שוב אני..

היי... זאת אני שרציתי חיבוק מהמטפל שלי...כן, סיפרתי לו על הרצון שפתאום התעורר בי אחרי שנה וחצי של טיפול...הוא לא אמר הרבה. כרגלו. רוצה להתייעץ שוב...אפשר? אני לא מציקה?:( בחודש האחרון (עוד לפני שהרגשתי שאני רוצה שיחבק אותי), אני מוצאת את עצמי, יושבת בפגישה עם הגב אליו. לא מוכנה להסתכל עליו בעיניים, הפנים שלי מופנות אל הקיר, וגם כשהפגישה נגמרת אני לא מסתכלת עליו, מתחמקת מהמבט שלו ובורחת. מה שמוזר לי, כי תמיד הייתי זקוקה למבט שלו. ופתאום קשה לי להיות בטיפול. נכון, קשה לי להיות בקרבה, להיות נזקקת למישהו..וזה ברור לי שהתחושות האלה מתחזקות בגלל שפתאום התקרבנו יותר. וזה היה בעבר, אבל עכשיו זה התחושות אחרות. של לחץ. לחוצה ממנו, לחוצה מהמפגש. בחרדות כמה ימים לפני הפגישה. גם במפגש חלק מהזמן אני לחוצה, אבל גם יש רגעים של רוגע, אחרת לא הייתי ממשיכה להגיע. ואני מרגישה שהוא לא מכיל אותי. שאולי אפילו התייאש ממני. הוא יודע את שעובר עליי. אבל הפגישות עוברות ושום דבר לא זז. ואני נשארת באותם תחושות מתסכלות. הוא יודע שתמיד אני חושבת בתקופה האחרונה לעזוב את הטיפול. אבל אף פעם לא חשבתי לעבור למטפל אחר, ופעם ראשונה הרגשתי שאולי אני צריכה מטפל/ת אחר/ת. לא יודעת אם זה נכון לעזוב...ומצד שני, לא יודעת איך להישאר ואיך להתמודד עם התחושות האלה. מתוסכלת. מתוסכלת. מה עושים???....