פורום פסיכולוגיה קלינית

היי אודי, פעם ניסיתי להתקבל לעבודה, והיו מבדקים של מבחני השלכה עם תמונות כמובן שלא התקבלתי (אבל זה ממש לא נורא , כי מצאתי עבודה יותר טובה) בכל אופן, אחרי המבדקים החלטתי לגשת לטיפול אודי, אתה במקרה מכיר את הכרטיסיה הזו של 2 הנשים? אחת עם בגדים פשוטים, וספר\עיתון ביד , עומדת ומסתתרת מאחורי עץ ומסתכלת על בחורה מגונדרת כזו, עם שמלה יפה וחגיגית, שרצה לה על הים , בדרך לעוד מסיבה.. והן לא מסתכלות אחת על השנייה..אפילו שהן באותה התמונה\החדר בקליניקה... אולי זו אני והמטפלת? זו התמונה שלנו! עם כל השוני האישיותי והגבולות והטיפול המרגיז והמעצבן הזה? אני מתגעגעת אליה וחושבת עליה כל הזמן... למה היא לא מבחינה בי "מביטה" בה? למה היא כל הזמן בורחת "לרקוד"? אודי, אתה מכיר את התמונה הזו..נכון?

במחשבות שלי פעם שהגיחה לי המיניות בגוף כן עברתי אונס, במחשבות ובדימיונות. אבל זה לא שעברתי משהו כזה במציאות!! ובדימיונות זה הרגיש ככ אמיתי שבכיתי המון והגוף שלי באמת הרגיש מרוסק. למרות שהוא לא היה במציאות.... ויש לי בעיה ענקית עם מין כי אני לא יכולה באמת להשתחרר ולזרום עם זה. אני לא מבינה למה אבל ככה העור שלי . מרגיש מוזר. ואפילו שכן שכבתי עשיתי את זה רק בשביל לסמן כבר וי על הנושא. לא באמת הרגשתי משהו מיוחד מזה.. והיום אני מסתכלת על מי ששכבתי איתו לפעמים אני נגעלת שבכלל נתתי לו לגעת בי. למרות שתמיד הצבתי הרבה סייגים תוך כדי.. אני לא מבינה למה אני ככה. ובדימיון שלי כל הזמן זורם דם על העור. תמיד שני שובלים כאלה במורד בזרוע, לאורך היריכיים, עברתי התעללות גופנית??? למישהו יש תשובות בשבילי למה אני חושבת ומדמיינת ומרגישה דברים כאלה?? יש לי בולימיה כבר שנים ושורטת את עצמי לפעמים שכואב רגשית ומפחדת פחד מוות להקשר ולצפות שיאהבו אותי כי אף אחד לא יחבק את הכאב שלי ויאהב. לפעמים נדמה לי שאני מדמיינת את הדם הזורם ההוא על העור כי הוא מלטף אותי ככה. עובר על העור ומלטף... למה דם וסכינים מלטפים אותי? למה לא ידיים אנושיות חמות עם רגש של קרבה אינטימיות ואהבה? מה הבעיה שלי??? למה אני ככ מעוותת??? למה אני מפלצת מתה ורעה עמוק בפנים שרוצה לרצוח את כולם ולהרוס כל מה שטוב?? למה אני כזאת? בדיוק צריכה ללכת להקיא. להתנקות. חבל שאני לא זוכרת אם עברתי אונס. הלוואי והייתי יכולה לזכור דברים שיסבירו למה אני ככה. למה אני לא יכולה להנות מקשרים ומגע בצורה נורמלית. אני שונאת אותי. אני מפלצת. אני פוגעת באנשים כל הזמן רק כי טוב להם. אני רוצה כל הזמן שכולם ימותו ושהעולם הזה ימות. היה זמן בטיפול שרציתי רק טוב. עזרתי. אבל עשו רע. עשו מהכל רע. הפכו אותי למפלצת. והמטפלת לא הייתה שם כדי לעזור לי להרגיש שהיא אנושית ושתעזור לי להרגיש אנושית בחזרה. בשביל מה הלכתי לטיפול פסיכולוגי אם היא לא תיקנה אותי??? והיא אמרה לי 'דרך הכאב. לצד הכאב..' בא לי לקחת את הכאב הזה ולדחוף לה אותו לגרון שהיא תחנק למוות. אני אפטר משניהם ביחד. אני בן אדם רע מאד. אין לי שמחה בנשמה. אני רוע. רוע צר עין מגעיל ודוחה.

אודי, החרדה מאיימת להכניע אותי. כל הזמן יש מחשבות על הפסקת הטיפול. איך בן אדם זר הופך לכל כך משמעותי? ועוד גבר.... כל הזמן חושבת ביני לבין עצמי האם זה בסדר שאני מייחסת לו כזו חשיבות בחיי??? הוא הבן אדם היחיד בעולם שרואה אותי כפי שאני. שמקבל אותי כמו שאני. הוא הבן אדם היחיד בעולם שאני מאפשרת לו הצצה אל ועל הדבר המעוות הזה שנקרא אני. אודי, אני מפחדת שהפחד יהרוס את הכל. הפחד כל כך משתק. אני מרגישה שאני מתפרקת. קשה לנשום. מה יהיה? ואם הוא יפגע בי? כל כך הרבה אני קוראת פה על פסיכולוגים שהופכים את עורם. שברגע אחד הופכים "מטובים" ל"רעים". אודי - תחזיק אצבעות שזה לא יקרה לנו. אסור שזה יקרה. אני הולכת פה עד הסוף, ונותנת את הכל. הטיפול חייב להצליח. נטע.

רק לומר שראיתי וגאה בך מאוד!!!!!!! זאת הדרך!! החברות כאן!!!!! רק צריך להושיט יד ליד המושטת ולנסות לא להעלב!!!! חיזקי אימצי!!!!

תודה רבה (: משתדלת...

אוףףף, קשה מאוד הנושא הזה....אודי, הייתי היום....מהדיבורים על זה שוב יש לי תמונות מהילדות על זה :( זה מלחיץ אותי. עשיתי חיבורים בין אז להיום והיא אומרת שזה חשוב.....פתאום אני מבינה את הקשר :( יש קשר וזה נוראי.....ילדה שצריכה להיות אישה ואז כשהיא כבר אישה היא מרגישה ילדה?????אודי, חיבור זה טוב, נכון? פתאום השינוי להיות רזה ולא שמנה מוזר לי, אני מרגישה שמנה עדיין (למרות שאני מציינת שאוכלת נכון ובריא! ) החיבורים מפחידים אותי, מדוע? מדוע שינוי לטובה מלחיץ ושוב מעלה עצבות נוראית......ומרגישה שככל שרזיתי יותר אני יותר ילדה ולא נשית דווקא ומוזר......אתה יכול לעזור בחיבור? מה דעתך על כל זה? מבולבל? גם אני :( (פעם הייתי שולחת לה מייל אחרי פגישה כזו.עכשיו מחכה לפגישה :( אוףףףףף) מ.

קראתי אותך אנסה לשתף קצת מבלי לחשוף אותי לכן רציתי מיילים . כן יקרה מבינה אותך מנסיון שלי בכל פעם שהתעסקתי ביחסים בני ובינה זה היה משהו אחר מאחורי . על העבר הגעתי בשביל x די בהתחלה אמרתי לה נראה לי שגם אבא. ועזבתי ככ נבהלתי שהיא ניסתה לגעת וברחתי וישר סימסתי לה שרוצה עוד פגישה אחרת לא הייתי חוזרת. ואז אמרתי לה שעל אבא שלי לא מדברים ככה ... ועברה עוד שנה ועוד אחת ובכל פעם אמרתי ניראה לי ככה וניראה לי ככה אבל לא .. החלקים שלי שלחו לה מיילים ולא דיברתי ..אחרי כמעט שלוש שנים הסכמתי להיות שם איתה יחד בפעם הראשונה ...ומאז עברו עוד הרבה מים ...לאט יקרה בקצב שלך אבל תזוזי כל הזמן למעלה . לא לעמוד במשבצת ..אולי תיכתבי לה את העבר שהיא תקרא בפגישה ...לאט לאט עוד ..היא יודעת זה כבר לא סוד והיום מותר לגלות ..היום מותר לספר ... זה מפחיד פצצות זה מעיר מתים במקרה שלי אבל זה שווה כל רגע . סומכת עלייך הסדק בגולם כבר נהייה חריץ אני חושבת שאת בדרך הנכונה ..רק תפסיקי לברוח מהטיפול תיתחייבי לו ,אני יודעת שזה קשה . אבל יש לך מטפלת מדהימה וקשר טוב ...אז קדימה ..מחבקת

תודה ענקית על כך שאת מבינה. ומענין אותי אם שאת כותבת לי את מבינה את הדברים לגביך? שאת כבר צועדת קדימה למעלה, בלי התרסקויות?

עדין יש התרסקויות ונפילות ובורות ..והמון פעמים אני על קצה התהום ...אני מנסה תמיד להבין להתקדם להיות לא תמיד זה עוזר ואז היא דוחפת זה כואב ומטלטל .אבל אין ספק שאני לא במקום שהתחלתי לפני חמש שנים ...חיבוק

שלום אודי, אני בטיפול 11 שנה (!!!). הגעתי לטיפול מפורקת, ובמהלך הטיפול ובזכות הטיפול סיימתי לימודים, התחתנתי וילדתי (היא אפילו נכחה בברית). השגנו את מטרות הטיפול ממזמן אבל אנחנו לא מצליחות להפרד. אני בעיקר, אבל יש לי הרגשה שגם היא. פעם נפגשנו 3 פעמים בשבוע ועכשיו אנחנו נפגשות פעם בשבוע וגם משוחחות בטלפון. אני מרגישה שאני חייבת אותה בחיים שלי בשביל להיות בטוחה. היא ממלאת בחיים שלי פונקציה של "אימא טובה". היום צריכה אותה בפחות אינטנסיביות אבל עדיין צריכה. מאוד צריכה. היא מבחינתה אומרת שתמשיך לטפל בי עד שאני לא ארצה / אצטרך. מה דעתך? האם נתקלת במקרה כזה? תודה, שונית

אני אמנם חמש שנים, אך היא אמרה לי בדיוק אותו הדבר, שהיא תטפל בי כמה שארצה, אצטרך...זה דווקא נשמע לא רע להיות יחד, את הרי לא כותבת שזה כל כך אינטנסיבי בניכן והקשר משתנה...אז זה דווקא נשמע לי מאוד נכון עבורך. בהצלחה.

הרבה זמן אני מנסה לרמוז ולבקש ממנה חיבוק בסוף טיפול והיא והיום סוף סוף דיברנו על זה אבל חשבתי שהקבל ממנה חיבוק ולא קיבלתי היא אמרה שהיא מנסה להבין למה חשוב לי חיובוק עים מגע ולא מסיפיק לי החיבוק הרגשי שיש בטיפול הבנתי ממנה שזה חלק גבולות של הטיפול כמו שמאפשרת לי לענות פעם בשבוע למיל כי שאפשרה יותר אז דברתי פחות בפגישות למה כל כך קשה לה לתת לי חיבוק אכשו מרגישה שהשפלתי את עצמי שביקשתי חיבוק ובטח מה היא חושבת אלי שאני איזה מפגרת או ילדה קטנה שמבקשת חיבוק מימנה אני לא מסוגלת ללכת אכשו יותר לטיפול....אחרי שהשפלתי את עצמי בשביל בקשת חיבוק

הי טליה, אני עשיתי בדיוק את אותו הדבר לפני מספר שנים, דיברנו על הצורך ועל חיבוק במילים, היה קשה, חשבתי כמוך בדיוק...אבל עברו השנים ולימים היא החליטה שכן אפשר חיבוק...אז עכשיו לפחות היא יודעת מה את צריכה ממנה ואולי בהמשך זה יתאפשר, אולי לא, אבל לפחות הבעת צורך בסיסי (גם מבוגרים מתחבקים) זה בכלל לא השפלה זה צורך בסיסי. חיבוק במילים, אם מתאים לך :) שותפה לתחושות, מיכל

לא השפלת את עצמך הבאת את עצמך וזה נפלא ומרגש..היי ואת לא הראשונה ולא האחרונה שרוצה...חיבוק ענק ועוטף ממני אם נכון לך

כאחת שנגמלת ממיילים ...מאוד מאוד מבינה אותך . תיכתבי לעצמך הודעות או מייל ובפגישה תני לה לקרוא ..לאט לאטירד הצורך ותביאי לפגישה בדיוק מה שחשוב ונכון לך ...זה מאוד קשה אני יודעת אבל זה מאפשר עצמאות מבורכת . חיבוק אם נכון לך ...

את כזו רגישה, איזה מותק!! תודה, נפגשנו, שוחחנו על זה, רציתי שתראה אותי והיא ראתה, ואמרה שהיא מורידה את הכובע בפני על האומץ ושאני מצליחה גם בדיאטה וגם לא לדבר איתה, מבחינתי זה גם סוג של דיאטה ממנה :( כי כשרע אני אוכלת וכשרע אני מתקשרת איתה לפעמים במקום אוכל והפעם אין את שני הדברים וזה כל כך קשה....זה קשה, אבל לפחות היא רואה ומעריכה את המאמצים, חשבתי שזה נראה לה פשוט כזה..כאילו "מה הבעיה אל תתקשרי או תסמסי", אבל לא, כנראה שכן מבינה אותי....תודה לך ואין לי כל כך מה לומר לך על המאבקים שלך, רק שאת ממש גיבורה ושאני רואה את המאמצים שלך גם!!! מיכל :)

אודי אתה כותב לי תמיד לא לתת להם להשתלט על המרחב. מנסה להבין כדי לא לתת להם להשתלט על המרחב אני צריכה כל הזמן להיות בשליטה זה מעייף הייתי ככה כל חיי. עשיתי את זה בהדחקה, בשכחה, בניתוק ..מהרגע שהבנתי ששינויי מזג האויר אצלי, והקול המתוק של הילדה ועוד זה בעצם פיצול, מהרגע שהבנתי מה עברתי בחיי ועצם הנזקים מוכיחים את זה הכי טוב. חושבת שלתת להם שליטה פשוט הסיר ממני אחריות והכי פשוט השאיר אותי במשבצת שלא מרגישה שהפגיעה שלי לא באמת מתמודדת עם המשמעות של זה. אודי איך עושים את זה? איך באמת מפנימים שפגיעה כזו נדחקה הצידה כל כך הרבה עשורים? אודי זה ברור לי שזה יעלה בטיפול..צריכה קצה חוט, כדי להשאר בהגיון הבריא בלי לתת להם להשתלט עד הפגישה...

שלום לכולם, אני חווה תקופה מאד לא פשוטה, ומאד הייתי רוצה לשמוע דעות בנושא. למי שיש כמה דקות, אעריך זאת מאד. הפסיכולוגית שלי לשעבר הגישה נגדי תלונה במשטרה על איומים והטרדה. זה כמובן סיפור מאד ארוך ומורכב, אבל אספר את הבסיס. הכרתי אותה לפני יותר מ-4 שנים, במסגרת שרותי ייעוץ באוניברסיטה (היא הייתה מתמחה בקלינית, והיא עדיין מתמחה, אגב). הייתי בטיפול במהלך כל השנה האקדמית, להתקפי פאניקה וחרדה חברתית. די מהר פיתחתי אובססיה אליה, כמו שיש לי נטייה לפעמים לעשות בחיי, במיוחד לנשים שמהוות איזשהו פוטנציאל ל'תחליף אמא'. הערצה, הערכה, רצון שתאהב אותי, ולה יכולת השפעה אדירה על מחשבותיי ורגשותיי עם מילותיה. רגישות מאד גדולה לסימנים שעשויים להיות קשורים למה היא חושבת עליי, האם היא מחבבת אותי, האם אכפת לה ממני. מרוב בושה וחרדה חברתית, לא העזתי לפתוח את זה במהלך השנה הזאת. לאחר תקופת צינון (ממסגרת ציבורית לפרטיות) של שנתיים, חזרתי אליה לטיפול באופן פרטי, לשנתיים נוספות. במהלך תקופת הצינון חשבתי עליה לא מעט. רציתי לעדכן אותה בדברים טובים שקרו, כמו טיסה לחו"ל (מה שחשבתי שהאגרופוביה לעולם לא תאפשר לי לעשות). כלומר, עדיין היה עיסוק בה, ומעין 'חיכיתי' לחזור. היא ליוותה אותי לאורך התואר השני. הייתה לנו מערכת יחסים עם בסיס של אמון ודאגה לשלומה אחת של השניה. עם הזמן נפתחתי והעזתי לספר גם דברים יותר מביכים ועמוקים. העזתי לבקש לחלוץ נעליים ולשבת בישיבה מזרחית, כמו שאני אוהבת. אפילו להיענות לפעמים להצעה שלה לכוס מים. תמיד הרגשתי לא נעים לגזול מזמנה, אם זה בסמסים או בטלפון. התנצלתי על כל דבר. לאט לאט גם הרגשתי יותר בנוח לשתף אותה באובססיה שלי, בתקווה שנוכל לעבוד על זה ואולי סוף סוף אוכל לפתור את העניין הזה. למה? מה יש דווקא בה? למה אני כל כך מקנאה בבנות שלה? למה אמא שלי לא מספיקה? מה אני צריכה לעשות כדי להפסיק להרגיש כך? אזרתי יותר ויותר אומץ, נגיד, לספר לה על כל ה"סטוקינג" האינטרנטי שאני עושה עליה. היא הייתה בהלם מכמות המידע שהיה לי על חייה הפרטים (מפייסבוק וגוגל בלבד, לא יותר מזה כמובן). מתמונות שלה ושל משפחתה שמצאתי ושמרתי במחשב. עם כל התוודות, הרגשתי כ"כ הרבה בושה. היה כ"כ קשה לספר. אבל רציתי to come clean, ושאחת ולתמיד אעשה עבודה רצינית ואצא מהצד השני שלמה ומאוזנת יותר. ולהרגיש שגם עם כל הדבר הלא מאד נורמטיבי הזה, אני עדיין בסדר, ועדיין יקבלו אותי ויאהבו אותי. מיותר לציין שאהבתי אותה מאד. בשלב כלשהו היא נפגעה בתאונת דרכים ולא עבדה במשך חודשיים. עמלתי על מתנה, שעלתה בסה"כ כ-400 ש"ח, שכללה קופסה ובה שרשרת מהממת מגולדפילד, ציור של פרח לוטוס שציירתי, מחזיק מפתחות שכתובה עליו המילה 'בריאות' ביפנית (הזמנתי במיוחד מאיביי), וכו' וכו'. היא מאד התרגשה והודתה לי. בתום התואר השני הייתה תקופה שהייתי בבית, ואז מצבי הנפשי החל להתדרדר. במהלך מספר חודשים נכנסתי לדכאון שהלך והחריף, היו לי מחשבות אובדניות. בשלב מסוים גם לקחתי מנה יתרה של טיפות הרגעה, התקשרתי אליה, היא התקשרה לפסיכיאטר שלי ונשלחתי למיון. הם (היא והפסיכיאטר) רצו לאשפז אותי, לא הסכמתי. הם העלו, לראשונה מאז שאנחנו מכירים (וזה שנים), את המילה בורדרליין. המליצו על כדורים, DBT או אשפוז. ואני בכלל ראיתי את זה כחלק מהתהליך, ופועל יוצא של מה שקורה בתוך הטיפול. בעניין המיון, היא לא הביעה שום התעניינות לשלומי, לא תוך כדי ולא אחרי.לא בטלפון אליי, להוריי, כלום. אפילו שאלתי אותה ספציפית אם יש סיכוי שהיא יכולה לבוא (מתוך משאלת לב, טיפות ההרגעה הורידו לי כל מעצור, אני לא ממש זוכרת משהו מזה...אלא ראיתי את זה אח"כ בהודעות). וכלום, אף טלפון, אף מענה, התייחסות. היעלמות מוחלטת ברגע רפואי מאד קשה. מאז מקרה הטיפות הרגעה (זה קרה אחרי שיצאתי ממנה), היא לא הסכימה שאגיע לטיפול בלי מלווה. היה מאד ברור שהיא נבהלה ושהיא דואגת לכיסוי תחת של עצמה. היא התקשרה לפסיכיאטר על כל דבר. בשלב כלשהו נמאס לי מעניין הליווי (הרגשתי שזה מעיק על המשפחה והחברים, וגם כבר לקחו ממני את טיפות ההרגעה מזמן...) ואמרתי לה שארגיש בנוח לחזור לטיפול ברגע שהיא תרגיש בנוח לחזור למתכונת הרגילה. האמת שגם ציפיתי שתציע להגיע אליי הביתה באופן זמני, זה משהו שהיא רמזה עליו מעט זמן לפני כן. ומשם הכל התדרדר. היא התנהלה בצורה מאד קרה, שאופיינית לה נורא, אבל תמיד קיוויתי למשהו אחר. דווקא בתקופה שהייתי צריכה יותר חום, היא גילתה יותר קור. התחלתי לכעוס. מאד. שלחתי לה המון סמסים, והיא לא ענתה על אף אחד מהם (היא אוהבת לתקשר בטלפון, אני בכתיבה בגלל החרדה החברתית שלי). חבר שלי התקשר אליה. היא אמרה שאם אתקשר היא תענה. הוא אמר שהיא דיברה בצורה מאד קרה ו'סנובית'. שלחתי עוד הודעות. התחלתי להפציץ. היא לא הגיבה ולו פעם אחת. אז ניסיתי טקטיקות שונות - כמות, איכות. ניסיתי להפחיד אותה או לעורר את האינסטינקט האמהי (למשל, באמירה שאלך לגן של הבת שלה כדי לשאול אם אמא בסדר או שהיא מתה, כי הוא לא עונה לי). עשיתי הכל בשביל תשומת לב. בשביל שהיא תדבר איתי. אמרתי לעצמי ולסובביי שברגע שהיא תבקש ממני להפסיק, תגיד שלא נעים לה, אפסיק. היא אפילו לא התקשרה. שלחה מכתב בדואר שמה שאני עושה זה הטרדה ואיום ושבגלל המצב שנוצר אפילו לא נוכל להפרד. 'אולי בעתיד אם הנסיבות יאפשרו.' עד שהגיע אליי המכתב, עדיין המשכתי את הסמסים. היא חשבה שכבר קיבלתי את המכתב, אז היא התקשרה. אמרה שהמצב איך שהוא לא יימשך. אמרתי לה שזה כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות. בכיתי. כשניתקנו מחקתי את מספר הטלפון שלה ומאז לא שלחתי לה שום הודעה. עברו 3 חודשים מאז. לאורך הדרך, שלחתי לה אי-מייל פה ושם. בהתחלה שאני מתחתנת, ושאני ובן זוגי רכשנו דירה. וכשהיא הגיבה שאם אני רוצה ליצור קשר להתקשר ולא לשלוח אימיילים יותר, התעצבנתי, ושלחתי עוד כשלושה אימיילים כועסים ומאחלים דברים לא טובים (אבל אף איום). הקש שכנראה שבר את גב הגמל הוא שבמשך כשלושה ימים באופן מאד תדיר התקשרתי לבעלה וכל פעם ניתקתי לאחר שענה. התקשרתי מחסוי, אבל הם קישרו בין השניים. אני מניחה שעשיתי זאת מתוך רצון איכשהו להיות קשורה אליה, גם כשאני כבר לא. ואז ביום שישי אחד, הגיעה אליי הביתה משטרה ולקחו אותי לתחנה לחקירה, על איום והטרדה (תלונה שהוגשה על ידה ועל ידי בעלה). היא סיפרה שם דברים שנאמרו במהלך טיפול. כמו שכשחשבתי על להתאבד חשבתי על האקדח של אבא שלי, ושהיא מפחדת שאני עלולה להשתמש בו נגדה (מה נסגר איתך??? למדת פסיכולוגיה? מה עם קצת הבנה של מניעים של בני אדם??? ובכלל, מעולם לא איימתי לפגוע בה פיזית, מעולם!) ודברים יותר רגשיים, כמו רמת האובססיה שלי כלפיה. והתמונות. היא אמרה שם דברים בתלונה שפגעו בי עד עמקי נשמתי. זה גרם לי לאבד אמון באנשי טיפול בפרט ובבני אדם בכלל. החוקר אמר שהוא ימליץ לה להוציא צו הרחקה נגדי, אך היא לא הוציאה. היא יודעת טוב מאד שאני בחיים לא אפגע בה. בעיניי התלונה נעשתה כחלק ממשחק כוחות, שהיא כמובן תמיד מנצחת בו. אם היא באמת הייתה מפחדת, היא הייתה מוציאה צו הרחקה כפי שהמליצו לה, ודואגת שזה ילך למשפט והרשעה. הכל נאמר ונעשה מתוך פגיעה ואכזבה עמוקים. מצד אחד אני יודעת שההתנהלות שלה לא הייתה מקצועית וחזקה (זה כנראה גם השתקפות של חוסר הנסיון שלה), ומצד שני אני מנסה לקחת אחריות על המעשים שלי ויודעת שהתנהגתי מאד לא בסדר. במהלך כל התקופה הזו - הדכאון ואחריו הזעם האימתני - הרגשתי חסרת שליטה. שאחרי שנים של איפוק פתאום יוצא שד החוצה. ממש שד. אין לי דרך אחרת לתאר את זה. ולא ממש קיבלו אותו, בלשון המעטה. כל מה שהייתי צריכה זה שיגידו לי שזה בסדר, שיש גם אנשים אובססיביים בעולם, ויש אנשים עצובים בעולם, אבל זה לא הופך אותך ליצורה. או לפחות ראויה לאהבה. או ראויה לתיק במשטרה. וצילום תמונה ולקיחת טביעת אצבע. (אני ילדה טובה, שלא שותה אלכוהול ולא עישנה סיגריה או סמים מימיה). והמסקנה שאני לוקחת מכל זה, זה שאני יצורה. ולא ראויה לאהבה. ואני כועסת על העולם. ועל עצמי. ואני לא מאמינה באף אחד. ובעצמי. ואני מרגישה שחיי נהרסו, בגלל אישה אחת. שלא ידעה איך לטפל נכון. אני מתנצלת ממש על האורך. סליחה.

היי, אני רוצה לכתוב לך כמה דברים ולא בנימה שיפוטית 1. לגבי הקשר הטוב שהיה לכן בהתחלה, וההתעניינות והמתנה - זה מחמם את הלב וכיף ונעים לשמוע שהצלחתן לייצור קשר כזה ביניכן (לא מובן מאליו) זה מראה שאת מסוגלת להיפתח ולייצור קשרים משמעותיים עם אנשים 2. לגבי הפייסבוק וחיפוש באינטרנט - גם זה מובן לדעתי. מדובר במדיום ציבורי , וגם אני חוטאת בכך לפעמים 3. לגבי הריחוק שלה ממך אחרי האשפוז והתעקשות על מלווה - גם זה מובן לדעתי, היא פסיכולוגית (מתמחה) ולא פסיכאטרית . ולהמשיך ולטפל בך ללא לווי מתאים יכול להזיק לה ובעיקר לך 4. לדעתי המטפלת שלך "נכשלה" בכך שלא הציבה לך גבולות מספיק ברורים. היא לא הייתה צריכה לתת לך להגיע למצב שבו את "מפציצה" אותה במיילים ולא מקבלת תשובה.. 5. בכנות, אם מישהי הייתה אומרת לי שהיא תלך לגן של הבת שלי בשביל לוודא שאני חיה - זה היה מבהיל אותי מאוד! כנ"ל לגבי שיחות הטלפון לבעלה. זו חציית גבולות שלדעתי חבל שהגעתם לכך. אני לא יודעת להגיד לגבי התלונה, אבל מדובר במקרה באמת לא שגרתי. מסקנה: למצוא מטפלת טובה ואסרטיבית שיודעת לשים לך גבולות כי לפעמים זה מאוד קשה לבד במיוחד שיש רגשות עוצמתיים למטפלת אני מאוד יכולה להבין אותך בזה..

אני מעריכה מאד את תגובתך. למען האמת, אני לא יכולה לדמיין את עצמי אי פעם פונה שוב לטיפול. איבדתי אמון בבני אדם בכלל, במערכת הטיפולית בפרט, ובעצמי.

קראתי הכל, כל מילה , אני יכולה להעיד על עצמי כאובססיבית לגבי המטפלת שאני יודעת הכל עליה ממקורות שונים ודיברנו על זה , והזמנתי אותה לביתי ( היא לא הגיעה כמובן..) והרצון כלפי הוא כל כך חזק , ואני מתקשרת ושולחת הודעות די הרבה ואפילו מעצבנות וכועסות. והיא יודעת להכיל אותי. יתכן ואני נזהרת בדברי שניכר חוסר הניסיון של המטפלת שלך והפחד שלה . עם כל הקושי תנסי לעשות פגישה ליישר הדורים ותעברי למטפלת מנוסה. להחזיק בורדליין זה קשה. אני כמעט בטוחה שהיא אבחנה אותי כך ומעולם לא אמרה לי. שיהיה בהצלחה :)

אני כל כך שמחה בשבילך שזכית במטפלת שמכילה ומקבלת אותך. זה לא טריוויאלי בכלל. אני לא חושבת שלאחר שהגישה תלונה נגדי במשטרה היא תהיה מעוניינת בפגישה ליישור הדורים. מה גם שאני עדיין זועמת, פגועה ומאוכזבת, ואני יודעת שהיא לא תתנצל או תיקח אחריות על החלק שלה בהתדרדרות המצב. מטפלת אחרת לא תהיה. אני מרגישה שלעולם לא יהיה לי קלוז'ר, ושלעולם הטראומה הזו לא תעבור.

למה יצא לך משתנה בכותרת? אלוהים יודע..פליטת כתיבה? אולי.... את מרגישה שמשתינים עלייך חלילה? אני לא חושבת שבסיפור שלך היא כל כך נוראית...ואולי גם את לא, אבל יש הגזמה, אינני יודעת מה היה בדיוק ולכן אי אפשר לדעת, זוהי הגרסה שלך והסובייקטיביות שלך....רק יצא בסוף ש"התחרפנת" קצת וזה מבהיל מאוד!!!!!!!! אני הייתי מאוד נלחצת אם היו אומרים לי שיבואו לגן של הילד שלי לשאול אותו אם אני חיה??????? אלוהים אדירים!!!!!! ומלא סמס וכו'....נכון, לכלם קשה שלא ליצור קשר בין פגישות, אבל יש הבדל גדול בין "להפציץ" ולהכנס למרחב האישי, בעל, ילדים....זה מאיים מאוד...וזה מובן, כדאי לנסות ליישר את ההדורים איני יודעת כיצד, חשבי על משהו...אבל היא אדם ולהלחיץ אותה ולא לשמור על גבולות בסיסיים זה מסוכן גם לך!!!!!! בהצלחה, מיכל

תודה רבה על תגובתך. ראשית כל, חשוב לי לומר שכל ההטרדה לא נעשתה בין פגישות, אלא לאחר סיום מאד פתאומי של טיפול, במצב הכי ירוד נפשית שהייתי מימיי. היא לא הגיבה לתקשורת ממני, לכן המשכתי והמשכתי (במחשבה שאולי היא פשוט חסמה אותי), וחוסר התגובה שלה החריף את ההטרדה שלי. כמו כן, חשוב לי לציין שיום אחרי שכתבתי לה את הסמס על הבת שלה כתבתי לה שלא באמת התכוונתי לזה אלא שעשיתי זאת בכדי לנסות לעורר את האינסטינקט האמהי שלה בכדי לקבל תגובה ממנה, שאפילו צעקות עדיפות על חוסר תגובה. בנוסף, חשוב לי להדגיש שברגע שהיא הרימה טלפון וביקשה שאפסיק, באותה שניה, הפסקתי. כלומר, לו הייתה מבקשת כבר בהודעה הראשונה ולא מתעלמת מקיומי בעולם, כל מצב ההטרדה לא היה נוצר. התביעה הגיעה 3 חודשים לאחר ה'איום' על בתה. ידוע בספרות שאיומים מתממשים מהר או לא בכלל. כך שאני לא מאמינה שהיא פנתה למשטרה בגלל זה, אלא רק סיפרה זאת בכדי להוציא אותי באור הכי שלילי שיכלה. אני לא כותבת את כל זה כדי לבטל את המעשים הזוועתיים שלי, ולו לרגע. אני רק רוצה שכל התמונה תהיה ברורה. תודה לך שוב על הזמן שהקדשת בתגובה. אני מעריכה את זה מאד.

לא שמתי לב שכתבתי "משתנה" במקום משטרה, וכשהפנית את תשומת לבי לכך קראתי וחשבתי דווקא על המילה משתנה (תלוי, בלתי תלוי וכו'), אז לא נראה לי שהתת מודע שלי התכוון לשתן ;)

גם אני תמיד רציתי יותר יחס מהמטפלת שלי. וגם לי היא אמרה שתגיש נגדי תלונה אם לא אפסיק לשלוח לה סמסים זועמים. הפסקתי מיד. לא עברתי אף פעם גבולות כמו שאת מתארת כאן כלומר לחשוב לפנות לבני משפחה במקום אליה.. אבל אני מאד מבינה את ההרגשה שלך, את האובססיה והרצון במענה שמקל עליה בטווח המיידי. אני לא יודעת מה להגיד לך חוץ מלומר שקשר עם מטפלים לעולם נועד להיות בתוך הגבולות כי ככה הם החליטו שזה. ככה זה. ומי שלא עומד בגבולות 'מועף'. פשוט תקבלי שככה הם החליטו וזהו (כל המטפלים. זאת שיטת עבודה!!) תנסי למצוא פתרון אחר. אני שונאת מטפלים כי הם לא באמת עוזרים לאנשים כמונו. במקום להרגיש בן אדם את מרגישה מפלצת מצורעת כי עברת להם את 'גבולות הקודש' שלהם.. תראי מה הם מעוללים לאנשים כמונו. ככה זה. אחרי כל הייסורים אולי תתחילי לקחת גבולות פחות קשה כי תתרגלי. כי משהו בגודל הציפייה יתמתן והאכזבות גם כבר לא יהיו מטריפות ככ.. אולי. לי זה לא ממש עבד. פגעו בי בטיפול ויש לי זכרונות לא טובים משם ולמען האמת אם המטפלת הייתה נדרסת למוות זה היה מנחם אותי. לפעמים אני מתנחמת במחשבה הזאת. שבא לי שהיא תמות . אז אולי גם אני יצורה מפלצת לא רק את... אבל זאת רק מחשבה.. לחשוב מותר מה שרוצים. במעשים אני אדם ששולט בעצמו. תשלטי גם את. זה מה שמצפים ממך. למרות כל הצרכים שלך והאובססיה שאני מאד מבינה . זה מאד אנושי לכמוה לנוכחות המרגיעה של דמות משמעותית ולחוש נאהבת ושייכת ורצויה. זה הכי אנושי בעולם :/ טיפול פסיכולוגי לא עוסק באנושיות. הוא עוסק באילוף. זאת דעתי. מקווה שתעבור לך האובססיה ותתפני לחיות את חייך בלי קשר למטפלת הזאת.. יש עולם שלם שם בחוץ

אני שמחה בשבילך שלפחות למטפלת שלך הייתה את היושרה להזהיר אותך לפני פנייתה למשטרה. לי לא הייתה התראה מוקדמת, וכעת לנצח יהיה לי תיק במשטרה. גם אני איבדתי אמון במקצוע. זה קשה מאד. כמו שאמרת, אני ממש מרגישה מפלצת ומצורעת. כשכל מה שרציתי זה שיכילו ויאהבו אותי. ושילמתי עשרות אלפי שקלים ממיטב כספי בתקווה לזה. אולי טיפול הוא לא לכל אחד. אולי דווקא אנחנו, הרגישים, התלותיים, או האובססיביים, שכביכול הכי זקוקים לטיפול, אולי דווקא לנו זה הכי מסוכן. את לחלוטין צודקת, מחשבות לחוד והתנהגות לחוד. למדתי את זה על בשרי. אני לא שונאת אותה, אף פעם לא אשנא אותה. אחרי הכל, אם לא הייתי אוהבת אותה, לא הייתי נפגעת כך. אבל כן יש בי יצר נקמה מאד גדול. ועכשיו אני יודעת שהוא מוכרח להשאר בתוכי, ולאכול אותי מבפנים. הלוואי ולא הייתי מרגישה אותו, מעולם לא הייתי נקמנית, להפך, סלחתי לכל אחד על כל דבר. אבל הוא שם עכשיו, והוא הורג אותי. כמו גם הכאב והאכזבה. שוב, תודה לך מימה. להכיר מישהו שיכול להזדהות איתי זה לא טריוויאלי בכלל, וגורם לי להרגיש פחות לבד. מאחלת לך את כל הטוב שיש.

אם זה אפשרי, הייתי מאד שמחה גם לשמוע את דעתך בעניין.

ואני בכלל לא כעסתי או בכיתי הייתי אסופה כי ביומיים שלפני היתה פתאום תחושה טובה וקצת שקט בפניים ואז באחת הכל שוב יורד לטמיון ומלווה בתחושת אכזבה ויאוש שזה לא מחזיק. אולי לא צריך לגעת בכל הכאבים האלה רק להחביא שוב ושוב להרוג לעטוף להטביע. שוב מכונת ההשמדה העצמית שולטת. רציתי להחזיק עוד קצת את הרגעים שיכולתי להסתכל החוצה ולגעת ממש. אני מרגישה כל כך פגומה ותבוסתנית.

אל תרגישי ככה כלפי עצמך לא קל לחיות עם דיסוציאציות ...בפעם הבאה תצליחי ליותר זמן ...

מבקשת עזרה,מה עושים?גרושה 20 שנה, שנים שאני עצובה וכואבת,בודדה ומרגישה ריקנות,וזה מחמיר מיום ליום,אפילו שיש לי ילדים גדולים נשואים ויש לי נכדים,יש לי בת גדולה שגרה בהוסטל מוגדרת עם פיגור קל, אני לבד בבית, עובדת מעט בחוץ,אין לי כוח וחשק לעבוד,שום דבר לא עושה לי טוב,לא נהנת מכלום ,לא מספר טוב,לא ממוסיקה,,לא מבתי קפה ומסעדות,משום דבר,אין לי לא חברות ולא חברים ,ממש בודדה,איך אפשר לצאת מזה?

מה אפשר לעשות נגד הנפילות האלו שיש לי כל כמה זמן שאני נכנס למיטה ולא יוצא ממנה כמה ימים ומלא חרדות? אני מטופל בן 27 בציפרלקס אחרי אינספור תרופות, בזמן האחרון מרגיש יותר טוב אבל כל כמה זמן נכנס למרה שחורה ולא יוצא מזה ומרגיש שבא לי למות. האם עבודה בלילות במשמרות יכולה להגביר את זה? נמאס לי לרצות לישון 20 שעות ולקחת כדורים מרדימים רק לא להיות ער....

אני מנסה לבד, לא מסמסת ולא כלום..מאז השיחה של "לעשות שיקול דעת מה דחוף...." אז היום לפני שמחר נפגש כתבתי כמו מברק, "שבוע הבא לא אגיע..מחר לחוץ אבוא. מבלבל הכל ובבקשה תראי אותי :( מנסה לבד...לא דחוף.סליחה." אני רוצה שתראה אותי שאין פתאום יותר כלום בין הפגישות שמנסה להחזיק לבד, שמנסה להעלות למודע שהיא פה תמיד.......כלכך קשה לי...ומרגישה שלמרות שבפגישה נפתחת היא לא רואה או מבינה שזה גם סוג של "דיאטה" צמצום מעצמי במשך השבוע והרבה לא נאמר כי עד הפגישה נעלם לי הרצון או הצורך בה...משהו קורה לי אודי...מה קורה? מבלבל אותי הצורך והרצון הדחוף ושאינו דחוף.....מדוע כשמנסה לבד היא לא רואה? היא לא אומרת על זה כלום...רוצה שתראה אותי :( ש.........לא יודעת מה. רק קורים דברים ואין שותפה להכל רק לקצת כי אין זמן.....ומוזד מבלבל וקשה הדרך החדשה :( מדוע זה כה קשה? :( עצוב גם....כאילו נמחק קשר ישן ומתחיל משהו אחר.......ואין חברה מבחוץ לשתף למה לא מסוגלת לזה? משהיא אחרת במקומה לפחות? אוףףףףףףףף

אודי האם מאפיינים של כבדות לעומת קלילות באופי זה קשור גם לסוגיה של בריאות נפשית? כלומר האם למשל אדם שהוא מוחצן וקליל באופיו, נהנתי וזורם יותר עם חוויות החיים, פתוח להתנסויות חדשות ומכיר הרבה אנשים חדשים לעומת אדם כבד יותר באופי, יותר נצמד לשגרה מוכרת רוב הזמן ורק פעם ב-יוצא ממנה, נוטה לחשיבה עמוקה והתבוננות אנליטית בתופעות, שומר על מספר מכרים מצומצם שעמם חש קרבה - האם הטיפוס הקליל שתארתי בהכרח נחשב בריא יותר נפשית מהטיפוס הכבד ? או שתכונות של קלילות לעומת כבדות לכשעצמן אינן מקושרות לסוגיה של בריאות נפשית ו/או איכות של ההתפתחות הנפשית?

קוראת אותך שוב ...ואת יודעת זה שוב המבחנים שלך האם היא לא תוותר ואז ניכנסים הכוחות ההורסים ..אולי זה בשבילה החופש.. יקרה היא מחכה לטלפון שלך , היא אפשרה לך מרחק כי את ביקשת כדי שאולי המרחק יעזור לך להבין ולקבל עד כמה את זקוקה לעזרה שלה.גם אם זה חשוב לה זה חייב לבוא ממך זה טיפול שלך. זה הזמן לעשות תהליכים ולנוע קדימה ...איתך

תודה. תאמנו פגישה. תודה לך שהרמת אותי כשנפלתי.

אביב , נראה שאת מבינה אותי ( באופן מפתיע מישהו מצליח להבין...) אז תרשי לי להתייעץ איתך .בטיפול אני לא נוגעת באירועי העבר אנחנו רק מתעסקות ביחסנו . את חושבת שכשנפסיק לבחון אותה נוכל לדבר על העבר? . מצחיק מזה אני מפחדת. היא יודעת על מה מדובר. אני חושבת שהיא רוצה שנפתח את הנושא ונעבוד עליו אבל אני לא יכולה שנתיים טיפול ואני לא נוגעת בנקודה האמיתית . זה מייאש.

שמישהו מעוניין 'להשכיב' אותך. אני לא מבינה את זה. 'להשכיב' זה דבר קליל? סקס שעושים כלאחר יד רק כי למישהו נעמד ממך זה דבר קליל? מישהו ציפה ממני להיות 'זורמת'. אני ממש לא כזאת. במקום זורמת נעשיתי 'זועפת'. אני רוצה מישהו שיאהב ויחבק את הכאב וירפא.. ... ובמקום זה יש אנשים כנראה שחושבים שזה לגיטימי סתם ככה לחדור לגוף שלי בשביל 'הנאות קלילות של הרגע'. אני לא מבינה איך אפשר להנות מדבר כזה.... זה גרם לי להרגיש ממש רע עם עצמי וחסם אותי יותר. שלא הציעו לי אהבה. הציעו לי זיון, אבל לא אהבה. העולם הזה פוצע אותי כל פעם מחדש. ואז.. אז אני פוצעת אותו בחזרה. אני רעה. עצוב לי מאד.

אודי אני בעצמי כבר לא מבינה על מה אתה מדבר... אחרי הטיפול הפסיכולוגי נגמרו לי כל הפנטזיות . יש רק פכחון מריר אחד גדול... הלוואי היו לי פנטזיות....

שלום. אני בת 30 , בן זוגי בן 32. בן זוגי הוא בנאדם שאוהב את הלבד שלו, חשוב לו שיהיה לו את הזמן הפנוי שלו עם עצמו ולעשות את התחביבים שלו. אין לו הרבה חברים, וגם עם מעט החברים שיש הוא נפגש לעיתים רחוקות . פעם /פעמיים בחודש. לפני שהכיר אותי הוא לא חשב שתהיה לו זוגיות / ילדים. (הוא לא פתח איתי את הנושא הזה מההתחלה. ) רק אחרי חצי שנה כשדיברנו על לגור ביחד ועל העתיד חתונה / ילדים, הוא התחיל לדבר על זה טיפה והסביר לי שהיתה לו זוגיות לא טובה ושהוא היה בטח שישאר לבד כל החיים כי לא היה לו רע לבד. אבל מצד שני הוא טען שהוא מאוד אוהב אותי , ושאיתי הוא מרגיש שלם, כי אני לא לוחצת עליו או מונעת ממנו לעשות את התחביבים שלו. הוא לא חשב שהוא ירגיש ככה לעולם. בסופו של דבר - הוא החליט לתת לזוגיות שלנו צ'אנס ושנגור ביחד ( למרות שזה היה מאוד קשה לו ) ועברתי לגור איתו. הכל היה טוב לשני הצדדים , האהבה התחזקה... ואנחנו אוהבים מאוד. כשדיברנו על חתונה וילדים הוא אמר שזה מאוד מלחיץ אותו. לטענתו לא אכפת לו להתחתן, אבל ילדים - זה כבר סיפור אחר לדעתו הוא לא יהיה מאושר. מכיוון שכל החיים שלו ישתנו וכבר לא יהיה לו את הזמן של ה"לבד " שלו. וזה דבר שאי אפשר להחזיר אחורה/ לחתוך באמצע, אלא זה משהו שהולך איתך לכל החיים. שנינו לא ידענו מה לעשות כי לא רצינו לוותר על האהבה שלנו, מצד שני איך אפשר להתמודד עם זה והלמשיך הלאה? הוא הלך לטיפול אצל פסיכולוג בהתחלה חשבנו שזה בעיה ספציפית שקשורה לילדים. לאחר כמה פגשות אצל פסיכולוג הוא זיהה את זה כבעיה כללית שבן זוגי נמנע מלהכניס אנשים לחיים שלו / להיקשר אליהם/ לפתח קשרים קרובים בגלל שהוא מאוד מופנם ואוהב את הלבד שלו. המטפל אמר שדבר כזה דורש טיפול-תהליך.. מספר רב של פגישות. הייתי רוצה לדעת: 1) האם אפשר לטפל בבעיה כזו? האם זה יכול להשתנות? 2) מה הזמן המקסימלי שצריך לחכות בשביל לטפל בבעיה הזו? 3) האם זה דבר רגרסיבי- האם יכול להיות מצב שזה ישתנה לתקופה מסויימת ואז יחזור להיות כמו בעבר? אודה לעזרתך.

שלום אודי, מזכירה לך שהתחלתי טיפול בשל הפרעות אכילה. אני בן אדם שמח ואופטימי וסה"כ טוב לי בחיים. התחלתי טיפול כדי לעלות במשקל (אני בתת משקל) ועל מנת שיעזרו לי עם החרדה שלי מפני עליה במשקל. המטרה הייתה מוגדרת מאוד אבל לאט לאט הטיפול השתלט לי על החיים. אני הופכת יותר ויותר תלויה במטפל. זה מעורר אצלי חרדות עצומות. כשאני משתפת אותו אז הוא רק מרגיע אותי שזה בסדר וזה שלב הכרחי. התחלתי בפעם בשבוע ועברנו לפעמיים בשבוע. בנוסף מתקיים קשר בין הפגישות. עליתי במשקל ואני פיזית מרגישה יותר טוב אבל מרגישה עכשיו שהסתבכתי במשהו גדול יותר. מרגישה שמתמכרת לפסיכולוג שלי. מתמכרת להרגשה שאני יכולה לחזור להיות קצת ילדה קטנה ולהיות מטופלת (בחיים אני בד"כ מטפלת באחרים ושמחה לעשות זאת). הגעתי למצב שאני יוצאת מפגישה וחשה חרדה שעכשיו נותרתי לבד. אני סובלת מהתקפי בכי בלתי נשלטים וזה מפריע לי לתפקד. זה בדרך כלל עובר כשאני מתקשרת אליו ואנחנו משוחחים. חשוב לציין שאני נמצאת בקשר זוגי, ואני אוהבת את בן הזוג שלי אבל הטיפול גורם לנו להתרחק. אני מעלה את הדברים האלו בטיפול אבל מרגישה שזקוקה לנקודת מבט של מישהו מבחוץ. אודה לך אם תוכל לעשות את זה.

הי אודי. מאד קשה לדבר עם המטפל על מחלת הסרטן. מאד קשה!!!!!!! פעם אמרו לנו בבי"ס שמי שאומר את זה - זה יכול לקרות לו. ומי שהולך לא צנוע זה יכול לקרות לו באיזורים החשופים שחשף. יכול להיות שזה שטויות אבל לא מסוגלת להכיל את זה. וניסיתי כמה פעמים לדחוף לדבר על זה יחד. ולפעמים מגיעה החרדה החזקה ביותר רק כי מישהו אמר בטלויזיה או בחדשות. נכון זה לא ריאלי אבל החרדה חזקה יותר מהשכל. לא מצליחה להרגיע את עצמי בשום מצב. וזה יכול להימשך ככה 4 חודשים. מה עושים? אגוז

היא הסירה עוד שיכבת כפפות . בתחושה שלי היא פשוט עייפה מלעמוד במשבצת והחליטה לדחוף אותי משם ואם זה לא יעזור היא תרים ידיים. נכון יש לי יכולות גדולות יותר את זה שמעתי כל חיי לילדה יש פוטנציאל היא לא משתמשת בו ... מבינה ברציונל שאישה בגילי לא יכולה להמשיך לפחד מהחלק של הילדה בת החמש או להסתגר כמו מתבגרת בת שש עשרה ..מבינה שהילדים לא יכולים להמשיך להחזיק בפחד , זה מטלטל זה קשה זה מפחיד. לא יכולה לסבול את ההגיון שזה בסדר לכעוס ושכועסים עלייך זה מפחיד. אף אחד לא יכול להבין מה טריגר קטן של פחד עושה לגוף שלי רק מי שעמד מולו ויודע מה זה פחד אמיתי יודע מה זה לפחד באמת..נכון שהסמס שלה זה לא הוא אבל בתחושה בגוף זה אותו הדבר לא יכולה להיות שם עם החלק הבריא בשביל זה יש אותם כבר ארבע עשורים. לא יודעת איך? יודעת ומבינה שהגיע הזמן לגדול אבל איך מגדלים את מי שלא אוהבים, כשילדיי היו קטנים חיבקתי אותם לא יכולה להכיל את הפחד של עצמי לא יכולה לחבק, בשביל לגדל אותם אני חייבת להתעמת עם רמות הפחד שלהם לא יכולה ...

אתה ממש מלאך אמיתי. זה מדהים איך דברים מסתדרים ביקום ,איך הגעתי לכאן בדיוק בשלב שנכון לי. המילה הכתובה שלך כל כך עוזרת לי להתקרקע .להיות כאן ועכשיו ..תודה

היי רק שתדעי שאני ממש עוקבת להודעות שאת מעלה כאן ומזדהה...אני מרגישה כמוך. המטפלת שעד לפני כמה חודשים היא הייתה הדבר הכי קרוב אלי, פוררה את נפשי. התיאורים שאת מתארת... אני לפעמים מוצאת את עצמי ממש מודה

אני לא רוצה שזה ימשיך ככה אצל מישהו אחר .. מאחלת לך להתרומם ממהלומות התהליך הטיפולי למקום מצמיח וטוב.. ובעצם גם לי..

אחרי שנה שעברה שהיה לי מאד קשה פחדתי... ניסיתי לברר ואף להציע לכמה חברות לעשות משו בערב וביום עצמו (רק אגיד שהסוף הוא טוב (: ) חברה הזמינה אותי לערב אליה עם עוד חברים שיהיו שם. אני נעלבתי מאיזה משהו, לא ברור אם אמיתי או לא..ולא הגבתי להודעה שלה שאבוא. קרו עוד הרבה דברים מסביב, היו לי כל מיני אפשרויות אבל ללכת למסיבה שאני יודעת שאהיה שם עציץ לא היה לי בא וכן יצאתי לאיזה משהו בכ"ז.. אבל אח"כ כן שלחתי לה הודעה מתי לבוא. היא לא ענתה ואני הייתי בטוחה שהיא בכוונה לא עונה לי. הייתי בחוץ ובגלל שלא היה לי מה לעשות ככ חזרתי הביתה.. כל הדרך בכיתי וצעקתי. נכנסתי למיטה אחרי שהתלבשתי ואפילו התאפרתי (: גם נכנסתי לצ'ט של ערן שהאמת ממש העליבו אותי הפעם..והייתי בדרך לכתוב כאן את הודעת הקבע שלי. היה לי רע ואני לא חושבת שאני צריכה לתאר מה הרגשתי.. 'פתאום' היא שלחה לי הודעה שאבוא ושלא ראתה קודם ואני יודעת שהיא לא ראתה. היה עוד מוקדם ואני במיטה מתלבטת אם לקום או לא. אם היא רוצה אותי, אם יהיה לי מה לעשות ועוד...אני צריכה שוב להתלבש, כל העיניים שלי אדומות מבכי ותוהה אולי לוותר, כבר מאוחר, לא נרא אלך לישון ועוד. דנתי עם עצמי עוד ואמרתי שאני חייבת ושאני יודעת שזה מה שצריכה לעשות גם םא לא הכי רוצה כרגע. הכרחתי את עצמי לקום והיה לי ממש כיף, פגשתי חברות ועוד אחת חדשה. אפילו רקדתי (במסיבה בחוץ) מה שלא עשיתי אף פעם וחזרתי הביתה ב3-4 לפנות בוקר מה שלא קרה מעולם. אני בעיקר גאה על עצמי שהצלחתי לקום מהמיטה.. ואולי בעתיד מקווה שאצליח לא להגיע למצבים האלו ולעצור לפני שהם מתחילים בכלל.

איזה יופי ..עוד מסיבה מוצלחת לארגז .... עוד פעם מתחיל עקום בשל חוסר הבנה וניגמר ניפלא ..כייף גדול לשמוע תודה על השיתוף . חיבוק

ביקשתי הפסקה להירגע קצת. היא נענתה לי. אך המחשבות לא פוסקות לא מבחינת התכנים ולא מבחינת החשש שהיא כועסת על כך ושהדבר יעכיר את היחסים שגם ככה לא היו משהו מצידי. היא נורא טובה אלי ואני גומלת לה ביחס עוין וניתוק ההקשר, והמחשבה שהיא נענתה לי כי קשה לה איתי ואולי ההפסקה בשבילה בכלל. אני רוצה להתקשר אליה אבל אז אשבור את התדמית הקשוחה שלי מולה והיא תדע שאני זקוקה לה.

היא הרי יודעת שאת זקוקה לה . בשביל זה היא שם לא ????

היי אביב\גולם אתן באמת חושבות שהן יודעות שאנחנו זקוקות להן כל כך? זה לא מבהיל אותן לדעת את זה?

וגם היא אומרת לי את זה לעתים.. לא חושבת שזה מבהיל אותה, אם כבר אותי (:

אני חושבת שאודי יכול לענות עבורנו...

...אני באה כי אני זקוקה . אני נישברת בורחת ,תלותית כי אני זקוקה . אישית אני לא מתביישת בזה אני זקוקה לה להחלמה שלי זקוקה לליווי שלה . בדיוק כמו כל בעל מקצוע .

ז"א ברור שמפחדים אבל תנסי בכל זאת, תנסי לומר לה את מה שקשה לך, וזה בסדר שתזדקקי אליה. היא שם בשבילך בדיוק בשביל זה.

אודי, מהצד נורא קל לומר, אבל מהעמדה שלי אסור להישבר, כן זה יחבל בטיפול אם אומר לה שאני זקוקה לה ואין שניה ביום שהיא לא במחשבתי, היא תפחד ממני, ותשנה את התנהגותה כלפי. וכשאני בוחרת לשתוק בפגישה כדי שלא בטעות אומר דברים שאני אתחרט עליהם, אני שומרת על שתינו. זה מה שאני עושה .

זה אפילו מתבקש . גולם טיפול זה להזדקק . את הולכת לרופא כי את זקוקה לו , זקוקה לתרופה לבדיקה , בטיפול התרופה זה היד שלה ההכוונה השיחה , פריקת הסוד ופתיחות...יקרה תרשי לעצמך היא ממש לא תיבהל להפך היא תשמח לשמוע שאת סומכת עלייה ובוטחת בה. את לא שומרת עליה ואת לא צריכה לשמור עליה. היא יודעת לשמור על עצמה. עוד לא ראיתי אדם בעולם שזה פוגע בו כשאומרים לו שצריכים אותוואוהבים אותו. מה שכן זה מפחיד אותך כי זה מפחיד לאהוב כי זה מפחיד להזדקק כי אולי היא תפגע בך אז זהו שלא ואת עושה את זה נהדר לבד. אוהבת אותך יקרה באמת שימרי עלייך ועל הטיפול הזה ..עשי בו שימוש תזדקקי !!! תצטרכי אותה !!! תסמכי עליה תשעני עליה זה מותר ויש על מי ...בהצלחה

הי מימה, מימה, את זוכרת שפעם כתבתי לך שאת מאוד מזכירה לי אותי.. אז זה ממש נכון גם אני הייתי ילדה דחויה, ובכלל לא היו לי חברים (ועדיין אין לי), הייתי תלמידה מצטיינת וחברה טובה של הספרים. במקרים נדירים הבאתי חברות הביתה, חייתי בבושה ובבדידות..והייתי עצובה מאוד. גם המטפלת שלי , בדיוק כמו שלך, היא אישה מרשימה ויפה ונשית ..וכן, גם מבוססת ועשירה. גרה לה באזור יוקרתי, נראה לי שיש לה מאות בגדים. והיא גם כל הזמן בחופשה! לפעמים אני מדמיינת אותה, קמה בבוקר, עושה טיול בפארק, ואז שיעור פילאטיס, ואז בית קפה עם מיליון החברות שלה. ואחה"צ, ורק אם יש לה כח, אז יש פגישה טיפולית איתי - בכל זאת, היא הרי אישה עובדת! ובערב, דייט במסעדה יוקרתית עם בעלה המוצלח והנאה והילדים , שבטח ממש שמחים בחברתה - היא הרי אישה כה מושלמת ומדהימה. והגבולות, הו הגבולות: תשלום מראש, ואין מיילים, ובסוף הפגישה היא פשוט קמה והולכת , ו-"תעצרי כאן, שיהיה לך יום טוב",ו- "יש לי עוד עיסוקים בחיים, פרט ללענות לך במייל". בואי נגיד, שכל רגשות הנחיתות שקיימים אצלי - זקפו את ראשם מאז הטיפול! כל החוסר ביטחון והעליבות ותחושת ה-"לא שווה" שקיימת בי. אבל מה עדיף? מטפל שהוא אינו מוצלח? מטפל ששקוע בחובות? שנותן למטופלים שלו לנהל אותו? שמטפל בהם במיילים, ואז בפגישה הם יושבים ושותקים? אולי זה האתגר? שדווקא מהתחושות הקשות האלו צומחים? שלמרות הכל , אפשר להפוך את הטיפול למקום בטוח ופתוח.. מקום שאפשר להגיד בו הכל? אני עדיין לא שם! אבל כמהה למקום כזה.. ואת?

מה עם ויכוחים עם הבעל ,בעיות עם הילדים . קושי כזה או אחר ..מדהים הכל ורוד בממלכה שלה את בטוחה שהיא אדם ... מיקה יקרה מטפל הוא קודם כל אדם יש לה בעיות יש לה קשיים יש לה תסבוכות ודפוסים פגומים . וכן אולי במקרה שלך היא אוהבת להתלבש ולהתאפר יש כאלה הרבה נשים ..אני אוהבת פשטות מן הסתם בחרתי במטפלת שאוהבת פשטות טבע וחיים אבל היא עדין בן אדם וקשה לה בדיוק כמו שלי והיא שמחה עצובה וכאלה בדיוק כמוני ובסוף היום . היא צריכה לבשל לכבס לעשות כמוני . אל תשכחי את זה מיקה ...כולנו בני אדם וכולנו שווים ולכולנו יש תפקיד ביקום . היא בחרה לעזור לי ואני בחרתי להעזר בה ...

אביב יש לנו טעם זהה במטפלות...:) , זה מאד מיוחד בעיניי הפשטות מרצון .. אבל גם אני שוכחת לפעמים שהיא אדם . אני מיחסת לה חשיבות רבה , ויש לה השפעה רבה עלי גם בלי נוכחותה, המילים שלה מהדדות לי בראש, התמונה שלה בזום על העינים שלה. אני מאוהבת בה וזה מה שמפחיד אותי ביחסים ביננו במקום להיות בטיפול על נושאים ברומו שלעולם ועל צרותיי אנחנו מסתובבות המון זמן סביב ציר טיב יחסנו. בנות חיבוק גדול , שבזכותכן פה אני עצמי אמיתי

אני כל כך אוהבת את האני האמיתי שלך . אני בטוחה שגם היא אוהבת אותך כדרך אהבה של טיפול . גם אני אוהבת את המטפלת שלי גם אצלי היא בראש היא בנשמה זה בסדר . גם אני שוכחת שהיא אדם כי אני אדם אנושי במיוחד שאני כועסת נפגעת חושבת שהיא עשתה לי רע וכו' לכן כתבתי את זה למיקה וגם לעצמי וגם לך ולכל מי שצריך לזכור. החחים שלהן לא ורודים כמו שהיינו רוצים לחשוב כשהיא מקבלת מכה זה כואב לה בדיוק כמו לי...גולם זה חשוב בעיקר לזכור כשאנחנו שותקות ומסתגרות והיא כאדם מתקשה להבין מה שם מתחת לשתיקה כשהיא חווה חוסר אונים מול המחסומים האלה. גולם תרשי לעצמך להיות את בטיפול תתחילי מכתיבה ותביאי באמת את אומרת שאני מבינה אותך אז תנסי תיכתבי כאילו לי כאן ..ותשלחי לעצמך במייל תפתחי אצלה ותני לה שתיקרא זה יקל עלייה ועלייך זה ירחיב את הפתח בגולם ...

קשה לי כל כך בין הפגישות בפגישה אני רגועה ועיניינית ולא חשה אליה שום רגש אבל בין הפגישות - אני פשוט מתפרקת! אני חשה געגוע עצום, וכעס ותסכול והמון עצבות וחוסר אונים כואב לי בלב פיזית ונפשית בכל מחשבה עליה אני חשה לכודה ב"בור השחור" הזה והעצום והקר ואני לא מצליחה לצאת ממנו, ויש מחוצה לו עולם צבעוני ושלם - שאני אפילו לא מצליחה להבחין בקיומו.. קשה לי מאוד הלבד הזה והריחוק ממנה, ואין שום דבר שמצליח לנחם אותי. החסך הזה מכאיב לי כל כך....

מזכיר לי נשכחות.. באמת בתוך הפגישות הייתי אסופה תמיד והבין הפגישות נהיה פתאום קשה ומחריד

מיקה, מבינה את מה שאת אומרת אצלי הקושי הזה של בין הפגישות , מתחיל כבר ביציאה מהדלת שלה. הייתי רוצה לשאול אותך אם זה לא מאכזב אותך כל השבוע להתגעגע ושמגיע רגע הפגישה אז כלום? על מה הייתה המהומה? איך אפשר להיות אסוף ועיני בפגישה? אני בלחץ שהיא לא בטעות תאמר משהו שאני לא רוצה לשמוע. מזל שאודי מאפשר לנו את המקום ואת תשובתיו ( גם אם הוא ציני לפעמים :) ) בזמן של בין הפגישות.

אודי שלום רב, אני אמא לילד מחונן בן 16. מגיל 4 אני מגדלת אותו ללא נוכחות אביו בחייו (גירושין). בראשית גיל 14 עבר תקיפה מינית ע"י גבר בן 39. התוקף נכנס לכלא, בני לא עבר טיפול, למעט שיחה אחת בה נאמר לי ע"י הפסיכולוג כי הבן שלי לא במצוקה, אלא כי אני במצוקה. בהיות הבן שלי בן 11 הפך לצמחוני, בגיל 15 לטבעוני ובחודשיים האחרונים עבר לאוכל חי בלבד המבוסס על פרות וירקות. ארבעה ימים אחרי תחילת שנה"ל (כיתה י', שנה זו) עזב את בית-הספר (כיתת מחוננים) וקיבל פטור רשמי ממשרד החינוך. הוא אינו עובד ולא רוצה ללמוד בשום מסגרת וכמובן מסרב להתגייס בהיותו פצפיסט. בני נוהג להצטלם בערום ולפרסם את תמונותיו באתרי אינטרנט. באתר הפייסבוק שלו מעלה תמונות שמותירות רק מעט מקום לדמיון. מעט לעט הוא מרסס כתובות בעד הטבעונות במקומות ציבוריים. כיום הוא וחבריו (בעלי אותה אידיאולוגיה ובגילאים שונים עד גיל 37) עמלים על הקמת שבט אשר מטרתו לשכנע את התרבות המערבית כי היא מזיקה לבני האדם וכי יש לחיות באופן טבעי במסגרת שבטית. בנוסף, בני נוהג לדבר במגאפון שרכש ולצאת נגד כל דבר אשר מייצג מסגרת, ארגון, מדינה ועוד. ברור לי כי בני חריג בהתנהגותו, בדרך חשיבתו ואופי התנהלותו. שאלותיי הן: האם אני מודאגת לשווא נוכח ילד אשר חווה את גיל ההתבגרות בצורה קיצונית או שמא בני זקוק לטיפול? אם טיפול, האם פסיכולוג או פסיכיאטר (האם יש מצב של טיפול פסיכיאטרי ללא תרופות?). בני כרגע מסרב לטיפול, מה הדרך? אודה לך על התייחסותך. אורנה

אודי קראתי מאמר על 'גילוי עריות רגשי' שטוענים שם שמתי שההורה גורם לילד לקחת אחריות לא מותאמת ולהפוך לספק של הצרכים הרגשיים של ההורה, בדכ על רקע של זוגיות לא טובה בין ההורים, אז זה נחשב ל'גילוי עריות רגשי'. זה תיאור מקובל בפסיכולוגיה? כי נראה לי שזאת דינמיקה שמתרחשת בהמון משפחות..

אודי טיפול נועד לקדם שינוי נכון? התחלתי טיפול. סיכמנו שנפגש פעם בשבועיים כי כלכלית לא יכולה בתדירות מעבר לזה. בטיפול שעבר נקשרתי למטפלת בצורה רגרסיבית מפחידה וכל מה שהיה... בטיפול הנוכחי אני מרגישה שאני על המשמר הרבה יותר ולא מעוניינת למצוא את עצמי נקשרת רגשית אליה. כיום כבר ברור לי שמטפלים לא מספקים צרכים. זה לא תפקידם. אנחנו מדברות על דברים . בשיח אני משוחחת באופן פעיל ומשתפת אבל כאמור ברמה הרגשית אני פועלת ממקום מפוכח ונזהר. לא רואה במטפלת מושא להקשרות רגשית. בניגוד לקודם שנקשרתי מהר ואפילו חשבתי ש'סיפוק צרכים' זאת הפואנטה. מה זה אומר? כי גם בחיים האמיתיים אני מפחדת כבר להקשר.. כבר מפחדת שהפצע ההוא שנחשף בטיפול פסיכולוגי לא ילחץ לי שוב. חרדת הנטישה.. כאבי התופת כאילו דקרו לך את הנשמה עם סכין וכולך מדמם.. אז אפשר לדבר על זה בטיפול . 'לדבר על הדבר'. אך האם טיפול יכול להועיל בלי שנקשרים למטפל עצמו? האם דרך 'דיבור על משהו' אפשר לשנות חסמים וקשיים? או אני חייבת לתת זמן וצאנס שכן תווצר הקשרות רגשית למטפלת וחשוב לאפשר את זה?

אודי. הייתה לי ילדות קשה ואפילו לא הייתי מודעת לזה שזה לא טבעי לשנוא את המשפחה שלך ולראות בהם 'אוייבים' מרוב אטימות והתעללות רגשית בילדות. והיו לי הפרעות אכילה והמיניות שלי הגיחה לאויר העולם בצורה של סיוטים שפקדו את הכרתי.. לא הייתי פעילה חברתית בתיכון. התבודדתי והתמקדתי בהצטיינות בציונים. לקראת הבגרות המוקדמת נשטפתי חרדות והיו לי קשיי תפקוד. פיתחתי סימפטומים של בולימיה ופציעה עצמית, הכל בסתר. לצד זה הייתי הישגית ושאפתנית וניסיתי ללמוד בכל מיני מסגרות, גם מקצועיות וגם אקדמיות. זה לא החזיק. התמדה בתפקוד היתה לי קשה. הזהות החברתית שלי לא הייתה מגובשת ומחשבות על הפרעות אכילה מלאו את עולמי הפנימי לצד ניסיון לתפקד בעולם החיצוני. לא יצרתי או שמרתי קשרים, דחיתי אנשים שניסו להתקרב ואפילו לא ידעתי שזאת בעיה . פשוט התנהגתי באופן הגנתי אוטומטית. בלי מודעות. תמיד שאפתי לתשוקה מקצועית שתהיה לי ולהתממש בתחום כלשהו שאוהב. והשקעתי זמן וכסף בניסיונות ללמוד אך לצערי החרדות התפקודיות היו חזקות ממני ולא הצלחתי לממש בפועל באופן מקצועי ותעסוקתי תחומי עניין שלמדתי. נראה שהייתי מתאימה יותר לתחומים אחרים שכרוכים בפחות לחצים וללא יותר מדי התמודדויות דינמיות מול אנשים. הגעתי לטיפול פסיכולוגי. זאת הייתה פעם שניה בחיי. היו לה 'תעריפים'. היה לה בית בצפון ת"א ורמת חיים מאד גבוהה וזה ניכר. וגזרת גוף שקינאתי בה.. קצת איירוני מטפלת 'חתיכה במיוחד' למופרעות אכילה. היא גם לא ניסתה להכחיש. כשחשתי צביטה מכל הפערים שהשתקפו שם בינינו היא אמרה 'עבדתי קשה להגיע היכן שאני היום'. אודי, אני לא יודעת מה איתך , אבל לדעתי ההתנשאות והצביעות שגלומים במשפט כזה כאשר לוקחים בחשבון את ההקשר החברתי ההיסטורי-התפתחותי המלא זה הופך את הביזוי והאטימות לא לחוויה סובייקטיבית אלא אובייקטיבית לחלוטין! בתור פסיכולוג בוודאי ידוע לך היטב שיש אנשים עם מזל התפתחותי וכאלה עם פחות. אדם עם הקשרות לא בטוחה שעסוק ב'דחפי שימור עצמי הגנתיים מפני התפרקות פסיכולוגית' ותפקודים ניהוליים פגועים יהיה פחות פנוי לנצל הזדמנויות שפתוחות בפניו בחיים ללמוד דברים חדשים ולתפקד באופן יעיל כדי להתקדם. אם פסיכולוג אומר 'עבדתי קשה' כאשר מולו אדם פגוע שכזה זה כאילו הוא פשוט משתין בקשת על כבודו של האחרון (הוא כמובן בונה על חוסר מודעותו לעניין ההשפעות בשנים המוקדמות על גורלו ההתפתחותי. אבל לי כבר הייתה מודעות לפחות לעצם העובדה שלא כל האנשים סובלים מקשיים חרדתיים ותפקודיים שכאלה באותה רמה) . כפסיכולוגים אתם מודעים היטב לעובדה זו. אז איך אפשר לטעון שהחוויה שלי שאמירה כגון "עבדתי קשה" למטופל כמוני להצדקת פערים היא צבועה ומבזה נשענת על תחושה סובייקטיבית גרידא? הצביעות זועקת לשמיים כאן. להפוך את הכל לסובייקטיבי. זה פשוט לא נכון. אתה אומר זאת כפסיכולוג, ואני? מי אני בכלל... אז יש לך יותר כח. אז אם תגיד שהכל סובייקטיבי כנראה יותר אנשים ייטו להקשיב לך ולהסכים איתך ולראות בי איזה אומללה תמהונית שמחפשת להתקע בחוויות הסובייקטיביות שלה. אבל זה לא הופך את זה לנכון. תפיסה אמיתית ואובייקטיבית היא דבר שמתקבל מתוך התבוננות על ההקשר המלא של דברים. הפסיכולוגית לא אמרה דבר שקר. אני בטוחה שהיא עבדה קשה. אבל היא יושבת שם מולי כאדם שתפקידו לעזור לי! ואני בטח לא בחרתי בקשיי התפקוד או במשברים שעברתי . לכן שמטפלת פסיכולוגית בכירה אומרת 'עבדתי קשה' ואף חוזרת על כך גם לאחר שהבעתי מורת רוח, אז בהקשר שבו אנחנו פועלות היא אכן מתנהגת בצורה מבזה אטומה ופוגענית וזה לא סובייקטיבי בכלל. זה אובייקטיבי מאד כאשר בוחנים את ההקשר המלא של הנסיבות. פגיעה 'סובייקטיבית' מספר 2- שאמרתי לה שאני רוצה להיות פסיכולוגית ולמעשה בכלל לא הבנתי מה טיבעו של המקצוע. היא לא הבהירה לי 'מימה. זה לא רק שנותנים אמפתיה פה לאנשים ומבריאים אותם מסבל והכל ורוד טוב ויפה. מתסכלים אותם, אוכפים גבולות, מתמודדים עם דכאונות וכעסים ושחזורים וסערות רגשיות..'. לא היה לי מושג. כמובן שבפועל גיליתי זאת כשחוויתי על בשרי אבל אם אמרתי 'אני רוצה להיות פסיכולוגית' בלי להבין על מה אני בעצם מדברת כי לא הבנתי מה מטרותיו של טיפול פסיכולוגי באמת - היא הייתה צריכה לכבד את החלק של האדם הבוגר שבי ולהסביר יותר טוב. לא רק לכפות עליי את התהליך עצמו בזמן שהחלק הילדי 'מתחרפן' שם. גם זה פגיעה נרקיסיסטית בכבודי ולא משהו סובייקטיבי. נגיד אודי אתה מגיע לאיש מקצוע בתחום כלשהו עם ידע והבנות משלך והוא מתוקף מקצועיותו מזהה שאתה בעל ידע חסר/שגוי ולא טורח להסביר לך. מותיר אותך בבורות. מכשתגלה זאת בשלב מאוחר יותר לא תכעס? וודאי שתכעס! ואם שלמת לו כסף אז בכלל. בקיצור היו שם כל מיני טעויות שהיא עשתה זה כבר ברור. לא הכל סובייקטיבי שלי. אבל המזעזע מכל עבורי היה שנכנסתי על תקן 'רוצה להיות פסיכולוגית' ויצאתי על תקן 'בעלת הכרה בנכות נפשית'. זה זעזוע אדיר מאין כמוהו לתחושת הזהות! ואם הגברת כבר עשתה את הסיפתח האטום הפוגעני של 'עבדתי קשה' תאר לעצמך כמה היא חיבלה ביכולת לתקן פה משהו ולאפשר לי להשלים עם השתלשלות העניינים כפי שאירעו. האם הביזוי הנרקיסיסטי הזה היה הכרחי? לא. אם מלכתחילה הייתה רגישה יותר אולי היה אפשר לעכל הכל אחרת. למשל התגלגלתי לעוסית שהסבירה לי אחכ מהי פגיעה על רקע נפשי וכיוב. יחס הרבה יותר מותאם ואנושי. והיא גם העבירה ביקורת על כך שהפסיכולוגית לא טרחה בעצמה להתייחס לחרדות התפקודיות שלי וליידעני שיש זכויות סוציאליות שניתן לממש. סתם הורתה לי בפטרנליסטיות סמכותנית 'תמצאי עבודה'. במקום לשוחח 'דוגרי' על קשיים וזכויות הפסיכולוגית הייתה עסוקה בלומר 'עבדתי קשה'. אולי היא רצתה להוות מודל? אולי היא ניסתה להעצים? איני יודעת מה היא ניסתה אבל היא בבירור שגתה בגישה שלה וזה עלה לי ביוקר. צרם ומירר. ואתה יודע שסחבתי הרגשת הפגיעה בתוכי המון זמן כתוצאה מזה ואת הכעסים פלטתי בין היתר כאן.. ונטילציה. ועכשיו לחלק הסוביקטיבי - השחזור עצמו שהיה שם. הוא סובייקטיבי. הזעקות לעזרה. ההרגשה שהיא רוצחת אותי עם אטימותה ולא אנושית. כל הדברים האלה שרגשית יצאו לי לחלוטין מפרופורציות. השנאה, הזעם הנקמני.. זה הכל סובייקטיבי ו'משוחזר' כנראה. כי ההגיון מצביע שאין התאמה בין גירוי לתגובה. גיליתי שיש לי פצע בנפש והיא לחצה עליו. הוא דימם מכאב וכך הגיע למודעותי. פצעי נטישה. היות ילד לא רצוי. שאין זמינות עבורו. שהוא בר תחליף וכיוב'. כל זה ההשלכות והסובייקטיבי שבי שכנראה עשוי להשתחזר בכל קשר רגשי ולא רק איתה. פצע שהוא בתוכי.. שגיליתי אותו שם, וזה כאב נורא.. אז לא מספיק שטרם זכיתי למימוש תעסוקתי מספק , גם גיליתי שבענייני קשרים וזוגיות ואהבה הכל בי מסובך ופצוע. לא התעסקתי בכך יותר מדי לפני הטיפול. פשוט הכחשתי צרכים והזדהיתי עם סימפטומים. אבל מה שתארתי לפני כן- פגיעות אובייקטיביות ומתוך התבוננות בהקשר הן מאוד ברורות ומובנות. בשביל להבין שיש להן מימד אובייקטיבי לא צריך להיות גאון. רק בן אדם חף מצביעות.

שום סלט לא היה שם הפעם. הסבר מסודר ומנומק . זה שאתה לא מוכן להסתכל מהזוית שלי לא הופך את הכל לסלט וכ' . ובאמת אין הרבה מה לומר חוץ מלהבין ולהכיר כיצד עם גישה טיפולית לא נכונה וצבועה אפשר לפגוע מאד במי שכביכול אמורים לעזור להם. חבל שלא קראת בצורה 'נקייה' מה שרשמתי שם. הכל מאד מאד ברור. קצת שכל אנושי ישר ובקלות אפשר להבין.

היי יודעת שזה חופש..... עבר עליי שבוע לא פשוט ביום חמישי לא נפגשנו בגלל החג. ביום שלישי היינו אמורים להיפגש ונפצעתי פציעה קלה. תאונת דרכים קטנה... הנהג היה חסר אחריות ואני הייתי אחרי משמרת לילה ולא מספיק ערנית. לא נהגתי....בירידה מהאוטובוס נפלתי והתעלפתי.. הנהג התחיל לנסוע לפני שירדתי.... התחוללה מיני סערה בתחנה הוזמן אמבולנס שפינה אותי. הייתי כמעט כל היום בבדיקות בבית חולים.... יצאתי עם מכה רצינית ברגל.... ויותר מהכל כאב לי שלא נפגשנו... שלחתי לו הודעה והוא התקשר ודיבר איתי. כל כך רציתי שיבוא. אחרי זה ראיתי שהוריו גם היו במיון(הקליניקה היא חלק מהבית שלהם). וזה עשה לי צובט בלב.... היום נפגשנו והיה קרוב. הוא אמר שהקשר שלנו כל כך משמעותי שאין לו אפילו מילים לתאר או לכמת את זה. עדיין קשה וכואב והייתי מוצפת אז שפכתי את זה כאן. הילה(כמעט חתמתי בשמי).

מקווה שאת מרגישה עכשיו יותר טוב. וממש שמחה על הקשר המשמעותי שלכם יחד, זה נותן הרגשה טובה לדעת שאני לא לבד.

שלום אודי, סיפרתי כאן שבוע שעבר שהפגישה עם המטפלת הייתה נעימה וטובה ורגועה באמת הרגשתי שהיא הייתה כך! אבל במהלך השבוע חשבתי הרבה על התכנים שהועלו בפגישה: סיפרתי שבבית שגדלתי בו לא היה ריסון של מיניות גברית, דיברנו קצת על דימוי הגוף שלי וחוסר זהירות והקשבה לאיתותים שלו.. מדובר בתכנים קשים! ואילו השיחה התנהלה מבחינת הטון וההרגשה שלי כאילו שדיברתי עם המטפלת על נושא שולי אני לא מצליחה להבין זאת... האם אין לי שום רגש? הבנה? שימת לב? אני חושבת שבאותו רגע לא זיהיתי עד כמה המילים שאמרתי הם לא בסדר.. ועכשיו אני מבולבלת.. אני פוחדת שאני מצליחה לבלבל את המטפלת גם אני אוהבת אותה מאוד..

אחרי זעזוע! טיפול שהסתיים בקטיעת הרצף אחרי זעזוע. הזעזוע בחלקו כתוצאה מניהול טיפול לא נכון של המטפלת. הצורך בשיקום הרצף, שתשמע ותהיה עדה לאיפה שאני כיום. כל השינויים שעברתי והיא לא מוכנה לאפשר את הזמינות הזו. טיפול שהפך לחוויה טראומטית חדשה בחיי שממנה נאלצתי במשך שנים להתמודד כדי להשתקם ואני עדיין בתהליך. וזה לא שהבת זונה הפסיכולוגית מתה . זה לא שהיא נדרסה למוות בתאונת דרכים או נרצחה בפיגוע או נפטרה מסרטן. לא ! היא חיה וקיימת ונושמת ומנהלת את חייה כרגיל, באותה כתובת כמו תמיד. אותו מספר טלפון. אותו הכל. רק בחרה לשים קץ לאפשרות שניצור אינטרקציה אי פעם שוב. אוקי. אבל היא הייתה משמעותית לי פעם וגם פגעה בי פגיעות נרקיסיסטיות חמורות במקום לעזור. היא נתנה טיפול גרוע . ועדיין. עדיין! היא הייתה משמעותית לי! ומאז אני סוחבת צורך לשתף אותה שתהיה עדה לכל ההתקדמות שלי והטוב שהצלחתי להכניס לחיי והטוב שאני עדיין נאבקת ומנסה להכניס. שתהיה עדה. שתשתתף. והיא כפתה עלי קטיעה סופית כאילו זה אובדן. אבל זה לא. היא חיה לה וקיימת לה. זה לא אובדן אמיתי. זה אובדן כפוי! וזה מכעיס אותי מאוד!! שהצורך של הנפש לא נענה ושילמתי כאלה מחירים כבדים הן ברווחה הנפשית שלי והן בזמן שהתבזבז לי מרוב קשיי עיכול של הזעזוע!! אכלתי חרא ונשארתי עם הטעם של החרא מאז... ועכשיו, עכשיו החיים מגישים לי סופגניות. אני מנסה לטעום ולאכול. זה עדיין לא נקי. עדיין טעם של סופגניה מן ההווה מתערבב עם טעם של חרא מהעבר ואי אפשר להנות ככה בצורה נקיה ממזון חדש... אז למה האובססיה הכפייתית שלי הייתה שתאפשר לי עוד כמה פגישות לעיכול וסיכום ותיקון ?? כדי לשנות את הטעם שנשאר בפה. כדי לאפשר לי שהמתיקות של הסופגניות שמגישים לי בהווה לא יתערבב יותר עם החרא שלה. כדי שהטעם שהיא השאירה ישתנה. כדי לעזור לי!!! כדי לשפר לי!!! והיא נטשה אותי והפקירה אותי ואני רוצה שזה יהיה ברור וידוע לכולם שפסיכולוגית קלינית בכירה בחרה לעשות לי את זה כי היה לי קשה להתמיד בגבולות בדיוק כמו שהיא רצתה ודרשה אז היא כפתה עליי חוויה של אובדן דמות משמעותית. אובדן מלאכותי וכפוי שכלל לא הכרחי אם רק הייתה בוחרת אחרת ובוחרת לאפשר לי את שינויי הטעם הזה. עידון הזיכרונות. אבל לא. היא לא נתנה את זה. ועם החרא שהיא השאירה אני נשארתי להתמודד לבד. תוך חוויה של קטיעה ללא רצף להמשיך את חיי ולבנות לי זהות, הווה ועתיד. מי שלא היה שם לעולם לא ידע כמה זה קשה בלי הרצף להמשיך הלאה. לעולם לא ידע!! לא ידע איזה מאבק קשה זה שגורם מהעבר שיכול היה לתת המשכיות סגירה נורמלית ותיקון ועיבוד בחר למנוע ממך את מה שביקשת והיית זקוק לו ומשאיר אותך לבד להמשיך הלאה בכוחות עצמך על בסיס של חווית זעזוע וקיטוע. גועל נפש מכעיס שכזה. כן! חבל שהיא לא מתה מסרטן. חבל שהיא לא נדרסה בתאונת דרכים. חבל שהיא לא נרצחה בפיגוע. לפחות היה פשר לנטישה שלה מלבד אטימות מוחלטת לכמיהות נפשו של האחר שנזקק לעזרתה הצנועה. היא כפתה עליי! כפתה עליי תהליך בצורה לא צורה, ללא לב וללא נשמה, שעלה לי בשנים מהחיים ועדיין כדי להשתחרר ולהמשיך הלאה רק כי הכל נגמר בקיטוע!! החרא הזה. דמות שהייתה ככ משמעותית בשבילי טרקה לי את הדלת בפרצוף אחרי זעזוע. "טיפול". בא לי לשלוח לה מאז מיליון אסמסים ולהזכיר לה שוב ושוב ושוב "אני בן אדם ומגיע לי יחס אנושי. תמיד הגיע לי". אבל אין שם מי שמקשיב יותר. קיטוע. אובדן ללא מוות. אובדן מלאכותי כפוי של רצף. משימה - להמשיך הלאה לבד בכוחות עצמי, או טיפול חדש. מי שלא היה שם לא יבין כמה קשה להלך קדימה שהאדמה תחת רגליך מסוג בוץ טובעני . ככה זה שמצפים ממך להמשיך הלאה לאחר קיטוע של זעזוע וללא רצף שיאחה עבר עם הווה. ישן עם חדש. טראומה עם תיקון, פצע עם איחוי. סגירה. אהבה. להזכיר את האהבה. לאפשר להרגיש אותה כדי שהזכרון של הכעס יתחלף במשהו רך ואנושי יותר. לא לדקה, בצורה מוצקה ויציבה. לא נתנו לי את זה. הפכו זעם וזעזוע וכאב למטענים חדשים בהכרה שלצדם עליי להמשיך הלאה. זה בדיוק מה שאני נאבקת לעשות! מי שלא היה שם לא ידע לעולם מה עבר עליי וכמה שאני משוכנעת שעם עזרה יותר אנושית ומותאמת הכל היה יכול להיות יותר קל ופחות לגבות ממני מחירים בכעס ותקיעות. המאבק שלי. שתי רגליים מהלכות בבוץ טובעני ולא מוותרות. בסוף לא רק שאלך רגיל. גם אפרוש כנפיים ואתעופף. זה עוד יקרה. והכלבה שככ בא לי לשתף אותה בתקוות שלי והשינויים לטובה שלי סגרה לי את הדלת. איך אפשר לשמור זכרון חיובי של אהבה כלפי אדם שעושה לך את זה? שלא מוכן להיות שם עד ומשתתף בטוב, בהתקדמות? רק כי אתה לא מוכן שיאנסו עליך גבולות בצורה סמכותנית חד צדדית.. היא העדיפה גבולות על פני אנושיות. זה כואב. זאת גם בחירה שגויה. הנפש יודעת מה היא זקוקה. לאנושיות. אבל מה אכפת להם , זה לא האנושי שלהם. זה האנושי שלי. לכן שהכאב לא נוגע בהם הם לא יכולים גם לדעת מה הם מעוללים. אין להם מושג. אבל הנפש לומדת אותם ולומדת לא לצפות יותר. אבל זאת למידה מאוד מאוד כואבת וגם מכעיסה. היא חיה וקיימת ועבורי היא צריכה להיות כמו מתה כדי שאמשיך הלאה. לעולם לא שותפה יותר בכלום שקשור אליי. צמיחה על בסיס קטיעה. צמיחה פוסט טראומטית. עשו לי את זה קשה במיוחד. כמעט לא אנושי. כי אין זמינות. היא הפסיקה לי את הזמינות שלה. הרצף מת אצלה אבל לא איתה. היא עוד חיה. חיה ולא זמינה יותר בשבילי. ואני.. מחפשת הווה ועתיד חדשים. קשה. טיפול חדש, שנאות ישנות חח. מנסה להמשיך הלאה. באמת... אודי אתה מאמין לי? (קראת בכלל עד כאן??) .

שלום אודי, אני מרגישה שהכל קהה אני מאבדת תחושה של זמן ומקום הולכת לאיבוד גם בנהיגה. מסתכלת על אנשים ברחוב הכל נראה לי מוזר ולא מובן. אני שומעת את המחשבות שלי רואה את עצמי מהצד ושואלת מי זאת ובאמת מי אני? יש הרבה קולות שמדברים בפנים, בליל של מילים שנערמות ואני לא מצליחה לסדר אותן. יש קולות שרק בוכים או צועקים ויש קולות שמצווים עלי לפגוע בעצמי וגם קול שקורא לי להפסיק להלחם ולהתייסר ולמות. בפגישות הוא מסביר לי אבל אחר כך אני שוכחת. אולי אתה יכול להסביר לי. לא דכל כך יודעת איך ואם אפשר להחשף כאן, רק אגיד שאני ניצולה של מעשה אכזרי קבוצתי. תודה שירה

הי אודי, תודה שאתה מחזק אותי. החלטתי לעשות הפרדה היום, להשתתף בטקס ולבקר את משפחות החיילים שלי. ביקרתי אצלה מוקדם בבקר הבאתי לה פרחים שהיא אוהבת. הילדה הכי יפה בגן כבר לא מחייכת ולא עצובה. אורי

שלום אורי זה מרגש אותי לקרוא אותך אתה אנושי ורגיש וחזק הלוואי ותחייך ושיהיה לך וילדים טוב ובעז"ה יהיה...

כתבתי ארוכות ויודעת שזה היה ממקום קרבני אז מחקתי. נפגעתי ממנה אתמול מאוד, מילים קשות . מנסה להיות במקום שאומר שהיא לא רצתה לפגוע. כן דיברה את חוסר האונים שלה, את האמת שלה. שרוצה בשבילי יותר, שחושב שאני יכולה יותר. יצאתי בהרגשה לא מובנת, לא מוכלת,לא נראית... באותה מידה שאני אולי יכולה לא להסתגר היא יכולה להיות פחות חסרת אונים. ברור לי שפגישה שאני יושבת מסוגרת לא מוציאה מילה לא מאפשרת שיח היא פגישה שקשה לה.אבל להגיד לי שזאת תגובה לא נורמטיבית, שאני יכולה יותר ..זה להגיד לי אני לא מבינה כלום בפיצול הזה, אני לא רואה את המאמץ האדיר שאת עושה להחזיק ולשלוט בנערה הזו הכועסת ובהרסניים האלה ..זה לא לראות איזה מלחמה פנימית מטורפת אני עוברת מול השדים וכוחות האופל,רק כדי לא להרוס לגמרי. ואני כן אומרת את הדברים והקושי וכן הוא לא נורמטיבי זה ברור.אני לא מטופלת קלה אני מורכבת מאוד אבל אני לא אשמה בזה שלא יודעת /יכולה כרגע אחרת . הכי מנסה בעולם, נאבקת על הטיפול הזה כל רגע..אז להגיד לי מילים כאלה זה לא הוגן...גם אם זה למטרה להוציא אותי מהמשבצת הזו..

אני מבינה אותך.. כי זה המקום היחיד שיש מישהו שמסוגל ונמצא שם בשבילנו כדי להיות איתנו ולהבין. וכשזה לא קורה זה מתסכל.. אני גם חושבת שזה לא הוגן אבל נראה לי שאני מהמקום שלי לא באמת יודעת ומבינה מה קורה אצלכן.. את חושבת שתהיי מסוגלת להראות לה או לומר? (מקווה שלא חפרתי לך.., אם כן סליחה)

ריגשת על אמת לא לא חפרת ראית אותי וזה המון תודה לך .שימרי עלייך והמשחקים כתבתי לך ארוכות וזה לא עלה זה הכי כייף לשחק תהני .

מה שלומך? ואולי מחר גם נשחק, מי יודע?! (:

היום היא אמרה לי שהיא רוצה להציע לי לצייר או לשחק. היא הסיברה לי רק קשה לי בדיוק לנסח, אומרת את זה רק כדי שזה לא ייראה תלוש מהמציאות. והיום בבוקר כשקמתי חשבתי על זה שאולי אני רוצה להגיד לה שאני כבר לא רוצה לבוא אליה כי מה הטעם... ואז היא הציעה לי את זה. וחשבתי על זה אחכ ש"יצא לה טוב". בכ"א אמרתי לה שאני שונאת לצייר ולשחק דווקא כן. היא הביאה משחק ושיחקנו... אודי, משחקים זה רק של ילדים קטנים? היא שאלה אלו משחקים הייתי רוצה לשחק.. אמרתי לה שיש איזה משחק, אבל רגע אחכ אמרתי לה שאני לא יודעת אם הוא טוב כי לפעמים קורה שנוגעים.. היא מארה שהיא חושבת שבהקשר הזה זה נראה לה בסדר איתי. אבל אודי, זה אומר שאני ילדה קטנה אם אשחק איתה?

וויניקוט קרא למרחב הזה לשחק זה מרחב חשוב.... הילה

שלום, לאחר בדיקה מהירה באינטרנט הבנתי שלאחותי הקטנה (בת 23) יש ככל הנראה הפרעה של עקשנות וסרבנות. מאז שאני זוכר אותה תמיד היא הייתה בן אדם מאוד עקשן שעומד על דעותיו בצורה מאוד קיצונית, ריבים מאוד קולניים עם הוריי, ולצערי להוריי מעולם לא היו את הכלים הדרושים להתמודד עם העקשנות שלה בצורה טובה וזה גרר מריבות גדולות וחוסר הסכמה גורף. אחותי כבר בכלל לא ילדה, ולאחרונה קרו כמה דברים שהאירו את עיני וגרמו לי להבין שהבעיה הזאת מאוד חמורה. בלי לפרט יותר מדי היא קיבלה החלטות מאוד מדאיגות ולא ניתן להזיז אותה מדעתה. לאחר שיחה עם הוריי הגעתי למסקנה שצריך לדעת לשוחח איתה, כי במשך 23 שנה שיחה איתה מעולם לא הביאה להסכמה משותפת איתם. אשמח לקבל עצות וטיפים כיצד לרכך אותה ולנסות להגיע אל ליבה. תודה

הפרעה מרדנית מתנגדת (ODD) מאובחנת בד'כ בגיל הילדות. בגיל בגרות פחות משתמשים במושגים אלו ומדברים על קווי אישיות שמאפיינים כל אדם בוגר. עקשנות היא תכונה שניתן להיות גבוהים או נמוכים בה. אני לא יודע מה נושא הויכוח, אך באופן עקרוני, על מנת להגיע ללבו של אדם יש לנהוג בעמדה מקשיבה ומכבדת. תנסי לא לשפוט אותה ותנסי להבין כמה שיותר את הדברים מנקודת המבט שלה. אני מציע לך בשיחה איתה להיות בעיקר בעמדה של הקשבה ולא בעמדה של יועצת שיודעת יותר ממנה. לאחר שתקשיבי לה ולאחר שהיא תרגיש שמבינים את עמדתה וצרכיה, יכול להיות שהיא תהיה פתוחה יותר לשמוע דעות אחרות. בהצלחה.

אודי אתה אומר שיש טיפול בשירות הציבורי. אז למה אנשים הולכים לטיפול פרטי? למה לא כולם פשוט נוהרים בהמוניהם לשירות הציבורי איפה שהטיפול מוזל או בחינם? יש לך תשובה לזה? מה, אנשים אוהבים לשלם יותר סתם ככה?

היי מומה 1. אני חושבת שסוג טיפול כמו שלנו בעייתי למצוא במסגרת ציבורית רגילה. ואצלי בכל אופן. זה מרגיש אחרת שאני הולכת באופן פרטי ( הייתי פעם גם בציבורי ולא היה לי טוב) 2. אולי תנסי לרווח את המפגשים? יש מטפלים שכן מאפשרים שלא להגיע כל שבוע אולי בהתחלה הכרחי כדי להכיר, אבל לאחר מכן אולי היא כן תסכים?

אודי אם בטיפול פסיכולוגי עולות טראומות הנטישה והשמטות למודע.. זה מספיק שזה קרה פעם אחת ונעשים מודעים לזה שהטראומה בכלל הייתה קיימת ברקע או שצריך עוד משהו? ומה אם המטפל מתנשא ומבזה את כבוד המטופל? ומה אם לא הייתה הסכמה מדעת? תתיחס ברצינות לזה בבקשה. למה מותר לכם לטפל ללא הסכמה מדעת? למשל לעובדה שפרידה היא שלב בלתי נמנע בכל תהליך טיפולי וגם שבמהלך התהליך יכולים להשתחזר חוויות רגשיות קשות. - למה לא מסבירים מראש? אודי איבדתי 7 שנים מהחיים בכעס וזעזוע והרגשה שביזו אותי כי הרי רציתי להיות פסיכולוגית ובעצם המטפלת אפילו לא הסבירה לי מה זה באמת העיסוק הזה.. זה נקרא לכבד? למה ללא הסכמה מדעת? למה להגיד למטופל 'העלות היא × שח ומגיעים כל שבוע... זה נחשב חוזה מספיק? אם היא הייתה מסבירה לי מה זה טיפול פסיכולוגי אולי לא הייתי מזדעזעת ככ. ובייחוד שאמרה לי 'עבדתי קשה' בהתנשאות אטומה ולי תפקוד היה בעיה כי התמודדתי עם מלא קשיים וחרדות ותמיד ניסיתי . תמיד. רק עכשיו אני כבר לא שמה זין כי בעולם כזה צבוע ונטול שיווין כבר לא מזיז לי 'סמכויות'. להיפך. בא לי לרצוח את הסמכות. אני לא עושה את זה במציאות אבל בא לי... זה נורמלי להסתובב עם ככ הרבה כעס תוקפני בתוכך? אם היא לא הייתה מבזה אותי לא נראה לי שזה היה קורה... גם עכשיו מעצבן שהטיפול החדש עולה מאות שקלים לפגישה.. איך אפשר להתמיד ככה.. לא נראה לי שאתמיד הרבה. אין לי כספים כאלה

שלום אודי, תודה על ההזמנה. דיברנו על דרכים אבל אני לא מצליחה ליישם. אני יכולה לכתוב לו כמובן אבל תחושת הנטישה שלי והתהום שנפערה מקשות את עמדתי וממאנות להתנחם במשהו. חוסר היכולת שלי למתן את עוצמת רגשותי הופכת את המצב לבלתי נסבל. אתמול פשוט סיממתי את עצמי עם כדורים לשינה וסימנתי בטבלת היאוש על הבטן. התחננתי שלא יסע וישאיר אותי לבד והוא נסע.

למה הכוונה דרגות הפעילה שלי? יש לנו פגישה ברביעי בבוקר

אמרתי לי שאולי יש בעיה בהגדרת המטרה. אולי בכלל אין לי מטרה בטיפול (ואולי גם בחיים בכלל). אני פניתי לטיפול לפני כמה שנים בגלל קושי ביצירת קשר זוגי..ואולי גם איזו שהיא חרדה חברתית שחשבתי. הפנו אותי לטיפול CBT, שאחרי פגשיה אחת המטפלת גרמה לי להבין שזה לא מה שהיא חושבת שכדאי לי... מאז אני בטיפול תכף שלוש שנים (שנתיים של זו שעכשיו, שאגב אני עדיין מאוד שואנת את המקום החדש שלה). ואני לא מצליחה. על הדרך כמובן שלא חסרות לי עוד בעיות. תכלס אבל מה שקרוה בפגישה קשור למה שקורה בחדר ואליה.. לאחרונה כמעט ולא לדברים שקורים בחוץ. ואתה יודע מה נאי כבר מרגישה שלא מצליחה לומר לה כלום, היום אמרתי לה שחשבתי לבקש ממנה דף ועט ולכתוב אבל זה לא שלא היה לי כוח, אולי כן אבל כאילו אולי לא ככ רציתי.. אז יוצא שמה שאני עושה שם, זה לכעוס עליה ולהגיד לה שאני לא ואהבת אותה או להפך להגיד לה שאני צריכה אותה ולא רוצה ללכת..ועוד דברים שקשורים לשתינו. אז איפה בדיוק המטרות שלי יכולות להכנס??? אולי זה לא בר מימוש? מי יכול לדעת או להחליט? ואם תגיד המטופל- אז מה איגד לך אני רוצה. מאוד. אבל משהו לא מצליח. כבר לא יודעת מה רוצה או צריכה. מה בכלל אני עושה אצלה ומה הטעם לזה.

היי אודי, עוד יום זכרון וקשה לי להפריד בין העיסוק במוות שלה שגוזל כל כך הרבה משאבים לשגרת יום הזכרון בה אני מבקר חברים בחלקות צבאיות ומשפחות שכולות של חיילים שלי. לא חושב שאוכל לעשות את זה השנה. משהו בי אפילו מתבייש בהתאבדות שלה מול הגבורה והשכול. אולי זה אכזרי להגיד את זה כי היא באמת סבלה. אבל קשה לי גם לספר לעצמי סיפורים על הגבורה שלה. תכלס היא הפכה אותנו למשפחה שכולה שמתמודדת כל יום כל שעה עם המוות שלה. היא בגדה בי בהוריה בילדים שלה. לפעמים.היא באה איתי לסיבוב יום הזכרון. תמיד אמרה שהגרוע ביותר להורה הוא לאבד ילד. והיא איבדה את עצמה. הימים עוברים ובמקום שעוצמת הכעס תרגע היא רק מתלבה עוד ועוד. אורי

היי אודי, הייתה פגישה, והיה ממש טוב. הייתה שיחה מכבדת, ומבינה, וכנה וממש נעימה... וכמובן שיהיה המשך לטיפול אני באמת מרגישה שנפתחה לי דלת :-) פתאום הסתכלתי על המטפלת במהלך הפגישה והיא נראתה רגילה כזו פשוט אישה רגילה, כמו שפוגשים ברחוב... רק התיק הזה שלה..אוי, כמה שהוא יפה אני רוצה כזה גם!!!

חנה חושבת עלייך היום ..מה שלום החיוך הקטן זה שיוצר שינוי גדול :)

אני משתדלת (: תודה, התרגשתי וממש ממש שימחת אותי. וקראתי אותך, אבל אין לי מילים מתאימות לומר... מזדהה לגבי התחושה והצורך למקום הזה כאן.אני על עצמי יודעת שהמקום כאן הוא אמיתי אך הוא מוגבל.. מאוד. לטוב ולרע. וגם שלפעמים יש ציפיות מאודי, מהפורום בכלל וזה לא תמיד פשוט

שלום אני סובל מOCD קשה מזה מספר שנים *לוקח סרקוואל רוצה להתחיל טיפול CBT האם אפשר בו זמנית לעשות טיפול CBT וטיפול בביופידבק? (אצל מטפלים שונים) האם זה יכול ליצור חיכוך או בעיות? תודה

שלום, אני בטיפול אינטנסיבי של שלוש פעמים בשבוע כבר שמונה חודשים. הטיפול קשה מאוד, הקשר טוב וממשיך להבנות בהדרגה והתכנים נוגעים בטראומות דיסוציאציה וכד'. פתאום הוא נוסע לשבוע ואני נשמטת לגמרי. לא ברור איך אוכל לעבור שבוע בלעדיו. אני מעדיפה לישון ולא להתעורר עד שיחזור. משהו צורח מאימה בפנים ואני מרגישה על סף ההיסטריה. אני פוחדת מאוד. תוכל לעזור לי לעבור את השבוע הזה? תודה שירה