אלוהים !

בעלי ואני נשואים שנה חצי. יש לנו בעיות על רקע מיני, ועל רקע תרבות של קללות וצעקות שהוא לא מוכן לרדת מהן. אני נפגעת ממנו מאוד קשה וסובלת מאוד גם בחברת משפחתו על קרע הבדלי תרבות ופיצוים שהיו לי איתם בעבר ואני פוחדת שיחזרו על עצמם. שנינו בני 37 כמעט. אני מאוד רוצה להספיק את הרכבת מבחינה ביולוגית (ילדים) ומרגישה כבר בשלה מספיק. לפני חצי שנה – התגלה שהוא עקר והוא עבר ניתוח לתיקון צינורית הזרע. תשובה לגבי הצלחת הניתוח תהיה רק בחודש הבא ואם לא – הרי שצפוי לי עינוי בדמות טיפולי הפרייה. יש ביננו פערי הבנה עצומים לגבי האופן שבו צריכה להתהל הזוגיות ולגבי התעללותו הנפשית בי. לאחרונה הסכים לטיפול זוגי אך אין בכך ערובה לשינוי רציף מצידו. מה אני עושה ? נשארת בג'יפה של להתמודד מול האלימות המילולית שלו, הקושי עם משפחתו, ותפיסותיו ? וגם : בהתמודדות עם עקרותו ???? או לוקחת מהר את עצמי החוצה ומקווה לטוב ? היה מאוד מאוד קשה למצוא בן זוג מתאים וגם תקופת ההמתנה לבחור המתאים מאוד מייאשת ומתישה נפשית. בגילאים הללו הדבר נעשה קשה פי מאה כיון שכמעט ואין "נורמלים בראש" שהם גם ללא ילדים. ומעבר לזה ? מי ערב שאספיק גם למצוא מהר זיווג וגם ללדת ? הרי כבר עכשיו אני בבעייה מבחינת גיל ביולוגי (אני פורייה). אני בדילמה – אנא עיזרו לי !

לא יודעת, אבל דבר ראשון - לקחת נשימה עמוקה. את נשמעת ממש בלחץ (לא מאשימה אותך) אז אולי יש משהו שיעזור לך להירגע לכמה ימים...

אם כבר בחרת בבן זוג וכבר החלטתם ללדת ילדים עדיף להשקיע בזוגיות הנוכחית. מי מבטיח לנו זוגיות יותר "פוריה." אומנם התאור קשה. אך אני בטוחה שהטיפול הזוגי יעזורבכל מצב אפילו לפרידה צריך להשיג הדברות והסכמה. יהודית