פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, אני לא מפעילה את עצמי כלל. אני חולמת רב שעות היום על אירועים טובים שיכולים להתרחש בעתיד. דפוס החלימה בהקיץ היה קיים תמיד. אולם כעת זה כל מה שאני עושה .כבר מספר שנים.אני בדכאון קל והתקשיתי להחלים. האם תוכל לתת מידע על מקור החלימה בהקיץ (אני נהנית לעשות זאת)? תודה.

הלכתי בעבר לפסיכולוג.זה לא עזר לי.בנוסף פסיכולוג אחד נהג בפראות (הזמין לרגרסיה ולבסוף קטע את הטיפול בסמס.)והרגשתי רע מאד במהלך הטיפול שנמשך כשנה. אח"כ הייתי בטיפול משקם של כ3 חודשים.הרגשתי חזקה יותר כשסיימתי כל זה. לענין הפעילות: השיחות לא גרמו לי לפעול.(דוקא בראשית הטיפול הלא אתי-קפצתי משוכות חרדה.זה היה דבר יחיד שהשפיע לטוב.לכן היה פער גדול בין דמות המטפל בעיני לבין מעשיו .בכל מקרה כעת,איני רוצה לחזור לשעבוד כלשהו,אפילו לא לפסיכולוג אתי.) אילו גורמים אחרים?מה הדבר מעיד על הדכאון?

אני נפגעתי נפשית מחולה סיזכורפניה חייתי איתו תקופה עד שהתחילו ההתקפים אני מאוד חרדה אחרי שחייתי איתו וסבלתי מימנו מאוד מהדיכאונות שלו ולהתקפים שלו עקב המחלה אני לא יודעת איך להתמודד עם ההרגשה הרעה שאני מרגישה יש בי הרבה שנאה אליו בגלל שסבלתי מימנו איך אוכל לטפל בעצמי ולנסות לשכוח אותו ולחיות בשקט בלי חרדות

אנשים זה מתוסבך.. אם אין לכם את זה אז תעברו הלאה.. טוב אז: [1] המצב כרגע אוביאקטיבי [2] הבעיה כמו שאני רואה אותה. בן 36 לא עובד זה תקופה ארוכה, אין חברים, אין עם מי להעביר איתו\ה חוויות, אין בת זוג, אין סקס, אין ידידים אני גר אצל ההורים אני מגמגם כבד, אני לא יוצא או מבלה זה תקופה ארוכה, אני נילחם יום יום שיקבלו אותי לעבודה וגם שעברתי את המבחנים וממש כמעט נגעתי בזה עדיין לא קיבלו אותי – כבר 7 חודשים, כל היום אני יושב בבית לבד עם עצמי, אני בקשר רק עם אמא שלי, בדרך כלל אני לבד, אנשים בדרך כלל לא מתחברים אלי.. במקום העבודה "הזמני" האחרון אפילו לא אמרו לי שלום שעזבתי... אבל אני יודע שמדובר באנשים גסיי רוח וליפעמים קופים תוקפניים. אז בגדול אני מרגיש קצת לבד עם עצמי כמו ש אני חייב להפעיל שרירים שאפילו שכחתי על קיומם – מרגיש מנוון מנטלית וגם פיזית.. אבל אני לא עצוב או מדוכדך.. אני לא יכל להיות אני חושב. – ואני מרוצה מזה שאני חזק כזה בפנים. טוב אז מה הבעייה.. מה השורש.. טוב אז הגימגום.. זה הוא זרע הפורענות, ולמה אני מגמגם.. טוב אז אני חושב שאני עצמי לא! מוכן לחיות עם הזהות הנוכחית שלי עם ההכרה שלי של מי שאני ואיך שאני תופס את עצמי, כך שאני בחו"ל אני לא מגמגם ואני ממש פורח (נטו 6 שנים בחול) אבל מה לעשות אין לי אזרחות זרה למרות שניסיתי מספר פעמים, בחו"ל אף אחד לא מכיר אותי ואני לא מכיר אף אחד עם זאת האנשים הרבה יותר אדיבים מנומסים ואנושיים מישראלים, אני יכול להיות רגוע ולהאמין במה שקורה.. מאוד נעים לי לדבר בחופשיות ולהתבטא וליהיות עם חברים אם עם בחורות ובכלל לחיות את חיי, היום אני יכול לחיות ולהרגיש שאני חיי רק שאני יותר מדטיבי.. בעניין של להיתקשר עם עצמי ולחזור אל "המקור האבסרקטי" שלי ובכך להרגיש יותר מאוחד.. או שלם יותר. עם זאת: אז אני אומר שהבעיה היא בעצם מין "משבר זהות" (לא אוהב את הזהות שנולדתי לתוכה - הילדות) אבל אני גם חושב ומודע לזה שזהות היא מסכה – קובץ של חוות דעת – זה דבר אמתי כי אני מקיים אותו עם זאת – מה לעשות אני עדיין לא אדם מואר, כך שאני כן צריך בסופו של דבר לטפל באגו בזהות שלי גם שאני חושב-מרגיש שמדובר באשלייה – בתוכנה – ואז אני מוצא את עצמי מתמודד אם התוכנה "שלי" כן, ולא, ואם, אז.. אם שואלים אותי מה אני הכי רוצא: זה אהבה, בכל צורה לתת ולקבל.. עם זאת הגימגום והמצב הכספי לא מאפשרים לי הרבה... אה ובקרוב אני יעבור קורס מקצועי\ ענף תעסקה אחר

לא מובן לי הטיפול הזה. אני כבר יותר משנה בטיפול והכל נהיה שגרה. כבר התרגלתי למטפל והשלמתי עם מה שהוא (לטוב ולרע). מתחיל להשתעמם. טוחנים אותו מים. ואין שינוי. בד"כ יש כמה נושאים קבועים שהם חמים לדיון. והוא בשלו אני בשלי. תגיד, למטפל לא נמאס אחרי שהוא קולט את הראש ונושאי השיחה של המטופל? כמה אפשר לחפור ככה? הכל כ"כ חוזר. אולי גם אני מכיר את עצמי וזה יותר משעמם לחזור על מה שידוע לי. (ולמטפל חדש) בטיפול אמור להיות גם דרמה,רגוש, צבע וענין? (ובעיקר שינוי...?????????????) או רק לשבת לדבר ולדון בלי סוף על עצמי ולפהק. איך יוצאים מהנעכס הזה ומרגישים שיש בזה משהו?

שלום רב, אני בחור בן 30, בעל השכלה גבוהה ועבודה טובה, ולכאורה הכל בסדר כלפי חוץ, אך למעשה יש לי הרבה בעיות שמציקות לי כבר שנים אך לאחרונה הן מפריעות לי יותר ויותר: * בעיות תקשורת עם אנשים אחרים ובפרט עם נשים. יכולת השיחה שלי דלה ואני לא מצליח לפתח שיחת חולין נאותה כמעט אף פעם. אני גם מאבד קשב מהר מאוד בשיחה. * אני שוכח דברים יותר מדי - גם דברים שהתכוונתי לבצע וגם דברים שעשיתי או קראתי או ראיתי בטלויזיה. לכן גם קשה לי להעלות נושאי שיחה. גם קשה לי להזכר במילים שגורות. * אני חרד מאוד ממצבים חברתיים ומשיפוט כלשהו (אפילו ברמה הכי בסיסית של חוסר הסכמה עם דעתי על נושא כללי), ולכן אני נמנע מהם ומסתגר. היחסים המשמעותיים היחידים שלי הם עם העבודה. * יש לי דמיון מאוד לא מפותח, וקשה לי להזכר בארועים מהעבר. * אני מגמגם כשאני נמצא בסיטואציה מלחיצה (כמעט תמיד). * כשאני ניצב מול משימה מעט קשה שדורשת חשיבה, אני דוחה אותה עוד ועוד ובד"כ עושה אותה ברגע האחרון. תוך כדי עשייה אני מבצע הפסקות תכופות ובד"כ מפיג את הקושי ע"י אכילה ונשנוש. * הרבה רגשי אשם. * חוסר הנאה מהחיים (גם דברים שפעם נהנתי מהם, כמו צפייה בטלויזיה). * ניתוק רגשי מהסובבים אותי וגם מהמשפחה. * ועוד ועוד... טופלתי לסירוגין אצל פסיכולוגית במשך כמה שנים, ואף ניסיתי תרופות (ציפרלקס), אך עם תרומה שולית. אני בקרוב אתחיל טיפול ביופידבק במסגרת "כללית משלימה". האם לדעתך הבעיות שתיארתי יכולות להפתר (לפחות חלקית) ע"י טיפול כזה? האם כדאי להמשיך טיפול פסיכולוגי במקביל? אני מרגיש שאני מחמיץ את החיים וחש במצוקה הולכת וגוברת. תודה מראש, רועי

שלום רוני אכן כפי שהגדרת קיימות הרבה בעיות בחייך. המלצתי היא כי דוקא כעת כשהכרת בצורך להתמודד עם בעיותיך חשב לפנות לגורם טיפולי מקצועי ומנוסה אשמח לתת ולקבל עוןד פרטים שיכולים לעזור לך תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

אני פה בלי לדעת מה בדיוק אני צריכה. אולי יציבות זה מה שחסר לי. לא מצליחה למצוא שלווה ולנוח. כל הזמן מיטלטלת במים הסוערים אפילו עם כל הכדורים אין שקט אמיתי ארוך ועיקבי. כל הזמן רעש ותזוזה ועליות ונפילות ו.. ו.. ו..אוף. מלחמת התשה לא נגמרת. אני באמת תשושה.

אם תרשי לי... אמרת "אני לא יודעת מה בדיוק אני צריכה" אז אולי את לא צריכה אבל את רוצה... ורצון שלא מתגשם דורש משהוא בחזרה.. אם את רוצה שקט ואת חושבת שהכל בראש אז תפסיקי לרצות כ"כ או לחזור אל אותם "הקופסאות" מה את עושה כדי להנות?

הי יקרה, כנראה שמשהו בשתינו רגיש לשינויים, פתחתי הודעה חדשה כדי לא להתפספס...מה שלומך? נראה לי שדי בטוח לכתוב פה..לא? אשמח לשמוע מה עובר עלייך בימים אלו...גם אם קצת משתבשים הימים...זה סימן שאודי נעשה חשוב עבורינו...קראי את תשובתו להודעתי בדבר עקביות מעניין מה יכתוב... מיכל

כן...את צודקת,כנראה שמשהו בשתינו רגיש לשינויים.. אצלי,כמעט כל שינוי מרגיש שהרצפה נעלמת לי..ואיכשהו משהו מרגיש לי פה אחר בזמן האחרון למרות שאני באמת מאמינה שאודי עושה ככל יכולתו.. איפה אני ??? ...קצת באיבוד.. היו אצלי (ועדיין) המון "פתאום" המון התרחשויות בעולם החיצוני שקורים ללא הודעה מוקדמת,ללא הכנה..קורים המון ו"פתאום" בבת אחת כזה.. היום כשהייתי כזה קצת באיבוד שלי..אולי חלמתי כזה ??? לא יודעת..לפתע נתקעתי במשהו ונפלתי נפילה מאוד לא מוצלחת..האגודל הימני שלי נשבר ועכשיו הוא (וכל כף ימין) "מקורקע"..הכל מתנהל פתאום כ"כ לאט..לא מצליח..אפילו לאסוף את השיער הארוך שלי בגומיה לא הצלחתי ..פתאום לנסות ולעשות הכל ביד אחת . ביד שמאל... גם ללחוץ על כפתורי הקודן של הרכב,להצליח להכניס את המפתח ולהתניע,להכניס להילוך, להחזיק בהגה ולנהוג כך זה לא קל... יש בי המון זעם וחוסר אונים.. לגבי אודי,הוא משמעותי עבורי כבר מזמן. כשפרצה השריפה האיומה ההיא בכרמל, מאוד דאגתי לו.בכלל כשהוא משנה פה בפורום אני מרגישה תערובת של בלגן בראש,כעס ודאגה לשלומו.. עכשיו כשנשבר לי האגודל אני רוצה להרביץ לאמא צביה ולאודי ורוצה לנוח ולישון ושהם ידאגו לי לה-כ-ל.. כן מיכל, אני מרגישה שככל שאני אצל אמא צביה ופה בפורום אני משתבשת לחלוטין..אבל את יודעת מה ? לא בטוחה שכל כך איכפת לי... כאילו כזה משהו שלא איכפת לי מכלום..אולי מהמקום שלחולים מותר ??? ולי הרי נשבר האגודל.. :) :( חיבוק רק בשמאל.. (ימין מקורקע..) במבי פצוע ... :) :(

עכשיו השם הולם אותך :) בצחוק, באמת לא נעים וקצת מסבך את החיים בכל פעולה פשוטה...חשבתי על מה שאמרת שהטיפול מסבך לפעמים או משבש, יש בזה משהו לפעמים אני חושבת פשוט לעשות הפסקה או לנסות בלי קצת ואז אני נבהלת כי כל כך חשובה לי כל פגישה....ולמה שלא ידאגו קצת? :) מגיע לך!!! אולי תהני קצת מזה שאחרים דואגים לך...מוכנה גם לדאוג לך!!! מקווה שזה לא לתקופה ארוכה מדיי...וכשיש לך זמן לנוח תנוחי... אחשוב עלייך, מבטיחה! חיבוק גדול בחזרה, מיכל

בוקר (או לילה?) טוב - תלוי מתי תקרא... אז זהו.. שיש לי שאלה שאני מקווה שתענה בכנות על סמך דבריי כמובן. הפסיכולוגית לאחרונה נשברת לפניי ומודה שקשה לה איתי ובאמת שאני לא מתקשרת אליה יומיום (וגם לא כל יומיים..) או "חונקת" אותה ברצון לתשומת לב. זה קורה בעקבות ניסיון לדבר איתה מחוץ לשעות הטיפול כשאני נכנסת לחרדה ולסרטים בנוגע לטיפול - למשל אם ההצפה נובעת מהעלאת מספר הפגישות. איכשהו היא נפגעה מזה באופן אישי כעסה והתפרצה אח"כ בפגישה שהיא לא יודעת אם תוכל בכלל לעזור לי-ושניה אחר כך אמרה שבטח היא השתגעה שאמרה לי את זה ושבוע אח"כ - שהדברים לא היו צריכים להיאמר. וזה כבר קרה פעם או פעמיים בעבר. עכשיו, אני קצת אובדת עצות כי מעבר לתחושת ההיפגעות , ההשפלה, הדחיה הנוראית, אני תוהה אם נכון שמטופל יישאר בכזה טיפול שמחזק את הדפוס של חייו - שמגורש ונותר חסר כוחות לעזוב ולשמור על כבודו, בגלל התלות שאולי גם מחוזקת על ידי תחושת חוסר הבטחון שיש בקשר? בקיצור אני מרגישה בלופ (או יותר פלונטר?) שקשה לי להשתחרר ממנו וגם לא יודעת אם זה מה שנכון לעשות. מרגישה כמו אישה מוכה שאחרי שמקבלת את "הלטיפה" מסכימה להישאר וחוזר חלילה. אודי, קשה לי מאד לתפקד והפרדוקס שהטיפול הפך לבעיה נוספת על ערימת הבעיות שכבר.. בבקשה תענה לי בכנות מה אתה חושב ואם אפשר -כיצד היית נוהג לו היית במקומי ?? תודה ורק טוב בשבילך !

תודה רבה על תשובתך הכה מהירה, אכפתית וכנה. ההתבוננות אם הבנתי אותה נכון.. קיימת וגם התקיימה לאחר המשבר הקודם. השאלה אם לא צריך לבוא יישום בעקבותיה? רכישת כלים במטרה לשבור את הדפוס? למנוע את חזרתו? (לא יודעת.. פשוט מרגישה כל כך חלשה ונחותה מולה) מודה לך מאד מאד

שלום לך יש לי שאלה כללית הנוגעת לטיפול פסיכולוגי. כאשר אדם ניגש לפסיכולוג ומעלה בפניו קשיים שמפריעים לו, הפסיכולוג אמור לטפל בבעיה בכל צורה אותה הוא רואה לנכון. האם קיים שלב בו אומר הוא לפציינט שאין טעם לטיפול ועליו להשלים עם ה"קושי"? האם חלק ממסקנות אלו בא לאחר נתינת "מטלות" מסוימות כדי "לבחון" האם ניתן להתקדם בטיפול? תודה

אודי,הסבר במילים: יצאתי מעט מאיזון כשביטלתי פגישה ואחר כך יכולתי להגיע והיא כבר לא, ולפגישה אחרי היא לא יכלה ובקשה להקדים ולא יכולתי, כמו כן הצעתי פגישה חלופית בזמן שאני יודעת שהיא יכולה והיא לא יכלה ולבסוף התפנה לה..בקיצור התבלבלתי כבר, הרגשתי נורא וכעסתי עליה במיילים...והרגשתי משחק כזה ברגשות שלי...אמרתי לה כמובן, אבל זאת פעם ראשונה שממש היה קשה לי לא לשמור על קביעות הימים...והשאלה מדוע עקביות כל כך חשובה בטיפול? והאם זה קשור לגבולות? וגם בפורם היתה חסרה לי העקביות שלך...מבינה שאתה עסוק והזמן טס..אני לעומתך מרגישה שהזמן לעיתים עומד מלכת ולא מתקדם והפגישה הבאה רחוקה...מסתבר שזמן יכול להיות סוביקטיבי מאוד....מתקשה לחכות לפגישה הבאה איתה כי אחת התבטלה...הייתי רוצה קצת לשהות פה בנתיים...להרגיש אולי בקרבה אינטרנטית כזאת...אולי יש איזה שיר מתנגן?......

וואו, תודה על התשובה הכנה והנוגעת...ועל המאמצים להשאיר את העיקביות...ריגשת אותי...ותודה על השיר...כמוני כמוך שירים עבריים מדברים אליי מאוד...אגלה לך "סוד"..לפני הרבה זמן חלמתי שהגעתי אלייך לטיפול והמקום פשוט היה מדהים ביופיו, שליו ומרגיע הרבה ירוק מסביב,ציפורים וכו' ובעיקר בטוח כזה...והתעוררתי בתחושה שליותה אותי כל אותו היום...רוגע בעיקר, ושיש מקום להכל....ועכשיו החזרת לי את התחושה....אז תודה מכל הלב...מיכל

שלום רב! אני נשואה לבעלי מזה 15 שנה, בעלי איש עסקים ואקדמיה מצליח, רב כישורים, נאה, מוקף חברים ויש לנו משפחה לתפארת, למרות זאת, בעלי עצבני וזועף כלפי הסביבה הקרובה, התנהגותו תוקפנית, אגרסיבית (מילולית) והוא לעולם לא מסופק. מבחינה מינית אינו מקיים כמעט יחסי מין. מערכת היחסים בבית מאופיינת במתיחות תמידית, עלי, על הילדים על הוריו. בנוסף, כבר בשלב ההתחלתי של הקשר יחסי המין ביננו נדירים, לדבריו אינו מסוגל לקיים יחסים כשהוא עצבני והכל מעצבן אותו. בעלי סובל מ'טיקים' בפנים, תנועות בלתי רצוניות לעיתים באצבעות הידיים. הרבה פעמים עלה נושא הפרידה ביננו ביוזמתי עקב מתיחות בלתי נסבלת, בכל הזדמנות הוא מציין כי אינו יכול לחיות בלעדי וכי אינו מוכן לפרידה. ניסינו טיפולים זוגיים שלא שיפרו במידה משמעותית את איכות החיים בבית באופן משמעותי. לאחרונה השפל הגיע לשיא חדש ובעלי החליט כי עליו להתייעץ עם פסיכאטר. האם תוכלו להמליץ על פסיכאטר באזור ת"א. החיים לצידו הם בלתי נסבלים תודה

שלום רב לך בהמשך לשאלתך חשוב רצוי וכדאי לפנות לייעוץ זוגי מקצועי. קשה לגרום לשינויים משמעותיים בהתנהגותו ל בעלך ללא התערבות מקצועית אשמח לקבל ולתת יותר פרטים תודה על הפנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

קודם כל זה ממש לא קל לי להיפתח ככה....אבל זה עדיף..... אני כרגע בת 17 ואני בתקופה של ריבים עם ההורים.אני יודעת איך זה נשמע מהצד ואני לא פעם קיבלתי תגובה "אוי נו זה טבעי".מבחינתי זה עבר מזמן את גבול הטבעי. אני בן אדם די מופנם ומסתגר באופן הכללי, יש לי מחסומים בהכרות עם אנשים שנשברים רק בנקודה מסוימת.ההורים שלי עובדים אמא שלי חוזרת אוכלת ישנה צהריים ואבא שלי עובד בשתי עבודות כדי לאפשר להם לבנות בית.העניין הוא שאני בת 17 כבר והבנייה עוד לא התחילה ורק בגיל 20 זה יהיה מוכן ואחי הקטן כולו מתלהב ועבורם זה מגוחך שאני לא באותה רמת התלהבות...אני לא מתלהבת בכלל למען האמת.זה כבר לא משנה לי עוד שנה אני מתגייסת אחרי זה אוניברסיטה מה אכפת לי כבר איפה אני אגור חוץ מזה שהבית ייבנה ביישוב ואני צפויה לעבור לעיר גדולה כדי לגור קרוב לאוניברסיטה. בנוסף לכל זה,יש את העניין שאני כל הזמן תחת זכוכית מגדלת.אם אני יוצאת עם חברות אני חייבת להיות בבית בדיוק ב11 וב10:59 אמא שלי מתקשרת לשאול איפה אני,כל הזמן יש שאלות חודרניות כמו כמה כסף יש לך בבנק,אם אני מדברת בפלאפון זה מתחיל "עם את מדברת בפלאפון?" אפילו שאני באמצע שיחה עד שאני אענה,אם אחי הקטן עושה משהו למרות שאני לא מרשה לא(ואי אפשר לשלוט בו),האחריות נופלת עליי.בגילו כבר צעקו עליי בבית שאני אשטוף כלים ואקפל כביסה,ובגיל הזה כל מה שעושים זה לפנק אותו ולספק את הצרכים שלו כי "הוא קטן",אבל אני לא הייתי קטנה.גרנו פעם בדירה נוחה ומרווחת ואז בגלל סכסוך מסויים היינו צריכים לעזוב,וכן זה מעורר בי איזהשהו כעס כלפיהם, כי אפילו אני בתור ילדה שמתי לב לשרשרת טעויות מצדם שבסוף הובילה לעזיבת הדירה ומעבר לדירה ישנה ומתפוררת. אז מן הסתם אין הרבה מקום אחסון בבית הזה וגם מידת הסדר לא ממש מזיזה לי...כלומר שהבגדים על המיטה ויש קצת בלאגן על השידה ומבחינתם זו עילה לפתוח שוב שיחה "את מוזנחת מסריחה מה יהיה איתך".ולפני כמה ימים אבא שלי נכנס וזה התפתח לריב עד שהוא התחיל לזרוק את הבגדים שלי באוויר ולטרוק דלתות ולבעוט בהן.הם גדלו באווירה שזו הייתה שיטת חינוך, מבחינתי אני מסתכלת עליו ואומרת "פסיכיאטר דחוף".והוא ככה מאז שאני זוכרת את עצמי,בילדות היה יותר גרוע.היינו חוזרים מאיזה מסיבה הוא היה מתרגז מתחיל להרביץ לחפצים ואמא שלי מתחילה לבכות. וגם כלפי אמא שלי אין לי הרבה הערכה. איך שהוא נכנס למצב הכעס הזה או שהיא משותקת כדי לא להרגיז אותו או שמתחילה לבכות, והחולשה הזו בה פשוט מעוררת בי סלידה נוראית.כי אני מדמיינת את עצמי נשואה יום אחד וזה בלתי אפשרי שאני אחבור לבן אדם עם צד כזה באישיות שלו.אולי בעיניי אחרים זה נורמלי בעינייזה לא.ושלא יווצר רושם לא נכון זה לא שהם באים בכוונה לעשות לי רע בעיניי אלא פשוט יש להם כאלו פגמים באישיות שמשפיעים על היחסים שלי איתם.הם עושים דברים עבורי גם כשהייתי ילדה קנו לי בית ברביות מה לא.אבל העניין פה הוא לא חומרי.ואז הוא נכנס לחדר ואמר שהוא מרגיש שהוא כבר כלום בשבילי אחרי שהוא גידל אותי,וטכנית הוא לא גידל אותי כי נולדתי חודשיים אחרי שהם עלו לארץ ועד גיל 12 רוב הזמן ביליתי עם סבתא שלי.אז הוא קנה דברים והכל אבל רגשית הייתי יותר קשורה לסבתא שלי.והיא גרה איתנו גם בדירה הקודמת והמרווחת עד שהיא רבה עם ההורים שלי ועזבה, וקצת אחרי הריב הלכתי אליה כי היא התקשרה ובבית קיבלתי צעקות "אם את שוב הולכת אליה ומדברת איתה בלי רשות את יותר לא חלק מהמשפחה הזו".וגם בריב הזה במשך השנים ניסו למשוך אותי לשני הצדדים עד שבחרתי להתנתק מסבתא שלי ובדרך מסויימת גם מהם. וזה יכול להישמע מאוד לא יפה אבל האמרה הזו שהוא לא מרגיש שהוא יותר חשוב לי אחרי שגידל אותי,באמת שעוררה בי גועל.יש להם נטייה כל פעם לנסות לעורר בי רגשות אשם ורואים את זה,אבל זה לא מעורר בי,ואני מנסה למצוא את הפן הרגשי והמרגש בזה ובזה רק מגביר את הריחוק שלי מהם.ועכשיו אבא שלי החליט שהוא לא מדבר איתי וכבר יום שלישי שהוא הולך עם פרצוף כועס...וגם זה איכשהו לא מפריע לי...הפחד שלי שהשבוע ינסו לפתח על זה שיחה ויווצר ריב ואני באמת לא יודעת איך הריב הזה ייגמר....ולא פעם ולא פעמיים אחרי ויכוחים שמעתי מהם "אם את לא מקבלת את דעתנו תעופי מהבית",ואני יודעת שאם אני אאבד את העשתונות אני אקח את הדברים ואעוף מהבית.

העניין הוא שאני יודעת שהוא כועס דווקא כי אני חשובה לו אבל כבר הגעתי לנקודה שאני פשוט אדישה.....אני יודעת שכשאני אתחיל לדבר זה שוב פעם יוביל לטריקת דלתות ורהיטים ואני לא מסוגלת יותר. פשוט כל פעם שאני שומעת צליל ברחוב שדומה לטריקת דלת כלשהי אני קופצת,כל פעם שאני רואה איזה אדם זר מתנהג ברחוב כמו לא נורמלי וצועק וצווח אני נזכרת באבא שלי ואז נתקפת ייסורי מצפון שאני חושבת ככה...ונניח אתה הבנת שאני קשורה רגשית לסבתא שלי למרות שאני כבר לא בקשר איתה.....כי אני מודעת שגם היא תרמה לסכסוך,אבל עדיין אני יודעת שברגע שאני אגיד שאני קשורה אליה רגשית יתייחסו אליי כמו לבוגדת עבור סבתא שלי.....ושוב זו לא רק היא..... אני פשוט מנסה להתחמק כל הזמן ממפגש איתם כדי לא לפתח ריב כי אני יודעת שאם זה יתפתח מאוד סביר להניח שאחרי ה"תעופי אם לא מתאים לך" הבא אני באמת אארוז ואעוף למרות שאין לי לאן. אני מרגישה נואשת. אני מרגישה אשמה שאני לא מתלהבת מבניית הבית הזה אני מרגישה אשמה שאני צריכה מרחב אני מרגישה אשמה שאני רוצה לבנות עתיד מוצלח גם אם דורש התרחקות מהם לכמה זמן,ואתה לא מבין כמה אני רוצה להתרחק לכמה שנים,וזה לא מאתמול וזה לא מהיום.כל הזמן ומאז שאני זוכרת את עצמי זה איכשהו שוכן בתוכי אבל אני מנסה לדכא את זה כי אני שוב מרגישה אשמה,אבל אני באמת רוצה להתרחק מפה,לבנות חיים משלי עם עצמי,להיות עצמאית,להיות מאושרת וזהו.

כמה שזה נעשה חשוב עבורי ההודעה הזאת....מעניין אותי האם היא חשובה גם עבורכם, שאר הכותבים?

היה לי יום נוראי, אני מרגישה נורא ואיום, מרגישה מגעילה ועצלה ומאוד רגרסיבית עושה כל מיני דברים מטופשים ומגעילים ממש כמו איזה ילדה מפגרת, בא לי פשוט לא להיות, ככה לפחות לא אגרום לנזקים לאף אחד. אולי הייתי צריכה להתקשר או לבקש פגישה נוספת או משהו כזה ולא לכתוב כל מיני הודעות ולהרגיש כמו טפילה . אני ממש מצטערת על הנימה הפסימית והמכבידה. אבל מצד שני יש לי מן מחשבה כזו שאם תגיד לי שיהיה בסדר אז לפחות מחר בעבודה יהיה טוב, אני יודעת שזה קצת חשיבה מאגית, אם בכל זאת לא יהיה הכי בסדר אני מבטיחה לא להאשים אף אחד, אבל נראה לי שיהיה טוב, הכל סבבה. תודה ולילה טוב.

שלום, שמי שירה ואני עו"ס במשפחתון אומנה לילדים בסיכון בדרום, רציתי לשאול אם אתה מכיר מקור טוב של חומר עיוני שמומלץ על מנת לערוך דיון עם צוות לא מקצועי המטפל בילדי אומנה ומתמודד עם התנהגות מינית של ילדים מגיל 7 עד 13. ברצוני לעזור להם להפחית חרדה ולהבדיל בין התנהגות מינית נורמטיבית של ילדים בגילאים אלו והתנהגות לא נורמטיבית ודרכי התמודדות. אודה לך אם תוכל לחזור אלי בהקדם. תודה

פעם אחרונה השארתי אותך עם אינפורמציה לא קלה, אפילו קשה. מאז רציתי לעדכן, לספר, עד עכשיו לא הגעתי לידי זה. כנראה שעכשיו אני מוכנה, מה שקרה היום עורר בי את הצורך לפתוח, וגם להיעזר בך. כשפגעתי בעצמי אז, למעשה בדקתי את הגבול החדש שלי; היה זה לאחר שחזרתי לטיפול אחרי שנה שעזבתי, (ואחרי 4 שנים + לטיפול). לא ידעתי איך לאזן בין ; טוב לי, אני מרגישה ועובדת עם זה, אני מתקדמת, אני יותר אסרטיבית, אני מתמלאת בחמלה ומתחזקת.. - לבין - התלות, הצורך במטפלת, בטיפול. והרצון גם לסיים אותו, כי אני רוצה כבר לבד. כמו ילד שמבקש לעשות דברים לבד. הוא רוצה כבר לגדול. להיות גדול. זהו צורך ורצון טבעי ובריא מאוד. כל אחד מן הצדדים היה שייך לתקופה אחרת. מעולם לא חוויתי אותם יחדיו. כשאני חווה קונפליקטים שמסעירים אותי במיוחד - כל השאר מתבטל, או שאני לא מרגישה, או שאני רק מרגישה כעס כזה עצום או אבוד שממש קשה להכיל אותו.. ואז מה שקורה זה שאני לא מסוגלת להרגיש ש ו ם ד ב ר א ח ר וזה משגע. ומקשה עוד יותר. זהו מתכון בדוק לפגיעה עצמית - אם אין יכולת הכלה (או שיש אך בורחים ממנה - במעטים מן המקרים) אני אז ברחתי, בחרתי לא להשתמש בה. למרות שידעתי שיש לי. הייתי חייבת לבדוק אם זה אמיתי או לא. היום אני מרגישה חמלה עצב וגם צער לגבי המקום הזה... ברור לי כי המקרה הספציפי הזה היה צריך לקרות, הוא הרי לימד אותי את הדבר הכי חשוב והכרחי להמשך חיי, בלי המטפלת פעם/פעמיים בשבוע. לחבר בין הדברים. לאזן. גם וגם. זה שיש בי יכולת הכלה, לא סותר את הרצון שלי בעזרה, זאת רק אני שפעמים דורשת מעצמי להכיל את עצמי לבד, ולמעשה יש פה פחד להיעזר.. המקרה הזה הראה לי עד היכן אני יכולה להגיע עם עצמי, ומה הכוחות החזקים, הטובים והרעים שבי. הצלקת הזאת מראה לי עד כמה אני צריכה לשמור על עצמי באמת. כמה אבסורדי. כך נכון. במבט אל ידי, עכשיו, יש את המפגש הזה. יחד עם זאת, אני סוערת עכשיו, וגם מעט רגועה, כי אני כותבת. היום, אחרי תקופת ארוכה של עיבוד הפרידה - סיימנו את הטיפול. בפגישה האחרונה, אך לפני שעות מספר.. היא שאלה אותי איפה אני רואה את עצמי בעוד 10 שנים, תגובתי הייתה מוזרה, לא היה לי קל עם השאלה הזאת, לקח לי מעט זמן להבין; אילו רק בגלל הקונפליקט וקשת הרגשות שהיא העלתה. בשאלתה, היא ניפצה לי את הנעימות שבסיכום, אולי גם מעט אופוריה שהייתה שם. למרות שהסיכום גם מאוד רגוע, נכון ומציאותי. המטפלת שלי העלתה בסיום את הפחד מפני הלא נודע, העתיד. אני כמובן לא רציתי לסיים כך. אני רציתי לסיים עם הנעימות, והיא רצתה להראות לי שבחיים זה לא הכל נעים וטוב. היא חכמה, אין ספק. והיא גם צודקת. יחד עם העלת הפחד, היא אמרה גם שבאמת אין צורך לפחד, ולמרות שאני יודעת שזה לגמרי נכון, אמרתי, ספק בשאלה: "באמת אין צורך לפחד.." "אין צורך לפחד" היא חזרה ואמרה שוב, ברכות.. "כי יש מלא אהבה בעולם" אמרתי "נכון. יש המון אהבה בעולם" השיבה אודי. למרות כל זאת אני מרגישה שאני כועסת עליה. מדוע היא הייתה צריכה להעלות בי את הפחד???? מדוע היא לא יכלה לתת לי ללכת בהנאה, לזכור אותה ככה בנעימים.. ובמוכנות שמחה ואוהבת לחיים. אני מבינה אותה - היא באמת מטפלת מעולה, מסורה ומדהימה. המסר שלה נכון. מציאותי. אך גם אני מציאותית. וגם לי יש יכולת לפגוש את הפחד! ואני לא חושבת שאני צריכה לפגוש אותו בכח!!! התגובה שלי לכל אלה.. רק מראה לי שהפחד שם ישנו.. והוא גם מאיים עלי. ולכן זה מחרפן אותי. מחרפן אותי כן. אבל אני חושבת שזה גם בסדר לבקש להתמודד דבר דבר, כל עוד היא יודעת שאני מסוגלת להתאמת עם החיים עצמם. הנה, עכשיו אני מתאמתת..! והבקשה שלי ממנה פשוטה - אל תכפי עלי לראות את מה שאני יודעת אך לא מתעמקת בו כי אני עוד לא שם. וכל עוד אני לא צריכה להתמודד עם זה - לא בכח!!! והיא לא כפתה... אלא רק שאלה שאלה לגיטימית.. וראה מה היא קיבלה חזרה, ושיקפה כמובן. בקיצור, זה לגמרי שלי. אבל לא אכפת לי. אני גם כועסת עליה. אני נזכרת עכשיו במטפל אשר פעם הפגיש אותי בכח עם העובדה שאכן קיימת אופציה להתאכזב, ואני כעסתי עליו כל כך... היום אני יודעת כי השיח הזה הוא אחד המשמעותיים ביכולת שלי להכיל שינויים. אכזבות. מבלי לברוח ולהתנתק. זה מקביל בדיוק למה שקורה היום, אני יודעת שיום אחד הארוע הזה יחשל אותי במיוחד. אבל עכשיו - הקושי מדבר. וגם טוב שכך. היום, יכול שהכעס קיים בי עכשיו במעטה לפחד שהיא העלתה בי בפגישה האחרונה. (למה היא מעלה בי פחד דווקא בפגישה האחרונה????????? ומשאירה אותי עם זההההה.....) ויכול שהוא קיים בי כדי להגן עלי מלקלוט שאנחנו למעשה נפרדות. נפרדנו. אני מבינה את זה אך לא מצליחה לעכל. אני נעה בין הבנה שכלית להתנהלות רגשית אחרת. העובדות בשטח, הכעס לגמרי עוד כאן. ואני לא בוכה ומתייפחת על כי ניפרדנו, אלא עסוקה בלכעוס, מה שעוד יותר מחזק את ההבנה כי זאת הגנה.. אודי. אני מנסה עכשיו לעשות משהו עם הכעס הזה. עם ההגנה הזאת, לכן אני כותבת. אך הגוש בגרון רק גדל וזה אולי אומר כי הבכי קרוב לבוא אני צריכה עזרה עם זה אודי. מילת נחמה. איסוף. משו. כן. אני ממש צריכה להיאסף מן הפחד הזה. טוב שיש לאן לחזור. לאן לפנות עם זה. תודה. ~נילי~

גם פה קצת נעשה חוסר עקביות, מרגישה שמשהו משתבש לי, קשה להסביר במילים כרגע.....

מאוד שמחתי לקרוא את הודעתך זו. לא שמחתי על הקושי שלך כי אם על הרגשתך שגם את מרגישה שמשהו נעשה כאן פחות עקבי.. אני גם מרגישה כך. את יודעת מיכל, פתחתי הבוקר את הפורום של אודי בחשש שמא גם בשלישי הזה לא אראה את ההודעה "הרגילה" שלו לגבי יום מנוחה.. זוכרת ? בשבוע שעבר יום שלישי נשאר "יום מיותם" כזה..ועוד עם הרבה הודעות שנשארו להן אדומות ונזופות בצד.. הרגשתי שמשהו משתבש פה..נעשה קצת פחות בטוח ולא ידעתי לומר במילים..גם חשבתי שאולי הכל נדמה לי .שהכל רגיל לגמרי ורק לי נדמה. בהודעתך זו "שמעתי" אותך אומרת לי :" זה לא נדמה לך"... תודה לך מיכל. במבי.

שלום ד"ר אודי שמי שירה ואני בת 29. התחלתי לפני חודש טיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוג מדהים. כבר מהטיפול הראשון הרגשתי שאני מתאהבת בו לגמרי. ההתאהבות הלכה וגדלה תוך מס' שבועות כבר לא יכלתי לחשוב על דבר אחר מלבדו. סיפרתי לו בפגישתנו האחרונה על התאהבותי בו. הייתי מודעת לגמרי לכך שזו רק אשליה (גם אני וגם הוא נשואים..) ושזה יעבור לי באיזשהו שלב וגם אמרתי לו את זה. אבל לאורך כל הטיפול האחרון הרגשתי שהוא ממש מאופק ורציני כזה ואני מניחה שזה בגלל שסיפרתי לו על ההתאהבות. רציתי לשאול-איך מטפל אמור להגיב על הצהרה כזו מצד מטופל? האם הוא לא אמור לשדר ש"זה בסדר" ו"עסקים כרגיל"? הוא לא אמור להרגיע, לנסות לראות מאיפה זה בא ההתאהבות הזו? כי לי זה ממש הרגיש כאילו הוא לקח את זה קשה וזה השפיע עליו בטיפול..וממש רע לי עם זה שסיפרתי לו..מה אתה אומר?

שלום רב, אני עומדת להנשא בעוד כמה חודשים. לאחרונה מעיקות עלי מחשבות וכעסים כלפי בן הזוג שלי לפני השינה בעיקר. חרדות מהתנהגותו שלעיתים פוגעת בי ומעליבה אותי בדרך כלל בן הזוג שלי מבטל זאת ואומר שאני רגישה מדי. בעיקר למשל בדיחות שוביניסטיות או אמירות על אופן התנהלותי (למה אני לאמנקה מספיק את הבית) מאד קשה לי עם הציניות שלו ולפעמים אני נבהלת שזה האדם לו אני עומדת להנשא וחוששת מהחיים המשותפים יחד. כמו כן הוא גם נוחר מאד דבר שהלך והחמיר עם הזמן וכעת אני גם מנסה לישון וזה לא מצליח גם בגלל הנחירות וגם בגלל המחשבות. בעבר היינו רבים יותר אולם מאז שהתחלנו ללכת לטיפול זוגי אני מנסה להדחיק סיבות למריבות אך זה נראה מטפל בסימפטומים ולא בשורש והכעסים עליו קיימים עדיין ומדירים שינה מעיני. אני אוהבת אותו אך מודאגת מאד מהעתיד המשותף וגם מכך שאולי גם הוא חרד וכועס עלי ואני מרגישה זאת גם בדרך עקיפה כי אולי גם הוא חושש לריב איתי. בקצור אני מנסה לפתור את זה בדרך של הבנה וקצת מיואשת כבר. על עזרתך אודה...

אסטרוגן כהורמון, איך הוא משפיע על התנהגות? אני שואל את זה משום שאני יודע שטסטוסטרון גורם להתנהגות עצבנית ולעוררות מינית, אז לאסטרוגן יש השפעה התנהגותית גם. . . אני צודק?

שלום, אשתי ואני רוצים לנסוע לחול ל 5 ימים, חשבנו להשאיר את בננו התינוק בן השנה וחודשיים לטיפול אצל הסבים אותם הוא מכיר היטב. האם יש עם זה בעיה?

מחפשת מאמרים בנושא מבחן הצבעים של מקס לושר

שלום, אשמח לייעוץ. לפני כמה חודשים החלה אצלי תופעה מוזרה. אני פתאום מתנתקת מהסביבה לכמה רגעים ואז אני במצב של מעין חלום בהקיץ. אני כאילו נמצאת במקום אחר, חולמת בהקיץ, רואה דברים שהם נותנים לי תחושה של זיכרון אבל כשאני מתעוררת חזרה אני לא זוכרת מה ראיתי ואם אני זוכרת הבזקים אז אני מבינה שזה לא זכרונות שלי ואלו דברים שמעולם לא קרו לי למרות התחושה בזמן שאני חווה אותם שהם כאילו זכרונות. התופעה מגיעה בערך פעם בחודש כמה פעמים באותו היום ובזמן שאני כביכול חולמת בהקיץ אני מרגישה חרדה מאוד גדולה ואני עדיין שומעת את כל מה שקורה מסביבי ולפעמים אני עדיין עושה פעולות שגרתיות תוך כדי, בצורה אוטומטית (מוזגת שתייה, מקפלת בגדים ואפילו מצליחה לדבר). דבר נוסף, במהלך ההתקף הזה (או מהשזה לא יהיה) שום דבר מוחשי לא נראה לי אמיתי... ממש אשמח לייעוץ או הכוונה מה זה יכול להיות. תודה, דנה.

את התחושה של מעין ניתוק וחלימה בהקיץ אני מכירה היטב, זו תופעה שמלווה אותי משחר ילדותי, במשך שנים הגדרתי את עצמי כמכורה לחלומות בהקיץ שהם לא שלי כי אני לא קיימת באותם חלומות וחשבתי שאו שאני מאוד מוזרה או שאצל כולם זה ככה אבל זה משהו שלא מדברים על זה, זה כאילו שיש שם מישהו אחר שהוא לא אני, וזה בעצם מה שהיה כל כך נעים נוח וקסום בעניין הזה, במצבים של מתח וחרדה זה היה (עדין לפעמים אך הרבה פחות) מתגבר. אצלך, לפי מה שכתבת זה ממש לא נעים ויש את התחושה של ה דה ראליזציה, שהכל נראה לא אמיתי. אלא שלומר שזה לא "אני" זו כמובן אשלייה (טיפשי ביותר מצידי אבל אני זוכרת שממש הוכיתי בתדהמה כשנאמר לי שזה רק אשלייה) אלו החלומות והזכרונות שלי וכל אותם "אנשים אחרים" הם גם סוג של אני (או "אנים"), ומלבד זאת גם במצבים של ערות ישנה בעיתיות, בגלל הניתוקים (ובמקרה שלי גם בגלל כל הזהויות , זו בהחלט הפרעה מוזרה). ויש לתופעה הזו כמובן שם והגדרה מקצועית . זה קורה בגלל מצבים טראומטיים מתמשכים. האם קרה לך משהו לאחרונה? או כשהיית ילדה?

לא ברוך השם לא קרה לי כלום כילדה. וזה גם לא שאני חושבת שאלו זכרונות לא שלי. ההרגשה של הדברים שאני רואה היא הרגשה של זכרונות אבל רוב הפעמים אני בכלל לא זוכרת מה ראיתי שבריר שניה אחרי הניתוק. ואם אני זוכרת אז זה כמו חלום כזה מבולבל שמתערבבים לי בו דמויות מהחיים שלי בלי ממש הקשר אמיתי. המליצו לי לגשת לניורולוג... רציתי לדעת אם יש גם תופעה פסיכולוגית כזו או שזה יכול להיות רק משהו שקשור לתפקוד המוח? תודה!

שלום, אשמח לקבל המלצה על מטפל מנוסה בהפרעות חרדה באיזור תל אביב. תודה

שלום רב לך אשמח לקבל יותר פרטים על מנת להמליץ לך על מטפל וסוג טיפול מתאים . לא כל חרדה דומה.... תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

מדובר בהתקפי חרדה הפוגעים באורח חיי ומכניסים אותי למעגל "הימנעות" . אני בת 21. אודה לתשובתך.

אני לא יודעת אם היא עדיין מטפלת או מטפלים שהיא מנחה היא פיתחה שיטה לטיפול בחרדות בתת מודע וזה פשוט עובד היא טיפלה באחותי לפני 5 שנים ומאז אין לה חרדות

שלום, האם יש אמת בדבר ש...רבים הולכים ללמוד מקצוע טיפולי מפני שבאיזשהו מקום, הם צריכים טיפול בעצמם ? זאת אומרת שהטיפול באנשים, עונה על צורך שלהם (מודחק או לא מודחק), לקבל טיפול. תודה

עודד, אמנם כפי שנאמר לך מטפלים אינם פונים לתחום הטיפול כדי לקבל טיפול, אלא להעניק אותו לאחרים, אולם יש אמת בסברה כי מטפלים פונים לתחום טיפולי מתוך הזדהות עם מקומם של המטופלים, ולעתים קרובות לאחר שהתמודדו הם עצמם עם "פצעים נפשיים" כאלה או אחרים, כך, קארל יונג תיאורטיקן מראשית ימי הפסיכואנליזה טבע מונח שנקרא ה- wounded healer, המרפא הפצוע- בהתייחס למטפלים כנמצאים בשני עברי המתרס, וכמזוהים הן הם הצד הפצוע, והן עם הצד המטפל.

מקשיבה ל http://www.youtube.com/watch?v=3t4g_1VoGw4 ושוב מקשיבה,ושוב.. ו ??? ...סתם..הכל סתם..סתם..

http://www.youtube.com/watch?v=_zY_cM0_6vA (בוב דילן המקורי) לא מתיפיף כמו הגרסה של פיטר פול ומרי, הרבה יותר חזק אמיתי ומחוספס. אם כבר "סתם" אז שיהיה סתם אמיתי.

היי יש לי שאלה שמטרידה אותי כבר הרבה זמן... קורה לי הרבה פעמים שאני מתפרץ מצחוק וקשה לי להפסיק... אני לא מבין למה זה קורה.. ולפני שזה קורה אני מודע לזה שזה הולך לקרות ואני פשוט לא יכול לעצור... ממה זה יכול לנבוע?

.............

אודי שלום, מסתכלת על כל הנקודות האדומות,מבינה שאתה עסוק ותוהה מתי תענה לכלם...("זה לא כל כך נעים לראות גן סגור"..)וגם אני בתוכם, מוצפת ברגשות קשים...מסתבר שבני הקטן זקוק לטיפול רגשי כמו הבן האמצעי..ממש משפחה בטיפול...ותוהה האם אני אמא כל כך גרועה??????האם זה בגללי שהם זקוקים לטיפול? מה עשיתי לא נכון? האם בעיות רגשיות נובעות מסביבה או תורשה????? האם שילוב??????מרגישה אשמה שאני לא יודעת לגשת אליהם בצורה נכונה...האם בעיות רגשיות קשורות גם לקשב ןריכוז??? וזה קשה במיוחד לאחת שעוסקת בתחום קרוב...מקווה שתמצא את הזמן לענות...

אודי, קודם כל טוב שאתה כאן...יודעת שבעיות של קשב וריכוז קשורות לרגשי אבל הם עוד קטנים...אחד בן 9 אבל השני בן 5....וכבר? לא יודעת למה אבל אשמה מלווה אותי...והם דורשים המון כוחות גם פיזיים וגם נפשיים שאולי אין לי אותם כי גם אני בטיפול......ולהכיל את כלם זה קשה....

שלום רב! אני לאחר תאונת עבודה משנת 2007 ובצילום גילו לי שתי פריצות דיסק ועיגון של חוט השידרה מאז אני סובלת מאבים ואף נכנסתי לחרדה כי בעצם אני לא מצליחה לתפקד בגלל הכאבים מאז התאונה הייתי אצל סוללה של רופאים המתמחים בעמוד שידרה והייתי אצל נוירוכירורג איכשהו רפא אחד היה צריך את האישור של הנוירוכירורג על מנת לבצע איזשהו הליך של צריבת הדיסק הנוירוכירורג המליץ על ניתוח של חוט השידרה מחששות שלי ושל בעלי הגענו לרופא נוסף ואמר שאני סובלת מפיברומיאלגיה בשל כל התסמינים מהם אני סובלת והפנה אותי לרמטולוג (עדיין לא פניתי אליו) אך הפניה שלי אלך כרופא פסיכולוג היא עקב החרדות מהם אני סובלת ומטופלת בויפאקס מקבלת אותם מרופא המשפחה שלי מעולם לא פניתי לפסיכולוג או פסיכיאטר השאלה שלי באה עקב מקרים חוזרים ונשנים שקורים לי מאז שאני בבית ולא מצליחה לתפקד בלילה אני בקושי נרדמת ובבקרים קשה לי לקום, לכן לעיתים אני נרדמת שוב על הספה ופיתאום יש לי תחושות שמישהו מחזיק אותי חזק לספה ולא נותן לי לקום הפחד שלי שזה מכניס אותי לעוד יותר חרדות ופחדים האם אני צריכה לראות פסיאטר או פסיכולוג, כי אני פוחדת שרני מתחילה "להשתגע" אני אמא לשלושה בנים מקסימים גם ככה בגלל הכאבים אני לא מתפקדת ועכשיו זה אני לא יודעת מה לעשות אודה לך על תשובה מהירה ואולי רופא שאני יכולה לפנות אליו אם צריך? תודה!המשך יום טוב.

דר' בונשטין תודה רבה לך על התגובה וההתיחסות, המשך יום טוב.

הייי כמעט בשני המפגשים האחרונים בסוף המפגש אני מרגישה כאבים בידיים וברגליים שמעיקים עליי הרבה לצאת מהחדר, הרשה שזה מתמשך לכל היום, בפעם האחרונה התעצבנתי ששוב הרגשתי בכאבים ואמרתי למטפלת שאם יש סיכוי שארגיש כך בפעם הבאה אני לא מגיעה, השונה שהפעם הזאת הכאבים חזקים יותר ונמשכן יותר מ 3 ימים, הכאבים לא נותנים לי אפילו לישון בלילה. אודי איך אתה יכול להסביר את הכאבים האלו???? מה אני יכולה לעשות???? מאוד מתסכל ומעיק עליי רוצה לנוח קצת, הכאבים הורסים אותי. אשמח מאוד לקבל הסבר למה זה קורה בנוסף מה אפשר לעשות בזמן המפגש בכדי לא להרגיש בכאבים, ומה לעשות עכשיו בכדי לנוח איך אפשר להיפטר מהכאבים. תודה

מבינה שאתה עסוק, אבל נראה לי שנשכחתי. האם תוכל בבקשה לענות להודעתי מה-19.05 ? תודה, פאי/ אלה

יש לי בעיה שאני מרגיש תחושה של רייקנות , כשאני בבוקר המצב רוח שלי ירוד מאוד ולאחר מכן במשך היום משתפרר אבל גם לא הכי , כאילו גם אני מרגיש שאין לי חשק ליצור דו שיח עם אנשים ולצחוק , כשאני חוזר הבית אחרי העבודה אני חוזר למחשב אני מרגיש כאילו אני סתם עוד מישהו ... אני חסר ביטחון ותמיד גם כשאני יוצא בלי לשתות אז המצב רוח שלי ירוד מאוד , אז כתוצאה מכך אני שותה כשאני שותה אני יוצר דוח שיח אני הרבה יותר שמח הרבה יותר כיף , כי אולי אני לא יודע אולי זה טמון בי השמחה הזאת והכל אבל אולי מחשבות או כל דבר אחר מפריע לי ואני לא יודע מה , וגם כשאני עושה דברים אני מרגיש לא בטוח בכך ואני חסר החלטיות האם מומלץ לפנות לפסיכולוג ?

לא הספקת אותי. פעמיים. בעסה.

רוני יקרה, צר לי שאודי ענה לי והשאיר הודעות מיותמות...ואת אולי מרגישה קצת לבד...אז רק אומר לך שאת בסדר, ואת יכולה... ואולי ההגנות הכרחיות ונכונות לעכשיו וכשתוכלי תצאי ותדברי יותר...את חושבת שאולי כאן את יכולה לשתף יותר? את מוזמנת... ומדוע לא התקיימה פגישה? מנסיון קשה שאין פגישה...איתך, מיכל

לראות פה משהו חוזר...

מרגישה מאוד רע בן הפגישות מטפסת על הקירות ולא יודעת מה לעשות עם הרגות שעולים בי . עושה מדיטציות שרה רוקדת נרגעת ואז שוב הדברים צפים כמו ...לא מצליחה לבכות גם שאני לבד גוש ענקי שחונק והורג וכלום . ואז מה שקורה שמנתחת את הדברים ומרכיבה את הפאזל ומגיעה עם החומרים מעובדים ולא נותנת אפשרות לעבד אותם יחד עם המטפלת . בעצם ממשיכה עם הדפוס של הלבד עם עצמי . מוטרפת מהמחשבות ולא מצליחה להכיל את עצמי יותר ...זה נורא וזה קשה . ניראה לי שאני אשאר קצץ באזור הזה לפרוק קצת בן הפגישות ניראה עם זה יעזור ואלי פחות ילחיץ ויפחיד שאני אפתח תלות במטפלת ..ואז אני אשחרר קצת . תודה

שלום. אבקש לקבל מידע בנוגע לחרדה חברתית. האם היא מתרחשת כתוצאה ממרכיב גנטי, ויכולה לעבור בתורשה? ניתן להגדיר אותה כאינסטינקט? מה הגורמים לחרדה חברתית, ומה עשוי להיות המקור שלה? ג'ני.

שלום. בכל פעם שאני "מעוניינת" באנשים או מתקרבת אליהם, קודם כל לפעמים אני מתקשה בזה. שמתי לב שבכל מצב כזה אני מתחילה לחפש פרטים על אנשים באינטרנט. לדוגמא אני מריצה חיפוש של השם שלהם בגוגל או בפייסבוק, או מחפשת בספר טלפונים וכו'. וכשאני מוצאת מידע "אישי", אני ממש מתרגשת. איכשהו הפוזיציה הזאת של להציץ אל תוך החיים של אנשים מהצד מושכת אותי ונותנת לי משהו. אני לא מבינה בדיוק מה. פעם אחת זה הגיע ממש למקום מוגזם לדעתי. שחיפשתי שוב ושוב פרטים ומצאתי באמת הרבה דברים דרך כל מיני דברים –תמונות, דברים כתובים, משפחה, באמת על גבול הטירוף. בכל מקרה – האם מדובר במצב חולני? באובססיביות? בבעיה עם קרבה? זה מרגיש לי לפעמים ממש כמו אובססיה. אני "חייבת" לעשות את זה. בשביל לא לעשות את זה אני צריכה להתנגד בכח. אני רק אציין לא מזיקה לאף אחד ואני לעולם לא חוצה גבולות של פרטיות או משהו כזה –אני מודעת אליהם ולא אחצה אותם. מדובר במידע שממילא נמצא בצורה חופשית באינטרנט. האם צריך להגדיר אותי כ"אדם בעייתי", האם זאת התנהגות לא נורמלית? האם אני צריכה טיפול מקצועי? אני חושבת שאני אתבייש לדבר על זה בפתיחות עם אדם אחר. תודה!

אודי, החלפתי מחשב, כתבתי את אותו השם ואותה סיסמא והמחשב קלט...לא יודעת נראה לי פתאום שכל אחד יכול לכתוב בשמי, לגלות וכו' (אני לא כל כך מתוחכמת)...קצת מלחיץ...חשבתי שהמערכת קצת יותר מתוחכמת...ובקשר ל"לא אהיה" אולי רצוי להגיד מתי כן תהיה ואז זה ימנע חרדות? או לפחות לכמה זמן אתה צפוי להעדר כי זה לא היה ברור שרק בחמישי לא תענה...בטיפול היא תמיד מודיעה שגם תחזור...אפילו אם אין לך תאריך מדוייק, אנחנו שמים לב לדקויות...ורוצה להוסיף שמנסה הרבה יותר בטיפול מולה, פחות במייל או בפורם הזה....מיכל

שלום לכולם, אני כרגע, נמצא בשנות ה- 20 המוקדמות לחיי. ואני אספר לכם מה עובר עליי בימים אלה: אני מרגיש שהגעתי לאיזה מבוי סתום בחיים. מאז ומתמיד אני זוכר את עצמי כאדם שהוא אדיש לחיים שלו, ללא שאיפות או רצונות מיוחדים. חשבתי שגיוס ליחידה קרבית יתן לי כאפה וידרבן אותי, אבל חוץ מלמרמר אותי ולרסק אותי לחתיכות זה לא הועיל בשום דבר. השתחררתי מהצבא (לפני כשנתיים), עשיתי טיול בארץ בשביל ישראל במשך כחודש, ורק לפני מס` חודשים. התחלתי לעבוד 4-5 ימים בשבוע בעבודה זמנית, שאני לא ממש אוהב. רק בשביל לא להשאר בבית, ובשביל שהביטוח הלאומי לא יפגע בכיסי. . עכשיו, אני מרגיש תקוע. כאילו אני לא רוצה כלום, אני לא מוצא עניין באיזה תחום לימודים מסויים ויש לי נטייה לעזוב דברים באמצע (למשל התחלת פסיכומטרי והחלטתי להפסיק) הכי גרוע שאני בכלל לא מדרבן את עצמי לצאת מהמצב הזה. יש לי את תחומי העניין שלי שאוליי איכשהו כן מצליחים להוסיף לי משהו לחיים. נגינה על פסנתר, רכיבה על אופניים, צילום ומחשבים וקריאה. אבל חוץ מזה שום דבר. גם עם בנות בכלל לא היה לי שום נסיון. השאלה היא איך, ניתן להוציא אדם ממצב כזה אם הוא כמעט ולא מעוניין בשום דבר והוא לא שואף לעשות X - Y - Z. יכול מאוד להיות, שאני זקוק לאיזו דחיפה מגורם חיצוני בדמות פסיכולוג או מאמן אישי. - אני בהחלט לא רוצה להשליך את כל העבר שלי, על ההווה והעתיד כי אני יודע שכן ניתן לשנות דברים והחיים שלי תלויים ב-99% אך ורק בי. הכל עניין של מוטיבציה ושל כח רצון. קצת מדכא אותי לחשוב על זה שאנשים ממש רוצים ושואפים לעשות משהו, ואני לא מעוניין בכלום ולא שואף לכלום, ורק חי מכורח המציאות. שמעתי כבר על המשפט הזה ``שעם האוכל בא התיאבון`` - ייתכן שאוליי זה המצב. ובאמת לפעמים אני בכח מנסה לעשות עם עצמי משהו, שאני לא ממש מעוניין בו או רוצה אלא רק בשביל לנסות להתעורר... מה שלא יהיה, להמשיך לחיות ככה לנצח אני לא אוכל. לגבי טיפול פסיכולוגי, אני לא ממהר ללכת אבל לא שולל... אני פשוט יודע כבר איזה תשובות פסיכולוג יתן לי, ואני חושב שעדיף לי לבצע אותן בעצמי. אני מרגיש, שכבר בזבזתי יותר מדי זמן ואני מרגיש שאני פשוט חייב לשנות את זה. צריך להפיק איזו תועלת מהחיים, ולאו דווקא להתעשר אלא להרגיש שאני עושה משהו מועיל עם עצמי. ולפתח חיי חברה, קשרים עם בנות וכד`. אבל מנגד - לא ממש פועל בכיוון. *עדכון בהתפתחות: את ההודעה הזו, רשמתי כמעט לפני שנה. העדכון הוא כזה: אני עדיין מרגיש, מעין סוג מסוים של תסכול. אני חי בחברה אבל הרצונות של החברה, לא באמת מעניינים אותי ולא מדברים אליי. אין לי רצון חומרי חזק - לא לעבודה ``נחשקת`` ולא לכסף. אין לי רצון חזק ובוער להיות עם בחורה. אין לי רצון לפחות לא כרגע, לילדים. אין לי רצון אמיתי ללימודים גבוהים במכללה או באונברסיטה. אני חי בקצב שלי, ולא עושה תחרות עם אף אחד. התבנית הסטנדרטית והקבועה של: צבא-לימודים-חתונה-ילדים-בית-משכנתא. לא מדברת אליי. זה מילא, אני מבין שלכל אחד יש רצון משלו וזה בסדר. אני לא חייב לחיות את החיים של כולם. מה שמפריע לי בכל העניין הזה. ששאיפות משלי אין לי, וגם לא מטרות. כמעט ואין לי עניין בכלום. אין לי מושג איך ניתן לצאת ממצב כזה. תודה רבה לכם, על ההקשבה.

מרגישה לא טוב.כואב לי הראש. מצאתי את עצמי יושבת במכונית בבית העלמין. בגלל הסמס החתוך שהגיע אליה ממני היא התקשרה ושאלה איפה אני.עניתי לה והיא שאלה איך הגעתי לשם ואולי למה אני שם ?? לא זוכרת מה היא שאלה.אמרתי לה שהמכונית הביאה אותי לשם .אין לי מושג למה. אני עדיין מרגישה כאלו זכוכיות בראש שלי כאילו נשברים לי בראש כל הזמן זכוכיות כאלו.כואב לי הראש. מרגישה לא טוב. דווקה בבית העלמין היה כזה שקט נעים גם ראיתי ציפור שמתעופפת

שלום. אני היום בן 24. מאז שאני ילד, אני מתוסכל מהעובדה שאין לי רגשות כמעט. אני לפעמים חש עצב, כעס וחמלה, אבל רגשות כמו שמחה ואהבה פשוט כאילו אין לי. אפילו למשפחה שלי אני לא מרגיש משהו שאפשר לקרוא לו אהבה, אלא מן תחושת קרבה ממחוייבות. גם בשמחות משפחתיות אני לא מרגיש שמחה, אז אני מזייף אותה. החברים והמשפחה קוראים לי "אדיש", אבל אף אחד מהם לא מכיר את המצב לחלוטין, כי אני מזייף הרבה רגשות. אני לא דכאוני, יש לי חברים שאני נפגש איתם הרבה, ובסך הכל יש לי חיים טובים, אפילו טובים מאוד... יש לי משפחה טובה, אף פעם לא עברתי התעללות או טראומה בעבר. יש לי חברה יותר משנה, ויש לי אליה רגשות שבאים והולכים, אבל גם להם אי אפשר לקרוא אהבה... דיברתי איתה על העניין, וכבר אמרתי לה בכמה מהרגעים שהרגשתי אליה משהו שאני אוהב אותה, אבל אח"כ אמרתי לה שזו תחושה שבאה והולכת, והיא אמרה לי שזאת כנראה לא אהבה... היא היחידה שדיברתי איתה על הנושא לעומק, והסכמנו ביחד שאני צריך טיפול פסיכולוגי. לפני שאני הולך לטיפול כזה, רציתי לדעת את דעתך על העניין. תודה

אני בת 17 וקשה לי ליצור קשר עין עם כולם אני ישר מפנה את העיינים לכול מקום אחר וזה מציק לי כבר אני רוצה להסתכל לאנשים בעיניים כמו פעם בבקשה אני ישמח לתשובה איך להתמודד מה לעשות

אודי, איזו כותרת מפחידה !!!!!! אני חייבת בשבילי לשנות את הכותרת האיומה הזו. הכותרת עבורי היא "אני בכנס" ולכן לא יכול כרגע להעלות הודעות ולענות... אודי,אני קוראת שוב את הכותרת שבחרת .ושוב אני קוראת אותה ,ושוב ושוב ושוב..הכותרת המזוויעה הזו ולידה השם שלך בכחול.....אוףףףףףףףףףף זה משגע אותי........###**&^^()() אני מוחקת אותה.הנה אתה רואה ?????? ####################### אתה כן אהיה.. אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף איזו כותרת מעצבנת כתבת. @@@%########*******(()))++_____ אתה יודע אודי. אני גם אחתום במבי לא אהיה !!!! ________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

היי אודי, אני בת 21 וסובלת, לדעתי, מסוג של חרדה כללית. איך זה בא לידי ביטוי? אני באופן כללי בן אדם מאוד פחדן. אבל כמעט כל אירוע שמוציא אותי מהשגרה מכניס אותי לחרדה. זה סוג של התקפי חרדה כאלה שיכולים לבוא לי סתם ככה, אבל בד"כ קורה משהו שמעורר אותם. זאת מן תחושה כזאת של " אני רוצה לברוח מפה וכמה שיותר מהר".אני כאילו מרגישה מאוד לא טוב.הדופק מהיר. הידיים מזיעות וקרות. סחרחורת קלה. לחץ, ובעיקר הרגשה של משהו לא טוב עומד לקרות לי ואני חייבת להפסיק את זה. לצאת. לברוח. זה יכול לקרות מכל דבר. אבל רק בבית, הסיכויים שזה יקרה ממש ממש נמוכים. בכל מקום אחר, זה כאילו שאני באיזשהו מקום מחכה לזה עד שזה מגיע. או לא מגיע. הרבה פעמים אני נאלצת פשוט לסבול את זה ואז מתישהו זה עובר. אבל אם אני מרגישה שזה גדול עלי..אני פשוט הולכת. חוזרת הביתה. או יוצאת מהמקום/ תרחיש / אירוע שגרם לי לתושה הזאת. ואז אני נרגעת בבת אחת. אני מקווה שאני מסבירה את עצמי כראוי. בכל אופן, אני חושבת שמאז ומתמיד, גם בתור ילדה, הייתי פחדנית יותר מהנורמה. אבל בכיתה ו' קרה מקרה שאני רואה בו כנק' מפנה. יום אחד, בזמן שיעור, ילד בכיתה התעלף. הדבר הכניס אותי לחרדה איומה. הפכתי מילדה פעילה חברתית, לילדה שנמנעת ממסיבות והתכנסויות. לא יכולתי לאכול תקופה מסוימת ורזיתי הרבה. ניסיתי לשדר "עסקים כרגיל" כשהורי הבחינו שמשהו לא כשורה. באיזשהו שלב הייתי בטוחה שזה עבר לי. השמנתי חזרה...הרגשתי הרבה יותר טוב. אבל ההימנעות עדיין נשארה בי. אני נמנעת סדרתית. היו תקופות שהתגברתי על זה יותר והיו תקופות שזה תפס אותי ומנע ממני לעשות המון המון דברים. כיום זה פוגע בי בצורה יותר חזקה כי אני בשלב שבו שום דבר בחיים שלי לא ברור. אני עובדת במקום מסודר אבל לא מצליחה להתקבל ללימודים ( גם בעקבות חרדה מוגזמת במבחן הפסיכומטרי ). ולכן לא רואה שום כיוון לחיים שלי. מה יש לי? אני שוקלת לפנות לטיפול פסיכולוגי.. האם יש מישהו ספציפי שכדאי לי לפנות אליו? האם בכלל יש פתרון או שזה משהו שאני צריכה לקבל כחלק מהאופי שלי? סליחהההה ענקית על החפירה, פשוט הייתי חייבת להסביר את עצמי! תודה רבה רבה!

לטיפול לא הלכתי ואין לי איפה להגיד את הקצת שיוצא ולשמוע קצת יהיה טוב ואת בסדר ונחמדת. אז תבוא?

שלום ד"ר בונשטיין, שמי אלה אבל המערכת לא קלטה את השם הזה אז נאלצתי לאלתר. אני בת 45 ורציתי להתייעץ מה זה אומר , שאני לוקחת ללב כל דבר וזה מביא לכך שבכל יום יש לי סערות נפש - נפגעת מאד מהר, או למשל כועסת על עצמי על כל מיני דברים שעשיתי במשך היום. הבעיה שאני מסוגלת לבכות בפני אנשים וזה נורא מביך כי לא שולטת בזה ויצא לי שם של בכיינית. גם מאד קשה לי להגן על עצמי - אז או שנהיית תוקפנית או שמשותקת באלם וובהלם ובכל מקרה כועסת על עצמי. השאלה נהייתה קצת ארוכה....אבל רציתי לשאול איך אני יכולה לשלוט על עודף הרגשנות הזה שמאד מפריע ובטח לא עוזר לי להשיג כלום ואף מזיק. איך יכולה להיות קצת יותר אדישה לכל מילה שמישהו מוציא או להיות פחות רגישה ? אני יודעת בשכל שאני מוציאה מפרופורציות אבל הרגש מסרב" לקבל ומגיב ב"אובר". בתודה מראש, אלה

מחפש פסיכיאטר,באזור רחובות ,אשר מעבר להיותו איש מקצוע טוב, יש לו הידע והנסיון,בנושא אחוזי נכות נפשית,מול הביטוח הלאומי.

ד"ר בונשטיין שלום רב שאלה בקשר לבני חיל משוחרר כ- 10 חודשים מאז שהשתחרר הוא לא מוצא את עצמו לא בלימודים ולא בעבודה, אחרי השחרור הוא עשה בחינה פסיכומטרית שהתוצאות לא היו טובות ומאז הוא ב"דאון" כמו שהמצב נראה מההוה ומהעבר הוא סובל מחרדת בחינות וכל כישלון עבודה ובינות מפיל אותו שוב ושוב הצעתי לו לקבל טיפול פסיכולוגי בנושא, קבעתי לו פגישה ראשונה הוא היה שם ומאז הוא מוצא תירוצים איך לא לקבוע ולגשת להמשך טיפול? איזה עיצה אני יכולה לקבל כדי לעזור לו? תודה רבה

שלום ד"ר בונשטיין איך אני מעבירה לו את היוזמה והאחריות האם יש לך עצה בשבילי? תודה רבה

שלום בת כ25 שנים יש לי חבר חדש מזה שלושה חודשים והוא הקשר הראשון שלי בחיים אי לכך אני לא מרובת נסיון לא יודעת להתנשק צרפתית וכנראה שחוששת משומה לתת נשיקה בשפתיים בלי שהוא מנשק אותי,ככה מיוזמתי אם הוא מנשק אני מנשקת -אם לא,לא עושה כלום מידי פעם מחבקת אבל לא יותר האים זה אופייני לקשרים ראשונים? אתמו להוא אמר לי-מפריע לי שאת לא נוגעת בי אני רוצה את המגע שלך.. אני רוצה רק שתגעי בי-זה נעים לי נורא נעלבתי אני נמצאת עם בחור ביישן שאני תמיד תמיד קונה לו ואופה לו ונותנת לו כינויי חיבה והכי חמה בעולם והוא מאידך לא נות ןלי כלום-אף פעם לא קונה או משלם עלי אף פעם לא קורה בכינויי חיבה תקשורת השיחה ביננו לרוב דרך אימלים ואם אני לא כותבת לא כותב יו םשלם אם לא מצלצלת לא מצלצל בכלל מה שכן כאשר הוא כן נוכח איתי הוא מאוד חם ואוהב מכל הכינווים אפילו רמז קצת כנראה על מין ואני מקווה שלא ימשיך ככה כי אני לפני חתונה מאוד מאוד שמורה ולא מוכנה בלי קשר לזה 2 שאלו ת מאוד חשובות-לגביי אני, בתור קשר ראשון האים זה נורמלי ?אני חשבתי שבני םהם שמתחילים עם בנות-עד שלא נישק חיבק או עשה משהו כגון החזקת ידיים חשבתי שסתם אנחנו ידידים הכי טובים דבר נוסף,אין הלי בעיה לנשק או לחבק אותו,אבל סתם ככה הזה נורמלי?זה לא פאדיחות ככה באמצע העולם? ודבר נוסף,איך יודעים איך מתנשקים צרפתית?הוא מנסה להכניס את לשונו בלשוני ואני אף פעם לא עונה לו-לא נעים לי להגיד לו-אני לא יודעת להתנשק או לא טעים לי או לא נעים לי או מפדח אותי,אבל אולי אנ ירוצה ולא יודעת-מה עושים? דב ראחרון-מה עושי םאם הבחור מקסים ממש ילד טוב ירושליים מתה עליו רוצה אותו אוהבת אותו עד עולם,אבל לא עוזר כמה דברתי איתו-הבחור לא מתקשר,רק פעם ביומיים 3,לא מסמס-רק פעם ב...בקושי כותב,ואם לא כותבת לו או מצלצלת לראות שבריא ושל םאף פעם לא יורצ קשר ,נפגשים יום כן יום לא אבל רק ביוזמתי,הוא מאשר,כיף לו איתי הוא תמיד מסכים-אבל הבחור לא מתקשר ולא כותב לי וזה מפריע לי עמוקות איך פותרי םגם את זה,שיחות עזרו אמר טובטובטוב אחרי זה חזר ליושנה-הוא אומר שהוא בעל חרדת טלפון ושהוא לא מאמין בשיחו תטלפוניות אמרתי לו-אם יקרה לי משהו לא תדע כלום זה בדר? הוא התחיל להתקשר אחת ליום בלילה אבל זה הפסיק מה עושים? תודה