חוסר תקווה.

טוב יש לי כמה שאלות , הסגות ודילמות. נתחיל בכך שסבל נפשי בא מחוסר הצלחה בעולם החוץ , אין מה לעשות העולם בחוץ משפיע. כולם רוצים כסף , כבוד , שיצטרכו אותם , הצלחה עם המין השני ועוד. כאשר התנאים הללו לא מתקיימים החיים נהפכים לתפלים ואפשר לסכם זאת כחיים בלתי ראויים לקיום. ואחרי הקדמה הקלה אני אדבר ברובד אישי יותר. החיים נתנו לי רק מרירות ואכזבה. לגיל שלי עוד מעט 34 אני נראה טוב. אבל הסתובבתי שנים עם הרגשה שהמראה החיצוני שלי עלוב , וזה גרם לי השפעה שלילית אכזרית על חיי. כמו כן אני יודע שמבחינת אינטליגנציה שלי קצת יותר גבוהה מהמוצע.(131) לפי מבחני I Q. הבעיה היא שהייתי כול כך עסוק בלמה לא הולך לי בכמה דברים בעיקר נשים. שגזלו לי את כול האנרגיה הנפשית ולא הצלחתי לעשות כלום עם עצמי. ובגילי המבוגר הבנתי משהו חדש בקשר לנשים. הן לא מחפשות מראה של דוגמן ואדם עשיר. הן מחפשות גבר שידע להשראות ביטחון.(גבר ללא ביטחון עצמי משול למת.) ניסיתי לשפר את עצמי בלימודים אבל שום דבר שעשיתי לא הצלחתי להביא לגמר. רק הייאוש גבר. לפני 4 שנים פניתי לבריאות הנפש והתחלתי לקבל סירוקסט נגד חרדות בחברה ודיכאון. זה קצת עזר , אבל המציאות חזקה יותר מכול כדור. ו30 שנה לפני זה לא היה לי כלום. אפילו רישיון נהיגה לרכב אין לי.(בקיצור אני לא גבר לפי התנאים המקובלים) לפני הטיפול בכימיה ניסיתי פסיכולוגים וזה בכלל לא עזר.(למדתי לראותם כרופאי אליל במסווה של תואר בורגני אקדמי שנועד להוציא סכומים גבוהים מאנשים עם מצוקות נפשיות) כמו כן הפסיכיאטרית שלי לחצה עלי שנה ללכת לביטוח לאומי ולהוציא נכות נפשית. לקח לי שנה ללכת מפת חוסר קבלה , אבל בסוף נואשתי מהחיים והלכתי. קבעו לי נכות של 50 אחוז נפשית 75 אי כושר עבודה.(כמעט כול התקופה לפני זה חייתי ממש על חשבון הורי) קבלתי סכום לא מבוטל מביטוח לאומי משהו כמו 3 שנים אחורה ובפעם הראשונה בגיל 31.5-32.5 חייתי לבד והשכרתי דירה. בהתחלה היה טוב אבל מהר מאוד חזרתי להרגשות שלי. אחרי שנה חזרתי הביתה להורי ושוב הדיכאון חזר ובגדול. כבר אבדתי כול תקווה ואין לי כוח יותר לכלום. נשארה לי רק השנאה לאלוהים עם קיים , לעם שבתוכו אני חיי(התחלתי לחקור ספרות אנטישמית ואולי לקבל תשובה משם.יש דברים בגו) מה בסך הכול אדם רוצה או צריך. קצת פרנסה , קצת אהבה בחיים וקצת שלווה. אני לא הצלחתי להשיג את הדברים הללו. אני יודע שכבר אני לא אשיג כלום מהדברים הללו , אין מה לעשות מסתכלים אחורה ורואים את העתיד. זה הגורל. ומה שהכי גרוע שאין לי אומץ לקחת חבל או לזרוק את עצמי למסילת ברזל ולסיים הכול.(אני פחדן מסריח) אני שבעם היהודי להתאבד זה עוון נגד קדושת החיים העלובה. אבל אצל היפנים זה מכובד להתאבד אחר כישלון. כך גם מנהיגים צבאיים בעבר. בקיצור באין אומץ להתאבד , נשאר רק לחכות שהמוות ישחרר שיבוא. כתבתי את המכתב הזה כי היית צריך לשחרר קיטור קצת. נקווה שאת הבמה הזאת יתנו לי. אפשר רק לקוות לזה.

הבמה הזאת שמורה לך אתה בהחלט מוזמן לכתוב בפורום הזה ,ואני מקווה שעוד משתתפים ינסו ויכתבו לך. ואולי תקבל תגובות של עידוד ותמיכה אנ בל זאת מאמינה שבעזרת טיפול וכדורים אפשר לקבל איכות נפשית טובה יותר וללמוד להתמודד בהצלחה. יהודית

אני מבינה שאתה נואש ושקשה לך בחיים, הייתי מציאה לך לקחת את עצמך בידיים, להגיד זהו זה, היה רע , עכשיו אני מוצא דרך אחרת ולא משנה מה היה עד עכשיו- אני הייתי ממליצה לך, ללכת להתנדב, לתת מעצמך לאחרים ולהרגיש שעשית עם עצמך משהו טוב, שנתת מעצמך לאחר, שאתה יכול לתרום ואחרי שתעשה את זה ותראה באילו מצבים אנשים אחרים נמצאים ועם איזה בעיות הם מתמודדים, אתה תבין שכמה שהחיים שלך נראים בעינייך כ"מבוי סתום", יש אחרים שמתמודדים, אז תלחם בבעיה, תתמודד, אף פעם אל תברח והכי חשוב תרבה לחייך ולצחוק ולצאת לעבודה-לדעתי הפסיכולגית שלך טעתה שהובילה אותך להשתמטות מעבודה וכו', תלך על הכיוון ההפוך-תעבוד קשה,תעסיק את המוח הרבה הרבה ואתה עוד תראה שתעלה כלפי מעלה ותצליח, הגיל הוא רק מספר, הנפש זה הכי חשוב והיא תחייה אצלך אם רק תרצה לפעול.... תשתף אותי אם זה עזר לך...