אף פעם לא היה לי חבר

הי אפרת, זה ממש ארוך אז מתנצלת אם לא תוכלי לענות לי. יש לי בעיה! נתחיל מזה שאני לא מהמיובשות שלא התחילו איתן. כבר בבי"ס יסודי גילאי 11-12 כבר היו לי מחזרים כשהרשו לי לצאת בעיר בימי שישי, אבל תמיד הייתי ביישנית מאוד וחסרת ביטחון לא רק אם בנים. אגב כבר אז הייתי בררנית בעיקר באיזה בי"ס לומד ( תיכון עיוני או מקצועי) מה עושה בצבא , מעשן או לא. לא הייתי לחוצה בכלל על חבר ולא היו לי דחפיים מיניים האמת שעד היום. לרוב הם דיברו שטויות שהיו מתחילים איתי מה שלא עשה לי את זה. הייתי גם מאוד בררנית לגברי מראה.יש לציין שזה נמשך לאורך כל חיי תמיד מי שמתחיל זה לא זה. כמובן שלמדתי לתת צ'אנס ומה שחשוב זה ההתנהגות. יש לציין שכבר מהגילאים 14-15 ואילך הייתי מתוסכלת לא היה לי חזה בכלל אבל כלום גם לא בליטה עד בערך גיל 20 מה שמנע ממני לגמרי להסתובב עם בני המין השני. את יודעת בני נוער מתגפפים וכו' ופחדתי. כך יצא שנמנעתי לגמריי מלהסתובב אפילו לא נשיקה! היה לי גם גשר על השיניים ולא הבנתי איך מתחילים איתי אבל שוב סרבתי מבושה. אני הייתי גם בתת משקל מהיסודי עד בערך לפני שנתיים.ותמיד נמתחה ביקורת על הגוף שלי. מה שגרם לי לדימוי גוף נמוך וממש תסביכים. זה כולל המורים והחברות של אמא שלי לדג' מישהי בעבודה אמרה לי שאני דוחה. מאחר וזה פורום לא אוכל להאריך אבל רק אומר שכל התיכון שנאתי את עצמי ואת גופי וכנ"ל בצבא ולאחריו הפכתי להיות דיכאונית שעות חושבת מה ללבוש שלא יראו צדדים בגופי שלא רציתי להבליט.תמיד לא התפשטתי ליד בנות גם לא בצבא ובעצם תמיד התחבאתי. יש המון דברים שגרמו לי לבושה מבחינת דימוי גוף אך שוב זה בעיקר החזה כי גם העירו לי על זה כל הזמן או שמסתכלות לשם בנות וזה מעצבן וגם יצא שבנים אמרו לי שטוחית... בטירונות אני זוכרת שנבדקנו והרופא/ה אמר שאני שטוחית1. פשוט לא היה לי אומץ להיות עם מישהו. בצבא הייתי בבסיס בנים והביטחון העצמי שלי מאוד עלה בגללם. מאוד אהבו אותי גם בהיבט שלהיות חברה שלהם כבת זוג ממש ידעתי מי דלוק עליי רק הייתי צריכה לבחור אבל מאוד מאוד נקשרתי לבחור ששינה אותי כולם ידעו שהוא מת עליי ולאט לאט נפתחתי אליו לשיחות שאף פעם לא היו לי עם בחור. אני פשוט אהבתי אותו. יש לציין שאני לא מאלה שמתאהבות מהר ומאבדות שליטה ואף פעם לא הכנסתי ראש בריא למיטה חולה. דבר נוסף הרבה מבוגרים היו מתחילים איתי וזה דוחה, היום אני יודעת שיש דבר כזה שנקרא קטינה. הרגשתי שאותו בחור הוא נפש תאומה, הוא לא הטעם שלי במראה ואפילו דוחה אך תמיד גונן עליי וכולם אמרו לי שהוא אוהב אותי כאילו שלא ידעתי, אבל הוא לא עשה צעד ממש משמעותי וגם לא היה לו ניסיון עם בנות חשבתי שהקשר יוכל להתפתח לאחר השירות כי התביישתי גם להפגין אהבה אליו ותמיד הכחשתי שיש בינינו משהו. הוא פעם נישק לי את היד שוב מהערכה. לצערי עם השחרור שלו ושלי הוא העיף אותי ( אגב עד היום לא הייתה לו חברה)ונכנסתי לדיכאון עמוק שנה וחצי גם הורי התגרשו ואולי זו הסיבה אבל הייתה פגיעה באגו שאני מכוערת, לא שווה שתמיד יעזבו אותי אפילו אבא שלי לא שם עליי ותמיד התאכזר והשפיל וכיום גם אין קשר. מאז אני לא יכולה ליצור קשר עם אף גבר כי הפרידה כואבת ומפחדת מההרגשה הזו של הדיכאון וזה היה דיכאון היום אני יודעת. אני לא מאמינה שמישהו יאהב אותי לנצח אז למה להתאמץ? אני מרגישה שגברים מתחילים איתי בגלל המראה ובעיקר הגוף והם רוצים מין בעיקר וזהו.. הרגשתי כמו גוש בשר כשאני יוצאת כי רק נוגעים בי ואני בתחילת הקשר, איך אפשר לנשק אחרי 4 שעות בדייט ראשון, וכולם רוצים נשיקה. להזמיןלדירה?? אז מעבר לתחושה הרגשית של ריחוק וחוסר הרגשת אמון וחברות שזה נבנה גם קשה לי עם המגע וזה דוחה אותי שלא לדבר שאם יהיה מישהו מתאים אז תהיה לי בעיה עם החזה. הגעתי למסקנה שאני לא יכולה ככה עם הקרבה המהירה הזו וזה ממש קשה לי ולא רציונלי. התנזרתי!!!! ומאז יש לי קושי לחזור לשוק הבשר הזה למרות שאני תקשורתית כי יש לי חרדות כשמישהו מתקרב אליי. אני פשוט רוצה שילך כי לא נעים לי אני ממש מפחדת מהמגע הזה.אגב זכיתי ברוב חיי להטרדות מיניות כאלו ואחרות מה שייצר אצלי שוב רושם רע על גברים. מה עושים? ואיך נפטרים מהדימוי הזה של החזה הקטן שלרוב אני מסתירה את עצמי בבגדים מסויימים וחזיות מרופדות אבל ברור לי שעדיין בנות מסתכלות לשם כשהן מדברות איתי והכי אני מפחדת מדחייה. לא נוח לי עם הגוף שלי עם הריח שלו ואני גם מזיעה בכפות הידיים שוב דבר שמהווה בעיה בשבילי ובקיצור קשה לי עם קרבה גופנית אגב גם הרוב דוחים אותי. אשמח לעיצה: טיפול סקסולוג, פסיכולוגי או סרוגייט?