לשיר

היי שיר אני בד"כ משתתפת לא פעילה בפורום אך לעתים קרובות קוראת את הכתוב כאן. אני לא יודעת למה מרגישים ככה אחרי טיפול כל כך ארוך, יש האומרים שזו ירידה לצורך עליה, לא בטוחה שזה אנושי המצב הזה. אבל הרשי לי לתת לך עצה פרקטית מתוך ניסיון. אחרי טיפול של כשש שנים, הגעתי גם למצב הזה שאת מתארת. שלא יכולתי יותר, הייתי ממוטטת פיסית ונפשית, לא הייתי מסוגלת ללכת לטיפול. הקשבתי לעצה של המטפל שלי לקחת תרופות. היה קשה מאוד לעשות את זה אבל לא היתה לי ברירה. קיבלתי תרופה נגד חרדה ודיכאון. לאחר שהתרופות החלו להשפיע הרגשתי טוב כמו שלא הרגשתי עד כה. עם הזמן עוצמת החרדה ירדה והפסקתי עם התרופה נגד חרדה. היום לוקחת נגד דיכאון ומזה שבעה חודשים מרגישה יציבה למדי. מקווה שתרגישי יותר טוב

זה בהחלט לא אנושי. ואני לא יודעת אם זאת ירידה לצורך עליה, אבל אני יכולה להגיד שהירידה הזאת לא נגמרת, לא נעצרת, ולא מתמתנת. אני לא מכירה את עצמי כבר, ואני רואה גם תגובות של אנשים אלי. אנשים מבחוץ אומרים לי, מבלי לדעת כמעט כלום, שהם רואים שאני בהתמוטטות. לגבי תרופות, הנושא עולה מידי פעם, אני תמיד מתנגדת. אני לא יודעת למה, אבל משהו בתוכי מתנגד באופן אוטומטי ולחלוטין. אני אפילו לא מאפשרת לנושא להימשך יותר מידי בדיבור. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי יותר. לפעמים אני חושבת לעצמי שהיה עדיף שפשוט יאשפזו אותי, איכשהו. שמישהו יעשה כבר משהו, כי אני כבר לא מצליחה בכלל. תודה על שכתבת למרות שבד"כ את לא.. המקום הזה כאן וההתכתבות כאן זה איכשהו עוד משהו שאני מצליחה לעשות. לפחות זה. לבינתיים. שיר