פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, אשמח לייעוץ בעניין הבא: השתתפתי כחלק מלימודי לתואר בסדנת דינאמיקה קבוצתית, כעת עליי לכתוב עבודה מסכמת הבעיה שלי היא שאני מרגישה שאני יכולה לכתוב על עצמי את כל התהליך שעברתי אך מרגישה שבעצם איני יכולה להתייחס לעומק לחברים האחרים בקבוצה , אני מרגישה שאין לי את היכולת לזהות תהליכים שהיו בקבוצה שלא קשורים אליי. השאלה שלי היא עד כמה העיסוק בהתבוננות העצמית שלי דרך הקבוצה היא בריאה ולא אגוצנטרית והאם בכתיבת עבודה יש לזה מקום או שיש צורך להסתכל גם על התהליכים של הקבוצה כשלם ( דבר שאני עוד לא הצלחתי לעשות) סלילה על האורך ותודה על הסבלנות.

סליחה שמציפה פה...פוחדת לחזור אליה.....פוחדת לחזור ואז יהיה לי רע...מבין? אולי פוחדת שוב מההזדקקות הזו.....פוחדת שאם אחזור יהיה לי שוב רע, שלוש וחצי שנים אצלה ולא הצלחתי לשחרר את הטוב והנה יוצאת לחופשה ומרשה לעצמי להנות......רוצה לספר לה על הטוב כמובן ומצד שני פוחדת לחזור לרע שוב.......אוףףףףףףףףףףףףףף אתה מבין??? בכלל פוחדת מהקונספט הזה שנקרא טיפול פתאום....חוזרת אליה מחר...

שלום רב, אני נמצאת בטיפול כבר שבעה חודשים לערך, מאד מאד קשה לי להפתח, אני כל הזמן מתגרה במטפל של ומתעסקת במניפולציות. אני יודעת שאם אני הייתי המטופלת של עצמי לא הייתי סובלת את עצמי, ואני כל הזמן מרגישה שהמטפל של לא ממש מחבב אותי. אוביקטיבית הוא לא עושה שום דבר שמצביע על כך, אבל ההרגשה הזו לא עוזבת אותי. שהוא בטח לא סובל אותי וחושב עלי מלא דברים רעים... אני ממש מתביישת לאמר לו את זה, מה גם - שלא נראה לי שזה ישנה הרבה. נניח והוא באמת לא בדיוק מחבב אותי וחושב עלי דברים רעים,הוא לא באמת יאמר לי את זה. כך שכל דבר שהוא יגיד בהרגשה שלי יהיה "חיפוי" על האמת. ברור לי שאני מגזימה, אבל זו הרגשה שקשה לי להתנתק ממנה. חוץ מזה, מסיבה שלא ברורה אפילו לי, מאד חשוב לי להראות יפה כשאני הולכת אליו. אני לא מאוהבת בו, ואין לי שום כוונה או פנטזיה לגרום לו להתאהב בי, אז למה אני עושה את זה ולמה אני מרגישה שזה לא בסדר? אני לא באמת יודעת מה אני מצפה,אולי להכוונה. אני באמת רוצה שהטיפול שלי יצליח, אבל אני מרגישה שאני צריך משהו חיצוני שיכוון אותי איך לנהוג בטיפול עצמנו. תודה רבה, וסליחה על האורך!

אודי, עד היום אני לא מבינה למה בגיל 17 בערך שהופיעו אצלי דחפים מיניים זה לווה בפנטזיות שליליות ואלימות ולא נגיד בכמיהה נורמלית למצוא פרטנר או להנות .. כאילו שנאתי את עצמי מאוד על זה שבגלל הופיעו צרכים מיניים ואני זוכרת את הסרטים שהיו לי בראש, שזה בעצם הראש של עצמי אז יוצא שהייתי ממש רעה ונוראית לעצמי, כאילו התפצלתי לשני חלקים שאחד שונא את השני.. לא מבינה למה. למה דבר כזה קורה אודי? אני צריכה הסבר, צריכה פשר . כאילו עברתי דברים בחיים ואין לי הסבר למה הם קרו. בטיפול הפסיכולוגי כן שיחזרתי כל מיני טראומות נטישה אבל לא משהו שקשור למיניות בהכרח, למעשה הנושא של המיניות לא דובר כמעט. יותר מאבקים סביב הגבולות. גם הסטינג הזה של פסיכולוגים-תמיד הסתיים לי בחוויה של קטיעה ברגע שנגמר הזמן וחשש מפני הרגע הזה, זה הפך למציק ומטריד. אבל גם זה לא קשור לפנטזיות המיניות השליליות שהיו לי אז שבגללן בכיתי המון והרגשתי כאילו קרו לי דברים ממש רעים (בדימיון) שלא קרו לי באמת במציאות. אני רוצה להבין למה ההתפתחות המינית שלי הייתה ככה. איפה אפשר לקבל תשובות? זה מעצבן אותי שאי אפשר להבין כלום. איך התפתחות מינית של אנשים אחרים נראית? סטטיסטית לכמה אנשים יש חוויה של התפרקות תחושת הזהות הקודמת וסיוטים מזה שהדחפים המיניים שלהם מפציעים לאויר העולם ? עד כמה זה חריג לעומת נורמלי. אני רוצה תשובות. ושוב ההרגשה היא שאני שונאת את החיים שלי. שאי אפשר להנות מכלום באמת ועד הסוף כי כאילו אני מקוללת. חרדה להחזיק תינוק בידיים.. לגדל, להרגיש, לסמוך על עצמי, להרגיש חיבור אמיתי לחיים האלה מעומק. כלום לא מובן מאליו. כ"כ נמאס לי שמשהו חוסם אותי ולא נותן לי לחיות כמו שצריך. להרגיש באופן מלא בלי תהום בלתי ניתנת לדילוג ביני לבין עשייה אקטיבית פוריה, להצליח להתחבר, ליזום, להשפיע. הטיפול הפסיכולוגי רק מלא אותי שנאה כי הפסיכולוגית שטיפלה בי הייתה כ"כ צבועה ונוראית שמעצבן אותי שהיא לא משלמת על זה שהיא הייתה כזאת נוראית! שתשלם. נמאס לי.

טוב זה ישמע מצחיק אבל זאת בעיה שיש לי מלא זמן (אני בן 20) אז ככה תמיד מצבים מסויימים שלא צריך לחייך אני מחייך, כשאני מתווכח עם מישהו אז אני יכול לחייך תוך כדי, חס וחלילה חבר יכול להגיד לי שמישהו נפטר אצלו אז אני אגחך, זה כאילו שאני לא יודע להתמודד אם מצבים רגשיים מסויימים אז אני מחייך, זה הרגל שמדכא אותי ובזמן האחרון יוצא לי לחשוב עליו ובכול סיטואציה כזאת מתקרבת אליי אז אני מתחיל לחייך כמו טמבל, איך מפסיקים אם זה? תחשוב על משהו עצוב באותו רגע לא עוזר .. אני מרגיש כמו ילד קטן במצבים האלוו ..

אודי עוד לא פתח את כל ההודעות.. מקווה ששלי תפתח..פתחתי במיוחד בשבילך..כי אולי לא אראה שם למטה. אז גילת יקרה התחושות האלה כל כך מוכרות לי, אבל יודעת מה? לראשונה בחיי השתחררתי בטיול וזה באמת כייף!! מאחלת גם לך ולכל אחד אחר לחוש חופשי בחופש :) מיכל

הי מיכל, הפתעת אותי שפתחת "לכבודי" הודעה... תודה לך על האיחול. שמחה מאד בשבילך :) (ושנחוש חופשי גם בחיים, לא רק בחופש... החופש רק מזכיר, שאין סיבה שלא...)

שכחתי כמובן: נחמד לראות את שמך פה שוב :) ראיתי עכשיו מה שכתבת למעלה לאודי, מניחה שקשה לחזור... אבל גם יש משהו טוב בהמשכיות הזו, לא? להרגיש שאפשר לתת לשני הצדדים האלו "לגור בכפיפה אחת".. אולי עם הזיכרון של החופש בראש ובלב, ה"רע" יזכור שהוא לא מוחלט... ועם ההתייחסות ל"רע", גם הטוב של החופש מקבל משמעות יפה ואמיתית...מחוברת... בהצלחה..

... היא שוב נסעה.. אני כבר לא יכולה יותר..באמת..די, כמה אפשר ??? מרגיש לי שהרזרבות ממש נגמרות.ותבין אודי,היום עוד נפגשנו בבוקר..מה יהיה מחר,מחרתיים, ועוד ועוד ועוד..עד חמישי בערב.. זה מרגיש כאילו אומרים לי עוד פעם לטפס על האורסט ,אבל אני כבר תשושה.. אודי :(((

לא נראה לי שתראי עוד היום את ההודעה כי אודי ענה מוקדם היום...בכל זאת רוצה לומר לך שאני פה....איתך... תכתבי לנו אני זוכרת עד כמה זה מטלטל החופשות האלה...אצלי רק חזרתי ושבוע הבא היא לא תהיה...מבאס! כבר היו לי מחשבות שעדיף שלא אראה אותה בכלל....נפרדנו לחודש שלם!!!!! כתבתי לה פעם אחת מהחופשה למרות שאפשרה לי יותר....קשה לחכות לה אבל מרגישה שעדיף שלא אבוא כי שבוע הבא אין פגישה ושוב שבועיים בלי....אז נחזיק אחת לשנייה את היד אני אחזיק לך השבוע ואת את שלי בשבוע הבא....פעם תורי ופעם תורך...בסדר? אוהבת וחושבת עלייך...מיכל

תחשבי על זה כך- אם נפגשתם היום ותפגשו ביום חמישי, זה כולה שלושה ימים. קטן עליך :-) יום ראשון כבר עבר....

אודי, מרחפת עדיין.... מחכה לפגישה איתה שתחול בעוד יומיים.... רוצה לספר שעשיתי זאת!! נהניתי עם בעלי כייפנו וצחקנו כמו שלא צחקתי שנים!!!! חשבתי שזה כבר לא יגיע לעולם.... הכיף הזה!!! בעלי פשוט היה כל כך מקסים והרגשתי כמו עליסה בארץ הפלאות.....ילדה קטנה בין חנויות ענק!!!!!וקניתי לעצמי והרשתי לעצמי יותר להפתח להרגיש חופש אמיתי!!! זה משחרר ומומלץ בחום לכלכם!!! שחררתי את החרדה ממני באיזשהו אופן.... סוריקטה יקרה מקווה שגם את תגיעי לשלב של הנאה אמיתית ללא חרדות. במבי שמחתי לשמוע ממך!!! הייתי במקום לא ממש רגוע אפשר לומר, במנהטן בניו יורק, בוושינגטון ומפלי הניאגרה בקנדה :) הנה סיפרתי לכם! היה טיול מדהים, רק עם בעלי ללא הילדים (כמובן עם ייסורי מצפון שנשארו בארץ אז המתנות שקבלו היוו פיצוי קטן :) ) תודה שזכרתם אותי.....מיכל

אווף. שלחתי מייל שלא עונים לי. כבר יותר מחצי שעה אני מחכה. הצ'ט השני שאני מכירה כבר לא פעיל. ואני לבד בוכה וצריכה עזרה. אווף, רע לי מאוד עכשיו. רציתי לשלוח הודעה לפסיכולוגית שרע לי ואני רוצה למות. אבל מאוחר ואני גם לא רוצה לדבר איתה, אלא רק שתדע. אז במקום זה אולי אתה תדע וכל מי שכאן. איזה חיים דפוקים, אני לבד

זה כבר היה קרוב לאחת בלילה. עכשיו מרגישה קצת יותר טוב.

אני שומע כמה את מרגישה אבודה, רוצה פשוט שישמעו, שידעו שרע לך ושאת רוצה למות..ראיתי שאודי כבר ענה לך והציע לך להמשיך לכתוב כאן בפורום, וחשבתי להציע גם להגיע אלינו לאתר סה"ר - יש גם לנו צ'ט, אם כי הוא נפתח רק בשעה תשע..אבל אם לא תמצאי מענה עד אז, את ממש מוזמנת אלינו, לפרוק קצת, לספר על ההרגשה הרעה הזו שמכאיבה כל כך וגורמת לך לרצות למות..ואם נוכל, נשתדל להיות איתך, להבין ולהכיל ולתמוך ככל יכולתנו, שתהיי טיפה פחות לבד.. שלך מכל הלב מתנדב סה"ר http://www.sahar.org.il/

שלום רב, שמי תום בן עשרים לפני כשנה וקצת אני ובת זוגתי נפרדנו וזה גרם לי למשבר נפשי כואב עד מאוד. הייתי שרוי כמעט חצי שנה בדיכאון עמוק טופלתי על ידי פסיכולוג, לאחר תקופה של ארבעה חודשים החלו לי מיגרנות וכאבי פרקים בגוף - אציין כי לפניכן הייתי בריא לגמרי. כיום אני עדיין סובל מתחושות שווא, כגון עצב, ריקנות, חרדות וחוסר עניין בדברים שפעם היו לי להנאות. היום אני חייל, אני חושש וזה קצת עובר לי בראש שאולי פרץ לי בעקבות המשבר סוג של מחלת נפש. כיצד אוכל לבדוק זאת?

שלום, בעלי בן 38 בריא, במשך תקופה ארוכה הוא סובל מכאבים בין הקיבה לצלעות וזה קורה לפי דבריו בכל פעם שאנחנו הולכים למקומות הומי אדם. לפי דבריו הוא מפחד שאולי נסתובב להנהתנו בקניון ופתאום הוא לא ירגיש טוב, לא יצליח לנשום ועד שיגיע האמבולנס ומישהו יעזור לו וכו' יש לציין שאביו נפטר לפני שנה בעקבות מחלת הסרטן מסוג מלזותומיה וזה גרם לו לתחושת מחנק (אולי זו הסיבה). הדבר מפריע לנו ביומיום בכל פעם שאנחנו יוצאים מהבית. הוא אומר שכשהוא קרוב לרכב הוא מרגיש מוגן מכיוון שבמידה ולא ירגיש טוב הרכב לידו. בבקשה עזרתכם התסכול שלו מאוד גדול. במידה וצריך מישהו שיטפל אנחנו גרים באזור הצפון ומוכנה לשלם כל מחיר. תודה מראש, ענבל.

שלום, מאז שאני זוכרת את עצמי, אני הייתי מתאהבת בגננת, במורה, מפקדת, בוסית , פסיכולוגית ... וכל דמות סמכות שהייתה לי אני יודעת שזה מחסך עצום והזדקקות, אני כל הזמן בשאיפה להיות בקשר סמביוטי כי אחרת אני מרגישה ריקנות עצומה וקשה לי לוותר על זה. הסיבה שאני רושמת את ההודעה היא שאני באמצע שנות העשרים, אף פעם לא חוויתי קשר זוגי ואני מרגישה שאיני יכולה בכלל להתאהב בגברים למרות שאני מאוד נמשכת אליהם . אני חיה בפיצול של משיכה ורגש. הרגש הולך לנשים והמשיכה לגברים. אני לא יודעת איך לצאת מהמצב הזה והאם זה בכלל אפשרי? אגב, הבעיה שאני מתארת של פיצול בין משיכה לרגש זה דבר מוכר? מזה אומר על הנטייה המינית שלי? האם אני דו? אני מאוד מבולבלת אני בטיפול פסיכולוגי כבר שנתיים ולבנתיים לא רואה תקווה שהמצב ישתנה. הדבר שאני הכי רוצה בעולם זה שיהיה לי בעלו וילדים אך אני לא מבינה איפה אני עומדת. כמובן שאני אדבר על זה עם המטפלת אך מאוד אשמח לשמוע את דעתך בעניין! תודה רבה !

שלום לך, בדבריך ישנו ניסוח של שאלה: "איפה אני עומדת?" אכן, שאלה של מיקום; ואכן, שאלה של עמדה. עמדה הקשורה למיניות ולהבדל המיני. מיניות – גברית או נשית – לימד לאקאן, אינה בעיקרה עניין של ביולוגיה או אנטומיה, אלא עניין של עמדה. אף השאלה עצמה "האם אני דו?" הווה אומר, האם עמדתי במיניות היא נשית או גברית, היא בגדר עמדה. זוהי עמדה סובייקטיבית המאפיינת מבנית את מבנה הבסיסי של נוירוזת ההגנה שגילה פרויד, הנוירוזה ההיסטרית. שאלתו הלא מודעת היסודית של הסובייקט ההיסטרי באנליזה היא בדיוק השאלה המנוסחת במסווים שונים במכתבך: ("האם אני דו?" "איפה אני עומדת?" "אני מאד מבולבלת") : האם אני גבר או אישה בבחינת העמדה מול המיניות? מבחינה זו, את נמצאת בנקודה סובייקטיבית פורה ומבורכת לתחילתה של חקירה אנליטית. במהלך אנליזה, שאלה לא מודעת זו של הסובייקט ההיסטרי עשויה לעבור גלגולים רבים, ובסופו של דבר, כאשר מדובר באנליזה של אישה, להוביל לחקירה של שאלת הנשיות עצמה, הווה אומר של האופן הייחודי עבור הסובייקט בו מדובר להיות אישה, בין אם במישור של היחסים עם המין האחר (במכתבך, הפנטזיה על "בעל") ובין אם במישור של האימהות "ילדים"). מה שמאפשר חקירה זו, ובסופו של דבר, את הפתרון הייחודי לשאת הנשיות שמפיק הסובייקט אף הוא דבר מה שמבצבץ במכתבך: עניין של וויתור. וןויתור על דבר מה שאף הוא קשור במשהו מן הנשיות, משהו שנקבע ונצרב בסובייקט בשלב מוקדם מאד של החיים אותו כינה פרויד "פרה-אדיפלי" – שלב של יחסי אם-בת בו יש מעט מאד, אם בכלל, הפרדה שמספק גורם שלישי, שלב המאופיין ברגשות עזים ולעיתים קשים, רגשות שאכן כרוכים, כפי שאת אומרת במדוייק, ב"חסך" – באותה תביעה של הבת מן האם שלעולם נותרת חסוכת מענה. הפתרון הייחודי לשאלת הנשיות שעשוי להבנות במהלך אנליזה כרוך בויותור על משהו מן החזרה על אותם רגשות עזים, על הסיפוק האקסטטי הכרוך בהם, וויתור שאינו אלא יצירה של הפרדה, של גבול ממה שלאקאן מכנה "ההתענגות הנשית" שהוא-הוא האופן הייחודי של היות אישה עבור סובייקט. במקרה שלך, את מעידה, "קשה לי לוותר על זה" – ואת המחיר על אי ויתור זה את משלמת, כפי שאת מעידה, בחיי האהבה. אך למול הקושי לוותר על ההתענגות הנשית, הפרה-אדיפלית, שמקורה בחסך, מפעם בך משהו שהוא מסדר אחר, משהו שמביא אותך לא רק לשאול, ולהפנות את השאלה אלי, ואל המטפלת שלך, אלא גם להשתוקק, לרצות, להמשך ... זהו דבר מה שהוא מן הסדר לא של ההתענגות אלא של מה שלאקאן מכנה "אייווי" (desire) והוא בדיווק המקום הסובייקטיבי הריק המתגלה כאשר ישנו וויתור על משהו מן ההתענגות. הפיצול שאת מתארת בין האיווי להתענגות (מה שא מנסחת כ"משיכה ורגש") לא רק שהוא מוכר אלא שהוא-הוא סיפורם של החיים האנושיים, סיפורה של כל אנליזה, שלובש גוון שונה בכל מקרה ומקרה. אותו איווי עיקש הוא שיוסיף וינחה אותך באנליזה, שהרי את האנליזה ניתן גם לתאר כחשיפתו של האיווי הלא מודע, כהליכה בעקבותיו. המשיכי לשאול, המשיכי להבנות את זכרונותייך ואת חיי הנפש שלך כפי שאת עושה יפה כל כך במכתבך (למשל, הסדרות של דמויות נשיות שהן מושא ל"רגש," למשל, ה"פיצול" בחייך), לכי בעקבות תצורות הלא מודע (חלומות, פליטות פה, חידודי לשון וכפלי מובן, מעשי כשל, וכמובן סימפטומים) שהן, מלמד לאקאן "מסכות" לאיןווי – ותחצי גם תחצי את דרך החתחים של האנליזה שהתחילה בשאלתך אודות העדה המינית. בהצלחה בנתיבי האיווי, פרופ' שירלי שרון-זיסר

אחי כנראה נוטל סמים מהפיצוציות בזמן האחרון יותר מדי ומערבב והוא נכנס לאימפוזה, חרדות, צעקות, פגיעה בגופו (שבירת כוס בראש, דפיקת ראש, חותך את עצמו) יש לו פחדים ממשטרה ולכן הוא נועל את הוריי בבית מנתק את הטלפון ומפחיד אותם מאוד. הוריי לא יודעים איך להתמודד ומה לעשות. אנו מפחדים להתקרב שמה יעשה לנו משהו וכן מפחדים לשלוח משטרה שמה יפגע בהוריי. הוא מאיים שהוריי ילכו יחד איתו מה לעשות? אנא עזרו לי עם הכוונה למי לפנות?

אני מנהל יומן חלומות ומהרהר בחלומות במהלך היום – האם היית אומרת שזו דרך להכיר את הלא-מודע? האם החלומות הם הלא-מודע או רק חלק מן הלא-מודע?

שלום לך, הן יומן שאתה מנהל, והן פנייתך אלי, הם עדות לעניין בלא-מודע. עניין שכזה של סובייקט בלא מודע שלו הוא כמובן תנאי חשוב בהתנהלותה של אנליזה, אך הוא אינו יכול להיות שקול לאנליזה מכמה סיבות. ראשית, אנליזה אינה בפשטות הרהור בלא מודע ותצורותיו. מה שמאתחל אותה אינו סקרנות לגבי הלא מודע אלא תלונה של סובייקט ביחס לדבר מה שאינו הולך בחייו, כלומר סימפטום. מה שמניע אנליזה גם הוא אינו הסקרנות והעניין בלא מודע אלא אהבה: אהבת ההעברה לאנליטיקאי , המתגלמת כהנחת ידע כלפיו. התמקמותו של האנליטיקאי בהעברה וההתערבויות שיעשה ביחס לתצורות הלא מודע המופיעות בסצנה ההעברתית, כולל חלומות, הן שתתוונה במידה רבה את גורל האנליזה. רבים מהחלומות המופיעים במהלך אנליזה ומובאים אליה נחלמים עבור האנליטיקאי ומוגשים לו כמתנה. מכך ניתן ללמוד שחלומות משתנים במהלך אנליזה, והם מעידים על שינויים בעמדת הסובייקט כתוצאה מן העבודה האנליטית. בין אם באנליזה ובין אם מחוצה לה, חלומות, כמו סימפטומים, וכמו מעשי כשל ופליטות פה, הם תצורות של הלא מודע. כלומר, הם אופנים מוסווים, מוצפנים, בהם הלא מודע מגיח. שהרי הלא מודע, מלמד פרויד, הוא אותו משלב של ייצוגים בחיי הסובייקט שאינם עוברים תרגום לייצוגים מודעים משום שתרגום שכזה יהיה כרוך באי עונג גדול מדי עבור הסובייקט. לכן, מה שהוא לא מודע לעולם לא יופיע ככזה, אלא רק באופנים מוסווים ומוצפנים שהחלום הוא אחד מהם. מה שנזכר ממה שנחלם הוא מה שפרויד מכנה תוכן גלוי של החלום. תוכן זה הוא תוצר עבודת החלום באמצעות המנגנונים של עיבוי והתקנה הפועלים על התוכן הסמוי של החלום, הייצוגים הלא מודעים. פרוש החלום באנליזה הוא ההיפוך של עבודת החלום: נסיון להתחקות אחר המסמנים הלא מודעים שמאחורי התוכן הגלוי, המתעתע לעיתים קרובות. כך גם לגבי התצורות הנוספות של הלא מודע שהוזכרו, בראש ובראשונה הסימפטום, שהוא שמביא סובייקט לאנליזה. תצורותיו של הלא מודע מופיעות בחיים האנושיים באשר הם, וניתן לשים לב אליהם ולהרהר בהם. עבודה אנליטית היא עבודה המתרחשת תחת טרנספרנס לאנליטיקאי, ובנוכחותו. היא לא תתרחש ללא אקט: זה של האנליטיקאי, וזה של הסובייקט המחליט לפנות, ומחליט שוב ושוב להביא את גופו ואת סבלו האינטימי ביותר למפגשים. בברכה, פרופ שירלי שרון-זיסר

היי , מאז המקרים האחרונים של שיכחת ילדים באוטו אני מוטרדת מאוד מדמיינת ,בוכה ומתקשה להירדם ממש כואב לי על הסבל שהילדים האלה חוו וזה תוקף אותי בכל מיני סיטואציות לדוג' שאני נכנסת לרכב והוא רותח אחרי יום עבודה . אני מנסה להדחיק אבל ממש קשה לי עם זה . יש לי שתי בנות קטנות אבל זה לא מגיע מהמקום של הפחד לשכוח אותן אלא יותר כאב על אלו שזה קרה להם גם הילידם וגם המשפחות . ראשית האם זה טבעי ?? תן לי טיפ להסית את מחשבותיי מהנושא זה מטריד את מנוחתי ..תודה

מבינה שכבר אחרי כיבוי אורות... שלחתי סמיילי..נראה לי ש"ציירתיו" הפוך.. אם כי לבדו יכול להתפרש לכאן ולכאן.. התכוונתי לחיוך..וגם אם החמאת בהומור.. לא זוכרת מתי הוחמאתי על כישרון כלשהו..

..אודי, יש לי פתאום צורך נורא חזק לנוח בעץ שלך בשקט בשקט.. לשמוע את אוושת העלים בעץ שלך..משמיעים נעימה רכה ושקטה.. והענפים מסתירים ושומרים שאף אחד לא יפגע.. אודי:( פתאום נכנסה ללב חרדה.. נכון אף אחד לא יכול לפגוע בי??? אודי.. נכון אתה שומר ממש ממש טוב ? שלך-במבי.

לשבת לצידך תחת העץ, שלא תישארי בבדידותך. קצת צל וחברה... ובמבחן התוצאה, נשמרת בינתיים?

מרגישה שלא הייתי כאן הרבה זמן. קצת מתגעגעת... מבין כמה החלטות שאני צריכה לקבל בחודש הקרוב (עבודה, דירה, טיפול). אחת כבר החלטתי. בנוגע לעבודה. אתמול. עדיין לא מעכלת את ההשלכות שיהיו לכך. מצד אחד שמחה, יודעת שיוקל לי מאוד שלא אמשיך לעבוד בזה. היה לי קשה בעבודה. מאוד מאוד. זה שיבש לי את כל השבוע ולמרות זאת גם כואב לי. ואני רוצה לבכות ולא יודעת אם בחרתי נכון. יודעת שכרגע זה הדבר הנכון בשבילי. כי פשוט סבלתי, אבל עכשיו זה גם מפחיד. כי ויתרתי על תחום מסויים בעבודה שלי. לא יכולה לפרט יותר מדי. לגבי הדירה אצטרך להחליט בשבוע בקרוב וזה קשה מאוד. כי בעצם אני יודעת אולי מה אני רוצה, אבל שוב מפחדת ולא בטוח שאצליח לעשות את מה שאני רוצה. והטיפול- בעקרון החופשת לידה נגמרת עוד חודש, והמטפלת הנוכחית יוצאת לחופשה של שבועיים בערך במהלך החודש הזה. כך שבעצם לא נותר הרבה זמן להחליט אצל מי אהיה בטיפול. למה כ"כ הרבה החלטות?| ובקשר לדיון שהיה ואני לא יודעת אם עודנו לגבי "עצים ארוכים". אני שמתי לב שכשעונים ואז מצפים לתגובה לא תמיד רואים. וכשפותחים הודעה חדשה אתה לא יכול להתעלם. לכן אני נוהגת כך. גם ככה הבטחון שלי נמוך אז לכתוב ושלא תגיב, זה לא דבר שיהיה לי קל לעמוד בו. (ולכן, אחרי שלא ענית לי, הלכתי קצת..) שבת שלום!

שלום רב, שמי שרון ואני בת 30 אמא לילד בן שנה וחצי. לאחר האירועים הקשים שהיו עם האבות ששכחו את ילדיהם במכוניות, מצאתי את עצמי נכנסת לקושי ריגשי. אני לא מצליחה להפסיק לבכות, מרגישה פחד עצום. אני לא מפחדת שזה יקרה אצלנו במשפחה אלא אני חושבת על הפחד והכאב של התינוקות ברגעים האלה. אני מנסה להשתחרר מזה, להדחיק אבל זה השפיע עליי חזק. יש לי קושי רב להתמודד עם הכאב הזה. אני מבקשת עזרה.

זה מדהים שתינו התנסחנו כמעט אותו הדבר בהבעת הרגשות שלנו .. רק יכולה להביע אמפטיות לתחושותייך ולהגיד לך שזה הטריד גם את מנוחתינקווה לימים טובים יותר :-)

כתבתי במקביל אלייך ופספסתי אותך? זה קורה לי הפספוסים האלה וכל הטכנולוגיה במכשיר הזה מחול אוףףףףף אודי מותר להינות זה בסדר??? נכון???? אפילו היא תהיה מרוצה האם זה בשבילה?????

בבקשה אל תשכח לענות על הודעת ההמשך ל"מעורערת"..?.. (גם כך הרגשתי מתוסכלת שלא הבנת והייתי צריכה לחכות..) תודה..

במבי, ריקי, וכמובן גם כל מי שקורא, קוראת את ההתכתבות שלכן למטה בעניין רב, מנסה להקפיץ אתכן לכאן קצת, למרות שאני מכירה את הרגשת הביטחון כביכול בכתיבה מאחור. במבי, הקשיבי, זה מדהים, בהמשך למה שכתבת לריקי, בדקתי בעמודים קודמים, כשרק נכנסת, גיליתי שהפעם הראשונה בה הגבתי אלייך הייתה אאל"ט כשרשמת כותרת מאד דומה לזו שכתבת ממש בימים אלו "כולנו רקמה אנושית חיה", ואז, אז כתבתי לך כמה שהתרגשתי לראות את החיבור וההשלמה בינך ובין אודי. חושבת שהעזתי בכלל לכתוב רק אחרי שהמתח התפוגג קצת. כאילו איזה מעגל - מעגל של ארבע שנים כמעט (...) – מגיע לנקודה מוכרת מעט. ופתאום את בתפקיד האחד ואני בשני. וכן, גם אני זוכרת שמות של אנשים טובים מפה. מישהו עוד מציץ כאן? בחיפושיי גיליתי שגם באותו עמוד עצמו פתחתי עץ חדש, פשוט כדי להזמין. פשוט כך. לחשוב איך גיליתי צדדים יותר ויותר נוקשים עם השנים. לאן התגלגלתי... ריקי יקרה, צריכה עוד איכשהו להיזכר מחדש איך ומה עניתי כתבתי לך, או לאלו נושאים נמשכתי להגיב (למרות שאני די מכירה אלו הם), יש לי תחושה של איזה חוט מקשר, אבל לא עד הסוף. בכל אופן, אם את זוכרת אותי עוד מהימים הקדמוניים, אז גם בטח זוכרת את חטאי שלי בשימוש בכינויים לא קבועים. אז (ומספרת גם לאודי), דווקא מאד-מאד רציתי שיזהו אותי, יחברו, אבל הייתי בקטע חזק של משחק מחבואים. אציין שלפני-כן, כן השתמשתי בכינוי קבוע מתוך הבנה, ואז היה סיפור טרולי, גם גנבו לי ת'כינוי כמשחק זדוני והשתמשו בו לרעה, ואף הותקפתי בעוצמה ע"י מישהי שהתקרבתי אליה דווקא (הפורומים עוד היו פתוחים, וכאן לא הונהגה הרשמה עדיין), וזה, כביכול, היה הטריגר לבריחות הללו. בכל אופן, הבנות הקבועות די זיהו, כמעט תמיד, הכתיבה אופיינית, את יודעת, כמו שכתבת לבמבי, אבל היו פעמים של פספוסים, לא נעים בכלל. וכפי שכבר כתבתי, היו גם מנהלים שלא חיברו אותי ביחד בכלל, ושוב, אותה הרגשה של בלתי קיימת. אולי יש גם מעבר לכינוי קבוע, אבל זאת איזושהי דרך. לגבי מה שאמרת בהקשר השכנים בהשוואה לאנשי הפורום. אני לא הכי בטוחה שכך אני מרגישה. לפחות לגבי עצמי. לוקחת את מה שאמרת לכיוון קצת אחר, אבל קשור לי - שכנים איכשהו 'מכירים' אותי פה. באופן שטחי, לא יודעים עומק בכלל או מכירים את הכתיבה שלי, למשל. הם יכולים, אולי, להבין באופן לא מודע, שמשהו אחר בגלל ההתנהגות הכללית שאולי קצת יוצאת דופן אצלי. מבחינת התרומה שלי, הדברים המשותפים בהם אני מתערבת, נוגעת, מסייעת. אבל יש מידה של הכרות. מדברת עם חלקם, ביקרתי בדירותיהם, כיבדנו גם אחד את השני בכל מיני. בכל אופן, קצת מעבר לשלום שלום ושיחות מזג אוויר. אז אני מעין אנונימית (חלקים רבים אינם נגלים), וגם לא (חלקים אחרים כן). כלומר, גם רואים. גם במקומות אחרים אני מניחה שאני באה לידי ביטוי במגוון של אופנים. ככולנו, נראה לי. אם אני חושבת על כך עוד - גם פה בפורום לא מכירים את כולי. אזכיר גם שהאיזון 'בחוץ' שונה. וגם משתנה ממקום אחד למשנהו. וחוצמזה שגם אני, בפנים, שהכי קרובה אצל עצמי, לא מכירה את כולי... ויודעת מה, לא רק שכנים, אלא הייתי כוללת גם שיחה עם סתם אדם באוטובוס או ברחוב, או בחנות. אפילו פעם אחת בודדה. למשל, אם עזרתי פיזית למישהי לחפש משהו שאיבדה, או עזרתי למישהו להגיע למחוז חפצו בעת מצוקה. אמרתי מילה טובה למישהו, סתם משום ששמעתי מחשבות שלו בקול בשיחה עם אחר. קבעתי תור לרופא ונבדקתי. לא מכירים, אבל כן רואים משהו ממני, ממי שאני. זה מזיז אצלי. הקטנות הללו. כך, אולי גם אני מכירה יותר את עצמי. אז אולי בכל זאת, בכל אלה ניתן למצוא איזשהו אלמנט מציאותי חזק (מבחינת המילוי, ההזנה) ממה שהפורום נותן? במציאות, אולי בכל זאת, רואים את השלם יותר, וכאן רואים איזה חלק דומיננטי שדווקא מאפיל על האישיות, או החלק החלש שלה? או שאולי ההיפך דווקא (כלומר, מצליחים לראות את החלש מתוך זה המאפיל)? מחשבות, סוריקטה

כאן בפורום, בהשוואה לחיים, את מתעדת את עצמך בשחור על גבי אפור-כחלחל. גם את עצמך וגם את המבט של האחרים. אפשר לחזור ולמצוא את כל אחד מהחלקים שבך, תלוי ביום שכתבת וביום שאת קוראת. (נעים לראות שעכשיו כל חלקי הזהויות דרים תחת אותו כינוי...) אפשר לראות את כל הפעמים שנגעת ועזרת ופשוט היית והשהות שלך הייתה נעימה. את יכולה להסתכל עליהם ולשייך אותם אליך גם ברגעים שקשה לחבר את החיובי לעצמך. אז דווקא בגלל הכוח העצום שיש במילים, לדעתי, התיעוד שלהן יוצר השתקפות של מציאות, שאפשר לצלול לתוכו ולהתחיל לשנות מהעבר הזה של המראה.

נעמה, אהבתי מאד לקרוא את דברייך. "שחור על גבי אפור-כחלחל" – אימצתי :-). אכן, תיעוד הוא דבר חשוב לי. כשהטוב פחות בר גישה וקשר, דברים שאני עצמי כתבתי זרים לי רגשית, למרות שברור לי לחלוטין שרשמתי אותם ורואה אותם אל נגד עיניי. אפרופו אינטגרציה שרשם אודי. אודי חכם כתמיד, ובכלל נעים לראות זוויות מבט שונות. תוהה לי ביני לביני האם פה – האם זהו איכשהו גם סוג של משחק ואנחנו צריכים לדעת מתי לא לערבב? והאם במציאות חלקנו לא בנויים אמיצים מספיק לעמוד נוכח האמתי והגלוי יותר בנו על חלקיו? חושבת שהטיפול לימדני אומץ מהו בהקשר זה. תודה לכם סוריקטה

לך,סוריקטה..מתוקה :) אני רואה שאת בולדוזר עוד יותר ממני.. הלכת על זה.. פתחת שוב הודעה חדשה :) מורידה בפנייך את הכובע !!שאפו !!! כל הכבוד לך !!! את מבינה סוריקטה ? בדיוק לזה אני מתכוונת . מה שהייתי רוצה לראות כאן בפורום זה אנשים שאיכפת להם מעצמם באמת.רוצים לגדול, להתפתח ולהגיע במציאות החיצונית למקומות רחוקים..אולי למקומות שהיום עדיין לא מעזים לחלום עליהם.. בכדי לממש את זה (או לממש באופן חלקי) אני חושבת שצריך שכל אחד/אחת מאיתנו תשתמש בניק אחד בלבד !! וזה יועיל גם למשתמש וגם לנו..זה מאפשר חויה של רצף בחויה, משהו שלם יותר.. זה גם מאפשר גדילה באמת ,כי זה מצריך אומץ. אבל התוצאה שווה את זה !!! אנחנו גם צריכים ללמוד להביא את הצרכים/רצונות/משאלות/פנטזיות וכו' באופן כזה שלא פוגע באחר. ללא שיפוט של האחרים כאן.. בידיעה שכל אחד זה הוא,על המכלול שבו כולל הכוחות שלו, היכולות שלו וכל המכלול שלו .האופן בו גדל וקיבל/לא קיבל וכו' ואולי דבר ראשון, נלמד לקבל את עצמנו כמו שאנחנו. כולל כל הפקים והשריטות שלנו. העמוקות יותר ופחות שלנו. ואולי, אם נלמד לקבל את עצמנו ללא ביקורת , נאהב את עצמנו על מה שאנחנו. נוכל לקבל ללא שיפוטיות . נקבל כך פשוט את האחרים על מה שהם כפי שהם גם את האחרים.. כמו שכתוב באיזשהו מקום :"כל הפוסל במומו פוסל" (מעניין, פעם שניה אני מביאה דברים שהם אולי מהמקורות ???) מעניין... ואולי, אם תהיה קבלה, לא יזדקקו אנשים להשתמש בניקים נוספים ?-לא יודעת.. הרי אותי למשל ריקי, את אומרת שאת יכולה לזהות שהטקסט הוא שלי גם ללא חתימתי..נו אז מה ? אז את מכירה אותי ? אם נלך זו לצידה של זו על אותה מדרכה. את תזהי שזו אני ? לא! אני חושבת שאין מצב.. אני מאמינה שאני נשארתי אנונימית גם אם חלק מכן מזהות את אופן הכתיבה שלי.. א. כי אנחנו מפוזרים ברדיוס לא קטן..הסיכוי שתדעו על באמת במציאות החיצונית מי אני הוא אפסי. ואת יודעת מה ריקי ? מקסימום ,גם אם היית מזהה אותי במציאות החיצונית אז מה ? לא רצחתי, לא שדדתי ..בסה"כ היית אולי רואה אותי, כמוך וכמו מליוני אנשים בעולם, שלהם רצונות, צרכים, פנטזיות ומשאלות,מחשבות ושלל רגשות שונים.. אז מה ? וסוריקטה, זה באמת מדהים !!!ממש מדהים מה שאת אומרת לגבי מעגלים..סגירת מעגלים ביננו ובכלל.. עכשיו סוריקטה, אם תתבונני מה שקורה פה בפורום, זה באמת מדהים.. מרגיש לי כאילו מתחיל פה בפורום משהו חדש.. איזושהי התחלה למשהו אחר,פרום שיש בו יותר התחברות ובניה (כפי שכתבת) שנמצאות "חדשות"וגם "ותיקות" ואולי גם "ותיקות מאוד מאוד".. טוב, נראה לי שאיבדתי את חוט הקשר במוח.. משהו התנתק לי פתאום.. :( אז זהו לעכשיו. וסוריקטה, דיר באלק , שלא תעזי לוותר לעצמך יותר !! שלכם- במבי. ואודי יקר !!! רוצה לומר לך שוב תודה ענקית !!!!! שלך-במבי.

סוריקטה יקרה גם כן, ודאי שאני זוכרת את הכינויים שהשתמשת בהם בפורום, אני הרי מתקופתה של ליאת, אני גם זוכרת שבאחד הכינויים בגקתי במילון את משמעותו של הכינוי, לא זוכרת מה זה היה וגם לא משנה.. אני בניגוד לבמבי לא רואה פסול מיוחד בהגעה לכאן עם ניקים שונים, בסופו של דבר כל אחד פועל ממניעים שונים- מניעי עומק.. כל עוד לא נגרם נזק לאחרים, ברור שעדיף להשתמש בניק קבוע עם כל היתרונות שבמבי ציינה, הייתי מתה לעשות זאת, כל הוותיקות של פעם והמשתמשים היום עושים זאת, והרגיז אותי תמיד שאני לא מסוגלת.. הזכרת גם את האוירה העכורה שנוצרה אחרי פרישתם של שלושת המנהלים, אני בהחלט זוכרת, את העלבונות, הפגיעות וההסתתרות מאחורי כינוייים שונים על מנת לפגוע ולהזיק. וזה מה שגרם לנטישה של חלק מהבנות שהוזכרו, שאישית מאוד הצטערתי על כך. תודה גם על ההקפצה שאפשרת, זה היה כנראה מתבקש, למרות שגם אני מעדיפה להסתתר... במבי חמודה מאוד.. לא, אני לא ילדה אישה, וכמוך גם אני חושבת שהיא נחמדה מאוד. לגבי ההגבלות של משתתפים בפורום , ברור שאודי לא הגביל את המשתמשים למטופלים בלבד, ההיפך, אודי שמח על כל תמיכה שהועלתה בפורום. הבעיתיות היא כמובן אצלי, או יותר נכון דפוס התנהגותי בעיתי שקיים אצלי מאז ומעולם. לא מדובר רק בחוסר אומץ , אולי יותר מכך , מדובר בחשש לתפוס מקום, לבלוט,או למקד סביבי תשומת לב שתמיד גרם למבוכה רבה, אז מה שעשיתי זה "שפזרתי" את עצמי בכינויים שונים. וכאן זה מתקשר לאופי הבעייתי שלי, תמיד הייתי טיפוס הנחבא אל הכלים,ביישנית נוראה- אם כל חטאת אצלי(ולא בגללי..)זו ביישנות שמביאה אתה כמו תמיד, חוסר בטחון, חוסר מוטיבציה להתקדם מקצועית, הסתפקות במועט ועוד ועוד. חשבתי שטיפול יכול למרק את הנגע, אבל אני מבינה היום שטעיתי, באחד המקרים אחד המטפלים שלי אמר לי פעם שאני צריכה להשלים עם מה שאני ועם מי שאני( נראה לי שהוא קצת התייאש ממני..אולי...) וכמו שזה נראה היום , מנסה לזרום עם מה שיש, או יותר נכון עם מה שאין .. בכנות במבי, מאוד מביך אותי לדבר כך על עצמי, אני חושבת שבחיים לא הייתי מעיזה לכתוב את הדברים ולהעיף אותם למרחב הוירטואלי. אז הנה העזתי.. וכמו שאת כותבת לאודי , מאחלת לך גם שבת רכה ונעימה. סליחה , שכחתי לשאול אותך,איך הולך עם אמא צבייה?? ביי בינתיים.

היי במבי, בדיוק עכשיו קראתי את מה שכתבת לסוריקטה,את החלק שהתייחס אלי, כתבתי משהו שהצית קצת את דמיוני, כתבת ואם נלך על מדרכה זו לצידה של זו האם תזהי אותי? תיכף פנטזתי לי שאנו אכן צועדות על מדרכה אחת ומשוחחות-על הפורום כמובן. ולמה לא בעצם? טוב, אני יכולה להמשיך ולהזות לי בעניין הזה.. ובמבי , אני מאוד רוצה להודות לך על ההתיחסות האכפתיות, על תשומת הלב.. והפורום הזה באמת עולה על דרך המלך, והרבה נזקף לזכותך. לילה טוב וחלומות מתוקים, ריקי. אודי-גם לך מגיעים תודות על מה שאתה מאפשר פה.

.... קראתי את דברייך ורוצה להגיב..אך קחי בחשבון שאולי אכתוב ??? ..אני קצת רגישה..הכל מרגיש לי חשוף..אני מרגישה כאילו אין לי עור..הכל פגיע וחשוף..אמא צביה נסעה היום שוב :( נפגש רק בחמישי בערב.. כבר אין לי כוח לכל הנסיעות שלה :((( בכל אופן רוצה לומר לך שכשקראתי את הקטע שכתבת לגבי הביישנות שלך שמביאה לחוסר בטחון,הסתפקות במועט וכו'..ממש הרגשתי שהבטן שלי מתכווצת מכאב..הכאב הענק הוא ההשלמה הזו..שהבאת גם כמילים של אחד המטפלים שלך..ההשלמה הזו ממש מכווצת את הבטן.. ואת יודעת ריקי ? אני לא כ"כ בטוחה שאת באמת משלימה עם מה שאין ורואה אותו כאין סופי ומוחלט...וזורמת עם ההשלמה,עם היאוש.. ואולי ההעזה הגדולה שהעזת עכשיו לכתוב (את מה שפחדת לכתוב) פה בפורום ועוד באותו ניק שבחרת ובנתיים את נשארת איתו.(עם הניק ) ואני מאוד מעריכה אותך גם על זה..לא מקבלת את זה כמובן מאליו,כי לך קשה להשאר עם אותו ניק ולהעז ולעשות אחרת ממה שהיה עד עכשיו...ורק על זה,שאפו !!! אז, אולי זו התחלה חדשה אצלך לדרך חדשה ? ואולי אם תעזי כאן יותר ויותר ,תצליחי גם בחוץ יותר ויותר ? שווה לנסות.. בנתיים את מצליחה פה ובענק !!! אז יאללה ריקי, מה עוד קשה לך לכתוב פה ? תכתבי.. את לא לבד... אני איתך, סוריקטה איתך, אודי ,בטח ובטח שאיתך, ובטח יש פה עוד המון המוני אנשים שאיתך.. תנסי..תלכי אל מעבר למקום של הפחד.. איתך-במבי. נ.ב שתדעי לך שמאוד חימם לי את הלב לקרוא את האיחולים שלך לשבת..:) ולא הגבתי לך בהתכתבות למטה על המילים הטובות שכתבת לי כי זה גם הציף אותי וגם הביך אותי מאוד.. אבל הכנסתי אותם (את המילים הטובות שלך)עמוק ללב.. תודה לך יקרה..

ועם זאת במבי מתוקה, מעבר להתפעלות, תמיד הייתי רוצה שיישאר גל-עד לחלקים שלא צמחו ונותרו מאחור, זיכרון עצוב למסתתרים במבוכה, למשותקים. לא לשכוח לטפל גם בהם. להגן. לגבי החלקים ה'מעוותים' בי - אולי אני נוטה להזכיר אותם כאן, במקום המיוחד הזה, אבל אי שם בעולם, אני חושבת שאני מנסה להשתדל יותר להכירם ולעשות את העבודה פנימה, לפעמים בעיקוף וללא שיתוף הסביבה ברזי נפשי, כשהתוצאה בחוץ לא בהכרח תעיד בגדול על קיומם. עד כמה שניתן. ריקי יקרה, נגעת ללבי מאד במה שכתבת. אני חושבת שזה בסדר לשמור על עצמך, פן תיבהלי מהיפתחות מהירה מידי. ולי - דמיינתי לכתוב כאן שדי נורא לי עכשיו, שאי אפשר לחיות בתוך אותה התפתלות בסבל, כאב הקיום. סופי שבוע בדר"כ איומים במיוחד, ולמרות הסיוע שאני מקבלת תמיד יהיו גם רגעים כאלה. חשבתי כך, אך כתבתי מצוקה לאיש שמנסה לעזור לי. נראה לי נכון יותר לעכשיו לצלצל בפעמון ההוא, הזמין, הממשי והקרוב יותר. בין כה ובין כה, ממש נעים לראות אתכם כך, גדולים וחכמים בנופי עצים מלבלבים. ואל לה למפלצת ירוקת העין לחרב את חדוות החיים. סוריקטה

מצטערת סוריקטה, כשקראתי את מה שכתבת לי, הייתי קצת קצרה בזמן ולכן הדברים נקראו בהיסח הדעת. כשהגבתי לך בהודעה(שאני רואה שהיא עדיין לא הועלתה) שמתי לב , (עכשיו שאני קוראת שוב את הודעתך)שלחלק החשוב בהודעתך לא התייחסתי, היתה לך אמירה על התפתלות של סבל לקראת סוף השבוע - ימים המועדים לפורענות. צר לי לשמוע על כך, אני מקווה שהגל העכור הזה כבר מאחורייך.. אז הנה מתחיל שבוע חדש, ימים חדשים, בדרכ ימים של תקווה וצפייה למשהו טוב יותר. איתך , ריקי

שני אנשים מודעים לעצמם יכולים 'לרפא' זה את פצעי הנפש של זה, בלי שיהיה דווקא מטופל מול איש מקצוע?

בני בן ה 10 סיפר לי שלאחרונה הוא חש שאם נוגעים בו בחלק אחד של הגוף, מייד עליו לנגוע בחלק המקביל (לדוגמא, שוק ימין, מיד עליו לנגוע בשוק שמאל).לשאלתי מה קורה אם הוא לא נוגע, הוא השיב "אין מצב", זה מפריע לי עד שאני נוגע בצד השני. הוא מציין שהבעיה קיימת לאחרונה ומטרידה אותו. האם זו חרדה? האם צריך נוירולוג? פסיכולוג? לתת לזמן לעשות את שלו? אנא דעתך הראשונית כדי להרגיע / להלחיץ יותר. תודה

היי, אני זקוקה לעזרה. יש לי תופעה שמתמשכת כבר 14 שנים(אני בת 29 וזה כבר מגיל 15)שאני לא מצליחה להתגבר עליה, והיא מתרחשת אך ורק כשאני חושבת עליה: רועד לי הראש! במהלך לימודיי בבי"ס ובאוניברסיטה, באמצע השיעור/הרצאה, הייתי נזכרת שהראש שלי לא רועד ואז הוא החל לרעוד ברגע שהתחלתי לחשוב על כך. ואם הייתי צריכה לעמוד מול הכיתה, כל כך פחדתי שייראו שהראש שלי רועד, שעצם המחשבה גרמה לי להיות במתח וחרדה וכתוצאה זה השפיע לרעה על הציונים כי לא הצלחתי להירגע ולתפקד כשורה. זה מאוד מפריע לי ביום יום ובעיקר קורה כשאני בראיונות עבודה או עובדת עם קבוצת אנשים- כשכל העיניים מופנות אלי, או שאני מצטלמת ולא אמורה לזוז אז פתאום הראש שלי מתחיל לרעוד ללא שליטה. לפעמים אני עושה ניסיונות מול המראה- מנסה לבדוק מתי הוא יתחיל לרעוד ותוך רגע זה אכן קורה. הלכתי בעבר לרופא משפחה שאמר שזה כנראה פסיכולוגי וישנם שני פתרונות: האחד- לנסות לא לחשוב על זה(מה שלא מצליח לי!) או האחר לקחת כדורים כלשהם(אני די מפחדת מזה..). ניסיתי CBT לאורך תקופה גם מכיוון שאני סובלת מחרדות ומדימוי עצמי נמוך (וסבלתי מהפרעות אכילה בעבר) באופן כללי וזה לא הועיל. מה בדיוק הבעיה שלי? אם זה משהו פסיכולוגי אז איך זה שזה כ"כ מפריע לי אך עדיין אני לא מצליחה להפסיק את זה וגם טיפול לא עוזר? האם כל חיי אני אצטרך להתמודד עם הדבר המעיק הזה? או שאולי זה משהו נוירולוגי בכלל? תודה , דינה.

היי זאת אני מיכ אם מישהוא זוכר בכלל??? אודי? פתחתי לראות מה קורה ולא יודעת למה בכלל פתחתי אבל אני עדיין בחופש ובקרוב אחזור לארץ כתבתי לה רק פעם אחת מתגעגעת וגם מצליחה להנות אחרי שלוש שנים אין לי מושג איך עושים במכשיר הזה נקודות אז אין נקודות בהודעה שלי:-) שולחת דש לכלכם מקווה שאתם בטוב למרות הכל חבל אודי ששכחת שיום שלישי זה הוא יום קשה יום צום קצת התאכזבתי למרות שאני יודעת שאתה לא דתי אז שמרו על עצמכם בקרוב אחזור ואקרא אתכם יותר קשה במכשיר הזה אתכם:-) מיכל

מיכ, זוכרים גם זוכרים. אותך. שסיפרת שאת בחופש. בוודאי ששמתי לב שלא ביקרת כאן בנוכחות כתיבה. אי שם הזכרתי את התאריך של יום שלישי גם. והישג הוא להצליח להנות. סוריקטה בעידן המכשירים

איזו מקסימה שאת! שזוכרת ובכלל יש לי הרגשה תמיד ששוכחים שאני לא חשובה תודה לך מרגישה קצת. אוויר לא שייכת לשום דבר אז לראשונה מזה שלוש שנים וקצת אני מצליחה להנות קצת לשכוח מדברים שקרו בפגישות ובכל זאת לא ממש שוכחת מחכה לספר לה שהצלחתי שיש איזשהו הישג שנקרא הנאה:-) אודי איך שומרים רגעי הנאה? צילמתי המוןתמונות כאילו לשמר את הרגע מה דעתך?? רוצה להינות לחוש את העולם כאילו אין מחר מותר לי????? מרגישה שזה קצת אסור להנות מבין???? מיכ

הייתי רוצה להצטרף לשאלה שלך, מיכ. אך אצלי נושא היתר ההנאה הינו שאלה פתוחה עדיין, אזי מניחה שככל הנראה לא אמצא לה, תשובה לא בפורום ולא כאן ועכשיו, אפילו קשה לי לקוות שתימצא אצלי. אך אולי מישהו זולתי מקווה... מה שכתבת מדבר אליי - אם אני מרשה לעצמי ליהנות ולחוש הקלה, זמן קצר אחר-כך אני משלמת מחיר כבד של חרדות בעוצמה רבה, חלומות של התמוטטויות כבדות. גורם צר עין יש לו שם בפנים (זה שאני מייחלת להשתקתו היחסית). מסיבה עגומה זו, ולמרות ההכרות אתו, עדיין חרדה מכל ניסיון, שאגב, באופן צפוי למדי, בפועל, נראה קל יחסית לפנטזיות שהרצתי לפני-כן. הנה, גם עכשיו, אחרי שהתרגשתי מאירועי השבוע פה (שנגעו ללבי עד למאד), שילמתי במחיר של אימה. מנגנון כאוב שכמותו. לפעמים לא בטוחה אם כל זה שווה. אבך כנראה שכן. המטפל, עליו אני סומכת, אומר להמשיך לנסות. ובינתיים מידי התנזרות והינעלות עצובה. אולי פשוט צריך הרבה מזה, ככה ננצח... סוריקטה

ראשית, תכייפי ובענק.. מתה לשאול אותך איפה את נמצאת ? מדמיינת ..אולי שם באריזונה , יערות ענק.. אולי את באיזה מנזר בטיבט..מקשיבה לדלאי למה..מקשיבה לשקט .. מתחברת.. תכייפי , במבי.

כמובן שלאמזונאס התכוונתי.. :)

הי מיכל, איזה כיף לך! אני חזרתי עכשיו מחופשה קצרצרונת - איזה אוויר זה נותן לך... אני כזו שכל הזמן חופרת במחשבות וכל הזמן מרגישה מין אשמה, שלא עושה משהו כמו שצריך, לא עושה מספיק, על איך שאני עם אחרים וכו' וכו' בלי סוף- איזה כיף קצת להשתחרר מזה! יש חוקים אחרים בחופש, כל מה שאתה עושה הוא בסדר.... קחי איתך קצת מזה גם לאחר כך... תהני תהני תהני!

אין לי אותה.. ואני מתפרקת.. ברגרסיה.... http://www.youtube.com/watch?v=VZt7J0iaUD0

לא ברור???????????? ..זה שיר על ילדה מוכה..... הבעיה שאני לא משתחררת מזה.. מההרגשה של המוכה..במיוחד כשהמסגרת לא יציבה כרגע.. כשהפסיכולוגית לא איתי.. זה חזק וזה חוזר

לאחרונה אין לי פגישות..כלפעם מסיבה אחרת..ואני מתערערת.. קצת קודם חשבתי שכבר לא צריכה יותר.. ואפילו התחלתי לפחד שהיא "תשחרר" אותי..זה סימן שעוד לא הגיע הזמן?..הפחד להינטש?..בכלל יגיע פעם הזמן?..למה לא נגמלת מהפחד?..מפחדת כל הזמן מכל דבר......... ותודה על המילים האחרונות שלך אליי

שלום דוקטור.. יש לי בעייה של בהבנה של דברים. מה שמוזר זה שלבטא את עצמי אני יודע מצויין,אני נחשב לשנון,עם יכולת חשיבה מחוץ לקופסא,ויכולת לראות דבר מסויים מזוויות שונות,ולהגידר מצבים מסוימים בצורה מדוייקת.. כל זה בתוכי. אבל מצד שני כשאני נמצא מול תופעות כמוני,שנינות,מורכבות חשיבה וכו' כאילו קשה לי להבין. יש לי בעייה בקליטת חומר,בהבנת בדיחות.וזה לא שאני לא יכול להבין בדיחות,פשוט אם יש אנשים שמבינים בדיחה X בשנייה הראשונה,אני עוד צריך "לעכל" את הבדיחה,הצטה מאוחרת מה שנקרא,עד שאני מבין אותה. וזה גם מקשה עלי בשיחות עם אנשים,שלפעמים אני צריך שיינסחו את דבריהם בצורה שונה. מה בדיוק הבעיה שלי בקליטה והבנה? תודה רבה..

אחרי המחמאות הרבות, לא נעים לומר.... קשה לי!! כאילו מישהו מחזיק לי את הראש מתחת למים. מלוח,שורף, מטושטש, אין אויר....

את יודעת, אני מכירה את ה"לא נעים לי", כי בעצם היה כבר יותר טוב. אבל זו ההתקדמות, ההכרה שבשחיה יש שלב שהראש מתחת למים. עוצמים עיניים, תנוחה הידרודינמית (או איזה שינוי שלא צריך לעשות למילה אירודינמי) וממשיכים בתנועות ההתקדמות. מקווה שאת מרגישה שיש מציל על היבשה שמתבונן.

כולם לאחרונה כ"כ ביחד. גם בחיים, וגם פה. מכירים, מתענינים, מגיבים... למה לעזאזל רק לי אין את הבליטןת והשקעים של הלגו ?! (מקוה שזה לא "עמום" לך מידי...)

שלום לך, מקוה שזה בסדר שאני מגיבה. אני כבר כמה פעמים חשתי רצון להגיב להודעות שלך. אולי בגלל שמשהו התחבר לי לעצמי. הלבד, הקושי להתחבר ולבקש עזרה... אני מרגישה פה לרוב נטע זר,גם אם מגיבה לאחרים (וזה קורה פעם באף פעם, רק אחרי שאני פה כבר המון זמן...) אני לא יודעת אם צרת רבים היא חצי נחמה או נחמת שוטים אבל בכז רציתי לנסות ולכתוב לך.. ואם לא לגו, אז אולי אפשר לפחות לשחק בקוביות בינתיים... (מקווה שהכוונה מובנת). גילת.

הי, אפשר להצטרף למשחק בלגו ? :) במבי.

גילת - לא יודעת אם זו נחמת שוטים, אבל זה לא ממש משנה - לא אכפת לי להשתטות לצורך העניין... תודה שהגבת, ו-כן. אפשר לנסות קוביות בינתיים... (מזהירה מראש - הן מתפרקות מהר) אודי - כן, אני מכירה כמובן את הספר. אך מכירה גם את הכאב שבחיבור ארעי ופירוק מהיר. חוצ"מ קולטת פתאום כמה נוראי הכינוי שבחרתי כשמישהו פונה אלי בו. במבי- אפשר לנסות...

היי אודי! שלחתי הודעה לבמבי ביום שישי בסביבות השעה 4 ואני רואה שהיא עדיין לא הועלתה. יש מצב שהיא נעלמה , או שהיא ממתינה לתורה.. אנא בדוק בבקשה. תודה.

מזה אומר שאני כל הזמן חולמת שאני רבה בדיבור נגיד עם בעלי וצועקת בחלום עם בכי ותוך כדי צועקת בחלום בלי קול וממש מתאמצת שיצא הקול עד שאני קמה בצעקה או עם בכי כל לילה? יש בזה משהו שקשור בנפש, ?

(ההודעה יצאה לי ארוכה מאד, ובכל זאת, לקחתי חופש מהקונפליקט "לשלוח או לא לשלוח", והחלטתי לשגר אותה) אודי, הקשב נא, עליי, אני חושבת, אי אפשר לומר שאני מצפה לתגובות רק ממך. אדרבא, אני מעדיפה מונים רבים לשוחח כאן עם החברות באופן בוגר, ובדר"כ אפילו ממש נוח לי שאתה משאיר לנו חופש ממך. מסתבר, אבל, שעד גבול מסוים. מניחה גם שהבנות האחרות שכן בוחרות לקרוא ממני, עפי"ר עושות זאת יותר לעומק ממנהלים, וזה סבבה לי. איכשהו כמוך, אולי, פורמט 'טכני' של שאלות-תשובות בלבד, או פורמט של התנהגות תינוקית גרידא ('רק אבאמא') די מרחיק אותי וחביב פחות, הגם שמותר לנו לחשוב תינוקות לפעמים (אבל תמיד לזכור גם שאנחנו מבוגרים). ומיוחד פה, מסכימה. והרי יכולתי לכתוב במקום של תמיכה הדדית בלבד (מקומות כאלה לא החזיקו, האמת), אך אני בוחרת לעשות זאת בתוך פורום עם מנהל משום שאני מרגישה שעדיין חייבת את העד הסמכותי והבוגר. ואת התפקיד הזה עבורי צריך למלא מישהו שאיכשהו גם נוכח-מתערב. מתערב בעוד כמה מילים מסכמות דיונים מעת לעת עם התייחסות לדברים שנאמרו. להרגשתי, לא מספיק היות המנהל משתתף נוסף 'כמונו' בתוך דיון משותף, אם הוא בוחר בכלל. הייתי רוצה שהמנהל יהיה טיפ'לה יותר מעבר לנוכחות לשם העלאה או הקשבה, באם קיימת. עבורי זו החזרה למסלול, חיבור לקרקע. ראיית חלקים מחוברים שהם לא סתם אוסף של פרטים בודדים מנותקים בתוך סל אחד. משהו, שמפיח יצר חיים. אמרת בעבר תלות גדולה, אז כן, ייתכן... ייתכן גם שהיא בלתי נסבלת מבחינתך. זוכר שהתערערנו פה ביג-טיים על ה'מוזמנים להגיב'? כי לכאורה אפשר לפרש זאת כך שאתה פתאום משאיר אותנו להסתדר לבד, 'זורק' ונוטש לחלוטין ללא הבטחה לשוב ולחבר ביחד. ראה, נפלת פה על חבר'ה נבגדי אמון ונטושים, יו קנו. כך גם ביחס למשחקים שאני מאד מתחברת אליהם בדרך-כלל. ממש חבל לי על מה שנהיה... והתדירות לא חייבת להיות גבוהה, כלל וכלל לא, גם לי בעצמי זה בקלות הופך להיות יותר מידי במינונים, אך, כנראה, תדירות עד כדי כך נמוכה לא טובה אף היא. עם זאת, מניסיון הפורומים, כשפורום מסוג זה 'טרי ורענן', יש יותר ממשאלות לבבי. כשהפורום 'שחוק ועייף', העניין די מתפוגג לו, ואז הדרישה הופכת להיות מוגזמת למדי. אולי גם איכשהו נמאס למשתתפים ומתאים פחות לתקופה. לו הייתי במקומך, סביר שהייתי חושבת לומר שמשאבים לעניין זה – אין. גם זוכרת שהכל בהתנדבות ושלאנשים יש חיים. אז אני מבינה. אבל מותר לי, אני מקווה, לומר שקיימת בי ציפייה שכזו שעולה על פני השטח לפעמים. בימים של ליאת היה מזה וצמחו עצים יפיפיים וענפים עד מאד, חלקם אף על גזעים ותיקים (טוב, גם אז היו תקופות בהן הרגשתי לא שייכת, רוח רפאים, מה אומר...). אוסיף גם שיותר כיף לי, כקוראת, שיש שטף בהעלאה, סכר שמורם לעתים מזומנות יותר, לראות שיש זמנים בהם רואים שיש שם מישהו, ובשקט. היה מכך בשבוע שעבר ועל כך תודותיי. זה בהחלט הקל. ואם זה כל מה שניתן לעשות בינתיים – גם זה מעולה בפני עצמו. חוצמזה שגם אני ותיקה, ואולי גם גדלתי בעצמי, אז לפעמים גם אני חושבת מיציתי. גם אני, במהלך הזמן, דילגתי הרבה על הודעות שנרשמו כאן. אז אולי גם ניסינו וזה לא הלך פה. שוב ושוב. ואולי כל מה שהצעתי נחמד רק בדמיון, אוטופיה, אך אינו ריאלי. אין לי מושג. כשרק נכנסת נראה מבטיח כל-כך, והנה, האמונה שנוכל להסתדר אפילו ללא סינון התנפצה לפרגמנטים, חווה חווינו על בשרנו, לצערנו הרב. כנראה שאי אפשר לסמוך במיוחד על הקהל שאנחנו. אכזבנו. אבל אתה יודע, מעצבן אותי קצת ומעליב, כי אני מאמינה, שעליי, אם הבטחתי, אפשר היה לסמוך. כעת בגילוי לב - באותו רגע בסופ"ש (אתמול-שלשום, מבחינת הזמן בו אני רושמת את הודעתי זו) ציפיתי הפעם בעיקר לתגובה ממך לפחות על אחת מהודעותיי, אבל, במקביל גם ציפיתי, אולי עוד יותר אפילו, לתסריט של תגובה מכאיבה, מאכזבת, או להיעדרה, ובהמשך - לומר נואש, לוותר, להכריז שאין סיכוי מול הפורום הזה, וכמה שלא אשנה מעצמי, אשתדל, אתאמץ, אתקרב, הסביבה היא מה שהיא. המממ... ראה איך התלכדת לי בול עם הפנטזיה השנייה. כמעט כמו תמיד. אבל כן, בעקבות כך הרגשתי פיזית צביטה חזקה מאד בלב, גם לא סלחנית במיוחד. מבקשת פיצוי אינסופי. עצוב. אולי לא בכדי האדישות המכאיבה עובדת כנשק נגד טרולים. למזלי, מראש לקחתי כדור והלכתי לישון מבלי לחכות בזמן אמת לתגובה, כמו שאני יודעת שנוהגים כאן לפעמים. שתיים לפנות בוקר, שעה הזויה. מסבירה לעצמי שאתה עייף, גמור. סופשבוע, ואולי כן שלחת הודעה והיא לא נקלטה במערכת. אולי פשוט חשבת בלב ולא יצא לאור. ואולי באמת פרח ממך או לא ראית לנכון לפנות אליי ישירות, כי הגבת דרך אחרים על דבריי. האמת, שכנראה במקום לנחש הכי נכון לומר לא יודעת ולהישאר עם חוסר הידיעה. בכל מקרה, בהקבלה - גם בטיפול שאלנו לא פעם האם עדיף להישאר למרות המעט המתסכל שהחריף עם השנים או לוותר עליו. גם המטפל שלי, שיתף אותי בכך שחשב לא פעם לוותר עליי. מאד קל. רבים ויתרו. בינתיים, כידוע, אני, איכשהו, עוד שם. ואתה יודע, איני מקנאה בבנות האחרות, להיפך – להפעם זכיתי יחידה ומיוחדת להיות במקום המוזנח, הנשכח, האומלל, האבוד, המסכן ומעורר הרחמים בו אני לכאורה עכשיו. מקום ראשון. סוג של ניצחון, לא? אל דאג, אני בסדר. או שלא... אז איני יודעת על מה אני נלחמת בכלל, איני יודעת האם שוב ארגיש שדבריי ייפלו על אוזניים ערלות, או אם אכפת לי מכך בכלל. ובעיקר, איני יודעת כמה ארצה להיות כאן (אבל אולי לפחות אעשה משהו עבור אחרים). המון מילים ללקט מתוכן... בין כה ובין כה, ת'אמת שמה שעכשיו חשוב לי בחיים הוא שתהיה לי פרנסה מספקת ומכבדת לצורך מחיה בעתיד (אין לי מושג איך. מדאיג עד מאד), יותר מהתעסקות בפורום. נושא תקוע בפני עצמו. אז אני חוזרת קצת למציאות העגומה שלי. ולסיום, להמחשת דבריי בשבוע האחרון, ראה את הרעיון של הפרסומת הזאת (הפיתוי והחסימה): http://www.youtube.com/watch?v=1SWD2QGBbvU ואת הקטע המאד מפורסם והנהדר, כדרך לפרוק אגרסיות (וגם בו ציפייה גדולה ואז - בום טראח): http://www.youtube.com/watch?v=RWVPu1SThQA שמתי לב לגמרי שהבנות היפות - במבי, אנימה וגילת21 הבחינו בי וננגעו וזה חשוב לי עד מאד (יותר מתגובת מנהל, ועבורן בעיקר אני כותבת הודעתי זו) – ובכל זאת, הפעם, אני מתעקשת שגם אתה תראה ברצינות את הצרכים-יצרים שלי. איני רוצה שיהא זה בתחנונים, ושלא תצא מעפן. האמן לי שדי נמאס לי (בכלל בעולם) לצאת בשלב מהיר למדי מקו הראייה של אנשים ולהפוך לרובוט. מעבר לתחושתי - משהו באמת מתרחש. אולי מעין חידה לא מוסברת, ולא, אין לי כוחות מאגיים... סוריקטה (בפולסים ארוכים חד שנתיים)

סוריקטה, בד"כ איני מגיבה כל כך הרבה, אבל ממש התכווץ לי הלב... והסרטונים האלו!! צר לי על מה שהתרחש כאן, וברשותך - צר לי מאד גם על אודי - שדווקא הפעם זה יצא לו כך, אחרי שמאד רצה לשמוע אותך... צר לי כי שניכם יודעים שהסיבות, מעולות ככל שיהיו, לא יבטלו את החוויה... ומעבר לתקרית הספציפית, את ממש צודקת שזו תכונה אימננטית של הפורום הזה, שהוא יוצר ציפייה שאינו יכול באמת למלא. והקביעות שאודי מנהיג כאן, יש בה משהו טוב ומרגיע, ומצד שני מכיוון שהיא קיימת, כל פעם שיש חריגה זה כואב עד מאד... אני לא הייתי כאן בימים שלפני אודי ולכן אני לא יכולה להגיד, אבל אני אישית , אוהבת שיש עצים ארוכים, אבל גם קצת מפחדת מזה ,אני חושבת שכשהם מתרבים אני קצת נעלמת. אולי לא מרגישה "מספיק" בשביל להגיב / לקבל תגובה, ולכן, מרגיע אותי לחכות למשהו שהוא וודאי וקבוע (בד"כ...) .אולי הייתי שמחה למעין פתרון ביניים שבו ילבלבו להם עצים אבל תמיד גם תתקבל בסוף תגובה מאודי...(אולי זה בעצם גם מה שאת התכוונת אליו, ואולי אפילו מה שאודי מתכוון ברמה האידילית...) טוב יצא לי ארוך משתכננתי, ובכלל , איני "מכירה" אותך... אני אישית אשמח אם אראה פה את שמך גם בהמשך (למרות שגם אני מתלבטת תמיד האם זה טוב לי ומדוע אני כאן. אז רק בהנחה שזה נכון לך...) ואני מאחלת לך שיסתדר קצת גם שם, במציאות... גילת.

תודה לך, גילת, Whew, סופסוף מבצבצת בי קצת תחושה, אף אם לרגע קט, שאנשים כאן יכולים יותר לכתוב. וזה לזה תוך שיתוף. קראתי הכל, מבינה את שרשמת, מבינה גם את תחושת ההיעלמות בסבך ענפי העצים. תודה על המילים ועל האיחולים לאי-שם במציאות, סוריקטה

תודה, איש. הן על הפרסום והמענה המהיר; הן על ההתייחסות המעמיקה הנוספת; הן על ההבטחה והמילים הטובות. מקווה גם שגל האכזבות שלי ישכך קצת. שאחוש גם אני בהתגבשות משלי ויהיה רך יותר ומפויס. שהעצב יגבר על הזעם. מייחלת לשינוי נפחי מסוג זה. הנה חומר לקחת מכאן לשיחות שלי. עזרת לי, אודי. ותודה גם לך במבי יקרה. סוריקטה

סוריקטה יקרה. ברכות גם ממני על שובך והשתתפותך בפורום. נוכחותך כאן,עבורי,היא זכרון נעים של הפעם הראשונה - הפעם הראשונה שלי בפורום הזה . אני זוכרת שלכדת את תשומת ליבי בכשרון הכתיבה המיוחד שלך, כיף היה לקרא אותך , אבל אני מודה - לא בלי קושי... אבל מהצד האחר זה היה מאתגר, ככה, להתחפר בין המילים ולנסות להבין למה מכוונים דברייך. אז יופי שאת כאן, ומקווה לאורך זמן.. ריקי.

קולות שקטים מציצים מגיחים מקווה שאת, אני , רובנו, כולנו, נוכל להשתמש בפורום, אם נבחר, יותר בכדי להתחבר ופחות לשם התפרקות או חורבן (בהשראת התאריך). שנרשה לעצמנו להיות מי שאנחנו, ושיהיה גם 'סתם פשוט' ולא נורא נפוח ומורכב ממחשבות כל הזמן... המילה 'מוזמנים' נשמעת עכשיו פחות מאיימת. מנוחה, וגם אבל, סוריקטה

שמפו לשיער שבור ולקצוות מפוצלים, משקם את שיערך ומעניק תחושת חיות ורעננות. מומלץ להשתמש באופן קבוע בשילוב מרכך לפתיחת הקשרים. לא מפליא אותי שדקווא מוצר לניקוי מציע לי את מה שאני רוצה... גם ככה השיער שלי מקורזל מכדי לפתוח בו קשרים בלי ריכוך של מים חמים. (קצת גלשתי לעולם המטאפורה של עצמי, מוזמנים להצטרף אך אבין אם קצת סבוך. מילים ישירות חדות לי מדי עכשיו...)

"שמפו משקם לבנייה מחדש, לשיער פגום וחסר חיוניות" "קונדישנר לשיקום עמוק לשיער יבש ופגום" ככה כותבים על המוצר, ככה מוכרים. אבל, נעמה, אני חושבת, שכל אלה עושים עבודה שטחית למדי, ערכם בא לידי בתנאי שמשהו בסיסי תקין ויציב יחסית: בריאות ותזונה ראויה, חפיפה במינונים מתאימים, ביקורים במספרה מעת לעת... מבפנים החוצה... סוריקטה

כמו סושי, עדיף אינסייד-אאוט. ;) (גם אתה אודי, תודה. פשוט יצא שסוריקטה דייקה אותי באופן מיוחד... מקווה שזה לא מעליב.)

היי אודי. האם פסיכולוג מחוייב במהלך טיפול בפציינט לנהל רשומה רפואית תוך כדי הטיפול? על פי חוק זכויות החולה רשומה רפואית היא תיק ששייך למעשה למטופל וזכותו לבקש לקבל אותה לידיו כדי לעיין בזה. בעבר שביקשתי לקבל את הרשומה הרפואית מהפסיכולוגית היא סירבה לתת לי וטענה שלפי תפיסת עבודתה כל מה שיש לי לדבר ולומר צריך להעשות בתוך הפגישות הטיפוליות איתה ואין תועלת בלתת לי רשומה ואפילו יכול להזיק (אני אגב כבר יודעת את כל 'האבחנות' שניתנו לי בעבר כי על סמך זה נתנו לי הכרה בנכות נפשית, אז לא ברור לי מה פה יכול להזיק חוץ מזה). עברו הרבה מאוד חודשים מאז שביקשתי את הרשומה. כמעט שנתיים. האמת שגם כיום אני מעוניינת לקבל לידי את הרשומה ממנה. זאת זכותי והיא מעוגנת בחוק! האם עליי לפנות לעורך דין כדי שפסיכולוגית שטיפלה בי בעבר תועיל בטובה לכבד את הזכויות שלי? זה פשוט אבסורד. אני לא רוצה מאבקים כאלה בכלל, אבל הגישה של פסיכולוגים פשוט לא מותירה שום ברירה, או לוותר על הזכויות שלי או להאבק עליהן. לא מתאים לי שאנשי מקצוע ידברו מעל ראשי מלמעלה יותר. השקעתי המון זמן ואנרגיה בלימודי עצמי של השפה שלכם ועולם המונחים הפסיכולוגיסטי שלכם. זכותי לדעת מה היא רשמה, שיהיה לי תיעוד של המסע הטיפולי שעברתי, גם אם זה דרך עיניה שלה, לא חשוב. זאת הייתה זכותי מאז ומעולם.

..... .. למה??????? למה ???????? אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף איזה תסכול... אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף למה לא ענית לסוריקטה להודעת ההמשך שלה שכותרתה עוד (בעץ שהיא פתחה סוף סוף בעצמה ) ????????????????????? וואאאוו... ממש לא האמנתי שלא ענית לה. בדיוק לסוריקטה, ואחרי שהיא משתפת אותך בסיבות שקשה לה פה בפורום. והקושי עם הודעות ההמשך..אתה וסוריקטה כמו שקע ותקע...ריקוד משותף מטורף לחלוטין.. הרי ענית לי (אודי, הייתי מעדיפה שתענה לסוריקטה ואותי תשאיר מתנדנדת ) ענית לסמבדי, ענית למיקה. וענית לנו עם מחשבה ודיוק !!! ענית עם כל הלב-זה ממש הורגש !!! למה בדיוק לסוריקטה לא ענית ???? הרי היא שיתפה אותך שזה בדיוק האישיו אצלה... ???? אוףףףףףףףףףףףףף וגילת הזכירה לך.. והבטחת.. מה קורה ???..אוףףףףףףףףףףףףףףףףף וואאוו... אודי..איזה ריקוד משותף מטורף...קריזה... אודי, שתדע לך שסוריקטה מאוד חשובה לי !!!! כל כך רציתי, ואני עדיין מאוד מאוד רוצה, שסוריקטה תהיה חלק פעיל פה בפורום. יש בה משהו כל כך ייחודי שלה..אוףףף אודי, בבקשה , תעשה משהו.. אתה רואה שהיא גם חשובה לאנשים אחרים בפורום. לגילת ואנימה אנחנו יודעים שהיא חשובה בגלל שכתבו באופן זה או אחר..ולך תדע לעוד כמה אנשים ששותקים היא מאוד חשובה פה. ורוצים לשמוע אותה באופן פעיל.... אוףףףףףףףףףףףףףףףף אתה יודע אודי ? אתה אומר שאתה אוהב עצים מסועפים..דיבור שלנו עם המשכים, נכון ? זה אולי גם החלק שלך בכדי שעצים כאלו יצמחו..שתענה באמת להודעות המשך.. זה אולי ייצור את ההמשכיות..איזה רצף בדיבור של כולנו.. תראה אודי לאיזו חרדה כולנו נכנסים כשאנחנו כותבים הודעות המשך..לא יודעים אם באמת יהיה לזה המשך..שים לב אודי, מתוך הודעות ההמשך כמעט כולנו ביקשנו להזכיר לך באופנים שונים . כך עשתה מיקה, סמבדי ואני. סוריקטה לא עשתה זאת בגלל הקשיים ששיתפה... אוףףףף שתדע אודי, כשאתה לא עונה להודעות ההמשך מסתננת תחושה של ספק לגבי האמיתות של מה שאתה כותב בהודעת התגובה הראשונות שלך.(למשל שאלה שאתה שואל ומקבל בתגובה תשובה לשאלתך- ואז דממת אלחוט..כפי שקרה עם סוריקטה..) אודי, שתדע לך שכשאתה לא עונה -זה מענה (מלשון עינוי..) :(((( ובכל זאת, רוצה לאחל לך מכל הלב שבת רכה ונעימה וגם יש לי צורך שוב לחבר ביננו אז.. שלך-במבי.

מאסתי בלבד אבל ביחד מפחיד מדי. הלוואי והיה מצב ביניים יציב, לא לימבו בו הכלום משתלט. כתבת למישהו השבוע שלא האהבה מכאיבה אלא הדחייה. אז מה זה שכואב כל כך בקירבה? שהופך אותה בלתי נסבלת?

לפעמים נדמה לי שהמפחיד והכואב מתערבבים. כל כך מפחיד, שכבר מכאיב. כמו לעצום עיניים ולחכות למכה, הגוף מתכווץ כבר מראש. באותה תלות קרובה יש לאחד הצדדים כוח עצום. כשהבטן חשופה המכה תכאיב יותר. אני לא יודעת למה ברור לי שאם אחד הצדדים יכול, הוא יכה... כמו חתול, גם אם רק רוצים ללטף את הבטן אשלוף ציפורניים. (בעצם, הלוואי שהייתי שולפת אותן. נותנת לליטוף או למכה לחלוף ובינתיים נועצת אותן בעצמי...)

הי נעמה, גם אני ניסיתי מעט לחשוב על תשובה לשאלתך היפה. אולי הקירבה והביחד מזכירים לנו את היותנו חלשים ופגיעים ומוגבלים, שאיננו כל יכולים, את היות הזולת על צרכיו וחסרונותיו גם הוא, ומזכיר אותה חלקיות מתסכלת, וסופיות, ונפרדות, ופשרה ו... מציאות... (ומי אמר שאני מבינה את זה) סוריקטה

של להיות עם ה"יש" בלי לחשוב כל הזמן על האין העמוק שהוא ממלא ועל האין שיש בו... מהו האופן הבריא? האם אמנם כל אותם אנשים שמרגישים שלמים, שהקירבה טובה להם, רואים את התמונה במלואה ומקבלים אותה? או שמא הם מצליחים לראות רק את הגבעות? משתמשים במילה רגישות כמחמאה, אך האם משמעות הראיה העמוקה יותר היא ראיית העמקים לצידם הגבעות נמצאות? כן, בגרות והכל. מורכבות. מציאות. פשרה. אפשר לכתוב ולהבין באופן שכלי את הרעיון. אבל הגרעין הילדי לא מוכן לקבל את זה בלי מאבק... (ונראה לי שבאופן זה את בהחלט מבינה את זה. ברהיטות מופלאת. פשוט מי אמר שלהבין את זה מספיק...) תודה שחשבת איתי.

הי. כשקראתי את ההודעה שלך אתמול אז פתאום, התפרץ לו בכי כזה, נראה לי שהיה כבר בגרון כל השבוע ואני כותבת את זה כי באיזה שהוא מובן זה עשה לי הרגשה קצת טובה להרגיש שאני מחוברת למה שכתבתי. להרגיש את זה שכתבתי פה שאני לבד. ועוד כל מה שכתבתי שם. זו אני כתבתי ולא איזה "גילת21" כלשהי . בד"כ יש לי איזה אלמנט של ניתוק כזה - אני כותבת, התשובה מגיעה אחרי כמה זמן כשאני במקום אחר, ואני לא תמיד מרגישה שזו א נ י. הפורום הזה זה דבר מורכב, יש פה הרבה הודעות על זה היום... [אני לעצמי: מה את מדברת כאילו הפורום הזה "שלך" כאילו את שייכת אליו...] גם תמיד יש לי את הפחד שזה לא לגמרי אמתי, כמו שכתבתי לך אתמול שאני אף פעם לא אדע אם אני מעיקה אבל אפשר להרגיש לפעמים ואתמול הרגשתי כך בהודעותיך לסוריקטה ולאנימה (וע"ע תגובתה...) שאתה באמת... אז אם אתה באמת...ואני באמת... סוריקטה ניסחה ממש מדויק כמה דברים שגם אני מרגישה על המורכבות פה (ובהזדמנות זו מזכירה לך שהיא כתבה הודעת המשך למקרה שפספסת אותה.. גם אני קצת מחכה לראות מה אתה חושב על מה שכתבה). והיא גם גרמה לי לחשוב על משהו... לגבי ה"בעיה" של המענה להודעות המשך - אני - גם מתבאסת מזה, אבל בניגוד ל"אסטרטגיה" שלה, בוחרת לכתוב הודעה חדשה. שתהיה אדומה ולמעלה ובטוח תראה, לנופף בעצמי כדי שלא אתפספס קצת כאילו - אני חייבת לשים את עצמי פה באמצע ולדאוג שיראו (כי אחרת?) קצת נואש וקצת מתחבר לי לדברים מהמציאות שאני לא אוהבת

לסוף של דבריי אליה. הכוונה. לשאלות שהעליתי ככה לחלל האוויר בסוף תגובתי אליה. אני מקווה שזה בסדר... תודה , סמבדי

כתבתי לך הודעת המשך אמש.. לך ולבמבי.. בעץ שלה..אבל היא שקעה בים ההודעות החדשות.. לא תתן לה לטבוע נכון? (:

הי, ...... אודי.... פתחתי עץ ב 8.7 שכותרתו:לך אודי ולכל באי הפורום.ענית לי תגובה שכותרתה: פרפר ושלושה ציפורים.כתבתי לך בתגובה הודעה שכותרתה: אודי :( ...לא ענית לי :(( ..בבקשה, אודי, תענה לי.. אתה יודע אודי ? היום יום חמישי.אמא צביה תחזור היום בערב. ונפגש מחר.. אני כבר ממש מתגעגעת אליה.. גם כועסת קצת על ש"נטשה" אותי לשבוע שלם..גם מבינה אותה שהיא זקוקה לחופש.גם רוצה עכשיו אני לנטוש אותה ולהבריז לה שהיא תחכה לי עכשיו שבוע..זוכרת גם שבראשון הבא (ב 21.7) היא שוב יוצאת לחופשה של מס' ימים. וגם בתקופת החגים היא תיסע לשבועיים ומשהו.. אודי, יש לך רעיון לנקמה באמא צביה ? :) :( ..שלא תעז ושאף אחד לא יחלום על איזה רעיון לנקמה באמא צביה. פתאום יש לי צורך להגן עליה ,שאף אחד בעולם לא יפגע בה אף פעם.. אודי, שוב חמישי..רוצה לברך אותך בשבת נעימה,רכה ומלטפת.. שלך-במבי. נ.ב ותענה בבקשה בעץ ההוא.טוב אודי?

?Do you care about me תודה על השיר ועל הביחד אני.. מה

לא בטוחה אם המקום הזה עושה לי טוב.. גם הפסיכולוגית שלי לא מוכנה שאשלח לה הודעות ואם אני אשלח היא אמרה שלא תגיב, וזה אכן מה שהיא עושה. אני כבר לא שולחת בעקרון אלא אם אני צריכה משהו דחוף ויודעת שהיא תענה על זה. אבל זה קשה... וזהו

הי אודי סליחה על ההצפה לפעמים לא כותבת בכלל ולפעמים פתאום הרבה...סליחה.. גם משהו בכל ההתרחשויות פה.. מפעיל אותי... אני לבד ואני לא מעיזה להישען על מישהו כי אולי הוא לא באמת רוצה להיות איתי פתאום חשבתי על זה שכבר המון זמן לא יזמתי שום דבר חברתי חדש רק אם השני יוזם אני יכולה להיות בטוחה שרוצים (וגם אז יש לי תירוצים) אני יודעת לרוב את ההסברים והמילים למה שמציק ואני מרגישה נצלנית שאני כותבת פה ומנצלת את טוב ליבך , את זה שבטוח תענה כי אתה עונה לכולם... (אני לעולם לא אדע אם אני מעיקה...) לפעמים גם בכלל לא משנה לי מה כתבתי אז.. אם אני שואלת את עצמי מה בעצם אני רוצה כשאני כותבת זה אולי משהו כמו.. חום? איזה מביך... מקווה שאמצא לי את היכולת "לבקש" ולקבל את זה במציאות... (אבל האמת שאני קצת מתרחקת ממנה...)

הי, פתחתי עץ חדש, גם כדי לעשות מעשה וגם כדי בעצם להתנצל בפנייך, במבי, שהפלתי משקל על העץ שפתחת. מרגישה שזה לא פייר. לא כל שכן במצב שאמא צביה בחופש. אזכיר בהמשך למה שכתבתי קודם שהטיפול שלי היום הוא הניסיון הרציני השלישי. חמש עשרה שנה אחרי שהמקבץ של השניים הראשונים נפל לו, והרס רב היה שם, ואז התחלתי שוב. רציתי גם לספר שחלפו שלושים שנה עד שהרשיתי לעצמי לקבוע לי רופאת משפחה. ממש בימים אלו. זה הקצב... הנה מה שחשבתי, למשל, היום בבוקר לכתוב כ"טרול" הייתי רוצה ש 1. יהיה קצת שקט ואז יוכלו לשמוע מתוכו את הזעקה שלי. שהמאוהבים בעצמם יסתמו ת'פה, שיעופו, ושיהיה לי מקום, ודי לחרשות; 2. ש'מישהו' יהיה באמת עצוב כשהוא מקשיב לסיפור שלי ויחוש חמלה; 3. ש'מישהו' ירשה לי לשמור על עצמי. דיברנו בפגישה האחרונה על מקום שאני צריכה לחפש להוציא את האגרסיות, אבל גולמיות כאלה. ללא ויסות, ללא עידון, שארגיש שמותר, וכמובן, דבר שאינו פגיעה עצמית. הפורום לא יכול להיות מקום כזה, אני חושבת. יש כאן מי שיכול להיפגע וצריך להיזהר. ואני זוכרת שהיו כאן ימים בהם נכתבו דברים אגרסיביים עוצמתיים רעילים פה, וכמה שלקחתי זאת פנימה עד שפשוט (באמת) הלכתי וניסיתי לקרצף את עצמי ולעשות כביסה בגלל החשיפה למה שהיה... אודי, (והנה שיתוף אחרון כ'טרול') - קשה לי עם הודעות קצרות עד כדי חידתיות, הגם שהן יכולות להיות קולעות ויפיפיות. צורב מאד. ואני מתחרפנת מהקטע של הבעייתיות עם הודעות המשך (אבל מתלבשת עליו דרך קבע...) אבל מי אני שאומר, לנהל פורום כזה כל-כך הרבה זמן בהתמדה... בי, סוריקטה

אהלן אודי, תודה רבה על התגובה ועל הברכות. ואנא, אם אתה פה, הישאר רק עוד קצת. אתגר חשיבתי העלית בפני... המממ, ככה - אם באמת התעניינת - קודם כל, אני חושבת שבעת שאני נכנסת לפורום, אני נמצאת או במצב חרדתי או באיזה ריכוז מיוחד, או במצב תודעתי מיוחד, חשוף, אז הרגישויות, אני מניחה, מודגשות יותר. איכשהו בדומה לטיפול אנליטי אינטנסיבי ללא קשר עין, אולי. חושבת שההודעות הקצרות-קצרות מדגישות אצלי את תחושת החסר והרעב; אולי את הפער הגדול בין הרצוי למצוי, אם אמשיך את הקו שבמבי דיברה עליו לגביי. בעצם, אני חושבת שנוכח הודעות קצרות כאלו מתגלה שיש בכלל רצוי, שאני חומדת כל-כך. פחד. ובוא נגיד גם, שלצורך העניין באותו רגע יכולה להיות תחושה שמה שניתן זה רק זה, כל מה שיש, מנותק מהרצף, עליו יקום וייפול, כאשר נשכח שזהו חלק מאיזה שלם רחב יותר. אני חושבת שהסיכוי לדייק אצלי במינון קלוש למדי, כי רק טיפה'לה יותר מכך הוא כבר מוגזם עבורי. כמו אצל חולות אנורקסיה – קשה לקלוט מזון גם תוך כדי החלמה. או כמו אחרי הפסקת צום. איזון עדין. כמו-כן, הקצר, המעט והמאוחר מזכיר לי גם את ה'צימוקים' המבלבלים שקיבלתי בעבר. דמות מכאיבה כל-כך שיש בה גם קצת טוב. לא פשוט לחבר ביחד. כמה קל לפנות לאיזו אידאליזציה ואח"כ להתאכזב מרה. מזכיר לי גם דמויות קמצניות שקפצו את ידן. לגבי הודעות המשך – שמע, איכשהו נראה לי שיש להן סיכוי גדול יותר להתעכב בפרסום. ואני, גם ככה יש לי 'עצירות', אז, זו רק עוד תוספת. סינון ועוד חיכיון והמנוחה של אמצע וסופשבוע... וגם, כמו שאני רואה זאת, קיים סיכוי גדול יותר שתשובה לשאלת המשך תתפספס, או שיהיה צורך להזכיר, וקורה גם שמישהו כן מבקש וכן מזכיר ובאה הבטחה אך ההודעה נותרת עדיין ללא תגובה. לא יודעת, לא פשוט לי לראות בקשות חוזרות, הבטחות נעלמות. אבל עזוב אותך התעסקות ב'הודעות בפורום'. כנראה שהייתי רוצה להרגיש שהולך יותר חלק וזורם. פחות עכבות. ניחא, אבל הקטע הוא שאני יודעת איפה בעייתי עבורי ולפעמים עדיין בעיקשות ממשיכה ומנסה לבדוק באותו מרחב במקום ללכת בדרך עם הסיכוי הגבוה יותר להתקדם. עם זאת, לדחוף דורש תקיפות מסוימת ובכך אני חלשה. בסיכומו של דבר, תוהה לעתים אם יש מצבים בהם אולי פחות נכון לי לכתוב ולבקר בפורומים אם אני כל-כך סובלת מהחסר והלא מספיק/מספק שמודגש בעולם הווירטואלי (שכנראה, אינו ממש חוץ), כשאתו האשליה המבלבלת שהוא מזמין כאילו יש שם מישהו כל העת ללא גבול. על שימוש בפורום דובר כבר רבות... נראה לי שאני זקוקה במרבית הזמן להרבה יותר ממדים. אולי כמו כולנו. מקווה להיות מובנת מעט, גם לעצמי, למרות הסגנון המסורבל שלי :-) סוריקטה

אשמח מאוד להמלצה (במייל כמובן) למטפל/ת בשיטת NLP לטיפול בפוביה נקודתית (איזור ת"א-ר"ג) גבי

היי במבי חמודה רשמת גם לכל באי הפורום... ,אז אנצל את הזכות להתיחס לדברייך. שכן, זו אכן זכות. אני קוראת אותך באדיקות כבר מספר שנים - לא להאמין איך שהזמן עובר...ולא פעם תכננתיק במחשבותי להגיב לדברים שאת כותבת,לומר לך כמה שאת מפליאה בכתיבתך,כמה יחוד יש במילים שהן יכולות להיות רק שלך כדי לבטא את סאגת הכאב בעבר ובהווה, אבל תמיד הרגשתי שקטונתי, מה כבר אפשר לכתוב מול שטף מילים שמבטאות עוצמה כמו שלך יש. תמיד רציתי לומר לך שאני פשוט מעריצה אותך , ואם תרצי אפילו יותר... אז קבלי ממני את כל החיבוק שאני מצליחה להעניק לאלה שאני באמת אוהבת. ותאמיני לי הם לא הרבה... ריקי.

...קראתי את דברייך והוצפתי..אני אעתיק את מילותייך ואקריא לאמא צביה.אני חושבת שאולי אדביק את הדף הזה ואקרא בו 3 פעמים ביום פורטה...אולי אאמין.. בעבר מילים כאלו כמו שכתבת לי היו נמחקות אצלי במוח..זה היה יותר מדי עבורי..ריבוי אור כזה.. היום,אני מצליחה כבר לנשום נשימה עמוקה ולספוג אלי עמוק בלב.. תודה ענקית לך ריקי!!! רוצה גם לשאול אותך אם אפשר.. את קוראת כבר מס' שנים פה בפורום..את גם היית מבין הכותבות הותיקות ? אם כתבת בעבר,כתבת בניק שונה ? ואם כתבת בניק שונה, מסכימה לומר באיזה ?(רוצה לחבר אצלי במוח ) ואם לא כתבת.. מה מנע /מונע ממך לכתוב ? תעני כמובן למה שמתאים.(אם מתאים) ושוב תודה ענקית ! במבי.

במבי יקרה. רגשת אותי מאוד בדברייך והוצפתי גם אני. קודם כל חייבת לומר לך שאת תגובתך אלי ראיתי רק ביום שישי בבקר, אני מניחה שאודי העלה אותה בחמישי מאוחר בלילה - פשוט לא ראיתי,כך שמבחינתי הודעתי הייתה מיותמת יום וחצי- שומו שמיים!! אז כן , הוצפתי קנאה- הטרנד החדש של השבוע,אך בעיקר חששתי שמא משהו במילותיי פגע בך והחלטת להתעלם מדברי... ובאשר לשאלתך לקשרי עם הפורום, אז כן, אני מכירה את הפורום מאז ליאת הישנה והטובה,ונכון שגם כתבתי לא מעט בניקים שונים ומגוונים, בעיקר תגובות, הייתי סוג של טרול , אבל לא מהזן המזיק והמסוכן.. והסיבה להסתתרותי מאחורי כינויים שונים,קצת קשה לי לפרט...אולי בהמשך, אם תדרבני אותי יותר...(את עושה את זה מצוין...) אולי רק אוכל לרמוז שצריך קצת יותר מאומץ להופיע בניק קבוע ולכתוב בגילוי לב על הכל - זה למעלה מכוחותי,אבל ישנם גם סיבות אחרות. ואם נחזור לעניין הקנאות,אז יש לי מזה הרבה לבנות הוותיקות שכותבות בניק קבוע עם המון נחישות והתעקשות על המקום. ולך במבי אני מפרגנת במיוחד על פעילותך הענפה בפורום, על החיבה והחום שאת מרעיפה פה על כולם. את יודעת , נורא מתחשק לי לומר לך שאל תשתני, שתשארי כפי שאת, כי זה מקסים בעייני, אבל אני יודעת שאת כן רוצה לשנות דברים בחייך, ולסיום אני רוצה לאחל לך שתזכי לקבל את כל הטוב והנאצל שמגיע לך באמת. חיבוק . ריקי.

תחושת בדידות היא לפעמים כתוצאה מחוסר בסביבה תומכת חיצונית, אך בד"כ היא תוצאה של חוויה פנימית סובייקטיבית, ללא קשר למציאות של החווה את הבדידות. המציאות שלי היא ללא.. יש לי הורים, - אבל אין לי... יש לי אחים, - אבל אין לי... אין לי חברים, אין לי בן זוג, אין לי ילדים, אין לי עבודה, ועכשיו גם נפרדתי מהמטפלת... בקיצור, המציאות שלי היא של בדידות איומה.. אפילו אין לי את עצמי... אני שונאת רחמים עצמיים, אך המציאות בה אני נמצאת קשה לי מאד.

וזהו.