פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב, ראשית אבקש סליחה על חוסר הידע אך זה כניראה בשל גילי הצעיר. אני בת 15, נמצאת בטיפול פסיכודינמי כשנה וחצי כתוצאה מטראומה קשה שעברתי, לאחרונה המטפלת שלי עברה הכשרה לטפל בפסיכואנליזה והציעה לי ולהוריי שאעבור לשיטת טיפול זו בשל הקושי הגדול, הכאב והתסכול שאני חווה. לפי מה שהסירה שיטה זו מעמיקה יותר ובעזרתה ניתן להגיע לכאבים עמוקים יותר והבנות עמוקות, רציתי לבקש יותר פירוט בנושא הטיפול באנליזה ומה ההבדל בין טיפול פסיכואנליטי לטיפול פסיכודינמי?. תודה מראש!

שלום לך, "חוסר הידע" שאת ממהרת לבקש "סליחה" לגביו הוא-הוא דווקא המנוע לעבודה בפסיכואנליזה... אחד הדברים שמלמדת הפסיכואנליזה הוא כי דווקא מהמבואות הסתומים בידע, ממה שהוא אניגמה עבור הסובייקט, צומח ידע חדש בנוגע למה שלא הולך בחייו. מתוך עמדה של מי ש"יודע" אי אפשר לחקור את הלא מודע, וזה לכן שההליך האנליטי עצמו כורך מה שאנו מכנים "היסטריזציה" – שאינה אלא שימה שסימן שאלה של הידע השגור שלנו; מה שנדמה לנו שאנו יודעים ובטוחים בו לגבי עצמנו. בטקסט שלך את גם חוזרת ומציינת (פעמיים) שאת "מבקשת"; כלומר, את מפנה מה שבפסיכואנליזה אנו מכנים "תביעה" כלפי אחר שאת מניחה לו ידע. גם תביעה שכזו היא מסד לאנליזה, שהרי אי שם חבוי בה מה שאנו מכנים האיווי (desire) שלך שיעלה לאחר שיתרוקן הסבל המיותר שאת חוקרת. סבל זה -- מה שאת מנסחת כ"טראומה קשה" או "קושי גדול, כאב ותסכול" -- נחקר תוך כדי ובאמצעות התביעה שאת מפנה לסובייקט שאת מניחה לו ידע כפי שאת מניחה אצלו את הסבל שלך ומה שעדיין איך יודעת עליו: כלומר לאנליטיקאי בקשר אהבת ההעברה. אנליטיקאי הוא אכן מי ש"עבר הכשרה": הכשרה זו אינה קורס או תכנית אקדמית. היא האנליזה של האנליטיקאי עצמו, אנליזה שלעיתים קרובות אינה דבר מה שמתרחש "לאחרונה" אלא הוא תהליך הנפרש על פני שנים ארוכות, ושמתלווים אליו גם שנים ארוכות של הדרכה אצל אנליטיקאים וותיקים יותר ושל לימוד ועבודה באסכולה של פסיכואנליטיקאים שנמשכים לאורך החיים כולם. פסיכואנליחזה, כתב לאקאן, היא טיפול הניתן על ידי פסיכואנליטיקאי, ופסיכואנליטיקאי הוא תוצר של האנליזה שלו. אם כך, במידה וקלינאי עבר כברת דרך באנליזה האישית שלו והסמיך את עצמו החל מרגע מסוים בה (ולא החל מתכנית לימודים שסיים "לאחרונה"), הרי שהטיפול שהוא מנהל עשוי להיות בגדר אנליזה (אם כי נתן יהיה לאמת זאת רק בדיעבד, אם הסובייקט שעבר אנליזה יחליט להעיד על כך). אם כך הם פני הדברים לגבי מי שאת מפנה אליה תביעה טרנספרנסיאלית, הרי שאת נמצאת כבר באנליזה. אם אינם כך, הרי ששינוי בתדירות הפגישות, למשל, לא יהפוך אותו לאנליזה. בקרב הציבור הרחב, מקובל לכנות "פסיכודימי" טיפול שהתפישה התאורטית של הקלינאי המנהל אותו כוללת מונחים שונים שניסחו אנליטיקאים מפרויד והלאה אך שמתנהל כשיחה בין שתי פרסונות, כלומר ללא מתן מקום להפקה של הלא מודע והתערבויות של האנליטיקאי ביחס אליו ובלא שהקלינאי עצמו עבר הכשרה אנליטית (ההווה אומר בראש ובראשונה אנליזה אינטנסיבית וממושכת). פסיכואנלחיזה, לעומת זאת, אינה בדיוק "שיטת טיפול" אלא אתיקה שלוקח על עצמו מי שעבר אנליזה בכל מפגש קליני שהוא מקיים, שמכוונת לסובייקט של הלא מודע: למתן מקום לסימםפטום ממנו הוא סובל, ולהפקת ידע חדש אודות הסימפטום הזה החל מפענוח תצורות של הלא מודע שנעשה בעיקר על ידי הסובייקט עצמו. זוהי אתיקה שנותנת מקום ללא ידוע ולמפתיע, לא לפרוטוקולין ידועים מראש של "שיטת טיפול." עוד מילה לבי המילה "עמוק" שמופיעה מספר פעמים בטקסט שלך: פרויד הבהיר כבר בראשית דרכו כי הדיבור על המנגנון הנפשי כמרובד (לא מודע, סמוך למודע, מודע) אין פרושו כי הלא מודע הוא "עמוק." הרי הלא מודע אינו ממוקם ב"עומק" כלשהו בתוך הפרסונה. לאקאן הוסיף כי אין לדבר על "עומק" ביחס ללא מודע שהרי זה על פני השטח שמופיעים הסימפטומים שהם תצורות הלא מודע המובילה סובייקטים לבקש אנליזה: למשל, בתופעות בגוף כמו פצעונים על הפנים. הלא מודע, אם כן, אינו עומק אינו אלא מה שפרויד כינה ה"סצנה האחרת," הזר שבכל אחד מאיתנו, שגם לאחר שהוא מגיח בפגישה אנליטית יוותר זר למה שהוא בלשון פרויד ה"אגו הרשמי" שלנו. פסיכואנליזה היא בראש ובראשונה הסכמה של אנליזנד להתקל בסצנה אחרת זו ולחצות אותה. באמצעות החסר בידע. דרך צלחה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

... וניתן להוסיף: פסיכואנליזה אינה אלא המפגש עם מי שמהמר על העובדה שסובייקט עשוי לעשות שימוש בטראומטיזם שהוא הלא מודע. בברכה, פרופ שירלי שרון-זיסר

בא לי לרצוח בא לי למות כי אני מפלצת אי אפשר להכיל את הזעם זה בלתי נתפס לשבריר שניה חולף דרכי ומצמרר את הכל אין מילים רק כאב ודמעות

שלום, ארשום בקצרה עברתי חיים לא פשוטים חשבתי שאפשר לעבור דברים לבד והיום אני יודעת שזה לא כ"כ נכון אני יודעת שגם הסביבה רואה את זה ומחבקת ובקיצור אני כן שוקלת לפנות לפסיכולוג שיראה לי את הדרך כיצד להתמודד עם דברים. אני עד כה נמנעתי כי לא כ"כ מאמינה בפסיכולוגיה ושאפשר לשנות דברים שהם עובדות בחיים וחשבתי שאני יכולה לבד וגם בשל העלות היקרה של המפגשים. היש פסיכולוגים פרטיים באזור מרכז שעלותם לא גבוהה במיוחד?ולא , אני לא מעוניינת דרך קופ"ח.

אודי אפשר לתבוע בבית משפט פסיכולוגים שלא מסבירים לפונים אליהם שטיפול פסיכולוגי יכול לשחזר טראומות לא מודעות, לגרום כל מיני תופעות רגשיות כמו רגרסיה לתלות או לעורר דחפים תוקפניים ובקיצור לחלל את הכבוד של מי שפנה לנצל את התמימות שלו כדי לכפות עליו תהליכים שהוא לא מבין? אני באמת לא מבינה אודי. רק אצלי זה נחווה כמו רוע, יהירות וחוסר אחריות? אני רוצה לרפא את הפצע שנפער לי בלב. רוצה להיות מסוגלת לחיות חיים טובים כמו אחרים, אם יכולת לקרבה אינטימית, זוגיות, אמהות.. בלי לפחד. יצאתי עם הכרה בנכות נפשית. מרגישה פגומה. אני פגומה? מה עשיתי לפסיכולוגית ההיא שהתעללה ככה עם אטימות? חשבתי לבקש לחזור כדי שתרפא אותי. היא יכולה לרפא אותי? אין לה שום אחריות??

כי הכל קרה ברמת הרגש. אם הרגשתי שנאטם לי הלב כי היא לא הבינה אותי או חייכה מול הכאב שלי כמו כלבה אטומה והזניחה רגשית בעת מצוקה והתעלמה מה זה שווה בתור 'ראייה'? כלום. היא תגיד שדמיינתי והשלכתי עליה והיא 'אשת מקצוע'... לכן כבר עדיף לקוות שהיא תתקן אותי. זה ההגיון. אני זוכרת גם דברים טובים ממנה פשוט הרע עולה על הטוב. אני רוצה שהיא תחזק את הטוב ותעזור לי לסלוח ולשכוח. לא לבכות על הזמן שהלך לאיבוד מהחיים שלי בתוך סבל וגם בטיפול. כי יש לי הזדמנויות טובות עכשיו ומישהו צריך לעזור לי להיות מסוגלת לתפוס אותן ולא להתעסק בזעם והכאב והשנאה יותר. למה היא לא עוזרת לי? מבזבזת לי את הזמן של החיים בלי בושה למרות שאני מרגישה שצריכה אותה מתעלמת ממני. אני לא רוצה לאבד תקווה עליה. ולחשוב שהכל היה רע. שתתקן אותי ואת הזכרון שלי. אני נותנת לה הזדמנויות והיא מאכזבת אותן. כואב לי. רוצה להמשיך הלאה, מתגעגעת, לבד.. רוצה שהיא תשמח בשבילי ותעזור לי להיות מסוגלת לחיות חיים טובים עם קשר והכל. במיוחד שיש לי הזדמנות עכשיו. מישהו ממש חמוד רוצה להכיר אותי ואני מפחדת מהקרבה. מפחדת שיש בי דברים רעים ומרגישה כמו סוג ב' מההכרה הנפשית הזאת. למרות שבשכל אני יודעת שאני לא. בעיקר מפחיד הקרבה שיכירו אותי מקרוב :( אבל הוא חמוד, אולי זה יתן לי אומץ. אולי אצליח אפילו בלעדיה ובלי התמיכה שלה. למרות שהייתי רוצה שהיא תשתתף איתי ותשמח ותעודד ותאמין בי... :(

שלום ד"ר אודי בונשטיין, שמי רומי, אני בת 25, דיאטנית, בוגרת, רצינית, נראית לא רע....וכו'. עד כה לא היה לי קשר רציני (עצוב.. ולא מובן למה? מה שבטוח הבעיה היא לא בי..פשוט עוד לא נמצא האחד..), כנראה בגלל שאני טובה מידי ונאיבית מידי.. וגברים מחפשים את הביצ'יות...את אלו שיגרמו להם להתאמץ, ולי קשה להיות מי שאני לא... אני מאוד משפחתית, כשאני בקשר אני פורחת, נותנת מעצמי מעל ומעבר...ומה בסה"כ אני רוצה? זוגיות בריאה? בעל תומך ואוהב? ילדים? למה זה כ"כ קשה? :-( אז למה בעצם אני כותבת לך? אני כותבת לך כי יש לי בעיה עם אהבה עצמית, כשאני בקשר אני משקיעה בעצמי, יש לי מצב רוח מעולה, יש לי מוטיבציה, ובכלל כל הקשיים והבעיות פתאום מתגמדים... אבל כשאני לבד אני מתוסכלת, עצובה, אין לי מצב רוח לכלום... אני מאבדת את המשמעת העצמית שלי מבחינת תזונה, אוכלת הרבה המתוק ("כי מה איכפת לי גם ככה אף אחד לא אוהב אותי ואף אחד לא רוצה אותי...") ומן הסתם עולה במשקל.. ואז נהיית עוד יותר מתוסכלת בגלל העלייה במשקל (לא רק שהק"ג העודפים מציקים לי, אלא זה גם המקצוע שלי...ואני לא רוצה שיגידו עלי "הסנדלר הולך יחף" ).. וככה שוב ושוב... עד שאני מכירה מישהו יוצאת לדייט...ואז שוב חוזר המצב רוח, האהבה העצמית, אני מתחילה להקפיד בתזונה, יורדת במשקל וכך הלאה... עד ששוב זה נגמר והתסכול גורם לי לחזור לאותו מעגל התסכול... בקיצור אני יודעת בדיוק היכן הבעיה שלי, אני צריכה ללמוד לאהוב את עצמי, להפסיק עם הגישה המטומטמת הזאת של להשקיע בעצמי בשביל מישהו...-איך אני עושה את זה? אולי אתה מכיר סדנאות/קורסים בתחום? או שאולי אתה ממליץ על דרך טיפול אחרת? תודה רבה! נ.ב-אני מאוד רגישה ופגיעה, וכל פעם שקשר לא מצליח, כשאני מגלה שהם מעוניינים רק בסקס אני מאוד נפגעת... גם אם אני מנסה לא לקחת את זה קשה, לשכנע את עצמי שהכול לטובה וכ'.. בסוף זה צובט לי מאוד חזק בלב.. וגורם להרבה עצב תסכול ויואש, וכמובן להרבה סימן שאלה..וכפי כבר ציינתי את התסכול אני פורקת באכילה רגשית..

שעזבת מטופל? בלי לעבור איתו תהליך פרידה? שהחלטת להפסיק את הטיפול בו? ( ולא כי הוא לא שילם, או התנהג בצורה שאינה הולמת- אלימות מכל סוג שהוא או משהו כזה), אלא כי חשבת שהטיפול הפך מזיק לו? מיוזמתך? האם אתה יכול להסביר דבר כזה? האם יש טיפול ללא פרידה "נורמלית"?

אני עדיין...מאד. לא מצליחה להתגבר על ה"דבר הזה". לא מבינה. היא שלחה מייל. הגיבה בסמסים. אבל זהו. רק אחרי שכתבתי לה בחזרה מס' מיילים, ורק לאחר שגם "המחליפה" ( בנתיים אני אצלה. אך גם היא יודעת שלא ברור לי אם אשאר אצלה. הסברתי לה הכל-ובכנות. והיא אמרה שהיא מבינה אותי), דברה איתה, היא אמרה שהיא מוכנה לקיים "פגישת פרידה" בודדת ואחת. ( היא ממש "עושה לי טובה"). אז אני באמת לא מבינה איך עושים דבר כזה?? וגם אם היא "פגועה" ממני, ניסיתי לקרוא על מקרים כאלו של סיום חד צדדי, ולא מצאתי מקרים דומים לשלי. מצאתי מקרה דווקא בפורום הזה - מלפני 5 שנים, שמישהי סיפרה שהמטפלת שלה עזבה אותה. אך היא באמת פגעה בה ועשתה מעשים שאני מעולם! לא עשיתי: להגיע לפגישות בזמנים של אחרים ולדפוק על הדלת, לחכות לה מתחת לבית הפרטי, ליצור קשר עם בני משפחתה.. ועוד.... אני מעולם לא עשיתי דברים כאלו. מעולם. לכן, אני מתקשה להבין. ועוד אחרי כל מה שעברתי איתה. ( היחידה שידעה על ההריון הקודם שהסתיים, על הנסיעה הצפוייה לחו"ל), חיכיתי לה כל החופשה שתחזור. ואני לא מבינה. למה בלי פרידה "נורמלית"? למה גם אם הבעתי רצון כן להיפרד( בעיקר כי כעסתי על האופן שבו היא "חזרה" מהחופשה, וגם כי אובייקטיבית- העזיבה שלה את הארץ היא כן שיקול וכו'), אין לי אפשרות להתחרט? או להביע ספק או חרטה? למה היא "לקחה זאת בשתי ידיים"?? ולמה גם באופן כל כך חד צדדי? איך? מה זאת "תקלה בטיפול"? ואיך זה יכול להתרחש כשיש לה תמיכה של מדריכה? ברור שגם לי בטח יש חלק, אבל עדיין, ככה? מדוע? זה פצע כל כך כואב ועמוק. המחליפה מנסה כל הזמן "להבטיח" לי שאיתה זה לא יקרה, ושזאת לא אשמתי, ושהיא לא "עמדה בי" כי לה יש בעיות, אבל אני לא משתכנעת. ועדיין- מתגעגעת. ולא מבינה . ואפילו זוכרת איך פעם כשדברנו על מה יקרה כשהיא תעזוב את הארץ, שאלתי אותה על פרידות. והיא אפילו ענתה לי שיש מטופלים שלה שסיימו טיפול, ומתקשרים מידי פעם לעדכן "מה נשמע" או לאחל "חג שמח" בחגים. ויש כאלו שרוצים לחזור. ושגם אני- אוכל לחזור אליה אם ארצה- כשהיא תשוב לארץ לאחר שנתיים.. וכו'. והנה היום, אין לי בכלל אפילו את האפשרויות האלו. היא לא מוכנה לקשר איתי יותר. וכתבה לי בסמס:"שזה לטובתי, ושהיא מקווה שבעתיד אבין זאת". ורק לאחר "שכנוע" כאמור, היא הסכימה לפגישה בודדת ויחידה לפרידה. (שטרם קבענו. וה"מחליפה" אגב, לא בעד זה. היא חושבת שזה רק יגרום לי להרגיש עוד יותר רע. ). אודי, מתי זה כן קורה? ולמה? האם אתה מכיר מקרים כאלו? האם אתה יכול להבין אותי? נטישה היא אחד הפחדים העמוקים ביותר שלי אי פעם. וגם תלות. ודברתי איתה על זה ממש בתחילת הטיפול. אז איך היא יכולה להתנג ככה? לו לפחות היה לי סיום פחות כואב. כדי שאוכל להאמין שיש טוב בפסיכולוגים. ושהכל לא היה סתם.

שלום, אני בת 28, נשואה. כל החיים שלי דפוס ההתנהגות שלי אלים. כלפי המשפחה שלי (אחים) כשהיינו צעירים האלימות היתה פיזית ומילולית. כיום ב"ה האלימות הפיזית פסקה אבל נשארה לי האלימות המילולית. כאשר אני מרגישה שהאדם הקרוב אלי אינו מתנהג בהתאם לרצוני אני מתחילה להרים את הקול, לצעוק, ללכת לחדר השני, לתקוף מילולית, ולעשות מעשים כמו טריקת דלת וכד'.... אני מרגישה שאני לא מצליחה לבטא את עצמי כראוי, אני לא מצליחה להסביר את עצמי נכון וכל החיים שלי לא ממש הקשיבו למה שהיה לי לומר. חשבתי שהבעיה תפתר אחרי הנישואין ושאין סיכוי שאני אתנהג בצורה כזאת כלפי בן זוגי. לצערי, ההתנהגות האוטומטית שלי הזאת מופנית גם לבן זוגי. אני מרגישה שההתנהגות הזאת פוגעת בעיקר בי ואני לא יודעת כיצד למגר אותה. אני חושבת שאני אישה רעה ואני בכלל לא מבינה איך הבן זוג שלי מוכן להמשיך ולהישאר איתי. אני לא אוהבת את החלק הזה שבי ואני לא רוצה בו. איך נפתרים מדפוס ההתנהגות הזה?

שלום,שמי יצחק,אני בן 35 נשוי+2.אני ראשית אציין שאני אדם מאוד רגיש שלוקח הכל ללב כמו שאומרים.שאלתי היא כזאת,כבר מעל שנתיים אני נמצא במצב רוח ירוד עד מאוד אם כי משתנה(לפעמיים שמח),אני מרגיש בדידות בחיים,חוסר ביטחון והערכה עצמית,תחושה של כישלון אל מול ילדי ופחד שאין בי את היכולת לתמוך בהם.אני כמה שנים כבר סובל מקושי אדיר בלהרדם(לפעמיים אני שוכב ומתהפך במיטה 3\4\5 שעות)כל דבר מפריע לי,משב של רוח,אפילו הלד של הטלוויזיה מפריע לי.יש לי התקפות של זיעה קרה ולפעמיים גם צמרמורות.המון מחשבות על האם אני הולך למות והרגשת עצב וגעגוע ובעיקר פחד מהמוות.המון התפרצויות של עצב עמוק ,כעוס רוב הזמן ומרגיש תחושת רחמים עצמים.בשנה האחרונה התתחלתי לפתח מין ריחוק מהסביבה וגם שאני יוצא מהבית אני רק חושב על איך אני חוזר לחדר ומסתגר.אני נוטה לסגור עצמי ושוב,בשנה האחרונה אני מעדיף להיות בחושך כמה שיותר שזה אומר שאני מגיף את כל הבית בשביל שלא יכנס אור במהלך היום.בכלל,מעדיף להיות בחושך רוב זמני.לפני מספר ימים הלכתי לרופא שיתן לי כדורי שינה,הוא שאל אותי שאלות ונתן לי כדור בשם"זורדום"על מנת להרדם מהר וקבע לי תור לנוירולוג לחודש הבא.לצערי לא פעם ולא פעמיים אני שרוי במחשבות אובדניות(לא מימשתי לעולם)אבל מצד שני מאוד מפחד מהמוות ולפעמים אני בוכה מהמחשבה על הגעגוע ליקירי.הדבר שהכי מכאיב לי זה שאיני מסוגל לבכות יותר,מעולם לא הייתי ככה ובשנים האחרונות אני פשוט לא מסוגל לבכות לא משנה עד כמה אני רוצה.יש בי מין קול שמתחנן שמישהו מקרובי יבחין במצוקתי אבל אני נופל על אוזנים ערלות(אולי אני משדר את האותות הלא נכונים) ולא מוצא בי את הכוח להתמודד לבד עם מצבי שמדרדר אט אט.איני יודע מה לעשות ואני חושש לעצמי יותר מתמיד כי אני מרגיש את ההדרדרות במצבי.למען האמת אני הבנתי את מצבי רק לפני כמה ימים עקב הביקור אצל הרופא ומתן הכדור שהוא למעשה כדור פסיכאטרי למיטב הבנתי.הכדור עוזר לי להרדם אבל עם זאת מוסיף לעצב שגם ככה קיים ומגביר אותו עד כדי הרגשת שיגעון.לאחרונה התחלתי להמצוא עצמי במצבים של ריחוף,איבוד זיכרון מהיר,ואפילו איבוד כושר התמצאות.איני יודע לאן לפנות ותחושת "אני בודד בעולם"רק מוסיפה לכאבי.שאלתי את השאלה הזאת בפורום אחר ופסיכולוגית התנהגותית יעצה לי לפנות במיידי לפסיכיאטר והוסיפה שיתכן מאוד שאני שרוי בדיכאון.יש בי מין משהו שגורם לי לאיבוד של עצמי במחשבות,איני מצליח להתביית על מטרה ולרוב תחושה זו מלווה בעצב עמוק שממש עובר לצד הפיזי וגורם לי לכאבים בחזהה,לכאבי ראש עזים.בנוסף הרגשת העצב בי גדלה ונופלת עלי פסימיות שמקטינה אותי לגרגר אבק.הייתי מעונין לשמוע את דעתך לפני שאנסה לבד לאסוף עצמי ולפנות לטיפול.האם אני שרוי בדיכאון?האם אני עלול לעבור לשלב מסוכן יותר ללא טיפול פסיכולוגי\פסיכיאטרי? תודה רבה על ההקשבה.

אני בחור צעיר, תמיד הייתי טיפוס מאד לחוץ ומאד פחדן..אבל עדיין בגבולות הנורמלי..השנה פתאום התחלתי להיות נורא חרדתי! אני כל הזמן מפחד ממחלות ומאד דואג למצב הבריאותי שלי ושל קרובי כל הזמן!! כל דבר שקצת מדאיג אותי אני מפתח לי בראש את התרחישים הגרועים ביותר ומאד מפחד! יש הרבה דברים שאני לא עושה כי אני מפחד..ואני מןדע לזה שזה מצב לא נורמלי..אבל לא ממש יודע איך לשלוט בזה ואיך להפסיק לדאוג כל הזמן. יש למישהו איזשהי דרך להגיד לי כיצד לנהוג? חוץ מללכת לפסיכולוג...

אני שלחתי לה הודעה שנעלבתי ממנה והיא לא הגיבה וזה עוד יותר מעצבן אותי. היא יצאה לחופשת לידה, עדיין לא ילדה, ביקשתי ממנה אתמול לדבר איתה בטלפון והיום דיברנו. בשיחה היא אמרה משהו שהעליב אותי ואת זה כתבתי לה בהודעה. והיא מתעלמת ממני. ויש מישהי חדשה אבל אין לי כוח לספר לה הכל מהתחלה. אוף אודי, מה עושים?

צדקת כשלא ענית לי להודעתי הקודמת. למרות שזה היה מכאיב, אני חושבת שאם יש דרך שבה אתה יכול לעזור לי , זה כך... אני חושבת שמאד מכאיב לי לגעת עכשיו בהרבה דברים אמתיים ולכן אני מחפשת משככי כאבים זמניים. ולכתוב כאן נהיה אחד מהם. סליחה. תודה על מתי שכן הגבת, ועל מתי שלא. זה היה מטלטל אבל (לכן) משמעותי. אני לא יודעת אם בכלל אני קולעת בפרשנויות שלי (אולי בכלל לא ענית לי סתם בטעות? אבל לא נראה לי). אבל אני הרגשתי שבפעם הראשונה אתה באמת מצליח לומר לי משהו שנגע במציאות שלי מעבר לדפים פה. וזה גם היה דומה למה שקורה לי גם במציאות. זה שנשארתי פה בדף יוצאת דופן, בודדה, כל אחד יכול לעבור ליד ולראות ...לא יודעת... אולי אני שוב עושה את זה... אבל רק באתי לומר להתראות, לפחות בינתיים. כי זה לא נכון ככה.

עכשיו אני ממש מרגישה מפגרת. לא משנה.

אודי :( אני מותשת. אולי אני אעזוב ? אפסיק את הכל ? בשבוע שעבר היה לי שבוע מאוד מטלטל.וכן..בסוף לא התאפקתי ובחמישי התיישבתי שוב על הרצפה קרוב אליה והנחתי את הראש על הברכיים שלה וחיבקתי את הרגליים שלה חזק חזק. אודי:((((( אתה יודע ? כשחיבקתי לה את הרגליים, היה רגע אחד שהרגשתי !!!!! הרגשתי את המגע הזה שלה. הרגשתי. אתה מבין את זה אודי ? פשוט הרגשתי אותה. אני הרגשתי משהו ..משהו כזה שבחיים ! בחיים שלי לא הרגשתי!!! כן, היא כמובן אמרה לי לעלות לספה. והיא היתה ב ???? אחרי זה היא אמרה לי שעברנו תאונה..?? ואתה יודע אודי ? אמרתי לה שאני לא מרגישה אשמה, וגם לא מתביישת על כך שחיבקתי אותה למרות שהיא מתנגדת. זה לא מזיז לי !!!!! וחזרתי ואמרתי לה גם אתמול וגם היום שזה שהרגשתי משהו היה שווה את הכל. ואודי זה הרגיז אותה גם אתמול וגם היום. ואתה יודע אודי ? מצידי שהיא תתפוצץ !!!!!!!!! מצידי שהיא תחזור לאנליזה שלה. שתיקח תרופות, שתדפוק את הראש שלה בקיר. ואני לא אגיע אליה יותר.אתן לה לשבת על הכורסה שלה עד שיצאו לה משם שורשים. אודי,מה קורה לי ? מה אני צריכה לעשות ? אולי אני אעזוב אותה ואלך למישהי אחרת ?... וואוו...רק המחשבה הזו מקפיאה לי את הנשמה ופתאום אני רוצה לבקש ממנה סליחה ולהבטיח לה שמהיום ועד יום מותי אהיה המטופלת האדיבה, העדינה והמתחשבת בעולם.. :((((((((((((((((((( אודי :(((((((((((((((((((

אודי...??

שלום רב, לאחרונה התוודעתי לדעותיה (בטח יש הגדרה יותר טובה מדעות אבל לא עולה לי כרגע) של brene brown. אני ממש מזדהה עם התיאוריות שלה ורציתי לדעת האם משהו מכיר פסיכולוג שמטפל בהתאם לשיטות שלה? לאחר שעברתי כמה וכמה פסיכולוגים בחיי בהם אני צריך להסביר להם את חיי, כשהקשבתי להרצאתה הרגשתי כאילו היא מתארת לי את החיים (וגם נותנת פתרונות רלוונטיים) ולכן אני חושב שיהיה לי מועיל מאוד ללכת לטיפול אצל מישהו שמבין את הסגנון שלה. ניסיתי לשאול בטלפון/לחפש באינטרנט אבל ללא הצלחה. תודה אשמח לעזרה.

ולכן אני מצרף את הלינק. אני ממליץ לראות את ההרצאה בלי קשר כי היא מעולה. במידה ואתה לא רוצה לראות אותה אני אנסה לסכם את עיקרי הדברים שלה, אבל אני ממליץ בחום לראות אותה. (הכל רלוונטי אלי שם, חוץ מהילדים שעדיין אין לי). http://www.ted.com/talks/brene_brown_on_vulnerability.html ושוב תודה

הייתי שמחה להבין מה התועלת במובנים היותר קונקרטיים שלי לעבור אנליזה. במה זה יכול לקדם? אני סובלת מעיכוב ביכולת שלי לקיים קשרים אינטימים עם גברים. רק רגשית ובעיקר הפן הפיסי ומגע מיני זה משהו שמרתיע אותי. לא המין עצמו (למשל אין לי בעיה עם אוננות) אלא הנוכחות עם עוד אדם בסיטואציה מינית אינטימית. האם אנליזה יכולה לסייע להשתחרר מהמחסום ופחד הזה הוא שעדיף לי לפנות לטיפול יותר ממוקד ככגון סקסולוגי. תודה.

שלום לך, הפסיכואנליזה באה אל העולם בדיוק כמענה למה שלא הולך בשדה המיני, לא הולך "עם עד אדם בסיטואציה מינית." זה משום שבשדה האנושי המיניות מתווכת על ידי השפה. במקום שאין שפה המתערבת בחומר החי, ההזדווגות מתרחשת כתגובה לאינסטינקט, ויש פרוטוקולים ברורים לחיזור שקודם לה ולאופן בו היא מתרחשת. זה בשדה בו מדברים שמופיעות תופעות כאלו שאת מתארת: "עיכוב" ו"מחסום" או עכבה או "פחד" שהפסיכואנליזה מכנה "פוביה." העכבה, הסימפטום והמועקה (שם אחד מספריו של פרויד) הן תופעות שמופיעות מול המיניות בשדה של מי שמדברים. והן כרוכות בשפה: במחשבות או זכרונות שאייננו יכולים לשאת, באופן לא מודע שיש לכל אחד מאיתנו לפרש את המיניות (מה שהפסיכואנליזה מכנה פנטזמה). בשדה המיניות האנושית הזה אין עוד חוקים ברורים ותקפים לכל לגבי "איך לעשות את זה" עם אחר – איך להעביר את הסיפוק האוטוארוטי (למשל האוננות שאת מתארת) לקשר עם אחר. מאחר ותופעות כאלו שאת מתארת – עכבה סימפטום ומועקה בתחום המיני – הן תוצר של השפה והדיבור, זה בשפה ובדיבור בלבד שניתן לטפל בהן. זו למעשה התגלית הפסיכואנליטית. הקליניקה הפסיכואנליטית שהסיק פרויד מתגלית זו היא למעשה היחידה שהיא "ממוקדת" כזו שאת מחפשת – שהרי בניגוד לטיפול סקסולוגי שלרב נושא גוון קוגניטיבי-התנהגותי (כלומר פועל לפי פרוטוקולים של אילוף האמורים להיות תקפים לכל) היא מכוונת לפענוח העכבה והסימפטום, למציאת הסיבות הייחודיות – הזכרונות, הפנטזמות, הזכרונות המודחקים והקשרים הספציפיים והחד פעמיים ביניהם שיצר הסובייקט. כל סובייקט נתקל במיניות באופן אחר, מפרש אותה באופן אחר, וכל סובייקט ייצר אופנים שונים של עכבה, סימפטום ומועקה בשדה המיניות. הפסיכואנליזה היא הקשר החברתי היחיד המאפשר מתן מקום לאחרות זו. היא מרחב בו העכבה , הסימפטום והמועקה שלך מול המיניות יכולים להפוך ליידע ייחודי שלך שישנה אותם עצמם משום שממנו הם עשויים. השינוי יהיה אופן ייחודי שלך לעשות עם המיניות. אופן שהוא לא אילוף כזה שמציע טיפול סקסולוגי ולא פונה אל אידיאל של אופן כלשהו של סיפוק שכל חריגה ממנו היא בבחינת סטייה שיש להתבייש בה ו"לרפא" אותה בשם הסתגלות, מה שלא פעם מופיע בשדה הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה. דרך הדיבור בפסיכואנליזה, הממוקדת במה שייחודי בלא מודע ומכוונת ליצירת הפתרון הייחודי לא פחות מולו היא הדרך הממוקדת היחידה המוכרת בשדה האנושי לעשות עם מה שלא הולך עבור בני האדם באשר הם: מה שלא הולך בשדה המיני. דרך צלחה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

שלום לכולם, אשמח להמלצה על פסיכולוגית שעובדת בתעריף מוזל של קופ"ח, או של ארגון אחר, בתל אביב. תודה

לשלוח הודעה . הוא לא ענה. ולמרות שידעתי אני כועסת. אז מה אני רוצה? למה???

היי קוראים לי רוני בן 22 אני יתחיל את הסיפור שלי בתיקווה שתצליחו לעזור לי בינאור הייתה לי חברה שמאוד אהבתי החברה ה 9 שלי בארך ןהיא זרקה אותי ב אסמס בחודש הראשון הרגשתי ממש עצבני ומאוכזב לאחר מיכן התחלתי להרגיש תחושת לחץ שלא אוזב את הגוף שלי קשה לי להימשך למישהי אחרת רק אם יהיה מגע אני ירגיש טוב וירגיש שאני רוצה אותה אבל שאק הזמן מרגיש חסר רגש בכלל וזהיותר לי תחושת לחץ של אולי אני לא נמשך לנשים יותר למרות שאני יודע שאני נמשך רק לנשים אך מסיבה כל שהיא אני נלחץ בעבר היה לי משהו דומה אך לא נלחצתי מיזה עכשיו אני כן אולי בגלל האפשרות שאח שלי יצא מהארון וזה מלחיץ אותי העניין אני לא יודע מה שאני יודע שלגברים אני לא נמשך ואני נמשך רק לנשים אך אני לא יודע מימה הלחץ נובע בבקשה תעזרו לי

תודה התגובה ממש עזרה

אודי , לא טוב לי ,אני לא מרגישה טוב , ואכלתי המון ובא לי להקיא !!!! אני מציפה פה , אני מציפה את העוס"ית שלי , אני מציפה את המטפל שלי בהודעות!!! שום דבר לא עוזר לי להרגע ולהרגיש יותר טוב קשה לי אני רוצה למות .

זה השיר שאני הכי הרבה פורטת בגיטרה , אודי אתה זוכר שעזבתי את הבית ועברתי לבית משלי ? אז זהו שהיום יש לי נפילה רצינית , וגם היו מחשבות אובדניות שנרגעו , לא ידעתי איך אקבל את הילדים אבל חברה אמרה שהיא תבוא להיות איתי וזה הרגיע אותי. אודי קשה לי ,קשה לי מאוד , מותר להגיד שקשה ? מותר קצת להניח פה את הראש ? אני בלי הורים ,בלי אחים ואחיות . אני יוצאת בשאלה אז החברות החרדיות שלי עזבו אותי , מרגישה בודדה ....... מרגישה תלושה ...... אני כבר שלוש שנים בטיפול ואני רק בתחילת הדרך ...... אני מרגישה שאני נופלת , ושאסור לי ליפול אחרת אני יאבד את המשמורת על הילדים , וכל המאבק הזה מתיש ,מתיש מאוד!!!!!!!! וגם ,הילדים התרגלו שהאקס שלי הוא קובע והוא מחליט ופתאום לשנות את זה ,שבבית שלי אני מחליטה ושהילדים יעשו מה שאני אומרת ,זה קשה להם וגם לי!!! אודי ,אתה יכול להקדיש לי שיר ? זה לא חוצפה מידי לבקש ? אני זקוקה לזה ..... הילה

תודה ! באמת מרגישה קצת יותר כח ..... הילה

שלום אני נמצאת בפסיכואנליזה כשנתיים ויותר. כאשר המטפלת שלי יוצאת לחופשות, אלו ימים מאד קשים לי. אני כואב וכועסת עליה. אני 'מחפשת' מידע עליה. לאחרונה 'הצלחתי לגלות' את שמות ילדיה ואת בעלה וגם להיכנס לפייסבוק שלהם. כך שגיליתי אודותיה דרכם. השאלה שלי באם כך למעשה אני 'הורסת' את הטיפול שלי. שכן אני לא אמורה לדעת עליה דבר, אך הסקרנות שלי וחסרונה מניעים אותי לחפש אודותיה באינטרנט. האם גילוי פרטים על ילדיה, תמונות ומידע עליהם, יכול להזיק לאנליזה שלי? תודה

גליה שלום, אנליזה אכן פרושה "אתה יכול לדעת." אין פרוש הדבר כלל שעליך לדעת הכל. לפעמים כדאי גם לא לדעת בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

גליה שלום, אנליזה אכן פרושה "אתה יכול לדעת." אין פרוש הדבר כלל שעליך לדעת הכל. לפעמים כדאי גם לא לדעת. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

שלום, מה זה בדיוק rec brief dpressive episodes? תודה מראש!

שלום רב זקוקה להמלצה על פסיכולוג קליני טוב בירושלים עבור מתבגר. יש בעיה ברכישת חברים, לחוץ ועצבני כל הזמן, ולאחרונה לצערי אומר הרבה דברים לא הגיוניים. אנא עזרתכם. בן 17 וחצי. תודה

שלום רב, אני בת 25+ והולך לטיפולים אצל פסיכולוג קליני . אובחן אצלי OCD . לאחר מפגשים לא מעטים איני מרגישה בשינוי ולא מרגישה שהטיפול עוזר. איך אני אדע אם צריכה להחליף פסיכולוג?יש לציין כי אינני מוכנה לקחת תרופות. אולי יש צורך להחליף שיטת טיפול?

תודה קודם כל שלא העברתם ביקורת...ידעתי שכאן אפשר...ותודה על כל הפרשנויות, אבל ממש לא התכוונתי לשלם ולברוח, התכוונתי לשלם ואולי להרגיש שליטה בטיפול? או עכשיו אני אחליט אם לבוא או לא....ואולי כמו שאודי אמר אני רוצה כל כך עזרה ולהישאר שזה מלחיץ... ואז פשוט כתבתי לה כדי שלא תישאר שבוע עם תהיות ותוך כדי כתיבה כתבתי שלא אבוא יותר ואז כבר זה הפך לסוג של ויכוח...שהיא משכנעת ואני לא מוכנה להשתכנע, אולי זה היה בכוונה???אוף.. רציתי שתבין כמה כוחות נדרש ממני בזמן האחרון להגיע, בדיוק הגעתי לנקודה כזו של קושי ונחשפתי עוד ועוד....וזה מפחיד כמה שהיא כבר יודעת...ואולי חושבת דברים כמו שאני חושבת על עצמי..... התקשרתי אליה, אמרתי לה סליחה והיא שאלה על מה, כאילו שזה לא ברור על מה, אמרתי שאני פוחדת ממנה...והיא אמרה שאולי כי היא כעסה ושאלה אם אגיע, טוב נו, אמרתי שכן אבל ממש לא מתחשק לי, כל כך קשה ואני במצב מוזר בזמן האחרון...יש לי עד יום שלישי להחליט, למרות שלא נעים שהיא פשוט תשב ותחכה..... מ.

כל כך מצטער על פטירת אביך ! לקח לי זמן לעכל ולהגיב אודי מצטער עכשיו אני הייתי רוצה לעשות משהו שינחם אותך שיגרום לך להרגיש טוב לא יודע איך :( בן אדם יקר כמוך שלא תדע עוד צער בחיים ! תודה לך!

שלום אודי, אני עוברת באופן די אינטנסיבי הרבה קשיים,פרידות, התמודדויות של לחץ שמעלות את רמת החרדה שלי,ברור לי שרמת החרדה נובעת, בין היתר , מכך שעברתי בזמן יחסית קצר חוויות שהורידו לאדמה את הדימוי העצמי שלי, האמת, אני די מותשת, המטפלת שלי לא מסתפקת בלהקשיב, מפרשת את התנהגותי ונותנת לי עצות, אני מבינה שזה נעשה מרצון טוב ואיכפתיות, אך זה גורם לי להרגיש חסרת אונים, מושפלת, ונורא לבד...

פסיכולוגית מומלצת. בירושלים. [email protected] אודה לכל המלצה- מניסיון אישי,בבקשה.

כי אסור ואי אפשר שיצאו. וכמו חיה בכלוב הן בפנים, ורוצות לצאת, אבל משנולדו הן שבויות ולא יודעות לשרוד בחוץ. בינתיים הקירות שהן שורטות הן דפנות הנפש שלי, וזה כואב.

זה קשה... מתביישת אבל מוטרדת מזה שהוא לא חושב עלי, כי אני שקטה:-(

שלום, אני בכיתה יא בן 17 כמעט, ובכיתה ט' הכרתי חבר שהיינו חברים טובים מאוד לאורך השנה, ובכיתה י' גם המשכנו להיות חברים טובים אבל הוא עשה שינוי בהתנהגות, הוא ניהיה יותר דומיננטי באופי, יותר עצבני, לא מכבד את הזולת ושפת הדיבור שלו נהייתה מין שפת רחוב.. אבל הוא עדיין המשיך לדבר איתי כאילו אנחנו חברים, כל פעם פעמיים ביום הוא היה פותח איתי שיחה בפייסבוק ודיברנו רק מה קורה ולא היה לי משהו אחר לדבר איתו אז מתוך לחץ שלא יחשוב שאני מסנן אותו העלתי סתם נושא שיחה אקראי, אבל שנאתי שהוא פתח איתי שיחות כבר, כי עם המשך השנה והמשך השנה הזאתי ב-יא פחות ופחות דיברנו בבצפר, כלמר פעם בכמה ימים, אז בכוונה בפייסבוק עשיתי בהגדרות שהוא יראה אותי כלא מחובר, אבל כל פעם שהייתי עושה לייק על משהו הוא היה מבין שאני מחובר אז פתח איתי שוב פעם שיחה, והקשר ממש התנוון בשבילי אפשר להגיד ולאורך השנה הזו רציתי כבר "להיפרד" ממנו, כלומר כל פעם הוא היה אומר ועושה מעשיים כליים... דברים מעצבנים לי[שאני לא זוכר עכשיו] שאמרתי לעצמי זהו אני אדבר איתו שאני לא רוצה שנמשיך לדבר, אבל כל פעם משהו אחר קרה אז נוצר המעגל הזה שוב פעם.. וחוץ ממנו לאורך השנה לא היו לי חברים טובים, אז הייתי קצת תלותי בו, אבל עכשיו לפני חודשיים בערך, התחברתי עם חברים שהיו חברים שלי אבל ניהיו בקשר יותר טוב, ובנוסף גם החלטתי לבקש ממנו שאלא אם כן יש לו מטרה כלשהי, אז שלא יפתח איתי סתם שיחה בפייסבוק כמו שהוא לא מתקשר אליי סתם בשביל לשאול מה קורה, והחלטתי למחוק את הפייסבוק כי רציתי לראות אם זה ישנה משהו בחיי[גם בגלל שהחבר ההוא כל הזמן פתח איתי שיחות שכל פעם הייתי בלחץ וקיוויתי שהוא לא יפתח], וכל הזמן הרגשתי שעכשיו יש לי את הביטחון לנתק את הקשר סוף סוף, פשוט גם אחרי שלא דיברנו בפייסבוק הוא עדיין היה לי במחשבות, והוא גם דיבר איתי בבצפר, ועכשיו לפני שבוע ,החלטתי לקחת אותו לצד, אמרתי לו שהיינו חברים טובים פעם, אבל במשך הרבה זמן הקשר ביננו נמרח וכבר לא מה שהיה, אמרתי לו שהוא השתנה ואני לא מאשים אותו בזה, ואולי מי יודע ניהיה חברים בעתיד לפני צבא אחרי צבא, והסכמנו שניפרד כידידים[במילים אחרות לא נדבר כבר פשוט], ועבר שבוע מאז ומשומה הוא עדיין במחשבות שלי, כלומר לא יודע למה אני עדיין חושב עליו אם הייתי צריך לעשות משהו אחר שדיברתי איתו, או מה יקרה בכדורגל שאני אגיד שלום לכולם ולו לא או בטיולים שנתיים שהוא צילם אותי ועכשיו לא יהיו לי תמונות וכל מיני סיטואציות חברתיות שאני חושב עליהם שקשורים אליו..פשוט לא מפסיק לחשוב עליו[והוא גם איתי בכיתה] אז אני צריך לראות אותו ... אז פרקתי הכל, תגידי מה שבא לך, איך אני אפסיק לחשוב עליו, איזה פעולות, מעשים... תודה

שלום אודי, אני רוצה שתדע שדברים שכתבתי לך לפני שנתיים (היה לי שם אחר)והתשובות שלך, באופן מפתיע ביותר במן צירוף מקרים קצת מוזר עזרו לי מאוד להבין משהו מאוד חשוב ומהותי בפגישה האחרונה, אם לא הייתי כותבת אותם הם היו נשכחים , בדיליי קטן יכולתי לספר בפגישה האחרונה משהו שכתבתי אי אז, (בלי להזכיר או להסגיר את הכתיבה לפורום)זה מאוד עוצמתי, כשדברים מתחברים וזה כאילו מכה בך, זה גם כואב ומעייף, כל היום הייתי קצת הפוכה בגלל זה ולא כל כך תפקודית. מצאתי את ההודעה הזו בזכות תגובה אחת שלך מאוד אופטימית ואפילו קצת פיוטית כזאת שבזמנים קשים אני חוזרת אליה ומוצאת אותה כל פעם מחדש באמצעות הכינוי שהשתמשתי בו אז, ההודעה הזו מזכירה לי שצריך סבלנות ו"שטיפה ועוד טיפה תהינה לים" ככה כתבת...אז אני מחכה לים השווה הזה. אני לא מתכוונת ליגע אותך או את הקוראים אז אני לא אפרט, אבל בהחלט מגיעה לך תודה גדולה... וזה בעיקר מה שרציתי לכתוב . אז תודה רבה ולילה טוב.

כשכתבתי לך לפני כמה ימים זה היה מאוד חי, עכשיו זה קצת פחות... היתה הודעה שכתבתי בה על חלום שחלמתי שקשור למטפל כתבתי שלא אספר על כך בטיפול, ובאמת לא סיפרתי, איכשהו זה נשכח לחלוטין, למרות שבפגישות ממש התאמצתי להיות כנה ואמיתית ולספר על עצמי אפילו שזה מאוד לא נעים לי לדבר על רגשותי (כאילו שאסור לי או שפשוט מגעיל אותי לדבר על הרגשות שלי) אם בכלל יש לי, לפעמים נדמה לי שאני לא באמת מרגישה, או חווה רגשות. אני לא יודעת למה כתבתי את ההודעה הזו ואת החלום שנתפס בעיניי אז כמביש, סביר להניח שאחרי זה התחרטתי ונשבעתי שאני לא אכתוב יותר כלום ולא יבלבל סתם את המוח עם כל השטויות הרגשיות האלו, זה בכלל לא אני, אני מעל זה, וצריכה להשאיר את המקום למי שבאמת זקוק וזה לא אני. (אני לא קוראת בד"כ הודעות ישנות מלבד ההודעה ההיא שחזרתי אליה אולי פעמים או שלוש וכך לגמרי במקרה נתקלתי בה, זה היה קצת מוזר לקרוא). לפעמים נדמה לי שאני פשוט לא יודעת מה אני צריכה להרגיש, אם אומרים לי , אני כאילו מתאימה את עצמי אבל זה לא באמת להרגיש , לפעמים חשבתי שאולי זה לא תלוי בי אולי זה משהו אורגני בכלל.... בפגישה האחרונה, שוב הגענו לזה ... הוא אמר שלדעתו אני עושה כל מיני דברים כדי לא לפתח רגשות עמוקים כלפיו..., התחלתי להגיד לו שהוא בכלל לא צודק, אני עושה מאמצים גדולים מאוד כדי להשאר ופתאום נזכרתי בהודעה הזו שיש בה רגשות כלפי ה מ ט פ ל , יש גם כאב וצער על זה שזה רק חלום ועל זה שכך זה ישאר, איכשהו הצלחתי לספר לו על עלילת החלום הנשכח הזה, ואז הכתה בי ההכרה שלמרות הצהרותי על הרצון שלי "להרגיש" ולהיות מחוברת לרגשות, והתלונות שלי מידי פעם על זה שאני לא מרגישה ולא מתרגשת מכלום, יש בי חלק שמדכא את הרגשות שלא רוצה להרגיש , וכך אני נשארת ברמה מאוד שטחית,(אולי בגלל זה הוא נרדם פעם אחת ואני ראיתי בזה סימן לזה שהגענו לסוף הטיפול מת, ואנחנו סתם ממשיכים כי הוא מתעקש ואני מרצה כרגיל גם אותו...) בזמן האחרון היה לי קשה מאוד לבוא, היתה לי תחושה חזקה מאוד שהוא מאוכזב ממני, שהוא מזלזל בי, שהוא כבר לא איתי כמו שהוא היה פעם, וכשסיפרתי על החלום הזה זה התחבר לי פתאום להרגשה שכל הזמן בעצם הייתה שם, שנשארתי כאילו ללא מענה ממנו לרגשות ולתלות שהייתה וכמעט שלא דוברה, הוא כמובן לא יכול היה לדעת והכעס הזה הוא לא רציונלי, ובכל זאת באיזשהו מקום נסתר וקצת מנותק כעסתי עליו, כעס שהפך לזלזול והפחתת ערך של הקשר בינינו וגם לשנאה, שהועברו או הושלכו אליו, וכך הרגשתי מאוד לא רצוייה, לפעמים אפילו שנואה. זהו.

אודי :( :(((

הייתי אצל החדשה. היה טוב נראה לי. לא הצלחתי להסתכל עליה, אני אוטומטית מסתכלת על הרצפה וזה קצת לא נעים לי ואני לא רוצה שזה יקרה לי. היה שלב שהיא התקרבה אליי עם הכורסא שלה (היא כתבה משהו ולכן התקרבה) והיא הסתכלה עליי וזה לא היה לי נעים, אבל התביישתי להגיד.

היה לי חבר במשך שלושה חודשים,נפרדנו בגלל שחברה שלי התחילה לומר לי שהוא מנצל אותי רק בשביל סקס אז התחלנו לריב ובסופו של דבר היא הציבה לי אולטימטום ואמרה לי לבחור בינה לבינו. בחרתי בה. בגלל שהחבר שלה והאקס שלי הם חברים ומסתובבים באותה חבורה אז כמעט כל פעם שהם יוצאים,היא מצטרפת וגם אני מצטרפת יחד איתה. אני והאקס נפרדנו לפני חודש,נשארנו עדין בקשר,אנחנו מספרים אחד לשניה דברים אישיים,הוא מדבר איתי על בנות ואני מדברת איתו על בנים. אין לי בעיה לשמוע אותו מדבר על בנות אחרות,אני גם אפרגן לו הכי בעולם אם תהיה לו חברה חדשה כי אני באמת חושבת שמגיע לו. לפני שבוע בערך,הוא התחיל לומר לי שהוא רוצה חברה טובה שלי ושהוא רוצה להכיר אותה. זאת מישהי שהם בחיים לא דיברו ובחיים לא נפגשו,רק יודעים אחד על השניה. במשך כל השבוע הזה הוא מנסה לשכנע אותי לתמוך בזה ואני ממשיכה להסביר לו שרע לי רק עם המחשבה שהם יהיו יחד. לדמיין אותם מתנשקים,לדעת שהוא יבוא אליה הביתה בזמן שהיא גרה מטר ממני (הוא לא גר איתנו באותה עיר),לחשוב על זה שהוא יתאהב בה ושהיא תעשה אותו מאושר,הורגת אותי מבפנים. היא לא יודעת עדיין שהוא רוצה אותה,ועכשיו כל פעם שאני רואה אותה ומדברת איתה אני חושבת על זה ומתחילה להתנהג אליה באדישות והיא לא מבינה מה עובר עלי. ואני כבר כמה פעמים מסבירה לו שאם יצא מצב ויהיה בניהם משהו אני אנתק קשר עם שניהם. עדיין יש לי רגשות כלפיו,ואני לא מסוגלת לסבול את העובדה שיהיה בניהם משהו. מה אני אמורה לעשות? הקשר איתו חשוב לי מאד ואני לא רוצה לאבד אותו בתור בנאדם בחיים שלי,והקשר איתה גם חשוב לי,אבל אני לא אהיה מסוגלת לסבול את העובדה שיהיה בניהם משהו.

שטות תאמרו..לא אחראית, הרבה בקורת תהיה אחרי שאספר..אז תירגעו ונסו להבין, טוב? תמיד אני משלמת בסוף פגישה על הפגישה שהייתה. אז ככה בפגישה האחרונה נתתי לה סכום כסף לחודשיים מראש, היא בקשה הסבר שאלה אם זה בגלל שאני חוששת שהיא תעזוב..אך לא הסברתי, היא אמרה תסבירי לי בפעם הבאה למה עשית את זה... אז כתבתי לה מייל, כמו שכתבתי כאן....אז היא כתבה תודה שהסברתי ושנדבר בפגישה..ואני לעומתה כתבתי שיותר לא תהיי שום פגישה, שאני עוזבת..היא ניסתה לשכנע, אמרה שלטווח הארוך זה יפגע בי..אני אמרתי שלא תאיים...והיא אמרה שזאת פרשנות שלי האיום, היא רק מתריעה על התוצאות האפשריות....חתכתי ככה סתם את הטיפול....שילמתי כי זה פגישות שנקבעו מראש וזה נראה לי לא הוגן להשאיר אדם בלי סכום כסף שמגיע לו...היא אמרה שבודאי שאין טעם לשלם על פגישות שלא יתקיימו.... בנתיים חלמתי חלום אחרי הפגישה שבו אני מדליקה נרות שבת ופתאום היא מופיעה לידי, אני הולכת ברחוב והיא לידי, אני בסופר ושוב אני פוגשת אותה....לא כרודפת אחרי אלא כאילו שהיא מרחפת לידי..לא יודעת איך להסביר כאילו היא מתה אבל חיה לידי... במציאות- ביקשתי שתוותר עליי כדי שלא יכאב והיא לעומתי אמרה שזה יכאב יותר אם אעזוב......מוזר.......אולי רציתי שהטיפול כבר ימות לו בשקט......אוף......לא יודעת איך לצאת מהתסבוכת....היא אמרה שהיא כועסת, ושזה צעד לא נבון.... עכשיו השאלה שלי היא האם מטפל יכול לאיים עליי? האם זה יפגע בי בעתיד? והאם בכלל אי פעם מישהוא יקבל אותי??????ואולי בגלל שכל כך נחשפתי אני לא מסוגלת לעמוד שוב בפניה אז...אוף....חשבתי שזה לא יעסיק אותי יותר......לא יודעת מה לעשות כי היא כועסת עליי וממש לא רציתי שתכעס אולי בגלל זה שילמתי שלא תכעס? לא יודעת.....

זה מה שזה. נראה כמו סוג של מבחן, או סוג של תראי אותי, אני לא מרגישה בנח, או סוג של - עוד פעם אני בסדר וכל העולם לא. נדמה לי שאם היית אומרת לה שאת רוצה לעזוב, מבלי לשלם, היא היתה מביעה את דעתה, אולי, אך לא כועסת או מונעת ממך ללכת, ומכבדת את ההחלטה. אבל את לא ממש רוצה ללכת, נכון? נתת לה סכום עתק- של חודשיים ונעלמת בסערה, זה משהו שכן צריך לדבר עליו. גם אני במקומה לא הייתי מרגישה בנח עם זה. למרות ש... אולי, אם היא לא תתרגש , ותגיד לך בסדר, איך שאת רוצה, הסכום הזה ירשם לזכותך בפגישות עתידיות בזמן שתרצי או תצטרכי, היית אולי נמלכת בדעתך.

היי מיכל, קראתי את ההודעה שלך ופתאום רציתי שתגיבי לעצמך כאילו אדם אחר כתב את ההודעה. כתבת את: תירגעו ונסו להבין, טוב? האם מטפל יכול לאיים עלייך? נראה לי שהמצב מאיים עלייך. ולכן גם היא נחוות אצלך מאיימת. הרי יש לה כל כך הרבה כוח: לא לקבל אותך, לכעוס, ובגלל שנחשפת היא יכולה לדעת שבדיוק על הכפתורים האלה עליה ללחוץ. אבל לפי מה שהבנתי ממך - היא עוד לא עשתה את זה. לפחות לא בכוונה ובעוצמות שאי אפשר להתמודד איתן. אני מאוד מזדהה עם הפחד הזה, עם הידיעה הפנימית החזקה הזו שבסוף תיפגעי, שמביאה לבריחה. אבל כמו שכתבת, אי אפשר באמת לא להתעסק בזה... אז אמנם הדרך של נבואה המגשימה את עצמה מרגיעה בוודאות שלה, אבל על עצמי אני מרגישה שזו רגיעה פיקטיבית. אולי צריך לאפשר למישהו לקבל אותך, לפני שאת בורחת. אני מבינה אותך, מיכל. ממש בבשר אני מבינה. ודווקא בגלל שאני מרגישה בסירה דומה לשלך אני מרגישה בנוח לנער אותנו ולומר שלפעמים תחושת בטן היא פשוט חרדה שורשית ועמוקה. אלא שעד שלא נבדוק את האקסיומות שלנו, לא נוכל להוכיח שהן נכונות תמיד... בהצלחה, איתך, נעמה.

איך אפשר באמת להעלים אותם? המשקע הזה מעיב על חיי הנישואים שלי ברמת היום-יום, שעה-שעה. מה אפשר לעשות?

קודם כל אני משתתפת בצערך. אבי נפטר לפני 4 שנים, זה עדיין לא נתפס הוא היה אדם מאוד דומיננטי. מאז אני מרגישה שאין מי שיראה אותי. אני כועסת עליו שהוא היה קשה איתי לא הרגשתי אהובה, אבל היה מי שהתעניין ועכשיו גם את זה אין. אני לא יודעת אם אצליח להגיע לאנשהו בחיים האלו.. לימודים, קריירה, זוגיות, ילדים.. משהו.. גם ככה הכל נראה חסר טעם. אני אפילו לא יודעת אם אני רוצה לחיות.

כקוראת קבועה כאן, נדהמתי לקרוא על הפטירה. כתוב שהבן מזכה את אביו, ואין ספק, שפעולותיך הברוכות בפורום זה, הם מקפצה אדירה, לעילוי נשמת אביך. כי כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא!

תסכול פעוט של בקשה של המטופל יכול להוביל לכאלה חוויות רגשיות קשות? אני זוכרת שרציתי וקוויתי שהיא תתן לי יותר זמן אז התבשלתי עם התקווה הזאת בתוכי וממש רציתי להאמין..!! מן תחושה שרציתי שהעולם יבוא לקראתי... ואז היא כמובן אמרה שאני יכולה לשאול ולהגיד הכל בטיפול.. שאלתי עם היא תתן לי עוד זמן לפי איך שרציתי והיא סרבה וניסתה להציע איזה פשרה אחרת, אבל האמת שהסירוב הזה טלטל אותי כ"כ חזק גלשתי לסרטים פנימיים איומים והזויים מבחינה רגשית, התחלתי לזעוק לה בהודעות 'ויתרת עליי. אני לא מאמינה שויתרת עליי". או להרגיש שהיא הורגת ורוצחת לי את התקווה כי היא לא באה לקראתי לפי איך שרציתי וקיוויתי..........כמובן שאני לא שם יותר אבל לא מבחינה איך לכל הרוחות יצא שחוייתי דברים כאלה. מה בקשר הטיפולי גורם לזה שהכל נהיה כ"כ אינטנסיבי מבחינה רגשית ודי תלוש מפרופורציות מציאותיות.. אתה יכול להסביר אודי?

מה עם התיקון? הרגשתי שהייתי צריכה שהיא תבוא לקראתי ולא שום דבר אחר. כמה שניסיתי להתעקש ככה היא התעקשה לתסכל. רציתי להאמין בה והיא הפכה לאוייב בחוויה שלי :/ אכזבה מרה. אח"כ היא ניסתה לדבר על האכזבה הזאת אבל כבר הייתי מרירה מדי מכל החוויה בייחוד מכיוון שחוויתי אותה כמשפילה ביותר .כי לא הבנתי מה הייתה הבעיה שלה לבוא לקראתי עם יותר זמן וזה פשוט נהיה לי ברור שזה תסכול לשם תסכול, שום סיבה שהיא נתנה 'בשם המציאות' לא הייתה משכנעת ובנקל יכולתי להפריך... אני יותר מדי מודעת כנראה .. חבל שברמה החווייתית סבלתי כ"כ הרבה בלי שברור בשביל מה. עדיין יש לי קושי להתקרב, בייחוד בקשר אינטימי מיני עם מישהו. הבנתי שאני חייבת לשחזר טראומות מוקדמות בטיפול בשביל להשתחרר מהמחסום הזה. גם אתה מבין ככה? שזה חובה? שזאת הדרך? גם אומרים לי שאני צריכה מספיק לסבול כדי להתמסר לטיפול.. זה ממש פוגע ומעליב כאילו לא מאמינים לי שהסבל שלי אמיתי. כאילו שזה לא מספיק. אז משפילים אותי בנוסף.

שלום אני סובל מחרדות ואין לי כסף המצב בכלכלי שלי לא מאפשר לי ללכת לפסיכולוג בתשלום אני צריך עזרה מי יודע על פסיכולג ללא תשלום שיוכל לעזר לי [צונזר] אני ישמח לתשובה

הכי מעניינים בעולם. אני מקנאה :/

שלום רב פרופסור , לאחרונה התחלתי להתעניין בטיפול פסיכואנליטי ,משיקולים כלכלים נראה שבמידה ואכנס לתהליך על בסיס 3 פגישות שבועיות (להבנתי זהו המינימום הנדרש) אוכל לממן טיפול למשך 3-4 חודשים בשלב זה. שאלתי היא האם יש תועלת בטיפול קצר טווח שכזה? תודה רבה.

שלום שי, שאלה מורכבת שאלת. ראשית, אחזור ואומר כי פסיכואנליזה אינה מוגדרת במספר הפגישות בשבוע. לטיפול פסיכואנליטי אין סטנדרט: הוא טיפול המכוון לסובייקט בייחודיותו, שהיא ייחודיות סיפטומטית, והסימפטום ככזה הוא בדיוק מה שחורג מן הסטנדרט: סטנדרט ההומאוסטזה בכלכלה הנפשית של הסובייקט שהסימפטום פורע. לכן אין "מינימום" כדבריך, של מספר פגישות בשבוע, כפי שאין מחיר קבוע לכולם וכפי שאין אורך פגישות קבוע לכולם. הכלכלה של האנליזה היא כלכלה ליבידינלית, והיא תלויית סובייקט. מה שהביא אותך לשקול פניה לאנליזה הוא, מן הסתם, אכן "שיקולים כלכליים": משקל עודף שיש בחייך לסבל מן הסימפטום. סבל זה הוא במהותו כלכלי: רמת גריה במערך הנפשי שהיא גדולה מרמת ההומאוסטזה (רמת הגריה שהיא נסבלת עבורך). עודף גריה זה הוא שנחווה כאי-עונג, הווה אומר כסבל. אל מול סבל זה, שהוא במהותו מסדר כלכלי, מה שמציעה הפסיכואנליזה הוא מן הסדר של המפגש: מפגש עם פסיכואנליטיקאי. מה שמגדיר טיפול פסיכואנליטי, אם כן, הוא בראש ובראשונה ההכשרה האנליטית שעבר הפסיכואנליטיקאי, הווה אומר האנליזה שלו עצמו. זה עם הכשרה זו, ולא עם ידע שנרכש במסגרות אקדמיות ובודאי לא עם פרוטוקולים ידועים מראש לגבי מספר פגישות בשבוע, מספר קבוע מראש של פגישות בכלל, מחיר לגפשיה או אורך כל פגישה, שאנליטיקאי עושה עם פניות המגיעות אליו. ההחלטה לצאת מן הסצנה האנליטית כמו ההחלטה להכנס אליה כרוכה בהכרעה של סובייקט. הכרעה זו גם היא, מן הסתם, הכרעה כלכלית. סוף אנליזה אינו ארוע מן הסדר של הידע: הוא כרוך בשינווים בכלכלה הנפשית של הסובייקט, בהפחתה בסבל ההתענגותי, בעודף שהביא את הסובייקט לאנליזה. שינויים כאלה מתרחשים כל העת מרגע שהחלה אנליזה, במידה ואכן החלה. גם במספר מצומצם של מפגשים עם אנליטיקאי עשוי להתחולל מה שלאקאן מכנה "רגע לראות": בידוד כלשהו של מבנה סובייקטיבי מבלי שזה עובר את התהליך של חציית הלא מודע וחציית הפנטזמה אותו מכנה לאקאן בשם "הזמן להבין." אך מאותו ה"|רגע לראות" אכן ניתן, כמשתמע מדבריך, להמשיך. דרך צלחה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

אם מטופל היה משלם לך חודשיים מראש על הפגישות ממש כשעמד לצאת בסוף הפגישה? כשהמטופל אחרי החודשיים יוצא לחופש ארוך...היית כנראה רוצה לברר את פשר העניין...האם זה בגלל שהוא פוחד מנטישה? שהמטפל יעזוב? האם בכלל משהו אחר? אולי זה נותן לגיטימציה לומר שלמתי לך אני לא חייבת לך כלום, לא חייבת לפתוח יותר את הלב מולך.....לא חייבת לבוא לפגישות....כאילו לא חייבת יותר כלום בקשר בנינו........או שאולי שפשוט תיקח את הכסף והיא לא חייבת למטופל יותר כלום......לא עוד מחויבות לקשר......אוף זאת ההרגשה שלי...אולי רצון עז להתיר את הקשר כבר.......האם זה קרה לך שמטופל רצה לשלם מראש? האם היית מסכים? ברור שהיית מברר...אבל בכל זאת? ולכל השאר, מה דעתכם? האם יצא לכם לשלם מראש?

שלום, אני מעוניינת לשאול לגבי הבת שלי בת שנתיים וחודשיים בבית ילדה מאוד תוססת בוחנת גבולות כל הזמן מדברת בלי הרף, שרה ומתקשרת כל היום. לאחרונה גיליתי שבגן שלה שהיא נמצאת בו מתחילת ספטמבר היא מתנהגת באופן שונה לחלוטין, היא לא בוחנת גבולות בכלל, לא משתוללת כמו שנוהגת בבית, ולא מדברת עם צוות הגן. עם הילדים היא כן מדברת. לאחרונה שמתי לב שכאשר מבוגרים שהיא לא מכירה פונים אליה היא לא עונה. כאשר אנחנו ההורים בסביבה היא מדברת ומתקשרת חופשי גם בגן. כמו כן, עם מבוגרים שמשחקים איתה באופן יחידני היא מתקשרת באופן רגיל. השאלה שלי איך ניתן לה היפתח גם בגן? האם מדובר באילמות סלקטיבית? תודה

שלום אני אתחיל בזה שכבר זמן מה כשלוש שנים וקצת יותר אני נמצאת בתעלומה עם עצמי יש לי כל מיני מחשבות המזיקות לי מבחינה נפשית לפני שהתחלתי לצאת עם הבן זוג שלי לפני שבכלל היכרתי אותו התחילו לי כל מיני מחשבות מפגרות בראש כמו למשל שראיתי דמות בסרט שאותה דמות יש בה תכונות שכביכול נורא הייתי רוצה אותם אז פשוט היית מסתכלת על הדמות שלה בסרט ובולעת את הרוק שלי בפה או ממצמצת ואם הייתי חושבת על מישהי שאני ממש לא רוצה להיות כמוהה הייתי יורקת שלוש פעמיים עכשיו כבחורה בת 21 זה די דפוק וילדותי ולמרות שאני יודעת שאין לזה שום משמעות אני עדיין ממשיכה מהספק וזה נהיה יותר גרוע כשסתם לדוגמא אני חושבת על הבן זוג שלי עוזב אותי או עושה לי רע אני ישר אומרת חס וחלילה חס ושלום בשקט ואת האצבע שלי אני מרטיבה ברוק ומסמנת על הצוואר שזה כאילו מעיין אמונה תפלה מזרחי שכאילו אומר הרחק מאיתנו לא עלינו ושלא יבוא עלינו ובכן אני רוצה לטפל בזה לבד עם עצמי אני לא רוצה שפסיכולוג או פסיכאטר "ירפא" אותי כי אני לא רוצה להיות תלויה בטיפול וזה נעשה גרוע יותר ככל שעובר הזמן אני חייבת תשובה אני מתחננת לעזרתכם

מרוב ניתוקים כבר קשה לי לומר מה הוא האותנטי. מצד אחד זה מגן, שומר, הניתוק הוא האפשרות היחידה שיש לי כשהפעולה הפסיביות של הקיום מכאיבה מידי. מצד שני נשארתי עכשיו קליפה חסרת תוכן. נראה לי שאפשר להוציא את הראש מהמקלט, שפחות כואב בחוץ, אבל אבדה לי היכולת להרגיש וטרם חזרה. הלוואי שהייתה חלופה להתמודדות עם כאב שאי אפשר לשאת...

שלום, יש לי אחות בת 19. היא הפסיקה ללמוד בכיתה ט'. סירבה ללכת לבית הספר. עם בעיות קשב וריכוז. בעיות חברתיות . השלימה בשנה האחרונה 11 שנות לימוד במסגרת פרויקט הילה. כעת היא לא מתגייסת ולא עושה שירות לאומי. התחילה מספר ימים בודדים בשירות לאומי והפסיקה . לא יכולה להיות במסגרת, קשה לה אינטרקציה עם אנשים. קשה לה לקום בבוקר. היא כל היום בבית קמה ב16-17 ונמצאת במחשב רואה סרטים/סדרות. אין לה חברה כלל. ההורים שלי מיואשים- הם הורים תומכים, אוהבים, ומבינים מוכנים לעשות הכל כדי שהיא תצא מהמצב הנוכחי. אני סבורה שהיא צריכה טיפול האם זה בתחום הפסיכולוגיה/ פסיכיאטריה. האם יש מישהו מומלץ בירושלים? אין בעיה כלכלית- ההורים מוכנים להשקיע כל סכום בלהחזיר אותה לחיים סדירים.