סיפור שכתבתי לסדנת כתיבה יוצרת. המשימה: יום בחיי..

--בסיפור משולב חלום, בעקבות ההעברה לפורום אין הבדל בסוג הכתב, כמו שרציתי, אלא סימנתי ב** :) --- קריאה מהנה, יום בחיי: **אני נותנת לו יד ואנחנו רצים דרך החצר הפרועה של המפעל. לכיוון השדות.לכיוון חוה אחרת, שיש בה סוסים ויש לה גדר מעץ.מתחילה מוזיקה.שיר של מריה קארי, FANTASY, אנחנו רצים.** עוד רגע אני רואה מתוך ושניה אחרי אני ערה וחושבת:זה אחלה סיום לסרט. ולחלום. ממתמתחת.נושמת עמוק. מוציאה רגל אחת מהשמיכה. חמישה סיבובים עם כף הרגל לכיוון אחד.לכיוון השני.עשרה עם הברך ועכשיו עם הירך כולה. צד שני. בזהירות מורידה את הרגליים לשטיח ומדדה בזהירות אל השידה. לוקחת מזרק, צמר גפן שיכור. 40 מ"ג קלקסן, לאט, תוך כדי הנשיפות.נזכרת בחלום: **הוא עבד במפעל כנער שליחויות של הגבירה, לפני זה הוא היה כמוני, עובד פשוט. כנראה שהיא התאהבה בו ובגלל שהוא לא רצה אותה היא החליטה להרעיל את כולנו.דרך המים שאנחנו עובדים איתם.** המזרק סוגר על עצמו את כיסוי הביטחון. אני מכוונת וקולעת בדיוק לפח האדום -צהוב. מתורגלת. מה בעצם ייצרנו שם? משחררת את הידיים, עוד כמה מתיחות לגב- ואני מוכנה: יום ד', העשרים ושלישי למאי. כרגיל אני מכינה ארוחת בוקר מכובדת. אורזת תפוח ואגס. וקולפן.את השקית עם המתנות. מרשם.אפשר לצאת. בבית המרקחת יש תור. שישה אנשים. קטן עליי. יושבת. **הצלחנו לצאת מהמפעל והספקנו להגיע כמעט עד לשער הראשי. רכב שעמד שם ראה אותנו . התחבאנו מתחת לבריכה החיצונית שהיתה בנויה על מדרון מתון, נשענת בחלקה על הגבעה ובחלקה על עמודים.** תורי. "אהלן, מה שלומך היום?" "נהדר!" אני אומרת. "צריכה עוד ממה? הגיעו לי עוד מהכדורים. עוד זריקות?הרופא רשם פה שתקחי גם מזה, כן, פעמיים ביום." "תביא, מהכל..." הלוואי ומשופינג הייתי חוזרת עם כאלו שקיות. נוסעת לכפר לבקר את ענבר. **אנחנו בחושך. רואים אותם מחפשים אותנו,מאירים עם פנסים מתחת לבריכה. יש איתנו עוד מישהו שם.גם הוא ניסה לברוח.** משאיות מאבקות את הכביש כשהן עולות מדרכי השדות. עוד מעט יהיה פה עוד כביש. וגם רכבת. יהיה יותר מהר להגיע לתל השומר. אני נכנסת מהחוץ.בפנים חשוך יחסית ולוקח לי רגע להתרגל: "היי..." "היי..." חוזר אליי כהד "בואי לסלון, אני שם" ענבר שרועה, מונחת על הספה, זוויתית. "את מצליחה לאכול?" אני שואלת "בקושי" היא רזה מידיי- מידיי "הבאתי לך מטעמים והפתעות, ממיטב נסיוני בתחום החולי הנפלא שלנו" "תודה. איך את?" "מצויין! תראי- השמנתי!" אני טופחת לעצמי על פיסת רגל "את נראית טוב" "בקרוב אצלך! פשוט תאכלי כל הזמן, קצת ומעט, בעיקביות...." "אין לי תאבון" "הוא יבוא..." פשוט זה לא- אני זוכרת " אז את בוחרת לך סרטים או מה שיש בטלוויזה?" "ככה וככה" את שאר הביקור אנחנו מעבירות בבהיה בסוף של "הנמלט" .טוב שבאתי. "תודה שבאת, את יודעת, לפעמים כשאנשים באים מבחוץ אז הם כמו חייזרים כאלה: זזים, מדברים הרבה..." "בשמחה," בכיף, "עכשיו כשאני יכולה." עכשיו כשאני לא במצבך... בבית- אני נשאבת להכנת ארוחת צהריים. מפשירה שניצלים, סיר אורז, עדשים עם בצל מטוגן . יוצאת להביא אזוב מהגינה, אולי אכין גם תפוחי אדמה? עכשיו כשאני יכולה. אבא נכנס "היי, היי, תרגעי קצת, מה קרה? הוא עושה לי תנועות הנמכה עם הידיים, הסנטר מתקרב לצוואר והוא מסתכל עלי עם המבט הזה שלו מעבר למשקפיים- סימן שהוא נזהר מלהגיד לי שאני עושה יותר מידיי . "אני בסדר". אני מניחה את עצמי על המיטה. הגוף שלי רוצה להשאר בבית. **תפסו אותנו והחזירו אותנו פנימה, לחלק התפעולי, לא רחוק מהבריכה הפנימית. סגרו את כל היציאות .** יש לי נסיעה לעפולה, פגישה עם עורך דין וועדה של ביטוח לאומי. כיף- כיף- כיף! אני אורזת שמנת בתוספת שמנת מתוקה עם סוכר ופטלים ושוב נוסעת. **אני שוחה לעזור לשני חבר'ה שהוכנסו לבריכה "כדי לתקן משהו" וכמעט טבעו. הם משתחררים לבד ואנחנו הולכים משם-הצלחתי להגיע משם לשירותים של העובדים.** מהמשרד המעושן של סיזאר ושות' , אנחנו צועדים בקבוצה ואני מסבירה למישהי, חדשה בעניין, שכדאי לה ככה ועדיף לה ככה. מה אני יודעת מה יש לה? אני לא. אני רק יודעת איך זה שם , בביטוח לאומי. פנימאי מוכר מכבד אותי בחיוך של "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון".סיזאר מתיישב לידי, כשטר בטחון לקבלת הקצבה. השאלות של הרופא נועדו להכשיל אותי, כאילו בדרך אגב. אין לו סיכוי, עשיתי דוקטורט על הקרוהן שלי ואל תופעות הלוואי שלו . אני זוכרת תאריכי אישפוזים , התחלת וסיום תרופות ואת השמות החשובים של כל מי שנפגשתי איתו או מה שתקף אותי בדרך... על השאלה : "מה חדש?" אני עונה ב: "ניתוח לכריתת חצי מעי גס, כאבי פרקים ומדלל דם, לטובת הכריש שאני מקטנת בכבד-" תודה ואצלך? "אז, בעצם, את לא חולה עכשיו?" הוא חושב שהוא מתחכם. "אצל חמישים אחוז נשמר השקט, אצל חמישים הקרוהן חוזר, בקצב כזה או אחר" כשהוא שואל על המצב הנפשי שלי, בכל זאת- פנימאי, אני מסתכלת אל הצלע הנשי של הוועדה ואומרת בקול דומע: "אני בת 30. כיף לגור עם ההורים, אבל אני לא רואה מתי זה יגמר..." בחוץ אני מקבלת חיוך ואגודל מורם: "אחלה הופעה נתת שם!" עורך הדין שלי נעלם לטובת אחרים ואני יוצאת אל הרחוב. !!!nailld it. זה נחשב, אם הכל אמיתי? אחרי עוד שני מעברי חציה אני כבר מרגישה יותר טוב , כשאני נתקלת במראה. מתרשמת שוב מאיך שהפנים שלי נראות עכשיו, עם תספורת שהכרתי רק כשאני ממש רזה.... I can live whith that. נכנסת שוב לאוטו- עצירה הבאה- בלפוריה. חיכיתי בשרותים ובסוף הצלחתי לקרוא לו ולמשוך אותו אחרי, דרך יציאה סודית לחצר. ארוחת ערב אצל גלית. אם אני כבר כאן ויכולה... פיצה עם אננס וקנלוני "שמציעים אצלנו רק לVIP" לדברי אורי, בן זוגה מזה שנתיים. "תודה, טעים" ובמקום. "אין כמו בצק עם רוטב עגבניות וגבינה כדי לחגוג- " אני אומרת "מה לחגוג?" נזרקת שאלה מהמטבח. אצלם זה ככה, יום רגיל. אני נעמדת על הספה ומכריזה: "אני חוגגת היום את יום הקרוהן והקוליטיס הבינלאומי." שיט! שכחתי להזכיר את זה בוועדה... "פשש..." אורי מהנהן לעומתי "גדלת, את נראית טוב יותר, את יודעת? את יודעת, עוד לא ראיתי אותך ככה, בעצם. " "בריאה..." **אני נותנת לו יד ואנחנו רצים, לכיוון השדות. דרך החצר של המפעל. מגיעים לגדר מעץ ונוגעים בה. יש שם סוסים. ממשיכים לרוץ לאורכה, תהיה שם חוה אחרת, אני יודעת. מתחילה מוזיקה, FANTASY,של מריה קארי. הפעם הצלחנו לברוח.** בבית,שוטפת מעצמי חתיכות של יום-יום. מנסה להימנע ובסוף בכל זאת שואלת את מה שמתבהר לי מהבוקר פירור מוכר אחר פירור מוכר. אני מוציאה את המדחום מבין ערמת הפירורים המוכרים שהם אני: למה יש לי חום?

יפה. ועצוב. ומשמח.