רק רוצה לשתף

הלוואי והייתי מצליחה להעביר במדויק את התחושות שלי לא נראה לי שזה דיכאון, זה כבר מזמן לא דיכאון, זה כעס, תסכול, חוסר התמודדות, יאוש, לא יודעת אני נושאת איתי בעיה גנטית בעור שהתפרצה לה בגיל 11 ומשנה לשנה רק הולכת ומחמירה מבחינה אסטתית. עד גיל 18-20 זה עוד היה איכשהו בסדר אבל בנשים האחרונות הגעתי למצב שאני לא יכולה ללבוש על עצמי גופיה או מכנס קצר מה שנראה טריוויאלי לכל אחד מהצד. בגילי ה"מופלג" 40 כמעט, מרגישה כמו ילדה בת 20 שטרם התחילה את חייה. מרגישה שבני 20 שווים ממני, טובים ממני, ובטח חכמים ממני. הביטחון שלי במרבית הזמן ברצפה. רואה סביבי חברות עם ילדים, ילדים של בני דודים שכבר נישאים ואני אי שם מאחור בפיגור עדיין לבד, רווקה, בלי אהבה, מעולם לא חוויתי אהבה. מעולם. רק רתיעה "מה זה מה שיש לך?" "את אלרגית למשהו" "יש לך פריחה ?" ותמיד זה קשר של חודש או פחות וזהו. לא מעבר לזה המצב רק מחמיר. הגוף מתמלא. ל"תופעה" שיש לי , ככה אני קוראת לה קוראים "נוירופיברומטוזיס" או בשם הקצר שלה N.F. זה גנטי ויכול לעבור גם הלאה לדור הבא. בעוד שכיום נהוג איכשהו לגשת לבנק הזרע ולהביא ילד לבד. אני לא מצליחה לחשוב על זה לא מסוגלת לראות את עצמי מגדלת ילד לבד שיקבל את ה"קללה" שאני קיבלתי. לא אתן לזה לקרות. מעבר לזה אני מרגישה כמו ילדה בעצמי ואיך אגדל ילד שאני בעצמי ילדה חסרת ביטחון? אני לא רואה את עצמי עושה את זה כי אני יכולה לגרום לעצמי נזק ולהחריף את המצב. אני במין מבוי סתום ודרך ללא מוצא כבר למעלה מ 20 שנה. מצד אחד מאוד רוצה אהבה אבל לא מאמינה שמישהו יקבל אותי. עד היום זה לא קרה. הם תמיד נרתעים וזה מתסכל כל הדייטים האלה. ניסיתי טיפולים, גם שיחות וגם כדורים. פשוט כלום. מרגישה שזה לא משפיע בשיחות אני לא מרגישה שאני נוכחת שם אני כאילו מספרת סיפור של מישהו אחר מהראש ולא מהלב. הלב שלי כבר מזמן נאטם. אני מרגישה לפעמים גם שאני לא מצליחה לחשוב על כלום פשוט מרגישה שיש לי מין קו ישר כזה במוח כמו של המתים קו ישר בלי שום תנועה אחרת. בזמן מנוחה, לפני שינה, אין מחשבות, הכל ריק, חושבת על הרע שלי, רק על הבעיה הספציפית הזו כי אם לא הבעיה הזו נראה לי שהחיים שלי יכלו להראות אחרת. הרבה מאוד אחרת. פיתחתי מן אפתיה כזו לחיים. מרגישה מפנים רקובה כל הזמן, ומן תהום בלי סוף. כלפי חוץ לא רואים את זה כי אני עובדת, צוחקת, (לפעמים הצחוק אמיתי, לפעמים מבויים) מטיילת, נפגשת עם חברים (לא הרבה אבל זה קורה), מתעמלת, הכל נראה סבבה. בפנים הכל הפוך. איכס. ניסיתי סדנאות, פורומים, ושוב, ניסיתי כמה סוגי שיחות, תמיד מגיעים איתי לעב.ר העבר לא מעניין אותי, קיבלתי את הקללה של המחלה הזו וזה מה שמפריע לי. ובשיחות אני אף פעם לא אני. אני נסגרת. כדורים, ניסיתי שלוש שנים סרוקסט, עברתי לפני חודש וקצת לסרנדה לא מרגישה שמשהו משפיע, חשבתי שאולי זה ישפיע אבל כלום. נמאס לי מהמבטים, מרגישה שאני נראית כמו מפלצת, מרגישה נחותה, ונמאס לי כבר לשמוע מהסביבה "נו......... מתי חתונה?" האמת אני לא מצפה לפיתרון, או תמיכה, תמיכה (אם אפשר לקרוא לזה ככה) יש לי מחברים, שתי המילים הנדושות ביותר שאני כבר לא יכולה לשמוע "יהיה בסדר" כשאומרים לי את זה אני אומרת "יהיה בסדר בקבר" ספק בהומור ספק ברצינות. כתבתי את זה רק בכדי לשתף, לא מעבר לזה. אני לא מצפה לשום דבר מעבר. למדתי לא לצפות לכלום בחיים. מצפיות יש רק אכזבות. תודה ושבוע טוב

אין לי משהו חכם להגיד, אבל רק שתדעי שמה שכתבת נגע מאד ללבי. אנחנו לא מכירים, אבל כבן אדם, חבל לי מאד שאת חיה עם הרגשה כל כך רעה עם עצמך. אני מקווה מעומק הלב שהנאחס בחיים ייפסק בבת אחת ושיגיע גם טוב לחיים שלך. צריך להגיע הרבה מאד טוב כדי לאזן את כל הרע שעברת עד היום. את עושה רושם של אדם טוב! אני לא אומר לך שיהיה בסדר, כי אף אחד לא יכול לדעת בוודאות שבאמת יהיה בסדר, אבל אני כן אומר לך שהלוואי שדברים יסתדרו לך. שבוע טוב

תלכי לבנק הזרע, הילד\ה יחזירו את כל האושר לחייך,את כבר בת 40. בסך הכל מחלת עור!!! יש סעיות גנטיות הרבה יותר גרועות ואנשים עדיין מביאים ילדים. תתכילי לאהוב את עצמך כמו שאת ותגידי תודה לאל. כואב ומשפיל - יש הרבה דברים בחיים שכואבים, ואם היית שמנה מאוד? ואם היית חולת סכרת אם סיכון להריו.. שטויות יקירה, החיים הם יפים, וחבל שאת נותנת לחיים לעבור כך לידך ולדכא אותך, קומי, תחייכי, תאהבי, אין על אהבה של ילד\ה - בסופו של דבר זה הדבר היחיד שאוהב אותך ללא תנאי ותמיד. מקווה שהצחתי לשכנע אותך. תבחרי לחיות ותביאי חיים לעולם - את לא תתחרטי.יש המון סוגים של אהבה. שנה טובה, אזרי אומץ, את שווה ומגיע לך להיות אמא - איזו הרגשה נהדרת - ושכל העולם יקפוץ......