פורום פסיכולוגיה קלינית

אני מרגישה שאני קורסת.

ולהתנהגות בניגוד לערכים שלו? להזנחה עצמית ולעליבות נפש ולבזבוז זמן יקר ערך?

בהחלט נקלעתי לזה ושאלתי ותהיתי גם בעצמי.. לדעתי חרדות גורמות לזה הרבה פעמים והציפיה שנתמודד עם דברים, דחפים, צרכים, לחצים, ציפיות... בלי שיש לנו הרגשה של יכולת לעשות את זה וקיים קושי לסמוך על עצמנו. והרבה פעמים זה קורה באופן לא מודע

הי אודי. לא בא לי להגיע לפגישה איתה. זה נכון שמאד מתגעגעת אליה מאז שנסעה לחופשה אבל בגלל שלא היה דרך לתקשר איתה זה לא אחראי מצידה. אם לא אבוא אז אולי היא תתקשר אלי. מנסה לחשוב ולשכנע את עצמי שאיכפת לה ממני. לא יודעת.. החופשה הזו שלקחה מאד מכעיסה אותי ואני מאד עצבנית. אבל מצד שני למרות שהשתגעתי כמעט כשחיכיתי מצאתי את הכוחות והיכולות להרגיע את עצמי וליישם את כל המשימות ולהיות מאד עסוקה. אז מזה לפחות שמחה. אבל....:( אם אראה לה שאני שמחה לא תבין עד כמה היה לי קשה. אם אראה לה שאני כועסת אז אולי תפגע או תכעס שאני לא מסוגלת לפרגן לה. ועוד שאני לא ארוויח כלום מהפגישה הזאת. ורק נריב וזה לא שווה. כי כשאנחנו "רבות" אני מרגישה נורא לא בסדר וממשיכה להטריד את עצמי ונהיית מנוטרלת ולא טוב לי. מה אץה אומר? תותי

הי אודי, הדמויות "מציקות" לי מאוד וכנראה דורשות שאכיר גם בהן. אין לי את האפשרות לא לשייט ביניהן. שנים היו חסומות, שתקו. אז היתה לי קליפה חזקה עד שהקליפה החלה להיסדק ואז התחלתי לשמוע קולות, בכי וצעקות. שקעתי בדכאון שהלך והחמיר ונמשך כבר המון זמן ואף אינו מגיב לתרופות. כרגע גם אין לי שליטה מלאה בהן וזה בא לידי ביטוי בדברים שאי אפשר להגיד כאן. אני יכולה להבין את התופעה אבל קשה לי מאוד להתמודד ולקבל אותה. אולי אחרי שכל הדמויות יקבלו מקום וכל הטראומות יעובדו... זה נראה כמו נצח. הן מתקשרות עם המטפל תחת היפנוזה והוא יכול לדבר איתן, עדין לא עם כולן. הזוי לגמרי הסיפור הזה. לא בטוחה שעניתי על השאלה שלך... תכוון אותי אם לא הבנתי? תודה שירה

היי, המטפלת שלי עברה קליניקה... נסיעה של 30 דק- 50 דק, תלוי בפקקים. מסוקרנת לדעת מה המרחק שאתן נוסעות? והאם הייתן מוכנות לנסוע רחוק בשביל להמשיך את הטיפול? תודה לכל מענה :) מאי

היי מאי אני גרה בעיר גדולה יחסית, כך שבכל מקרה מדבור בנסיעה עירונית. לא יודעת מה הייתי עושה במצבך, אני התחלתי לנסוע עם מוניות אליה, והייתי צריכה לצאת עשרים דקות לפני, שזה כולל לחכות למונית שתעבור. בתחבורה ציבורית לקח לי כמובן יותר. ועכשיו יש לי אוטו חדש אז זה אחרת (: נראה לי שאם הייתי מרוצה ממנה והייתה לי אפשרות לנסוע למקום החדש הייתי עושה זאת, לכתחילה מניחה שלא.

הי, נראה לי מאוד תלוי בקשר שלך איתה. אם הטיפול עושה לך טוב ויש חיבור ביניכן, חבל לקטוע תהליך באמצע ( אני מניחה שאת בתהליך אם את בטיפול). אלא אם זה בלתי סביר מבחינתך לנסוע אליה. לי זה נשמע זמן סביר (:

אני נוסעת 40 דקות לכל צד . האמת שהייתי נוסעת עבורה גם שעתיים לכל צד ולא מוותרת על הקשר שיש לי איתה . הכל תלוי בקשר ובזמן שאתן יחד וכמובן באפשרויות והיכולת. תנסי אם יהיה קשה או לא מתאים תיפרדו ..

יש אנשים שממש מחרפנים אותי. ועד שלא אשבור משהו לא אירגע. ניסיתי!!

התקף חרדה. לא מצליחה לזהות אותו . אני חיה את זה כאילו זה אמיתי. כי מצד אחד אני רוצה שזה יהיה אמיתי ומצד שני אולי זה לא? איך מזהים את זה?????

זה בחיים לא יקרה כמו שאני רוצה נדונתי לחיות עם הטראומה הראשונית המזדיינת הזאת תקועה כמו צלקת בנשמה בלי יכולת אמיתית לקרבה, חיה מהעצמי המזוייף המסריח של תפקוד וחיוכים ו'נורמטיביות' שעמוק בפנים יש מי שרוצה שיאהבו אותו ככ ויטפחו ואף פעם לא יעזבו... זה כנראה כבר לא יקרה. אני אהיה אדם נחמד כלפי חוץ ולבד. צריך להשלים עם זה. הבעייתיות שלי לא נחשפת עד שלא מנסים להתקרב אליי קצת יותר מדי. בייחוד מצד בנים . כי אני לא יכולה אף פעם להרגיש לגמרי נח איתם אם מזהה שיש להם עניין מיני בי.. זה כמעט אף פעם לא הדדי. אז יוצא שאני דוחה אותם. וזה אף פעם לא נעים. לוקח מיליון שנה עד שאני נקשרת.. אבל אחרי שזה קורה אני כבר לא נפרדת :/

אני מרגישה ששונאים אותי ברור לי בשכל שהתשובה היא 'לא'. אבל יש לי מן הרגשה כזאת.. לא יודעת לפעמים אני מרגישה שאלוהים אולי שונא אותי ולכן הוא העניש אותי בחיים כאלה 'מתוסבכים'. למה נולדתי דווקא לאמא הפגועה שלי שלא היה לה כושר הכלה פסיכולוגי ולא לאמא אחרת יותר בריאה נפשית ועם תעצומות נפש ??? אלוהים העניש אותי להוולד דווקא להורים ולבית שגרמו לי כילדה להגיע למסקנות שהכי כדי להסתדר לבד ולא להצטרך אף אחד ושלא צריך אנשים, לא זוגיות, לא ילדים... שהכי חשוב להצטיין ולהיות 'הכי'. והכל היה מתחת לאף של ההורים שלי והם לא התייחסו לזה. אפילו פעם מישהו פגש אותי בגיל 15 ודיבר איתי 10 דקות. אחרי זה הוא פנה להורים שלי ואמר להם 'תשימו לב , העולם שלה נשמע ורוד מדי'. . הם לא שמו לב! אם הם היו יודעים לשים לב אז הכל היה יותר טוב ......... אני מרגישה כמו קורבן . קורבן להורות גרועה. אני מרגישה שבגיל 34 רוצה להיות נורמלית מבחינת צרכים במין זוגיות, משפחה. וזה לא באמת ככה. אין לי באמת את הצרכים האלה! אין לי בגוף צורך במין. אין לי. למה אין לי???????. אני שונאת הכל. מרוב תסכול שאני לא 'נורמלית' בחושים שלי, אני שונאת הכל. וכועסת. והפסיכולוגית החוצפנית במקום לעזור התנשאה. זה מה שאני לא מבינה. מה אני בחרתי את הדברים האלה? לא בחרתי. עד כמה ילדה בת 10 יכולה לבחור משהו בכלל ממקום מודע? אני תוצר של.. אבל איך משנים זה?? אני רוצה לרצות קשר ואהבה ואינטימיות ומיניות ומשפחה ולהרגיש מסוגלות וערך ובטחון ויכולת ................ איך מגיעים לזה?? למה אצל אנשים אחרים זה נראה כזה מובן מאליו, מעולם לא הוטל בספק אפילו. הם תמיד רצו ופעלו כדי להשיג את מה שרצו בחושים שלהם וברגשות שלהם. אצלי זה ככה. אוףףףף. להשלים עם זה שהכי נוח לי לבד?? להשלים עם זה? זאת האמת. הכי נוח לי לבד :/

ראיתי את ההודעה מימך מאוחר. חמודה את... תודה

חיבוק

שלום, שמי הילה,הבת הבכורה, בת 27, סטודנטית וחיה מחוץ לבית כמעט 4 שנים. תחילתה של תקופה שבה אני מתחילה לבנות את חיי העצמאיים והבוגרים שהיא לא פשוטה לאימי בלשון המעטה. היחסים בינינו מורכבים והולכים ומחריפים עם הזמן ולא מגיעים לשלווה. אין הפנמה שאני כבר גדולה ושהגיע הזמן לשחרר. העניין הוא שמדובר כאן על הרבה מעבר לקושי אימהי "נורמטיבי" (לפחות מבחינתי). אני באה מבית שבו אמא שלי תמיד קבעה, תמיד שלטה ובשליטה, תמיד דברים הולכים בדרך שלה ואף אחד (כולל אני) לא אומר לה לא. אבא שלי הוא לא דמות משמעותית בקביעת ההחלטות בבית ובגדול תמיד הכל עובר דרכה ואין לו שום דעה בנוגע לכל הסוגיות בחיינו (שלי ושל אחיי הקטנים יותר) לרבות זו. מאז העזיבה שלי אני חיה בקונפליקט עצום שבו אני מתמודדת עם הרצון לחיים משלי, ולהחלטות שלי ולבין אמא. שלא משחררת רק בגלל שהתחלתי למצוא את הכוחות להגיד לה לא, לעמוד על שלי ולבהיר, תוך הליכה על ביצים, שלא כל דבר הוא עניינה שאני כבר לא חייבת לציית לה כל הזמן. התגובה שלה לכל אלה, כמו תמיד, התנגחות חסרת שליטה בי. צעקות, צרחות הטחת האשמת משהו שאני כבר לא מכונה לקבל בצייתנות כמו פעם. (וזה לא קל). האבסורד הוא שאימי חושבת שזה לגטימי לאבד שליטה שכועסים, שהטענות שלי כלפי האווירה בבית, העצבים, הלחץ, היחסים הטעונים בינה לבין אבי הם רק תירוצים. התגובה (או יותר נכון הטחת האשמות) שאני מקבלת היא שאני לא מקבלת את המשפחה כמו שהיא, שמרגע שעברתי מחקתי את משפחתי ושעליי לקבל אותה כמו שהיא, כי זה מה שיש, ושהיא לא תשתנה. שהיא עצבנית וככה היא. ואני שואלת איך??? איך אני אמורה לקבל??? אני לא מסוגלת לקבל את ההתנהלות הזאת. קשה לי מאד להגיע הבייתה ולחוות את זה ובטח לקבל צעקות וריבים חסרי שליטה כמו פעם שנאמר משהו שלא לרוחה. אני מרגישה כאילו אני בנאדם אחר שכל השינויים ותהליכים שעברתי מתבטלים ואני חוזרת אחורה, שאני לא יכולה להיות אני באמת שם אני פשוט נעלמת. ניסיתי הכל בינינו. להסביר ולתאר את הרגשות שלי איך אני נגמרת ונסגרת כל פעם שהיא צועקת. איך הדרישה שאני אבוא הבייתה מרצון ולא מהכרח ושעוד יהיה לי כייף, מופרכת ולא הגיונית שההתנהלות בבית עצמו לא נעימה ומלאת ביקורת כלפיי. (למי נעים לראות יחסים חסרי כבוד בין ההורים שלו- אז מה אם הפעם העצבים לא מופנים כלפי), איך אני חייה את חיי. שעמוס לי שאני צריכה להספיק המון דברים. לעבוד ולהיות עם חברים ועם בן זוג ושאני מתחילה לבנות את החיים שלי וזה לא כמו פעם. שום דבר לא עבד! היא בשלה! אף פעם לא אשמה. רק אני. (ניסיתי להציע לשתינו טיפול זוגי. מיותר לציין שגם זה לא צלח והתשובה שקיבלתי שהיא יודעת מה קורה כאן ומה הבעייה ושאין מה ללכת) שאני צריכה לעשות שינוי בעצמי אני צריכה לעשות שינוי בחשיבה המעוותת שלי שהמשפחה שלי לא חשובה שיום אחד אני אצטער על איך שאני מתנהגת אלייה ושעברתי את הגבול. הלוואי שיכולתי להרשות לעצמי ללכת לטיפול או עזרה מקצועית, אבל כרגע אין לי כסף. הבעיה הגדולה יותר היא שאני גם תלויה בהורים שלי כלכלית בתקופה זו, ומרגישה שסוחטים אותי ושיהיה מחיר כבד מאד אם אעמוד על שלי יותר מידי. בגדול העזרה הכלכלית מהורי (יותר נכון אמא כי אבא שלי דיי פסיבי) מותנית, ובתחושה שלי גם האהבה של אמא שלי מותנית כי היא לא יודעת באמת איך לאהוב. מבחינתה לאהוב זה להוכיח ולהקריב ולוותר על עצמך. שאין דבר כזה לא יכול יש לא רוצה. אני בטוחה שאמא שלי לא רעה, אבל חייה המורכבים וחוסר המודעות גורמים לה לפעול לדעתי לא כמו אמא. אני באמת אובדת עצות וכבר לא יודעת איך לפעול. מפחדת שאקט קיצוני מידי יגרום להפרת האיזון לנצח, מצד שני מרגישה שבלי צעד קיצוני שום דבר לא ישתנה ואני אשאר במה שנקרה "איזון לכאורה", בקונפליקט מתמיד שלא נגמר ושפשוט מתיש אותי ושובר אותי. אני מלאה בתחושות אשמה כי מצד אחד אני מקבלת עזרה אבל מבפנים אני פשוט מתביישת בה ולא מעריכה אותה, מה גם שהיא דואגת להטיח בפניי שאני מלאת תלונות שהם עוזרים לי ואני מצידי לא מגיעה הביתה ולא מתחשבת ברצונות שלה. וכל פעם שאני מנסה בשיחות בינינו להגיד בעדינות מה אני מרגישה באמת ישר היא קוטלת אותי ואומרת שזה לא רלוונטי ומחזירה הכל בחזרה אליי. אשמח לעצה/כיוון, הילה

הצילו

היי רוני כאן איתך ...מחזיקה לך יד ונושמת יחד איתך לאט לאט לתוך כל חלקי הגוף נשימה איטית וטובה ....חיבוק

ביום שבת אני עושה מסיבה!!! הזמנתי חברים מהיום ומפעם ואני ממש מתרגשת!! ***** ביום הולדת חגגתי את הנשיות שלי. קניתי לעצמי הופעה חדשה. מכנסי ג'ינס חדשות שמזמן רציתי תיק מיוחד תכשיטים יפים.... זאת הרגשה ממש טובה אני מרגישה חדשהההה איזה כייף לי!!! הילה

יש לך חברים. את לומדת ומתפתחת. מפנקת את עצמך. את חיה זה חשוב. יש לי שאלה אלייך. את נשמעת כזו מקסימה ןמיוחדת ובריאה בנפשה ובכל זאת אשאל מדוע הרווחה לקחה לך את הילדים. זה נשמע לי נורא.

כעסתי. שנאתי את עצמי. ישנתי כל היום. כאילו אין לי משפחה. טיפשה אני. בת 43. בת כמה את?

באיזה שלב מסבירים אותם? האם לכל מטופל שמגיע לטיפול פסיכולוגי ברור ומובהר שהקשר לא נועד להיות קונקרטי? מניסיוני ממש לא!!! ממש ממש לא!! מניחים למטופל להקשר באין מפריע. מניחים לצרכים הראשוניים לצוף ולעלות. לכמיהות למילוי חוסרים וכ. ואז מתסכלים! אודי תקן אותי אם אני טועה!! מדוע לא מסבירים את הגבולות וכללי עצם השמירה עליהם מלכתחילה כמו שצריך ורק תוך כדי טיפול אוכפים אותם על נפשו של אדם??? מדוע לא מסבירים לאנשים? חל בלבול גמור וחמור. היה אפשר להסביר לי. לי זה לא היה ברור. הטיפול הוא גבולות. הטיפול הוא לא 'אמפתיה' . מסתבר.

אצלי בטיפול לא הייתה אמפתיה בשיט אז נשארו רק הגבולות וגם אותם די ערערתי מרוב בעיטות.. לא הייתי ככה אצל אף מטפל או בכלל. רק אצלה. רק אצלה זה נהיה ככה. מוזר. היה מטלטל .. אנחה.

היי אודי, אני נשוי ואוהב את אשתי, לצערי אשתי ואני מקיימים יחסי מין אחת לחודש חודשיים. הייתי בטיול לאחרונה באירופה והחלטתי להתנסות במועדון ספא סקס נחשב. שכבתי שם עם שתי בחורות בנפרד ותרגלנו סקס עם קונדום בלבד. מעבר לחרדות הדבקות באיזו מחלה, אני מרגיש מוצף ברגשות אשם שלא מרפות והופכות למחשבה טורדנית עד כדי כך שאני לא יכול להסתיר וחושב על לספר לאישתי. אני אוהב את אשתי היא העוגן בחיי ואני בטוח שאם אספר לה הכל יתפרק. איך אני מוציא את המחשבה הטורדנית לגבי המעשה וממשיך הלאה. כמובן המעשה שעשיתי הוא בגידה - אך לא היה בו רגש כמובן רק התנסות פיזית. אני אובד עיצות ובחרדות מאז המעשה. אודה לעזרתך.

אולי היא לא מודעת לזה. אל תספר לה שבגדת. קודם כל תדבר איתה על הענין הזה ואולי באמת תלך לטיפול.

אז בכנות לא כתבתי אתמול נכנסתי הגבתי ועצרתי את עצמי מלכתוב החלטתי שכל מה שיש לי לכתוב יכול לחכות למחר (להיום) הבטחתי לעצמי לכתוב היום בבוקר . זה לא היה פשוט במיוחד לראות את התגובות ולא להיות שם בטור הזה אבל זה אפשרי ,מהיום מורידה את הכתיבה העצמית שלי רק לימים שלפני חופשה כלומר שני וחמישי ...כותבת את זה כאן כדי לאפשר שיח בני לבני. הפעם לא קובעת שזה יהיה גבול סגור וכן רוצה לאפשר לעצמי גמישות במידה ובאמת יהיה צורך מעבר לנראות האובססיבית הזאת. כן אודי יודעת שהצורך כצורך הוא בסדר השאלה היא איך והמינונים מודעת לזה שיש לי בעיה . כאן בפורום זה די מקום חממה שאפשר לעשות ניסיונות ולמידה . אז אתמול לא כתבתי כאן אבל שלחתי סמס למטפלת. סמס כביכול בוגר נכון אבל אני רואה כאן מניפולציה אם לא כאן בפורום אז לכתוב אליה שוב מישהו שיראה אותי ...זה הרי יכל לחכות להיום או למחר ..אבל אני כתבתי את זה אתמול באימפולסיביות משכנעת את עצמי שזה נכון ומוצדק... אז לא בורחת מהאמת...והדרך עוד ארוכה ארוכה. אודי זה אפשרי בכלל או שאני נלחמת בעצמי סתם כמו דון קישוט ?

אודי אני יודעת שזה חרדות . מודעת לזה שבטוח יש הסבר הגיוני אבל מוכרחה גורם חיצוני שירגיע . במבי נעלמה אחרי שכתבה שהיא במצב לא טוב . היא גם לא מגיבה להודעות שלי וזה לא מתאים לה להשאיר אותי אדומה ודואגת ....אודי מאז עמליה ניכנס לי מימד נוסף במחשבה ...

הי אודי, ככה אני מרגישה לפעמים, כמו איש הפיל, תופעה מוזרה. הוא יושב מולי ומביט איך אני עוברת בין דמות כזו לאחרת. אחר כך אני מעורפלת וכל כך נבוכה מהחשיפה ממה שהיה ואיני זוכרת... (כל זה מדובר בטיפול) שירה

שירה איזה תאור...לא יכולתי לתאר את זה טוב יותר. האמת שאני מרגישה כאילו אני בהצגת יחיד ...

הזדהתי עם ההודעה של מימה, על הרצון להיות נורמלית. ישבתי השבוע עם סוג של חברים והרגשתי שהדרך היחידה שלי להיות שם היא להיות קהל ולהתפעל מהסיפורים שלהם. אני גם לא מצליחה להפסיק לקטלג אנשים לפי שווי, היו שם בין החברים כאלה שראויים להערצה, כאלה נורמליים שתכלס אני גם מעריצה ואת המעמד שלי. אחד מהם כל הזמן היה סקרן מה אחרת חושבת על דבריו. כאילו גם הוא קצת מתפעל ממנה. לא יודעת... אני בזה לעצמי על צורת החשיבה הזאת. גם עם המטפלת שנפרדה ממני... היא אמרה שמעתה לא תתיחס יותר לכל ניסיונות שלי ליצור קשר, אבל היא כן מחכה שאשלח לה את התשלום האחרון והתלבטתי אם לצרף מכתב, או שזה גם יכעיס אותה. אבל גם מה אני אכתוב, הייתי רוצה להיות במקום שרואה את השלם, שמצליח לראות את הטוב ואת הרע שהיה, מקום לא זועם כ"כ ולא מסוגל להשלים כ"כ עם מה שהיה... אני אשנא את עצמי אם מה שיצא ממני במכתב זה הכעס והעלבון על איך שהיא נטשה. אבל זה יהיה אותנטי... להודות לה על מה שהיא נתנה מרגיש לי כ"כ לא חובר למה שאני מרגישה... הייתי רוצה להרגיש אחרת ולא להיות כזאת בורדרליינית אבל כרגע אני רק שונאת אותה... רק זועמת... רק רוצה שיהיה לה רע.... מפנטזת אולי היא תקרא כאן... היא ידעה שאני כותבת כאן, אבל שוב לחשוב שהיא תגש לקרוא זה לחשוב שהיא חושבת עלי מוטרדת לגבי ועושה ניסיונות לברר מה איתי... שזה גם הזיה... כשברור כמה אני לא תופסת אצלה מקום עכשיו. מקווה שהפעם ההודעה הזאת ת תקלט במערכת אני לא מסוגלת לעמוד בחוויה של ההתאינות שלי. אני לא מחזיקה מעמד... אני מדוכאת ברמות שאתם לא יכולים לדמיין, לא חשבתי שיכולות להיות עוצמות כאלו לדיכאון, עכשיו הרופא העלה את המינון של התרופות מעל למינון המקסימלי וכל הגוף שלי בתופעות לוואי מטורפות אבל הדיכאון עיקש ולא עוזב... אני כבר לא יודעת אם להתעקש מהכיוון של התרופות, כמה הדיכאון הזה הוא כימי וכמה זה התגובה לנטישה אחרי שבע שנים. פאקינג שבע שנים! היתה מישהי אוטיסטית שכחתי את שמה שהמציאה מכונת חיבוק, כזאת שהיא נכנסת לתוכה והמכונה מפעילה לחץ על כל הגוף ואז היא נרגעת... אני כ"כ צריכה לעבור לגור בתוך מכונה כזאת, נשבעת שבחיים לא הייתי יוצאת ממנה, הצורך הזה אף פעם לא נרגע... ואני מסמנת לעצמי יעדים, להתקלח. לנקות את הבית. לבשל. לפגוש חברים.... ולא בא לי לעשות שום דבר מהדברים האלה, וגם כשאני מצליחה לעמוד ביעדים זה לא משפר את ההרגשה. כמו טלוויזיה מקולקלת שלא משנה על מה תלחץ ואיזה טכנאי תזמין תמיד אתה תראה שלג במסך... אני חושבת שהדבר שאני מרגישההכי חזק זהשאי אפשר לאהוב אותי... היה תקופה שלמטפלת היה מקוםבשבילי ואז נוספו לחייה האישיים הרבה דברים והמקום שלי הלך והצטמצם, ולאהיה לה רצון לנסות בכלל לשמר אותה רמה של מקום זה לא היה חשוב מספיק היא בעצמה אמרהלי המשפחה זהחשוב מספיק החברות גם חשוב מספיק. אני קצת פחות. שאני אהיה שקטה ולא אבקש שום דבר ואז אוכל להיות נסבלת... עאלק אני רוצה להיות אהובה בקשות יש לי הרי אפילו נסבלת אני לא מצליחה להיות..... אומרים שבשנות השלושים הבורדרליין מתמתן ואצלי זה לא קורה.... ואני כבר לא יכולה להסתכל על המציאות ולהבין כמה אין לי.... אני כבר לא יודעת אם יש מה לעשות כדי שיהיה יום אחד... אניפסימית ומותשת ומדוכאת.... לא יודעת איך לכל האחרים זה מצליח... אודי, אתהעובדומנהל את הפורום וכותב ספרים ועוד בטח משפחה גם.... אניהייתי חולה מהעבודה והיה לימסובך מדי להשיג אישור מחלה שוויתרתי על התשלום על ימי מחלה... ובעבודה אחרת הורידו לי כמות מטורפת של מיסים וגםלא הצלחתי להתקשר ולטפל בזה... ויתרתי. אין אונים נרכש... כלום לא משנה גם כשאני יוצאת מהבית וגם כשלא הטלוויזיה נשא רת מקולקלת....

שתי הודעות כבר כתבתי אלייך אך הן לא הועלו... תודה על הודעתך. הרעב הזה מכרסם ומכלה, מעלה רגשות קשים וגורם למחול שדים של קולות בכי וצעקה פנימיים. דברייך על גבולות הגיוניים ואני מבינה אותם.אבל לא מצליחה לקבל אותם רגשית. שמחה שהגבת לי, אני חשבתי שאת כועסת עלי ומאוד קשה.לי להשאר עם כעס של אחרים.., ילדה טובה... שלך, שירה

למה שאני אכעס? אבל הכי מבינה מה כעס עושה בנשמה

אתה יודע, זה נראה לי מחמיר אצלי... מה רע בלהיות קרוב? למה זה כל כך מבהיל אותי? מה רע בלהתגעגע??? זה טוב!! אז למה מבוהלת כל כך??? אז עברתי... ועברתי... אבל עדיין!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אודי...........:( בנות, תהיו איתי.........:(((((

מה שלומך אודי יקר?.. מה עם הספר ההוא שסיפרת לנו שאתה כותב?.. מחכה לו....:) נפגשנו, אני והמטפל שלי, פגישה חד פעמית בקליניקה הקודמת.... שלא היינו בה חמישה חודשים...עכשיו אנחנו בקליניקה אחרת... היינו קרובים שם...היינו שם כל כך הרבה.. זה טלטל אותי. היו מפגשים רבים בחדר, שאני מקופלת כמו תינוקת, שותקת, והוא רק יושב לידי..... ומדבר בקול שקט ורך....... בכיתי שם. כאבתי שם גילויים כואבים. הסתתרתי ממנו שם. נלחמתי בו שם. עכשיו הכל מרוחק, מקבלת כל מה שקורה וזורמת עם זה.. לא מבקשת, לא מצפה, וגם אם מרגישה קרבה- אני מיד אומרת לעצמי "אין סיכוי, שיישאר ככה, אל תתקרבי, הוא כלום, הוא פגע בך, הוא יפגע שוב. הוא לא צריך לספק לך שום צורך, שום הכלה, שום רגישות, הוא רק רופא-פסיכולוג!" והמפגש שם עשה לי משהו לא ברור בלב.. אני חושבת עליו פתאום המון.. ויש בי עוצמה של רגשות לא ברורים, גם געגועים, שאני מתקשה להחזיק/להכיל... שלך, רחל.

שלי שנעלם מחיי באופן טראגי לפני יותר מחצי שנה?

אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג (גבר) בירושלים, שמתמחה בהפרעת אישיות גבולית.

[email protected]

שלום אודי, אני לא מבינה מה קורה לי. אני מרגישה מנותקת מכולם, מרגישה צורך להתבודד ולחץ נוראי כשאני נמצאת עם אנשים (אפילו משפחה וחברים הכי קרובים) אז אני מתרחקת ונמצאת לרוב עם עצמי ואז מרגישה בדידות ועצב עמוק. הפסיכולוגית שלי נסעה לכמעט חודש ולפני שנסעה אמרה (לא בפעם הראשונה) שאני נראית רע ושהיא חושבת שאני צריכה כדורים. ואני מפחדת מהסטיגמה ומכך שאצטרך לקחת תרופה לכל החיים, אבל גם מיואשת כבר. כבר תקופה ארוכה שאני יושבת משותקת מפחד אצלה ולא מצליחה לדבר. לא מצליחה לשתף אף אחד במה שעובר עליי, וגם לא באמת מבינה בעצמי. אני מבולבלת ושוכחת דברים כל הזמן. ולפעמים העצב מתחלף בפחד משתק שגורם לי לרצות להפסיק להיות בעולם המפחיד הזה. כל שיחה עם הבוס הופכת להתמודדות עם מפלצת פנימית, כל מחשבה על דייט גורמת לי לבחילות קשות ורצון עז לפגוע בעצמי. שום דבר לא מרגש אותי כבר ואת רוב הזמן אני מבלה בקריאה של ספרים ופורומים שקשורים בטיפול. ולפעמים יש רגעים של שפיות ונשימה מחוץ למים, רגעים שגורמים לי לחשוב שהכל כאילו בסדר ואני בכלל יכולה להפסיק את הטיפול ולהסתדר לבד. אבל זה עובר והתחושה הרעה חוזרת. הייתי בחורה מאוד שמחה וחברותית פעם וזה כ"כ חסר לי. אתה חושב שכדורים יעזרו לי לחזור לעצמי או שאני נכנסת יותר עמוק לעולם הזה שאני כ"כ מנסה לברוח ממנו?

הי אודי, השתדלתי להיות נורמלית בסוף השבוע, לעשות דברים רגילים, לבוא בין אנשים, לכתוב מאמר שדחיתי כבר כמה פעמים את כתיבתו, לעלעל בעיתון למרות שאיני מצלילה לקרוא. זה היה מאוד קשה אבל הרגשתי שאני חייבת ועוד ועוד בלי לוותר. עכשיו אני נטולת אנרגיה, עייפה, מותשת, ריקה ובעיקר מאוד עצובה. שירה

מזל טוב יקרה...:) תעשי משהו טוב ומשמח לעצמך..... טוב???? רחל.

אני מנסה להשאיר את הימים בין פגישה לפגישה בנוכחות שקטה ונעימה. כהגדרתו. זה מעודד לדעת שגם כשאני לא משגעת לו את השכל, אני נוכחת. אולי אפילו יותר. זה קצת מרגיע ההבנה)שעוד לא לגמרי הפכה לאמונה) שהוא זוכר אותי גם בין לבין.

היי אודי, כתבת לי בשבוע שעבר שיש אמצע על הסקאלה הזו שבין "ילדה חמודה" לבין "להיות נשית כמו המטפלת ההיא" . אבל, אני כל הזמן מרגישה שאחד מבטל את השני ושאני לא יכולה להיות שניהם במקביל..איך עושים את זה? איך?

שיהיו לך שנים טובות ושמחות.

אני בחופשה, מנסה להנות וקצת לשכוח מכאבים שעלו ודברתי עליהם בזמן האחרון איתה..אולי בגלל זה הבריחות האלה...והנסיונות שלי איתה....אז מתרחקת קצת ממנה גם בשביל עצמי, לטובה.....אז גם פה כנראה שלא אכתוב, מנסה להתנתק מכלם ולהתחבר לטוב שבי..עוד מעט גם אהיה בלי אינטרנט ולא אכתוב ולא אקרא כאן, שתדעו. לא מתראות כשבועיים בגלל חופשה שלי ולא שלה...החופשות שלה בד"כ הם כשאף אחד אחר לא בחופש :) מזל שלה. אז זאת התרחקות לשם התחברות אל עצמי, מבינים? אולי גם קצת לחשוב על כל מה שעברתי במשך חמש שנים...ולהנות בעיקר!!! רוצה להנות כבר!!! כשאחזור אכתוב כאן איך היה...חבל שאי אפשר לשלוח לכם תמונות כי זאת ממש תהיה חופשה חלומית :)כך אני רוצה!! הלואי שאצליח! להתראות בנתיים ושמרו על עצמכם כמו שאודי אומר. שלכם, מיכל

תהני מכל רגע ותזכרי שאפשר ומותר...

לא היה נראה שהיא צריכה חופש. אני קצת כועסת עליה שהיא נסעה לחופשה אבל לא מעיזה לומר לה את זה.

לעצמי המעניק שבי. פעם הייתי מחלקת הרבה מחמאות ופירגונים לאנשים אבל סתם באויר מתוך הרגל, בלי אפילו סבלנות אמיתית אליהם. בלי ככ לראות אותם . אני כל הזמן חוששת מה יחשבו אם ידעו עליי את העבר שלי וכל מיני תסביכים ו'הכרה' ושטויות. את מי זה מעניין בכלל. מה שחשוב זה איך אני בהווה ברגע זה ולא מה היה בעבר או איזה רבע שלד בארון כמו הבולימיה שלי. נכון אודי? אז אם אני אתנהג בצורה מסבירת פנים ואכפתית, תקשורתית ועניינית ויהיה נעים וכיף במחיצתי אז אף אחד לא יתחיל להתעכב לי מה היה בעבר ויחפש איך לשפוט אותי.. זה מפריע רק לי נכון? אנשים בכלל לא חושבים ככה. לא מתעכבים על זה. נכון? אני פשוט כל הזמן מוטרדת שישפטו אותי למה בגיל 34 אין לי עדיין זוגיות נורמלית או עבודה נורמלית (לא רוצה סתם עבודת זבל כשכירה , אלא משהו שיש בו גם הגשמה של ביטוי אישי ויכולת אישית -רק שזה מעורר בי באותה נשימה חרדת מימוש עצמי, חוסר בטחון. זה מעצבן ! אבל אני אתמודד כי את האלטרנטיבה אני לא רוצה!). אני רוצה ללמוד ליצור קשרים אודי ולא רק עם 'מתמודדים' אלא עם אנשים 'רגילים', כאלה שלא בהכרח עברו דרך מערכת בריאות הנפש בחייהם והם מתוסבכים. אני רוצה להיות מסוגלת להשתלב בקשרי ידידות עם אנשים בעלי בטחון בלי להרגיש חוסר בטחון לידם! מה היית מציע לי? בתור 'איש מקצוע' ו/או בתור סתם בן אדם! מה היית מציע לי לעשות כדי להצליח להשתלב ללא מורא בקבוצות של אנשים 'רגילים' שיש להם חברים ואנרגיות חיים גבוהות? שמתי לב שאנשים שסובלים מחרדות הם יותר מופנים ושקטים עם אנרגיות נמוכות נוטים לאינטלקטואליזציה בתקשורת שלהם, ויש אנשים ללא חרדות אלא שמחת חיים שהם יותר דינמיים עם אנרגיות טובות ופלפל והומור... זאת כמובן חלוקה גסה מאד ודיכוטומית אבל הבנת מה הכוונה אני מקווה. שנמאס לי להתחבר לאיפה ששוררת ה'מסכנות'. קל לי להזדהות עם אנשים שחשים מסכנות, אני מתחברת לחווית הקושי שלהם. אבל נמאס לי מזה! אני רוצה להצליח להשלב איפה שיש אנשים שחיים את החיים ולא רק מתבוננים בהם מהצד. אני רוצה לחיות את החיים גם. אז מה היית מציע לי??? איך לאור כל העבר שלי וחוסר ניסיון חיים יחסי בהתחשב בגילי (סביר להניח שלרוב האנשים 'הרגילים' בגילי היו הרבה יותר ניסיון בחוויות חיים ומערכות יחסים ממני)....איך אני משתלבת בלי להרגיש בושה/נחיתות/חוסר בטחון???? נמאס לי מזה אודי. בוא תעזור לי. תן עצה. משהו. הנה אמרתי מה שאני רוצה ושואפת אליו. להתחיל להרגיש כמו 'רגילה' בין 'רגילים' ולא חריגה רק כי יש לי רמות חרדה או קשיי תפקוד או משהו, לא רוצה להתעסק בזה בכלל. רוצה חברים רגילים. שכיף איתם. רוצה להנות מהחיים מה היית אומר?

הי כתבתי תגובות להילה לנטע ולאביב ואף אחת מהתגובות שלי לא פורסמה, האם התקבלו ההודעות? תודה אודי, גלי

אתה כזה חמוד עשית לי טוב עם התגובה שלך וגם רחל תודה אני צריכה ללמוד לסמוך על עצמי

מרגישה לא אנונימית כאן בכלל, אבל קניתי משהו בשבילי. ואני אפילו קצת שמחה עכשיו. אם בכלל עוד תהיה כאן אז שבת שלום

אז אשמח רק להגיד לכולם שבת שלום.

אודי, קשה לי בטיפול! קשה לי עם זה שאני מרגישה כלפיו רגשות סותרים. אוהבת ושונאת אותו באותה הנשימה. מרגישה שהתלות הזו אינה בריאה עבורי. לפעמים אני מדמיינת שקורים לו דברים ממש רעים וזה משמח אותי.... אני זקוקה לו ואני כועסת עליו בשל העובדה הזו. אודי, מה לא בסדר איתי? מה לא בסדר בטיפול שלנו? למה זה כל כך קשה? נטע.

היי מיכל קראתי מה שכתבת... וכמה מאכזב ומתסכל..... חשבתי גם על כאן, על היציאות והכניסות.... שזה בסדר וזכותך.... מצד שני נראה שאת עדיין אמביוולנטית גם לכאן וגם לטיפול.... אולי מחפשת מפלט החוצה ומקום אחר... לא יודעת זה סתם מחשבות שלי ואולי אני טועה.... וכל הכבוד לך על הירידה במשקל והטיפוח זה ממש קשה לי. אלופה!!! הילה

תודה ...הורדה במשקל זה בסדר הבעיה השמירה על ההורדה. זה לא פשוט, ונאבקת בזה עדיין, זה ממש לא אורח חיים (עדיין) אני בטוחה שגם את יכולה להוריד ולטפח את עצמך! כי יש בך את הרצון.

מה משאיר אותי שם?? העבר. ואנשים שמכירה שמאוד מצליחים בעקבות הטיפול איתו. אודי, היו לי שנתיים של טיפול קשות ומורכבות. התחלתי את הטיפול שהכל היה טוב אצלי, ודברים קרסו להם לאט לאט... ובשנתיים האלה הוא נתן לי את התחושה שהוא שם. לא מוותר עליי. ולא מוותר לי. לא משנה מה קורה. וקרה הרבה. לא האמנתי בו. בכלום. נלחמתי בטיפול הזה בכל זמן ומקום אפשרי. ובשנה האחרונה משהו קרה. הוא התעייף. וגם אני. והשתנינו. שנינו. ומפעם בשבוע, התחלנו להיפגש פעם בחודש.. כשאני תוהה אם ללכת לטיפול אחר, כשהוא היה בהתחלה נייטרלי ואחר כך אפילו מנסה לדחוף אותי ללכת למקום אחר... ולא הלכתי. ונשארתי. והוא התנה תנאים. שהיו קשים, ובסוף קיבלתי אותם. והתחייבתי לטיפול לארבעה חודשים, שעוד חודש וחצי נגמרים (ואז נחליט מה עושים). אבל הרצון הזה- שהוא יתן לי את המקום הבטוח, נשאר מתחילת הטיפול. שמה שהיה בעבר- יחזור. שהוא יתן לי את התחושה הזאת. גם בעבר היה קשה, ולא הצלחתי לקבל ולהחזיק את זה ולהאמין לו שהוא לא מוותר עליי, אבל זה היה שם מצידו. זה היה קיים. הוא שידר לי את זה תמיד. עכשיו זה פחות קיים. במציאות. וגם, אודי. שיש בי איזה מחשבה פנימית- שגם אלך למטפל אחר, אותם קשיים יצוצו...אז למה להתחיל מחדש שכבר שם?... אני טועה בשיקולים שלי אודי? במחשבות שלי? מה אתה אומר? רחל.

כן שוב המקום הזה . מודה מעסיק אותי מאוד . מזהה את הסימנים האובססיבים הלא נכונים . חושבת שלא אכתוב שלא אכנס בכלל ..ואז ניכנסת ומגיבה לאחרים וזה אומר הייתי ,יודעת שרואים אותי ואז המחשבה שאם הייתי ואני כאן ולא כתבתי אז אתה אודי לא תראה (יודעת שאתה רואה אבל החוסר תגובה זה כאילו לא ראו אותי התעלמו ממני ).. זה מרגיש כמו טור שלם של ילדים (שאף אחד לא יעלב ככה אני ורק אני מרגישה כמו ילדה קטנה )שמחכים למילה לחיוך לליטוף על הראש . מנסה לכתוב את הדברים לא מפוצל וזה קשה כל כך ..הקולות שבפנים מבקשים כל כך שאני אכתוב כדי שאני אראה .ואני מבינה שזה אובססיבי וחייבת לשים גבול ופוחדת כל כך מהתגובה הבוכה הכואבת ...זה מזכיר לי ילד בן חמש ששוכב על הרצפה ובוכה ...ולא מסתכנת בהפעלת המערכת ובעצם הכתיבה הזו עכשיו אני יודעת שאני לא בסדר מולי . שאני מוכרחה ללמוד לשים גבולות לעצמי . סליחה אודי ...אולי אצליח בראשון להמנע. ביום שארפה מהצורך האובססיבי לניראות וישאר רק צורך נורמטיבי אני אדע שאני ממש ממש בדרך הנכונה . תודה שאתה כאן בדרך עוזר לי ללמוד ,להבין ,ליפול ולקום שבת שלום ומנוחה נעימה

גם אני כל הזמן סביב הנראות. ברור לי לחלוטין שלא רואים אותי. שלא.מגיבים לי כי משהו אצלי לא בסדר. תמיד מרגישה.כמו ילדה.קטנה שצריכה הכרה ותוקף במה שעושה או אומרת או מרגישה או חושבת ולא נוח לי עם זה... כתבתי לך כל הכבוד ובהצלחה ולא עלה אז אני בטוחה שלא ראו אותי. התחושה מוכרת לי גם מהילדות. זכורים לי גם הקריטריונים לנראות... קשה כל כך להיות עם זה. אביב אפשר לשאול אם יש לך ילדים? אם כן, את ודאי אמא טובה ורואה ומתקפת.

בהצלחה יקרה! באיזה תחום הלימודים? שתדעי לך שלימודים זה חוויה, הן העשרת הידע, האוירה והסיפוק העצמי.

הגבתי לך קודם מהטלפון לא נקלט... אז שוב תודה ונרשמתי לתואר ראשון אחרי שכל חיי לומדת לימודי תעודה וסליחה שלא חושפת את התחום מרגישה שנחשפתי יותר מידי

אודי אשמח אם תוכל ליעץ לי: אני לא מפסיקה לחשוב עליה, ואני משתדלת להעסיק את הראש בעיסוקים אחרים, איכשהו תמיד אני מוצאת את עצמי חושבת עליה. משום מה גם בפגישות שלנו הייתי כל כך עסוקה בה וביחסים לא יחסים שלנו וכל הבעיות שבגינם פניתי לטיפול הלכו והתעצמו , והמחשבה על לחזור לטיפול ממש קשה . היה לי קשה לדבר ואז תמיד הייתי יוצאת עם בעיות היחסים ביננו והבעיות המקוריות שבפנים רק הפכו לממדים עצומים יותר שבכלל לא הגיעו לידי ביטוי. הטיפול אפילו הכאיב לי יותר, החרדות לפני הטיפול הלכו וגברו. אודי מה הצעתך?

שאלתי היא: חיפשתי טיפול ריגשי לבני המתבגר לאחר איבחון דידיקטי פסיכולגי הילד מוגדר ככשקב וריכוז ללא היפר ילד שקט פעיל ונוח הופנתי ע"י פסיכולגית לטיפול אצל קולגה נפגשתי איתה והכל בסדר פשוט ראיתי שהיא בהשכלתה עובדת סוציאלית מוסמכת MSW עובדת סוציאלית ומנחת קבוצות שקראה את האיבחון בהחלט נראה שמבינה האם הסמכה כזו היא מתאימה לתת טיפול רגשי סליחה על הבורות פשוט חשבתי שרק פסיכולוג מוסמך לכך תודה על התשובה

היי אודי, אודי, מה שלומך? אתה יודע שעדיין יש לי מחשבות עלייה. על המטפלת הקודמת. למרות שאני מנסה להתמודד. התקופה הזו היא קשה עבורי...הקיץ, והילדים שיוצאים לחופש, ויש הרבה לחץ גם בעבודה. לפעמים אני מרגישה שאני קורסת... לפעמים הייתי רוצה להיות ילדה. חמודה כזו ותמימה. היום, אין לי את זה יותר. אני כבר גדולה וכאילו יודעת הכל. באסה שאין לי את התמימות הזו הראשונית...גם זה סוג של אובדן, נכון? ולפעמים אני רוצה להיות אישה. אבל אמיתית כזו! כמו שצריך! להינות מהנשיות שלי ולהקרין אותה לכל עבר (אני לא רוצה לכתוב כמו מי) (נו, כמו המטפלת ההיא שאני אני מעריצה)... ובסוף יוצא שאני כלום. כמו תמיד. אני אפילו לא אמא טובה, אתה יודע... וגם רעיה לא משהו... אני פשוט כלום.

אודי אתה מסכים עם גישה שרואה יחסים רגשיים בין ילד להורה כפי שכיניתי זאת בכותרת סוג של 'גילוי עריות רגשי'? נניח ההורה בן המין השני לא נהנה מתקשורת זוגית אינטימית וטובה מספיק עם בן/הזוג ומוצא סיפוק במעמד שלו ביחס לילד - נגיד ילד שנצמד אליו מאד ומקבל מעמד 'הילדה של אבא/הילד של אמא' . כאילו ברמה הרגשית אותו הורה וילד מנהלים סוג של קשר אקסקלוסיבי ביניהם. האם זה אכן ערבוב לא בריא בין הורה לילד ? או דווקא לא בהכרח. כי כאמור קראתי במקומות מסוימים שזה נחשב גילוי עריות רגשי. ביחוד שהילד קולט את חוסר שביעות הרצון של ההורה מבן/זוגו וכאילו ביחסים עם הילד ההורה מרוצה וחש מסופק דרך הקשר עם הילד שמזוהה כילד מיוחד שלו. זה מרגיש קשר מאד אוהב ומפנק ככה אבל האם זה בריא??

אין דרך לתקשר איתה כשהיא בחופשה. אנחנו ב2015 מה קורה? היום זה לא כמו פעם שהיה נורא יקר להתקשר לחו"ל. או שיש לה תירוץ למה היא יכולה להיות בשקט טוטאלי ממני. לא יודעת. בסך הכל מאד דואגת לה ורק רוצה שתהיה בסדר.

קשה לי עם החיים האלו. לא יודעת, רוצה הלרים ידיים. וזהו. לא יודעת אם נשאר לי כוח לנסות ולעשות שמהו כדי לעזור לעצמי.. חוץ מלבכות עכשיו אני לא יוכלה כלום

מבינה את ההרגשה שלך. לפעמים יש מצב רוח מתמשך לא נעים. נסי לעשות דברים שאת אוהבת ונהנית מהם. נסי לנוח ולכתוב על דף כל מה שאת מרגישה. אבל ה - כ - ל. מאד יכול להקל עלייך. אוהבת תותי

ראיתי..תודה. וכל הכבוד לך!!! שיהיה בהצלחה רבה!!!

היינו אמורות להיפגש אתמול והיא בסוף לא יכלה... שוחחנו בטלפון והקשבתי לה... היא באמת היתה פגועה... וגם פגעה בי בחזרה.... המסקנה שהגעתי אליה אחרי השיחה הזאת שכדאי לשמור ממנה מרחק... ולדבר איתה כשנפגשות בלבד.... למשל היא אמרה: התארחת אצלי אז למה רצית לשתות קפה, מה אני צריכה לטפל בך? אני אמא שלך? היא כל הזמן הדגישה כמה היא רזה ושאין לי מה למצוא במועדונים שהיא הולכת אליהם, שיש שם בנות יותר יפות ממנה.... הקשבתי לה והתנצלתי... הזמנתי אותה ליום ההולדת שלי. ובאמת היא לא ראויה להיות חברה שלי. אבל עשיתי את זה בגלל שלפעמים נפגשות במקריות.... מעניין אותי מה אתה חושב, אודי?

שמת לב? שכתבת "יש שם בנות יותר יפות ממנה"... יש אולי יותר יפות ממך, אבל גם יש יפות יותר ממנה, ויש יפות יותר מכל אדם אחר בעולם.. האם זה צריך להשפיע על להיכן נצא?.. לי נשמע - שניסית ועשית את המקסימום שלך..(ויותר מידיי)... זה כבר לא תלוי בך. אבל נראה לי שהיא הפסידה חברה טובה שיכלה להיות לה... ובעיקר, לא נראה לי שמגיע לך חברה- שתדבר אלייך ככה... את צריכה חברה שתעריך, תאהב ותכבד אותך, כמו שאת. בדיוק כמו שאת. ויש הרבה הרבה על מה להעריך ולאהוב. רחל.

כן, אני עכשיו שוב פה...אם תקבל אודי :( ....אוףףף קרה לי מולה משהו גם והכל קשה לי.......שיתפתי אותה בפעם שעברה על מחשבות שלי בקשר לדיאטה ודברים אישיים כל כך.....הייתה פגישה טובה אבל היא גם הרגישה שהייתי זקוקה לתמיכה ממש חזקה אז היא הסכימה גם לתקשורת בין.....אבל קרה משהו, כנראה שההשלכה הייתה חזקה מדיי כלפיה, נדמה לי שפגעתי בה :( , בפגישה קודמת ביקשתי פגישה נוספת ביום א היא אמרה שעמוסה ואז היא כתבה במוצ"ש שהתפנה לה בבוקר זמן, לא ראיתי כי לא פתחתי את הנייד, היא שלחה בהודעה רגילה שגם לא יכלה לראות שהיה סגור....רק באחת עשרה וחצי ראיתי ועניתי שרוצה והיא כבר אמרה שתפוס וצר לה...כתבתי לה ממש ולא מאמינה לך...התעצבנתי שהיא כבר קבעה עם מישהוא אחר ולא חיכתה לי...כמובן שבגלל שלא עניתי.......טוב בכל אופן יישרנו את ההדורים....לא רציתי כבר לבוא אבל באתי ועדיף לא להיות חד צדדיים והיא אמרה לזכור שעומד מולה בן אדם והיא לא מושלמת .....כנראה נפגעה ממני...זה הפתיעה אותה כנראה, תפס אותה ככה לא יודעת...טוב, כמובן שהתנצלתי...וכמובן שהיא הכילה, היא מדהימה!! אבל עכשיו יש הפסקה של שבועיים כי לא יכולות להפגש...בעייתי. אבל נתקשר כשצריך....זה טוב, שלא הרסתי אותה!! כנראה שניסיתי אותה, אוףף למה אני מנסה שוב ושוב אותה, כנראה מחכה שתזרוק אותי..זה עצוב וחבל לחכות שלא יצליחו להכיל :(

יש בכל מה שכתבת הרבה כאב וקושי... אבל גם הרבה שמחה ותקווה.. אתן הצלחתן לדבר אחרי, את הגעת, את לא נעלמת לה, אני יודעת כמה זה קשה. הנטייה הזאת שטבועה בנו - שלא מאמינה שאפשר אחרת... אבל אפשר. הנה, הוכחה. גאה בך. ובשבועיים האלה, אנחנו פה, בזמן שהיא איתך ולא איתך. רחל.

שמחה שחזרת ומאמינה בך שתצליחי לגשר איתה על הפערים מבינה אותך בקושי בבחינה בנסיון ככ מבינה אותך. איתך