פורום פסיכולוגיה קלינית

באתי להיות פה , סתם , בלי סיבה , בלי שאלה , בלי תשובה . פשוט להיות הילה

אם הייתי בטיפול אצלך והייתי מעוררת בך תוקפנות (כמו בהודעה שלי מה 19/12)היית "מרשה לעצמך" להגיב כלפי בתוקפנות ובציניות? הפסיכולוג שלי בחיים לא היה מגיב בתוקפנות. לפעמים בא לי לעצבן אותו בכוונה ולראות אם הוא "יתפוצץ".

סליחה שאני מתפרצת, אבל לא יכולתי להתאפק. במהלך השנים קרה לא אחת שהבאתי אותה ממש עד הקצה, והיא השיבה אש. רק השבוע, אחרי פגישה נוראית, מוצפת חרון וזעם (שלי) וכשל אמפתי (שלה), היא הודתה ש"באו מים עד נפש" ולכן הגיבה כפי שהגיבה. מנסיון, לא כדאי לך לנסות את זה. זה לא כיף גדול :-(

אז מהות טיפול הוא הקשר שנרקם בין המטפל למטופל? הקשר הוא המטרה ולא האמצעי להשגת מטרה? אז לטכניקה אין בכלל חשיבות? ואם זה אכן כך והקשר הוא המהות, אז גם המטפל צריך "להרגיש" וגם המטפל עובר "מסע" בטיפול. לא כך???

המטפל לא מרגיש כלום!! הוא אדיש להכל. בזמן שאת נקשרת והופכת לנזקקת, המטפל הזה עומד מן הצד, זחוח, נהנה מהכוח שיש לו, ולא מרגיש דבר מכל זה!!!!!!! זה כל כך מרגיז ולא הוגן... אם זה מהות הטיפול אז הטיפול הזה דפוק כי זה לא הוגן! אין קשר בכלל, זה חד צדדי.. אולי זה לא ככה בדר"כ, אבל בטיפול שלי זה כך! זה לא קשר אלא הונאה, ואם הונאה היא המטרה, הכל הטיפול הזה רקובבבבב!!! אם אודי קורא את התגובה שלי, תוכל להגיד לי למה המטפל כל כך חסין בפני זה? איך אני יכולה להמשיך לבוא לטיפול כאשר אני מרגישה קשורה בעוד שהצד השני כזה אדיש ברמה שמשגעת אותי?! לא יכולה עם זה יותר. אני רוצה שגם הצד השני ירגיששש..

בת 33 ללא ילדים. לא יודעת אם אביא או לא אביא.. אבל אתה זוכר אולי אודי שתארתי שראיתי באוטובוס אמא ובת כנראה בסביבות גיל שנתיים שלוש והילדה מאוד בחנה גבולות והשתעשעה עם הפרתם. כשהאם התיישבה והניחה אותה על ברכיה הבת מחתה בקול בכי והאמא הבינה שרצונה לשבת לבד בעצמה על הכסא ואיפשרה לה.. קטע אחר שהיה זה שהילדה כל הזמן הרימה את החולצה וחשפה בטן. האמא ניסתה להגיד לה לא, שלא מתנהגים ככה באוטובוס שיש אנשים אבל הילדה המרתה את האיסור וכמו דווקא התעקשה לעשות כך. האמא הייתה מאוד עייפה ואמרה לי ברגע של שיתוף 'תמיד היא עושה ככה לא משנה שאני אומרת לה'.... ואני רציתי לשאול אותך אודי, מנסה להכניס את עצמי לנעלי האמא בסיטואציה וחושבת לו הייתה לי ילדה שמתנהגת כך... מה הייתי עושה? איך נכון להגיב? האינטואיציות שלי מורות לי שייתכן שדווקא בעקבות האיסור של האמא הילדה למדה שזה לוחץ לאמא על הכפתורים ומפיק ממנה תגובות ויחס אז הילדה חוזרת על זה כי בשבילה זה שעשוע מספק להתעקש על רצונה.. במקרה כזה הייתי כאמא בוחרת להתעלם להבא מההתנהגות הזו ולגרום לילדה באופן טבעי לאבד עניין ב'התרסה' הזו כי תראה שזה כבר לא מפעיל שום דינמיקה של יחס... מה אתה חושב אודי? גם קראתי שהדרך הנכונה לחינוך ילדים היא להמחיש להם שלכל התנהגות יש השלכות. אבל ברמת העונשים קשה לי לחשוב על עונש שלחנך ילדה בת שלוש לא להרים חולצה... כאילו אם אגיד לה :' אם תתנהגי ככה שוב לא תקבלי... כל מיני דברים משנהנית מהם.. האם לגיטימי למקרה כזה? ואז להגיד לה אחרי הגעה בבית 'את לא תשחקי במחשב היום כי הרמת חולצה באוטובוס'.. זה כאילו אין התאמה לא בזמן ולא במקום בין המעשה להשלכה ואז נראה לי מתפספס משהו.. אני צודקת או לווא דווקא? וכמובן אפשרות אחרונה פשוט לא לאפשר לילדה בכח. לגעור בה ולהחזיק לה את החולצה למטה, להפחיד אכשהו עם הסמכות שלי שאוי ואבוי יהיה לה אם היא תעז.. אבל זה ממש לא נראה לי בכלל לעניין כי הילדה לא עשתה משהו עד כדי כך נורא וכאילו ההורה הופך להיות אובייקט מפחיד, מאיים שזורע פחד... אז מה נראה לך יותר מותאם פה לנקוט מבחינת ההורה? ברור שלא תוכל לתת לי תשובה של 100% פתרון אבל תן השערה כלשהי.. ואולי בכלל יש עוד אפשרות תגובה לאמא במצב כזה שלא חשבתי עליה? אשמח להחכים

דווקא אהבתי את הגישה... מעניין אם היית זוכה לשיתוף פעולה מהזאטוטה חח

איך מקבלים החלטה אם לחיות או למות. האם אפשר ברציונליות לשקלל את סך הרגעים הטובים שהיו ואלו שיהיו אל מול סך הסבל בעבר ובעתיד. האם משוואה חשבונית פשוטה יכולה לתת את התשובה? כי אם כן לשאלה הזאת תשובה חד משמעית וברור שבעבר בהווה ובעתיד הסבל לוקח בהליכה את רגעי הנחת המעטים. והאם צריך להכניס למשוואה גם את טובתם של אחרים.. העניין האלטרואסטי הזה של לחיות בשביל לא לקלקל גם את חייהם... זה בטח עושה שמות כשבת משפחה רו חברה מקפחת את חייה. קפד ראשה. מה קיבלת? אוח היגיון היגיון... על כל מיני הפרעות שלפעמים אני חוששת שאולי יש לי אשת השיחות מרגיעה ואומרת שהיא מכירה אותי מספיק טוב בשביל לשלול שהם אינם וגם לא יתקפו. אבל כששאלתי לגבי אובדנות.. האם זה שעוד לא קרה אולי אומר שגם לא יקרה ואפשר להוריד מהפרק היא אמרה שלא. שלגבי זה אי אפשר לדעת. אז איך מקבלים כזאת החלטה.. האם נעים מכוח האינרציה וממשיכים.. האם מקשיבים לשכל זה נורא שברור.. שעם כל המסה של הטיפולים וההחזקות והניסיון לעזור לעצמי יבול להשתפר רק במעט... שאף פעם לא באמת יהיה קל או פשוט... שכל הישג התפתחותי ידרוש מלחמה קיומית שלי נגד עצמי.. וכל הישג ימחה כמו קורי עכביש שנמחים בהינף מגב... אז מה הטעם להמשיך... למי יש תשובה לכך? האם לחפש משמעות ביכולת שלי להשפיע על אחרים ולעזור? אני עושה זאת.. אבל כבר לא יכולה גם את זה... לא מסוגלת יותר להרגיש את הסבל של האחר. היום ראיתי אישה מתמוטטת וזה מוטט אותי. גם האישה שבתוכי התמוטטה. ואישה אחרת.. ההפך מהראשונה.. היתה עם נוכחות וחיות.. וגם מולה האישה שבתוכי התמוטטה.. על כל מה שאני לא ולא אהיה. בכמה טבעיות נבע ממנה הביטחון הזה. קלילות התנועה.. צלילות הדיבור.. הפלירטוט עם העולם.. ואני מנסה ללחוץ על הפאוז.. להקליט את כל המרכיבים הבונים את דמותה. חיבור כל המרכיבים: עוצמת הקול מהירות התנועה במרחב גוון השפתון וניחוח השיער אם אצליח לקלוט הכל אולי גם אני אצליח להיות נוכחת וחיה? צחוק מתפתל של הלקאה עצמית של סוף ידוע מראש של אישה מתמוטטת בלי קשר לכמה עבודה פנימית וחיצונית היא תעשה ובלי קשר למה שתפגוש בחייה ולמזל שיאיר לה או לא יאיר לה פנים. אישה לא יודעת איך לא לקבל החלטה שנראית כל כך פשוטה.. שכשחושבים עליה באופן צלול ולא מתוך סערה נראה שאין בכלל שאלה..

הי אודי אתה יכול להסביר קצת יותר.. איך הסבל מגדיל את דרגות החופש?

אודי אני מרגישה שילדים קטנים זה דבר שמלחיץ אותי, הם לא מוכרים כאלה, שהם ממש קטנים שצריך להחזיק אותם על הידיים, למשל תינוק, המחשבה על זה עושה לי חרדה, אני בת 33 וכמעט לא היה לי שום ניסיון בהחזקת תינוק , הגוף שלי חש חרדות מעקצצות- אודי נראה לך שאפשר לנצח את החרדות שבגוף בכח השכל שמדבר 'ראציונליות' לעצמו ומנסה להרגיע את החרדתיות הזאת? תוהה אם יש לי בכלל אלטרנטיבה אחרת.. גם לגייס את השכל ולבחון מציאות כנגד כל עקצוצי החרדתיות האלה.

1. היי אני בן 16 ולפני כחצי שנה היו אצלנו אזקות כל לילה בירך 5 אזעקות ומאותם ימים אני חושב שאני מרגיש מוזר זה יעבור או זה ישאר לכל החיים כאילו לחץ כזה ויכול להיגרם מכך משהו נפשי ? לאורך זמן 2. אני בן 16 ואני יושן כל לילה 6 שעות ואני בריא אני עושה ספורט ואוכל בריא זה יכול איכשהו להזיק לי ? ואם כן אז במה ?

אם תשלחו לי רק את הניסוח - אודה לכם

אתה לא כאן . אודי ? מה אני רוצה לאמר לך ,,,, שאני רוצה שיאהבו אותי וידברו אלי ברוך . שאני רוצה כתף חסונה להניח עליה את הראש ולבכות , לבכות את זה ששנים הייתי לבד , ללא אהבה , וללא מגע שמותאם אלי , שחוויתי טרגדיה של אובדן 3 אנשים יקרים לי ביום אחד , ושלא היה אף אחד שחיבק אותי ואמר לי שהוא מבין אותי ושהזמן מרפא את הפצעים . והיו עוד הרבה אובדנים בילדות ואחרי שלא כל כך ידעתי איך להיות איתם . שבגיל 19 הסתכלתי למוות בעניים ושהיתי עם חולת סרטן סופנית . מבלי שמישהו ידבר איתי כיצד אני מרגישה או מה עובר עלי .היא נפטרה לאחר מספר חודשים . ובלוויה שלה לא הרגשתי כלום . פשוט כלום . מה קרה לנפש ? היא הורידה את השלטר ???

התחלתי טיפול למטרה מסוימת. בנתיים בשלב ראשוני (היו 3 פגישות) של חשיפה עצמית ולצערי הרב, אין בנתיים שום התקדמות למטרה. רציתי לשאול מה עלי לעשות כדי שכספי לא יבוזבז ויהיה סכויים להתקדמות? אם אתה אודי, היית הולך לטיפול, על מה היית מקפיד, ומה היית עושה כדי לנצל את הפגישה, להשיג את מטרתך? מה נדרש ממטופל כדי להגשים את מטרתו ולהצליח בטיפול במקסימום?

אודי , יש לי רעיון , מה אתה אומר על זה שבימי חמישי , לפני שאתה אומר לנו שבת שלום , אני יעלה שיר שינסה לעסוק בתכנים שעלו במשך השבוע . אני מאוד אוהבת ספרות ושירה וזה ידרבן אותי , לקרוא ולחפש . זה גם יכול להיות שיר ילדים , שיר מוזיקלי , אולי יהיה למישהי עוד רעיון בנושא . מצד שני אני קצת חוששת להתחייב לעניין , כי לפעמים עוברים עלי ימים קשים , אבל בדרך כלל אני בפוקוס . מה אתה אומר ? נ. ב- אקבל גם תשובה שלילית , כחיובית . ;)

מעניין אם ההודעה תעלה בכלל.. רציתי להגיד שאני מתגעגעת. ועוד הרבה דברים רציתי. אבל המחשב שלי התקלקל והוא חזר היום מתיקון. עבד כמה שעות ושוב שבק חיים. ועכשיו כבר אין לי כוח, בכיתי מזה.

כתבתי שהתשובה שלך הייתה תוקפנית, ושבחרת לעוות את מה שכתבתי כאשר השתמשת בביטויים כמו "גילדה אוכלת מטופליה". אני חושבת שהשאלה שלי הייתה ממש לגיטימית. אני לא מוותרת ואני אחדד: כאשר אנחנו מטופלים אצל אורטופד או רופא נשים תמיד אפשר לפנות ולקבל יעוץ מרופא אחר. כלומר, חוות דעת שנייה. זה לא קיים ולא נהוג אצל פסיכולוגים. אז כיצד מטופל יכול להיות בטוח שהוא זוכה לטיפול מקצועי, איכותי ומותאם?

אתה היית קומיקאי........... :)

ומה עם בנית האישיות, יכולת התבוננות וכו'? אפשר להקשר לאדם בלי רמה/פסיכולוג בינוני ואז, ההצלחה שווה כמו למומחה בתחום?

אני מניחה שלוקח זמן לתרופות לעזוב את הגוף. אני מרגישה מוזר, כאילו החלפתי מציאות. והנה אני כאן, מתפקדת כמה שניתן. שומרים עלי ולא משאירים אותי לבד אבל אין לי כוונות לחזור לאשפוז, זו אינה הדרך. אני יודעת מה לעשות. בחוץ יש שפה כזאת שיודעת ומתפקדת ושורדת ומנסה להאחז בנקודות חיים. בפנים יש שפה אחרת שלא מצליחה להבין את מה שקרה ואיך החלפתי מציאות ומה המקום שלי בתוך כל זה ולאן אני הולכת. קצת הלכתי לאיבוד. את יותר מדי/ יונה וולך אל תביטי בדרך עד סופה אל תביטי בדרך עד סופה אל תביטי בה אל תושיטי יד כשאת רוצה אל תושיטי יד כשאת רוצה אל תושיטי יד את יותר מדי רוצה אל תבכי בקול כשאת בוכה אל תבכי בקול כשאת בוכה אל תבכי בקול את יותר מדי בוכה אל תשתקי לרגע כשאת שקטה אל תשתקי לרגע כשאת שקטה אל תשתקי יותר את יותר מדי שקטה

תסביר לי למה התכוונת אודי?תעזור לי לסדר את המילים? כשהכל חשוף ופתוח הכל כל כך יותר מדי. והנה גם ההתנהלות שלי מולך מרגישה לי יותר מדי וגם לך שנאלץ לצנזר חלק מהתכנים שלי. חשבתי על כך שכמו שיש לנו הנשים הצורך לספר את סיפורי הלידות שעברנו שוב ושוב כדי לעבד את החוויה רבת העוצמות הזאת של יצירת חיים כך גם יש לי צורך לעבד את חווית המוות. את הדרך הכאבים חבלי המוות והשקט. תודה שאתה קורא ומגיב ונוכח

יותר נכון לומר - מבודדת, משום שטכנית אני מוקפת אנשים, צוחקת, מדברת, עוזרת, עובדת... אבל לא קשורה לכלום. להפך - בא לי לצרוח מבהלת האנשים סביבי. לא רגילה להיות מוקפת באנשים ברצף. זה לא קל, וזה לצערי לא בשליטתי. הלוואי שהיה לי מישהו שיבוא ויחבק אותי בלי לשאול, (אני בד"כ נמנעת ממגע באופן קיצוני) פשוט כי הוא מבין שאני זקוקה לזה. מישהו שאוכל להניח עליו ראש ולנוח, להרגע, (אולי אפילו לבכות?!) מישהו שיראה מעבר. אבל, כמובן, אין מישהו כזה. ומסתבר שלא יהיה בקרוב. ו-כן. אני יודעת שזאת אשמתי.

כפי שמסתבר שכבר הבחנת בעבר, הקוצים שלי הם די דומיננטיים. הם נשלפים כ"כ מהר, לפני שאני מספיקה לחשוב, ואז - מאוחר מידי.

אני מרגישה איך אני עוטה שוב את הבועה שלי. מרחפת בעולם אחרת, חולמת בהקיץ. חלומות של באמת, חלומות של אולי, חלומות של טוב, חלומות של אסונות. עם הראש תקוע, העיניים בוהות אי שם. את כל הילדות שלי ביליתי ככה, בתוך עולם ההקיץ הזה. וככל שאני נכנסת אליו יותר, הקולות של הבחוץ עמומים יותר. ואני יודעת שלא באמת טוב שם, בחליפת הפלסטיק הזו. כי כשחייבים להיות בבאמת לא מצליחים להרגיש אותו. אבל כמו מחכה שמישהו יקרא לי מבחוץ. ימצא דלת בבועה ויחזיר אותי, הלומת קרב, לאמיתי. אני בעצמי חלשה מידי, נמשכת מידי לריחוף המהפנט, המרגיע. לטיול הזה מחוץ לעצמי. שתדעו ששקט שם, גם כשהשם אסוני ומזעזע. תמיד אותה תחושת רוגע או אדישות. שקט שם, פה, ואני לא רוצה את הרועש של בחוץ. אבל מאבדת את השביל אליו, למקרה שאתחרט. נעמה, ששטה בריק.

ולשאוגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגג ולצעוקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקק בקולללללללללללללל!!!!!!!!!! מישהו שומע אותי בכלל????????????

היי אודי ובמבי, מזמן לא.... יודעת משהו במבי גם אצלי היא כמעט ולא אומרת את שמי וזה מוזר...וכשהיא כן אומרת אני מתמלאת בצמרמורת כזו....עוטפת אבל צמרמורת מוזרה...דווקא הוריי כן קראו לי בשמי אבל תמיד בכינוי חיבה שאני בכלל לא התחברתי אליו..מוזר העלית בי מחשבות על קריאה בשם ומה זה עושה....אודי, יש סיבה שמטפל לא קורא בשם המטופל? או שאומר את שמו בנסיבות מסוימות?, אני חושבת שאצלי היא אומרת רק כשהיא רוצה להדגיש משהו או אולי לעורר את תשומת ליבי......ומי שרוצה להתייחס גם מוזמן, מעניין אותי מה זה עושה לאנשים שקוראים בשמם....לפעמים זה נחווה אצלי כמו חדירה לפרטיות כזו, למרות שזאת לא הכוונה של אנשים.....מה אתה אומר אודי?

אני ממש מבינה אותך. אצלי היא קוראת לי בשם וזה באמת מעורר בי מעין צמרמורת, אבל בסה"כ זה נעים לי שהיא עושה את זה.

הי מיכל, כמעט ופתחתי במשפט מאד דומה לזה שאודי רשם (הי אודי), ואז פתחתי לקרוא את תגובתו וחייכתי :-), אם כך אוסיף את דבריי שלי - חושבת שקריאה בשם יכולה, למשל, להזכיר ששניים נפרדים, להזכיר את הגבול ביניהם, ומכאן עשוי לנבוע קושי מסוים, או כאב. במיוחד בקשר טיפולי. נדמה לי, עד כמה שאני זוכרת, שרופא הנפש שלי שלי כן קורא לי בכינוי שלי (שהוא שינוי מסוים של השם הרשום בת.ז.), כמו קרוביי וידידיי. את כינויי החיבה של פעם, של אז, גם אהבתי, ואולי אפילו הם חסרים לי. אספר באותה הזדמנות שהוא עדיין רופא הנפש שלי (אפרופו שמות וכינויים), למרות שהטיפול הקבוע הסתיים לפני כחודש ועבר ל - mode חדש. סוריקטה

יקרה, מעניין העניין של הקריאה בשם.. לי יש צורך מאוד גדול שהיא תקרא בשמי, גם שיתפתי אותה בצורך.. יתפתי אותה בצורך שלי יותר מפעם אחת, והיא עדיין ממעטת בקריאה בשמי. איכשהו כהיא קוראת בשמי פעם ביובל זה נחווה כאילו אני באמת יש.. משהו בחוויה שאני קיימת, שאני אכן קיימת..משהו של ממשות.. סוריקטה, אהלן ..מזמן לא שמענו אותך.. מה שלומך ? מעניינת המחשבה שלך על הנפרדות והגבול.. לא עלתה בדעתי שאולי הרעיון הזה עומד בבסיס ההמנעות של אמא צביה בקריאה בשמי.. מעניין.. חיבוק לשתיכן מיכל וסוריקטה.. שלכן-במבי.

במבי יקרה, תודה על המילים. שולחת ד"ש חם. אני... בדיכאון די גדול וזה מתבטא גם בייאוש, זמן שינה ובהיעדר תיאבון. לפחות ירדתי במשקל. וכמו שכתבתי קודם - הטיפול שלי הסתיים. יש רגעים מאד קשים. נראה מה יהיה. שלך, סוריקטה

שלום, שמי הדס...נקלעתי לאיזשהו משבר בעקבות בעיות פיזיות ונפשיות שנגרמו עקב ירידה מהירה במשקל. לא היה לי לאורך כל התקופה הזאת איש מקצוע - פסיכולוג לדבר איתו וגם לא מספיק חברים...הייתי צריכה להתמודד הרבה בכוחות עצמי גם בתהליך של הירידה במשקל שאז פתאום נהייתי בן אדם אחר, חיובי יותר, עם יותר בטחון עצמי, אסרטיבי. מבן אדם ממורמר וחסר בטחון הייתי צריכה להסתגל תוך זמן קצר לאישיות אחרת לגמריי, ולא היה מי שיהיה שם מבחינה של עזרה טיפולית. חשבתי שאני יודעת הכל יותר טוב מכולם אז לא פניתי אפילו להורים והתמודדתי הכל לבד, הגעתי למצבי ריקנות נוראיים כי עשיתי המון דברים וצברתי חסך שינה הייתי ישנה 3 שעות בלילה. עד שבסוף התמוטטתי, נפלתי אל תוך משבר, נפגע לי מאוד הגב ומאוד סבלתי, הופיעו עוד בעיות פסיכוסומטיות ונפשיות...ייסורים וסבל קשים..כיום קצת התאוששתי אבל עדיין חלשה ולא יציבה מספיק. חסר לי נורא אנשים לדבר איתם שיבינו אותי. נכנסתי למסגרת של טיפול קבוצתי אבל זה תהליך עד שמתחברים ויוצרים קשרים מעבר למסגרת אם בכלל. יש לי חסך נוראי בטיפול פסיכולוגי. לא היה לי כתובת טיפולית לאורך כל תקופת הירידה במשקל וגם במשבר עצמו ושם עוברים אחד אחד וזה לא קל. אין לי חברים נגישים וזמינים ליד מקום מגוריי וזה קשה, יש לי רק את ההורים ושיחות טלפוניות עם חברים שגם זה מעט מאוד, כי בעצם אני זקוקה למגע של פנים מול פנים עם אנשים.וזהו... ישד המון תסכולים, אני יודעת שזה יבנה אותי אבל עדיין זה לא פשוט. אשמח לאיזושהי הכוונה.

למרות שאין מחליפות בעבודה שלי וזאת בעייה רצינית להעדר.....אבל לא מעניין אותי כלום, רוצה לנוח, לא רוצה אף אחד מסביבי ורוצה שקט.....רוצה להכנס למיטה, להתכסות ולשמוע מילים מרגיעות ולבכות ולבכות עד שארגע.....גם למבוגרים מותר? לא?????? להרגיש ילדה אהובה ועטופה........יש לך מילים מרגיעות???? האם בסוף לומדים איך להתמודד???......

וואו , ציירתי בהמון צבעים , במחברת שהוא נתן לי , הרבה צבעים עם הרבה קונטרסים , בעיפרון בין לבין כתבתי , אני לא מרגישה טוב . ציירתי מלא פרצופים ;( בעטים ובצבעי פנדה , בגדלים שונים , את כל זה צילמתי ושלחתי לו בו וצאפ . בנוסף , לקחתי מעטפות קטנות , כשבכל אחת מהן , אחת - כתבתי בזמן אמת מה קורה לי , והשניה ציורים של ההתפרקות שלי , ואני יביא לו לפגישה .

אני קיבלתי טיפול גרוע. מה הסתדרות הפסיכולוגים או כל מקום אחר היו עוזרים אם הייתי מדווחת? אתה יודע שברמת "החוזה" המטפלת הסכימה שאני אבחר מתי לבוא ומתי לא? ואני בכלל לא ידעתי שעלולה להתפתח העברה רגרסיבית וכל מיני דברים כאלה, שחזורי טראומות אז כבר ברמת זכויות הפונים 'הסכמה מדעת' לא הייתה. שנית שכבר פיתחתי את ההקשרות ההעברתית ותלות ביקשתי יותר זמן והיא לא נתנה וזה הרגיש משפיל וכואב כ"כ הסירוב שלה למשהו שקוויתי כל כך לקבל שהכל התרסק לי ואז התחיל תהליך של ניסיון להסביר לה כמה זה חשוב לי ושאני צריכה שהיא תבוא לקראתי לפי הבקשה שלי כדי שאוכל להמשיך לבוא כי אחרת הכל הרגיש פער גדול מדי ובלתי נסבל- זעקתי 'זה שיש לי צרכים זאת לא סיבה להשפיל אותי' והיא לא התייחסה. והנימה הפטרנליסטית שהיא דיברה אלי לפעמים שגם זעזעה אותי וההערות של 'עבדתי קשה להגיע לאיפה שאני' איזה שופט אי פעם יקבע שיש פגם בלומר דבר כזה?'איך אני יראה להסתדרות הפסיכולוגים בתביעה שלי רנטגן של הנפש שימחיש מה באמת אמירה לא נכונה בזמן הלא נכון מסוגלת לעולל? כמו שרופא יכול בטעות להזריק חומר לא נכון לגוף... לך תוכיח שפסיכולוג טעה בהתייחסויות שבחר וכמה נזק זה עשה... אי אפשר להוכיח דברים כאלה. אז היא טעתה בהערכת החוזק האישיותי שלי ובמקום לספק טיפול תומך נכנסה בי בכל הכח עם הספרציה ונפרדות וגם לא הסבירה לי מה זה באמת טיפול פסיכולוגי שבעצם מאמנים בהתמודדות עם חסר ולא עוסקים במילוי צרכים. זה לא היה ידוע לי בכלל. הייתי תמימה להחריד. לא ידעתי שיותר מאשר אמפתיה מטפלים שומרים על גבולות וסטינג- תחשוב מה זה עושה לתחושת הכבוד שלי כבן אדם לדעת שישבתי שם מולה ואמרתי 'אני רוצה להיות פסיכולוגית' בלי להבין מה זה בעצם אומר והיא בכלל לא דיברה איתי ברמה של בן אדם ולא הסבירה... אוי אודי אודי.... כמה נזקים שעשו לתחושת הערך שלי שם ובכזה חוסר עידון מטלטל.. אחרי זה רק קראתי שחשוב לשמור על הקשר ברגעים הקשים, בכלל לא ידעתי אודי מה החשיבות של דברים ולמה. הזדעזעתי למצוא את עצמי משלמת על תהליך מכאיב במקום שיסב לי תחושות טובות ומספקות. הרי לא הבנתי מה זה טיפול פסיכולוגי.. והייתי קשורה אליה. עובדת סוציאלית שפניתי רק בשביל התמיכה התעסוקתית בזמן הטיפול ההוא הרשתה לעצמה להתערב ולמשוך אותי מהטיפול ולהעביר אליה. ממש הפעילה שכנועים. אפילו הייתה תקופה שזיגזגתי בין השתיים כי לא ידעתי איפה למקם את עצמי.. אבל הפסיכולוגית צרמה כ"כ עד שבשביל לנסות לא לסבול את הרגשת העלבון מצאתי מפלט בקליניקה של השניה שכבר סיפקה יחס תומך יותר לפחות ברמת ההתייחסויות. פסיכולוגית קלינית בכירה? ביזו אותי שם. את כל האמת שלי והקשיים... גם אני רציתי להיות מוצלחת. חשבתי היא תעזור לי הפסיכולוגית הזאת בסוף התמודדתי בדרך של לבקש עזרה מביטוח לאומי אז נתנו לי 'הכרה בנכות'.. הרגישות שלי למילים, הפחד מסטיגמה.. איזה אדם איכותי ירצה מישהי עם הגדרה כזאת רק כי ביקשתי את הסיוע וגם זה רק כי הפסיכולוגית לחצה עלי למצוא עבודה בצורה מכניסטית כזאת. אודי אודי אודי. כן אודי. מעניין אותי מה היה קורה אילו, אילו הפסיכולוגית הייתה מתערבת קצת אחרת. אולי היה אפשר לחסוך ממני המון זעזוע וסבל. לך תסביר לי עכשיו שאני לא בן אדם סוג ב'. האם אפשר להיות בן אדם סוג א' ועדיין לקבל תמיכה כלכלית מהמדינה? בן אדם סוג א' עם כל מיני הגדרות דביליות של פסיכולוגים כי אחרת לא יתנו את התמיכה הכלכלית? אודי אודי. אתם הפסיכולוגים סוג א' . עובדים קשה להשגת המעמד... מי אני אודי? קטונתי אה? בוא תראה לי שכולנו בעצם שוים בלי קשר לתויות והגדרות. אנחנו כן? אנחנו לא? היא הייתה יכולה להסביר לי הרבה דברים בצורה הרבה יותר מכבדת ואנושית ולבבית ותומכת מאשר מה שקרה שם. אחרי שהיא הבינה כמה היא טעתה זה היה מאוחר מדי בשבילי. והיא הבינה אודי. אבל אני כבר ניזוקתי. בדיליי חטפתי את הבומבה בצורה מזעזעת שבעצם מה זה אומר עלי שבחרתי להתמודד בדרך הזאת ולא 'עבדתי קשה' כמו אותה פסיכולוגית נשגבת. אוי אודי אודי אתם כאלה סוג א' אתם. קטונתי. חבל שאין לכם כפסיכולוגים את השכל לשכנע מטופלים כמוני שאני שוות ערך ולא פחות גם אם כושר התפקוד שלי קטן יותר ויש כל מיני קשיים חרדתיים. אפילו אם קצת יותר קשה לי. אבל איך שאתם מתנהגים, זה ברור מי יותר ומי פחות. אודי. שלך, מימה.

מי אני? אתה מבין? איך אני מציגה את עצמי לאנשים שאפגוש בעולם? בזה אתה יכול לעזור? כאילו יש לי הסטוריה של נגיד תחומי עניין שלמדתי, עבודות קטנות פה ושם שעבדתי , יש סימפטומים מהם סבלתי... יש אפילו את ההכרה הזאת מביטוח לאומי וקצבה... ושאנשים נפגשים הם מספרים זה לזה על עצמם, לא? נגיד אחרי הסמול טוק ההתחלתי שמתחילים להכיר קצת יותר.. מספרים על עצמם... מה לספר? מה לא לספר? מי אני? איך להציג את עצמי? איך עושים סדר בבלאגן? זה ממש מקשה עליי לזוז ככה :/

היי אני כבר כמעט בת שלושים ועדיין לא מצליחה להתגבר על הבעיות שלי עם אוכל, משקל, דימוי עצמי. כבר יותר טוב אבל פשוט לא עובר, כל יום אני חושבת אם אני רזה מספיק, לא רזה מדי, לאכול מספיק ולא לאכול יותר מדי. מסתכלת על כל מי שעוברת ברחוב ומשווה את עצמי אליה, לפעמים כשממש רע לי אני מקיאה, לא הרבה אבל ולא הכול. זה תמיד שם, לפעמים בקצה הראש ממש אבל תמיד שם. חוץ מזה הכול נהדר, עבודה, בית, נישואים, הכול טוב ורק זה לא עובר. ניסיתי כל טיפול אפשרי, הכול בחמש עשרה השנים האחרונות. ואני פוחדת שזה הכי טוב שאני יכולה להגיע אליו.. היפנוזה יכולה לעזור? את זה עדיין לא ניסיתי

כל כך הרבה קרה מאז הפעם האחרונה שהייתי פה. מסתבר, שגם כשנראה שאני לגמרי בקצה - תמיד יכול להיות גרוע יותר. לא יכולה כמובן לפרט, אבל החיים שלי משתנים שלא בשליטתי, והם נעשים חונקים יותר ויותר . מרגישה כאילו העולם שלי אונס אותי בפראות ולי אין מה לעשות פרט ללשתף פעולה ולשתוק כדי שלא לעורר את זעמו. אני לא מצליחה להיות ב 100% שליטה כמו תמיד, וזה מאיים ומחריד אותי. לא יודעת מה יהיה לא יודעת מה יהיה לא יודעת מה יהיה לא מצליחה לדמיין שיהיה טוב יותר. אוף, הלוואי שיכולתי לדבר אתך אודי. אולי היית מצליח לראות את הבפנוכו של הקיפוד שאני. מבפנים אני לא כזאת קוצנית... מרגישה מבולבלת, מטורפת ומיואשת כליל.

הכל הולך כל כך לאט. מה זה לאט? בכלל לא יודעת אם הולך... זה כמו בספרים, שכשמגיעים לרגע החשוב פתאום יש השהייהההה כזו.... ומספרים מה הגיבור לבש ואיך הוא עשה אפצ'י והזיז את היד לכאן ולשם... או בסרטים, רגע של סלוו מוושן... ואני אפילו לא יודעת אם אני מתקדמת טיפה בכל פעם או דווקא נשאבת עוד קצת ועוד קצת אחורה. יש כל כך הרבה מה, והכל כל כך דחוף ואני ממש נשאבת אחורה, במין רגרסיה כזו אולי... מתכנסת ונאלמת, כאילו כלום לא היה בכלל וכלום לא חשוב... ואני סתם עובר קטן אם בכלל... אחורה אחורה ואני לא יודעת אם יבוא קדימה... לאן זה מגיע בסוף, אולי לנקודת התאפסות כזו? גילת.

גילת, המפץ הגדול, ממנו הכל התחיל, התחיל בנקודה סינגולרית בודדה. נקודה שהכילה את כל מה שיש ביקום, שהייתה בעלת מסה אינסופית. ויש שחושבים שהיקום מתכווץ בחזרה אליה, עד ששוב יתרחב. ונראה לי שכמו שפיזיקאים מגיעים לפרדוקסים כשהם מנסים להבין עד הסוף, או עד ההתחלה, גם מטופלים (וגם הפסיכולוגים שלהם, אם תשאלי אותי) עומדים משתהים מול הדבר הזה שקורה תחת תנאים סותרים ומשונים, אבל קורה. נקודת התאפסות או נקודת אינסופיות, אני לא יודעת. אני מקווה שההתקרבות אליה תעשה משהו חיובי. תמיד את מרגשת אותי ועושה לי פליי על האצבעות. נעמה.

נעמה, תודה... מעניין, אם העולם לפעמים גם מפחד מעצמו כל כך שבא לו להתכווץ בחזרה אל הנקודה הראשונית ההיא. ואם יש אפשרות כל פעם בכיווץ ובהתרחבות לשחק קצת עם החומרים שמרכיבים ולסדר אותם קצת אחרת... גילת.

קשה להיות בדכאון. ואני גם חושבת שקשה כשיוצאים ממנו. הכדורים מתחילים להשפיע ופתאום אני מרגישה שאני מעוררת וחוזרת לעולם, פתאום הכל נראה לי אפשרי יותר, עם תקווה, ואני קולטת כמה רחוקה ההיתי מהכל.... וזה עצוב ומפחיד לי להרגיש כמה הפסדתי וכמה עוד אני אצטרך לעבוד קשה כדי לחזור לרכבת החיים הדוהרת, ואני רוצה,כ"כ רוצה!!!!! ובמקום זה אני מתחילה לכעוס על הפסיכולוגית שלי, אני שונאת את ההרגשה הזאת כאילו זה "חלק מהתהליך...", זה מוציא את כל העסיסיות של הכעס. אווווווווווף

היי תמי, המטפלת שלי אומרת שעדיף הכעס עליה מאשר הכעס הפנימי (הדיכאון)....כן..חלק מהתהליך כל דבר שקורה בקשר הזה הוא חלק ממנו, מבינה אותך כל כך, אבל תכעסי כמה שצריך, רק שם אפשר באמת לכעוס בלי לקבל כעס אמיתי בחזרה כי גם זה חלק מתהליך :)

דיברתי עם המטפל שלי בטלפון הוא אמר שאני יבוא להתאשפז אצלו ביום שלישי , ושהוא איתי , כל הזמן , ושתמיד אני אזכור שזה יעבור

למטפל שלך, על הרגישות, את הרי לא באמת רוצה להתאשפז.... רק להרגיש יותר טוב ולהרגיש מוחזקת, כל כך מובן...הוא כאן, תמיד!! נסי לזכור, מנסה להזכיר גם לעצמי, ולזכור שזה חולף, זאת האמירה של המטפלת שלי כל הזמן.....יש בך המון כוחות!!! מחזקת אותך, מיכל :)

אני רוצה להתאשפזזזזז

אבל אני לא יודעת איפה זה הביתה. בא לי, כמו בבית ספר יסודי, שיתקשרו מהמזכירות ויגידו שצריך לקחת את נעמה מכאן הביתה. ואשב עם כוס תה ואחכה, כשכל האחרים מתנהלים ביומיום סביב ואני זוכה להתבונן מהצד, בלי מחויבות להשתתף. המעמד המיוחד של ילד חולה. אבל אין לי למי להתקשר, ואין לי הביתה. איפה זה הביתה? בא לי לשם. נעמה.

נכון אודי? לא תוכל לפרסם את ההודעה שלי על אובדנות, לא תוכל לכתוב לי מילים מנחמות כי גרוע ניסיון אובדני כושל ממוות. העונש שלי הוא התנכרות של כל מי שטיפל בי עד כה וכאבים איומים בכל הגוף, טשטוש ותחושה של, כמובן, מוות. למה זה אסור אודי? איפה זה מותר? יש מקום שבו מקשיבים לך? רוצים לשמוע איך הגעת לנקודה הזאת, איך החלטת, איך נבלעו הכדורים ואיך נעלמת. תשאל אותי אודי? איך אני מרגישה ואיך הילדים ואיך בכלל?

אין מקום לתאורים פלסטיים של איך ניסיתי, רק רציתי לנסות ולשתף אותך באיך אני מרגישה. אני חייבת לספר את הטראומה הזאת של נסיון ההתאבדות. את המסע הזה המודע מאוד אל הסוף, מסע שנעשה בכוונה תחילה ובמודעות מלאה שהגיע הזמן לשחרר ולתת לי חופש. יש חופש בערפול חושים, בתרדמת, באבוד הזכרון והזמן והמקום. יש הרבה כאב באבוד אנשים שהיו חשובים ושותפים לדרך. אני צריכה שמישהו ידבר איתי ויעבד איתי את כל הימים האלה והחוויות האלה. יש פה הרבה דברים עם משמעות וכאב ואובדן והרס שאיני מצליחה להפסיק ואת אנשי המקצוע הוא מפחיד. חשבתי שתוכל לעזור לי. תוכל לעזור לי? מצטערת אם הגזמתי וכמובן שאינך מחוייב לפרסם ו/או לענות אם התכנים אינם הולמים. מילי [email protected]

הי גילת, [עניתי לך פעמיים כהודעת המשך, אבל נראה שהן לא נקלטו. מזל שאני שומרת הכל טרם שליחה.] ראשית, תודה על ההתעניינות בשלומי. הוא לא משהו בימים אלו... הזכרת "אם טובה דיה". לא יודעת. קשה לי לראות אותה עכשיו במונחים כאלה. להחזיק את החוט הדק הזה נראה לי יותר כמו טובע הנאחז בקש. מרגישה פתטית לגמרי. קשה איתה, קשה בלעדיה... אז מה עדיף, לאבד אותה או לאבד את האמון בה? לא יודעת איך יוצאים מהמלכוד הזה. אולי כמו שיצאתי ממנו בפעמים הקודמות? מה שבטוח, זה לא יהיה קל כלל וכלל. רק טוב, קוראת

הי קוראת. אני חושבת שבחרתי לכתוב "אם טובה דיה" לאו דווקא בגלל הפן האמהי, אלא בגלל שזה מושג שמתייחס להתאמה בין הצורך של התינוק לבין התגובה. ורציתי לקוות שיש איזו יכולת להחזיק ביחד את הקש הזה, ודווקא לדעת שהוא קש, לא להשלות שהוא משהו אחר, ובכל זאת להחזיק, אולי גם לאט לאט טיפה לחזק. לא פשוט. נמשכתי להגיב אולי מתוך איזה עניין שלי עם חוטים שמתפוררים ונעלמים. אני סקרנית לגבי ה"כמו שיצאתי ממנו בפעמים הקודמות" שכתבת. (ממש לא חייבת לשתף). מחזיקה בשבילך קצה חוט של תקווה, גילת.

ובכן, אני מעל עשור אתה. את מתארת לעצמך שבמהלך השנים היו כמה וכמה משברי אמון רציניים. שלשה מהם צרובים בזיכרוני לעד. עם הזמן, הכאב על אבדן האמון נשטף ומתקהה, וגם גלי השכחה משתפים פעולה. כך נבראות להן אשליות חדשות, זוהרות ויפות, עם שמות אטרקטיביים כמו "אכפתיות", "קרבה" או "חיבה"... אבל גורלן האכזר נחרץ מרגע לידתן. זה רק עניין של זמן...

אודי הי, היום יום חדש ! השמש זורחת ! אתה מצליח לראות ולהרגיש אותה אודי ? אני מרימה עיניים לשמיים, מתבוננת בהם.. כחול כחול עד אין סוף.. השמש מחייכת, מחממת ואומרת : במבי, היום ! היום, יום חדש..לא מחר (כמו אצל סקרלט אוהרה) מה שהיה, היה.. תרפי במבי, תניחי, תני לכאב , אך תאפשרי גם לשמש לחמם, לרפא את הכאב.. והיום, הרגשתי מלוטפת ומחובקת מאמא צביה.. ולא, אמא צביה עדיין לא נוגעת בי פיזית אפילו לא באצבע הקטנה שלה.. זה היה רק בתחושה.. חזרתי ממנה בהרגשה נעימה.. נעים לי כרגע אודי, ואני רוצה לזכור את הרגע הזה.. רוצה לזכור המון המוני רגעים כאלו.. אולי הם יצליחו להכהות קצת מהכאב ? אודי, אני רוצה לכתוב את השם שלך כמה פעמים. טוב אודי ? גם זה מרגיש לי נעים בלב.. אז : אודי, אודי, אודי, אודי שלך-במבי.

סתם חיוך. מאחלת לך המון ימים טובים כאלו.

וואוו... אין לך מושג איפה תגובתך פגשה אותי.. וואוו.. אתה יודע אודי ? יש לי עם השם שלי קטע מוזר.. כשאמא צביה אומרת פתאום את שמי בתוך איזה משפט, אני מפסיקה לשמוע אותה ורק השם שלי שנקבה ואמרה, חוזר אלי שוב ושוב ושוב ואני מוצפת לחלוטין.. אמא צביה יודעת את זה ואין לי מושג למה היא כמעט ולא קוראת בשמי.. מוזר כזה.. אתה יודע ? גם אמא שלי ואבא שלי כמעט אף פעם לא קראו בשמי בילדותי.. יש לי עם זה קטע מטורף.. ועכשיו כשכתבת במבי ושוב ושוב.. למרות שזה הניק שלי, זה הרגיש לי בדיוק כפי שכשאמא צביה קוראת בשמי פעם ביובל.. תודה לך איש אהוב.. שלך-במבי.

תיעדתי בצורה מקורית את זה שאני לא מרגישה טוב , ושלחתי למטפל שלי בהודעת ווצאפ . הילה

היי הילה, איך המטפל הגיב כששלחת לו הודעה בוואטסאפ?? מתאים למטפלת שלי ישר למחוק אותו או לפחות לחסום את הנראה לאחרונה... ותרגישי טוב :)

אני מתגעגעת אליה, אל מי שהיא. וחסר לי "זה", מה שיש שם בטיפול. ומתגעגעת זה עוד רגש שאני מסוגלת להכיל, שיש בו נעימות חמוצה. אמרתי לה לפני שנפרדנו שלא כל כך יצא לי להתגעגע, לא הייתי קרובה מספיק. אבל החסר רק חמוץ, מרקיב. תהליך של ניקוז שנקטע ומותיר אותי עם מוגלה תקועה. פרויד התבלבל, הוא התכוון להגיד דיאליזה, לא אנליזה. איזו החייאה מלאכותית של איבר שלא יודע לתפקד בעצמו. (פתאום הקידומת השונה גם נראית לי כמו ההבדל בין אחד לשניים) אני מסתדרת, אני בסדר, סתם כואבת ועצובה. וסתם כבר מפונקת ולא רוצה להיות ככה לבד. אבל לבד זה מה יש. נעמה.

הטלפון הבן **** שלח את ההודעה לפני הזמן , אז זה ההמשך , מאוד רציתי לנסוע , העניין הוא שהשבוע כנראה פקידת הסעד תבוא לראות את הבית ואין לי זמן אחר לסדר ולנקות , אז נשארתי , וזה מבאס אותי ;( . וגם שאכלתי היום יותר מידי שטויות , לא הצלחתי להתאפק . אני כל כך מתגעגעת למטפל שלי , קשה לי בין הפגישות , הצפייה ,,,,,, וגם אתה לא כאן . השארתם אותי לבד עם הכל . גם עם זה שבא לי מגפיים חדשות ואין לי כסף כרגע . לא קל להתייצב כלכלית ונפשית . זאת עבודה סיזיפית וקשה . ועד שרואים תוצאות לוקח הרבה זמן . הרבה הרבה תיסכולים בדרך . ולכנסיית השכל - אודי , מכיר את היינו עושים אהבה ? שמעתי אותו לאחרונה והתאהבתי בו . מחכה שכבר תבוא . אופףףףף , רצפה , יש ? מישו ?

היי , ביקרתי כאן פעמים ספורות ואפשר להגיד שהעצות מהרופאים האדיבים עודדו אותי ונתנו לי טיפת תקווה , אני יודעת שיש אנשים עם מציאות בהרבה פחות משלי , אך כבר חצי שנה שאיבדתי כל טעם לחיים .נולדתי למשפחה גרועה בלשון המעטה . הורים מזניחים ודי מבןגרים ואחים מטומטמים למדי ואפילו אלימים . אני הקטנה מכולם והשונה וכן , גם הלא קשורה. עברתי קשיים רבים כמו פרידה מבן זוג שהיה מועד לחתונה והחיות מחמד שלי , כלבה וחתול שהיו כל עולמי נפטרו בזמן קצר אחד מין השני . אני חולמת בכל לילה סיוט קשה ושונה ומרגישה באמת שאנשים כבר לא גורמים לי אושר. אני לרוב מחייכת במהלך היום אבל אין יום שאני לא בוכה . נמאס לי להיות חזקה ודעתנית. כבר אין לי ממי לבקש עזרה ואני מאחלת בכל יום שיום המוות שלי כבר יגיע דבר שרציתי מגיל אפס אולי , אבל עכשיו ממש אני מרגישה את זה. אודה לעזרה כלשהי .בברכה

יש לי בעיות פסיכולוגיות כמו הפרעות אכילה דיכאון .. אני מטופלת אצל פסיכולוגית פסיכיאטר עובדת סוציאלית ותזונאית במרפאה להפרעות אכילה . אני לא מצליחה לתקשר עם המטפלים שלי בדיבר בעל פה כי אני מצליחה לתקשר ממש טוב רק בכתב במיוחד עם אנשי מקצוע וזה ממש פוגע בטיפול שלי כי לפעמים אני רוצה להגיד שאני מפחדת לאכול או מפחדת מהכדורים ואני לא מצליחה ואני ממש מיואשת .. התחלתי לקחת רטלין וזה ממש עוזר לי בביטוי שלי בעל פה אבל עדיין קשה לי נסיתי לבוא אליהם עם נושאים כתובים ואני לא מצליחה לבטא את מה שכתבתי בעל פה אני ממש צריכה מישהו לדבר איתו אבל אני לא יודעת איך .. אתם מכירים צאטים או דרך לתקשר לא מילולית עם הפסיכולוגית שלי ? כי היא היחידה שאני מסתדרת איתה מכל המטפלים שלי וממש קשה לי כל היום לאכול ולהראות לכולם שאני שמחה ואני צריכה עזרה .. אני יכולה רק לדבר עם חבר שלי חופשי והוא לא מבין בבעיות שלי .. ועוד משהו , חברה שלי ניסתה להתאבד ולהורים שלה לא אכפת ואני מפחדת עליה כי היא עוברת דברים ממש קשים ואני מהסה לעודד אותה אבל אני מקנאה בה על זה שהיה לה אומץ .. אני רוצה לדבר עם ההורים שלה או אדם מבוגר אבל אני מפחדת שהיא תכעס עלי אבל מצד שני אולי כדאי שהיא תכעס עלי ושיהיה לה יותר טוב

היי אני לסבית שנמצאת בזוגיות עם בחורה כבר שנה וקצת יש לה המון פעמים שהיא חושבת רק על עצמה ומביאה לאגו לשלוט עליה. כשאני באה לקראתה היא תופסת שליטה, כשאני מנסה לתפוס שליטה היא נעלמת לי ליום ואז מחזירה לעצמה "את השליטה" ניסיתי לדבר איתה על זה המון,אבל כלום לא משתנה. אשמח לקבל טיפ לפעם הבאה שאולי נכנס לריב, איך אגיב..איך לא אתן לה לשלוט או להעלם לי.. כמו פסיכולוגיה הפוכה אומשהו

אודי, יש משהו שמעצבן אותי ומדאיג אותי מאוד. פסיכולוגים עובדים עם אוכלוסייה רגישה ופגיעה מאוד. טיפול פסיכולוגי יכול להציל ולרפא אבל גם יכול לפצוע ולהזיק. ודווקא עליכם (אני לא מדברת על מתמחים) אין פיקוח. הטיפול נעשה מאחורי דלת סגורה ומטופלים המון פעמים לא יודעים אם הם "זוכים" לקבל טיפול מסור, מקצועי אשר מותאם להם. פסיכולוגים לא מוכנים לתת יעוץ חד פעמי למטופלים שנמצאים בטיפול בטענה שזה יפגע בטיפול וכך נוצר מצב שמטופלים יכולים למצוא את עצמם בטיפול אשר לא מותאם להם ואפילו עלול לפגוע ולהזיק (אני אומרת זאת מניסיון מפני שזה קרה לי). קראתי בעבר (לא זוכרת היכן) שפסיכולוגים הם גילדה מקצועית אשר מגנה על החברים שלה בכך שהיא מונעת מידע מן המטופלים. אז אני שואלת - מי מגן על מטופל אשר נמצא במצב רגיש ופגיע מפני פסיכולוגים גרועים. הרי לא כולם אנשי מקצוע נאמנים ומוכשרים (רוצה להאמין שרובם כן). אודי, אני באמת אשמח לקבל תגובה רצינית. בבקשה אל תכתוב לי שאני מעלה את השאלות האלו מפני שקשה לי לתת אמון ואני צריכה להחזיר את השאלות הללו לטיפול.

אתה גם עיוותת את דבריי. לא כתבתי "נוראית", "אוכלת מטופליה". לא ברור לי למה אתה בחרת להתבטא כך. לא יפה.....הכוונה שלי בפסיכולוג "גרוע" הייתה, פסיכולוג שלא מותאם למטופל שלו מסיבות שונות: טכניקה לא מתאימה, חוסר ניסיון, ועוד ועוד. אי אפשר ללכת לוועדת האתיקה בשל פסיכולוג שפשוט לא מוכשר. הפסיכולוג הקודם הפר את החוזה הטיפולי בנינו, והתברר לי שהוא חסר ניסיון בטיפול בתחום הפגיעה המינית ולכן לא רגיש לצרכים המיוחדים שלי. יחד עם זאת אני מלאת הערכה כלפיו וכלפי מאמציו הכנים. ודווקא הפסיכולוג הנוכחי שלי מצוין ומותאם אליי (-: ושוב אחדד את הנקודה שלי, נניח אתה מטופל אצל רופא שיניים או אצל רופא נשים, אתה תמיד יכול ללכת לקבל חוות דעת שנייה. בטיפול פסיכולוגי זה לא קיים. ויש כאן בעייתיות מסוימת. קצת הכעסת אותי )-: נטע.

זה קשה ומתיש. אבל אני אצליח!!! אני רוצה חיים טובים, שמחים, מלאים... אני רוצה ללמוד, להתפתח, לעבוד, לגדל ילדים ומשפחה... אני לא רוצה לתת לעבר הקשה כ"כ לרדוף אותי כל הזמן, אני רוצה לתת לו את המקום ולהמשיך הלאה... ואני יודעת שעכשיו למרות שההייתי רוצה לדלג על זה אני חייבת לתת לכאב הנורא הזה מקום... אבל אח"כ אני אמשיך הלאה. מבטיחה!!!!! שמעת אבא?! אני לא אתן לך לנצח אותי!!!

חבל לתת לעבר רע להרוס סיכוי להיות עתיד טוב.

.. . אודי.. אודי, ... אודי :( :((( וראיתי שענית. ותודה על כך ותודה גם לך נעמה. תודה לכם על הרגישות.. והייתי רוצה לברוח מהעור שלי..לברוח אל מחוץ לאטמוספירה.. אולי מה שהייתי רוצה זה להתעורר ולהגיד זה היה רק חלום רע.. היום הייתי במקום שאוהבים אותי.. וכולם שאלו,והתעניינו ..והרגשתי שאני לא מסוגלת להכיל את הכאב.. רציתי לברוח..רציתי שלא ישאלו..רציתי שהכל יהיה רגיל.. רציתי שלא יהיה מה שהיה.. אודי, אני רוצה ללכת לאילן רמון.. אודי, תגרש את מה שהיה ותעטוף אותי במשהו עבה ,חוסם דברים איומים .. במבי :(

אומר לך רק שקרה משהו קשה במשפחה. ולא, אין תיקון. הלואי, הלואי והיה תיקון. הלב שלי מרוסק אודי. אני לא יכולה יותר

באמצע העיסוקים השגרתיים מצאתי את עצמי חושבת- 'נראה לי במבי מזמן לא כתבה בפורום. מעניין מה איתה. מקווה שהיא בטוב'. מוזר איך לפעמים דמויות של אנשים מחלחלים לנו לכל מיני מקומות בזכרון, בלב, במחשבות. ובאמת מקווה שתרגישי טוב! מימה.

אוהבת לקרוא את הודעותייך. אוהבת את האותנטיות , את השאלות הפסיכולוגיות .. שמחה לראות את התזוזות שלך..שלמרות שעדיין המקומות "הרגילים" נמצאים - ואת נותנת להם ביטוי, ישנם מקומות נוספים בן את "מבקרת". תודה לך מימה. במבי.

לפני הרבה שנים הלכתי לאיבוד בתוך עצמי ומצאתי אוזן קשבת ממישהו באתרים של 'סוטים'... הוא היה שם והקשיב והקשיב והקשיב... והקשיב... הדיבור בינינו היה חסר מחיצות לחלוטין ללא צנזורה. דיברנו גם על מין אבל הוא לא ניסה לשכב איתי כח זה הרגיש לו לא מתאים בגלל המעוכבות שלי. פער הגילאים בינינו היה יותר מ 20 שנה... אז שאלתי אותו 'למה אתה מקשיב לי ומציע תמיכה? מה בעצם אתה מחפש בזה ורוצה? " הוא ענה "אני רוצה את הנשמה שלך". שאלתי אותו "אתה תהיה המושיע שלי?" הוא ענה "אם זה מה שאת צריכה".... במשך שנים הוא הפך לאוזן הקשבת והתומכת שלי. אם היה נגמר לו הסבלנות אליי הוא היה אומר, אבל אף פעם לא אמר 'אל תצרי איתי קשר יותר'... התאהבתי בו רגשית והיה ברור שאני בכלל לא ראיתי אותו אז באור מציאותי. הוא אמר "תמצאי מישהו בגודל שלך".. אבל אני בכלל לא יודעת לחפש אז איך אמצא? אחת הסיבות שהלכתי לטיפול פסיכולוגי בנוסף ליתר הסיבות זה כי לא הצלחתי להפרד ממנו רגשית וחייתי באשליות שהרגש שלי יצר. היו מספיקים כמה משפטים ממנו כדי שאני ארגיש כאילו באמת יש לו נוכחות מיוחדת ורחבה בחיי.. אבל בעצם לא ממש היו לי חיים ולו היו חיים משלו.. הכל היה בעיקר אשליה בעולם הרגש שלי שלא ידע היכן לעגון את עצמו.... איזה תמימות עצובה הייתה בי אז... הייתי כמו ילדה בת 4. ממש.. לפעמים ככה דיברתי איתו, אהבתי להשתטות והוא היה מצחיק אותי ואפילו אם היה מתעצבן זה היה מצחיק אותי (ומעצבן אותו)... וזה פשוט מוזר לי לחשוב איזה מרכזי היה האדם הזה פעם בחיי... אחרי הטיפול הפסיכולוגי התפכחתי מאוד. זה כאב... חיים מוזרים היו לי.. נפש של ילדה בגוף של אשה שקצת הלכה לאיבוד בעולם. והכל היה פנימית , כי גיאוגרפית לא ממש יצאתי למסעות ארוכים. עדיין גרה עם ההורים בסופו של דבר... כמו חתול, קשה לי לעזוב מקומות אחרי שנקשרת אליהם... והטיפול הפסיכולוגי טיפה הזיז אותי אבל רק טיפה.. זה היה מקום אחד שבו לא יכולתי ולא רציתי להשאר.. בא לי שמי שאני רוצה אותו/ה ירצו אותי גם. וגם הספרציה עוזרת לי לראות דברים אחרת, את הרגש מבחוץ. אבל מאוד קשה לי עם הספרציה. יש בה משהו מפחיד. כאילו ישנאו ויתקפו אותי כי אני לא משתפת פעולה עם מה שנוח לאחרים... אבל יש לי כל כך הרבה ביקורת על דברים אבל קושי להשמיע בקול בוטח. רק מול ההורים שלי אני 'פה גדול'.. ואפילו מול מטפלים לפעמים... אבל לא איפה שיש סכנה שישנאו אותי..פחד כזה, כאילו אסור לי לכעוס, לא יודעת. נושאים מתערבבים זה בזה. אני אשתוק עכשיו

כחוט השני מדבריך וגם הרבה הודעות אחרות עולה הצורך של מטופל באוביקט המכיל האולטימטיבי! אחד הדברים החשובים שגיליתי כחלק מתהליך ההפרדה והיחסים עם האוביקטים זה לחלק את הקשב וההתקשרות עם מספר רב של דמויות ולא להצמד ולהטיל על אוביקט אחד את הכל!

אז קשה יותר...כשיש התקדמות לכאורה אז קשה לי יותר....למה זה קורה? האם אי פעם אכעס כלפי חוץ? כי כרגע חוזרת לכעס פנימי :(

היום בטיפול ביקשתי מהמטפל להחזיק לי את היד, הוא שאל אותי אם קראתי על זה באיזה מקום . איפה כתוב על זה ? מי מדבר על זה?

מצטער אם הנושא אינו קשור לפורום זה, אך מתוך ייאוש אנסה לבקש כאן עצה. אני בן 16, לאחרונה התחלתי להתעניין בבנות, בדיבור, בביטחון עצמי, הלך לי מאוד טוב, לא הייתה לי שום אבל שום בעיה בלדבר, בביטחון, ובהכל. אך לפני בערך חודש-חודש וחצי, התחיל משהו מהמתסכלים ביותר. מה שאני הולך להסביר הוא מאוד מוזר ואולי לא ברור, אך תנסו להבין. אני כל הזמן אבל כל הזמן חושב. על הדברים הכי קטנים. אני עוקב אחרי המצמוצים שלי, אחרי הפה של האנשים, אחרי התזזות שלי, אחרי כל דבר שאני עושה. אפילו אחרי האוויר שאני מוציא מהפה כשאני מדבר. אני חושב שהמקור של זה, הוא זה שבעבר היו לי קצת טיקים של מצמוצים בעיניים, כשנראה נבעו מתוך יובש בעיניים ששרפו לי. עקב זאת, התחלתי לעקוב אחרי עצמי - האם אני ממצמץ, האם לא, האם אני רוצה למצמץ, האם העיניים מציקות לי. מאז אני פשוט לא מפסיק עם זה. לא רק עם העיניים, עם הרבה דברים אחרים. במיוחד לגבי התזוזות של הפנים. מדי פעם אני מרגיש כאילו השרירים של הפנים אינם רפויים וכי אני חייב לשחרר שם משהו, לקמץ את הגבות. איך לצאת מהראש שלי? איך לחיות מבלי לחשוב על כל תזוזה? ישנם ימים מסוימים בהם אני שוכח מהכל וזורם עם כל מעשיי. אך אחרי כמה ימים, זה חוזר שוב. דבר זה גורם לי לדיכאון עמוק וחרדות. הורס את מהלך חיי לגמרי. הורס לי את הדיבור, את האינטרקציה עם אנשים, הכל. עזרה? בבקשה

אודי, כתבת ש"המטפל ידע מה לעשות", אבל אני כבר לא בטוחה ש*היא* תדע. ואני הרי לא מאמינה לה ולא מאמינה בה. אני לא חושבת שבשעת אמת היא מסוגלת באמת להכיל כעסים. מהר מאד היא נפגעת ומחזירה אש, גם אם היא לא זורקת אותי מכל המדרגות... אולי לזה התכוונת כשכתבת על ניסיון לא לקרוע את החוט העדין? אתה מוכן להסביר קצת מה מטפל ידע לעשות?

אני קרן יש בן 3 שכל הזמן מפספס בתחתונים נשיטי את כל השיטות לא יודעת מה לעשות הוא מבין שצריך לעשות בשירותים ושהוא עושה בתחתון לא אומר

לא מבינה איך טיפול דינמי אמור לעזור לי. האם ראית מטופלים שבעזרת טיפול דינמי הצליחו "להחלים" מפוסט טראומה מורכבת??? האם טיפול מסוג זה יכול לעזור לי עם התקפי החרדה, הסיוטים, הפגיעה העצמית, האמון שנפגע, הפחד מאינטימיות, הפלשבקים, הרצון שאף אחד לא באמת יתקרב, שאף אחד לא ייגע, הבדידות, הריקנות??? האם אפשר "לתקן" אותי?