בן 20
דיון מתוך פורום אוטיזם, אספרגר PDD - בוגרים ומבוגרים
שלום ד"ר. קצת ארוך - אני מודה מראש על הסבלנות. אנסה לתמצת. בני בן 20, משרת בצה"ל. כיום מנותק לחלוטין מכל פעילות חברתית או חברים כלשהם. לטענתו, זהו רצונו, הוא אינו מעוניין בחברה או בחברים או בפעילות כלשהי והאינטראקציה שיש לו בצבא מספיקה לו. (הוא מגיע הביתה כל יום וכמעט ואינו יוצא מחדרו, שם הוא ישן המון, קצת מסתכל בטלויזיה וקצת במחשב, בעיקר משחקים. יוצא מחדרו רק לארוחות ולפעמים בעידודנו, קצת לשבת איתנו בסלון, למרות שמעדיף שלא). היציאות היחידות שלו מהבית הן איתנו - לסרט, למסעדה או טיול בחו"ל. לא עושה שום פעילות אחרת, אפילו לא פעילויות יומיומיות פשוטות כמו לקנות לעצמו דברים לבד, לעשות ספורט, לקרוא עיתון וכד'. כשאני בוחנת את המידע הרב על האופציות השונות לגביו ("חרשתי" המון באינטרנט) אני מגלה שיש בו סימנים רבים ומבלבלים ששייכים לכל מיני בעיות: הן לספקטרום האוטיסטי (רגישות פיזית ונפשית גבוהה מאד, נפנופי ידיים בעת התרגשות או בעת חשיבה והרהור (כיום לעיתים רחוקות, כשהיה ילד היו יותר ואז בכלל לא ידעתי מה זה), שקיעה בהרהורים, שתקנות רבה - במפגשים משפחתיים עם משפחה מורחבת לא מדבר אם לא פונים אליו וגם אז עונה לקונית- ו"סיכולי אצבעות" שהוא עושה לעיתים תוך כדי חשיבה), הן לחרדה חברתית (התלבטויות ארוכות לפני כל טלפון פשוט או פניה יזומה שצריך לעשות למישהו) והן לאישיות סכיזואידית (נתק מרצון - לפחות לפי מה שהוא אומר- מהחברה שסביבו, חוסר עניין כללי בחיים, העדפת פעילויות שעושים לבד, קושי רב באינטימיות כלשהי). במהלך השנים היו לו חברים בודדים שהיוזמה להיפגש באה תמיד מצידם עד שנטשו. הוא לא יצר קשרים חדשים במהלך השנים בביה"ס וכעת בצבא, כלל. כשהיה קטן עודדתי מאד את הקשרים שלו, הבית היה תמיד פתוח לחברים ולעיתים אף יזמתי או עודדתי אותו ליזום מפגשים, כך שהבעיה לא כל כך הורגשה בשנים אלו. הוא היה תלמיד מצטיין, אובססיבי מאד לציונים גבוהים אך מעולם, אף גורם בביה"ס לא העלה שיש בעיה כלשהי איתו (אולי כי היה מאד שקט ולא הפריע לאף אחד וכן תלמיד מעולה, "חביב המורים"). כילד וגם כעת הוא היה ועודנו מאד חרדתי, כל דבר מפחיד אותו: מחלות, קרינה ממכשירים חשמליים, אוכל "לא בריא" וכד' ואובססיבי מאד לשמירה על חפציו. עקב פגישה מקרית אצל רופאת המשפחה, שזיהתה ש"משהו לא תקין" הוא הלך, אחרי לחץ רב מצידנו ההורים, לפסיכיאטרית שאמרה לנו שלדעתה יש לו אישיות סכיזואידית, שהוא פשוט אינו מעוניין בחברה, שהוא אינו בדיכאון ושאין הרבה מה לעשות, אולי טיפול תרופתי אנטי-חרדתי, אם הוא יהיה מעוניין (כמובן שהוא לא). אני לא בטוחה שבשיחה אחת איתו היא שמעה הכל וראתה את כל התמונה, ונראה לי שהיא גם אינה מומחית בספקטרום האוטיסטי כך שאולי היא הלכה על האופציה המוכרת לה. אני הרי מכירה אותו הכי טוב והסממנים מאד "טריקיים" ומבלבלים. אני מאד מתלבטת: מצד אחד, אני חוששת להתחיל ללחוץ עליו ללכת לאבחונים וכדומה, גם משום שבכלל קשה מאד לדבר איתו על נושא זה, הוא אינו מוכן להודות שיש לו בעיה וזועם מאד בכל פעם שמעלים את הנושא וברור שלא יהיה מוכן ללכת לאיבחון כזה, בטח לא בקלות, וגם משום שמעט מהביטחון העצמי שעוד יש לו יכול להתרסק למציאות של "יש לי בעיה" ואז גם אולי לא ימשיך להתמודד ו"יעשה לעצמו הנחות". עד עכשיו, בסך הכל הוא מתמודד עם מחויבויות החיים: בי"ס, טירונות, צבא, נהיגה (בתחילה פחד לנהוג לבד ובעידודנו הוא עושה זאת היום). אני חוששת שכשנשים עליו "תווית" הוא יכנס לתוכה עוד יותר ויראה עצמו "פגום". אינני יודעת בדיוק איך הוא מרגיש עם עצמו, אבל ברור שאינני רוצה להחריף את המצב. מצד שני, ברור שהמצב אינו בריא ואינו טוב - הוא בעצם אינו חי את החיים, אינו יוצר קשרים ואינו נהנה. הוא לא מאושר, לא שמח בחלקו, לרוב מתוח ועצבני ואפילו, למרות מה שאמרה הפסיכיאטרית, נראה קצת ב"דיכי". הבעיה הגדולה ביותר היא שאינו רוצה לעזור לעצמו. כיצד לדעתך עלינו כהוריו לנהוג? (היינו בעבר מספר פעמים אצל פסיכולוגים שאליהם הלכנו לבד והיו כאלו שהציעו לנו "לעזוב אותו לנפשו") אני לא מסוגלת לראות אותו במצב זה ולדעת שהשנים עוברות והוא נמצא ב"שוליים", אינו חי את החיים ואינו נראה מאושר. אודה לעצותייך ולהכוונתך, ושוב מתנצלת על האורך, רונה.
אמא יקרה שלום, מנית אבחנות רבות שעשויות להיות רלוונטיות לבנך. מבלי לפגוש אותו, לא ניתן להכריע מהי האבחנה המתאימה, אולם חשוב להבין נקודה מסוימת המבדילה בין אבחנות בספקטרום האוטיסטי לשאר האבחנות שציינת. עבור אנשים בספקטרום האוטיסטי, יכולת ההבנה של אינטראקציות בינאישיות מורכבות ו/או רגשיות נמוכה יחסית. על פי רוב, ללא תיווך חיצוני, האדם אינו מבין מדוע אופי הפעולה שלו בסיטואציה ספציפית התפרש כחוסר טאקט או כהתנהגות בלתי מותאמת לנסיבות. בניגוד לכך, באבחנות השייכות לקטגוריה של אישיות ("סכיזואידית", "נמנעת", וכיוצ"ב) וכן באבחנות הנוגעות לחרדה ודיכאון, בדרך כלל, האדם מודע להשלכות החברתיות ולפרשנות שעולה אצל האחר מניואנסים שונים בהתנהגותו. לפיכך, גם במצבים בהם האדם אינו משתלב היטב חברתית או בוחר להיות מבודד חברתית, הוא עדיין מבין כיצד התנהגותו בסיטואציות בינאישיות מגוונות משפיעה על תפיסתו, חווייתו ורגשותיו של האחר. נשאלת השאלה, איזו מטרה נועד האבחון לשרת? כפי שציינת, אבחון שכל תכליתו היא נתינת תווית אינו בעל ערך רב ואף יכול לפגוע בתחושת הערך העצמי. אבחון יש לבצע על מנת להבין את מהות הבעיה, הפרוגנוזה (צפי לעתיד), דרכי הטיפול ויצירת שפה משותפת בין אנשי המקצוע. לא ניתן לשכנע אדם בן 20 לעבור תהליך כזה אם אינו רואה בו צורך. השלב הקודם לפנייה לאבחון היא לשוחח עם הילד באורח מקבל ואמפאתי ולשאול האם הוא מרוצה מהמצב הקיים והאם יש איזה שהוא היבט בחייו שהיה מעוניין לשנות - אם הדבר היה תלוי בו ובכוחותיו. עצם החריגות שלו בפן החברתי אינה מעידה על אי שביעות רצון, אפילו אם היא מצטיירת לאחרים כתמונת מצב עצובה וערירית. אם את חשה שהזעם והמחאה של בנך סביב הכרה בבעיה נובעים מפחד רב להתמודד עם השלכותיה, ייתכן ותוכלי לרכך את ההתנגדות על ידי שימוש בשפה פחות מאיימת עבורו. למשל, במקום ללחוץ עליו שייגש לאבחון אצל פסיכיאטר אפשר להציע לו משהו בנוסח: "אם תרגיש צורך, תוכל "ללכת ל"שיחות" אצל אדם ניטראלי, מחוץ למשפחה, שהמקצוע שלו זה לייעץ, לכוון ולעזור לאנשים בסוף גיל ההתבגרות שעומדים בפני התחלות חדשות/יציאה וכניסה ממסגרות, ולא תמיד נוח להם להיפתח בפני כל אחד." באופן כזה, יוכל בנך להתחיל טיפול אצל פסיכולוג, והפסיכולוג - מעצם תהליך ההיכרות עם בנך - יהיה חייב ממילא להסיק מסקנות לגבי האבחנה שלו. גם אם בשלב זה בנך אינו מכיר בבעיה, קרוב לוודאי שבשלב מסוים יהיה חייב להתמודד עם השו?נו?ת שלו, משום שזו עלולה לסגור בפניו הזדמנויות שונות, שאינן קשורות רק בחיי חברה. בהצלחה! ד"ר איריס שגב.
תודה רבה מקרב לב על תשובתך המפורטת ומבחינתי גם הקולעת המסייעת לי למקד את המטרה ואת אופן ההתייחסות לבעיה. אנהג עפ"י עצותייך ומקווה לטוב. כל טוב, רונה.