פורום פסיכולוגיה קלינית

קשה בלתי אפשרי

ואין לי תשובה ברורה..עדיין כל כך הרבה זמן.האם מנסיון שלך לוקח לפעמים הרבה זמן לבטוח ככה? אני זוכרת שבפעם שעברה היא נסתה שאגיד את הדברים ובטח שוב תרצה...........אודי, אולי אצטרך לספר גם כאן, אך האם פורם כזה בטוח בכלל לספר? לא נראה לי...אולי רק ארצה שגם אתה תהיה בכל הסיפור הזה...לא יודעת רק תתן לי יד.תהיה פה? תכתוב משהו שאולי יתן בטחון...תהיה לידי ותתן לי יד כשארעד...."היי לי חבר היי לי אח הושט לי יד...." מנסה להתנתק מיום הזיכרון הזה..יש זיקה למשפחתי...ואני מתבכיינת על עצמי..אוף....

שלום רב בתי בת השנתיים ושלושה חודשים קיבלה בפסח את מכת הכינים ועשיתי לה את התכשירים נגד הכינים ומאז היא בתראומה ולא רוצה לעשות אמבטיה בשום אופן וזה הולך עם בכי קורע לב מה לעשות אנא עיזרו לי בבקשה ??? אני נואשת תודה .

הי אודי, כרגע הפסקתי את הטיפול. אני בלי טיפול. לקחתי זמן לעצמי.( חשבון נפש). רציתי לשאול אותך: מה אתה חושב על גישתה של "המחליפה" ( שהייתי אצלה בטיפול בזמן חופשת הלידה של הפסיכולוגית הקודמת) של: לאפשר תקשורת בין פגישות- כמעט ללא הגבלה? הכוונה היא שאין לה בעייה שאכתוב כמה מיילים שרק ארצה? כאשר היא אומרת שהיא תקרא אותם אפילו שלא לכולם תענה.(אבל בפועל היא עונה המון. אפילו כמה פעמים ביום). וגם זה שהיא מיזומתה(כשאני לא יוצרת איתה קשר או כותבת לה) מסמסת לפעמים :"מה שלומך? אני חושבת עלייך" וכאלו... כשדברתי איתה על הנושא הזה- במיוחד לאור מה שקרה לי בטיפול הקודם, ובמיוחד כאשר "הזהרתי" אותה מחוסר גבולות, וגם הפסיכולוגית הקודמת דברה איתה המון והסבירה לה מה קרה בטיפול ומדוע היא כעת חושבת שאם אחזור אליה לטיפול זה רק בתנאים של הרבה הרבה פחות תקשורת מחוץ לפגישות, היא עדיין רואה את הדברים אחרת. והסבירה לי "שגבולות" זה משהו פנימי. ולא חיצוני. ושאכתוב כמה שרק ארצה.-שכנראה זה צורך שלי וצריך לתת לו לצאת החוצה כי הוא יצא בין כה וכה. ושלא אבהל - כי יש תחתית. ושלה "לא יקרה מה שקרה לפסיכולוגית הקודמת" - כי היא מכירה את עצמה ויודעת מהו הגבול שלה, ויודעת לשמור עליו. ושבסופו של דבר "המטרה היא להרגיש מוחזקת". - וכן לשאוף לכך שזה יהיה רק בתוך הפגישות, אבל שכל עוד זה הצורך שלי- אז צריך להיענות לו.. מה דעתך? אני לקחתי פסק זמן. ולא יודעת עדיין מה אעשה. ואולי בכלל אפנה לטיפול חדש לגמרי. אצל מישהו אחר "שלא ידע את יוסף". אני די חוששת מהגישה הזאת שלה. הרי זה בדיוק מה שהפסיכולוגית הקודמת אפשרה. וזה קרס. - אמנם בגלל נסיבות חייה- העזיבה לחו"ל, ההריון, חוסר האמון והפגיעות ההדדדיות, אבל בכל זאת- לאפשר כזאת גמישות? והרי ברור שמבחינתי- המטופלת "זה כיף"- כי מי לא ייקח אם נותנים לו?? אבל זה גם ממכר. זה ממכר לכתוב ללא הגבלה. וזה גם יוצר תלות נורא גבוהה. ואני גם ככה אדם תלותי מסתבר... זה כאילו הביא אותי למקום הכי נורא שלי רק בלי לתקן... אז חשבתי שלכן אולי עדיף שאחפש פסיכולוגית אחרת- מנוסה, וותיקה, עם גבולות. אודי- מה דעתך על כל הנושא הזה? מדוע יש פסיכולוגים שככה מטפלים? האם זה לא מביא את המטופלים למקום נורא תלותי, ולמקום שאח"כ המטפל לא יודע איך לצאת ממנו???

אני רוצה לספר לך על הטיפול שלי בקטע הגבולות..אוקי? את זוכרת שהייתי כל כך תלויה בה וכתבתי המון בשני הפורמים כשנפרדנו...אז גם הפסיכולוגית שלי מאפשרת לכתוב כמה שאני צריכה בנוסף בזמנו היא ענתה לי המון...הייתי בתקופה קשה של טיפול... שלוש פעמים בשבוע + מיילים+סימסתי לה+ שיחה כשהיה ממש קשה..הגעתי לרגרסיה ואפילו הטיפול הפך למרכז חיי..אבל היא נתנה לי להיות שם, להרגיש את הרע ולהיות תלויה ממש..והיא אפילו כתבה בסיכום שהייתי אמיצה להיות שם ולבדוק את הגבולות שלה ושלי, מוזר נכון? גם היא חושבת שזה פנימי ולא חיצוני..והאמינה שזה יבוא ממני ואכן זה בא..לא מהר כל כך, הצקתי לה המון אבל זה נרגע באיזשהו שלב ואח"כ ירדנו במספר הפגישות אח"כ ירדתי במיילים ובשיחות...גם הבנתי שאני צריכה להפרד למרות שזאת לא הייתה ממש החלטה שלי...וזה היה מוקדם מדיי אז עכשיו חזרתי לתקן איכשהו...אבל בכל מקרה רציתי לומר לך שהיא אפשרה זאת ואני גיליתי עד כמה זה קשה ורע להיות כל כך בתוך כתיבה אין סופית אליה וצורך כזה גדול עד שהוא הוכחד לבד...גם היום אני כותבת לה,הרבה פחות ומביאה את עצמי בפגישות...היום היא כותבת "בואי נדבר בפגישה" או פשוט כותבת "אני כאן"..והיא כבר לא עונה כמו פעם...לאט לאט היא החזירה אותי לגבולות והיום היא שומרת עליהם מאוד וזה עוזר לי...אז זאת שיטה שהיא האמינה בה ועזרה..אני לא יודעת מה איתך אבל אולי הפסק זמן יעזור לך, כי כשאני חשבתי שנפרדנו, היה פסק זמן והיה קשה אבל אח"כ היה יותר טוב וחזרתי אליה שונה....ואולי המחליפה כן יודעת איך להתמודד עם זה כי עובדה שהציעה...לא יודעת מה טוב לך אך תעשי רק מה שאת חושבת ומקווה שיהיה לך רק טוב, בהצלחה!!

הייתי צועקת לא.... ממש לא! אני כל כך רוצה להיות בקשר עם המטפל שלי בין הפגישות, אבל היום, כמנוסה בטיפול (שנתיים פלוס) - אני מרגישה עד כמה זה לא טוב. והמטפל שלי מאפשר לי להתכתב איתו, אבל בשום אופן הוא לא כותב לי חזרה. אני מוחזקת חזק אצלו, חזק חזק. אם הוא היה כותב לי - הוא היה יכל לטעות ובגדול, לבלבל אותי, לענות לי על שאלה שכבר לא מטרידה אותי, לגרום לי לצפייה תמידית ומעצבנת ועוד ועוד חסרונות רבים. ובכלל, ההפסקה שבין הפגישות חשובה כל כך, כמו העיכול של האוכל. וכשהאוכל משובח..... בקיצור, זאת דעתי. כמובן שאכבד כל דיעה אחרת. וחוץ מזה שהיה לי קשה מאד מאד להגיע להכרה הזאת. וחוץ מזה שלפעמים אני יוצאצ מדעתי ומצפה לקשר בין הפגישות. ועל כך בפעם אחרת.....

ואחרי שקראתי את מה שמיכל כתבה הבחנתי שגם אני עברתי את התהליך הזה רק קצת אחרת. בתחילת הקשר המטפל שלי היה לפעמים עונה לי על מיילים, ופה ושם היינו משוחחים טלפונית. הוא גם היה מתייחס אלי אחרת בפגישות. מאמינה שלכל אחד ואחת יש את הצרכים המיוחדים שלו ואת הדרך והשביל המיוחד שלו לצמיחה. היום הקשרים שלנו שונים, ואני שמחה שזה כך. אני כל כך בטיפול שלפעמים אני שוכחת שפעם הייתי טירונית והדברים היו ניראים אחרת.... אני קוראת פה כל הזמן, מיצרה על הקשיים שלך. שמחה שלקחת הפסקה, ובטוחה שיהיה בך את הכח לעשות את הבחירה הנכונה בשבילך.

אודי בבקשה ממך אני כבר אובד עצות .. אני לא יודע מה לעשות ולאן לפנות שימחקו את ההודעות האלה אני מבקש ממך .. בבקשה!!!! תמחק אותם אני מתחרפן לא יודע מה לעשות קראתי באינטרנט שאפשר למחוק את ההודעות אז בבקשה תמחוק אותם !! אני מתחרפן ..

אני לא רוצה יותר את ההודעות שלי על הרשת סיפרתי את זה לפסיכולוגית שלי והיא אמרה שלבקש ממך יפה ואם תואיל הטובך למחוק אותם זה יהיה נחמד מצידך בבקשה אני מתחנן אודי אני מתחרפן בבקשהההההההה אני רוצה לדבר איתך במייל אני מתחרפן בבקשה תמחק אותןןןןןןןןןן

חבר שלי תיאר לי תופעה מוזרה שקרתה לו כשהוא עבר ליד מסילת רכבת. אותו זמן עברה פרת בר ליד המסילה והרכבת השמיעה צפירה חדה. עכשיו הוא מספר שברגע שהוא שמע את הצפירה הוא נכנס ללחץ שמא הוא במקום לא בטוח, אבל במקום לבדוק איפה הוא נמצא ואיפה הרכבת, הוא הרגיש כאילו הוא איבד תחושת מציאות(הרגיש כאילו העולם מסתובב) ונפל למצב ישיבה. אף פעם לא שמעתי על דבר כזה שקורה דווקא כשאתה לא צריך שהוא ''''

:(...???נעלמו המילים...........אוף???????והיא בקשה שאבטח בה.......

שיש לי ושיאשפזו אותי. לפחות יהיה איפה ועם מי להיות

כבר חשבתי שאני בתקופה טובה כנראה שאין דבר כזה טוב בחיים שלי... אני לא רוצה להיות כאן יותר או לפחות לישון ולהתעורר עוד יומיים נגמר לי הכוח

או אולי פסיכולוגית בהתחשב במה שעברתי (ביטול חתונה) נראה לי שאישה תבין אותי יותר. מישהו שמע על ליבוביץ-זז'ק מיכאלה , היא פסיכולוגית בירושלים שעובדת עם קופ"ח מכבי. אשמח לקבל המלצות על פסיכולוגים או פסיכולוגיות שבאמת יכולים לעזור לי מבחינה נפשית. תודה.

[email protected] תודה רבה !

זה נראה לך נורמאלי שגם שעבר שבוע אני עדיין מתקשרת אליה כל הזמן (כל רבע שעה בערך) ושולחת סמסים ומשאירה הודעות בתא קולי? ואני כאילו יודעת בראש שהיא לא תענה , אבל כאילו הלב מסרב לקבל את זה. אני השתגעתי?

הי אחת לבד נראה לי נורמאלי לגמרי ששבוע אחרי שחברה מאוד טובה שלך נרצחה, הלב יתקשה לקבל את הבשורה, ואפילו ינסה להעמיד פנים שכלום לא קרה, למרות שקרה דבר נורא כל כך.. אולי תנסי להיות קרובה עכשיו לחברים אחרים משותפים שלכם ותתמכו אחד בשני בשעה הקשה הזו? אני משתתפת בצערך עוד אחת לבד..

כששומעים את גילי אומרים לי את יכולה להביא עוד ילד יותר נכון בת...מאז שהקטן נולד אני שומעת "עכשיו את צריכה בת"....אוף מי החליט?????? שלושה בנים ועוד עם קשב וריכוז.....נראה לכם??????היום כבר אין מצב בגלל הבריאות שלי זה סיכון ועוד גורם הגיל אז בכלל אין מצב........בקשתי כדורים להפסקת הווסת ורופאת הנשים שלי בכלל לא ממליצה.....עדיף לחכות לפחות עשר שנים היא אמרה............אוף.........שונאת שונאת את המשבר גילאי הזה.....מצד שני רוצה להיות הכי קטנה שאפשר להיות תינוקת כזו......להתנדנד בזרועות אמא כזו........אוף............מחשבות מפגרות.......והיא בכלל אומרת שנפגש אחת לשבועיים נראה לה???????קבעתי לשבוע הבא וגם לאחריו......טיפול לא החזקה...... שומעת???ואני רוצה פעם בשבוע......שלא תשגע אותי גם.........מתעצבנת עליה ועל כלם.......אוף........

אני ביקשתי ממנה עוד טיפול ביום שישי והיא לא יכולה. נפגשנו היום וחוץ מזה שכתבתי לה שני דפים מראש עם כל הדברים שמטרידים אותי כעת, לא היה כמעט כלום. ואני צריכה אותה, וניפגש רק בראשון ונכון שזה עוד רגע, אבל אני צריכה אותה עכשיו יותר מתמיד. ומה שקורה שבסוף אני לבד, אז מה שווה כל הטיפול בכלל.

מרגישה שאני כבר חוזרת על עצמי. רע לי עכשיו ולא רואה פתרון, מלבד נס, שיוכל לעזור לי כרגע. לפעמים רוצה למות, פשוט לא להיות. די, כבר אין לי כוחות להתמודד עם כל החיים האלו. נכון שיש גם רגעים טובים, לפעמים אפילו שבועות. אבל אז מגיע משהו, כמו עכשיו, סוף שבוע שכרגע אני אמצא את עצמי בו לבד, וזה מבחינתי הגרוע מכל. הלבד הזה יהרוג אותי בסוף.

צהריים טובים , יש בי טראומה בעקבות אירוע שחויתי לא מזמן שבו הייתי עדה לאונס של אחותי על ידי בן מיעוטים מטרים ספורים ליד ביתי, מכיוון שהצלחתי למנוע את המקרה נכנס בי פחד שאין לו שליטה מערבים מה שלא היה בי פעם. זה ממש הגיע למצב שאני לא יכולה לראות אותם .קשה לי להסתובב ברחוב כי אני גרה ליד כפר (מאד מסוכן ) אני פוחדת לעלות על אוטובוסים וכמובן שאני לא אוהבת את עצמי ככה כי לרוב אני בחורה עם אומץ יש לציין שזה לא חלילה גזענות אך כתוצאה מכך גם שיניתי את דעותיי הפוליטיות ולצערי אני לא מסתובבת בשכונתי וברחוב עצמו אני לא רגועה וחשה פחד וכך גם באוטובוס .אודה לעזרה..

אביב, מה שחווית זה איום ונורא. מאוד מובן הפחד והטראומה. אני מאוד מקווה שאת ואחותך נמצאות בטיפול כדי לעבד את הטראומה כי זה אירוע חריג ועוצמתי שחייבים לעבדו. בהצלחה ומחבקת אתכן מכאן.

שולח לך הודעות נואשות בסמס כמו 'הצילו', ו'לא מבין מה קורה לי' ו'אני צריך עזרה, תעזור לי!' וכאילו נראה שהוא נהיה פאסיבי קיומית וכל האחריות וציפיה 'להושעה' מעביר אליך. מה אתה עושה? איך תתייחס? איך תגיב? האם תתעלם ותחכה לדבר על זה בפגישה? האם תנזוף בו שהוא מפר את הגבולות או אולי 'תבוא לקראתו' תתייחס לרגשות שהוא מבטא באותו רגע ותנסה להרגיע אותו? ומה אם הרגשות האלה גורמות לכך שהוא כבר לא מוכן לבוא לפגישות כי זה משפיל אותו לשלם בשביל לסבול. הוא לא ציפה שזה מה שיקרה לו בטיפול... האם מספיק רק להציף את החוויות האלה למודעות בשביל לרפא משהו? כי אם הטיפול גורם לזה לבקוע ככה, מה עושים עם זה? ואז השכל מבין כמה שזה לא מותאם למציאות, בסדר, מבין שלא קורה כלום וזעקות לעזרה האלה באמת לא הגיוניות.. אבל מה עושים עם זה?? האם מספיק שהשכל מבין את הפער בין שחזור רגשי למציאות- בשביל לרפא את הנפש? השכל שלי מבין הרבה יותר טוב דברים עכשיו, אבל לא יודעת אם הנפש נרפאה ממשהו. אני לא מבינה מה זאת 'אהבה'. קשה לי להאמין בזה. אנשים באמת מרגישים דברים כאלה ממקום בוגר או שזאת סתם הזיה של תמימים? לא יכולה שיתקרבו אליי :/

מה אם המטופל לא הבין שדברים כאלה יכולים לקרות בטיפול (רגרסיה, שחזור טראומות לא מודעות וכ) וברמה שמודעת חשב שהוא מקבל קשר וקשב תומך, השתתפות תומכת רגשית בעולמו וסיוע חיובי בהתמודדויותיו. בחוזה הראשוני סיכם עם המטפל שיגיע למפגשים לפי צורכו. חשיבות העקביות או 'אי זליגה' לא הוסברו לו. לא הבין בכלל לאיזה מן תהליך עמוק ואינטנסיבי נכנס. אחר כך שהתחילו להתעורר בקרבו כל מיני זעם וחוסר אונים אחרי שתסכלו אותו עלו רגשות קשים, המטופל באופן הגנתי מתחיל להמנע מפגישות וגם לא מבין מה הסבל שקורה. הכל מרגיש מזעזע ונטול פשר. התסכולים מרגישים כמו משהו שהמטפל כופה בכוונה ואונס על נפשו , רק כי הוא יכול. ההסברים שנותן 'בשם מגבלות המציאות' נשמעים כמו תירוצים שניתן להפריך בנקל. וגם המטפל נוזף במטופל בשעתו הקשה הזאת על כך שהוא לא בא מסודר ומטיל את האחריות עליו שיחליט אם הוא רוצה לבוא או לא (נזיפה חסרת סבלנות) כי אי אפשר ככה לנהל טיפול. אבל המטופל בכלל לא הבין למה הוא נכנס, מסתבר שלא הבין מה זה הטיפול ומה הפואנטה שלו... מה דעתך אודי? האם זה לא 'חילול הנפש' ? לפעמים בא לי לתבוע אותה. יש לי עילה? אבל ממה שהבנתי אין לי. זה יהיה מילה נגד מילה. מותר לה. היא 'מעליי'. איזה סיכוי יש לי להוכיח שבאופן התנהלותה ורמת התייחסויותיה ואי-התייחסויותיה' 'גברת סמכות מקצועית נכבדת' עשתה משהו לא בסדר שפגע בתחושת הכבוד הבסיסי שלי ? כשחוויתי 'אי ודאות אימתית' ובלבול רב היא רק ישבה שם ניטרלית כזאת , אפילו מחוייכת קלות. לא מתרגשת.. לעומת סערת הרגשות שלי שבה הייתי נתונה מרוב חוויה של חוסר פשר, שאלתי בזעקה 'מה זה?? מה הולך פה?' והיא רק שיקפה בנחת 'קשה לך עם אי-ודאות'? מה דעתך אודי? מרגישה שביזו אותי!! במקום להסביר לי דברים. גם להגיד למטופל שהתעריפים שלהם גבוהים כ"כ כי עבדתם קשה והשקעתם ולמדתם זה לעג לרש לפעמים, אתה לא חושב? ואני לא מדברת על הכסף אלא על היכולת 'לעבוד קשה' ולהגיע למשהו. מי שאין לו בטחון בחושים בקושי יוצא מהבית . מה היא מתנשאת עליי בכלל רק כי היה לה יותר מזל התפתחותי? ביזו אותי שם בכמה מישורים במקביל. הלב שלי נאטם ממנה:( נאטם לי הלב. הילדה שבי ישבה שם פגיעה, כמהה להבנה. נאטם לי הלב. שדיברתי על הפחד שלי להוליד ילדים ולפגוע בפוטנציאל שלהם היא התייחסה באמירה 'כמו שבמשפחה בה גדלת המיתו בך חלקים?'... מי אומר דבר כזה??? היא בעצמה המיתה בי חלקים עם הטמטום שלה.

שלום רב. הנני סובל מ OCD, OCPD, NPD, BPD, ADHD, דיכאון מז'ורי, הפרעה דו קוטבית מסוג 2 במחזוריות גבוהה, פראפיליות ברמה סאב קלינית, היפוכונדריה ברמה סאב קלינית, תסמונת אספגרגר בתפקוד גבוה מאוד עם רגישות תחושתית גבוהה והפרעת התקשרות תגובתית לא מעוכבת ברמה סאב קלינית, בנוסף למחלה פיזית CF (סיסטיק פיברוזיס). יש לי מספר שאלות. 1. מדוע הסובל מהפרעת אישיות גבולית מתקשה עד כדי בלתי אפשרי להיות לבד, ולדאוג לעצמו? 2. מהו ההבדל בין הפנמת התוקפן, העברה, השלכה, התקה והזדהות השלכתית? לפי מה שאני הבנתי: הפנמת התוקפן היא הפנמה של התוקפנות של האובייקט התוקפן. העברה היא שחזור של רגשות עם אובייקט משמעותי, באינטראקציה עם אובייקט חדש. השלכה היא השלכת הדחפים הלא מוכלים וייחוסם לאחר. התקה היא ההעברה של יחסי אובייקט מאובייקט אחד שקשה או מפחיד או בלתי אפשרי להתמודד איתו לאובייקט אחר. והזדהות השלכתית היא כמו העברה אבל עם נסיונות אקטיביים של העצמי להפוך את האובייקט (החדש) להיות כמו האובייקט המקורי, והפנמה מצד האובייקט החדש, שלא במודע, את התנהגות ייצוג האובייקט המשמעותי של המשליך. האם הבנתי נכון? הענין הוא שבהפנמת התוקפן יש התקה, התקה היא סוג של העברה, בהזדהות השלכתית גם יש העברה וגם השלכה של ייצוג אובייקט פנימי... זאת אומרת בין כל המונחים יש חפיפות מסוימות..... צריך הבהרות... וגם: מדוע בהזדהות השלכתית יש נסיונות אקטיביים לגרום לאובייקט להיות כמו האובייקט המקורי? מה הסיבה ומה הרווח משחזור היחסים עם אובייקט חדש, ועוד באמצעים כפייתיים כמעט כמו בהזדהות השלכתית, או בלי כפייה כמו בהעברה רגילה? 3. על אותו משקל כמו השאלה הקודמת: הבאת הכעס העצום לתוך האינטראקציה חדשה כלשהי עם אובייקט– העברה? השלכת ייצוג אובייקט מופנם? התקה? הפנמת התוקפן ותוקפנות כלפיו? אם האובייקט מגיב כמו האובייקטים המופנמים אז זה הזדהות השלכתית? - מה בדיוק המנגנון? 4. על אותו משקל כמו 2 השאלות הקודמות: מדוע באישיות גבולית, שבה קיימת פרוורסיה (סטיה) מינית מאזוכיסטית, בא שימור ושחזור של הדמות המתעללת? כלומר מדוע העצמי דואג שוב ושוב להנציח את ייצוג האובייקט המתעלל, וליצור אותו מחדש לפעמים באופן אקטיבי וכפייתי אצל הצד השני? מה הרווח מכך? 5. על אותו משקל כמו 3 השאלות הקודמות: מדוע העצמי משחזר למעשה את ייצוג האובייקט התוקפני, באופן פרדוקסלי בשני אופנים: פעם כדי להילחם בו ולכעוס עליו, ופעם כדי להיות מושפל על ידו בפרוורסיה מזוכיסטית. יש כאן פרדוקס! 6. שאלה לגבי "מימוש" הנאות באמצעות אחר – כלומר שאחר יהנה והעצמי הוא זה שיארגן לו את ההנאה הזו, במקום שהעצמי יהנה בעצמו (כי "אסור" בגלל הסופר אגו)(למשל קניית כרטיסים לבנים של מישהו שלוקה ב OCPD מתוך שליטה ומתוך כך "שהם ילכו ויהנו" והוא זה שירגיש טוב עם עצמו שדאג לכך) – זה פשוט השלכה? האם זה אופייני לOCPD? 7. מהי שליטה אומניפוטנטית בהופעתה הפתולוגית במבוגר? האם יש הבדל, אם אני מבין נכון את המושגים בכלל, בין שליטה מתוך יצר חרדה מחוסר וודאות, המאפיין OCPD, לבין שליטה אומניפוטנטית המאפיינת NPD? 8. מה ההבדל בין מנגנוני ההגנה אידיאלזציה ודוולואציה פרימיטיביות לבין פיצול האגו (בין טוב מוחלט לרע מוחלט).. זה נשמע די דומה, לא? 9. ראיתי במקום מסויים שהתקה נקשרה כמאפיין או סיבה אצל OCPD.. למה? 10. בספרות שקראתי באינטרנט ראיתי שמדובר על הפרעה בזהות המינית, או זהות מינית לא מאורגנת בלוקים בהפרעת אישיות גבולית. האם הכוונה רק להפרעות בנטיה מינית וזהות המגדרית, או שהכוונה היא שבאופן כללי יש בעיות עם התפיסה המינית של עצמך, כמו למשל פרוורסיות? תודה רבה!

כל האבחנות האלה ניתנו לי, ואם היית מכיר אותי היית יודע שכל אחת מהן היא נכונה. אני מקרה מאוד מאוד מאוד מורכב, כי גם יש לי מחלה פיזית קשה וגם עברתי התעללות לאורך שנים. אנסה למקד את שאלותיי. אבל באמת מעניין לשמוע בין אלו אבחנות יש סתירה? בדרך כלל OCPD, NPD ו ADHD, פאראפיליות, דיכאון, BIPOLAR, OCD הולכים יחד עם אישיות גבולית. היפוכונדירה בדרך כלל קשורה ל NPD. אספגרגר הולך בדרך כלל ביחד עם OCPD או היפראקטיביות. מוזר שאתה אומר שהן סותרות

ש שאני רואה אותם כל יום כל היום .אני בדכאון ולמרות שאני מתפקדת מצויין אני כל הזמן חושבת ןמתכננת מה לעשות על מנת להמלט מהם ככל האפשר. לפני המאורע כלל לא פחדתי מהם ואף הגדרתי את עצמי כבנאדם שמאלני ביותר. זה פוגע לי בתפקוד עד כדי כך שאני נמענת להגיע למקומות ספיצפיים

האם גם לכם קורה שאתם מחכים לפעמים לפגישה אחרי חופשה או הפסקה יותר ארוכה ואז אחרי הפגישה זה לא עוזר אלא רק מחריף את הגעגוע? זה מה שקרה לי היום..כל היום קשה להתנתק.......כאילו עדיין לא נפגשנו וההפסקה הארוכה ממשיכה.למה זה קורה לי אודי? במקום שאשמח שהיום חזרנו לשגרה והתראנו והיה בסדר...אוף.לא שפספסתי משהו דוקא שוחחנו על מה שהיה בחופש.....והיא חסרה לי נורא דוקא היום אבל כבר התראינו....ופתאום שוב קשה לחכות לה אחרי שמאתמול עד הפגישה דוקא נרגעתי וציפיתי לה..........

הי מיכל, ניסית פעם דיאטה של התנזרות משוקולד למשל ? כשהרבה זמן את לא טועמת ממנו אז איכשהו הטעם מטשטש משהו .נכון? ואז כשאת שוב טועמת מהשוקולד, את רוצה עוד ועוד ועוד ולא שובעת .נכון ? ואולי זה קצת דומה ? אצלי, למזלי, אמא צביה נשארה בחג ברגיל וגם אני. בשבוע שעבר פיספסנו רק פגישה אחת ונפגשנו 4 פעמים והשבוע, שוב אנחנו נפגשות 5 . אני שוב מרגישה שהרצפה יציבה ממש. :) איזה קטע.. פתאום התחשק לי "להזמין" אותך לאמא צביה ושנבוא ביחד.. מעניין מאיפה זה בא לי ? :) אמא צביה באמת מדהימה !!! אני כל כך , כל כך ,כל כך אוהבת אותה !!! במבי.

שאת לא מאמינה עד כמה! כשנפרדתי ממנה כתבתי שהקשר שלנו הוא כמו שוקולד כשטועמים קצת רוצים עוד וכשאוכלים יותר מדיי הוא עושה בחילה (זה בקשר לתלות) וכשאוכלים במינון הנכון הוא עושה פלאים!!! אני לא מאמינה שאת מזמינה אותי לאמא צביה שלך!!!!!! וואו, איזה כבוד!!!במחשבה שניה את לא ממש היית רוצה אותי איתך בפגישה :)...למרות שהיא נשמעת לי ממש נהדרת!!!להמשיך לעבוד כשכלם בחופש...גם שלי מדהימה!! גם היא בחופשות בד"כ עובדת אני זו שלא יכולה לבוא :( אבל אני יודעת שאני יכולה לקבוע אם צריך בחופשות למרות שממש אני לא יכולה..אני אוהבת אותה מאוד!!! היא לוקחת בד"כ חופש בזמנים שאף אחד אחר לא בחופש וזה קצת מקל נראה לי על המטופלים שלה...טוב אין לה ילדים קטנים הם כבר גדולים ולכן אני מרגישה שיש לה יותר זמן בשבילי :) ובאיזשהו אופן אני מרגישה ילדה שלה... כבר יותר טוב לי, אני משתדלת לשאת אותה איתי וזה כיף לכתוב עליה זה עושה לי טוב :) איזה כיף שאת בטוב,כיף לי לקרוא אותך. מיכל

היי מיכ(ל)! כן כן כן גם לי זה תמיד קורה ואני שונאת את זה! זה כאילו סוג של נפילת מתח. זה קורה לי גם כשאני מחכה שמשהו(רע)יגמר ואז תבוא ההקלה והשמחה, אבל זה לא באמת ככה... אני גם ניסיתי לא פעם לברר מה נסגר איתי?!? אני חושבת שיש לי ציפייה יותר מידיי גדולה שיקרה משהו, אולי ימלא אותי?... וזה לא באמת עובד ככה... עם כל הכבוד לחופשה הפגישה עדיין נשארת פגישה.

טוב לדעת שזה לא רק אני...חשבתי שכלם כל כך שמחים לחזור לשגרה, אני לא הרגשתי אותה עדיין.

הי מיכ מרגישה בדיוק אותו דבר... הימים של החופש עברו והגעגוע קצת קהה ודווקא היום אחרי הפגישה הגעגוע הרבה יותר חד....... לי גם קשה להביא את עצמי לפגישות של אחרי הפסקה, כי עוברים כל כך הרבה דברים וקשה לי להרגיש מה עוד רלוונטי אם בכלל... עוד מעט השגרה תשטוף הכל ...

לפעמים קשה להחזיר את עצמי למקום שממנו הפסקנו פעם קודמת או לשתף ורק אח"כ זה נפתח...תודה ששתפת.

אני מעל 7 שנים בטיפולים פסיכולוגיים. ועכשיו התחלתי אצל המטפל הרביעי. ואני קצת הרבה מיואשת. בכל טיפול עבדתי על נושאים שהיו אקטואליים לזמן , למאורעות ולגיל. בפרוש מעט התקדמתי ואולי קצת קצת השתנתי. אבל, זה לא זה. הבור השחור רק העמיק. אני מעדיפה למות. (לא חושבת לעשות, רק בתחושת היאוש) נראה שלסבל אין סוף, ואפשר רק טיפה להקל ולא יותר. כך זה אמור להיות? משהו קטן ולא באמת שינוי מבריא לתמיד. ולא מדובר בלקות או הפרעה.אני נקראת סטנדרטית בלי שום אבחון או בעיה. מי שלא יודע את מסתרי הלב חושב שהכל ממש רגיל ובסדר. כי התפקוד שלי מעולה.(כלפי חוץ) אז טיפול נכון אמור להבריא, או בטיפ טיפה להקל? כך זה לרוב המטופלים, או יש תקוה?

הי, חשבת על לשתף יותר לעומק? אם מדברים על השגרה א רק נושאים אקטואלים אי אפשר ממש לשנות לא כן? למרות שזה קשה כדאי לנסות להעמיק ולבדוק...אולי כשאת מחליפה פסיכולוגים את "בורחת" או לא נותנת להגיע למקומות האלה..לא מדברים על זה בהתחלה אלא זה תהליך שצריך לתת לו זמן, אל תתיאשי תני צ'אנס למטפל...

תודה אל נכונותך. לא הבנתי איך ובמה להעמיק. אני נותנת את מה שיש בי. ולא נראה לי שיש מידע עמוק שאני לא מגישה בטיפול. אני לא מרגישה בורחת מטיפול בדברים, אלא מאי טיפול ואי התקדמות. אגב ,לדעתך שלוש וחצי שנים זה צ'אנס מספיק ארוך? (לדעתי כן,וזה היה)אני מרגישה שנתתי זמן. מתי לדעתך נמגר הצ'אנס? 5 שנים בטיפול אצל אחד? (לי זה מוגזם... ואם אני לא "מתה עליו, ממש יוצא מהאף)

הי, "מעל 7 שנים בטיפולים,ועכשיו,אצל המטפל הרביעי".. ואולי כאן נעוצה התשובה, היאוש ואולי מכאן גם תגיע התקווה ? ואולי אם תתמידי עם המטפל הנוכחי גם אם יהיה בלתי נסבל,דוחה, מכעיס, משעמם ,מבעית וכו'.. תצליחי להעמיק ,לצלול ..כן זה לא קל..ואולי יהיו גלי יאוש בהמונים תוך כדי..אבל גם התקווה ושינוי מהותי , עמוק ואמיתי.. בהצלחה. במבי.

עוד זוית... http://www.youtube.com/watch?v=bMLT0SrEav4

המילון השלם לשפה שלי, ובקיצור מה שהתכוונתי: 1.התכוונתי בכותרת אם אגיע כבר לסוף של החלק החש לא שלם. 2. והכל בסדר זה במונחים חיצוניים. סוג של "השם שלי"(אם תברר בחוץ) בפנים רועש ורק רוצה עוד ועוד תיקון.וחש כמהה לבריאות שלוה. והמילים שלך קצת הכאיבו לי. כאילו אין תקוה לסוף. ותמיד המרדף, כל טיפול בכל זמן...יש לו מעלות. ולעולם אין סוף בריא ורגוע.

אני מרגישה ששיחות על מין עם המטפלת קשות לי, מעבר למבוכה הכללית שבשיחה על נושא אינטימי ואישי כל כך. ישנן הרבה שיחות על מחשבות ורגשות שמביכים אותי, אך המעבר לשיחה על דבר מה ממשי כל כך, שיחה על הגוף שלי שיושב שם מולה, קשה לי במיוחד. האם גם אתם נתקלתם במחסום שונה בנגיעה בנושא הזה? איך התמודדתם?

אחרי 4 שנים עדיין מתקשה בדיוק בגלל הסיבות שציינת. הדרך היחידה שהצלחתי לשתף משהו זה בכתיבת מכתב שהשארתי בסוף הפגישה (שתוכל לקרוא בלי להסתכל על גופי מולה) או לשלוח sms קצר אך מאוד קונקרטי לנושא שאני רוצה לשתף. בהצלחה.

זה קשה, אבל אפשרי והיום יותר מפעם..כמו יעל גם אני נעזרת הרבה בכתיבה עד היום...אני כותבת סוג של שירים שאני מראה רק לה..והם לא ממש ספציפיים אבל מובנים...בפגישות התחלתי ברמזים עד שהפכו למילים יותר מובנות..

הי נעמה, אצלי, בתחילה היו הרבה מחסומים .בתחילה דברתי ברמזי רמזים תוך כדי התפתלויות..אח"כ , ברמזים עבים יותר..המטפלת שלי "עזרה" לי קצת (את יודעת מה ? היא באמת עזרה לי. ללא מרכאות ) היא לא ויתרה לי והתעקשה כל פעם שאומר במפורש למה אני מתכוונת.התפתלתי, הרגשתי שאני סמוקה לגמרי, הזעתי, אבל, שווה !!!! היום, הרבה יותר קל לי. יש משהו מאוד מקל ומשחרר אחרי שאומרים בדיוק ולא רק ברמזים. ישנה הרגשה מאוד טובה (לפחות כך זה אצלי ) שאני יודעת שהיא ממש ממש מכירה אותי לגמרי. כולל הנושאים הכי אינטימיים שלפעמים נשמע הזוי שהיא יודעת ממש ה-כ-ל ! יש בזה הרגשה מאוד מקלה ומשחררת. אגב, אנשים שונים אומרים לי שאני הרבה יותר ספונטנית וזורמת..אני חושבת שיש קשר בין הדברים.. במבי.

הי נעמה,גם אני מאוד מובכת לדבר על מין ולקח לי בערך שנתיים בטיפול עד שבכלל זה עלה אבל האמת שכמו כל נושא אחר בטיפול, בהתחלה זה ממש קשה עד בלתי אפשרי ועם הזמן והדיבור, זה עדיין מביך אבל נהיה קצת יותר קל... בהצלחה :)

נעים לשמוע שיש מי שמבינה, נעים לשמוע שיש מי שהתגברה על זה. נעים לשמוע שזה היה שווה את זה... ובכלל, נעים לקבל תגובות מכן, נעימה הקירבה הזו, על אף הוירטואליות המשונה. אז נעים, תודה.

עברו כבר ארבעה שבועות מאז שהתחלתי לקחת את הכדורים.. ואני לא מרגישה שום שינוי. לפי מה שקראתי אם אחרי שישה שבועות אין שינוי צריך להחליף. אני כמובן אפנה לפסיכיאט' ולפסיכולו' שלי. אבל מה שמטריד אותי זה שאני מפחדת ששום דבר לא יעזור לי. לא טיפול פסיכולוגי ולא טיפול תרופתי. אין לי כוח לנסות אלף כדורים נוספים. הפסיכולוג' שלי יוצאת תכף לחופשת לידה ולי זה מרגיש כאילו הטיפות נקטע.. וזו הרגשה די כואבת. ואני בסך הכל רוצה שיהיה טוב איפ עם, השאלה אם יגיע ומתי. אגב קודם ראיתי מישהי עם שם כמו שלי אבל אנחנו לא אותה אחת (:

למטפל/ת? זה קרה בטיפול שלי ואני קוראת על המון מקרים ודוגמאות שזה קורה גם שם. למה בכוונה הסיטואציה הטיפולית מתסכלת ו/או בלתי אפשרית כ"כ שאנשים מתחילים להרגיש דברים כאלה? בשביל מה זה טוב? מה קורה אם 'מדברים על מה שמרגישים' עם המטפל? מה גם שמאוד קשה לדבר אם ממש כועסים או חרדים/כואבים/מבולבלים.. אז מה משיגים בכך שמדברים על זה? אני פשוט לא מצליחה להבין מה הפואנטה ולפעמים חוששת שכל הסבל שמרגישים מהטיפולים האלה הוא לחינם ולא מועיל, אפילו מזיק.

אודי, כאשר מטופל משחזר בטיפול מצוקה רגשית. חש עצמו כטובע והמטפל לא נוקף אצבע לעזור ולהקל על סבלו. המטפל באותו רגע נראה למטופל כמזניח קשות את נפשו ומאוד לא אנושי ופוגעני. המטפל יושב שם ומשקף מה שהוא רואה, פונה למטופל : "אתה חווה אותי ואת הסיטואציה כאכזרית" עכשיו אודי תסביר לי איך זה עוזר לרפא את הפצעים שבנפש? מה הטעם להשיג התבוננות מהצד עם בעשותך כן אתה שופך את תינוק עם המים?

שהטיפול הפסיכולוגי הזיק לי . הזיקו לי. השפילו את נפשי. כל שניה עולה דחף לזעוק ולמחות. כבר שנתיים זה נמשך ולא מרפה. הפסיכולוגית ביזתה את נפשי עם אטימות, הזנחה רגשית והעדר אמפתיה. ניסתה לכפות עלי את הסמכות שלה.. מה יהיה מתי יפסיק להיות לי רע ואני אשכח מכל זה?

ענית לי והוצפתי..לא ציפיתי לכזו תגובה...וואוו.. כשנפגשתי עם אמא צביה הקראתי לה את ההתכתבות הזו.. לא יכולתי לכתוב עד עכשיו בגלל ההצפה.. אני אשמור את התגובה שלך.. זה מאוד מציף להרגיש פתאום רצויה, רצויה ממש.. ועוד המשפט שכתבת לגבי אמא צביה שאתה מקנא בה על שאני מטופלת שלה..וואוו..זה הרגיש פתאום שלא רק שלא מוותרים עלי, אלא אפילו רבים עלי..רוצים אותי.. התפתחה עם אמא צביה שיחה שלמה בעקבות התגובה שלך.. הרגשתי שאני רצויה.רצויה ממש.. הרגשתי המון רגשות טובים ! טובים מאוד ! תודה לך אודי יקר !!! ומיכל.. גם אני מרגישה שחוט מקשר בינינו.. החוט,השביל שמוביל אל הנקיקים הנסתרים.. המקום בו האיילה שותה מים.. ..צוקי הלב הם שמקשרים.. תודה לך ! בכלל..משונה..אני מרגישה שאני רוצה לומר תודה גדולה לעולם. לכל היצורים. ליקום. אז.. ת-ו-ד-ה ! במבי.

פשוט :)

היי, לא כל כך יודעת למה כותבים כאן, וגם לא חושבת שיש לי ממש שאלה. אני צריכה לדבר ולא יכולה לדבר עכשיו עם הפסיכולוגית שלי. רק ביום ראשון, כשתהיה לנו פגישה. לא יכולה לחכות. בכל מקרה, זה מה שאנחנו עושות. מדברות. כבר שבע שנים. הדיבור לא עושה שום דבר. לא משנה לי את החיים. אני אפילו הרבה יותר בודדה עכשיו משהייתי לפני 7 שנים. אין לי חבר אחד. כבר לא יודעת איך עושים חברים. וגם עם המשפחה שלי אני לא בקשר טוב. מעדיפה לא לראות אותם. בחגים וסופי שבוע אני לגמרי לבד. טוב לא לגמרי לבד- עם הכלבים שלי. לפעמים שונאת שהם איתי. הם מאלצים אותי לקום מהמיטה ולצאת מדירת החדר שאני גרה בה, שהיא גם לא בדיוק שלי. והם משחקים ומרעישים ומפריעים, ואני רוצה להיות בשקט בדיכאון שלי. רציתי להיות פסיכולוגית. הלכתי ללמוד תואר ראשון בפסיכולוגיה. בקושי סיימתי אותו. לקח לי הרבה שנים. הייתי בדיכאון כל השנים האלה ועם כמה אפיזודות קשות. בסוף סיימתי עם ממוצע 80. אין לי מה לעשות עם זה. בכלל, אני לא רואה עתיד סביר בשבילי. והבדידות גומרת אותי. תמיד עבדתי. גם האפיזודות דיכאוניות מאוד קשות. לא יודעת איך הצלחתי. אבל תמיד עבדתי בעבודות עם שכר מינימום. אני לא ממש טובה בשום דבר. אין לי שום כישרון מיוחד או יכולות מיוחדות ולא יכולה לנהל שום דבר אז לא יכולה לשאוף גבוה. אז כל השנים האלה צברתי חובות גבוהים, וכל הזמן פוחדת שהבנק יפסיק לתת לי אשראי. כל תקופה לוקחת עוד הלוואה ועוד הלוואה מבלי שהצלחתי לשלם את הקודמות. והטיפול מאוד יקר, למרות שהפסיכולוגית שלי אומרת שאני שמורת טבע, ולא עדכנה לי את המחיר. וכששכרתי דירה זה בכלל היה זוועה. והכלבים גם יקרים, אבל לפחות יש לי עם מי לישון בלילה. גם אם הם לא בני אדם. ועכשיו משלמת גם על לימודים חדשים... הייתי חייבת למצוא משהו ללמוד. משהו שיתן לי תקווה. תקווה לצאת מהמצב שאני נמצאת בו. אני לא סובלת את העבודה שלי עכשיו וגם לא את המקום שאני גרה בו. נרשמתי ללימודי תעודה של טיפול באמצעות כלבים. זה היה אמור לתת לי תקוה. לא מרגישה את התקווה הזו. לא מאמינה שאמצא עבודה בזה, וזה גם תחום חדש אז לא מכירה מישהו שעובד בזה. אמורה להתחיל עוד חודש, וכבר לא יודעת... אני אוהבת כלבים ורציתי שנים לעבוד בטיפול. אבל הפכתי מרירה מאוד ונשחקתי. כבר לא יודעת אם אני מתאימה. לא חושבת שאני מתאימה למשהו. רק רוצה כבר לצאת מהמצב שאני נמצאת בו. הייתי רוצה כבר פשוט למות. מיואשת מידי. לא מוצאת שום עניין בחיים. לא מוצאת מטרה לחיות בשבילה. וחיפשתי! רציתי כבר חופש מהעבודה הזו שלי שאני פשות מתענה בה (או בכל עבודה אחרת שעבדתי בה), אבל החופש הוא יותר גרוע. כל היום לבד בתוך ארבע קירות, ורק מנסה לישון כי אין לי משהו אחר לעשות או עם מי להיות. זהו, לא מצפה למשהו. רק רציתי לדבר. אז תודה...

היי המטפל שלי הסכים להוריד את מחיר הטיפול מ 400 ל 350. אין לי בעיות כלכליות תודה לאל אך אני מתקשה להבין מדוע עבור 50 דקות אני צריך לשלם כה הרבה כסף?. אם הכוונות הן ככ טובות למה זה יקר?. אציין שאני לא מעוניין במגזר ציבורי ובכל זאת נדמה לי ש 300 שקל זה יותר הוגן. מה דעתך?

עוד יזיינו לך את הנשמה טוב טוב אם הם חושבים שזה יגרום לך לקחת אחריות על הבחירות שלך. לא מתאים לך הסכום, אל תלך. או שתלך ותריב למה כזה יקר ותשלם בשביל לכעוס ולהתלונן עד שישבר לך הזין מזה כי תבין שזה לא יעזור לך ואז תפסיק ללכת וזאת תהיה הצלחה טיפולית כי אומר שאתה כבר לא אידיוט שמנסה לשנות את המציאות אלא פועל בתוך הקיים ומתאים את עצמו לפי היכולת. ואם בכל זאת בא לך שיזיינו לך את הנשמה עד שזה יקרה- לך לפסיכולוג. אין דבר כזה 'טיפול זול'. הם יקרנים בכוונה. כדי לגמול אותך מהמשאלה הפנימית ל'אמא קשבת'. נשמע אידיוטי? זה מה שזה.

שהולכים לטיפול פרטי ואז מצפים להנחות...כלומר כל דבר שהוא פרטי הוא תמיד הרבה יותר יקר...גן פרטי יותר יקר מעירוני, רופא פרטי יותר יקר מאשר דרך הקופה, עו"ד פרטי יקר מציבורי ועוד ועוד.......אז אולי כדאי פשוט ללכת דרך קופ"ח..וכן הכוונות מאוד טובות!! מי שבחר במקצוע הזה הכוונות שלו תמיד טובות, גם אם זה לא תמיד נראה כך!! וזכותך לבחור...ומאוכזבת, כמה כעס אולי כדאי לטפל בכעסים? :) סתם....כל אחד עושה את הבחירות שלו אין צורך להתעצבן.

קטע משיר המתנגן בלופ ותופס חלק נכבד מיכולת הריכוז שלי..לדוגמא שאלו אותי לרחוב שממש היה לידי..לא הצלחתי לשלוף מהזיכרון את הכיוון,כי הוא היה תפוס בלופ של קטע מתוך שיר..כמה דקות אחרי שנאלצתי לומר..לא יודע..נזכרתי שהרחוב הזה ממש ליד. איך קוראים לתופעה זו ומהן דרכי הטיפול המומלצות. תודה מראש אבי

אחיין שלי בן 20 לא מדבר עם אף אחד כבר קרוב לשנה הוא יוצר קשר רק בפנטומימה הוא טוען שהוא בהתערבות לשנה אך אנחנו חוששים מאוד שעובר עליו משהו איך אפשר לעזור לו? אנחנו לא יודעים מה לעשות ? לאין לפנות עיזרו בבקשה -

היום הייתי בצפון ליד נהריה, וחשבתי עלייך, כי אני יודעת שאתה גר באיזור (אחרי שקראתי עלייך פעם) ורציתי לראות אותך. לקח לי זמן להתחבר כאן לפורום, אבל עכשיו אני מרגישה שזה ממש המקום שלי, אתה ושאר אנשי הפורום, כבר חלק מהחיים שלי, בלי שאכיר אף אחד מהם באמת. לפעמים אודי אני חושבת שאולי אני רוצה טיפול אצלך, אבל אני לא ממש קרובה אלייך גאוגרפית, אבל זה עולה בי מדי פעם. ואני תוהה איך ולמה המקום הזה כ"כ משמעותי עבורי, והמטפלת שלי לא יודעת שאני כאן. ולא יודעת אם אני רוצה לספר לה עליו.

האמת שאני בעצמי לא כ"כ יודעת למה.. אם אני מנסה לחשוב עולים לי כמה דברים. אני קצת מפחדת, מפחדת שהיא כאילו תחשוב שאני נעזרת בעוד דברים מלבדה, אולי אני גם לא רוצה שהיא תדע הכל. אבל ברור לי שכן אספר לה קצת. אבל לא רוצה להגיד לה שהמקום הזה ממש חשוב לי.

מאז גיל ההתבגרות יש לי משיכה מינית ורגשית לנשים. אני מקיים יחסי מין רק עם ואוהב נשים. בשלב מסויים בגיל ההתבגרות במקרה נגעתי בפי הטבעת והכנסתי אצבע. הדבר גרם לי הנאה והגעתי לאורגזמה. מאז המקום הפך למוקד מיני נוסף והכנסתי דברים אחרים. אבל זה לא היה קבוע. תמיד באורגזמה חשבתי רק על נשים. הגירוי בפי הטבעת תוקף אותי בתקופות חלשות מבחינה נפשית. ויש תקופות שזה לא מטריד ולא מרגיש גירוי בפי הטבעת. ברוב הזמן זה נעלם ולא מטריד אותי. בתקופות של לחץ שוב מטריד ומרגיש צורך להחדיר משהו. שנים שלא החדרתי כלום פרט למחשבות ופנטזיות. בשנים האחרונות עליתי מדרגה ואני מפנטז על זין של גבר שמחדיר לי. וזה גורם לי גירוי מאוד חזק והנאה בפי הטבעת עד כדי מטריף ולפעמים רק מהמחשבה אני יכול להגיע לאורגזמה בלי להחדיר כלום. אין לי משיכה לגברים. המחשבה על התעלסות חיבוקים או נשיקות עם גברים דוחה אותי. אני לא רואה דמות של גבר במחשבות. הדבר היחידי שאני רואה זה רק זין. והרגשת פסיביות. לעומת זאת עם נשים אני נהנה להתעלס לחבק ולנשק. ויחסי המין מהנים וטובים וחזקים. איך אתה היית מגדיר את התופעה? האם זו הומוסכאליות? האם אני צריך להכנע ולממש את הפנטזיה? אם אממש את הפנטנזיה זה ישחרר אותי מהלחץ הנפשי? או יחמיר? האמת שאני מעדיף לא לנסות היות ויש לי העדפה עם לנשים. ואם יחדור זין גברי לפי הטבעת זה עלול לגרום לי להנאה אדירה שתבוא על חשבון הנשים. או יכול להיות שלאחר מעשה יתברר לי שזה פחות מהנה מאשר בפנטזיות? האם זו תופעה ידועה? האם יש דרך לשתק את העצבים בפי הטבעת וע"י כך להשתחרר מהגירוי לתמיד? אם כן זו הייתה האפשרות המועדפת והטובה ביותר השבילי. אשמח לקבל תשובה

תודה על התשובה המהירה ברור לי שאיזור פי הטבעת יש גירוי מיני. ואפשר לשחק ולהתגרות לעיתים ביחסים עם אשה. בזמן אקט המיני עם אשה אני מחדיר לה לה אצבע לפי הטבעת ותוך שניות היא מגיע לאורגזמה. היו מקרים שאשה שיחקה לי בפי הטבעת אבל זה הפריע לי מפני שהמוקד הגירוי עבר לשם וזה החליש את הזיקפה. ולכן לא ברור לי מדוע התחלתי לפנטז על איבר גברי וזה גורם לי גירוי ולהנאה רק מעצם המחשבה? הרי יכולתי להשתמש באצבע או בחפץ אחר. מדוע דוקא איבר מין גברי? יכול להיות שאני דו מיני? האם המחשבה על איבר גברי לא מעידה על משיכה נסתרת לגברים וקשה לי להודות בכך או לקבל את זה?

היי אודי... יש לי בעיה ממש רצינית עם מגע שיש בו 'כוונות מיניות' ובטח שממין ממש. אפילו אם אני יודעת על בחור שהוא נמשך אלי מינית וחושב עלי בצורה כזאת זה מקשה עליי להמצא בקרבתו כי אני לא יודעת איך לעכל את עצמי ככה. אני לא מבינה למה אבל זה המצב. ממש מתסכל אותי. גם למשל לפעמים רואה שמתפרסמות מן כתבות פופוליסטיות כאלה על גיוון במיניות וטיפים שממליצים לאנשים איך להנות מחקירה של כל מיני תנוחות ומשחקים וריגושים מיחסי מין ונראה שיש תחום שלם ביחסים זוגיים בין בני אדם שמי שיש לו מזל מצליח לחוות ולהנות ממנו ואז אני מרוב תסכול שזה כ"כ לא נגיש לי אני מתמלאת במרירות ואפילו ממש רוצה למות כי אני מבינה שאני לא באמת יודעת מה זה 'לחיות' כי החושים שלי כאלה עקומים. אני לא יודעת מה לעשות. אני בת 31 ואפילו לא הייתי אצל רופא נשים פעם אחת . למרות שביני לביני כן מסוגלת לחבור לצרכים המיניים שלי ויכולה לחוות סיפוק מאוננות למשל. אבל לא שזה מגיע לחשיפה מול אחרים.. לא יודעת איך אפשר בכלל לשנות את הרתיעה המשתקת הזאת וזה ממש מייאש כי אני מודעת לפער, אתה מבין. אם לא הייתי מודעת לא היה אכפת לי. אם לא הייתי מודעת כמה אנשים אחרים נהנים מדברים שאין לי גישה אליהם לא היה אכפת לי. אבל עכשיו שאני מודעת לכל מיני דברים כאלה שהם בכלל לא נגישים לי למימוש מבחינת היכולת הפסיכולוגית והחושית שלי זה אוכל אותי מרוב צרות עין באנשים שמסוגלים להנות מדברים ככה, להיות משוחררים, לוותר על דריכות ושליטה לטובת הנאה ספונטנית, לא להרגיש כל הזמן בושה ושהם מגעילים ודוחים ופאטתיים.. לפעמים מרוב יאוש בא לי למות כבר. כי לא כל גרסה של 'חיים נטולי חיים' ראוי לחיות. בשביל מה אני פה בכלל? זה כזה מיותר שאני חיה. האמת שנמאס לי כבר.

קראתי מה שכתבת,צר לי לשמוע שכמוני גם את ומצד שני מעודד לשמוע שלא רק אני ככה.. מה שאודי כתב לך,נכתב ממקום מנוסה ולא מפחד,לכן אפילו אני נותרתי יותר מתוסכלת ממה שהוא בחר לכתוב מאשר מהנושא עצמו. אני יודעת שההרגשה היא שבחיים לא תצליחי לשכב עם מישהו למשל,ושזה בכלל לא עניין של זמן או סבלנות וגם לא עניין של התאהבות.. ולא בטוח שזה מגיע מאיזו טראומה. אין לי לצערי תשובה כי אני במצב מאוד מאוד דומה,לא רואה איך זה עומד להיגמר או יותר נכון להתחיל והמחשבות על מוות חזקות ובצדק. זהו הייתי חייבת לחזק אותך,אם לא הצלחתי-קבלי חיבוק. אז,אני איתך... בכל מקרה...

שלום אודי,אני בת 21, סובלת מדיכאון משהו כמו שנה וחצי. לא אובחנתי ולא הייתי אף פעם בשום טיפול. אין לי מחשבות אובדניות אבל כן חוסר רצון לחיות,תחושת עייפות ומיצוי.לא אוכלת,לא ישנה יותר משעתיים,שלוש בלילה.נכשלת בלימודים מחוסר ריכוז ויש מדי פעם התקפי חרדה(אני מפרשת אותם ככאלה).מה שכן מצב הרוח שלי יכול להשתנות מקיצוניות לקיצוניות בעניין של שניות.מדיכאון מוחלט למצב רוח מרומם שיכול להמשך כמה שעות ולחזור שוב למצב הקודם.רציתי לשאול אם יש אפשרות שאני סובלת ממחלה ביפולרית,כיצד מאבחנים זאת,האם ע"י פסיכולוג קליני? תודה מראש

ידיד התקשר אלי הוא: היי אני: היי מה קורה? הוא: ככה אני: מה יש? הוא: זהבה נרצחה אני: לא מצחיק! זה לא בדיחה! הוא: אני רציני אני: לא! אינמצב! אתמול ראיתי אותה. הוא: אתמול היא נרצחה. אני: נדבר מחר בסדר? הוא: לילה טוב תהי חזקה. אני: תודה ביי. פאק. רק שבוע שעבר ראיתי אותה ... היא צחקה וחייכה... לא מצליחה לקלוט את זה אפילו. לא מאמינה שאני לא יראה אותה עוד לא ידבר איתה.. המשפט הזה זהבה נרצחה מהדהד לי בראש לא יוצא ואני מתקשרת אליה לפלאפון באובססיביות בתקווה שהיא תענה. ושוב המשפט הארור הזה. למה?!?!?!?!? זה לא הוגן!!!

מזעזע. לא פחות. תמיד נורא לשמוע על מקרים כאלה. על אחת כמה וכמה כשזה מישהו שמכירים. לצערי, אין לי מילות נחמה לומר לך, חוץ מזה שזה קשה וכואב לכולם, ולראות את האמא בטלויזיה זה קורע את הלב. אני מחזקת אותך ומקווה שהרוצח ישלם את עונשו.

הייתה חברה מאוד טובה שלי, הרבה יותר מחברה. והיא נרצחה בבית מלון בנתניה. הייתי היום בהלוויה שלה ובבית שלה היה נורא. היא תמיד צחקה והייתה לה שמחת חיים שאי אפשר לתאר במילים. אני רוצה להתעורר מהסיוט הזה ולהתקשר אליה ולספר לה ולשמוע אותה נקרעת עלי מצחוק.. היא לא הייתה צריכה למות! אודי זה נשמע לך הגיוני שאני מנסה להתקשר אליה כל הזמן ומאמינה שהיא תענה לי מתישו? השתגעתי? מה קורה לי?! http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4361816,00.html

אני לא ראיתי מאז טלוויזיה (לא חדשות) לא אינטרנט. התחלתי לקנות כדורי שינה לא יכולה לישון. איך שעוצמת עיניים היא ישר מופיעה.. אוףףףףףףףףףףףףףףףף זה לא פייר!!!!!!

כל כך קשה ועצוב לי לקרוא...עולם אכזר!! ראיתי גם בטלויזיה ....כשקראתי אותך לא ידעתי מה לכתוב...אז פשוט רציתי להיות כאן קצת איתך, באמת בלתי נתפס!!! מקווה שיש מסביבך אנשים טובים...

אודי , אני רוצה לשבת כאן בשקט ,להרגיש עטופה ומחובקת ,ושתלחש לי באוזן שהכל יהיה בסדר ,מסכים? קשה ומעיק , המניאק הזה כל הזמן לוקח את הילדים וממריד אותם נגדי, אני מפחדת שנדבקתי באיידס, אני לא יודעת מה הזהות המינית שלי ,סטרייטית,דו ,לסבית? הוא חדר לי בלי שהרשיתי לו ובלי קונדום , אני בחרדה גדולה , מבולבלת ובטח רואים את זה גם בהודעה שלי, מנסה לשמור על עצמי לא להשתגע, הילה

אודי יקר , כבר קצת יותר טוב , ומחר אני נפגשת עם מ שלי , חג שמח הילה

שלום וחג שמח :) אני בת 16 עוד מעט ומטופלת כבר כמה חודשים אצל פסיכולוגית ..אני לא מצליחה להביא את עצמי למצב שאני נפתחת אליה בצורה כולשהי...התפתחו לי אליה רגשות שנאה ,קשה לי אפילו לשבת לידה באותו החדר . טיפולים שלמים אני "מבלה" בתוך הפלאפון, משחקת בו והורסת לי את העיניים רק כדי להימנע מדיבור או במבט בה. האמת שכרגע אני מרגישה שהיא פשוט מזיינת לי בשכל על חיים טובים יותר, ואנשים אופטימיים עושים לי בחילה ... לראות את התמונה שלה בפרופיל בוואטסאפ עושה לי בחילה כול דבר שקשור אליה. אני לא חושבת שאני אצליח לשנות את זה כלפיה, היא איכזבה אותי. כשבאחת הפגישות הראשונות התפרקתי וסיפרתי לה על הפרעת אכילה שיש לי התגובה הראשונית שלה הייתה שצריך לערב הורים. היא הסכימה לתת לי טיפה ספייס בעניין ,ואני בזמן הזה הספקתי להכחיש כול מה שאמרתי על כול הפרעת אכילה כולשהי ולסתור כול דבר שהיא מנסה להגיד על זה. בפגישה האחרונה היא אמרה שהיא רואה שהמצב שלי מתדרדר מבחינת משקל ושאני מרזה המון והיא קבעה פגישה עם ההורים שלי . כרגע אני חולמת על לרצוח אותה .איך היא מ-ע-י-ז-ה לבגוד בי ככה? חשבתי שזה אמור להיות המקום הבטוח והסודי שלי. חארטות. כול מה שאתם הפסיכולוגים אומרים זה חארטות לא? איך אתם מצפים מאנשים לסמוך עליכם כשאתם משקרים להם בפנים? הלחץ מהפגישה הזאת מכניס אותי לחרדות ובכי של שעות ואני לא מצליחה לתפקד היא לא הכינה אותי לשיחה הזאת, אין לי מושג מה הולך להיות בשיחה הזאת כי על אף ההצעה המפתה להיות נוכחת בשיחה,אני לא אוכל. אני תוהה אם היית פעם בסיטואציה כזאת??מה אומרים בשיחות האלה? איזה תגובות יש להורים בדרך כלל? אפשר לתקן כבר את השנאה שיש לי כלפי הפסיכולוגית או שאולי עדיף להחליף בפסיכולוגית אחרת?..אני לא מסוגלת לשתף אותה במה שאני מרגישה כלפיה למרות שהיא מבקשת, וכול מה שאני רוצה להגיד לה זה שליומהולדת ביקשתי בובת וודו שלה.

הי אודי, לא יודעת... מרגישה כבר לא נעים. אני יודעת שיש פורומים "שמגבילים" מספר הודעות מאותו משתמש.. אבל כאן, הרי אני רואה שיש שואלות/ים קבועים/ות ושאתה כן ממשיך לענות להם. האם במקרה שלי זה אחרת? או שבאמת לא שמת לב שכתבתי הודעת המשך? אע"פ שהרי העלית אותה... אז ראית. מדוע לא השבת לי? האם סולקתי מכאן?

אני רוצה לכתוב לך כמה מילים . אני עוקבת אחרי ההודעות שלך תקופה ממושכת גם פה וגם בפורום השכן. אם נסתכל לזה בלבן של העניים את בעצם צריכה לקחת החלטה . אני מרגישה שאת מחפשת כל הזמן אנשים מבחוץ שיקחו את ההחלטה בשבילך , בעצם זה "החוץ" ההחלטה צריכה להיות "מבפנים " מתוכך , לכל החלטה שתקבלי יש מחיר .גם את זה תזכרי . אבל אין שמחה כהתרת הספקות. מאמינה בך ,בכוחות שלך,ביכולת שלך לבחור! זכרי,זה תלוי אך ורק בך. שתפי אותנו בהחלטה שלך , איתך, הילה

הוא לא מצליח להיות שמח לגמרי רק חלקים אז אני יודעת שצריך לראות את הטוב אבל את הרע מרגישים...

... . לא יודעת מה לומר לך.. לא נעים לי.. אבל אני מרגישה שאני רוצה לומר לך משהו.. אז שתדע. ... כן, שתדע לך שנורא, נורא, נורא !! קינאתי בחנה ! לא ,לא רק קינאתי, אני עדיין מקנאה בה !! וואוו.. המילים שכתבת לה. עד כמה שזכור לי, בחיים, בחיים לא כתבת לי כאלו מילים.. ואני אצלך, כלומר פה בפורום מתחילת נובמבר 2009.. ..אתה יודע אודי ? ויש בי חלק שאומר לי : תגידי, השתגעת לגמרי? מה עובר עלייך ? תסתכלי מה את כותבת לאודי. מה זה כ"כ חשוב לך ? למה את כ"כ מקנאה בחנה על שאודי כתב לה שהיא מאוד מיוחדת בעיניו..אז מה אם הוא כתב לה את זה.. כך הוא חושב.. וחוצמזה,הוא לא ראה אותך מעולם..ואולי חנה מטופלת שלו ? ממך הוא מכיר רק חלק ואולי אודי חושב שחנה מיוחדת מאוד בעיניו בגלל שהוא מכיר אותה לגמרי שהרי היא מטופלת שלו ? ואולי היא לא מטופלת שלו וגם מחנה הוא מכיר רק חלק..ואולי אם הוא היה פוגש את שתיכן הוא היה אוהב אותך הרבה יותר וחושב שאת הרבה הרבה יותר מיוחדת ממנה..וחוצמזה יש לך את אמא צביה..אז מה ,שיבושם לשניהם.. ממילא את לא צריכה את אודי.את מסתדרת לבד..וחוצמזה הוא גם לא העלה את ההודעה שכתבת בחמישי, אז בטח ובטח שאת לא צריכה אותו.. ויש בי גם חלק שצופה על הכל ונדהם מהאמוציות שמשתוללות בקרבי.. והחלק הזה מסתכל ,מסתכל ,ולא מתערב.. כן, כל זה נמצא בפנים.. שלך-במבי.

בודאי שאת מיוחדת!!! כמו שאודי כתב זה טבעי הרצון להיות מיוחדים ואהובים, מי כמוני יודעת!!! אני אוהבת אותך וחושבת שאת מקסימה, רגישה ומיוחדת!!! נקשרתי אלייך ואני בטוחה שגם אודי :) גם אני נמצאת פה תקופה כבר, ומרגישה קרובה לאודי..כתבתי למטה בהמשך (לא בטוח שיקראו זה כבר רחוק מדי) שהוא חייב לכתוב על זה ספר פעם, זה ממש מעניין ההקשרות שלנו פה, את לא חושבת?.. במבי יקרה, כל אחד מיוחד הוא בדרכו ולאודי יש מקום לכלנו, כמו הורה שיש לו מספר ילדים :).. מיכל

שלום, אני בת 20, רציתי לדעת, אני לא מחזיקה מעמד בשום עבודה יותר משבועיים פלוס. ביישנית, ורגשנית. האם טיפול פסיכולוגי יכול להואיל לי ? או שזהו נושא שלא קשור לטיפול מהסוג הזה.

שלום רב. במסגרת חיפושיי אחרי חומר על הפרעת אישיות גבולית נתקלתי במונחים "הפרעה בזהות מינית/זהות מינית לא מאורגנת/לא חד משמעית/לא מגובשת/לא ברורה". כל ניסיונותי להבין למה הכוונה עלו בתוהו. האם הכוונה לקיומו של יצר מיני מוגבר, ו/או של סטיות מיניות מגוונת הנלוות להפרעה? תודה, אסף

שלום. בשבוע האחרון אני מרגישה שכל פעם שאני חוזרת מבילוי,לפעמים בחוץ לפעמים סתם כשיושבת אצל חברה,שאני בדרך הביתה אני מתחילה להרגיש רע,מן מועקה נוראית כזו,כאילו אין לי לאן לחזור,כאילו אני עומדת להשתגע. זה בכלל לא קשור למי שהייתי אצלו,או לא קשור לדירה שלי.. אני אף פעם לא מצליחה להבין מה נפל עלי באותן שעות והפיתרון היחיד להעביר את ההרגשה,הוא להיכנס למיטה ולכבות את האור. אני מסוגלת להישאר ערה יותר מארבע שעות מבלי לעשות דבר. כאילו מרגישה שכל המחשבות הרעות וכל המחשבות על דברים שעוד יש לי לעשות ,הרבה יותר קל לחשוב על זה במיטה. קשה לי נורא ובא לי להקיא כל הזמן בכוונה בהרגשה שזה יוציא את המועקה והכאב בטן הזה. אני לא הולכת לפסיכוולוגים,אני לא מסתדרת עם זה ולא מצליחה לדבר ולא אוהבת לשתוק ולשלם כסף. אשמח לעצה מעשית שהיא לא ללכת לטיפול. ברור לי שכאן זה לא במקום,אבל זה כרגע מה שאני מסוגלת,אז בבקשה לא לומר לי ללכת לטיפול,כי זה רק יתסכל אותי יותר,וירגיש לי שבאמת אין לי איך לעזור לעצמי. אני בת 24.. אם זה משנה משהו. תודה וחג אביב שמח.

לאודי וכלם! חג פסח שמח, שנרגיש בני חורין...שנרגיש אהובים ועטופים, שהגבולות לא יפחידו אותנו..ושנדע לתת ולקבל במידה הנכונה! בעצם הברכה הזו גם לי :) חג שמח! אודי, שיהיה לך רק טוב שתחגוג בשמחה עם בני משפחתך, תודה על עבודת הקודש שאתה עושה עבורינו!!! אתה מאוד מאוד משמעותי :)אוהבת, מיכל. ובמבי יקרה, ראיתי שאיחלת לי..תודה, מקווה שיעברו מהר הימים הסוערים ויגיעו במהרה השקטים..שולחת לך פכפוך מים נעים ליד הנקיק הנסתר בין הצוקים....

... .. .. . חשבתי להתעלם. לומר לעצמי שזה בכלל לא חשוב לי. ניסיתי לומר לעצמי, אז מה ? זה שטויות. כל כולה פורום.. אפילו ניסיתי לומר לעצמי שבכלל לא כתבתי לך בחמישי בלילה. שזה נדמה לי.. אני לא מצליחה :( אני יודעת . אני זוכרת שכן כתבתי לך !!!! אני מרגישה שכואב לי. מאוד !!! כואב לי ששכחת/ שלא שמת לב/ שמיהרת../ שלא התחשק לך לענות/ אתה יודע מה אודי ? לא איכפת לי למה.. ואולי כל התשובות נכונות / לא נכונות. אני רק רוצה לומר לך שאני לא מתכחשת לעצמי ולרגשות שלי יותר ! ושתדע לך אודי שזה כואב לי !!! מאוד מאוד. להכנס כך לחג כשההרגשה הזו של להתנדנד באויר :( וכן, גם עם אמא צביה אני לא אפגש עד רביעי.. מרגיש כמו שולחן כמעט בלי רגליים :((( ואתה יודע מה אודי ? למרות זאת ,אני רוצה לאחל לך חג שמח. חג אביבי. וכן, אני גם רוצה להרגיש שאני לא כל כך מתנדנדת באויר אז אני אסיים ב: שלך-במבי :(((((((((

חג שמח גם לך אודי. וכמובן - חג שמח לכולם. מה שלומכם? (זה כולל גם אותך, אודי :)) עליי עוברים חודשים גדושים ומהולים בטוב ורע. רק החודש ציינו 14 שנים של טיפול; כמובן שחגגנו את המאורע בסרט, בקולנוע. ואתמול (ערב החג) היה לה יומולדת. הבאתי לה מתנה שהיא רצתה. המחלה שלי שוב הרימה ראש... שיניתי, אחרי ביקור אצל הפסיכיאטר, את המאזן התרופתי, אבל עוד מוקדם מדי בשביל לראות תוצאות. זו תקופה של הרבה סטרס. תקופה מתמשכת, שצפויה להתמשך. לא יודעת מה יהיה, אבל צריך להיות. זמן לעשות שינויים בחיים, ואני לא אוהבת שינויים בכלל. הם מפחידים אותי. אז שיהיה חג אביבי ושמח. TM.

בכלל לא חשבתי שאת עוד בסביבה, איזה חמודה שכתבת חג שמח! וואו 14 שנה...איזה כיף שאתם ממשיכים לחגוג כך :), אני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם!!! ובהצלחה עם ההתמודדות במחלה.. מיכל

אז עכשיו אני קצת יותר טוב, העברתי את מרבית השבת במיטה, אבל לא הייתי בדיכאון יותר מדי, נראה לי. הפסיכולוג' שלי יוצאת בסוף החודש הבא לחופשת לידה וכמה שאני מדברת על זה אני לא מוכנה לזה בכלל. מבחינתי היא יכולה ללדת ולהמשיך איתי. אני מרגישה שוב שאני הולכת ונהיית תלויה מאוד. אני רוצה וצריכה אותה איתי כל הזמן. אני גם רוצה שהיא תאהב אותי יותר מכל שאר המטופלים ושאני אהיה מיוחדת, ולכן אני גם רוצה שבחופש היא תשמור איתי על קשר כדי שלא תשכח אותי ותיזכר בי מדי פעם. ואני תוהה לעצמי מאיפה אני מביאה את כל הדברים הללו? למה אני כ"כ תלויה בה ואובססיבית לגבי הטיפול ואליה. וגם כאן, אני רוצה שתאהב אותי ויש כאן עוד אנשים, אני יודעת.. אבל אני רוצה להרגיש מיוחדת. ולפעמים אני חושבת שאולי אם אהיה מסכנה אז כך בצורה הזו אשיג זאת. למה זה קורה? אני רוצה להיות בן אדם נורמלי ושהטיפול וכל הסובב אותו לא ישתלטו לי על החיים. ומחר לא תהיה נראה לי ואני כבר מתגעגעת חג שמח, אודי

מותר לי להגיד שאני אוהבת אותך ??

ונכון חנה , את מיוחדת ואני בטוחה שהמטפלת לך גם חושבת כך. חג שמח.

שלום, בעוד חודש ימלאו לי עשרים, ואני נשואה עם ילדה. רק לפני שנתיים, נפתח בפניי העולם, התגברתי על החרדה החברתית שלי והכרתי חבר'ה בגילי. תמיד הייתי טיפוס שאוהב ריגושים, בילדות זה התבטא במכות, הצתות והרבה צרות אחרות. ואז כשהתחלתי להסתובב עם החבר'ה, התחלתי גם לשתות בסופי השבוע, התמזמזנו זה עם זה, הלכנו למסיבות. ההיריון היה לא מתוכנן, וכיום אני אימא לילדה מקסימה. יש לי בעל אוהב, משפחות תומכות. זה מרגיש כאילו הכל מסביבי נפלא- אבל אני לא מאושרת. חסרים לי ריגושים. הדברים שהכרתי בלתי אפשריים עכשיו כשיש לי ילדה, כי יש עלי אחראיות כבדה ושום טיפת חופש. אני לא יכולה להסתפק בתחביב פשוט, כי תמיד חיפשתי את האקסטרים, האקסטזה בלעשות משהו מטורף לחלוטין. לאחרונה התחלתי להשתקע בתוך עצמי, נכנסתי לדיכאון, אני חושבת באובססיביות על התקופה הנפלאה שהייתה לי לפני ההיריון, אני חולמת על זה ולא רוצה לצאת מהחלומות, מנצלת כל שניה פנויה כדי לישון במקום לקרוא ספר או לצאת לטיול. מה קורה לי? האם ניתן למצוא לזה פתרון? אחד הדברים שהכי מפריעים לי, זה שהחזרה הזאת לעבר מזכירה לי אהבה ישנה, חברו הטוב של בעלי, שאותו אנחנו רואים היום מדי פעם, זה מכניס לי שוב את המחשבות הישנות שהיו לי עליו, קפיצות הלב. אני מרגישה מגעילה ובוגדת כשאני חולמת עליו בלילה ולעתים חושבת עליו ביום. החיים שלי מרגישים ריקים ומשעממים. אני פונה לפורום כי התחילו להופיע לי בראש מחשבות של "לעזאזל עם זה, אני אברח ואתמכר לסמים" וזה טירוף שאימא תחשוב דברים כאלה. אנא עזרו לי.

הי לך אודי, אשמח אם תעזור לי כי נואשתי, מחפשת פסיכולוגית דוברת צרפתית בירושלים, אשמח אם תתן לי כמה שמות למייל האישי או כאן,, תודה ורק טוב

אשמח להמלצות ו/שמות של פסיכולוגיות דוברות צרפתית בירושלים. המייל שלי [email protected] תודה וחג שמח

אודי תודה רבה, איני מבקשת המלצות, העניין הוא שאין לי בכלל כיוון. מחפשת פסיכולוגית דוברת צרפתית בירושלים ואין לי דרך למצוא ואני תקועה.אשמח אם אקבל עזרה מהקהל [email protected]

שלום, שמי קוראל ואחי ( האמצעי ) בן 25 סובל מהפרעה טורדנית כפייתית בצורה חריפה! כבר מספר שנים וזה רק נעשה גרוע יותר. הוא לא אובחן, אבל זה ברור ונראה לעין! הוא פותח דלתות ברגע שמישהו ניכנס או יוצא מהשירותים ובלי שום קשר יפתח דלתות וחלונות ( אם הם סגורים ) בכל כמה דקות, הוא מתווכח על ההיגיון הזה ובאמת נראה שהוא לא מבין את הבעיה. הוא אף פעם לא יושב יחד איתנו אך ורק בארוחה משפחתית. הוא זז כשמישהו משתעל או מתעטש. ידוע שאצל אדם הסובל מהפרעה זו הוא כביכול רואה חיידקים באוויר. אלו רק מספר דוגמאות, השאר קצת קשה להסביר. גם הקו מחשבה שלו הוא כזה.. לא רק מבחינת מעשים פיזיים. בכל מקרה, הוא סובל בצורה חריפה מההפרעה וכל המשפחה סובלת ובעיקר הוא עצמו. הוא פוגע בעצמו ( באיכות חייו ) ופוגע בחברתו ( אנחנו, משפחתו בעיקר) הערות לא במקום, וכו.. לפעמים מעירים לו, אני פחות כיוון שזה מצב מאוד רגיש ( הוא עצמו אדם רגיש) וכל הערה מפילה אותו.. לכן, איני יודעת איך להתמודד, באיזו דרך? אני לפעמים מגיעה לקצה ומקללת אותו וצורחת כי פשוט אני לא יכולה. בבקשה, איך להתמודד איתו? אני לא רוצה לגרום לו לנזק, אך, גם אי אפשר לחיות כך! מה לעשות???

שלום, לאחר המון זמן ומחשבה הגעתי למסקנה שמשהו בתוכי לא בסדר.. כשהייתי ילדה קטנה הייתי מאוד רגועה ושקטנה, אך כיום בגיל 20 איני מסוגלת לעצור את עצמי מפרצי רגשות. אני מסוגלת להתעצבן תוך שניה על בן אדם, לצעוק, לקלל, לא לרצות לדבר, ולהיסגר לחלוטין ולהיעלם בתוך עצמי. כמו כן, יש בי את הצד השני ששמתי לב לזה רק עכשיו, בצבא, איני מסוגלת להתמודד עם דברים, לא פיזיים אלא מנטליים.. ברגע שמפקד כלשהו או מישהו מעליי, אומר לי ביקורת , מתעצבן עליי על משהו ומאיים עלי (לדוגמא הוא יתן לי תלונה) , אני פורצת בבכי נטורף, על גבול היסטריה , ולא מתוך פחד, אני לא יודעת למה , לא באמת מפחיד אותי האיומים הללו, לא באמת פוגע בי כאשר טוענים שאני לא בסדר במשהו, אני מתחילה פשוט לבכות , זה הגיע לי לפני יומיים עד לשעה שלא הצלחתי לעצור את עצמי.. אני לא יודעת מה עובר עליי, איך אני אמוה להישמר מפרצי זעם על אנשים אהובים עליי? איך אני אשמור על עצמי ולא אבכה מכל שטות ? אני לא יכולה להמשיך בחיים הנורמאליים שלי ככה.. הכל קיצוני , זה לוקח ממני את הכוחות.. תודה רבה לכם על התשומת לב , הקריאה , והעזרה..

היי, כותבת לכם מתוך תסכול עצום ואי יכולת להתמודד נפשית לבד ..לפני חודש ילדתי את ביתי הראשונה , אני בחורה צעירה , בת 24 ותמיד ידעתי להתמודד נפשית עם דברים כי התחשלתי בחיי ( אבי נפטר כשהייתי בת 16,15 , לפני שאני ובעלי התחתנו הוא עבר השתלת כליה,חרם בבית הספר בצעירותי,מכות מאמא שלי בילדות והשפלות ממנה ועוד...) אחרי הלידה אני מרגישה רכושנות כלפי הילדה , מרגישה שאם בעלי מעיר לי אז אני אמא לא מספיק טובה ,אני לא מפסיקה לבכות , הבטחון העצמי שלי ירד , מה שהוסיף למדורה הזאת זה העניין שהמשפחה שלי החרימה אותי כי לא נתתי לאמא שלי להחזיק את הילדה ...אני מרגישה שבעלי ביומיים האחרונים רוצה להתנער מלקום בלילה להאכיל את הילדה ולעזור לי..וכן,הייתה פעם אחת שעמדתי באמבטיה עם הידיים על הצוואר ואחרי כמה שניות עצרתי כי הרגש כלפי הילדה גבר על הרצון לא לחיות...האם זה דכאון לאחר לידה? למי אני פונה כדי לדבר ולקבל עזרה? חשוב לי לציין שאין לי הרבה כסף...אני מתחננת אני חייבת לדבר עם מישהו ולקבל חיבוק חם ואוהב...