פורום פסיכולוגיה קלינית

להנות בגיל בוגר אם ההמנעות מזה רשומה לי ממש חזק בעור? יצאתי עם מישהו. אפילו התנשקנו. אבל בא לי לברוח כי לא יודעת איך להתמודד עם קרבה ומגע... כמובן שיתפתי אותו שאני 'כזאת'. למה אי אפשר פשוט להנות כמו אנשים נורמלים בלי כל התסביכים? אולי פשוט צריך להעיז לעבור דרך החרדה וללמד את החושים שלי 'להיות שם' בלי אינסוף מחשבות שמפריעות?

את ההיסטוריה?????? אני לא מסוגלת אודי....לכן כתבתי שעם העבר נשאר לי להשלים איתו....וכמו שכתבת לנטע לסלוח...לכן כתבתי מה שכתבתי...אני נמצאת במקום יותר טוב כיום ויותר שלמה זה בטוח! אבל זאת עבודה קשה ומיגעת.....ההווה מתרכזת גם בו... שנה טובה ותודה לך אודי על ההקשבה וההכלה של כולנו מיכל

אודי אתה חושב שזה הזוי שאני מסוגלת להיות באותו החדר עם הבן אדם שהתעלל בי במשך כל כך הרבה שנים? זה הזוי שאני קוראת לו "אבא", והבן שלי קורא לו "סבא"? הגוף שלי זוכר, ומתכווץ וכל מבט שלו חודר אותי ופולש אליי. אבל אני כל כך רוצה לשכוח, להעמיד פנים שזה לא קרה. להמשיך לשמור על הסוד.אני רוצה לעצום עיניים ולהעלם.

כואב מאוד, קשה מאוד.....לשמור סוד מכולם.. נמצאת בצד השני של הבעל....אבל המטפלת כבר יודעת ממזמן... לסלוח לעצמי זאת ברכה מעולה אודי....קחי איתך את ברכתו של אודי.. מי כמוני מבינה ויודעת...הנה עכשיו גם אתם יודעים... מתחבאת בהודעתך... מיכל

בהתחלה ביקשתי שתהיה כרית, כי נוח לי להניח אותה עליי, יצא גם "שהתחבאתי" מתחתיה... היום היא הביאה כרית אחרת, פעם שעברה היא אמרה שמאוד קשה לה שהיא אל רואה אותי בכלל והיא מרגישה שאני דווקא כן רוצה להיות איתה למרות שכביכול אני מסתתרת. שאלתי אותה למה היא החליפה ושהיא קטנה יותר, היא ענתה שהיא (הכרית) יותר נעימה (מה שנכון) ואולי באמת בתת מודע שלה היא רצתה משהו שיאפשר גם וגם. ואני ביקשתי שמיכה... היא הביאה מה שהיה שם אבל היא הייתה קטנה מדי, אני רוצה שמיכה להתכסות. והיא ענתה שהיא חוששת. אודי, זה מוזר לי להסתכל עליה ולראות אותה, התרגלתי לא לראות כלום וזה מוזר/ קשה לי פתאום כשאני כן מסתכלת לעברה.

פניתי דווקא לשתיכן כי יש בכן משהו מיוחד..שונה פה.. קשה לי לעיתים להבין אתכן, אתן חכמות מאוד, מדברות בדימויים.... כשלי מגיעים הדימויים הם מגיעים רק בקשיים....ואז גם אני כאילו לא ברורה לעצמי, מרחפת וכותבת שירים מוזרים :(... אני רוצה לאחל לשתיכן יחד שנה טובה אחרת...שונה שתראו את הטוב שבכן, את הנתינה... התגובות שלכן לאחרים ועוררות המחשבה.........אצלכן תמיד אני צריכה לקרוא פעמיים....לפענח כמו שפה מיוחדת כזו...יש בכן הבנה שמעבר...הזכרתן לי שפעם כתבתי למטפלת שלי על חתול..ואתן כמו החתול תמיד נוחתות על שתי הרגליים מגבהים :) אתן נשמעות לי חזקות ועוצמתיות מאוד....ונראות כממתיקות סוד שאף אחד לא יודע... אז מודה לכן מאוד על היותכן כאן. מיכל

... ואני רוצה להודות לך על היותך כאן. מאד אהבתי את מה שרשמת על הכינוי שלך. מאד. קראתיך - אמרת המון בדברייך. שנה אחרת גם הוא איחול מצוין וחכם. חייב להיות אחר. המוח כבר לא יכול מאותו הדבר. וחייב להיות אחר גם מבחינת האיזון בין הנתינה לאחרים, והנתינה לעצמנו, שצריך להשחיל גם אותה איפשהו. וחייב להיות אחר מבחינת החיים לשם חיים ולא הישרדות בלבד. וגם לפעמים להיות פשוט, לא מורכב מידי. שנה טובה גם לך מיכל היקרה, שלך, סוריקטה

כמה שריגשת בדבריך. איך פתאום לקחת את המוזרות, חוסר הבהירות והפכת אותם למשהו חיובי ונעים. נגע בי, איך פתאום החלקים שחוטפים ביקורת על ידי החברה נתפסו בעיניך כייחודיות יפה. מעניין אם גם החתולים לא בטוחים כיצד הם ינחתו בסוף. :) יש משהו מעצים במחשבה שאת מאמינה שהנחיתה תהיה על הרגליים, שהיציבה תהיה חזקה. נותר לי לחכות ולראות... התחלתי לכתוב שאני מודה לך, מיכל היפה, למרות שלמעשה מעולם לא ראיתי אותך. אבל אני מתכוונת לפנים היפה שיוצא, שגם כשהוא מבולבל ואובד, מחפש רוך נכון ולא מוצא, הוא נשאר אוהב, כן ואנושי. מקווה שתמצאי רוך ואהבה השנה, שתתרגלי לשאת אותם איתך בגאון, לעבר עתיד שתאמיני בו והווה שירגש. תודה, באמת. נעמה.

חגים..תקופה מעיקה לרבים מאיתנו.... הלוואי שתהיה זו תקופה של צמיחה והתחדשות, של סליחות ומבט אל העתיד. והעבר? לי נשאר רק להשלים איתו כי לא ניתן הוא לשינוי.... בואו נתרכז בעתיד אולי עדיף, במה שיש, במי שאנו...שנלמד לאהוב את עצמנו... כמיהה גדולה וצמא לחום רוך ואהבה....הלוואי שאוכל להתרכז ביש... ולהרגיש ראויה בכל מצב..בעצם היותי אדם. מאחלת לכולם שנאהב שנקבל ונשלים עם מי שאנו....ונשלים עם העבר.... מיכל (עם ציפייה להרגיש שלמה ומכילה את עצמי)

איחולים לשנה שלווה כל כך, מצטרפת ומתעטפת בהם. כמו תפילת השלווה, שמלמדים בתוכניות גמילה שונות. היא נפתחת באלי, אבל אני אוהבת להפנות אותה לעצמי, כי אני מאמינה שזהו שינוי שאנחנו יכולים לחולל בעצמנו: תני לי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנות, את האומץ לשנות את אשר ביכולתי ואת התבונה להבדיל בין השניים. שנה טובה, נעמה.

שונאת את החגים. שונאת את המשפחתיות והאינטימיות הכפויה. נאלצת לפגוש בו, לראות אותו ולזייף כאילו הכל בסדר ומבפנים בא לי למות.

מקווה שיעבור בשלום

חייבת לומר ולהשאיר איפשהו, שאיני מחזיקה מעמד כל-כך, לא ממש מסוגלת לאחל למישהו שנה טובה או לפגוש אנשים. מצב לא טוב, מכירה אותו ממני, מפעם, כבר לא היה כך הרבה הרבה זמן, ובעבר, כשהיה, נמשך חודשים. חודשי שתיקה והתאבנות. אסור שזה יקרה שוב. מדאיג. סוריקטה

אודי, אתה כל כך טוב אליי... איך אוכל שלא לאחל לך שנה טובה וחג שמח, איש יקר. אז כן, בכל זאת (ואני מנסה להמשיך לדבר) שתהא שנה של התחדשות וצמיחה, שיהא יותר חמצן ופחות אוויר נשום ממוחזר, סוריקטה

הופכת אותנו לנציב מלח... כמו שהתקף חרדה בסוף סובב סביב החרדה מעצמו. מקווה שהפעם המצב קצת אחר, שיגיע לו סיום אחר. מקווה שתוכלי להאמין שאולי זה אפשרי ובכך לשנות. המחשבה נשארת אצלי וודאי אצל רבות אחרות שקוראות. אנסה להמתיק אותה בתקווה ולהשיב אליך אחר כך, שתזכי לזה גם את.

נציב מלח, החרדה מפני החרדה - מתארים את המצב מדויק למדי. אתמול הדלקתי נר נשמה, כדי לשמור על גחלת החיים. אני פוחדת. מאד. מרגישה כבמעין המצאות על צומת שממנו ניתן להגיע קצת יותר גבוה, או לצלול למשהו נמוך מהמוכר. ואולי אלו עניינים בריאותיים כבדים למדי שהזנחתי, לא טיפלתי. ופתאום אני חושבת שיש לי ציפיות גבוהות מידי ממפגש אנושי קטן של ערב אחד , וצפויות לי אכזבות. אבל לפחות אדע, ואיך אמר איש אחד, עדיפה האכזבה על פני תחושת האשמה. תקווה וייאוש – בני צמד. אז כנראה שיש שם ממנה. נחבא. נעמה, איזה שם נעים, איחולים מדהימים לך, ומכל ניחוחות הטוב שבך, הייתי מייחלת גם לך, אפילו בשקט, בלי לדעת, שיהיה ויעטוף. שהכאב המרוכז ימהל, יתמוסס קצת. מגיע לך כל-כך. תודה יפתי, אהבתי מאד גם את דברייך למיכל, שנה טובה, סוריקטה

מאחלת לך שלא יקרה לך, שתחזיקי מעמד, שתמשיכי לכתוב לחשוב להרגיש לחיות. לא לגמרי קשור ובכל זאת הנה שיר קטן וחמוד של לאה גולדברג, מתנה לראש השנה לילדה הקטנה שבך, אולי מהילדה הקטנה שבי. "גם השנה" כל שנה ושנה מוריק הדשא ועולה החמה ויורד המטר כל שנה ושנה אדמה מתחדשת מלבין החצב ומזהיב ההדר כל שנה נולדים אנשים לרוב לדמעות ולצחוק, לאחוה ושינאה יש מישהו הרוצה רק טוב גם השנה... מחזיקה לך אצבעות ומאחלת לך למרות הכל שנה טובה במתיקות מעודנת ומתמשכת (שלא נחטוף הרעלת דבש על ההתחלה) אנה

מנסה לחשוב על פתרונים, האיך לא ליפול שם. כל מיני רעיונות. "לטפל בעצמי קודם. לטפל בעצמי קודם. לדרוש את זה". אולי. לא'דעת. שיר חמוד מאד, אליו מצורפת ברכה מעודנת (ואהבתי מאד את "שלא נחטוף הרעלת דבש על ההתחלה". מאד) שגם אצלך יהא מעודן וכך ימשיך ככל שניתן, המון תודות, שנה טובה, תודה לכל מי שהיה איתי בימים אלו, החזיקני עד הלום. מן הלב, סוריקטה

עוד לא נפרדתי רשמית מהמטפלת, או שכן.. (אני באמת לא יודעת) לא רוצה לקנות לה מתנה אבל חושבת שאולי מתבקש וצריך. מצד אחד אני לא חייבת כלום מצד שני לא עושים רק מה שרוצים בחיים. וגם לא בטוח שאפגוש אותה עוד פעם. בינתיים התכתבנו במייל והמטפלת שלי בידוק יצאה אז לחופשה והיא כתבה לי במייל שחליט ידח עם המטפלת לגבי הפרידה או שפשוט ייגמר כך. ודבר שני- אתם מדברים על מתנות לרה"ש ובכלל, ולי קשה לחשוב על זה. לא רוצה לתת. לא כ"כ יודעת למה. לא מצליחה להבין בדיוק למה אני לא רוצה אבל יודעת שזה לא מתאים לי. וזה בכלל עוד לפני שאכנס למחשבות של מה לקנות וכו'... מתלבטת...

היי חנה, לא יצא לי להיפרד מהמטפלת, אז אני לא יכולה לענות לך בנוגע לזה. אני יכולה להגיד לך שגם לי מוזרה המחשבה של קניית מתנת חג למטפלת. באופן כללי, זהו מנהג שאני לא מחבבת, אפילו בימי הולדת. הקרובים אליי יודעים שלפעמים הם מקבלים ממני מתנה, כשאני רואה משהו וחושבת עליהם, כך שהנתינה כנה ומבפנים. גם לא נצמדת למדד מחירים, אדם אחד יכול לקבל שוקולד מריר עם צ'ילי חריף ואילו אחרת תכשיט יפה. ושניהם, אגב, שמחו. :) (כמובן שיש מי שגם מתנות החג שלו הן כנות ומבפנים. אני לא הצלחתי להתחבר לזה, אולי גם בגלל מרחק מהדת.) מה עם כתיבת מכתב למטפלת הקודמת? נראה לי שזו מתנת פרידה יפה ואמיתית שיכולה לגעת בה. זה עדיין מרגיש לא מתאים? (כמה הודעות "נעמה" יופיעו היום... כאילו שכחתי שעדיף לשתוק.)

מכתב יהיה לי קשה. אני לא מסוגלת להביא לה משהו. זה יבלבל אותי ויכניס אותי למצב לא טוב. מצד שני עוד לא באמת נפרדנו, מצד שלישי אני פחות עסןקה בה אבל עדיין כן. ולגבי זו שעכשיו- לא מרגישה ששייך אבל רוצה אולי להגיד לה משהו על זה בכ"ז. לא רוצה שתיעלב ממני

אני חדשה פה... בטיפול אצל פסיכולוגית מזה כשלושה חודשים ואני לא יודעת אם מקובל להביא לה משהו לכבוד ראש השנה או שזה עובר את הגבולות ?

אני בדיוק סיימתי להכין לוח של סולמות ונחשים. אביא משחק לפגישה שלפני החג.. יש הרבה רגשות סותרים בתוכי, ומחשבות, ודאגות בריאות והרבה ענייני חיים ומוות וזמן. ואין לי כוח לדוש בהכל עמוק מדיי, זה מחליש ואני לא יכולה עכשיו, אז הכנתי משחק. לגעת ברפרוף, לומר "זה מעסיק אותי", להחליף קצת חיוכים וזהו. אף פעם לא הבאתי משהו משחקי לפגישות איתה.. המשחקים שלי הם בדרך כלל עם עצמי. אז אנסה משהו חדש (על רקע מחשבות העזיבה..? כאמור, ברדק). היה לי מעניין להכין אותו, את המשחק, כי לא תכננתי כמה ריבועים יצאו בלוח.. דמיינתי 100, אבל יצאו 70. הנחשים הארוכים יצאו קרוב לקו הסיום, והסולמות היו קצרים יותר.. בקיצור- כמו בחיים.. רק עם תקווה קטנה לחיות יותר מ-70 שנים. כתבתי כרטיסי שאלות לנקודות העלייה בסולם, או הגלישה במורד הנחש- חלקן "חמודות" (פינה יפה בעולם, ספר שנשאר אתך..), וחלקן רציניות ומיוסרות.. זאת לא בדיוק מתנה, אבל זה גם משהו. לילה טוב, גפן

אני יכולה לומר שהניק שבחרתי היה דומה לשמה של המטפלת שלי אם זה בסדר אודי.. כי אסור לומר שמות מטפלים. השם שלה שם מיוחד לא קוראים לה מיכל :) והוא לא חלקי.. למה בחרתי בשם שדומה לשלה ולא שדומה לשלי? כי באותה תקופה הייתה סוג של "סמביוזה" של קשר חזק מאוד מאוד...וגם הרגשתי אותה מאוד מאוד איתי...לא יכולתי לשחרר. כשספרתי לה שכתבתי בשם הזה היא חייכה ואמרה טוב שלא קראת לניק בשמי, אבל בהחלט דומה וישר הבינה.. ניסיתי לכתוב מיכל.. והמחשב לא קלט, דווקא מיכ קלט וזה התאים לי בול...הרגשתי חלקית.. אודי דווקא היה זה שנתן את המשמעות לשם שלי מיכל מלשון הכלה...הייתי זקוקה מאוד להכלה פנימית וחיצונית (עד היום). מאז אני חותמת בשמי לפי מצב הרוח, משמיטה אותיות כשאני מרגישה חסרה... היה לי עצוב שמיקה חשבה שאני לוקחת לה את המ. ובכלל זאת לא הייתה כוונתי, אני מבקשת סליחה אם היא עדיין קוראת כאן.. אף פעם לא כתבתי בניק אחר ואני מאוד גאה בעצמי על כך!!!! הפעם היחידה הייתה כשרציתי לשנות לילדת האביב....אבל הודעתי על כך. אני אפילו מתעקשת לכתוב בשם הזה, כי היום הקשר שלי שונה עם המטפלת...וזה כייף לכתוב בשם דומה לשלה...אני מרגישה שהיא איתי כשאני כותבת...ממקום שונה לגמרי:)ואני ממשיכה בניק הזה כי אני מזדהה איתו מאוד.. הכלה. שלכם מיכל

התרגשתי ושמחתי לנוכח הגלגולים, ההשלמות, הליווי.

מה שאוכל לרשום - לא יודעת עד כמה אני מתחברת לכינוי דהיום 'סוריקטה', אולי גם לא להסבר שרשמתי בזמנו. אבל אתו נרשמתי והוא נשאר. לפניו הייתי (mp), שזה קיצור של מימוזה פודיקה, הוא הצמח אל-תיגע-בי שעליו נסגרים בכל מגע. (מדבר את המשיכה למגע, את היראה מפניו). צורה אחרת של הכינוי, שאני מבינה שהרתיע אנשים, הייתה: "אלתי גבי". לפני שנים ומאז שאני בפורום הזה, קראתי לעצמי "אשת האדמה" (בגלל החיבור לאדמה ועבודות גינון שאני עושה) וגם "אשת בוקר", היות שהמוח שלי בדר"כ צלול יותר בשעות הללו, כשבערב החרדות עצומות מידי והחשיבה מעורפלת. באמצע היו גם שמות של כל מיני צמחים ובעלי חיים למיניהם, אני חושבת, ולא היו יחודיים דווקא לי בחלק מהמקרים. ועוד בליל שלם של תווים. אני חושבת שהקטע הזה בא לידי ביטוי בעיקר בתקופה שבה היה פיצול בין שלושה מנהלים, שלא הייתי בטוחה שהיה ביניהם תיאום, אז 'הלכתי על זה'... ולצערי, גם לא הכי זכרו אותי למרות שהייתי פעילה. ממש בתחילת הדרך אך לאו דווקא בפורום הזה, היו לי כינויים פחות זכירים וקשירים כמו "כותבת", "מחברת", "מטופלת", או כאלה שברור שאיני קוראת לעצמי בשם ובכוונה עוקפת את העניין. לפעמים גם שם שלא היה ברור אם הוא זכר או נקבה. שמות אבודים. נראה לי שהגלגולים הללו מדברים את מצבי – ממצבי פרגמנטציה כמעט תמידיים פנימיים למשהו מגובש ומחובר יותר. אם כבר חשיפת סודות הנה עוד אחד - פעם, בעידן קדום, כתבתי הודעה, סוף סוף פתחתי הודעה, ובום, אז קיבלתי הערה, בהודעה נפרדת, שלא שרשרתי לעץ המתאים. ההודעה שלי נותרה 'אדומה'. העתקתי את ההודעה לעץ המתאים שכבר עבר עמוד לאחור, אבל לקחתי את זה אז מאד קשה. על אותו עץ בודד וכרות המשכתי לכתוב לעצמי עשרות רבות של הודעות, אחרי שהוא עבר עמודים רבים לאחור, זה היה עוד לפני הסינון, המשכתי כך גם אחרי שנכנס הסינון. אז יש עץ אחד אי שם בפורום שכולו רק הודעות הכי כואבות שלי, שאף אחד לא ראה אף פעם... סוריקטה, חתול האגמים

ודווקא צמחים מכים שורשים, מתחברים לאדמה, ניזונים ממנה, מאותה אם שלא קיימת באמת. מעניינת המשיכה שלך אליהם ולגינון... העציב אותי העץ הכרות שלך. אם תרצי לחלוק אותו, את מוזמנת. אולי נתלה עליו קישוטים חדשים. אבל בינתיים לא אתור אחריו, אשאיר לך את ההחלטה. הזכרת לי שיר, A poison tree, ובו השורה: And I watered it in fears, Night and morning with my tears; שיר כואב, על כאב וכעס שמכים שורש. http://www.poemhunter.com/poem/a-poison-tree/

האמת, אין דבר מעניין לספר. רציתי שם שיהיה אדם, שתהיה מישהי שהיא אני ואינה אני. ונעמה שם נעים, למרות הע' הכבדה. יש לה משקל מיטיב ומרגיע. איני זוכרת כבר אם הנקודה השתרבבה בטעות, מתוך ההרגל שלי להקפיד על סיום משפטים בנקודה, או אולי כיוון ונעמה כבר היה תפוס. כתבתי הודעה אחת בעבר בפורום, על עצבות מבעבעת, ואחריה לא הצלחתי להיכנס שוב למשתמש. ראיתי בזה אות וברחתי. טרם הצלחתי להסביר לעצמי מה הביא אותי לנסות להיכנס שוב. נעמה היא האני הכתובה, המתקיימת עם יכולת לערוך, לברוח, לא להתקיים במישור הפיזי. גם אותי-אותה אני לא כל כך אוהבת. אבל השנאה פחות שורפת מאשר כשהכאב בתוכי או נאמר בקולי.

אודי, שתדע לך, נאבקתי כל היום עם המשימה הזאת. בהתחלה יצאה לי מין הודעת חיבורים כזו, על פיצולים והמשכיות, ותקווה . אחר כך יצאה לי הודעה שונה לגמרי, עם אובדן של הניק, ופרידה מהפורום. אחר כך באתי לראות קצת מה כתבו אחרים. הרגשתי אותם שלמים יותר. מה אומר? אני במאבקים. מאבקים בין פיצול לחיבור, בין בחוץ לבפנים, המשכיות וקטיעה, ביני לביני, ובין אמת לשקר. אולי אנסה ללכת על הודעה בסגנון "איחוד השחקנים" נראה אם היא תשוגר או שגם היא לא. ובכן, הצד המחבר, בו אני גאה בעצמי על כך שמעולם לא החלפתי פה כינוי, ויש תחושה מסוימת שאני יוצרת המשכיות. זאת תוך שחזורים כואבים של כל מיני דברים מהעולם האמתי, שם גם, מנסה ליצור המשכיות, ולא לפצל כמו שעשיתי בעבר (מה גם ששם לפעמים אין ברירה אלא להמשיך), ובמידת האפשר לצמצם משחקי ים-יבשה בהם אני בורחת ממקומות שבהם "קלקלתי" ומתחילה לכאורה שוב ושוב מחדש. בצד הזה גם אוסיף את התחושות הקשות לפעמים כלפי הכינוי שלי, נבחר די באקראיות, מואסת בו לפעמים, ובהודעותיי, כמו הקושי לפעמים להסתכל על עצמי במראה במציאות (לא מטאפורית). בצד השני, הרגשתי שאני מואסת, מואסת, בחיבורים והמשכיות לכאורה האלה, פתאום הרגשתי גם בדבקות ב"אמת" הזו איזה שקר, ותחושה של רצון פשוט לדבוק בשתיקה. (ותוך כדי כתיבה היא משתלטת עליי , השתיקה הזו, מקשה עליי לחשוב מה רציתי לומר, אולי לא רציתי לומר דבר?) בקיצור, תסבוך שקשור גם לפיצולים מהעבר (?), לא ברור לי מתי זה פיצול מתי לא, ומה ניסיתי כל הזמן להסתיר, את האני המחוברת על ידי פיצולים, את הפיצולים ע"י אני מחוברת לכאורה, את שניהם? עוד קושי גדול עם ההמשכיות פה, זה שבאמת באמת אני בכלל מרגישה תקועה, וקשה לי להנציח את זה כאן. לכן גם היה קשה לי עם ההודעה האדומה ההיא (ומודה לך שתיקנת, זה שיפר את ההרגשה!). לכן, אולי באמת זו הודעת פרידה. (גם סגרתי היום, שוב, מעגל הקשרים עם ההודעה הראשונה שלי פה). ואולי זה נראה כמו התקרבות-נסיגה? (כי בדיוק התפעלת ממני, על התקרבות כלשהי בעיניך, אני משערת? ) אפשר להוסיף את זה לערבוב עם השאר. ועם עוד כמה דברים שכבר גדול עליי לכתוב אותם. תודה מאד שהיית איתי בסבלנות. מנסה לגעת, לגעת, אבל רק באמת-באמת. שנה ברוכה. והניק שאבחר לסיים בו--- אני.

לא ממש הבנתי מדוע את עוזבת את הפורם? דווקא הייתי שמחה שתהיה לך המשכיות כאן...לפעמים הדיבורים האלה בדימויים...קצת משבשים לי את החשיבה :( מיכל

כשנכנסתי לפורום , השם הראשון שקפץ לי לראש היה ירדן, למה...?? כובע...!! אין לי הסבר רציונאלי , לבד מזה שזה שם יפה.. ומאחר וזה השם הראשון שקפץ לי לראש, החלטתי שאיני מתעסקת עם 'גורל שנחרץ' , ובזה הסתיים הדיון הפנימי שניהלתי ביני לביני. יותר מאוחר נזכרתי שבעצם, אני די חובבת ימים, אגמים ו..נהרות.. שנה טובה.

אציין שלא היו גלגולים שונים לניק שלי כאן. הייתי צריכה לבחור כינוי כי קיימת חובת הרשמה לפורום. לא ממש ידעתי מה לבחור. התלבטתי איך 'להתכנות' אבל לא היו לי יותר מדי רעיונות. מי אהיה? מה אהיה?...מי? מה? ... ו- מסימן שאלה עברתי לסימן קריאה: מי-מה ! ככה נולד הניק שלי כאן.וזה גם נשמע כמו שם לכל דבר בעצם,.. 'מימה' :) . נראה לי שמילות וסימני השאלה שמרכיבים את הניק גם מתאימים למאפיין של דמותי פה. אני אוהבת לשאול שאלות ולנסות להבין.. מבחינת נסיבות הגעתי לפורום הזה לאחר טיפול פסיכולוגי לא טוב שקטעתי ועם חוויה של זעזוע ובלבול רב ורצון עז למצוא פשר והסברים שיניחו את הדעת לגבי דברים שחוויתי מנטלית במהלך הטיפול ובעקבותיו.

בקצרה- זהו פשוט הם שלי, אני לא יודעת לבחור כינוי שהוא שם אמיתי.. במקומות אחרים כשצריך לבחור כינוי המקס' שאני מבוגלת זה שמות כגון: "רע לי", "לא חשוב" וכו'. פה אני תמיד באותו שם, אבל מפחדת שיזהו אותו וזה לא כ"כ קשה...

כל ניק שבחרתי עד כה אחרי זמן קצר הפך לבלתי נסבל, גם השם וגם התוכן... לעתים נדמה לי שאני לא יודעת איך להשתמש בפורום איך בכלל להשתמש בקשרים עם אנשים אחרים, לפעמים נדמה לי שבאמת באמת אני לא צריכה שום דבר ולא צריכה אף אחד ובכל זאת משהו כנראה חסר. ולמרות בלתי הנסבלות של הניקים, בדרך כלל אני ממושמעת ולכן לא החלפתי במשך זמן רב את הניק "מילים מילים" אפילו שבא לי להקיא ממנו, לפעמים רציתי לכתוב משהו ועצרתי כי לא רציתי להשתמש באותו הניק, ואפשר להוסיף אולי שטוב שכך... הניק הנוכחי אינו חדש (כי פה ושם לא הלכתי "בדרך כלל" אלא בכל מיני דרכים צדדיות עם שמות אחרים ) רציתי להשתמש בניק הזה "אנה" אלא שמרוב שמות לא זכרתי את הסיסמא, ברוב חוכמה לכל שם גם יש סיסמא משלו. אבל אחרי שמצאתי אותו מחדש יש לי שוב כל מיני מחשבות שאולי הניק הזה א. לא ישראלי ב. שואתי (אמנם יש רקע משפחתי ודווקא בגלל זה זה מפריע) ג. יש מן תחינה והתנצלות בצליל של השם "אנה" אנא ואנה זה אני בערבית - כל הזמן רק אני אני אני?... הדבר הנחמד היחיד הוא שאנה זה גם לאן... הלוואי שהייתי יכולה להיות אחרת, לעמוד איתן מאחורי המילים והשמות בלי לזוז כל הזמן.

בימים האחרונים את החום והרוך......את הליטוף את.....אוףףףףףף היום הייתה לי פגישה ואמרה לי שהיה חסר בקשר הראשוני המוקדם כל כך הרוך הזה ולכן.........טוב לא משנה...........אוףףףףףףףףף רק תהיו...אאחל שנה טובה כי כרגע לא מסוגלת ליותר מזה. מ

מילים תמיד היו המגרש הביתי שלי. הרגשתי איתן יותר בבית מאשר הרגשתי בבית האמיתי שלי. מילים שלי, כשיכולתי, לרוב של אחרים שהיטיבו לנסח ממני. כשלא הייתי אוכלת הייתי ניזונה מספרים (ומהשנאה שלי את עצמי). בריחה לספר היא בריחה מוחלטת, שאפילו לא מושכת יותר מידי תשומת לב. פתאום חשבתי שכאן קיומי הוא מילים בלבד, הקלה, נחסכת הקירבה הפיזית, הנוכחות של הגוף. ועכשיו אני מרגישה שהן בוגדות בי. אין בי מילים לתנועות שבוחשות אצלי בפנים. הן נמצאות שם, מוחשיות, אך לא מתורגמות למילים. פתאום אוצר המילים מצטמצם ל"רע לי" או "טוב לי" (הלוואי). כואב לי איפשהו בין הגוף לנפש, איזור ביניים שאי אפשר להסביר. ומה שאי אפשר להסביר, לא יכול להיות מבויית, אי אפשר לשלוט בו. גם לחלוק אותו אי אפשר באמת. אז כואבים לבד. או עם החתולה שלא צריכה מילים.

היי אודי, לרגעים אני תוהה אם הכאב אמיתי, אם בעצם אין איך לדבר אותו. נדמה לי שתוקפות אותי רוחות רפאים בלתי נראות. ובכל זאת, משהו עבר? אז אולי הן קיימות רוחות הרפאים הללו, אם גם אתה מצליח לראות קצה של משהו זז. או שאולי אני מרמה את עצמי, אותך ואת העולם ובעצם לא כואב דבר. (והמטפלת שואלת - אבל כואב, אני רואה שכואב, אז איך יכול להיות שלא באמת? עד שרואים אותו הכאב נשאר המצאה מטורפת, לא קשורה למציאות) אז תודה שראית. עכשיו אני קצת יותר קרובה ל"פשוט-כאובת" מאשר ל"רמאית מטורפת". נעמה.

הי נעמה, יש לי חתול, שעושה לי 'מיאו', בדיוק ברגעים שאני נעלמת. כנראה אלו מצבים בהם ישנה בי איזו אגרסיה פנימית בלתי ניתנת לעידון, אך חוץ לכאורה שקט שקט. שום מילה. החתול אולי מזכיר לי את עולם החוץ. גבול. שלא הכל מהול, או נבלע. ואני אומרת לו תודה. על הזיהוי המיוחד. על התכונה. מיאו, סוריקטה

סוריקטה, משפחת חתוליים אתם. מי שאומר שחתולים אינם רגישים ואוהבים לא פגש אחד באמת... זו רכות כנה, שגורמת לי להרגיש ראוייה לה. אחרת היא לא הייתה בוחרת להירדם כך עליי, לגרגר בשלווה. סתם נדמה שאני היא שהצילה אותה מהרחוב והיא חסרת האונים. נוכחותה מצילה אותי ברגעים הקשים. תודה על המיאו. משום מה, דווקא החתימה הזו בסיום, ריגשה אותי מאוד. נעמה וחתולתה המצליפה במסך המחשב עם זנבה.

היי. אני עוד מעט בן 19, ואני מאוהב כבר איזה שנתיים במישהי שאני מכיר אותה מאיזושהי חנות שאני קונה שם דברים (החנות לא שלה היא רק עובדת שם). הבעיה שהיא בת 30 וגם נשואה... ההתאהבות שלי בה באה לידי ביטוי בזה שכל פעם שאני רואה אותה אני מתרגש ממנה וחושב לעצמי כמה שהיא אישה מדהימה ביופיה וגם באופיה ואני פשוט בדכאון מהעובדה שהיא לא שלי... אנחנו גם חברים בפייסבוק ואני מדי פעם מדבר איתה קצת על דברים לא כל כך מעניינים כמו סתם שבת שלום חג שמח וכדומה. השאלה שלי ממה זה נובע שאני מאוהב כל כך באישה הזאת? (היא גם יותר מבוגרת ממני ב11 שנים) ממה זה נובע ההתאהבות שלי במישהי שמבוגרת ממני ב11 שנים? אני פשוט לא יכול לשכוח ממנה, אני לפעמים שוכח ממנה לתקופות מסוימות ומבין שאין לי סיכוי איתה, אבל לאחר מכן זה שוב חוזר אליי ההבנה הזאת שאני פשוט מאוהב בה כי היא מקסימה אותי... תודה.

אז לא צריך לדעתך לחפש הגיון באהבה? רציתי לדעת ממה זה נובע כי היא קצת יותר מבוגרת ממני ובכל זאת אני מאוהב בה. ומה זה תסביך אדיפלי?

היי אודי. האם יש קשר בין דחפים מיניים לתוקפניים. אם נגיד לאדם יש בעיות בביטוי כעסים (לא מסוגל לבטא כעס, או מבטא כעס בהתפרצויות לא מווסתות) אפשר לשער על הרקע הזה שיהיו גם ביטויים מקבילים כלשהם בתחום המיני?

שאלתי משהו דומה בעבר וממה שזכור לי נעניתי באופן כללי שהמכנה המשותף הוא שבד"כ קשה לנו להתמודד עם הדחפים שלנו, הן מיניים והן תוקפניים. העניין שלי בסוגיה צץ במוחי שוב, אז שאלתי שוב במטרה לקבל מושג יותר בבירור מה טיב הקשר מבחינת הדינמיקה בין 2 הדחפים. אבל אסתפק בזה.

היה לי טוב בשבת, ועד עכשיו. עשיתי קצת דברים משמחים לכבוד היומולדת וסה"כ אני בסדר. מחר אני אמורה להיפגש עם הפסיכולוגית וגם בשלישי (בגלל החג), קשה לי לחזור אליה. סה"כ הייתה פעם אחת מאז החופש שלה. אני קצת כועסת עליה, קצת לא אוהבת אותה, אבל מאוד מאוד זקוקה לה. מפחדת להתאכזב שוב מהפגישה איתה, שלא אצליח להגיד כלום. אולי פשוט אביא לה את המחברת שהיא נתנה לי בחופש וקצת כתבתי בה, למרות שיש עוד הרבה דברים שאני רוצה ובסוף לא יוצא כלום

היי אשמח לשמוע איזה מתנות אתם מביאים למטפלים לכבוד ראש השנה תודה :) ושנה טובה!

היי מאי, כל חג אני נותנת מתנה למטפלת שלי, לא משהו יקר אך משהו משמעותי עבורי, הכי חשוב זה הפתק שמצורף למתנה, בפתק המצורף אני מסבירה מדוע בחרתי במתנה וכיצד היא משמעותית לקשר שלנו...וגם אני מביעה בו את הערכתי אליה. היא אוהבת שאני מביאה משהו שאנחנו יכולות לחלוק בו :) אני אוהבת לאפות ומביאה מהמאפים.. לפעמים הייתי מביאה נרות והיינו מדליקות בחדר. אני ממליצה להביא מתנה שקשורה בקשר בניכן לכן קשה לי לומר מה בדיוק להביא....העיקר הכוונה והמילים שנכתבות ונאמרות.

הי מאי, אני מביאה את האמת, ואם האמת היא אי היכולת, אז זו היא... כשאני מצליחה, זה לא לפי חג, אלא לפי הרגש של אותה פעם. כבר מזמן לא יכולתי. אולי גם לא במעשים ממש. לו הייתי מסוגלת לדאוג לעצמי בימים אלו, נראה לי שזו הייתה מתנה הולמת לעכשיו... ובכל זאת, בירכתי אותו ונגעתי לו ביד כהוקרה, אולי כך אמרתי שארגיש געגוע, וזה הרבה עבורי, עבורנו, סוריקטה

אודי, אני מתחרפנת לגמרי לקראת 'הימים הנוראים' - תרתי משמע.. יש לך המלצה לספר טוב, ככה משהו לשקוע בו , ולא להרים את הראש עד יעבור זעם.. שנה מקסימה שתהייה לך, ורק בריאות. ירדן.

מרגש שגם בציבור הכללי יש מושג ימים נוראים... ואם את מאמינה שעכשיו זה ימים נוראים תאמיני לאותו מקור האומר: "תשובה תפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה" זה הדרך לזכויות ביום הדין הקרב!

אין לי מושג מה הטעם והסגנון שלך ירדן, אז אני חופשיה להמליץ לפי הטעם והחשק הנוכחי שלי ... אז בא לי להמליץ דווקא על ספר קליל וכיפי, "מצרפי המקרים" של יואב בלום אפשר ממש לשקוע בו (וכאן גם החיסרון – אני סיימתי אותו בכמה שעות...) ולשאלה של אודי, אם אני זוכרת לתאר נכון, יש בו משהו פשוט ואנושי, ונוגע בשאלות של גורל , בחירה, באפשרות לעצב את חיינו, או פשוט לחיות אותם בכנות ואמתיות... חוצמיזה, מנחשת שהרצון לבריחה קשור למשפחתיות – יתר (או חסר) של תקופת החגים בכל זאת, מאחלת לך שהימים האלו לא רק "יחלפו מעלייך". להרגשתי יש בהם הרבה כמיהה וגעגוע לנגיעה באינסוף, בבלתי ניתן לנגיעה בקשה לחמלה , על האנושיות רצון לקבלה ולשינוי... כמיהה לאבא גדול כזה...מה לא... אני אישית מתחברת מאד דרך המוזיקה שמביעה הרבה מאלו אז סתם כך מצרפת קישור לדוגמא לשיר נפלא בעיניי המילים הם "רחמנא דעני לעניי עננא, רחמנא דעני לתבירי ליבא ענינא" והפירוש שלהם הוא- הרחמן שעונה לעניים, עננו, הרחמן שעונה לשבורי לב, עננו... והעיקר המנגינה...שנה טובה. https://www.youtube.com/watch?v=6vjbsaXIIVc

היי, יש לי בארון התרופות מגוון פלסטרים ומשחות בצורת ספרים, שאשמח לחלוק. ומה את מחפשת? ספר כואב, לכאוב כגיוון את כאבם של אחרים? ספר מצחיק ומשחרר? ספר שלש מילים? ספר עם המון אהבה? ספר על מציאות קרובה אך שונה? ספר על עולם דמיוני, בריחה מהמוחשי? סיפורים קצרים בלגימות קטנות? או אולי משהו אחר? נעמה.

למקרא ההיצע העיניים מתחילות לנצוץ.. אבל על פי מצב רוחי העכשוי העגום , ספר מצחיק ומשחרר מתאים לי במידי.. אבל אני מוכנה גם להתפשר , ובתנאי ששלושת ימי החג יצלחו בשלום. ואותם אביזרי בריאות שהזכרת ,מזכירים לי תמיד את העדפותי לשימוש בתחמושת הקלה, בנוסף לפלסטרים משחות , הוסיפי שיקויים, קמעות, לחישות (כנגד עיין הרע..)(בצחוק כמובן ..)לצד ספרים טובים מוסיקה מרגיעה, טיול בחיק הטבע וכל מה שעושה טוב לנשמה.. תודה נעמה וחג שמח.

האם אני באמת יכולה לסמוך על שיקול דעת של הפסיכיאטרית של אפשוז יום שמטפלת בי הרי היא מכירה אותי רק יומיים ובטח לא יודעת עדיין מה טוב בשבילי(האם אני טועה?) ואם היא תגיד לי שכדאי להישאר האם באמת היא אומרת את זה מכוונות טהורות או כי היא מקבלת כסף לא רע על כל מטופל? יש לי את החששות האלו כי החלטתי ללכת לשם על דעת עצמי,הפסיכיאטרית שמטפלת בי 3 שנים אף פעם לא הציעה לי אשפוז יום. אם כן על שיקול דעת של מי כדאי לסמוך בעניין ועם מי כדאי להתייעץ?אודי אני מאוד לחוצה מזה,שלא יהיה לי שם יותר גרוע,המסגרת מאוד מכבידה עלי ,אולי אני בכלל לא במקום הנכון((

איך אני אדע אם מסגרת כזאת של טיפול מתאימה לי או שאני צריכה מסגרת פסיכולוגית(לא פסיכיאטרית),כי אני לא נמצאת במצב פסיכוטי או משהו וגם לא ניסיתי להתאבד(על אף שצצות לי מחשבות כאלה מדיי פעם ברגעים של ייאוש) . אולי מה שאני צריכה זו מסגרת קהילתית עם טיפול פסיכולוגי דינאמי מעמיק ולא אישפוז יום פסיכיאטרי...נדמה לי שהחולים שם במצב קצת אחר משלי,כלומר חולים קשים יותר. חשוב לי לציין שלא הופנתי לשם אלה הגעתי מרצוני רק כי לא היה לי עם מי לדבר והרגשתי מאוד בודדה אז חיפשתי מסגרת חברתית אך אולי מה שאני צריכה זה פסיכולוג טוב וזהו? או טיפול כמו שמציעים בתל-השומר שם יש מרפאה פסיכולוגית ולא פסיכיאטרית. איך אדע מה טוב לי? השאלות האלו עלו לי עקב שיחה שעשיתי אתמול עם פסיכיאטר אחד שעבד באחד מבתי החולים(אברבנל).הוא לא כל כך מכיר אותי,אך ראה אותי פעם אחת ושמע את הסיפור שלי ,אובכן הוא אמר לי שאני לא צריכה את האשפוז הזה ,וזה לא לאנשים כמוני אלה לאנשים במצב הרבה יותר קשה משלי , שאני רק זקוקה לפסיכולוג טוב כדי להתייצב וזהו..מה דעתך?

היי אודי, כתבתי כאן בעבר לפני הרבה שנים, בשם אחר, והתחשק לי קצת לכתוב שוב. רציתי לשאול אותך.. אני בטיפול כבר כמעט 5 שנים, ואולי בגלל המספר המבהיל עולות לי שאלות על מה זה טיפול ולמה טיפול ואם זה מועיל ועוד כמה זמן אמשיך בו, והאם זה תלוי בי או שגם המטפלת מתחילה להתעייף.. קצת מביך להודות, כי אני בעצמי פסיכולוגית בהתמחות, אבל נדמה לי שאני לא מאמינה בטיפול. אני מרגישה שהמקום שיש לי איתה הוא מייסר ומענג ביחד. שזה מן מקום מיוסר קצת, שיוצאים בו בעיקר החלקים העצובים שלי (ויש לא מעט כאלה) והחיוניות שלי- בקושי. אני מודה שגם בחיים האמיתיים החלקים החיוניים שלי לא מאוד דומיננטיים, אבל הם לגמרי ישנם. בחלק מן המקרים ציפיות הסביבה הן אלה שגורמות לחיוניות לתפוס מקום גדול יותר (כי עצבות פחות מתאימה למקומות עבודה, למשל). בכל אופן, ב-5 השנים האלה הטיפול גורם לי להתחפר בעצמי ובמיטה שלי, ואני מרגישה שטיפול שהוא קצת יותר דומה לקואצ'ינג מתאים יותר לתפיסת העולם שלי. אני רוצה מקום שמעודד חיוביות ומעודד כוחות ואמונה בעצמי. המטפלת שלי היא אחת הטובות בעולם, בעיניי, אבל כשאני חושבת ביני לביני, עכשיו כשמלאו לנו 5 שנים, במה הטיפול קידם אותי ואת חיי, לא עולים לי רעיונות.. ואז כשזה קורה, אני נסוגה לחשיבה השכלתנית והכלכלית, וקשה שלא לחשוב על המחיר הכלכלי של הטיפול. אני מתקשה להחליט מה אני רוצה לעשות עם זה.. קבענו, היא ואני, שנדבר על זה, אבל הייתי רוצה לשמוע גם מה דעתך. איך אתה תופס טיפול? האם זה גם מקום שמעצים? אני מרגישה שאני לא רוצה יותר לדבר על עצמי לעומק, להתבונן.. אני רוצה משהו שמכוון-חיים, ששולח החוצה בתחושת מסוגלות ויכולת ואהבה לעצמי. וטיפול נשאר איזה משהו סודי ושקט ופנימי ואיטי.. האם נכון בכלל להביא לטיפול מן חשיבה של תועלת ורווח ולדבר על מטרת הטיפול ועל האם הוא עונה על המטרה? לפעמים נראה לי שמטרת הטיפול היא הטיפול. שאני נפגשת איתה כי אני נפגשת איתה. זהו. כתבתי הרבה, מה דעתך..? גפן

ניסוח מבריק למחשבות שלי...

הי, את מכירה אותי, שאני עפי"ר נמשכת מאד להגיב להודעות כאלה. התמזל מזלך ואין לי היום כוח, וכנראה שגם לא בעתיד הקרוב לבוא, ובכלל, קטונתי... דבר אחד כן – אני חושבת שאפילו יש יתרון בלרשום בקורות חיים שלך בהתייחס לרקע המקצועי - שעברת טיפול של כמה שנים. בעיניי, לפחות, זה סוג של העצמה בפני עצמו. אני לא נבהלת מחמש. המטפל שלי עבר עשר. מילות מפתח: ציפיות, צניעות. אמת. הייתי נזהרת מהקול שמבטיח קסמים. מעבר לכך - כל אחד ותפקידו. ייתכן שהטיפול מכין רקע, מעשיר יסודות, והשאר יקרה בחוץ ואולי גם רק אחרי הפרידה. ו... אין לדעת, את דווקא נראית צומחת מאד, דרישת שלום לוותיקים, סוריקטה

סוריקטה יקרה, אין לי מושג איך את עושה את זה, אבל גם אחרי מה שמרגיש כמו שנים, את מזהה אותי.. מדהים! אני לא בטוחה לגבי "התמזל מזלי".. אני דווקא אוהבת לקרוא אותך, אבל מהמעט שקראתי ממך כאן אני מבינה שכבר היו תקופות טובות יותר.. (אז אני שמחה שבכל זאת הצצת להגיד שלום). קראתי על הזעקה הפנימית הכואבת. האם היא חדה ושורטת או עמומה ומהדהדת בחללים? אולי אפשר לתת לה ביטוי חיצוני? למשל... להקפיץ אבנים באגם, או.. לצבוע את הבית? משהו שיאפשר להוציא, שלא יכה מבפנים, יכנס פנימה ויחליש.. גם אני הרגשתי זעקה כזאת לא מזמן.. טוב, אולי לא ממש "זעקה כזאת", הרי רק את זעקתי שלי אני מכירה, אבל בכל זאת זעקה. הרגשתי שפספסתי את הרכבת, שכבר מאוחר מדיי בשבילי.. אולי גם אצלך התחושות דומות? (זה נורא קשה...) אולי לאט לאט הכאב יתעמעם קצת.. אני מקוה.. ולגבי דברייך, קו"ח לא מעסיקים אותי כל כך. (יצא משחק מילים נחמד :-) אני רוצה להרגיש שונה בדברים שכן מדאיגים ומייאשים, ושם אני לא מרגישה הבדל גדול. בימים האחרונים אני חושבת על זה, שאיכשהו, למרות שאני מספרת לה המון דברים שרק היא יודעת, אני לא מתנהגת בחופשיות איתה. אני נשארת עצורה, קשה לי לפתוח את הפה, קשה לי להיות אני. עם חברות אני עדיין הרבה יותר חופשייה. אפילו "רק" בגוף. לצערי, אני לא מרגישה צומחת מאוד. את דווקא מרגישה לי אחרת מפעם. אני נזכרת בתקופת מאדים וחיפוש המפתח. את לגמרי במקום אחר היום, לתחושתי. ומהקריאה המועטה שלי כאן, התרגשתי לראות כמה את אהובה פה. לגמרי עטופה באהבה. אני מקווה שבימי הסגריר הקיציים, האהבה בכל זאת מגיעה אליך קצת.. חיבוק גדול, גפן (שלא בטוחה מאיפה הגיע השם.. אולי לקראת החג). נ.ב.2- תודה חלי! :)

אני חושבת שתמיד יש מקום לדבר על זה..מטרות ועוד, הרי הן משתנות ומחליפות צבעים כל הזמן לא? מבינה את ההרגשה שלוש וחצי שנים..

וואוו גפן! כשקראתי את מה שכתבת אמרתי לעצמי- איזה אומץ יש לה לגפן הזו...! איך את מעזה לבחון את הטיפול בצורה כזו... ("אבל נדמה לי שאני לא מאמינה בטיפול") כיף לך! אני מקנאה! כבר חצי שנה שאני שואלת לא שואלת את עצמי את השאלה הזו בראש וזה מפחיד אותי (ואפילו יותר בגלל הרצון לעסוק בטיפול). כתבת בהודעתך לסוריקטה (הצצתי:)) שאת עצורה בטיפול. אני גם כזו. זה הולך ומשתחרר, אבל עדיין.. ולפעמים אני חושבת- טוב מה את רוצה?!?- זה לא שאת יושבת איתה על כוס נס...זה זה... בובי

היי אודי, נהניתי לקרוא את הודעתך, תודה :-) אתה כנראה צודק ואני אכן מקבלת משהו, רק שקשה לדייק אותו במילים, ובטח-בטח קשה לכמת אותו. לפעמים נדמה לי שאני מקבלת את האפשרות לחלום בהקיץ במחיצת מישהי, גם אם לא תמיד היא שותפה מלאה לכך בעולם האמיתי שבינינו. לערוג לקשר קרוב-קרוב ו.. אני פתאם חושבת על זה שהיא הרבה פעמים אומרת שאני דווקא לא מספיק מתקרבת, כמו שאפשר, ושאפשר לשתף ולהתלפף עוד (כמו גפן אולי?). שצריך להיות במלואי, גם אם זה חלקים כועסים.. אני כנראה קצת בטיפול עם עצמי.. אני עוד לא מספיק רואה בעצמי אשת מקצוע, אבל יודעת שאתה צודק. (פשוט המחיר הכלכלי, אתה יודע, משאיר אותי "קטנה"- ברמת חיים סטודנטיאלית לחלוטין.. מילא.. שתהיה שנה טובה מאוד, גפן

כתבת: הגבולות מטרתם ליצור "מקום בטוח" בו יוכלו לעלות רגשות ההעברה. הגבולות הם אלה שמעוררים את רגשות ההעברה? או שהגבולות הם הם "עצם" הטיפול, וממילא בלעדיהם לא יוכלו לעלות רגשות ההעברה? ובכלל, רגש נשמע כדבר רוחני מתפשט ומופשט, איך הוא מתקשר לדבר נוקשה ומגביל כגבול???

מניסיוני ואני בטוחה שאיני לבד בזה, הגבולות כפי שמיושמים בטיפול פסיכולוגי אינם עוזרים לריפוי פצעים וחסכים נפשיים שמקשים על יכולת ההקשרות הבטוחה לבני אדם אחרים. הרבה מאוד אנשים שמגיעים לטיפול פסיכולוגי, בגלל שהמטפל שומר על עמימות ואינו טורח להרבות בהסברים, הם חושבים שהקשר עם המטפל שלהם הוא הדבר המרכזי בטיפול והם מרשים ומאפשרים לעצמם להקשר הקשרויות עמוקות למטפל, לעשות אידיאליזציה למשל, גם להאמין שהקשר הזה קרוב ומבין ו'אמיתי'. הגבול שבשלב כזה או אחר בהכרח מסתכל ויתסכל את מי שיחפש לכונן קשר בעל משמעות קונקרטית יותר עם המטפל שלו (ומבחינת החלק הילדי בנפש זה בדיוק מה שהיא צריכה, אבל מבחינת פסיכולוגים היא צריכה משהו אחר וכופים משהו אחר עם הגבולות וכל מיני כללים שרק המטפל מבין ומיישם חד צדדית), ובדיוק במעבר הזה שהמטפל מכוון את המטופל להתבונן על מה שקרה ביניהם ולברר ולהעמיק- זה השלב בו אנשים מרגישים מרומים וכעוסים ו/או מאבדים אמון, מתחילים להבין שלמטפל מעולם לא היה אכפת והוא לא יעזור להם, לעיתים לא מצליחים 'להתנער' מההקשרות שנוצרה אז נשארים ומתחילים לחוות ובעל כורחם להתעסק בכאב הרב שנובע מכך שהציפיות שלהם נכזבו והמטפל מכוון להבין ציפיות אלה על רקע העבר ילדי ולבכות ולהתאבל על מה שלא היה שם או איזה פצע שנוצר.. איך זה אמור לרפא את הנפש?.. היכולת להסתכל מבחוץ על התנועות הרגשיות על חשבון הסיפוק של צרכים בבחינת 'חוויה מתקנת', לדעתי יש בזה משהו שהוא לחלוטין אוברייטד בטיפול פסיכולוגי. ובמקרים של אנשים שבקושי רב הרשו לעצמם לחוות תלות, להעיז לבטא הזדקקות, חוסר המענה בשל חוק הגבול אף עלול להיות מסוכן כי ייתכן שלאחר אכזבה שכזו הם לא ירשו לעצמם שוב לסמוך על אף אחד מהמקומות הרכים האלה או יספיקו להאמין בתמימות שלחיים יש בשורה טובה יותר עבורם ולא רק 'עבודת התאבלות וקבלת הקיים/ 'אומללות נסבלת'. לכן לדעתי צריך להיות ברור לכל אדם שנכנס לקליניקה מלכתחילה שהקשר עם המטפל נועד להתבוננות שכזו בלבד ולא כדי לספק מענה קונקרטי לצרכי הנפש. זה חייב להיות ברור. האכזבות שנוצרות על רקע של 'בלבול שפות' בין מטפל למטופל בעיני לא מועילות לריפוי נפשי באמת. אז יכול להיות שיוצאים מפוכחים יותר עם יכולת התבוננות מהצד ברגשות אבל ייתכן שלעולם אדם כזה לא ירשה לעצמו להסתכן שוב בלהרגיש באמת ולהשען באמת. חוץ מזה, מה הטעם לגעת בפצע 'במסגרת גבולות בטוחים' אם אף אחד לא טורח לחבוש לך אותו. אני אחרי טיפול פסיכולוגי איבדתי מגע עם הצרכים העמוקים של עצמי, רק בשבילי להוריד את סף ההרגשה. זה היה בלתי נסבל.

אתה תאמר ודאי שאין סתם..אבל גם סתם זה משהו....שיהיה לך ולכולנו שבת שלום.. צריכה רוך עטוף בשמיכה...כי בחוץ קוצים.... ופה אולי אמצא אותו????? במילים עוטפות.....איך באמת מדביקים את כל החלקים אודי לשלם?????תמיד יישארו סדקים בלב :( וזעקות שבר ישמעו בכל עבר.... הלעולם נזעק??????? מתי תבוא השלווה? השלמות???? אין כזה דבר :( .......הכמיהה תשאר לעד...............זועקת בדממה מ.

שולחת תחושה של כירבול בפוך ביום חורף קריר, שלא צריך לקום בו מוקדם. או ביום קיץ ממוזג יתר על המידה.

זה נכון, כמי שחלק גדול מחייה עבר עליה במן מצב תודעתי או חוסר תודעתי...בקיצור במן חלימה בהקיץ או מן הסחת דעת תמידית כזו (קשה קצת להסביר את זה) אבל גם זה היה סוג של חלום או היפנוזה עצמית אולי? זה כמו התמכרות כזו להרגשתי...אבל זה היה חלום מפרק או מפצל משום שבחלום הזה מתוך עירות אני נהיית בעצם כל מיני אנשים, החלומות של הלילה לעומת זאת לפעמים הדמויות היו מתחברות, זה לא היה נעים בכלל, אלו היו בפירוש חלומות לא נעימים ומטרידים, שכאילו דרשו ממני להתעורר להתבגר ולקחת אחריות על אותם חלקי עצמי, אבל אני לא כל כך הייתי מוכנה כנראה. כשהייתי ילדה צעירה מאוד היו לי כמה חלומות "מכוננים" (מתוך שנה, וגם כאלה שאני לא בטוחה אם זה היה או לא היה...את החלומות אני זוכרת טוב יותר מאשר את המציאות ) הייתי בטוחה שהחלומות איכשהו השפיעו עלי לרעה, ושבגלל שחלמתי את החלומות האלו אני כנראה ילדה רעה מאוד.

ובתמורה, אתה תבטיח לשתף גם בתוצאות? :-)

מותר לך לפרסם את הקישור בפורומים השכנים ? יש פורום של חלומות אז זה מאוד רלוונטי. מילאתי את השאלון שלך ובדיוק באותו זמן חזרו וביקשו שאמלא שוב חלק ההשאלון שמילאתי על "חלומות בהקיץ" כדי לראות שהתוצאות נשארות אותו הדבר לשם תקפות השאלון או משהו כזה.

האייפון שלי חותך את הכתובת. האם תוכל לשלוח את כתובת האתר כשהיא מחולקת לשורות קצרות? תודה

http://tinyurl.com/nr55jz7 סוריקטה

בזכותך למדתי משהו שימושי. איך את מכירה את כל הטריקים האלו? :-)

הי אודי אודי ;-) איזה יופי! בהצלחה. כיף שאנחנו יכולים לעזור במשהו, מגיע לך...

הי אודי , זה נורא מוזר מה שאני הולכת לכתוב עכשיו . אני רוצה שתדע שירדתי 30 קג במשקל . ושאני מתחילה לאהוב את עצמי ואת הגוף שלי .... משהו שלא היה הרבה זמן .... ופתאום יש הרבה מחזרים ... ואני צריכה לבחור ... והיום בטיפול גיליתי שיש לי הרבה מאוד חברים . לא חברים של פייסבוק . חברים אמיתיים . חברה אחת שהיא כמו אחות , ועוד אחת שעוזרת לי עם הילדים ועוד ידיד שאני באה לשתות איתו קפה ועוד חברה שאנחנו תומכות אחת בשניה ועוד אחת שהבית שלה תמיד פתוח בשבילי . אודי , זה קשור לזה שאני עם אנרגיות חיוביות ומשתדלת לתמוך ולחבק ולעזור במה שאפשר ?? וגם השבת הילדים באים אלי !! אודי , אני עוד אכתוב לך לפני ראש השנה , אבל , שתהיה לך שנה טובה ! ושתדע שאתה מאוד משמעותי בחיים שלי . והלוואי שהיתה לך כאן איזה שמיכה לכסות אותנו לפני השינה , ולהגיד לנו .... ש....... לילה טוב חלומות פז ..... הילה

הילה, התרגשתי לקרוא

זה מטורף....! לשבת מולה ולהתגעגע אליה... לדעת שהיא בעצם כלל לא בסיפור הזה... ועדיין, לחכות למשהו,... בצמא, ברעב, די... ובקושי התחלנו... איך אשרוד....?

דמיינתי ציור קו-קוים של ילדים. מרוצץ ודהוי ורוצה להתקיים. וצריך לצייר ולעבוד יחד ולהפוך את הקשר לנוכח. אולי לאט, לאט היא תהיה חלק מהסיפור, הסיפור של הקשר שלכן.

אודי, על פניו יש לי הכל: בית יפה, בעל אוהב, ילד בריא וחכם אבל אני רחוקה מלהיות מאושרת ומסופקת. מרגישה תחושה של ריקנות. בור שחור שיושב לי באמצע החזה, שואב אותי וממלא אותי בכלום, בריק, באין.

אני ; גם רוני גם חולה גם מדוכאת גם אמא גם מזניחה גם מנסה גם מתייאשת גם בורחת גם רוצה גם מחפשת גם שותקת גם צורחת גם נעלמת גם נשמעת גם חיה גם מתה גם סתומה גם מיותרת גם מתעקשת גם מוותרת גם עלובה. גם נעלבת.

כולנו מכלול, וכולנו מסוכמים בשם אחד. השארי רוני, ונאהב אותך ככה, עם כל היתר.

את יודעת רוני, כולנו "קצת" מהרשימה הארוכה שציינת, אז אולי זה לא נורא כל כך.. ירדן.

אודי,אני לא יודעת למה אבל לראות אם האנשים החולים האלה ,המדוכאים,חלקם לבושים בצורה מזעזעת ,מדברים מוזר,לא שמחים עשה לי רע,ממש קשה לי לראות אנשים בדיכאון והם כל היום יושבים ובוכים על הצרות שלהם ואני שומעת אותם ונהיה לי רע...האם זה בסדר? אני אמורה להרגיש ככה?

דוקטור אודי שלום רב. אני כרגע התחלתי טיפול במסגרת אשפוז יום באחד מבתי החולים בארץ. הנני מאובחנת כסובלת מהפרעת אישיות גבולית עם הפרעות מצב רוח,חרדות ופוסט טראומה.זהו היום השני לאשפוז שלי ובינתיים אנחנו מטופלים במסגרת קבוצות (גדולות וקטנות) בהם כל אחד יכול לעלות נושא חופשי שכואב לו או שקשור לחייו או את מה שמציף אותו הקבוצה מקשיבה ומשתתפת,בהנחיית פסיכולוגית/מרפאה בעיסוק. זה מה שיש כרגע ושוקלים להוסיף לי גם שיחות פרטניות עם פסיכולוגית . השאלה שלי היא כזו: האם הרגשת עצב,עייפות,תשישות ודיכאון הן תחושות נורמליות אחרי טיפול כזה? חשוב לי לציין שהתחלתי את הטיפול רק אתמול והיינו בקבוצה גדולה שם רק ניתחנו אישה שיר שלא ממש התחברתי אליו והוא לא העלה בי שום תחושות או מחשבות ואילו היום לראשונה השתתפתי בקבוצה קטנה בה כל אחד דיבר על מה שהוא עבר ומה שכואב לו וכאן התחברתי וממש הוצפתי ברגשות ואחרי זה בכיתי איזה שעה בלי הפסקה,אחרי זה הרגשתי עצב חזק ואפילו חוסר רצון לחיות..אני חשבתי שאחרי שאני נפתחת ככה אני אמורה להרגיש יותר טוב לא? יותר משוחררת? אני להפך מרגישה רע מאוד...בקושי הגעתי לבית ופשוט רע לי...לא יודעת איך להרגיע את עצמי אפילו.. רציתי לשאול אותך אם זה בסדר שאני מרגישה ככה וזה חלק מהתמודדות או שזה לא אמור להיות ? האם טיפול כזה בכלל מתאים לי או שהוא בכלל יכול להזיק לי ולא כדאי לי לעבור אותו? אני ממש מפחדת לבזבז זמן על טיפול לא מתאים או יותר גרוע שמצבי יהיה עוד יותר רע... אודה לך מאוד על תשובתך בתודה מראש בורדרליין

ההודעה ששלחתי נעלמה, רק חצייה השני הופיע, אז הנה, שוב, אנסה לשחזר את החלק הראשון שלה: נעמה יקרה וכל החברות הנעות בין גלי החיים, בחיים גלים עולים ויורדים, פעמים עולים איתם לשמים, פעמים יורדים תהומות, יש דרכים שונות להתמודדות : לשבור את הגלים,- אך מסתכנים בשבירתנו אותנו איתם, ולהישאר קצף מלוח . לקחת נשימה עמוקה ולצלול לתוך הגל עד יעבור מעל ראשנו. ראיתי סרט על גלישת גלים, הוא נתן לי חומר למחשבה... אפשר לגלוש על הגל, נכון, היציבה לא הכי בטוחה, אך את קשובה למצב האיזון שלך ומתאימה אותו כל הזמן לגובה לכיוון ולעוצמה של הגל, את יכולה לראות מלמעלה, יש לך פרספקטיבה, כשאת רוכבת עליו את יכולה להרגיש עוצמה, שליטה, ואפילו הנאה... כמובן יש בכך סיכונים גבוהים, אך ככל שאת מיומנת את צוברת ניסיון בהתמודדות הנכונה לך עם הגל, לפני שאני שולחת, אני קוראת את שכתבתי, זה די מעצבן אותי, כמה אני טובה בדיבורים... אנימה

שההודעה שלי יצרה אדוות בראשך. גלים... כשרואים אותם הם נפלאים, מכשפים, מרגשים. כשחווים אותם נזכרים שהם גם עושים מחלת ים... אהבתי את המחשבה לרכב על הגלים. אני עדיין מבולבלת ממנה, לא מבינה איך עושים את זה בלי להתנתק מעצמי או מהעולם. אם תגלי ספרי... ובינתיים, חבל לכעוס על עצמך. גם בהבנה הזו, בתקווה שנובעת גם אם למישהו אחר , יש טוב.

ואני מתה מפחד...! רוצה לבטל את הפגישה... הציפייה... האכזבה הגדולה שתבוא אחר כך... הכמיהה שלא תתמלא לעולם ומכאיבה כל כך... התלות...הצורך הנואש למעט חום... מה יהיה....? זה לא התחלת טיפול בפעם הראשונה, אז למה התסריט הזה חוזר על עצמו....? שוב ושוב....? :(

המשך - מתאיינים אל תוך אוקיינוס כאוטי...מתרסקים על שוניות חדות הנמצאות בקרקעית, בתהום... יש הרבה מה ללמוד בגלישת גלים... יש הרבה סיכונים ... כמה את / אני / כל אחד, מוכן, מסוגל להתנסות, לאפשר, או בוחר לשבת על החוף...או לצפות מהכורסא בסלון על גולשים אחרים ביוטיוב...

הכל רע. לא מבינה מה הטעם לחיות, אם שום דבר לא טוב? (ואני לא מאיימת בהתאבדות, בסדר?) אני כל הזמן לבד, אין לי אף אחד בעולם הזה. לאף אחד לא אכפת ממני. לא רוצה להיות לבד. שוב שבת לבד, והחגים. חשבתי שבחגים אמורים להיות שמחים, חבל שאצלי ההפך. לא רוצה יותר את החיים הדפוקים האלו. אני כבר מספיק זמן בטיפול, והכל רע, ואפילו יותר רע. הטיפול לא עוזר לי. אף אחד לא יכול לעזור, גם אני לא יודעת איך. וכשאני מנסה לא מצליח כלום. חיים דפוקים, הכל רע.

חנה יקרה, לפעמים לקראת הימולדת, אנחנו מרגישים קצת לבד. מין צפיה לא ברורה, חשש, פחד, חשבון נפש. יומולדת הוא בסך הכל יום כמו שאר 364 הימים האחרים... רק שיש יומולדת. החברה ענתה לך "כן" , כן זו תשובה חיובית, נכון? אין צורך לחשוב שהיא לא רוצה כי לא האריכה בתשובה. אולי היתה עסוקה ולא יכלה להאריך, היא הרי התקשרה בערב. אולי לקבוע? דברי איתה היום לפני סופ"ש, ותקבעו, ויופי שאת יוזמת מפגשים כדי לא להיות לבד . שולחת לך שיר:-) http://www.youtube.com/watch?v=wFh-rX_Sfhs

חזרתי אליה ואני אלך אליה בערב. בבוקר בעקרון יש לי איפה להיות כנראה ואם לא זו שאני הולכת אליה בערב, אמרה שאני מוזמנת בבוקר, אם אני רוצה, אפילו בלי להודיע. מקווה שיעבור בסדר...

חנה האסוציאציה שעלתה לי מהודעתך , היא שלקחת דיו שחור ושפכת על הכל , מילאת את כל החור , הסדקים והחריצים , ועד לנימים הדקים ביותר .... ברור שיש רע .... ושלא טוב לך ושקשה לך .... אבל בואי נכניס דברים לפרופורציה , חברה אמרה לך כן , אז יופי ! יש אנשים שכותבים בקיצורית , או שהיא היתה עסוקה , חבל לפרשן פרושי רשי על אמירה פשוטה . ותנסי , אל תוותרי לעצמך לבוא המגע עם אנשים . כמובן רק קשרים חיוביים . זה יכול רק לעשות לך טוב . לאט לאט . צעד אחרי צעד . זה לוקח זמן עד שמגדילים את חוג החברים . תאמיני לי שאני מבינה אותך גם אני הייתי באיכסה הזה . והמטפל שלי היה אומר לי , את כנראה צריכה לעבור דרך המקומות האלה ... ושאין קיצורי דרך .... בינתיים אנחנו כאן איתך , מחזיקים ומחזקים , אל ייאוש , את בדרך הנכונה . (נ. ב. על איתקה שמעת ??) הילה

עשה לי קצת רע לקרוא על הדימוי של הדיו השחור.. ולא, לא שמעתי על איתקה. מה זה?

אודי, מנסה בלי לקפוץ למסקנות ולהתחרפן, השארת אותי אדומה אתמול.. בכוונה? בטעות? סליחה. על הכל. יתכן בהחלט שהיה עדיף שלא אשלח ושלא תעלה. אבל, העלית...אז...? בכ"ז אשלח הודעה זו למרות שאהיה שוב אדומה, למרות מין חלום בלהות כזה שאתה עכשיו תעלה את כל ההודעות שלי, אבל לא תגיב אליהן... כאילו שאני מדמיינת שאני כאן, בין אנשים, בתנועה... אבל באמת אני שקופה וקפואה.... (בבקשה, אל תעשה את זה!!.!) הרגשה מפחידה גם כאילו אתה יכול לחדור את המסך הזה ולראות משהו? (סליחה שהופכת את המתנה שנתת לי למשהו אחר...) טוב, בסוף נתתי גם לחירפון לדבר. הוא מאד ביקש. ביי.

אודי , הייתי בעבודה 12 שעות בשעה האחרונה היה ישיבת צוות מרגישהמותשת

היום נפגשתי איתה. מרוב דברים, לא הייתי מסוגלת לומר כלום. תמיד אני יושבת עם כרית עליי, ולפעמים מניחה את הכרית כך שתכסה אותי. היום היא אמרה שהיא מרגישה יותר מתמיד שאני שמה חוצץ בינינו. ובסוף הפגישה כשכבר נגמר הזמן רציתי לומר שני דברים קטנים, והיא אמרה משהו טוב אז מהר כי כבר נגמר הזמן. אמרתי לא משנה. אמרה שהיא תזכור ואגיד לה בפעם הבאה. אמרה שהיא מבינה שנעלבתי. לא רוצה להגיד לה כלום. יש לי יומולדת ביום ראשון. וזה לא ממש משמח אותי. שוב הולכת להיות לבד בשבת. אין לי מושג מה יהיה. גם ככה אין מי ועם מי לחגוג איתו. וגם אין סיבה לחגוג. כבר באמת שאין לי כוח. שלחתי הודעה לחברה אם היא נמצאת ואם אפשר לבוא אליה, ענתה רק "כן". ועם תשובה כזו אני לא רוצה ללכת. מרגישה שלא רוצים אותי. ואם זה ככה אני מוותרת. היא התקשרה בערב אבל לא הייתי מוסגלת לענות לה.

הי חנה, מזדהה עם הרבה דברים שאת הבאת היום, ובכל זאת ולמרות הכל, מאחלת ,ומקווה בשבילך שתדעי לעשות לעצמך יום הולדת שמח. שתמצאי את המשמעות שתשמח אותך, תמלא, יום הולדת שמח! https://www.youtube.com/watch?v=CkcrM61seTU אנימה

אני יודעת שלפעמים אני ככה. שאם זה לא בדיוק כמו שרציתי שיהיה, אז מעדיפה לוותר ולסבול. אני כן מנסה שיהיה אחרת, והשבת יהיה לי עם מי להיות ומקווה ואפילו די בטוחה שיהיה טוב תודה על הכל!

אני זועקת שבר כל-כך שזה לא מפסיק. ברמה שהשכנים שומעים ללא הרף... המטפל יודע, אנשים שמכירים יודעים, לקחתי תרופות... מה אומר... סוריקטה

איזה כיף לך שאת יודעת לזעוק. את השבר. באמת!

הזעקה מהדהדת עד הנה , עם הכאב שבה. נדמה לי שעדיף שהמטפל ומי שמכיר ישמעו, שהיא לא תהדהד בחלל ריק . גם יש משהו טוב בלשמוע שאת מוציאה אותה החוצה ושאת נעזרת במטפל ובתרופות. נדמה לי שזה הישג לא קטן. שולחת תה עם דבש לגרון שנושא עכשיו את הכאב של הנפש ולנפש שלא מצליחה לשאת את עצמה. (אנא הודעה, הישלחי. למרות שאת מהנייד.)

לא ידוע מקורה של זעקת השבר הנוראית, אודי, לא ידוע... כפי שכתבתי, אנחנו מנסים למצוא לכך השערות. כרגע אפילו עולות בי כמה נוספות, מעבר לזו של הבלבול בין הטוב לרע שהזכרתי. רושמת לפניי - אחת היא הכאב של האין-כל-יכולות, של המוגבלות, השנייה – כמו הריונות חוזרים ושבים, שלפעמים אפילו מצליחים להסתיים בלידה, אבל אחרי חודשים ספורים, התינוק שנקשרים אליו כל-כך לא מחזיק מעמד ומתאפסים כוחותיו למוות. תמיד. ובעצם, אולי זו גם האמא שהילדה עומדת ממש לידה, והאמא מפנה את הגב. לא רואה צרכיה של הילדה, קיומה, והילדה באופן טראגי עוד מחכה שזה יקרה. ואני אישה מבוגרת בעצמי, עדיין לא מרפה. וכל זה צף כי ביקרתי ב'אזור האם', קרי הסתובבתי ליד מקום מגוריה. ואולי אפשר לקשור לכך גם את חופשת המטפל, או חתולת חצר אהובה גרגרנית ומתלטפת ששווקה חיים בין יום... רוני, זו זעקה עצורה מאד מאד, לא בכי משחרר כפי שאולי הייתי רוצה לקוות. לא יודעת אם יש כאן במה לקנא. מרגישה שהכאב כל-כך גדול שהחוץ לא יוכל לעמוד בו. נעמה יקרה, אולי באיזה אופן הייתי רוצה שידעו שכואב כל-כך. שאני לא רק רובוט. שידעו באמת. איני יודעת אם זוהי דרך טובה להעביר את המסר, אבל זה מה שיוצא. אולי ישנה משאלה שזה יזיז משהו לפחות אצל חלק מהאנשים. ברמה שארגיש שאני מקבלת עזרה אמתית שתחזיק מעמד. לא יודעת... מישהו פעם אמר לי שברגע שמשהו כרוני, לא אקוטי, היחס של הסביבה די מתרגל. זה לא בדיוק כאב שעומדים בו. גם לא מצב מתפקד במיוחד, יכולה עוד לכתוב, אבל לא ממש לדבר או לפגוש אנשים. דיברנו על מגע כואב, על חיבוק... סוריקטה

עצוב, מאוד עצוב וקשה לקרוא, חומרים קשים יש בתוכך, אולי אמא רדיואקטיבית שכמעט שאי אפשר להיפטר מההשפעה שלה... מלבד זה משתתפת בצערך על מות הגרגרנית המתלטפת, (את מכירה את "חתולונובלה"?) מאחלת לך שנה טובה אנה (מילים מילים לשעבר, שיניתי את הניק מקווה שזה בסדר מבחינת מנהל הפורום)

הי סוריקטה בטח את לא זוכרת, הייתי כאן לפני שנים רבות, הייתי עוד אחת מעוברי האורח שהתפעלה ממך ונעזרה בך. זה היה עוד בתקופה של לפני אודי וגם אחרי שאודי לקח את שרביט הניהול. משפטים שלך עדיין מהדהדים בראשי. למשל, אחרי עזיבת מטפלת בעקבות ריב גדול ופיצוץ, אני זוכרת את דברייך על האשלייה שאולי זה שקט רצוי... ועוד רגעים רבים שחלקנו יחד. אני כאן היום בפורום מסיבות לא טובות. אחרי תקופה ארוכה של בנייה גם בתוך הנפש וגם מחוצה לה הכל קורס... כבר חצי שנה של קריסה וכל החלקות הטובות נהרסות. וההרס האחרון הוא הקשר עם אשת השיחות. באמת תקופה נוראית... ואת יודעת, אני רואה אותך כאן עונה לכל אחד ואחד שכותב לך, ואני שואלת את עצמי אם בא-לך לענות לכולם. סתם השערה... אבל מרגיש שאת נורא משתדלת להיות בשביל כולם... ואולי אפשר דווקא כשרע ודווקא כשאת זועקת זעקת שבר, לשים ##@&#, להיות עם עצמך ועם מה שיעשה לך טוב (או לפחות עם מה שבא לך אם טוב זו דרישה מוגזמת כרגע). דיברתי עכשיו בטלפון עם מישהי שהתכתבתי איתה בפייסבוק, וקבענו להפגש, ובסתר ליבי המשאלה שלי היא לגלות שהיא-את-היא-את-היא... איתך (((()))) גלי מפעם

סוריקטה יקרה, טוב לשמוע כאן את זעקתך, שאת מרשה לה להישמע, מרשה לעצמך לשחרר את אסוריה... איתך, מקשיבה לה, מצטערת שהנפש כואבת. מצרפת לך שיר: http://www.youtube.com/watch?v=VYnr4qY8WmA אנימה.

אנימה יקרה, תודה על ההקשבה, על השיר, (פעם פעם, אחד מכינויי כאן היה אשת בוקר, אגב) תודה על המילים היפות שלך, ובמיוחד גם לך אומר שהנני צריכה לא לאבד, לזכור ולהבין, שיש איש אחד, מטפל, שאכפת לו ממני. איש יקר, שהקדיש לי זמן משעות המנוחה שלו, בגלל השבר שלי. סוריקטה

זעקתך נשמעת , והיא פוגעת בנו , בליבותינו , הינה אפילו עובדה שהגבנו . ובטוחה שיש עוד הרבה ששמעו וכאבו איתך ביחד. לתחושתי מי שיוצא מהאדישות כרגע זו את , ולא הסובבים אותך , דווקא . כי , זאת הפעם הראשונה בה אני שומעת את קולך שלך את סוריקטה . במצב שמאפשר מגע ויכולת לחוש , או כמו ששרה ריקי גל , היי שקטה עכשיו הכל בסדר , אפילו האוויר נותן לך הגנה זה לא הגהנום או בטח לא גן עדן זה העולם שיש ואין עולם היי שקטה כאילו אין בך דופי כאילו האוויר נותן לך הגנה כאילו הצרות כבר מתחלפות ליופי כאילו השלווה היא חוף הבהלה היי שקטה כמה אפשר לשטוח את הפגיעות מבלי לחשוש... כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח כאילו השלווה היא חוף הבהלה ... יכול להיות שפספסתי פה ושם זה מהזיכרון ... הילה

הי הילה, את אומרת דברים חשובים, ואני מקשיבה להם. מאד. קוראת אותך וגם את דברייך על נושא העבודה שהוא בלתי מפוצח אצלי, עדיין. עדיין לא מובן... ויתרתי לכמה ימים על 'מקום העבודה' האומלל שלי, ואיני מרגישה איך אני משיגה כוחות לשוב אל המעט והסוחט הזה. חייבת לשנות את הקשור לנושא ואין לי מושג איך. חושבת לי על "עכשיו אני, כי ההוא הלך" http://www.youtube.com/watch?v=91JEArRsOrg שלך, סוריקטה

היי, וואוי, מילים יפות וחמות כתבו למענך, שמח וגם עצוב.. אני מאוד מקווה שאותן מילים עשו את דרכן למקום הנכון ובזמן הנכון, ואפשרו הקלה נחמה ופצוי מה. בעיקרון , אני טיפוס אנמי כשזה מדובר במילים, אז רק רוצה לאחל לך, לא לשנה הבאה, אלא לימים האלה ממש, שיהיו ימים של שקט שלווה ורק רוגע. איתך תמיד, ריקי.

איחול חשוב מאין כמותו, לוקחת אתו קרוב אליי. צריך לעבור את הימים הללו... שלך, סוריקטה

יש דבר כזה נפש מפורקת? אצלי יש הרבה חלקים... במקום משהו אחד שלם ומאוחד. כמו רסיסים שהתנפצו... אני צריכה לדמיין איך זה אמור להראות כשזה שלם ולפעול בהתאם. אני מנסה להסתיר שבפנים שבור. כי זאת בושה נוראית. כמו לחיות בכאילו. במשחק. ילדה קטנה שמשחקת כאילו היא גברת גדולה. ואסור אף פעם להפסיק לשחק אפילו שכבר אין לה כח והיא מאד עייפה. לפעמים תוקפת אותי חרדה שאולי עוד רגע לא אוכל לסחוב את כל החלקים של עצמי והם פשוט יפלו ויתנדפו... (כלומר אני) אולי זה קורה בעיקר כשההגנות המאד נוקשות מעזות קצת להתמוסס. יש להן כנראה תפקיד חשוב. איך מחברים את חלקי הנפש בלי שיהיה צורך להחזיק אותם כל הזמן? זה אפשרי?

שריל יקרה, התלבטתי אם לכתוב לך או לחכות שאודי יכתוב, רק רציתי לומר שגם אני חשתי כך ממש לא מזמן במשך הרבה זמן...ואני יכולה לומר שלאט לאט אני מרגישה שהכל מתחבר לי וזה לוקח זמן ובעזרתה האדיבה של המטפלת שלי........ ובאשר לתחושת הילדה שמשחקת במבוגרת.....התחושות שלי מאוד מאוד זהות לשלך...וגם על זה אני עדיין עובדת בטיפול והכל בצעדים קטנים אך בטוחים...בטיפול לומדים לחבר...כל כך מבינה את התחושה.. מיכל גם פה בפורם את יכולה לקרוא שאני "משחקת" עם שלמות שמי בגלל התחושות האלה... נ.ב. אני קראתי לזה המפתי דמפטי שהמטפלת מחברת את החלקים שנפלו מהחומה :) וקצת הייתי צינית לגבי הכל בטיפול אך כנראה שיש משהו בזה...(בלי ממש להבין פסיכולוגיה ודימויים) אגב מעניינת אותי גם התשובה של אודי.. מאוד...

מותר לי לשאול כמה שאלות? אם כתבתי את זה, זה אומר שאני באמת מרגישה כך? אני לא שואלת בציניות אלא יותר מתוך מבוכה. אני אף פעם לא בטוחה במה שאני מרגישה. פעמים החיבור אפשרי אומר שפעמים אחרות זה אבוד? וצריך שיטת טיפול מסוימת? ועוד שאלה קטנה... יכול להיות שנולדים כך? (הרי כמעט כל אחד סוחב איתו טראומה או כמה בארסנל החוויות שלו) סליחה...יצא קצת מידי הרבה שאלות. תרגיש בנוח לסנן כמה..

שלום, יש לי כבר המון זמן תחושה שאחרי האוכל הקיבה יוצרת לי לחץ על הנשימה, ומרגיש כאילו האוכל עומד לי על הגרון, ומרגיש כאילו יש לחץ כזה, ומדי פעם תחושה שנוזלים עולים בגרון, כבר בינואר הקודם עשו לי גסטרוסקופיה והכל נראה תקין, יכול להיות שאני שאני מרגיש גם קשור למצב הנפשי ואין באמת כל בעיה פיזית? אני קראתי גם המון בשנה האחרונה על בעיות מערכת העיכול וכו תודה רבה !

האם כל החרדות שאנשים סובלים מהן בבגרות הן תוצאה של חוויות טראומטיות בשנים מוקדמות? מה ההבדל בין מצב שאדם סובל מ'חרדת התפרקות' למשל, לבין אדם שיש 'חרדת נטישה' לבין מישהו אחר שחווה חרדה להתבטא באסרטיביות מול דמויות סמכות? מדובר בתופעות נפרדות של סוגי חרדה שהמקור להווצרות שלהם נעוץ בשלבים שונים של ההתפתחות או שיש מכנה משותף כלשהו בין סוגי החרדה השונים?

אודי מה אופי התגובות של אדם לחוויה של תסכול מלמדת עליו? על מבנה אישיותו? ומה מבחינת אנשי מקצוע נחשב כתגובה בוגרת ובריאה לחוויות של תסכול? לי למשל קשה לחוות תסכול ביחסים בין אישיים בלי שזה יגרום לחוויה כלשהי של חשדנות וירידה באמון.. זה קורה לי יותר דווקא מול אנשים יותר מתוחכמים שאני מרגישה שהם לא דוברים אמת אלא סתם מתרצים את עצמם. למשל כשמשתמשים בשקרים לבנים..זה גורם לי להרגיש כאילו מתמרנים אותי ומלמד אותי שעמוק בפנים אין מה להאמין ולסמוך על דברים שאנשים אומרים, תמיד לחשוד שאלה סתם תירוצים (קצת כמו האמנות של פוליטיקאים..)..מה אתה חושב?

אכן יצא לי לעיין בין היתר גם בספר פרי עטך :)

התגובה הראשונה שלי להודעתך הייתה – מה?? מאד רוצה לשאול ומסתקרנת, למה התכוונת?? .. מצד שני – ממש לא בטוחה שרוצה שתענה לי.. זה מסוג השאלות שעדיף בד"כ לא לשאול... כן מרגישה שרוצה לומר בשקט כמה דברים: (כמו שניסיתי להסביר בעבר....מסובך לי כי יש כמה שחקנים אצלי בזירה... אבל אנסה בכל זאת לומר משהו בשם כולם...) אחד, שאני חושבת שטוב לי שאתה, ברמה הבסיסית, מאמין לי ולוקח אותי ברצינות...משהו שתומך במאבק שלי לנסות להפסיק לפקפק בעצמי. ושהיה לי טוב גם שנתת לי מבט זה בזמן שאני כל הזמן רק יורדת על עצמי...שלא אוששת את ההנחה שלי.. (כמו שאני מכירה את עצמי, תכף היא תחזור... אפילו על מה שכתבת מצאתי במה לרדת על עצמי... אל תשאל איך, זה סודות של המקצוע ;-) ו...(בעיקר)... תודה ש...אתה "מביט" ...ושאני "משתקפת לך"... ועוד משהו - יש לי משחק כזה עם עצמי שתמיד כשאני שולחת הודעה אני מנסה לנחש מה תענה. ו...אתה כמעט תמיד מפתיע... וזה כיף...(ככה זה תקשורת עם מישהו אחר, כנראה...א'-ב'...) (מתלבטת האם לקלקל את מה שכתבתי , לפצל בחזרה בין השחקנים... ולומר שזה היה גם מבהיל וקשה ומבלבל, לקרוא את מה שאמרת). מחכה למשחק לכבוד ראש השנה. זה החג האהוב עליי. גילת.

כתבתי ביום ראשון הודעה והיא נעלמה לה. חמקה בשקט.. כאילו ידעה לה שעדיף כך. היא רק לא יודעת כמה הייתי רוצה כמוה, להיעלם לי.

למה את עושה את זה לעצמך? התחלת כבר לשתף ונהיית צינית? אני לא מבינה.....אולי את תוכלי להסביר...חבל סביר להניח שכל מי שזקוק לטיפול הנפש שלו קצת "חולה" לא? בשביל זה יש גם מטפלים. ואם תקראי מה אודי כתב לך תראי שההודעה ממש לא נעלמה.... אודי החליט שלא לפרסם. מקווה שתראי שאינך מחלה אלא אדם...ותפסיקי לשחק עם הרגשות של עצמך...נראה כי את גורמת לכל זאת וחבל מיכל

איפה אודי כתב לי? למה החליט לא לפרסם? מה אני עושה לעצמי? לא מבינה כלום בחיים הדפוקים האלה

שלום, התחלתי טיפול פסיכולוגי לפני כ 8 חודשים וכעת אני חייבת לסיים את הטיפול כי אני עוברת לאזור אחר בארץ. לפני כ3 שבועות ביקשתי מהפסיכולוגית שלי להעביר את הטיפול ליום שלישי כי אני לא בטוחה שאני אוכל להיות ביום הקבוע שלנו (חמישי) היא אמרה שתבדוק תוך שהיא מציינת בקול נמוך יותר "אם יהיה לילדים שלי סבלנות" היא יצרה קשר רק באותו יום שלישי ושאלה אותי בהודעה אם אנחנו אמורים להיפגש היום? אמרתי לה שהיינו אמורים אבל לא קבענו זמן. ושזה כבר לא משנה כי מתברר שאני יכולה להגיע ביום הקבוע שלנו. בפגישה לא העליתי שזה הפריע לי וניסינו לדבר על פרידה (הראתי המון התנגדות ושקט) בפגישה שוב אמרתי שאני מעדיפה שהפגישה הבאה תהיה ביום שלישי כי ביום חמישי אני עוזבת - היא שוב אמרה שתבדוק ותחזור אלי בתשובה. עד עכשיו היא לא ענתה לי זאת אומרת שבטוח מחר אנחנו לא נפגשות זה מטריד אותי, זה עושה הרגשה לא טובה במיוחד שזה קורה בשני המפגשים האחרונים ! אני יודעת שיש לה עיסוקים אחרים בחיים, אבל ציפיתי שתזכור שביקשתי בקשות מיוחדות, ש לפחות תענה גם אם בסירוב שהיא לא יכולה.... אבל היא לא נזכרת וזה מאכזב אותי. אשמח לשמוע חוות דעת בנושא, מנקודת מבט מקצועית למה דבר כזה יכול לקרות פעמיים ובמיוחד לקראת הפרידה וסיום הטיפול. האם זה מקצועי להגיד מולי ש "אם לילדים שלי יהיה סבלנות" ??? אני עם רקע בטיפול ואני יודעת שקביעת הסטינג מבחינת זמן ומיקום מאוד חשובים לבניית האמון בטיפול. ועכשיו כשזה קורה אני באמת איבדתי כל אמון במטפלת שלי. תודה.

אודי, אתה ממש מפעיל אותנו (: משחק, שאלון, זה גורם להרגיש חלק מקבוצה, שייכות. אם כי אני מרגישה שאני פחות מסוגלת להתייחס לאחרות כאן, אני תמיד קוראת אבל קשה לי להגיב בד"כ.

הי, אני קוראת ונמצאת בפורום מלפני 4 שנים ..... בהתחלה בתור קוראת פסיבית ...... בהמשך תחת הניק ח. והיום תחת השם הילה . לאחרונה , לתחושתי יש איזו שהיא תסיסה בפורום. אני בכוונה לא משתמשת במושג רע/טוב , אלא משהו קורה כאן . יש יותר חברות קבועות תחת שמות קבועים, שכותבות באופן פעיל . יש יותר דינמיקה בין הבנות אחת כלפי השניה , ועצים שמסתעפים , וכן , מה לעשות מטבע הדברים , כאשר אנשים נוכחים , ומרגישים בנח , עולים רגשות שונים . הקנאה לדעתי מרימה את ראשה (גם טבעי ) יש רגשות שליליים כמו זעם , כעס ותוקפנות שעולים , ולצערי הם דוחקים הצידה הרבה מאוד רגשות חיוביים שקיימים כאן , כמו אהבה , חיבה , פרגון , והקשבה הדדית . ואודי , אתה שנמצא בתווך , רואה אותך כמו לוליין , ומנסה לאחוז בחבל משתי קצותיו ...... ולהכיל , ולתמוך , ולהציב גבולות ..... וגם הכי מהכל .... לאפשר לדברים לקרות ואני רואה את זה כמו בים לפעמים יש מערבולות וסופות .... אבל צריך לזכור שאחרי הסערה מגיע גם השקט . או כמו עננים בשמים .... שמשנים את צורתם ... ולפעמים הם כהים ואפורים , ולחילופין הם דקים בהירים ונינוחים , ואין לי ספק שלאט לאט דברים ירגעו וישתנו , כדרכם של תהליכים רק שלא נשלם מחירים כבדים מידי , לכן אני מבקשת ממך במבי מיכל כן וגם מימך מיקה להישאר איתנו , ולמימה אני מייחלת לך ובשבילך שתמצאי בתוכך, לאט לאט איים של רוגע , של שלוה ונחמה כי נראה לי שאחרי הכל את נורא סובלת .... מקוה שתבוא היונה ... ועלה זית בפיה .... אוהבת , הילה

מצטרפת בחום, לדברייך היפים, הילה, וגם לדבריה האמיצים של מיכל בשמה המלא בעץ שלמטה. כל-כך ייחלתי לתנועה הזאת, ועצוב יהיה לי לראות, שמה שחשבתי שטוב הוא לי, יתגלה דווקא כמתאים פחות כאן. מדכא. מקפיא. מרחיק. אודה שכך נכון גם למשאלות החיים שלי ולחוויה בעולמי הפנימי - "אמא לא צריכה למות מקנאה כאשר הילדה צומחת. החיות של הילדה, ההנאה שלה, לא צריכה להרוג את אמא או להפיל אותה למשכב. יצר החיים אינו רעל, והילדה אינה צריכה לחוש אשמה על, בסה"כ, הבעת משאלות בסיסיות" כך שגם מסיבות אגואיסטיות שלי, כן, הייתי רוצה לראותכן פעילות כאן. תקוותי שהמשחק יזמן לכאן אנשים. סקרנית, אודי. תהיה מקורי :-P. ועוד משהו - מבינה שלפעמים אנחנו נורא מתביישים לאור התפרצויות רגשיות, מילוליות, התנהגותיות, ואני חושבת גם שבושה אינה בהכרח דבר שלילי. לעתים היא חשובה אפילו. במידה מסוימת סוג של פילטר, אולי. ואולי גם ל'התפרצות' יש את הערך שלה בתהליך. הלוואי שיהיה תיקון. במובן הריאלי. סוריקטה

בעלי בן 32 עוד מעט אנחנו ביחד 11 שנה שמתוכם נשואים 6 שנים. יש לנו 2 ילדים בן 3 ובן 8 חודשים. בעלי מזל קשת עם עבודה מסודרת גרים בשנה האחרונה אצל ההורים שלי. בעלי דיבר איתי לפני כמה ימים שנמאס לו מחיי הנישואים והוא רוצה להיות לבד בשקט.ושאהבה שלו אליי דעכה.אני מרגישה שהוא עובר איזשהוא משבר אשמח לקבל יעוץ איך לעזור ומה לעשות כדי לא לפרק את המשפחה היקרה הזאת.תודה

היי אודי. האם ניתן לומר שגבולות שמציב מטפל למטופל בונים בתורם ספרציה רגשית בין אני-אחר? ואם הגבולות מופנמים אז זה משהו שהמטופל לוקח החוצה לחיים ונגיד הופך בעצמו לאדם שמסוגל להציב גבול והן לעמוד בו ביתר חוסן? סתם תוהה כי אחרי הכל להקפדה על גבולות תפקיד כה מרכזי בתהליך הזה.

הילד עולה לכיתה ט חינוך מיוחד שנה ראשונה בחינוך חילוני בא מרקע דתי ההצעות שהועלו ע"י הקבסית הם ישורון ת"א מיפתן ראש העין מה עושים לאן האם שם של הביתי ספר הללו יהרסו לא את החיים אמא מודאגת שלא ישנה בלילות תודה