פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום שוב-אני גלי מפעם, תוהה עד כמה זכורה, תוהה עד כמה יכולה להעזר או כבר אבודה... כבר כמעט עלה השחר ולא מצליחה לישון, בגלל עצב טורדני. ולא אופייני לי, בד"כ קשיי שינה יכלו לנבוע ממחשבות מציקות, ואם כבר מרגש אז מחרדות מבהילות ואי שקט. ועכשיו... הכל שקט.. אפילו מחשבות אין בראש ובכל זאת, השינה ממני, העצב הזה לא משחרר אפילו בשביל מנוחת לילה. יש רופא שמטפל בכל הבלאגן, וכל הזמן מוסיף תרופה ועוד תרופה, ועכשיו אני עומדת על שמונה כדורים שונים ביום, שנראה לי שעוד מעט יצאו גיצים מהמוח ויוכרז קצר- שביתה, עומס בלתי נסבל ובלתי ניתן להכלה. ובאוויר השאלה, מתי אולי להכריז שהאפשרויות הנוכחיות הגיעו לרוויה, שאולי חבל כבר לתת מכות חשמל לגוף (נפש?) מת. מתי אפשר לשלוח את החולה הביתה לנוח את ימיו האחרונים בשלווה. על מי אני עובדת, כאילו יש במצב הזה סיכוי לשלווה. זה כל כך מבלבל, לרגעים נדמה לי שהכל בסדר איתי ושאולי במקסימום זה רק סוג של מינכהוזן שגורם לי לשים על עצמי את כל הסימפטומים כדי לקבל מלא תרופות שאני בכלל לא צריכה, וכעבור רגע אני מרגישה שהכאב הוא בלתי נסבל שבא לי כבר לומר חדל. המטפלת של הנפש בחופשת לידה. איך אפשר מצד אחד להכיל ולקבל ולהתמודד עם זה שההריון שלה היה שהחל את מפולת השלגים הנוראית, זאת שלא התירה אחריה אפילו חלקה אחת שלמה לנחמה, ומצד שני, לא להכנס לקורבנות ולהאשמה. ואולי בראש ובראשונה הבעיה שהנושא כלל לא ניתן לעיבוד אצלי, כזה מעורר אימה. היתה מטפלת מחליפה, ששאלה על ההריון והלידה, ולא הצלחתי להוציא על הנושא מילה, רק בכי חסר נחמה, עד כדי כך שהיא הכריזה שכך לא ניתן לעשות עבודה, וקבעה תנאי בזאת הנימה: את הבכי יש לנעול במגירה, אחרת סוף לטיפול יוכרז במהרה. (יפה שעוד יוצאת ממני חריזה בשעות כאלו...) עם כאב עם דמעות, שם דרכינו נפרדו. עוד שבועיים אנחנו חוזרות אחרי חצי שנה שלא נפגשנו. במחצית השנה הזאת הכל אצלי קרס, וגם ביני לבינה, כבר הספקתי לכעוס ולהודיע שלא שבה... ועכשיו מצד אחד מחכה לישועה, כל שתי דקות ניגשת ליומן לבדוק אם התאריך כבר השתנה, במנין הימים עד לשובה, עד כדי כך אני הזויה לעצמי.. ומצד שני נזכרת באימה של הודעתה על ההריון, בכל מה שקרה לי מאז, ושואלת את עצמי למה בדיוק אני מצפה, למה בדיוק אני חוזרת? איזה עוד הודעות ינחתו עלי עם שובה ולמה בדיוק אני חושבת שיכולה להיות בכך ישועה כשישיבה מולה תהיה תזכורת תמידית לזוועה שלי, שקשורה לשמחה שלה שהכל כל כך הפוך ומבולבל נורא. זה לא הולך להיות מקום של ישועה, זה הולך להיות עוד מקום כואב וקשה ומסובך. זו לא תהיה הורות שבה אני אוכל להניח את הראש ולהרגע ולהעזר, הכל כבר טעון ונפיץ מדי, כך שאולי לחזור אליה אפילו יחמיר את המצב (זה עוד אפשרי?) הכל כואב מדי.

היי אודי ! אני בטיפול קרוב ל4 שנים ולאחרונה הטיפול נפסק כדי אני אמורה להתאשפז לגמילה . במהלך הטיפול הוסכם בינינו שאני יכולה לשלוח מיילים בין הפגישות . מיילים שהיא תתייחס אליהן בשיחות עצמן . בהתחלה זה היה כלי נהדר אך בהמשך נוצר מצב בו סוג של התחלתי להשתמש בכלי זה על מנת להגיד את כל מה שלא יכולתי להגיד לה בשיחות. מה שקרה בסופו של דבר הוא שהסתבכתי עם עצמי לגמרי , כלומר התחלתי להרגיש מבוכה חזקה אחרי כל מייל ששלחתי ופחות ופחות רציתי לבוא לשיחות . לאחר מכן בהמשך התחלתי לכתוב שאני שיכורה , ופשוט הקאתי כך זה הרגיש לי . הקאתי מילים ולחצתי סנד . ולאחר מכן שהייתי מתפכחת לא יכולתי לקרוא את מה שכתבתי פשוט מחקתי את זה מהדואר יוצא והרגשתי שאני רוצה להתרחק ממנה ולברוח ממה שהיא יודעת ואני יודעת אבל רק לפרקים . כל הקיא שלי שמור לה בדואר הנכנס , זה מביך ! אני מרגישה שבאמצעות המיילים אני מאחסנת אצלה את כל מה שאני לא מסוגלת להישיר אליו מבט ולהתמודד עמו . לאחרונה נוצר מצב שאני כבר לא מגיעה אליה אבל שאני משתכרת אני מתקשרת ושולחת סמסים אבל אני כמעט ולא זוכרת על מה דיברתי אתה ולא זוכרת גם מה שלחתי לה בסמסים כנראה אני מוחקת שאני עדיין מסטולה. יש עדות בסלולרי שלי לכל השיחות היוצאות ולעובדה שכן נשלחו הודעות וזה ממש מביך אותי , אני לא זוכרת מה אמרתי או כתבתי אבל אני פשוט יכולה להרגיש מה אני מפחדת שכן אמרתי לה . המבוכה הזו הורסת אותי , זו מעין תחושת בושה ממאירה כזו שמשתלטת עלי לגמרי . זה כאילו אני שותה על פניו מהמבוכה הזו שנובעת מהתחושה של "ראו אותי" ואני רוצה להיעלם אבל בפועל , מה שקורה הוא שההיעלמות למעשה היא רק אשליה , מסתבר שאני נרדמת בשמירה , אין לי יותר בקרה על מה שיוצא ממני . נותר לי רק להתפכח ולהתמודד עם התוצאות, ושוב בעזרת שתייה . מה עושים עם הפאקינג מבוכה הזו ?

האגדה מספרת כי ישנו עוף אחד יחיד ומיוחד, גדול וצבעוני, מקומו אי שם במדבר הלוהט. הוא חי 1000 שנה וכשהוא מרגיש עייף זקן וחלש הוא משליך את עצמו אל האש ונשרף ומתוך האפר הוא צומח ועולה מחדש רענן וצעיר. הפניקס(עוף החול) הוא מעין קמע עבורי להתחדשות ,תקווה ,שינוי והתחלה חדשה . ואגב לגבי הפיצול , אני מרגישה שזה התוכן של מה שאני מקיאה שמפצל אותי . האלכוהול עבורי משול לגלימה של הארי פוטר , שמאפשרת לו לראות ולא להיראות (בעיקר להרגיש בלתי נראה) , אך בפועל אני מרגישה שהוא עושה בדיוק את ההפך . אני לא רואה אבל אני כן נראית . הסיבה שקשה לי להיפגש אתה , היא כי עדה . עדה לכל מה שאני לא יכולה להתמודד מולו . זה לא מה שנאמר או לא נאמר , זה רק המבט שלה שאני מפחדת לראות בו משהו . כל מה שאני לא רוצה להתמודד מולו מאוחסן בזיכרון שלה , כל הזוועות שעברו עלי בחיים , היא עדה להם . הייתי רוצה את היכולת לקחת את כל מה שהיא יודעת בחזרה כי זה שלי ! זה כמו לבוא ולהביט הישר אל הזיכרונות שלך בשלמותם , הם כולם מאוחסנים בזיכרון שלה . הזיכרון שלה היא תיבת הפנדורה שלי . לא המטפלת שלי היא הבעיה , הזיכרון שלה הוא הבעיה שלי . כל מה שהקאתי לתוכו הוא זה שאני צריכה להתמודד מולו . שאנחנו יושבות יחד בזיכרון שלי פתאום הכל קיים , אני כבר לא יכולה לקום ולמחוק כאשר אני לא יכולה יותר לדעת , כי הידיעה הזו גורמת לי להרגיש שאני היא הבושה . אני לא יכולה לסבול את התחושה הזו , ואני לא יכולה לקחת בחזרה ממנה את מה שמעמת אותי עם התחושה הבלתי נסבלת הזו שאני היא הבושה , בושה שפשוט דוחפת אותי לרצות להיעלם . זו לא היא אני יודעת , זה פשוט אותם מבטים שגרמו לי להרגיש ככה שהפנמתי , זה המבט המצמית הזה שאני שוב רואה למרות שאני יודעת שהוא לא עולה בקנה מידה אחד עם המבט שלה . אני לא יודעת אפילו מה לעזאזל רשמתי עכשיו . זה סתם מרגיש ככה. חג שמח!

אודי.......האם בעייתי לתקשר עם מישהו שהכרתי רק לאחרונה.........ועובר טיפול וזה מה שמקשר בנינו....בעצם...............אבל לדבר על מה שעובר בטיפול?????????...האם לא כדאי? האם זה מערער?????????אודי..........הפסיכולוגית שלי.......היא לא תענה לי שבועיים על כן בבקשה ענה לי אתה.......האם בעייתי לערב מישהו במה שעובר עליי בטיפול???כשהוא בעצמו מטופל בבעיה דומה?????הרי מצד אחד אומרים לנו למצוא מישהו חיצוני לדבר איתו נכון???? זה מסובך לי מדיי אודי........והאם עדיפות שיחות איתו בטלפון ולא במיילים או צ'אט??????מה עדיף????כי כרגע אנחנו משוחחים בצ'אט...וממש נפתחתי וסיפרתי מה שלא סיפרתי לאיש.....זה קשר מסוג אחר.ככה קראתי לזה כי יש שיתוף במה שעובר עלינו בטיפול.....שלא יקרה מצב שקורה בטיפול מקביל......אולי זה החשש שלי.....מה דעתך?????

אוף....כתבתי במקביל אלייך......ועכשיו האם הלכת? האם הספקת?????

אני בוכה כן קשה לי בטיפול זה אנליזה זה מאוד תובעני הוא רוצה לדעת כל מה שאני חושבת מרגישה שהוא נכנס עמוק עמוק מידי קשה לי אודי אני בוכה לנגב לך את הדמעות הילה

כשהוא יוצא מהתנור, הקרום קשיח, מוכן - יש סוכה, יש בגדים, יש איפה לחגוג את החג. הפנים עוד רך, לא יציב, חם מידי למגע ומתפורר. צריך לחכות ורק אז הוא מתייצב. אבל אם לא היה הקרום, לא היה הלחם יכול לקחת את הזמן ולהצטנן. אז כל הכבוד על הקרום שאת עומלת עליו (ולא פספסתי את המאמצים שהוא דרש...). וסילחי לי אם הפלגתי מידי ובשורה התחתונה, המגוחכת מעט, השוויתי אותך ללחם... ;-)

יש הודעה שלי מאתמול ריקה חלולה וגוועת אבל מנסה לחכות לנגיעה שלך בה... לא תשכח נכון אני יודעת.

אבל אני ראיתי בבחירה בניק של אודי כמו פנייה, כמו שכתבת מתישהו בניק "לאודי", או משהו כזה. מתוך הנחה שברור שזו את. זה באמת יוצר בלבול, אבל רציתי לשאול אם לזה התכוונת, כדי שאם כן אולי תרגישי טיפה מובנת. וזו התחלה טובה שבתוך הריק יש ידיעה של אמון...

רוני, הי אולי את נכנסת לפורום דרך סמארטפון? כי 1. אין תהליך ההרשמה ואז עלולות להיווצר טעויות בשם המחבר (ואפשר, לצערנו, להשתמש בכך גם לרעה) וגם לא להוסיף כתובת דוא"ל, אמתית או מזויפת... 2. לפחות במכשירים הסלולריים שאני מכירה, לא ניתן לראות התפצלויות שאינן יוצאות מהענף הראשי של העץ. במערכת של דוקטורס יודעים, אבל עדיין, כנראה, לא תיקנו את התקלה. ולכן, כך אני מניחה, לא ראית שהייתה תגובה. אודי, חג שמח גם לך, ואולי מה שרשמתי יידע גם אותך. מעבר לכך, אני רואה ומעריכה השתדלות מיוחדת ורבה מצדך. נוגע ללב. סוריקטה, בעידן עניינים טכניים

אכן, טעות טכנית... ולא, עדיין לא הצלחתי לראות שם תגובה.

היא אמרה שלא תקרא יותר שום הודעה ממני. אמרה שאני יכולה לכתוב כל מה שאני רוצה ולהביא לפגישה. ואם יש משהו דחוף, או בקשר לפגישות אני יכולה להתקשר. ולהודעות היא לא מוכנה לענות יותר... היא אומרת שמה שקורה עכשיו זה שבמקום להגיד את מה שיש לי בטיפול אני יוצאת מהפגישה וכותבת לה בהודעות, וגם שההודעות משגעות אותי. והיא צודקת. ועדיין זה קשה לי. מאוד. אני צריכה אותה. וההודעות "עזרו" לי איכשהו ומצד שני גם הרסו

נכתב כאן רבות, לאחרונה ואולי תמיד, על הפיצולים, הרסיסים, ההתנתקות. מעניין לחשוב אם האינטרנט והכתיבה מושכים את אותנו שבורחות לניתוק או אם בעצם זהו פשוט מדגם מייצג של אוכלוסייה בטיפול... בחרתי (או משהו כזה) הפעם לא להתנתק. לנסות בדרך שהמטפלת מאמינה בה ולראות, כי נגמרו לי כבר הדרכים שלי. אפילו ביקשתי בפגישה שתדבר, שאשמע את הקול שלה ויהיה לי חוט מוחשי להיאחז בו. זה כמו להיות תחת זרם מים רותחים ולא להירתע עם היד. גם לעבוד כנגד כל האינסטינקטים, להתאמץ במקום שהייתה בו תנועה טבעית, וגם לכאוב כל כך. לכאוב עד שהעור מתקלף והאזור נגוע, כל זיהום קטן מתקיף במלוא העוצמה. גם בשניות שהזרם לא פתוח, השלפוחיות פועמות בכאב וכבר לא ברור אם יש הבדל. העוצמה הגולמית הזו של כאב משתקת. ואין לי שום משחה שתרגיע. בעוד שהראש מבין, הנפש מצפה בילדותיות לפתרון קסמים. הנה, אני לא מתנתקת. הנה, אני אפילו אומרת (כותבת) בפגישה את הכאב הלא מצונזר. עשיתי את שלי, למה זה לא נרגע עכשיו? לא נרגע ומתערבב עם החרדה שזה לא ירגע לעולם. שפתחתי סכר למאגר כאב בלתי נדלה. המטפלת אומרת שהיה שם תמיד, שהוא לא חדש, אלא הצורה שלו חדשה. אבל לפחות לכאב הישן התרגלתי (אולי). כאילו שאם המחיר כל כך כבד, מן הראוי שהחיזוק יבוא מיד. כי כרגע התחושה היא שלא אצליח להישאר שלמה עד ש/אם יבוא. ושוב חלומות על שטפונות וסוף העולם. אמרת למיכל, אודי, שהחלום הוא תהליך של עיבוד. נראה לי שיש לי יותר מידי מה לעבד ולאבד עכשיו ונוצר קצר. הנפש שלי שוכחת לנוח. וההחלטה לא ללחוץ על כפתור הכיבוי ולהתנתק לכמה שעות נראית מנותקת מהמציאות מרגע לרגע.

היי אודי, על פניו משפט שלא אומר כלום. אבל דווקא כן הצליח לסדר לי קצת משהו. חלק מהכאב הזה הוא הכעס על זה שהוא שם. אני לא רוצה לקבל את קיומו, אפילו יותר מאשר לקבל את התחושות שהוא מביא. שוב המקום לאיזון הדק - להיות שם וקצת לזוז, ה"להתנתק הבריא", הלשים בצד או להשאיר בחדר שהיא מדברת עליו. וכמו שאמרתי למיכל, זו החוגה הזו שמתקשה להתייצב (מצחיק שהדימוי שעולה לי ישר לראש הוא החוגה של המשקל. מעיפה אותו, אין לי פנאי אליו כרגע). אני לומדת תנועות חדשות וכרגע הן מגושמות וגדולות, עוד לא יודעת לרקוד בטריטוריה הזו. איזה מישהו, נדמה לי הרמב"ם, אמר שאם דף מקופל לצד אחד, יש לקפל אותו לצד השני כדי שיתיישר. אבל להיות דף זה קצת יותר פשוט... נכנסתי לחדר מסנוור עכשיו, שמש הכאב הקופחת לא מאפשרת לי לראות פרטים. אולי אתרגל (?!) ואתחיל לפענח מה קורה כאן. מעניין מאיפה צצה האופטימיות הזו. אופטימיות מרירה מעט, צינית, מתוך התחושה ששתי האפשרויות הן או שזה יעבוד או שאחדל.

נעמה, האלופה בתיאור הכאב... ובשם שלך, בהודעות שלך, מורגש הפער, כה נעימה, ומדויקת, ורכה - וכה מלאה בכאב.. וכה צועקת, לוחשת אותו, מתייסרת בו, נוגעת בו... והיכולת להפריד בין עצמך לבין הכאב הזה להביט עליו מבחוץ במין – כן, נעימות כזו, מיוחדת... כ"כ מכאיב, גם מכעיס, הסתירה הזאת.... (ואכן, זה כל כך מושך, שואב, הרצון להתפצל ולהתנתק... להעלים... אבל אז יעלם גם הצד הנעים...ייעלם דופק החיים...) אנסה לומר, ומקווה שישמע כפי שאני מתכוונת כי קצת קשה לי להתדייק: נעמת לי מאד, נעמה, וכאבת לי מאד, נעמה... מאחלת לך גם הפוגות, אבל נכונות, של מעט רוך וליטוף, משב רוח קרירה ומקילה...

ואת רואה אותי עדיין אותה אחת, תודה. תודה שאת איתי קצת בלא לפצל בין כל האני. אני עוד לא יודעת איך להתמודד באמת עם הרוך והחיובי שרואים בי בלי להרגיש רמאית. אבל ריגש אותי שהתחושה הזו לא עיוורה אותך לכאב שבי. כל כך קל לפספס את הילדה הבוגרת, משתפת הפעולה, הנוחה הזו שבעצם נקרעת מבפנים, בוכה במקלחת ולתוך הכרית. נעים יותר לראות רק את הנעים. גם כשלי לא נעים... אז לא יודעת אם לכך התכוונת, אבל זה מה שעשו לי המשפטים שלך, הדומים והשונים. ותודה גם על משב הרוח. בהחלט מנחם אותי. עוד מעט יהיה חורף, בכלל טוב.

אודי נמאס לי מהפורום שלך . הרבה עומס . הרבה כאב . יותר מידי דחוס. לא נשאר מקום לנשום אותי . אז לקחתי לי מרחב . מבטיחה לחזור. ויש מקרר ויש סוכה ויש ארבעת המינים ויש בגדים לילדים ויש משפחות שיארחו אותנו בחוג . קוסמת מארץ עוץ ,..... ותודה לכל מי ..... מקוה שיגיע אליו . עם הרוח ..... הילה

כמה שמחתי לקרוא :-)

אמא צביה נסעה שוב.. נפגש רק בשישי הבא (אחרי סוכות ). רוצה לומר משהו ,אבל , ???? אבל אתה יודע אודי ? משהו אחד טוב.. גם אמרתי לה את זה היום.. אני יודעת שהיא תחזור !!!על בטוח !!!!!! על בטוח !!!!!! אני יודעת את זה !!! ואאוו..איזה קטע..הרגשתי אולי עד עכשיו משהו ,כאילו היא תחזור על בטוח, אבל כשאני כותבת לך שורות אלו , יש בי קול שאומר לי.. איך את יודעת ??? מי הבטיח לך שהיא תחזור ??? אפילו שהיא באמת רוצה ומתכוונת לחזור .. היא רק בן אדם.. אודי, איך אני יכולה להיות בטוחה שהיא תחזור ??? יש ערובה ??? איך היא יכולה להגיד לי שהיא תחזור ועוד להיות כל כך בטוחה בזה ??? אודי :(( אני צריכה ממך שתגיד לי ... ??? אני צריכה שבנתיים אתה תביא לכאן את הספה שלך, ותשים את הכרית ההיא. ועליה את המפית ההיא..וגם את השמיכה שלה בצבע קרם, וגם את הורוד הזה שהיא הביאה במיוחד לי. אודי, אתה יודע ? בגלל שזה כל כך הרבה זמן, אני אפילו לא יודעת מה להגיד :(((( שלך-במבי. :((( כאילו בא לי לשאול אותך אם אני נקראת עכשיו יתומה :(((( אני יודעת שהשתגעתי. כך משתגעים אודי ??? ואם סוריה תשלח עלינו בנתיים טיל כימי ??? וכולנו פה בארץ נמות ואמא צביה אפילו לא תדע ???? אודי :((((

הנחת את הידיעה הפנימית שלך כאן לרגע, שלא תיהרס מהספקות שבפנים. אז נשמור עליה, תראי, היא אפילו כתובה ולא נמחקת. נשמור עליה וכשתחזור אמא צביה, עוד קו יסומן על קיר האמון - שוב נסעה ועודה, ועודך. נתייחס לידיעה הזו ברכות המתאימה לה, שבאה יחד עם אהבה ואמון, וכשתוכלי תשתלי אותה חזרה אצלך.

אני מעתיקה ליומן שלי את מילותייך אלו. אני לא כל כך מפוקסת עכשיו, אבל אני מרגישה/חושבת שהן מאוד חשובות. ואני רוצה לחזור למילים הללו שוב כשאהיה מפוקסת יותר.. ולמה בחרת בכותרת אינקובטור ? רוצה גם לומר לך שאני קוראת את הודעותייך החכמות, המאירות, הרגישות, הנוגעות וגם הכואבות וזועקות.. לא כל כך עונה למרות שהודעותייך נוגעות מאוד עמוק .. תודה לך נעמה על שאת יישנך.. במבי.

... אני יכולה להבטיח ש סורי(קט)ה לא תזרוק טילים כימיים :-) מה קוראים אותה חמש אותיות משותפות בהבדל קט... סוריקטה

מה עושים שאני לא מסוגלת בשום אופן לדבר עם בן זוגי על סוד נורא ועמום שלי? אני מידי פעם מנסה לרמוז אבל הוא לא מבין ואני נבוכה. ומרגישה שזה יוצר חומה גדולה ביננו. מלכוד...

אממממ......בעצם אני לא מעיזה לספר אותו גם לעצמי. שישאר לו בחושך. ויפשיט וילביש צורות בחסות ערפל החשיכה. "פחדרון בארון"...(מכיר?) אבל עם סוף לא ידוע.

אודי . עסוקה ביותר בימים אלו , רוצה להבין ולא להקניט , מדוע חתכת את ההודעה שלי מערב כיפור ? היא חרגה מכללי הפורום ?? הילה

אין שוב איזון..........אני מתחרפנת ממני................בעייתית מאוד בקשרים נכונים..............בוויסות של דברים........מרגישה מפגרת שסומכת המון ורוצה לתת ומצד שני פוחדת או לא סומכת כלל...............למה לסמוך על אנשים שאיני מכירה????????? זה ממש מסוכן אני יודעת אבל לא מודעת....מה עושים?????????????אמביוולנטית מאוד......או שמאוד סומכת או מתנערת לגמריי...........כאילו ללא שיקול דעת....ואז מרגישה מפגרת שלא יודעת להתנהל בעולם...........זה נובע מכך שלמדתי שאי אפשר לסמוך אבל למה לסמוך יותר מדיי?????????זה לא הגיוני :(

אפשר מתוקה ? כמו אז ? נלך בשקט בשקט.. נתקרב אל האילה והמים הזורמים.. נשב..נקשיב ..את שומעת מיכל ? שומעת את מי המעין ? רואה את הציפורים? הנה ,אחת התישבה על הענף.. שומעת איך היא שרה חרש חרש.. http://www.youtube.com/watch?v=dEDp45cIWGk איתך-במבי.

תודה.........אנסה.......כרגע כמעט בלתי אפשרי עבורי.........

ואני חשבתי לי דווקא על טיול על ציר. אולי מרגיש פחות מפחיד ומשוגע לראות שאת בעצם מחפשת את מקומך על ציר? כמו מד שזז לשני הכיוונים עד שהוא מתאזן ומוצא את האמצע?

היי.. תודה על התשובה. כתבת לי שאני אדע לווסת ולהתמודד עם זה, אולם אני נמצאת אצלה כבר הרבה זמן ואיני מרגישה שזה מתמתן. להפך.. מרגישה רק שזקוקה לה יותר ממה שאני מקבלת ממנה. אני רוצה להישאר אצלה יותר משעת הטיפול הזאת. רע לי... לא יודעת מה אני צריכה ממנה. אתה באמת חושב שזה נורמלי? גם שהייתי רוצה לחרוג מהגבולות ולהיות איתה יותר? זה נורא מעיק עלי.. עושה לי רע כל כך..

היי אודי, חלמתי שאני מתה ומשתתפת בהלוויה של עצמי. גם המטפל שלי נמצא שם והוא חביב ונחמד אל אבא שלי למרות שהוא יודע על ההתעללות ועל כך שאבא שלי "שבר" אותי והפך אותי לבן אדם חי-מת. ניסיתי לצעוק כדי לגרום למטפל לראות אותי אבל הוא כרגיל לא ראה ולא שמע. וגם אז כמו עכשיו לא הצלחתי לבכות ולא הצלחתי לצעוק את הכאב מתוכי.

הי אודי, כתבת שיש לך מחשבות לגבי המשמעות של גיבוי הודעות בשתילת עצים חדשים, ואני סקרנית לשמוע אותן. זה לא מפתיע שיש קושי לסמוך כאשר עתידם של ענפים חדשים על עצים קיימים אינו מובטח כלל. נכון? לי זה נשמע הכי טבעי ומתבקש. מה שמעניין אותי, הוא אופן ההתייחסות שלך לתופעה הזו. כשמשתתפות אחרות אינן מוותרות ושותלות עצי תזכורת חדשים, אתה מגיב בחיוב ואפילו גאה בהן. במקרה שלי... לא יודעת... אולי בגלל נימת ההאשמה שנושבת בעצי הגיבוי שלי. אולי בגלל ענפיהם התוקפניים והשורטים. יכול להיות שזה גם ההבדל בין רק "קוראת", גם אם היא קבועה, לבין המשתתפות האחרות. אלו הן מחשבותי. ושלך?

הי אני פה, מביטה בך עונה להודעות... מחכה... הלכתי לאיבוד כבר עם מה שאני חושבת, מרגישה, רוצה... כל מיני שיחזורים פה.. כמו נטייה לכתוב הודעות ולבטל אותן ולשנות אותן, ולהגן עליהן בעוד הודעה, (כמו שכתבת לקוראת..) וכו' וכו'... גם החרדה היא אמתית, ואני לא רוצה לבטל את זה. אבל אני כן מתבוננת פה במה שקורה כאן, לאנשים, לי, ותוהה... גילת התוהה ללא סוף :) אפשר, אולי, ברכת לילה טוב?

..צוק, או חייזר, או משורר, או אודי בונשטיין בשם מלא + תמונה... (ולמה בחרו לכם דווקא בשם המשעמם "פסיכולוג"? ;) כך או אחרת: תודה לך.

קצת מחשבות...אולי תראה... רוצה לכתוב בקצרה! אנסה: אני רואה שאתה מביט... מרגישה את המבט שלך משוטט גם בין העצים למטה, מקשיב ומבין, גם ראיתי שליקטת כמה הודעות המשך אבודות, תודה...זה נגע בי. סתם משתפת, שהמבט שלך גם קשה לי, קשה שאתה "מגלה" ראיתי גם את המילים הנכונות והמכאיבות שכתבת לקוראת (אני מתכוונת כמובן לחלק שהתייחס לכולנו) יש לי רצון לברוח, להתפצל, להתגונן, מכל מה שאני, שלא יראו, את הצורך, את חוסר היכולת, את...את... לא רוצה שתסתכל בכלל, לא שתתפעל ולא שתתאכזב. גם ככה קשה לי להכיל אותי. גם המילים האלו, מבקשות להימחק, כועסות על עצמן שהן מתעקשות להיראות, שהן לא יודעות להתאפק, להישאר בפנים מרגישה קצת מושפלת. זהו, הרגשה... חג שמח שיהיה, גילת.

אני רגישה , יותר מדי , לא שולטת בדמעות שלי ובמעשים שלי שלפעמים פוגעים גם בבן זוגי. כל פעם שאנו מדברים על היחסים ישר עולות לי המחשבות על פרידה על לאבד אותו ואני תוך דיבור מתחילה לבכות מכלום. כל שיחה נגמרת בבכי שלי, סתם. מאוד קשה לי להסתיר את הרגשות או מה שעובר עליי באותו רגע ומאוד היייתי רוצה. איך משנים את ההתנהגות את המחשבות האלה מבלי ללכת לטיפול פסיכולוגי שאני לא מאמינה בו. אני מאמינה שאני צריכה לתרגל את עצמי וללמד את עצמי רק למצוא את הכלים הנכונים שידריכו אותי. בבקשה תעזרו לי , תודה

אודי.. סליחה שלחתי הודעה וזה מפחיד אותי אתה חושב שעדיף לא לפרסם אותה? אולי אל תפרסם? וגם אם אפשר לשתף אותך, אתה העלית את המילה "חרדה" וכנראה אתה צודק: חלמתי בלילה ששלחתי לפה בטעות הודעה ששמי המלא מופיע בה שם משפחה והכל... וכל מיני אנשים שאני מכירה ככה עמדו מסביבי וקראו אותה בפלאפונים שלהם... והסתכלו עליי, צקצקו בלשונם... :( אני מתחרפנת? ככה זה מרגיש... אולי אני צריכה להקשיב לחרדה הזו...להפסיק לכתוב כאן... גם ההודעה הזאת...מפחידה-מפחידה... לא יודעת אם לשלוח... [וגם, בכל זאת, אחרי הכל: תודה שאפשר קצת לסמוך עליך].

הי... שוב אני... אממ.... נהיה קצת קשה יותר לכתוב כאן...מרגיש חשוף... וגם מרגיש לי מחליק..... ואני בכלל לא יודעת אם זה ההר שלי, אם אני צריכה לנסות לטפס עליו....... אולי תהיה לרגע איזה חייזר מהחלל החיצון... כדי שאוכל להתפרק לי לרכיבים הפנימיים .... מנסה לתאר את הבלתי ניתן לתיאור, את זה שלא יודעת איך לכתוב כך שארגיש מחוברת... בד"כ אני לא מרגישה אסופה. הכתיבה שלי, התגובות שלך, הכל עף עם הרוח ומתפזר לאותיות. ויש הרבה הרבה מילים אפשריות...אינסוף... מי אמר איזה לכתוב, ולמה, ומתי... ולמה לא לשתוק, בכלל...(או כפי שקרה לי פה בזמן האחרון...למה לא לכתוב את כולן? לא יודעת אם זה נבע מחרדה, אבל מה שבטוח: זה הביא חרדה...) בכל אופן, כשאני כבר כותבת לך אז זה קצת כאילו... נראה לי שאני צריכה שייקחו את ההודעה שלי ויאחזו בה חזק חזק, יקיפו מכל הכיוונים, כדי שהיא תרגיש אמתית. יגעו בכל האותיות והמילים שלה. כתבתי פה פעם על חיבוק, על וויסות חושי... כתבת לי "פרגמנטציה" (איזו מילה חביבה) . אני כולי פרגמנטציות, או שכולי סתם סתם כלום, כל ההודעות שלי כאן יכולות להיות בטלות ומבוטלות, מחוקות, נעשה "פו" והן עפות עם הרוח. ומה שתענה לא משנה...הבנת? אא"כ יש לך דרך לעטוף את כל ההודעה שלי, לאחוז אותה חזק, להקיף במסגרת כזו ולא לעזוב גם כשתעבור להודעה הבאה. אבל, גם משהו כזה (אם היה קיים) כנראה לא יעזור: ברגע שכתבתי את זה- ווווש! זה לא אמיתי. אני כמו עט קסמים שכותב מילים שקופות... עד כאן חלק א'. .... והחלק השני הוא המחשתי... סוד כמוס... הצצה אל המילים שמרחפות להן בחלל האוויר.... כאן, אודי: [XXXXXX], צנזרתי את עצמי אחרי שגלשתי לשקר כלשהו .... ואחריו הופיע המשפט הבא :"סתם! זו הייתה פרגמנטציה! חה חה! אמרה גילת, ותקעה סכין בליבה של עצמה, ונדמה". באמת, ממש כך... אני (מעיזה) להשאיר לזה זכר כדי להראות, כדי שאולי תבין את התחושה. ... .... אממ... איך להמשיך מכאן? ...נראה לי שאני אולי במין תהליך החלמה כזה של הפצע המלווה ביציאת מוגלה. אני שמחה ביכולת שלי להתבונן מבחוץ ולתאר, אני כבר לא כמו פעם-פעם, ו א י ן- מ צ ב שהייתה מתפלקת לה אליך פרגמנטציה "אמתית". גם ההלקאות העצמיות קצת פוסקות (האמנם? אולי זו רק הפוגה קצרה), אבל, יש פחד מ, והרגשה של, הדממה העצומה ששוכנת מתחת. רוצה לשאול האם גם לך זה נראה כמו תהליך של הדבקה, והאם הוא בכלל אפשרי, אבל זה לא שאלות ששואלים והאמת שגם לא אכפת לי כרגע. כך אני מרגישה, ורק מזה אכפת לי, אתה בכלל חייזר... כן, מזכירה לעצמי שוב: אתה חייזר מארץ רחוקה!! (אז אל תגיד לי מילים בעברית... דבר חייזרית, דבר חיבוקית...) כותבת גילת, ומתפזרת מייד שוב לרסיסים... וגם חושבת שאולי מוטב יותר, מדויק יותר, שלא אשלח גם את ההודעה הזו , כי ע"מ לשלוח אותה אזדקק גם למידה מסוימת של פרגמנטציה.... חוזרת, בודקת את המילים, האם הן אמתיות, עד כמה... ל100% אין סיכוי להגיע, מסתפקת באיזו רמה בינונית סבירה... ואחסוך ממך הפעם את כל ההתלבטויות של האם ואיך, ולמה ומה אני / אתה חושבים על הכתיבה וכו' וכו'.. אפילו את אי הנעימות מה-over כתיבה. לא אלאה אותך. (אוך. שמישהו יגאל אותי מייסוריי).

הכרתי בחורה ממש נחמדה..יצאנו איזה חודשיים אחרי חודשיים התברר לי שבעברה היא שכבה עם לא מעט גברים..זה משהו שנוגד את העקרונות שלי אבל החלטתי לתת לה צ'אנס כי היא אמרה שהיא השתנתה וזה היה בעקבות חוסר ביטחון בעבר עכשיו הקטע הוא..שתמיד שקשר רציני אצלי היה מגיע לרגע האמת הייתי מחפש סיבות לברוח עכשיו מאז שהיא אמרה לי את זה נכנסתי ממש לאובססיה על זה..אני כל היום חושב שהיא תבגוד בי..כל היום חושב על הקשר..ירדתי במשקל איזה 5 קילו בשבוע..מדוכא..כמעט ולא קם מהמיטה.. אני מבין שאולי זה מבאס לדעת כזה דבר אבל להגיב בצורה כזאת זה קצת לא נורמלי היא לעומת זאת כל הזמן מחזקת אותי ואומרת לי שיהיה בסדר ואין לי מה לפחד ותומכת בי ובקשר האם אני סובל מחרדה? ומה אני עושה בקשר לזה?

אודי, היום הייתה לנו פגישה ארוכה ולא אראה אותה עד אחרי החג.. שבועיים של הפסקה..לא פשוט..אבל אולי לא נורא, אנסה להתגבר. ואולי אצטרך להיות פה יותר...אם זה בסדר.. היום בפגישה היא עשתה איתי דמיון מודרך..פגשתי את הילדה שבי..לא אספר על כל מה שהיה אבל היא אמרה לי שאני יכולה להמשיך לבד..האם זה בסדר להמשיך לבד? ובכלל לא בטוחה שאדע איך... מה אתה מציע לעשות? איך להמשיך את הקו של זה? ועוד...מה ההבדל בין הפנוזה לדמיון מודרך? והאם לדימוי עצמי נמוך עוזרת שיטת דמיון מודרך? האם הפנוזה זה משהו שיכול גם לעזור? אתה תמיד אומר שצריך פסיכולוג שהוא מומחה לזה...האם דמיון מודרך זה בסדר? לכל פסיכולוג????.. אני שואלת כי הרגשתי שאני בתוך חלום...בין מציאות לחלום...האם כך זה גם בהפנוזה? כיצד לחזור אל הילדה הזו שמצאתי בפינה כל כך לבד?????איך אעזור לה???האם אפשר לעשות לבד דמיון מודרך??? מיכל

איך יודעים שנעשה בטוח? איך אדע לנסות לבד?

זה מרגיש לי קצת מוזר/ כאילו אני ילדה... ובכ"ז רציתי לספר לך. חברה אמרה שהיא הולכת לאיזה ערב שהיה עם חברה נוספת.. ואמרתי לה שאצטרף ותעבור דרכי שנלך יחד. קצת לפני שהייתה אמורה לבוא אליי, שלחה הודעה שהיא אצל החברה השלישית (היא חברה שלה ופחות שלי) ושאגיד לה אם אני באה. התגובה הראשונה שלי הייתה לבכות. דבר ראשון נעלבתי שהיא שואלת אם אני באה אחרי שאמרתי בבירור שאני רוצה לבוא. ונעלבתי שהיא לא הציעה לי לבוא גם לחברה השנייה (ויכול מאוד להיות שלא הייתי באה אבל לו רק הייתה אומרת). שלחתי לה הודעה "רציתי לבוא" ופשוט בכיתי. היא ענתה אז תבואי וניפגש בדרך ונלך יחד. לא רציתי ללכת כי ממש נפגעתי. לקח לי זמן להירגע והחלטתי שלמרות הכל אלך. ואני שמחה שהלכתי. זה נראה כאילו נעלבתי משטויות.. אבל באמת נעלבתי ואולי אני מגזימה בתגובות שלי.. לא יודעת מה לעשות. אני בוכה ונעלבת מחברות הרבה ): אתה חושב שהגזמתי בתגובה שלי?

אני דווקא הייתי סומכת עליי, אבל יש כל כך הרבה דברים שלא תלויים בי...... זה משגע. התחושה הזאת של חוסר שליטה לפעמים, של חוסר השפעה, של מצב שבו קיימים אחרים שלא ניתן לבטוח בהם וצריך להאבק כדי לגרום שמשהו יזוז בשבילך, שצריך לעמוד על שלך ולא לוותר גם אם מישהו אחר ממול מנסה לגחך את העקרוניות שלך, להגיד לך שאתה מתעסק מדי בדברים לא חשובים.. האם דברים עקרוניים לא חשובים? נגיד יש לי דרך לקבל 2 שקל ודרך אחרת להפסיד שקל ולקבל רק 1 שקל. ואז מישהו יגיד 'זה לא משנה. כולה שקל, לא משמעותי, לא שווה לשקול את זה'.. ומה אם זה 20 שקל? 40 שקל? 500 שקל? מתי זה הופך להיות כן משמעותי? למה שמישהו אחר יחליט בשבילי? לא מבינה למה בעולם הזה כ"כ קשה לדאוג לאינטרסים של עצמך.. כל דבר כרוך בהרגשה של מאבקים... אם זה היה תלוי רק בי סבבה, אני מוכנה לאחריות אישית, אבל יש דברים שאני תלויה גם באחרים, תלויה בנכונות שלהם לשרת בכנות את האינטרס שלי. ואם זה לא קיים (ולרוב זה לא קיים) אז אני לבד במערכה, ואני מרגישה חלשה במאבק הזה, כי אין כוחות להתעקש שמבחינתי גם השקל האחד שלי כן חשוב! ולא יתיימרו להגיד לי סתם שלא.

הרגשתי קצת מעורערת וחרדות לקראת איזו שיחה שהיה עליי לקיים עם גורם כלשהו, זה היה הרבה פחות נוראי ממה שחששתי. אני לא יודעת למה יש לי את הפחדים האלה שינסו ללחוץ עליי ולפלוש לי ולהסתיר ממני ולנצל אותי......... מרגישה כאילו לנהל שיחות פשוטות של בירורי מידע וכיוב' זה כמו יציאה לשדה קרב ומוקשים עויין... אני רוצה שיהיה לי אמון בעולם. נמאס לי להרגיש ככה כל הזמן שכולם רק מחפשים לנצל. וההורים שלי רק מדביקים אותי עוד יותר עם הגישת "תזהרי מהכל". הפעם המציאות הוכיחה שלחששות שלי לא היה בסיס.. כ"כ הרבה אנרגיה מתבזבזת לי על השטיות האלה רק כי קשה לשאת חוסר ודאות ונוטה לחשוש מתגובות היפוטתיות שאינן לטובתי וכ'... השכל מבין את התמונה הזאת, הרגש כנראה שעדיין לא.

אודי יקר, מה שלומך? מקווה שאתה נהנה בחגים.... חלי 2 שאלה בהמשך להודעתי...מה התועלת בחלום? גם אני תוהה למה זה טוב לחלום? זה מעצבן אותי החלומות.....הם מציקים לי נורא!!! ולא מדברת רק על סיוטים.... על חלומות בכלל, לפעמים לא עוזבים אותי כל היום! וסיגלי תודה....אחשוב על כך... כי אם אכתוב למטה אולי לא תראי :) מיכל

אני מעתיקה את התגובה לתשובה שלך מחשש שלא תראה אותה. המחסום שאני מדברת עליו הוא בעצם פחד, מפגיעה , מדחיה... אפשר לומר שאני לא מאמינה בעצמי ושיום אחד אני אזכה לאושר לאהבה... אני מאמינה שכל התחושות האלה נוצרו עקב הגירושים הקשים שחוויתי, אבל אני מאמינה שהייתה להם קרקע פוריה. זכור לי בגיל ההתבגרות חוסר ביטחון עצמי. את הסיבות למצבי היום אני די יודעת אבל מה שמעניין אותי יותר זה איך אני מתגברת עליהם ובונה לעצמי חיים חדשים ומאושרים. אני פחות מעוניינת בשיחות יותר במעשים. איזה טיפול יכול להתאים לי? שמעתי על טיפול קוגניטיבי היתנהגותי, האם זה יכול להתאים? תודה על תשובתך

ראשית, רוצה לברך אותך בגמר חתימה טובה, שנה מבורכת ופוריה לך. וגם.. רוצה לעשות פה ניסיון..רוצה לעשות משהו שמאוד מאוד מאוד קשה לי.. רוצה לבקש ממך משהו.. :( ... ... המממ... ב 3.9 ,גילת פתחה עץ שכותרתו:" לבמבי ולרואים ואינם נראים" (משהו כזה,אולי בערך..) עניתי תגובה בעץ ההוא (ב 8.9), מיענתי אותו אליך אודי!,לגילת ולכולם.. ביקשתי ממך כבר שתענה ותתייחס לתוכן של תגובתי ההיא... אך,איכשהו,לא ענית לי עדיין.. המחשבות/רגשות שלך למה שכתבתי שם מאוד חשובות לי!!! כתבתי שם התייחסות ל"משחק" שפתחת לגבי הניק לקראת השנה החדשה. חשבתי לעצמי לוותר כבר.אמרתי לעצמי, לא נורא, את למעשה כבר בכלל בכלל לא צריכה את התגובה של אודי. מה זה כבר יכול להוסיף/לשנות לך.. זה דפוס שאני מאוד מכירה אצלי. אני רוצה לנסות אחרת.. אני רוצה לומר לך אודי, התגובה שלך אלי בעץ ההוא ! ( צריך לדפדף כבר דף לאחור ) מאוד מאוד חשובה לי !!! מרגיש לי כל זמן שאתה לא עונה שם שמשהו בי אין .. :((( אז אודי, למרות שאני נשרפת לבקש שוב התייחסות ממך בעץ ההוא.. בבקשה, תעשה משהו... :(((( שלך-במבי. נ.ב בטח אמא צביה מאוד גאה בי על הצעד הקשה הזה שאני עושה פה. אולי גם אתה ??? נ.ב נוסף. שלחתי תגובה לסוריקטה בעץ שפתחה בדף זה (בנתיים..) שכותרתו "מחשבות"..בבקשה,תעלה את תגובתי אליה.. ושוב אודי.. בבקשה,תענה למה שכתבתי שם..זה ממש עינוי בשבילי שאתה לא עונה לי שם.. וואוו... כמה זה קשה... העץ כבר נמצא בדף אחד מאחור..

עניתי לך שם למטה (או שמא כבר בדף הבא), וזה לא עלה...הודעות המשך סוררות :-/, מחליקות להן עם הרוח... מכריחות אותך לעשות עוד צעד, להשאיר עוד עקבות, גם אם אתה לא רוצה בכך... ומצד שני, קשה להרפות מהודעה שכבר נאמרה...ומחללים ריקים המחכים לתגובה... אתה אומר: אני עשיתי פה צעד, הטבעתי עקבות, ולא, אני לא מוכן שזה ייעלם... (ככה זה , לחתור על הר מושלג ומחליק, לא?) [ממ...לפעמים יש לי מין רצון כזה , לא מציאותי כ"כ, לסגור את כל החללים...לענות לכ-ל מי שלא קיבל תגובה... (אצטרך לרסן את עצמי, כנראה ;) מעניין למה הקצוות הפתוחים של עצמך ושל אחרים כ"כ מכאיבים. ומה את אומרת? למה כ"כ קשה להכיל את זה? (אני רואה שגם קוראת קבועה פתחה על זה עץ שם למעלה). בכל אופן, בכל זאת אשחזר את ההודעה, רק רציתי לומר לך לגבי הגלים ההם, שמאד אהבתי איך שהגלים התמשכו להם מהודעתי להודעתך, והפכו גם פתאום פראיים וסוערים יותר , כאילו נכנסנו למערבולת... אז תודה לך בחזרה...

דווקא נעים לא להרגיש... אתה יכול בבקשה להסביר לי מה שכתבת לי בהודעה הקודמת- שהיית מתמקד בפער בין לדעת לל רגיש?? תודה וגמר טוב..

ריק לי! חלול אין שם כלום!

אודי שלום, אתה מרבה להזכיר את חשיבות השמירה של הרצף, נכון? אולי בגלל זה המציאו את הרעיון של הודעות המשך. אולי מסיבה זו, ולמען הסדר הטוב, נעשה שימוש גם באפשרות של תגובות המשך. אבל, משום מה, הודעות המשך לא תמיד זוכות כאן לעדנה (ראה, לדוגמה, את שאלת ההמשך של alenm231). לכן עשיתי לי מנהג קבוע לגבות אותן בשליחת תזכורת גם בהודעה רגילה. ובכן, בתאריך 9.9.13 הוספתי שאלת המשך תחת הכותרת "טעינו". באותו תאריך שלחתי גם תזכורת תחת הכותרת "המשך". רוב ההודעות האחרות שנכתבו אחרי כבר קיבלו טיפול בלילה שבין 11.9 לבין 12.9. לי כתבת, שעקב בעיות טכניות, תעשה זאת מחר. קצת מאכזב, אבל לא נורא. למען האמת, לא ממש סמכתי עליך שתזכור... חיכיתי בסבלנות ל"מחר", וליתר בטחון שלחתי תזכורת נוספת עם הכותרת "Early birds". כתבתי בה: "מקווה שתצליח/ תתפנה/ תוכל להגיע לשם היום, כי, מה לעשות, הודעות המשך נעדרות כריזמה לא נחנו בכושר הישרדות מעולה..." אין לי מושג למה בחרת להתייחס רק למילות התזכורת (שאלת על המילים "נעדרות כריזמה"), אבל את הודעת ההמשך לא נגשת לבדוק. איך לומר בעדינות? מעצבן. >:-( >:-\ >:-/ >:-( >:-\ >:-/ >:-( >:-\ >:-/ בכל אופן, שאלת ההמשך ההיא עדיין עומדת בעינה: http://www.doctors.co.il/forum-6/message-905098#message-905098 זה מענה להישאר ללא מענה. אנא, ענה נא. עודני ממתינה...

היי אודי, בתוקף תפקידי כמאמן מנטאלי של ספורטאים אני עובד על תרגיל מיוחד, הקלטה בת 90 שניות, שמטרתו לגרום לכדורגלנים שלי לעלות למגרש ללא חשש ולהביא את היכולת שלהם מהאימונים למשחקים שבאמת קובעים. כל אלה מובילים ל"משחק על בטוח", הורדת ראש אחרי טעויות ויציאה מריכוז, תשומת לב יתרה לגורמים חיצוניים שלא בשליטת השחקן ("מה המאמן חשב על זה?") ובאופן כללי, יכולת נמוכה ומשחק חסר השראה. החששות שלהם נעות סביב "מה יאמרו עלי?" (מאמן, הורים, קהל, חברי קבוצה וכו'), מה יקרה אם לא אצליח בפעולה מסוימת והצבת ציפיות מוגזמות מעצמן (לא לעשות טעויות!, לכבוש לפחות צמד!). במסגרת הגרסה הראשונה הכנסתי למוצר טכניקות נשימה, שכנוע עצמי, מיקוד שליטה פנימי, דמיון מודרך והמרצה. לאחרונה קראתי קצת על ה-CBT ועל ה-REBT, כמו גם על טכניקת הכוונה הפרדוקסיאלית של ו.פרנקל, האם אוכל להיעזר לדעתך גם בשיטות אלה לשיפור המוצר? המשוב כרגע מהחבר'ה הוא חיובי מאוד, אבל אני מרגיש בהחלט ניתן להרים את התרגיל למעלה ב-2-3 רמות. שאלתי היא האם לפי ניסיונך ניתן לשפר את התרגיל הקיים דרך הכילול של טכניקה מסוימת? idaidad

מה עושים שבגלל כעס גדול שקיים ומציף (גם כלפי המטפל והתנהלותו)אי אפשר בעצם לדבר על כלום כולל על הכעס ולהתקדם, וזה רק נתקע בשתיקות,ציניות והרגשת מועקה כבדה.?? יש גם משהו מעצבן וקשה ,לדון על רגשותייך עם האדם שמכעיס אותך ולנתח את זה איתו.זה כמו "נוגד אינטרסים" לא טבעי ומאולץ.ומה קורה כשזה לא מתאפשר??האם יש טעם בטיפול שכזה??

1) האם פסיכולוג שהמטופל שלו מתקשה בהבעת רגשותיו,צריך להוות עבורו דוגמא אישית לכך??כלומר להביע גם הוא,את רגשותיו שלו בנוגע לדברים שרלוונטים לטיפול ולקשר בינהם ולא לשתוק ולחכות שרק המטופל יעשה זאת?? ושהפסיכולוג שרוצה לעודד לשיח כנה ופתוח בינו לבין המטופל,צריך לאפשר זאת גם מצידו ולהיות כנה כלפי תחושותיו שלו?כדי לאפשר קרקע נוחה לזה מצד המטופל? 2)נאמר שמטופלת חשה רגשות מעורבים או איזשהו מתח מיני שכזה כלפיי המטפל(דבר שהגיוני שיקרה),והיא עצמה מתקשה להעלות ולדבר על כך,האם המטפל צריך ליזום וליצור שיח על כך , או לחכות עד שהיא תביא את זה מצידה,כנל לגבי שאר עניינים ונושאים?ואם זה לא בא מצידה ולא מדובר,האם זה לא מחבל בטיפול עצמו והתפתחותו? 3)איך מטופל יכול להרגיש הכי בטוח בעולם להיות מי שהוא,על כל המעצבנות התוקפנות התובענות וכו שלו,גם כלפיי המטפל,ולא לאבד את האמפטייה וההכלה של המטפל כלפיו?ומה אם זה אבד והמטפל לא חש אמפטייה כלפי האדם שיושב מולו ולא מסוגל כבר להכילו??

בשביל להחשיב את הטיפול לטוב ומועיל? אני מגיעה למסקנה שלא! הטיפול עצמו יכול להחוות כתהליך מזעזע והקשר עם מטפל לעלות על שרטון, אבל אם נוצרה תנועה בחייו של המטופל למשהו יותר מסתגל חברתית אז זה יחשב טיפול נושא פירות. האם לא כך אודי?

התרגשתי לקרוא את הודעתך. במבי.

שרק המטפל מבין מה הוא בדיוק עושה ולאן הוא מכוון את המטופל.

אז בשקט, בעץ בודד למטה, שלא ישמעו. ילדה טיפשה, יש שכנים ואוזניים לכותל. מקווה אודי שאם תראה את ההודעה לא תכעס על ההיתלות בהודעה שלך. רציתי למצוא עץ למטה שלא שייך לאחרת וקיוויתי שתהיה בסדר עם זה. (כלומר, גם רציתי לשלוח ולומר וגם רציתי לשתוק ולא לכתוב כלל, אז זו הפשרה שמצאתי בין כל החלקים. lose-lose או win-win, טרם הוחלט. דילמת האסירה.)

משורר יקר, https://www.youtube.com/watch?v=eGbxWB9jfXg :) שלך, אנימה

קבלי תודה גם בשמי. שיר מקסים, הן המילים והן הלחן. הודות לך שמעתיו לראשונה רק היום. תודה!

הגמר חתימה טובה הודעה ... אולי לא נקלט....אולי לא הייתה בכלל צריכה להיקלט...... אוףףףףףףףףףףףף איך אחרי טוב מגיע תמיד הרע.........ואין איזון..........אולי בכל זאת היא תמצא???????אודי תחפש? :( כותרתה עומס......

איך זה מסתדר לאדם בעל כושר השתכרות נמוך לממן גם מחייה שכר דירה (אם אינו חפץ כל חייו לגור בבית ההורים) גם השכלה אם ברצונו להתפתח ולהתקדם בחיים וגם.... ליווי טיפולי להכלה רגשית בעת התמודדויותיו? או שמא טיפול לא נועד להוות 'ליווי'. אולי 'פינוק' לעשירים? לפעמים זה נתפס כך. כאילו טיפול זאת פעולה של חיטוט עצמי נרקיסיסטי לאנשים שחפצים להרהר בעולמם הפנימי... אבל הניסיון שלי מלמד אותי שאין שום 'פינוק' ביחסים טיפוליים. האמפתיה היא רק התחלה וההמשך די מרור, שחזורים, כעסים, התפכחויות כאובות.. זה אולי גורל טיפולי שכיח לעניים שבחבורה ו/או בעלי טראומות התפתחותיות. אבל מה אם אדם עשיר יגיע למטפל ויחפוץ באנליזה 'מפנקת' של 4-5 ימים בשבוע.. האם יקום המטפל שיסרב לו? מה קורה לפואנטה הטיפולית אז? כיצד תתכן מתכונת טיפולית דומה שתתאים גם לזה וגם להוא?? שוב מזכיר לי שמאוד לא ברור טיפול מהו ומה נועד לשרת. ויניקוט אמר מזמן שטיפול נגמר כאשר מטופל אינו חוזר עוד... לי אישית נמאס לשלם כ"כ הרבה תמורת כ"כ מעט. אפשר להפעיל את השכל לבד. להעיז לבד. הלוואי ויהיה לי האומץ לא לפחד יותר לא מהצל של עצמי ולא מצלם של אחרים.

אין היום שלומי אני לא יודעת היום אני לא מרגישה אני יודעת שאני כנראה עצובה כרגיל אבל לא מרגישה אותי בכלל

אני מנסה לפעול בכל המישורים .... דיברתי היום עם ראש המועצה ,לגבי סיוע כלכלי . מקוה שיזוז משהו ....

בפייסבוק יש קבוצות למינהן שנקראות, מתנות, אגורה וכו ששם אנשים נותנים חפצים ומכשירים שהם לא צריכים ללא כל תמורה. יש הודעות של אנשים שמבקשים , יש אנשים שמודיעים שיש ברשותם ומעוניינים למסור. שווה לנסות שם ובטוח שיהיו דברים שיסייעו לך , גם מקרר, גם אנשים שיסכימו להוביל. יש אנשים שרוצים לתת. אם את צריכה עזרה במציאה של הקבוצות הללו- אשמח לחפש איתך.

לאודי ולכולם....מצטערת....לא מסוגלת להתחבר לאף עץ בפורם......קשה לי להתחבר אליכן כרגע בנות....סליחה אם פגעתי...

של הודעות פה..לכן אתמול לא כתבתי למרות שרציתי.....והיום כבר לא יכולתי שלא לכתוב אוףףףףףףףף כי לה אני כבר לא כותבת כלום בין פגישות........ עומס של רגשות..לפתע הוצפתי גם אני ברגשות שליליים והפגישה הטובה הפכה לשאלות רבות במוחי.....להצפה רגשית גדולה מאוד.......למה אודי אחרי הטוב כל כך נהייה רע כל כך????...איפה האיזון נעלם לו??? הוא לא מחזיק.......אוףףףףףףףףף כתבתי לה שאני רוצה פגישה ארוכה...פעם מזמן הייתה מוכנה לזה.......הופתעתי שהייתה מוכנה לזה גם הפעם........קצרות ענתה בסמס יום ושעה קבעה בלי לומר מילה נוספת..קורקטית כזו....תמיד הייתה :( קשה קשה להוציא ממנה שמץ של רגש :( שיטת טיפול? אני תוהה בעקבות הודעותיה של נטע...היא מזכירה לי נשכחות אוףףףףףףףףף........מבאס...... להגיד שאני כבר לא לוקחת אחריות על העבר ולוקחת על ההווה....האם אף פעם לא לקחתי אחריות על ההווה????? ממש לאנכון......אוףףףףףף יש לי ילדים איך אפשר לומר עליי ככה זה פוגע בי.......זה לא כזה נכון.......וגם העבר הזה מופיע לי בחלום פתאום....לובש צורות.....איך מפסיקים לחלום? אודי.......רוצה לישון לילה אחד לפחות בלי לחלום :( מאז ומתמיד אני זוכרת חלומות..... אוףףף מצטערת שגם אני מעמיסה עלייך עם כל העומס הכבד הזה :( מיכל (כן, לפחות הכוחות ישנם....אבל עצוב לי)

למה חלום הוא סימן טוב?

במקום לקחת אחריות תחליפי- להתרכז. כרגע את מרוכזת בהווה.

את זו שאני מכירה ? ..מפעם ??

היי.. שוב.. אני מרגישה שהטיפול הוא כל החיים שלי, ממש! אם היא בחופש, פתאום אני מרגישה ריקנות איומה, שאין לי למה לצפות יותר. ביומיום הדבר היחידי שאני מצפה לו זה הפגישה עם המטפלת, מעבירה את הימים בהמתנה ונראה לי שחושבת בעיקר עליה.. וכשהיא לא נמצאת אני מרגישה לבד לגמרי ואין לי עוד בשביל מה להעביר את הימים. זה נראה לי מוגזם, לא כך? מה עליי לעשות במצב כזה ומדוע זה קורה לי? מרגישה שכל כך זקוקה לה, ועוד רק לה! אין לי סבלנות לאף אחד אחר, רע לי כל הזמן רק כשמגיע יום הפגישה פתאום אני מתעוררת לחיים לשעה אחת. זה לא ייתכן הדבר הזה! האם זו תופעה ידועה או לא נורמלי? גם נורא קשה לי ההמתנה והציפייה... כל עובר כל כך לאט.. אני משתגעת מהטיפול הזה... זקוקה לה ממש ממש ממש. בא לי שתשמור אותי אצלה.. אולי השתגעתי כבר?!?!?!

אני לא יודעת למה.. אני כל רגע מתחילה קצת לבכות. הייתי לא נחמדה היום לאחת השותפות שגרה איתי... לא עשיתי משהו מיוחד, פשוט הייתי במיטה כל היום ולא דיברתי (נראה לי היא שונאת אותי) לא יודעת מה אני כבר רוצה.. אני חושבת אולי לנסות לחזור לקחת תרופות, אני חושבת שאני מחפשת איזו ישועה מבחוץ ובכלל לא בטוחה שהתרופות הן הכיוון הנכון. במיוחד שזה נגמר בהרגשה פיזית (אבל לא רק) איומה. אחרי שהפסקתי לקחת, במטרה להחליף תרופה, הרגשתי ממש לא טוב והחלטנו (הפסיכיא' ואני) להפסיק בכלל. אני גם לא הרגשתי שאף כדור עזר לי עדיין (נכון שאפשר לנסות ומזל שהספקתי לשכוח איך הרגשתי ואיך התנהגתי אז.. רמז: אני חושבת שזו התק' הכי לא טובה שהייתה לי) לא יודעת מה לעשות... אני יודעת שאני רוצה שיהיה לי טוב, וכמו שהפסיכו' אמרה אתמול שאני רוצה אולי שהיא תציל אותי וזה לא יקרה. וזה לא שממצב רע אעבור למצב טוב, אלא שיש דרך ושזה לא שחור או לבן (טוב או רע..., לפעמים גם יכול להיות לא טוב). ויכול להיות שזו הבעיה שלי. ולמרות שאני כבר קרוב לשנה וחצי בטיפול, אני לא מרגישה איזו שהיא התקדמות. לפעמים ההפך.

אודי, מתחשק לי לפעמים "לנער" את המטפל שלי, להוציא אותו מאדישותו. מרגיש לי שהוא אטום, שהוא לא מבין. מרגישה שהוא לא יודע ולא מסוגל להכיל אותי. חשוב לציין, שהמטפל שלי משתמש בעיקר בטכניקות קוגניטיביות - התנהגותיות בעת הטיפול וזה גורם לי להרגיש שעומד מולי טכנאי CBT שאכפת לו מסימפטומים ולא מרגשות. מרגישה שרוצה לעזוב את הטיפול לטובת טיפול מכיל "ומחבק" (כמוך, אודי) יותר אבל יודעת שטיפול CBT נמצא יעיל ביותר ל PTSD. מבולבלת מאוד ורק רוצה לצעוק. אבל לעולם לא צועקת, לנצח שותקת ומאופקת.

?don’t catch the worms here :-( מקווה שתצליח / תתפנה / תזכור להגיע לשם היום. (מה לעשות, הודעות המשך נעדרות כריזמה לא נחונו בכושר הישרדות מעולה...)

בנות, ואודי. (שוב פנייה קולקטיבית! מוזר וקשה לי. מזדהה עם מה שכתבת, נעמה, התחושה המוזרה בלהפוך פתאום לגל (ולהכות גם קצת גלים בסביבה)). בכל זאת, אשאר "על הגובה" רק לעוד רגע קטן אחד, רציתי רק לומר תודה, שהרגשתן והבנתן את הגלים שלי...אני חשבתי שהם כלום... לפעמים מתרוקן לי התוכן מתוך הקליפה החיצונית שלו... וכשנכנסתי לפורום וראיתי כל מיני תגובות, נבהלתי ומהר לחצתי על X וברחתי, אח"כ חזרתי והסתכלתי עוד קצת...במטושטש.. ו...פתאום התחילו לזלוג לי קצת דמעות ים... כאילו מישהו אומר לי- את לא משקרת, את אמתית, את פה, אוסף בחמלה את הגלים שלי... גם אם הם אומרים חוסר מובנות...גם אם אי אפשר לאסוף אותם באמת... אומר לי שהם, אני, לא אשליה אופטית... וכל זאת, על התרחשות אינטרנטית בעלמא... קצת מביך אותי. מחפשת כמוך, סוריקטה, נוכחות קצת פחות משחקית... (ואתה, אודי, למה כיתבתי אותך פה בהודעה? לא יודעת...סתם כך, בסדר? אולי כי הייתי רוצה שתראה את גלי הים ההם (לשמוע איך הם נשמעים ב"צוקית"...) והאחרים שרחשו לי פה אבל מצד שני, אני רואה כאן המון המון גלי ים אחרים, ומרגישה גם בסדר גמור "לשחרר". לא נשארתי לבד שם... גילת, המבוהלת מהגל הענקי של כתיבת היתר שנקלעתי אליו, ומקווה לחזור לימים קצת רדודים ושקטים יותר. כאלו: ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

כן, אני יכולה לחשוב על דבר או שניים (ואולי אף יותר). אבל ברגע האמת כשרע לי וכשאני לבד, אני פשוט לא מצליחה לצאת מזה ולא יעזור שאני יודעת שאולי יש דברים שיעשו לי טוב. כי המחשבה (הדפוקה כנראה) שלי היא שאין טעם לצאת/לקום ולעשות משהו אם ממילא אחרי זה אחזור למצב ההתחלתי, אז פשוט עדיף כבר להישאר במצב הרע.

היי אודי, לאמא שלי יש סרטן ריאות כבר 6 שנים. קצת לפני החג התברר שהוא התפשט לעמוד השדרה. הרגשתי ממש בסדר, כמעט טוב, עד היום. היום ואתמול סיפרתי ליותר מדיי אנשים בנונשלנטיות, כאילו זה שום דבר, ובסוף זה חלחל אליי פנימה. נכנסתי לאינטרנט וקראתי פרוגנוזות. הרבה מהן מדברות במונחים של חודשים. זה נשמע לי מופרך ולא הגיוני שכל כך מהר ידרדר מצבה למוות. אני לא יודעת מה לעשות. לא מצליחה ממש לעכל את העניין. מרגישה צורך להיערך, להתארגן, לעשות. וגם- להתרחק ממנה. וגם- להיות איתה כל הזמן. אני מרגישה אשמה שלמרות שאני הבכורה אין לה עוד נכדים, ואולי גם לא יהיו בחייה. פספוס שלא נקלט לי בכלל. אני מרגישה צורך לבקש ממנה לכתוב משהו לנכדים, או לסרוג להם משהו, או ללמד אותי איך לסרוג כדי שאוכל במקומה יום אחד. שתלמד אותי את כל מה שהיא יודעת לבשל, כדי שאוכל במקומה יום אחד. (שוב יצא משחק מילים). אבל מוקדם להספיד, וגם עליה צריך לחשוב.. אי אפשר לבקש ממי שאמור להילחם עכשיו על חייו שישאיר מזכרות. אני לא בטוחה מה איתי. אני גם לא רוצה טיפול תמיכתי כזה. רוצה חיים רגילים, רוצה טיפול רגיל. לא רוצה להתפתל מבכי וכאבים לידה. קצת לבכות זה בסדר, אבל לא ככה.. אני לא מוכנה לזה. אם אפשר לבקש... אני רוצה שרק אודי יענה. לא אוכל לשאת יותר מתגובה אחת כרגע.

היי אודי, האינטרנט שלי לא עבד כל כך, אז אנסה לשחזר את ההודעה שכתבתי שכנראה לא הגיעה עד אליך.. אולי רק בקצרה, כי קשה לשחזר את הרגש כמו קודם. רציתי לומר תודה, כי נורא חיכיתי לשמוע את קולך. אבל גם לומר שמוקדם לי להספיד אותה, שעוד לא הגיע הזמן. הפרוגנוזות עליהן כתבתי הן סטטיסטיקות אינטרנטיות שלא קשורות למצב הספציפי שלה. צריך לחכות ולראות. אולי הסוף הוא באמת מובן מאליו למי ששומע מסביב, אבל לי הוא עדיין לא, ולי עוד מוקדם לקבל פרוגנוזות כאמת. קשה לי להיערך לזה. אני מודה גם שלמרות שאנחנו אמא ובת שמאוד קשורות ומדברות, בנושא הזה יש שתיקה. אנחנו מדברות רק על ההווה ועל איך היא מרגישה מחר ועם איזה רופא תיפגש מחר, אבל לא על העתיד הרחוק יותר. אני אומרת עתיד רחוק וחושבת על כמה חודשים קדימה, ולא על כמה שנים. סבתא שלי, חסרת טקט שכמוה, איחלה לה שנה חדשה ושלמה. איך אפשר לדבר ככה? נתקעת לי הברכה הזאת בגרון.. היא באמת לא נורמלית. עוד יהיה זמן לדיבורי פרידה ומשאלות אחרונות. אני רוצה בכל הכוח להאמין שעוד לא הגיע הזמן לזה. ואת השיר אני כמובן זוכרת היטב :-) http://www.youtube.com/watch?v=0NBMqZo8U8Q (קרא את התגובה של המגיב הראשון.. מדהים! הפתיע אותי..) "I want this song to be played at my funeral." (למקרה שהעמוד ישתנה בנתיים). תודה שהיית איתי, גפן

תודה שהגבת, שתיקנת לי. מאחלת לך, לי ולכל הפורום, שיהיה לך הרבה כוח להכיל, להגיב, לרכך, ללטף, לנחם, לחבק את כל שבורי הלב, הכואבים, הצמאים, הרעבים, המבולבלים, הכועסים, המתוסכלים... טוב, הגזמתי, נכון, אין ציפיות שתהיה סופרמן, ותענה על כל צרכינו, אך בכל זאת, אם זה עוזר - נותנת לך יד. איתך , אנימה

שיש אנשים בעולם הזה שהמקרר שלהם מקולקל כבר שלושה חודשים ושאין להם כסף לתקן אותו ץ ושגם אין להם מה לאכול והם רעבים עכשיו והאנשים האלה זה גם אני . ;(

הייי הילה, זה באמת עצוב, אם את מהמרכז אני ממש אשמח לעזור לך ,אם את מעוניינת תשארי לי מייל מאי

קשה וכואב לי לשמוע...מאי המקסימה מוכנה לעזור, גם אני מוכנה, השאירי כתובת מייל אם מתאים לך :) אשמח לעזור....יש לי הרבה דברים של ילדים אם תרצי לילדייך...משחקים בגדים ועוד...אל תישארי כך..... גם אם אינך רוצה להעזר בי אבין, אך בבקשה למענך ולמען ילדייך יש מקומות מצוינים ואנשים טובים שמוכנים תמיד לעזור. מיכל

הילה יקרה, היות שחייתי כמה שנים ללא מקרר, ללא דוד מים חמים, ללא מיטה ובלי תשתיות נורמליות ועוד, אני מכירה את החיים בתוך מצב כזה. אצלי, היה זה בעיקר קטע רגשי, עוני שהיה שם, כך נראה לי. אולי צורך להפגין את ה'אין'. ואולי בעיקר, קושי להיעזר, או להאשים את הסביבה. עם זאת, בטיפול כן השקעתי, עד כמה מוזר שזה יראה, ובעקבותיו הצלחתי גם לקבל עזרה מבחוץ, גם אם מעצבן שהיא מוגבלת. תקוותי שתרשי לעצמך להיעזר, תקוותי שתוכלי לתקן, מקרר מייצג אצלי את השמירה על הטוב, אז מקווה שגם עליו, על הטוב, תוכלי לשמור, יודעת עד כמה יכול להיות קשה עד בלתי אפשרי. גם כלכלית, גם רגשית. אצלי יש עדיין קול שמאד מושך לכיוון ההוא. סוריקטה

תודה מאי ריגשת אותי .... המייל שלי בשם בדוי . [email protected] תודה מראש ..... הילה