פורום פסיכולוגיה קלינית

אני לא כותבת בדרך כלל במקומות כאלו. אז זה מוזר ומרגיש כאילו לא באמת יענו לי. ושבעצם אני כותבת לעצמי.. אני כותבת כי קשה לי תמיד בערב ליל הסדר. לא חוגגת בשום מקום כבר כמה שנים כי אין כל כך עם מי.. מרגישה לבד. לבד אחר..לא לבד שרוצה יחד. פשוט בדידות כואבת כזאת שמצד אחד רוצה לשכב בשקט במיטה כמה זמן ומצד שני בוכה נורא וכואב לי בלב באמת. כואב פיזית ומן הרגשה שזה הסוף. שלי,של הכל.. זה רגע כזה שכמעט להתייאש ולהתקשר למקום ציבורי כזה שייקח אותי ויעשה בי משהו. כאילו לי אין עוד שימוש בעצמי. אמנם אני רק בת 25 אבל מרגישה מפלצת גדולה יותר. מפחדת שלא יענו לי פה. מישהו שמבין ויודע לענות. שיכול לומר לי כמה דברים שיעזרו לעכשיו. משהו בי פשוט לא מאמין שזה יכול לקרות. או לפחות לא לקרות עכשיו כשאני מרגישה בתוך הבכי זכוכיות דוקרות ושהפרצוף שלי עוד רגע ייקרע מרב עלבון,ובדידות.

ותמיד חשבתי שאני לא מספיק כזאת כי אין לי ציונים מספיק גבוהים או מספיק תארים ,מספיק כסף, מספיק מיומנויות לעצמאות גם. כי רציתי לסמוך רק עצמי ולהסתדר לבד. הפסיכולוגית פעם אחת לא אמרה לי באופן מפורש חד וחלק שהקשיים שלי למעשה קשורים לקשיים עם אנשים וניהול יחסים ויכולת לקרבה ומימוש מיניות. לא הסבירה לי רק אחרי שנתיים שהיא ביזתה אותי והתנשאה העובדת הסוציאלית באה ואמרה 'מימה בולימיה זה קשור לקושי עם מיניות וכדי להצליח בחיים צריך לדעת להתנהל בתוך קשרים עם אנשים ולנהל קונפליקטים' . ועל הפסיכולוגית היא אמרה 'אני מצטערת בשבילך אבל נפלת על מטפלת גרועה'. אני פשוט לא מבינה למה הפסיכולוגית לא הסבירה לי דברים בעצמה. למה היא רק ישבה שם והניחה לי לסבול ככ הרבה. להתעסק עם העוד זמן או פחות זמן.. להיות בתוך איזה סרט רגשי. אבל מצד שני אולי אם הייתי צולחת את הסרט הרגשי שלי אצלה בלי שהעובדת הסוציאלית תמשוך אותי משם באמצע ככה ותגיד לי 'תפרדי ממנה כבר. את באמת רוצה להתקע שם אצלה 20 שנה?..' בסוף לא נתקעתי אצל אף אחת מהן אבל נתקעתי בתוך עצמי כמה שנים טובות. בתוך הכעס. אני לא אוהבת את המציאות שאני רואה. אני לא אוהבת את איך שהכל פועל ועובד. איך אנשים כמוני גומרים בתור פועלי היצור בשכר נמוך בשירותם של אחרים. אני לא אוהבת את זה. אלה לא החיים שאני רוצה. מרגישה שדחפו לי אותם בכח לגרון ואמרו לי 'תשלימי עם האומללות הנסבלת הזאת. זאת המציאות'. במקום לעזור לי איך להתגבר על החרדות ככה שאזכה להעניק לעצמי יותר. לא יודעת. אם הפסיכולוגית הייתה עוצרת להקשיב לי ולא מנסה לכפות עלי את הגישה שלה של תסתפקי היא הייתה מבינה שאני רוצה וזקוקה ליותר ושהדבר הכי לא נכון לנפש שלי היה לנסות להגיד לי ללמוד להסתפק בפחות. אז אני נכה? יש לי חרדות? אני זוחלת במקום ללכת? הייתה צריכה לעזור לי ולתמוך ברעיון שאגיע ליותר אפילו עם הזחילה הזאת! אז אולי 'להיות פסיכולוגית' זה לא הדבר הכי מתאים לי. יכלה לדבר איתי על זה במקום לנצל את ההעברה כדי לבזות ולהפקיר אותי. הבעיה שהיא באמת הייתה בעלת הפרעה נרקיסיסטית בעצמה. זאת הבעיה. ואז הגמל לא רואה את הדבשת של עצמו ולא מבין וגם לא חש באופן הומאני כמה סבל הוא גורם לאחר כאשר מתייצב מולו מתוך עמדה כזאת. אני לא חזקה כמוה אבל זה לא אומר שבשל החולשה היחסית שלי בתפקוד עליי 'להסתפק'. רציתי יותר והיא הייתה צריכה לעזור לי עם היותר הזה! לעזור לי. להסביר לי מה מעכב אותי ואיך מתגברים עליו. עד היום קשה לי. אתמול עשיתי צעד קטן בכיוון. אני אמשיך. מצידי שישנאו אותי כולם ויאחלו למותי כולם. תמיד פחדתי מזה והרגשתי משהו כזה למרות שאולי זה לא ראלי אבל אני מרגישה שלא מפרגנים לי. שרוצים שאני אמות. שלא תומכים באני שלי. שמשאירים אותי לבד ומטילים את כל האחריות עליי במקום לעזור. לרצות בשבילי ביחד איתי. זה מרגיש ככה בגוף שמתקשה להרים את עצמו ולהזיז את עצמו בשביל עצמו. רוצה להשתחרר מזה כבר להתחיל לנוע בעולם ממקום של אישור פנימי וחירות להיות ולעשות מה שבא לי בשביל עצמי. לא לפחד משנאה/טינה/ביקורת/עוינות/שיפוטיות/שתלטנות/חוסר פרגון של אחרים. לקום על הרגליים שלי כבר עם תחושה ברורה של רצון ויכולת חזקה לתנועה. ושיהיה חשק. שיהיו רצונות וחלומות. לא רק משאלות נקמה במי שפגעו ולהשמיד את העולם. די. פשוט לקחת את הטוב הזה שאני רואה אצל אחרים ומתקנאה ולהשיג לעצמי גם. להרשות לעצמי גם. גם לי מותר!! זה לא רק שלהם. זה גם שלי! מדינה חופשית. ומה שפסיכולוגים עושים... המסלול הנתעב הזה שכאילו יושבים מומחים מלמעלה שנותנים את האישור רק למי שאוכלים מספיק חרא מספיק שנים ומתחרים וקורעים את התחת וצריכים לשרוד כל מיני מבחני סינון ומיונים - הגועל נפש הזה. מי צריך את זה בכלל. אחכ התוצר הוא כמו אותה גברת נרקיסיסטית 'קלינית בכירה' שיושבת מול אדם כמוני ואין לה שום דבר להציע לי חוץ ממרורים כי בעצם התייצבות שלה מולי בתור אחת שקיבלה את האישור מהאחרים למעמדה אחרי שעברה את כל הדרישות שהציבו לה היא מעולם לא למדה בעצמה וגם לא לימדה אותי שלא צריך את האישור הזה. שאפשר לנגב איתו את התחת ושאדם חופשי באמת נותן לעצמו את האישור. ואם הייתי עכשיו סטודנטית לפסיכולוגיה הייתי בטח בהדרכה אצל איזה מומחה ופוחדת מביקורת ומטעויות ומשיפוטיות.. כאילו הוא הבכיר שצריך לתת לי אישור על פועלי. אבל שאני לא כלום ויצאתי מהמירוץ אז על הזין שלי כולם. אין סמכויות בעולם שלי יותר. אף אחד לא יקבע לי ולא יאשר לי. אני יאשר לעצמי. זה השיעור שעליי ללמוד. זאת המתנה הכי אמיתית שאי פעם אוכל להעניק לעצמי שלי. עדיין קשה לי אבל אני אזחל כל הדרך לשם, גם אם ידממו לי הברכיים מרוב שפשופים כנגד האספלט החם אני לא אפסיק.

לא יודעת אם ציפיתי לתגובה ולאיזו מן תגובה. יש דברים שהם סוג של אמת שאדם סוחב עם עצמו. פשוט לפעמים בוער בי לכתוב את זה.

היי אודי. ראיתי שחלק מהתגובות שרשמתי לאנשים בהודעות שלהם לא פירסמת אותן. מדוע בעצם? האם אתה מוצא שהתגובות שלי לא טובות/לא נכונות/לא מתאימות? או שאולי נדחפתי לך מדי לטריטוריה בתור מגיבה לאחרים ? סתם תהיתי. יש משהו בעייתי בזה שהגבתי להודעות? בדכ אני לא עושה את זה בכלל. בקושי קוראת הודעות.

גם אטימות לרגשות של אנשים ולעג להם זה סוג של אלימות. גם אם כלפי חוץ זה לא מצטייר באותו אופן בוטה כמו ההתעצבנות שלי בעקבות זה. אלימות פסיכולוגית יכולה ללבוש כל מיני צורות..

אני מתייסרת כבר 8 חודשים מאז שכלבתי האהובה מתה לי לאחר ששלושה חודשים שעזבתי הכל וסעדתי אותה 24 שעות ביום בלילה שהיא מתה היא ממש התנשפה כבד ואני הייתי כל כך מותשת ועייפה כי במקביל גם אני עברתי עוברת טיפול בבעיה רפואית שלי, אז שמתי אטמי אזניים ואמרתי לעצמי שאם הטיפול שהוטרינר נתן לה היום לא יעזור אז האלץ להרדים אותה למחרת ,אך באמצע הלילה התעוררתי בבהלה והיא היתה מתה כנראה התעוררתי מהנשימה האחרונה שלה כי היא היתה עדיין חמה - ישנתי ממש צמוד אליה עם מזרן, כל הכאב שלי סובב שביב העובדה שממש לא ידעתי שהיא סבלה מאי ספיקת לב וחשבתי שפשוט כואב לה מהניתוח שעברה חודשיים לפניי , אני מתייסרת על הסבל שעברה אם הייתי יודעת שזו הבעיה שלה הייתי ודאי מטפלת בה אחרת אך כנראה שהרופא רצה להעלים את זה ממני כי ודאי זה התחיל מההרדמה של הניתוח כי היא היתה מבוגרת,כל הניתוח היה עם הרבה פשלות אחרות כמו התקצרות ונפיחות ברגל, כואב לי שהיא עזבה את העולם בסבל בלתי יתואר של 3 חודשיים שלא הרדמתי אותה לפני כל זה מה שרופא אחר המליץ לי אך התעקשתי להציל אותה , אהבתי אותה מאודדדדד....תמיד אמרתי שהייתי תורמת לה כלייה אם היא תצטרך ..עוד שהיתה גורה, כשהייתי עצובה רק הייתי אומרת את השם שלה ישר היה עולה לי חיוך והכל היה עובר, ביומנים אישיים שלי אני עכשיו קוראת שכל מיני שאיפות ושאיפות תמיד כללו אותה , היא היתה נפש תאומה שלי... איך מתגברים על זה, אני רוצה אותה בחזרה.........!!!!

היי שוב:) שמי הילה..... תרשי לי לכתוב לך על מה שכתבת? מרגישה הזדהות יש לי חתולה שאני אוהבת אהבת נפש. כשאני לא בבית חושבת עליה כל הזמן...... זה אנושי כל כך לכאוב את לכתו של הכלב שלך.... מרגש איך טיפלת בו במסירות.... לאט לאט תני לעצמך זמן להחלים הילה

חג שמח לכולם ההודעה שלי הולכת להישאר אדומה עכשיו עד סוף החג, בודדה. (אלא אם לא תועלה בכלל)

הנה :)

חג של פריחה וצמיחה חג אביב שמח

אודי, אני לא מבינה איך אני מסוגלת לאהוב ולשנוא את המטפל שלי בו זמנית. ואודי, אני רוצה לגלות לך סוד (אבל רק לך) - כל לילה לפני שאני עוצמת את העיניים, אני מדמיינת שהמטפל שלי יושב לידי, ושומר עליי... ואז אני נרדמת ומרגישה בטוחה. חבל שהוא לא היה לצידי כשהייתי קטנה... למה לא שמרו עלי??? על ילדים קטנים צריך לשמור מכל משמר! נטע.

גם אני גיליתי שבאופן מוזר אפשר לאהוב ולשנוא את אותו אדם... כמה ששנאתי את הפסיכולוגית ככ שנאתי ואפילו זעקתי לה במייל קללות אבל בפגישות איתה לא באמת יכולתי לשנוא עד כדי כך ובעיקר רציתי חיבוק. קטע מוזר.

אודי מה דעתך על אקט שבו אדם בוחר בבגרותו לשנות את השם שנתנו לו הוריו בילדותו לשם אחר שמתחבר אליו יותר? מבחינה פסיכולוגית זה נתפס אקט של יוזמה חיובית ועצמאות של אדם על חייו האוטונומים או אולי דווקא ביטוי לבלבול ומשבר זהות? שינוי שם גם מצריך שכל הסביבה תתרגל לשינוי. מה דעתך על אקט שכזה? אני לא ככ אוהבת את השם שלי ולא מתחברת. קראו לי על שם סבתא שאני לא הכרתי שמתה מוות טרגי (התאבדות קיצונית). וזה שם שמרגיש לי 'זקן'. יש הרבה שמות שאני אוהבת יותר ומרגישה שיותר מתאימים לי לתווי פנים. אבל זה דורש התרגלות וזה מה שבעייתי לי, החשש שלא אצליח להתרגל אחרי שמעל 30 שנה יש לי את השם שיש עכשיו... בגלל זה לא קיבלתי החלטה עדיין.

אמרת שאני לא עושה שימוש בטיפול, אני לא יודעת איך להשתמש בו...אני רוצה להשתמש בו...הגעתי גם כשלא רציתי הגעתי .ניסתי. איך משתמשים בטיפול? מצחיק שנתיים בטיפול ולא יודעת איך משתמשים... חשבתי שלהגיע זה מספיק... בשלב מסוים להגיע מבלי להתקדם זה מתסכל .לרוץ במעגלים מעייף!

היי אביב, ודאי שמגיע למטפלת שלי קרדיט..היא מטפלת מעולה... לדעתי, היא אלופה בתחומה. ויש לה שיטות טיפול מעניינות, ומוזרות... ואם היא לא הייתה מטפלת, אז היא בטח הייתה שחקנית באיזה קברט עם המון אורות צבעוניים ומוזיקה רועשת ומצב רוח טוב. וכולם היו עומדים בתור לבקש ממנה חתימה, ומוחאים לה כפיים ומגישים לה פרחים... (כמובן שהיא לא מושלמת,והיא די רעה אליי לפעמים..ומקניטה אותי) אבל אני עייפה אביב, והכל מסובך...וככל שאני "שוקעת" בטיפול , אני מרגישה שאני מתרחקת מדברים אחרים שחשובים לי. והמאבק הפנימי הזה , קשה לי איתו ואני מתייסרת. והכמיהה , והגבולות המתסכלים, והאגו הפגוע והמטופש שלי שמרגיש שהוא קונה יחס בכסף. אני מרגישה שיש לי "רעש" בראש שאני לא מצליחה לכבות, והאוזניים שלי שורפות והראש שלי כואב. אולי הפסקה, אולי פרידה..אני לא יודעת.. אני פשוט רוצה קצת שקט.

יקרה אני כל כך מבינה את הרצון לשקט אבל זה שוב בריחה תמצאי את השקט בתוך הטיפול אל תברחי תיראי חיפשתי היום אורה לך ולרחל והיה לי קשה אז עזבתי בדצמבר או בינואר הייתי שבורה ורציתי לברוח את יקרה עודדת אותי להישאר. אני יודעת שזה קשה אני שם בתוך התהליך לא צנחתי מאיזה עולם אחר . הדבר היחידי שאנחנו יכולות לעשות זה להגיע לטיפול ולדעת שהיא שם עבורנו. זה המאמץ העיקרי אסור לוותר מאחלת לך יציאה מהמצרים שלך ושתעברי את קיר הפחד .

תודה רבה..את צודקת..נחמד שיש את הפורום הזה כדי לעזור ולהיעזר

קשה לי... אני רוצה לצעוק חזק , שמישהו ישמע ויעזור לי. אף אחד לא שומע ... כולם עסוקים. אף אחד לא מבין כלום... די. שקט.

שומעת . מושיטה יד וכתף לא יודעת אם זה ממש עוזר .

יש אנשים שפועלים אינסטינקטיבית בשירות האינטרסים של עצמם ויש כאלה שיותר קשובים למה שמצפים מהם אחרים ופוחדים מדחיה/כעס/עויינות/עונש.. האם האחרונים צריכים ללמוד למרוד בצורך לקבלת אישור מאחרים על מנת להפוך בני חורין שפועלים גם הם בשירות האינטרסים של עצמם ?

אתמול ישבתי ושתקתי. כל הפגישה. לפעמים לשתוק אומר המון... לא תמיד זו מוגבלות כנראה. זה היה נעים לגלות. חג שמח

יש אנשים שלא סותמים את הפה ומקשקשים המון והדיבור דווקא מונע מפגש אמיתי. לפעמים בשתיקה נפגשים הרבה יותר ונוגעים הרבה יותר מאשר עם כל הדיבורים והפטפוטים.. במיוחד אם יש שם מבט עיניים. עיניים לדעתי מתקשרות המון גם בלי מילים. שמחה לשמוע שהייתה לך שתיקה טובה.

רציתי רק להגיד תודה על כל התשובות האכפתיות והעזרה.. חג שמח לך ולבני ביתך..

מתגעגעת לאבא לאמא למשפחה ...שכאילו הייתה אבל האמת שאף פעם לא הייתה .באידליזציה שלי היא הייתה. איך אמרה לי חברה שאמרתי לה על הפגיעה ..קינאנו בך שהיית קטנה תמיד עשית ככה שאצלך הכל כל כך טוב וההורים הכי טובים . אז כן היה בהם טוב והוא היחידי שהתייחס אלי והייתי מיוחדת ואחר כך בעט כמו לא מכיר שלא לדבר על המחיר ששילמתי ועדין משלמת כדי להיות מיוחדת ... אז לא אוהבת ולא שונאת וכל כך עצובה וכל כך מתגעגעת לילדה שהייתה לה אמא ואבא שאהבו אותה לפחות בדמיון שלה ...וכן הוא הנטישה הכי גדולה שחוויתי בחיי ואני ממשיכה להיות בת טובה ושותקת . וחג ואני הולכת ומחייכת לכולם כאילו כלום כאילו לא מת בי בפנים ..ממש אירוניה כואבת... אז מה זה אומר עלי ..אלוהים כמה שאני שונאת את עצמי , מיום ליום זה נעשה יותר ויותר גרוע וכל כך בא לי אבל אני לא... שבוע שעבר אבדתי שליטה לגמרי מתוך השיגעון יצאו קולות מפחידים שיתפתי אותה, ושאלתי מה היית עושה עם היית שכנה שלי היא אמרה שהייתה מזמינה משטרה. פעם היא הייתה אומרת לי כמה אני מדהימה וכמה היא מעריכה אותי זה היה לי קשה לשמוע לא יכולתי להכיל היום היא שותקת לאט לאט היא מגלה מי אני ...גם אני מגלה מי אני וככ לא אוהבת את מה שרואה במראה .. מתגעגעת לעצמי למי שחשבתי שאני למי שהייתי גם אם זאת הייתה מסכה.

בזמן הטיפול אצלך ספרי פסיכולוגיה בכמויות של עשרות והמון כסף וקורא וקורא... האם היית טורח להבהיר לי שהתשובות וידע והבנות בטיפול לא באמת נרכשים בצורה כזאת אלא יש להתמקד בתהליך הרגשי? לי הפסיכולוגית לא ממש טרחה להבהיר ורק העוסית אחכ אמרה "תעזבי כבר את הספרים האלה. יש חיים שלמים שם בחוץ". גם ככה בהתחלה בכלל לא הבנתי מה שקראתי אבל נהניתי להעמיד פנים שאני כמו... כמוה. יכולה להיות כמוה . ולהשתייך. היית שותק מול מטופל שאתה מבחין שהוא מחפש בקדחתנות תשובות בספרים? ומה אם היה קורא שם את פרויד ודי מזדעזע לגלות את אופי היחס והגישה של מטפל אל מטופל ורגשותיו? העמדת סמכות הזאת..

אודי האם זה שכיח שפסיכולוגים מורים מעמדת הסמכות שלהם למטופלים לצאת לעבוד? ואם המטופלים מראים קושי להתמיד בעבודה האם פסיכולוגים מסבירים להם שיש דבר כזה זכויות סוציאליות? כי עוסים כן מסבירים. האם קיים הבדל בגישות של עוסים לפסיכולוגים בדברים האלה?

האם פסיכולוגים לא יכולים להסביר על זכויות סוציאליות כמו שעוסים עושים?

החג שמח שכולם מאחלים לא תארתי לעצמי שככה יכה בי החג הזה. הילדים שרוצים משהו חגיגי בגדים מתנות הכנות החא עשתה את זה לבד. פתאום אני מבולבל לא פרקטי כמו תמיד. איך אספה את כל החגים האלה ואני הייתי מקטר וכועס. בלילה הלכתי לריב איתה בבית הקברות צעקתי עליה מה עשית עמליה איך העזת להשאיר יתומים ואותי אלמן למה עשית את זה עמליה. כולם אהבו אותך היו זקוקים לך העריצו אותך על חוכמתך וכישורייך ויופייך. גם את השם שלה קשה לי להגיד. איזה אסון שהמימדים שלו מתבהרים מיום ליום. למה היא עשתה את זה? למה? זרקה חיים שלמים שבנתה וחיים של אחרים. איזה אסון. סליחה שאני ככה תוקפני אבל אני חייב לצעוק ולא יכול לסלוח. אורי

נכנסתי כדי להגיד לך אודי חג שמח אבל תוכ שומעת ברקע ויכוחים בבית... ושוב עולות לי דמעות. וגם הייתה הודעה בה אמרתי לך תודה ואני לא רואה אותה כאן...

אודי שלחתי לה כבר 3 הודעות היום .. היא לא ענתה לאף אחת... רשמתי לה שאני במצב הרסני ושאולי עכשיו היא שונאת אותי וביקשתי שתענה לי.. משהו שירגיע אותי.. אני נשבעת שאני לא רוצה להפריע לה בחןפשה.. אבל מצד שני אני לא מצליחה להתמודד עם שלןשה שבןעות.. מה עושים במצב כזה?? היא לא עוזרת לי ורק מקשה עליי יותר ויותר

ברגע אחד... זה לא.שיש לי אלטרנטיבה אחרת...אין לי מקום אחר להיות בו... ולא.טוב לי כאן. אבל גם.לא יהיה לי טוב במקום אחר. בסך הכל רציתי שתיהיה לי משפחה משלי.. ואני כבר לא יודעת אם זה יקרה אי פעם. ואני בוכה עכשיו . ולחשוב ששבוע הבא החג צמוד לשבת אז זה בכלל ארוך ואין לי כוח לסבול ככ הרבה כל הזמן.

חנה. אני עושה את החג בעבודה.... סוג של פתרון... הילה

תודה שאתה כאן נוכח עונה מאפשר המקום הזה חשוב לי כל כך. חג שמח לך ולמשפחתך.בריאות ושלוות נפש, שלך-הילה

היי אודי, קשה לי.. המטפלת בחופשה של שלושה שבועות.. זה המון זמן.. שלחתי לה הודעה שקשה לי מאוד והיא לא ענתה.. אני ממש סופרת כל יום שעובר.. איך אני יכולה להקל על עצמי ולהרפות מהחופשה שלה? תודה אודי וחג שמח!!

תקחי לך חופשה משל עצמך שבמקום להתענות מזה שהיא רחוקה תתעסקי בדברים נעימים וכיפים בשבילך. כמו אמבט קצף, טיול בפארק בזמן האזנה למוסיקה שאת אוהבת בנגן, סרט, גלידה... תחביבים שיש לך... פשוט תעסיקי את עצמך בדברים שעושים לך טוב. ככה גם לך תהיה חופשה כיפית בינתיים ולא רק לה.

תודה שאמרת לי מתי תיקח חופש.. גם אם אני לא כאן כל יום, טוב לי לדעת מתי אתה כאן ומתי בחופש.. ובכלל, תודה על הכל! לא מובן בכלל הזמן וההשקעה בנו. תודה וחג שמח! ממני

פסיכולוגים אמורים לעזור ולברוא ערך עצמי באנשים שבאים אליהם לא לשחזר מה שריסק אותו מלכתחילה כבר גדלתי עם אמא לא זמינה אמיתית אחרת שחוץ מחוסר הזמינות היו עוד דברים כמו הוצאת העצבנות ושגעונות ודכאונות שלה עליי אבל חוסר הזמינות של המטפלת -הזמן שהיא לא נתנה- אני זוכרת שישבתי מולה ואמרתי בטון מר מה המסר שלמעשה העבירה לי בסירובה: "הסיכוי שלי לחיים טובים לא שווים חצי שעה שלך". כאילו בהרגשה שלי הייתי זקוקה להענות שלה לבקשה שלי כדי להרגיש שאכפת לה ושהיא רוצה טוב עבורי. היא סרבה ואני נשאבתי לשחזור רגשי מייסר שבו היא הפכה לרוצחת התקוות שהפקירה את נפשי עכשיו אני שואלת- הגעתי לטיפול פסיכולוגי כדי שיעזרו לי!! שילמתי כדי שיעזרו לי. החוויה הפסיכית המכאיבה והמטלטלת הזאת בנוסף לריסוק הנרקיסטיסטי של מטפלת שמצהירה בלי טיפת ענווה 'עבדתי קשה' מול מטופלת שמתגלגלת לחתום נכות בביטוח לאומי כי מרוב שחיקה וחרדות כבר לא היה לי כח לחפש עבודה לאחר שהפסיכולוגית 'הורתה' מסמכותה'... (עוד טעות איומה בגישה שלה שלאחר מכן יצרה בי אנטי גורף כלפי כל מי שמעיז להתייחס מעמדת סמכות ופטרנליזם) במה בדיוק החוויות הארורות האלה אמורות להטיב עם הרגשת הערך העצמי שלי? מה זה עזר לי? גם נפקחו לי העיניים במהלך הטיפול לצרכים רגשיים שהדחקתי כמו קרבה ואהבה וזוגיות. לא התעסקתי בזה אבל פתאום שראיתי אותם מתממשים אצל אחרים סביבי זה התחיל להכאיב לי. התגלית שאני מפסידה משהו שיש להם ואין לי. בזמן שהתעסקתי ברומנטיזציה של הפרעות כמו אנורקסיה ובולימיה אנשים בריאים נפשית התעסקו ברצון באהבה ואינטימיות וחיי חברה והנאות החיים... פתאום מה שלא היה לי אכפת ממנו בכלל קודם לכם , העדרו בחיי התחיל להכאיב לי. ובכיתי. התחלתי לבכות מול תמונות של אנשים מתנשקים בפייסבוק, מול תמונות של זוגות מחייכים ואוהבים. תמונות של אנשים משתכשכים בים או נהנים בטיול בחו"ל. כלום מזה לא עניין אותי קודם. ואיך הוציאו אותי משם מעל גיל 30 עם 'הכרה בנכות' במקום חוויות של הצלחה וערך.. איך בדיוק זה אמור לעזור לי לשקם את תחושת הערך הנמוך? לפחות אם הייתה נותנת לי עוד זמן היא הייתה חוסכת ממני את הצריבה של ההרגשה שאני לא שווה חצי שלה בשביל הסיכוי לחיים טובים. שהתסכולים שלהם יותר חשובים מהכל. ממני. מהבן אדם שאני. מהסיכויים שלי. פעם היא אמרה לי בזעף 'תעזרי את לעצמך'. אין גבול לחוצפה והפקרות שלהם. היא מעולם, מעולם!!! לא נאלצה להתמודד עם זעזוע הנקיסיסטי שכזה. היא מעולם לא הייתה בנעליים שלי!!! היא חיה לה חיי אקדמיה של ילדת שמנת מבית טוב. בעלת 2 תארים ראשונים ושניי תארים מתקדמים.. ממש יופי. אם זה מסלול חייה, מה הפלא שהיה לה אפס מושג איך לעזור לי. זאת צביעות חריפה ביותר כאשר אלה שהם בעלי כוחות האגו שולחים את האחרים 'לעבוד' רק כדי שיהיה 'תפקוד' ואומרים להם להשלים עם אומללות נסבלת ולהסתפק במה שיש , בזמן שיש מלא אנשים אחרים בעולם שהם כן זוכים לחיי סיפוק וביטוי עצמי ומימוש דברים. הצביעות הזאת.. אין פלא שמאז הטיפול ההוא אני רק מקיאה. אפילו יותר לפעמים ממה שהיה לפניו.

היא לא הסבירה לי אותן. הפסיכולוגית. אחרי ההתנשאויות הנרקיסיסטיות שלה התגלגלתי לעו"ס ורק אז הסבירו לי שיש בכלל דבר כזה זכויות סוציאליות לאנשים שסובלים מקשיי תפקוד על רקע נפשי. מה הפסיכולוגית לא יכלה להסביר בעצמה את זה? ניסתה לחזק אותי בדרכים לא מותאמות שרק צרבו וצרמו. אבל יש לי שיפור עכשיו. דווקא היום סוף סוף עשיתי משהו חדש בחיים האמיתיים. הזזתי את עצמי קצת. בסוף אולי אני עוד אלמד ללכת ולא רק לזחול.. אני לא אוותר!

ראשית, רוצה לברך אותך אודי ואת כולכם בחג חירות שמח ! חג של יציאה מעבדות לחירות, חג של הגדלת המרחב והחופש הפנימי לנוע .. חג אביב שמח, כנראה שאהיה במקום בו אוכל לראות ולהריח את הפריחה , אוכל לשמוע את הציפורים מזמרות: ניצנים נראו בארץ.. כן... אמא צביה "בחשה" לא מעט בכדי שיתאפשר... רוצה לומר לכם שאני אוהבת מאוד את אמא צביה, אוהבת אותך אודי, מאוד. אוהבת אתכן/ם אוהבת את היקום ואוהבת עכשיו אפילו אותי :)) חג שמח ! שלכם-במבי.

במבי, איזה יופי לשמוע בעיקר את השורה האחרונה (: חג שמח גם לך!

אודי, סליחה שאני מעיקה אולי בחג יהיה ממני קצת "שקט" אני לא בקשר עם המטפלת כרגע, אחרי שביטלתי כמה פגישות ואז היא אמרה שקשה לה לטפל בי שאני מתנדנדת בקשר לקיום הפגישות ושהיא עסוקה וצריכה לעבוד.. ואז היא כאילו "הלכה" לי... (כמו שהיא עושה בסוף הפגישות..קמה והולכת, ומשאירה אותי בחדר..מה זה הדבר הזה?) וזהו! האמת שהיא צודקת.. אודי, לפני שביטלתי את הפגישות, השארתי לה מכתב ומתנה סמלית בקליניקה ממני כדי להיפרד סוף סוף. למתנה שהבאתי היה ערך מאוד רגשי בעיניי וגם למכתב. כתבתי לה שלא אכפת לי שמדובר ברגשות העברה, ומבחינתי כל הרגשות אליה הם אמיתיים.. הם אמיתיים, נכון? ומאז לא יכולתי לחזור יותר. אני לא מסוגלת לראות אותה שוב! אני מתגעגעת אליה, ומתוסכלת מכך שאני לא יכולה לאחל לה גם חג שמח. לא מתאים לפנות אליה, כל עוד אין פגישות סדירות - נכון? אני שוב מרגישה מוצפת ברגשות אליה בטח כולם אצלה בעבודה מאחלים לה חג שמח..ורק אני לא יכולה.. אולי היא בכלל בחו"ל? הלוואי והיא בחו"ל.. שתלך מכאן כבר.. ואז שתחזור..

לאודי, אורי וכל הבנות היקרות.. חג פסח שמח! מאחלת בריאות, אושר,שמחה, אהבה,חירות וגם קצת "סדר" מחשבתי לכולכם. תודה רבה על הנוכחות שלכם כאן..

מיקה היקרה , אודי ולכל משתתפי הפורום: חג אביבי ופורח, "הסדר במחשבותינו" ( אהבתי) ושנזכה לחירותנו. תודה לכולכם , אודי תודה על החירות שאני זוכה לה במקום הזה להתבטא. חג כשר וטוב.

מיקה מקסימה ולכולם . באמת שיהיה קל יותר ואולי נצליח לעבור את ים סוף ...

וואלה, 'סדר מחשבתי' זה איחול מצויין. הלוואי שיהיה סדר כזה ;)

שיהיה חג שמח לאודי ולכולנו (: לא טובה באיחולים.. רק מאחלת לנו שנרגיש טוב יותר, שכל אחד ואחת מאיתנו תצליח להתקדם במה שהיא מקווה לעצמה. אוהבת את המקום הזה מאוד, הוא חשוב לי ככ

בנות יקרות, אודי, אתם עוזרים לי במקום שנמצאת בו כרגע.. מאחלת לכולן, לאורי, ולאודי היקר - חירות אמיתית. רחל.

לכל הברכות. חג שמח וקליל..

אני בוכה.. נראה לי מתח לקראת הסופש וכל המסביב מצד אחד רוצה כבר להגיע הביתה.. ויש משו שצריכה לעשות וזה ידחה את הנסיעה שלי בשעה.. ובגגל זה אני בוכה.. למה? וג לא רוצה את החג הזה בכל. מחר אני אצלה בבוקר ורציתי לנסו ישר אחרי זה הביתה.. ועכשיו אני צריכהלהתעכב. אווף.. למה אני בוכה בגלל זה?

מחבקת אותך .למה את בוכה כי חגים זה קשה .כי תזוזות ושינויים זה קשה . כי עצוב לך .ובכלל כי מותר לך .. היי אני מחייכת אלייך רואה :) מקווה שזה יגרום לך לחייך .

קניתי לי עגילים חדשים היום (: אז שימח אותי קצת

שהיית כאן בשבילי אחזת ולא נתת לי ליפול.היום אני נושמת היא בחופש זה מלחיץ ברמות. אבל יש שיפור הצלחתי לתמלל אתמול את הפחד את הקושי. הם דיברו איתה ,לא היה רק בכי וחרדה מטורפים. כדי לצאת משם היא/אני לקחה שליטה כמו תמיד אבל הפעם בלי כעס אבל בשמירת מרחק בלי לחבק בלי להגיד חג שמח רק שלום וברחנו העיקר לא להיפרד . עצוב שאני כזאת אבל בכל זאת הצלחתי להבין מה אני מרגישה ולהמשיג את זה וזה המון. עדין נשאר הפחד אבל רגוע יותר.

כשכתבת למיקה על הקצב שלך הזכרת לי את זה .... "אם אתה לא יכול לעוף , תרוץ! אם אתה לא יכול לרוץ , תלך! אם אתה לא יכול ללכת - תזחל! העיקר שתגיע לאן שאתה רוצה!" - מרטין לותר קינג מימה הרעיון הוא לא להישאר במקום מה דעתך שיבוא לך לקלל את המטפלת הלא תואמת לך תזחלי קצת קדימה למקום מברך את עצמך שאת כבר לא שם ואז זה יהיה עוד קצת קדימה ...יודעת שאת רוצה מאמינה בך שאת יכולה ...

אביב, מצחיק שענינו את אותו הציטוט... חבל שאני מכירה אותו ולא מיישמת.

כמו שכתבתי למימה ...קשה ליישם אבל אפשרי :)

איירוני שקראתי אותך בדיוק אחרי שסיימתי לכתוב פה עוד הודעה כועסת עליה והטיפול שהיה לי אצלה.. זוחלת קדימה..

מוכיח כמה הוא נכון וחכם ..ומי אמר שזה קל העיקר לזכור ולנסות לא בהכרח נצליח

ציטוט מעולה!!! : לא הכרתי. תודה

וביקשתי - שרוצה סיום כמו שצריך לטיפול הזה של כמעט שלוש שנים. שזה לא פייר. לא נכון. לא בריא. שמחובתו לנהוג אחרת. רציתי שיכתוב לי בהודעות, במכתב. ואמר שלא יעשה את זה. הוא ביקש הזדמנות נוספת להיפגש. ונפגשנו. היה קשה לי. הגעתי הפוכה. הייתי נראית זוועה. רועדת, מתכנסת, מתוסכלת, כואבת. הוא דיבר הסביר. PTSD. מאפיינים שהפכו כבר לחלק מהאישיות. צרכים, רצונות. אובדנות. שמשדרת אמביוולנטיות. שנכנסת לסרטים של חוסר אמון, שלא אכפת לו וכו' וכו'. נגמרו החמישים דקות. ניפגש שוב מחר. הוא לא מוותר על התנאי שלא אפגע בעצמי. או שמתחייבת לזה או שהוא יפנה אותי למטפל/ת אחר. על השני - אמר שנדבר, ונקבע סטינג ברור יותר, מאפשר יותר. איך אפשר להתחייב שלא אפגע בעצמי, אם כל כך רוצה למות????????????????? מישהו פה איי פעם התחייב לדבר כזה? רחל.

איזה כיף לשמוע! שהייתה פגישה ושדיברתם.. את צריכה להתחייב שלא תפגעי בעצמך, לעצמך..ולא למטפל.. זו לא "טובה" שאת עושה עבורו, אלא בשבילך.. אי אפשר לשאוף להבראה נפשית כשפוגעים בגוף.. הגוף והנפש - יש בניהם קשר ואחד תלוי בשני אני לא אפגע בעצמי כל עוד אני בטיפול (זו לפחות השאיפה). ומאז שהייתי בטיפול למדתי לכבד את הגוף שלי ולהקשיב למה שיש לו לומר..בדיוק כמו שלא הייתי פוגעת פיזית באדם אחר... אבל אני מסכימה איתך שיש נפילות לפעמים והם קשות, צריך ללמוד איך לקום מהם. וזה קשה מאוד. יש דרכים אחרות לחוש ולהרגיש, או להתמודד עם זכרונות קשים... עזבי, יש לך מטפל תותח. קטונתי מלכתוב כאן אפילו.

את לא חושבת שמגיע לה קרדיט אני מאמינה בך ובה ..ואת!!!! תיקראי את מה שכתבת למעלה תעני לזה כאילו זו רחל או אני ..

יודעת כל השבוע וחצי האחרונים החזקתי את עצמי לא להגיב לך . ידעתי שאני צודקת שהוא שם עבורך .ידעתי שזה מה שאת מעבירה בתוך השורות .אבל העלהום שהרגשתי מנע ממני לכתוב לך וגם קיוויתי והתפללתי שאת בעצמך אולי בזכות הניתוק ממנו תביני תאפשרי לעצמך . את לא יודעת כמה אני שמחה שעשית את הצעד הזה . את יודעת למה הוא לא סגר כי הוא לא רצה לוותר עלייך הכי קל זה לשלוח למטפל אחר . יותר קשה ואוהב זה לעמוד מהצד ולתת לך לגדול ,זה מה שהוא עשה . ולהתחייבות לא לפגוע בעצמך את חייבת אין דבר כזה תחשבי על הנערות שאת מלווה את לא מצפה שהם לא יפגעו בעצמן . את חייבת את זה לעצמך לשמור עלייך .אנחנו כאן נעזור לך שקשה ושוב אומרת לך יש את ערן וסה"ר ומרכז תמיכה אני נעזרתי בהם המון . איתך חיבוק ענק עשית אותי מאושרת היום .

איך הייתה הפגיש ההיום? רוצה לספר? אולי כבר כתבת בהודעה חדשה.. אני גם רואה שהוא לא מוותר עלייך ורוצה בטובתך, הלוואי ותגיעו למצד שאפשר להמשיך בו. ולשאלתך, כן! אני התחייבתי ומתחייבת.. אבל זו לא ככ חכמה אצלי כי אני לא מגיעה למצבים האלו. כמובן שלפעמים יש את הרצון לפגוע בעצמי אבל מלבד פעם אחת (וגם היא לא הייתה קיצונית) הוא לא בא לידי מעשה. תשמרי על עצמך!

תודה על המילים שלכן... יש לי אכן מטפל...מעניין. ולא, זה לא רק שלי. הוא כן הודה ואמר שצודקת, שלא אפשר יותר כשהיה צריך.. שהיה חסר. חסר הרבה. אמר שהתעייף ממני. וזה כנראה התוצאה שהייתה. וגם עכשיו עייף, אבל הוא יאגור כוחות.. היה קשה לשמוע....:( נפגשנו שוב, והוא רק דיבר על התנאי הזה שאתחייב שלא אפגע בעצמי. ולא, אני לא פגעתי בעצמי אף פעם.. תמיד זה היה משהו כזה רחוק במחשבה... וזה פתאום בא בבום, המחשבות ברגע הפכו להיות עוצמתיות.. וזרקתי לו איזה משפט שגרם לכל הסיפור הזה.. וגם, לא עשיתי כלום. ואני לא מסוגלת להתחייב לזה. מה אם אשבור את זה? לא מסוגלת להתחייב למשהו שאני לא יודעת מה יהיה... איך אפשר? אמרתי לו שלא יכולה לבחור דבר כזה.. והוא אמר שעובדת על עצמי. ואין מה לדון לגבי התנאי הזה. רחל.

מעולם לא חשב שזה רק שלך טיפול הוא שניים שכל אחד מביא שם את עצמו. כן רחל הוא עייף מן הסתם אנחנו לא קלות ולא זה הכי קשה לשמוע ולהבין . לכן אמרתי שצריך לשמור על המטפל . זה פארדוקס אולי אבל כן כי הוא לא קיר ולא אלוהים והוא אנושי ולפעמים אנחנו מותחות את החבל יותר מידי. אז זה עצוב מאוד ...לצערי רחל הייתי שם ולכן ככ רציתי שיהיה לך טוב. רחל זה לא קשה להתחייב זה קשה לשמור על עצמנו כשכל כך בא לנו לקלף את העור ..אבל את חייבת באמת מי יכול לטפל כשהוא מת מדאגה וחושש כל הזמן .

נגמרו החלומות. נגמר הזמן.

הלוואי יצמחו חלומות חדשים

רוצה לשאול אותך משהו טוב ? אני פה מתחילת נובמבר 2009. ומאז ,אני מביאה את עצמי באופן אותנטי .. אם אתה מסתכל על איזשהו רצף, אתה רואה אצלי שינוי ? שינויים שחלו במהלך השנים הללו ? אתה יכול להצביע על שינויים שאתה רואה שהתרחשו/מתרחשים אצלי בעקבות הפסיכואנליזה? אודי, בבקשה... אני מנסה להזיז את הזום.. צריכה אותך כמשקף עבורי.. טוב אודי ? בבקשה... שלך-במבי.

אני לא יכולה לסבול את זה שאני כותבת לו שאני במצוקה והוא לא מתייחס אני לא יכולה כואב לי כל כך כואב אני בדרך כלל מכבדת בין הפגישות והוא יודע שאני לא כל יום במצוקה אז למה הוא לא מגיב? אודי אני לא יכולה באמת זה בלתי נסבל

היי יקרה זה בסדר גם אם הוא לא הגיב הוא אתך לפעמים גם לנו אין בדיוק את הזמן את הרגע זה קורה יודעת שממש לא פשוט לך עכשיו אבל תעטפי את עצמך בקולו בזיכרון ובהרגשה שהוא אתך בהכלה שלו . זה עובד באמת

איתך.. :-)

איך את מרגישה היום? את יודעת גם לי קשה שאני צריכה אותה, תנסי לחשוב שהיא אתך גם כשלא פיזית, יודעת שזה קשה מאוד ובכל זאת מקווה בשבילך

תודה נטע על הדאגה ושאת מחזירה אותי לכתוב....אני פה....הרבה בעיות, לא יכולה לפרט כרגע וחג...והמון עניינים.....זה בטיפול עם המטפלת מקווה שתצליח לעזור....אודי קורים דברים טובים לצד משהו רע וקשה לי עם הכל וכל כך חיה כרגע בפחד שיהרס הכל שכל הטוב שבניתי פתאום מקבל משמעות אחרת מפחידה ..לא מפרטת כרגע.אולי תבין??????? :( סליחה............חג שמח.

מיכל יקרה צר לי לקרוא שיש בעיות שמחה שיש גם דברים טובים מקווה שהכל יסתדר .חיבוק אם נכון לך.

התקשרתי למטפלת וניסיתי גם מטפל.. שניהם התחילו מאיזה 400 לפגישה. ניסיתי להסביר שזה יקר. אחת הסכימה להוריד קצת, שני אמר לי שהוא יכול להפנות אותי 'לאחד המתמחים שלו' כי מתמחים לוקחים פחות.. הלכתי אל האישה בסוף. קבעתי פגישה. בטלפון הרגשתי ברגעי השקט בינינו שהיא בוחנת אותי, ואני בוחנת אותה, וכל אחד נזהר לא לומר מילים מיותרות שיסגירו משהו, אמרתי כמה משפטים אבל לא יותר מדי. בשיחה כ"כ ראשונית לא בא לי לחשוף את 'הלא מודע שמתגלה בשפה' ומישהו 'יאבחן' עלי דברים. אני שונאת מטפלים. כלום לא יכול להיות תמים איתם. הכל 'חומרי צורה ותוכן' שמצביעים על משהו :( אמרתי לה שאני רוצה רק פגישה אחת בינתים ליעוץ. ואחרי שהיא תשמע מה הרקע שלי ותגיד לי מה היא חושבת נראה מה הלאה.. אני כבר ממש לא סתומה כמו פעם שאומרים לי מחיר ואני ישר מסכימה. גם אני מתבוננת בהם ומנתחת אותם לא פחות ממה שהם מתבוננים בי ומנתחים אותי. חשוב לי שיהיה לה ברור שאני לא מגיעה אליה מטומטמת יותר כמו שהגעתי אל הפסיכולוגית ואני ממש לא מתכוונת לפתח 'העברות' כלפיה. היא אמרה לי שהיא בגישה שלה מאוד מחוברת למציאות. מבחינתי זה עדיף. למרות שגם היא בטח יודעת היטב שהדברים האלה קורים מאליהם כי מדובר בתהליכים רגשיים ולא משהו שכלתני שבוחרים. אבל עם הסכומים שהיא לוקחת זה די ברור שאני לא מעוניינת לראות אותה מעבר לכמה פגישות ספורות לכל היותר. אני מקווה שבאמת יהיה לה איך לתרום לי. אני כן מגיעה אליה לצורך התייעצות בהתמודדות עם נושא מוגדר והיא נחשבת מומחית בנושא. נראה.. אני מקווה שהמוטיבציה לא תרד לי עד לפגישה. יש בי מן משב תקווה קטקטנן כל פעם שמעיזה לעשות איזה צעד חדש, כאילו רוח חדשה מופחת תחת המפרשים. מקווה שזה באמת יהיה כזה, דחיפה בסימן של התדחשות, תנועה, התפתחות קדימה. לא סתם גירוי מסיח דעת עד להשאבות חזרה לכעסים ויאוש של חוויות שהצטברו לי בזכרון והפילו אותי ואת תחושת המסוגלות והערך העצמי שלי לרצפה.

קורים לי דברים שלא אמורים לקרות. מסובכת עד לשד עצמותי. מסובכת עם אחרים, באחרים, עם עצמי, בעצמי, ובכלל - מסובכת... אין לי מושג מה קורה לי, או מה יבוא עוד רגע. מה הצעד הבא, לאן כל זה הולך, מה יהיה??? לא יודעת. לא יודעת כלום. שניה אני תינוקת ושניה זקנה. לרגע חכמה, שקולה, מאופקת, מחושבת וזהירה - ולרגע חסרת אונים, ילדית, אימפולסיבית ומופרעת, שהולכת מעבר לקצה בלי לחשוב פעמיים. אני עושה כל מיני דברים, ומחליטה החלטות שאחכ אין לי מושג איך הגעתי אליהן, ומה הקשר אלי?! כאילו זאת מישהי אחרת לגמרי. כאילו שיש רגעים שאני - מתה. נעלמת. נאלמת. ומישהי אחרת נמצאת בי ופועלת בפרעות נואשת. אבל איך אפשר לדעת בוודאות מי זה מי?  ומה אמת ומה שקר? ומי זאת "אני" (יש בכלל דבר כזה?!) האמיתית? צריכה שיהיו איתי עכשיו, ובו זמנית חייבת לברוח ולהיות הכי לבד. (והגוף הזה... הגוף הנוראי והמכאיב והמשפיל והשנוא. הגוף שההיא המופרעת מאפשרת לו לעשות דברים שאני לא יכולה לשאת אפילו במחשבה. הגוף האכזרי והזוכר הכל.)

זה כולם את והיא לא מופרעת היא גיבורה ואמיצה ולוחמת לא קטנה ..וכן מכירה את ההרגשה הזו וגם לי יש אחת כזאת. אני אתך כאן

(הגוף הזה שזוכר הכל ולא מוותר וממשיך לקיים אותך גם כשהכל נראה נואש הוא הגוף שיחלים לבסוף וישא איתו גם חוויות אחרות) הילה

מזדהה עם החוויה הכללית של התהפכות . מקווה שהכאוס יתחלף לך לאט ביציבות יחסית ולא תמשיכי לעד להטלטל בין קטבים

אודי, מרגישה חלולה. כמו קליפה ריקה ובפנים אין כלום. אני מרוקנת, חסרת אנרגיות. לא מסוגלת למלא את כל המשימות והמטלות של החיים. רק רוצה לישון כל היום. גם בטיפול לא "ננגעת". והמטפל... מרוב שהוא רוצה לעשות טוב, יוצא רע. אני מרגישה שהוא מאבד אותי. מפחדת ללכת לאיבוד בתוך התהומות שבפנים. הלוואי והייתי יודעת לבכות. נטע.

מה ההבדל בין אבחון פסיכולוגי לאבחון פסיכודיאגנוסטי?

שוכבת על הרצפה קוראת לו!!!! בועטת!!!! הוא לא בא הוא לא שומע אני צריכה אותו תבוא תבוא כבר אני צריכה אותך לא יכולה יותר

בחור שיצאתי איתו חודש שם לי גראס בעוגיות בסוף שבוע עד עכשיו לא מצליחה להרים את עצמי

לידך מחבקת אם נכון לך ..

נשמע קשה ומכאיב. איתך, חנה

היי, עוד שבוע חלף. ראיתי את הענפים שהוספתן בשבוע שעבר ונעם לי לקרוא אותם, למרות שלא הספקתי להגיב. הנה עוד הזדמנות להתמקדות בטוב. -היה לי עוד שבוע מאוד עמוס, אבל גם התמודדתי איתו וגם הימים האחרונים מסמנים את סוף העומס. -הייתה פגישה טובה/קשה/מרגשת/משונה עם המטפלת השבוע. -פגשתי איש אהוב אחד אחרי הרבה זמן שלא יצא לנו להיפגש. מזמינה מכל הלב, נעמה.

היום העץ כבד.. לא מבין איך מתבלבלות להן עונות השנה ? חורף באביב ? היום העץ כבד... יושב בכבדות על האדמה.. הכפכפים רטובות, גשם ירד, הרטיב ומילא אותן במים.. יושב העץ ,מבולבל ולא מבין.. פסח, אביב, גשם, חורף, העולם מתבלבל לפתע , ללא כל אזהרה ?! אאאא ...אאאא...נושם העץ בכבדות.. אאאא... אאאא... נושם העץ ,נושם.. לפתע מגיע לאפו ריח האדמה שספגה את הגשם.. הריח המשכר, הריח האהוב כל כך.. והריח ממלא אותו ,את כל חושיו... ומה איכפת לי שהעונות מתבלבלות תוהה בליבו.. ומה איכפת לי אם עכשיו אביב, חורף, פסח, חנוכה , או סתם יום של חול ? יושב העץ ומתענג אל ליבו. שלכם-במבי.

הוא ביקש ממני- "תעזרי לי לעזור לך". נראה לי שהוא לא מוותר עליי ולי... אמר שחשב הרבה, ויכול להיות שצודקת. שהוא רוצה הזדמנות נוספת.. רחל.

את טורחת לעלות את העץ ואני טורחת לכתוב .. האמת שהתהליכים שאני עושה טובים מתקרבת עוד קצת אל עצמי .. הפורום הזה טוב לי .

קניתי לי כמה דברים לכבוד החג, מקווה שישמחו אותי. הגעתי למשפחה שלי שנמצאת באזור עם טבע ותוך כדי המתנה צילמתי לי כמה תמונות נוף יפות.. ואולי גם אצליח להביא את עצמי לידי מעשה בחופש ולעשות עם עצמי קצת דברים שינעימו לי את הזמן. וקבעתי לדבר איתה בשלישי בערב, אז יש לי למה לחכות.

ביקשתי עוד זמן. למה היא לא נתנה אודי? רציתי ללכת. רציתי טוב. למה היא לא נתנה אודי? למה התסכול היה יותר חשוב מהכל? למה עשו לי את זה אודי? בכח. למה אנסו את התסכול בכח, אודי? למה? עכשיו כבר אי אפשר לבקש עזרה ולפנות . יאוש. כבר אי אפשר יותר להאמין ולסמוך. יאוש. למה חיים בעולם שמי שאמור לעזור פוגע?

כשזה 'חוטף' אותי ההרגשה של הכעס והזדעקות נחווים מחדש, אבל למשל עכשיו שאני יותר אסופה ומפוקסת אני יכולה להסתכל על זה מהצד

היי אודי, בימים האחרונים יוצא לי לצאת עם הילדים הרבה לגינה...מדובר בגינה ענקית, מלאה עד אפס מקום בילדים אחרים והורים והמון אנשים. אתמול, כשהבן שלי רכב על אופניים (היה לו מסלול קבוע ) הוא פתאום "נעלם" לי (החליט לשנות מסלול) - לרגע ממש נלחצתי. אודי, אני לא אמא חרדתית. אבל יש לי פחד שאני לא תמיד שם בשבילם, שאני מרוכזת יותר מדי בעצמי ובחיי הפנימיים הסוערים. אני פוחדת שאני לא שומרת עליהם מספיק, שאני לא מקשיבה להם מספיק. שאני אפילו לא "אימא טובה דיה". אולי אני פשוט לא יודעת "לשחק את המשחק"?

היי מימה, קראתי אותך קצת באיחור ואני טיפה כועסת עלייך... ואין כמו הכעס הזה, כדי לגרום לי לכתוב לך... מימה, קודם כל שתדעי שאת מאוד מזכירה לי אותי (חוץ מהקטע של הקללות וההקאות , כאן אני פחות מתחברת. והמילים הגבוהות שאני לא תמיד מבינה) ואני גם מאמינה לך שהמטפלת שלך הייתה "כלבה קלינית בכירה" , עם בית בלונדיני , ואף בשמיים, ובגדים יקרים מהקניון. אני באמת מאמינה לך לכל מילה. הכרתי במהלך חיי הרבה "כלבים" שהם גרועים יותר מההולכים על ארבע (שתמיד נובחים עליי שאני עם עגלה וגם שאני בלי), ואין ספק שהמטפלת שלך היא בסקאלה הזו. אני שונאת אותה גם!!!!! את "הכלבה" הזאת!!!! מי נתן לה רישון לטפל???? מי????????????? טוב, עד כאן שחרור אגרסיות. מימה, עוד מעט חג החירות. תפרגני לעצמך חירות אמיתית לגוף ולנפש. הפרעות אכילה, פחד מאינטימיות רגשית ופיזית, חוסר אמון, חרדה מ-"הטוב" שיש לעולם הזה להציע - אלו דברים לא תקינים שמצריכים טיפול. אז תמצאי מטפלת "נמרה" , טוב?

כן אני מחפשת מישהו/י חדש.. משהו יותר ספציפי לבעיות שלי, לא סתם דיבורים באויר ולשתף והזדהויות וסרטים רגשיים. טיפול שכבר אגיע אליו עם הספרציה שלי ובעיות יותר מוגדרות וספציפיות במציאות. 'הכלבה הקלינית' אני רוצה לחשוב שהיא לא באמת הייתה רק רעה בלי לב (למרות שזה הרגיש ככה הרבה בטיפול). היא גם ניסתה להיות קצת טובה . היא הייתה בעיקר מטומטמת. אולי זה מהבלונד חחח. והבעיה שעל הטמטום שלה אני זאת ששילמתי והמחיר הבאמת כבד ששילמתי היה הרגשי. ההרגשה הקשה של עוגמת נפש, ביזוי וזעזוע! אבל לא חשוב. אני כן מחפשת איך להמשיך הלאה. כמה שקשה לי לזוז כנראה שאני גם לא מסוגלת לוותר, אף פעם. אז אני מתקדמת בזחילה, שיהיה. כל אחד הקצב שלו..

אם אתה לא יכול לעוף- תרוץ, אם אתה לא יכול לרוץ -תלך , אם אתה לא יכול ללכת- תזחל, הדבר החשוב להתקדם הלאה. מדבריו של מרטין לותר

כל הזמן יש לי התקפי בכי ונמאס לי. אני שונאת אנשי מקצוע ובא לי שימותו כולם. אני לא מבינה מה טיפולי בדבר בזה שהם המציאו .זה לא ריפא בי כלום. בא לי לחתוך על זה שלאחר 32 שנות קיום לא הצלחתי להיות שום דבר חוץ מלוזרית בכיינית. אני לא אחתוך אבל בא לי. בא לי! בא לי למצוא את אלוהים ולרצוח אותו.

אתן חסרות לי.

תודה לך.. האצבעות קצת כבדות.. פסח, שוב חורף, חורף באביב.. במבי.

היא השאירה אחריה לעולם לא אוכל למלא את החוסר הזה. זה בולט יותר אצל הגדולים שליוותה אותם, שיתפו אותה בהכל, לבטים,.בעיות, סוגיות עם בני זוג. אף פעם לא הייתי במקום הזה שמנהל שיחות עומק, הכוונה, הדרכה. אפילו את הקונדומים הראשונים.היא נתנה לו ולא אני. כך היה ולא יהיה עוד.עכשיו הבת המתבגרת עם הפרעות אכילה, החא מטופלת אבל קשה לי להבין את זה ולהיות איתה. הבן הקטן מחפש את הציצי שלה כי ינק עד גיל שלוש. בקיצור גהנום כאן מעל האדמה והיא שם למטה עם החיים שבחרה לסיים. אבל היא מאוד סבלה מסיוטים פלשבקים זכרונות פחדים רצתה להעלם שלא יראו אותה לא יגעו בה. אני באמת מעריך כאן את כל הנשים שנלחמות עם דברים קשים. תמשיכו להלחם כי אין דרך אחרת. אתן יכולות להבין אחת את השנייה מה שאני לעולם לא אוכל להבין ממש ובטח גם לא אודי. הילדים מסרבים בינתיים להוציא אותה מהבית אז הכל נראה קצת כמו מוזיאון לזכרה. האמת, לא מגיע לה מוזיאון, אני רוצה להוציא אותה מכאן אבל ברור שהילדים יותר חשובים כרגע. הכל רגיש מדי תלוי על חוט סערה. מחברות שלה עם שירים שכתבה ציורים שציירה עם דמויות נשים מעונות פצועות. דמויות בתוך דמויות. דברים קשים. רק עכשיו גיליתי איך ציור שווה מליון מילים. אורי

זה כל כך עצוב לקרוא אותך . ויחד עם זאת תודה לך שאתה מביא את הקול הזה שלך .לפעמים אני כל כך כועסת שבעלי לא מבין ויודעת שאף אחד לא יכול להבין . ושזה כל כך קשה להיות בן זוג של ..אז רק להגיד שאני איתך

ההודעה שלי פתאום נעלמה לי באמצע.. עכשיו חזרתי מהשעה החדשה ואני לא ככ אוהבת אותה... גם שמעתי אותה מדברת בטלפון כשחיכיתי לה וזה הרס ולא עשה לי טוב. הרבה דברים אני כבר לא יכולה לעשות והשתנו לי בגלל השעה החדשה. היא אמרה שאפשר לחזור אליה אם זה מה שאני חושבת שאני צריכה מצד שני היא אמרה שאולי זו גם הזדמנות בשביל שתינו. וכל פעם שהיא אומרת משו כזה אני ישר עולה לי המחשבה שהיא רוצה שאקדים ולא אכפת לה. ואני יודעת שזה לא נכון. היא לא תכעס עליי והיא תסכים למה שאצטרך ואבקש.. ובכל זאת זה עולה. והיא יודעת הכל.. על זה דיברנו היום. אמרתי לה שאני לא רוצה ללכת, והיא אמרה שהיא לא עוזבת אותי. ואני רגילה ללכת למיטה כשחוזרת ממנה אבל עכשיו עוד קצת מוקדם ובכל זאת אני צריכה מיטה בשביל השקט שלי, אני צריכה את הזמן הזה רק בשבילי. אודי, לילה טוב.. ואתה תגיד לנו מתי לא תהיה. גם היא תהיה בחופש אבל נוכל לדבר פעם אחת, עוד לא קבענו מתי.

לפני סוף הפגישה, שאלתי אותו יש לך מילות סיום, ברכה בשבילי? והוא הנהן בראש לשלילה, ואמר תחשבי שוב.. על מה אחשוב? אין למה לחשוב. יודעת למה זקוקה, ויודעת שהוא, מסיבותיו שלו, לא יכול לאפשר לי את זה, והוא יכול רק פגישה חמישים דקות בשבוע וזהו, ולי זה לא נכון, בייחוד לא בתקופות שקשה לי יותר.. ואני מרגישה שלא הייתה סגירה של הטיפול, שזה כזה באוויר, וכתבתי לו אחרי הפגישה שזקוקה לסגירה הזאת, ושחשוב לי שיעשה זאת, בדרכו שלו. אבל הוא לא הגיב. זה לא אמור להיות ככה אחרי שלוש שנים של טיפול. לבקש שוב?? ביקשתי ממש יפה. לשחרר ודיי??? פשוט לשכוח ולנסות להמשיך הלאה? גם אם לא אמר שום מילת סיום ושום ברכת הדרך??? רחל.