פורום פסיכולוגיה קלינית

בברכת שבוע מבורך עם התחלות חדשות והמשכים טובים ;) הילה

http://www.youtube.com/watch?v=Mk4NgJDLxDA

גדלתי בתור ילד ביישן מאוד , חסר בטחון עצמי ומופנם ומסוגר בלי חיים חברתיים ורגיש מאוד , גדלתי בלי חברים (למעט בביה"ס היסודי) ועד היום אין לי חברים. כתלמיד בביה"ס הייתי מהמצטיינים בכיתה וסיימתי כיתה י"ב עם בגרות מלא (זכאי לבגרות) וציון פסיכומטרי גבוה ובהצטיינות . בתור תלמיד בביה"ס בשעות אחרי הצהריים הייתי מבלה כמעט רוב הזמן בבית בעיקר בללמוד ובהכנת שיעורי בית , הייתי לומד הרבה בבית , את שאר הזמן הייתי מבלה בצפייה בטלוויזיה ובמשחקי מחשב , בשעות אלו אחרי זמן ביה"ס הייתי ממעט לצאת מהבית אם בכלל (לא הייתי יוצא לבלות עם חברים) . גדלתי כבנאדם רגיש מאוד לדברים שנאמרים עליי והנוגעים בי , רגיש לתגובות ולפידבקים של אחרים , ואם הייתי מרגיש שנעלבתי או נפגעתי ממשהו הייתי מתנתק ממנו ומפסיק כל מגע איתו . אחרי סיום התיכון עשיתי הפסקה של שנה לפני האונברסיטה , בשנה הזאת עבדתי במפעל קטן בכפר . בשנה הזאת החלו להופיע אצלי סימפטומים של דיכאון והתחלתי להרגיש בדידות קטלנית וקשה גם רגשות שליליים ורגשות עצב , ,גם כעס פנימי על המצב שנקלעתי אליו (הדכדוך והבדידות) וכעס על ההורים בגלל שחשבתי שחינכו אותי בצורה לא טובה גם כעס על הסביבה שבה גדלתי כי חשבתי שהסביבה גרמה לי לחלות במחלת נפש בגלל הערות שליליות שהייתי מקבל מאנשים בסביבה הזאת (הערות על כך שאני בודד) , והתחלתי להסתגר בתוך הבית , בתוך החדר והתחלתי להתנתק מהסביבה שבה אני חי עד כדי הסתגרות מוחלטת בתוך הבית . בינתיים אחרי שנת ההפסקה (השבתון) שהייתה לי התחלתי לימודים באוניברסיטה כשאני נושא מטען נפשי כבד . במקביל ללימודים באונברסיטה התחלתי לפתח פחד לצאת מהבית ופחד מלפגוש אנשים , פחד חברתי ממצבים חברתיים ובמקביל לזה התחלתי לפתח הימנעות מוחלטת מלהימצא בחברת אנשים , נמנעתי ממצבים חברתיים והסתגרתי באופן מוחלט בתוך הבית והתחלתי לחשוב מחשבות שאומרות שכאשר אני הולך ברחוב האנשים מסתכלים עליי ולועגים לי , ושאינני מסוגל ללכת ברחוב , ושהרגליים שלי לא מסוגלות לשאת את הגוף שלי כך שאלך ברחוב , היו בראש שלי מחשבות שאומרות שאינני מסוגל לעמוד מול אנשים , אינני מסוגל להיות בחברת אנשים . בינתיים סיימתי שתי שנות לימודים באונברסיטה בהצלחה ונכשלתי בשנה השלישית בגלל המצוקה הנפשית שממנה אני סובל (ההסתגרות , ההימנעות , המחשבות , החרדה , הדיכאון , הפרעות שינה , הכעס , התפרצויות הכעס והזעם ). ואז אושפזתי בפעם הראשונה בביה"ח רמב"ם במחלקה פסיכיאטרית פתוחה ושם אובחנתי כסובל מהפרעה טורדנית-כפייתית OCD (חזרה באופן אובססיבי על פעולה מסוימת מספר פעמים כדי לוודא שהכל בסדר כמו למשל לוודא מספר פעמים שהדלת סגורה וגם מחשבות שמופיעות בראש באופן אובססיבי שאומרות למשל שהדלת לא סגורה ) , אובחנתי גם כסובל מחרדה חברתית והפרעת אישיות נמנעת ודיכאון שנקרא double dystemia depression והאבחנה הפסיכיאטרית הייתה : Schizoaffective Disorder סובל ממחלה בספקטרום השניידריאני עם מרכיב אפקטיבי. יצאתי מהאשפוז עם הטיפול הזה : Risperdal 4 mg \פעם ביום Lustral 150 mg \ פעם ביום Clonex 0.25 mg \ פעם ביום Dekinet 2 mg \ 3 פעמים ביום בהמשך באשפוז יום פסיכיאטרי ברמב"ם העלו לי את הלוסטרל (lustral) ל 300 מ"ג ביום והורידו את הריספירדאל (risperdal) ל 2 מ"ג ביום . בסך הכל יצאתי מהאשפוז מחוזק עם יותר בטחון עצמי והתחלתי לאט לאט לצאת לעולם אל מחוץ לבית . בהמשך הייתי במעקב אצל פסיכיאטרית שעשתה לי שינויים תרופתיים בתדירות גבוהה ובתוך זמן קצר , ובנתיים חזרתי לאוניברסיטה , אבל עוד פעם הייתה החמרה במצבי הנפשי ומצבי הנפשי התדרדר (הדרדר) ואז אושפזתי בפעם השנייה בביה"ח העמק בעפולה במחלקה פסיכיאטרית פתוחה בגלל הסיבות הבאות : כישלון בלימודים , הסתגרות מוחלטת בבית , הימנעות מוחלטת מלהיות בחברה מחוץ לבית , פחד לצאת מהבית , פחד מלפגוש אנשים , חרדה חברתית , ייאוש דיכאון ועצב , רגשות שליליים , התפרצויות כעס\זעם שכללו זריקת ושבירת חפצים וקילול ההורים והשם , מחשבות על כך שאינני יכול ללכת ברחוב בגלל שאנשים מסתכלים עליי ולועגים לי , הרגשתי לא שייך , אין לי כח ללכת ברחוב . שוחררתי מהאשפוז עם הטיפול הזה : Modal 50 mg \ 3 ביום Nocturno 7.5 mg \ 1 ביום Seroquel XR 300 mg \ 2 ביום Efexor XR 150 mg \ 1 ביום יצאתי מהאשפוז עם האבחנה Simple Schizophrenia . בסך הכל האשפוז בעמק עזר לי מאוד יצאתי משם מחוזק ועם בטחון עצמי , ועם רגשות חיוביים , ואופטימיות , ועם הרגשת רוגע ושמחה וגם נפטרתי כמעט לגמרי מהמחשבות שמגבילות אותי בנוגע ליציאה מהבית ושמגבילות אותי במישור החברתי והפכתי לבנאדם חופשי שיכול לצאת לאן שהוא רוצה , גם נפטרתי מהעצבנות ומהלחץ והמתח ומרגשות הכעס . אחרי האשפוז הזה הייתי בבית כמעט שנה וחצי . בזמן זה הייתי במעקב אצל פסיכיאטר במרפאה קהילתית בביה"ח הלל יפה בחדרה שעקב ירידה במצב הרוח הרופא העלה לי את האפקסור ל 300 מ"ג ביום . אחרי האשפוז בעמק בכמעט שנה וחצי חלה הדרדרות והחמרה במצבי הנפשי : דיכאון , ייאוש , עצב , כעס , התפרצויות כעס \ זעם , השתוללויות , זריקה ושבירת חפצים , תוקפנות\אלימות מילולית כלפי ההורים (חשבתי שההורים גרמו לי לחלות מחלת נפש על ידי כך שלא חינכו אותי בצורה נכונה) , גם היו הפרעות שינה , מעביר ימים ללא אוכל , מרשל את עצמי , היגיינה ירודה , כעס פנימי אדיר , הרגשת חוסר אונים . אז הגיע האשפוז השלישי בנצרת שבכלל לא עזר לי , אשפוז זה נמשך חודש ושם טופלתי בטגרטול cr 400 מ"ג ביום שנועד להרגעת התפרצויות כעס , וטופלתי בנוסף ב רסיטל 20 מ"ג\יום בנוסף המשכתי עם הסרוקוול xr 600 מ"ג\יום . האשפוז הזה לא עזר לי , להיפך הייתה החמרה במצבי הנפשי , והתחלתי להרגיש תחושת אי שקט פנימי נפשי, ולהרגיש חוסר מנוחה , כך שאינני מסוגל לשבת בנינוחות ולהתרכז בדבר (צפייה בטלוויזיה , קריאה , אינטרנט), הרגשתי מצב דמוי אקטיזיה , ואז הפסקתי את האשפוז על דעת עצמי וחזרתי להמשיך מעקב אצל הפסיכיאטר שלי בהלל יפה כשהמצב שלי לא מאוזן , מרגיש דיכאון , לא שקט ולא רגוע , הפסיכיאטר כתב שהאבחנה שלי היא : Schizophrenia vs Schizoaffective Disorder ונתן לי את הטיפול הבא : Seroquel XR 600 mg \ ביום Modal 150 mg \ ביום Ambien CR 12.5 mg \ ביום לשינה Depalept Chrono לטיפול בהתפרצויות כעס \ זעם : להתחיל 500 מ"ג ולעלות ל 750 מ"ג ביום . להפסיק Viepax להתחיל Clonex 0.5 מ"ג 2 פעמים ביום . אחרי הטיפול הזה ב 20 יום לא הרגשתי הטבה , ותחושת האי שקט הפנימי נמשכה (התחושה שהזכרתי למעלה) , כלומר עדיין מרגיש מצב דמוי אקטיזיה (חוסר מנוחה) , ואז חזרתי לרופא שלי למעקב בהלל יפה , הרופא כתב במכתב הביקור שאני סובל מהפרעה סכיזואפקטיבית באבחנה מבדלת עם סכיזופרניה . הוא כתב שישנו מרכיב אובססיבי בולט בתמונה , שמקבל ביטוי ברצון חוזר וטורדני לשנות את הטיפול ולפנות מחדש לכל מיני מקומות לצורך לשנות את הטיפול . הוא כתב שישבתי בבדיקה ללא שום ביטוי של אי שקט פסיכומוטורי . הפסיכיאטר המליץ לי על הטיפול הבא שאני מקבל אותו עכשיו (כיום) : Seroquel XR 800 mg \ ביום Depalept Chrono 750 mg \ ביום להפסיק מודאל (modal) בטענה שלא עוזר לי , וגורם לי לתחושת האי שקט . להמשיך Viepax XR 300 mg ביום . לקחת Cipralex 10 מ"ג ביום . Clonex 0.5 מ"ג \ 3 פעמים ביום . להתחיל Deralin 10 מ"ג \ 2 פעמים ביום . להרגעת האי שקט . Ambien CR 12.5 mg לשינה . בימים אלו (כיום) אני מקבל את הטיפול הזה . יש לי מספר שאלות : 1- חוות דעת על הטיפול התרופתי שאני מקבל עכשיו ואיך הטיפול הזה עשוי להועיל לי ? 2- האם יש צורך להעלות את מינון הדירלין ל 40 מ"ג 2 פעמים ביום כי אני עדיין מרגיש אי שקט ? 3- מה המטרה של השילוב של ה Viepax XR 300 mg עם ה Cipralex 10 mg ואיך זה עשוי להועיל לי ? 4- האם ה Depalept Chrono אמור למנוע את התפרצויות הכעס\זעם וכמה זמן צריך כדי שתורגש השפעתו במלואה ? 5- האם אפשר לקחת Seroquel XR 800 mg (כל המנה) בבת אחת בערב ? 6- האם Modal 150 mg ביום יכול לגרום לתחושת אי שקט ? 7- האם אני יכול לוותר על ה Modal ולהסתפק ב Seroquel כתרופה אנטי-פסיכוטית ? 8- חוות דעת על האבחנה הפסיכיאטרית שלי ? 9- חוות דעת על האבחנה הפסיכולוגית שלי ? 10- חוות דעת על טיפול פסיכיאטרי מומלץ ? 11- חוות דעת על טיפול פסיכולוגי מומלץ ? 12- חוות דעת על אפשרויות שיקום דרך ביטוח לאומי ו\או סל שיקום ?

שלום רב, אני גרושה אמא לילדה בת 11. חכמה, חברותית מאוד.חייה כשנתיים עם בן זוג. אבי הילדה רואה אותה בהסדרי ראיייה קבועים. בכמה חודשים האחרונים נראה שהילדה ממש נכנסה לגיל ההתבגרות ועונה לי בחוצפה רבה. לצערי מקבלת רוח גבית ותמיכה מאביה. (הוא איש שבביתו מאוד קשה ואסרטיבי באופן כללי וגם עם הילדה). אני היא הרכה והמפנקת. ונראה שבתקופה זו החלה לפרש את הדברים כחולשה ועונה בחוצפה רבה. "מה לעשות, ככה זה. בגלל שביקשתי אותה להחליף סדרת טלויזיה בה צפתה בדיוידי במשך כ4 שע. נעמדה מול הטלויזיה ולא אפשרה לשנות. כשניתקתי את החוט זרקה את השלט בחוזקה על הרצפה. אחכ הלכה לחדר ולקחה איגרת ברכה מושקעת שכתבתי לי עד כמה אני אוהבת אותה וכמה היא מדהימה - וקרעה אותה לגזרים ולפח ואמרה כל מה שכתוב כאן זה שקר. נכנסה לחדר והתחילה לפזם כאילו כלום לא קרה. שבוע שעבר כיון שאמרתי משהו שלא מצא חן בעיניה נכנסה אליי לחדר ודחפה לי לפה תוך כדי שאני עונה לה חתיכת פלסטיק של ארטיק... מה עושים? מהאבא למרות ניסיונותיי לרתום אותו לחזית מאוחדת לצערי לא הצלחתי לקבל תמיכה. אשמח לעצה כלשהי.

למה להמשיך ללכת לטיפול? למה? אוףףףףףףףף גם לזה אני צריכה לענות בעצמי????????? נמאס לי ממני...למה להתגעגע למשהו שאף פעם לא היה? וגם לא יהיה לעולם???????? למה????????? כאב אין סופי??????????למה???????????והיא לא תוכל למלא את החלל הזה לעולם........וגם מה שהיה לא יוכל להשתנות.........אי אפשר לשנות את העבר.......אז איזה עתיד מחכה לי??????? אולי כבר עדיף להעלם :(

בטיפול רציתי גם ללמוד פסיכולוגיה, להיות פסיכולוגית. משהו שיתן תחושת כיוון משמעות ותכלית.. אבל כושר בתפקוד שלי היה נמוך ושחוק וגם לא באמת הבנתי מה זה טיפול פסיכולוגי וחשבתי פשוט תומכים ומספקים צרכים.. המטפלת אמרה לי בטון סמכותי 'קודם למצוא עבודה'. היא אפילו תארה לי איך היא עבדה תוך כדי שהיא למדה כדי לעורר הזדהות עם המצב הזה. אבל הייתי שחוקה מרוב ניסיונות תעסוקתיים כושלים והיסטוריה של קשיים וסימפטומים של הפרעת אכילה אבל היא התעקשה שחשוב למצוא עבודה קודם למרות שניסיתי להסביר לה שהייתי מעוניינת במימוש מקצועי משמעותי ולא סתם עבודה.. היא לחצה ואני תפסתי ממנה סמכות אז כדי לסמן וי על משהו שהיה לי קשה להתמודד איתו פניתי להכרה בנכות נפשית וגם קיבלתי.. ליוותה אותי עו"סית בתהליך הזה. נתנו לי גם הכרה בסל שיקום ומצאו לי עבודה בייצור חפצי נוי.. אבל אז במפגש עם הפסיכולוגית היא אמרה "זה מתאים לך". בלי קשר למטרה המקורית שלי ללמוד פסיכולוגיה שחשבתי שהיא תומכת בי בזה ( בצורה של העברה אינפנטילית כנראה). מאותו זמן התחלתי להרגיש חוויות נוראיות של התפכחות שהגעתי למקום שלא רציתי להיות בו בגלל ההשפעה שלה.. שצייתתי לה ובעצם ויתרתי על המטרה המקורית שלי והיא ניסתה למעשה לומר לי לוותר על השאיפות ולהשלים עם חיים הרבה יותר אפורים ולא מספקים מבחינת מימוש.. זה עשה לי שוק אודי. שפתאום הרגשתי שנתתי לה לחדור למיינד שלי ככה ולהשפיע מבפנים נגד מה שבאמת הייתי רוצה לעצמי. זה היה נורא. אודי אתה מסוגל להבין על מה אני מדברת? כי לא נראה לי שהתיאור המילולי הזה מצליח לתפוס את החוויה שעברה עליי בראש ובנפש.. נראה לי קוראים לזה 'חווית גבול"? מה אתה מבין מהתיאור שלי? נראה לך שהיא התנהגה נכון? גם אחרי הפנייה להכרה וכל זה הרגשתי נורא שבעצם קלטתי כמה פער בין דרך ההתמודדות שבחרתי בה לחתום נכות כדי שיקלו עלי התמודדויות לבין מה ששאפתי . זה היה נורא. ריסק אותי לראות את הפער הזה פתאום, אתה מבין אודי? האם כל זה היה הכרחי? אולי בטיפול אחר זה היה נמנע והיה קורה תהליך בכלל אחר?..

מימה הי , אני קוראת אותך הרבה את התסכול את הכעס את הזעם את חוסר האמון את התחושה שבגדו בך את חוסר האונים את החידלון ועוד ...... אני מבינה אותך . מאוד ובואי נחשוב ביחד מימה, איך מתקדמים ?? איך יוצאים מכל זה והולכים הלאה בשדה הפתוח , בינות לשיבולים , יש ????? אולי טיפול אחר יניב תוצאות אחרות ? אולי עבודה אחרת ? חברה חדשה ? חבר ? ידיד ? בואי מימה בואי נצעד קדימה , בכך נחייה את ההווה ונבטיח לך עתיד טוב יותר גם.אם לא נשנה את העבר ..... איתך , הילה

הילדה שלי בת 17 בדיכאון במשך שנה לו יוצאת מהבית לו לומדת לו יוצרת קשרים חברתיים אנחנו בתור ההורים לו יודים מה להסות למי לפנות ילדתי לו משתפת פעולה

זה הכתובת ......

נמאס. בא לי לרצוח מישהו..

אני אתאושש ואצליח להשקיע את כל האנרגיות האלה בלקדם את החיים שלי הלאה.. יש לי תקווה! אני לא מאלה שנשברים אודי.. רק צריכה ללמוד לנתב את כל האנרגיות האלה לכיוונים בונים ולא הרסניים, זה נכון.

אודי אני כל כך מתגעגעת למטפל שלי היינו כל כך קרובים בשתי הפגישות האחרונות שעכשיו זה כל כך צורב אני צריכה אותו אני זקוקה לו והוא לא .

חזרתי עכשיו הביתה ורואה שפספסתי, וכבר ההודעה האדומה של סוף שבוע מתנוססת .. יחד עם זאת, יודעת שלא פיספסתי ועדיין אנחנו לפני שהשבת נכנסה.. מאחלת לך שבת רכה, נעימה ומלטפת.. שלך-במבי. מעניין, אני שמה לב שזה הופך לאיזה צורך קבוע.. אולי יש איזשהו קושי בפרידה למרות שקצרה ? סוף שבוע.. ואולי כשאני מאחלת לך ,יש בזה גם איזשהו ריכוך בפרידה? מתוחכמת הנפש.. מה אתה אומר אודי ? גם בזה קיים האלמנט של להקדים תרופה למכה ?

אודי..תודה על התשובה על החיבוק המתאים..... יש בי כמו שנעמה כתבה לי את החלק הזה שזקוק..אז אולי אוהב???????? ואני לא מבינה..... אולי תסביר לי אני כאילו רוצה לפגוע בעצמי מצד אחד ומצד שני יודעת שלא אפגע אף פעם...וכשקורים לי דברים אני מרגישה שמגיע לי.......מגיע לי שיהיה לי רע.......למה?????למה לא מגיע לי שיהיה לי טוב??????? מצד אחד שונאת אותי מצד שני זקוקה לאהבה.....לחיבוק....אוף כמיהה לאהבה..למשהו רחוק.........עצב אין סופי......זה מהדהד כל כך חזק בתוכי....למה???????? למה חייב להיות עצב אין סופי.......האם לא מגיעה לי שלווה אין סופית? אושר אין סופי??????????????אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף ומה אני משיגה בזה??????? אוףףףףףף איזה רווח???????????????? למה למה לחזור לדכאון הזה?????????????? למחשבות האלה????????????????מה קורה לי??????????? הייתי מאושרת..."מאיגרא רמה לבירא עמיקתא"..........שוב ושוב אין איזון ואני עייפתי מאוד....ולא רוצה להסביר לאנשים מה קרה שאני כבר לא מנהלת...........רוצה להעלם שלא יראו אותי........לשקוע מתחת לשמיכה ולחבק אותי חזק......לחזור להיות קטנה קטנה מחובקת.........אוףףףףףףףףף

מרגישה חיה-מתה..ואולי מתה וחושבת שחיה?..אופציה מועדפת..

דוקרים, אחד על השני. כל נשימה עמוקה שלוקחים נועצת אותם עמוק בריאות, בקרום הנפש המחורר. ומנסות לשחק יחד, להזיז אותם ולטפל בפצעים שלא יכלו להירפא. אבל תמיד מזיזים קצת דוק אחר וכל המבנה רועד. וקיים הפחד שאגלה שהדוקים הם היסודות של הנפש, שלא תוכל לעמוד עוד בכוחות עצמה אם נוציא את כולם. והדוק ההוא, ששווה 20 נקודות, השחור, נראה לא ניתן להשגה...

אני עומדת בפני מועד ב'. לאחר שנכשלתי, אני מאוד מתקשה להתרכז בלמידה. אני מרגישה כאילו צריכה להתעלות על עצמי כדי לעבור את המבחן. אחרים אומרים לי אל תחשבי על הכשלון, על ההשלכות. אבל אני יודעת שאני לא יכולה באמת ללמוד כמו שלמדתי לכל מבחן אחר. מצד שני, אני חייבת להשאר רגועה כדי להצליח ללמוד ואז אני מוצאת את עצמי פשוט קוראת את החומר כמו על טייס אוטומטי. איך מתמודדים עם החרדה הזאת ? בתודה!

תוכל להמליץ לי טיפול בדרך ה-2, בבקשה ? אני לא חושבת שיש לי חרדת בחינות בכללי. החרדה היא בגלל המבחן הנוכחי.. בנוסף, רציתי לשאול איך אני יכולה להתמודד עם הקושי הרב שיש לי עם הטעויות שעשיתי. חוסר ריכוז שגורם לכישלון.. (אני מאובחנת עם בעיות קשב וריכוז). בתודה.

לדבר אליי כאילו אני ילדה קטנה ולהפעיל לחץ על האישיות שלי. זה מדהים כמה אני מזהה אחרי הטיפול שאנשים מנסים. הם מדברים ומכתיבים מלמעלה ומתערבים בלי בושה. אין סמכות בשבילי העולם הזה יותר. רק אני סמכות לעצמי. וזה מכוער שכ"כ הרבה מתיימרים להיות ומנצלים צרכי בטחון והשרדות של אחרים כדי לתרום לשגשוג של עצמם. דוחה.

שההחלטה שלי נשמעת טובה?

היי אודי. שמתי לב שתגובה ביקורתית שלי לפוסט מ 29/7 20:13 לא התפרסמה. חבל. זאת באמת ההשקפה שלי על איך שהעולם הזה נראה. אני מעדיפה להיות אדם פחות תמיד אבל לראות בעיניים פקוחות יחסי כח היכן שהם קיימים. אולי בגלל הנימה האנטית שלי העדפת לא לפרסם?

אני בבית של ההורים ואין לי את המקום שלי. אם אחזור לדירה שלי אהיה לבד. אז מה עדיף? כל מה שאבחר הוא לא טוב בשבילי כרגע. אוף. למה החיים כ"כ קשים וכואבים?!

ושוב להתחיל הכל מהתחלה כאילו מעולם לא היה... ושוב לספר דברים שסיפרתי כבר שוב ושוב... ושוב לשמוע שיקופים, פירושים , והימהומים אמפאטיים כאלה מקצועיים... זה סיזיפי... זה מתיש... לשם מה כל זה...? אודי, אני עייפה כל כך...

אין לך מה לומר? :(

וגם שלח את החיבוק שאת צריכה

טפשי מצידי שלא חיכיתי.....וגם הודעה טפשית חבל שהועלתה אבל אודי לא מוכן למחוק מה שכבר נכתב אז לא בקשתי שימחוק אותה....

אני מרגישה שהיום יש בפורום המון המון כאב עמוק ועצב אינסופי.. אולי גם געגועים וכמיהה.. אני מוצפת.. אודי, בבקשה, אני צריכה ממך מילים רכות,מלטפות.. שלך-במבי. נ.ב תגובתי לסוריקטה שעניתי בשני בערב אם אינני טועה..תעלה אותה בבקשה.

רוצה לזכור :כשחופרים בור ובונים ארמון,יש לזכור לבנות גם סכר שיגן עליו.. וההזמנה שלך מרגישה לי כייף ע-נ-ק-י בלב :) לילה רך ונעים לך אודי. שלך-במבי.

"פורום הכמיהה והגעגוע האינסופי" נשמע לי קצת ברוח "הסיפור שאינו נגמר"... אהבתי עד מאד. אבל אני חושבת שלפעמים (אולי כמו אצלי) לא מרגישים את הגעגוע והכמיהה, אלא אחת משתי האפשרויות הבאות: הראשונה - זעם שבא במקומם (זה במקרה שכן יודעים מה מרגישים), והאחרת - במקרה, הכנראה, רע יותר, נמצאים בתוך חוויית אדישות וריק. הוזכרו כאן מנגנוני הנפש 'לאבד הכרה' כשמידי כואב... תוהה האם אצלי מרגישים גם געגוע גלוי? לא רק כעס ו/או מצב 'אדיש' לכאורה. במבי, ראיתי את מילותייך היפות למטה, כרגע, אולי כמו שכתבתי למעלה, איני מרגישה את הכמיהה למשהו רך ועוטף מעין זה, כאילו איני תרה אחריו בכלל. מה שבא לי לומר הוא ש"כל" מה שהייתי רוצה עכשיו זה לדעת שאוכל להשתכר דיי, ברמה שההכנסות תגברנה על ההוצאות. טכני כזה (והרי העניין רגשי כל-כך, איפה הביטחון, מצב מדאיג נורא). מרגישה רחוקה מזה מרחק רב, והטיפול די מסתיים לו (ובכלל המטפל בחופש עכשיו). מריצה אסוציאציות בראש שלי בהמשך למילות המפתח שלך – רצפה, מים, עיניים. מצרפת את המילה שלי – תיקון. הסמלה ומציאות. גם חשבתי על המילה של אודי – סכר – גם מגן, אך גם חוסם, צריך לדעת איך להפעיל, להשתמש. אם כן, חושפני משהו, אז בזהירות - הרצפה האמתית שלי בבית (כן, בית) די התפרקה בשנים האחרונות. דוד המים החמים אצלי בבית – אמר שלום שלום לפני כמה שנים, גם כמה ברזים לא היו במיטבם. מצבות נפש כאלה, אולי? אולי. השבוע הם תוקנו. פיזית. אפשר ללכת על הרצפה מבלי שתתפרק מתחת לרגליים, אפשר להתקלח בזרם מים, וגם שיהיו חמים. כל מיני דברים שקול פנימי לא הרשה להם קודם. עכשיו זה סתם כזה 'כמו אנשים בתרבותנו'. סיפור שנגמר? אבל אני עדיין סגפנית, נראה לי... ואיך דברים בנפש יורדים ממש למציאות. אולי כבר עדיף מצב בו יש פער, עצום וכואב נורא, אבל המציאות לא הרוסה כל-כך. ועיניים, הו עיניים, כנראה שכן חסרות לי בתוך זה. עיניים של אמא, אולי, שתשמח שאני דואגת לי. בבסיס. לא תקנא. לא תשמיע קול של "את הרסת את הדוד, הרצפה והברזים ולכן תענשי". זה קול פנימי שלי. ההיא, האמתית, כבר מזמן לא בשטח. קצת מצטערת לפעמים על ההודעות שיוצא מהן רושם של הסתכלות על האין ופחות על היש. עדיין מאד כועסת על ה'לא מספיק'. על המעט והמאוחר. גם בהקשר הטיפול. בי ותודה לכם, אהבתי לקרוא את השיחות הזורמות, לראות את האנשים גם גדולים לפעמים, סוריקטה העייפה

כשקראתי אותך ואת התיקונים בבית הרגשתי שאת מנסה לשחק עם העולם כמו שאת יודעת לשחק כל כך טוב עם המילים. אולי אם הבית יתוקן, גם הבית הראשוני. ואז האכזבה הזו, שסמלי יכול להכאיב פנימה אבל לא באמת לתקן. ובין רגע היא כבר לא אכזבה, אלא ריקנות, כי יותר קל להרגיש שלא הייתה ציפייה מראש. סוריקטה, האם דיבור על כל האין אינו בעצם געגוע? כמיהה? כשמוכנים לזכור גם שיכול להיות יש... או געגוע לציפייה... מאחלת לך מנוחה מקלה, כזו שלא בורחים אליה כדי לא להיות, אלא מקבלים אותה בברכה.

סוריקטה הי, קראתי את תגובתך והרבה מחשבות עברו במוחי וכן, גם הרגשתי בליל רגשות.. את יודעת סוריקטה , שמתי לב לשני משפטים שכתבת ובחרת להכניס אותם בתוך סוגריים..בעיני אלו משפטי מפתח.. "(והרי העניין רגשי כל-כך, איפה הביטחון, מצב מדאיג נורא). מרגישה רחוקה מזה מרחק רב, והטיפול די מסתיים לו (ובכלל המטפל בחופש עכשיו)". ואולי קיים קשר בין הכמיהה והגעגוע האינסופי.. הבור הריק שאודי מזכיר בתגובתו שמשפיע על הבטחון הרגשי ,והמצב הנוכחי של זעם,חוסר אונים ועייפות (בהיעדר המטפל) שמהדהד מצבים קדומים (???) לא מצליחה להיות ברורה כ"כ לעצמי..אך רוצה לומר לך שאצלי הקצוות הללו, חוסר האינטגרציה בין החלקים/איזורים (?) הללו משפיעים על החוויה שלי, ובחוץ אני מצליחה להוציא בעיקר את הבוגרת שבי.. (לפחות רוצה לקוות כך) כאילו משהו ארוז כזה ??? יחד עם זאת ,מרגישה בפנים חסרת בטחון וחוסר ערך עצמי .. אצל אמא צביה וגם פה בפורום, בעיקר כלפי אודי,החלק הילדותי הבלתי מפותח ,התלותי, הנזקק בא לידי ביטוי.. ואולי אם תאפשרי לעצמך בגדול להזדקק...תקבליאת זה ולא תהדפי.. אולי תצליחי גם בחוץ להביא חלקים שמזמינים ותצליחי לקבל את מה שמגיע לך ובענק.. רוצה להוסיף אם מותר..אם לא מתאים לך , "תמחקי ותזרקי לפח את מה שאני רוצה לומר לך, למרות שבאמת !! סוריקטה אני הולכת לומר לך את הדברים הבאים ממקום איכפתי, באמת את הצלחת לגעת בי מאוד עמוק..את הרי אדם מדהים.. כל כך, כל כך חכמה, רואה ראיה פנורמית ויחד עם זה כל כך לעומק..יש לך הסתכלות כל כך ייחודית שלך..את גם כל כך חכמת לב, רגישה, נדיבה,יש בך חמלה, ואת מצליחה כל כך כל כך לדייק לאחרים..ויחד עם זה הרגשתי שאת הודפת אותי יותר מפעם אחת..וזה קרה בד"כ כשפניתי אלייך במילים רכות.. שאולי היו יותר מדי עבורך?? כשהעלית את הצורך , ההזדקקות להשען, לנוח, להרגיש מחובקת..כשהעלת את הצורך להיות קטנה,תינוקת, ילדה קטנה (לא כ"כ זוכרת במדוייק) על באמת לא ביקשת מאודי..מה עצר אותך ? מה /מי מונע ממך לאפשר לעצמך להתנסות בזה ? זה הרי חלק מאיתנו.. ואולי, כשאת לא מאפשרת ביטוי לחלק הזה שכ"כ מבקש ..יש בך אולי קצת כעס(?) שאחרים מאפשרים לעצמם ??? לא יודעת.. אולי אני טועה בגדול.. סוריקטה, את זוכרת שזה פורום ואנחנו כולנו אנונימיים פה ? מה איכפת לך לנסות ? להביא בענק את החלק הזה שכ"כ נזקק..מבקש תמיכה, חיבוק, הרגעה ..לא יודעת מה.. מה שסוריקטה התינוקת !!צריכה... תבקשי מאודי חיבוק, שילטף, ירגיע אותך, יתן לך יד, תבקשי להשען עליו..לא יודעת ..העיקר שתתני לזה ביטוי ותפסיקי להדוף!!!! ואולי אם תצליחי פה בפורום, תצליחי לשדר משהו אחר בחוץ ?? ותצליחי לצאת מהמקום הזה שתוקע אותך ?? גם תצליחי להרוויח הרבה כפי שמגיע לך בענק !!! יהיה לך מים חמים , רצפה שלמה..בית אמיתי !!! וגם העולם ירוויח בגדול כשיגלו סוף סוף אותך... תנסי עם אודי.. מה איכפת לך ? זה הרי אנונימי אך הרגשות שעולים מאוד מאוד אמיתיים.. ותזכרי שאת לא לבד... שלך-במבי

סוריקטה, ייתכן, ובין תגובתי אלייך לבין המקום בו את נמצאת אין מאומה.. מבקשת ממך שוב, קחי רק מה שמתאים /אם מתאים..היתר,זרקי לפח... מה שהרגשתי ועדיין מרגישה ומילותי נכתבו ממקום זה, זו איכפתיות עמוקה ואמיתית אלייך.. כולל את כל החלקים שאת מביאה בגלוי וגם אלו שאולי מציצים מפעם לפעם החוצה.. במבי.

כל נים בגוף אמר לשתוק ולברוח מהפגישה, מהטיפול. ובכל זאת נשארתי ודיברתי. מצחיק איך בו זמנית אני עובדת גם על להקשיב יותר לגוף ולתחושות הכנות שלי וגם על לא להתייחס אליהן. אבל במקום ווין-ווין מרגישה שרק רע יצא מכל בחירה.

עוד לא מצאתי את הדרך להתקרב אליה ולא לברוח או לתת לה להשתלט על הכל. היא באה בכזו עוצמה שלא מאפשרת לי לנשום ולחפש את גווני האפור.

כל כך מוכר הכאב הזה יכול להיות שעכשיו את לא מרגישה שהצלחת אבל לטיפול יש השלכות ארוכות טווח ;) הילה

לסמוך, להאמין ולהמשיך בכאב הנקודתי בשביל להגיע להקלה בסוף. רק, הא? ;) לו זה היה כל כך פשוט...

ציטטתי פה פעם את השיר הזה - עוד יום הגיע לקיצו ועוד שבת עברה מחר יהיה יותר בהיר השדרנית אמרה. הערב שאמור להיות נעים ומלטף רובץ עלי כמו הר גדול מכביד על הכתף . אולי ארחץ את הכלים אדליק את המנורה אולי אשתה עוד כוס קפה אראה את הסדרה. אחזיר צלצול למישהו אולי אקבע פגישה אולי אהיה יותר ברורה אולי פחות תלושה. ואתה כתבת לי "יפה, שיר שמהרהר בתפקוד". נראה לי שתפקוד משמעותו משהו שהוא חלק בלתי נפרד מהדבר המתפקד... משהו שקורה באופן טבעי... כל יצור מתפקד לפי הפוטנציאל שלו...בע"ח... אז איך זה שאצלנו לפעמים התפקוד פשוט נעלם לו... וצריך ליצור אותו באופן מלאכותי... (ואיך זה, אפשרי בכלל..)

שלחתי לה הודעה שאני לא רוצה שתדבר איתה(עם הפסיכו' שילדה). אני יודעת שהיא כן תתקשר כי ככה סיכמנו וזה אולי מה שצריך לעשות. אבל אני מבולבלת לא יודעת מה אני רוצה, מה טוב לי. היום היא אמרה לי שהיא סומכת עליי שמה שאני מרגישה זה מה שנכון לי. ואני?- אני כבר לא יודעת מה אני רוצה ומה טוב בשבילי.

קראתי את התגובה שלך למיכל והתרגשתי. יש שמש שנוגעת ומאירה את המילים שלך. וגם מילות הכאב שלך מוארים בשמש החמה והמאירה הזאת. אצלי הכאב בחושך... אני כל כך הרבה מחפשת אחר המילים שיוציאו את הכאב מהחושך האפל ככ... אבל הן מהתלות בי שוב ושוב ואני והכאב נשארים בחושך ומתגוששים כמו שני אויבים מרים. לפעמים אני נכנסת וקוראת את המילים של אחרים ומזדהה ומתרגשת. ככ מהדהד אצלי התאור של הים. הוא כמו מראה ענקית שמשקפת בדיוק אכזרי את הכאב העמוק שקיים. ולא נותן לברוח לתוך הבדידות של עצמי. ושנינו מתנפצים. הוא אל החוף ואני אל הסלע שבליבי. חשבתי שאני צריכה לברוח מהכאב הרחק הרחק כדי שלא ישטוף אותי בגלים. אבל... בעצם אולי אני טועה ועלי להישיר לו מבט ולקבל אותו. ובמקום לבנות סלע בלב אבנה חוף רך.... שאף פעם לא נבהל משום גל. אבל בשביל זה אני זקוקה למילים שבורחות לי. (גם אני בטיפול שכולו סובב סביב המאמץ לבטא ולהוציא. אבל הכישלון מרפה את ידי ואני חושבת להפסיק... )

שריל, אני מבקשת לחזור ולצטט אותך,ואת תאור הים שלך.. :" הוא כמו מראה ענקית שמשקפת בדיוק אכזרי את הכאב העמוק שקיים. ולא נותן לברוח לתוך הבדידות של עצמי. ושנינו מתנפצים. הוא אל החוף ואני אל הסלע שבליבי. חשבתי שאני צריכה לברוח מהכאב הרחק הרחק כדי שלא ישטוף אותי בגלים. אבל... בעצם אולי אני טועה ועלי להישיר לו מבט ולקבל אותו. ובמקום לבנות סלע בלב אבנה חוף רך.... שאף פעם לא נבהל משום גל" שריל, מילותייך אלו נגעו עמוק בליבי..אני גם מבקשת לשמור אותן. מבקשת לזכור, שכשמרגישה כאב קשהכסלע,אבנה חוף רך... תודה לך שריל . ועל איזה מילים את מדברת שבורחות לך ?

תודה במבי על התגובה. ואני מצטערת אם אני מציפה מידי בכאב. לגבי המילים, זאת הבעיה שהן בורחות ואני רוצה לתפוס אותן ולשאול אותן ככה באופן ישיר: הי, למה אתן בורחות, ממה אתן פוחדות?? תסלחי לי... אני תמיד מדברת בדימויים. ככה קל לי יותר. נכון שאף אחד לא מכיר אותי?? משום מה קשה לי לבטוח באנונימיות הזאת... אבל בכל זאת.. התחלתי טיפול בגלל קשיים רגילים כאלה, את יודעת, שאפשר איכשהו לחיות איתם. וחשבתי שהטיפול הוא סוג של קסם שעושה הוקוס פוקוס וכל הקשיים נעלמים כלא היו... אבל.... ברגע שהתחלתי את הטיפול נפתח שסתום נסתר וגלים גלים של כאב החלו לשטוף החוצה. עמדתי מבחוץ נדהמת ובעיקר חסרת אונים מול כל הגלים האלו שלא הייתי מודעת לקיומם. רציתי להגיד: רגע... לא התכוונתי... עצרו! איפוה לעזאזל, נעלם השסתום??!!! וזהו, אין לי ברירה... אני חייבת להתמודד. (אם כי הגלים שקטו בהרבה והם הרבה יותר נסבלים עכשיו.) ובשביל זה אני צריכה להסתכל על התחושות האלו ולתת להם שם, לבנות סיפור מסודר. להצליח לספר את הספור שלי. וזה משום מה, קשה לי. לא יודעת למה! כל פעם כשאני מעזה להתקרב מגיחה דמות מסתורית ושחורה שמלגלגת עלי שאני מדברת שטויות ומאשימה אותי בעלילות שווא ובדמיונות.... ואז אני מתקפלת ומתכנסת לתוך עצמי בבושה ובאשמה. עדיין אין לי אומץ להתמודד מולה. וואו....אני לא מאמינה שכתבתי ועוד ככ הרבה. בדכ האלם משתלט עלי. ואני לא מצליחה לדבר את עצמי. זה בטוח אני, נכון? :)

הפסיכולוגית אמרה שתדבר עם זו שילדה ונראה אח"כ איך ומה מתאים שאני אדבר איתה, כדי להיפרד. הלב שלי מתחיל לדפוק מהר כשאני כותבת את זה. אני מפחדת. מפחדת שתכעס עליי. מפחדת שלא החלטתי נכון וטוב בשבילי. מפחדת..

איפה הגבול עובר בכל הקשור לסודיות? האם לומר שהייתה קצת (מדי פעם) אלימות בבית, לא באופן קיצוני, מצריכה מהפסיכולוגית להעביר את המידע הלאה? דאגה עתידית מפגיעה בבית, מצריכה?

האנשים סביבי רכלנים, רעים, חטטנים. אני אף פעם לא הייתי כזו ואני לא מצליחה להבין אותם ואיך להתנהג איתם. למרות שאני אדם טוב יש הרבה שמדברים עלי, כך שמעתי.. אני לא יודעת איך להתמודד עם השמועות.. אני מוצאת את עצמי כל הזמן חוששת ממה יחשבו עלי. מה יגידו עלי. איך מתמודדים עם זה שכולם יודעים על משבר לא נעים שעברתי ? חשבתי לבקש לפתוח דף חדש אבל זה לא יעזור.. זה לא ישכח לעולם.

לאודי ולחברי/ות הפורום שיהיה. לכם יום נפלא ! עם הרבה אהבה לעצמכם תחילה , ולסובבים אתכם בהמשך ..... שלכם , הילה

איזה חמודה שאת...איזה כייף לקרוא אותך!!!!!!!! השמחה שעולה מהכתב :) הלוואי אהבה לעצמנו.. איזה איחול! היה קשה לקרוא אותך....ולא כל כך הייתי במצב של להגיב לאחרים.. ועכשיו...יופי, שימשיך כך!!!! מיכל

אולי צריך אופטימי תורן בפורום, להפיץ קצת שמחה כמו זו שנובעת מההודעה שלך. ודווקא נעים שזה בא ממישהי שגם את העצב שבה רואים. השמחה מוערכת יותר. שמחה בשמחתך, בכנות ולא כביטוי בנאלי...

גם אני שמחתי ממש לקרוא אותך. ניכר כי את מרגישה יותר טוב ומקווה שאכן כך.

בפורום ? כמו בפייסבוק ?! לייק לכל מי שהגיב/ה ואכן אני משתדלת /וכנראה מצליחה להרגיש יותר טוב הילה

אודי איך מצליחים לשמור על גבולות פנימיים מול לחץ שמפעילים אחרים להכתיב לך איך ומה לעשות ונגיד אני לא מעוניינת ורוצה לשים גבול ולבטא שאני לא מעוניינת ולא מתאים לי. בייחוד מול דמויות סמכות, נגיד מעסיק שמעמיס עליך יותר מדי עבודה או משלם פחות ממה שנראה הוגן (פחות ממינימום) . ובייחוד אם המעסיק נחמד אז רגשית עוד יותר קשה להתקומם ולבטא סירוב ולשמור על הגבולות שלי לטובתי שלא ינצלו... איך עושים את זה בלי להרגיש קושי ומועקה והתקפלות? וגם בקטע של היחסים דווקא הכרתי מישהו שכבר כמה חודשים יש בינינו איזה קליק ומתח חיובי והוא סבלני ולא לוחץ עליי לכלום שזה חיובי מבחינתי אבל שמה לב שלפעמים שאני איתו אני פשוט מאבדת את יכולת הדיבור וזה מוזר. למשל ממש קשה לי לדבר בצורה מפורשת על רצון למגע וזה לא מבושה, אלא מן חוויה שנאלם לי הקול. מן בלאק אאוט של יכולת הדיבור.. אז אני מתקשרת עם מבטים ודרכים אחרות שהוא מבין את הרמז מההתנהלות הזאת, אבל לא מצליחה להגיד דברים במילים פשוטות וישירות בלי להרגיש שזה משתק. למה זה קורה ואיך משנים את זה?

http://www.youtube.com/watch?v=HaCpc7osbek אמר ש"אני שורפת לו". שכואב לו איתי. שהוא לא רוצה לעזוב. אבל שזה כואב מידי. שאני "מכוסה" חומות . לא "מראה" כלום. לא משתפת. מה הוא רוצה?? בסה"כ שבועיים. זה.. החזיר אותי אחורה. לעזיבה שלה. לנטישה. כי הוא מצא חן בעיני בסה"כ. מזה המון המון זמן עד ש"בא לי" כזה... כנראה שאני לא מסוגלת לקשר. נורמלי. כנראה שהיא צדקה. צדקה. ועזבה. "טיפול" אה... ? שנתיים. כדי להגיע לאותו דבר :-(

http://www.youtube.com/watch?v=Ubw8bt8EW8I ככה אני מרגישה.....לא יודעת איך מעבירים קישור????? האם בכלל עבר??????אבל השיר אני אפס של בן ארצי...ככה אני מרגישה. אפס מאופס......... וזקוקה כל כך לאהבה.....אולי שיאמרו מבחוץ שאני לא אפס........... שיחבקו אותי.........אוףףףףףףףףףףףףףף אודי.......המטפלת שלי לא יכולה לשלוח לי חיבוק אפילו לא בכתב........כי היא חוזרת רק בשבת......ולא יכולה להציק לה ולכתוב לה את הצורך.................אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףף אודי חייבת חיבוקים וחיזוקים מבחוץ כי מבפנים השוטר הרע....הביקורת והאימה......אוףףףףףףףףףףףףףףףףף..........פוחדת שנגררת לחוסר אונים, לדיכאון.......הסימנים אודי.....כאב ראש, לא ישנה.....אוכלת המון......אוףףףףףףףףףףףףףףף צריכה חיבוק דחוף!!!!!!!!

חשבתי לי שאני שמחה שיש בך גם את החלק שרוצה את החיבוק, האהבה והאישור. מאחלת לך שבסוף ייכנס גם אליך וימלא את החלל הריקני שאת מרגישה. ומחבקת וירטואלית, כמה שאפשר. נ.ב מחיבתי למתמטיקה אני יכולה לספר לך שאפס הוא אחד המספרים המדהימים שקיימים. במבט ראשון חושבים שאין כלום, אבל למעשה האינסוף שוכן בתוכו ורק צריך את ההסתכלות הנכונה.

לא הבנתי מה משמח באדם כזה???שרוצה אישורים וחיבוקים ו.... תודה על החיבוק....אגב, אהבתי את הנ.ב שלך... אכן אפס הוא גם משהו.. האינסוף....נקודה למחשבה, תודה

הי מיכ, אני חושבת שתחושת האפס כמוה כתחושת היעדר הגבול בינך לבין הסביבה. מעין בהלה אימתנית שאת נמהלת. מתערבבת. בין פנים ובין חוץ. והחיבוק מסמל את הדבר החשוב זה שמגדיר אותך. תוחם. מחזיר לך את ההרגשה שאת הנך וקיימת ונפרדת ו- ועוד איך בעלת משמעות. מאחלת לך רגיעה שכזו. ממשית. נעמה, הי, הזכרת לי את הימים מפעם בהם חיבתי למתמטיקה הייתה גדולה מאד. לאינסופים, לעוצמות, לקבוצות, לממדים. ימים של פעם. שיהיה סופשבוע של מנוחה, סוריקטה

מתערבת... סוריקטה, תודה לך, הגדרת לי מדויק מאד את הכמיהה שלי. ומוזר, פתאום חשבתי על זה שיש פה המון דיבור על כמיהה לחיבוק, אבל איכשהו אף פעם לא עשיתי את החיבור אל הכמיהה הגדולה שיש לי לפעמים לחיבוק, פיזית ממש... אבל את נתת לזה שם מדויק עכשיו שמאד התיישב לי.. תמהיל בין פנים לחוץ... רצון להיות ביחד - קושי להיות לבד, וקושי להיות ביחד, כי הבחוץ "עובר בי", כאילו הייתי גשר כזה למכוניות משחק (דימוי מוזר, זה מה שיצא לי) מקור לחוסר נחת שקשה לשים את האצבע על מקורו ותמיד מביכה ומוזרה הכמיהה הזו לחיבוק מתחבר לי לתלות גדולה, מה שלא מתחבר לי ממש לעצמי ולמה ש"באמת" מחפשת אבל את הגדרת את זה והנחת את הכל על מקומו-דווקא ההפך: הצורך בחיבוק מן החוץ דווקא על מנת לחוש נפרדות , להפסיק כבר את הבליל הזה ... ואולי אפשר להוסיף אחר כך גם מפגש אמתי עם החוץ, ממקום לא מתערבב... כמו ילדים עם קושי בוויסות חושי שמטפלים בהם ע"י לחיצות על הגוף... גילת.

אני סקרנית למה קראת לעצמך בשם החיה החמודה הזאת... בכל מקרה תודה רבה על תגובתך....גבולות בין פנים לחוץ הם אכן משהו לא פשוט אצלי...וחיבוק.........מאז שאני בטיפול כבר הרבה זמן, 3 וחצי שנים, אני מוצאת את עצמי מחבקת אותי..... מיכל

במבי..אני רוצה לומר לך משהו אבל בבקשה תיקחי את דבריי בעירבון מוגבל וברוח טובה טוב? אני מקנאה בך, מקנאה בך שהולכת לאנליזה, שאת שלה הרבה ימים בשבוע, אפילו שאת לא מרגישה כך (שהיא שלך תמיד ונותנת לך אפשרות בין הפגישות כשאת מרגישה שאין!!!)והפעם הקנאה שלי בך עלתה יותר...את באנליזה שאני בטוחה שמשפיעה מאוד על חייך ומצד שני את מצליחה מאוד מאוד בעבודה שלך, קבלת פרס יוקרתי, אני זוכרת! אומרים לך שהשתנית לטובה, את נמצאת בין אנשים מפורסמים, את מוצלחת ואני....שבורה, הטיפול והבעת הרגשות העצומה שלי פגעה בי מאוד בעבודה......איך את עושה את זה???? עובדת ומצליחה!!!!!!!!!!!!והרקע שלנו דומה...פגעו ..עפ"י הסיפורים שלך..... אוףףףףףףףף מקנאה בך! אבל גם אוהבת ומעריכה אותך מאוד שאת מוצלחת כזו !!!!!!!!!! במבי, אני מרגישה אפס, מאופס!!!!!!!!!! הפעם אני צריכה אותך...זוכרת...את האיילה.....תני לי קישור לשיר??????....... מעניין נכון??? אני רוצה שתחבקי אותי ותגידי לי שאני בסדר........צריכה אותך...האם תסכימי????? האם את מוכנה להיות לי לעזר?????? לחבק אותי חזק להכניס אותי תחת כנפייך??????? מוזר במבי יקרה....מוזר... שלך, מיכ

מתוקה, קראתיאת דברייך והרגשתי בליל רגשות.. מה אומר לך,איך אסביר לך באופן שיהיה ברור? טוב..אנסה.. בתחילת דרכי פה בפורום,אודי אמר לי שיש משהו מאוד מתעתע..קצוות של חוויה שהיה לו קשה לחבר לתמונה ברורה.. אודי כל כך צדק..ועדיין צודק... כן, זה נכון, אני באנליזה אצל אמא צביה 5 פעמים בשבוע.. אני גם עובדת בעבודה שנחשבת... גם מצליחה כנראה להשאיר בגדול את החלקים /האזורים הפתולוגיים/הבלתי מפותחים/הפרימיטיביים/המטורפים ועוד..אצלה (לפחות מקווה שזה לא זולג החוצה,ואם זולג אז בקטנה ממש).. גם קיבלתי את הפרס ההוא..כן,הוא נחשב ליוקרתי.. הכל נכון.. אבל.. :( מיכל...יש בי כאב ועצב עמוקים עמוקים שלא מרפים..נמצאים שם כל הזמן..גם כשאני שמחה וצוחקת..הם כל הזמן שם.. את יודעת ? בתחילת דרכי פה, משתתפת בשם אליס/xxyz כתבה לי שאין חיה כזו במבי..שבמבי היא חיה מצוירת ,דו ממדית, שחסר לה העומק ,המימד השלישי..והיא כתבה לי שהיא מאחלת לי שאצא מהסרט הרע בו אני נמצאת, שאגדל ואהפוך לאילה אצילית..(משהו כזה עד כמה שזכור לי..) בזמנו עניתי לה שבחרתי בניק של במבי היות ובעיני , מה שבמבי מייצג זה הבדידות שלו, קלות הרגליים בם הוא יכול לנוס ולברוח כשהוא מרגיש בסכנה , והעיניים שלו..עיניים חומות,עמוקות ,שעצב אינסופי ניבט מהן... מיכל, אני חושבת שבמבי מייצגת גם את מה שעניתי לאליס אך גם דבריה של אליס נכונים.. אין בי עדיין את המימד השלישי..העומק, החיבור הזה שאני מרגישה שקיים אצל האילה ששותה מים (שכתבה יונה וולך) איזה חיבור כזה.. ל.. ??? ואולי זו הכמיהה הזו ל ??? ואולי אם אצליח לחזור לפיסול שעזבתי..ברחתי כי נבהלתי ??? מיכל..לא יודעת להסביר.. יש משהו עמוק..כאב כזה..עצב עמוק שלא מרפה.. על חוף הים,כשרואים את המרחבים, מריחים את מי הים המלוחים, שומעים את הגלים מתנפצים אל הסלעים ורואים את השמש הכתומה שהופכת לאש אדומה ושוקעת לים...אז,אז ממש אפשר לשמוע את הלב שמתפוצץ לאלפי רסיסים.. מבינה מיכל ??? אני שולחת לך את הקישור לשיר המדהים :אילה שותה מים.. אני גם רוצה לכתוב את מילות השיר.. בנקיק נסתר בין צוקים , אילה שותה מים. מה לי ולה אלא צוקי ליבי. אלא מעיין חיי אלא נסתר אילה מה לי ולה מה לי ולה מה לי ולה אילה מה לי ולה אלא אהבתי (יונה וולך) מיכל יקרה.. ששש...הכל בסדר..שקט, שלווה..אני מחבקת אותך..הכל בסדר..את בסדר והכל בסדר... אני מכסה אותך בשמיכה רכה..את נינוחה ויודעת שהכל בסדר.. אפילו מי המעיין , ציוץ הציפורים ואלוות העלים לוחשות :אנחנו מחבקים אותך מיכל אהובה..תרפי..מיכל אהובה..הכל בסדר.. http://www.youtube.com/watch?v=dEDp45cIWGk מחבקת אותך-במבי.

במבי...מעניין שתמיד רואים את היש של האחר......ואצלי מרגישה רק את האין...... תראי כמה יש לך ובכל זאת עצוב בלב........ לכן כל כך מתחברת אלייך...העניים העצובות, כך עיני..... הלב המדמם בתוכי, הכאב הנורא שלא מרפה....היא אמרה לי שפשוט אלמד לחיות איתו, להתיידד איתו ולהרפות מעצמי.....זאת המטרה שלי.....אבל כשיש מבחוץ ביקורת......אני מתפרקת....... אני כל כך מודה לך, על החיבוק, השיר וההבנה שלך....יש בך טוב לב ...את מדהימה.......... פעם ראשונה שהעזתי לכתוב פה שנפגעתי........לרוב הקטנתי...לרוב אמרתי שלא קרה כלום......ו.........אבל קרה!!!!!!!!!!!! אוףףףףףףףףףףףף זה פגע......פגע בי, בכל נים בנשמתי.......תודה לך במבי אהובה שאת כאן! מחבקת , מכילה :) קצת נרגעתי... מיכל

מיכל, ברמה העמוקה, אני תקווה ותפילה שאגיע למקום של אילה שותה מים.. שבעיני זה בעצם להגיע למקור הראשוני..לאיזו קבלה עצמית,שקט פנימי,שלווה.. היום, לצערי,אני עדיין זקוקה לאישורים חיצוניים רבים..בעיקר בעבודה. כל משוב ,אפילו פצפון שאני מפרשת כביקורת שלילית, מוציאה את הרוח מהמפרשים שלי,לפעמים עד כדי שיתוק ..מוצאת עצמי אז מתקשה לחשוב ולהרגיש.. נ.ב מעניין שמה שזכור לי בעיקר מהאירוע בו קיבלתי את הפרס ההוא זה שאבא שלי ואמא שלי לא הגיעו לטקס ההוא.. הזכרון החזק שלי מהאירוע ההוא זה אולם מלא מפה לפה, קוראים בשמי,אני עולה לבמה, כולם מוחאים כפיים , אני מחפשת שני זוגות עיניים,וכשאלו לא נמצאות..אני מרימה עיני לשמים.. חוה אלברשטיין שרה שיר מקסים ,שמתחבר בדיוק להרגשתי אז.. שם השיר : געגועים.. אני מצרפת את הקישור : http://www.youtube.com/watch?v=S2uqocBqAac חיבוק-במבי.

הי , מיכל נעצבתי לקרוא אותך את הסבל שלך ...... את התחושה של הרגרסיה החוסר אונים ואני מאוד מאוד מבינה אותך כי גם אני עושה תהליך כזה כן , וגם אני נפגעתי בילדות ..... רוצה לכתוב לך ולעודד אותך מתוך נסיוני ממה שאני עברתי גם אני , לפני שהלכתי לטיפול החזקתי במשרה מוערכת ומתגמלת. לפני שלוש שנים וכשהתחלתנו לגעת בנפש שלי אני והמטפל התפרקו להן ההגנות ויצא האיכסה  של הנפש כל הגועל והמוגלה החוצה והפסקתי לעבוד באותו מקום עבודה יוקרתי כי לא הצלחתי להכיל הכל כן , וגם הגעתי לאשפוז , ולא פעם אחת אני כותבת לך את זה בכאב ובהשלמה גם יחד..... המטפל שלי אמר לי משפט חזק בשביל לבנות צריך להרוס ....... וההרס כואב וגם החורבן הרבה מיתוסים התנפצו להם ואמונות וגם חיי המשפחה שלי התפרקו ביוזמתי והכל בשביל עתיד טוב יותר והיום לאט לאט אנחנו בונים אותי אני והמטפל ובחודשיים האחרונים אני עובדת ומצליחה להשתלב יפה בעבודה חדשה ולאט לאט גם מבחינה כלכלית וגם הנפש והביטחון העצמי והנפש נבנים לאט לאט ומרגישה יותר חסונה ופחות פגיעה מבעבר תהליך של שלוש שנים ואני רוצה לחבק אותך חזק לאמץ אותך לליבי אפשר ??????? וגם לאמר לך שיהיה בסדר אני בטוחה בזה . תכבדי את התהליך תכבדי את הדרך המדהימה שאת עושה ואני בטוחה שעוד תראי פירות לעמלך לא יודעת לעשות קישור מקדישה לך את השיר מים צלולים של ריטה נחלים הפכו למים צלולים שוטפים את גופי ומנצנצים טיפות טיפות נופלות לרגלי על מפגעי היו מצילי הופכים מכאב לשמחה עצומה משלוה לכוחות ברכה מבדידות לשער מופלא את ליבי הכבוי לאור גדול עכשיו מחבק ויכול אני את עצמי ועצמי את הכל ......... את הכל .... שלך באהבה הילה נ. ב לאודי דירבלק אם ההודעה הזאת תישמט לך !

עניתי לך..ואת ענית לי :) והתגובה שלך.. וואו..... איזו אמיצה!!!!!! איזו גיבורה, איזו דרך של השלמה כזו הרגשתי בכתיבה שלך!!!!!!!!! הילה יקרה, תודה ששתפת אותי בדרך שעברת, זה כל כך מחזק אותי!!!!! והשיר של ריטה...תודה על החיבוק מאמצת אותו בחום, כל כך הייתי זקוקה לחיבוקים וחיזוקים ואת הענקת לי אותם!!! גם במבי היקרה, אתן מדהימות! ו הנ.ב. שלך לאודי העלית בי חיוך...סימן שאני חשובה לך...ככה אני מרגישה. תודה, תודה מיכל (כמעט חתמתי בשמי האמיתי כי ככה הרגיש לי..אמיתי כזה...)

סתם אני לא כזאת מפחידה פשוט היה חשוב לי שההודעה שלי תגיע למיכל בתקוה שתחזק אותה הילה נ.ב כמעט חתמתי בשמי

שלום רב, האם לעובדה שהשתחררתי מהצבא בפרופיל 21 "נפשי" עקב דיכאון מהצבא יכולה להיות בעיה משמעותית בקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית/רפואית ורישום בפנקס הפסיכולוגים? מה יקרה במידה ואציין גם בראיון לתואר השני וגם בטופס הבקשה לרישום בפנקס הפסיכולוגים שהשתחררתי מטעמי בריאות ולא אפרט מדוע? בכל זאת מדובר בחיסיון רפואי

תודה ד"ר אודי בונשטיין. ברצוני להבהיר שכוונתי אינה הייתה לשקר, חלילה. כוונתי הייתה באם אני משאיר את הכל בגדר 'בעיה רפואית' אך לא מפרט מדוע כי הרי הדבר הינו סודיות רפואית. אשמח לדעת למה כוונתך ב"יכולת להתחבר לעצמי" ?

כן, זה יכול להוות בעיה משמעותית. בקבלה לתואר שני זה תלוי איך תציג את הדברים. הזימונים לראיונות הרבה פעמים מבוססים על קורות החיים, אז יכול להיות שלא תוזמן בגלל הפרט הזה. גם יכול להיות שכן. בראיון, זה כבר תלוי במי שיושב מולך ושוב, באופן שבו תציג (או תסתיר) את העובדות. בכל מקרה, אין ספק שיהיה לך יותר קשה "להוכיח שאתה מתאים" לעומת מי שמגיע ללא הסיטוריה של דיכאון. ברישום בפנקס תצטרך לעבור תהליך. בין אם תתחיל מלציין דיכאון ובין אם תכתוב שהשחרור מטעמי בריאות, בכל מקרה יבקשו ממך מסמכים רפואיים כך שתצטרך לחשוף את הסיבה. זה יוביל לועדה רפואית של משרד הבריאות (תענוג מפוקפק מאוד) שתצטרך לאשר שאין מניעה להעניק לך את הרישיון. זה לוקח זמן, זה חודרני וחושף וגובל במשפיל, וזה מה יש. יחד עם זאת, זה אפשרי.

ראשית, רוצה לשתף אותך שאני במקום טוב יותר..מרגישה קצת שוב רצפה. רוצה גם לאחל לך ליל מנוחה וחלומות נעימים.. ורוצה גם לשתף אותך..וגם מבקשת שתאיר קצת את עיני.. אתה זוכר שביולי אמא צביה יצאה פעמיים לחופש ? פעם ראשונה יצאה לשבוע, נתנה לי פנקס ובו כתבה מס' מילים ואף ציירה לי פרפר ושלוש צפורים. היא גם אמרה לי שאני יכולה ליצור איתה קשר בכל ערב. (כמובן שלא יצרתי איתה שום קשר, לא רציתי להפריע לה,אך ידעתי שהאופציה קיימת) בפעם השניה היא יצאה רק בראשון וכבר נפגשנו באותו שבוע בחמישי. בפעם זו היא לא צינה בפני שאני יכולה ליצור איתה קשר,כמובן שלא יצרתי איתה שום קשר בימים אלו,אך האופציה הזו גם לא היתה קיימת מבחינתי. כשניסינו להבין את התגובה הקשה שלי להעדרות בפעם השניה. אמא צביה אמרה שיכול להיות שהיות וחשבתי שאינני רשאית ליצור איתה קשר,"מחקתי" אותה .והיא הפכה לגבי ל-אין.. היא גם הוסיפה ואמרה, שמבחינתה יכולתי ליצור איתה קשר,והיא חשבה שזה ברור לי.. אודי, לא מצליחה להבין.. מה זאת אומרת "למחוק" לא קיימת יותר.-אין.. איך ולמה הנפש פועלת כך ? שלך-במבי. (כייף לי שוב לחתום כך :) )

אודי הי, ומדוע הנפש פועלת כך ? מה היא (הנפש) רוצה להשיג באופן הזה ? אודי, בבקשה.. עוד כמה מילים ..שאצליח להבין קצת יותר מה רציתי להשיג ע"י המחיקה שלי את אמא צביה ? שלך-במבי. נ.ב כתבתי תגובה לסוריקטה בעץ שפתחה ב 24.7 שכותרתו : "תיקון-טוב או רע?" תגובתי לא הועלתה... נעלמה..

הוטב לי קצת. שונאת את הטלטלות האלו במצב רוח. זה מרגיש לא יציב ולא שפוי.

ושנאה למטפלים שהם מתנשאים עם ה'עבדנו קשה' הזה שלהם. למה אנשים עם רמת תפקוד יותר גבוהה מתנשאים ככה? לא ברור לי. כאילו שאצלי דבש ושושנים בזמן שמטפלים 'עובדים קשה'. מרגישה שמבזים אותי בכח. אודי למה ככה? כואב בנשמה. בא לי להגיש תביעה נגד הפסיכולוגית לשעבר על עוגמת נפש ודרישה שתתן לי רשומה טיפולית כי החוק קובע שזאת זכותי! וגם העזתי מאוד להתקרב למישהו ואפילו התנשקנו. פעם ראשונה שהזעתי ופתאום בא לי לברוח.. מתחמקת ממנו עד הפעם הבאה שיהיה לי כח להעמיד פנים שהכל בסדר .. ובינתיים מטפלים רק סוחטים כלכלית ומתנשאים. אודי היא הכניסה לי שנאה ללב עם כל התסכולים הכפויים שלה . אפילו לא הסבירה לי מה זה טיפול פסיכולוגי. למה היא לא הסבירה? למה לבזות בני אדם?

כשהתחושה היא שקשה להתמודד עם החיים והכל מרגיש מעיק בזמן שברור לי כיום שיש אנשים אחרים שבשבילם הרבה יותר טבעי להתמודד עם דברים שלי קשה איתם , זה מעורר שוב ושוב את הכאב והכעס עליה שהיא התנשאה עליי כי רק היה לה יותר מזל ממני להצליח להתפתח נורמלי (בלי עכבות תפקודיות למיניהן). בכל מקרה אולי בסוף יהיה טוב מבחינות אחרות ואז אני אשכח ממנה ומהטיפול הזה בכלל, לצערי זה ממש קשה לי להרפות מהמחשבות האלה, ואמרתי לה את זה מזמן, מה אני אשמה שקטעתי באמצע שחזור ביעותים שהיה, בכלל לא הבנתי מה עושים בטיפול פסיכולוגי במילא, אז ברגע שנהיה רע ומאכזב נאבקתי לעזוב כי זה הרגיש לא הגיוני לשלם כ"כ הרבה כסף בשביל לסבול שם ומטפל יתנשא עליי עם כל היש שלו/ה ויגיד 'עבדתי קשה' במקום להגיד 'היה לי מזל להיות מסוגל' . לא חשוב, כנראה לכל אדם יש אמת משלו וזה תלוי מאיפה הוא בא. אני חושבת שיש משהו מאוד צבוע בלדבר במונחים של אחריות ובחירה כל הזמן. ברור לי היטב שחרדות יכולות להיות משהו משתק או שיש אנשים עם עכבות פנימיות קשות בזמן שאחרים יותר קל להתחבר לחיים ולהיות ספונטניים וכ' ונמאס לי שבגלל המצב שלי אני אשלם למישהו כמוה הרבה כסף, שתלך לחפש, גם ככה לא אכפת לה .. אז אני מנסה להתמודד בכוחות עצמי, רק מתי שמאוד קשה לי אני נזכרת כמה שונאת אותה עם ההתנשאויות הצבועות שלה.. הלוואי ואני אצליח להתחבר לדברים טובים בחיים האלה ואשכח מהטיפול, יהיה לי שקט בראש סוף סוף בלי שהשנאה הזאת תכרסם בתוכי ככה. ממש נמאס לי ואין לי מושג איך להוציא את זה ממני שלא יהיה יותר, למחוק הכל. לחיות בנחת את החיים שלי, ממש קשה לעבור הלאה ככה בלי 'כפיית חזרה' :( חבל שאי אפשר להחליף תקליט בראש באמת, בלי קשה לסתומה כמוה.. שהייתי יכולה לבד. כנראה שאי אפשר עדיין כי זה לא מרפה. אני כבר לא יודעת מה לחשוב יותר. מעייף.

אני לא נכנסתי עם הביזוי לחדר שלה!!! נכנסתי עם מודעות לפערים. זה כן. אבל עדיין לא חוויתי אותם כמבזים כי רציתי להאמין שאכפת לה ממני, אז עוד לא הרגשתי ביזוי! אבל אחרי שביקשתי יותר זמן שחלק מזה נבע מהצורך ב'צמצום פערים סמלי' ואז היא סירבה בכל מיני תירוצים ושקרים שהיא לא יכולה לבוא לקראתי והתחילה לבלבל לי את המח שעליי 'להסתפק'. בזמן שיש לה כ"כ הרבה 'יש' לעומתי בכל מיני רמות ולי רק 'אין' לעומתה והיא סירבה והעיזה להתיימר להטיף לי 'להסתפק' - הצביעות והחוצפה פשוט בלתי נתפסים. הו- אז הרגשתי ביזוי!!! גם הרגשתי ביזוי שהיא אמרה שאם אני רוצה תוספת זמן אז לשלם לה 100 ש"ח יותר על חצי שעה, ואני אמרתי לה 'אבל אין לי' (ואני בן אדם שרגיל להשתכר קרוב למינימום כך שההתנשאות הדוחה מבחינה כלכלית ושל סטטוס היא פועל יוצא של כל הסיטואציה הזאת וגרמה לי להיות במצב של 'אם אין לך לתת לי לפי התעריפים שלי אז תסתפקי במה שיש, בזמן הרגיל- שהרגיש לי מעט מדי כי גם רציתי ללמוד בעזרתה פסיכולוגיה ולעזור גם לאנשים והיה בלבול שלם בחוויה שלי מה עושים בטיפול ומה לא) ..בכל מקרה היא סירבה לבוא לקראתי מהבחינה הזאת וכתירוץ היא משקרת לי טיעונים שהפרכתי בנקל ונאבקה בי לתסכל ואונסת את הכללים של הפרקטיקה שלה על הנפש שלי. וכל זה בקונטקסט של צביעות חברתית גמורה בגלל הפערים. אפשר להגיד ש'החלק הילדי' בנפש שלי בכלל לא הבין למה הוא הכניס את עצמו. אל תגיד שהביזוי אני הבאתי, אני הבאתי רק רצון וכמיהה לקבל ממנה דברים טובים, שיהיה פחות 'פער' בחדר ולא היה לי שמץ של מושג שמראש ובכוונה תחילה זה לא נועד להיות מעולם וזה התפקיד שלה לכוון אותי להסתפק בקיים כביכול ולסגל אותי 'למציאות'. כי היא פסיכולוגית שעושה את העבודה שלה נטו (שרק היא הבינה מה זה אומר ולא אני) ולא בן אדם שבאמת אכפת לו ממני. אתם הפסיכולוגים אלופים בלעשות לוליינות עם נרטיבים ...תאמין לי אודי, יכול להיות שאם היה מטפל אחר היה גורל אחר, אבל כיום מרגיש לי שאם אני אשלם למטפלים את הסכומים שאתם דורשים זה באמת מבזה ובהתחלה לא הרגשתי ככה כי קיוויתי לדברים אחרים מטיפול, לא לשחזר טראומות ולבכות ולכאוב... ואני עדיין צריכה טיפול כנראה אז האופציה היחידה שלי זה להתבזות בקליניקה של איזה מטפל מסריח שיעשוק אותי בזמן שהוא מממש את 'הזהות המקצועית' שלו על חשבון אנשים כמוני או ללמוד להסתדר בכוחות עצמי ולהתמודד בכוחות עצמי וזה ממש קשה שהכל מתפרק לי מבפנים כל שניה כי קשה לי להתמודד עם דברים בחיים ממקום של עוצמה וחוסן לאורך זמן כי יש לי קשיים פסיכולוגיים מסריחים כנראה..(לפני הטיפול אפילו לא הייתי מודעת עד כמה כי הזדהיתי עם הסימפטומים והיא הרסה לי את זה ההזדהות הזאת) והכל גוש של חוסר צדק מבזה אחד גדול. אני מנסה להתמודד בכוחות עצמי. אני לא כלב שפסיכולוגים יאלפו איך שמתאים להם. גם הבוסית שלי ניסתה ללחוץ עלי אתמול להתנהל איך שמתאים לה (ניצול עובדים! רצתה שאני אעבוד בצורה שהיה יוצא לי פחות ממינימום לשעה) ובקושי רב גייסתי יכולת להתנגד לזה (יצא לי בהססנות וגמגום)כי ממש קשה לי בסיטואציות האלה. בינתיים הפסיכולוגית דווקא הייתה אלופה בלתסכל לי את הצורה ולזיין את השכל 'עבדתי קשה, יש לי תעריפים'.. תזדיינו כבר. אוף. צריכה לשלם הון תועפות לכם בשביל דברים כ"כ בסיסיים שיהיה לי זכות לחיות את החיים האלה כמו בן אדם נורמלי, להיות מסוגלת לעמוד על שלי, להתבטא בלי חוסר בטחון, להיות מסוגלת לקרבה, יחסים .. אני מתפלאת שעוד לא קם מישהו שמצא דרך לעשוק אנשים בכסף על זכותם לנשום.

הי מימה, אני מכירה את התחושות האלו מול ההתנשאות לכאורה טוב מאוד "על בשרי" כמו שאומרים, אבל השאלה היא האם ההם באמת מתנשאים או שאלו רגשי הנחיתות שלנו?, ללא ספק יש אנשים שמרוצים מעצמם מהחיים, הלוואי על כולם, אלא שפעם זה היה מעצבן ואפילו גורם לי להרגיש חסרת ערך אולי גם היום זה כך אבל בצורה קלה יותר. אבל החלק היותר חשוב בהודעה שלך הוא זה שהעזת להתקרב למישהו...זה משמח לשמוע, באמת. כל הכבוד שהעזת...אל תברחי. מ

אודי נכון שטיפול אמור להיות יקר לא רק מהסיבה שמטפל כאילו רוצה להרוויח אלא כדי לעורר קונפליקטים בכוונה??

שהוצאה של הטיפול אמורה להיות גבוהה ומורגשת בכוונה. אני רק מנסה לשער למה.

אוף, מצטערת על מה שכתבתי לפני רגע. אני בטח נשמעת תוקפנית ומטופשת, אך לא לזה התכוונתי. פשוט שונאת להיות בצד ה"נתמך" / "נעזר" וגם ככה כותבת ותמיד מתחרטת מיד, אז די לא נוח להרגיש מטופשת ולא מובנת. לא משנה, אני לא מצליחה להתנסח בבהירות אז עדיף שפשוט לא תפרסם את 2 ההודעות.

אודי..שלחתי לך הודעה אתמול נוספת???? אוף לא יודעת הייתי נסערת מאוד....ועכשיו חושבת אולי קצת בהגיון????? קשה לי אודי מאוד.... ובעבודה היא גם הולכת לקראתי בהשארתי באותה העיר, קרוב לבית.... וגם לא רוצה לפגוע בהכנסתי ומוסיפה לי שעות אחרות במקום שעות ניהול..... היא בקשה שאטפל בקטע "העצמה אישית" התמודדות עם לחצים משהו כזה... ואמרה שתארגן לי דרך העבודה קבוצה שכזאת....מבולבלת מהפגישה הזו ממש......... אבל אולי "מעז יצא מתוק"? עוד לא יודעת.....אודי המטפלת שלי תפגוש אותי רק בעוד שבוע....היא לא פה.. תהיה רק בשבת...... כתבתי לה את כל מה שהיה..בסוף היא כתבה לי שהיא מבינה אותי וליבה איתי........ עצם זה שכתבה עצר אותי מהכתיבה המטורפת אליה...איזה 4-5 מיילים...היא איתי????? אוף מקווה מאוד...כי כבר חשבתי שהטיפול גרם לי למצבי רוח ועורר את הכל מה שנכון בעצם...וזה הוסיף לניהול הכושל שלי....אוףףףףףףףף אודי כשנמצאים בטיפול כזה שמעורר הצפה האם אתה ממליץ לקחת פסק זמן בחיים האישיים? לנסות לשנות קצב? להוריד הילוך? כדי להפחית הצפה???????? נראה לי שלזה התכוונה הממונה עליי.......בכל זאת זאת פגיעה קשה באגו שלי והרגשת כישלון.....חבל :(

כואב לי, עצוב לי, אחרי כל מילה אני שונאת את עצמי יותר ויותר. ושונאת את עצמי על הרגעים שנדמה לי שלא מגיעה לי השנאה הזו. לא רוצה להיות אדם שונא. מתאמנת על לכתוב שכואב, למרות הכל .

אני ובעלי נישואים כבר כמעט שנתיים ומאוד קשה לי לקבל את זה מפעם לפעם המצב מחמיר בנינו הוא קריר בקושי רוצה לעשות סקס אולי פעם בחודש אני לא יודעת מה הסיבות לזה יכול להיות שהוא בלחצים בגלל העבודה חובות שהצטברו יש לו דברים אחרים בראש כגון העסק שלא עובד כמו פעם האם יש קשר?קשה לי עם זה אני אישה שאוהבת תשומת לב והוא קריר כואב לי עד שזה גורם לי לבכות וחיי הנישואים לא כמו שציפיתי

אני לא יודעת.. איך לשאול מבלי להסגיר...... אבל .. אודי.. אתה חושב שחלומות יכולים להסגיר.. דחפים..? יצרים????.. קצת כמו פוליגרף כזה????.....

השאלה היא אפשר חהעחים זיכרון מסוים מהזיכרון שאני לא יוכל להזכר בו יותר שהוא ישכח

העם אפשרי לטפל בזיכרון לבד? בלי פסיכולוג/פסיכיאטר עם כן מה הם הדרכים?

אני לא מאמינה שענית לי...ככה סתם באמצע היום????? כואב לי הראש מרוב בכי...רק רציתי לראות שהעלית את ההודעה....ו.... טפשי נכון, לא יודעת לתעל רגשות בדיוק היה המשפט שאמרו לי אוףףףףףףףףףףףף ואני צריכה להוכיח את זה אז בוכה כל הזמן... אודי יקר, אני כל כך מעריכה שענית, היא לא עונה..שלחתי לה הודעות במייל, בפון והתקשרתי (ששם בכלל חסום פתאום לשיחות) ואתה..כל כך טוב אודי. כולם עולים בעבודה...כולם מצליחים ואני כישלון יורדת.....אוףףףףףףףףףףףף ופתאום שולחים אותי לטפל בעצמי שנה...ואולי אחרי שנה ישקלו שוב...מבין??????????אולי הטיפול עשה לי רע רע !!!! הציף אותי ואז נהיה רע מבין???????? הכל בגללה שונאת אותה!!!!!!!!!!! הטיפול עשה רע כי העלה לי את הרע.........כי אולי לא תפקדתי טוב בגלל הטיפול???????????? אוףףףףףףףףףף מטפלים זה בכלל לא פייר!!!!!!!!!!!!!!!! ועכשיו השאירה אותי לבדדדדדדדדדדד לבד לבד שונאת אותה פתאום שמשאירה אותי לבד.....שהיא לא עזרה לי לשנות אותי.....שבמקום זה רק לא ידעתי לתעל רגשות......הם הגיעו פתאום והכל התחרבש......רגשות זה דבר רע!!!!!!!!!! אוףףףףףףףףףףףףף וכשאני ממש צריכה אותה היא נעלמת בכוונה שונאת אותה אוף

שלום רב, אני בת 25 וכבר כשנתיים אני נמצאת במצב מוזר- אני לא נמצאת בדיכאון לכאורה, לא חוויתי טרגדיה או משהו רע בחיי אבל אני משום מה איבדתי שליטה לגמרי על עצמי. למדתי באונ' בר אילן אבל בשנתיים אחרונות אני פשוט לא מצליחה לשבת ללמוד, אני יודעת שיש לי מבחנים ופשוט לא יושבת ללמוד! ומפני שהייתי נכשלת במבחנים ולא מגיעה להרצאות עברתי לפתוחה על מנת ללמוד מהבית ומפני שהם יותר גמישים עם מועדי בחינות. אבל גם כאן אני פשוט לא מצליחה להכריח את עצמי ללמוד אני מודעת שיש מבחן ופשוט כל פעם אומרת מחר אשב.... כל הקורסים שחזרתי אליהם היו פשוט כי לא ניגשתי לאף בחינה בכלל! מקיץ 2011 העליתי 12 קילו!!! אני רוצה בכל נפשי להוריד, זו הפכה לפנטזיה שלי כבר הרבה זמן ואני כל פעם אומרת לעצמי ממחר דיאטה ואז מחר פשוט קמה אוכלת קורסונים או פשוט אוכלת המון גם כשאיני רעבה בכלל..... אני גם מאוד מאוד רוצה לסיים כבר את התואר, אני עובדת בתחום ובמקום מאוד טוב בתור סטודנטית ומתה כבר לסיים אבל פשוט לא מצליחה להכריח את עצמי לשבת וללמוד! עד עכשיו עברתי רק כמה קורסים וגם בקושי, 3-4 ימים לפני המבחן הייתי יושבת ללמוד (אני לומדת תחום מתמטי שדורש תרגול רב) ניגשת ומקבלת 60-61. אני כבר נואשת ולא יודעת מה לעשות, לא הייתי ככה בעבר!!! אני לא רוצה לפנות לפסיכולוג כי הבעיה היא שאני מודעת לכל זה ופשוט מסיבה "מיסטית" כל שהיא לא מצליחה לעשות כלום עם עצמי, לא מצליחה לשנות. חשבתי אולי להתחיל לקחת כדורים לריכוז או משהו בסגנון שעלול לסייע לי להתאפס, האם תוכלו להמליץ לי על משהו בבקשה? תורה רבה מראש.

ביום ו  הלכתי לפגוש את הילדים איפה שהם נמצאים ....... והיום הלכתי להביא אותם אלי והם היו אצלי כמה שעות ומחר אני שוב אסע לפגוש אותם וגם ביום ד .... אני מקווה שלאט לאט אני יחזיר את האמון שלהם אלי ..... ;) הילה

אודי יקר, בעבודה זימנו אותו לשיחה, הורידו אותי מתפקיד ניהולי שהייתי בו....אוףףףףףףףףףףף הציעו לי שנה בתפקיד אחר שמכניס פחות והציעו לי הוספת שעות להשלמת הכנסה.......... עכשיו כל הדמי ניהול שצברתי לא שווים כלום!!!!!!!!!המנהלת אמרה שאני טובה בכל התחומים האחרים אבל ניהולית אני לא, ידעתי את זה מזמן שקשה לי ניהולית אבל בכל זאת......היא אמרה שאני לא יודעת לתעל רגשות, שאני יכולה להיות במצב רוח טוב יום אחד ויום אחר במצב רוח רע..זה נכון אבלללללללללל אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף מרגישה שאני גרועה בהכל, והנה הוכחה למה שאמרה! אמרה שאני טובה מדיי....ממתי אדם טוב זאת תכונה רעה???? אוףףףףףףףףףףףףףף ולא תאמין אבל שלחה אותי לטיפול בקבוצה של תיעול רגשות ועמידה במצבי לחץ........אוףףףףףףףףףףףףףףףףףף טיפול, היא לא יודעת שאני כבר בטיפול......חחחחחחחחחח בדיחה לא מוצלחת! מרגישה כמו משפט דרייפוס שהורידו לו את הדרגות כי היה יהודי השוואה אולי לא מוצלחת אבל ככה זה המטפלת שלי תקבל אותי...... רק בשבוע הבא ובטלפון שלה היא לא עונה כי חסמה פתאום!!!!!!!!!! אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף אודי רע לי....(רק בשביל מיקה לא כותבת מ........)

היא אמרה שאת טובה בכל בתחומים זה מה שתשמעי. ואגב, מכירה אנשים סופר מוכשרים וחכמים שלא טובים בניהול וממש סבבה להם :-)

העלית בי חיוך, היא העלת בפניי את המעלות ואני שמעתי את החסרונות :( תודה

חוויות שהזכרון הרגיל ביום יום לא זוכר? איך זה קורה?

מימה יקרה, עד שאודי יענה אני אומר לך שאני עברתי שחזור....וזה היה נורא! היא אמרה לי שזה שחזור אני לא כל כך הבנתי מה עברתי....זה יצא תוך כדי שיחה...כשנכנסנו לעומק השיחה על רגשות...אבל אחר כך הרגשתי ממש טוב.. כי זה יצא ממני.. השתחרר...לא זכרתי כלום גם בשחזור אבל הרגשתי בעוצמה.. רק הרגשתי. והתנהגתי את ההרגשה... האם זה ממש שחזור?????? לא יודעת ככה היא אמרה לי אולי אודי יענה טוב ממני...

אודי זה קרה רק שם, לא גם שם. כל מינח חוויות ממש מוזרות בחושים.. משהו בתנאי הטיפול גורם לזה לקרות. רציתי להבין איך..

http://www.youtube.com/watch?v=W7ChJBESzf4

אבל לפעמים סומכים גם על מנת המשכל של מי שמעיין בקישור. לטעמי זה היה די ברור.

הי, לא ממש רציתי "להופיע כאן" שוב, דווקא רציתי להצטמצם לי קצת, אבל שלחתי ביום חמישי גם הודעת המשך ל"כלום" בשרשור שבינתיים כבר גלש לו לדף הבא של הפורום, והיא לא הועלתה, תוכל בבקשה לבדוק? (שלחתי שוב ליתר בטחון). תודה רבה. (כתבתי ומחקתי אלף פעם עכשיו את ההודעה הסתמית הזו, לא יודעת למה. לא יודעת איך להתמודד עם מה שנכתב ונשלח לי כמעט מבלי משים ביום חמישי ועם מה שכתבת לי בחזרה... ואיתי פה, ובכלל... לא יודעת.

הי אודי אתה שואל - אני עונה... אולי תפסיק קצת לשאול? ;) נראה שהרבה יכול להישפך ממני בזמן האחרון, אם רק יש איזה פתח... אני נורא מקווה ומדמיינת לי שאף אחד לא קורא את הודעותיי (די פתטי מצדי בהתחשב בכך שאני מפרסמת באינטרנט), עכשיו במיוחד. מה שיצא ממני בהודעה הקודמת זה מה שהרגשתי כשכתבתי אותה - מבולבלת. ממה? מהכל... חומות ההגנה שלי נופלות עכשיו . האמת, המצב כמו שהוא, אני כמו שאני, הכל חזק ובוהק , ומאד כואב. וזה לא קשור רק להודעה הקודמת שלי, למרות שגם. יש חיבורים של כל מיני חלקים בתוכי, וזה טוב אני מניחה, אבל זה כואב. חוץ ממה שכתבתי כבר פה, יש עוד הרבה ג'יפה שם בפנים... ו, אני מתחילה להיות חשופה... אני לא יודעת אם אתה מרגיש את זה, אבל גם ההודעות שלי כאן, מתקרבות להן לאזור של הלב, לאזור המרגיש את מה שקורה ואת מה שנכתב הבלבול נובע גם מכך, וגם מהכתיבה שלי פה בכלל אני לא שייכת לכאן (אל תגיד לי מיד "לא נכון", תנסה להבין...) דבר ראשון - אני לא בטיפול. וזה שונה מאד. ואני כל הזמן לא יודעת אם הכתיבה שלי פה היא טובה ונכונה ולאן היא מובילה אותי. זה לא התייעצויות שמלוות משהו עמוק יותר, כרגע. (חוץ ממה שביני לביני...) ובמובן הזה ולא רק בו, רוב הבנות שכותבות כאן באופן יותר קבוע הן שונות ממני, אודי. לא יודעת איך להסביר את זה. הן - יקרות, וכואבות, ואמיצות...אין לי מילים לכך. אם תבין - תבין. (אני מקווה שזה בסדר, אם נראה לך לא מתאים בבקשה אל תעלה את ההודעה) וזה גם מרגיש לי לפעמים לא מתאים שאני בכלל תופסת פה את המקום. אני יודעת שאתה מציע ומוכן, אבל יש פה הרבה שיותר צריכים אותך ממני , חוץ מזה שזה סתם כך לא כ"כ שייך. מצד שני.. אני כאן, נכון? כי כבר נכנסתי ונשאבתי ויש לזה צדדים טובים ורעים. אתה כתבת לסוריקטה "יש בכך מן הנמנעות, מן הפנטזיה" - אני בטוחה שיש בכך אצלי. (אני, בכלל, אלופת הפנטזיה). האם יש גם מן הצד הטוב של הכתיבה פה? אני לא יודעת. וגם החשיפה , השחרור, היא נותנת לפעמים תחושה טובה אבל אני לא בטוחה שזה טוב. זה נראה לי אולי קצת מוגזם . (אולי מבחוץ זה לא נראה כ"כ חושפני כמו שנראה לי). אבל א"א ממש לסגת מזה, א"א להשאר פה לאורך זמן ברמת ההודעות הסתומות (לא ברורות). לפחות אצלי. אני בתקופה קצת קשה. (הכל יחסי). מוצפת במודעות הקשה הזו, תוך כדי שבמציאות - הולכת במסע במדבר... ( מנסה להרשות לעצמי להגיד , ש... יכול להיות שאני קצת נזקקת עכשיו...) באמת רציתי, ורוצה גם עכשיו, לקחת מפה קצת הפסקה להסתכל מבחוץ ... אבל לא יכולה להבטיח לעצמי שלא אפציע פה פתאום בקרוב... (ואולי באמת לא...) אני מקווה שההודעה הזו הייתה ברורה... אולי היא הייתה (כלומר אני) קצת מגוחכת? מגזימה? אולי בכלל לא ציפית לתשובה באמת כשכתבת שאנסה להסביר יותר. פשוט ענית לי כי כבר כתבתי... יש משהו בכתיבה פה שמשאיר תמיד בתחושה קצת עלובה כזו כי תמיד צריך לבוא ולכתוב כדי להיראות ואתה בכלל אולי עסוק (בטוח) באלף דברים אחרים. וזה גם תמיד מין הימור כזה - אשלח ומה? האם אודי יקלע אליי בתגובה, יתייחס למה שדווקא רציתי, האם אהיה מובנת , האם בכלל אקבל תגובה היום, או בכלל... כל תגובה מועצמת פי מאה ועומדת בפני עצמה נשארת חרוטה פה לאיזה כמה ימים טוב זה שוב מתחיל להיות לי מבולבל וכתמיד מלווה בשאלה האם כדאי ונכון, הפעם ובכלל. אבל נראה לי שאשלח בכל זאת, עם תקווה שאולי עוד תראה היום כי אני רואה שעוד לא יצאנו להפסקת אמצע השבוע (איזה כיף שאתה כאן כמה פעמים היום. ולפעמים אני מדמיינת לי את היום שלך שאנחנו רק חלק קטן מתוכו, ושוב - לא נעים, לגזול את זמנך). ארשה לעצמי לכתוב לסיום, אודי, אני זקוקה לכמה מילים טובות , כמו אלו שכתבת לי קצת לאחרונה, שפשוט ארגיש שהבנת (אבל רק אם זה אמיתי... בבקשה) ו-יש סיכוי שאפציע כאן שוב, למרות הכל. כי קשה לי עכשיו ולבד. (מעריכה). גילת. (ולגבי ההודעה ל"כלום", לא היא לא עלתה. אולי אתה מתכוון לקודמת. בא לי לבטל ולומר לא חשוב תעזוב. וזה באמת לא כזה חשוב ואני כתמיד נבוכה מההודעות שלי ולא נעים לי להתעקש..)

היי, יש לי בת זוג שקטה וממש סגורה. היא לא חברמנית וקשה לה לדבר עם אנשים שהיא לא ממש מכירה (למשל החברים שלי).בנוסף היא מאוד רגישה ונפגעת מהר. בבית של ההורים בו היא מתגוררת היא רוב הזמן סגורה בחדר לבד. שהיא איתי היא כן מדברת, מחייכת והשיחות זורמות אבל עם החברים ,בעבודה שלה ועם המשפחה שלי היא שקטה לא יוזמת שיחות והאווירה לא נעימה. רציתי לשאול אם זה אופי של בנאדם או שזה מצב מסויים שניתן לשינוי? בסך הכל היא יפה משכילה ועובדת בעבודה מכובדת (גם מגיעה ממשפחה מבוססת). מה אני יכול לעשות כדי להוציא אותה מהמצב הזה? שדגבג