שאלה

דיון מתוך פורום  פסיכולוגיה קלינית

29/06/2010 | 10:48 | מאת: נורית B

שלום. אני ובעלי נקלענו למשבר בזוגיות בגין אי הרצון שלו ליד שלישי.. זה כבר מס שנים . כיום אני בת 41 ועדיין מרגישה את הצורך,את הקנאה בחברות, את זה שהתפספס לי החלום למשפחה גדולה את הכמיהה לתינוק וכו וכו.. יש לציין ששני ילדיי מקסימים ואהובים גם על בן זוגי. העניין הוא ..שעכשיו אני נמצאת בשלב שאני רוצה לעזור לעצמי לצאת מכל תחושת הדיכאון והכאב לשפר את הזוגיות למרות הכל. לסלוח לבעלי... אבל לא יודעת איך לעשות את זה. כלפעם שאני רואה תינוק הלב שלי מתכווץ.. או בנסיון לשפר את הזוגיות אני לא מצליחה לשכוח לו את העובדה שלקח החלטה שכזו בלי להתחשב בי. מה עושים (הגענו אפילו לרבנות..והחלטתי ברגע האחרון לחזור בי) היינו אצל יועץ נישואים וזה לא עזר. מה עושים ? למעני , למען ילדיי ולזוגיות .. חייבת תפנית בנושא הזה. איך עושים? והאם אפשר לסלוח על כזה דבר? תודה רבה

שלום נורית, קשה מאוד לוותר על רצון לילד נוסף, בידיעה שייתכן והגיל לא יאפשר זאת בהמשך. זה מעורר בוודאי תחושות כעס כלפי בן זוגך - שאינו מסכים לכך, ומונע ממך את חוויית האמהות בפעם השלישית. היות וההחלטה על הבאת ילד היא החלטה משותפת, אני משער שזו זכותו של בעלך לא לרצות ילד שלישי. אם החלטת שאת רוצה להמשיך את קשר הנישואין ולקיים את המשפחה - את יכולה להסיט את הפוקוס מהפגיעה שאת חשה שהוא "עושה לך" (מונע ממך את חוויית האמהות) ולנסות להבין את מניעיו שלו. ההתחשבות צריכה להיות הדדית - את מצפה שיתחשב בך והוא מצפה שתתחשבי בו. במצב עניינים זה, כשלא עזר גם הייעוץ, הייתי ממליץ לנסות ולהתמקד במה שיש, בשני ילדייך האהובים, ולא במה שאין ובמה שיכל להיות. ואולי תסכימו לבחון שוב את העניין בעוד זמן מה...(את מוותרת כעת, והוא יהיה מוכן לשקול זאת שוב בעוד זמן מה. יכול להיות שזה הוגן, אם כי זה יכול גם לעורר מחדש את התסכול והכעס. חישבי אם זה נכון עבורך). אודי

04/07/2010 | 10:08 | מאת: נורית B

תודה רבה על תשובתך , האם יש דרך לעזור לי בהרגשת הכבדות שאני מרגישה . אני כבר הרבה זמן עם תחושת גודש בגרון וכבדות.. (דכאון? ) אני מתחילה להתרחק מחברות שיש להם 3 ילדים.. ואני מרגישה פחות טובה מהם ופחות אימהית מהם. (למרות שבמודע אני מבינה שיש לי 2 ילדים נפלאים, אני עובדת בעבודה מכובדת ומאוד מעורכת ) אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה לרגע, למרות מאמציי הרבים לנסות לקיים זוגיות רגילה.. וחיים רגילים ולהבין שמה שיש לי גם צריכה להודות יום יום. אבל זה משתלט עליי..ונראה לי שאני לא מצליחה להתמודד עם זה . יש תרופות טבעיות שיכולות לעזור לי כדי להתמודד ולנסות להמשיך את חיי (שיתפתי את בעלי..והוא לא מבין מה חסר לי . חושב שיש לי הכל שני ילדים בעל משפחה עבודה טובה.. והוא לא מצליח להבין את העצב שהשתלט עליי.. ) מה עושים ? תודה

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית