ללא כותרת

שלום אודי, אני כותבת מתוך מועקה בגלל "הפגישה" האחרונה (טיפול זו מילה שאני לא אוהבת), בקושי הגעתי במצב די כאוטי, הכל היה מאוד מפוזר ומעורפל בעצם לא היה לי מה לומר ולא יכולתי להגיד שום דבר באמת, גם לא על מצבי. בשביל לא לשתוק אולי כדי לא להכביד עליו, דיברתי סתם כל מיני שטויות בלי קשר ובלי הגיון,בלי לדעת על מה ולמה ובלי להרגיש כלום , בקושי זוכרת מה אמרתי . מידי פעם הוא התייחס וייחס משמעויות לדברים שאמרתי,זה היה כבד משעמם ומיותר. אני לא יודעת מה הוא אמר הסכמתי בלית ברירה לכל הפרשנויות שלו. כנראה שהוא רק חיכה שאלך כבר, אולי בצדק מבחינתו אבל זה בכל זאת משפיל, הוא כל הזמן הביט בשעון שעל הקיר ממול, וחלק מהזמן הייתה לו הבעה מיוסרת של קדוש מעונה. בדרך הביתה הרגשתי שאני בלתי נסבלת חסרת ערך ואפסית בקשר הזה, ובכלל שכל העניין הזה הפך להיות מכביד וקשה. לאחרונה זה קשה וגם מכאיב, בגלל הצורך או התלות או איך שלא יקראו לזה, ותחושת האפסות וחוסר הערך והאונים שלי במשוואה הלא שוויונית הזו. הגישה הדינמית לא פיירית בעניין הזה. בא לי פשוט להפסיק ושתפסק גם המועקה. מלבד זה אני קצת מתביישת לחזור עכשיו אחרי כל השטויות שבטח אמרתי, האמת שזה כבר קרה בעבר, אולי זה קורה גם עכשיו? לילה טוב ותודה לך. רחל