פורום פסיכולוגיה קלינית

אהלן. אני בן 21. מזה שנה אני סובל מנדודי שינה. עד עכשיו לא ייחסתי לזה חשיבות כה גדולה אבל כרגע אני עובד בעבודה פיזית שמצריכה המון כח וריכוז והשפעת השינה היא מרכיב חשוב. אז החלטתי לקחת צעד קדימה ולנסות תרופה טבעית. אף פעם לא סמכתי על כימיקלים ולכן החלטתי ללכת דווקא על תכשיר טבעי. קניתי חפיסה של קאלמנרווין ולקחתי כדור. ביום הראשון לא הרגשתי שינוי ואפילו חשבתי לוותר אבל משהו אמר לי לנסות שוב, אז לקחתי עוד פעם ונירדמתי. פתאום הרגשתי רגוע יותר ושליו, כאילו כל המחשבות שהיו לי לפני השינה נעלמו (מחשבות על העבודה, כסף ולחצים). הלכתי לישון רגוע. - למחרת קמתי בבוקר לעבודה אחרי ששתיתי את הכדור בלילה בלבד, והרגשתי מאוד שמח !! פתאום התחלתי להרגיש כמו פעם, שמח, נלהב, צוחק ואפילו קצת נמרץ ומדבר עם בחורות כמו בעבר. תחושה מאוד חיובית שהכל בסדר. עד עכשיו הרגשתי מאוד מנותק מהרגשות שלי. אני גם יודע שלפעמים אני סובל מחרדות. -- שאלותי הן; 1. האם התחושה הזאת אופיינית למצב, האם התכשיר הטבעי הזה יכול באמת לגרום לתופעות הנ"ל או שזה פשוט פסיכולוגי ויעבור בעתיד? 2. האם יש סיכון ללקיחת התרופה באופן ממושך? התרופה מורכבת מתמצית של צמח ולריאן (60 מ"ג). תמצית פסיפלורה (250 מ"ג) ויטמין b1, ויטמין b6 (שתיהן 10 מ"ג). ואם יש סיכוי לפתח סבילות לתרופה הכוונה שאצטרך לעלות במינון בכל פעם. 3. האם ישנה אפשרות לפתח תלות, ואם כן עד כמה משמעותית? 4. האם תרופה שמורכבת מצמחים טבעיים כאלה יכולה לגרום לבעיות עצביות? אני אדם מגמגם באופן קל ואני מודע לזה שהמוח שלי לא מתפקד כמו של כולם, האם זה יכול להזיק? הבנתי שויטמנים מסוג B רק יכולים לתרום למערכת העצבים. אודה לכם על תשובתכם !!!!!

האם ביום יום שלכן ניכרת המצוקה שאתן מבטאות כאן? או שכלפי חוץ הייתן אומרות שאין דרך לזהות עליכן את כל הרגישויות וההזדקקויות והמשברים הפנימיים שעוברים עליכן? אתן עובדות? לומדות? יש לכן זוגיות? יש ילדים? האם כלפי חוץ הכל נראה על פניו 'נורמטיבי' למתבונן מבחוץ? אצלי באופן אישי לא יכולים לדעת על הכאב שלי ואובססיות ותסביכים אלא אם מתקרבים ושוהים ומכירים אותי מקרוב אבל על התפקוד ניכר שאני מתקשה. כי קשה לי להתמיד בתוך מסגרות ולשמור קשרים הדוקים עם אנשים, ליצור קשרים חדשים וכ'. רגשית אני פחות מראה מתי שרע לי אז זה כאילו מוזר שפה נשמעת רק מתי שרע. זה יוצר רושם חד מימדי. אבל דווקא היום היה די רע ועצוב וזה בטח ילווה אותי בימים הקרובים. מה שמעודד זה שאני מאמינה שאני אשרוד את הקשיים האלה.

אני חושבת שבסביבה הקרובה לא כ"כ. השותפות שגרות איתי אני מניחה יודעות ורואות לבד. אני בוכה, מסתגרת בחדר. לא רוצה לדבר איתן וכו'.. המשפחה שלי לא מודעת, לפחות לא שאני יודעת. עם חברות שיחסית מדברת, הן יודעות שאני בטיפול וחלקן גם יודעות שלוקחת תרופות. עדיין את כל הקושי המתואר כאן אף אחת לא ממש יודעת.. כן יודעות שקשה אבל לא עד כדי כך.

היי מימה, שאלה טובה - אני מתפקדת תפקוד מלא: נשואה פלוס ילד, פלוס חברים ועובדת במשרה מלאה. בפנים - מרוסקת. אני מגדירה את זה כך : חיים בכאילו. מזייפת אושר. הסביבה קולטת עלי שאני קצת חרדתית אבל זה נראה מצחיק וחינני וזה לא )-: שוב אני מתבכיינת - אני צריכה להודות על הקיים. משתדלת לראות את החצי המלא אבל זה קשה. נטע.

הי מימה, אצלי ההרס הפנימי ירד מאד למציאות באופן נרחב בכל תחומי החיים. לא יודעת אם ניתן לזהות מכך את מצוקותיי הפנימיות וההתייסרות הכמעט בלתי פוסקת. נדמה לי שגם בעולם, גם כאן, בפורום, משתדלת להיות חמודה, שקטה ועדינה. סוריקטה

היי אודי, שאלה טיפשית אבל יכולה להתרחש העברה לאנשים פה בפורום? אני מדמיינת חלק מהאנשים פה.. חלק אני מרגישה שמשהו בהם נכנס לי ללב אפילו בלי להחליף איתם שום מילה.. חלק אני מרגישה סוג של נחותה לידם וזה מעצבן אותי.. ועוד כל מיני רגשות שלא אפרט..זה הגיוני?

מימה יקרה, אני קוראת את הודעותייך ואת בלופ מטורף. אני רוצה לשאול אותך שאלה (ואל תכעסי בבקשה. זה לא נאמר מתוך ביקורת) - האם חשבת ללכת לפסיכיאטר על מנת לקבל טיפול תרופתי? אולי זה יעזור לך עם המחשבות האובססיביות? אנסה להציע עוד משהו (אם לא מתאים, תתעלמי) - אולי תכתבי לפסיכולוגית שלך מכתב (בלי לשלוח) ותבטאי את כל אשר על לבך? או שאת והמטפלת החדשה "תשחקו" במעין משחק תפקידים בו היא תגלם את הפסיכולוגית מהעבר ואת תוכלי להטיח בה את כל ההאשמות... מנסה לחשוב איתך כיצד את משתחררת מהחשיבה הזו שרק מייסרת אותך. מימה, לא כל הפסיכולוגים מנסים לתסכל ולא כולם רוצים "לכפות" עלייך ספרציה. "המטפל" שלי עובד דווקא בצורה ההפוכה: מנסה להיות קשוב לצרכים שלי ולהענות להם עד כמה שאפשר. תני צ'אנס לטיפול החדש גם אם עכשיו מרגיש תקוע. נטע.

ואני חושבת שזאת הודעה יפה דווקא שמביעה המון אכפתיות ורעיונות מועילים לקבל עזרה. כן חשבתי על הטיפול התרופתי כי נראה לי נהיה לי מן ocd של מחשבות. אני מאשימה את המטפלת כי הטיפול שהיא סיפקה לי עבר את גבולות הסבל שלי וטלטל אותי. לא הייתה לה זכות באופן חד צדדי לכפות עלי אנליזה בלי שאני מבינה למה נכנסתי. ואומרים דווקא באופן איירוני שפסיכותרפיה מוצלחת מייתרת את הצורך בתרופות. אצלי אולי נוצר צורך בתרופות בגלל הפסיכותרפיה.. נמאס לי להתעסק בזה אבל רגשית אלה החוויות הקשות שהיא הותירה רשומות בי ברגש ובזכרון. מכעיס אותי שאין דרך לגרום לה לשלם ולתת דין על זה. היא בסהכ הייתה צריכה להסביר לי מה זה טיפול ולאפשר לי להבין. זה היה הרבה לבקש? חוצפנית

אני לא רוצה להידחף... אבל שימי לב שגם בהודעתך לנטע את חוזרת ומזכירה שוב את הטיפול ההוא. זה נשמע שעברת טיפול מכאיב שפגע בך.. השאלה מה הלאה? אולי כמו שהציעה נטע תחשבי איך.אפשר לטפל במה שהיה. נראה לי מאןד קשה לתפקד כשכל.הזמן הטיפול ומה שהרגשת מהדהד לך בראש. בכל מקרה תרגישי טוב

זה מפריע לתפקד נורמלית באופן מלא. כאילו חלק מההכרה שלי נשאר תקוע שם והזכרון הרגשי מהשחזור קפא בזמן ויכול להחיות את עצמו שוב ושוב ואז אני מרגישה זעם. אשכרה כמו פוסט טראומה מטיפול נראה לי. אני מקווה שהטיפול הנוכחי יעזור להמשיך הלאה

דבר ראשון מתנצלת על ההודעות המרובות.. ביום שישי בבוקר התקשרתי אליה והיא לא ענתה. הייתי צריכה אותה. עברו כמה שעות והיא לא חזרה אליי. זה לא קורה בד"כ. אני יודעת שכשהיא לא עונה היא לא יכולה והיא חוזרת כשכן. עברו הרבה שע' אז כתבתי לה הודעה. לא היה לי נעים להתקשר שוב.. מצד שני "בהסכם" שלנו אני לא כותבת לה הודעה והיא לא קוראת. ומאז, וזה היה בקיץ נדמה לי לא כתבתי שום הודעה. הפעם הרגשתי שאין לי ברירה. כתבתי והיא התקשרה כשיכלה. אח"כ מחקתי את ההודעה כי זה כבר לא עשה לי טוב. וכשלא ענתה להודעה מיד, רציתי לשלוח לה עוד ועוד הודעות. ולא עשיתי את זה. כתבתי כדי להביא לה. כתבתי לה שאני כותבת כאן את כל ההודעות במקום לשלוח לה. היא אמרה לי היום שהיא גאה בי על זה. שמחתי שאמרה לי את זה. ועוד דבר, כשדיברנו היום, זה כמובן היה קשור לכל מה שקרה בסופ"ש פלוס יום העצמאות.. אמרתי לה שאין לי שום פתרון למצבים האלו ושגם לה אין. היא אמרה שלפעמים צריך לחכות שהזמן יעבור. אני חושבת שגם אתה אמרת לי את זה. משהו בזה יכול לעזור. עכשיו יותר קל לי להסתכל על זה כי אני לא שם. מבחינתי כשזה קורה זה רע ואני לא מוכנה להיות במצב הזה. היום היא גרמה לי להבין "שזה בסדר" לחכות עד שיחלוף ושאולי זה הפתרון כרגע. כשכעסתי ואמרתי לה שאין שום פתרון ומה אני אמורה לעשות, היא ענתה שלבוא ביום שני. (ז"א לפגישה הבאה), זה גרם לי לחייך... וזהו. כתבתי יותר מדי.. אני יודעת. מצטערת.

אודי. בעבודה הרבה יותר טוב. כבר מדברים על קידום. אודי- אני פורצת מעגלים אחד אחרי השני. אני היחידה מכל משפחתי בעלת תואר אקדמאי. יצאתי ממעגל אלימות בין דורי נוראי. מבחינה כלכלית אני משתכרת מעל הממוצע. (עדיין בחובות אבל עובדת על ניהול תקציב) הגעתי מאחת מעירות הפיתוח הכי מוזנחות שיש. ביום ראשון לראשונה בחיי אני פורצת מעגל חדש. אני עוברת לעיר- לראשונה בחיי. עיר שיש בה אוניברסיטה. תחבורה ורכבת. מצד שני אני סוחבת מאחורי גבי סיפור חיים כואב ומזעזע. מה שכואב לי יותר מהכל שילדי לא עוברים איתי. הכנתי להם חדר. ומיטה וארון בגדים וכוורת משחקים. ממשיכה להילחם. למרות שכבר ממקום אחר. אני לא יכולה להילחם בתחנות רוח. אני חייבת להמשיך בחיי. שבוע הבא אפגש עם עורך דין וננסה לטוות דרכי פעולה חדשות. אלוהים עדי שעשיתי ככל יכולתי. אנשים מסביבי אומרים לי שהם לא היו עומדים בזה. אוי, אלוהים, תשלח לילדי את מלאך השינה שיתן להם נשיקה חמה על הלחי ושיאמר להם כמה אמא אוהבת אותם. שלא עובר יום שלא מורידה דמעות של כאב וגעגוע, על ילדי. חותמת בדמעות- הילה

ואילו כוחות מדהימים יש לך.

אודי, אתה מחשב בזהירות את זמני הופעתך בפורום, כדי שלא להגרר לשירשורי הודעות, או תשובות בזמן אמת. היה משהו מנחם טרם ימי האינטרט, בהם נשלח מכתב והיתה ציפייה לתשובה,אף פעם לא מיידית. ציפייה לדוור שיגיע, ליד שתרגיש במעטפה מבעד לחריץ תיבת הדואר, או לקצה מעטפה מבצבץ והלב מאיץ דפיקותיו לתשובה המיוחלת שהגיעה. וכאן בעולם המקוון הציפייה הדרוכה לתשובה מקוונת,לזמן אמת,קשה. קשה גם להתחייב לקהל המשתמשים לאינטנסיביות כזו או אחרת. אתה מתחייב לימים מסויימים ומנסה לדלג בין השעות, בין עבודותיך השונות והמטלות האחרות. מן הסתם נשארו קצוות היום לתחזוקה של פורום. איני מעבירה כאן ביקורת רק מעלה את סוגיית המחוייבות לניהול פורום שכזה. מתוך מצוקותי שלי, למדתי להעריך את נוכחותך, חיכיתי כקבצנית למילותיך, לאישור או דחייה של מחשבה כזו או אחרת, להודעות שיועלו כסימן מקדים לנוכחותך ולציפיחה הדרוכה שתגיע. תשובותיך לרב היו כמו חבטה. משהו קצר, לא מעמיק, שאחז לרגע בכאב והטיח אותו בחזרה, מנסה להפוך אותו לחומר גלם בסיסי. אודי המצוקות הקשות האלה אמיתיות הכאב הבלתי נסבל, הצורך הנואש בהכרה, באינטנסיביות והתקווה שמישהו יכול להושיט יד ולגעת. הגעגועים למי שמוכן לקרוא, להקשיב, לנסות לזהות את קצב הלב, את יצר החיים והבהלה למוות, קשים ומלווים בציפייה דרוכה להופעתו של מי שמקבל וקורא ועונה. האכזבה מתשובה לא מןבנת או לא מבינה ואיתה הצורך להסביר עוד ויותר, הצורך ברצף. מה אני מנסה לומר לך? איני בטוחה שאני יודעת. אני מעריכה את הנוכחות שלך וממשיכה לכתוב אליך כאן,למרות שהתשובות ניטחות בפני פעמים כה רבות, למרות שמשאירות אותי רעבה יותר משבאתי. מחכה למילה הגואלת, לדבר הנכון, לרעיון האפשרי שיצילו אותי מהמקומות אליהם הגעתי. ןאולי אני כותבת משהו קצת אחר כי כמה אפשר לכתוב עוד מאותו הדבר... העובדות ידועות, התחושות הועברו ואןלי דווקא מהמקום הזה שכותב אחרת תגיע מנגד המילה הנכונה, המשפט שיאסוף את כל המילים האלה ויסדרן בתבנית ברורה. מה אני מבקשת, איני מבינה. סליחה

ומזדהה עם הרבה מדברייך. העיניים שלי נעצמות אז לא מסוגלת לפרט יותר. מרגישה שממש מתחברת למה שכתבת.. אבל חושבת שזה לא ככ טוב. לילה טוב

כשמטופל מבקש תוספת זמן וחש שהוא מעוניין גם לשוחח איתך על ידע שקורא עליו בספרי פסיכולוגיה, באופן אינטלקטואלי, וגם להשאיר זמן לשיתוף בחוויות רגשיות אישיות. הוא מעוניין לכסות סיפוקן של 2 הכמיהות הללו במפגשים הטיפוליים. מה תאמר לו? המטפלת שלי אמרה 'אין זמן'. ואף אמרה במן חשיבה מאבחנת בקול רם 'את לא צריכה עוד זמן'. ואני חוויתי את הסירוב הזה מאוד קשה ונאבקתי עליו , על רצוני בעוד זמן והיא כפתה סירוב. והרגשתי מושפלת ונבגדת.. אודי. איך אתה היית מתייחס? אפילו אמרתי לי בזעקה ממעמקי נפשי 'זה שיש לי צרכים זאת לא סיבה להשפיל אותי'. היא לא ענתה לזה. הותירה אותי לבד עם ההרגשה. אודי, איך אתה היית מגיב ומתמודד ומה השיקול שלך מתי לתת למטופל תוספת זמן ומתי לא? אני לא הבנתי מה זה טיפול. חשבתי שהמטרה לספק לפונה חוויה נעימה. לא תסכולים. היא לא הסבירה לי ולכן הסירוב שלה נחווה תמוה ומשפיל ומאכזב ברמות קשות. בסהכ ביקשתי עוד זמן. שעה ועשרים תמורת תעריפי הכסף ששילמתי . השכר שלי היה שווה מינימום. אז לא הבנתי. למה שעה שלי שווה מינימום ועלי 'להסתפק במציאות' והיא לוקחת את התעריפים שלה ולא נותנת עוד קצת זמן. למה לבזות ככה? אתה יודע אודי למה אני חושבת? כי נראה לי שאתם כופים ככה לחץ על האישיות שתעבור ספרציה. להמחיש את הגבול של יכולת השליטה באחר, לנתק אותה, את השליטה באחר, כמו שויניקוט אומר- למקם את האובייקט מחוץ לטווח השליטה של הרצון- שיהיה נפרד... בבקשה תקן אותי אודי אם אני טועה! אבל מה הקטע של לבזות את מי שכושר ההשתכרות שלהם לא גבוה ולסרב ולתסכל הצעה שמבחינה כלכלית אנשים במציאות יתנפלו על ההזדמנות לקבל כזה כסף תמורת כזה זמן. זה היה פשוט לא נורמלי ולא הגיוני לסרב לבקשה שלי. בזמן שבמציאות אנשים מוחים על יוקר המחייה ועל זה שהקוטג עלה בשקל.. היא מסרבת לי וכופה כזה תסכול מזעזע על ההוויה שלי. למה אודי? למה היא לא הסבירה לי שזה לחץ על האישיות לספרציה ולא עניין של רוע ואטימות משפילה שעברה את כל הגבולות האנושיים בהרגשה שלי?

אף פעם היא לא תאריך לי את הפגישה. מקס' בדקה וגם זה כי אני מושכת אותה. מקרה אחד בו לא הסכמתי לקום, וזה עדיין היה פחות מחמש דק' אחרי הזמן, אמרתי לה שאני אשלם לה עוד והיא לא הסכימה, אמרה שהכסף לא קשור. מעבר למה שקרה אצלך בטיפול, אני חושבת שיש סיבה למה לא מאריכים. אני מניחה שכן יש מטפלים שזה מתאפשר אצלם, כנ"ל מטופלים. לא יודעת אם זה מעניין אותך מה שכתבתי, אבל אני הרגשתי צורך לכתוב.

כתבתי גם לה...הכל בכתיבה של דיקלומים מוזרים המון נושאים :( 14 יום רביעי היא ידעה ימי בדידות רבים, לעיתים נשמעו צעדים קטנים של אושר. למרות היותה בין אנשים שונים, לעיתים חשבה כי תוכל לסחוב לבד...... האם את מרגישה בדידות בחדר? לטפל בלי שיתוף זה קצת מוזר... לעיתים היא שוב ילדה קטנה בחדר, לעיתים היא בודדה למרות היחד... הימים הכי קשים הם דווקא הלילות, בהם היא לא מרגישה שייכת לכלום, בהם היא מרגישה ביתר שאת את בדידותה.. האם את בודדה שם, בשיחה של שניים? כן, גם היא לעיתים שם אבודה........ ימי בגרות קשים הם, ימי ההתבגרות בהם נפלה, התפרקה לעיתים לחתיכות, ואיש לא היה להרימה, האם תוכל להפיג בדידות נמשכת, האם כל הדיבור הזה שווה????? הרי שנים עברו כעת מתערבבים עם ההווה........ יש מקומות שבהם עוד לא נגענו ו....עכשיו כתבתי לה ברמיזה, אולי אוכל יותר מזה?

שלום, אני בת 38 נשואה פלוס. פעילה , עובדת , עושה ספורט.. טוב לי בתקופה זו בחיי. מסופקת . אולם לאחרונה יש משהו באוויר שמרגש אותי יתר על המידה. אולי זה החום אולי זה הקיץ . מחשבות משונות מציפות אותי בלי שליטה . מחשבות ילדותיות . אני מגלה שאני נמשכת לעוד גברים מסביבי. לאו דווקא מינית! גברים עם כוח ועצמה . בעיקר גברים גדולי מימדים , גבוהים וגדולים וענקיים או עם שרירים . בקיצור גברים שהם חזקים פיסית. אני חשה סחרחורת נעימה למראם . חשה צורך להתעלף בזרועותיהם . חשה לידם חלשה ועם זאת חשה עונג מסויים. מחשבותיי נודדות והן אסורות . זו הרי פנטזיה. מלווה בתחושות פיזיות אמיתיות של סחרחורת והתרגשות . אני מחייכת לעצמי . מלאת סיפוק ואשר . מההתרגשות החדשה שבחיי. אגב גם בעלי הוא גבר גברי עם כוח . חשה ילדה לעומתו. אבל לאחרונה זה קורה לי עם כל מיני גברים מסביבי. לדוג - בעובדה, בחוג..הכמו ילדה בת שתיים עשרה בטיול שנתי שמתלהבת בת מהמדריך . רוצה כביכול להיפגע רוצה שיטפלו בה. וכאמור כל זה במחשבה בלבד. איזו מן פנטזיות ממלאות את מוחי ללא שליטה? מה אני חוזרת לילדות?! זה נחמד.. בפנטזיה ומרגש וממריץ את הדם בעורקים אך האם זה נורמלי או שאני יורדת מהפסים ?

בשבילים מתפתלים (7.5.14) בשבילים מתפתלים, ברחובות רחוקים, צעדת לבדך, חיבקת את בדידותך, לילות שלמים ישבת בחושך, אי שם חיכית שיפקחו ענייך, איש אינו היה לאסוף בשתי ידיים... עמדת לבדך, ספק בחרדה ספק באומץ, ניצבת מחוץ לשערי האושר, משהו החמצת בתוך החשיכה, כי אי אפשר לראות מחוץ לשער את העולם הטוב ששם חיכה.... גדלת ושם השארת את כל הכובד, את כל הרע רצית לשכוח, אך גם לבכות, את הילדה השארת בקור, בחושך, לא רצית אותה בכלל לשמוע, היא הייתה שם כל הזמן, רק מחכה.... והיום בלילות את שוב חולמת, על הילדה הרכה שלא זכתה לאושר, לשלמות, לאהבה... ואת כל כך רוצה עכשיו לגעת האם עכשיו נגעת בנשמתה?

מדלגת בין חרדה לדיכאון בין כאב שלופט לחרדה שאוזקת קשה לי ביום להסתדר עם עצמי וקשה לי בלילות להירדם למה אני סובלת כל כך? זה נכון שיש גם הישגים בחיי. משום מה הם לא נוגעים בי.

אני לא יכולה להתמודד עם זה יותר.. נמאס לי.. זה דפוק.. נכון? אפילו אין לי מה להגיד.. זה פשוט סתם אחד גדול. חסר ערך.. סתם חיים..ריק..אין.. כלום.. נכון שזה לא מעניין? נכון שאין מה להגיד לי? זה אבוד..

שמלי יקרה, לי נשמע שאת אומרת המון. כמו תרה אחר שאלות גורליות כהגדרה עצמית אל מול הגדרת הסביבה; היכן הגבול בינך ובין החוץ והאחר; איך שניים נפרדים ולא חד המה; איך ניתן להאמין שלאחד אכפת מבלי שהאחר יתמזג ויקריב את עצמו עד אינסוף. הערבוב הנורא מרגיש חוסר ערך ומשמעות. פרגמנטים לא מחוברים, בלתי נדבקים זה לזה. גם הרבה זעם על שאין. הרגשה קשה מאד. אפשר להתחיל בדברים לא פשוטים ולא מבוטלים כלל ועיקר ואף מעוררי-חרדות-אך-בעלי-פוטנציאל-חיבור כמו, למשל, ההכרה בכך שאת אדם, שאת אישה, שנוצרת מאיש ואישה. ולהמשיך, לדוגמא, בכך, שאת שייכת, כמו כמעט כולנו פה, לקבוצת האנשים שהולכים לטיפול בשיחות. ואת הקבוצה המיוחדת שפה אני מאד מעריכה. לא הייתי מוותרת לך (ועלייך). המקור: אודי היקר שלנו. שלך, סוריקטה

הי, תודה לך על התגובה וההבנה.. אבל כבר התייאשתי מחיי וממני. אני לא מסוגלת להכיר בעצמי כמשהו, שראויה בכלל, אני כלום. לא שייכת לאף מקום. גם אם נמצאת בתוך קבוצה מוגדרת - איני נראית. ולמען האמת, כולם מוותרים לי ועליי, בשמחה אפילו. או יותר נכון, אין רצון להיות בקרבתי. אפילו אין פה ויתור, אלא חוסר עניין ואכפתיות. אני לא רצויה, לא קיימת, לא חשובה, לא כלום.

בא לי להיות אדם מאושר.אבל משהו חסר לי. לדעתי חסר לי כסף. לא בולשיט פנימי אלא כסף. כסף נותן אפשרויות בחיים ויכולת להנות מחוויות ומראות. 'להתפנק'. הייתי רוצה לפעמים לזכות להרגיש ככה ולא רק לסלוד מהאופציות עבודה בשכר מינימום שעומדות לרשותי. אני שונאת עבודות שאי אפשר להנות מהן. בקושי מצאתי אחת שמסוגלת לסבול במשרה חלקית מאוד.. איך מצליחים להתעשר בעולם הדפוק הזה כדי להנות מרמת חיים גבוהה? נמאס לי מהבולשיט שטוען ש'זה לא באמת מה שחשוב'... הרבה יותר כיף לחיות ככה שאפשר להתפנק בחוויות מדי פעם בלי שחייב לספור כל שקל. אני רואה אנשים סביבי סופרים כל שקל וזה מעצבן :/ איפה הסופר היותר זול, כמה עלה לך פה כמה עלה לך שם... חיים משעממים שלא שווה להתקיים בשבילם.. איפה הכיף??? אני רוצה שיהיה לי כיף! ואני רוצה שהפסיכולוגית תמות. כי היא אמרה לי להסתפק וכפתה על ההכרה שלי מסר ש'אין זמן' וכאילו הרגשתי שמנסה לרצוח אותי בעודי בחיים ולהרוג לי את התקווה. אני שוב בוכה. אודי קולגה שלך גרמה לי לנזק ואין שום דרך לגרום לה לשלם. גם לא משפטית . למה מותר לכם אודי בהיותכם אנשי מקצוע לאנוס על הנפש שלי את המסר הזה שיש מציאות וצריך 'להסתפק'? המעסיקה שלי נסעה בשנה האחרונה פעמיים לחו"ל. יש לה כסף בשביל זה. אבל לא העלתה לי בנתיים אפילו שקל בשכר למרות שעובדת שם כבר מעל שנה. זה מעצבן אודי. גם אני רוצה לחיות טוב!

הי מימה, נראה לי שהפנטזיה היא (ומכירה אותה גם ממני ומאנשים בכלל) ש - לו היה הרבה כסף אזי, לכאורה, לא היית אמורה להרגיש את התלות וגם פחות לקנא. בכל זאת, זה, כנראה, כן איזה 'בולשיט' פנימי... סוריקטה

אבל מה זה קשור לפסיכולוגית? ואם היא לא היתה "כופה" המציאות היתה אחרת? המציאות זה מה שיש, וגם את עם הכוחות והחולשות זה מה יש וגם זה יכול בהחלט להספיק... אפשר לחשוב שהפסיכולוגית ההיא היא אלוהים שהכל נקבע לפי מוצא פיה... חוץ מזה קצת בסתירה לכותרת אני מאמינה גם בפתגם איזהו עשיר (?)השמח בחלקו, וזה מנסיון אישי, יש כאלה שתמיד פוזלים לצדדים ורוצים יותר.

אוף. איני חשובה לאיש. אני בעולם וזה לא מעניין אף אחד. משמע אני לא קיימת. זה חסר חשיבות, אין משמעות.

יושבת על הרצפה ליד הדלת שלה. היא לא כאן ואנחנו ניפגש רק מחר. באתי לנוח כאן מהכול. מקווה שלא יראו אותי ויתהו מה אני עושה כאן. אפילו לבכות אני כבר לא יכולה.

אני זוכרת שפעם מזמן מזמן, באתי לקליניקה כשהיה ריק, ישבתי בחוץ על המדרכה רק בשביל לחוש אותה, שהיא איתי ובכיתי נורא...כל כך מבינה. חשבתי שאני משוגעת שעשיתי את זה, אח"כ בפגישה סיפרתי לה, דיברנו על זה, על הצורך העצום שהיה לי....והיא כל כך הבינה כהרגלה...אז, איתך, מיכל. למרות שידעתי בדיוק מה הכתובת הפרטית שלה, מעולם לא העזתי להגיע לשם וטוב שכך, שומרת על פרטיותה, נסי גם את... ודבר נוסף, אני קוראת אותך, מבינה את בדידותך, אך למרות זאת קשה להבין מדוע את מסרבת לחברות ואח"כ בוכה שלא מוזמנת אליהן, יש לך חברות לפי מה שאת כותבת...אך כדאי לברר זאת לדעתי בפגישות. איתך, מיכל

לפעמים יש לי חברות.. נכון. לפעמים לא. זה כמובן מדובר בטיפול. ואלו המצבים שגורמים לי לסבל רב כרגע. זה בא לידי ביטוי בחופשים/שבתות/ חגים... אני לא מסרבת, כשאני מבינה שלא רוצים אותי אז גם אני לא רוצה להיות שם ואיתן. כנראה שלפעמים אני מסיקה מסקנות שווא. עכשיו קל לי לדבר כי אני לא במצב הזה.. כשזה קורה אני לא מצליחה לחשוב אחרת.

זה מרגיש לי רגע מאוד עוצמתי... רגע מאוד קרוב... מחזק... מחבק. למרות ועם כל הכאב והקושי שאת מרגישה... מקווה שגם את הרגשת אותו ככזה.

אני חיפשתי מקום לבכות בו שאף אחד לא יראה אותי ולא אעורר שאלות ותהיות, לכן בחרתי להיות ליד הדלת שלה. לבכות לא הצלחתי. ישבתי בהתחלה ואח"כ שכבתי ואפילו נרדמתי..

בחיים לא הייתי הולכת לשם. אני גם לא יודעת איפה היא בדיוק גרה...

שמי שרון, אני בת 27, ואני פשוט אתחיל לשפוך זאת.. אני יודעת שאני אדם טוב אבל אני די רעה וביקורתית כלפי עצמי. כל מה שאני חושבת על עצמי הוא שלילי. קשה לי לחשוב על עצמי דברים חיוביים. מבחינה מנטלית אני מרגישה כמעט בינונית. אני סיימתי תואר עכשיו ובמהלכו היו לי ציונים מעולים אבל לא מאמינה שזאת אני שהוצאתי אותם ובטוחה שהמבחנים היו די קלים, לא סומכת על הזיכרון שלי ועל יכולת הביטוי שלי ובגלל זה די קשה לי להתחבר לאנשים ואני מרגישה שאני משעממת אנשים שחוץ ממראה אין לי שום דבר לתת. אני רוצה חיי חברה אבל מפחדת להתקרב יותר מידי לאנשים ומרגישה שהם צוחקים על הטיפשות ועל זה שאני משעממת, בליבם. דברים אלה גורמים לי לשים יותר דגש על מה שאני מוציאה מפי בשיחה. אני גם שמה לב לשפת גוף שלי כל הזמן ומרגישה שאני מקרינה גם סגירות כלפי האדם שמולי. אנשים שמים לב שקשה לי להיפתח. המקום היחיד שנפתחתי היה בלימודים שלי, במכללה. שם הרגשתי שוות ערך, אנשים חיפשו להיעזר בי כל הזמן לגבי החומר הלימודי, אבל זה נשאר רק בזה, ונשארה לי חברה אחת משם. רק חבל שסיימתי את התואר, אהבתי איפוא את ההערצה והקנאה של האנשים להצלחתי. אני מרגישה שאני לא אדם רגיל ושלאנשים אין צורך בי. אני מרגישה אוויר ליד אנשים ולכן אני שותקת ומתביישת גם להגיד שטויות או לטעות ולהישמע לא חכמה. דברים אלו גורמים לי להישאר המון לבד ולהיות במצב רוח ירוד כל הזמן. אני מרגישה עצורה וקושי להשתחרר. לא מרגישה חופשיה עם אנשים ורק שאני לבד. לא מצליחה לחשוב על אדם אחד בחיים שאני ארגיש חופשיה איתו או מעניינת. אגב, לקחתי פעם אחת ריטלין במהלך התואר והרגשתי ליממה בדיוק הפוך ממה שאני מרגישה ברוב חיי. האם אני צריכה כדורים? מה אני צריכה לעשות? והאם זה משהו שנחרץ למשך כל חיי שלא ניתן לשנות ככה?

וזה הגיוני.. ואפילו מתבקש. אבל לי אין איפה להיות. לבד, כמו תמיד. אז תגיד שאני מתייאשת או שלא מנסה. אני לא אתווכח אבל אתה לא באמת יודע. אני כן מנסה, פשוט זה לא מצליח. וזה קשה. קשה לי ככה. אני לא יכולה ככה. שום דבר לא מצליח לי. מרגישה כישלון. רע. פשוט רע. לא מצליחה. אפילו לא מצליחה לקום לאכול משהו ואני ערה מהבוקר. חבל שהתעוררתי. אין איזה כדור שינה ל 24 שעות.. ? שלא אצטרך לסבול כל הזמן.

הודעה שכתבתי טרם הועלתה..... יש בי צורך להקדיש שיר של יהודה עמיחי לחברים שאינם, נהרגו בלבנון...הייתי בת 19...אח"כ הייתי בת 23...לא ממשפחה שכולה אך בכל זאת זוכרת לוויה, שבעה עם חברה שאיבדה את אחיה...ושבעה נוספת...וגם דוד של בעלי, נפל. אז....כבר כתבתי את השיר הזה בהודעה הקודמת, אז אם תועלה ההודעה הקודמת, מקווה שלא נורא שהשיר יתפרסם פעמיים, ברשותך אודי... זכרו והזכירו מילים: יהודה עמיחי לחן: דורון בועז לוינסון ואתם שזוכרים רק פנים, אל תשכחו את הידיים המושטות ואת הרגלים הרצות בקלות ואת המילים זכרו שגם היציאה לקרבות הנוראים עוברת תמיד דרך גנים וחלונות וילדים משחקים וכלב נובח זכרו והזכירו לפרי שנשר את העלים ואת הענף, הזכירו לקוצים הקשים שהיו רכים באביב, ואל תשכחו שגם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות מיכל

אני לא אכתוב יותר מזה.. כי אין לי כוח שתכעס עליי.

אודי, לא כעסתי שקראת לי לאה... פשוט לא הבנתי.. סליחה אם לא הובנתי נכון.. אולי מתכחשת להיותי לאה למרות שקרואה רחל?.. אולי בגלל זה, זה כל כך צרם לי?.. וכן, לא רוצה להילחם. אתה יודע אודי? אני ממש ממש גאה בי..אני צריכה לתת חיבוק לעצמי...חיבוק גדול גאה...:) אני והמטפל שלי תמיד היינו מתכתבים מתחילת הטיפול... בחצי שנה האחרונה היינו מתכתבים כמעט כל יום- יומיים...לא תמיד הרבה, אפילו כמה מילים אחד לשניה..לפעמים הוא, לפעמים אני..(לרוב אני..:)..תמיד הוא היה שואל מה איתי אחרי פגישה משמעותית.. ועכשיו שקבענו יום קבוע, אמרתי לעצמי שלא אכתוב יותר.. והוא כאילו מרגיש את זה, וגם לא כותב... אתה יודע כמה זה קשה לי??... בייחוד שהפגישה הקודמת הייתה קשה ומטלטלת??? בייחוד שרגילה כל כך שהוא תמיד שם??.. אבל אני לא כותבת. ורוצה להפסיק להילחם. איתו. איתי. עם העולם. עם כל מה שסביבי. ועוד שאלה קטנה אודי... המטפל שלי אמר לי שהוא לא מוכן להיות לי רק האבא טוב, כדי שאחזיק ואהיה בקשר גם עם מורכבות של טוב ורע..וזה דבר שצריך להיות ונכון שיהיה. אבל האם זה עלול לגרום לי לשחזור של היחסים שלי עם אבא שלי, שהיה ונתפס כאב טוב ומדהים עד שהחל לפגוע בי?... זה לא קצת מסוכן מידיי...??? הרי זה מה שמונע ממני מלהצליח בקשרים. הפחד שהוא יהפך פתאום, גם אחרי תקופה מדהימה, לפוגע...בגלל זה בורחת. בגלל זה אף פעם לא מתקרבת עד הסוף. לא רוצה לשנוא את המטפל שלי, לא רוצה שיעשה את ההיפוך הפתאומי הזה ממטפל טוב למטפל פוגע... האם הוא מנסה בכוח שאפתח יחסי העברה מאבא שלי כלפיו?.. רחל.

הי אודי, יום קשה ועצוב היום, מאד מאד, לעתים אני דואגת שמא יום הזיכרון לשואה ולגבורה שיש לו כבוד גדול משל עצמו מתגמד קצת ליד היום של היום. אל לו. הוא אולי מרגיש רחוק יותר לחלקנו אבל גם בזכותם אנחנו כאן. ויש אשר במותם הקדישו לנו את החיים. ועם כל התלונות והיללות שלנו, בסה"כ חיים נוחים למדי. תליתי דגלים. וגם אני רוצה לומר שאני כאן, ואני זקוקה. אודי, בשבוע האחרון, אולי מעט יותר מזה, רשמתי כאן הודעות בינות לעצים המרובים והתכנים הלא פשוטים, והודעותיי, כנראה, חמקו מן העין ולא התפרסמו, ונדמה לי שגם הודעות אחרות שנרשמו גם לי (קיבלתי אינדיקציה) אינן מופיעות כאן. ולמרות שכבר עבר עמוד או שניים לאחור, הייתי רוצה שתהא עדות לנוכחותנו פה. אודי, המטפל שלי אומר שאני אמורה לעבור תקופת התאבלות על ההרס שבמו עצמי גרמתי לי לאורך השנים. ואני חושבת שככל שאני מתקרבת רק לשם עולים דחפי המוות. חיים לצד מוות, אולי כמו המעבר החד בין הימים הללו – הזיכרון לחללנו והעצמאות. כזה כאב. סוריקטה

סוריקטה. כזה כאב. גילת.

פשוט תודה רכה וחמימה שאת לצדי. סוריקטה

עניתי לך גם על החלום וגם על "איום ההתאבדות".. אודי, הנה דוג' טרייה מהיום אחרי שאמרת שאני מתייאשת מהר. אתה אולי "זוכה", לשמוע רק את המקרים האלו, אבל לא תמיד זה כך. גם היום הצלחתי להיעלב מכל מיני חברות.. היא הלכה לכאן היא הלכה לשם והרגשתי שאף אחת אל הזמינה אותי. (למרות שכן היו, אבל זה לא העניין כרגע, ומתאים לך לומר שזה דווקא כן חשוב להתייחס..) והייתי במיטה וכבר היה כמעט שמונה וכולן הלכו. ובכיתי ואל רציתי לקום. ובסוף הצלחתי לקום ושמחתי שהלכתי לטקס כלשהו. אחריו גם הלכתי עם חברה לראות קצת בטלוויזיה שידורים מטקסים אחרים. אז אני רוצה שגם תהיה גאה בי. אתה חושב שאולי זה כזה פשוט, אבל זה ממש לא. במיטה אמרתי לעצמי, כן לקום, לא לקום, כן לקום ,לא לקום ובסוף הצלחתי לקום. לא יודעת מה יהיה מחר בערב וביום העצמאות עצמו מקווה שאצליח ג"כ. (אם לא, אתה בטח "תשמע ממני" כאן.. אני רוצה לשים סמיילי אבל מרגישה שלא שייך בגלל יום הזיכרון)

אודי למה לחלק אתה מגיב ולחלק לא מגיב(כמוני) ? זה טיפשי קצת להעלב מזה.. אני אנונימית פה גם ככה אז למי איכפת.. כנראה שהקנאה הולכת איתי לכל מקום..ואפרופו קנאה... המטופלת שהייתה לפני היום פשוט מהממת והיא גם ממש נחמדה.. תמיד כשהיא יוצאת מהפגישה היא מחייכת אלי ואומרת לי היי.. בכל מקרה הרגשתי ממש נחותה לידה.. היא שידרה ביטחון ואני בטוחה שהיא המטופלת המועדפת עליה... אני הכי רוצה בעולם שלמטפלת יהיה איכפת ממני.. אוף אני נשמעת חסרת חיים וזה הכי הכי ההיפך.. אני כל הזמן עסןקה... מה יהיה עם הנזקקות האינסופית בגודל היקום כולווווו... אני מפחידה את עצמי... אוף מרגישה לא נורמלית אבל נראית הכי נורמלית שיש.. ככ מבולבלת :/ שונאת פערים.. מחפשת גאולה

בשעה הזאת, בבית הזה, הילדים ישנים והוא נסע לחו"ל. אני שומעת קולות, מסובבת את הראש כאילו מישהו נושף בערפי. פוחדת שעוד רגע תפרץ הדלת. הכל בסדר,הנה אני מתפקדת. לא טוב להשאיר אותי לבד, עם הפחד הזה והלילה הזה שנראה אינסופי. האור דולק הכל סגור ומוגף. אבל הם יודעים איך להכנס ולמצוא אותי. לא היה צריך לעזוב אותי. אמרתי שאיני רוצה. והוא אמר אני יודע ונסע.

רק יזכור ונזכור ונרכין את ראשינו לרגע אחד שאולי נצליח להזיל דמעה על מי שהלך לו ויקהה הכאב על הנעורים שבאו פתע אל סופם וילדות שכדאי שתהא נשכחת. דם יזע ודמעות שבוע אחרי היום ההוא שאחרי שהוציאנו ביד רמה ובזרוע נטויה מעבדות לחרות ומאז סופרים אנו את מתינו. ונזכור את כולם, כמו סדרה חשבונית שנעה במרווחים קבועים אל האינסוף. ומן הצד ילדה אחת קטנה ובידה זרים והשמש ידום כשחיילת יחפה בחורשת מחטים הופכת קורבן לשלושה מפגעים ושקט והס רק אז תתעורר אל זוועות מערכתה שתשכח לספר.

על הרווח הזה בין לזכורלשכוח ולספר. המיש שם?

חנה, אני מבינה שתגובתו של אודי בנוגע לאיום בהתאבדות נראית לך "קשה" מדי אבל את מוכרחה להבין שהודעה כזו מטלטלת את כל הפורום (לפחות אותי). את גם מעמידה את אודי במצב לא נוח "וזורקת" עליו אחריות. בתור מנהל הפורום הוא חייב לפנות למשטרה כאשר הוא נתקל באיומים כאלה (אודי, אני צודקת???). חנה, כאשר את במצוקה חריגה, פני למטפלת שלך. הפסיכולוג שלי חזר והדגיש בפניי מספר פעמים שאם חלילה אני במצוקה, הוא מבקש / דורש שאפנה אליו ונחשוב ביחד מה עושים. זה מאוד לא הוגן לאיים בהתאבדות כמניפולציה. אכפת לי ממך והודעה כזו מכניסה אותי לסערת רגשות. אודי, תודה שאתה שומר עלינו. נטע.

אבל אני לא אתקשר אליה באמצע הלילה...

אודי, הצלחת לרגש אותי. כתבת שעצוב לך. זה הצליח לחדור מבעד לשריון העבה שאני עוטה על עצמי. אודי, אני מצטערת שהעצבתי אותך. אודי, אכפת לך ממני??? נטע.

כי מה לעשות אתה זה שמנהל ומחליט. שני דברים: 1. דווקא בהודעה שלי בכלל לא התכוונתי להתאבד. להפך, אם אני כותבת שאני רוצה להתאשפז מבחינתי זה אומר דווקא כן לעשות משהו. 2. דבר שני, אתה מאמין שאני אפילו לא זוכרת את ההודעות שכתבתי בסופ"ש?

אתה אולי יכול להמשיך כרגיל, אבל אני לא. וכשאני כותבת שאין לי כוח לפרט אתה עונה לי שלא הבנתי אותך וזה מעליב. כשכתבי שאני כבר לא זוכרת מה היה בסופש אתה עןנה לי לקחת אחריות.. בסדר. אתה כנראה לא מבין שזה מעליב אותי. כמעט בכל הודעה שענית לי הרגשתי שאתה כועס עליי ושעברתי גבול ושהגזמתי ולא יןדעת מה עןד. אז אולי לא תענה לי.. לא יןדעת אם בכלל תראה את.ההודעה הזו, אבל אצלי זה לא סגןר. כי אני נעלבתי. אולי עכשיו אחרי שכתבתי על זה פעמים אוכל להמשיך הלאה..

אנחנו לא נפרדות, אני לא מוכנה! וגם היא לא :) איזה כייף שאכפת לה, שהיא נלחמת בשבילי שמנסה להזיז משהיא אחרת בשבילי.. (הלוואי שהמטופלת ההיא תבין, שלא יהיה לה קשה להזיז את הפגישה שלה)... אז מנסות להנדס, כי לא אוכל ממש לעשות הפסקה של חודשיים זה המון!!מזל שבאתי ולא ויתרתי, וגם לא אוותר עליה! דבר נוסף דיי משמח, גיליתי דברים על עבר משפחתי מהשואה ואני ובת דודתי מתכוונות להמשיך לחקור (לא דיברו על זה במשפחתנו) ופתאום העבר מעניין אותי וגם העתיד, עתיד של ילדיי ועתידי שלי. פעם אודי, זה לא היה כך...פשוט חייתי מיום ליום כזה...כמו איזה סוג של הישרדות אולי...בזמן האחרון אני דיי מחוברת לעצמי, רוצה לעשות, להמשיך, לחיות, לחוות להבין וזה כל כך טוב...כאילו יצאתי מאיזו קונכייה כזו ולכן חשוב לי להמשיך איתה גם בטוב!! להרגיש שלא חייבים לבוא רק כשרע...לחוות דברים לשפר. דבר אחר: ערב יום הזיכרון...יש חברים שבתקופת לבנון איבדנו, אז מקדישה להם את השיר הזה של יהודה עמיחי זכרו והזכירו מילים: יהודה עמיחי לחן: דורון בועז לוינסון קיים ביצוע לשיר זה ואתם שזוכרים רק פנים, אל תשכחו את הידיים המושטות ואת הרגלים הרצות בקלות ואת המילים זכרו שגם היציאה לקרבות הנוראים עוברת תמיד דרך גנים וחלונות וילדים משחקים וכלב נובח זכרו והזכירו לפרי שנשר את העלים ואת הענף, הזכירו לקוצים הקשים שהיו רכים באביב, ואל תשכחו שגם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות וגם לעצמי שאזכור את הימים הטובים שהיו לי בילדותי כי היו גם כאלה.... מיכל

אודי, מצטערת .. הייתי שקועה עם אסי דיין... ללא כל הודעה מוקדמת..בבת אחת, חדרה להכרתי הידיעה.. הרי..הנה כבר ערב יום הזכרון.. לא רוצה לזכור.. לפתע, מה שכתבתי בהודעה הקודמת נראית לי כל כך בנאלית,סתמית.. אפילו מתביישת.. כאילו יש בי חלק שאומר: "במבי את לא מתביישת להיות עסוקה ברצון/צורך שלך בפיסול,יצירה,יצרים כשמדברים פה על מתים שמתו והקריבו את חייהם למען המדינה הזו.".. וואוו..די.. והלוואי והיינו כמו בטיבט.. הדלאי למה מנהיגנו.. לא מחזיקים ברובים.. צד אחד הרי לא יכול להלחם ללא פרטנר.. עדיפים החיים על פני שטחים.. :(

אודי, עצוב לי בלב שאסי הלך.. איכשהו הרגשתי אליו תמיד מחוברת.. "משוגע" כל כך יצירתי, משוחרר בלשונו,הולך לקצוות ..מנסה,מתנסה.. אפילו אישפז את עצמו מס' פעמים.. אתה יודע אודי? לפעמים בא לי להכנס לבי"ח פסיכיאטרי בשביל להתנסות..לחוות מה זה.. גם ל"נווה תרצה" בא לי להכנס..לחוות איך זה להיות אסירה בכלא אשכרה.. מעולם לא התנסיתי,לא בבי"ח פסיכיאטרי ולא בכלא.. אסי היה אמיץ!! גאון ,יצירתי בטירוף..לא דופק חשבון לאף אחד.. אני מרגישה פספוס..כאילו מה פתאום עכשיו ? הוא היה באמצע גבעת חלפון 2.. הוא היה צריך עוד להמשיך את "בטיפול" כאלו סדרות מוצלחות.. אתה מכיר את "בטיפול"? אתה יודע עם איזו דמות של מטופלת הכי הזדהיתי? ..נו תנחש.. עם איילה..זו עם השברים בידיים.. ש"ראתה את עצמה בבטן האוניה מציצה דרך חלון עגול" (משהו כזה אם אינני טועה..) ב"אבחון" שלי ,איילה מהפרעת אישיות גבולית.. אותי מעולם אף אחד לא איבחן וגם כשביקשתי מאמא צביה שתאבחן אותי ותאמר לי מה יש לי..היא סרבה... לפי "האבחון" שלי, אני גם כן בורדרליין.. אהבתי "לאבחן" את המטופלים : "איבחנתי" את איילת זורר (שגילמה רופאה מתמחה בבי"ח) כסובלת מתסביך אדיפלי והעברה שפיתחה כלפי ראובן (המטפל) היא העברה אירוטית. לא זוכרת כ"כ את היתר..אך זוכרת שבזמנו כשצפיתי אהבתי בנוסף לצפיה גם "לאבחן" את דמויות המטופלים.. אודי, מה אני מבקשת ממך ? שתיתן לי בבקשה משוב, הד, שיקוף ..לא יודעת..שתתייחס למה שכתבתי .. שלך-במבי.

הי במבי, ציפיתי מאד שאסי דיין יוזכר כאן. אם כי לא עשיתי זאת בעצמי... כשאני חושבת עליו אני נעצבת ככה בלבי על שהיצרים /יצירתיות כל-כך דוכאו אצלי. ואפילו שהיה מיוסר כל-כך קינאתי שבמציאות בכל זאת הייתה יצירה רבה ויצריות רבה, הגם שמאד לא פשוט לחיות עם הפער. סוריקטה

..מה שלומך יקרה? הרבה זמן לא דיברנו.. רוצה לומר לך שתמיש אני שמחה לראות עקבות שלך בפורום.. מרגיש לי משהו שלם יותר.. משונה..אבל זו ההרגשה..כן.. משהו שלם יותר.. סוריקטה, אם מותר..מה מנע ממך להזכיר את אסי דיין אם ציפית מאוד שהוא יוזכר כאן ? לגבי היצרים/יצירתיות שדוכאו אצלך.. זה נורא נורא כואב לשמוע ..זה הרי סוג של מוות... למרות שגם פה את מביאה יצירתיות במידה לא מבוטלת... אבל לכי תדעי כמה יש בך שלא נוצל עדיין.. מרגיש לי חוסר אונים.. כנראה אני מאוד מזדהה איתך.. כן, סוריקטה, דיכוי היצרים/יצירתיות זה סוג של מוות.. נשמע אופטימי. :( מתאים ליום הזה...

קראתי על אסי, עצוב...אדם יצירתי ומיוסר...גם אצלו אפשר לראות שחלק מהעניין מגיע תמיד מהמקור הראשוני, ההורים...כל כך חשוב להיות הורה מכיל, אוהב ומבין, מנסה בכל כוחי להיות אמא כמה שיותר טובה לילדיי...חלק מתיקון, לא?

הי מיכל, את יודעת? דיברתי רבות עם אמא צביה על אמנים בכלל ואסי דיין בפרט.. אני חושבת שאולי לאמנים יש מבנה נפשי שונה? נפש חשופה יותר? כאילו נפש ללא שום עטיפה כזו..כמו גזע עץ ללא קליפה..מבינה ? ואולי אמנים כמו אסי דיין למשל, זקוקים לצרכים מיוחדים שאף אדם בעולם לא יכול למלא? לדייק? כאילו מיכל, מה שאני מנסה לומר לך שאולי אין כאן אשמים על היותם מיוסרים כל כך,כאילו ,מה שאני מנסה לומר לך שאולי גם אם אבא ואמא של אסי דיין היו מנסים בכל מאודם לתת לאסי את הטוב ביותר ,אסי היה נשאר אדם מוכשר בטירוף ומיוסר עלי אדמות.. היות ומדובר במשהו מולד ??? מבינה למה אני מתכוונת? ואולי גם בגלל המבנה הנפשי הזה הם אמנים??? מצליחים להביע באופן ורבלי ולא ורבלי רגשות באופן העמוק ביותר,אולי גם בצורה גולמית,ראשונית, את מכלול הרגשות האוניברסליים.. לא בטוחה ..אך אלו מחשבותי בזמן האחרון.. במבי.

דיברת על גבורה. אז היום אני בצד של הגבורה. ולא של השואה. נכון לעכשיו, ובלי התחייבות;) דברים טובים קורים בחיי. בעוד כשבוע אני עוברת דירה. בזה אני נפרדת מהקורבנות שאפיינה אותי כל חיי. אני לומדת לדבר על הדברים שחשובים לי- למשל בעבודה. חשוב לי לעבוד 5 משמרות. לומדת לדבר באסרטיביות. להיות עם, ביחד. ולא אחד נגד השני. הביטוח הלאומי ממשיך לי את הקצבה שלי. וזה יאפשר לי להמשיך לבנות את עצמי ואת החיים שלי. אני מאובחנת בפעם השניה על 100% נכות. וזה לא בהלצה. אני נכה מאוד. ופגועה מאוד. מאוד. אבל אני נלחמת. כל יום הוא מלחמה.לקום ולהתקלח. החרדות מתקיפות על בסיס יומיומי. וכשהם הולכות מגיע הדיכאון. וחוזר וחלילה. אז היום אני גאה בעצמי. שלמרות הנכות שלי אני נלחמת ולא מוותרת. אודי, אני רוצה לבקש ממך.,.........)()(((((;((((¤¤ אפשר חיבוק, רך רך ונעים. וגם שומר ועוטף....... הילה-hila

גאה בך!!

דבר ראשון קצת הרגזת אותי שכתבת שאני מתייאשת מהר.. אבל אין לי כוח לחזור לזה עכשיו. בלילה חלמתי שתו"כ טיפול היא פשוט נעלמת לי. אני הייתי מכוסה בשמיכה ולא ראיתי(משום מה סבתא שלי וחברה שלי גם היו בטיפול). לא שמתי לב שיצאה. כשהבנתי, התקשרתי אליה ואמרתי לה שאני ממש כועסת ושזה לא יפה מה שעשתה. היא לא ממש הגיבה כי לא ידעה מה לומר. וזהו.. תוהה לעצמי למה חלמתי את זה. לילה אחד קודם חלמתי שאני יושבת ליד קליניקה שלה (יש לה שתיים) אבל לא זו שאני הולכת אליה. ואני קולטת מטופלת יוצאת ממנה וכך אני מבינה שזה המקום שלה. אחרי כמה דק' נכנסת מישהי נוספת והיא לא דופקת יש לה מפתח וכך היא נכנסת. ואני כועסת למה רק לי אין מפתח אליה ולמה רק אני לא נכנסת בחופשיות אליה לחדר.

התגובה שלי נמחקה היות והמחשב כבה באמצע וזה בגלל ששוב המטען לא התנתק.. התעצבנתי לרגע ולא הבנתי למה הוא לא נדלק ואז אמרתי לעצמי שארגע ואבדוק את המטען.. ולעניינו, המחשבה היחידה שעולה לי היא שאולי אני מפחדת שהיא תעזוב אותי. אני חושבת שבכלל לא. פעם שעברה כשאמרתי לה שעברה שנה איתה ושגם הייתי שנה בדיור אצל הראשונה היא ענתה שהיא לא עוזבת אותי, אך אני לא חשבתי בכלל בכיוון הזה. למען האמת אין לי מושג למה החלום הזה. אודי אתה חושב שמאחורי כל חלום עומד משהו?

העולם לרגע נעצר ורק שעון אחד עובד השעה שלנו הגיעה מוצאת את עצמי יושבת מולה, מסדרת את הכרית ומתחילה. מחייכת, עצובה ונבוכה הגעגוע אליה נרגע אך תוהה מה עובר בראשה והאם יש לי מקום בליבה עוברות כמה שניות אך עדיין שותקת, המילים לא יוצאות ובראש הרבה קולות וצרחות מסתכלת על עינייה הכחולות מנסה להעביר לה את מצוקתי דרך אותות חושבת היכן יש לי מקום אמיתי שבו אוכל לקבל את עצמי ולהבין שיש דברים שהם לא באשמתי מנסה ומתוסכלת, האותנטיות נכשלת רוצה להוציא את כל הפחדים אך מרוקנת הכל קבור בפנים האבסורד הוא שלא קרה דבר נורא אך בחוויה שלי עברתי השפלה מבולבלת ולא מבינה, רוצה לצרוח ולא יודעת על מה

אני מודה ומתוודה שקיימת אצלי רתיעה לצאת לעבוד. כיום עובדת במשרה חלקית אבל ההרגשה הזאת שהייתי רוצה לעסוק במשהו שהוא יותר שלי וממני, ביטוי להגשמה עצמית, זה תמיד היה. הבעיה שבמקביל יש לי רתיעה וחרדתיות מפני גילוי יוזמה עצמאית שכזו (וגם צריך לחזר אחרי לקוחות ולשווק את עצמך שאתה עצמאי) אז זה מרגיש כאילו יש פער בין מה שהייתי רוצה שמה שאני באופן טבעי יותר נוטה ומסוגלת לו. לעבוד כשכיר מעניק וודאות מיידית רבה יותר. האם יש דרך לשכלל את היכולת שלי להתמודד עם חוסר ודאות ולפתח יוזמה ותושיה כך שאגשים דברים יותר עצמאיים משלי? וגם לפעמים מת לי הרצון והחשק. זה לא תמיד שם ואני לא ממש מרגישה כבר יצירתית ומוכשרת. אוף אני רוצה לחיות ברמה אחת מספקת. מה חסר בי? מה דופק לי את הכל? האם עצמאות תעסוקתית זה פשוט לא משהו שאני בנויה לו ועלי לוותר ולחיות את הגזרה של להרוויח בסביבות מינימום כל החיים וכבורג ביצועיסטי במערכת של אחרים? מתי יודעים מה נכון יותר- האם להמשיך לחלום ולהאבק ולשאוף או לוותר ולקבל. ובאיזה זכות איש מקצוע יכול להתיימר לשפוט כאן ולקבוע לאחר? אוף. זה תלוי רק בי, נכון אודי? המטפלת לא אשמה שהקשבתי לה. הייתי מספיק טיפשה ותמימה ועיוורת ומושפעת מסמכותה כדי להקשיב. אדם אדם חזק מלכתחילה לא היה מקשיב לאחרים ככה אלא חש את הרצון שלו, נעזר בשיפוט האישי שלו, סומך על עצמו ומקבל את החלטותיו ולא מניח לאחרים להכתיב לו ולהפעיל עליו לחצים שמנוגדים לצו הקול הפנימי. אדם חזק לא מתקפל בפני אדם שלוחץ עליו. ואם הוא נופל אז הוא קם ומתאושש מהר ולא סוחב את הזכרון כפצע שאינו מגליד בתודעתו ונפשו. אדם חזק שולט בעצמו ובניהול המחשבות והרגשות שלו ומגיב לעולם אבל לא רק מגיב, גם יוזם על העולם. וחש תחושה ברורה של רצון ולא רק תגובתיות לקיים. אני רוצה להיות אדם חזק, אודי. בייחוד בקטע של מחשבות. אני לא רוצה להרגיש שהזכרון פועל מחוץ לטווח הבחירה ושליטה שלי. אני רוצה לשכוח עבר קשה ומטלטל שהיה ולהמשיך הלאה. אני לא רוצה לזכור יותר את החוויות הפוגעות ומטלטלות ומכעיסות שהיו לי בטיפול או בחיים. אני רוצה להמשיך הלאה. לשכוח את העבר. לא להביט לאחור. אודי איך רוכשים שליטה ברמה כזו כדי שהקשב ואנרגיות שלי מעתה יופנו להתעסקות וקידום הכאן ועכשיו של חיי ולא עוד התבזבזות על העבר? ואגב האם העובדה שלא הייתה לי פרידה מעובדת טובה מהפסיכולוגית והסתיים 'בפיצוץ' זה קשור לקושי שלי לעבור הלאה כבר? כי היא הייתה כ"כ גרועה שאי אפשר היה לתקן. השחזור הרגשי התרחש בלי שהייתה חוויה של 'אם טובה דיה לפני כן'. נזקקתי להעצמה ממנה אבל בצורה שעדיין מסוגלת לגלות רגישות והבנה לקושי והכלת החרדות. אוף אתה רואה ששוב בסוף אני מתעסקת בזה וחושבת ונזכרת... ככה זה עם כל דבר שמרגישה שפוגע בי. חזרתיות בחשיבה. אודי מה יכול לעזור? אולי תרופות? זה סוג של ocd? מה זה? כי די! מתבזבזים לי כל החיים פה כבר. ו'הלחוות' שאתה מדבר עליו, למי יש זמן וכסף לשבת ולהתמזמז בטיפולים הדינמיים האלה בשביל 'לחוות'?! לדעתי אנשים נמשכים לטיפול שכזה כי זקוקים להקשרות המוקדמת הזאת .. זה חזק מהם.. הם לא בוחרים 'לחוות' את זה אלא נאלצים..נמאס ממחשבות :/ הלכתי לישון. ואשמח אם יש לך משהו מועיל להציע! אולי אני אנסה מדיטציות....נמאס.

מחשבות נודדות, מצבים שאדם 'מעופף' בחשיבה שלו. מה זה אומר? אודי יש לי חרדת נהיגה על אף שהוצאתי בזמנו רישיון. לא נהגתי לבד בכלל. וההורה כנהג מלווה לא עזר כלל להרגשת הבטחון שלי, להיפך. כיום חושבת לשוב להתמודד עם הנושא של תרגול נהיגה שוב. אני מרגישה שמה שמרתיע אותי זאת התופעה של מחשבות נודדות, חולמנות, מן עמעום הקשב וריכוז... ובכביש זה מאוד חשוב הרי. מה שחסר לי זאת הרגשה בטוחה שיכולה לסמוך על עצמי והכרתי לא תנדוד או תאבד עירנות וחדות. נהיגה בשבילי זה דבר מלחיץ כי יש מלא גירויים כל הזמן, משתנים ובתנאי אי ודאות שצריך לשים אליהם לב, להבחין ולהגיב ביעילות וזריזות. מה מצב התנועה, מי חוצה בכביש, איזה נתיב לבחור, לקרוא תמרורים שילוט, לשים לב לכיוונים נכונים של יעד הנסיעה, לתמרן בדרכים לא מוכרות או התנהגויות לא צפויות של נהגים אחרים, להעריך נכון מה שרואים במראות וכ' וכ' וכ'.. כאילו נהיגה זאת פעולה כ"כ פשוטה שנוער בני 17 כבר רוכשים אותה.. למה בשבילי זה כ"כ מלחיץ ולא פשוט? והקטע הוא שאני מפחדת לא להיות לגמרי מרוכזת וצלולה ומפוקסת על הכביש. מפחדת לחוות עמעום בקשב החוצה ושקיעה לבלאקאאוט או מחשבות...אודי איך מתגברים על הפחד ואיך גם מוודאים שהוא לא יקרה? איך אני יכולה להעריך שהגעתי למצב שתפקודי הקשב ותגובה שלי במצבי לחץ השתקמו כליל ואני אחוש בטחון וכשירות פנימיים להתמודד עם נהיגה ולא לחשוש לשקוע לחטיפה רגשית כלשהי של מחשבות זכרונות רגשות וחרדות? תראה כמה זכרון רע מהטיפול הפסיכולוגי מנהל אותי למשל ומקשה להמשיך הלאה. לא רק אני עברתי עוול. מלא אנשים עברו. אני רוצה להמשיך הלאה. להתעצם ולעולם יותר לא להביט לאחור. שימות העבר ויקבר. התחלה חדשה, אם זה לא הצליח אז, שיצליח עכשיו. עדיף מאוחר מלעולם לא . אני מאוד כועסת על הטיפול אודי, מאוד. טיפול פסיכולוגי מפקיר וחצוף. המטפלת לא הכילה את החרדות שלי ולא עזרה בהתמודדות איתן.

בן 23 מתנהג באופן ילדותי מאוד לאחיו.ללא מערכת יחסים זוגית מעולם.מצד שני סטודנט וסיים צבא באופן תקין. שיחות רבות עם ההורים ללא הצלחה להביא לשינוי. מבקש עצה לאיזה גורם צריך לפנות בעל ניסיון בגילאים אלו .

ואני ממשיכה להתדפק על כל הדלתות האפשריות וצעוק הצילו הצילו את יותר מדי יונה וולך אל תביטי בדרך עד סופה אל תביטי בדרך עד סופה אל תביטי בה אל תושיטי יד כשאת רוצה אל תושיטי יד כשאת רוצה אל תושיטי יד את יותר מדי רוצה אל תבכי בקול כשאת בוכה אל תבכי בקול כשאת בוכה אל תבכי בקול את יותר מדי בוכה אל תשתקי לרגע כשאת שקטה אל תשתקי לרגע כשאת שקטה אל תשתקי יותר את יותר מדי שקטה

מפחיד פה וההודעה המחויכת סוף שבוע רגוע עומדת כמתריסה לבד, עכשיו את לבד. אם קשה לך תלכי למיון. קשה לי. אי השקט מתגבר, אף כדור לא עוזר. עוד כדור אני מטושטש,ת. אודי תיקח אותי איתך

איך אשאר לבד ומה אעשה אמרת בודאי והלכת ומכל מה שכתבתי נשאר בודאי ומה אעשה עכשיו עם כל המוות הזה. אל תשאיר אותי לבד

אולי פשוט אקח את כל הכדורים שיש כאן. ואז אולי יאשפזו אותי ויהיה לי איפה להיות

אבל בסדר הבנתי...ולא.ככ.נעים לי לראות איך אתה כועס עליי

אני חיילת בת 20,ומאז ומתמיד היה לי תסביך קטן כזה שבכל מקום שאני מגיעה אליו מותקנות מצלמות שעוקבות אחרי החיים שלי וכולם צופים בהם ורק אני לא מודעת לכך (מכיר סרט בשם המופע של טרומן? כשראיתי אותו לראשונה נדהמתי שעוד מישהו חשב על משהו בסגנון) אך זו הייתה מחשבה נורא קטנה ובלתי סבירה מבחינתי אז הדחקתי אותה כל פעם ואמרתי לעצמי שאין סיכוי ושאני חיה בסרט. בשבוע האחרון ההרגשה הזו התגברה מאוד, ובנוסף לחשש והגבלה עצמית (שאני לא אעשה פאדיחות מול כל העולם חס וחלילה) גם איבדתי את האמון באנשים שקרובים אליי. לדוגמא, אני מרגישה שבן הזוג שלי הוא רק שחקן שהציבו בחיים שלי על מנת לקדם את העלילה, מתעצבנת עליו בלי סיבה, פשוט כי אני לא סומכת עליו יותר. אני אלך לדבר עם קב''ן, אבל אני לא יודעת מתי יהיה לו זמן בשבילי או אפילו אם הוא ייקח אותי ברצינות. רציתי בנתיים לדעת מה דעתך. קוראת על פראנויה קצת. יום טוב!

אז חשבתי.. לו יכולתי פשוט להיעלם בשבתות.. אבל לא. אם רק הייתי יכולה ללכת.. פשוט ללכת. די. נגמר לי הכוח מזה. ביטלתי את מה שהייתי צריכה ללכת אליו. לא מסוגלת. דווקא היה אמור להיות לי יום טוב. אז לא. החיים הדפוקים שלי.. מרימה ידיים. זהו

אודי אתה יודע שאתמול היה סרט בטלוויזיה על בחורה שהתאבדה. לו לא הייתי מפחדת.. ומרחמת על ההורים שלי. כל פעם אותו דבר. כמה אפשר?

שלום, אימי בת 55 סבלה בעבר מדיכאון לידה הייתה מטופלת בעבר לפני כ20 שנה ומאז לא מטופלת. בחודש האחרון סובלת מחרדות ללא שינוי מסויים שיכול להראות לנו שגורם לעניין 1. איזה בעל מקצוע אמור לטפל פסיכולוג ?פסיכיאטר ? 2. האם אפשר המלצה לפסיכולוגית דתיה שעובדת עם כללית מושלם באזור יבנה-רחובות-ראשל"צ למייל ? (השארתי מייל) תודה!

אודי מחכה לך. תבוא בבקשה. תבוא. תבוא לאסוף אותנו ולהגיד לילה טוב. סליחה שחסרת סבלנות היום....... עוברים עלי ימים קשים. לילה טוב. הילה

פצע שלא יכול להירפא. צורך לא נגמר.כולי בור בלי תחתית.כמה שממלאים צריכה עוד.

התקשרתי למטפלת הקבוצתית אחרי שכתבתי את ההודעה הקשה. והיא עזרה לי. סיכמנו שאני יפגש עם עורך דין שמוכן להיפגש איתי. וכבר דיברתי איתו. הוא ידבר איתי ביום ראשון. ואז נקבע. השבוע האחרון היה ממש עמוס. ביום ראשון חתמתי על החוזה. ביום שני בבנק. יום שלישי הילדה היתה אצלי והיה ברדק נוראי. הכי חשוב זה לנסות להסתכל קדימה. נכון אודי? אני אוהבת את הפסיכולוג שלי. הוא ממש מתאמץ בשבילי. הוא למד מהפשלות שלו. עכשיו הוא כותב הכל ביומן כדי שהוא לא ישכח. היום הוא היה תקיף איתי. ממש אסרטיבי. הוא אמר שיש משוואה שאם היא מתערערת אני צונחת: וזה דברים שאני נופלת בהם כל הזמן: אוכל במקרר תרופות כסף לנסיעות טיפול ועבודה וגם הילדים- צריך לטפל בזה שזה יקרה. הוא אמר שאני כורתת את הענף שעליו אני יושבת. שאני מכניסה הרבה כסף ואין סיבה שאני יגיע כל הזמן למצב שאין כסף לאוכל ולתרופות. אמרתי לו שזה טוב שהוא אומר לי את זה. זה עוזר לי להתארגן. זה (כמעט) ולא הכאיב לי. כי הרגשתי שהוא איתי. אמרתי שהעורך דין לא יעזור וכלום לא יעזור. אז הוא אמר שזה לא נכון. בשביל זה הוא עורך דין. ובשביל זה הוא ידאג שדברים יסתדרו. והיום אמרתי לו שאני מתכננת למות. הוא שאל למה באתי? אמרתי לו שבאתי בשביל להגיד לו את זה. הוא אמר שטוב מאוד שבאתי. וטוב שאני אומרת לו את זה. אודי. תדע שקשה לי מאוד.מאוד. אני יותר נופלת מאשר קמה. אתה יודע? פעם אחת שאלתי את הפסיכולוג שלי, למה הוא מתאמץ כל כך עבורי? הוא אמר שלראות בן אדם שהגיע עם כל כך הרבה סיבוכים וקשיים מתירה את הקשרים ונופלת וקמה ונלחמת ולא מוותרת. הוא אמר שזה משהו שכמעט ולא רואים. וזה המוטיבציה שלו לטפל בי. ושזה די חריג. אבל הדיכאון, אודי? למה הוא כל הזמן מרים את הראש? אודי, תגיד לו, שילך מפה, בסדר? שבת שלווה לך. אוף, במחשבה שלי אני רואה אותך מסתכל עלי ברוך, ואומר לי, שבת שלום, יקרה. הילה-hila