שיר

שיר.. כבר הרבה זמן שאני קוראת אותך ורוצה מאוד לכתוב לך לשתף אותך במחשבותי עליך. מלב אל לב. וזה יהיה ישיר וכנה. את בטוחה שאת רוצה ויכולה לשמוע אותי? אני חייבת לזעוק את הכאב שלך. הוא חסר גבולות. את יוצרת לעצמך את המציאות בה את מאמינה. את מיישמת את האמונה שלך כי את מפלצת ועובדת קשה מאוד להוכיח לך ולאחרים כי זוהי אכן אמת. אני הכרתי ומכירה שיר רגישה וכואבת. רגישה מאוד מאוד מאוד. וכואבת מאוד מאוד מאוד מאוד.. שיר שעברה כל כך הרבה וכל כך קשה לה לסמוך על אנשים אחרים כדי שתוכל לעבד רגשית תכניה. כי פגעו בה עמוק ואף אחד לא שמר עליה.. לכן שיר רק יודעת לשמור הכל לבד בבטן וזה עוד יותר חוסם לה את האוויר לכן היא רצה לפגוע בעצמה כי אין לה אויר והיא לא מסוגלת לחיות עם הכאב הזה. לכן שיר מספר לנו כבר הרבה זמן כי היא רוצה למות כי היא רוצה שהכאב יפסק. ומה שהכי כואב זה - שהמשאלה האמיתית של שיר היא לא למות כי אם להיגאל מהייסורים אותם היא חווה כל רגע בחייה..!!!!!!!!!!!!!! שיר מבקשת להצליח לנשום. היא לא באמת מבקשת למות. את יקרה לליבי. ואני אפילו לא אנסה להוכיח לך את זה. בשום דרך. את תדעי את מה שאת רוצה לדעת דרך דיבורי ליבי. את תאמיני במה שתבחרי להאמין. את חייבת לקחת תרופות. זה ירחיק אותך קצת מעוצמות הרגשות ויתן לך מרחב פעולה ונשימה. וכמובן, מי כמוני יודעת מבינה ומזדהה... עד כמה ההתנגדות ללקיחת תרופות עצומה כאשר מפחדים כי היא תיקח לנו את כל ההגנות שלנו.. וזה מפחיד. מאוד וכל כך. אבל את חייבת אויר ח י י ב ת . אל תזרקי 7 שנים לפח. מה שקרה לך איתה השבוע לא קרה סתם. לפעמים מהמקומות האלו גדלים הכי הרבה. את זועקת לעזרה וחייבת לתת למטפלים לעזור לך. ~נילי~

שיר, קראתי את הודעותייך כמה פעמים ברצף. כל כך הייתי שם, כל-כך מגיעה לשם לעיתים... את לא יודעת ומעולם לא חשפתי כאן בפורום ואני די חוששת מכך, אבל שיר, אני מורכבת לא פחות , ומכירה פ"ע על בוריה. אבל הנה, כבר שנה שאינני שם... שנה (!) נותרו רק צלקות חיוורות זועקות על כאב שהיה ועודנו... גם אותי "העיפו" והחזירו וחוזר חלילה. וגם אני בוכה ומבכה את חיי וכועסת וכעסתי על שנולדתי ועל לא עוול בכפי שילמתי מחיר כבד. ועודני, עודני משלמת. בשעות עבודה שאינן נגמרות כדי לממן לי טיפול, ברצון הלא נגמר לאהבה הורית , בשעות של ויכוחים וחוסר אמונה שאכפת. אבל שיר, שיר שיר!! אני כמעט מתחננת- אל תרפי!! אל!! חיים שכאלה- אינן מחיר מחוייב המציאות!! גם אני לקחתי טיפול תרופתי, וקמתי בבוקר אחרי חודשיים כשאני מסוגלת לזמזם שיר. כואבת עדיין, אבל המפלצת שבתוכי (וגם אני קראתי לעצמי כך) קטנה. פיסלתי לא מזמן מפלצת קטנה בחיימר וקראתי לה "מיניפלצת" והיא שם, בחדרה של המטפלת שלי... עומדת איתנה . לפעמים גדלה בתוכי אבל יש אור בקצה המנהרה. לא תמיד, נכון. יש ימים קשים, אבל כבר לא כ-ל הזמן רק רע. כבר יש קצת טוב. והטוב גדל כל פעם. חיי אינם מלאים בטוב, אבל אני כבר מסוגלת לעבוד רציף. ללמוד... והכי חשוב- לא לפגוע. מתבוננת בגופי , וכואבת.. צלקות של כאב... תני לה כמה ימים. פני אליה שוב. תילחמו יחד. היא הוכיחה לאורך השנים שאכפת לה וזה שיר, זה מה שחשוב. גם אני רבה עם המטפלת שלי אינספור פעמים. רק אתמול יצאתי בבכי מר על שלא הבינה אותי ופרצתי בבכי כשאני יוצאת משם. וכאב.. כואב עד טירוף. ובכל זאת, יום חדש היום. אני רוצה לחיות את חיי באופן הכי טוב שאוכל. אני מבקשת ממך, מבקשת- תני לעצמך עוד צ'אנס. את לא מפלצת. את ילדה קטנה ואבודה שרוצה חיבוק חם. מחבקת אותך בכל כוחי, בכל ליבי ונשמתי. וזולגת לי דמעה חוצפנית על כאבך שלך שלא נשמע בזמן. ועכשיו את משלמת עליו מחיר כפול. בבקשה, עדכני אותנו. חושבת עלייך ... ליאורי

ליאורי, כתבתי לך תגובה וממש לפני שסיימתי הוא פשוט העיף אותי.. אז מנסה לשחזר, רק שהיכולת קצת פחתה.. אבל משתדלת.. סליחה על זה.. אני רוצה להתוודות.. קראתי את התגובות שלך של נילי ושל ח' כבר אתמול.. אבל.. לקח לי זמן לעכל ולהיות מסוגלת להגיב. מודה שגם היום עוד קצת קשה לי. זה קצת הפתיע אותי שכתבתם.. חשבתי שזה לא ממש מעניין, שכבר נמאס ממני, שאני מעיקה, שאני תופסת יותר מידי מקום ואפילו גונבת מקום של אחרים. אני מעריכה אותך מאוד על שכתבת את הדברים למרות שלא ממש נחשפת לפני כן, ואני עוד יותר מעריכה אותך על שהפסקת לפגוע בעצמך ושמרת עלייך כל הזמן הזה. לפעמים אני חושבת לעצמי.. הלוואי שהיה בי את הכח להפסיק, הלוואי והייתי מסוגלת לקחת תרופות, הלוואי והייתי קצת פחות שונאת את עצמי, רק קצת, ואז אולי גם הייתי יכולה לעזור לעצמי קצת יותר.. אבל.. מחר אמורה להיות פגישה, או שלא.. התקשרתי היום והשארתי לה הודעה שאני ממש מרגישה מעורערת ושאני לא יודעת מה לעשות. שאני מפחדת.. ואני כל כך, כל כך מפחדת.. מהכל.. מרגישה ילדה קטנה, אבל ממש.. ובדיוק שם התחיל, כנראה, כל הבלגן.. לי היה טוב עם החום, היחס והאהבה שהיא נתנה לי.. ולה זה לא הספיק, היא רצתה שאגדל.. היא רוצה שאגדל.. ואני טוב לי במקום שהיינו בו.. היה טוב לי לקבל את כל שנתנה לי ולא קבלתי כשהייתי ילדה.. זה הספיק לי.. ואז התחילו הבלגנים הקטנים.. עד הפגישה האחרונה שהיא פשוט אמרה -זהו. אני מפחדת ללכת מחר, אני גם מפחדת לא ללכת. אני מפחדת ממה שמרגיש לי וממה שאני יודעת ולא יודעת, גם ממה שאני חושבת. אני פשוט באיבוד אחד גדול. לא יודעת מה יהיה, מקווה שהיא תיצור קשר ואולי זה קצת יקל על ההחלטה מה לעשות מחר. מקווה שהיא לא כל כך תכעס עלי ותשנא אותי על דברים שאמרתי, שאני חושבת, מרגישה, על מי ומה שאני. לא יודעת כבר כלום תודה על התגובה והמילים שיר

נילי, ישיר וכנה זה הכי חשוב, ואני תמיד רוצה ויכולה לשמוע אותך. חשבתי שדווקא את מכולם ראית והרגשת את המפלצת. הכל כל כך כואב וכל כך קשה. וכן, קשה גם לנשום. כמעט היתה לנו פגישה עם פסיכיאטרית, אבל רק כמעט. יצרתי קשר לקבוע לנו פגישה, היא היתה אמורה לבוא איתי. אבל אז בא הפיצוץ, ו.. זהו. את יכולה להאמין לי שאני לא רוצה לפגוע בעצמי? שאני שונאת את זה, שנמאס לי מזה. אבל לא תמיד אני מצליחה. וכשקורה משהו איתה, זה רק מפיל יותר. בשניות המפלצת יוצאת והשליטה כבר לא ממש אצלי.. אני יודעת שצריכה עזרה, אני רק לא יודעת אם זה עוד אפשרי. תודה יקרה, התגובה שלך לא נלקחת כמובן מאליו. תודה אני

מצטרפת לרגע לעץ שנפתח עבורך לחבק אותך.. קוראת אותך כבר המון המון זמן כאן, ובוכה בשקט. אךך כמה כאב. כמה תסכול ואכזבה . כמהה..?.. כמה סבל ..יקרה.. וכמה זמן עד שפצעים מגלידים?.. אוי שיר יקירתי , מקווה שתוכלו את והיא יחד לעבור את המכשולים הללו , מקווה שלא תוותרי לך .. ושתצאי מחוזקת יותר מהשברים הללו . אני יודעת שהיא לא תוותר.. אני רוצה להאמין לפחות .. אני זוכרת שיש לצדך שותפה מאוד מיטיבה ועברתם ככ הרבה עד היום.. ולמרות הטלטלות והזעזועים הביחד הטיפולי היווה משענת עבורך. ויש תקופות גם כאלה .של משברים .ולפעמים זה מרגיש אינסופי מוחלט .. ולפעמים , הכל נצבע בבלבול וכאב וב"די נמאס ".. שוברים את הכלים , אבל .. אבל שיר, צריך גם לדעת מתי לקחת אויר .. לנשום.. גם קצת לבד.. כמו עכשיו .. צריך להסתכל על המצב קצת מלמעלה , יודעת שזה מרגיש נורא דבוק בך.. הכל כמו זפת שלא ניתן להוריד .. אני מקווה שיר יקרה שתצליחי לשחרר קצת, להרפות .. לחזור .. ולנסות .. עוד קצת לנסות .. אני מכירה את זה על עצמי . מקווה שיודעת - שהמילים שלי אלייך לא תלושות מהמציאות. מחזיקה אצבעות עבורך לימים שקטים יותר . תמשיכי לשתף.את לא לבד.. שלך , שרית

שרית יקרה, יודעת שאת יודעת.. יודעת שאת מכירה.. לצערי.. הייתי מעדיפה שלא תעברי את הדברים האלה.. אבל... את יודעת, תמיד כשנמצאת בתוך המשבר הוא נראה איום ומאיים, קשה ובלתי ניתן לפתרון, הכל רק שחור, רק מתיש, רק כשלון אחד גדול שלי. היא דברה איתי הרבה בימים האלה, מבינה את החששות והפחדים שלי, את הקשיים שלי. ואני מבינה את המקום שלה, הפחד שלה מהנסיונות האובדניים שלי והרצון שיהיה טוב יותר. נראה שלאט לאט איכשהו אנחנו מנסות להגיע לאיזשהו מקום שיאפשר להמשיך.. לא יודעת מה יהיה, יודעת שמתה מפחד, יודעת שמפחדת מכשלון, יודעת שאין ברירה אלא לנסות.. מה כבר יכול להיות, הא?.. מקסימום נחזור לאותו מקום?.. נכון שיהיה כאב מטורף ועוד דברים קשים, אבל הם קיימים בכל מקרה, לא?.. תודה על המילים החשובות והיקרות.. שיר