פורום פסיכולוגיה קלינית

http://www.youtube.com/watch?v=W7ChJBESzf4

אבל לפעמים סומכים גם על מנת המשכל של מי שמעיין בקישור. לטעמי זה היה די ברור.

הי, לא ממש רציתי "להופיע כאן" שוב, דווקא רציתי להצטמצם לי קצת, אבל שלחתי ביום חמישי גם הודעת המשך ל"כלום" בשרשור שבינתיים כבר גלש לו לדף הבא של הפורום, והיא לא הועלתה, תוכל בבקשה לבדוק? (שלחתי שוב ליתר בטחון). תודה רבה. (כתבתי ומחקתי אלף פעם עכשיו את ההודעה הסתמית הזו, לא יודעת למה. לא יודעת איך להתמודד עם מה שנכתב ונשלח לי כמעט מבלי משים ביום חמישי ועם מה שכתבת לי בחזרה... ואיתי פה, ובכלל... לא יודעת.

הי אודי אתה שואל - אני עונה... אולי תפסיק קצת לשאול? ;) נראה שהרבה יכול להישפך ממני בזמן האחרון, אם רק יש איזה פתח... אני נורא מקווה ומדמיינת לי שאף אחד לא קורא את הודעותיי (די פתטי מצדי בהתחשב בכך שאני מפרסמת באינטרנט), עכשיו במיוחד. מה שיצא ממני בהודעה הקודמת זה מה שהרגשתי כשכתבתי אותה - מבולבלת. ממה? מהכל... חומות ההגנה שלי נופלות עכשיו . האמת, המצב כמו שהוא, אני כמו שאני, הכל חזק ובוהק , ומאד כואב. וזה לא קשור רק להודעה הקודמת שלי, למרות שגם. יש חיבורים של כל מיני חלקים בתוכי, וזה טוב אני מניחה, אבל זה כואב. חוץ ממה שכתבתי כבר פה, יש עוד הרבה ג'יפה שם בפנים... ו, אני מתחילה להיות חשופה... אני לא יודעת אם אתה מרגיש את זה, אבל גם ההודעות שלי כאן, מתקרבות להן לאזור של הלב, לאזור המרגיש את מה שקורה ואת מה שנכתב הבלבול נובע גם מכך, וגם מהכתיבה שלי פה בכלל אני לא שייכת לכאן (אל תגיד לי מיד "לא נכון", תנסה להבין...) דבר ראשון - אני לא בטיפול. וזה שונה מאד. ואני כל הזמן לא יודעת אם הכתיבה שלי פה היא טובה ונכונה ולאן היא מובילה אותי. זה לא התייעצויות שמלוות משהו עמוק יותר, כרגע. (חוץ ממה שביני לביני...) ובמובן הזה ולא רק בו, רוב הבנות שכותבות כאן באופן יותר קבוע הן שונות ממני, אודי. לא יודעת איך להסביר את זה. הן - יקרות, וכואבות, ואמיצות...אין לי מילים לכך. אם תבין - תבין. (אני מקווה שזה בסדר, אם נראה לך לא מתאים בבקשה אל תעלה את ההודעה) וזה גם מרגיש לי לפעמים לא מתאים שאני בכלל תופסת פה את המקום. אני יודעת שאתה מציע ומוכן, אבל יש פה הרבה שיותר צריכים אותך ממני , חוץ מזה שזה סתם כך לא כ"כ שייך. מצד שני.. אני כאן, נכון? כי כבר נכנסתי ונשאבתי ויש לזה צדדים טובים ורעים. אתה כתבת לסוריקטה "יש בכך מן הנמנעות, מן הפנטזיה" - אני בטוחה שיש בכך אצלי. (אני, בכלל, אלופת הפנטזיה). האם יש גם מן הצד הטוב של הכתיבה פה? אני לא יודעת. וגם החשיפה , השחרור, היא נותנת לפעמים תחושה טובה אבל אני לא בטוחה שזה טוב. זה נראה לי אולי קצת מוגזם . (אולי מבחוץ זה לא נראה כ"כ חושפני כמו שנראה לי). אבל א"א ממש לסגת מזה, א"א להשאר פה לאורך זמן ברמת ההודעות הסתומות (לא ברורות). לפחות אצלי. אני בתקופה קצת קשה. (הכל יחסי). מוצפת במודעות הקשה הזו, תוך כדי שבמציאות - הולכת במסע במדבר... ( מנסה להרשות לעצמי להגיד , ש... יכול להיות שאני קצת נזקקת עכשיו...) באמת רציתי, ורוצה גם עכשיו, לקחת מפה קצת הפסקה להסתכל מבחוץ ... אבל לא יכולה להבטיח לעצמי שלא אפציע פה פתאום בקרוב... (ואולי באמת לא...) אני מקווה שההודעה הזו הייתה ברורה... אולי היא הייתה (כלומר אני) קצת מגוחכת? מגזימה? אולי בכלל לא ציפית לתשובה באמת כשכתבת שאנסה להסביר יותר. פשוט ענית לי כי כבר כתבתי... יש משהו בכתיבה פה שמשאיר תמיד בתחושה קצת עלובה כזו כי תמיד צריך לבוא ולכתוב כדי להיראות ואתה בכלל אולי עסוק (בטוח) באלף דברים אחרים. וזה גם תמיד מין הימור כזה - אשלח ומה? האם אודי יקלע אליי בתגובה, יתייחס למה שדווקא רציתי, האם אהיה מובנת , האם בכלל אקבל תגובה היום, או בכלל... כל תגובה מועצמת פי מאה ועומדת בפני עצמה נשארת חרוטה פה לאיזה כמה ימים טוב זה שוב מתחיל להיות לי מבולבל וכתמיד מלווה בשאלה האם כדאי ונכון, הפעם ובכלל. אבל נראה לי שאשלח בכל זאת, עם תקווה שאולי עוד תראה היום כי אני רואה שעוד לא יצאנו להפסקת אמצע השבוע (איזה כיף שאתה כאן כמה פעמים היום. ולפעמים אני מדמיינת לי את היום שלך שאנחנו רק חלק קטן מתוכו, ושוב - לא נעים, לגזול את זמנך). ארשה לעצמי לכתוב לסיום, אודי, אני זקוקה לכמה מילים טובות , כמו אלו שכתבת לי קצת לאחרונה, שפשוט ארגיש שהבנת (אבל רק אם זה אמיתי... בבקשה) ו-יש סיכוי שאפציע כאן שוב, למרות הכל. כי קשה לי עכשיו ולבד. (מעריכה). גילת. (ולגבי ההודעה ל"כלום", לא היא לא עלתה. אולי אתה מתכוון לקודמת. בא לי לבטל ולומר לא חשוב תעזוב. וזה באמת לא כזה חשוב ואני כתמיד נבוכה מההודעות שלי ולא נעים לי להתעקש..)

היי, יש לי בת זוג שקטה וממש סגורה. היא לא חברמנית וקשה לה לדבר עם אנשים שהיא לא ממש מכירה (למשל החברים שלי).בנוסף היא מאוד רגישה ונפגעת מהר. בבית של ההורים בו היא מתגוררת היא רוב הזמן סגורה בחדר לבד. שהיא איתי היא כן מדברת, מחייכת והשיחות זורמות אבל עם החברים ,בעבודה שלה ועם המשפחה שלי היא שקטה לא יוזמת שיחות והאווירה לא נעימה. רציתי לשאול אם זה אופי של בנאדם או שזה מצב מסויים שניתן לשינוי? בסך הכל היא יפה משכילה ועובדת בעבודה מכובדת (גם מגיעה ממשפחה מבוססת). מה אני יכול לעשות כדי להוציא אותה מהמצב הזה? שדגבג

שלום רב, האם נטילת תרופת הציפרלקס יכולה למנוע ממני להתקבל ללימודי רפואה באוניברסיטאות/מכללות השונות? תודה

שלום פרופסור שירלי, רציתי לדעת האם מטפלים באמת יכולים לאהוב את המטופלים שלהם? האם אתם לפעמים נזכרים בנו? אולי אפילו חולמים עלינו? רציתי גם לשאול האם תלות במטפל עוברת במהלך הטיפול? כי התלות מאוד מפריעה לי... כאילו אני חיה מפגישה לפגישה תודה רבה :)

שלום מאיה, כאילו אני חיה מפגישה לפגישה.... פרויד אכן נהג לומר לאנליזנטים שלו שבמהלך האנליזה, תהיה היא הדבר החשוב ביותר בחייהם. גם המחיר שמשלמים עבור כל פגישה אנליטית, גם הזמן הממשי בחיים שמקדישים לכך, ומה שמכתבך מעיד עליו יותר מכל -- ההשקעה הליבידינלית בהעברה -- הם מרכיבים חיוניים בהתנסות האנליטית. יוצא מכך שמה שאת מכנה תלות עשוי להצביע דווקא על המחויבות שלך לטיפול, וטוב שכך. מי שמחויב לא פחות הוא כמובן האנליטיקאי, הנושא על כתפיו, לעיתים במשך שנים ארוכות, את כל כובד המשא של מה שהאנליזנד עדיין אינו אותה לדעת עליו דבר, וודאי שלא לוותר עליו. אחריות זו היא חלק ממה שהופך את הפסיכואנליזה לאחד ממה שפרויד כינה המקצועות הבלתי אפשריים. ובגינה על האנליטיקאי להבנות כל מקרה ומקרה ולחשב כל התערבות, שביניהן דווקא אלו היכולות להידמות שוליות ביותר, כמו הנהון הוא המהום, עשויות להיות כבדות המשקל ביותר. הן דורשות מחשבה רבה מצד האנליטיקאי, וכן, גם השקעה ליבידינלית. במהלך אנליזה, הופך אנליטיקאי למרכיב מן הלא מודע של האנליזנד: הוא מתמקם במקום אובייקט הסיבה המניע את המערך הנפשי של האנליזנד. מכאן נובע שהוא מעורב מעורבות עמוקה ביותר. אמנם, לסובייקטיבי ואת שלו אין מקום באנליזה עצמה (פרויד לימד שעל האנליטיקאי להיות לוח חלק עבור האנליזנד), אך מתוקף המעורבות העמוקה בסובייקטיביות של אחר בודאי שלאותה סובייקטיביות ישנם אפקטים על זו שלו, שאכן יכולה לבוא לידי ביטוי בתצורות של הלא מודע כמו חלומות. את אלה מביא אנליטיקאי לאנליזה שלו או להדרכות אצל אנליטיקאים שהגיעו לנקודה רחוקה יותר בהכשרתם - שני מרכיבים חיוניים בהכשרה האנליטית, הנמשכת לאורך החיים כולם. כמובן, שמבחינת האנליזנד יש להשקעה הליבידינלית הטרנספרנס סוף: סיומה. של אנליזה הוא בדיוק כאשר אין צורך עוד בפרסונה שתקל על עצמה את מקום אובייקט הסיבה הנפשית של סובייקט. בנקודה זו, הטרנספרנס נופל ואת האנליטיקאי ניתן להשליך מן הסצנה האנליטית. זהו סיומה הלוגי של אנליזה. דרך צלחה, פרופ שירלי שרון-זיסר

אודי אני יודעת שתפרסם את זה רק ביום א ובכל זאת כותבת כל כך קשה לי שדווקא בסופי שבוע אתה לא נמצא כי אז אני כל כך לבד וקשה לי ואני מתגעגעת אליך ומתגעגעת למטפל שלי מה ? אני מזוכיסטית ? איך אני מתגעגעת אליו אחרי שהוא על כך הכאיב לי ? לגבי שאלתך אני חושבת שהמטפל שלי צודק במה שהוא אמר . אני לא קיימתי את הסדרי הראיה כמו שנקבע כנראה שהילדים שלי זקוקים לי כנראה אני צריכה יותר להתאמץ בשבילם ודווקא אני שגדלתי בלי אמא ( עם אמא נעדרת נוכחות ) אמורה להבין את הילדים כי אני יודעת כמה החסר הזה מלווה וילווה אותי לכל החיים אפשר מעט לעמעם את הכאב לסלול גשר חלופי לתת תחליפי חלב אבל זה לעולם לא ידמה לחלב האם המקורי . גם בטיפול , לאחרונה , אני שיחקתי כן באה לא באה ואחרי זה אני אבכה שהוא נוטש אותי ???? אני רוצה להתבגר ולראות דברים מנקודת מבט יותר מפוכחת ולשים לב להתנהגויות שלי תודה על החיבוק אודי יקר

נאלמתי כי נעלבתי ששאלתי אותך: "?Do you care about me" וענית בסגנון צבאי : " חיובי, בכיף. " בעוד שלאחרות ענית ברוך, בחום, בחיבוק,.. כן, קינאתי. ועדיין... . קשה לי לכתוב את זה. זה משפיל כאילו לבקש, להיות צריכה לכך. זה משפיל.. ובכלל... אתה לא חייב לי כלום ! תגידי תודה שהוא מגיב לך בכלל...! אז זהו, ניקיתי לי מהלב, ועכשיו אני יכולה לשתף שהתחלתי ללכת למישהי חדשה. נראה לי שהיא טובה. זה פרדוקס, אני הולכת על מנת לעשות שינוי, אך אין לי כל מוטיבציה לעשות אותו. יש טעם לזה? (התגעגעתי,..) אנימה

... אודי , אני מצטערת.בבקשה, אולי לא תעלה את ההודעה שכתבתי עכשיו ??? אני מרגישה שאני ממש בהתפרקות..אני חושבת שההודעה הקודמת היתה ???? לא יודעת. אודי, אני מרגישה שאני ירדתי מהפסים לגמרי..משהו התערער..אודי אני רוצה למות.לא מסוגלת יותר. אודי,די, עזוב..אני כותבת לך כי אני מרגישה שאני בהתפרקות טוטלית ואני לא יכולה לסמס לה או לשלוח לה מייל כי אני מרגישה שהיא ??? היא נגמרה עבורי. אודי, בבבקשה, אני כותבת לך ,אבל אל תעלה את 2 ההודעות שכתבתי עכשיו.אני יודעת שאני כותבת עם ראש מחוק ולב מרוסק. אודי, אני רוצה למות :(

את נקראת כל כך מבולבלת וליבי איתך. עצוב (ומוכר) לי איך שהרעש הזה בראש קופץ ישר למשפט "אני רוצה למות". שמשהו יהיה מסודר, ברור, שיעלים כבר את הבלגן הזה שבפנים. אני שמחה שאודי העלה אותך גם מחוקה ומרוסקת. כדי שתראי שאת יכולה להתקיים גם ככה ולאו דווקא חייבת למות אם כך המצב.

יפה כתבת. רואים אותנו גם כשאנחנו לא במיטבנו וזה מסר יפה. העיקר שרואים אותנו. ובמבי, מקווה שהשבוע החדש הביא איתו גם תחושה טובה יותר.

לכם אודי ונעמה. לך אודי על שהעלת בכל זאת את הודעותי המבולבלות וענית כפי שענית..היה בתגובותיך משהו מרגיע בכל הכאוס .. ולך נעמה על האמפתיה וההזדהות..זה מרגיש פחות לבד.. ואני בשלבי התאוששות ..עד עכשיו לא כל כך מבינה מה בימים הספורים להעדרותה של אמא צביה כל כך ערער אותי הפעם.. והיא חזרה כבר ,ונפגשנו כבר מס' פעמים,ולאט לאט נרגע.. תודה לכם יקרים. איכשהו הרגיש לי כשהעלת את ההודעות, הגבת כפי שהגבת וגם את נעמה,הרגיש לי שאתם לא מוותרים עלי.. זו הרגשה נעימה..תודה.. במבי.

אודי :( כן,נפגשנו..בכיתי אצלה ואמרתי שאני מתגעגעת למטפלת ההיא..הקודמת.. שאני לא מרגישה אליה כלום. שההיא הרבה יותר רכה. ואתה יודע אודי ? היום באמת לא הרגשתי אליה כלום. בכלל לא התחשק לי להפגש איתה. גם אמרתי לה שנמאס לי מכל האנליזה הזו . גם אמרתי לה שאין מה לעשות. כמו אמא ברווזה והילדים שלה ששוחים אחריה לכל מקום. (הטבעה ? התבעה ?)אודי, המוח שלי מחוק..לא זוכרת פתאום אם כותבים בט' או ב ת'.. נראה לי שאני גמורה..אין לי יותר כוח לכלום..הפעם, הנסיעה שלי גמרה אותי לחלוטין..נשארתי ללא גרגר כוח.. אז אמרתי לה שכמו הילדים של אמא ברווזה ,כך אני למטפלת הראשונה.. אליה אני מתגעגעגת ואותה אני רוצה.. כן, אני גם מקווה שטיפונת הכאבתי לה.. לא. אני כבר לא רוצה שיכאב לה..רוצה כבר להתנצל בפניה ולומר לה שבחיים לא אחשוב, ארגיש כאלו רגשות. אודי :( ומתקרבת עוד שבת.. שתדע לך שהלב שלי ממש מדמם.. אבל רוצה לאחל לך שבת רכה , מאירה ומלטפת.. אודי :( תניח לי תחבושת רכה על הלב..הלב שלי מתפוצץ מכאב..אתה רואה שהדם ממלא את הכל ? :(

לא יודעת מה עובר עליי בזמן האחרון.. נורא עצבנית.. והכי גרוע.. שמתנפלת עליה.. על הפסיכולוגית.. ואולי נדמה לי שמתנפלת??.. אומרים לי שאני מגזימה.. לפעמים מרגישה שרבתי עם מישהו.. ואחרי ימים של יסורים.. ואז בירור איתו..מסתבר שלהד"מ... הבעיה שאני כועסת... גם בטיפול.. ועסוקה בכעס ולא בדברים שתיכננתי לדבר עליהם.. ואחרי שיוצאת ממנה.. שוב כועסת.. והפעם על עצמי.. שלא ניצלתי את הפגישה.. שלא הפקתי כלום.. חוץ מליבוי הכעס.. ושאולי פגעתי בה.. וחווה ריקנות.. והכי קשה -- המון חרדה שמתעצמת בימים שעד הפגישה הבאה.....

פעם שניה. אבל אמרתי לו שלא יבוא. כי אני מפחדת. אווף, למה זה קורה לי? רוצה כבר חיים נורמאלים. וגם הרגע נעלבתי מחברה על דבר שברור שלא הייתי צריכה להעלב אבל בכיתי מזה.

למרות הכל ...... לא נעים לי לבקש אבל כל כך צריכה ....... חיבוק

אודי היה קשה עד בלתי נסבל בטיפול היום ! הוא אמר דברים כל כך קשים עד שבקושי הצלחתי לנשום הוא אמר שאני מייצרת לי הרבה פעמים את הסבל ושלפני שנוטשים אותי אני זאת שמייצרת את הדרמה של הנטישה הוא אמר שהוא חושב שהילדים כועסים עלי כי הם זקוקים לי ושאני נטשתי אותם לפני שהם נטשו אותי ושהוא חושב שאני יכולה יותר להיות איתם וכן לגדל אותם ושאני ינסה להתבונן על זה ולא בשיפוטיות קשה לי אודי קשה וכואב מאוד מאוד מאוד את האמת שהיה בא לי להרביץ לו

היי, אני רוצה להתעייץ בנוגע לזוגיות. אני וחבר שלי התחלנו לצאת לפני כ חמש וחצי שנים.נפרדנו אחרי שנה וחצי בפרידה מאוד מכוערת -לא אספר את כל הסיפור,אבל עשיתי לו סצינה מאוד לא יפה מול כל החברים שלו (לא ידעתי לתקשר את הבעיות בנינוחות והייתי צוברת כעסים).לאחר מכן היינו בקשר on and off במשך כשנתיים,במהלך הקשר הזה,כל הזמן קוויתי שנחזור,אבל הוא לא היה סגור על זה.סבלתי בתקופה הזו.באמת.לפני כשנתיים חזרנו ואנחנו שוב גרים ביחד,כבר כמעט שנה.אבל סיטואציות וכעסים מהעבר ממשיכים לרדוף אותי בקשר הזה -גם השנתיים שלא היינו ביחד,שהרגשתי סבל וגם הסיבות שבגללן כעסתי עליו בקשר הראשון.אני כל הזמן חוזרת לעבר וזה די תוקע את הקשר הנוכחי.אשמח לעזרה

אני בחור בן 28 עם שאיפות גדולות. רוב הזמן הייתי סביב בעיות של הסביבה ומנעתי מימוש עצמי. אני עוד שנתיים מסיים לימודים ושואף הלאה. אני מרגיש מאוכזב מעצמי שכן הקונפליקט בין התלם הנכון של להקים בית משפחה וכו לבין מימוש עצמי. אני שואל האם התלם הוא מונח סובייקטיבי שהמכריע מעולם לא מאוחר מדי או מדובר בתוצר סביבתי גרידא שהסביבה מחייבת אותנו כמו רוב חברי שסיימו ללמוד והקימו משפחה מחייבת אותם. אשמח למענה.

אתה בעצם אומר שמדובר בהרגשה סובייקטיבית ותלם הוא מסלול שהחברה הגדירה כנורמלי במונחים שלה ?

נשאר בערך שבוע (ארבע פגישות) עד שאאלץ להחליט אם להישאר בטיפול או לחזור לזו שילדה. אני חושבת שאני רוצה להישאר, אבל מפחדת לפגוע בקודמת. מפחדת שתכעס עליי, שלא תאהב אותי. שאולי אני כן צריכה להיות אצלה. ומי אמר שאני בכלל יודעת להחליט מה טוב בשבילי. מה זה טוב בכלל? אולי היא תכעס עליי כי היא צריכה אותי? היא צריכה את הכסף שלי, זו הרי הפרנסה שלה. בכ"ז שתי פגישות בשבוע זה לא מעט. אולי בכלל לא אכפת לה ממני? ואולי כן?! אני לא רוצה לדבר איתה אם אחליט שלא חוזרת אליה. אני מפחדת. מפחדת להחליט. מפחדת ממנה. הפסיכולוגית עכשיו אמרה שאם אשאר אצלה, אז היא תדבר איתה קודם ואח"כ אני. שאני אהיה חייבת את זה לטיפול שלי, לדעת שלא קרה כלום אם אפסיק אצלה. ואני יודעת את זהה ומסכימה עם זה. אבל... מפחדת!! זה נראה שהחלטתי, נכון? אבל אני באמת לא יודעת עדיין. אני נוטה להישאר כרגע.

הי חנה יקרה, לא יכולתי שלא להגיב הפעם... אני כל כך מבינה את ההתלבטות שלך. רציתי לומר לך: חנה, בודאי קיבלת החלטות מורכבות עד כה בחייך, בכל מיני תחומים. בסופו של דבר- החלטת. אז נסי גם במקרה הזה לחשוב רק על עצמך! ני לחשוב עם מי יש לך חיבור טוב יותר? איפה את חשה מובנת יותר? איפה את מקבלת מענה מתאים יותר לצרכייך? איפה את מרגישה יותר הכלה? חום? מי מקדמת אותך יותר? מי עוזרת לך יותר להבין דברים? להתמודד עם היום יום? את יכולה גם, ככה רק כדי להרגיש "שלמה" יותר עם ההחלטה, לנסות ולהתבונן על הקודמת מעט "ממרחק". לנסות לשאול את עצמך בכנות: מדוע את רוצה לעזוב אותה? מדוע את רוצה להשאר אצל הנוכחית? מה יש בנוכחית למשל שאין או שחסר לך בקודמת? האם את עוזבת אותה מסיבות "נכונות" ( למשל- כל מה שציינתי עד עכשיו- שאגב הן מאד מאד משמעותיות, ולגיטימיות לגמרי! מענה לצרכייך), או אולי רק כי את כועסת עליטשה" אותך כשיצאה לחופשה? ואז- אולי זה דבר שניתן לתקן איתה ולדבר עליו. בקיצור: הקשיבי אך ורק לעצמך. לקול הפנימי שלך. לתחושות הבטן. לכי רק עם הלב! לפעמים השכל "מפריע" , אך מנסיוני כדי לך להקשיב ללב. שם את נמצאת כרגע. שם את זקוקה וצריכה לקבל מענה. ושם יהיה לך טוב. בסה"כ נשמע ששתיהן רוצות אותך. ותאמיני לי- יהיה בסדר. גם מבחינתן. הן יסתדרו ויקבלו כל החלטה. זכרי- את במרכז. תעדכני :-)

אם אפשר להימנע אני נמנעת. ברור שבהתחלה כעסתי עליה שהיא יוצאת לחופש ושהיא בעצם עוזבת אותי. אבל עכשיו אני עם מישהי אחרת, וטוב לי איתה. ושכחתי כבר מהראשונה. אבל גם השניה בע"ה תלד מתישהו ותעזוב אותי. ואז זה שוב יחזור על עצמו... לא יודעת כבר מה אני רוצה ומה טוב לי.

נראה לי שאני יכולה לנסות להבין אותך ואת הבלבול שאת חווה . מנקודת מבטי אומר לך , שההחלטה שלך צריכה להיות אגואיסטית ( במובן החיובי של המילה ) מה יקרה עם המטפלת שתאמרי לה  לא  תכעס , תיפגע , תעלב זה ממש לא מעניין מה שחשוב הוא מה טוב עבורך , ומבט נוסף אולי זאת הפנטזיה שלך שזאת תהיה תגובתה ? או אולי היית רוצה שהיא תיפגע/תעלב /וכולי כדי שתרגישי כמה היית חשובה לה ? ועוד מנסיוני כדאי לשטוח את הכל בטיפול ..... בסופו של דבר הכל חוזר לשם .... כמו בחוק כלים שלובים . בהצלחה בכל דרך שבה תלכי ! איתך הילה

גם הפסיכו' עכשיו חושבת שאולי זה קשור לזה שאני רוצה שהיא "תלחם" עליי. שאני אדע שאני חשובה לה. אבל אני באמת מפחדת זה מדובר כמעט כל פגישה, אבל בסוף זו החלטה שלי. מצד אחד רוצה שיחליטו בשבילי, כדי שזו לא תהיה אני, מצד שני אני יודעת גם מה אני רוצה שיחליטו בשבילי. וזה להישאר.

הי, רשמתי הודעת תגובה בעץ הענף והותיק מטה, ובנוסף, תהיתי לי האם מותר לי לומר שגם אני זקוקה לפעמים ליד תומכת? זוכר, אודי, שציטטת פעם דברים יפיפיים של מורה בבית ספר לרפואה שאמר כי "תפקידו כרופא (לצורך העניין הקבלת זאת, אתה, אודי, למטפל) היא לרפא. כאשר זה לא אפשרי - תפקידו הוא להקל על הסבל. כשגם זה לא אפשרי - להחזיק למטופל את היד." בזמנו לחשתי לי בלב - "וצריך שהמטופל יסכים להושיט יד, לקבל את התמיכה". זה לא מובן מאליו. לעתים קל לי כל כך להדוף דווקא, או להעלים חיש מהתודעה. כמה עצוב. מחר אנסה לתקן (בסיוע, ואולי קצת בדומה לכאן?) משהו שדחיתי וסבלתי ממנו זמן רב. בימים שכאלה בהם מתערבב לי כל-כך הטוב עם הרע, כבר איני יודעת, אך משאירה עדות. סוריקטה

אודי יקר, תודה על שיר מתאים ויפיפה. מאד זקוקה לחיזוק ידיי בתקופה זו. תודה על המילים הנעימות. על ההקשבה. סוריקטה

איך היה? להסתייע, להתמודד, לצלול לערבוב?

הי נעמה ומי שקורא, תגובת בטן בשלב זה: איום ונורא... אבל אלו מילים שנזרקות כשלא ידוע ההקשר והסיפור. בשורה התחתונה, אני עדיין מרגישה חוסר איזון גדול מאד בין מה שנכנס אליי ולכיווני, לבין מה שמוענק ממני. מעין זועמת על תחושת ניצול, או אדישות לצרכיי שלי, של אין דאגה. ורק ביקשתי לחיות, לשמור על עצמי... סוריקטה

אודי :(

אתה בטח יכול להבין אותי שלא ראיתי את הילדים שבועיים הדמעות לא מפסיקות לזלוג התפרצויות בכי ....... ופחד גדול לאבד את הילדים כעס גדול מאוד על הגרוש שגם אחרי שאיפשרתי לו לגדל את הילדים הוא עדיין חוטר נגדי בכל הכח !!!! תחושת אשם שלא מרפה שכשלתי באימהות .......... אולי זה היה בבסיס הרצון למות והבדידות הו , הבדידות ...........

אחרי כמעט נסיון אובדני אתמול בלילה פיזרתי על השולחן מאה (בדיוק ; כדורים רציתי לבלוע לא יודעת איך ברגע האחרון עצרתי את עצמי היום החזרתי את השליטה לידיים ובהמלצת העורכת דיו הגשתי תלונה במשטרה נגד הגרוש שלי.... מתחילת השבוע מעלים את הילדים ולא עונה לטלפונים .. אני לא חוששת מאלימות אבל כן מניתוק הקשר הסתה בלתי פוסקת נגדי ..... מה אני יגיד מישהו כאן אמר שהחיים קשים ?

מצטרפת לאודי.. כל הכבוד על הכוחות שאת אוזרת למרות הקושי הגדול אנא שמרי על עצמך, מ.

במצב רע!! צריכה עזרה. לא יודעת איך.

ודברתי המון על הטיול...איך נהניתי.....ובכלל ספרתי על כל הטוב הזה...אמרה שזה נותן כוחות....האמנם יתן לי כוח לחזור לחפור? האמנם כדאי????? האם מניסיונך כשמעבדים משהו שקרה מזמן זה עוזר שאחר כך התכנים מפסיקים להציק? שבוע הבא אין פגישה רק שבוע אחרי זה ובכלל זה לא כל כך יוצא קבוע כי הפגישות קצת זזות עכשיו בקיץ אז כאילו הקביעות לא ממש חוזרת לקביעות.... וגם אני לא שולחת יותר בין פגישות כי קבענו שלא.....ושוב הגעגוע חוזר...אני מתגעגעת לטוב הזה שלה...ששוב יש הפסקה כזו....ובכלל מקווה שיהיה טוב מעכשיו.........הלוואי שיהיה......

שונאת אותה. כלומר: אותי.

רק עכשיו הזכרת לי שה"רע" הוא לא מוחלט.....אז...השנאה? גם היא אינה מוחלטת בטוחה שאת גם אוהבת...אמביוולנטיות שכזו קורת לכלנו..וכייף לדעת שיש מי שאכפת לו מאיתנו, תודה שנחמד לראות את שמי כאן :) את חשובה לי...הלוואי שנדע לאזן,מיכל

הי אודי...אתה מושך לכיוון המציאות.. כ"כ נוח להסתתר פה מאחורי מילים כאילו שעולם הנפש הוא היחידי שקיים... המענה לשאלתך הראשונה קל יחסית, אם כי די מביך. לעומת זאת השאלה השנייה, מדוע, יותר מורכבת... נראה לי שאפשר לענות עליה בכמה רבדים...מדוע? כי זה מספק משהו מיידי שמאפשר לשקוע, להתעלם, לפעמים אפילו- להעביר את הזמן, זה ימלא את הריקנות שבפנים (לא, לא מדויק לא ימלא אלא יכסה על) זה מצב נפשי של "חסרת יוזמה ומוכרחה" (ציטוט שנדבק אליי מתוך שיר של יונה וולך, "קורנליה" אם אתה מכיר...) במציאות יש להלחם ולחתור על מנת להיות, שום דבר, כמעט, לא בא בקלות, ועל כל זה יש גם כאב נפשי. על כך שבהרבה מובנים בעולם צריכה להנכיח את עצמי כדי להיות קיימת - לפעמים אני שקופה במציאות כאילו נחתתי עכשיו מארץ רחוקה, וחדשה פה וכאילו אין את כל השנים מאחוריי, וגם לאף אחד לא אכפת אם אהיה כאן או לא, ואם לא אתחיל להתערות בכוח אז אמשיך להיות שקופה ולהיעלם... אתה יודע, הסיבה והתוצאה מעורבות ומבולבלות ביניהן , כמו השנאה העצמית שכתבתי עליה- היא גורם ותוצאה.. זכור לי, אם איני טועה, שעניין לך עם נושא ההתמכרויות אודי.. שכתבת על כך בעבר כמה מילים חכמות (ואולי יש לך גם כמה בשבילי) ואף הפנית אולי לאיזה מאמר...בקיצור בטוחה שאתה מכיר את כל הרעות החולות שנלוות למילה הזו...זיגוג, אדישות, תלות ו"קריזים" למיניהם... להרגשתי - חולשה, סתמיות, חוסר שליטה, שונות, ריקנות, וכעס, היעלמות...קיפאון! כתבת פה למישהו על כך שיש לחתור במקום לשקוע ברחמים עצמיים...כ"כ מסכימה! חשבתי פעם שאני כזו (וגם על כך הכעס העצמי) ועכשיו כל כך משוועת לתחושה הזו של חתירה, והתקדמות... אתה יודע - אני מקנאה פה נורא בכל הבנות על כך שהן בטיפול... חותרות, מתקדמות... לפעמים מרגישה פתאום שזה דחוף לי - צריכה עכשיו, לקום ולהתחיל! לפעמים לא יכולה לישון בלילה, או לרגוע ביום מרוב התחושה של - תעשי כבר משהו... אבל עכשיו חוץ מהקושי שכבר סיפרתי עליו לעשות זאת - איני יכולה לעשות זאת בחודשים הקרובים. ובמקום זה צריכה לשקוע במשהו חשוב, שאינו מלטף את הנפש כלל... וזה קשה, מנסה לנסוע בפול גז בלי דלק... עד שתקופה זו תסתיים - צריכה לחלץ את עצמי מביצת הקיפאון איכשהו... ובכן - לא עניתי לשאלתך הראשונה בסופו של דבר (יודע מה? אני יכתוב את זה מהר ובשקט, מה אכפת לי. אינטרנט, סדרות סרטים וכדומה) ולשנייה עניתי בערך...נראה לי שיש עוד רובד עמוק שלא נכתב לי עדיין... זהו... גילת. (חשופה. ולא יפה. בכלל. וחלשה ומתבכיינת- סליחה).

אני ענבל בת 24. נוצר קשר די עמוק ביני לבין המורה שלי לשעבר (סיימתי את לימודי, איני סטודנטית..). הוא בן 45. שנינו מצאנו חיבור מאוד עמוק אחד אצל השניה. דומים בהרבה מאוד דברים, יש דרגה גבוה של אמפטיה ורגישות... אני בחורה שדי קשה לה בכל המישור הזוגי, כיוון שאני באמת רואה את עצמי כאדם מאוד מיוחד (אין לי בעיה עם זה, ואל תשלחי אותי לפסיכולוג על זה. זה לא בעיה מבחינתי). גם הוא- אדם מאוד מיוחד, ובודד, וזו סיבה מאוד חזקה שנוצר החיבור הזה. הוא אינו נשוי, ואין לו ילדים. אני לא רוצה שנפגע, אני לא רוצה לפגוע בעצמי, ואני לא רוצה לפגוע בו. מבחינתי, לא משנה כמה אהבה תהיה ביננו, קשר עם פער גילאים של 21 שנה, נתפס אצלי כקשר לא בריא. הייתי רוצה להיות עם מישהו בגילי, זה נשמע לי פסיכי לגמרי לקיים מערכת יחסים עם גבר בן 45 (מבחינה רציונלית). הרי סביר להניח שגם אם יהיה משהו רומנטי, הוא יהיה זמני, כי הרי הוא לא יהיה לעולם הגבר של חיי. לא נתחתן, ולא נעשה ילדים... (לא שאני מחפשת את זה כרגע... אבל ללכת על מישהו כזה זה קצת להכניס את עצמי בכח לתסבוכת לא?) מצד שני, אני לא יודעת מה לעשות. כרגע, אנחנו עושים טוב אחד לשני. הוא צריך אותי, כשם שאני צריכה אותו, והקשר הזה הוא הדדי והוא תורם לנו, לשנינו, וזה כיף לנו. אבל אני כל הזמן מפחדת שזה יתקדם הלאה... הוא היה רוצה, אבל אני מפחדת. אבל המתח המיני ביננו מחרפן אותי. אנחנו באמת אוהבים אחד את השניה. מה עושים במצב כזה?

זו בטח בעיה נפוצה שיש בעוד מקומות. אמא שלי אוהבת שכולם יהיו סביבה והבעיה היא שיש לי קרוב משפחה. . . .שאני לא אוהבת להיות אתו ביחסים בכלל מסיבות רבות- כמו- דרך ארץ, יושר ועוד. וכל פעם שאני מנסה להתנער ממנו אמי מחזירה לי אותו בשיטות מניפולטיביות ביותר. .. היא לא אומרת לי שחורה לה שאין בנינו יחסים אלה מייצרת חיבור , ושזה לא הולך אז שוב. . .פעם ושזה לא הולך. .. אז בכל זאת בדרך אחרת גם אחרי שאמרתי לי שאינני מעוניינת. .. ונתתי לה הסבר מקיף אז היא שותקת וכעבור זמן שוב פעם מייצרת חיבור. מה לעשות ?

בכי אצור-עצור צץ ועלה מהמעיינות בפגישה ועכשיו הוא זולג גם ליומיום, ל"אמיתי". אבל כאן אין ספה מרופדת, אלא שעון מעורר צורם, אוטובוס מלא עד אפס מקום, עבודה, עבודה, עבודה. באתי כל כך מבולבלת, מתבלגנת מול הבוסית ומול השותפות לעבודה. מפתיעה, אחרי התדמית האסופה והרגועה שאני יוצרת. כנראה שזו הסיבה לפעמיים בשבוע. אני יודעת לשים את הדמעות שלי רק במיכלים שלי, גם כשעולים על גדותיהם. אבל, בתרגום לעולם האמיתי, איך אפשר להשאיר את הכאב בחדר ולצפות שלא יצא?

אף אחד לא מצפה שהבכי יישאר רק בחדר...זה הרי בלתי אפשרי.... מאוד חשוב שיהיו לך מקורות תמיכה גם מבחוץ....חברה טובה, משפחה? משהוא....וגם אם נראה שאין אז לנסות למצוא מאוד חשוב... הייתה תקופה שהייתי נוסעת באוטו ופתאום בלי אזהרה הייתי בוכה, או בבית פתאום בוכה....כמובן שזה לא טוב כשזה מול אנשים בעבודה סתם ככה..קרה לי פעם אחת והרגשתי ממש פאדיחות..אמרתי שזה מטלפון שקבלתי וזה בסדר וברחתי משם.... ואח"כ הרשתי לעצמי לבכות באמבטיה במיטה שאף אחד לא רואה...זה דווקא היה טוב לשחרר...זה חולף אבל חייבים לשחרר את הבכי ולא לעצור אותו..בהצלחה, מיכל

למחות את הדמעות ולצייר חיוך רפאים כשאני מול אנשים. להפתעתי דווקא השבוע התחלתי לבכות באוטובוס, מול אנשים, בלי יכולת לעצור את הדמעות. אז זה השלב הראשון. באופן מפתיע (או לא) דווקא השלב הבא, מול הקרובים, הוא הקשה...

עוד יום חונק מסתיים. אני מרגישה שאני חייבת לדבר, אבל אין לי שום דבר לומר. שאני חייבת יחד, אבל הוא לא טוב לי. מרוב שהכל ביחד, ריק.

כל מה שאני רוצה הוא להקטין ולהיעלם...

לפעמיים אני מרגיש קצת יותר מידי פסיכי מנסה לאכול את כל העולם בשנייה בלי לעצור קשה לי להשלים עם העבודה שצריך לעבוד קשה כדי להגיע למטרות אבל עוד יותר קשה לי להשלים עם העבודה שאם עבודה קשה כל חיי ההתקדמות תיהיה איטית מידי הזמן הוא גורם נורא מלחיץ עבורי מפחד לפספס את השנים הכי יפות שלי אני בן 25 ולא רוצה לפספס את החלומות שלי והמטרות לפעמיים יש לי הרגשה שמה שמניע אותי זה רק כסף והרדיפה אחריו גורמות לי לתסכול מאווד קשה עדיין לא הצלחתי למצוא את הנישה שלי המקום שארגיש מסופק וידע שאוכל להמשיך איתו להמשך חיי ולהתקדם אני חושב הרבה בזמן האחרון על מעמדות חברתיים גבוהים מקנא באנשים עשירים אבל לא מדבר על עשירים אלה על במולטי עשירים האנשים שיש כמוהם רק אחידים לשם אני שואף ונורא רוצה להגיע לשם מהר בלי לחכות לפעמיים אני מרגיש שאני היחיד בעולם שרואה שחורות וכל הזמן מרגיש שהעולם לא פייר ואני לא מגיע ממקום שחסר לי משהו בחיים המשפחה תמיד נתנה לי הכל וגדלתי בסביבה עם כסף אבל תמיד רציתי עוד ולא עוד קצת אני רוצה הכי הרבה אבל לא מוכן לעשות בשביל זה את הדרך הארוכה הבעיה הכי גדולה שאני מבין את העניין אבל בפועל לא מצליח ליישיים אותו אני יודע שזה נשמע אובדני אבל הכי גרוע שאני מודע להכל ויודע ומבין אני יוכל להעיד על עצמי שאני בחור אינטליגנט לא עשיתי תואר אבל יש לי ניסיון חיים וסיימתי את לימודי בבית הספר כמי כולם אני נורא רוצה לגדול ולעשות את זה מהר יש לי המון קנאה באנשים עשירים אפילו לפעמיים מתבאס למה לא נולדתי מלך בבריטנה או בכל מקום אחר למה העולם לא פייר ויש כאלה שלא עושים כולם והכל שלהם ויש את אלה שצריכים לעבור את הדרך כדי להשיג את המטרות שלהם ?

שלום, אני בת 18 וככל הנראה בחודש אוגוסט הקרוב, אעבור ניתוח אף, ניתוח רפואי וקוסמטי. אני לצערי סובלת מדה פרסונליזציה והפחד שלי הוא שלפחות חצי מההחלטה שלי לעשות את הניתוח.. נעשתה בצד המנותק שלי.. הלא מודע לעצמו. כשאני בחוץ עם אנשים באופן אוטומטי אני הופכת דה פרסונלית וכך גם ההחלטות, בשנה האחרונה הרבה יותר טוב אך עדיין. וכשאני בבית לוקח לי מינימום יום לחזור לעצמי לאחר שהייתי בחוץ. בקשר לניתוח, אני כבר בתהליך סיום. וקצת לפני שכתבתי כאן נתקפתי פחד, עכשיו פחות, אבל אני לא אוכל להרגיש טבעית מצד אחד ואני לא אכיר בעצמי לאחר הניתוח, האף תמיד היה מושא ללעג אצלי ( מעולם לא הבנתי למה ) ואני פוחדת שכשאני אחזור מהניתוח, פתאום אהפוך להיות מנותקת אפילו במעט גם בתוך ביתי שלי. לדעת שאני הולכת לעבור תהליך שהוא לא טבעי גם אם תוצאתו טבעית. וזה לא עניין של זמן שפתאום בעוד כמה שנים זה ישתנה. העניין הזה שכשאני בתוך הבית אני מרגישה ואני גם מדוכאת ופתאום שאני יוצאת החוצה אני מנותקת ואני מרגישה שאני יכולה לטרוף את העולם. וזה מפחיד.

שלום פרופ' שירלי, קראתי את תשובותיך בפורום, והן מרתקות. רציתי לשאול אותך, ואשמח אם תוכלי לענות גם ובעיקר באופן מעשי, האם מחיר של 5,500 ש"ח לאנליזה, לחודש (4 פעמים) הוא לא מוגזם? אני יודעת שהנטיה להתיחס לכסף היא בעיקר רעיונית/נפשית, ופחות מעשית, אך הייתי שמחה אם היית יכולה לומר גם כמה מילים לגבי המחיר כפי שהוא ללא משמעויותיו. תודה!

שלום ד"ר בונשטיין. תחילה חשוב לי לציין שאני מחפשת מענה מסויים שאינו הפניה לטיפול. לצערי אין בי היכולת הכלכלית לממן טיפול, ואזלו זכויותיי דרך קופת החולים. אני בת 27, מגיל בגרות סבלתי מהפרעות אכילה. בגיל 13-14 ירדתי ממשקל 60 ל 47 כאשר החלטתי לצום לחלוטין, לשתות מים ואולי כפית יוגורט ביום. בצבא עליתי במשקל, אני לא יודעת מה היה מספרי במשקל, אבל אפשר לומר שזה היה רחוק מ47. לאחר השירות ירדתי במשקל ללא כוונה... זה פשוט קרה. לפני שנתיים התחלתי שוב דיאטה קשה.. אם כי לא היה מדובר בצום מוחלט, אלה בהמנעות ליותר מארוחה אחת ביום, ובלי יותר מידי נשנושים. ירדתי למשקל 39, ככל הנראה זה היה נראה מחריד לאחר שאנשים העירו לי כל הזמן (מבחינה גופנית לא הרגשתי רע חוץ מפעמיים שנשברו לי 2 שיניים ללא שום סיבה). לפני כחצי שנה החלטתי להשמין קצת, אולי בגלל שהגעתי לבגרות מסויימת שנמאס לי לחיות על פי דפוסי חברה. היום אני שוקלת 45-46. מחמיאים לי שיש לי גוף יפה ללא הפסקה. הבעיה מתעוררת כשאני צריכה לצאת מהבית. אני מתלבשת ומסתקלת במראה ולא יכולה לסבול את הגוף שלי.. אחיות שלי (אחת גדולה ממני ואחת קטנה ממני) שוקלות כ 5-7 קילו יותר ממני, בטוחות בעצמן.. ולמען האמת- אני מקנאה בהן. אם אני חושבת שהן שמנות? ממש ממש לא! אני מנסה לקחת דוגמה מכל מיני שחקניות/ דוגמניות שלא ממש נראות כעור ועצמות (ולא חסר כאלה).. אבל למה הן סקסיות בעיניי ואני לא? בגלל אותה הרגשה, אני לא יוצאת בכלל מהבית. אני כאילו מתביישת. אבל יחד עם זאת- אני פשוט אוכלת מה שבא לי. טעים לי ואני רעבה.. וממש לא בא לי לשבת ולבכות שאני רעבה ולא לעשות עם זה כלום- כמו שהייתי נוהגת בעבר. אז מצד אחד התחלתי לאכול ואין בי שום מחשבה על להרעיב את עצמי. ומצד שני אני מרגישה זוועה ולא יוצאת מהבית. אז איפה הבעיה האמיתית? בלהרגיש יפה ולהרעיב את עצמך למוות? או לאכול ולהנות מהאוכל, אבל להתבייש להראות את עצמך? איך אני יכולה לשפר את עצמי? כי אני רוצה לשפר, אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי, גם אם אעלה עוד קצת במשקל- אז מה? כשאני רואה נשים אחרות עם קצת אגן, קצת ישבן, זה סקסי ויפה. אני רוצה שגם אני ארגיש ככה, למרות שאני יודעת שאני לא "במימדים" שלהן. מה אני עושה עכשיו? איך אני ממשיכה מהנקודה הזו?

למות למות מוות .......

בוכה ללא הפוגה מאבדת את הילדים תוכניות איך למות ....:

כואבת לקרוא שאת כל כך סובלת..חשבתי שהמצב קצת השתפר..(?) אנא אל תוותרי..(מוות הוא פתרון סופי לבעיה זמנית..) את לא מכירה אותי.. אבל אני קוראת אותך..ואת יקרה לי.. תמשיכי לכתוב..זה מקל.. ושמרי על עצמך מ. (מיקה)

שלום, אשמח לייעוץ בעניין הבא: השתתפתי כחלק מלימודי לתואר בסדנת דינאמיקה קבוצתית, כעת עליי לכתוב עבודה מסכמת הבעיה שלי היא שאני מרגישה שאני יכולה לכתוב על עצמי את כל התהליך שעברתי אך מרגישה שבעצם איני יכולה להתייחס לעומק לחברים האחרים בקבוצה , אני מרגישה שאין לי את היכולת לזהות תהליכים שהיו בקבוצה שלא קשורים אליי. השאלה שלי היא עד כמה העיסוק בהתבוננות העצמית שלי דרך הקבוצה היא בריאה ולא אגוצנטרית והאם בכתיבת עבודה יש לזה מקום או שיש צורך להסתכל גם על התהליכים של הקבוצה כשלם ( דבר שאני עוד לא הצלחתי לעשות) סלילה על האורך ותודה על הסבלנות.

סליחה שמציפה פה...פוחדת לחזור אליה.....פוחדת לחזור ואז יהיה לי רע...מבין? אולי פוחדת שוב מההזדקקות הזו.....פוחדת שאם אחזור יהיה לי שוב רע, שלוש וחצי שנים אצלה ולא הצלחתי לשחרר את הטוב והנה יוצאת לחופשה ומרשה לעצמי להנות......רוצה לספר לה על הטוב כמובן ומצד שני פוחדת לחזור לרע שוב.......אוףףףףףףףףףףףףףף אתה מבין??? בכלל פוחדת מהקונספט הזה שנקרא טיפול פתאום....חוזרת אליה מחר...

שלום רב, אני נמצאת בטיפול כבר שבעה חודשים לערך, מאד מאד קשה לי להפתח, אני כל הזמן מתגרה במטפל של ומתעסקת במניפולציות. אני יודעת שאם אני הייתי המטופלת של עצמי לא הייתי סובלת את עצמי, ואני כל הזמן מרגישה שהמטפל של לא ממש מחבב אותי. אוביקטיבית הוא לא עושה שום דבר שמצביע על כך, אבל ההרגשה הזו לא עוזבת אותי. שהוא בטח לא סובל אותי וחושב עלי מלא דברים רעים... אני ממש מתביישת לאמר לו את זה, מה גם - שלא נראה לי שזה ישנה הרבה. נניח והוא באמת לא בדיוק מחבב אותי וחושב עלי דברים רעים,הוא לא באמת יאמר לי את זה. כך שכל דבר שהוא יגיד בהרגשה שלי יהיה "חיפוי" על האמת. ברור לי שאני מגזימה, אבל זו הרגשה שקשה לי להתנתק ממנה. חוץ מזה, מסיבה שלא ברורה אפילו לי, מאד חשוב לי להראות יפה כשאני הולכת אליו. אני לא מאוהבת בו, ואין לי שום כוונה או פנטזיה לגרום לו להתאהב בי, אז למה אני עושה את זה ולמה אני מרגישה שזה לא בסדר? אני לא באמת יודעת מה אני מצפה,אולי להכוונה. אני באמת רוצה שהטיפול שלי יצליח, אבל אני מרגישה שאני צריך משהו חיצוני שיכוון אותי איך לנהוג בטיפול עצמנו. תודה רבה, וסליחה על האורך!

אודי, עד היום אני לא מבינה למה בגיל 17 בערך שהופיעו אצלי דחפים מיניים זה לווה בפנטזיות שליליות ואלימות ולא נגיד בכמיהה נורמלית למצוא פרטנר או להנות .. כאילו שנאתי את עצמי מאוד על זה שבגלל הופיעו צרכים מיניים ואני זוכרת את הסרטים שהיו לי בראש, שזה בעצם הראש של עצמי אז יוצא שהייתי ממש רעה ונוראית לעצמי, כאילו התפצלתי לשני חלקים שאחד שונא את השני.. לא מבינה למה. למה דבר כזה קורה אודי? אני צריכה הסבר, צריכה פשר . כאילו עברתי דברים בחיים ואין לי הסבר למה הם קרו. בטיפול הפסיכולוגי כן שיחזרתי כל מיני טראומות נטישה אבל לא משהו שקשור למיניות בהכרח, למעשה הנושא של המיניות לא דובר כמעט. יותר מאבקים סביב הגבולות. גם הסטינג הזה של פסיכולוגים-תמיד הסתיים לי בחוויה של קטיעה ברגע שנגמר הזמן וחשש מפני הרגע הזה, זה הפך למציק ומטריד. אבל גם זה לא קשור לפנטזיות המיניות השליליות שהיו לי אז שבגללן בכיתי המון והרגשתי כאילו קרו לי דברים ממש רעים (בדימיון) שלא קרו לי באמת במציאות. אני רוצה להבין למה ההתפתחות המינית שלי הייתה ככה. איפה אפשר לקבל תשובות? זה מעצבן אותי שאי אפשר להבין כלום. איך התפתחות מינית של אנשים אחרים נראית? סטטיסטית לכמה אנשים יש חוויה של התפרקות תחושת הזהות הקודמת וסיוטים מזה שהדחפים המיניים שלהם מפציעים לאויר העולם ? עד כמה זה חריג לעומת נורמלי. אני רוצה תשובות. ושוב ההרגשה היא שאני שונאת את החיים שלי. שאי אפשר להנות מכלום באמת ועד הסוף כי כאילו אני מקוללת. חרדה להחזיק תינוק בידיים.. לגדל, להרגיש, לסמוך על עצמי, להרגיש חיבור אמיתי לחיים האלה מעומק. כלום לא מובן מאליו. כ"כ נמאס לי שמשהו חוסם אותי ולא נותן לי לחיות כמו שצריך. להרגיש באופן מלא בלי תהום בלתי ניתנת לדילוג ביני לבין עשייה אקטיבית פוריה, להצליח להתחבר, ליזום, להשפיע. הטיפול הפסיכולוגי רק מלא אותי שנאה כי הפסיכולוגית שטיפלה בי הייתה כ"כ צבועה ונוראית שמעצבן אותי שהיא לא משלמת על זה שהיא הייתה כזאת נוראית! שתשלם. נמאס לי.

טוב זה ישמע מצחיק אבל זאת בעיה שיש לי מלא זמן (אני בן 20) אז ככה תמיד מצבים מסויימים שלא צריך לחייך אני מחייך, כשאני מתווכח עם מישהו אז אני יכול לחייך תוך כדי, חס וחלילה חבר יכול להגיד לי שמישהו נפטר אצלו אז אני אגחך, זה כאילו שאני לא יודע להתמודד אם מצבים רגשיים מסויימים אז אני מחייך, זה הרגל שמדכא אותי ובזמן האחרון יוצא לי לחשוב עליו ובכול סיטואציה כזאת מתקרבת אליי אז אני מתחיל לחייך כמו טמבל, איך מפסיקים אם זה? תחשוב על משהו עצוב באותו רגע לא עוזר .. אני מרגיש כמו ילד קטן במצבים האלוו ..

אודי עוד לא פתח את כל ההודעות.. מקווה ששלי תפתח..פתחתי במיוחד בשבילך..כי אולי לא אראה שם למטה. אז גילת יקרה התחושות האלה כל כך מוכרות לי, אבל יודעת מה? לראשונה בחיי השתחררתי בטיול וזה באמת כייף!! מאחלת גם לך ולכל אחד אחר לחוש חופשי בחופש :) מיכל

הי מיכל, הפתעת אותי שפתחת "לכבודי" הודעה... תודה לך על האיחול. שמחה מאד בשבילך :) (ושנחוש חופשי גם בחיים, לא רק בחופש... החופש רק מזכיר, שאין סיבה שלא...)

שכחתי כמובן: נחמד לראות את שמך פה שוב :) ראיתי עכשיו מה שכתבת למעלה לאודי, מניחה שקשה לחזור... אבל גם יש משהו טוב בהמשכיות הזו, לא? להרגיש שאפשר לתת לשני הצדדים האלו "לגור בכפיפה אחת".. אולי עם הזיכרון של החופש בראש ובלב, ה"רע" יזכור שהוא לא מוחלט... ועם ההתייחסות ל"רע", גם הטוב של החופש מקבל משמעות יפה ואמיתית...מחוברת... בהצלחה..

... היא שוב נסעה.. אני כבר לא יכולה יותר..באמת..די, כמה אפשר ??? מרגיש לי שהרזרבות ממש נגמרות.ותבין אודי,היום עוד נפגשנו בבוקר..מה יהיה מחר,מחרתיים, ועוד ועוד ועוד..עד חמישי בערב.. זה מרגיש כאילו אומרים לי עוד פעם לטפס על האורסט ,אבל אני כבר תשושה.. אודי :(((

לא נראה לי שתראי עוד היום את ההודעה כי אודי ענה מוקדם היום...בכל זאת רוצה לומר לך שאני פה....איתך... תכתבי לנו אני זוכרת עד כמה זה מטלטל החופשות האלה...אצלי רק חזרתי ושבוע הבא היא לא תהיה...מבאס! כבר היו לי מחשבות שעדיף שלא אראה אותה בכלל....נפרדנו לחודש שלם!!!!! כתבתי לה פעם אחת מהחופשה למרות שאפשרה לי יותר....קשה לחכות לה אבל מרגישה שעדיף שלא אבוא כי שבוע הבא אין פגישה ושוב שבועיים בלי....אז נחזיק אחת לשנייה את היד אני אחזיק לך השבוע ואת את שלי בשבוע הבא....פעם תורי ופעם תורך...בסדר? אוהבת וחושבת עלייך...מיכל

תחשבי על זה כך- אם נפגשתם היום ותפגשו ביום חמישי, זה כולה שלושה ימים. קטן עליך :-) יום ראשון כבר עבר....

אודי, מרחפת עדיין.... מחכה לפגישה איתה שתחול בעוד יומיים.... רוצה לספר שעשיתי זאת!! נהניתי עם בעלי כייפנו וצחקנו כמו שלא צחקתי שנים!!!! חשבתי שזה כבר לא יגיע לעולם.... הכיף הזה!!! בעלי פשוט היה כל כך מקסים והרגשתי כמו עליסה בארץ הפלאות.....ילדה קטנה בין חנויות ענק!!!!!וקניתי לעצמי והרשתי לעצמי יותר להפתח להרגיש חופש אמיתי!!! זה משחרר ומומלץ בחום לכלכם!!! שחררתי את החרדה ממני באיזשהו אופן.... סוריקטה יקרה מקווה שגם את תגיעי לשלב של הנאה אמיתית ללא חרדות. במבי שמחתי לשמוע ממך!!! הייתי במקום לא ממש רגוע אפשר לומר, במנהטן בניו יורק, בוושינגטון ומפלי הניאגרה בקנדה :) הנה סיפרתי לכם! היה טיול מדהים, רק עם בעלי ללא הילדים (כמובן עם ייסורי מצפון שנשארו בארץ אז המתנות שקבלו היוו פיצוי קטן :) ) תודה שזכרתם אותי.....מיכל

אווף. שלחתי מייל שלא עונים לי. כבר יותר מחצי שעה אני מחכה. הצ'ט השני שאני מכירה כבר לא פעיל. ואני לבד בוכה וצריכה עזרה. אווף, רע לי מאוד עכשיו. רציתי לשלוח הודעה לפסיכולוגית שרע לי ואני רוצה למות. אבל מאוחר ואני גם לא רוצה לדבר איתה, אלא רק שתדע. אז במקום זה אולי אתה תדע וכל מי שכאן. איזה חיים דפוקים, אני לבד

זה כבר היה קרוב לאחת בלילה. עכשיו מרגישה קצת יותר טוב.

אני שומע כמה את מרגישה אבודה, רוצה פשוט שישמעו, שידעו שרע לך ושאת רוצה למות..ראיתי שאודי כבר ענה לך והציע לך להמשיך לכתוב כאן בפורום, וחשבתי להציע גם להגיע אלינו לאתר סה"ר - יש גם לנו צ'ט, אם כי הוא נפתח רק בשעה תשע..אבל אם לא תמצאי מענה עד אז, את ממש מוזמנת אלינו, לפרוק קצת, לספר על ההרגשה הרעה הזו שמכאיבה כל כך וגורמת לך לרצות למות..ואם נוכל, נשתדל להיות איתך, להבין ולהכיל ולתמוך ככל יכולתנו, שתהיי טיפה פחות לבד.. שלך מכל הלב מתנדב סה"ר http://www.sahar.org.il/

שלום רב, שמי תום בן עשרים לפני כשנה וקצת אני ובת זוגתי נפרדנו וזה גרם לי למשבר נפשי כואב עד מאוד. הייתי שרוי כמעט חצי שנה בדיכאון עמוק טופלתי על ידי פסיכולוג, לאחר תקופה של ארבעה חודשים החלו לי מיגרנות וכאבי פרקים בגוף - אציין כי לפניכן הייתי בריא לגמרי. כיום אני עדיין סובל מתחושות שווא, כגון עצב, ריקנות, חרדות וחוסר עניין בדברים שפעם היו לי להנאות. היום אני חייל, אני חושש וזה קצת עובר לי בראש שאולי פרץ לי בעקבות המשבר סוג של מחלת נפש. כיצד אוכל לבדוק זאת?

שלום, בעלי בן 38 בריא, במשך תקופה ארוכה הוא סובל מכאבים בין הקיבה לצלעות וזה קורה לפי דבריו בכל פעם שאנחנו הולכים למקומות הומי אדם. לפי דבריו הוא מפחד שאולי נסתובב להנהתנו בקניון ופתאום הוא לא ירגיש טוב, לא יצליח לנשום ועד שיגיע האמבולנס ומישהו יעזור לו וכו' יש לציין שאביו נפטר לפני שנה בעקבות מחלת הסרטן מסוג מלזותומיה וזה גרם לו לתחושת מחנק (אולי זו הסיבה). הדבר מפריע לנו ביומיום בכל פעם שאנחנו יוצאים מהבית. הוא אומר שכשהוא קרוב לרכב הוא מרגיש מוגן מכיוון שבמידה ולא ירגיש טוב הרכב לידו. בבקשה עזרתכם התסכול שלו מאוד גדול. במידה וצריך מישהו שיטפל אנחנו גרים באזור הצפון ומוכנה לשלם כל מחיר. תודה מראש, ענבל.

שלום, מאז שאני זוכרת את עצמי, אני הייתי מתאהבת בגננת, במורה, מפקדת, בוסית , פסיכולוגית ... וכל דמות סמכות שהייתה לי אני יודעת שזה מחסך עצום והזדקקות, אני כל הזמן בשאיפה להיות בקשר סמביוטי כי אחרת אני מרגישה ריקנות עצומה וקשה לי לוותר על זה. הסיבה שאני רושמת את ההודעה היא שאני באמצע שנות העשרים, אף פעם לא חוויתי קשר זוגי ואני מרגישה שאיני יכולה בכלל להתאהב בגברים למרות שאני מאוד נמשכת אליהם . אני חיה בפיצול של משיכה ורגש. הרגש הולך לנשים והמשיכה לגברים. אני לא יודעת איך לצאת מהמצב הזה והאם זה בכלל אפשרי? אגב, הבעיה שאני מתארת של פיצול בין משיכה לרגש זה דבר מוכר? מזה אומר על הנטייה המינית שלי? האם אני דו? אני מאוד מבולבלת אני בטיפול פסיכולוגי כבר שנתיים ולבנתיים לא רואה תקווה שהמצב ישתנה. הדבר שאני הכי רוצה בעולם זה שיהיה לי בעלו וילדים אך אני לא מבינה איפה אני עומדת. כמובן שאני אדבר על זה עם המטפלת אך מאוד אשמח לשמוע את דעתך בעניין! תודה רבה !

שלום לך, בדבריך ישנו ניסוח של שאלה: "איפה אני עומדת?" אכן, שאלה של מיקום; ואכן, שאלה של עמדה. עמדה הקשורה למיניות ולהבדל המיני. מיניות – גברית או נשית – לימד לאקאן, אינה בעיקרה עניין של ביולוגיה או אנטומיה, אלא עניין של עמדה. אף השאלה עצמה "האם אני דו?" הווה אומר, האם עמדתי במיניות היא נשית או גברית, היא בגדר עמדה. זוהי עמדה סובייקטיבית המאפיינת מבנית את מבנה הבסיסי של נוירוזת ההגנה שגילה פרויד, הנוירוזה ההיסטרית. שאלתו הלא מודעת היסודית של הסובייקט ההיסטרי באנליזה היא בדיוק השאלה המנוסחת במסווים שונים במכתבך: ("האם אני דו?" "איפה אני עומדת?" "אני מאד מבולבלת") : האם אני גבר או אישה בבחינת העמדה מול המיניות? מבחינה זו, את נמצאת בנקודה סובייקטיבית פורה ומבורכת לתחילתה של חקירה אנליטית. במהלך אנליזה, שאלה לא מודעת זו של הסובייקט ההיסטרי עשויה לעבור גלגולים רבים, ובסופו של דבר, כאשר מדובר באנליזה של אישה, להוביל לחקירה של שאלת הנשיות עצמה, הווה אומר של האופן הייחודי עבור הסובייקט בו מדובר להיות אישה, בין אם במישור של היחסים עם המין האחר (במכתבך, הפנטזיה על "בעל") ובין אם במישור של האימהות "ילדים"). מה שמאפשר חקירה זו, ובסופו של דבר, את הפתרון הייחודי לשאת הנשיות שמפיק הסובייקט אף הוא דבר מה שמבצבץ במכתבך: עניין של וויתור. וןויתור על דבר מה שאף הוא קשור במשהו מן הנשיות, משהו שנקבע ונצרב בסובייקט בשלב מוקדם מאד של החיים אותו כינה פרויד "פרה-אדיפלי" – שלב של יחסי אם-בת בו יש מעט מאד, אם בכלל, הפרדה שמספק גורם שלישי, שלב המאופיין ברגשות עזים ולעיתים קשים, רגשות שאכן כרוכים, כפי שאת אומרת במדוייק, ב"חסך" – באותה תביעה של הבת מן האם שלעולם נותרת חסוכת מענה. הפתרון הייחודי לשאלת הנשיות שעשוי להבנות במהלך אנליזה כרוך בויותור על משהו מן החזרה על אותם רגשות עזים, על הסיפוק האקסטטי הכרוך בהם, וויתור שאינו אלא יצירה של הפרדה, של גבול ממה שלאקאן מכנה "ההתענגות הנשית" שהוא-הוא האופן הייחודי של היות אישה עבור סובייקט. במקרה שלך, את מעידה, "קשה לי לוותר על זה" – ואת המחיר על אי ויתור זה את משלמת, כפי שאת מעידה, בחיי האהבה. אך למול הקושי לוותר על ההתענגות הנשית, הפרה-אדיפלית, שמקורה בחסך, מפעם בך משהו שהוא מסדר אחר, משהו שמביא אותך לא רק לשאול, ולהפנות את השאלה אלי, ואל המטפלת שלך, אלא גם להשתוקק, לרצות, להמשך ... זהו דבר מה שהוא מן הסדר לא של ההתענגות אלא של מה שלאקאן מכנה "אייווי" (desire) והוא בדיווק המקום הסובייקטיבי הריק המתגלה כאשר ישנו וויתור על משהו מן ההתענגות. הפיצול שאת מתארת בין האיווי להתענגות (מה שא מנסחת כ"משיכה ורגש") לא רק שהוא מוכר אלא שהוא-הוא סיפורם של החיים האנושיים, סיפורה של כל אנליזה, שלובש גוון שונה בכל מקרה ומקרה. אותו איווי עיקש הוא שיוסיף וינחה אותך באנליזה, שהרי את האנליזה ניתן גם לתאר כחשיפתו של האיווי הלא מודע, כהליכה בעקבותיו. המשיכי לשאול, המשיכי להבנות את זכרונותייך ואת חיי הנפש שלך כפי שאת עושה יפה כל כך במכתבך (למשל, הסדרות של דמויות נשיות שהן מושא ל"רגש," למשל, ה"פיצול" בחייך), לכי בעקבות תצורות הלא מודע (חלומות, פליטות פה, חידודי לשון וכפלי מובן, מעשי כשל, וכמובן סימפטומים) שהן, מלמד לאקאן "מסכות" לאיןווי – ותחצי גם תחצי את דרך החתחים של האנליזה שהתחילה בשאלתך אודות העדה המינית. בהצלחה בנתיבי האיווי, פרופ' שירלי שרון-זיסר

אחי כנראה נוטל סמים מהפיצוציות בזמן האחרון יותר מדי ומערבב והוא נכנס לאימפוזה, חרדות, צעקות, פגיעה בגופו (שבירת כוס בראש, דפיקת ראש, חותך את עצמו) יש לו פחדים ממשטרה ולכן הוא נועל את הוריי בבית מנתק את הטלפון ומפחיד אותם מאוד. הוריי לא יודעים איך להתמודד ומה לעשות. אנו מפחדים להתקרב שמה יעשה לנו משהו וכן מפחדים לשלוח משטרה שמה יפגע בהוריי. הוא מאיים שהוריי ילכו יחד איתו מה לעשות? אנא עזרו לי עם הכוונה למי לפנות?

אני מנהל יומן חלומות ומהרהר בחלומות במהלך היום – האם היית אומרת שזו דרך להכיר את הלא-מודע? האם החלומות הם הלא-מודע או רק חלק מן הלא-מודע?

שלום לך, הן יומן שאתה מנהל, והן פנייתך אלי, הם עדות לעניין בלא-מודע. עניין שכזה של סובייקט בלא מודע שלו הוא כמובן תנאי חשוב בהתנהלותה של אנליזה, אך הוא אינו יכול להיות שקול לאנליזה מכמה סיבות. ראשית, אנליזה אינה בפשטות הרהור בלא מודע ותצורותיו. מה שמאתחל אותה אינו סקרנות לגבי הלא מודע אלא תלונה של סובייקט ביחס לדבר מה שאינו הולך בחייו, כלומר סימפטום. מה שמניע אנליזה גם הוא אינו הסקרנות והעניין בלא מודע אלא אהבה: אהבת ההעברה לאנליטיקאי , המתגלמת כהנחת ידע כלפיו. התמקמותו של האנליטיקאי בהעברה וההתערבויות שיעשה ביחס לתצורות הלא מודע המופיעות בסצנה ההעברתית, כולל חלומות, הן שתתוונה במידה רבה את גורל האנליזה. רבים מהחלומות המופיעים במהלך אנליזה ומובאים אליה נחלמים עבור האנליטיקאי ומוגשים לו כמתנה. מכך ניתן ללמוד שחלומות משתנים במהלך אנליזה, והם מעידים על שינויים בעמדת הסובייקט כתוצאה מן העבודה האנליטית. בין אם באנליזה ובין אם מחוצה לה, חלומות, כמו סימפטומים, וכמו מעשי כשל ופליטות פה, הם תצורות של הלא מודע. כלומר, הם אופנים מוסווים, מוצפנים, בהם הלא מודע מגיח. שהרי הלא מודע, מלמד פרויד, הוא אותו משלב של ייצוגים בחיי הסובייקט שאינם עוברים תרגום לייצוגים מודעים משום שתרגום שכזה יהיה כרוך באי עונג גדול מדי עבור הסובייקט. לכן, מה שהוא לא מודע לעולם לא יופיע ככזה, אלא רק באופנים מוסווים ומוצפנים שהחלום הוא אחד מהם. מה שנזכר ממה שנחלם הוא מה שפרויד מכנה תוכן גלוי של החלום. תוכן זה הוא תוצר עבודת החלום באמצעות המנגנונים של עיבוי והתקנה הפועלים על התוכן הסמוי של החלום, הייצוגים הלא מודעים. פרוש החלום באנליזה הוא ההיפוך של עבודת החלום: נסיון להתחקות אחר המסמנים הלא מודעים שמאחורי התוכן הגלוי, המתעתע לעיתים קרובות. כך גם לגבי התצורות הנוספות של הלא מודע שהוזכרו, בראש ובראשונה הסימפטום, שהוא שמביא סובייקט לאנליזה. תצורותיו של הלא מודע מופיעות בחיים האנושיים באשר הם, וניתן לשים לב אליהם ולהרהר בהם. עבודה אנליטית היא עבודה המתרחשת תחת טרנספרנס לאנליטיקאי, ובנוכחותו. היא לא תתרחש ללא אקט: זה של האנליטיקאי, וזה של הסובייקט המחליט לפנות, ומחליט שוב ושוב להביא את גופו ואת סבלו האינטימי ביותר למפגשים. בברכה, פרופ שירלי שרון-זיסר

היי , מאז המקרים האחרונים של שיכחת ילדים באוטו אני מוטרדת מאוד מדמיינת ,בוכה ומתקשה להירדם ממש כואב לי על הסבל שהילדים האלה חוו וזה תוקף אותי בכל מיני סיטואציות לדוג' שאני נכנסת לרכב והוא רותח אחרי יום עבודה . אני מנסה להדחיק אבל ממש קשה לי עם זה . יש לי שתי בנות קטנות אבל זה לא מגיע מהמקום של הפחד לשכוח אותן אלא יותר כאב על אלו שזה קרה להם גם הילידם וגם המשפחות . ראשית האם זה טבעי ?? תן לי טיפ להסית את מחשבותיי מהנושא זה מטריד את מנוחתי ..תודה

מבינה שכבר אחרי כיבוי אורות... שלחתי סמיילי..נראה לי ש"ציירתיו" הפוך.. אם כי לבדו יכול להתפרש לכאן ולכאן.. התכוונתי לחיוך..וגם אם החמאת בהומור.. לא זוכרת מתי הוחמאתי על כישרון כלשהו..

..אודי, יש לי פתאום צורך נורא חזק לנוח בעץ שלך בשקט בשקט.. לשמוע את אוושת העלים בעץ שלך..משמיעים נעימה רכה ושקטה.. והענפים מסתירים ושומרים שאף אחד לא יפגע.. אודי:( פתאום נכנסה ללב חרדה.. נכון אף אחד לא יכול לפגוע בי??? אודי.. נכון אתה שומר ממש ממש טוב ? שלך-במבי.

לשבת לצידך תחת העץ, שלא תישארי בבדידותך. קצת צל וחברה... ובמבחן התוצאה, נשמרת בינתיים?

מרגישה שלא הייתי כאן הרבה זמן. קצת מתגעגעת... מבין כמה החלטות שאני צריכה לקבל בחודש הקרוב (עבודה, דירה, טיפול). אחת כבר החלטתי. בנוגע לעבודה. אתמול. עדיין לא מעכלת את ההשלכות שיהיו לכך. מצד אחד שמחה, יודעת שיוקל לי מאוד שלא אמשיך לעבוד בזה. היה לי קשה בעבודה. מאוד מאוד. זה שיבש לי את כל השבוע ולמרות זאת גם כואב לי. ואני רוצה לבכות ולא יודעת אם בחרתי נכון. יודעת שכרגע זה הדבר הנכון בשבילי. כי פשוט סבלתי, אבל עכשיו זה גם מפחיד. כי ויתרתי על תחום מסויים בעבודה שלי. לא יכולה לפרט יותר מדי. לגבי הדירה אצטרך להחליט בשבוע בקרוב וזה קשה מאוד. כי בעצם אני יודעת אולי מה אני רוצה, אבל שוב מפחדת ולא בטוח שאצליח לעשות את מה שאני רוצה. והטיפול- בעקרון החופשת לידה נגמרת עוד חודש, והמטפלת הנוכחית יוצאת לחופשה של שבועיים בערך במהלך החודש הזה. כך שבעצם לא נותר הרבה זמן להחליט אצל מי אהיה בטיפול. למה כ"כ הרבה החלטות?| ובקשר לדיון שהיה ואני לא יודעת אם עודנו לגבי "עצים ארוכים". אני שמתי לב שכשעונים ואז מצפים לתגובה לא תמיד רואים. וכשפותחים הודעה חדשה אתה לא יכול להתעלם. לכן אני נוהגת כך. גם ככה הבטחון שלי נמוך אז לכתוב ושלא תגיב, זה לא דבר שיהיה לי קל לעמוד בו. (ולכן, אחרי שלא ענית לי, הלכתי קצת..) שבת שלום!

שלום רב, שמי שרון ואני בת 30 אמא לילד בן שנה וחצי. לאחר האירועים הקשים שהיו עם האבות ששכחו את ילדיהם במכוניות, מצאתי את עצמי נכנסת לקושי ריגשי. אני לא מצליחה להפסיק לבכות, מרגישה פחד עצום. אני לא מפחדת שזה יקרה אצלנו במשפחה אלא אני חושבת על הפחד והכאב של התינוקות ברגעים האלה. אני מנסה להשתחרר מזה, להדחיק אבל זה השפיע עליי חזק. יש לי קושי רב להתמודד עם הכאב הזה. אני מבקשת עזרה.

זה מדהים שתינו התנסחנו כמעט אותו הדבר בהבעת הרגשות שלנו .. רק יכולה להביע אמפטיות לתחושותייך ולהגיד לך שזה הטריד גם את מנוחתינקווה לימים טובים יותר :-)