פחד

אז מה? שאלת, אודי. אז מה אם צריכים? אם רק מקבלים וזקוקים? אז מה? ואני לא מצליחה למצוא הסבר. אז רק יודעת שכשזקוקים ככה, איזו בטן של מפלצת מקרקרת במעמקי הנפש ושולחת אות אזהרה. או שיטרוף אותך החוץ, או שתניחי לי לטרוף אותך לפני. תיטרף עלייך דעתך. ובאותו רגע נדמה שהיא עדיפה, מפלצת האשמה והשנאה המוכרת, על פני הלא נודע הזה. הלא נודע שיכול להיות כל כך הרבה דברים, אבל כמו אינסטינקט חזק מתריע מפני ההרסנות שלו. כמו לשבת ולדעת "משהו איום עומד לקרות. משהו איום עומד לקרות". החיכיון הזה מטריף את הדעת, עדיף כבר להביא את האיום המוכר. וזו תיאוריה שלא ניתנת להפרכה - אם לא מגיעה המכה, תמיד ייתכן שבעצם עוד לא הגיעה. למה השנאה והכאב עדיפים על הפחד? למה אני לא מצליחה לבחור בו? או לפחות כמעט לא מצליחה. או אולי בעצם - מה כל כך מפחיד? איך אפשר לפחד ממשהו שאין לו אפילו קיום מילולי? נתקעו לי המילים, אפילו סתם בשביל לסיים. מתרכבלת בתוך עצמי, להיות נקודה. נעמה.