צריך גם לדעת מתי לקחת אויר .. לנשום.. גם קצת לבד.. כמו עכשיו .. צריך להסתכל על המצב קצת מלמעלה , יודעת שזה מרגיש נורא דבוק בך.. הכל כמו זפת שלא ניתן להוריד .. אני מקווה שיר יקרה שתצליחי לשחרר קצת, להרפות .. לחזור .. ולנסות .. עוד קצת לנסות .. אני מכירה את זה על עצמי . מקווה שיודעת - שהמילים שלי אלייך לא תלושות מהמציאות. מחזיקה אצבעות עבורך לימים שקטים יותר . תמשיכי לשתף.את לא לבד.. שלך , שרית

שרית יקרה, יודעת שאת יודעת.. יודעת שאת מכירה.. לצערי.. הייתי מעדיפה שלא תעברי את הדברים האלה.. אבל... את יודעת, תמיד כשנמצאת בתוך המשבר הוא נראה איום ומאיים, קשה ובלתי ניתן לפתרון, הכל רק שחור, רק מתיש, רק כשלון אחד גדול שלי. היא דברה איתי הרבה בימים האלה, מבינה את החששות והפחדים שלי, את הקשיים שלי. ואני מבינה את המקום שלה, הפחד שלה מהנסיונות האובדניים שלי והרצון שיהיה טוב יותר. נראה שלאט לאט איכשהו אנחנו מנסות להגיע לאיזשהו מקום שיאפשר להמשיך.. לא יודעת מה יהיה, יודעת שמתה מפחד, יודעת שמפחדת מכשלון, יודעת שאין ברירה אלא לנסות.. מה כבר יכול להיות, הא?.. מקסימום נחזור לאותו מקום?.. נכון שיהיה כאב מטורף ועוד דברים קשים, אבל הם קיימים בכל מקרה, לא?.. תודה על המילים החשובות והיקרות.. שיר

שלום, קראתי בכל מיני מקומות שניתן לשפר קוצר ראיה ע"י טיפול ביופידבק. שאלתי עד כמה אפקטיבי הטיפול. תודה.

שלום רב לך רון אכן ניסו להביא ארצה לפני מספר שנים ארצה האמור לשפר את יכולת הראיה במקרים מסויימים בלבד. לצערי הרב השימוש במכשור לא הוכח כאפקטיבי , השאלה היא באיזו בעיית ראיה מדובר. קימים אנישי מקצוע טובים בתחום שיפור בעיות ראייה על ידי תירגולים שונים . אשמח לקבל ולתת יותר פרטים תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן www/gliksman.co.il

היא ראיה מרחוק. אני מרכיב משקפיים כבר 10 שנים וכיום המספר הוא 2. אשמח לקבל פרטים לגבי טיפול מתאים

הקושי הולך וגובר אפשר להיות כאן מעט מושגחת כי..... פוחדת מעצמי

מקווה שלא תשכח אותי, מחכה מיום חמישי..

האם אפשרי ומותר לחגוג למטפלת(פסיכולוגית) יום הולדת?ולהביא לה מתנה?

שלום רב! האם מותר לתת למטפל או מטפלת(פסיכולוג או פסיכולוגית ) מתנה? איזה מתנה?אני מתכוון למתנה ככה סתם, בלי קשר לסיום או פרידה? ולרגל פרידה? האם אפשר לבקש ולקבל חיבוק מהפסיכולוג(או פסיכולוגית=זכר או נקבה)? ולרגל פרידה וסיום????או מגע?לחיצת יד?

זה כנראה באמת נגמר. היא העיפה אותי מהטיפול. כמעט שבע שנים יחד. ואתמול זה נגמר בעשר דקות. ככה מסיימים טיפול? ועוד אחד שנמשך שנים? איך אני אמורה להרגיש אם אתמול היא עשתה את כל מה שהיא מנסה ללמד אותי לא לעשות? לא רציתי ללכת אתמול, ידעתי שתהיה פגישה קשה והשארתי לה הודעה שעדיף שלא נפגש. אבל כמו תמיד היא השאירה לי הודעה שזה כן נכון להיפגש ושהיא תחכה לי. אז הלכתי. בטיפשותי הרבה הלכתי. ואז היא שאלה, אם אני באמת מאמינה שלא אכפת לה ממני ושהיא עושה איתי מאבקי כח. ואני שתקתי. כי באמת הרגשתי כל השבוע הזה שלא אכפת לה ועם כל מה שקרה בזמן האחרון, גם הרגשתי שיש לא מעט מאבקי כח. ואז היא אמרה שאו שאני אומרת שזה רק משהו שהוא לא באמת אלא רק מרגיש לי ושאני מסוגלת לקחת מזה מרחק ואז נוכל לעבוד. או שאם אני באמת חושבת שלא אכפת לה ממני וכו', אז אין טעם להמשיך ו- זהו. ככה היא אמרה. זהו. אז היה -זהו. היא כמובן אמרה שאני חייבת עזרה, אפילו תרופתית. אבל זה לא יהיה איתה. וזהו. והיא פתחה את הדלת ואני הלכתי. ככה אחרי עשר דקות של פגישה בשבוע הכי קשה שהיה לי. אלפי פעמים הגשתי לה על מגש של כסף אינספור אפשרויות להעיף אותי. אבל היא בחרה בשבוע שבו סף הרגישות והפגיעות שלי היו מהגבוהים ביותר. שבוע בו הבדידות היתה קשה ומורגשת מאוד. שבוע בו לא האמנתי לכל העולם ואשתו. והיא ידעה את כל אלה. ידעה ובכל זאת הציבה לי מין אולטימטום שכזה. פתאום היא זאת שמכניסה אותנו לפינה. פינה שהיא תמיד כועסת עלי שאני מכניסה אותנו. פתאום היא זאת שיש לה רק שחור ולבן ואין לה אפשרויות נוספות. פתאום זאת היא שמעיפה אותי מהטיפול. היא פשוט העיפה אותי. אחרי כמעט שבע שנים ביחד. ככה בתוך עשר דקות. פשוט העיפה אותי. אפילו שלום לא אמרנו. אף מילה. הדלת נפתחה ואני הלכתי. מה אני אמורה לעשות עכשיו? איך אני אמורה להרגיש? כי מלבד זה שהמפלצת תפסה כל מקום בתוכי, היא אתמול אישרה את כל מה שחשבתי במשך כל החיים שלי ובמשך שבע שנים היא ניסתה לשלול וללמד אותי אחרת. היא אישרה שאני מפלצת בלתי אפשרית. הפרעת אישיות גבולית שאף אחד לא מסוגל להתמודד איתה. שאף בן אדם נורמלי לא מסוגל להיות איתה בקשר, לסבול אותה, לטפל בה. אני מפלצת. ענקית. מפחידה. שכולם שונאים אותה. אפילו זאת שהצליחה לסבול אותה כמעט שבע שנים, אפילו היא הרימה ידיים. אני מקרה אבוד. לגמרי. מקרה אבוד. אף אחד אף פעם לא יוכל לטפל בי. לסבול אותי. להתמודד איתי. אף אחד בעולם לא יצליח. אני מפלצת אבודה. בלי שום עתיד. בלי שום דבר. מפלצת.

זהו.אין יותר.אם זאת לא היא אז אף אחד. נגמר לי מהכל. אחרי כתשע שנים של טיפול (כולל טיפול אחר קודם) אני מרימה ידיים. ואתה יודע מה אני חושבת אודי? שגם אם שברתי וריסקתי אותה וגם אם היא לא יכולה יותר להתמודד ולהכיל אותי, לפחות שהיה לה אומץ להגיד את הדברים ולא להפיל אותם כאילו על משהו שאני כן או לא אומרת. כי האמת היא שרק לפני שבוע אמרתי לה בפירוש שאני יודעת שאכפת לה ממני ושאני יקרה לה ושהיא באמת אוהבת אותי (כן, אני טיפשה ומטומטמת). אז היא יודעת שיש (היה) בי חלק כזה. לדרוש ממני להוציא את המילים האלה בכח בזמן שאני מרגישה אחרת לגמרי בגלל המצב הנפשי והפיז בו הייתי- זה לא פייר, ועוד יותר לא פייר להציב את זה כאולטימטום. אבל היא הפסיכולוגית, היא הכחמה, היא היודעת. אז אם מבחינתה זהו, אז זהו. אני כבר לא יכולה להכיל את הפתטיות שלי. שיהיה זהו. ואיך שאתמודד ומה שיקרה- שיקרה. אולי אחרי כל הבכי ונסיון התמודדות כושל עם זה שהעיפה אותי,אולי אז תבוא המנוחה.

ך מקווה לא לפספס אותך גם הערב.. אנ'לא יודעת מה עובר עליי.. רגע חזקה ורגע נופלת שדודה.. אז אולי הבנת?? לוקחת תרופות... לא יודעת אם זה הכרחי.. לא יודעת אם בכלל עוזר.. או מחמיר.. מטיפוס שתקן ומסוגר, איבדתי רסן לחלוטין! מפחיד איך מחוסרת שליטה על אופן הדיבור.. נכנסת ל"טרנס" מדברת בלי הפסקה ולא מגיעה לפואנטה.. ומביכה עצמי בפני אנשים.. וגם חושפת דברים ללא אבחנה בין טפל לעיקר ובין אנשים קרובים ואמינים לאנשים יחסית זרים.. מתייסרת אחר כך בחרטה ובכעס עצמי.. לא יודעת אם זה מהתרופה או מדפוסים של הרס עצמי... מה אתה חושב? מעייפת ומתעייפת וכל פעם תקווה נכזבת וייאוש שרק מעמיק.. תודה ולילה טוב

היי דוקטור! אני משתמש בפריזמה מזה כשבועיים, כתוב שיש בעיה עם אלכוהול.. הבעיה היא שזה חלק דומיננטי מאוד אצלנו בחבר'ה.. זה ממש לא בקטע של בריחה מהמציאות ע"י שתיה! זה עניין חברתי, משהו כמו פעם-פעמיים בחודש של שתייה (כוס וחצי וודקה). זה יחסר לי באופן רציני ביותר.. הבעיה היא שרשמו את זה כמו שרושמים אינסוף תופעות לוואי שקורות אחד למליון, או שזו ממש סכנה מוחשית? מה יכול לקרות? זה יכול "להתנגש" עם התרופה ולעשות נזק? אשמח אם תבהיר לי את העניין! אשמח גם להפניה למקומות רלוונטים באינטרנט. עוד דבר, הרוקח ייעץ לי לקחת וויטמין B שטוב למצבי חרדה (לטענתו..), מה דעתך בבנושא? תודה רבה! http://www.youtube.com/watch?v=Q5uKa1bDtsk&feature=related

שלום. לאחר שנים קשות בהן סבלתי מתופעות נפשיות ופיזיות שלא ביררתי את פשרן, התחלתי לאחרונה לעשות שיעורי-בית בעניין, גם בעזרת מומחים בתחום. עדיין אין יכולת להגדיר חד משמעית מה הבעיה העיקרית הגורמת לשלל הבעיות הנלוות (מאניה-דיפרסיה, חרדות וכו'). אך ברור לי מעיון בחומר שעקב מצבי לחץ ואי היכולת שלי להתמודד איתם כראוי, כמי שיש לו תפיסת מציאות דו-קוטבית (פסימית או אופורית), אני צריך ללמוד להתמודד עם התופעות הללו. גם קושי בקבלת החלטות עקב ההפרעה הדו-קוטבית והעקה שאני חש וחושש מפניה, מהווה גורם המקשה עוד יותר על ההתמודדות. קיבלתי מפסיכיאטר תרופה בשם למיקטל, שאני אמור להתחיל לקחת אך מעט חושש מזה. אני מאמין שאני יכול להתמודד עם זה ללא תרופות אם אדע מהי הדרך הנכונה להתמודדות עם הבעיה. דבר ראשון וקריטי הוא מצבי הלחץ. השאלה הנראית לי כחשובה ביותר היא מה עדיף במצב כזה: לנהל אורח חיים מורכב הדורש התמודדות יומיומית עם המציאות וכך ללמוד להסתגל ולהתמודד עמה. או, מאידך, להרגיע קצת עם קצב החיים ולצמצם ככל שניתן את הגורמים הפוטנציאלים למצבי לחץ. חשוב לי לציין שכאשר אני נכנס למצב של לחץ עד כדי חרדה ודחף אלים שאני משתלט עליו אבל גורם לי למצוקה נוראית, במצב כזה אני לא מסוגל להרגיע את עצמי במלים (כלומר לדבר לעצמי בהגיון), יתרה מכך, עצם זה שאני מנסה לדבר לעצמי רק מגביר עוד יותר את תחושת המצוקה שאני חש, ואני מרגיש שאני עומד להשתגע. האם התרופה למיקטל אמורה לסייע במצבים כאלו? איך עליי להתמודד במצב כזה כשאני נמצא בחברה (כשאני לבדי אז אני יכול למצוא משהו להסיח את הדעת ולהרגע, אך בחברה ובמיוחד בעבודה קשה לי מאוד כי אני לא יודע לאן לברוח). אשמח אם תשפוך אור על כך. תודה.

הרופא שמטפל בי עושה את זה חינם מתוך התחיישבות במצב הכלכלי שלי.אני לא יכולה להגביר את התכיפות כי זאת תהיה כבר חוצפה מצידי.היום דווקא כן הייתי אצלו כי אני בהיסטריה של היום הולדת שלפניי..40. זה גיל כזה שאמורים כבר לדעת במה אעבוד עד סוף חיי,למצוא בדחיפות את האיש של לידי שאוהב,יעזור ויתמוך.זה הזמןלשחרר את הבן לשרות עם כמה שפחות דאגות בקשר אלי ולא להכנס להיסטריה שנוצרת מהלבד................די..........גדול עלי..........

אודי כתבתי בעץ למטה כהמשך לדיבורינו. בנוסף לזה, רציתי לשאול. האם יכול להיות מצב שבו למטפל יש אינטרס לטפל במטופל מסוים? ויכול להיות ביטוי לזה שהוא יתן לו הנחה במחיר??... כי הוא מאתגר,הרקע שלו,סיפור החיים. קצת מרגיש לי שלמטפל יש אתגר לטפל בי כי... וגם שמחכה לך אבל ,מותשת מהיום.ויש מחר. ליל מנוחה. ח.,

איך מסתדר חוסר רצון לחיות עם תלות במטפלת? ואיך זה מסתדר כשמורידים את מינון הפגישות כי זה כל כך קשה להמשיך, כספית ונפשית? אני יודעת/חושבת שהמטפלת נמצאת שם בשבילי, אני דואגת כל הזמן לוודא, למרות שמאוד לא נעים לי (מיילים ו-SMSים), אבל אני לא מצליחה להפנים וכל דבר קטן מערער את האמון. כך גם עם חברות, ועל בן זוג אין מה לדבר מרוב פחד. משתפת את המטפלת כמעט בהכל, לרוב בדיליי, אחרי שהבנתי שהיתה פה חשיבה שלילית וניתוחים מרחיקי לכת, שלי. היא מדהימה, לא יכולתי להכיר מטפלת יותר טובה ממנה, אבל היא לא משפחה שלי ולא חברה, היא מסרבת להגיד לי דברים טובים במפורש, אלא ברמיזות שאני יכולה לפרשן הפוך ואני ועוד איך מפרשת הפוך. אחר כך, אני עסוקה בלכעוס על עצמי שככה חשבתי. איך יוצאים מזה? איך עוצרים את העצב הזה, אפילו בפלסתרים קטנים כמו ספר, סרט, סדרת טלויזיה? כל יום נראה לי יותר עצוב מקודמו ומרגיש לי כמו הישרדות בלתי אפשרית. אשמח לעצות, למרות שהמילה אשמח לא ממש מתאימה למה שמרגיש בפנים. ב.ל.ל

שלום, יש לי אחות בת 22 הסובלת מזה שנים רבות מבעיות התנהגותיות שונות. היא אימפולסיבית מאוד, סובלת מאכילת יתר ומהרס עצמי, נוטה להתפרצויות כעס הגובלות באלימות, וכחונות כוחניות ודרשנות כלפי הורי איתם היא מתגוררת. חוסר יציבות במערכות יחסים עם בני זוג ועם חברים , כיום היא ניתקה קשר עם כל חבריה. כמו כן היא נתיקה את הקשר איתי לחלוטין מזה שנה בעקבות וויכוח, ועוד.. לאחר שקראתי הרבה חומר בנושא אני חוששת שאולי היא סובלת מהפרעת אישיות גבולית, כך או כך היא אינה חושבת שיש לה בעיה ואינה מוכנה לקבל טיפול. כל בני המשפחה סובלים מאוד מהמצב ונמצאים על סף ייאוש. האם יש איזושהי דרך לגרום לה לעזור לעצמה? האם כדאי להעשות התערבות בעזרת פסיכולוג או להציב לה אולטימטום ללכת לטיפול? איך אפשר לעזור לה להבין שיש לה בעיה? אני חוששת שמצבה יילך ויחריף.. אני חוששת שהיא עלולה לפגוע בעצמה או באחרים. זקוקה לעצה...