לנמאס לי

שלום לך אני כול כך מזדה עם מה שאת מספרת,הלואי ויכולנולכנס למין מנהרת זמן ולבחור תקופה שבה אנו רוצים ומתאים לחית לנו לחיות בה ,החיים הם מסע ,הם מענגים וגם קשים מוכרחים למצוא את השביל הנכון ,אני בטוח שכבר שמעת כמה וכמה הצהרות כאלה גם אני האמיני לי ואני יותר מבוגר ממך ועדייןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן מרגיש ויודע מה עןבר עליך איש אחד שבעןלם הזה היהבוחר לחזור 100 שנה אחורה

אני אישה המבוגרת ממך בעשור. גם אני הייתי במקום שאת "תקועה" בו. כעסתי על כל העולם ואישתו והרגשתי סחוטה פיזית ונפשית. עבדתי במפעל כמזכירת שיווק והלחץ עלי היה גדול. הרגשתי תמיד מנוצלת. בבית המצב לא היה טוב יותר - יש לי שני ילדים וכלבה. בעלי אדם טוב, אך הוא אדם סגור ומתקשה בהכלה של רגשותיו (כל שכן של סביבתו). לכן, חשתי כל הזמן שהסביבה תובענית כלפי, ואני לא מקבלת דבר בתמורה. טיפלתי בכולם - בילדים בבעל ואפילו בכלבה - המצב הלך והחמיר וטיפול פסיכולוגי לא ממש עזר. בוקר אחד קמתי (ממש ככה- עד כמה שזה נשמע "קיטשי") והחלטתי שזהו זה, הרי לא יתכן שבאמת כולם רעים, שכולם רוצים את רעתי ושאין איזו קרן אור שתבצבץ רק בשבילי בכל הכאוס הזה. באותו יום הבנתי ש" אם אין אני לי מי לי" זה לא סתם פתגם. קמתי והכנתי תוכנית פעולה. 1. החלטתי שאני אלמד משהו שיאפשר לי להיות עצמאית. 2. אתחיל לדאוג לבריאותי הפיזית והנפשית. ובאמת עשיתי קורס קצר (שלא היה יקר - כי לא היה לנו כסף) ואחרי כמה חודשים הפסקתי לעבוד במפעל והתחלתי להיות פרי לאנסרית. ההתחלה הייתה קשה מאוד, אבל הייתה לי מוטבציה גבוהה וחיי התמלאו פתאום בתוכן ועניין. כיום אני מרוויחה קצת פחות ממה שהרווחתי כשהייתי שכירה, אבל אני נהנית מהעבודה וטוב לי. לגבי ההחלטה השנייה - קבעתי לעצמי שפעם בשבועיים/ שלושה אני לוקחת לעצמי יום חופש לפינוק עצמי. ביום הזה אני נוסעת ומבלה (עם אחותי בעיקר) ובעיקר "מנקה את הראש". לגבי היחס של בן הזוג - הפכתי להיות אסטרטיבית יותר - אבל לא תוקפנית ומגעילה כפי שהייתי קודם. מאז שחזר אלי בטחוני העצמי - הכל נראה אחרת. לפני השינוי - הרגשתי שכול מי שבא אתי במגע שואב ממני את ה"אנרגיות" שלי. היום כשבן זוגי מקטר ומעיר משהו - או מחמיץ פנים - אני עונה לו בשקט ולא שותקת. ואת יודעת מה - זה כבר לא משפיע עלי כמו קודם. והוא בעצמו מתייחס יפה יותר. אז ברור שלא הכול ורוד ונוצץ, וברור שיש רגעים קשים, אבל זה כבר לא רק "שחור" ו"לבן". יש לי את חלקת האלוהים הקטנה שלי , את עולמי הקט, ואני לא נותנת לעצמי ליפול כל כך נמוך. המסר שלי אלייך - קחי את עצמך בידיים, מצאי מה מעניין אותך וצקי מחדש את עולמך. פנקי את עצמך מדי פעם. אל תתני לאפרוריות ולשעמום להשתלט עלייך. וכמובן, שאם לתקופת-מה תיעזרי גם בטיפול תרופתי ובסיוע נפשי - כפי שהציע הד"ר - זה לא יכול להזיק אלא רק להועיל. קשה לקום ולשנות חיים שלמים, אבל כשבונים תוכנית ומתכננים את השינוי באופן הדרגתי ובמודע, אז היישום הופך להיות קל יותר. לא להתייאש! לא להרים ידיים! לצאת מהמיטה ולהתחיל לעבוד!!! ועוד טיפ קטנטן - לא חייבים לראות כול היום חדשות - זה באמת מדכא. אפשר לחיות אחרת - ולא צריך בשביל זה הרבה כסף או לעבור למדינה אחרת. צריך רק להתחיל לשנות דברים- אבל שזה יהיה באופן מושכל ומתוכנן. שיהיה בהצלחה!!!

ועוד משהו אחד אני רוצה להעניק לך. כשהייתי תלמידה בתיכון ביקשה מאיתנו המורה לספרות ללמוד בעל פה את השיר של לאה גולדברג (אני לא אדם דתי או "רוחני", אבל השיר הזה צץ בראשי לעתים קרובות): ל?מ??ד?נ?י, א?ל?ה?י, ב??ר?ך ו?ה?ת?פ??ל??ל ע?ל סו?ד ע?ל?ה ק?מ?ל, ע?ל נ?ג?ה? פ??ר?י ב??ש??ל, ע?ל ה?ח?רו?ת ה?ז??את: ל?ר?או?ת, ל?חו?ש?, ל?נ?ש??ם, ל?ד?ע?ת, ל?י?ח?ל, ל?ה?כ??ש??ל. ל?מ??ד א?ת ש??פ?תו?ת?י ב??ר?כ?ה ו?ש??יר ה?ל??ל ב??ה?ת?ח?ד??ש? ז?מ?נ??ך? ע?ם ב??ק?ר ו?ע?ם ל?יל, ל?ב?ל י?ה?י?ה יו?מ?י ה?י?ו?ם כ??ת?מו?ל ש??ל?ש?ו?ם. ל?ב?ל י?ה?י?ה ע?ל?י יו?מ?י ה?ר?ג??ל.