חוסר האפשרות של הזוגיות

אני מרגיש רע. אני אוהב את חברה שלי או את עצמי, אני לא ממש מצליח לבצע את ההבחנה בין הדברים. טוב לי איתה, אבל אני מרגיש כל הזמן אשם. אני מרגיש שהיא מאוזבת ומתוסכלת ממני. אני מרגיש שהיא הטובה ואני הרע. אני הרע שגורם לה להיות עצובה. לפני כמה זמן היה לנו משבר. סוף הפרשת האוקסיטוצין או משהו כזה. זה היה אכזרי. הבנתי שאני לא התינוק שממלא לעצמו את הסיפוקים, ושיש בת זוג, ושאני צריך לחשוב עליה כעל אדם אחר ממני. היא קיימת בחוץ, לא מדומיינת בתוך הראש שלי והיא צריכה שיאשררו את הקיום שלה. באופן מיידי. כשהבנתי את זה התעוררתי מתוך חלום אגוצנטרי שבו האהבה היא סטאטית, מובנת מאליה, קיימת באופן לא תלוי - ובכך מאפשרת את ההתעלמות המוחלטת שלי, מהווה אליבי להתכנסות בתוך ההוויה שלי - היא האוננות העצמית - הסיפוק שלי מעצמי. הסטירה הייתה קשה. ההתעוררות מתוך האידיליה האינפנטילית דמתה להתעוררות מחלום. פתאום האקראי, הארעי, הבלתי נשלט - חדרו כולם לחוויה שלי, לביטחון בקשר. האהבה מותנית בטיפוח, מעשים מובילים לשינוי ברגשות - כל זה זר לי עד כדי כך - שמחוסר עיסוק מוחלט בעניין - הפכתי לאובססיבי, ובהמשך לפרנואידי. אני מדמיין איך הזוגיות שלי כומשת, נרקבת ומתפוררת. איך הכל חסר סיכוי, איך הדרישות הסותרות של קבלה מוחלטת (אשר בה מותנה הביטחון בקשר) מחד, ושל זרות טוטלית מאידך (אשר מהווה את סם החיים של הזוגיות - "בואי נתאהב ונלמד להכיר זה את זו בכל רגע נתון מחדש", "בואי נמציא זה את זו ואת הקשר שוב ושוב עד לאינסוף") היא בלתי אפשרית. גיליתי שאנו תמיד מבקשים את הבלתי אפשרי, את הבלתי ניתן להשגה, ושאנחנו צריכים לחיות עם זה. אני חסר ביטחון ומפוחד כמו שלא הייתי אי פעם. כל מבט קטן, כל התנשמות מיותרת של בת הזוג גורמים לי להתקף לב, למחשבה שזהו. זה נגמר. הסיכוי שלי למצוא מנוחה אבד לנצח. עכשיו היא ישנה על הספה ואני פה בחדר כותב גיבוב לא נשלט של מלל. העלבתי אותה. אין לי דרך להעריך את חריפות התגובה שלה. אני רוצה לגעת בנצח והזוגיות שלי קורסת, נוזלת לי בין האצבעות. ככה זה תמיד? זה המצב האנושי של סוף המאה? האם הפיקציה שבמוסד הנישואין הגיעה אל הערך המופלג שלה? ועוד, הסקס שלנו חרא. אני גומר מהר והיא נראית סובלת. אבל אני אוהב אותה. והיא אותי. ככה היא לפחות אמרה לי. אני רוצה להאמין לה. מצד שני לא ברור מה היא תגיד מחר. בכל מקרה, אני מקווה שהצלחתי להעביר כאן מסר, או תחושה. אשמח לתגובה. (אגב אני בן 28, אם זה משפיע על הדיאגנוזה באופן מהותי)

ואני חושב שדווקא יש לך מה להפסיד. אתה צריך לתפוס את עצמך ולהיכנס לתלם. משמע, לעשות יותר ולברבר פחות. כל ההתפלספות המיופיפת שלך לא תביא אותך ואת בת זוגך לשום מקום. קום ועשה מעשים, הוכח לה את אהבתך, לא מספיק לדבר - אז צא מהאגוצנטריות שלך ושתף וחלק איתה את הטוב, הרע, המשעמם והמעניין. צא מהבועה המפונקת שלך ופגוש את המציאות, שאכן לצערנו היא קשה ולא ממש משהו. אבל בוודאי שווה שתילחם עליה ובשבילה.

לפני שהמצב יחריף עוד יותר חבל לשקוע באין דרך, פנה לעזרה בחר יועץ זוגי אשר יוכל לעבוד איתכם גם כזוג. עזרה בבחירת מטפל אם תירצה תוכל לקבל דרך המיל הפרטי שלי אם תציין מקומך בארץ. בהצלחה רבה יהודית jud11@zahav/net.il