פורום פסיכולוגיה קלינית

כתבתי הודעה שנעלמה ומקווה שלא תקבל זאת פעמיים. רציתי לשאול אם זה שמטפל שמעדיף מטופל אחר במקומי מרמז שעליי פשוט לעזוב? הייתי צריכה שינוי במועד הפגישה והיא הבטיחה שיהיה בסדר וסיכמנו יום ושעה. פתאום כשהגיע זמן השינוי אמרה ש"נתפשה" לה השעה...(או במילים אחרות - מעדיפה מטופל אחר עליי!!) ושנמצא זמן אחר או בטלפון.. הבעיה שהתערער לי האמון וזו לא הפעם הראשונה שהיא עושה כל מיני טעויות על גבי..(אני איתה מאז שהתחילה)אני גם כך מצולקת מה רבה דחיות שעברתי איתה וגם בחיי ובאופן פרדוכסלי, צריכה אולי עכשיו טיפול לצלקות הטיפול הנוכחי. אבל --- עייפתי ולא נראה לי שאמשיך עוד. מצבי לא טוב אבל הטיפול לא משפר ואולי אפילו מזיק לי. חשוב לי לדעת , אודי מה דעתך..כמובן עלסמך דבריי.. אם זה לא מרמז על דחיה שלה אותי גם אם לא מודעת . תודה ושבוע נעים

זה שוב קרה לי שכתבתי הודעה.. ארוכה שלפתע התעופפה לה.. מקוה שלשומקום..כי מתחילה להיות פרנואידית.. שוב מקוה שלא תקבל פעמיים.. הייתי מעדיפה שהיית צודק.. ושזה רק יהיה "בראש שלי ונדמה לי".. אבל יודעת בוודאות שהמועד שהובטח היה פנוי..ורק שבוע לפני שהיינו צריכות להיפגש בו..היא הודיעה שהוא כבר לא.. מה שבעצם חשוב לי לדעת ממך.. אם קיימת אפשרות כזאת שזה סימפטום לשחיקה ממטופל.. ואף לרצון שיעזוב..לא במודע..היא כבר התנצלה..אךלא הסבירה..וברור לי שכשנדבר שוב.. היא "תעביר את הכדור אליי ולחוויה שלי את הדחיה ולא תסגיר את המניע והסיבה שלה להפרת האמון הזאת.. רק שואלת אותך..אם לדעתך יש אפשרות לכך שהיא עצמה לא מודעת לכך ובעצם רוצה שאעזוב? .. עם כל הכאב והוא עצום.. אני מעדיפה לדעת

ערב טוב ד"ר אודי בונשטיין שמי דנדי 1990 ואני בת 22 אני מאובחנת כלוקה בתסמונת טוראט מגיל הילדות ואני במעקב טיפול תרופתי ואצל פסיכיאטרית כמו כן רציתי להיתייעץ איתך יש לי חשד למחלת קרוהן ואני נימצאת בבירור כבר 3 שנים כל הזמן בדיקות מימין ומשאל ועדיין אין לי אבחנה ולא יודעים בוודאות אם יש לי את המחלה כמו כן עשיתי בשנת 2009 סיטי למעי הדק זאת בדיקה מיוחדת מאד והיא הדגימה היצרות במעי הדק הסופי כמו כן התחלתי בטיפול של בודזון 9 מג ליום וכמו כן הכאבי הבטן החריפו לי תוך כדי הטיפול והגסטרו שלי ניסה לתת לי תרופת פורינטול וזה פגע לי בכבד והפסיקו לי את הטיפול מיד בשנה האחרונה אני סובלת מהקאות חריפות מאד עד הגעה של תת אשלגן בדם כמו כן נסיתי מלא תרופות מפרמין ועד זופרן 8 מג ליום בעבר היתה השפעה על מוטיוליום 10 מג ועל זופרן ואחרכ כבר לא היתה כלל השפעה ולכן הפסיקו לי את כל התרופות נגד ההקאות ועכשיו ההקאות מתגברות ומחריפות לי מצד הרופאה שלי שאני ימשיך ככה לסבול ולהקיא והיא פשוט תפסיק לטפל בי אני מאד מיואשת מהמצב ורוצים לשלוח אותי לאשפוז יום פסיכיאטרי ואיני מעוניינת בזה אין לי כל צורך בטיפול כמו כן איני מעוניינת לשמוע על טיפול השיחות עם פסיכולוג ואין לי שום הקאות פסיכולוגיות או אנד עובר בקיצר ההקאוות הופיעו לי רק בשנה האחרונה נסיתי מלא תרופות נגד הקאות מפרמין ועד זופרן 8 מג ואין כל השפעה בעבר היתה השפעה על מוטיוליום וזופרן ואחרכ כבר לא היתה כלל השפעה עברתי מלא בדיקות במשך השלוש השנים האלו ורק הסיטי שציינתי הראה שיש לי היצרות במעי הדק הסופי כמו כן עשו לי קלונוסקופיה 3 פעמיים והכל תקין כמו כן עשו לי גם גסטרוסקופיה 3 פעמיים וגם הכל תקין כמו כן ניסו לעשות לי ניסיון של הבדיקה הגלולה המצלמת אבל הקפסולת הדמה נתקעה אצלי פעמיים ולא יצאה זאת קפסולה עשויה מלקטוז ואם היא ניתקעת היא נמסה בגוף ואז אין צורך בניתוח ואצלי היא ניתקעה עקב ההיצרות במעי ואם היתי ניגשת לבדיקה האמיתית היתי מגיעה לניתוח כמו כן הגסטרו שמטפל בי אינו מוכן לטפל בי ומצידו שאני ימשיך להקיא ולסבול המליצו לי על בדיקה אנטרוסקופיה כפולת בלון אבל הגסטרו שלי אינו מוכן לבצע לי אותה הוא בעצמו עושה אותה והוא לא מוכן לעשות לי אותה מצידו שאני ימשיך ככה לסבול ולהקיא לא אכפת לו בכלל עושים אותה רק בתל השומר ובאיכילוב והיא בודקת את כל המעי הדק מההתחלה ועד הסוף כמו כן כרגע אני לא מפסיקה להקיא מכל מה שאני מכניסה לפה ישר האוכל או המים עולה לי לבד עד שאני מגיעה לתת אשלגן בדם כמו כן הרופאת משפחה רצתה לשלוח אותי בדחיפות לאשפוז יום פסיכיאטרי אבל אני לא מעוניינת בטיפול עקב זה שהבעיה היא לא פסיכולוגית או פסיכיאטרית זה בגלל המחלת הקרוהן עשו לי בירור של הפרעת אכילה ואין לי כרגע הטוראט לא מתבטא בטיקים הוא מאוזן עקב הטיפול שאני מקבלת אבל שאני מאד עצבנית אני מקללת ללא שליטה זה לא רצוני וזה טיק מאד נדיר אצל הלוקים בטוראט והוא מופיע רק אצל מיעווט מאד קטן אצל הלוקים כמו כן היום סבתא שלי מאד פגעה בי היא רצתה שאני ישים את המנורה על השולחן והיא ביקשה את עזרתי כמו כן רציתי לשים את המנורה בעצמי והיא רצתה לשים את הכבל של המנורה על השולחן בקיצר היא לא היתה מוכנה שאני ישים בעצמי ובכלל לא רציתי את העזרה שלה והיא היתעצבנה עלי וקראה לי פרה האם זה יפה לקרוא לנכדה פרה? אני מאד נפגעתי מימנה ואני מאד פגועה מימנה ואיני רוצה לדבר איתה לפחות חודש אני ילמד אותה מזה לקרוא לנכדה שלה פרה היא שרמוטה וזונה ובת זונה שתילך להיזדיין מצידי שתמות כבר היא כבר בת 87 שתלמד לשקול מילים לפני שאני פוגעת בקיצר אני אספר את זה לפסיכיאטרית שלי האם לפי דעתך עלי לספר לפסיכיאטרית שלי על מה שקרה לי עם סבתי? ולשמוע מה היא אומרת? אבל רציתי את חוות דעתך על ההתנהגות המגעילה שלה אני לא רוצה בכלל ללכת ללויה שלה וזה יבוא בקיצר אני מאד מתוסכלת מכל המצב הרפואי שלי שבעצם לא מצליחים לחפש מה יש לי וזה על בטוח במאה אחוז מההיצרות במעי הדק כמו כן הגסטרו שלי אמר שהוא לא יודע מי מה ההקאות האלו ומצידו אני ימשיך ככה לסבול ולהקיא עד שאני יגיע לרמה מאד נמוכה של האשלגן בדם ועד שאני יגיע לאשפוז בבית החולים אז אולי שם יתיחחסו למה שיש לי כי לא רוצים לטפל בי לא רופאת המשפחה ולא הגסטרו שלי זה כל הסיפור אני אשמח לחוות דעתך על כך אבקש מענה בהקדם האפשרי תודה רבה שבוע טוב דנדי 1990 נב אמי תנסה לדבר עם הגסטרו שלי על אשפוז בבית החולים לעבור בירור ולבדוק מי מה ההקאות האלו כמו כן עשיתי שוב סיטי למעי הדק אבל לא הצליחו לראות כלום כי הקאתי את כל החומר הניגוד כמו כן הרופא רצה לאשפז אותי לבדיקה ולעשות לי את הבדיקה תוך כדי אשפוז ואז הוא אמר לא תעשי לא באשפוז תעשי רגיל ועשיתי רגיל והוא לא היה מוכן לאשפז אותי לבדיקה והקאתי את כל החומר הניגוד זה 4 וחצי כוסות מלאות לשתות כמו כן לא יהיה עכשיו מנוס מלהיתאשפז ולעבור את הבדיקה מחדש עם זונדה וגם שיעשו לי בירור אי אפשר יותר ככה לסבול עם ההקאות האלו מה גם שאני מגיעה עקב ההקאות לתת אשלגן בדם אבל מה אני יכולה לעשות שהכל עולה לי כל מה שאני מכניסה לפה אוכל ונוזלים? הרופאת משפחה לא מוכנה להאמין ולטפל ולהיתייחס עלי ונימאס לי מכל השטויות שהיא מכניסה לי לתוך השכל וגם כנל לרופא הגסטרו שמטפל בי אני מודעת שאני מסכנת את הגוף שלי אבל מה אני יכולה לעשות שהכל עולה לי לבד בעצמו אני אפילו לא צריכה להיתאמץ פשוט הכל עולה לבד ויוצא לבד אבל מה אני יכולה לעשות כרגע? ומה אני יכולה לעשות עם הרופאים לא מוכנים לטפל ולהיתייחס ולהאמין לי? נימאס לי אני אגיע לאשפוז לא יהיה מנוס תודה רבה על היעוץ שלך אבקש מענה בהקדם זה דחוף מענה בהקדם האפשרי זה דחווףףףףףףף שירה תודה רבה רבה

שלום רב, רציתי לדעת האם זה נורמלי שאדם אחרי שתיית אלכוהול מדבר על מחשבות אובדניות, יאוש, אשמה, שנאה אני חייבת לציין שביום יום הוא מתפקד כרגיל ולא מדבר על הנושאים האלו בכלל, האדם נמצא במערכת יחסים די מתוחה די הרבה זמן, זה פעם ראשונה ששמעתי אותו מדבר ככה ורציתי לדעת האם יש סיבה לדאגה? ואם כן איזה סוג של עזרה הוא צריך בתודה מראש

שלום, לבן זוגי יש בעיה של שליטה בכעסים, דיברנו והוא מבין את הבעיה ואת הצורך לשנות דפוסי התנהגות. מאיפה מתחילים בכלל? אני רוצה שהוא ילך לפסיכולוג, איך בוחרים אחד? מה קורה אם הוא לא מתחבר אליו? יש ארגונים מקצועיים בנושא? אני מאוד חוששת ליפול על שרלטן או מישהו שלא מקצועי, אשמח לעצה או הכוונה תודה

אווף אני שוב מאוכזבת. לא מבינים אותי ואני מרגישה שוב לבד. וכבר אין לי כוח. וזה בגלל שאני לא אומרת אז זה לא מפתיע שזה קורה. לא רוצה להיות לבד מצד אחד אני קרובה לשקוע ולהישאר לבכות במיטה, מה שלא טוב אבל הכי "נוח" לי, או כן להיות עם אנשים ולהיות קצת פחות לבד.

תמיד שקשה ומתסכל אז הראש שלי ישר נזכר שכל החוויות שפגעו בי ומתחילה לכעוס.. ואז חושבת לעצמי שאם את כל האנרגיות האלה הייתי משקיעה בהתמודדות ולא בכעס על צדקתי זה בטח היה מקדם אותי יותר. הבעיה שכ"כ קשה לי התמודדויות כבר וגם הפערים שאני רואה ביני לבין אנשים התפקוד שלהם לא נפגע, זה לא מפסיק לצבוט ולהעיר את הפצע של הנחיתות.. ואז כדי להעיז יש לי צורך בתמיכה של סביבה בטוחה שלרוב האופציה לזה זה שיחות עם מטפל אבל במציאות זה כאילו לשלם הון תועפות לכל פגישה שלא ברור לי מה יוצא לי מזה כי הבעיות שנכנסתי איתן לא נעלמות אחרי שיחה.. ואז אם אומרים לי לבוא זמן ממושך ישר מרגישה שדופקים אותי באופן סדרתי כבר כי זה לא טיפול ראשון ועם לא עזר עד עכשיו למה שיעזור בעתיד? וגם איך אפשר להרגיש טוב עם עצמך שאתה מרויח מינימום ומטפל גובה המון כסף כי הוא טוען שלמד הרבה וכל מיני דברים שרק מצביעים עוד יותר על כוחות אגו שאין לי ולא יהיו.. לא יודעת, מאיפה שלא מתבוננת על זה אני רק רואה איך אני משלמת כל החיים מחירים על זה שלא היה לי בסיס בטוח מלכתחילה בבית. הייתי ילדה אז. אני בת 32 היום ועדיין משלמת מחירים על משהו שמעולם לא בחרתי ולא היה באשמתי. למה אי אפשר פשוט להשתנות?? ואם באמת הייתי מקבלת את עצמי בלב שלם אז פערים לא היו אמורים לצבוט כ"כ, נכון? אוף, אולי תתן איזה עצה בשבילי? שונאת שהעולם כזה מקום תחרותי,לא הוגן ולא צודק. והכי ארורים אלה שמציגים כאילו שדברים הם בחירה. זה כזה שקר, אודי. למה אנשים כאלה שקרנים מתועבים?? אין לי שמץ של ספק שכל אדם שמצליח לתפקד טוב יותר ממני לא חווה את החרדות המשתקות שאני חווה. זה פשוט צמצם לי את החיים :/ אני בן אדם 'מסורס' ורק מלחשוב להתחיל להתמודד עם דברים מלחיצים שוב, זה פשוט צעד שאין לי מושג איך לעשות. אני מרגישה גועל עצמי ובושה ופאטתית כ"כ... נאבקת על דברים שלאחרים מובנים מאליו בלי בכלל להתעכב על זה, הם עושים וזהו..... איזה מן עולם זה? מצד שני יש לי דברים טובים אחרים, למה לא להעריך אותם ולהסתפק בזה? אולי אני צריכה ללמוד להסתפק :( למרות שזאת לא תובנה שבא לי לשמוע מאף פסיכולוגית צבועה שמעולם לא הייתה בנעלי ממילא. אנשים אוהבים להצהיר כל הזמן 'העיקר לא לוותר' 'תמיד להמשיך לנסות' 'להתפתח'. הסיסמאות המחורבנות האלה הם כמו עינוי בשבילי כי כאילו כל הזמן משקפים לי משהו לא טוב על עצמי עם הגישה הזאת. אומרים 'יש כאלה שלוקחים אחריות על עצמם וכאלה פחדנים שלא עושים זאת. מה החוצפה הזאת של 'החזקים' לדבר כך??? בעיני הם לא 'החזקים'. הם 'האטומים'. נשבר הזין מאנשים צבועים שלא מבינים כלום מהחיים שלהם וידם קלה על הדק הלשון. הרבה, כעס....... אודי. סתמי מצידי.

מקווה שארגיש פחות כעוסה וממורמת עם הזמן כי זה לא כיף להרגיש ככה. מזל שיש גם רגעים אחרים. פחדתי שחיסלו לי אותם, אבל יש גם הרגשות יותר טובות בתוכי. לא כלפי מישהו/משהו.סתם ככה,קיומי.

נכנסתי לפה היום ופתאום נזכרתי שביקשתי איחולים. כל כך התאים לי להערב.... תודה ממש ו..... אפשר שוב?

ברצוני לקבל המלצה על פסיכולג טוב באזור המרכז

אז קבעתי תור לפסיכיאטר ויש עוד כמעט חודש. אבל אני מפחדת, אין לי מושג מה עושים שם. ואם הוא ישאל שאלות אני לא בטוחה שאוכל לענות, אולי לכתוב לו. אבל אולי זה יראה מוזר?

התשובה שלך נוסכת בי בטחון לילה טוב

דוקטור אוכל לקבל את מס הטלפון שלך? תודה מראש

דר' שלום רציתי לשאול אותך האם אתה יכול לטפל בהפרעת אישיות גבולית קשה ואם לא האם תוכל להמליץ לי בבקשה מי כן יכול?

אתמול מלאו שבועיים לפרידה שלנו אתמול היה היום שלנו הרגשתי רע. בכיתי. רציתי אותה.

קשר עם מטפל/ת יכול לעזור. אני מרגישה שנטבחתי רגשית ונרקיסיסטית בטיפול שהייתי בו ורק חבל לי שאין דרך להעמיד את המטפלת לדין על אטימות לרגשות הזולת. רק אחרי שהיא לגמרי ריסקה את הנפש שלי עם התייחסות לא אמפתית בעליל היא פתאום שינתה גישה אבל אז זה היה מאוחר מדי. באתי אליה תמימה עם יכולת לחייך ויצאתי מפורקת בתוכי. החוצפנית עוד ניסתה לטעון שאני אשמה כי בשיא השחזור קטעתי באמצע את התהליך. מי בכלל ידע מה זה 'התהליך' הזה. עכשיו אני רואה 'מציאות', כבר אין נפש נאיבית יותר. ריסקו לי את הלב התמים שרצה להאמין שיש יעוד ומשמעות חיובית לחיים האלה. אנסו לי את הנפש עם 'עקרון המציאות' בכח!! דחפו לי לגרון. לא משנה כמה ניסיתי לזעוק שם..... ושאני רואה אנשים שמסוגלים לחייך עם שמחת חיים טבעית, שמשהו בהם עדיין משגשג בפנים, הניצוץ הזה של התלהבות, חיות, אנרגיות, חשק... אני מבינה כמה שאני קפואה וחיה 'בבצורת' של תשוקה. ובשביל המודעות לחרא הזה הלכתי אליה? רק זמנים שנקטעים לי היו שם והתנשאויות ואטימות. לא מבינה פסיכולוגים, בחיי. את הסטינג ההזוי הזה שמעורר דברים קשים. למרות שמצאתי עובדת סוציאלית שהבינה אותי ואפילו לא היססה לחוות את חוות דעתה על הטיפול שהיה וניסתה למשוך אותי לקשר איתה, אבל נמאס לי להיות בובה על חוטים של אחרים.... אפילו לא הקאתי כמעט שבוע- איזה נס לאחרונה, ולא שרטתי את עצמי ממזמן, חודשים רבים!, נגמרו הסימפטומים?? אבל מה זה שווה אם אין שמחה בלב? יצירתיות? חשק? מתי כל זה יגיע? ואיך לכל הרוחות אפשר לסמוך על אחרים בעולם של אינטרסים ותו לא? כלום לא נוגע בי עמוק בפנים. הכל כלפי חוץ, חיוכים. אבל כלום לא נוגע עמוק בפנים, הטיפול העיר את ההזדקקויות הכי הזויות ועמוקות בשביל מה? בשביל להקפיא אותי שלא לאפשר לי לעולם השענות כזאת יותר? בסוף סתם נשארתי לבד עם עצמי. המצב הכי מוכר. מפחדת לאכול הרבה עכשיו, זה כ"כ קורץ. אבל נמאס לי מזה... :/ הלב שלי בחיים לא יהיה תמים יותר :(

הייתי חייבת לכתוב בגלל מה שכתבת למימה. אכשהו זה העלה בי חיוך. לא צחוק חס וחלילה. אלא חיוך-של הבנה. של איך זה שאתה תמיד מוצא את המילים האלו... ואת השירים המתאימים. זה שיר מעולה. "הלכתי לאיש חכם שאמר לי שאני כועסת. בסוף הוא גם לקח את הכסף. חבתי אולי הוא גם מחפש ת'שקט"... משהו כזה. פשוט חשבתי שזה יפה. -בהקשר של הסיפור של מימה... אולי אתה זוכר את "הסיפור" שלי. הרבה זמן לא כתבתי כאן. אני קוראת "סמויה" :-) אבל. בכל מקרה, אני יכולה לומר -גם למימה, ששווה כן לנסות. שוב. לחפש מטפל/ת אחר. כי כשמוצאים את זה שמתאים- יכול להיעשות תיקון. גם לטיפול הקודם. וחלק מזה כרוך גם בלשאת מידה מסויימת של כאב. אבל עם מטפל טוב- זה הופך שווה. ונסבל יותר. בכל מקרה, אם אדבר עלי: ה"מחליפה" מקסימה. פשוט כך. וגם הפסיכולוגית שלי שילדה ונמצאת בחוה שולחת לי דשים כאלו מידי פעם. והיום היא כתבה לי אחד כזה... ארוך יותר. כי היא הבינה משהו... שהעזתי להסביר לה. אני כותבת העזתי, כי לא הייתי אמורה להגיב לדשים הקצרים שלה ביותר מכמה מילים, אבל על האחרון לא התאפקתי. והגבתי באריכות. כי כל כך התאכזבתי. נפגעתי וכעסתי.והחלטתי שאני הפעם כן מרשה לעצמי לכתוב יותר מכמה מילים ולהסביר את התחושה שלי. והיא ענתה! באריכות הפעם. והיא הבינה! אותי. ואמרה שאני צודקת! בקיצור: שוב יכולתי להרגיש אותה. והיא כן כתבה לי שהיא תחזור, ושנמשיך להיפגש. ושהיא עדיין חושבת עלי, גם בחופשה. כך שעכשיו, אני בעצם אצטרך לקבל החלטה:לא פשוטה. כי נכון שאני מתגעגעת. והקשר הוא ארוך. אבל מהרגע שהיא תחזור תשאר "רק" שנה. ( שעבור צרכי- זה לא מספיק. גם לדעתה, וגם לדעת ה"מחליפה"). ומצד שני- אני אוהבת גם את המחליפה. כולה חודש וחצי איתה... ואם אתה זוכר בהתחלה גם רציתי ישר לעזוב בגלל מה שהיא אמרה לי על הטיפול שלי... אבל כתבת לי אז- "תני צ'אנס". ונתתי. ואני כל כך שמחה על כך. זהו... סליחה מימה שנדחפתי לך . התשובה שאודי נתן לך פשוט נגעה בי. אולי תחשבי על זה. יש לו עצות חכמות לבחור :-) לילה טוב

ונראה שיש עסק הרבה יותר מסתם לא פתור עם הפסיכולוגית שלך. משהו שבהחלט מפריע לך לעבור הלאה. אני יכולה לומר לך שאני יודעת שלא כל הטיפולים מוצלחים ( אני עברתי שניים - אחד לא מוצלח ואחד מאוד כן) גם הלא מוצלחים לא אמורים להשאיר טראומה כזאת. אולי שווה לך להמשיך טיפול אצל משהי אחרת ולעבד את הפגיעה, כדי שתוכלי לעבור חוויה מתקנת, להחלים ולהמשיך הלאה בחייך. בהצלחה.

אני מנסה איכשהו להמשיך הלאה. פה אני מוציאה את הכאב, בייחוד בזמנים שהוא אוחז פתאום, שזכרון מציף.. אבל יש גם רגעים וזמנים אחרים של התאוששות, פשוט אז לא כותבת פה. ובאמת עברתי טראומה בטיפול, זה היה נוראי. הזוי שעד עכשיו לא התאוששתי מכל המערבולת שחויתי שם. לפעמים נזכרת במילים שנאמרו, התייחסויות שמבחינתי לא היו במקום, מאוד צורמות ולא מותאמות וזה דוקר כל פעם מחדש, אבל לאט לאט אני מנסה להכניס תוכן אחר לחיים שלי. אפילו התחלתי לעבוד קצת אחרי שנה של חוסר מעש .. גם הייתי אצל מטפלת אחרת שתמכה איזו תקופה והיא אופציה להמשך אם ארגיש מסוגלת להכנס לטיפול שוב. למרות שממש לא בא לי יותר להתנסות בעוד טיפולים. די נמאס לי מזה. רוצה להצליח להתמודד עם דברים בכוחות עצמי, וזה קצת מרתיע ומפחיד :( אבל נמאס לי ממטפלים אז זה מדרבן אותי לנסות לבד איכשהו.

אפשר גם לילה טוב מפנק כמו של במבי? עם מילה נעימה כזו...?

הי אודי. מללכת לטיפול כי אז כל מה ש"לא נורמאלי" בי יהיה אמתי אני יודעת הרבה דברים בשכל , אבל, אני פשוט לא מסוגלת..... לא מצליחה. ממש כך. אולי זה מה שאני..לא מסוגלת לעשות. ואני מרגישה חלשה ועלובה בגלל זה... כאילו אני משקרת לכולם, ולעצמי, כל הזמן... מרגישה לא ראויה (מצאתי חן בעיני מישהו השבוע... ומה שחשבתי היה , שזה רק בגלל שהוא לא מכיר אותי יותר לעומק...) תקועה...

היי ד"ר, יש לי חבר אנחנו יחד כבר מעל שנתיים. השנתיים הכיי מדהימות ונפלאות שהיו בחיי,תמיד ראיתי בחבר שלי הרבה יותר מחבר ממש בן-זוג וחבר נפש. לפני כשלושה חודשים התחלתי להרגיש במשבר נפשי,בתקופה זו עמדתי לפניי שחרור מצה"ל,ולתחושתי את הלחץ ממה שצופן העתיד -לימודים,שחרור,וכו' השלכתי בדרך לא מודעת על הקשר עם חבר שלי. מה שכלל שאלות בלתי פוסקות כדוגמאת "האם אני אוהבת מספיק" ,"אולי זה סתם הרגל" ,"מדוע אני כבר לא מתרגשת בכל פעם שאני ם נוסעת אליו " ,וכו'. לתקופה של כשלושה ימים עשינו הפסקה,והרגשתי שזו גרמה לי לנזק עוד יותר קשה. בתקופה זו אנחנו שוב יחד,אני תמיד יודעת עד כמה אני אוהבת אותו בכל ליבי,אני מרגישה בדיכאון קשה,אך גם בתקופה זו האדם היחיד שמתחשק לי לדבר איתו ולהיות במחיצתו זה הוא, יחד עם זאת אני מרגישה ש"דבקו" בי אותן שאלות אותן כפיתי על עצמי להתמודד איתן,והן לא נותנות לי להנות איתו כפי שהייתי רוצה . בכל פעם הן צצות מחדש והורסות לי את ההנאה הגדולה שאני יכולה להנות איתו. להרגשתי ,ולשמחתי גיליתי שאני בדיוק כמו לאורך כל השנתיים האלה יחד,לא יכולה להפסיק לחשוב עליו,אוהבת אות תמיד,ותמיד רוצה להיות איתו,אך שיש הבדל נורא קריטי ומשמעותי והוא חוסר יכולת להפסיק לחשוב,ואלו תמיד מחשבות טורדניות,ושברור לי שאין שום קשר בינן לבין המציאות. אני מאוד מאוד אוהבת אותו,אך מרגישה באופן נורא מוזר שגם פיתחתי סוג של חרדה,שמא הוא פתאום יברח ממני עקב התנהגותי הלא שיגרתית,או אפילו שמא אני אתייאש מכל ה"ריבים" האלו עם עצמי,למרות שברור לי בכל ליבי שלא ארצה להיות ולו חצי יום בלעדיו. מה עליי לעשות...

אני במקום טוב. וגם עם אמא צביה רגוע ושקט.. רוצה לברך אותך בלילה טוב רך וחמים. שלך-במבי.

לדפוס של המנעות ממערכות יחסים ואז כדי לצאת קצת מהבידוד נפגשים עם אנשים אבל רק באופן ראשוני ואם אותו מישהו מנסה להכיר מעט יותר מקרוב ישר מתחמקים בנימוס, כאילו בולמים ולא מאפשרים סיכוי לביסוס להעמקה של קשר מתמשך. יש שם לדבר הזה? כי אני כאילו נחמדה ושפוגשים ומכירים אותי בצורה ראשונית מנסים אח"כ להכיר יותר, ליצור קשר, אבל משהו בתוכי ממש לא מאפשר ורק מחפש איך לבלום ולהתחמק מהתקרבות יתר....... יש לזה שם??

שלום לאודי ולכולם, אני בבעיה... כמעט שנתיים בטיפול. ומרגישה מותשת. חוששת שהבחירה שלי במטפל היתה שגויה. אך מצד שני לא מסוגלת לעזוב את הקליניקה שלו. אני חוששת ששגיתי, כי איך פרק זמן ארוך כל כך ועדיין אני מרגישה שלא אכפת לו? שאנחנו רחוקים? ותמיד כשאני אומרת שאני מרגישה שהוא לא שם, הוא אומר: "יכול להיות. את מאוד רגישה לזה". אז מה המשמעות? שהוא לא נוכח, כפי שאני מרגישה? ומצד שני, אני לא מסוגלת לעזוב, כי כשהוא כבר "נוגע" בי בלב (נדיר מאוד), הוא מאוד מדוייק. ומאוד נכון לי. אני מתלבטת... רואה את ההמשך שלנו תלוי על בלימה. ולא יודעת מה לעשות. אני מגיעה אליו, ומרגישה כמעט "נחנקת". כמעט תמיד לא מוצאת את המילים להסביר את עצמי. ובסוף בוחרת אחת משלוש האופציות הקבועות: להעביר את הפגישה בדיבורים משעשעים, אנקדוטות מצחיקות (יש לי חוש הומור לא רע), או לדבר בשטף מהיר שלרוב מתלונן ומסביר את עצמי בצורה כעוסה (למרות שבלב מדובר על כאב, הוא יוצא בכעס), או להתעטף בשתיקה שכמעט אין לה סוף. ושלוש האופציות בסוף לא מאפשרות לי להביא את עצמי. כפי שאני. מבפנים. חשבתי אולי לכתוב לו. אך אני מרגישה בינינו חומה. לא יודעת מה לעשות. וגם פה כתבתי חלקית מבולבל. אך אין לי כוח לערוך :( וגם לא מאמינה בלערוך כתיבה שיוצאת מבפנים. אני אשמח לעזרה. תודה!

אני בטיפול כמעט שנה. מוכר לי העניין של ה"צחוקים" שאת עושה במהלך הפגישות... כשהרגשתי שזה כבר הפך להיות סוג של "מילוי" זמן סיפרתי את זה למטפלת שלי... לא יודעת אם את משתפת את המטפל שלך בכל מה שתיארת כאן. לי אישית זה מאוד עזר ועוזר להשתחרר מזה. לא נראה לי שהייתי מעזה לעזוב אחרי תקופה של שנתיים- צריך אומץ! תנסי אולי לחשוב- אם זה היה מטפל אחר את חושבת שהיית יכולה להגיע לאינטימיות רבה יותר? "הבעיה" אצלו (יכול להיות, את אומרת שהוא מודה...) או אצלך (למשל, אולי קשה לך להתקרב...)? עוד משהוא שבא לי להגיד לך- הייתה לי תקופה שהייתי מאוד מאופקת ובהתחלה ניסיתי להשתחרר בצורה מלאכותית(אפילו שלא "מתתי" על זה...) ולאט לאט זה בא לי בצורה יותר אוטנטית. אולי ככה תכלי להביא את עצמך כמו שאת (למרות שאני בטוחה שגם 3 האופציות שלך זה חלקים שלך..) וואו "חפרתי" אני מקווה שאת בסדר עם זה. בהצלחה(: בובי.

מעודד לשמוע שאני לא היחידה שבוחרת באופציה של ה"צחוקים"... את שואלת שאלה קשה, האם מול מטפל אחר הייתי יכולה להגיע ליותר קרבה? זו שאלה שאני מתייסרת בה הרבה זמן. הייתי בטיפול כמה חודשים אצל מטפל מקסים לפניו, אך בשל אילוצים (שאמנם נבעו מאילוצים שלי, אך הוא הסכים איתם) נאלצנו לקטוע אותו. זה היה טיפול מאוד קצר, בקושי הספקנו לפתוח משהו. ברור לי שמול המטפל הזה הייתי מצליחה יותר. כי היה בו משהו שלא מאפשר להיות עם חומות מולו. (כך אומר גם כל מי שמכיר אותו, יש בו משהו מאוד מקבל וחם). וברור לי שהוא מטפל נדיר באיכויותיו. ולכן אני מנסה לא להשליך מה הייתי מרגישה אצלו על הטיפול הנוכחי שלי. הגעתי לנוכחי והחלטתי שאני מנסה. לא ציפתי להרגיש כמו עם הראשון, אך גם לא הרגשתי גרוע. משהו באמצע. שלא מצליח להמריא. אני מעריכה שאם הייתי מרגישה אותו באמת קרוב, ולא מסביר, ומתרץ, ואומר שאני צודקת ושהוא רוצה להכיל ולהיות, אך לא תמיד מצליח, או אומר לי שאם הייתי מצליחה להתגבר על העובדה שאני לפעמים מרגישה נכון שהוא לא נוכח אז היינו מצליחים (בגדול, נותן לי אחריות גם על המצב), אם הייתי מרגישה שהוא מתקרב מצידו, הייתי מצליחה יותר להיפתח בפניו. כרגע המצב הוא שאני מרגישה שרק אם אעשה צעד ממש גדול, הוא יבוא לקראתי. מתסכל. דיברנו על זה בעבר. הוא היה אמפתי, אמר שאכן לא "הוגן" שאני צריכה לעשות את הצעד. ושזה בלתי נסבל. וברור שצריך גם לבוא ממנו. אך בסוף המצב כל הזמן נשאר אותו דבר. פשוט ייאוש. ואוו... חפרתי גם. מתנצלת. לפעמים הסכר נפתח בלי הודעה מוקדמת. תודה על ההקשבה שלך.

הייתי שמחה לשמוע גם ממך. שלא אתחיל להרגיש גם פה חומה :-)

היא הציעה לי ללכת לייעוץ בשביל תרופות. לא יודעת אם אני רוצה בכלל. אני מפחדת! לא יודעת מה לעשות, מצד אחד לפעמים באמת קשה לי ואולי זה יכול לעזור, מצד שני נראה לי מוזר, מפחיד וגם לא יודעת אם מסוגלת להאמין שזה יכול לעזור לי. מה עושים?

אתה כותב וזה באמת נראה כאילו מה כבר יכול להיות אם אלך וזה לא כזה נורא. אבל אני אפילו לא יכולה להגיד את המילה פסיכיאטר, בקושי לכתוב אותה מסוגלת. אולי זה מראה לי שיש לי בעיה אמיתית, כי פסיכולוג עוד מילא, כל כך הרבה אנשים הולכים ואני לא מתביישת שאני הולכת. אבל ללכת בכדי קבל תרופות, מפחיד אותי מדי..

אני כותב לפנייך מגילה שלמה יחסית בפרוט על חיי: שמי אוריאל בן 27 . נולדתי למשפחה דתיה (כיפה סרטגה) תוכל לחשוב שלא עברתי הרבה בחיים שלי, אבל כן! עברתי הרבה סבל וקושי. נולדתי פג חולה מאוד, ניצלתי בנס ונשארתי בחיים! להורים שלי היה קשה לגדל אותי בגלל שהמצב הבריאותי הלא קל שלי.. יכולתי פשוט למות, הייתי במצב של חיים ומוות אפשר להגיד.. הריאות לא תפקדו, יכולתי להתעוור, באגודל שביד שמאל גילו לי נמק בגיל יחסית מוקדם, והחליטו אם כל הצער להוריד את האגודל... וככה נשארתי בלי אגודל . לאחר מכן הובחנתי בירידה בשמיעה ועד היום אני מרכיב מכשיר שמיעה. אבא שהיה קשה לו לראות שנולד לו ילד חולה מאוד, שנמצא בין החיים למוות לא הצליח להתמודד ולנסות לתת לי תמיכה ולגדל אותי כמו כל הורה... הוא פשוט דחק את עצמו מלגדל את הילד שלו.. אמא מתארת זאת שפשוט הוא היה מעדיף שאני ימות... אני לא יודע אם להאמין לזה.. בגלל אותה פגות אז אמרו שנפגע לי חלק במוח מבחינה שאיזו לקות מסויימת נפגעה אז משהו השתבש לי.. (אולי זה אמיתי ואולי לא) למדתי לזחול מגיל מאוחר למדתי ללכת בגיל מאוחר למדתי לדבר מאוחר.. נשארתי בגן חובה לעוד שנה , ועליתי לכיתה א' בגיל 7 ולא בגיל שש. והכל זה בעזרת אמא שתמיד הייתה פה בסביבה בשבילי למעני היא תמיד תמכה ועודדה אותי להמשיך ולהתמיד בלימודים, והיה לה חשש ופחד שלא יצא ממני כלום.. אבל בגלל התמיכה שלה וההתמדה שלה בי, הרגשתי שבעצם ההורים מגנים עליי יותר מדיי, ולא נותנים לי חופש להתפתח כמו שכל ילד ראוי.. פחדו עלי. בבית הספר אולי למדתי וכו'.. לא שהייתי מבריק הכיתה שמקבל כל פעם במבחן 100, פשוט הייתי כל הזמן יושב ולומד+ריטלין וכל זה לא הגיע ממני, זה הגיעה מאמא שכל הזמן אמרה אם לא תעשה ככה וככה לא תגיע רחוק.. תשאר אפס וכלומניק.. כל הזמן הייתה לוחצת ומאיימת שאעשה שיעורי בית.. היא הייתה בלחץ מטורף שלא יצא ממני כלום.. והיא לאט לאט הגעתי למצב שאני נסגר בבית, לא מכיר חברים, כלום.. למרות ששלחו אותי לחוגים כגון קראטה והיה לי מורה פרטית לאורגן ניסו לשדר אצלי חיים נורמלים.. לעומת זאת אח שלי התאום, שבקושי קיבל תמיכה ואהבה מההורים הצליח להתפתח יפה שנולד פג אבל בריא מאוד.. הוא היה מקובל חברתית וכו'... המצב הגיע ככה שאפילו קינאתי באח שלי... אני חושב שהייתי בא אליו ומציק לו מרוב הקינאה שלי בו. מכיתה א' ועד כיתה ו' למדתי בבית ספר דתי ממללכתי. ובכל הפסקה או כל שיעור הייתי בודד, לא היו לי חברים הייתי מדבר עם הקירות.... גם מי שרצה להתקרב אליי התרחק.. כי היו לי המון מצבי רוח, הייתי עצבני וכו'.. רק המורים אהבו אותי.. גיל ההתבגרות לא השפיע עליי לטובה.. עד כיתה ז,ח למדתי בבארשבע. ומכיתה ט התחלתי ללמוד מחוץ לעיר בפנימיות זה מה שההורים חשבו שיוכל לתת לי יותר עצמאות ויותר אפשרויות להתפתח מבחינה חברתית והכל.. אבל זה לא תרם לשום דבר.. הייתי רב עם משהו מהפנימיה וכמעט הלכתי איתו מכות.. ואז זה התפתח לכדאי שפתחתי פחד מאנשים חזקים וגבוהים ממני.. הרגשתי בזה בתור איום.. לא הבנתי אם אנשים צוחקים עליי או איתי ביחד... וכל הזמן ובכל חברה קיבלתי את זה קשה הכללל... ואז הגיעה היציאה שלי מהארון בגיל 20 19 וההורים היה קשה להם לקבל בוודאי.. הורים דתיים מה הם מבינים בנושא של הומואים... ואז בהמשך החיים לפני כ 5 שנים או פחות הורדתי את הכיפה והגעתי לעולים החילוני וחשבתי שזה ישפר לי דברים.. וכלום!!! ההורים לא אהבו את זה שאני חילוני והיו עליי לחצים לעזוב את הבית וכו'.. בגיל 26 כזה עזבתי את הבית לראשונה ושכרתי דירה לבד. ואם כל הכאב והיה בכי. אמא בכתה.. והיה בכיתי בלילה הראשון.... עשיתי צבא, למדתי וסיימתי קורס של עיצוב ובניית אתרים באינטרנט וכו'.. כיום אני לא עוסק בזה... לפני כמה חודשים ההורים התגרשו וטוב שככה אני חוושב... אני כל כך כועס על ההורים שלי, על החיים הטובים שיכלו להיות לי.. להיות מוקף בחברים והכל.. למצוא אהבה וכדומה. האם כדאי לי לצלוח להורים כאלה? שלא ידעו איך להתמודד איתי? אני לא מראה שאני כועס עליהם אבל הם מבינים... את זה בפנים.. אני מאוד אוהב את אמא שלי אבל קשה לי לקבל את עצמי בתור הומו קשה לי לנשק לחבק וכו'.. בתור ילד דתי לא למדתי לנשק ולחבק.. אני לא רגיל לזה.. אני אוהב לחיצת יד כמו כל דתי שמחבק... אני לא מצליח להיות במצב אינטימי, במצב זוגי, או חברותי של חברים.. אמרו עליי שאני תמים ונאיבי וככה קיבלתי צורה כזאת שעכשיו זה קורה לי המון... מאוד קשה לי לתת אמון באנשים. קרו לי מקרים שהייתי עם חברים טובים אבל אכלתי חרא מהם... משקרים ויחס מגעיל.. עברתי הרבה טיפולים פסיכולוגים שחשבתי שיעזרו לי. לקחתי גם כדורים כגון רסיטל, ריטלין - להפרעות קשב וריכוז שהיו לי.. כרגע בתקופה הזאת התחלתי טיפול פסיכולוגי של עו"ס של האגודה להטה"ב בבאר שבע. אני מקווה שהמגילה הזאת לא תמנע ממך לעזור לי ולכתוב מה אתה מציע לי. תודה...

אשמח אם תגיב לי במהרה

להתייצב מחדש? לבנות לעצמי בטחון? אבל זה ישפר את החיים שלי?

לא יודעת מה עשיתי....רק רוצה לישון הרבה זמן.. מרגישה מרחפת מעל הבעיות..מפחדת שזה ייגמר.. לא רוצה לחזור..רק להמשיך לרחף.. לא להיות זקוקה.. לא להיות תלויה.. לא להרגיש פחד..לא להרגיש כעס..לא להרגיש.. וזה נפלא.. שאף אחד לא יתערב..לא יפריע..לא רוצה לחזור......

קשה לי מאד לחזור לכתוב כאן.. ואולי תעדיף שלא?.... את ההודעה האחרונה כתבתי בערפול...ולא זכרתי כלל שרשמתי אותה.. רק כעבור יומיים פתאום גיליתי..מפחיד.. אכן אני אימפולסיבית...וגם עצבנית יתר על המידה.. וזה מתבטא בדברנות יתר ממש אובססיבית.. בכעסנות.. ובתגובות קשות של חוסר הכלה עצמית..חוסר סבלנות וניסיון לפתור בעיות..ב"לעשות שטויות"כדבריך ולסכן את עצמי.. היא היתה נחושה בהתחלה לשלוח אותי ל"רושם התרופות".. ואחר כך פחות..כי אין כל כך טעם..בעבר לא נמצאה כל תרופה שיכלהלעזור לי חשבתי על כתיבת יומן.. נשמע מצחיק אולי.. אבל אולי דרך לפרוק את כל הפרטים המעיקים והבלתי נסבלים של היום.. במקום להפיל את זה על אנשים,כולל כאן עליך בפורום.. וגם לבזבז על זה פגישות.. מה אתה חושב אודי? חל בי ממש שינוי קיצוני שבעבר הייתי שתקנית וסגורה ועכשיו לא מצליחה להקשיב ועסוקה בלדבר את עצמי לדעת ואחר כך כמו במאניה דיפרסיה.. נכנסת לדיכאון מהבושה ומאיבוד השליטה.. אז לא אכביד עליך יותר ואם יש לך עצה בשבילי.. שתעזור לי להציל אותי (ואת אחרים) מעצמי..אשמח לקבל.. ו..סליחה על הנפילה האחרונה..תמחק ותשכח..תודה אודי

תודה וסליחה על האובר ניג'וס... הבעיה שבדיבור...אני נוטה להתפזר ולגלוש לנושאים ולפרטים ושוכחת את העיקר... ובכתיבה אני תמציתית יותר..הרבה יותר.. אפילו היא היתה בהלם מהפער... והבעיה שאחרי הדברת חסרת השליטה.. אני צונחת לתסכול ולתהומות ייאוש..כי זה חוזר שוב ושוב בכל פגישה עד ש..אפילו..רוצה למות.. ו..אפילו מנסה..... סליחה.. (בגלל המצב הרגשי שלי גם הכתיבה לא משהו). אז אין פתרון בשבילי? נגזר עלי שאף אחד לא יבין אותי? אודי.. אני בשפל..ואיך אחכה עוד יומיים שלושהה!?????

איך אני יכולה להתגבר על הרגשות השליליים שאני מרגישה עקב דחייה חברתית? ניסיתי במשך תקופה ארוכה יחסית להיות חלק מקבוצה, ופשוט לא הצלחתי להשתלב, בגלל כמה וכמה דברים. ההרגשה היא מאוד ברורה: אני לא רצויה שם. זה גורם לי כאב של ממש, ועצב. באמת באמת שעצוב לי, מבפנים. קשה לי עם העובדה שלא רוצים אותי, ושזכיתי לזלזול ולהתעלמות. האם יש לך עצות התמודדות בשבילי? איך אפשר להפוך את זה ליותר קל? :(

תענה לי לפני שתלך.. על הודעת המשך בנושא כתיבה בטיפול.. תודה,

מחייבת. האחרים רואים ודורשים את שלהם. ככל שאתה מצליח יותר- הדרישות רק עולות. לא רוצה!! מהר לי מידי או שאולי מהר לי בכלל...

בבקשה תענה לי להודעת ההמשך למטה.. מבקשת הבהרה לדבריך.. וזה חשוב לי. תודה

שלום, אני סובל מדאונים כרונים. ליומיים, שלוש אני בסדר ואז יורד לי הרוח מהמפרשים ואני פשוט עצוב. מרגיש עצבות מבפנים וריקנות. שיחה עם חבר שמדבר בלהט מוציא אותי מהדאון. קבוצה של אנשים שנותנים לי להרגיש שייך מוציאה אותי מהדאון. אך זה קורה לעיתים רחוקות בגלל הלימודים באונברסיטה כי אין שלום, אני סובל מדאונים כרונים. ליומיים, שלוש אני בסדר ואז יורד לי הרוח מהמפרשים ואני פשוט עצוב. מרגיש עצבות מבפנים וריקנות. שיחה עם חבר שמדבר בלהט מוציא אותי מהדאון. קבוצה של אנשים שנותנים לי להרגיש שייך מוציאה אותי מהדאון. אך זה קורה לעיתים רחוקות בגלל הלימודים באונברסיטה כי אין זמן ליצור לעצמי את הסיטואציות האלה. יש לכם איזה סרטון לשלוח לי שמעורר שמחה והשראה לחיים?זמן ליצור לעצמי את הסיטואציות האלה. יש לכם איזה סרטון לשלוח לי שמעורר שמחה והשראה לחיים?

http://www.youtube.com/watch?v=F80gQINVK_E http://www.youtube.com/watch?v=waxOdva1Te4

:(( מרגישה לבד..ממש לבד.. כל השבוע איכשהו אנחנו רבות.. זה התחיל בראשון. הרגשתי שאנחנו כל כך קרובות ושיתפתי אותה במשהו מאוד מאוד אינטימי ושאלתי אותה איך היא חוותה את המשהו הזה..היא לא ענתה תשובה ועוד התחילה עם השאלות האלו שאתה כבר לא זוכר איך קוראים לך.. נפגעתי ממנה. בשני כשהגעתי כבר הגעתי עם אפוד מגן, שרוולים מקופלים ואגרופים מוכנים. הרגשתי שהיא הולכת איתי "על קליפות של ביצים" ובכל זאת היא הצליחה ליפול לבור ושוב נפגעתי ממנה. בשלישי אנחנו לא נפגשות. לא שלחתי לה מייל וגם לא סימסתי לה כלום. הרגשתי שהיא בעצם לא קיימת. הרגשתי ש ??? היא לא היתה חסרה לי. היא כבר לא קיימת כל כך מבחינתי. היום סימסתי לה שלא אגיע בגלל השלג. היא התקשרה וניסתה למצוא כל מיני פתרונות..טלפון ועוד.. על כולם עניתי בשלילה וגם כל שניה אמרתי לה :"טוב יאללה ביי".. הרגשתי שאני לא רוצה לשמוע ממנה.. מחר אולי נפגש (תלוי במצב השלג) אני כבר מדמיינת שאני שואלת אותה אם אני אמורה לשלם עבור הפגישה שבוטלה עקב השלג ואם היא תענה לי כן- כמובן שהיא תהיה "מתה"מבחינתי.לא אשתף אותה בכלום !(גם לא אעיר לה מילה לגבי ההשגות שלי לגבי התשלום ) אם היא תאמר שאני פטורה מלשלם על המפגש הזה לא אסכים! "לא צריכה ממנה טובות" מסתדרת לבד !ועוד כאלו.. אודי, אני לא יודעת איך לצאת מהפלונטרים שלי. אני מרגישה מאוד לבד.. :(( במבי. :(

די כבר נגמרו לי הכוחות לא יכולה יותר

מעודד לדעת שיש מישהו שהגיב לי, שהתייחס רק אליי לכמה רגעים. עכשיו מרגישה יותר טוב תודה רבה

שלום. הכרתי בחור מקסים לפני כמה חודשים ואנחנו מתראים. יש משיכה, חיבור, געגוע... אלה תחושות הדדיות. העניין הוא, שאין יציבות כיוון, שכל פעם שנפגשים הבחור אומר שקשה לו. שהוא לא מצליח להנות. כשלא מתראים, הוא מתגעגע. הוא סיפר לי שיש לו נטייה לרצות אחרים, ועוד אמר שיש הרבה דברים שהוא רוצה להגיד לי כשאנחנו בנפרד, אבל כשנפגשים הוא מרגיש שזו לא הסיטואציה, או שהוא שכח מה שרצה להגיד. אגב, גם עם חברים הוא היה חווה בעבר את התחושות האלה, שלא מוצא את עצמו, ואז היה חש עצב. אני מרגישה, שהוא רוצה לתקשר ולהגיד דברים שעל הלב, אבל מאיזושהי סיבה הוא לא מצליח, וזה מותיר אותו בתחושת תיסכול ובידוד. השאלה היא איך אפשר להתמודד עם זה, הוא לפעמים נוטה לוותר מרוב ייאוש ואני רוצה לתת לו את התחושה שהוא יכול להפתח. אני גם לא מצליחה להבין אם זה באמת פחד להפתח, או קושי אחר. יש לציין שזה קושי שהוא תמיד חווה במפגש עם בחורות. תודה, דולה

הייתי מניחה שהוא זקוק לתחושה שכל דבר שיגיד יתקבל בהבנה, גם אם הוא חושב שעלול לפגוע, או יישמע מטופש, אבל זה משהו שאני נותנת בהרגשה שלי. אבל יחד עם זאת שאני מנסה לתת תחושה כזו, ברמה ההתנהגותית אני בדיוק כמוהו, והדפוס הזה שייך לא רק לו אלא גם לי, אז אולי יש פער בין מה שאני אומרת לבין איך שאני מתנהגת: גם כן, לא משוחררת ולא אומרת הכל. אני יודעת שהתנהגות משוחררת מדפוס מאפשרת למישהו אחר להשתחרר ממנו גם, אז אולי בגלל זה לא ניתן לפרוץ את המעגל...

שלום, אני נמצאת בטיפול אצל פסיכולוגית מזה שנתיים. במהלך שנתיים אילו התחלתי הליך גירושין מול בעלי אשר הובחן במחלה נפשית וביקשתי המעובדת הסוציאלית שבעלי יוכל לראות את בילינו בהשגחה בלבד. העוסית ביקשה לדבר עם הפסיכולוגית שלי והיא סרבה ואמרה שהיא כאן בשביל ללוות אותי בתהליך שאני עוברת אך שזה לא נכון עבורה מקצועית וליחסים בינינו והיא לא יכולה לקחת שום חלק או צד בתהליך עצמו. אני מרגישה מאוד כעוסה ונבגדת. פ האם זה נכון? האם אסור לה להתערב? האם זה לא מחובתה לעזור לי? בבקשה תעזור לי להבין כי מאוד קשה לי ואני מאוד מצפה לשמוע את דעתך בנושא תודה רבה!

היי אודי. מה עושים? לאמא שלי כבר לא אכפת. היא אמרה שהיא מבינה שהייתה אמא לא מספיק טובה שהיינו ילדים היא הייתה מדוכאת וצרחה עלינו וכל זה... והיא אומרת ששנים הרגישה רע עם עצמה אח"כ כי ראתה איך זה פגע בבטחון העצמי והתפתחות שלי ושל אחי (בייחוד שלי דווקא). אבל היא כאילו כבר לא מוכנה לשמוע יותר תלונות על העבר ואומרת שנמאס לה שאני מדברת אליה לא יפה וכל זה... השכל שלי חושב שהיא צודקת, שצריך לשחרר את העבר, לסלוח, לעבור הלאה. אבל איך אפשר כאשר בכלל הקשיים נהיו לי עצמי חיים של חוסר מיומנויות וקשיי תפקוד והכי מפחיד אותי אמהות ודברים כאלה... אז התסכול לא מאפשר לי לסלוח.. וגם הטיפול הפסיכולוגי שעברתי היה פשוט קטסטרופה בזויה -שחזור מסויט בכלל מטפלת גרועה ואטומה. מצאתי מאז עובדת סוציאלית שהיא מטפלת יותר טובה והרבה יותר אמפתית אבל הטיפול הפסיכולוגי ההוא ממש היה לי רה טרומטיזציה מוחלטת ויצאתי עם הרגשה של 'פוסט טראומה' משם, כל הקריאות וזעקות לעזרה האלה, נוראי.... בכל אופן קשה לי לסלוח, איך אפשר? בייחוד שעדיין יש באמא שלי כל מיני תגובות שמעצבנות ומזכירות לי כל מה שאני לא סובלת בה.. למרות שהיא לא בדכאון כיום ולא צורחת כמו מטורפת שהיה פעם, היא בכלל לא במצב הנפשי הזה שהיה אז שהיינו קטנים והייתה צורחת כמו פסיכית, אבל היא עדיין מעצבנת ואין בה יכולת להכלה אמפתית היא תמיד נהיה קרה ומנוכרת כזאת, עצבנית ועויינת.. הבעיה שגם אני גם לגמרי מרגישה ככה מול ההורים ולא מצליחה לסלוח... איך אפשר להמשיך הלאה מפה?? ממש מכווץ לי בלב. לא מזמן מצאתי עבודה חדשה במשרה חלקית ועכשיו מפחיד אותי שאם יכירו אותי מקרוב יגלו שאני מפלצת, כאילו ששוחה לי רעל בורידים ולא דם. אני שונאת את המחשבות האלה, כאילו הנשמה שלי מטונפת.. זה קורה גם שאני אוכלת הרבה ובגלל זה בולימית, לנקות את המועקה הזאת, כי אני מרגישה גועל בתוך הגוף שלי כל הזמן :(( הלוואי ומישהו היה עוזר לי כבר להיות אחרת!!!!!

האם זה לא תרמית שאדם מציג עצמו כאיש מקצוע אבל ברגע שמטופל מצפה לקבל ממנו ידע ותשובות ופתרונות הוא אומר 'אין לי' ו'זאת השלכה שלך עליי'... ? בטיפולים פסיכולוגים הרבה פעמים משתחזרים באופן רגשי חווייתי טראומות מעבר, האם בפסיכואנליזה זה לא כך??

שלום לך, שתי שאלות מנוסחות במכתבך, ולא בכדי; וכותרת המכתב מנסחת משהו במדיוק אודות הקשר המבני ביניהן, שהוא במוקד השאלה שאתה מפנה. שאלת הידע בפסיכואנליזה העסיקה רבות את לאקאן, שאף הקדיש סמינר של שנה לחקירת "הידע של האנליטיקאי." באיזה "ידע" מדובר? ובכן, על מנת שאנליזה תצא לדרכה יש צורך ראשית כל בידע מונח, כלומר בהנחתו של מי שפונה לאנליזה כי לאנליטיקאי "יש" ידע: לא מידע, כלומר לא ידע אקדמי ואוניברסלי, תקף לכל, אלא ידע ייחודי על מקורות הסבל של הסובייקט (ה"מטופל."). מכיוון שזהו ידע שהסובייקט מניח לאנליטיקאי ואצל האנליטיקאי, ידע שהסובייקט מפקיד אצלו, "יש" לאנליטיקאי את אותו ידע -- כמה ש"מונח" אצלו. למעשה, מה שמדובר בו באותה הנחת ידע הוא מה שפרויד כינה "העברה" לאנליטיקאי: האהבה אל האנליטיקאי כאחד האובייקטים בחיי האהבה של הסובייקט. ככל שאנליטיקאי מסכים לקבל על עצמו את אותה הנחת ידע מצד הסובייקט מבלי להאמין בה יתר על המידה – מקבל אותה על עצמו, כותב פרויד, כפי שעוטים גלימה על הכתפיים – אכן ישתחזרו ביחס לאנליטיקאי, במהלך האנליזה, רישומים שונים מן ההיסטוריה המוקדמת של הסובייקט. מדובר בעיקר ברישומים לא מודעים שהם ברמת הדחף: התקלויות מוקדמות באובדנים שונים. הופעתם של רישומים אלה בהעברה אל האנליטיקאי במהלך האנליזה הם חלק ממה שהאנליטיקאי קורא, בצד קריאתו את המילים שאומר הסובייקט בפגישות האנליטיות, ושבחלקן עולים ייצוגים לא מודעים אותם מפענח הסובייקט (ולא האנליטיקאי). נגזר מכך שהידע של האנליטיקאי הוא ידע לקרוא (את מה שמופיע בהעברה כהנחת ידע) וידע לעשות (לנהל את ההעברה). ידע זה אינו "מומחיות" אקדמית. הוא אפקט של האנליזה שעבר האנליטיקאי עצמו ושהיא (ולא התעודות שלו) מה שהכשיר אותו לפעול כאנליטיקאי. את אותו ידע שהסובייקט מניח לאנליטיקאי באופן לא מודע (הידע על סבלו ומקורותיו), כמובן אין לאנליטיקאי ולא יכול להיות לו. זה משום כך שאנליטיקאי אינו יכול כעמדה עקרונית לתת לסובייקט "תשובות ופתרונות." לחיים אין הוראות שימוש, ולאנליטיקאי אין ידע כזה שמניחים לעצמם מאמנים, יועצי תדמית, ו"גורו"אים למיניהם. תשובות ופתרונות לשאלות של הסובייקט שמתנסחות באנליזה מופיעים גם מופיעים באנליזה מנוהלת כהלכה, אך לא כניסוחים או תכתיבים מצידו של האנליטיקאי, אלא כאפקטים, כשינויים ממשיים בחייו של הסובייקט, שניתן להצביע עליהם בדיעבד. כלומר, העניין אינו בברירה (או/או) אלא בצירוף, ותוך דיוק בנוגע לידע בו מדובר: לאנליטיקאי "יש" ידע (מה שמופקד אצלו על ידי הסובייקט, גם משום שהסוביקט אינו רוצה לדעת את אותו ידע ושהאנליטיקאי עצמו אינו יכול לדעת עליו דבר; מה שהופק מהאנליזה שלו עצמו, וכתוצאה מכך ידע לעשות בנהול ההעברה), אך ידעים אלו אינם נתנים לניסוח כאינפורמציה, הוראות או עצות הניתנות למטופל. במובן זה, האנליזה אכן נשענת על "תרמית" בהקשר לידע הלא מודע. אלא שזו תרמית פוריה, שבהנתן ניהול נכון של ההעברה כהנחת ידע, ועבודה אנליטית רצינית מצידו של האנליזנד, יופקו שינויים בסימפטום שהביא את הסובייקט לפנות לאנליזה, יתפנה מקום בחייו שקודם לכן היה תפוש בסבל, יופיעו "פתרונות" ואמצאות שונות של הסובייקט שמאפשרות לו לתחום את הסבל ולנהל את חייו עם יותר תחושת חיות וסיפוק, ואם יש ברצונו של אותו סובייקט – מכל אלה ניתן גם להפיק ידע: ידע ייחודי וחדש שניתן למסור אותו חזרה לפסיכואנליזה... בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

האם האנליטיקאי רותם יחסי העברה כדי לכוון פציינט לקבל החלטות בחייו בכיוון הסתגלותי או שמא אסור עליו להתערב באופן אקטיבי שכזה ואנליטיקאי רק משקף ומפרש? וכיצד יחס ההעברה מגיע על סיומו ומתחיל לראות הפציינט את האנליטקאי במימדים ראלים כאדם כמוהו, האם האנליטיקאי פועל אקטיבית להוביל לכך או שמא זה הכרה זו צריכה לנבוט אצל המטופל בקצב שלו? איך זה קורה? איך מוודאים תהליך פורה ומונעים התפכחות בטרם עת או טראומטית ביחסים? ? "ככל שאנליטיקאי מסכים לקבל על עצמו את אותה הנחת ידע מצד הסובייקט מבלי להאמין בה יתר על המידה – ישתחזרו ביחס לאנליטיקאי, במהלך האנליזה, רישומים שונים מן ההיסטוריה המוקדמת של הסובייקט. מדובר בעיקר ברישומים לא מודעים שהם ברמת הדחף: התקלויות מוקדמות באובדנים שונים. הופעתם של רישומים אלה בהעברה." מה ההסבר להשתחזרות זו ברמת המח? האם מדובר בגישה לזכרון חושי עמוק יותר שהקשר עם המטפל פותח צוהר אליו לאחר הסרת מנגנוני הגנה? זה תהליך שקורה מעצמו בתנאים של אנליזה? האם מתאימה אנליזה למטופלים שמתקשים לראות מבחוץ השתחזרות האירועים היסטורים וחווים זאת כטראומה בכאן ועכשיו? איך עובדים איתם בלי 'לאבד אותם'? ואם אפשר הסבר על מושגים 'האיווי' 'וחסר' והאופן בו באים לביטוי בתהליך אנליטי?

אתה מסכים אודי?

מבינה שהלכת.. ואפילו מעדיפה שתנוח ממני.. ולא להיות למעלה.. מניחה שיבואו הודעות מעלי.. וזה יותר נוח.. תודה שאתה מבין אותי..את התסכול.. רציתי לשאול דעתך..אם יש דבר כזה טיפול בכתב בפגישות.. שמטופל לא מדבר.. רק כותב מראש או בזמן הפגישה על מה רוצה לדבר.. וכך אין הסחות וגלישה לשטויות.. זהו החלטתי שסותמת את הפה..מרגישה בולמית של מילים...........

אני כותבת, או לפני או תו"כ או גם וגם.. כרגע בקושי מצליחה לדבר, אבל זה לא מתוך בחירה

לא הבנתי למה התכוונת שבבולמיה זה לא טוב..להקיא את המילים? אבל כשיש אובדן שליטה ואדם נכנס לטרנס דיבור(מאניה) ואחר כך שוקע בדיכאון מתסכול..יש לך פתרון אחר? תודה אודי

הייי, אני כבר שנתיים בטיפול פסיכולוגי בגלל שהייתי סובלת מחרדה לאחרונה היא משתפרת, אבל לפי דברי הפסיכולוגית שיש לי קשיים יותר בקשרים ובתקשורת בין ותוך אישית ונתנה לי אבחנה של קווי אישיות גבולית. הבעיה שלי שלפעמים ולאחרונה זה מתגבר בסוף המפגש או אפילו לפעמים באמצע המפגש הרגל שלי מתחילה לרעוד ואני מרגישה כמו שיתוק שלא יכולה לעמוד עליה, לפעמים זה נמשך כמה דקות ופעם אחרונה זה נמשך כמעט חצי שעה, לפעמים גם יש ליכאבים ביד שלי ולאחרונה מרגישה כאבים בחזה שלי. מה קורה לי?? המטפלת אמרה לי שזה לא התקפי חרדה אלא משהו יותר עמוק מה קורה לי??? ומזה לפעמים אני לא יכולה לאכול טוב, מה קורה לי ומה אני צריכה לעשות??? האם אני חייבת בתרופות??? מה הן??? רוצה שמות, והאם יש דרך אחרת??בלי תרופות?? יש לי עוד משהו לפעמים אני מתקשרת עם המטפלת שלי בהודעות או טלפונים ואני במצב מאוד קשה ובוכה ולפעמים בא לנו לפגש יום אחרי הסערה אני מגיעה לטיפול בסדר ואפילו לפעמים מחייכת למרות שלפני יום היה לי מאוד קשה, אני מתעצבנת על עצמי מזה לא יודעת למה קורה לי את זה במפגש, אולי אני מתביישת ממנה או זה מסתיר לי הלחץ לא יודעת האם יש הסבר לזה ומה אפשר לעשות. דרך אגב המטפלת שלי מציעה לי לקבל טיפול תרופתי אבל אני מסרבת באופן מוחלט ודיברנו על זה הרבה פעמים ואני לא מוכנה לתרופות ולפסכיאטר. מה דעתך האם יש סיכוי שאשתפר או מה?? לאחרונה השן שלי נשבר זאת פעם ראשונה שקורה לי את זה, זה קשור לתזונה?? ירדתי 10 קילו בתקופת כמה חודשים בגלל הטיפול היה לי מאוד קשה. אשמח לכל תגובה ןעזרה. תודה,

שלום לך, הרבה סימני שאלה יש במכתבך, ולצידם סימונם של אירועים בגוף: "הרגל שלי מתחילה לרעוד," "יש לי כאבים ביד," "מרגישה כאבים בחזה," "לא יכולה לאכול טוב," "ירדתי 10 קילו," "השן שלי נשבר." הסימנים והסימונים אינם מתנסחים לכדי "אבחנה" או הצעה כאלו שלדבריך שמעת מן הפסיכולוגית, אך הם כן מתנסחים לכדי שאלה שמתעקשת כמה פעמים בטקסט שלך: "מה קורה לי" ובתוספת קטנה, של אות אחת, "למה" זה קורה לי." זו שאלתך, שאלה אודות הסבל הפוקד אותך בגופך, ןחשוב מכך, אודות הסיבה לסבל זה לא בכלל אלא בחייך שלך ("למה זה קורה לי). ניסוח כזה של שאלה מצד הסובייקט אודות הסיבה לסבל הסימפטומטי הפוקד ספציפית אותו ספציפית, ולא ישות מופשטת כלשהי שיש לגביה ידע כללי המתנסח באבחנות או במידע ביוכימי הוא נקודה חיונית בתחילתה של אנליזה. הוא מעיד על תחילתו של מעבר מעמדה של תלונה על מה ש"קורה" וקריאה לפתרון קסם שיסלק את מה ש"קורה" לעמדה של קריאה, בה הסובייקט מנסח את הקורה לו ותוך כדי כך גם "קורא" אותו, מפיק ממנו, בהשענות על התערבויות האנליטיקאי, ידע חדש, ידע סובייקטיבי ייחודי שעם הגחתו עשוי גם להשתנות משהו במה ש"קורה." מה ש"קרה," במקרה שהוא את, ושלדבריך הביא אותך לפניה לטיפול, הוא "חרדה." ההתנסות הפסיכואנליטית מלמדת כי החרדה או המועקה מופיעה בחייו של סובייקט בהתקלות עם מה שאינו ניתן לניסוח, אפילו לא מודע. זה משום כך שבמקרים של מועקה עצם המאמץ לניסוח סביב המועקה בפגישות האנליטיות, להעביר אותה בחלקה לשדה המילים, מפיג משהו מן המועקה. לכן, אולי, השיפור עליו את מעידה. עצם המעבר החלקי ממה שאי אפשר היה לומר אותו והופיע כמועקה לשדה המילים מלווה בהופעתם של אירועים בגוף – סימפטומים – שגם הם, כמו המילים שעזרו לפוגג משהו מן המועקה, הם דרך של הסובייקט לטפל בה, אלא שכפי שאת מעידה, זוהי דרך שאף היא מלווה בסבל. אך סבל זה אינו עקר: הוא מופיע בפניך כאניגמה, תעלומה שמביאה אותך לתחילתה של קריאה שמבקשת להתחקות אחר מקורותיו. דרך קריאת הסימפטום, .דרך זו, שנכר מדבריך כי את מתעקשת עליה, היא דרכה של הפסיכואנליזה. קרייאת סימפטום היא קריאה הן של האנליטיקאי והן של האנליזנד, אלא שכל אחד מהם ממוקם אחרת בקריאה זו. בכל מקרה, מקומו של האנליטיקאי הוא של מי שמכוון את הקריאה כריפוי – אותה, ולא את הפציינט. זה דרך הקריאה בה התחלת, שריאה שמתעקשת להתחקות אחר הסיבה, שעשוי להשתנות גם דבר מה בסבל הפוקד אותך. קריאה פוריה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

אודי, קראתי עכשיו מה שכתבתי לך.. פשוט מזעזע.. אולי תמחק את זה?.. זה כלכך מקוטע ולא מובן.. (למשל התכוונתי ל"מקומות לא משמעותיים כמו זוגיות...")הכל נשמע הפוך ממה שהתכוונתי אליו. מה קורה לי?..(גם איתה אני לא בפוקוס..) מתסכל.. וסליחה..זה גם בטח מעצבן לקרוא את זה..וגם את מה שכתבתי עכשיו?

שאלת על מקומות בחירה..יש מקומות..שמרגישה בחירה..מקומות קטנים ולא משמעותיים.. כמו זוגיות, מגורים, עבודה...למשל..לבחור לדבר.. ולא לשתוק..(אגב לא תמיד זה עדיף..)..בתוך שיחה..בתוך ויכוח.. לפעמים..דווקא בריחה..מועילה יותר..וגם זו בחירה..(שמת לב למשחק המילים?..אולי אם אתה לא בוחר..אתה בורח.. אבל גם אי החלטה..היא החלטה...).. (אבל לא מצליחה לעשות שינויים והחלטות גדולות..נשארת וסובלת עד רצון למות..) אז לא יודעת אם לזה התכוונת..יש תחושה של בחירה בקטנה..אבל איך זה יכול לעזור לי..במקומות המשמעותיים שבהם לא מרגישה שיכולה לשלוט..?.. מפחדת מדי..הפחד שולט בי!!!!

שלום, פסיכיאטר איבחן אצלי שהסבל שבוא אני שרוייה נקרא דריאליזציה, ביקשתי רשימה של פסיכולוגים והוא הביא לי כזאת. התקשרתי לאחד מהם שמקבל דרך הקופה, והפסיכולוג התחיל לשמוע לי בחוסר עניין מהרגע שאמרתי שאני מעוניינת לעבור את הטיפול דרך הקופה, הוא קטע אותי אמר שכרגע אין מקומות וניתק. אני אשמח להמלצה לאיזה פסיכולוג אני יכולה לפנות שהוא מטפל בדריאליזציה, (ישנה עדיפות לשפה הרוסית אך לא חובה), ואני מהמרכז. אשמח לתגובה תודה רבה, כריסטינה

[email protected] תודה:)

כי אני לא מרגישה באמת שם... וזה קשה, כי הסביבס מצפה ודורשת וגם המטפל מתחיל לעשות מחוות של התרחקות ודרישת עצמאות ממני. נכון שאני לא בדיכאון העמוק שהייתי אבל אני בהחלט לא לגמרי לא שם... מרגישה שרוצה לפעמים לחזור לשם כדי שיחזיקו אותי יותר...

לפני כמה ימים היתה פגישה אחרונה של טיפול מוצלח ועוצמתי מכל בחינה שרק אפשר לחשוב עליה. מאז אני מאוד נרגשת. אני חושבת על הפגישה האחרונה, הדברים שנאמרו... החיבוק. אני גם קצת עצובה וחוששת שבהמשך ארגיש במצב יותר. כל היום באיטנרנט מחפשת מאמרים על פרידות, על פגישות אחרונות. עושה לי טוב לקרוא שוב ושוב שטיפול צריך להסתיים. הוא צריך. זה לא רק אני :-) המטפלת מאוד משמעותית עבורי. קרה שם משהו, יותר ממשהו והיא בליבי והיא בראשי. ואני מרגישה קצת מוזר.

אני עדיין גרה עם ההורים ויש לי היסטוריה של יחסים לא נעימים עם אמא שלי מהילדות שהייתה מתייחסת אלי מאוד בקור, דוחה, מנוכרת, צורחת.. כל פעם שאני חושבת להביא ילדים בעצמי אני נזכרת בזה ופוחדת להיות אמא לא טובה, שאגלה בי משהו ממנה והחשש הזה גורם לי להעדיף לבחור לא לקחת אחריות ולא להפוך להורה בעצמי, כולל גם סיבות נוספות של שיקולי העדפות ונוחות וכ'.. בכל אופן זאת לא בחירה קלה כי אני יודעת שהפצעים שהסבו לי בעבר קשורים לזה וויתור על חווית ההורות היא גם מחיר, הפסד של משהו שיכול להיות מופלא.. אז יצא שמהכאב דיברתי עם אמא שלי על זה, התלוננתי לה (בפעם האלף) שאני לא רוצה להיות הורה כמוה ויביא ילדים רק אם יהיה לי בטחון פנימי שזה לא יהיה אותו 'שחזור' ובקיצור נסחפתי להעביר ביקורת שוב ולמנות דברים שעשתה ופגעה בי... היא הקשיבה ,די בהבנה הפעם, אבל פתאום אבא שלי יצא מהחדר והתערב ואמר שהוא לא רוצה שהשיחה תמשיך כי הוא מכיר אותנו 'ויודע' שזה יגיע לצעקות אח"כ וריבים.. בקיצור ניסה לסתום פיות ולהסיח נושא. אמר לי "למה התחלת עם זה? לא היית בטוב לפני כמה דקות? למה התחלת שוב עם הנושא הזה? למה לחפור ברע?" ניסיתי להסביר לו שזה פצעים עמוקים ופחדים שנוגעים לעתיד, שכל פעם שאחשוב להתמודד עם הורות זה בטח יתעורר, אפילו אמא שלי ניסתה לומר שהיא מבינה מאיפה זה בא. אבל הוא לא רצה לשמוע וטען שזה לא נורמלי ושמבחינתו זה ברור לו ששיחות כאלה מגיעות לצעקות וריבים אח"כ והוא בטוח שככה יהיה.. שהוא מכיר אותנו... אמא שלי בפתאומיות הגיבה בחוסר סבלנות בנימת דחיה (דפוס מוכר שלה)לעצם השיחה שהתנהלה ביני לבין אבא, היא חוותה את זה כאילו אנחנו מתווכחים (מבחינתנו דיברנו) ואמרה בחוסר סבלנות ועצבנות שנפסיק ונתרחק ממנה כי היא לא יכולה לסבול את הויכוחים האלה.. אבא שלי ניסה לדבר, גם אני ניסיתי לדבר איתו אבל לא הסכמנו על כך שגלישה לצעקות בריב זה לא משהו 'לא נורמלי' ויכול לקרות לפעמים ושזה לא נורא (לדעתי).. בשבילו זה נורא. הוא ניסה לפנות לאמא שלי שתבין לתחושתו, את זוית מבטו על 'ההתנהגות הלא נורמלית', אבל היא הגיבה בעצבנות אטומה אליו ש'די! היא לא יכולה יותר לשמוע' כאילו הכל מעיק עליה..אי אפשר היה לדבר ככה עם גישה שלה, ואז אבא שלי בעצמו הגיב בדיוק איך שהוא לא רצה שאנחנו נתנהג, במן התפוצצות רגשית והתחיל להתלונן בדרמטיות נסערת ש- למה זה מגיע לו ושאם אלה החיים הוא שונא את זה שהוא מוקף בדברים כאלה ושמוטב מותו ונכנס לחדר למיטה ונאנח ונאנק שם, לא רוצה לראות אף אחד..... בעצם הוא איבד שליטה על ויסות הרגש שלו, נראה לי שמזה הוא פחד מלכתחילה שיקרה אצלי. אותי לא מפחיד להתעצבן בויכוחים איתם כי אני לא מרגישה שזה איבוד שליטה אלא פורקן וברור לי שארגע מזה והכל יחזור להיות בסדר. הוא חושב שזה לא נורמלי להיות יום אחד עצבני ויום שני רגוע. כאילו צריך להיות דבר עקבי אחד וחיובי כמובן. לדעתי כשיש פצעים פנימיים שסוחבים ומתמודדים איתם אז מצבי רוח הם חלק מלהיות אנושי לא? איך אפשר רק להיות בטוב כל הזמן? זה לא מזוייף? בכל אופן הוא טוען שעצם החפירות וההתעצבנות הזאת היא לא נורמלית.... אז מה דעתך אודי? איזה מן דינמיקה משפחתית ארורה זאת שכל אחד מצפה בתורו מן האחר שיסתום את פיו ורגשותיו כדי לאפשר 'חיים נורמלים'? והאם להתעצבן בריב עד שמרימים קול זה באמת כזה נורא ו'לא נורמלי'?

הי שירלי, בהצלחה עם הפורום החדש!! יש לי שאלה לגבי שיטת הטיפול המתאימה לי. אני סובלת מדיכאון וחרדות.אני יודעת מה הסיבות לדיכאון ולחרדות אבל אני לא ארחיב(ברשותך) בעבר הייתי בטיפול פסיכולוגי במרפאה ציבורית,טיפול דינמי פעם בשבוע ובמקביל טיפול תרופתי לאחר כשנה הפסקתי עם הטיפול התרופתי והשיחות ואחרי כמה חודשים פניתי שוב, הפעם לפסיכולוג פרטי והייתי אצלו בטיפול כשנה אבל ללא טיפול תרופתי שני הטיפולים הסתיימו בכעס ואכזבה שלי מהמטפלים,דיברנו על זה ועל למה אני מאוכזבת וכו' וכו' אני לפחות שמתי הכל על השולחן ועדיין...נשארתי בתחושה שלא מבינים אותי עד הסוף בתוך הטיפול ואז פשוט הפסקתי לבוא. מאז עברו להם כארבע שנים ללא טיפול מסודר ,הייתי במס' פגישות הכרות עם כל מיני פסיכולוגים אבל לא הרגשתי שמשהו מתחבר ויחד עם זאת כן מרגישה צורך להיות בטיפול ,ולא סתם כי "בא לי לדבר" אלא כי באמת אני רוצה לעשות שינוי(לנסות לפחות..) כמעט כל המטפלים שהייתי אצלהם לא נתנו לי תחושה הכי נוחה..ולא הרגשתי שיש חיבור וכימיה איתם היו גם כאלה שטענו שהטיפול היחיד המתאים במקרה שלי הוא אנליזה זו דעתם המקצועית ,אני לא מסכימה עם זה,אני חושבת שגם פעם בשבוע יכולה לעזור. האם אני אמורה להקשיב לדעה מקצועית של מישהו? או ללכת על מה שאני מרגישה שנכון לי? הרי לא כל המטפלים יהיו בדעה שאני חייבת אנליזה ויהיו גם כאלה שיחשבו שפעם בשבוע זה בסדר ושאלת מיליון הדולר,אני רוצה להתנצל שאני שואלת את זה אבל אני בנאדם מאוד חשדן.. האם יכול להיות שפגשתי מטפלים לא ישרים ולא הגונים שבכוונה הציעו לי אנליזה כי זה יותר משתלם להם כלכלית? ואיך מוצאים את המטפל או המטפלת המתאימים? אשמח לשמוע את דעתך עברתי המון דברים נורא קשים בחיים ואני לא ארחיב...וכל מה שעברתי משפיע עליי לרעה.וזה מתבטא בהמון בכי ,דיכאון אני באופיי מאוד חרדתית ,למרות שלא רואים עליי ,אני ממש לא משדרת לא דיכאון ולא חרדה, אני כל הזמן "שומעת" מאנשים שאני בחורה נורא עוצמתית ,חכמה מדהימה ויפה אבל אני לא תופסת את עצמי ככזו. אני בעיקר חושבת שאני לא "שווה" ואני רק משדרת לסביבה את מה שאני רוצה לשדר אבל בעצם אני ממש לא כזאת אני מאוד לא מרוצה מעצמי בשום בחינה אני לא מרוצה מהעיסוק שלי,אני עובדת רק כדי להרוויח את הכסף ואני מתה לעזוב את העבודה וגם בזוגיות,תמיד בחרתי לעצמי בני זוג שהם כביכול (לטעמי) לא הכי איכותיים ולא עשו לי את זה מבחינת מראה (אני בחורה יפה) אבל מאוד אהבו אותי,פינקו אותי בלי סוף (יש לי חסכים אולי כי גדלתי בבית שבו לא קיבלתי את מה שהייתי אמורה לקבל כילדה וכנערה) יצא לי להכיר בחורים שעונים על הדרישות שלי מכל הבחינות,איכותיים, מדהימים אבל פחדתי שבהמשך הם יעזבו אותי כי הרי הם בחורים איכותיים אז למה שהם יישארו איתי ? מבחינתי אני בתפיסה שלי לא ראויה להם ולא שווה אני לא מחפשת את אביר חלומותיי אבל אני בת 29 אני רוצה לממש את האמהות ולהיות בזוגיות עם בן זוג שיתאים לי ,במיוחד בשבילי הבעיה שאני חוששת מהכרות עם בחורים שיש בהם את התכונות ש*אני* מחפשת בגבר,אני אוהבת גברים מעניינים ,חכמים,רגישים ועוצמתיים אבל אני לא מאמינה שמגיע לי מישהו כזה . הכרתי המון בחורים איכותיים ו"שווים" .הם היו מעוניינים בי ולא נתתי להם צ'אנס כי פחדתי להתאכזב מהם בכל המערכות יחסים שלי,שהיו ארוכות ..התפשרתי.. המערכת האחרונה הסתיימה לפני כחודש,אחרי 3.5 שנים כי לא רציתי להתפשר .. אבל אני שוב ושוב מתפשרת ,הערב אני יוצאת עם מישהו ששוב לא מוצא חן בעיני ..ובא לי לבטל אבל לא נעים לי לבטל...ואני הרוסה עכשיו...בא לי להיכנס למיטה ולישון ולא לענות לו לפון ,אבל אני לא אעשה זאת.. עוברות אצלי כל מיני מחשבות עכשיו אני חושבת שאני צריכה להגיד תודה שגברים בכלל מסתכלים לכיוון שלי .. יש בחורות שגם את זה אין להם ,ולי יש המון מחזרים אז למה אני מתבכיינת פה?? וגם הורס אותי שאני לא מרגישה כלום לבחור הזה שאני יוצאת איתו היום ואני מרגישה מועקה כשאני מדברת איתו כי הוא כל כך לא מוצא חן בעיניי ,אבל כרגע הוא האופציה היחידה לזוגיות ,הוא ממש מעריך אותי ואפילו מעריץ אותי ואוהב אותי אני לא יודעת מה לעשות אם להתפשר או לא.. אמנם אני רק בת 29 אבל אני מרגישה כאילו אני בגיל המעבר כאילו עוד מעט אני בבית אבות ופספסתי את ההזדמנות לזוגיות שתוביל למיסוד ולילדים .וכדי להגיע לזוגיות המתאימה אני אהיה חייבת להתפשר וללכת על בחור שמעוניין בי גם אם איני מעוניינת בו. אני לא צופה לי עתיד טוב עם הפשרות,אבל אולי כשאביא ילדים ואני נורא יאהב אותם אז זה ימלא לי את החוסר אהבה לבן זוג ואת היעדר הרגשות הרומנטיים? לא יודעת...אני נורא מבולבלת... בסה"כ רציתי לשאול על שיטת טיפול המתאימה לי ותראי לאן הגעתי חפרתי לך... אז סליחה שארוך.. כנראה שהכל יושב עליי כבד והייתי צריכה קצת מילים,מקווה שזה בסדר

שלום לך, "הייתי צריכה קצת מילים": הנה, במילים שלך, אמרת משהו על מה, עבורך, מקל "כשהכל יושב עלי כבד." כשמתחילים לשאול, מתוך סבל כזה שאת מעידה עליו, ומתחילים לדבר, אכן מגיעים רחוק, כפי שאת אומרת בסיום דבריך. זו בדיוק הדרך שמציעה הפסיכואנליזה. פסיכואנליזה אינה מוגדרת על ידי מספר הפגישות בשבוע. אין סטנדרט קבוע מראש למספר הפגישות בשבוע, משך הפגישות, משך האנליזה, משום שמה שמנחה אותה הוא ייחודיותו של הסובייקט. משום כך היא טיפול גזור כפי מידה: מידתו של הפונה אליה. פסיכואנליזה היא ריפוי בדיבור הנשען על אמונה בלא מודע ובכוחן של "קצת מילים." יש לה כלל בסיסי אחד: כלל הדיבור באסוציאציה חופשית של האנליזנד (זה הפונה לאנליזה). הוא -- ולא האנליטיקאי -- זה שבסופו של דבר מפרש את חלומותיו, את זכרונותיו, את דיבורו ... לכן, יש משהו מן העמדה האנליטית עצמה בסרוב שלך לקבל קביעות אדנותיות בנוגע לסוג הטיפול המתאים לך ומספר הפגישות בשבוע. ישנן אנליזות שתדירות המפגשים בהן, בתקופות שונות, היא פעם בשבוע או אף פחות מכך. יש גם משהו בעמדה האנליטית בהתעקשות שלך על המטפל ה"נכון," זה שתהיה איתו "כימיה." בפסיכואנליזה אנו קוראים לכימיה זו "העברה," והיא למעשה הנחה (לאנליטיקאי) של ידע (על הסיבה לסבל שלי). פרויד מלמד אותנו גם שההעברה היא סוג של אהבה וכי האנליטיקאי הוא אחד מסדרת האובייקטים בחיי האהבה של הסובייקט. לכן יש קשר בין החיפוש שלך אחר בן זוג, פרטנר בחיי האהבה, לבין חיפוש מטפל "מתאים." מה שניכר מכל מדבריך הוא שאת מחפשת את הנכון ביותר עבורך, אינך מוכנה לקבל תכתיבים של "מומחים," וחשוב מכל, יודעת לעשות שימוש ב"קצת מילים" שלך על מנת למצוא הקלה ומענה לשאלות שאת שואלת, שהן שאלות בשדה האהבה והמיניות. אלו בדיוק התנאים בהם עשויה להתחולל אנליזה. ייתכן שזהו רגע נכון לפנות ... בהצלחה, שירלי שרון-זיסר

היי, התחלתי טיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוג קליני ונפגשנו עד כה כ 5 פעמים (פעם בשבוע). אני מטיל ספק ותוהה מיהו הפסיכולוג הטוב? איך אדע שהוא אכן מתאים עבורי?. מצד אחד נפתחתי אליו בצורה מהירה וקיצונית והוא טוען שיש לו ניסיון בבעיה שבגללה פניתי אליו, מצד שני אני מחפש משהו פרקטי להאחז בו, אני מנסה להפוך את המלל לעבודה מעשית שתחולל שינוי בחיי. אז אשמח אם תוכל לתת כאן בפורום הגדרה למהו פסיכולוג טוב בענייך ותוך כמה זמן ניתן לדעת האם הטיפול הולך לכיוון הנכון?. תודה רבה!

האם תעריף של 350 ש"ח לאחר הנחה מ 400 ש"ח נחשב לסביר עבור 50 דקות טיפול?. שאלה נוספת - האם לדעתך המחיר יכול לרדת בשנית לאחר שנה של טיפול?. האם נהוג שהמחיר מתעדכן לאחר זמן מסויים?.

היי אודי. שאני חושבת על הטיפול שעברתי, יודעת שבמידה רבה במהלכו התקיימתי לי בפנטזיה, תפסתי מהמטפלת 'מומחית' חשבתי שיש לה 'ידע מיוחד', שתוכל להסביר לי דברים על עצמי ובכלל על החיים, חשבתי שהבנות צריך לחפש ולתור אחריהן במישור השכלתני, מתוך קריאה בספרים (שבהם נברתי רבות בזמן טיפול), אבל באיזשהו שלב אחרי תלות במטפלת, תסכול שהסבה לי וכניסה לאימפקט רגשי מאוד מכאיב ונוראי שקרה שם פתאום 'נפתחו לי העיניים' בצורה אחרת והתחלתי לראות את אבא שלי אחרת, והתחלתי לראות סביבי שיש אנשים עם שמחת חיים שנמשכים להנאות חברתיות, פתאום ראיתי שיש להם משהו שאין לי, שאני נאחזתי בדימויים נרקיסיסטיים בעיני רוחי כדי להרגיש טוב עם עצמי , למשל האדרתי אינטלקט וזלזלתי בהנאות חיים 'פשוטות והמוניות' כמו מסיבות או אופנה, טיולים ויציאות. במהלך הטיפול הבנתי שביטלתי את כל ההיבטים של הנאה חושית ספונטנית מהחיים הממשיים, וחייתי בדימיון הרגשי או בשכל. כמובן שזה היה גילוי מכאיב בשבילי וטלטול נרקיסיסטי קשה.. השאלה האם זה ניתן לשינוי? האם אופי ניתן לשינוי? וגם איך פותרים את התחושה הפוצעת נרקיסיסטית שאנשים שהם יותר משוחררים ומוחצנים כאילו מסתכלים ומנתחים אותי, אומרים 'זאת חנונית'. זה ממש מעליב ומעצבן :/

הי לך שרון ברוכה הבאה ובהצלחה לך -לנו בפורום החדש . אני כתבתי הרבה בפורום של ענבל בזמנו פורום פסיכותרפיה . אני מטופלת בפסיכותרפיה כבר שלוש שנים . מעניין שבדיוק עכשיו בשבוע הבא אני מתחילה טיפול באנליזה . במבי את לא לבד......... אני עוברת תקופה מאוד לא פשוטה והחלטתי ללכת לטיפול הזה בשביל התמיכה שאני אוכל לקבל בו . אני רוצה לשאול אותך שרון - האם בטיפול אנליטי מגדירים מטרות? איך יודעים שהטיפול מצליח ז"א מה הקריטריונים שאומרים הנה השגנו !!! אני שואלת את זה בגלל החשש שלי שהטיפול יהיה ארוך מאוד ושאני ילך לאיבוד באמצע ....... למרות שאני מאוד סומכת על המטפל שלי ....... מקוה שהובנתי. שבת שלום אדוה

אדווה יקרה, ברוכה הבאה לפורום פסיכואנליזה. הפניה לאנליזה היא רגע לא פשוט. זהו רגע של הימור: הימור על דרך הלא-מודע, הימור על קריאת מה שנכתב בדיבור של עצמך, הימור על המפגש עם האינטימי ביותר של החיים שהוא בה בעת גם הזר ביותר. למעשה זהו הימור שכרוכים בו עצם החיים של מי שפונה לאנליזה. לכן, הפנייה לאליזה עשויה להיות מלווה במועקה, כזו שאת מעידה עליה. עצם הופעתה של המועקה מעידה על האומץ והרצינות של הפנייה שלך לאנליזה. במהלך אנליזה, המועקה מושמת בעבודה, עבודה של דיבור סובייקטיבי המתמיר אותה, לפחות בחלקה, לידע חדש, ידע לא מודע. ההופעה של ידע סובייקטיבי במקום בו היו מועקה וסבל מלווה בהקלה ובשינויים ממשיים בחיים, שלא ניתן לצפותם מראש, אך ניתן להבחין בהם בברור. אלו הם האפקטים של העבודה האנליטית. סיומה של אנליזה, ממש כמו הכניסה אליה, הוא אקט של סובייקט, פרי הכרעתו של האנליזנד (שלכן איננו מכנים אותו "מטופל") ולא של אמת מידה אוניברסלית, חברתית, לא של דעתו של המטפל, ולא של מטרה נתונה מראש. זה מתוך רגע היציאה שניתן לקרוא, בדיעבד, איזה פתרון לסבל עמו פנה הסובייקט ייצרה האנליזה, כלומר מה הייתה ה"מטרה" שלה. ההכרעה על סיום האנליזה באה בדרך כלל עם תחושה ש"זה" -- האהבה לאנליטיקאי, ההנחה שהוא יודע משהו על הסבל הפרטיקולרי שלי, או כפי שניסחת זאת, "אני סומכת עליו מאד," -- "נגמר." מכאן ברור, שגם משך האנליזה אינו ידוע מראש. גם בנקודה זו הפסיכואנליזה תפורה לפי מידתו של הסובייקט שבוחר לעשות בה שימוש על מנת לשנות דבר מה בסבל הפוקד אותו בחיים. אין משך סטנדרטי של אנליזה. האנליזה של המלחין גוסטב מאהלר עם פרויד, למשל, נמשכה פגישה אחת. ישנן גם אנליזות ארוכות. מה שמלמדות האנליזות, בלא קשר למשכן, הוא כי לדיבור הסובייקטיבי שמזמינה ומאפשרת האנליזה אפקטים מקלים שניתן להבחין בהם מהר למדי. במהלך אנליזה אנו אכן מאבדים. אנו משלמים בכסף וזמן, שהם רכיבים ממשיים של החיים, כמו גם בהבאה של גופנו, פעם אחר פעם, לנוכחות בפגישה האנליטית. אנו משלמים במילים שאנו אומרים בפגישות, שאומרות את האינטימי ביותר שהוא גם הזר ביותר שבנו. במהלך אנליזה, אנו גם נתקלים באובדנים שונים, גילומים שונים של מה שאין לנו בשדה הסיפוק. אותו חסר בשדה הסיפוק שנתקלים בו שוב ושוב באנליזה הוא מה שכינה פרויד "סרוס." פרויד לימד גם שאותו אבדן סיפוק ממשי הוא חיוני: חיוני לחיים הסובייקטיביים ולמעשה לעצם האפשרות לדיבור. יוצא מכך שהאבדנים השונים בהם נתקלים בהלך אנליזה פועלים כחלק מהריפוי, וכי ההקלה בסבל שעימו ובעטיו פונים לאנליזה היא במידה מסויימת תולדה שלהם. זאת משום שהסבל עימו פונים לאנליזה כרוך לעיתים קרובות בסיפוק נסתר. העבודה האנליטית על ההתקלויות בסרוס הכרוכות בה מאפשרת לוותר על משהו מסיפוק זה בסבל, לאבד אותו. מה שאובד באנליזה, אם כן, אינו "עצמי," אלא אם כן "עצמי" פרושו עצם סובל, הוייה של סבל. אך ככל ש"עצמי" מכוון לסובייקט של הלא מודע הפרטיקולרי שלך, הכרוך בזכרונות מודחקים שלך, במילים ששמעת, חוויות שחווית, וקשרים שטווית בין אלו, עבודה אנליטית לא רק שאינה מאבדת אותו, אלא היא-היא התנאי להגחתו, ועימה, עליית תחושת החיים. דרך צלחה, שירלי שרון-זיסר .

הי שרון תודה על תשובתך המפורטת . מה שלא הבנתי את סוף תשובתך על הסבל ועל הסרוס שפרויד דיבר עליו וגם על העצמי. קראתי כמה פעמים ולא הצלחתי להבין . תוכלי לפשט את זה קצת ? אני רוצה לספר לך על חוויה שחוויתי עכשיו . אני עם תואר ראשון . בעקבות משבר נפשי שעברתי איבדתי מקום עבודה מסודר שעבדתי בו שש שנים. כרגע אני עדיין לא מצאתי עבודה במקצוע שלי לכן אני עובדת בעבודות פשוטות יותר . והלכתי עכשיו לנסות לעבוד בנקיון . ואני מרגישה שזה לא הצליח לי שהיא לא היתה מרוצה ממני היא לא אמרה לי לבוא בשבוע הבא וגם היו לה הרבה הערות בקיצור לא הלך . ואני מאוכזבת . קשה לי לשאת אכזבות ותסכולים. לא נורא זה יעבור ..... שתהיה לך שבת שלום אדוה

לא יודע כבר מה לעשות בטיפול פסיכולוגי כבר חצי שנה, אצל פסיכולוג קליני מומחה (מטעם קופת החולים) בדיכאון, מטופל תרופתית כבר 3 חודשים, הפסיכיאטר העלה את המינון לפני כשבועיים.. לא מוצא את עצמי..רוצה לחזור בתשובה אבל מפחד "לברוח" לדת מתוך חולשה..מדבר עם הפסיכולוג אך חושב שהוא "מסבן" אותי ודואג לאינטרס הכלכלי שלו (דיברתי איתו על כך)..הוא אומר שאני צריך "ליווי"..רקע על עצמי: עברתי התעללות נפשית מצד אם שנטשה במהלך החיים..כיום בן 24 מתגורר לבד..הורים גרושים..בקשר "צולע" עם ההורים כרגע..אבל קשה מאוד, אימא בקושי מתפקדת... אובחנתי בחרדת נטישה בטיפול הקודם שלי לפני כשנתיים..טיפול שהיה צולע ולא עקבי..הטיפול הנוכחי הוא שבועי ועקבי (דינמי?) ממ..זהו..מחפש תשובה בעקרון..מחפש דרך..ללכת בה..לשמוח בה..יוצא עם חברים..עם בחורות..ביטחון עצמי לא כל כך בשמיים...ממ...וזהו.. מה לעשות?

מזה שנים רבות אני סובל " מתסמונת מעי רגיז " לפני נסיעות יציאות מהבית וכ .. מחפש טיפול תכליתי מומלץ

הי אודי למה לא פרסמת והתייחסת להודעה שהוספתי בתגובה להודעה שלך מלפני . . .. דיי הרבה זמן 17.12.12