מה לעשות?
דיון מתוך פורום ייעוץ חינוכי
שלום שירלי. אני סטודנטית להוראה לחנ"מ, אי עובדת עם ילד PDD כבן 15 פרטני. אני מרגישה,שכאשר אני עובדת עם הילד, לא תמיד יש לי פידבק מאמו, בנוסף לכך, אני רואה,מרגישה,ושמה לב, שלא שומרים על דברים שבניתי עם הילד, לא מעדכנים אותו על שינוי, כשאני מגיעה או שלא מגיעה, למרות שאני אומרת לו, אך אני חושבת שיש צורך לומר לו גם באותו היום שאני באה אליו אם אני מגיעה או לא מגיעה כדי שלא יחכה לי ויתאכזב, כשאני לא מגיעה,מספר פעמים ביקשתי מהאמא לשים לב אם יש שינויים בהתנהגות שלו, והיא לא שמה לב אפילו,כשאני באינטרקציות איתו כדי שילמד עצמאות, הסבתא מפריעה לי באמצע, או האמא, ואני מרגישה שקשה לי להמשיך כך, אך מצד שני הם טוענים שהם רואים שינוי התנהגותי חיובי כשאני לידו, הוא הרבה יותר רגוע, וקשוב, ומוכן לשתף פעולה, אני מרגישה, שאני כל כך מתוסכלת ולא יעילה בייחוד שאני רואה שהורסים לי דברים שאני מלמדת איתו, אני מרגישה שאני מבזבזת את זמני, ולמרות זאת, מאוד חשוב לי הקשר עם הילד, למרות שמספר פעמים דיברתי עם האמא שחשוב להמשיך ולהקנות לו את מה שלימדתי אותו... אני ממש מיואשת! אני תוהה לעצמי האם להמשיך לעבוד עם אותו ילד או ללהפסיק, אך מה הוא אשם שאמא שלו כזאת? אשמח לעצתך.
מיכל שלום רב, מקצועך הנו מאתגר וקשה מכל הבחינות. למרות זאת הוא טומן בחובו רגעים של אושר, של סיפוק ושל הצלחה. בעבודה עם ילדים בכלל ועם ילדי חינוך מיוחד בפרט שיתוף הפעולה עם ביתו של הילד ועם הוריו משמעותי עד מאוד להתקדמותו ולהתפתחותו מסכימה איתך לחלוטין. יחד עם זאת, ישנם בתים בהם שיתוף הפעולה הוא חלקי או אף מזיק להליך הלימודי של הילד. נסי לשאוב כוחות מהתקדמותו גם אם זו מגיעה בצעדים קטנטנים ובאיטיות רבה. בנוסף, העזרי בכל אדם (מדריכה, מורה, יועצת, קרוב משפחה ועוד), שיכול לסייע לך להחדיר למשפחתו של הנער את חשיבות העבודה, שבנם עושה איתך ושיתוף הפעולה מולך. השתדלי להתמקד בילד ובקשר שלך עימו. בנוסף, חשבי האם קיים פער בין הרצון או בין השאיפות שלך להתקדמותו (רצון שבא ממקום טוב, כמובן), ובין המציאות, שבה יש אמא או סבתא שאינן משתפות פעולה ואולי גם פוגעות בעבודתך. דעי שאינך יכולה לשלוט בהחלטות או במעשים של זולתך, אלא רק בהחלטותייך ובמעשייך. נראה שאת משקיעה בנער זמן ומשאבים רבים, לכן עודדי את עצמך על התהליך ועל הדברים "הקטנים" בקשר שלכם ולאו דווקא ברצון להגיע להשגים ברורים. מחזקת את ידייך בעבודת הקודש. יישר כח וכל טוב, שירלי
הי שירלי. ראשית תודה על התייחסותך החמה. שנית, וודאי שיש פער בין הרצונות שלי לבין המציאות, ולכן אני מרגישה שאני חסומה.כשאני יוצאת עם הילד מהבית אני מכילה אותו הרבה יותר, ואחרים אשר מכירים אותו ורואים איך אני עובדת איתו, אומרים שיש שינוי חיובי, ושהוא קשוב ופנוי אלי,אמרו זאת גם לאמא שלו, והיא אפילו אמרה לי,למשל, כשהוא היה מסתפר, היו נותנים לו לאכול שקית במבה, ז"א בזמן התספורת, היו יושבים לידו ונותנים לו לאכול כדי שישב, כשאני ראיתי זאת,החלטתי שזו לא הדרך, אלא להפך, אני אכין אותו שהולכים להסתפר, ומה נעשה שם, ואפילו הוא יוכל להחליט איזה פרס הוא רוצה, וודאי שזה היה תהליך שלקח קצת זמן, אבל היום הוא יושב כמו ילד רגיל בכסא, ונותן שיספרו אותו ללא בעיות ובהחלט בתהליך זה יידעתי את האמא. אני שמה לב לשינויים שקורים רק שהבעיה היא שהורסים לי אותם. אני יודעת שאיני יכולה לשלוט בהכל, אבל אני מאמינה שצריך לשמר את מה שקיים, ובאמת הדברים שאני מלמדת אותו זה כדי לעזור לאמא גם כדי שגם היא לא תצטרך להתאמץ מידי, כיוון שאני מרגישה שכן יש לו יכולות אך לוקחים לו אותם.ולכן הפער הזה קשה לי ואני לא יודעת מה לעשות.
מנהל פורום ייעוץ חינוכי
