פורום פסיכולוגיה קלינית

ההודעה שלי פתאום נעלמה לי באמצע.. עכשיו חזרתי מהשעה החדשה ואני לא ככ אוהבת אותה... גם שמעתי אותה מדברת בטלפון כשחיכיתי לה וזה הרס ולא עשה לי טוב. הרבה דברים אני כבר לא יכולה לעשות והשתנו לי בגלל השעה החדשה. היא אמרה שאפשר לחזור אליה אם זה מה שאני חושבת שאני צריכה מצד שני היא אמרה שאולי זו גם הזדמנות בשביל שתינו. וכל פעם שהיא אומרת משו כזה אני ישר עולה לי המחשבה שהיא רוצה שאקדים ולא אכפת לה. ואני יודעת שזה לא נכון. היא לא תכעס עליי והיא תסכים למה שאצטרך ואבקש.. ובכל זאת זה עולה. והיא יודעת הכל.. על זה דיברנו היום. אמרתי לה שאני לא רוצה ללכת, והיא אמרה שהיא לא עוזבת אותי. ואני רגילה ללכת למיטה כשחוזרת ממנה אבל עכשיו עוד קצת מוקדם ובכל זאת אני צריכה מיטה בשביל השקט שלי, אני צריכה את הזמן הזה רק בשבילי. אודי, לילה טוב.. ואתה תגיד לנו מתי לא תהיה. גם היא תהיה בחופש אבל נוכל לדבר פעם אחת, עוד לא קבענו מתי.

לפני סוף הפגישה, שאלתי אותו יש לך מילות סיום, ברכה בשבילי? והוא הנהן בראש לשלילה, ואמר תחשבי שוב.. על מה אחשוב? אין למה לחשוב. יודעת למה זקוקה, ויודעת שהוא, מסיבותיו שלו, לא יכול לאפשר לי את זה, והוא יכול רק פגישה חמישים דקות בשבוע וזהו, ולי זה לא נכון, בייחוד לא בתקופות שקשה לי יותר.. ואני מרגישה שלא הייתה סגירה של הטיפול, שזה כזה באוויר, וכתבתי לו אחרי הפגישה שזקוקה לסגירה הזאת, ושחשוב לי שיעשה זאת, בדרכו שלו. אבל הוא לא הגיב. זה לא אמור להיות ככה אחרי שלוש שנים של טיפול. לבקש שוב?? ביקשתי ממש יפה. לשחרר ודיי??? פשוט לשכוח ולנסות להמשיך הלאה? גם אם לא אמר שום מילת סיום ושום ברכת הדרך??? רחל.

או שרק שחזור ועיבוד? כי נראה לי ששחזור ועבוד עשיתי כבר. למרות שהיא לא אפשרה לי לעשות עבוד נורמלי אז עשיתי אותו במקומות אחרים.. אבל 'תיקון'- יש דבר כזה? היא אמרה לי 'לחיות לצד הכאב ולמלא דברים טובים לצד הכאב'. מה זאת אומרת?? אני רוצה להתרפא שלא יהיה כאב. שתהיה יכולת להיות בקרבה ולאהוב ולתת שיאהבו אותי. מישהו פעם אהב אותי. אני זוכרת אותו לטובה. הוא דווקא לא היה פסיכולוג. אבל היא. היא לא אהבה אותי. היא הייתה פסיכולוגית והתייחסה להכל כאילו זה השלכות. בכלל לא הייתי בן אדם שם.

אם פה הצלחתי, למה שאצליח בחוץ?

אם פה לא הצלחתי, למה שאצליח בחוץ? ל-א הצלחתי ל-א-א-א-א!

אולי במקום פרצוף עצוב שמח :) זה יצליח יותר .. ותמיד אפשר לנסות שוב ולתת לזה צאנס .שולחת יד יחד זה קל יותר

אבל אני חושבת שאם שוברים את המחסום במקום מסוים, אז משהו בך נפתח ומאפשר חווית הצלחה נוספת... וגם הצלחה של שבירת מחסום קשה, נותנת תחושה עצומה של אמון בעצמי, שיכולה, שמצליחה, ועצם זה מאפשר הצלחה בעוד מקומות... אבל באמת באמת? אי אפשר לדעת בוודאות אף פעם.. אפשר להאמין, לקוות ולהתפלל... געגועיי, רחל.

אולי התכוונת שתהיה גם המילה לא.. בכל אופן אני חושבת שיש לך כאן מקום ושאת מוצאת את הדרך שלך ולפעמים זהל וקח זמן ואני דווקא חושבת שאת מצליחה.. אז כן את יכולה גם בחוץ (:

אוי.. אני כל כך כל כך לא טובה בדברים האלה..

אני מקנאה בכן אתן יותר טובות ממני אתן אמיתיות..

היי אודי. וגם לאביב המשך לשאלה של השיקוף כדי לא תפספס.) לגביי מה שכתבתי מרגישה שיוצא ממני קול אחר והוא צרוד ולפעמים נעלמות לו מילים והוא מתבייש כי אני לא מכירה אותו. מתקשר לזה שלא רוצה להיות גיבורה אלא אהובה. הילה

כל כך מתנגן לי על השפתיים הילונת (רק אם מתאים לך) הקול השקט הזה זה את מתוכך ... הקול האמיתי לא הציני המחוספס הדוחף..קול קטן שקוף כמעט קול שרוצה שיאהבו אותו אבל פוחד שיראו אותו,אני אוהבת אותך ,אוהבת את מה שאת מביאה איתך גם את החספוס והציניות וגם את הרכות האימהית האוהבת ודואגת . איתך

את אהובה...מאוד. וגם גיבורה. רחל.

שונאת את הגוף הזה. בעיקר את הרעב. ואפילו יותר את השובע.

אני חושבת שבכללי יותר טוב אבל עדיין נבהלת מאוד מכל נפילה. כמו הום. בסוף לא יישאר לאף אחד כוח להרים ואני אשאר תקועה שם למטה

היי רוני בסוף ניקח מעלית ונרד אלייך למטה כדי שלא תהיי שם לבד:) הילה

אני כבר לא כועסת על המטפל שלי.. עדיין, אבל פחות. מתחילה לקבל את המצב. ולא, לא עזבתי לא כי לא יכולה לעמוד בתנאים שלו. מוכנה להתחייב ללא לפגוע בעצמי, יכולה להתחייב למה שרוצה. אבל לא יכולתי לקבל את התחושה שמרגישה כל כך לבד. כל כך סוערת בגלל התכנים שעולים ואני לבד. כשקשה לי יותר ובתקופות סוערות- ואין התאמה למה שעוברת. וגם בפגישות עצמם שמרגישה פחות הכלה.. וזה התבטא גם בזה שהיה לי קשה וביקשתי שתי פגישות או עוגן שנדבר בטלפון ואשלם לו על זה...והוא בשלו. בגלל ז-ה עזבתי. רחל.

וטוב שקיבלת החלטה, ואת יודעת מה טוב ומה לא טוב עבורך. זה בסדר גמור לבקש עוד פגישה או שיחת טלפון בתקופות סוערות. לפעמים כדי למצוא את המטפל המתאים, צריך לעבור דרך כמה מטפלים... לפעמים, מטפל שהיה נכון ומתאים בתקופה מסוימת, לא נכון בתקופה אחרת. אבל לדעתי, זה מצוין שאת עמדת על שלך והרגשת שמה שהוא יכול להציע, אינו מספיק עבורך ואת ראויה ליותר. לא התרשמתי שאת מחפשת לחזור "לגן עדן" (או "לרחם"... כפי שאודי אוהב להגיד) ושהצרכים שלך לא מציאותיים. מה שביקשת היה בהחלט בגדר הסביר. אל תאמרי נואש, אני חושבת שאת בהחלט יכולה למצוא מטפל אחר שיהיה יותר נכון ומתאים עבורך. זה לא אומר שלא יהיו קשיים וכשלים גם עם מטפל אחר.... אבל הקשיים האלה לא "יפרקו", כי תרגישי שיש מי שרואה אותך ואת הצרכים שלך ומעמידם במרכז (גם אם לא נענה להם באופן מלא ומושלם). איתך, נטע.

תודה על התגובה שלך... אני גם חושבת שהבקשה שלי כרגע היא בגדר הסביר... אולי ביקשתי יותר מידיי? וכבר נמאס לו? וכן, לכתוב לו תמיד הודעות תמיד יכולתי, אבל לא תמיד הייתה תגובה. הוא תמיד אמר ששמח שמשתפת, ואפילו עודד, וגם כשהייתי מתנצלת אלפי התנצלויות שהייתי מרגישה שהגזמתי, הוא היה אומר זה בסדר, את לא מציפה. לא מבינה למה הוא ככה... הוא איש כזה טוב ורגיש.. ככה לפחות אומרים כל האנשים שמכירים אותו ובטיפול אצלו ואני מכירה...אז למה איתי הוא ככה??:( ואני מרגישה אשמה. כי אף פעם לא הצלחתי להיות בקשר. הטיפול הזה טלטל אותי יותר מידיי. הייתי רוב הזמן מרוחקת, ועד שהייתי מרשה לעצמי להתקרב, היה קורה משהו ואני הייתי בורחת מבוהלת כמו איזה שפן וחוזרת אחורה מיליון צעדים... ובמקום מסוים, כן זקוקה לקשר קרוב יותר, שאני אדע שיכולה לסמוך עליו כי הוא תמיד שם.. ולא יעזוב, ויראה מה קשה לי ויפעל בהתאם... אולי קשה לו מידיי? קשה לי? אולי הוא יראה, הלוואי והיה רואה.. וגם הסגירה של הטיפול לא הרגישה לי כסגירה, הוא לא אמר מילות סיכום וסיום, אפילו שביקשתי.... וזה מרגיש לי נורא קשה ככה. רחל.

אני לא מבינה מה קורה לי . אם אני לא מבינה מי יבין . אני שם וכאן לסרוגין . אני פוחדת אני מרגישה . אני נעלמת אני חוזרת . מבינה את תוצאות הפגיעה מבינה את מורכבות הנפש שלי . מזועזעת בכל פעם מחדש . בורחת מעצמי ...מרגישה בבועה שקופה רואה ...

איתך.

איתך חזרה יודעת שקשה עכשיו .

אביב :) חיוך ממני ישפר את הרגשה?

מחמם את הלב :) וראית שהגבתי לך שם למטה בטעות אחרי אודי ...

סליחה על זה. יש בי מלא אלימות ואנטי בגישה. ושנאה וקנאה. ומצד שני מן נחמדות כזאת אין לי כח ואני צריכה להפסיק לכתוב פה ולעוף לעבודה

את כואבת את פגועה את בעיקר אובססיבית וממקום הזה קשה לך לתת לשני להתקרב ולעזור לך באמת . אני כאן בשבילך כשתוכלי כשתירצי .

כל פעם שאני רואה טוב אצל אנשים אחרים נהיה לי רע

אחרי שפגעו בי וחשפו את נפשי לתהליך מזעזע שמשחזר טראומות בלי להסביר לי ולהכין אותי ולאפשר לי להבין למה הכנסתי את עצמי. מעמדי כצרכנית שמשלמת כסף רב תמורת מה שאני קיוויתי- לקבל דברים טובים וסיוע קונקרטית נרמס. ומעמדי כ'נפגעת נפש' גם שם ביזו אותי ואת כבודי כאשר המטפלת אמרה 'עבדתי קשה' תוך התעלמות אטומה מפערי כוחות האגו שהיו לי למכת גורל, ומעמדי כמשתייך לשכבות הסוציאליות הנמוכות יותר ממנה שהשפילה אותי ואת ההקשרות שלי ואמרה שאם אני רוצה יותר זמן עלי להוסיף עוד כסף לסכום המנופח ממילא ביחס למה שהאדם הרגיל השכיר מרוויח. מבזים בני אדם וקוראים לזה טיפול. משחזרים להם טראומות ולא מסבירים ולא מכינים, ודוחפים 'מציאות' ו'אומללות נסבלת' לגרון של אנשים, בכח. ואין לי שום דרך משפטית לדרוש פיצוי על עוגמת נפש כלשהי. מותר להם לאנוס באופן חד צדדי את התסכולים שלהם בכח. זאת הייתה היא שאיפשרה לי לבוא לפי בחירתי. לפי הצורך. אם זה היה כזה חשוב שאגיע מסודר לצורך עבודתה הייתה צריכה להסביר לי. בהמשך אחרי התופת והזוועות והמרורים אמרה 'הניסיון שלנו מלמד שחשוב להגיע מסודר לפגישות ולא פעם ב..' כאילו שיש לי כסף להגיע מסודר לפגישות שלה. עם כסף הדמים שהיא לקחה ממני הלכה לקניון לקנות בגדי מעצבים ומימנה לעצמה עוד קורס בהכשרה מתקדמת למטפלים. שם הם יושבים ומאוננים ורבלית על מה אמר איזה תיאורטיקן כזה או אחר ודנים תוך שפשוף העצמיים השבעים שלהם מתחושות של שייכות זהות וערך, בעוד ויניאטה טיפולית של איזה אומלל מטומטם שהולך ומשלם להם כסף קונקרטי בשביל בולשיט מטאפורי. אולי כדאי לי להיות נערת ליווי לעשירים. ככה גם לי תהיה היכולת לקבוע 'התעריף שלי 400 לשעה'. חבל שבמקום לאהוב סקס אני אוהבת בולמוסים והקאות. מישהו רוצה לשלם לי 300 שח למופע זלילה והקאה? כדי להם. יש לי מלא שנות ניסיון ואני מומחית!

כמה רעל יוצא ממך. אותי באופן אישי זה לא מבהיל, ואני תמיד "קוראת אותך" וגם מזדהה עם חלק מהדברים. מימה - אני באמת מאמינה שטיפול תרופתי יסייע לך. את תקועה בלופ אובססיבי. אני באמת חושבת שזה מחוץ לשליטה שלך... את סובלת לשווא. אגב, איך הגעת למסקנה שנערות ליווי נהנות מסקס??? נטע.

שיוצא ממנו רעל.

רוצה לשאל שאלה אפשר? שתהיו איתי אכשו למה הם מאשמים אותי שזה קרה בגללי ובאשמתי???? הייתי רק בת שלוש שזה התחיל. אני באמת אשמה? אני גרמתי לזה לקראות? הם אומרים שהזמנתי את זה והסכמתי אבל נשענשמע לי הזוי הייתי תינוקת בת שלוש אולי פחות אבל הם כבר השרשו בי את האשמה שאני אשמה!!!!!!! תהיו איתי בבקשה תגידו שזה לא נכון.. אז למה כל כך הרבה פגעו בי.?איך זה קורא שלא אחד ולא שנים פגעו בי ואני לא אשמה??

לא יודעת מי זה הם ..אבל האם היית אומרת לי שאני אשמה כשאני בת שלוש ..גם בי פגעו בערך מהגיל הזה נראה לך שאני אשמה . מה ילדה בת שלוש מבקשת תפגעו בי הכי הרבה היא מבקשת חום תשומת לב יחס ...אותך . חיבוק אם מתאים לך

החיבוק היה כל כך נחוץ לי תודה.. אמרת שאת א יודעת מי זה הם? הם זה אנשים שהיו צרכים ולהגן אלי אבא, דוד, סבא, ועוד...............אביב בתת מודע אני יודעת וברור לי שאני לא אשמה... אבל הם גרמו לי להרגיש אשמה והאשמה השתרשה בי חזק מאוד תודה על החיבוק שולחת בחזרה עים תרצי

מה אמור לעשות מטפל שמרגיש אחרי שלוש שנים של טיפול, שנמאס לו מהמטופל, שזה קשה לו, שכבר אין לו כוחות אליו?...

אודי השתחררו לי הבלמים באמת. רואה מהצד איך היא משמידה הכל הורסת בנתיב מטורף ןן.אודי אני פוחדת כי האמת המפחידה שזה כל כך משחרר לאבד שליטה ,.. הכל כל כך טריגר העור חשוף כמו נייר אפילו הקול שלה שרט אותי היום.

אביב (בטון אימהי) איתך בקול שקט עוטף ומחבק הילה

היא תהרוס לי את הטיפול כבר היינו שם ...לא רוצה שתבוא לשם ממש לא .

אודי, יש הבדל בין געגוע והזדקקות. בהזדקקות יש משהו מאוד נואש וחסר... הזדקקות זה ממקום של "אין" וגעגוע זה ממקום של "יש". לא נעים להיות בפוזיציה נזקקת... מחזיר אותי למקום מאוד ילדותי. נטע.

שביקשו מהם. פעם מישהי מהמשפחה שחיה בסרט שהיא מטפלת באנשים, שהיא מן מתקשרת שמבינה מה הם צריכים, היא הזמינה אותי לטיול שהלכה אליו ושם בלי להגיד לי מראש בעצם סידרה לי דייט, היה שם מישהו שניסה ליזום שיחת היכרות. ואחרי שלא זרמתי איתו היא ניסתה לגרום לי לחזור איתו בנסיעה חזרה הביתה במקום עם אנשים מהמשפחה שרציתי לחזור איתם. זה היה שקוף שהיא תכננה לי מן 'דייט אמבוש' שכזה כאילו להתערב לי בחיים לפי מה שהיא חשבה שנכון לי ... ואני לא מבינה מאיפה בכלל היומרה והחוצפה המרתיחה הזאת להתערב ככה לאנשים בחיים. מטומטמת. זה קרה די מזמן, אבל נזכרתי. לצערי קורה לי הרבה שאני נזכרת בחוויות מעצבנות ופוגעות ומכאיבות מהעבר. למשל הטיפול הפסיכולוגי המקולל אצל הכלבה הקלינית הבכירה שאלוהים ישמור איך דבר כזה כמו שהיא התייחסה אליי ולקשיים שלי יכול להחשב טיפולי... מה אתם מתנשאים על אנשים כמוני, אני לא מבינה את היומרנות הפטרנליסטית הבזויה הזאת. לא מבינה! צריך אנושיות ורגישות, לא יומרנות, עודף נרקיסיטיות ופולשנות פטרנליסטית. חרא של עולם מסריח. אוף. מתי יהיה טוב. רציתי טוב. לפעמים יש קצת. לא מספיק. צריך שיהיה הרבה יותר. מחכה שאלוהים יעשה איזה נס חיובי בשבילי ויחזיר לי את האמונה שיש הגיון ומשמעות בכל מה שקרה לי בחיים ולא הכל 'סתם' שרירותי כזה ומזויין. כמו רולטה שבה לחלק יש חיים טובים ולחלק פחות. הלכתי להקיא. ביי.

שאנשים מתערבים לך בחיים בלי אפילו לברר אם אתה מוכן ומתאים לך זאת חודרנות ופולשנות ויומרנות והתנשאות. הלכתי איתם לטייל איתם. לא כדי שיתכננו לי דברים אחרים מאחורי הגב. מילא מסיבת הפתעה זה סבבה. אבל דייט? זאת כבר חוצפה. דברים כאלה לא עושים ככה! זה לעג.

תאור מקרה: נכנסתי לחדר הכביסה בדירתי באותו הרגע ראיתי את השכנה שגרה ממול תולה כביסה בביתה היא לא ראתה אותי, התכופפתי להפעיל מכונה ואז לפני שבאתי להתרומם , התישבתי מאחורי הקיר וחשבתי שאסור לי להתרומם כי אז היא תראה אותי (ברציונאל אם היא הייתה רואה אותי זה היה מסתיים בסה"כ בשיחת חולין קצרצרה : מה שלומך? שכן השכנה מבוגרת וחביבה מאד ואנו ביחסים מצוינים) אממה באותו הרגע היה לי זכרון בו הוא מבקש ממני להתחבא ולהיות בשקט עד שאנשים ילכו כדי שנוכל לצאת מהמחבוא בלי שישמיו לב שהיינו יחד. הרגע היה אמיתי לא זזתי עד שבתי הקטנה פתחה את הדלת ואמרה אמא קראתי לך ולא ענית לי. את הדברים האלה הייתי רוצה לספר לה ולא לבוא לפגישה איתה ולכעוס עליה על זה שהיא לא תדע שאני חווה רגעים כאלה.

מרגיז הגבתי לך אתמול מהפלא ...מבינה ואיתך בקושי בזכרונות שעולים בלי שליטה ככה סתם מפחד משלום של שכנה . תעתיקי את זה ותני לה לקרוא תביאי את זה לחדר גם אם לא בדיבור באומץ.ויש לך אותו הנה כתבת את זה כאן ...

היית ציני נכון?

היי, אני ממש בדילמה, אני חייבת לעזוב דירה שהיא ממש כבר לא מתאימה לי ולילדיי (אני גרושה כבר כמה שנים, האבא לא בקשר), ואין היצע ליד בית הספר שהילדים ילמדו בו. והשאלה שלי אם להתקרב לאמא שלי שזה גם קרוב לעבודה או להמשיך לחכות כדי שהילדים לא יעזבו הכל ויתחילו מהתחלה. אני יודעת שזה אולי נשמע משהו לא מסובך אבל קשה לי לנתק אותם מהחברים ומצד שני אנחנו כבר לא יכולים להישאר בדירה שיש לה כל כך הרבה בעיות.

היי אודי, קשה לי עם כל הרגשות אל המטפלת געגוע והערצה אל מול פחד וחוסר נוחות תקווה בטיפול אל מול ייאוש וחוסר התקדמות הראש והמחשבות אל מול הגוף ותחושתיו אני מבולבלת וחשה חוסר יציבות. אני רוצה הפסקה. אני מרגישה שהמטפלת לא מכילה אותי היא לא מבינה אותי אני רוצה הפסקה הפסקה. לא, אני רוצה הכלה היא לא מצליחה להכיל אותי. אז יש הפסקה.

היי קורה לי כאן משהו ואני לא מצליחה להבין בדיוק מה? תוכל לעזור לי? לשקף? הילה

את יודעת כתבתי לך אתמול מהפלא לא נקלט ואולי טוב שכך כתבתי לך כמו אודי שלא יודעת אבל אני כאן לידך . אחרי שקראתי מה שכתבת לי ..חייכתי . קורה לך משהו טוב רך אוהב ..אל תיבהלי מזה זה טבעי למי שלא נפגע בילדותו ..לאהוב לרצות להיות להתגעגע.

פעם אחרונה שהתקשרתי אליה למרות שאני כבר לא בטיפול אצלה או בכלל. לפני שבוע וקצת הייתי במן סערה פנימית שלא הצלחתי להרגיע וזה כבר עלה על גדותיו בתוכי. הרגשתי מצוקה והזיכרון מהשחזור בטיפול שקרה לפני 5 שנים הציף! והתקשרתי אליה בוכה ונסערת ואמרתי לה בבכי מהול בטונות של אשמה 'סליחה סליחה סליחה סליחה. באמת סליחה שאני מפריעה לך. אני ככ מצטערת אבל תעזרי לי. והיא שאלה במן הססנות 'איך אפשר לעזור?' ואז עניתי בטון מזדעק משהו 'תדברי איתי. רציתי לקבוע פגישה ולא חזרת למרות שאמרת תחזרי'. היא התחילה לגמגם ולמלמל שהיא צרודה ולא יכולה לדבר עכשיו (היא לא נשמעה בכלל צרודה בטלפון) אמרה שלא תוכל לחזור מיד. אמרתי לה שלא משנה לי שאני אחכה כמה ימים ושאלתי "אבל תחזרי נכון??". היא מלמלה איזה משהו שהיא לא יודעת מתי תוכל.. השיחה הסתיימה. ידעתי שהיא לא תחזור למרות שהרגשתי ככ זקוקה וצריכה ורוצה אותה,לשקם את הלינק שלה בחיים שלי, איפה שנקטע לי הרצף. לחדש, לאחות.. גם פעם אמרתי לה. היא מעולם לא שיתפה פעולה כי לא הסכמתי/יכולתי לבוא בעקביות מסודר ולטווח ארוך בלי משאלת סיכום וסיום וסגירת מעגלים שכזאת. ואני שונאת אותם כי זה נראה כאילו הם , היא, עשתה הכל לא נכון. אני לא מסוגלת להיות בקשר רגשי וגופני, בעיקר גופני. נעלמת לי התשוקה מהגוף כי נעלמת לי התחושה של הרצון של עצמי ויכולת לדבר אותו. תשוקה היא תולדה של חיבור בין העצמי לגוף, אבל אני מפחדת 'להעלם' ושיעלם לי הקול. תמיד במצבים האלה של חוויה של רצון ותשוקה מול האחר נעלם לי הקול. לא יכולה גם להרגיש תשוקה וגם לדבר אותה בו זמנית, לתקשר אותה. אם זה המצב הנפשי שנותרתי בו עמוק בפנים אז הפסיכולוגית הארורה הזאת לא עזרה לי. היא רק שחזרה את הטראומה. היא רק העלתה למודעות משהו לא נסבל שהנפש לא סובלת. אבל היא לא ריפאה כלום. מה הקטע לעלות כאלה חוויות קשות בלי לספק 'חוויה מתקנת'? מה הקטע להשאיר אותך שם לבד, לתסכל או אפילו לנזוף בך שתפסיק עם הסרטים? זה קרה בטיפול אז... מה זה אמור להיות? ככה מטפלים בטראומות נטישה ושמיטה מוקדמות? בחוויות שבהן נעלם לאדם קולו של הרצון ? עד שהוא בוקע, מתעלמים ומתסכלים?

החלפת הזכרון הרע בטוב. שיקום התקווה בכך שלדברים הייתה איזושהי משמעות והטיפול לא היה סתם 'תאונת גורל'. ושיקום הרצף, נגמר בקטיעה אחרי השלילי שהיה.. וסתם. סתם כדי להרגיש בן אדם.

ובכל זאת, קצת עצוב לי עכשיו נראה לי שלקראת כל סופש קשה לי.. ועוד פסח בפתח, קשה לי

היי אודי מה שלומך בימים אלו? אחרי פגישה היום מרגישה בין מלא לחסר.בגלל פגישה שבוטלה מחר. מזמן לא ביקשתי ממך לתת לך יד ולעבור בין החברות והחברים בקבוצה? וגם מצטרפת למילים של מיקה אודי אני אוהבת להיות כאן.אני אוהבת אותך וכייף לי להיות כאן. שבת רכה וטובה הילה

כמה קשה לי לראות את הילדים שלי אוהבים פשוט מטורפים על האדם שפגע בי בילדות הרס לי את החיים אבל איך אפשר להסביר לילדים שאני שונאת אותו???נלחמת כל פעם מחדש להמצאי סיבה שאני לא מרשה ללכת לישון שם בשום אופן!!!!! זה כלל חד משמעי אצלי הילדים לא יושנים מחוץ לבית וכמובן שלא אצלהם הולכים איתי לביקורים קצרים פעם ב.... וזהו אבל קשה לי לראות את זה שהם אוהבים אותוו פשוט קשה

אפילו אין לי כוח לפרט... מצד אחד היא גורמת לי לחשוב שהיא רוצה לתת לי מצד שני ברגע האמת היא מסננת אותי ועושה לי טובה... ומדובר באחותי. סתם זה כל פעם מעציב אותי, ואני מנסה לא לבקש ממנה אבל לפעמים אני רוצה כי זה עוזר לי אבל אולי עדיף להפסיק וזהו.. וזה לא יתן לי הרגשה טובה אבל בכל מקרה אני אתבאס אז אולי עדיף לוותר ולא כל פעם לקוות שאולי הפעם.... מרגישה כבולה. אני בלי רכב ואני צריכה לנפש שלי. זה אולי יישמע מוגזם אבל גם עושה לי טוב רק לנהוג וגם תכף קיץ ואני לא.יכולה לנסוע לשום מקום ואפילו יש לי עם מי אבל לא איך.. ומה שכתבתי למעלה מדבר על הרכב. נשמע צרות של עשירים אבל לא. גם ככה אני לבד אז לפחות שאוכל לעשות כמה דברים

אז נראה לי שאוותר מראש ):

קשה לי.... הכי כואב לי שמרגישה שלא אכפת לו. שהייתי שם כמעט שלוש שנים ולא אכפת לו מהכאב שלי. שהוא יודע מה עובר עליי. בכיתי לו בהיסטריה בפגישה האחרונה שרוצה איתו, שרציתי איתו, שרציתי שנדבר, שנמצא פתרון שרואה את הצרכים של שנינו.... אבל הוא שתק... ונתן לי ללכת ככה. ואומר לי זה התנאים, אם את לא מוכנה, זה אומר שהטיפול נגמר.. לא מפנה אותי למטפל אחר, לא דואג שיהיה מי שיהיה איתי... לא מנסה לשאול מה איתי.. פשוט. פגישה אחת. נגמר. שלום. אין כלום. הלב שלי שבור. אודי.......... רחל.

שלום אודי, בטקס מרגש נפרדנו כולנו מעמליה. הילדים הגדולים כתבו והקריאו הספדים. הקטנים הביאו גמדי גינה שישמרו עליה. הקטן אמר זה הבית החדש של אמא אבל אי אפשר להכנס. יש לו הרבה שאלות כמו איך היא נושמת מתחת לאדמה ואם הגשם מרטיב לה את הבגדים. קשה היה גם לי להיות מאופק וחזק ולא הצלחתי להסתתר מאחורי משקפי השמש. זה לא הוגן זה איום ונורא למה אף אחד לא הצליח להציל אותה? איפה טעינו ומה לא עשינו נכון. איך יכול להיות שהאשה הזאת שהילדים היו כל חייה באהבה שאין לתאר בחרה לעזוב אותם. אני לא מצליח להבין. למה כלום לא עזר למרות כל הסימנים המאוד ברורים ששלחה לכל עבר. למה הרגישה כל כך בודדה ונטושה. אולי פיזרה את הרגשות שלה ביותר מדי מקומות והכל איבד שליטה. מי יכול היה לדעת שגם כאן זעקה לעזרה במקום שאי אפשר לקבל ממש עזרה. אודי, האם התרשמת שעוצמת המצוקה שלה כל כך קשה? האם מישהו יכול היה לחשוב שזה תרחיש אפשרי? אני לא האמנתי שזה כל כך טוטאלי עד המוות. עכשיו אני נוטע שקדייה ליד הקבר כי זה העץ שהכי אהבה. אני שבור. אורי

אני חושבת שלא הבנתי כמה הוא משמעותי לי.... גם עכשיו עדיין לא יודעת.... אודי, אתה מאוכזב ממני שלא ניסיתי עוד ועוד?...;( אתן מאוכזבות ממני?.. באמת שעשיתי ונלחמתי. למרות שסיימנו, אני עדיין מצפה שאולי הוא פתאום יתקשר, ויגיד שכן אפשר, שאנחנו יכולים למצוא דרך שטובה לשנינו...שנילחם שנינו. כי אני אמרתי לו שרוצה.... משהו ריק בי פתאום, חסר כל כך. וזה היה כל כך מהר הפרידה, בלי לעכל אפילו... ברגע- נגמר. בבום גדול. אין למי לכתוב שקשה, אין מי שיהיה בשבילי, גם אם זה בחלקיות, אני חוזרת ללבד שלי. רחל.

רוצה לשתף ברגע טוב... אתמול בערב אכלתי, והגעלתי את עצמי, וכ"כ כ"כ רציתי לחתוך, כי ידעתי שזה יעצור את הבחילה והגועל. אבל זכרתי, שמה שמביא לפגיעה בגוף שלי, הוא הרצון להרגיש שיש לי טיפונת שליטה עליו ולו לרגע. ובהחלטה של רגע, במקום לחתוך, החלטתי לקחת פיקוד על הגוף בדרך אחרת. שכן תשאיר סימן, וכן תהיה מורגשת, אבל לא תפגע. והלכתי לעשות לעצמי עגיל נוסף. ולמרבה הפלא זה הספיק... והיה אפילו כיף. (אם כי אני מקווה שזה לא יהפוך לפתרון על בסיס יומיומי... ;-) ) נ.ב. אודי, תודה שאתה פה תמיד...

אני מפחדת לומר לכם כמה חורים לעגילים יש לי באוזנים. ואני חשבתי שזה יפה... האמת שהבחורה בחנות כל פעם שאלה אותי את בטוחה???

אודי רשמת לי: להתבונן במבנה של הודעתך, ואולי ללמוד ממנה משהו לגבי עצמך" .מה אני מפספסת? אני לא מצליחה לראות דבר חוץ מאדם מיואש...

ברור שזה כן אבל לא... צד אחד כבר רוצה להיות מאחורי זה ואומר לעצמו מה הביג דיל היא כאן היא מחכה היא מקשיבה- תדברי , תשתפי, תעברי את המשוכה, תתקדמי בתהליך. והצד השני מפחד שהיא תשמע את המחשבות... את רואה היא לא שאלה כך וכך... את רואה היא עשתה כך וכך ולא כך.. יש לך רעיון איך להשתיק צד ולהעצים צד אחר?

אפילו לא שכרתי איז ה יום וכתבתי סום"ש

אם אתה עוד פה, אני מצטרפת בשקט לכמה דקות של שפיות שקטה ונעימה

שלום , האם אפקט הזרקור יכול להתרחש רק בנוכחות אחרים ; או גם שהאדם לבד . תודה

אחרי חודש וחצי היא חזרה סוף סוף התקשרה לקבוע פגישה לא כל כך רציתי להמשיך איתה את הטיפול הרגשתי כעס פחד חוסר אמון ופחדתי שקרה לה משהו נורא שפתאום עזבה אותי כל כך הרבה זמן רק אמרה שחולה... הלכתי היום לפגישה למרות הקושי איתה הרבה שתיקה בחדר והיא ניסתה יחד איתי להבין מה זאות השתיקה הזו אולי את נותת לי להרגיש איך זה ליהות לבד כמו שאני היתי היא אמרה שמבינה שהיה לי קשה והרגשתי כעס בלבול ונטישה וחוסר אמון פגיעה בקשר.... היא אמרה שזה בגלל הקשרים הפוגנעים שחויתי בילדות וגם חווה עדין היא שיתפה אותי מה קרה לה בתנאי שהבטחתי לה שעים יהיה לי קשה נדבר על זה כל כך הייתי עצובה לשמוע מה קרה לה הייתי רוצה לשתף כאן את סיפור חיי סיפר החיים שלי בצל הפגיעות אפשר אודי?

ההזדקקות אליו היא בלתי נסבלת. מה יהיה? נטע.

היי נטע איתך בקושי בכאב ובטלטלות הילה

מרגישה שהמנהלת מחפשת אותי בעבודה. זו לא המנהלת שהעיקרית. יש אחת שאני רואה בערך פעם בשבוע, ואני מרגישה שהיא כל הזמן רוצה לבדוק אותי ולומר לי שאני לא בסדר. אין בעבודה שלי מאה אחוז ודאות, וגם לא יהיה. ומן הסתם גם אני לא מושלמת. לפעמים מעמידים אותי ואת שאר הצוות בלחץ, ויכול לקרות שבגלל זה אני יכולה לפספס משו קטן. מחצית מהעבודה אני לבד ומחצית שניה עם עוד אחת יחד איתי. לרוב, יש לי עם מי להתייעץ אם צריך. היום למשל, המנהלת (זו שמגיעה רק אחת לשבוע) ראתה משהו שעשיתי (קשה לפרט, כי בכל זאת לא יכולה להיחשף כאן עד הסוף) והראתה או אמרה משו למנהלת השניה, שהיא תכלס אחראית עליי ונמצאת כל יום במקום. אז היא אמרה לי למה עשית ככה? או משהו כמו, מה קרה בסוף? ולא, אני לא אגיד כלום. אולי אולי אני טועה וזו רק אני שמפרשת ככה, וגם או בעיקר כי זה משפיל אותי. אני לא רואה איך אצליח להישאר בתחושה כזו שם. להימנע ממנה זו לא אופציה. אפילו כדאי שאגיע למצב בו אני מרגישה בנוח איתה וזה כנראה לא יקרה, אבל אם אתעלם זה לא יעזור אלא להפך. ואין לי עם מי לדבר על זה שם.. חשבתי קודם שאולי אנסה שניה לפני שמסיימת לבדוק את עצמי למרות שיש לחץ ואז לסיים סופית (העבודה בנויה כך, שיש כל פעם מישהו ומשהו חדש/אחר, נניח כמו טיפול פסיכו'.. אבל ממש לא זה(: ) ועכשיו כמובן שבמצב הזה אני לא ממש מסוגלת לתפקד. אני במיטה וכנראה שלא אצליח לצאת ממנה עד מחר. היתה לי איזו תוכנית לצאת היום לאנשהו אבל זה לא יקרה. אני רוצה להתקשר אליה ולבטל את הפגישה של מחר.. כי פשוט אין לי כוח.

מחר התכוונתי למטפלת (: אלך כנראה כמו תמיד.. ואודי, לא יכולה לדבכ על זה עם זו שמרגישה ככה מולה.. זה לא מתאים פשוט. היא לא תבין מה אני רוצה ממנה והיא גם לא המנהלת שלי בעקרון.

שלום אודי, החג. הממתקרב והאוירה המשפתית המורחבת הקשה גורמים לי לחשוב לקחת את הילדים למדבר לסדר אחר. המחשבה היא לחסוך מהם את הכאב של ההורים והאחים והבכי שכנראה יהיה חלק מהסדר. מה דעתך? אני חושש לפגוע בהורים שלה בעיקר אבל חושב שזו טובת הילדים. תודה, אורי

אורי, חשבתי עליכם בהקשר לחג ההולך ומתקרב... אין לי הצעות ותובנות.... רק רוצה להגיד שאני קוראת אותך. מתקשה להגיב. איתך, נטע.

הי אודי, המטרה היא לא לבוח מהכאב הוא איתנו ושלנו. המטרה היא לא להיות באוירת נכאים ליד השולחן. הילדים העלו את זה בעצמם כי עמליה רצתה לעשות סדר במדבר מספר פעמים. אמרה לנו בואו נתקרב ליציאת מצרים. במקום עוד ארוחה בבית. גם לא לא היה נעים להשאיר את ההורים.. זו הדילמה.

מאתמול רעש ובכי,היא שינתה משהו בחדר זה הפחיד אותם. אמרנו לה, היא ענתה ששינתה, כי היא לא רוצה לטפל בילדים יותר. אודי הם פוחדים שאולי היא לא תרצה לטפל בהם יותר הם גם קטנים . אוף כל כך יודעת שזה לא קשור אלי ויחד עם זאת חייבת ללמוד לתת לפחדים האלה מקום . לא יכולה יותר עם הרעש וגם לא רוצה לאפשר להם ליצור איתה קשר. הם כתבו לה מייל, לא איפשרתי לשלוח. לא בטוחה שהמניפולטיבים לא משכנעים, שזה כדאי וצריך, כשבעצם אפשר לנשום ולחכות בשקט. איך יודעים לבחון מתי זה הם ומתי השיקולים נקים ..אודי נמאס לי להיות אני זה מורכב מידי קשה מידי ואך שהוא תמיד אני מרגישה לא בסדר

את בסדר אביב, ויותר מזה. מושיטה לך יד.. רחל

רק לומר לך שאני פה לידך.

ההתכנסות הזאת בתוך הגולם... היא לא מצליחה להוציא אותי אלא להפך אני מרגישה שלא רק שהיא דחפה אותי פנימה היא דורכת עלי ומכאיבה לי מאד. די אני לא רוצה להיות במקום הזה, מאד כואב לי הכל ... המחשבות ,הגוף ,המצפון. אני לא חושבת שהיא מבינה את המקום שאני נמצאת בו. היא ממשיכה לטעות בדבריה במעשיה... זה הזמן להפסיק את התהליך? ואל תפנה אותי לטיפול כי שם לא מדברים על כלום, אני לא מסכימה לא על ההודעות לא על המכתבים לא על מחשבות ולא על רגשות... אז נכון שאני לא מאפשרת אבל כדי שזה יתאפשר זה מצריך שהיא תראה לי נוכנות...ונראה לי שפיספסנו אותה שתינו.

סיפור לשבת: הפרפר והילד / הנרי מילר זהו סיפור אודות ילד קטן בהודו, שהלך לבקר גורו. הגורו ישב והתבונן במשהו שהחזיק בידו. הילד ניגש והסתכל גם הוא, אלא שלא בדיוק הבין מהו הדבר שביד הזקן. שאל הילד את הגורו "מה זה?" "זה גולם" השיב הגורו "בתוך הגולם נמצא פרפר. בקרוב הגולם יתבקע והפרפר יצא". "האם אוכל לקבל אותו?" שאל הילד. "כן" השיב הגורו "אבל עליך להבטיח לי שכאשר הגולם יבקע והפרפר יתחיל לצאת ויכה בכנפיו כדי להשתחרר מהקליפה - אתה לא תעזור לו. חלילה לך לסייע לפרפר על ידי כך שתשבור את קליפת הגולם. עליך להניח לו לעשות זאת בעצמו." הילד הבטיח, לקח את הגולם והלך לביתו. בבית ישב והמשיך להתבונן בגולם. לאחר זמן ארוך ראה שמתחילה תנועה, הגולם נע וכאילו רעד, והנה נבקע בקצהו. בפנים היה פרפר עדין ויפה שניסה להיחלץ מתוך קליפת הגולם תוך שהוא מכה בכנפיו כנגד הגולם. התנועות שלו היו חלשות ולא נראה שמכות הכנפיים הללו יוכלו לעשות את המלאכה. הילד הקטן רצה נואשות לעזור לפרפר הסובל. לבסוף, כשלא יכול היה לשאת עוד את המתח, הפר את הוראת הגורו. הוא הסיט את שני חצאי קליפת הגולם לצדדים ועזר לפרפר להיחלץ. משיצא הפרפר החל לעוף באוויר, אך לפתע נפל אל האדמה ונשאר שוכב ללא תנועה. הילד הרים את הפרפר בזהירות וראה שהוא מת. שטוף דמעות הלך הילד לביתו של הגורו והראה לו את הפרפר המת שבידו. "אתה רואה, ילד" אמר הגורו "מיהרת לשבור לו את קליפת הגולם, האין זאת?" "כן" אמר הילד. והגורו המשיך "אינך מבין. לא יכולת לדעת מה שעוללת. כאשר הפרפר מתחיל לצאת מהגולם, הדרך היחידה שבה הוא יכול לחזק את כנפיו היא בכך שמכה בהם לעבר הקליפה. הוא מכה לעבר הקליפה ומכה שוב ושוב ואז מצמיח ומחזק את שרירי הכנפיים שלו. כאשר עזרת לו בכך שעשית זאת במקומו, מנעת ממנו לגדול ולפתח שרירי כנפיים. זו הסיבה שהפרפר נפל לאדמה ומת." את היא זאת שתישברי את הגולם בסוף ותצאי משם פרפר מקסים ..ואת כבר עושה את זה ..זה לא קל זה קשה ויש המון התנגדויות כי בעבר לא הרשו לך להכות בכנפיים והם קצת התנבנו אבל את יכולה אני מאמינה בך ..ואת ??

עכשיו כבר הצלחת להביע את עצמך..יותר מההודעה הקודמת.. היא לאט לאט תלמד, ואת לאט לאט תלמדי, להיות יותר מדויקת..וככה להבין ולעזור אחת לשנייה.. אל תתייאשי. תדברי שוב ושוב מכל כיוון אפשרי ובכל דרך, היא שם, את שם. זה אפשרי. (מצחיק לי קצת לכתוב את זה, כי אני עזבתי.. אבל יחד עם זאת אני בטוחה גם אצלי שהיה אפשר..) רחל

מקסים... אביב לצערי הרב אני ממש לא שם. אני גולם מעוך שאיבד את הסיכוי להיות פרפר אני לא מאמינה בעצמי ,היא כבר לא מאמינה בי הראתה סימני יאוש מובהקים. אם היא התיאשה...

רחל,אפשרי? את תתני לעצמך עוד הזדמנות?

אני לא רואה דבר... מה אני מפספסת?

אני לא מצליחה להביע את עצמי בכלל, כל מה שאני רוצה לומר מש

מרגישה לרגע כמו מימה או שלא (סליחה מימה..).. אני כן מצליחה לראות את כל התמונה.. שהוא טוב. שהוא לא יכל. שאולי לא רצה מספיק. שאולי התייאש, כי היה קשה איתי, כי כל הזמן לא האמנתי בו, שערערתי את הטיפול, שהוא מעריך אותי, מאמין בי. שהוא חוצפן שהשאיר אותי ככה. בייחוד בתקופה הזאת. אבל אני כועסת!!!! ופגועה!!!!!!!! ובעיקר בעיקר כואבת... איך מתמודדים??.... אל תכעסו עליי שכתבתי יותר מידיי... תיהיו סבלניים איתי... אני ארגע מתישהו... רחל.

אני חושבת שזה בסדר ואמיתי מאוד להרגיש כך עם כל הבלבול והפגיעות והכל יחד. הכי טבעי, הרי אי אפשר להתעלם מכל מה שהיה לכם יחד, ופרידה מן הסתם היא תמיד כואבת גם אם היא נצרכת או שהיא מרצון. מקווה שתצליחי למצוא דרך 'חדשה' להמשיך בה כעת ושיוקל לך בקרוב. חנה

שלא תתקעי עם זה יותר מדי זמן כמוני. צריך לתת מקום לכל הרגשות שצפים אבל בעיקר חשוב לזכור את הרגעים החיוביים גם שהיו. סומכת עלייך שתצליחי להתמודד עם התקופה הקשה רגשית הזו ולהחלץ משם להתחלה חדשה בסופו של דבר. והרגשות, מובנים. את ממש לא נוראית כמוני חחח אל תחששי לכתוב ולשתף. לדעתי טוב שיש מקום להכל.

ברור שאני מעוניינת. שהייתי מעוניינת... רציתי שלא יוותר עליי. עלינו. שילחם עלינו. איתי יחד. כי גם אני נלחמת. שיגיד לי שנמצא דרך שהיא טובה לשנינו. אמרתי לו בצורה הכי ישירה למה זקוקה, שנדבר, מה כן אפשר ומה לא... אבל זה לא נשמע... הוא היה בשלו.... נראה לי אודי שאפילו הוא לא הבין שבאמת זה נגמר, כי תמיד היינו מדברים על זה וחוזרים ועובדים על זה....אף פעם לא עשינו פגישה כזאת... פעם ראשונה. ואחרונה. וזה גם היה מהיר...יותר מהר משחשבתי. אסור לי ליפול ולכתוב לו. שמתגעגעת. שרוצה שיפתור את זה איתי. כי כבר ביקשתי והוא דחה את זה ואותי. אני חייבת להמשיך הלאה. חייבת למצוא דרך שתעזור לי להמשיך הלאה... רחל.

הי, אתה יודע אודי ? אין משהו מיוחד.. רגיל כזה.. כותבת כי רוצה להרגיש קרובה אליך, רוצה לתת לך יד .. האמת היא שכתבתי בעץ השמח שפתחה נעמה , ופתאום מאוד מתחשק לי ללכת איתך ועם החברים בפורום לחצבאני נשב על הסלעים, במרחק מה זה מזה, נשב בשקט ונקשיב.. נשמע את מימי החצבאני שזורמים ומשאירים שובלים של קצף, נריח את ריח המים, נקשיב לעלוות העלים ,נתבונן בשפירית הכחולה שנחה על כף ידינו..נשמע את משק כנפיה הדקות .. ננשום מלא ריאותנו אויר נקי, נמלא מצברים.. אודי, מתגעגעת אלייך.. שלך מקרוב-במבי.

אמרתי לו שיוצאת עם חיוך מהפגישה האחרונה.... והוא ענה שחיוך יכול להיות הרבה... ובחזרה אמרתי לו- שזה חיוך של- אהבה גדולה אליו הערכה קבלה השלמה כאב מבוכה תקווה... ימים יגידו מה יהיה....;) היה חשוב לי לעדכן אתכן אחרי שהצפתי פה קצת עם כל מה שקרה איתי ועם המטפל שלי.... מעריכה המון, ושמחה שאתן פה, ושאני פה.. רחל.

היי רחל איתך ..רק להגיד שקראתי מקווה שיהיה קל יותר . חיבוק

אתמול הייתה פגישה אחרונה... http://youtu.be/-zxiK-J3aIU זה הרגיש כאילו זה לא פגישה אחרונה... כאילו עוד רגע הוא יתקשר, וישאל לשלומי... בכיתי הרבה... על כמה קשה היה לי בתקופה האחרונה, והוא ה והוא רק הקשיב... ומעט דמע בעצמו.. ביקשתי מילות סיום, והוא אמר שאחשוב על התנאים שלו, שוב. אמרתי שחשבתי. וזה כבר אחרי המחשבות.. שהייתי מוכנה לדבר, להוסיף אפילו יותר גבולות שמתאימים, בהתאם לתובנות שלו. הוא לא ממש הסביר, רק חזר על זה שאמר שזה נכון. ואמרתי לו בכנות, שאני מעריכה אותו המון, אבל זה לא נכון ומתאים לי ומכניס אותי ליותר סערות בנפש..

תודה שאתה מאפשר את המקום הזה ושומר עליו בטוח. ותודה שאתה עונה לנו בזמנך הפרטי ואתה בכלל לא חייב. ותודה שהתשובות שלך מעוררות מחשבה ועוזרות לגרום לשינוי אני אוהבת להיות כאן..

אהבתי את מה שכתבת ומסכימה עם כל אות בהודעה הזו :) במבי.

היי אודי... מה שלומך? כתבת לי בתגובה להודעה שלי "את לא אישה באמת?" שזו שאלה פשוטה, אבל מאוד חכמה ושגרמה לי לחשוב הרבה כי הרי וודאי שאני אישה מבחינה ביולוגית. אבל בחוויה הפנימית שלי, זה כאילו שאני ילדה. וזה מצחיק כי אני נשואה כבר כמה שנים טובות, ויש לי ילדים. אז מדוע שארגיש כך? ואודי, גם מאוד חשוב לי להדגיש שיש לי בעל טוב ועדין שאני מאוד מעריכה ואוהבת. אז כאילו משהוא לא מסתדר..אתה מבין? אני יודעת שזה לא עניין של לבוש , או אפילו של מראה. אלא מדובר בהרגשה הפנימית שלי - שהיא פשוט לא נכונה! המטפלת אמרה לי פעם שבעלי זה לא הוא, ושבעלי לא מנצל אותי. הראש מבין, אבל הגוף לא תמיד. אבל אני מרגישה שאני בכיוון הנכון וזו הרגשה מעודדת.

היי, הגעתי אליו בסוף עוד יום ארוך, אז אנסה לקצר אבל לא אוותר עליו. השבוע: - היה לי עמוס ביותר אבל גם ההספק שלי היה יפה בהתאם. - ויתרתי ושיחררתי את הלחץ והבאסה מדברים שלא היה לי סיכוי להספיק. - באתי בגישה חיובית ושמחה למבחן מבאס והדבקתי אחרים בגישה. כי רגע לפני כבר באמת שאין מה לעשות, אז עדיף לחייך. (: בואו! נעמה.

תודה על ההזמנה(: וכל הכבוד על הגישה החיובית. מה אצלי? היא צריכה שנשנה זמן של אחת הפגישות שלנו באופן קבוע. למרות שאני מאוד כועסת ולא רוצה להסכים ובא לי לריב איתה.. אני יודעת שאם היא ביקשה כנראה היא צריכה ולכן סביר שאסכים באמת לבקשה שלה. תכף פסח ולא בטוח שזה משמח, אבל היא הסכימה שנדבר בטלפון, עוד לא ממש קבענו מתי וכמה. ואולי אזכה גם לטיול או משו יותר נחמד ואצליח לעשות משהו עם עצמי.

הי נעמה... ושוב תודה על העץ השמח שמגיע באופן עקבי בימי רביעי על ידך.. הלב של העץ מרגיש מותש ... כמו דף נייר ... הניחו לי, לוחש ליבו של העץ.. עייפתי .. הרפו ממני.. עזבו אותי לנפשי.. אם חשקה נפשכם, גשו, נסו ואולי תצליחו לדבר עם הידיים, הרגליים, הבטן ? המוח ? ואולי דווקא העלים ישמיעו נעימת תקווה ? הקשיבו.. שומעים אתם ? שומעים את עלוות העלים ? הקשיבו היטב.. חדדו אוזניכם... שומעים אתם ? ... אכן.. מפזמים בשקט.. עבדים היינו,היינו, עתה בני חורין, בני חורין... ניצנים נראו נראו בארץ, עת זמיר הגיע, עת זמיר.. מפזמים בשקט ,בלחש. אך צליל קולם , כקול פעמונים... והצליל מתחזק, ממלא ועוטף, ומגיע גם לרגלי העץ.. לאט לאט קם, נועל שוב את כפכפי העץ ההולנדיים.. מושיט עקב כף רגל ימין, עקב כף שמאל, ושוב ימין,שמאל, ימין, שמאל.. ומוצא עצמו מצטרף לצלילי העלים : "ניצנים נראו נראו בארץ עת זמיר הגיע, עת זמיר.. שלכם -במבי.

תודה על העץ על התזכורת והאיזון https://www.youtube.com/watch?v=pCnAG9z7NDg

היי, ראיתי באינטרנט תמונות של הפסיכולוגית דרך גוגל.. והרבה.. לא חושבת שהיא מודעת לקיום התמונות כי זה הופיע דרך קרוב משפחה שלה..תמונות מהחדר לידה.. תמונות שהיא יושבת על בעלה.. נראית ממש מאוהבת בו..תמונות שלה עם הילדים בימי הולדת.. היא מחבקת אותם ומנשקת.. תמונות עם חברות ומשפחה.. היא מהממת! ואני עכשיו מקנאה!

אני לא חושבת שאצליח להתמודד אם אראה תמונות שלה. תמונה של בעלה ראיתי. אין לה פייסבוק, ואין לה תמונה בווטס אפ, ולי קשה עם כל מידע שאני מגלה וברור שאני זו שמחפשת אותו, כן? גיליתי כל מיני דברים וזה יחסית בסדר לי עם זה. בכל אופן במקרה שלך, אני הייתי מדברת איתה על זה כי נראה לי קשה להישאר עם זה לבד.

הי אודי, מצאתי משהו שכתבה עמליה בעקבות המשפט. חשבתי שעשוי לעניין כאן. "בתוך הסערה עם הרשעתו של בני שמואלי, הבחורה שהתאבדה בספרד חשיפות ממושכות ולא במעבדה של עדנה פואה, בעולם הממשי, פתאום ההפרעה הפוסט טראומטית והדיסוציאטיבית אינה פרטית היא כתובה על גבי העיתונים מדוברת בתקשורת בפניהם חמורות הסבר של חוקרים כאלה ואחרים שנוגעים לנו בסודות ומתלחשים בקול רם על התופעות וכאילו המוני אצבעות מופנות "את כזאת". הקולות השקטים שלנו נחבטו עם הגלים אל החוף חוקרים בכפפות מפשפשים בגופות חיות ורושמים אבחנות. המעשים ההירואים של המתלוננות הנלחמות מול הקולות השקטים שחיים בצל ועם. עדין לא נכתב המאמר על השפעת הסופה על הקולות השקטים. לאן לוקחים הדיונים את הקולות השקטים? כיצד עומדת ההתנגדות לשקט והלחימה לעשיית צדק מול הפאסיביות, האינטימיות וההחרשה? היכן מכה בקולות השקטים כל דיון ציבורי שכזה? האם הקולות מצטרפים ללוחמה בצדק, בדרכם הפאסיבית, או ממשיכים לעמוד מנגד ולהפנים? כיצד משפיע גילוי הדעת של המומחים על השאלה "היה או לא היה"? האם הקול השקט בוחר בדרכו הדיסוציאטיבית להשתיק גם את הסערות הציבוריות המאיימות על שגרתו? עד איזה גבול יכולים הקולות השקטים לספוג את הדיונים התקשורתיים ומהו השלב בו עדיפה התנתקות על פני החרשה או התמודדות. נראה שעל אלה לא נתן איש את הדעת. הדעת הופנתה לעבר הנושאים שיש בהם רייטינג, כמו צדק פומבי, עוולה ציבורית, אגו מקצועי ופולמוס מתמשך בין אלה השייכים לאסכולה אחת ואלה השייכים לאסכולה אחרת. אלה יוצאים בגנות ואלה יוצאים למען, כל אחד מתוך המקום עליו הוא רוצה להגן. אין כאן הגנה על מקרה ספציפי, יש הגנה על הגדרות, מחקר ואגו מקצועי. אחרי כל אלה יש את "המקרה", הקול שקם ואמר נזכרתי או חלמתי או ברצוני להביא למשפט או לתודעה. לקולות השקטים אין רייטינג, מן הסתם כי שקטים הם. הקולות השקטים אף אינם חפצים ברייטינג, אלא בתקווה, שמה שהחרישו והביאו עמם לחדר הטיפולים ישאר נחלתם שלהם ושל מי שבחרו שילווה אותם, יפתר. שהקונפליקט בין היה או לא היה יקבל תשובה חד משמעית וסיפורם יקבל תוקף."

שלום אורי, רצתי להגיד שהקולות האלו צריכים להישמע כמה שיותר, אם כי זה קצת גם סותר את הדברים . אבל בכל זאת, שישמעו בדרכם...הקולות האלו שנשמעים בדרך אחרת ובמקומות אחרים, בשקט, בלחישה, בחדרי טיפול, ביחסים. עמליה מאד השמיעה כאן את הקול השקט שרק רוצה תקווה... כואב מאד. גילת