כף רגל במיים

יקרים, מוזר לחזור ולכתוב. מכניסה בזהירות את האצבע ובודקת האם המיים לא קרים או חמים מדי. מתלבטת לגבי הפתיחה, לגבי התוכן, לגבי הכל, האם ואיך לחזור. כן חסרתם לי. כן זה היה נכון לי המרחק. כן הצלחתי להתרחק ולא להציץ אפילו, מספר חודשים ואז הצצתי ונבהלתי ממה קורה כאן ושוב מציצה לראות הקלו המיים. ונראה לי שכן המיים בסדר לא רותח כאן ולא קפוא. חסרים כאן קולות מוכרים רבים שהתגעגעתי אליהם. מקוה שהם כאן בשקט. אצלי הכל בסדר... כדברי השיר. אעצור כאן בינתיים י.

ילדה אישה יקרה ! כותבת לך אך מהססת... כל כך שמחה שאת חוזרת..אין לך מושג עד כמה... לא שוכחת לך איך היית איתי כשהיה לי כל כך קשה.. ..עדיין רואה אותך יושבת עם במבי ביער,בין העצים העבותים,המים הזורמים מלטפים את כפות הרגליים,השמש מלטפת ממעל,מקשיבות לאוושת העלים ,זמרת הצפורים ..מלטפות בידינו את חלוקי האבן המפוזרים מסביב... ..כן ילדה אשה, לא שכחתי..מודה לך בליבי על כך... ..כותבת ומהססת..מבינה שעזבת בגלל צורך שלך במרחק... לי היה קשה עם זה...קשה לי עם כל היעלמות...זה נחווה אצלי כנטישה,..גם הרצפה שלי נעלמת לי..מרגישה תלויה באויר... כל כך שמחה שאת חוזרת..כל כך חוששת מהיעלמות נוספת... :)) :(((

חסרת לי מאד. כן גם אני זוכרת את התמונה הזו. מאד התרשמתי אז ותמיד מהיכולת שלך לתאר עד העלה האחרון את שלות היער שהופרעה. הרגשתי אותך והתרגשתי איתך. משמעותים לי מאד הדברים שאת כותבת לי. אני כאן. וגם אם הולכת, הנה חוזרת. וגם כשהולכת לא נעלמת, אומרת שהולכת ונפרדת ומנסה כמה שיכולה להסביר למה הולכת. למה חייבת ללכת. שמחתי לקרוא שלמרות הנסיעה של אמא צביה את בסדר. חיבוק גדול י. נ.ב. באותה הזדמנות נשיקות לשרית ורפאים שברכו אותי וטרם השבתי וגעגועים לשאר החברות שחלקן איני רואה כאן