קשה לי

התגרשתי לפני שנתיים. שקעתי למצולות אז, בעיקר ממקום של- איך סוחבים את עגלת החיים עם שני ילדים לבד. חלפו הרבה מים בירדן, התרוממתי צעד צעד, אירגנתי לי חיים טובים ויפים, ואפילו אהבה אני חובקת בזרועותי. לפני ימים אחדים האקס התחתן. וזה עורר שוב מתים מקברם. ננגעתי שנית. לא. אני לא אוהבת את האקס כבר מזמן, הוא הצליח לפורר אז כל גרגר עד דק, בעודו נשוי לי. מה שנותר בי עכשיו זה הצער על פיספוס הכאב שלו. הוא רמס אותנו אז ביד רמה, באלימות רבה (מילולית) מבלי לייתן את הדעת על קצה קצהו של הכאב שנגרם. כל מה שנותר בי מאז, הוא הרצון לראות אותו סובל גם. רק בכדי שיוכל לתפוס מן המעט שגרם לאחרים. ברצוני להדגיש- הסבל היה לא מעצם הגרושין, הסבל היה על הדרך שהיתה רווית מניפולציות, שקרים, והטחת רפש לרוב תוך הסרת כל אחריות אישית. מרגישה קצת מוזר להתקף בזה שוב, אבל למדתי שהדבר החשוב ביותר הוא לא להתעלם. אשמח להארות. תודה.

יותר נוח לי עם האנונימיות שבעניין. תודה.