אין איש מחכה לי שם

אודי, עד שההודעה תעלה לפורום, זה כבר יהיה בדיוק שבוע מאז הלוויה של סבא שלי, שנפטר בשבת שעברה. לא במפתיע. ידענו כולנו שזה עניין של זמן. ובינתיים אני מתאפסת על עצמי מחדש... הימים מסתדרים לי שוב נכונה. הלוויה והשבעה בלבלו לי לחלוטין את סדר הימים. ובין לבין, ולא בגלל, עולים הספקות באשר לנחיצות בהמשך הטיפול. לא יודעת האם זה נחוץ ונכון להמשיך. בחודשים האחרונים אני מסתובבת בתחושה, שהולכת ומעמיקה, שהפסאודו-קשר הזה (קשר במסגרת טיפולית הוא במהותו חלקי ומוגבל) רק מזיק לי במקום להיטיב. אם יותר ויותר רע לי בגלל הטיפול הזה - ולא רע שאפשר לדבר עליו כדי להבין אותו - אלא רע לי במובן קיומי ועמוק יותר מצד אחד, ומשהו באמון הבסיסי החיוני כל כך נשבר אצלי מצד שני... אז בשביל מה להמשיך? אני בכלל לא יודעת אם אני ממשיכה, רק בגלל שאחרי כל כך הרבה שנים "פשוט" קשה מאוד לנתק ולהתנתק... זה יכאיב. אבל לפעמים ניתוח והחלמה, כואבים ככל שיהיו, פותרים בעיה שעשויה להיות כואבת ומזיקה הרבה יותר לטווח הארוך (לצמיתות?). אודי, אני יודעת שאתם - המטפלים - 'מחלקים' את האכפתיות והאמפתיה שלכם בין כל המטופלים שלכם. זה בסדר, וכך צריך להיות. אבל האם זה אומר שהטיפול צריך להיות חשוב יותר למטופל מאשר למטפל? חשוב ברמה של להיות נוכח (מבחינת נוכחות מנטלית) בפגישות. חשוב ברמה של לקיים את הפגישות ולא לבטל לעתים קרובות. חשוב ברמה של להתחשב בצרכים של צד X או Y. חשוב... פשוט חשוב. למי הטיפול אמור להיות חשוב יותר, אם בכלל? לא יודעת למה אני ממשיכה, מלבד כוחו של הרגל. אבל יש הרגלים מזיקים. היא פחות אמפתית מבעבר. כל שבועיים ממציאה מחדש חוקים, רק בשביל לשנות אותם שוב. מצהירה הצהרות, רק בשביל לבטל אותן כלאחר יד. ואני מוצאת את עצמי נענית לציפיות שלה ומגיבה בהתאם למה שהיא מצפה, בלי שזה יהיה אותנטי בכלל - היא מצפה לתגובות של כעס ממני (מתחילה משפט ב"אני יודעת שתתרגזי אבל") ואני נותנת לה את זה. אבל בתוך-תוכי אני יודעת, שבעצם כבר לא אכפת לי ממנה ומהמשחקים שלה. וזה לא משום שהשלמתי עם זה והתגברתי, זה בגלל שבמובנים מסוימים הנתק כבר התחיל. אני לא יודעת למה אני ממשיכה להגיע אליה. כנראה שאני צריכה להתחיל טיפול גמילה במקביל, לפני שיהיה מאוחר מדי וגם הנזק שנגרם פה יהיה בלתי ניתן לתיקון. בכל מקרה... שיהיה שבוע טוב. TM.

הי טימי אני מצטערת לשמוע על סבא שלך, ומקווה שלא תדעי עוד צער. אני גם מזדהה עם מה שאת כותבת על המטפלת שלך. עם המטפל שלי זה מרגיש לח גם - נתק - איטי ומכאיב, נפשי בעיקר, שנועד להגן מפני השחיקה שלו (בתחושה שלי) - גם חוקים שמשתנים כל הזמן, הצהרות מהפה אל החוץ, ובעיקר - כלום כבר לא אותנטי, שזה הכי הכי מכאיב. כי זה לא היה כך פעם....לא יודעת אפילו מה ניסיתי לומר, פשוט הכאב שלך נגע לי בנקודות הכי פגועות, ובכלל גם אני..כבר אין כוחות וויתרתי..אבל את המעט מעט שיש - הם בשבילך. שולחת לך אותם עם חיבוק אופיר

הי. תודה. אתמול, בפגישה, דיברנו על הדברים האלה בגלוי בפעם הראשונה, אחרי ששלחתי לה מייל בשבת (אני עדיין משתדלת להשאיר את הדברים גם בתוך הטיפול). מסתבר שגם לה יש כל מיני ספקות כאלה ואחרים... היא שאלה "את כבר לא רוצה לבוא יותר?" עניתי לה, שלפעמים אפשר לרצות גם דברים מזיקים... שזו בדיוק הבעיה עם הרגלים שכאלה. מאחלת לך שתמצאי את הדרך הנכונה עבורך ביחס לטיפול... נראה לי שנצטרך לפתוח קבוצת תמיכה בנושא. יתאים לה השם "מלכוד 22". איתך, TM.

כתבתי לך עכשיו מכתב די ארוך שנמחק... כנראה לטובה, נחסך ממך...(: ראשית רציתי להביע את השתתפותי בצערך על מות סבך . (גם כשזה צפוי , תחושת האובדן לא פחות קשה). וכאן את יכולה לדלג אם אינך רוצה... כתבתי את הרגשות והמחשבות שהתעוררו בי בעקבות דברייך.. אמנם כתבת : "ובין לבין ולא בגלל .." - אך להרגשתי (ולהרגשתי בלבד) נראה שיש קשר מתבקש בין מאורעות משמעותיים כאלה לעלית תהיות וספקות בנוגע לדברים אחרים בחיים .. ולאחרונה עברת תקופה לא קלה ולי נראה שדווקא בעיתות משבר את בוחרת שלא להיעזר בפסיכולוגית?.. או שדווקא אז את מרגישה את התרחקותה?? - נראה לי שכדאי לך לברר זאת בכל זאת איתה, עם כל הקושי ואני אומרת זאת דווקא ממקום של הזדהות עם משבר האמון שלך בה ועם תחושת הזרות שמאד מוכרים לי מהקשר שלי עם הפסיכולוגית... איכשהו נראה לי שאין לך מה להפסיד , להיפך. ואם עדיין תרגישי נתק בינך לבינה, תמיד אפשר לסיים או לפחות לקחת איזשהו פסק זמן. אך תמיד נשאר הסיכוי לשפר וליצור את הקרבה מחדש ואולי לשקם את האמון? סליחה..בסוף יצא לי בכל זאת ארוך ואם הגעת עד לכאן מקווה שאולי טיפה עזרתי(?) או לפחות שלא קלקלתי/עצבנתי/פגעתי.. בהצלחה, (מיקה)

תודה (על מה שכתבת על סבא שלי, לא על המשפט הראשון :)). כן. סביר להניח יש קשר בתזמון שבין הפטירה של סבא שלי לבין העובדה שדווקא עכשיו העניין הזה עם הטיפול עלה על פני השטח. הנתק הזה שעליו כתבתי החל כבר לפני כמה חודשים, אותו תהליך של התרחקות הדרגתית ממנה. כל הזמן בחנתי את התהליך הזה ביני לביני, אבל לא ממש שיתפתי אותה; לא במישרין ולא בצורה שמאפשרת דיבור על זה. אולי משום שאני יודעת, שגם היא כבר לא ממש אובייקטיבית ביחס לשאלה האם נכון/צריך לסיים את הטיפול... אבל, כפי שכתבת, אני מבררת את זה איתה. התחלנו אתמול. ומניסיון אני כבר יודעת, שפסק זמן גרוע לי יותר (זה אינדבידואלי, ברור לי שלאחרים זה יכול להועיל). לא קלקלת/פגעת/עצבנת בכלל! ושוב תודה, TM.

הי אודי. תודה. כמו שכתבתי למיקה, אני מניחה שיש קשר לעיתוי... סבא שלי נפטר אחרי בערך 10 שנים שהוא היה חולה בדמנציה וסקולרית (אם כי לא זו היתה סיבת המוות). טכנית, נפרדנו ממנו בלוויה... אבל בעצם נפרדנו ממנו הרבה לפני-כן. אני יכולה להעיד על עצמי, שנפרדתי ממנו בהדרגה כבר לפני 3-4 שנים. כאשר הפרידה הסופית היתה בתקופה שהוא כבר לא זיהה אותי יותר בכלל. רוב האנשים שהגיעו לשבעה אמרו, בצורה כזו או אחרת, שטוב שזה נגמר... שאלה לא היו חיים, אלא סבל מתמשך. לכולם. ואולי, רק אולי, זה החיבור שנוצר אצלי בין שני הדברים... אותו תהליך הדרגתי של פרידה וניתוק, לפני שזה מסתיים בפועל. התחלנו, סופסוף - אחרי שהבאתי את הדברים למרחב המשותף שעוד נשאר, לברר במה בדיוק מדובר. פתאום מסתבר, שכבר יש דברים (קונקרטיים) שהיא יכול לעשות אחרת, ושגם לה יש כל מיני ספקות. אוף! זה כמו להתנתק מחברת סלולר או כבלים/לווין. שבעה מדורי גיהנום, והסוף לא ידוע בכל מקרה. TM.