בולמיה
דיון מתוך פורום הפרעות אכילה
היי אני בת 20 והתחלתי להקיא לפני משהו כמו שנה בערך, ההורים שלי לא ידעו על זה, כי התביישתי נורא ואני עדיין מתביישת. בעקבות משהו שקרה העזתי לספר להם שאני מקיאה, ואני מרגישה אחרי שסיפרתי להם כמו ילדה קטנה שהם רצים אחריה לכול מקום, אני מאוד מודה על זה אבל גם מרגישה שהחיים הפרטיים שלי כבר לא שלי!! ויש לי מצבי רוח ולחץ ואני מרגישה שאני הולכת להשתגע, אני מתחילה טיפול אצל פסיכולוגית אבל אני מרגישה שאף אחד שלא חווה את זה לא יבין באמת על מה אני מדברת! לכן אני אשמח לדבר עם מי שכן חווה את זה כי אני מרגישה דיי מוזר ובושה מאוד גדולה מה לעשות עם זה ? ואם יש קבוצת תמיכה שאפשר ללכת אליה אני אשמח לעצות תודה:)
שלום, ראשית, טוב שפנית לקבל עזרה. זהו צעד לשוב במערכה. טוב גם ששיתפת את הורייך שיוכלו לסייע לך. מאמינה שבמסגרת הטיפול תצליחי להבין עם עצמך איזה סוג של עזרה את צריכה מהם ואיזו עזרה פחות מתאימה לך. טבעי שהם מודאגים ומנסים בדרכם לעשות מה שנראה בעיניהם נכון. תמצאו יחד את הדרך המתאימה לשני הצדדים. לגבי קבוצות תמיכה- יש כאלה במסגרות טיפול מסוימות (למשל אשפוז יום או במחלקות להפרעות אכילה). מניסיוני, יש בקבוצות הללו גם סיכון להשוואות, תחרותיות וקנאה, שאינם מיטיבות עם המלחמה בהפרעת האכילה. אז צריך לחשוב אם ואיך זה מתאים.. בהצלחה, קרן בלומנטל יניר, מטפלת באמנות פסיכותרפיסטית.
מנהלי פורום הפרעות אכילה
