פורום פסיכולוגיה קלינית

ולאו דוקא שלי. קשה לקרוא כאן את כל הכאב. של נטע למשל --- נוגע בי עמוק עמוק. כואב לי על שמלי. את נשמעת מיוחדת כל כך וכואב לי שאת מרגישה שכולם נגדך. אני למשל ממש מחכה לשמוע אותך, ומקווה כל הזמן שיטב לך. כואב כשכואב לבמבי, כואב כואב כואב. יש כאן גיבורות אמיתיות הנלחמות עם מציאותיות קשות ביותר. כואב לי על אלה שחוות חוויות קשות תוך כדי טיפול (רחל רחל ועוד), למשל שהמטפל מאחר או לא מדייק ועוד. מאחלת לכולן שיקל, שהלב יחווה רק אהבה ואור וקבלה והכלה....

כן... המון כאב... וגם לי לא קל היה לקרוא. ואספר קצת שגם לי כאב באופן בלתי נסבל, אבל, חשבתי בקולו של המטפל שלי שאולי לא נכון יהיה לעשות שימוש בפורום, בין השאר, ל'הקאת' הכאב, גם אולי נכון פחות יהיה לכתוב מייל אליו ברוח זו, או אפילו לשוחח איתו בטלפון, אלא נראה לי מתאים יותר ממש לקבוע פגישה. אחת לכמה שבועות אנחנו נפגשים. אז קבענו. המטפל המוכשר שלי אמר לי משפט שאהבתי ואנצור - שלעולם הטיפול בי לא יסתיים, אולי גם כמקום לשוב אליו. כך גם אמרתי דעתי, אולי בלשון מעט שונה ובמובן רחב יותר, בהקשר לאחד העצים שהופיעו כאן לא מזמן. לכן, גם אהבתי כל-כך את דבריך, אודי, בהקשר :-) מצטרפת לאיחולים שלך, לאה. סוריקטה

לאה יקרה, נכון נשמע פה כאב...זה אולי המקום להשמיע אותו? ועכשיו ברצינות, לא קל לאף אחד וכל אחד סוחב את החבילה שלו, תודה על הרגישות והאיחול...אשמח לשמוע כמה מילים עלייך, אולי יפיג קצת את הכאבים פה? או אפילו את שלך...

... לא יודעת מה להגיד... ממש תודה.. אני גם מאחלת לכולן שבאמת יהיה רק טוב ופחות קשה ופחות כואב.. באמת יש פה הרבה כאב.. (אני סתם אחת.. ולא מיוחדת.. סתם כלום.. אסור לי לחזור על זה שוב) אבל ריגשת אותי באמת.. (לא טובה בדברים האלה, זה מביך אותי) שהתייחסת גם אליי..

הכל סתם. לעוס. ממוחזר. גם הכאבים והשמחות דהויים וחוזרים על עצמם. הכל כלום. כלום שסובב סביב עצמו ולא מגיע לשומקום. ריק לי. (ואם להיות כנה, הניק הקודם שלי התאים לי יותר.)

גם הייתי עם חברות, קצת שתיתי בפעם הראשונה בחיי (מביך קצת). ועכשיו חזרתי ממנה, אמרתי לה שאולי הייתי רוצה לתת לה משלוח מנות, אבל אני גם לא רוצה. לא רוצה להיות חלק מהחיים שלה בחוץ, ואם אתן לה זה יפריע לי וכמובן שאתקשה להחליט מה להביא וכו'. בכל מקרה לא הבאתי. הראיתי לה כמה תמונות מהיום. והיא שמחה לראות. ואמרה לי שזה היה כמו משלוח מנות שהבאתי לה. התמונות ומה שסיפרתי לה על מה שעשיתי בפורים. היא ממש שימחה אותי שאמרה את זה.

הוא פתאום אומר שאולי בעצם..... נתלת בכל שביב של אמירה בטירוף ואחר כך מתרסקת לי שוב. לא ברור מה עדיף לי באמת. קשה כל כך.

תחת הכותרת, "אודי מימה וכולם" אתם יכולים לקרוא את דעתי על הספר "לנפש אין טיוטה" שכתבה דלית רייך ועליו הייתה הכתבה המדוברת כאן...אני מוסיפה שבספר היא בכלל לא ביקשה במפורש חיבוק, רק באה ובכתה ורצתה שהמטפלת תבין שזה מה שהיא רוצה אחרי ה"שבעה".....והיא קיבלה חיבוק בבי"ח כשהמטפלת שמעה שהיא צריכה אותה, והמטפלת באה מייד!!! בנוסף היא הייתה שנתיים וחצי נדמה לי בטיפול אצלה לפני התאונה של בתה מה שאומר שהיא ידעה את מדיניות המטפלת שאליה הלכה, אני לא אומרת שהיא לא נפגעה מזה מאוד, אבל יש תמיד שני צדדים למטבע....אולי תגידו שלי קל לדבר כי קבלתי מה שרציתי אבל זה לא כזה פשוט אני קיבלתי זאת אחרי שהיא לא הסכימה לחבק, לא הסכימה מגע, אחר כך היו חיבוקים מועטים כשממש ביקשתי במפורש וקרובה שלי נפטרה... ואז לא מזמן, השתנתה כי למדה שיטה אחרת אחרי 4 שנים פתאום יש לה שמיכה בחדר וקיבלתי כיסוי מרחף (לא היא נגעה בי אלא השמיכה :))...... לא יודעת צריך לחשוב מה מתאים לכל אחד...כל מטפל והשיטה שלו, זה כל כך שונה מאחד לשני נראה לי...אודי, אנחנו מחכות כל כך שתכתוב את דעתך על הספר הזה...מה אתה אומר? מכיר את הספר?

אודי :((( תגיד לה,תגיד לאמא צביה, תנער אותה,תעשה משהו. אודי :((((( תגיד לי,תנער אותי,תעשה משהו :(((( הכל נהיה נורא :(( בתחילה היא נסעה לחו"ל מרביעי עד ראשון בערב.. נפגשנו בשני,שלישי ורביעי, אבל שני ושלישי לא נחשב, כי אפילו לא הצלחתי לפקוח את העיניים ולראות אותה, ובטח ובטח שלא הצלחתי להוציא אפילו צליל אחד מהפה :( כל הזמן ירדו להן דמעות מהעיניים. רק ברביעי הצלחתי להסתכל עליה ולומר כמה מילים. ואז היא שוב נעלמה..חלתה.. ואתה יודע ,כבר לא הרגיש לי כלום בלב,אפילו שהיא אמרה לי שהיא חולה..ושוב לא נפגשנו בחמישי ובשישי, רק אתמול נפגשנו, והייתי אליה מאוד אכזרית..כולי ציניות,מלאה בקוצים.. היא אמרה לי שהיא מרגישה היום (אתמול) שזה קשר של סאדו-מאזוכיזם בפתח הקליניקה שלה אמרתי לה "הפסיכולוג המתעופף" ..היא לא הגיבה.. אני אמורה להפגש איתה עוד מעט.. אני מרגישה ששוב זה הולך להיות כמו אתמול.. לא רוצה ללכת אליה יותר.רוצה לסיים את האנליזה המטופשת הזו. אודי,כמה זמן צריך לתהליך סיום אנליזה ? עד עוד שבועיים וחצי ( 3 לאפריל) אפשר לסיים תהליך פרידה מאנליזה ? היא מתעופפת שוב ב 3 לאפריל .. חבל שהתחלתי באנליזה המטופשת הזו..רק כאב לב. הלב נשבר אודי. נ-ש-ב-ר. ש.ב.ר ש.ב.ר ש.ב.ר ש.ב.ר ש.ב.ר. אודי, תגיד לה, תצעק עליה, תנער אותה, תרביץ לה,תרביץ לה חזק חזק עד שהיא תבכה ותבקש ממני סליחה על שהיא שברה לי את הלב לחתיכות קטנות. אודי,אני אשבור לה את הבית את הקליניקה שלה,לרסיסים שלא יצליחו אפילו לזהות שפעם היתה פה קליניקה. אתה יודע אודי ? נראה לי שהיום אני אכה אותה..כן, אני פשוט ארביץ לה, היא מכה אותי בלב,אני אכה אותה בגוף ואז תהיה הדדיות אני שונאת אותה !!!!!!!!!!!!! כן !!! שכל העולם ישמע: אני שונאת את אמא צביה !!!! שומעים ? אני שונאת את אמא צביה המתעללת

במבי נראה כאילו אני כתבתי את זה...... זה בלתי נסבל........ הילה

במבי יקרה, בתוך כל הכעס המאד מובן והמוכר לי מעולמי בסיטואציות כאלה, אני שומעת כל-כך שאת אוהבת את האנליזה המשובחת שלך, וגם אוהבת את אמא צביה שהיא מקצוענית אלופה, ושאת גם יודעת שאנליזה לא מפסיקים מהר כל-כך ובוודאי שלא על רקע של חופש או מחלה. באמת חתיכת באסה רצינית שהם באו בצמידות אומללה שכזאת... שולחת חיבוק לשתיכן ומאמינה שהקשר בינכן חזק וטוב ויתמיד. סוריקטה

תודה לכם אודי,הילה וסוריקטה על תגובותיכם.. הילה, זה באמת בלתי נסבל..המילים "בלתי נסבל" נשמעות חלולות..הן לא מצליחות לבטא את התחושה שקיימת..אין מילה שתצליח לבטא את זה..אולי צרחה בעוצמה כזו שתחריב את כל העולם... אודי וסוריקטה, אתם לא מבינים ...:(( היא נסעה לחו"ל ..תמיד כשאנחנו לא נפגשים בשישי,היא מסמסת לי ברכת "שבת שלום" ויש בזה משהו שאולי טיפונת מנחם.. אולי זה איכשהו אולי מחבר אותי אליה קצת ובתחושה היא לא נגמרת.. בשישי חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי עד שבאיזשהו שלב היא נגמרה. זהו. היא נגמרה והיא אין. באמצע הלילה של שישי היא שלחה הודעת סמס..מחקתי אותה.. (את ההודעה).. אחרי שהיא חזרה מחו"ל ,נפגשנו 3 פעמים (כשמתוכם 2 לא נחשבים כי אפילו לא יכולתי לפקוח עיניים, לראות אותה ולא הצלחתי גם להוציא הגה מהפה) ושוב היא נעלמה.. חלתה ולא נפגשנו שוב עד ראשון.. אודי, בפגישה בשני לא רבנו..היא דיברה למעשה פחות או יותר את מה שאת כתבת בהודעה הזו סוריקטה..(לרגע עברה בי ה זו אמא צביה שמנסה "לדבר אלי" דרך הפורום) את יודעת סוריקטה ? בא לי להגיע אלייך לאנליזה..לדעתי תוכלי להצליח פי מליון...ומה זה משנה אם אין לך הכשרה פורמלית? לדעתי,לא היה מזיק לאמא צביה להגיע אלייך להדרכה.. וגם את תרויחי ..תתני ביטוי ליכולות הדהימות שלך ,הכרה וגם כלכלית המצב שלך ישתפר.. אני לא מסוגלת להמשיך עם האנליזה הזו כיוון שהיא מתעופפת שוב ב 3 לאפריל..אוטוטו..היא מתעופפת שוב.. אני לא מסוגלת !!!!!!!!!! לעבור שוב את האין של ההיעלמות שלה . היא תתעופף לה שוב מה 3 לאפריל עד כמעט סוף פסח.. עד להתעופפות הקרובה נשארו לנו עוד 11 פגישות כולל היום.. היא אמרה שהרגישה שהמחברת והעט כבר לא מתאימים..ולהתעופפות הקרובה שלה היא חושבת על משהו רך.. לא רוצה ממנה כ-ל-ו-ם !!! לגבי היא כבר לא קיימת. אני חושבת לבקש ממנה היום שתעשה סגירה,סיום ,פרידה ב 11 הפגישות שנותרו.. רוצה "לנקות שולחן".. לדעת שגמרנו את האנליזה לפני שהיא נסעה עוד פעם.. רוצה לדעת שזהו..זהו..שסיימנו רשמית.. מבינים ? בא לי להתאבד ,ואז היא תבין עד כמה הפגיעה היא לא ברת תיקון.

מצטערת שמתערבת.. אבל רציתי להגיד לך שאני מבינה.. כלומר..איני יכולה להרגיש במקומך. ותמיד כשאומרים לי שמבינים אותי, אני מרגישה שזה לא באמת נכון ושלא מבינים. זה קל להגיד שמבינים, אבל את התחושות הקשות אני מרגישה בעצמי. אז לא יכולה לדעת מה את מרגישה כרגע כי התחושות הן שלך, אבל רק רציתי להגיד שאני יכולה להזדהות או לשער או לנסות להבין כמה זה קשה לחכות ולחכות להודעה הזאת ממנה כשאת כל-כך מצפה וזקוקה לזה.. (קרה גם לי שחיכיתי להודעה ממנה שלא הגיעה, ונורא נפגעתי והחלטתי שלעולם לא אראה אותה עוד). גם בנוגע לנסיעה והמחלה והנסיעה הצפויה, אני רק יכולה לתאר לעצמי כמה זמן בלתי נסבל עבורך. מצד שני, כמו שסוריקטה אמרה, הקשר ביניכן חזק וטוב והרי סוריקטה בעלת יכולות מדהימות.. אפילו אני יכולה לשמוע את זה.. הוא גם מיוחד מאד ונראה שהיא מאד אוהבת אותך ושאת באמת באמת חשובה לה. אני לא מבינה הרבה ומקווה שזה בסדר מבחינתך שאני כותבת לך ונדחפת ככה. רציתי לכתוב לך כי היה לי עצוב לקרוא את ההודעה שלך. באמת. מקווה מאד שיוקל לך קצת, שתמצאו ביחד את הדרך לתקן..

אודי ??????? נגמרו לי המילים ???????

כל כך אפור היום הזה...אפור ומאובק. הלוואי שהייתי יכולה לבכות, שש שנים בטיפול ואפילו דמעה אחת לרפואה לא הזלגתי, הדמעות אינן זולגות מעצמן ואינן זולגות בכלל. אני ממש מדבר, במדבר העננים לא מתחברים ולא מורידים גשם. נראה לי שלא בכיתי כבר שלושים שנה אולי יותר אפילו.

הי גבריאלה, לא קל, בעיניי, שהדמעות עצורות כל-כך. ונדמה לי שאולי יש איזה חשש בפנים שאם תצאנה, תבקענה, אזי לא יהא להן מיכל, בשל העוצמה הרבה החבויה והנפח. כמו שאודי קרא לזה שיטפון... אבל כנראה שאנחנו בוכים מאד גם בלי דמעות. בוכים בכאב רב. סוריקטה

על התשובה למטה, חתול עזוב...אולי כבר לא כל כך עזוב, כי מצאתי לי בית משלי!! בעלי והילדים ממלאים מאוד!! וגם המטפלת זה אחלה בית שם :)..ויודעת משהו גם היא מגדלת חתול :)

כיף לקרוא אותך מלאה בטוב. (:

הי, זה שאת אישה מדהימה ומנסה זה מקסים בעיניי, זה לא סותר את זה שאת כאובה...היה לי עצוב לשמוע על הילדים, אני ממש מקווה שתוכלי לפגוש אותם בקרוב, תאבקי, את חזקה ותנצחי את המערכת הזו!!!! איתך, מיכל

עוד מישהי קראה את הכתבה שהופיעה בישראל היום בשבת, על אישה שהייתה בטיפול וכעת הוציאה ספר. (בקצרה, הייתה בטיפול ואז בתה נהרגה בתאונת דריכם ועוד לפני כן, היא לא הייתה מרוצה מהתנהגות המטפלת ציפתה לחום, קל וחומר לאחר התאונה, ושוב לא קיבלה לכן החליטה לעזוב ולכתוב על כך ספר), מקווה שתהמצות שלי נורמאלי). אז מה אתן אורמות? קראתן?

היי חנה, לא קראתי את הכתבה...אבל לפני מספר ימים המלצתי פה לקרוא את הספר של דלית רייך, לזה התכוונת? קראתי ואכן היא ממש הייתה עסוקה בקשר שלהן ולכן המלצתי :), תודה לך.

נכון מיכל, זו אותה אחת. תודה שהסבת את תשומת ליבי...

כן..קראתי.. זה רק בלבל אותי ואת מה שחושבת ומרגישה בקשר לטיפול עוד יותר. אני כבר לא יודעת! מה זה הטיפול הזה, מה באמת נכון ומה לא? האם צריך לצפות לכל התגובות האלה מהטפל - של החיבוק וחום ומעשים סמליים כאלה או שזה בכלל לא אמור לקרות! היא מקצועית או שלא? היא אכפתית? התחושות שלי שהיא לא, הן אמיתיות או פרשנות שלי? הרצון שלי לעזוב הוא נכון או שאני צריכה להישאר בטיפול למרות זאת? - הרי גם האישה מהכתבה עזבה למרות היסורים. האם ניתן להאמין למטפלת? לא להאמין? לסלוח? לנסות להתעלם מכל המחשבות שלי? להתיחס אליהן? עכשיו גם לא יודעת מה לחשוב על הפורום ועל אודי ועל כולכן... אוווו!! יש לי כזה בלאגן בראשששש אז זהו, השתגעתי סופית.

היי חנה, איך קוראים לספר?

הנה קישור: http://www.israelhayom.co.il/article/166023

היה אתמול לא קל. ניסיתי להחזיק את עצמי במקום, מצד אחד לא להתאבן, להתנתק ולקפוא ומצד שני לא לקום ולעשות משהו טיפשי. מי היה מאמין כמה אנרגיות צריך להשקיע בלהישאר ולא לפעול. בסוף נרדמתי, ולא הרבה אחרי כן צלצל השעון. והנה עכשיו רק מתחיל עוד יום ארוך. אני לא יודעת איך/אם אתמודד איתו. נראה לי שאני הורסת הכל... נעמה.

הצלחת!! למרות המאבק...ככל שהזמן יעבור יהיה יותר קל,והנה עוד יום חדש להתחלות חדשות אולי...אני מצליחה בזמן האחרון למרות הקושי לדעת שהכל חולף, וזה היה קשה בתחילה עכשיו יותר קל לי.

אפילו עוד אחד עבר. שילמתי במיגרנה, אבל איכשהו הטייס האוטומטי העביר את הימים. ועדיין מלווה אותי תחושה מבשרת רעות שעוד רגע נהרס הכל... למרות שטרם. נעמה.

1. מתחילה לכתוב ספר מחר אקנה את המחברת. התוכנית היא לכתוב בבתי קפה וברים שונים. ( זה משהו שאני עושה גם היום) אודי- אפשר לשאול אותך שאלה ???? זה בסדר שתגיד לא. אם כן- האם אתה כותב בכתב ידך? או שאתה כותב במחשב / אייפד?? האם אתה מרגיש הבדל ?? הילה

החג הזה עורר אותי לחשוב קצת... עדיין לא חזרתי לטיפול.. לא מסוגלת עדיין... וכן, בחודש האחרון קרו כמה מקרים שהמטפל פגע בי, לא היה מספיק אמין, לא אחראי להודיע על שינויים...והוא יודע את זה והתנצל שוב ושוב. אבל זה לא עוזר להרגשה שלי.... ובתחתית של כל החוויות האלה, אני מרגישה שוב כישלון. ששוב אני לא מצליחה להיות בקשר. כי עובדה שלא מסוגלת לחזור. לא משנה כמה מתאמצת בסוף נכשלת שוב... רוצה להיות בקשר, בפשטות. רוצה להתחבר אליו, רוצה לאהוב אותו, רוצה להתקרב, לסמוך עליו. בפשטות, אבל לא, לא מצליחה. זה תמיד הולך וחוזר. וזה היה ככה מתחילת הטיפול, וכבר כמעט שנתיים שם... ושום דבר בהתנהלות שלי, בתובנות שלי לא משתנה...לגבי הקשר בטיפול... שוב ושוב נכשלת. והפעם בגדול.

בקשר למה שענית לכותרת "הספר"...כתבת "וואו, באמת קראת!" כאילו מה? חשבת שסתם אמרתי שקראתי, כדי לרצות אותך????? לא מבינה....ניסיתי לקרוא אם יש לכך פירוש אחר.... וואו, באמת את לא טפשה? את יודעת לקרוא???? אוףףףףףףףף או וואו קראת אותו כמו שצריך?, הבנת למרות שאת טיפשה? :( או חשבתי שסתם אמרת שאת קראת אותו או קנית אותו כי לא נשמעת אדם אמין במיוחד.....או וואו, באמת קראת אותו כי חשבתי שאת סתם אחת שלא מבינה עניין?????? למה התכוונת? אודי? זה באמת מעניין לקרוא אותך....ואני לא טיפשה, לא אני לא!!!!!!!!!! אולי לא חכמה במיוחד אבל אני לא טיפשה, אני יודעת לקרוא ולהבין.....תתפלא!! אוףףףףףףףף, נמאס לי עם הדימוי העצמי הזה.....אבל הקול בתוכי אומר לי דברים נוראיים עליי.....לא פייר!!!!!! זה לא מגיע לי, אני ראויה נכון?????אוףףףףף כל החתולים נוחתים על הרגליים בסוף..זה כולם נכון אודי??? גם אני רוצה...

הי מיכל, מבינה אותך בחיפוש אחר פרשנויות למה שאודי אמר. מהצד אני יכולה לומר לך, שהוא פשוט שמח שקראת. זה הכל. לא שום כוונה זדונית. חג שמח!

הי מיכל, אני מגדלת בבית חתולים וגם מעורבת בחייהם של חתולי החוץ. הידעת שכתשעים אחוזים של חתולי החוץ לא מצליחים לשרוד את שנת החיים הראשונה שלהם? נורא להם שם בחוץ. נורא. מכל מיני בחינות. החל מדלקות עיניים שגורמות להם לאבד את עיניהם, וירוסים, מחלות עור, איידס חתולים, מלחמות על טריטוריה, קור, צמא ורעב, קלקולי קיבה ממיתים היות שהם ניזונים גם מזבל, מכוניות בכבישים, חתולות שאוכלות את גוריהן במצבי לחץ, אנשים לא הכי נחמדים, ועוד ועוד. ולא, הם לא תמיד נוחתים על הרגליים. הם גם מתרסקים לפעמים. יש להם כושר שרידות, לפעמים מעורר פליאה, ובכל זאת מוגבל מאד. הצלתי כמה וכמה מהם, אבל גם אלה שחיים בבית נזקקו מעבר לרגיל גם לטיפולים וטרינריים מצילי חיים. סוריקטה

לנו יש שני חתולים באופן רשמי (חתולה אחת כבר בת 14 יותר זקנה מחלק מהילדים ) וכלב . וישנם חתולי רחוב, אני מאכילה אותם מידי פעם בסתר, לא מספיק...הם ממש מסכנים...אני קוראת להם ניצולי שואה בעלי והשכנים כועסים עלי טוענים אולי בצדק אולי לא, שהם מתרבים מציקים וכד'... היו שלושה גורים ממש חמודים, והם נעלמו אחד אחרי השני פשוט לא שרדו.

הכל מטאפורי סוריקטה, אל תהיי כזו רצינית...ברור שלאף אחד לא קל גם לא לחתולים....אבל מתאים לי להיות חתול כזה אצלך, תקבלי אותי? :) סתם...החיים מורכבים כלום אינו פשוט...

זה באמת נורא מה שהולך שם.. :(

משום מה, דווקא בחגים, כשיש את כל ההמולה של הדודים, אחיינים, משפחה- מרגישה בעוצמות יותר חזקות את הלבדיות שלי... כולם דואגים לילדים שלהם...ואני למי?? לכולם יש מי שדואג להם....ומי לי??? אני לבד. מפזרת חיוכים, הכל נראה טוב בחיי.. אבל אחרי שנפרדת מכולם, ויוצאת לדירתי, מוצאת את עצמי בוכה וכואבת.. על המילים, התחושות שהם משדרים במודע ובלא מודע.... פשוט לבד, רחל.

כמו עינוי טפטפו תשובותיך היום לפורום, טיפה ועוד טיפה, במקצב לא אחיד, ולבסוף שטף של תגובות שמנסה להענות למצוקות סוף השבוע והחג. גם אני לבסוף נלכדתי בציפייה הזו, כמו קבצנית שמחכה למילים שלה, רעבה להבנה ושבעה מנחמה. השאלות שלי חוזרות אלי ומילותי מצטמצמות לכדי טיפה, טיפטיפה. והדלי כבר מלא ואינו יכול עוד להכיל מילים שלא נגעו בהבנה תחילה ולא סודרו כדי לגעת בי, זו אני והכאב שלי, לא עוד מספר משתמש או דיאגנוזה כזו או אחרת, לא עוד מקרה לא פשוט של כך וכך מקרי התעללות, ושנים של חיים בכוחות אדירים ושתיקה שהחלה פתאום להדהד ולרדוף. אני והכאב שאינו מרפה והצורך הלכאורה מאוד בסיסי בהבנה. בנגיעה גם אם כואבת או מכעיסה, אבל מעוררת. לא נחמה. הנחמה היא סוג של פרווה, זו היתה הדינמיקה של המשבר הזה. כל הלבנים שיצרתי והנחתי במבנים מקובלים ואולי אף מעוררי התפעלות לא ניחמו. לא יכולתי להתנחם באהבת אם, בארבעת ילדי, ורציתי ללכת. אודי, אתה מבין מה אני מנסה לומר? אתה מבין כמה צריך לגעת ולא לפחד, לחפון את הכאב הזה ובמקום לנחם להביט בו, לפרק אותו להכאיב לו עד שיצרח ויתנגד וישבר לרסיסים. אודי, אני צריכה עזרה ואיני יודעת היכן אבקש או איך אסביר שמשהו לא נוגע ומדאיר את הכאה הזה, שלי, לגמרי לבד.

אז פשוט אשאל: איך מדברים עם המטפל על מוות, על מחשבות על מוות, על רצון לוותר, להרים ידיים??? אני נשארת עם המחשבות האלו לבד כי אני מפחדת מהתגובה שלו (מפחדת שהוא יצור קשר עם משפחתי, יאשפז אותי, יתנה את המשך הטיפול בקבלת טיפול תרופתי, סתם יכעס). ואל דאגה, אני לא אובדנית. כן פוגעת בעצמי אבל אין לי כוונות להתאבד. אודי, כיצד היית מגיב אם מטופל היה משתף אותך בכך שיש לו מחשבות על מוות? מטופל מתפקד, נלחם, נאחז בחיים אבל כבר מתחיל להתעייף. נטע.

הי נטע, לצערי, אני חושבת שזה קורה לעוד מטופלים והמטפלת שלך לא תהיה מופתעת. לא יודעת בת כמה את אבל לא נראה לי שמותר לה לספר להורייך דבר. לפחות בזמנו המטפלת הקודמת שלי כשדיברנו על משהו דומה, וגם אני פחדתי שתספר למשפחה שלי, ותשובתה הייתה "שאולי אני רוצה שהיא תספר להם.."(: כשאני דיברתי על פגיעה עצמית, גם הפסיכולוגית וגם הפסיכאטירת אמרו לי שהן לא מוכנות לטפל בי אם זה יקרה. הן התכוונו שהן לא מוכנות שאפגע בעצמי ושאדבר איתן אם זה עומד לקרות. לא יודעת איך אצלך אבל מקווה שלא תגיעי למצב הזה. חג שמח!

היי נטע, מעניין, אני זוכרת שזו שאלה שהעסיקה אותי, אבל לא זוכרת את הרגע שבו התחלנו לדבר גם על זה. אולי זה מצביע על כך שזה לא היה ממש רגע מכונן, אלא משהו הדרגתי יותר. נראה לי שחשפתי את זה בפנייה באותה הדרגתיות שחשפתי את זה בפני עצמי: קודם כל, להודות שהייתי מעדיפה לא להיות קיימת מלכתחילה. איכשהו לאט-לאט כנראה שדיברנו גם על יותר מזה. וכמו שחנה אמרה, המטפלת שלי אמרה לי בפירוש. היא אמרה שזה איזור שחור שלא מדברים עליו, שכולם חושבים שהם לבד בו, ושזה רחוק מלהיות מדויק. היא גם אמרה, אחרי שהעלתי את הפחד הזה, שהיא לא נבהלת. שהיא דואגת לי, אבל לא נבהלת. אולי בהקשר הזה כדאי, אחרי שאוזרים אומץ ומדברים על זה, לדבר גם על מה מפחיד בלהגיד את זה (כמו תמיד בטיפול. קלישאתי כבר, מה?). אצלי, בניגוד לחנה, המטפלת לא פסלה את הפגיעה העצמית (ואני מודה שאני לא יודעת מה הייתי עושה אם כן). היא אמרה רק שחשוב לה לדעת, שיהיה על השולחן. גם את זה כתבתי כבר פעם, נראה לי, שלפעמים סיפרתי בדיעבד ולפעמים יצרתי קשר לפני שפגעתי בעצמי. את הדיבור על המוות היא בכלל ביקשה להשאיר על השולחן. ולפעמים, למרות שהיא נזהרת במילים, אמרה שהיא חייבת לשאול ישירות על הנושא, כשהייתה דואגת מידי. אולי זה יפתח מקום לעוד "סעיף בחוזה" של הטיפול, בכל זאת כדי לדאוג ולשמור עלייך. זו החוויה שלי, אני מניחה שזה משתנה ממטפל למטפל. בהצלחה, נעמה.

לקח לי זמן לומר לה שאני לא רציתי לחיות...פחדתי בדיוק כמוך וכמו רבים אחרים כך מסתבר, אבל היא מאוד העריכה אותי דווקא על הפתיחות בנושא ואמרה שהיא סומכת עליי...זה היה טוב לדעת שהיא מאמינה בי, למרות שאני רק רציתי וכל הזמן הבטחתי שלא לעשות כלום (גם מפחד)והיא ידעה שלא אעשה כנראה, סמכה עליי, ואמרה לי להתקשר אם ארגיש אחרת...זה נתן לי ביטחון שהיא שומרת עליי גם, הזכרת לי נשכחות, דווקא טוב כי זה מראה לי עד כמה אני במקום אחר היום ואני רוצה לחיות, מאוד אפילו!! אל תפחדי, הוא ידע מה לעשות, הוא נשמע מטפל מעולה...

מרגישה על סף התקף חרדה, אגורפוביה בתוך עצמי. אין גבולות, נמחקו, הכל מתרחש בו זמנית, אני ולא אני, רוצה ולא רוצה, עבר והווה. ונראה לי שאני משתגעת. זה באמת? או שזה התקף החרדה שמכין את עצמו? תעזרו לי למצוא את הקרקע? אני לא מבינה באיזה כיוון היא נמצאת. נעמה(?).

אני רווקה.מוצאת עצמי מגורה מול סרטי פורנו אלימים כנגד נשים.אונס.השפלות.וכו',ותוהה, האם זה נורמאלי?האם זו סריטה שדורשת התערבות טיפולית? למה זה מגרה אותי?

תוכל להגיב על ההודעה שלי? זו שכותרתה היא "תוהה לעצמי וגם תהיה אליכן" מה13/3 וגם הוספתי שם תגובה. ואודי- אני לא רוצה להתייחס לשאלה ששאלת אותי, "איך היא מצליחה להכעיס אותי".

רע מאוד מאוד מאוד

הי רוני, מקווה שאת מרגישה טוב יותר

רק הולך ומדרדר. אבל תודה...

רק עכשיו ראיתי שענית. בכל זאת מקווה בשבילך שתרגישי טוב יותר בקרוב (אולי כבר עכשיו?)

"מה זו הפינה הקורבנית הזו שאת מכניסה את עצמך בכוח אליה?" למה אתה מתייחס לרע שלי ככה? למה אתה טוען שאני מכניסה את עצמיב בכוח אליה? אז לידיעתך - זה לא בכוח.. ככה אני מרגישה, ככה הם חיי..... אבל תודה על הזלזול! ידעתי שאין לי מה לחפש פה

אני לא מבינה!! אתה מבלבל אותי.. אני צריכה להתייחס גם לתשובה הזאת כזלזול? אתה רואה? אני לא מכניסה את עצמי לפינה הזאת בכוח - זה הדבר הראשון שחשבתי עליו, ששוב אתה מזלזל.. אני כבר לא יודעת מה אתה מנסה לעשות ולהגיד.. או שאתה לא מנסה לעשות כלום בעצם.. שאני לא משהו בר התייחסות בכלל.. למה אתה מתכוון???? אני לא רואה! אולי תגיד לי? אני אומרת לך שזה לא בכוח! ממש כך אני רואה את הדברים, לא יכולה אחרת.. אתה צריך להסביר לי. התכוונת לזה שאני ישר חושבת שאתה נגדי? ומה היה בהודעה הקודמת שאמרת שאני מחפשת את הפינה הקורבנית? מה זה פינה קורבנית בכלל?? אני לא מחפשת להיות קורבן, אלה הן תחושותיי .. באמת.. ואיך אתה יודע שאני מחפשת פינה קורבנית אם אינך יודע מה קרה בטיפול? אולי אתה מניח שראיתי את ההודעות של כולן והסקתי ישר דברים נגדי? אז זה לא כך.. יש דברים אחרים שגרמו לי להרגיש כך בטיפול שלי עצמו, והקריאה של הודעות הפורום רק חיזקו אצלי את התחושה הזאת.. או שפשוט התכוונת שאני מנסה להתמסכן בלי סיבה ובכוח? או שאתה לא רוצה לענות לי יותר? או שאני לא רצויה פה? באמת שכבר התבלבלתי לגמרי... כל הרגשות שלי התערבבו לי, לא יודעת מה אני מרגישה - זה אמיתי או סתם ניסיון להתמסכן. תוכל להסביר לי?

את יודעת שגם לי אודי כתב את זה? גם אני כעסתי עליו וארמתי לו אתה חושב שזה בכוונה?! וכד'. הוא רוצה לעזור לך, גם אם זה לא נראה לך כרגע.

אני מדברת עם נציג מערן והוא אומר לי שהוא היה בכל העולם מדבר 5 שפות ופגש 10000 אנשים אבל אישה מדהימה כמוני הוא לא פגש . הוא אמר שהכאב שלי הוא נוראי הוא מרגיש את זה ומצד שני - אני כייפית וכייף לדבר איתי אולי זה השילוב שלי- כאב גדול עם אופטימיות?!?? שילוב מעניין. הסמקתי- האמת. הילה

אני רוצה להיות בן אדם שמח, יצירתי, אוהב, יוזם... ולא רק 'לשרוד' בצמצום. אני רוצה להחזיר לעצמי את החירות להיות בן אדם חופשי במרחב הפיסי, פסיכולוגי, רוחני. לא רוצה לחיות בכלובים של אחרים... אודי, מה זה חופש בשבילך למשל? אתה מרגיש אדם חופשי? איך אשיג לי חופש משלי? בא לי לעשות דברים שיגרמו לי הארה ולחיות את החיים ברמה אחרת. לא שממון של שגרה אפורה. אולי אני אחזור לצייר כמו פעם? :/ בא לי לשיר. בחיים לא שרתי. מתפדחת מהקול שלי וגם יכול להפריע לשכנים p:

את מפריחה סיסמאות באוויר...... יצירתיות זה דבר נפלא..... העניין הוא שיש שכבות שצריך לעבור..... חרדה/פחד/כאב.... אי אפשר לקפוץ ואין קיצורי דרך.... מה לגבי הטיפול את ממשיכה?

אני אפילו לא יודעת למה הילדים מתחפשים הם לא היו אצלי מחנוכה. כתבתי את שמותיהם על ידי כל יום שהם לא איתי זאת נקודה נקודה ועוד נקודה זה פצע גדול זאת המצבה שלי זאת המצבה שעל ליבי. גם כאשר הם יחזרו להיות איתי הימים הכואבים האלה יישארו וייחרטו לנצח בליבי. שואה/ישראל 2014 ילדים אהובים אתם לנצח בליבי.

את יודעת הילה? כשקראתי את הודעתך, הלב שלי קיבל מכת חשמל והתחיל להוריד דמעות מהעיניים.. אין לי ספק הילה, יום יבוא, ואני כולי תקווה שהיום הזה יבוא בקרוב מאוד, שני ילדייך יוכלו להרגיש מקרוב את האהבה העצומה,המאמצים הבלתי רגילים שלך ורצון הנתינה שלך אליהם.. מאחלת לך ששואת ישראל 2014 תסתיים עכשיו ותתחיל תקופה פורחת, מצמיחה עבורך ועבור ילדייך, שיוכלו להרגיש מקרוב קרוב את אמא שלהם האוהבת והאהובה... שלך ואיתך-במבי.

רק עכשיו אני רואה. מרגישה שכל מה שאגיד לא יספיק. ובכ"ז רוצה לומר שקראתי ואני איתך.

יש לי פטיש לכפות רגליים של נשים איך אני נפטר מזה הפטיש הזה גורם לי להיות ביישן יותר

נסעתי לשבת לאמא. מנסה להתרגל ולהבין את הלבד הזה. חלום רע.

לא פשוט . ............... הילה

ממש לא....

;(((((( הילה

בהודעה נוספת......

אודי, אם נניח בא אליך אדם שמרוב חרדה איבד את כושר עבודתו. אתה מנצל כפסיכולוג את ההקשרות והעברה לעודד אותו לצאת לעבוד נכון? לעיתים זה הכרח שנגזר רק מהצורך לממן המשך טיפול והקשרות הרי היא מניע חזק... אבל האם אתם כפסיכולוגים דואגים לבחון עד כמה העבודה היא מספקת לנפשו ורוחו של המטופל? עד כמה יש בה תחושה של מימוש, של ביטוי יצירתי, סביבה נעימה... כי מלא עבודות הם פשוט חרא של דבר- מסגרות זמן נוקשות, שעות עמוסות, בוסים נוקשים ביקורתיים וקולניים, תתכן סביבה לא איכותית של עמיתים שיוצרת מתחים וניכור... עד כמה פסיכולוגים נותנים את הדעת על כל זה? הרי יש עבודות נעימות יותר מאחרות, גם באופי הסביבה האנושית וגם בטיב העשייה התעסוקתית עצמה. האם פסיכולוגים נותנים על זה את הדעת?? למה לא לבקר ארגונים שמייצרים סביבות עבודה תובעניות ולא מתגמלות ומלאות ביחסי כח הירככים? זה בכלל לא טבעי לנפש להצליח לשגשג בתוך מערכות כאלה ולחוש רווחה לאורך זמן בתנאים כאלה. לא נראה אודי? איך פסיכולוגים כסוכני סוציאליזציה, כולל בפן התעסוקתי, מתייחסים לזה?

למרות שהסיפור שלי גרם לי לקבל את הרושם הזה .

קוראת ספרים, למשל עיינתי היום בבלבול שפות של פרנצי (הספר) וזה מכעיס אותי לראות איך אנשים מנתחים אחרים מבחוץ ומפעילים עליהם התערבויות ומתיימרים להשפיע על האישיות של זולתם... ופתאום רואה שלא רק פסיכולוגים עושים את זה בטיפול. בכל מקום יש אנשים שמרשים לעצמם להתערב בנפש זולתם ולהחזיק מעצמם מטפלים ומרפאים אפילו בלי הכשרה ממוסדת... אני לא מבינה למה אנשים תופסים מעצמם ככה? למה הם מרשים לעצמם להתערב בנפש של מישהו אחר ובעצם אוטומטית ממקמים וכופים על האחר עמדה של 'מושא'. למה עושים את זה? זה חודרני, פוגע ומעצבן. או שאולי זה דבר טבעי שאנשים מתערבים זה לזה בעיניינים בלי שביקשו מהם? זה מציק לי. מציק לי כל 'הנשמות הטובות' שמנתחות אותי ומתערבות לי בלי שביקשתי. החוצפה הזאת להסתכל מבחוץ על הזולת, לאבחן אותו ו'להשתעשע' מה'מופע' שלו. זה דוחה. בני אדם בוגרים הם לא באמת ילדים. מאיפה היחס של אנשים מסויימים נובע? כל הפטרנליזם המאוס הזה ותחושת השליחות ביחס לאנושות ואנשים. זה מעצבן. מה עם קצת לכבד פרטיות ואוטונומיה ולאפשר את הלבד וה'בעצמי'? לא מבינה. עולם של מציקים בשירות האגו הנפוח של עצמם.

גיליתי שאנשים מפעילים השפעות רגשיות בכוונה .. אתה מבין שבכלל לא הייתי ערה לכך עד גיל מבוגר יחסית? זה גילוי מטלטל לתודעה. סוף סוף אני רואה גם מבחוץ, אבל זה פוצע נרקיסיסטית להבין איזה 'מעוכבת' הייתי. זה גורם להרגיש מבוכה, מן בושה. גם העובדה שיש לי ניסיון חיים מועט.. ולהבין שכל השנים אנשים מבחוץ ראו והבינו והבחינו הרבה יותר ממה שהיה לי מושג. זה מעליב נרקיסיסטית :/

האם תקין ואתי שמטפלת זוגית (פסיכותרפיסטית שעוסקת גם בטיפול פרטני) תציע לטפל באחד מבני הזוג באופן אישי במקביל לטיפול הזוגי?

מה יכולה להיות סיבה טובה לכך?

לא יודעת אם נשלח, אז שוב.. אל תפרסם את ההודעה הראשונה, טוב? כי אני סתם עצבנית עליה ולא בא לי שילעגו לי גם פה

מניסיון רב (רב מדי..) :)

נמאס לי!!! זה כל כך מרגיז! המטפלות של כולן עושות למענן המון דברים - נרות ועוגות ואיחולים ושמיכות ומחברות ודאגה ואכפתיות!!! למטפלת שלי לא חשוב אפילו אם אני מתה או חיה!!! למה היא חייבת לאכזב אותי כל פעם מחדש!!!!!!!!!!! הנה!! רואים למה אני חסרת ערך?!?!?! אפילו פסיכולוגית לא יכולה להעמיד פנים בשבילי שאני חשובה לה! לי לא קורים הדברים האלה - אצלי יש התעלמות וחוסר דאגה. אני פשוט כלום!!!!!!!!! רוצים גם להגיד לי את זה? בואו בהמוניכם - תכתבו לי מה אתם באמת חושבים - שהלוואי שאני אעוף מהפורום הזה ושאני טיפשה שלא מבינה כלום או בכיינית וחסרת ערך!! תגידו לי - מה מה שמגיע לי

הי שמלי, חשוב הוא מי שמישהו חושב עליו, אז הוא הופך ל"נחשב" הוא כאילו נוצר או נברא במחשבה אצל האחר, וזה מה שחשוב לדעתי בטיפול, ומזה נוצרת תחושת הערך העצמית...ולכל השמיכות העוגות ושאר ירקות אין מבחינתי שום משמעות, זה עניין של סגנון אישי שמאפיין בד"כ בנות. לי באופן אישי זה לא אומר שום דבר, אני לא אוהבת לתת מתנות קונקרטיות ולא אוהבת לקבל, זה מרגיש לי סתם מכביד (טוב אולי אני לא דוגמא כ"כ מייצגת לבנות המגדר ובכלל לאנשים כיצורים חברתיים). מי או מה שקובע את תחושת הערך שלך, אם אם את שווה או לא שווה זו את עצמך, אין שום משמעות למה שחושבים אנשים שכלל לא מכירים אותך, וגם אלו שמכירים לא תמיד מכירים באמת, וגם לעבר כבר אין משמעות בעצם, ואי אפשר לתלות לעד את האחריות בהורים או באנשים אחרים שחשבו או לא חשבו שעשו וכיו"ב. פורים שמח ג

אני סתם אוהבת לרחם על עצמי - זו הפניה שאני מכניסה את עצמי - בכוח. אני אוהבת להיות קורבן. תודה!

היי, אני בד"כ לא מגיבה להודעות של אחרות, אבל ההודעה שלך נגעה בי ... מכירה מקרוב מאד את תחושת הכלום, חוסר הערך, והאמונה השלמה ש – לי לא מגיע. יקרה, נכון, כשנמצאים ב"כלום" קשה מאד לזכור שזה לא באמת, שזאת רק זווית ראיה סובייקטיבית, שיום אחד הכלום יפוג ויפנה מקום למישהי, למי – שאת. ראיתי שהתחרטת, מכירה גם את זה כ"כ כ"כ טוב.... את היד הנשלחת מעצמה למקלדת, את המילים שנמלטות בעודף עצמאות, את פקודת ה"שלח" שמתבצעת כמו מעצמה, ואת תחושת האפסיות והחרטה שמגיעות מייד אח"כ... רוצה רק להגיד לך – את חשובה ! ויקרה ! ומותר לך להרגיש ולכתוב ! זה בסדר... ובעיני – הנוכחות שלך חשובה ורצויה. (עכשיו אני קצת מתחרטת.. אז אשלח מהר ואם לא נכון לך ומתערב לך מידי – ראי כלא נכתב)

באמת לא יודעת איך להסביר את זה.. אני לא חשובה.. ולא בגלל השמיכות והעוגות ושאר הדברים... גם במחשבות וסתם אכפתיות בלי מעשים סמליים. ואני לא חשובה לאף אחד.. לא לה ולא לאיש.. ואני עצמי לא מסוגלת לסבול את עצמי.. זאת אפילו לא סתם זווית ראיה סובייקטיבית - זה ממש כך! מה שהתפוגג זה הכאילו חיים שחייתי בכוח, וכעת אין כלום ולא נותר דבר ואף אחד.. . איני יכולה להתפאר בהשגים שלי, כי לא עשיתי כלום ואין כלום. ואני לא מנסה להתקרבן.. אני באמת מרגישה כך... למרות שאודי לא מאמין לי.. אני לא מכניסה את עצמי בכוח לפינה הזאת, אני שםםם תמידדד.. אני לא מחפשת את הדברים האלה בכוח, אלא רואה אותם בכל מקום ומרגישה אותם כל חיי... חזק וברור - מכולם. אני כל כך מתלבטת מה לכתוב ואיך כדי שלא תחשבו שאני רק מנסה להתמסכן - אז אני אומרת שממש לא כך.. באתי לכתוב כאן כי רציתי לכתוב מה שאני מרגישה.. אין לי למי להגיד את הדברים האלה

יש דבר כזה עודף אינטלגנציה?? אני רוצה ללמוד: משפטים עבודה סוציאלית ביולוגיה מחשבים יש לי תואר ba שסיימתי בהצטיינות באחת האוניברסיטאות. כנראה שאני מאוד מוכשרת אם סיימתי בהצטיינות עם- טיפולי פוריות, עבודה, טיפול בילדים, הריון לידה. הילה

שמתרחש שחזור והמטופל תובע שהמטפל יבוא לקראתו ולא הוא לקראת המטפל- על המטפל להענות או לא? ומה אם כתוצאה מתסכול הכמיהה/צורך של המטופל חל זעזוע עמוק, שבר ומשבר אמון ? מה אם התברר שהיחסים הפכו בלתי ניתנים לאיחוי? האם בדיעבד יסיק המטפל שהוא טעה או יתלה את האשם במטופל ובמבנה האישיות שלו?

יש הרבה תשובות מה שבטוח שהשיח יותר רך ומתחשב ואת זה לצערי את פספסת ומפספסת גם כאן. זה השחזור האמיתי לדעתי.

נמאס לי ממנה. שונאת אותה. למה באתי לעזאזל?

שיר יפה שלחת, מילות נחמה, חג פורים, ילדים צוהלים, הגשם הטוב, שדות כל כך ירוקים, כל אלה ואין נחמה. רק צעקה חזקה ומשהו דופק ומכה בעצמה מבפנים. רק השמים נוגעים בורוד השקיעה וכל כך רציתי להגביה ולהאסף אליהם. רק כדורי הרגעה במינונים לא כתובים עם קצת אלכוהול מצליחים לטשטש ובאחת להעלים ולעשות קצת שקט. אבל ההתעוררות אל תוך אותו המעגל שוב כל כך בלתי אפשרית. תודה שאתה

עד ראשון. אשתדל להתגבר ולא להיעלב.

כל פעם שאני מגיעה הביתה אנחנו רבות. בדרך כלל על כלום. היא רצתה שאעזור לה, לכן בכלל הגעתי אחרת הייתי נשארת. חבל שבאתי. התחלתי עכשיו לעשות כל מיני דברים, והיא עצבנה אותי. אני פשוט אלך לישון. לא יודעת אם מחר אהיה מסוגלת לעזור ולעשות דברים לשבת. אני רוצה לקלל, אותה ובכלל. היא לא תסתדר לבד אם לא אעזור לה אבל אני לא בטוחה שאני מסוגלת. אוף!! כנראה שעדיף להיות רחוקים. (והיא זו אמא שלי)

קוראת אתכן כבר שנתיים.."מכירה" אתכן,עוקבת,שמחה,עצובה ביחד... פעם כתבתי פה...הפסקתי..עכשיו מרגיש לי שאני רוצה גם להיות פה איתכן ואיתך אודי.. אפשר?לנוח פה ביחד??

ואו איזה קטע.. אני קראתי אותך אצל ליאת ובדיוק אתמול נזכרתי בך וחשבתי מעניין מה איתך.. לא יודעת אם את זוכרת אותי מהפורום של ליאת.. אבל שמחה לראות אותך פה.. :))

מאי..בטח שזוכרת וקוראת את כל ההודעות שלך.את כל ההודעות שלך על הטיפול ועל המטפלת. מקוה שאת בטוב gigit

חבל על שהגבתי ל"משחק" שלך...ואני לא מקבלת את מה שאתה מעלה למייל כי לא נתתי מייל אמיתי כדי לכתוב פה....לא זוכרת ממש מה נכתב זה היה ספונטני מדיי, מהיר ללא מחשבה אולי, חד וזה כואב......אז אתה מעדיף שלא להעלות מה שכתבתי? כבד מדיי, עצוב...שוב......עדיף לא להעלות אבל אתה מתייחס לדברים כאילו הם כבר נאמרו אז.....מילא :( עצוב שאני ככה מרגישה. אוףףףףף אני הייתי משחקת במשהו שמח יותר אולי נשאל את כולם איזו תחפושת עדיפה אצלם ואיזה משאלה היא ממלאת? אני אתחיל, התחפושת העדיפה עליי היא של חתול, התחפשתי לזה בגיל 6 ומתגעגעת לגיל הזה מאז....החתול תמיד נוחת על הרגליים, חיה מפונקת כזו גם לי מתחשק להתפנק. והוא נראה כממתיק סוד , מחייך תמיד, כמוני...הוא גמיש ומתאים עצמו לכל מצב, לא אוהב שינויים יותר מדיי לא אוהב שמשנים לו את הבית (כשהיא שינתה מקום לא אהבתי, היה קשה להתרגל למקום חדש) ממש כמו חתול...כייף לחתולים, לפעמים מתייחסים אליהם יותר טוב מלבני האדם.

מיכל, התלבטתי אם להגיב לך להודעה שם, ולא ידעתי מה לכתוב ואיך זה יתקבל. רציתי שתראי שאת לא לבד עם מסכות. שכולם בצידה מסוימת צריכים מסכה. ומה שעצוב הוא לא המסכה שלך, אלא הכאב שהיא מכסה. ורציתי למצוא דרך לכתוב במילות-חיבוק, ולא מצאתי, וחשבתי שכבר חפרתי מידי, אז שתקתי. חתולים מפעימים. יש להם יכולות שלא יאמנו. מאחלת לך למצוא בך את החתלתול העזוב, לאמץ אותו ולשמוח ממנו. סליחה שלמשחק שלך לא עניתי... קשה לי לחשוב על זה עכשיו. נעמה.

החתול גם שורט כשהוא מתעצבן. אולי בא לך גם לשרוט כשאת מתעצבנת ולא רק לחייך?

הלא יאמן קרה אמא שלי עומדת מאחורי ומובילה שינוי אמיתי בקשר לילדים....... שמחה שאני נותנת לה אפשרות לתקן. אודי למה האיש שלי לא נותן לי לחבק אותו. אני כל כך רוצה אני כל כך אוהבת אותו אני מקווה שלאשתו הוא לא אומר: אני יחבק אותך אחרי שנדבר על זה;(((((()((( או- אנחנו נעשה את זה רק אחרי שנבין מה זה אומר.....!¤;(¤#$$'עסטםיסדם התחרפנתי אני זקוקה לו כל כך אני רוצה שהוא יבוא להיות לידי...... זה לא מספיק להגיד שזה טוב אני קוראת לו מתוך שינה מדברת איתו והוא לא כאן אני זקוקה לו התסכול בלתי נסבל אודי ממש בלתי נסבל כל הזמו אני קוראת לו נראה לי שהשתגעתי והתחלקתי על השכל

בזמן האחרון הזמן בין הפגישות נהיה בלתי נסבל

זה כאב פיזי ונפשי בלתי נסבל זה קריסה בין הפגישות אולי נוסיף פגישה?????? נדבר על זה בטיפול זה כבר לא מצליח להחזיק.

אין לי כח לכתוב הרבה. כרגיל.. אני גם ממש כועסת על עצמי. סיפרתי לה ששאלתי על זה בפורומים. והיא אמרה ש:"לא מעניין אותה מה מטפלים אחרים אומרים על זה. שהיא לא צריכה אישורים מאחרים. ושהיא בטוחה בדרכה. ושחבל שאני לא מדברת איתה על זה, ועל מה שמפריע לי, אלא כותבת בפורומים. ושאני קצת יורה לעצמי ברגל. הורסת. לא מאפשרת או מקשה מאד מאד לתת לי וחבל". אז עכשיו אני מרגישה חרא! מרגישה שהרסתי. ושבטח בחיים היא לא תעשה בשבילי יותר משהו כזה. נחמד. סימלי. וגם אני בטוחה שהיא נפגעה. אודי... בבקשה תגיב.. ומיכל וגם אודי: מיכל, איזה שיטה בדיוק זאת השיטה של המטפלת שלך שהיא לומדת עכשיו?? מה זאת השיטה הזאת שבגללה היא מחבקת?? ומכסה בשמיכה?? אודי, האם אתה מבין או יכול לנסות להסביר מה זאת השיטה הזאת? האם אכן יש גישה כזאת בפסיכולוגיה? של "שצריך לתת למטופל את הצורך שלו ושיחווה דברים על מנת שיצא מה"סכמה" שבה הוא נמצא....משהו כזה- מצטטת את מיכל. האם אולי זה "פסיכולוגיית העצמי?"- קוהוט?

אני מבינה שהתחלת טיפול וזה כבר מבורך בעייני. וגם שחזרת לכאן(: לא יודעת למה היא אמרה לך את זה, אני אשאיר לאודי את הבמה להגיב, כי קטונתי. אני, לא יודעת אם הייתי יכולה להכיל את תגובתה אלייך. שבת שלום!

לא. לא "התחלתי טיפול"..אני כבר בטיפול. אצל אותה אחת.. מאז.. נו.. "המחליפה". זוכרת? אלא שבגלל כל הסיפור, עם הקודמת, שבסוף נשארתי אצל ה"מחליפה" , ואז קרה "בצירוף מקרים" ( ממש לא לדעתי.. אני כותבת זאת בציניות), שפוטרתי אחרי 10 שנים! בסערה, ממקום שהיה לי כבית.. ווד כל מיני דברים שקרו בטיפול, ושאני מרגישה שאני לא מתקדמת לשום מקום, אז אני בספקות. ודברנו על זה המון. עד שבסוף היא אמרה שאם הספקות כה גדולים, אז אם אני רוצה לעשות הפסקה ולחשוב מה אני רוצה- אז שנעשה זאת. ושלא אדאג. כי היא תמיד כאן. ותמיד אוכל לחזור. לכן בקשתי המלצות. את מבינה? אני מרגישה שאני זקוקה למישהו ( חיצוני- שלא היה קשור לכל מה שקרה לי עם הקודמת) שיעשה לי סדר.. בנתיים, אנחנו ממשיכות להיפגש. פשוט כי אני לא מסוגלת לעזוב או לסיים לפני שתהיה לי כתובת חדשה. אולי זה הזוי. אבל אני מרגישה כל כך רע, שאני חייבת החזקה. זהו. זה ממש מסובך. ולמה לא היית יכולה להכיל את תגובתה? תראי, גם לי קשה עם התגובה שלה. מצד שני, אני מבינה שהיא גם בנאדם. ואולי זה פוגע. ואולי היא נפגעה? היא כלכך מתאמצת לתת לי. להתכוונן אלי.. ו.. אני בשלי: מספרת לה על ספקות, על פנייה למטפלים אחרים בטלפון, ועכשיו פתאום "מעירה" על העוגה. אז כן.. כנראה שיש לזה מחיר. אני לא קלה. באמת. קשה לטפל בי. זה בטוח. אבל היא כן אמרה שנמשיך לדבר על זה. ושכדי שהיא תבין, עדיף שאדבר איתה. ולא בפורומים. זהו. חוץ מזה, שאני בטוחה שאולי יש כאן גם אגו שנפגע.. שלה, כמטפלת. אודי, איך אתה היית מרגיש במקומה? אם מטופל היה משתף אותך בפחד שלו ואומר לך שהוא מפחד שאתה לא מטפל טוב? ( טוב מספיק).

כן אני מבינה את מה שאת אומרת, אם כי בהתחלה התבלבלתי... לדעתי, כל מטפלת שתלכי אליה תהיה מעורבת במה שקרה אצל הראשונה, לא? לא הבנתי ככ מה ההבדל בין זו המחליפה/הנוכחית לבין מי שאת כביכול רוצה/מחפשת? לגבי התגובה שלה- תראי, אני מצפה מפסיכולוגים לדעת לקבל כל התנהגות (כמעט כל) של המטופלים שלהם. בכל מקרה זה מה שאני מרגישה שהם עושים. גם אם אגיד למטפלת שלי ואמרתי את זה לקודמת, שאני לא יודעת אם הטיפול טוב לי, הם בכל מקרה משליכים את זה עלינו בחזרה. יצא לי להגיד למטפלת שאני שונאת אותה.. והכל בסדר. אני עדיין אצלה והכל טוב יפה. ולא, היא לא נעלבה. השבוע כשנפגעתי ממנה, אז דיברנו על כך, והיא אמרה שהיא צריכה להיזהר אולי יותר, אז שאלתי אותה, אז עכשיו לא תגידי לי שום דבר שאולי יעליב אותי?! היא ענתה שאם זה לא נצרך מאוד, אז לא. אז כן זו הציפיה שלי ממנה. אני יודעת שהיא שם בשבילי. ברור שלכל מטפל יש רגשות, אך הם צריכים לעשות הרפדה ולדעת שזה לא מכוון אליהם אישית כבן אדם, אלא כמטפל אולי. מקווה שהצלחת להבין את כוונתי. בעבר עם ילדים, העברתי להם כל מיני טיפולים, את חושבת שכל הילדים רצו לבוא אליי? שכולם שיתפו פעולה? ממש לא. אני האמת ברור שנעלבתי מחלקם, אבל גם יודעת ששום דבר לא היה דווקא אליי. נראה לי שכל עוד את כותבת בפורום וזה בלי הסתרה ממנה, ונראה שאכן כך אצלך, אני לא רואה שום בעיה. את גם יכולה לתת לה לקרוא אם תרצי.

מרגיהש כולאה ולא מצליחה להרגיע את העוצמות. אין למי לפונת, בשרות הציבויר אין טלפןו או כתותב רק זמן חדר. המ אעשה?

אודי, תדע לך שאני חשופה מולו. לגמרי פגיעה. ההגנות התמוססו ואני מאפשרת לו "לגעת". מרגישה שהוא מזרים לי אינפוזיה של אמפתיה ישר לורידים. הוא מזין אותי, ואני מאפשרת לו. אודי, אני כל כך פגיעה עכשיו. אם הוא יפגע בי אז אני אתמוטט.... אודי, הוא יפגע בי? זה יגמר באסון??? ואם הוא יפגע, אתה תהיה פה? תעזור לי לאסוף את השברים. אני מפחדת!!! נטע.

באתי להקיא קצת מילים, להתרחק מהקצה שכמעט ומעדתי לידו. מרגישה כמו כל הסצנה בסוף של "הטוב, הרע והמכוער". מכירים? ששלושתם עומדים במעגל, וכל פעם מתמקדים באחד אחר. והטוב, בכלל לא טוב. אולי רק נראה טוב (בכל זאת, קלינט איסטווד). הוא זומם וערמומי ובסוף הכל מתנהל כמו שהוא רוצה. אז עומדים ה"טוב" שלי, שמוטל בספק רב, הרע שלי, שאין עליו עוררין והמכוער שבי, שמורגש היטב ומרים את ראשו המיוזע בלי להתנצל. בא לי להיות הבמאי, לעצור את התמונה ולחבר את כולם יחד לאותו יצור. עוד לא החלטתי אם להועיד אותו לחבל התלייה, לחיי נדודים במדבר או סתם לשינה ארוכה, אולי אפילו מיטיבה. ומצחיק, אבל אם אני מדמיינת מי בא להושיע - זה לא יהיה עוד אדם. סוס חביב, שאפשר יהיה לברוח עליו לאן שיתחשק לו. יש בי מערב פרוע ומאובק. נעמה.

אודי, כתבתי תשובה שגרמה לי לרחף בין מחשבות, מחקתי את הטיול ועכשיו התגובה כמו לא קשורה. ובכל זאת, מאיפה מגיע כל פוטנציאל ההרס האדיר הזה שנמצא אצלי? הוא לא הרס אנושי, הוא הרס של יצור-תפלץ דוחה. מה זה אומר שיש בי כאלה מאגרי רעל? נעמה.

תגידו שאני אתגבר....שהכל יהיה לטובה. ....

אפשר להתגבר על הכל.

לא תמיד עושים מה שרוצים. נכון? איפה עובר הגבול? עכשיו אני בנסיעה הביתה ולכן חושבת על זה. לא רציתי לנסוע לסופש, אבל ההורים ביקשו ואחותי מגיעה וצריך גם עזרה. כמובן שבסוף אמרו שאעשה מה שאני רוצה. ובכל זאת אני נוסעת למרות שהייתי רוצנ להישאר. עלה לי גם בראש, שבאחת הפגישות עם הפסיכיאט' שהייתה רגע לפני שבת. ןהיה לי קשה והייתי לבד ורציתי למות(ככ מוזר לי לכתוב את זה כי זה מוזר ומרגיש לי רחוק מאוד מהמצב כרגע. וטוב שכך). ןהיא די 'הכריחה' אותי לנסוע כדי שלא אהיה לבד. ואמרתי כמובן שאני לא רוצה ושלמה שאני אסע אם אני לא רוצה.. היא אמרה שלפעמים עושים.דברים שלא רוצים. שאלתי אותה בחזרה אם גם היא עושה דברים למרות שלא רוצה. ענתה כמובן שכן. ובקיצור... זה הרי לא ככ ברור. ותהיה נוספת- רק לי נראה שאני יחסית קונקרטית בדברים שלי כאן ביחס אליכן?? אודי, מה אתה חושב?

ברור שלפעמים עושים גם דברים שלא ממש רוצים.. אחרת החיים של כולם היו 'דבש' אם רק היה אפשר לעשות מה שרוצים... אבל צריך גם לפעמים מתי שזה חשוב לנו לא לוותר על מה שאנחנו כן רוצים ונמצא בעדיפות עליונה יותר.. זה עניין של סדרי עדיפויות ששוקלים בהתאם לנסיבות ספציפיות כנראה... ככה לי זה נראה לפחות..

הי חנה, קודם כל: נכון, לא עושים מה שרוצים אני חושבת שכל החיים אנחנו נעים בין הרצוי למצוי ובין מה שרוצים, למה שצריך אנחנו לא חופשיים לגמרי אך יש לנו את החופש לבחור. ואולי טוב שזה כך, אם היו נותנים לי את החופש לעשות מה שאני רוצה כנראה שלא הייתי עושה שום דבר. כשהיתי ילדה אצלנו בבית לא היה דבר כזה בכלל לרצות משהו, זה קצת מוזר אבל ככה זה היה,ככה הרגילו אותי מגיל אפס, שאני כלום, או חפץ, אסור היה לגלות אצלנו איזשהו רצון או מחשבה עצמאית (רגשות בכלל לא היו בלכסיכון) גילויים כאלו , היו מדוכאים בדרכים קשות משפילות וכואבות, הבית שלנו היה 1984 בגרסה המשפחתית. למרות זאת אני חושבת שהיה בזה גם משהו חיובי, משום שזה לימד לא לעשות מעצמך עניין ולא לחשוב שאתה מרכז היקום, זה לימד אותנו גם להיות סופר רגישים כלפי זולתך ישר להתחבר לרצונות ולמאוויים של הזולת. הדבר השלילי הוא שזה הפך אותנו לחסרי רצונות עצמיים, חסרי עמוד שדרה, פחדנים ומזוייפים, ובתחושה הפנימית לאנשים בזויים ושנואים ועם יד על הלב, גם בזים ושונאים את כל העולם למרות ההצגה של אנשים טובים ורגישים ומועילים לחברה, למעשה קצת חסרי רגשות. ומכיוון שלא היה לי רצון משלי, לא הרגשתי שאני רוצה משהו עשיתי כל מה שאחרים ביקשו וציפו ממני באופן אוטומטי, וכשהייתי לבדי, שזה היה המצב העדיף עלי, לא הייתי עושה שום דבר (גם היום לצערי )... עכשיו משבגרתי ועינו של האח הגדול כבר לא מפחידה אותי, זה נהיה יותר מורכב ולא ברור, היה יותר פשוט לא לרצות שום דבר (גם לא להרגיש) . בקשר לקונקרטיות ביחס לכותבות אחרות, אני לא יודעת אם את אכן קונקרטית ... את יותר ברורה, לא מדברת במטפורות , לי באופן אישי זה יותר מתאים הסוג הזה של הכתיבה. מקווה שהיה לך סופ"ש חמים ונעים. עכשיו אני אלך לבשל לשבת, למרות שממש לא בא לי, כל יום ששי זה אותו הסיפור אצלי. ג. (לא יפית) :q

היי חנה, זו שאלה טובה שגם אני מתחבטת בה. איפה עובר הגבול? כנראה שכדי לבלבל אפילו יותר, כל פעם במקום אחר. אני חושבת שאפשר גם לחלק את זה לשניים - לעשות משהו שלא רוצים כרגע כדי שיהיה לך טוב יותר בטווח הארוך, או לעשות משהו שלא רוצים בשביל מישהו אחר. הראשון, מרגע שהחלטתי שאני בטיפול, הוא משהו שאני מנסה לעמוד בו והגבול עובר כשכואב לי יותר מידי או כשהיומיום שלי נפגע. זה לא גבול ברור ונראה לי שהרבה פעמים אני זקוקה לעזרתה של המטפלת בשרטוטו. אבל בדברים הפחות טעונים אני מתמודדת איתו - בהחלט לא מתחשק לי ללמוד לבוחן, אבל כן הייתי רוצה לסיים את התואר בציון טוב, לכן לטווח הארוך אלמד (שוב, אלא אם זה עולה לי בכוחות נפשיים רבים מידי). אולי זה יותר המילים של "מתחשק לי" או "בא לי". השני... הלוואי והייתי יודעת. כרגע אני יודעת רק או לרצות או להרגיש איומה ונוראה על כך שיש לי צרכים ורצונות (ובחיי שאפילו קשה לי לכתוב את המשפט הזה. בא לי להיות ריבונית - בלי צרכים ורצונות כלפי חוץ). אני יודעת שרוב חיי הגזמתי לכיוון של לעשות למרות שאני לא רוצה, כי לרוצה לא הייתה משמעות בכלל. והיום אני מפחדת שכחלק מניסיון לשנות, אני מגזימה לצד השני. ולמרות ובגלל שחפרתי, אמשיך גם לתהיה השנייה. אני חווה אותך קונקרטית, אבל לא במובן מנותק מרגשות ותהיות. אולי יותר חיה בעולם הממשי, מתייחסת אליו. לכל הפחות יותר ממני. אני יודעת שאני מאוד לא קונקרטית, אבל אני לא חושבת שזו ממש בחירה. רק ככה אני יודעת לדבר על הנפש והרגש, כמשהו אמורפי. וזו תכונה מעצבנת שלי, אין ספק. אני מברברת שטויות בלי לומר משהו באמת. אולי קצת כמו השיר של יהודה אטלס שהעתקתי הנה, אם קראת. דיברת על קונקרטי כזה? אחר? ומה את חושבת? ומה זה אומר לך? חפרתי כהרגלי, סליחה... נעמה.

(משום מה רק עכשיו ראיתי..(בד"כ זה שולח לי למייל, להודעה הזו לא נשלח משום מה). הגבולות כנראה באמת גמישים ומשתנים ממקרה אחד לשני. רק לפעמים קשה לי להפריד ולדעת מה טוב או מה רצוי הפעם. ובקשר לשאלתי השניה- אני חושבת (גבריאלה ונעמה) שאכן התייחסתן למה שאני התכוונתי. רוב ההודעות, לפחות בעייני הן מופשטות, ואני בקצה השני של הסקאלה כנראה. לפעמים זה מעלה בי תהיות שאולי משהו בי לא בסדר. ולמען האמת, לפעמים גם קצת קשה לי לקרוא ולהבין את ההודעות. מרגישה שלא תמיד מבינה מה נאמר. וזה מטריד אותי בגלל שאני תוהה אם חסר בי משהו או שמשהו לא בסדר איתי. גם היה את המחקר של אודי וגם שם הרגשתי קצת "לא קשורה".