סטודנטית ישראלית בח'ול- בודדה ובמצוקה.

שלום! אני בת 23, סטודנטית לווטרינריה בחו'ל. מסיימת שנה שלישית, עוד שנתיים לדרך. אני לא יודעת איפה להתחיל, אני נורא מובלבלת. לפני כחצי שנה בחופשת הקיץ, בפתאומיות מוחלטת חלה התקרבות ביני לבין בן-דודה של חברתי הטובה זה 13 שנים. התאהבנו וכיום אנחנו ביחד ומאושרים. הבעיה, שאני לומדת בחו'ל, וכל 2-3 חודשים נוסעת לתקופה של 3-4 חודשים ללימודים. שנינו מודעים לבעיתיות שבקשר למרחק,אך בכל מקרה החלטנו להשאר ביחד ויהי מה. מאז, השתנתי. הפסקתי להכיר את עצמי. בתיכון הייתי אחת המנהיגות, בצבא אחראית משמרת ומפקדת על חיילות, ובשנתיים הראשונות ללימודי הייתי פשוט אני. מוקפת גברים, מלאת ביטחון עצמי וגאווה. כיום: מאז הקשר הרציני, כל זה נעלם ממני. רוב הזמן אני לבד בדירת החדר ששכרתי פה, מול המחשב או מול הטלוויזיה. החברים שרכשתי לי בשנתיים הראשנות ללימודי נעלמים אט אט, לפעמים המצב רוח עולה אך הוא יורד במהרה. בוכה הרבה. רוב הזמן תוקפות אותי מחשבות תורדניות שאין להם בסיס משמעותי כגון: איפה אוהבי כרגע? מה הוא עשה? עם מי הוא נמצא? בטח בוגד... בטח מעליב את שמי...בטח פוגע בי מאחורי גבי... וזה ממש לא מה שקורה במציאות, הייתי בארץ בחופשת החורף למשך חודשיים ומערכת היחסים ביננו נעימה, מבוססת על הבנה הדדית והשלמה וכל חברינו מודעים לנו. זו פשוט אני שטובעת במחשבות האובססיביות האלו לגביו לאחרונה.. אינני רוצה לפאר את בן זוגי לשווא, אך למען האמת, אנו שומרים על קשר הדוק גם במרחק. יום יום מדברים בטלפון, מדי פעם גם באינטרנט בעזרת מצלמה, הודעות SMS וכו. הוא מעולם לא שכח לאמר לי אוהב, מתגעגע, לא יכול בלי, והוא גם מגיע אלי לביקור חודש הבא. אינני יודעת מדוע זה קורה לי? אני בוכה כל יום, ולא יודעת על מה. מרגישה מכוערת לפתע, ואינני מכוערת, אני מוכנה לשלוח תמונה. אני מרגישה פסיבית, אומללה, ונורא נורא קטנה. אני בודדה נורא, אין לי חשק לאנשים אחרים, אפילו אמי שבאה לביקור ואני מודה לה על דאגתה כבר לא מעלה בי את המצב רוח. בנוסף גם חליתי, ונאלצתי לבקר בבית חולים מקומי, נורא ואיום! כרגע בריאותי תקינה. אך המחשבות המטורפות, על חברי, היכן הוא? מה עושה? עם מי מדבר? האם הוא בוגד? ואם כן אז עם מישהי בלונדינית? על בלונדינית אני לא יסלח..ולמה הוא לא מתקשר בזמן? ומדוע לא עונה להודעתי? וכמה אפשר לישון כל היום? אני מותשת מהמחשבות האלו, ולא יודעת למי לפנות כי אין לי חברים פה שאוכל לדבר איתם בנושא רגיש זה. אשמח לקבל מספר מילים, או עצה קטנה שתעורר בי את החשק לחיות כי לעיתים אני מדמיינת חבל תלייה או כדורים לבנים וסוטרת לעצמי בלחי מיד! תודה מראש. ריקי

לריקי שלום. את צריכה עזרה נפשית אל תחששי לבקש, תוכלי גם לפנות לרופא ולבקש עזרה, כשתספרי לו מה קורה לך ידע לאן להפנות אותך,אך להסתגר לבד בחדר זה לא הפיתרון לבעיותך בהצלחה יהודית

לריקי שלום. את צריכה עזרה נפשית אל תחששי לבקש, תוכלי גם לפנות לרופא ולבקש עזרה, כשתספרי לו מה קורה לך ידע לאן להפנות אותך,אך להסתגר לבד בחדר זה לא הפיתרון לבעיותך. אשמח אם תחזרי אלי ותספרי לי מה עשית תוכלי גם לפנות למיל הפרטי שלי. [email protected] בהצלחה יהודית