פורום פסיכולוגיה קלינית

למה נכנסתי לכל זה? למה??? זה סתם מבלבל ומה שווה בכלל טיפול של שלושה חודשים?! אתה חושב שאפשר לעשות משהו בפרק זמן כזה?! ולהגיד לי שאני צריכה להחליט זה אולי הגיוני, אבל אתה מבין שזו אחת מהבעיות שלי.. אני לא יודעת להחליט ואולי כן אבל מפחדת. כבר לא יודעת מה אני באמת רוצה, מה אמיתי ומה לא. כבר עבר חודש וחצי מאז שאני עם המטפלת החדשה. אני אוהבת אותה וגם את השניה. חושבת שאולי לא אכפת לי אצל מי להיות מטופלת. נעים לי שזו של עכשיו נותנת לי הרגשה שאני יכולה להתקשר תמיד ולשלוח הודעות. אני לא מתקשרת כי אני לא מדברת אבל כן שולחת הודעות לעתים קרובות. אווף אודי, אני לא רוצה להיות במצב הזה. אתה מבין אותי?

בני בן שנה ושמונה חודשים, לאחרונה נחשף לבן דודו שעושה פיפי בשירותים, אז הוא אומר בערך פעמיים ביום פיפי והולך לשירותים ומנסה להוריד את המכנסיים. כשאני מורידה לו ומעמידה אותו מול האסלה הוא לא עושה כלום. אני מדגישה שזה מגיע ממנו- לא חלמתי בכלל להתחיל גמילה עכשיו. השאלה היא מה צריך לעשות? האם להמשיך לנסות בכל פעם שהוא מבקש? האם צריך לדבר על זה יותר כדי שיבקש יותר? תודה, מיטל

שלום רב, לפני כמה שבועות, ב20 במאי ניפטר ההכלב שלי שהיה החבר הכי טוב שלי, הייתי מאוד מאוד קשור אליו יותר מהקשר שמראים בסרטים. הוא הציל אותי מהתאבדויות כמה פעמים. הוא ניפטר בגיל 7 ממחלה שהייתה לו. ואני הייתי בעיר אחרת בלימודים ולא הספקתי להיפרד ממנו, סבתא שלי התקשרה ואמרה לי שהוא ניפטר, זה היה שוק בשבילי. רק יום אחרי באתי וראיתי אותו שוכב אצל החדר של הוטרינר כשיש שלולית קטנה של דם ליד פיו. מאותו יום אני כל הזמן חולם סיוטים שהוא בעצם חי, ושהוא בורח מהמקום שבו קוברים את הכלבים. ואני בפרנויה שקברו אותו חי. אני מנסה לשכנע את עצמי שמה שקרה לו- ניקרע לו הכבד, ועם המחלה שהייתה לו, ואחרי שראיתי אותו שוכב קר, הוא לא יקום לתחייה. אבל זה כאילו חזק ממני, אני מרגיש אשם שאני זרקתי אותו, וקשה לי שאני לא יודע היכן הוא קבור, חשבתי בהתחלה לברר, אבל אחר כך אמרתי זה לא כזה משנה ועכשיו אני חושב שוב אולי כשאי לי לברר. אני רציתי בהתחלה להתאבד כשזה קרה, ואני לא יודע מה לעשות אני מתחרפן. אני לא מאמין באלוהים ולכן אני לא יכול לקוות שהנשמה שלו בגן עדן או משהו כזה. איבדתי אמונה בדת ובאלוהים ממזמן. חשבתי אולי באמת להתקשר לוטרינר ולשאול אותו היכן קוברים את הכלבים...

אודי, שוב יצא לי להפגש עם הבחור החמוד ההוא שהזמין אותי לצאת איתו פעם (וסירבתי) מאז אנחנו מתכתבים לפעמים באינטנט..זה היה מפגש עם עוד חברים משותפים, והיה ברור שיש משהו בינינו, כ"כ ברור כי היה מבטים כאלה שכאילו למרות שהיו שם עוד אנשים זה הרגיש שכאשר הסתכלנו אחד על השני היינו שם לבד.. הרגשתי ממש מתוחה מזה.. דיברנו קצת וצחקנו, היה כיף בסה"כ אבל מלחיץ בהרגשה הפנימית, כלפי חוץ ניסיתי להעמיד פנים שהכל סבבה. אפילו היה עוד מישהו שם שהסתכל עלינו הוא רמז שהוא מזהה שיש בינינו איזה 'קליק' כזה....... לא יודעת.. לא ראו עליי שאני דכאונית או משהו, חייכתי הרבה דווקא. בגלל המתח חייכתי אפילו יותר מבד"כ, אולי זה הציג אותי בתור אדם שונה ממנה שאני באמת? אבל עכשיו הוא שוב הזמין אותי להפגש ואני לא יודעת מה לעשות. הוא לא יודע שאני כמוני בולימית עם בעיות וכל זה.. הוא יודע שאני קצת מתוסבכת אבל לא עד כמה... כמה אפשר לשחק שאני מישהו שאני לא ולהעמיד פנים ולחייך כל הזמן כי זה בטח מתיש... מה יהיה אודי, איך מעיזים להתמודד עם דברים שכ"כ קשה להתמודד איתם....... אין לי שום בטחון שאני ארגיש טוב כל פעם שנפגש, מתישהו בטח כל הכבדות שלי תחשף ואני אתחיל לברוח...:/ נראה לי כבר התחלתי לברוח. איך מעיזים להפגש בלי להתחרפן מזה ולהרגיש 'זר לעצמך', להעמיד פני חזק ושמח בזמן שמרגיש חלש וכבד עמוק בפנים. אולי הכל הצגה, אודי? פשוט צריך לקחת חלק במופע הזה, כמו שחקן שעולה על במה, מעייף קצת.. :(

היי , אני בת 30 בת בכורה ל4 אחים יש לי הורים טובים ומקסימים שמשתדלים לעזור לי ולאחי מאוד . אבי הוא אדם פרימטיבי בדעותיו לחוץ ועקשן מה שלאורך השנים יצר הרבה פעמים אווירה שלילית ולחוצה בבית. יש לי בתור אדם מבוגר הרבה ביקורת כלפיהם לאורך ילדותי וילדות אחיי על שימוש בשפה בוטה , הקטנת הדימוי העצמי השפלות ועוד .. בשנים הבוגרות שלי הם מאוד משתדלים לעזור בכסף ללימדים קניית דירה בייביסטר ארוחות שישי וכו' ועדיין הכעס הזה כל הזמן מציף אותי ויוצא לעיתים בהטחות ולעיתים בשיחות פתוחות . אני מרגישה שמה שלא יקרה אני תמיד סוחבת את הזיכרונות הללו מה גם שיש לי אחים צעירים שעדיין חיים בבית וסובלים מהתנהגויות דומות . זה מאוד מצער אותי ובשיחות עם אימי אני כל הזמן מבקשת שתטפל בה ובאבי מה שכמובן מעורר אצלה כעס וביקורת כלפיי על אנוכייותי ובאמירות כי לה ולאבי יש רק כוונות טובות ושהכל מתוך דאגה גם אם הדרך לא לרוחי ..אשמח לקבל עצה שתסייע לי לנתק את עצמי ממצבים כאלה או מה הדרך הנכונה לפעול כשזה קורה ..תודה

הי, ..אז היום היה הכנס על המנטליזציה (לחשוב את האחר) שעליו דיברת שתשתתף בו.. והיום היה יום ההולדת שלנו. יום הולדת 4. ..אני לא יודעת איפה אתה היית במחשבותיך אותך/את האחר/ עליך/על האחר.. אני לא חשבתי אותך -לא השתתפתי בכנס הזה :) אך ,כן חשבתי עליך.. שלך-במבי. נ.ב כתבתי תגובה לסוריקטה בעץ שפתחתי ב5.6 שכותרתו געגוע.. אשמח אם תעלה את תגובתי.. נ.ב ו..כן..אמא צביה נתנה לי מתנה ולא הצלחתי לקבל.. :( כן..חלק מהבגים שיש לי..לא מסוגלת לקבל..לא רוצה להרגיש אסירת תודה :(

הי במבי, אני כבר נזהרת ומשתמשת בביטויים כדוגמת מוקירת או מכירת תודה... ורק לרשום בהמשך לדברים שכתבת לי למטה באשר להצלחה - למדתי רבות ושוקמתי בשנות השיחות שלי, אבל מה שחסר לי עדיין, כך אני חושבת, היא ההנפקה של התכנים בחוץ. מזה, כנראה, די חסר או לא מספיק ממש. השאלה היא גם האם ישנה משמעות בעולם אם חבוי כל-כך... וכן, תאריך משמעותי שזוכרים, סוריקטה

סוריקטה הי, אני אוכל להשתמש בביטוי מוקירת תודה או מכירת תודה כשארגיש כך בתוכי. היום ,לצערי, אני עדיין מרגישה אסירה כשנותנים לי.. קשה לי מאוד מאוד לקבל.. אבל..לכי תדעי איך אהיה בעוד כמה שנים.. ?? אומרים לי אנשים שונים שמכירים אותי ממעגלים שונים (ולא יודעים שאני באנליזה) שמאוד השתניתי.. בקשר למה שכתבת לגבי משמעות ההצלחה בעולם אם הוא חבוי כל כך.. הוא חבוי..נכון. אך הוא גם לא חבוי.. הוא לא חבוי ממך..נכון ? הוא גם לא חבוי מהאחרים שקוראים אותך בפורום. זה עולם שלא בחוץ.נכון. אך כן נמצא גם מחוץ לך..אחרים קוראים ומגיבים אלייך. זה עולם שהוא לא בחוץ אך גם לא חבוי כל כך.. מקווה שאני מובנת.. (??) וחוצמזה...הרגשתי המון המון כעס, ותסכול על העולם שלא נושאים אותך על כפיים ,ונותנים לך מקום של הערכה,כבוד ורווחה כלכלית כפי שמגיע לך על מה שאת. וגם חוסר אונים... :( שלך-במבי.

שלום, אני חווה משהו בי שאני לא יודע איך להבין ואיך להתמודד איתו, יש לי חברה, באמת, בחיים לא אהבתי מישהי בצורה הזו, חשבתי שאהבתי בנות לפניה, אבל כשהתחלנו לצאת, פשוט אי אפשר לתאר את זה, התאהבתי בצורה שאני לא יכול לתאר היה תשוקה והיה מעולה אחרי תקופה של כמה חודשים פתאום זה פשוט נעלם לי, כאילו הרגש פשוט כבר לא קיים, רק המודעות, אני עמוק בפנים יודע שאני אוהב אותה, היא חשובה לי ממש ממש, ולהכל אני מודע. אבל אני לא יכול להרגיש כלום, היא היחידה שגרמה לי לבכות מרוב שאני אוהב אותה, ופתאום כל הרגש נעלם, אבל במודע, אני עדיין אוהב אותה ובמצבים אני עדיין יכול להביע את זה בבכי ואני מוצף בתודעה שאני אוהב אותה ושהיא חשובה לי אבל שום דבר לא מעורר את הרגש, גם המשיכה המינית ירדה, אני כבר לא נהנה מלנשק אותה ולא נמשך כמעט לגוף שלה, והיא נראית מעולה, יפיפייה ממש וגם גוף מדהים ככה שאני מבולבל כבר, אני לא יודע מה לעשות, ניסינו להמשיך בקשר ולקוות שזה יחזור אבל כבר 4 חודשים בערך שזה ככה, אני לא מרגיש כלום אבל התודעה שלי לעובדה שאני אוהב אותה פשוט קיימת, אני לא יכול לדמיין את עצמי בלעדיה אם אני חושב עליה עם מישהו אחר ואת הקנאה אני כן מרגיש ואני פשוט לא יודע כבר מה לעשות הראש אומר לי משהו אחד והרגש, לא אומר לי כלום, כאילו פשוט לא קיים, אולי זה יעזור אבל אני זוכר בתקופה לפני 4 שנים קרה לי משהו כנראה או לא יודע מה, שפשוט קמתי בוקר אחד עם תחושה ריקנית, ופשוט הכל פסק אצלי, אם הייתי מתרגש ממשהו והיה קשה לי לישון בלילה זה נעלם כאילו הרגש נעלם לגמרי, לא יכולתי כמעט להתלהב משום דבר משמעותי שקרה לי, והתקופה הזו גם נמשכה הרבה זמן, יכול להיות שיש קשר? מה זה יכול להיות ואיך אני מעלים את זה ומחזיר את הרגש? זה ממש חשוב לי, אני מדמיין את כל החיים שלי איתה, תודה רבה.

שלום, אני בן 27, סובל מזה מעל 8 שנים עם הפרעה המלווה בכאבים כרוניים במשך כל היממה ללא שנמצאה סיבה (מצב קליני המכונה Chronic Prostatitis) עם הטבה חלקית מאוד אחרי התחלת טיפול תרופתי של אלפא בלוקר. מאז שהחלה איכות השינה שלי איננה רציפה ונפגעה מאוד (אני מתעורר מהשינה בשל הכאבים). לאחרונה חוויתי כמה אובדנים ומשבר ועל רקע כל זה מצב רוחי ירוד מאוד. אני מרגיש שאין לי חשק לכלום וחסר אונים, עם בדידות המקשה עליי מאוד. חשבתי להתייעץ ולפנות לפסיכולוג קליני. האם אני חייב הפנייה מרופא משפחה? אינני מרגיש בנוח לדבר עימו על כך.

:-(

רבתי עם בעלי..ריב נוראי חשבתי שהכל אבוד...סימסתי לה....בקשתי פגישה מוקדמת להיום....ונפגשנו היום...היא הבינה הכילה....דברה על חרדת הנטישה שלי כמובן...הזכרתי לה על שאמרה לי שהלוואי שאדע לשאת כעס בתוך קשר שהיא דברה עליו פעם.......ואז בסיום הפגישה שאלה אם להשאיר את הפגישה של השבוע, כמובן שבקשתי להשאיר ואז אמרתי לה בדלת (תמיד הכל קורה לי בדלת, אוף) שהפגישה היום זה על חשבון הפגישה שהיא שכחה ומה היא אומרת לי אבל אני הגעתי לפגישה, אז אמרתי לה "את אמרת את זה"..אודי היא אמרה שתיתן לי פגישה נוספת נכון? זוכר? אז מה הקטע שלה? מעצבנת אחת............נמאס לי מהכל בזמן האחרון...רע לי שוב ושוב ושוב.......ולבעלי נמאס שרע לי....ושהשתנתי ואוף..... .נועדתי לחוות רע כל החיים או מה? אוףףףףףףףףףףףףףף מצטערת אני לא מצליחה כלום...אני אפס מאופס...........אוףףףףףףףףףףףףף

אבא שלי בן 58, חובב ספורט ואדם צנוע.לפני כ4 שנים אני,בתו האמצעית- התגרשתי.יש לי ילד כיום בן 5. לאחר הגירושין ילדי חלה בסרטן והחלים ברוך השם.אבי שימש לו דמות אב.כבר לפני המחלה וכעת יותר מתמיד אבי חווה משבר,מן דכאון.למרות שלכאורה הכל הסתדר,בני החלים,אני לקראת חתונה שניה,יש להוריי זוגיות יפה,חברים,בית וכסף,הוא מדוכדך,חושב שהכל בלתי אפשרי,משווה את חייו לאחרים,מתחרט על העבר וחושב שיכל להיות טוב יותר,לא מצליח להירדם,לא נהנה מספורט יותר,תמעד במצב רוח דיכאוני.אנחנו מנסים לשוחח אך הוא חוזר על אותם דברים,לא יודע מה חסר בחייו אך מרגיש שחסר,לא טוב לו.הוא בטיפול םסיכולוגי אך טוען שלא עוזר.מה קורה לאבא שלי?? איך אפשר לעזור לו??

רציתי לדעת מהם קווי המתאר של אישיות פסיכוטית והאם המונח "פסיכופט מוצלח" נכונה. הרי כל המאפיינים של מניפולציות למען מטרה אינידיבידואלית כריזמה קסם אישי ניתוק רגשי וחוסר סולידריות ואמפתיה עלולים להיות מרכיבים לשאפתנות והגשמה עצמית כמו יזמים אנשי עסקים שפרחו וכו. אשמח למענה תודה

שלום, אבי בן 60+ סובל ממחלת ריאות כרונית אשר מחמירה בתקופת הקיץ. בשבועות האחרונים הוא מתקשה לצאת לעבודה עקב מחלתו, בשיחות עימו הוא מצייר תמונה שלילית מאוד על החיים ומצבו, מתבטא בצורה פסימית לגבי עצמו "נמאס לי מהחיים האלה, אני מעמסה עליכ והתבטאויות מסוג זה בנוסףה הוא סובל מהתקפי בכי ונוטה להתרגש ולדמוע בסיטואציות בהם לא נהג לעשות זאת בעבר, ברצוני לדעת כיצד לנהוג: לפנות לפסיכולוג, פסיכיאטר, מטפל אחר, לעזרתך הדחופה אודה

קשה לי!!! כ"כ קשה לי, בא לי להעלם. אני מנסה למצוא את הקול שלי בתוך כל שאר הקולות של האחרים מנסה למצוא את עצמי בתוך כל הבאלגן שוכחת ונזכרת ואז מרגישה את זה שוב מחדש.... מסתירה כל כך טוב מאחרים מה שקורה שם בפנים לפעמים נותנת לעצמי להיות חשופה לפעמים מאבדת שליטה לפעמים זה משתלט עליי זה יוצא בעיקר על עצמי - כל השנאה הכעס התיעוב שהיה אמור לצאת על העולם נכנס כלפי עצמי פנימה- "בועטת" בעצמי במקום "לבעוט" בעולם ... בעולם שהשאיר אותי לבד שבגד בי שנתן לי להיות אחת לבד אחת מול כולם.... :(

שלום אני בת 31 ונשואה כבר בקרוב 10 שנים לא יודעת מה לעשות - כול ה10 שנים אנחנו בירידה ועלייה בחיים מבחינת הזוגיות . תמיד היה לנו בעיה קודם כול בסקס הייתי מיתעצבנת שהיה עובר חודש חודשיים שאפילו לא מפריעה לו קצת שמנתי מהלידות 3 ילדים הבאתי איתו ואמר לי אף אחד לא יאמין לך שאין בינינו כלום איך הבאנו 3 ילדים כמובן בהפרש .. היום אין בנינו קשר ביכלל כבר המון חודשיים מנסה לדבר איתו ו הוא נעול שהוא 24 סבבי עם הילדים מביא כסף לבית ומסבירה לו מתי היה לך זמן עים אישתך בלי שתהייה במישחק באייפון או בסרט בטלוויזיה .. בקיצור הקשר מורכב גם היתמודדות עים הילד הבכור שיש לו בעיה שגם משפיעה עלינו אני לא יודעת במיקום ליהיות מחובקים וחזקים אנחנו הולכים אחורה מה לעשות לכולם וללכת זה לא טוב לשאר הילדים שהם בסדר ושומעים צעקות או שקט ההורים לא מדברים ומעברים מסרים

אני בתקופת בחינות ואמי אשר מטופלת בנוגדי חרדה מתרחקת ממני ולא מתייחסת ברצינות לבקשות שלי לעזרה. איך ניתן להתמודד איתה. כשאני לחוצה ולומדת למבחן למחרת היא בורחת מהבית,ואני צריכה את העזרה שלה. היא נועלת את החדר שלה שם יש כל מיני דברים שאני צריכה. גם אני חרדה, אבל אני יודעת שאם יש משהו חשוב כמו מבחן שיכול לגרום לי חרדה אני יכולה להתמודד איתו אבל איך אני מבהירה לאמי את החשיבות של המבחנים שלי. אני במצב קשה בלימודים. על תנאי אקדמי ועם קורסים חוזרים. אני צריכה להתעלות על עצמי ואת העזרה של הסביבה הקרובה כדי להצליח. קשה לי.

כאב, דמעות.. אני כבר לא מבינה אותי שנהיה קשה להכיל, עושים פס עם סכין. מתיזים אלכוהול או לימון, זה שורף. סוף סוף תחושה אחת ברורה. ואז נהיה עצוב שוב להכיר בעובדה שאני לא ממש 'נורמלית' .. מי יסבול ויאהב יצור כמוני? אף אחד. מסיחים את הדעת וממשיכים הלאה.

אהלן, אני לא יודע איך להתחיל אז פשוט אתחיל מההתחלה.. לפני כשנה וחצי חוויתי הארה או תובנה או איזה שהיא התעלות נפשית, אני לא בדיוק יודע איך להסביר את זה אבל זה כנראה מובן שזה משהו גדול ושונה עבור הנפש לי. אני חושב שחשוב לציין שכאשר קרתה אותה "הארה" הייתה תחת השפעה של סמים. בכל מקרה מאותו הרגע השתנתה כל הפרספקטיבה שלי לגבי החיים. הרגשתי שכל החיים שלי היה "משהו" איזה כוח עליון או יד מכוונת שאחראית להצלחה בחיים ובאותו הרגע היא נעלמה,ף הבנתי שבעצם שום דבר לא מבטיח את היותי מוצלח בכלל ובאותו הרגע נסג הביטחון העצמי כנעלם כליל. הגוף שלי התחיל להגיב בצורה משונה ביותר: רעידות, בכי אבל גם מין אושר גדול מעצם החוויה מין תחושה חזקה של "חיים". מאותו היום אני מסתכל על החיים בצורה שונה לגמרי, אני מוצא את עצמי הרבה יותר כנה עם עצמי לגבי התכונות השלילליות שבי ובעל הבחנה חדה יותר לגבי פרטים קטנים, עם זאת תחושת הביטחון העצמי שלי פחתה במידה נכרת. אבקש לציין כי כאשר אני צורך את הסם לאחר האירוע אני חווה את אותו "הטריפ" של אותה "הארה" אומנם לא באותה עוצמה כמו בפעם הראשונה אלה מין תחושות של נסיגת ביטחון עצמי שמזכירות את אותו היום. בהתחלה חשבתי שזאת אחת מחוויות ההתבגרות (כמו אותה התובנה שההורים שלך הם בעצם לא גיבורי על) שכן אז היתי בן 19.. אך לאחר שדברתי עם אימי לגבי אותה החוויה היא הביעה כזאת הזדהות עמוקה ואמרה שהיא מקנאת בי שדבר כזה קרה לי בגיל כל כך מוקדם שלא כמו לה.. קבלתי את הרושם שדבר זהה קרה גם לה לאחרונה בעוד היא חווה בזמן זה את שיגעונותיו של גיל העמידה. כמו כל אדם הייתי רוצה לדעת מהו אותו ה"דבר" שחוויתי, מה משמעותו הן בתחום הפסיכולוגיה והן עבורי וכן כיצד ניתן לטפל בהשלכות, במיוחד בביטחון העצמי, לאחר אותה "הארה".

אין מה להוסיף אין מאיפה

למה אתה לא עונה לי?! איך אני אמורה לדעת? אני לא יודעת. וחוץ מזה בכיתי הרגע בגלל אחותי המטורפת. נסעתי איתה עכשיו באוטו ואני נהגתי ואין לי כוח לפרט אבל היא כל דבר קטן מעלה לה את הפיוז. טיפה הסתבכנו, למרות שאפילו הגענו ראשונים עכשיו. וכשהיא מתעצבנת זה פשוט נוראי להיות בסביבתה. אני לא סובלת אותה לפעמים. היא יכולה להיות מאוד נחמדה מצד שני היא גם לפעמים מתנהגת כמו מטורפת.

גם לא העלית את ההודעה האחרונה שלי וגם לא התייחסת למה שכתבתי אצל הפניה למיקה.. בגלל שכתבתי מיקה בראש ההודעה... אז מה? לא קראת? מבין על מה דיברתי קואליציה? אני יודעת שגם פה רצוי כבר לא לכתוב אם היה לי טוב ולא הייתי רוצה תגובה לא הייתי כותבת ולא הייתי הולכת לטיפול רצוי להעלם משניכם. נמאס לי אין לי כוח אליי .

לא יודעת מה לעשות, כבר הייתי המון זמן בתהליכי טיפול, בדברים המהותיים, או כמו שידידנו זיגמונד מכנה, "תפקודי אגו תקינים" - אני לוקה מאד! אין עבודה! אין אהבה! זה כמובן משליך על שיקולי המשך טיפול, או לחילופין, בחירה של טיפול ברמה בינונית ,(המצב הכלכלי) אינני יודעת איזה סוג טיפול יכול להזיז דברים. C.B.T לא נראה לי, גם לא אימון, הבעיה היא יותר מהותית (כך נראה לי) מרגישה על צומת דרכים, ולא יודעת לאן להמשיך, אם בכלל... אני עייפה מאד... צריכה כתף רחבה , יציבה, חמה, - להניח ראש...

שבע דקות לפני שהפגישה נגמרה היא שאלה שאלה חודרנית ואני שתקתי כשתי דקות....היא אמרה שהיא רואה שאני נסערת אני אמרתי להתראות אני מצטערת קמתי והלכתי והיא אמרה אני מצטערת שלא יכולת לומר...ועכשיו אני מרגישה שאני הייתי צריכה את החמש דקות האלה אבל לא יכולתי.....תמיד קשה לי לקום, תמיד לוקח לי זמן להתארגן ולצאת....מנצלת עד הסוף את הדקות....והפעם זאת הפעם הראשונה שאני יוצאת ככה ממנה....לפני הזמן ונסערת............מה קורה לי אודי? ואין קשר בין הפגישות כך שזה נהיה יותר קשה............אוףףףףףףףףףףףףף

שלום אני גרוש מהסיבה שבגדתי . אני לא מצליח לאהוב עד הסוף, להתחייב, מכור להרגשת ההתאהבות ומהרגע שהשגרה נכנסת לפעולתה , אני נענה לתשומת לב ומבטים מהמין השני , לא יכול להתאפק ובוגד. מאז גירושיי ועד הלום (שנתיים) ניהלתי מערכת יחסים אחת שגם נפלה מאותה סיבה. אציין כי גם לפני נישואיי הייתי במערכות יחסים רציניות וארוכות טווח עד לרגע השבירה. אני מרגיש בלופ נוראי. לא כ"כ מאמין בטיפול דינמי של שיחות על העבר וההורים, האם טיפול קוגניטיבי התנהגותי יענה לצרכיי?

מצטער לא הבנתי את המשפט שטיפול CBT יסייע לי לא להתמודד עם הבעיה. כיצד? מה הכוונה בדיוק? מה קורה בCBT שלא יעזור לי? תודה

זה פעם משחרר ופעם מטביע. לא הצלחתי לפענח את החוקיות... מתי לעצור את הדמעות זו התגברות ומתי זו סתם מסכה שמאחוריה דברים נרקבים?

אודי, מרגיש לי מיקסר בלב.. בשלישי אנחנו בד"כ לא נפגשות. זה הרגיל בד"כ. והתקיים יום עיון ,ובין המרצים שדיברו היה פסיכולוג קליני מאוד מפורסם שמכיר אותי ,ובהפסקה פיטפטנו והוא שאל מה אני עושה היום וכו' ומתישהו סיפרתי לו שאני באנליזה אצל אמא צביה וייצא לו כזה וואוו..אמא צביה (הוא כמובן נקב בשמה האמיתי) היא משהו... והרגשתי כזו גאווה...וואוו..עד עכשיו אני מרגישה גאווה עצומה. חזרתי ממנה עכשיו וכמובן סיפרתי לה הכל. ואתה יודע אודי ? אני כבר נורא נורא מתגעגעת אליה. גם אתמול ושלשום וכל הימים האחרונים אני מרגישה געגוע כרוני כזה. לפעמים כואב מאוד. לפעמים כואב רך כזה, אבל הגעגוע נמצא כל הזמן. מה זה אודי? אתה יכול להסביר לי על זה קצת ? נ.ב גם אתה חסרת בשלישי והתגעגעתי גם אליך.. מה זה פתאום כל הקטע הזה של געגוע כרוני ? נ.ב איזה קטע.. פתאום, כל כך מתחשק לי לגלות לך מי הפסיכואנליטיקאית שלי,לראות את המבט שלך, שפת הגוף וה -וואוו שיוצא גם לך מהפה..ואז גם אתה אומר לי :אמא צביה, היא משהו.. שלך-במבי.

הי במבי, מזדהה, מכירה היטב געגוע כרוני מהו. מצרפת לך קישור לשיר: http://www.youtube.com/watch?v=0a4ypPaNQrk

במבי, הי, תקשיבי, הייתי רוצה לספר לך דבר מה מעניין. לפני זמן לא רב סיפר לי מישהו מקרוביי, ששנים קודם, כשרק פניתי לטיפול הוא פגש איש מקצוע מוכר לו מהתחום ושאל אותו את דעתו על המטפל שהתחלתי אצלו את הדרך. המטפל שלי. אפשר לחשוב על כך כל מיני דברים נחמדים פחות, אבל בואי נתמקד בכך שניתן להבין שאותו קרוב עשה זאת מתוך דאגה שאקבל טיפול טוב ומסור. איש המקצוע המנוסה אליו פנה ענה לו, לדבריו של הקרוב, שגישתו של המטפל שלי שנויה במחלוקת, בעיניו ועמיתיו. נשמע מפחיד בהתחלה, נכון? אבל אני מבינה למה הוא התכוון. בכל מקרה, זה אומר היום, מבחינתי, שגם המטפל שלי היה מוכר בין החברים שם כבר בהיותו צעיר, ובנוסף הוא גם מיוחד. ואני אומרת. בטח – הוא פורץ דרך ויש בו חוזק מבוסס. ואלמלא דרכו הייתה כזאת, מניחה שהייתי מתרסקת מטיפול שלא היה סבלני אליי באופן יוצא דופן. ייתכן שלא ניתן היה להתמיד. והמטפל שלי גדל, ועוד יראו איך הוא יגדל עוד. כבר ראו. וגם אני הייתי רוצה להצליח קצת. אז אם אשתמש במילים דומות לאלו של אודי – כן, הוא שלי ולכן הוא הכי טוב שיש לי. ושיגידו. סוריקטה

סוריקטה הי, ייתכן ואני לא אהיה ברורה לך..אולי גם לעצמי .. אבל אני בכל זאת רוצה לומר לך את מה שאני מרגישה (וחושבת). בחרתי בכותרת זו היות ואיכשהו אני מזהה אצלך פגיעות שמזכירות לי פגיעות מהאיכות/סוג(?) משהו שמאוד מזכיר לי משהו בפגיעה שקיימת אצלי ואולי גם באופן התגובה..(?) אולי משהו באופן הגידול שלנו בינקות ובילדות המוקדמת קצת דומה.. (?)/מזכיר..וברגישות לדיוק בצרכים שלנו (?) הורים שלא רק שלא מילאו את תפקידםכהורים, אלא היו הדמויות שפגעו באופן אקטיבי,ומאידך ,הרגישות שמאוד גבוהה לדיוק בצרכים שלנו.. כשכתבת את שכתבת על המטפל שלך, רציתי לחבק אותך,לאמץ אותך לליבי ולומר לך אחותי!יש תקווה !.נכון..הגיע לנו טיפול מיטיב כשהגענו לעולם..אבל..אני שמחה מאוד בשבילך שיש לך הכי שיש עם המטפל שלך ,כפי שיש לי היום למי להתגעגע ולא רק הכמיהה הזו ל ???.. ורוצה לומר לך גם לגבי ההצלחה .. אני לא יודעת מה היא הצלחה לגבייך. הצלחה נמדדת בעבודה טובה,כבוד רווחה כלכלית..? נכון, גם. אך , רגישות כל כך גבוהה לעצמך ולצרכים שלך,כמו גם רגישות גבוהה לזולת, מודעות,יכולת ניתוח מדוייק ומעמיק כל כך כפי שיש לך-וזה שלך !וזה בתוכך והולך איתך לכל מקום כי זה את ! זה לא נחשב כהצלחה ? שלך-במבי. ובכלל

אודי ראיתי את תגובתך אלי בעניין הילדים ראיתי שגם כתבת שלא אוותר אודי אני כבר שנה וחצי מדברת על זה עם הפסיכולוג שלי ואני לא הולכת לטיפול פעם בשבוע אלא שלוש פעמים בשבוע ובנוסף פסיכיאטרית פעם בחודש ולוקחת את התרופות ברצף לכ מפסידה לא טיפול ולא תרופה והמצב אצלי לא מזהיר כן אני רואה תוצאות אבל בנוגע לילדים מרגישה וחושבת שלא יכולה לגדל אותם . המטפל שלי אמר לי שהוא חושב שזה אחראי מצידי שאם אני מרגישה שאני גם יכולה לפגוע בהם להגיד שאני לא יכולה לגדל אותם . לעשות הסדרי ראיה שאני כן יוכל לראות אותם . אודי אני כאובה אני נקרעת אני בוכה יחד עם זאת אני יודעת שזה מה שאני צריכה לעשות בשביל להציל את נפשי הפצועה

הילה חמודה, צריך לזכור שזה לא שחור או לבן. גם להורה השני , הלא משמורן, יש זכויות וחובות כלפי הילד, הוא עדיין ההורה שלו, יש לו הסדרי ראיה, יש חלוקת חגים, עושים דברים יחד. גם לילדים להורים גרושים יש 2 הורים, אחד אמא, אחד אבא, והם רואים ותלויים בשניהם. את לא מוותרת עליהם, את עדיין תהיי אמא שלהם, תמיד. רק תורידי קצת לחץ, אם את מרגישה שזה עדיף. יש גם אפשרות למשמורת משותפת, להסדרי ראיה רחבים וכו. אל תשתמשי במילה "ויתור" כי זה לא. אם תחליטי לעשות כן, תוכלו לכתוב בהסכם שתבדקו את האפשרות להחזיר אותם למשמורתך עוד שנה או שנתיים או כמה שידרש. בינתים תוכלי להתחזק ועדיין להיות אמא שלהם 7 ימים בשבוע, אבל לטפל בהם 3-4 ימים, ובעצמך בכל השאר.

ואם זה נחווה ככה? אומרים 'תדבר על מה שאתה מרגיש'. אבל מה זה עוזר לדבר בלי לשנות את התנאים המשפילים שיצרו?

מימה, אם הכוונה אינה להשפיל, ובכל זאת מרגישים מושפלים, אז כנראה ששני הצדדים מפרשים אחרת את המצב. וכדי לשנות את התנאים האלה צריך להבין מהם, ומדוע הם נחווים משפילים. וזה מחזיר לקלישאה המיגעת (אך המוכיחה את עצמה פעם אחר פעם) 'לדבר על מה שאתה מרגיש'. כך גם הצד השני מבין וגם הצד הראשון, שמתחיל עם תשובה כללית של תחושה, מפרק הכל לגורמים ראשוניים שאפשר להתחיל לסדר. לפעמים מה שהכי קשה זה לתת לצד השני צ'אנס וקרדיט ליכולת להתמודד עם הדברים האלו. כי לפעמים בחיים לא צוברים חוויות שמוכיחות שאנשים עובדים ככה... אבל בחיי, התחושה שיש מישהו שבאמת קשוב, זו שבאה כשנותנים לו הזדמנות, היא משהו מיוחד. למי שטרם חווה אותה בחיו, היא מתחילה למלא חריצים של כאב.

שלום וברכה, ההודעה שאכתוב כנראה תשמע מבהילה ואכן היא כך ועל כן אודה להכוונה עזרה או לכל דבר שיוכל לעזור לי. אני נושאה 5 שנים עם2 ילדים. המצב הזוגי שלנו בכי רע היינו בטיפולים וכעת אנו בחיפוש שוב אחרי מטפל זוגי-פסיכולוג. הסיבה להודעה זו היא 2 דברים שמטרידים אותי ראשית בעלי מחביא ממני שתית אלכוהול-בירות ויין ובנוסף נוהג לאחר שתייתם(פוגע באמון שלי בו) דבר שני אתמול גיליתי דבר נורא. בעלי היה בדרכו לאמבטיה כשראיתי משהו מבצבץ ממכנסיו התחננתי אליו שיראה לי. בסופו הוא הוציא משם סכין,שאלתי אותו מה המטרה ואמר לי שרוצה לפגוע בעצמו. בעלי אדם עדין, רגיש בצורה נפלאה ורגיל לחלוטין. מה עושים במצב כזה ? מה אומרים? ובכלל מה עלי לעשות??

למה אתה חושב שאני צריכה לעזוב את הראשונה. למה?????????????? אווף אודי אני מתחילה לבכות אין לי כוח כבר. מה בסה"כ רציתי?! איך אני אמורה להחליט את מי אני רוצה?! למה שלא אחזור לראשונה?

אולי לא תעלה את ההודעה שלי שכתבתי שנעלבתי. משום מה לא ראיתי שהגבת. ראיתי שכבר כתבת את ההודעה שיוצאים להפסקה בשלישי ולא את התגובות שלך. סליחה

היי אודי קראתי באיזה מקום שבזמן שמטופל עסוק בידע מודע הטיפול חותר להשפיע ולשנות דווקא דפוסים לא מודעים. נראה לי קראו לזה k ו O של ביון... אתה יכול להסביר את זה?? משגע אותי שרק המטפלים מבינים מה הם עושים בטיפול.. גם יש לי הרגשה ברורה שלמסגרת יש תפקיד משמעותי ביותר, אבל בתור אחת שלא באה מסודר לפגישות זה אומר שטיפול לא יכול להיות תהליך אפקטיבי בשבילי? פעם לפני הרבה מאוד שנים כן באתי מסודר במשך שנה. אפילו היה כלל שאם מפספסיפ פגישה אז משלמים. לא פספסתי. באתי. אחרי שנה ביקשתי הנחה מהמטפלת ופתאום היא אמרה בקור שאלה המחירים והיא לא עושה הנחות. איבדתי אמון בה והאחרי עוד 2 פגישות עזבתי. היא אמרה שאני צריכה עוד טיפול ארוך- אבל אני לא הבנתי למה היא התכוונה. בכלל לא הבנתי מה זה טיפול...... כיום אני יודעת שהיא בעצם ענתה ככה על הכסף כדי לדחוף לי את עקרון המציאות ישר לפנים או משהו... אבל עובדה שמאז באמת הייתי צריכה עוד טיפולים והם נחוו בכלל אחרת .. באחרון המשמעותי בכלל לא באתי מסודר כמו אז ויצא שחזרתי טראומות נטישה לא מודעות.. אני לא מבינה- אני רוצה להבין מה זה טיפול! נראה שהדבר היחיד שעקבי זה התשלום למטפל ומסגרת פחות או יותר. אבל מה הקטע של התהליך הזה? לייצר חוויה סימביוטית שמתוכה ספרציה? או מה?? מה הפואנטה? זה משגע לא להבין...... שלא לדבר שבכלל לא הסבירו לי מה זה 'יכולת שלילית'. מכעיס שלא הסבירו לי! כי נראה שמי שאין לו את זה יהיה לו קשה לשאת את העמימות של טיפול אנליטי. זה גם מאוד מוזר לשלם מאות שקלים בשביל עמימות.. גם אנשים לא באמת מבינים ש'אדם נפגש עם עצמו' בקליניקה ולא עם עוד אדם.. אני לא הבנתי את זה..אז זה אומר שמעולם לא הכרתי את המטפלת שלי באמת? קצת עצוב.

זה בסדר אודי ? מרגיש לי שאני צריכה לנוח בעץ שלך. אודי :( אני גם צריכה שתכסה אותי בשמיכה רכה, תגיד בשקט מילים טובות ורכות ותשמור שאף אחד לא יפגע.וגם שלא תלעג לי על הצורך הזה. טוב אודי ? פתאום אני מאוד מאוד מתגעגעת לאמא צביה :(

רציתי לומר לך תודה על תגובתך אליי מלפני שבוע. מקווה בשבילך שהדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר. בהצלחה רבה

הי חנה, קשה לי לכתוב כאן עכשיו, אבל גם קשה לי לקרוא ולא לענות לך- כי כתבת לי. אז רק תדעי שאני נכנסת לכאן די הרבה, וקוראת המון. ועוקבת אחרייך. ( וגם אחר מיכל, ושאר הכותבות הקבועות כאן). ובאמת מבינה אותך כל כך. ומזדהה עם הקושי. הרי חוויתי על בשרי. אפילו שאצלי היה הבדל אחד- ודי תהומי. אני באמת מאמינה שכשיגיע הרגע שבו תצטרכי להחליט- את כבר תדעי מה נכון לך. ובאמת באמת אני מאמינה שיהיה לך בסדר. ואפילו טוב. תנסי להקשיב לאודי. נסי להבין- כי גם בשיר ששלח לך יש די הרבה. ( ואני מאד מבינה את התסכול בזה שלפעמים הוא לא מפרט, וכביכול "לא עונה" יותר מידי על השאלה). אבל עכשיו כרגע טוב לך עם החדשה, נכון? אז תתרכזי בזה. תתמסרי אליה. קחי כל מה שהיא נוך. כי מי שחשוב זו את. את במרכז! את!. ולא אפאחת מהן. בשביל זה באת לטיפול ובשביל זה את גם משלמת ועובדת קשה. נכוו?. בבוא העת- יהיה בסדר. עשי רק מה שטוב לך ומה שאת מרגישה. ואם את רוצה- גם שתפי את החדשה בלבטים שלך ובעצם במה שאת כותבת כאן. את תיהיי בסדר חנה.

אודי.. מיכל.. לא יודעת איך לפנות.. בלי לפגוע.. אבל מיכל התחילה לחתום בסיום בניק שלי.. רק שלא יווצרו אי הבנות בהמשך.. תודה ו..

רק רציתי להביא לתשומת לב..בטוחה שנעשה בתום לב

שלום,עד שהיה לי האומץ להתחיל טיפול...סובלת מחסך ריגשי,לא יודעת מהי אהבה של אמא ,וזה כואבבבבב.התברכתי בבעל וילדים מקסימים.רוצה לצמוח ולפרוח איתם.בטיפול אני כחודשיים,לא מרגישה מספיק משוחררת, לעיתים חסומה.(אשה מול גבר,מחסום של דת)מה אפשר לעשות כדי להשתחרר מעט?לא להיות נבוכה.תודה

שלום לך, אכן, הפניה לטיפול היא צעד לא פשוט, צעד שהוא בבחינת אקט, קרי מעשה שבעקבותיו הסובייקט אינו עוד מה שהיה, חלה טרנספורמציה שהיא בבחינת שינוי ממשי בחיים. ככל אקט, ובראש ובראושנה האקט האנליטי, זהו צעד שאכן כרוך באומץ, הכותרת שבחרת למכתבך. מה שמלמדת הפסיכואנליזה לגבי האקט, נושא שלאקאן הקדיש לו סמינר של שנה, הוא שאקט תמיד כרוך בחצייה של מועקה. זאת גם משום אותו שינוי ממשי בחיים שמחולל האקט. יותא מכך שאין אקט ללא מועקה. אחד האפקטים הקרובים למועקה היא המבוכה, שהיא (ולא האומץ) החא האפקט שאת מציינת במכתבך. בסמינר העשירי, המוקדש לנושא המועקה, לאקאן מציין את המבוכה כקשורה לחשיפה של משהו מן המיניות, הוצה את מחסום ההדחקה, בפרט עבור אישה. לכן לא מפתיע שאת מציינת את המבוכה שלך כקשורה להבדל המיני ("אישה מול גבר") ולחצייה של "מחסום"). באותו סמינר, מלמד לאקאן תוך קריאה של פרויד כי גילום ממוסך של המועקה בחיים האנושיים הוא העכבה (אינהיביציה), מה שמופיע במכתבך כ"לא משוחררת). העכבה כמו הסימפטום (הסבל עימו פונה הסובייקט באנליזה) מופיע כ"מחסום", בחייו של הסובייקט, משהו שעומד בדרכו. זה לא בכדי, אם כן, שפרויד שם מושגים אלה בסדרה, המצויינת בכותר ספרו :"עכבה, סימפטום ומועקה." אותו גרעין ממשי שנחווה כמועקה (או בגילום אחר שלה, מבוכה) שמגולם בעכבה ובסימפטום הוא זה שאליו מכוון כל אקט אנליטי ואליו מכוונת האנליזה כולה, וחשוב לא פחות, הוא זה שמתנה כל אקט, כולל אקטים מצידו של האנליזנד. כלומר, המועקה והבמבוכה לא רק שנוכחות באנליזה. נוכחותם, מצד האנליזנד ומצד האנליטיקאי, היא תנאי הכרחי לעבודה האנליטית, הכרוכה בחצייתם. עבודה אנליטית כרוכה לא בהכחדה של המועקה והמבוכה. עניינה הוא ליעשות בהן שימוש טוב. בהצלחה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

שלום אני מחפשת המלצה על פסיכולוג\ית שהוא\היא גם מטפל\ת זוגית באזור נתניה, עמק חפר אנחנו זוג צעיר ומעוניינים בייעוץ זוגי . תודה

[email protected] תודה , סופש נעים

חזר לי רגע של נחת.. עד לפעם הבאה שאזכר :( לפחות הפגישה האחרונה איתה הייתה נורמלית.

שלום,התחלתי טיפול לפני כחודשיים ואני לא תמיד מרגישה נח עם הדברים.בעקבות תחושות קשות ביחס לפצעי ילדות וחסך ריגשי של אהבת אם .המטפל מאוד נחמד אך לעיתים אני מרגישה ריחוק גדול(גבר ואישה,מחסום של דת,סתם מחסום זרות שלא נפרץ)יכול להיות שבאשמתי.קשה לי.מה עושים כשלא מרגישים שאפשר להעלות דברים בשיחה?(מקובל לעלות הכל או רק דברים שהוגדרו מראש בתחילת הטיפול?)תודה...

אודי שלום בד"כ אין לי קושי ליצור קשר,ודווקא מרבה לפטפט...הקושי פה להחשף בחולשות ובקשיים,אם זו הבעיה שלי וקשה לי להתגבר עכשו, אז איך אפשר פשוט לדבר איתו על זה???

וההתייחסויות שלה בטיפול היו כאלה שהכאיבו לי בצורה פשוט איומה... אז האם מגיע לי פיצויים? מגיע לי פיצויים אודי??? למה אני צריכה להפגע והתכופף, להשלים עם זה, להכנע, לעבור הלאה.. והיא כלום! אתה מבין? אתם לא נושאים בשום אחריות למחדלים שלכם וזה משגע אותי. כמו קולות של מיליון קורבנות אילמים זועקים דרך הגרון שלי.. אנשים שהקול שלהם לא נחשב, לא באמת. אודי, איך פותרים את הסבל הזה שלא יהיה יותר? כל הטוב בחיים שלי זה כמו טיוח בשכבות החיצוניות שעמוק בתוכי אחרי הטיפול הזה נפער פצע מדמם שלא מגליד וכולי פחד וספקות להעיז לחיות את החיים ולהנות כמו כולם... היה עדיף לא לדעת אודי. כפו עלי את המודעות הזה. היה עדיף למות מטומטמת בלי מודעות. מה ירפא אותי? שמישהו יעזור כבר. נמאס לי להרגיש את הדברים האלה, את החוסר אונים של להיות יצור שלא ניתן לאהוב אותו באמת כי הוא נחות.

דיברתי איתה על הרגשות שלי. סיפרתי מה שמרגישה שכאשר אני לבד עם עצמי אפילו שלא נפגשתי איתה המון זמן שאני זוכרת לה את האמירות האטומות ומאז מרגישה שבא לי לרצוח אותה מרוב זעם פנימי. ישבתי שם ואמרתי את זה בשיא 'האינטלקטואליזציה', בטון של בחורה חביבה ונעימה..היא השתדלה להגיב באופן מכיל ואמפתי ולהתייחס לרגשות שלי. זה מאוד מאוד קשה לסלוח על דבר כזה. אבל דיברנו נורמלי ואפילו כאילו הייתה חיבה שם. הבעיה שאת הג'יפה הרגשי אני נאלצת לחוות לבד ולשאת לבד.. היא יודעת שהיא הייתה מטפלת גרועה בשבילי, למרות אולי הכוונות הטובות שלה. הנתונים בשטח מדברים בעד עצמם- כל הטיפול היה לי רהטראומטיזציה מוחלטת וזה השאיר לי שריטות בנפש.. וגם העובדה שלא ידעתי בכלל מה זה תהליך של טיפול פסיכולוגי ברמה החוויתית כשנכנסתי אליו ולא הסבירו לי- זה מעורר זעם ותחושה נוראית- מרגישה ששום דבר לא פייר ולא הוגן ולא הגון- אבל שאתה חלש אתה מתכופף לחוקים של החזקים ומאלצים אותך להשלים עם המציאות. גם ניסינו לדבר על דברים טובים, והיא ניסתה לעודד אותי עם איזה נושא אחר... אבל הבעיה שעם הטינופת בנפש אני לגמרי לבד אודי- האם אני בן אדם ששווה פחות רק כי יש לי פחות 'כוחות אגו' או קושי לשאת 'אי ודאות'? שאני נמצאת מול אנשים כמוה שאין להם את הצמצום הטראומטי הזה וההתנוונות ביכולת התנועה בעולם - זה גורם לי להרגיש פחות שווה- זה גורם לי להרגיש נחיתות, בושה קיומית.בעולם האמיתי הדברים מקבלים ביטוי בכושר ההשתכרות והספקים של עשייה כמובן. אבל האם באמת אני שווה פחות כבן אדם? כי ככה זה יוצר ברגע שהיא אמרה "עבדתי קשה- מגיע לי התעריף". מי ירפא אותי מההרגשה הזאת? זה משגע. זה משגע להרגיש כ"כ מבוייש להיות אתה- נחות. חתיכת זבל.. אודי, מתי אני ארגיש שאני לא פחות ממנה??? או בכלל מאנשים כמוה שמתפקדים יותר טוב??? נמאס לי . אני רוצה תשובות כבר. פתרונות. נמאס. אי אפשר לחיות ככה בתחושה שאני תמיד פחות שווה מאחרים.

אתה תחזור עוד היום? אווף למה התלות הזו בך? והיא ענתה לי למייל ואני כבר מצפה שהולך להיות קשה. אצטרך להחליט ממי להיפרד ואני ממש לא רוצה להיות במצב הזה.

רק שתדע שממש נעלבתי

אתה חושב שזה רע?

בדילמה.. אודי.... אתה חושב שכדאי לדעת אם יש מחלה כרונית מתקדמת.. שבעצם אין לה תרופה.. לאדם שהידיעה הזאת יכולה להחמיר את המחלה.. או שעדיף לחיות בחוסר ודאות.. ולא להשלים את הבירור.. ולא לקבל את האבחנה הנוראית הזאת??!!!!!!!!!!!!!!

לפעמים תוהה אם היית עונה כך גם למישהי אחרת..מרגישה שיש בי משהו שאולי מעורר אדישות או אפילו קור(?) בצד השני..

תענה אודי לחנה..היא מחכה למטה אצלי חסר ריק מוזר וקשה מחכה כמו ילדה טובה לפגישה מ.

איך את תמיד עונה ומתייחסת...

אודי גדלתי במשפחה דתית מרובת ילדים הילדות שלי היא טראומה מתמשכת התחתנתי בגיל צעיר כי רציתי לעזוב את ההורים הבאתי את הילד הראשון בתחילת גילאי העשרים ואת הילד השני חמש שנים מאוחר יותר היום כמו שכתבתי כאן התגרשתי ויש ימים קבועים שהילדים אצלי אודי , אני אוהבת את הילדים והם יקרים לי אבל אין לי כח לגדל אותם הגרוש שלי נלחם איתי בלי הפסקה על המשמורת וזהו תשו כוחותי אני מרגישה שצריכה את הזמן לעצמי בשביל להבריא בשביל להציל את עצמי הילדים יוכלו לגדול עם אבא שלהם ועם סבא וסבתא והמשפחה מצג האבא שתומכת רק מה אני מדברת על זה כבר שנה פלוס בטיפול באון אופ ואני מרגישה שהוא לא נותן לי לבחור בקטע הזה כי הוא החליט שזה לא טוב בשבילי לא יודעת מה לעשות .

אני קוראת אותך והלב נקרע.. אל תוותרי, אל תרימי ידיים, אל תעשי משהו שתתחרטי עליו, חבל...הילדים גם נותנים כוחות להמשיך, אל תוותרי עליהם! קרה לי דבר מאוד מוזר בטיפול שכאילו היא אמרה אם היו ילדים אחרים היית מותרת על שלך.. וזה פגע כמו חץ בליבי מעולם לא הייתי מוותרת על ילדיי ולא משנה באיזו משפחה גדלתי וכמה אני חושבת שאני אמא לא טובה.... מ

שלום, אני כמעט בת 20, כשהייתי ילדה, התרחצתי באמבטיה שהייתה לנו, כזאת עם פקק נשלף... בכל אופן, הייתי אז ממש קטנה והאמבטיה הייתה מלאה במים, שלפתי את הפקק ואל מול עיניי הופיע מערבולת דמוית טורנדו. היא הייתה עצומה, כי האמבטיה הייתה מלאה במים. ממש פחדתי מזה. הייתי כנראה בכיתה ג' או ד'... ידעתי שיש תופעה כזו שדומה למערבולת, רק בגדול, אז חיפשתי "טורנדו" ברשת ומצאתי המון תמונות מפחידות ועצומות של טורנדו כהה ומבעית. מאז, גם בגילי, כל פעם שאני נתקלת בתמונה של טורנדו או עמוד ענן או עמוד מים - אני ממש מפחדת וזה עושה לי מצב רוח רע מאוד. יש לי פוביה רצינית מזה. זה קורה לי גם עם תמונות של גלים אימתניים, הוריקנים, ברקים, כרישים והרי געש, אבל במיוחד עם טורנדו. איך מטפלים בזה? זה ממש מקשה עלי.

קודם כל, תודה על התגובות הקודמות... הן עזרו לי מאוד..והחלטתי להשתדל לא לחשוב יותר מידיי על הטיפול ופשוט להמשיך...ואני ממשיכה. בשבוע האחרון ישבתי וקראתי פה בפורום..וראיתי הרבה אנשים שקשורים מאוד למטפל שלהם... קינאתי, אני מודה. וכמו שכתבתי בהודעות הקודמות, אני לא מרגישה אליו כלום. לא קירבה, לא הזדקקות, לא תלות. השיחות אינטלקטואליות,ואני לא ממש אותנטיות (לדעתו) בפגישות גם כשאני מדברת על חוויות קשות שעברתי בחיי.. ובשבוע האחרון נפל לי האסימון שאני לא מרגישה כמעט כלום בחיי, כאילו אין ביטוי לעולם הרגשי שלי בעולם. אני בת 29, ואף פעם לא התאהבתי, והייתי עד הסוף בקשר...תמיד חייתי בדרכים מסוימות כי צריך ונכון. הולכת על פי הכללים. אני כולי מסיכה אחת גדולה שמכילה הרבה הרבה מסיכות. כי המציאות של חיי מורכבת...יכול להיות שפשוט אין לי עולם רגשי??...שאני לא מסוגלת להרגיש????? לשחרר, להרפות, להתרפק, להזדקק??...אני לא מתרגשת, לא נפעמת מכלום, גם שקורה לי משהו טוב ונכון עבורי...ואולי בגלל זה אני גם לא מצליחה להתקרב למטפל שלי...??... תודה.... רחל.

אודי או - די אתה שומע אותי נמאס לי נמאס מהחיים האלה כל כמה זמן רוצה למות והתרופות לא משפיעות !!!!! לוקחת כל כך הרבה תרופות ולא מזמן החלפתי תרופה והרופאה אמרה לי להעלות את המינון כי פשוט זה צחוק !!!!! מהבוקר אני רק רוצה למות וכבר כתבתי מכתבים לילדים התחלתי עם הילד ואחר כך עברתי לילדה ופרצתי בבכי כזה ........ שלא יכולתי להפסיק ובאמצע הטיפול היום הלכתי כי הרגשתי שהמטפל לא מבין אותי הוא לא האמין לי שאני מסוגלת לפגוע בעצמי אני באמת לא רוצה לפגוע בעצמי אבל לפעמים זה גדול עלי ומשתלט עלי

לשאלה של מי האחריות. אשמח אם לא תשכח להתייחס.

החלפתי כבר פעם אחת תרופה. ושוב אני לא מרגישה כלום. בכדור הראשון היו אולי תופעות לוואי וגם זה רק יום- יומיים ועכשיו אין תופעות לוואי וגם שום דבר אחר. ז"א לא מרגישה שום שיפור. לקחתי השבוע גם פעם אחת כדור אחד של קלונקס שלפי מה שהבנתי מהפסיכיאטרית הוא אמור לעזור באופן מיידי. פחדתי ממש לקחת אותו מחשש שמא זה יגרום לי לתחושות מוזרות או בלתי מוכרות. אך גם כאן לא הרגשתי כלום. ואני לא יודעת מה לעשות. אולי אני לא יודעת מה אני מרגישה והאם אני מרגישה ויכול להיות שזה כן עוזר. או שפשוט תרופות לא עוזרות לי לגבי הבעיות שלי. ונראה לי שזו הנטייה של הפסיכיאטרית שלי כרגע. אני כמובן אלך אליה ואחליט או היא (מקווה שהיא). אבל אין לי כוח לנסות את כל התרופות ויותר מזה, באיזה שהוא מקום רציתי שהתרופות יעזרו לי כדי שארגיש איזה שהוא שיפור בחיים שלי. מעין תחושה שהתרופה לא תלויה בכוחות שלי ותעזור לי ללא עזרה מצידי.

זו גם אפשרות, לא? איך יודעים? למה הכל אני צריכה להחליט לבד?! רוצה שהפסיכיאטרית תחליט בשבילי.